Datasets:

NHLOCAL
/

project-ben-yehuda

Dataset card Data Studio Files Files and versions Community

Split (1)

train · 10.4k rows

text stringlengths 151 2.27M	source stringclasses 1 value	metadata dict
ממצרים הוא ספר שלישי ממסעות החכם הגדול הנודע ומפורסם לשם ולתהלה, המליץ האשכנזי המפואר הר"ר אברהם אלעזר המכונה: דאָקטאָר לווויג אויגוסט פראנקל, אשר שני ספריו הראשונים כוללם את מסעיו: ירוּשָׁלָיְמָה!" Die Gründung einer Lehranstalt in Jerusalem von der in Wien lebenden Dame Elise Herz zum frommen Andenken an ihren seligen Vater Herrn Simon Edlen von Lämel ist allbekannt, und wurde als ein bedeutender Moment in der Kulturgeschichte der jüdischen Glaubensgenossen des Morgenlandes seiner Zeit freudig begrüsst. Der Dichter und Arzt Herr Dr. Ludwig August Frankl, Ritter etc., wurde von der genannten edlen, hochgebildeten Dame mit de Mission betraut, ihre pietätvolle Absicht auf dem heiligen Boden Jerusalems auszführen. Im Jahre 1856 unterzog sich derselbe den Beschwerden une klimatischen Gefahren einer Reise zur See und durch die Wüste mit hingebender Aufopferung; einer Aufgabe, die ihm trotz mannigfachen Widerstandes zu lösen gelungen ist. Er hat seine Erlebnisse in einem zweibändigen Werke, das unter dem Titel: “NACH JERUSALEM” erschienen ist, geschildert. Dasselbe wurde durch die von Herrn Dr. Ludwig Philippson geschaffene Literaturgeselllschaft und durch die Baumgartner’sche Buchhandlung in Leipzig in sechsthalb Tausend Exemplaren verbreitet, und erregte, wie kaum ein zwites neueres Reisewerk, ein ungewöhnliches Aufsehen. Scharfe Beobachtungsgabe, unerbittliche Wahrheitsliebe, Schilderung merkwürdiger Persölichkeiten, mit denen der Reisende in Berührung kam, poetische Anschauung der Szenen und Landschaften der heiligen Stätten, wie der Monumente der Kubst, machten das Werk zu einem Liblingsbuche, das sich auch fremde Nazionalitäten rasch aneigneten. Es erschien theilweise in’S Englische von dem anglikanischen Geistlichen Beaton, Chaplain to the Forces, in’s Ebräische von dem gelehrten Herrn M. E. Stern übersetzt, und wurde dadurch in der gnzen fremdländichen Presse, selbst jebseits des Ozeans, besprochen und mit voller Anerkennung aufgenommen. Nach einem solchen Erfolge bedarf es keiner Rechtfertigung, vielmehr dürfen wir uns den Dank unserr Glaubensgenosen erwarten, wenn wir den später erschienenen Band, “AUS EGYPTEN”, welcher die das Werk abschliessenden Erlebnisse unseres Reisenden schildert, und zum grossen Theile der Darstellung der Verhältnisse und Zustände der Juden gewidmet ist. Ivnen in ebräischer Sprache näher bringen, nachdem dasselbe Buch, wie die “independence belge” meldet, bereits auch in’s Französische übersetzt erschienen ist. Des Dichters “NACH JERUSALEM” und:AUS EGYPTEN" sind ächte jüdisch – nazionale Werke im besten Sinne des Wortes, wie er selbst seit Bebjamin von Tudela, der seine Reise nach Palästina im 13. Jahrhunderte beschrieb, der erste jüdische Pilger ist, der in so ausführlicher und charakteristischer Weise das alte Land Mizraim und das Land der Väter geschildert hat. Dem vorliegenden Bande ist nuch eine neueste, tragisch erschütterende Schöpfung unseres Dichters: “DER PRIMATOR”, von Herrn Dr. Max Letteris meisterhaft in’s Ebräische übersetzt, beigegeben; ebenso die Biografie und das Portrait desselben, eine den zalreichen Verehern des Dichters gewiss willkomene Beigabe. Alt-Constantinow, in Rusland Im März 1862. A. B. Gottlober. הקדמת המעתיק. מקצה השנה העברה שנת כת“ר הלכתי למסעי ארצה עסטרייך, ברשיון שרי ארץ מולדתי ארץ רוסיא האדירה, אשר אנכי עובד עבודתה, ואט עדקרית מלך רב העיר העליזה וויען המעטירה. במשך הימים המעטים אשר התגוררתישם, כי רק שלשה שבועות ישבתי שמה, עלה בידי לארוח לחברה את מקצת חכמי עמנוהיושבים שם ולשתות בצמא את דבריהם הנעימים, כאשר כבר הזכרתי קצת מזה במכתביאל הרב המ”ל מ“ע “המגיד” הנם במ”ע הנ"ל סוף שנה רביעית. בתוך החכמים האלה חנני ה' לדעת ולהכיר את החכם הנכבדהנודע בשערים המליץ הנשגב המהולל דאָקטאָר לודוויג אויגוסט פראנקל, אשר מאזקראתי בספריו המסולאים בפז נכספה גם כלתה נפשי לראותו פנים אל פנים ופה אלפה אדבר בו. כי יצא כברק חץ רוח השיר אשר נוססה בו ויגע בכל פינות רוחיונפשי מדי קראי דבריו. כאשר דבר פי במכתבי הנ“ל במ”ע “המגיד” אשר אשנה אותםפה: “אם החכמים האלה השביעוני ענג ונחת בחברתם וימלאו אתנפשי גיל וחדוה בנעים דברי פיהם אשר כל חפצים לא ישוו בם, הנה כליל תפארתבראש שמחתי נתן לי האיש המצוין אשר שמו הולך בכל הארצות וכסא כבוד הנחילוהומלכים ורוזני ארץ, הלא הוא חכם בעז המליץ הנשגב דאָקטאָר לודוויג אויגוסטפראנקל, נ”י, אשר עלה לו שם עולם בספר מסעיו “נאך יערוזאלעם!” שהוציא לאורבשנת 1858, אשר נעתק ללשונות הרבה, (וגם ללשון קדשנו ע“י ידידי החכם מ.ע. שטערן נ”י) ובחלק השלישי ממנו המכונה “אויס עגיפטען” (אשר הוציא לאורבשנה זו 1860). ימים רבים כלתה גם נכספה נפשי לראות את המשורר היקר אשר שראת “נגינות ישראל” (נעתקו לל“הק ע”י ידידי החכם ד"ר לעטעריס ונדפסו יחדעם השירים האשכנזים בוויען בשנת 1856), אשר כתמר יפרח בחצרות השיר וכארז “בלבנון” ישגה (ס' ליבאנאָן שלו בל"א, נדפס שנית בוויען 1855) ובמצותובהוצאת הגבירה תפארת הנשים עליזע הערץ מאצילי משפחת לעמעל שם רגליוכאילות וילך “ירושלימה!” להוציא ממסגר העניות והבטלה אסירי התקוה, מבית כלאהעוני והמחסור יושבי חשך, וליסד בית חנוך הילדים בעיר ה' השוממת להחיות עםרב בימים הבאים ולהיות להם לפלטה גדולה, ובעמל ויגיעה רבה הוציא פעלו לאור, אחר אשר שם נפשו בכפו ויט שכמו לסבול סכנות הדרך פעמים רבות ועול איבהומשטמה מקרב אחיו, אשר לא שמעו אליו מקוצר רוח בינתם ומעבודת אדונים קשההוא הבל רועה רוח ורודף קדים אשר הוא עובד בם בפרך. ופראנקל העשוי לבליחת, איש אשר רוח השירה רוח ממרום, חומה לו מימינו ומשמאלו, כי רוח ה' היאובידה לגדל ולחזק לב בשר להיות כאלהים, פראנקל אשר אהבת עמו כאש עצורבעצמותיו, לא זע ולא חרד מפני מקוממיו, לא סר רוחו ולא נפל לבו ולא נסוגאחור ימינו, עד כי בצע אשר זמם להציב דלתות בית החנוך ולבנותו כמו רמיםממסד ועד הטפחות. האיש המורם מעם הזה היה ימים רבים (מאז קראתי את ספרו “ירושלימה!”) נגד עיני תמיד, ותמונתו אשר לא ראיתי רחפה לפני רעיוני ביוםובלילה; כי אם לא קנאתי בהוללים הצוברים כעפר כסף, הנה קנא קנאתי בעושיגדולות ונצורות להים קרן עמם, ןאם ידעתי בנפשי כי צר כחי לא אעלה עלבמותיהם לעשות כמעשיהם, הנה להם כלה שארי ולבבי ואחריהם דבקה נפשי, ואומרמי יתנמו כאח לי ובאהבתם אשגה תמיד. אשר על כן אברך את היום אשר הצליחניאלהים לראות את החכם היקר ההוא ואשרני למצוא חן ושכל טוב בעיניו להכירנילאוהב לו, וחיבה יתרה הודיע לי בתתו לי את צלם דמות תבניתו לזכרון ואת ספרוהיקר “אויס עגיפטען” אשר דרוש דרש מאתי להעתיקהו ללשון עברית והוא ימסרהולדפוס להוציא לאור עולם כו'. וכבר החילותי לעבוד עבודתי זאת הנעימה לי כיבאהבתי את המחבר לא איעף ולא איגע, ואשים ימים כלילות ולא ארגיע עד אוציאמפעלי לאור." ע"כ דברי שם. עתה אברך את ה' כי היה עמדי וידו הרוממה תמכתני לשלםנדרי אשר פצה פי, וכליתי בעז“ה את מלאכתי זאת, והנה הספר לפניך, קורא נעים! – וכבר נדפס ממנו הפרק הראשון בס' כוכבי יצחק היוצא מת”י ידידי החכם היקרמ. ע. שטערן (מחברת כ"ו), ושני פרקים הראשונים נדפסו בעלי מ“ע “הכרמל” היוצא בווילנא מת”י ידידי החכם הנכבד הר"ר שמואל יוסף פין (שנה ראשונהנו' 41. 42(. והנה זה ידידי ורעי החכם יקר הר“ר ש”י פין נ“י כתב אלי (ך' שבט תרכ"א) בתוך שאר דבריו כדברים האלה: “ובדבר העתקתך מספר המסע להחכםהנפלא פראנקל, הנני אומר לך כי שערי “הכרמל” פתוחים לפניה, בואה נא עמהובשמחה אקבל פניה, ולא אחמיץ מצות הוצאתה לאור. ורק זאת אומר לך יקירי, כיזה לפני ימים קראתי בקרת הספר הזה במאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונדוויססענשאפט דעם יודענטהומם חדש סעפטעמבער. ועם התודה הגדולה אשר יושב אלחיק המחבר על ספרו זה, לא יחדל להוכיחו “כי הקל בכבוד יסודות האמונה, ומדינגעו בהם התמלטו מפיו דברים לא טובים” וראוי לך ידידי יקירי להזהר מזהולתקן הדברים בהעתקתך, למען לא יפגעו בך ובי אוהבי תורה ואשר כבוד אמונתישראל יקר בעיניהם כמו אני ואתה. ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד אףלחכם וסופר נפלא כפראנקל, ומובטחני כי לב מבין לך ובינה יתרה לתקן את המעותאוסיף אבקשך כי תשלח לי העתקתך ולא אאחר להדפיסה.” עכ”ל החכם פין. ובעצם היום ההוא אשר הגיעני מכתב ידידי הנ“ל, הגיעניג”כ מחברת סעפטעמבער של המאנאטסשריפט הנ“ל. והנני להעתיק פה דברי המבקרהחותם שמו מ. ג. (M.G.) בילקוטו של החכם המפורסםהרב הגדול דאקטאר זכריה פראנקל " לקורות עולם ולמדעים” אשר פריו לחדשיםיבכר בחדש סעפטעמבער שנת 1860 צג 360: "האיש אשר ימצא ענג לחזות בנועם מחזות ארצות רחוקות, להשביע נפשו בצחצחות תמונות דמיוניות ולעוף ביעף על כנפי רוח המליצה אלארצות הנפלאות, אשר מצב חברות בני אדם מאורעות ומקרים שונים, החלומות אשרתחלום לה הנפש וחלופיהן בעולם נוגעות אל לבו, הוא ישלח ידו אל עלי הספר הזהוהפך בם." – עשינו את אשר ידרשו מאתנו דברי האדון המחבר בראש ספרו. ולא עודאלא שעשינו עוד יותר מזה, ותחת הפוך בעלי הספר כקורא דרך עראי קראנו אותובשום לב. ואם הגד נגיד משפטנו על דבר הספר הזה הנה יהיו דברינו מעטיםוכלולים במעט מלים אשר נעיר בם את לב הקורא, לבלתי ישים את דברי המחבר אשרדבר בענות רוחו לקנה מדה לטיבו של הספר, ואל יאמר בלבבו כי באמת די לו כייהפוך ידו בעלי הספר, כי הספר הזה ראוי שישים לבו עליו בטוב טעם ודעת, כיהוא גולל לעינינו ציור שלם מחיי מצרים, מבלי אשר ישבית בכל זאת את הרושםהכללי ע“י הערות המובנים רק לחכמים ולא לכלל הקוראים, כאשר יעשו רובהמחברים המוליכים את הקוראים לראות נפלאות ונצורות (פעריעגעטישעשריפטשעללער). ובאמת נרגיש בלכתנו אחרי המחבר הזה לכל אשר יוליכנו, כאילונעבור בסך ונדדה עמו בתוך שאון הקריות קאירה ואלכסנדריאה, נרגיש את החוםהבוער במקומות האלה שבאזור החם, ונשיב עמו יחד את נפשנו לרוח צח הנושב לעתערב, עינינו תחזינה ערבות מדבר ישימון איך יתאדם האויר מהחול המעופף, לעינינו יגביהו ראשם פארי – העמודים הגדולים כענקים ומעל במותיהם נשוב נחזהתחתינו את המישור אשר אין לו קץ. אזניני תשמענה את הספורים בגן “אזבעקיה”, ועפעפינו יישירו סביבינו את התמונות הזרות. ופעם אחרת תדרך תרמס רגלנובחצרות בית המסגד, או תחז עיננו במרחב מרחץ מצרי, או בחדרי עשיר מצרי אשרלכבודנו יקרא למחוללות ותשחקנה לפנינו. ולרגל השעשועים האלה תקח אזננו שמץמני הידיעות על אודות מצב המדיני של ארץ מצרים, ועל מצב הלמוד וחנוך הילדיםודרכי המוסר והדת בחיי הבית והמדינה, וידבר על בניניהם וידיעותיהם בכלמלאכה בכלל, על מצב הנשים והעבדים, – קצור הדברים יודיענו אלפי דברים אשרנוסע מבין משים עינו עליהם. ובכל מקום אשר אנו מוצאים חדשות ונצורות רבותכאלה, הנה ממילא תתהפך קריאתנו העראית לקריאה בכונה ובשימת לב. וגםהעתקותיו במשקל וחרוז מלשונות ערביות ועבריות יעזרו עזר לא מעט למשוך לבנווכונתנו אל הספר הזה. ואנחנו לא נסתפק אף רגע אחד כי נוכל לחרוץ משפטנו עלהשירים “אם הנביא” – “הנרות” – “מות הנביא” – כי לא נופלים הם מכל מיטבתבואות ספרותנו כו' כו'. ורק דבר אחש נפלאת היא בעינינו: האדון המחבר כתבאת שני הכרכים ממסעיו, אשר הספר שלפנינו היום הוא הכרך השלישי והאחרוןשבהם, ביחוד בשביל הקוראים מבני ישראל. והנה לנו המשפט לחשוב כי גם בחבורהחלק הזה האחרון היו למראה עיני המחבר עכ”פ רוב קוראים מבני ישראל. כי הנהבשער הספר כתוב לאמור בפירוש כי הוא החלק השלישי מספרו “ירושלימה!” ובאמתרוב הספר הזה מדבר בעניני בית ישראל ויהודה. ולכן מהראוי היה שישים האדוןהמחבר לב לתורת היהודים ואמונתם לבלתי הקל בכבודם, והיה לו להרחיק מספרו, למען הקוראים מבני ישראל, כל דבר מתנגד ליסודות דתם ואמונתם, כמו בדברומהיאור נילוס באמרו: S. 4. "Seine Fluth war es,die den Knaben nicht untergehen liess, der von der Weltordnung bestimmt und gemuthet war, die erlernte geheime Weisheit von Memphis und Heliopolis, die Eingebungen und Offenbarungen in seinen Geiste zum Eigenthum eines ganzen Volkes zu machen." והנה די לנו בהערות אלה, אשר לא יגרע בעבורן דבר מערך הספר; האדון המחבר הנכבד יקבל אותן במחשבה טובה זאתאשר נתנו לו וישמח לב הקוראים בפי עטו הנעים אשר אליו נפשם תערוג. ולחתימתדברינו נאמר עוד דבר אחד אודות טפת הדם שבשעת התקופה, כי אצל האשכנזיםנמצאה ג“כ הגדה כזאת האומרת על הנקודה האדומה שבפרח הנקרא (Hypericum) שהיא טפת דם יוחנן המטבל (יאָהאננעסדער טייפער) המשוטט על פני הארץ בליל־יוחנן (יאָהאנניסנאכט), ואשר על כןנקרא הפרח ההוא בלשון אשכנז בשם עשב־יוחנן (יאָהאנניסקרויט).” – הדברים אשר עבר עליהם שבט הבקרת הנם בפרק הראשון מספר “ממצרים” וכבר באו במ"ע הכרמל נו' 41, ומבלי אשר אגיד דעתי על מחשבות המחברהנה בהלבישי את דבריו מחלצות לשון עבר שלחתי ידי בם ואשנה בפי הרשות הנתונהלכל מעתיק אשר הלשון הוא אצלו החומר והוא היוצר, ואחשוב כי יצאתי בזה ידיחובתי. מלבד מה שאין אחריות המחבר על המעתיק ואין למעתיק להעתיק אלא מהשעיניו רואות. – ועתה ידידי הקורא! מה אוסיף עוד לדבר באזניך? האמלא פיתהלת עבודתי זאת לפניך? – הן לא בידי טובי, ולא משפטי אור יצא כי למשפטךאעמודה היום, ומאתך תהלתי או תָהלתי יצא. אחת שאלתי ממך אותה אבקש: אלנא תאמר בלבבך, מדי שכבך על ערשך הרעננה ועתר ענן מקטרתך עולה אל קורותביתך ובידך הספר הזה, כי כאשר נקל לך לקראו, נקל היה גם לי להעתיקוולהוריקו מלשון אל לשון. הן רבות שבעה לה נפשי גיל וענג מדי עלה בידילהעתיק פרשה אחת או שיר אחד בלשון קל וצח, אבל – כמה לילות עמל מנו ליבעבורו! כמה לא נתתי שנה לעיני ולעפעפי תנומה, וכמה עגמה נפשי בעזבי אתשלחני פעמים לא מעט מבלי מצאי דרך לנטות ימין ושמאל בהעתקתי, כי סגר עליהמדבר הנורא אשר בין שתי הלשונות האלה האשכנזית והעברית. היודע את רב המרחקאשר בין אשה לרעותה, את רוחב האחת ודוחק השנית, אשר נסה גם הוא את כחובהעתקה מלשון אל לשון, הוא ידע וישכיל מה העבודה הזאת להעתיק מליצה בלתישקולה וחרוזה, ואף כי מליצת השיר והחרוזי, אשר מלבד הלחץ שהרעיונים לוחציםאותו, עוד ידיו אסורות בחרוזים ורגליו לנחשתי המשקל הוגשו, הוא יבין אתהתלאה הגדולה אשר תמצא את המעתיק מלשון מערבית ללשוננו. כי הלשונותהמערביות כמעט כלן עולות בסגנון אחד, כי חיות הנה, והמעתיק מאחת אל אחרתמהנה רק יריק מכלי אל כלי אחר שוה אל הראשון בתאר ובקומה במדה ובמשורהומחזיק כל אשר בתוכו. לא כן המעתיק מאחת המערביות לאחת המזרחיות או בהיפך, הרחוקות אלה מרעותה כרחוק מזרח ממערב ממש – ואף כי לשון עברית, אשר אמנםחיה היא עודנה, וחיה תחיה, לא נס ליחה וריחה הטוב לא נמר, בכל זאת חדללהיות לה אורח כלשונות המדברות המשתנות יום יום, פושטות צורות ולובשותחדשות ומתחתנות זו בזו; כי לא כן העברית העומדת הכן כמעט במקום אשר עזבהעזרא הסופר, תשב שוממה בין נקרות חרבות ספרי הקודש, מקוננת על אלוף נעוריהעודה בבתוליה, את עם אחר לא תתחתן, לא תהיה לאיש ולא תלד; גם כי קמו דור פיטנים באיטליא צרפת ואשכנז אשר אבו לנתק מוסרותיהמעליה ולתת לה מהלכים בין הלשונות החפשיות, הנה היו לשחוק למשל ולשנינה ביןהמשוררים ויגרשו מתוך נחלתם וינוסו על נפשם אל מקדש ה' והלשון נשארה דלהורזה כמקדם. וגם בזמננו, אחר אשר ת"ל בראנו לה רחובות כי ה' נתן בלב דורשיהלהרחיב גבולה, ומדי יום יום מרבים הסופרים להביא ספרים חדשים שתכליתם הרחבתהלשון, בכל זאת לא תכיל עוד כל המושגים החדשים המתחדשים לבקרים, וגם אלהאשר ישנם, לא בספר מלים הוחקו למשמרת, להיות יד כל איש שולטת בם, ורק מקרבאיש ולב עמוק ישאב כל מחבר ומעתיק, ואיש תבונות ידל עצות ותחבולות מרוחבבינתו ומבאר ידיעותיו או אשר יעלה זכרונו, ובצדק יאמר הסופר העברי “אם איןאני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני!” כי אם חכמתו לא תעמוד לו וכח זכרונויעזבנו רגע, ונלאה גם הוא ועמד מלדת. כל זאת באתני גם אני במשך זמן ההעתקה, ובכל זאת לא אמרתי נואש. על משכבי בלילות שבעתי נדודים, ותדד שנתי וכמעטסגרה עיני, והנה רוחי המעופפת ומשוטטת בגן לשון עבר לבקש פרחי חמד ונצניםאשר יתנו ריחם הניחוח כלשון אשכנז, שבה אלי כיונת נח ולה זית טרף בפיה, ואמהר ואנער משנתי ואקום ואעלה את נרי וכהרף עין הנני יושב עוד הפעם עלשלחני וידי אוחזת עט סופרים. ככה יגעתי ועמלתי ימים רבים כעשרה חדשים. כילא בכל עת ובכל שעה היתה רוחי נכונה לעשות במלאכה, כי מלאכת מליצים היא אשרלא ביד תקח. אל כל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילך המליץ והמשורר, וכל אשר תאמראליו לעשות ישמע בקולה. ולהפיק רצון המון הקוראים הרבים, ולפאר ולהאדיר אתכבוד הספר, לא אבינו למנוע טוב מבעליו בהיות לאל ידינו, לתת את צורת המליץהנוסע בראש שעריו, למען יחוקו רשמי פניו לנגד עיניהם, ויהי כדבר איש אלאחיו עמהם, והדברים כמו שומה בפיהם. אי לזאת, הקורא, אם בעל נפש אתה גם אתה, תשפטני כצדקיוכתומי עלי ולא תשים אשם נפשי אם תמצא לפעמים כי שגבה ממני איזה מציצה [כךבמקור. צ“ל מליצה הערת פב”י] אשכנזית ולאהצגתיה לעיני בני עמי בכל הדר יפיה ההיה לה בלשונה. תקותי כי אם תשים עינךתמצא לעומת זה לפעמים מליצה אשר תיף בהדרת קודש לשוננו יותר מאשר היתהבתחלה; כי נחה עליה רוח לשון עבר ותשפוך את חנה עליה. ולכם, מליציםומשוררים אקרא, כי תשימו לבכם גם על משקל רוב השירים המעתקים הנה כשיר “אםהנביא” (שמשקלו יא"ת ומלעיל ושוא נע בראש המלה אכן) “איה משה” (במשקל הנ"לבלי שווי החוזים) “שושנת יריחו” (כנ"ל מבלי הרחקת שוא נע בראש) “גלגלת המת” (כמו כן), וביחוד השיר “כוס אל־מות” אשר איננו חרוזי (ר"ל בלי שווי החרוז) ומשקלו יא"ת ומלעיל ובכל טור שוא נע אחד בראש תיבה אחת, וכמדומה לי כי תמצאחן בעיניך העתקתי הזאת, והיה זה שכרי. הלא ידעתם אם לא שמעתם אחי אהובי, כימנעורי עד היום (זה לי חמשים ואחת שנה) אנכי עמל ויגע למען בית ישראל אשראהבתי, ושכר לא היה לי בעמלי, לחמי בדאגה אוכל, כי עברי אנכי, עובד בגןלשון קדשנו, אשר לא תעשיר את עובדיה אם אמנם רבות תאשרם. וזה כל ישעי וכלחפצי כי יהיה ה' עמדי ועצתו תנחני תמיד להרים קרן לשוננו וספרותנו, ובקהלבוני הלשון תחד גם כבודי, טוב לי תורת ה' ולשונו מאלפי תענוגות בני אדם. ואני תפלה, ישמע נא אלהים שועתי ויחנני להוציא לאור את הספרים הכמוסים עודעמדי זה ימים רבים ואשר עוד אנכי עובד בם, והיו אם יביאו איזה תועלת לחכמתישראל ורויתי ענג ונחת ועצמותי כדשא תפרחנה והייתי אך שמח. אגב אודיע לעדת הקוראים, כי לא יפלא בעיניהם על אשר לאהוצאתי לאור את ספרי “אגרות בקרת”, כי בהיותי עד הנה טרוד בהעתקתי זאתלא יכלתי להתעסק בהדפסת הספר הנ“ל ואף כי הדפוס רחוק ממקום מושבי, ובין כהוכה ראה ראיתי שיש לי להוסיף ולשנות איזה פרטי דברים בספר הנ”ל, ועתה הנניבעז“ה לעסוק במלאכת הגהת ספרי הנ”ל ועד מהרה אשתדל להוציאו לאור הדפוס. כ“דהכ”וח וחותם פה קנסטנטין ישן יום א' י“ב אלול תרכ”א. המעתיק. הקדמה "כהפרדי היום מארץ אבותי, אפרד נא מאת הקורא. עודהלכתי אחרי כן באני שיט על פני הים אל ארץ מצרים, הארץ הישנה, הלכתי במדברבערבה, עליתי על במתי פארי – העמודים, ראיתי אנשים זרים ומנהגים נפלאים, והיה אם ימצאו ספורי מירושלים חן בעיני הקוראים ואשוב לספר באזניהם גם אתאשר ראו עיני במצרים." הרבה יותר מאשר קותה נפשי נתקבל ספר המסעות שלי בסברפנים יפות ונעתק ללשונות הרבה, אשר ע"כ ארהיב עוז בנפשי להאמין, כי לאאפסול בזה ענותנותי אם אוסיף עוד הפעם לתת ביד הקורא את גפני הערותי אשרהסעתי “מִמִּצְרַיִם” נוסף על אלה אשר כבר בידו מארץ יון, אזיאה הקטנה, ארם וכנען, ואבקשה פניו לנטות כנהר שלומו גם על הספר הזה. לא חקירות עמוקותבקדמוניות, – כבר נאספו דַיָן כעמיר גורנה הספרים הרבה שנתחברו על כלאודות ארץ מצרים; לא חוות דעת בעניני הכנסות והוצאות העם כלו (פאָלקסווירטהשאפטליכע אבהאנדלוונגען), – כבר הערה מקורם מזמן מתן התורה עדהיום הזה, אף לא חדשות ונצורות בקורות העולם תמלאנה את העלים האלה. האיש אשר ימצא ענג לחזות בנועם מחזות ארצות רחוקות, להשביע נפשו בצחצחות תמונות דמיוניות ולעוף במועף על כנפי רוח המליצה אלארצות הנפלאות, אשר מצב חברות בני האדם, מאורעות ומקריים שונים, החלומותאשר תחלום לה הנפש כעולם ברור וחלופיהן בעולם ההפוך אשר לנגד עינינו נוגעותאל לבו, הוא ישלח ידו אל עלי הספר הזה והפך בם והיו לו שעשועים. הנוסע, אשר חיש מהר עבר בארץ מצרים, רשם את התמונותהאלה לנוכח קרני השמש, כמעשה הדאגעררעאָטיפיע, וימשחן בששר, ועתה יעברו נאהצללים האלה לנוכח עיני הקורא פעם שנית כעברם על פני עששית־מג (מאגישעלאטערנע)! רֵאשִׁית הַמַּסָּע. האיש אשר עבר ימים רבים בערבות הבדידה בין שקט סלעי המדבראשר בארץ כנען (פאלעסטינא), ובעצבון ויגון למדו עיניו לראות רק כפיםצחיחים, אין עץ ואין שיחים, ושרב כאש לוהט יך על ראשו מעל לבן תכלת השמיםאשר לבלי חמלה לא ישנו את מראיהם; האיש ההוא ירגיש בנפשו ענג ועדן בהגיעלאזנו מרחוק קול תרועת רעם הים וזעפו. השחר עלה על הארץ, ואנחנו רכבנו ביןעמקים, יסודם גבעות חול כעין גלי הים, אשר לא נראה על פניהם כל עץ ושיחהשדה ולא כל דשא עשב. לא נשמע קול זמרת הצפור בשמים ולא בא הלך לקראתנו כיאם נשמת הים התיכון הקשבנו מרחוק הולך הלוך וקרב אלינו ברעם גבורותיו. אחראשר רכבנו שעות הרבה באנו על גבי מרחב הר, ואשר שמענו עד הנה באזנינו למשיבנפש הנה ראתה עיננו: ירקרק חרוץ המכסה את פני הים והשמש היוצאת בקצה השמים. ותזרח, כשושנה גדולה, כענק עוטה ארגמן וגבעול אין לה, אשר גלי הים רגעיבלעוה ורגע יקיאוה לשאת אותה על ראשם. לא שבעה עיננו לראות המראה הנחמדהזה. לשמאלנו הזהיר הר תלול ולבנת אבני העיר יפו הבריקו לנגד עינינו; סביבלבתי מסגד1 הישמעאלים (מאָשעען) ולמנהרות (מינארעטען)2 יפרחו עצי תמרים וציפרעסים ודגלי מלכי איראפא מתנוססים ברוח בשלל צבעיהם. הקורא אשר הלך אתנו ללותנו על מסעינו בארם (סיריען.) ובכנען ידע את כל המוצאות אותנו ביפו. אפס האיש אשר תכליתו רק לתאר את ארץמצרים (עגיפטען), הנה יעלה בידו ציור בלתי שלם אשר לא ידע שחרו אם אפס קצהונראהו לו. על כן אנו ממהרים – מבלי שום לב על יפו ועל אשר נעשה שם מידי היינו שמה פעם שנית – בעשרים ושני לחדש יולי3 בשעה הרביעית אחר חצי היום, לרדת באנית הקיטור הצרפתית, הנושאתאותנו: מצרימה! מרגוע ושקט מכסה את פני הים, ואנחנו לא נדע עוד הפעם, אם מזהר השמים אשר עליו מלמעלה לקח הים את צבע התכלת אשר לו, או השמיםמקבלים ממנו את הצבע ההוא בהביטם בו כמו בראי מלוטש. תאר השמש מקפץ ומדלגמגל אל גל, ואולי הוא שוכן בכלם כאחד, ועל פני כל המרחב אשר אין קץ לויזדעזע ברק הכסף וכל אבן טובה. עוד מעט ותלאה העין! אפס אין דבר אשר ייטבבעינינו יותר ממראה בא השמש על פני הים. לבנת השמש המכה בסנןרים את העינים, תהפך מעט מעט לאדמדם לוהט, מתנשאת ומושפלת בידי רוחות בלתי נראות, רגע תראהותשוב תסתתר, עדי תתך ואיננה. לי אש ומים יאבקו בדממה, שושני אלף האביבנראם, כמפוזרים ומכסים את קבר הבדולח אשר אליו יאסף הככבבן־בלי־מות. בין האניה הנושאת אותנו ובין שלל הצבעים אשר במערביבריקו מקרוב ומרחוק נסי־האניות, לוהטים אדמדמים וצפרים לבנות מעופפות, ומנשמת הרוח יוסיפו להתרומם גלים ומשברים על פני הים אשר לפתע פתאם כסהבחשך. עוד מעט והנה על פני רקיע שמי־הלילה יזהירו כוכבים אין מספר, הגדוליםומאירים יותר מאשר הסכן הסכינו לראות עיני יושב ארץ הצפון. רק מראה בא השמשבהרי הקרח (גלעטשער), מחזה הטבע הזה הנשגב בדממה, ידמה בהודו אל הערבוהלילה על פני הים. האיש אשר הצליח אותו אלהים לרוות נפשו במראות הנשגבותאלה, עת חשך ישופנו ביום צרה ויעלה על זכרונו מראה בא השמש ההוא, יבטח כילא יגיחו האסון אל פיהו, ולא תכרע נפשו תחת עולה. ממזרים [כך במקור, אולי צ“ל ממזרח? הערת פב”י.] קרה באה. הנוסעים יורדים אל ירכתי הספינה4, המלחים עושים במלאכתם, ועל פני מכסה האניה דממה שוררת; רק רב החובל עומד עלמשמרתו ומסבב הגלגל. העשן יוצא מארובה, ומעת אל עת יאדים כאש להבה ויעטהארגמן על פני הנסים רגעים אחדים. ברגעים כאלה ידמו לכנפי רוחות יציריהדמיון. הים רועש ומעלה על זכרוננו רעש ארזי הלבנון בהתחולל סער. אופניהאניה השחורים יאבקו עם לבנת קצף הגלים,והאניה הולכת כאלו היא נשאת על כתףמלאכי שאול. אחריה יאיר נתיב ככסף נתך אשר יפרוש הירח אורו עליו. זקיםעוממים דועכים כתלעים־לוהטים במים, מקפצים הנה והנה ונכבים, למען יקיצו עודהפעם ויחדשו מחולם הנראה כמחול בני תפתה. אפס כל הדבר אשר איננו באניה אוקרוב לה, ישתרע במרחב כחידה נוראה אשר חשך ישופנה. אין חיים נעימים כחיי האניה. השט על פני הים כבר הרגיעהמית נפשו ותפר האביונה, הוא ישוה לנגדו צמיד רק את ההוה, תמו כל כוסףותשוקה עד בואו אל עבר הים השני, לא תועיל תשוקתו מאומה למהר מרוצת הימים, אחת שאלתו אותה יבקש, לבלתי יארכו לו ע“י סופה וסערה. בידו להתעלס בחברתרעים ששים ושמחים אשר סערו הנה מקצות ארץ, או להתבודד בירכתי הספינה ולחשובמחשבותיו, לעשן, לישן, לקרוא בפר ולשוב לחזות בנועם מראות הטבע. התנועההחפשית ע”פ מכסה מחשוף הלבן? הרוח הצח המנשב ע"פ הים – כל תענוגי הבשרנכונים לפניו, לא יחסר לו דבר מכל אלה המכינים את נעם הבטלה (dolce far niente) אשר בן ארץ הקדם יקראו בשם מיוחד “כעף.” אולםהאיש אשר היתה עליו יד חולי־הים, לא לבד אשר לא יראה טוב במסעו, כי אם עודיהפך לו לרועץ ולענות נפש, ופעמים לא מעט ישאל את נפשו למות. ביום המחרת שכבתי אני על מכסה האניה מלמעלה קרוב אלהמקום אשר שם התורן, הוא המקום אשר שם תמעט תנועת האניה, ורק אז הוקל מעטמצבי הרע ומר מאד, כאשר סגרתי את עיני. אם נפתחו עיני רגע אחד והייתי כשוכבבראש חבל, וינועו השמים כאלו דחו לנפול, וישחו כל התורנים כאלו קרבו כלםראשיהם זה אל זה ולא אבו להפרד, אני כמעט לא נשאר בי כח ועצמה לאחוזבאצבעותי ספל הקאפעע אשר הקריבו לי. בראשי הרגשתי תמהון ושעמום המבריח כלרעיון או עושה אותו לסילון ממאיר. רק השינה לבדה גאלתני, בערוב היום ויהי לילה, ממצבהכרתי את עני גויתי ורוחי המכות בשבט עברה. כל זאת באתני בעת אשר היה היםשקט ושאנן, וכבר עברתי עליו בעת אשר נוד התנודד כמלונה ולא קרני כל רע, אשרעל כן נודע לי בבירור, כי מצב הבריאות והחולי על פני הים תלוי במצב בריאותגוף הנוסע ברגע שומו לדרך הים פעמיו. כאשר הקיצותי משנתי, הרגשתי כי חייתי מחליי ותהיהרוחה, מהרתי לשום בגדי עלי ועליתי על מכסה הספינה. חשך הלילה עודנו פרושעל הים, הגיוני לבי עפו על פניו כצפרים לבנות (מאֶווען) לבוא לפני אל הארץהחדשה לי, ארץ מצרים, הארץ אשר עוד היום אציגה כף רגלי עליה. הארץ הזאת ארץ מלאה סודות, ארץ נפלאות היא, אשר ע"פספורי התורה ישב שם לראשונה חם, איש חוּם (ברוין) תארו, ויקרא אותה בשמו, עד אשר קבלה אחרי כן את שם אחד מבניו מצר. על כן יקראו אותה העברים מני אזמצרים. אולם הישמעאלים יקראו את הדלתא5 בשםאל־כאלב (ארץ יוצאת מן המים). דיאדר מספר לנו ממלך אחד ששמו עגיפטאק, אשרלשמו ולזכרו נקראה הארץ עגיפטען עד היום הזה. הארץ מצרים היא לא לבד המקום אשר שם קרו הנפלאותהעצומות אשר תספר לנו התורה; כי אם גם המקום אשר שם נכתבו הדפים הראשוניםמקורות בני האדם. כאשר בא אבי אבות אברהם מצרימה, כבר ראה שם אתפארי־העמודים, אשר נתפלא עליהם עוד היום, ואשר נבנו עוד אלף שנה לפני בואושמה. אולם ציוני מצרים הישנים והקדומים עוד יותר, חרבות היכלי נא־אמון (טהעבען),6 מראים לנו שיורי בנינים אשר כבר לפניארבעה אלף שנים היו חרבות, ואשר בעת נלקחו לאבני בנין למקומות אחרים כבר לאנודע מאיזה בנינים הם. אי־זה העם אשר עשה את הציונים המפוארים האלה הנכריםעוד בנשאר מימי קדם ובנותר מימות עולם? ומה רבו הבנינים שפוני טמוני חולבמדבר, אשר לא הגיעה לנו מהם לא הגדה ולא מסורת, לא ספורי קורות ולא מכתבחרט (היראָגליפע), ואשר בכל זאת קצת אבנים חרושות במלאכה רבה, מורות באצבעכי כבר היו לעולמים. אלילים ולאומים, מלכים וציונים היו לעפר, וממנו צמחואח"כ משפחות העמים הקדומים אשר גם הם נודעו לנו רק בחידות ולא במראה, ומשפחות המלכים העצומים, האלילים ואלהים אמת, אשר תודיע לנו תורתנו, ואשרמכתבי החרט יורו גם הם ליו בספוריהם. הלמוד למדו העגיפטים מעם אחר, אשר בארץ הודו העתיקהעוד יותר, את עבודת אליליהם, את חכמתם ואת הנהגת מדינתם, או הגיעו בעצמםלאט לאט על ידי נסיונות אלפי שנים ל האוצרות האלה אשר ברוח האדם יסודם? כלאשר נקרוא נקרא עד היום הזה מעל הכתובות הרבות אשר על ציוני עגיפטען, ואשרעוד יגלה ויראה, אין בו די האיר את ליל חשך מצרים זה. הן כל חקירותהמדעים לא הוילו לגלות את מקור יאור נילוס אשר לא נודע עד היום כמו לפניאלפי שנים קדמוניות. ) [במקור הסרוק נוספה כאן ידנית הפניה להערה. ההערהעצמה גם היא נכתבה ידנית ובלתי קריאה. הערת פב"י.] הנהר הזה אשר ידו טפחההארץ הזאת והוא הנותן לה זה אלפי שנים פרי תבואה למכביר, הוא גם יוצר אורהדעת ובורא החכמה בקרבה, בעשותו את יושביה חפשים מכל דאגה למצוא מחייתם, עלכן נקל להם לחשוב מחשבות להרחיב גבול חכמתם ולרומם את נפשם. ויהי במאה החמש עשרה למספר הנוצרים, ואלבוקווערקוועמשנה למלך הודו חשב מחשבות להסב מרוצת הנילוס ממסלת המים אשר בסיענע, למעןהשחית את ארץ מצרים ולהשבית מאנוש זכרה. מצרים, הארץ המבורכת בכל ארצותתבל, באין מעינות נילוס נכבדי מים, והיתה למדבר שממה. הנהר הזה היה למצריםהקדמונים כאלהים אשר נמס והיה למים, כאמון הנראה לעינים, המגדל והמחזק לכלוהמנהיג את כל העולם ואת בני האדם, אשר על כן קראו היונים לנה נילוס “צייסהמצרי”7 וממנו שאבו חכמיהם את דעתם, כי המים הםהיסוד הראשון שממנו נבראו כל הדברים, אשר קראו בשם אקינוס (אָקעאנוס) והמצריים קראו לו ניל8. ולא הספיק להמצריים מראההנילוס הארצי לבד וכח דמיונם ברא להם – כאשר עשה עוד עם אחד בארץ אשר בראלו ירושלים בשמים מלבד ירושלים אשר בארץ מתחת – עוד נילוס בשמים ממעל. לפיהמסורת אשר חתולתה ערפל, היה הנילוס בימים אשר כבר אבד זכרם המה, מפריד ביןגבולות אזיא ואפריקא; עוד היום הוא מפריד בשאון גליו בין מדבר למדבר; ביןהררי חול אשר בערב ובין ים החול אשר בליביאה. הן המה גליו, אשר לא נתנולנער לרדת שחת עד כי מצאה אותו בת פרעה, הוא הנער אשר בחר בו ה' השם משטרובארץ, ונתן בו הרוח להעביר נחלת מוף ובית שמש9 וכל אשר נגלה נגלה לרוחו הקדושה, להיות מורשה לעם סגולתו, מורשהקהלת יעקב, למען ייטב ברבות הימים לכל באי עולם וחיתה נפשם בגלל הדבר הזה. הוא הנהר, אשר עוד היום לעת ימלא על כל גדותיו יאדימו מימיו, אות דמים הואלעולם למלאכות משה איש האלהים. הככבים אספו נגהם מעט מעט מעל פני השמים, תקות חוטירקרק לבן בקצה השמים הפריד בינם ובין ערפל גלי הים. החוט הזה היה חבושסביב לארץ מצרים כצניף כהונה חבוש לראש יופיטער אמון. “בעוד ארבע שעות” אמררב החובל: “לחוף אלכסנדריאה נשכון”. אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה. אינה דומה ראיית אלכסנדריאה למה שמיחלים לראות בה. איננהנשענת על יד הר לתפארת, ובהיותה עומדת בבקעה הנה האורח הבא אליה על פניהמים אפס מקצתה יראה וכולה לא יראה. מגדלי מנהרות, לבנות. פה ושם איזה עשביתמרים, ולירכתים עמוד פאמפעיוס. ואניות כל הימים וכל העמים שוכנות במרחבלחוף היאור. אחר כי נסענו ארבעים שעות מיפו הנה, השלכנו העגוּן במים, וכרגע סבבונו ספינות קטנות הרבה. כל אחת רוצה לקחת עמה אחד הנוסעים וחפציו. מתרגמנים10 ומשרתי בתי־מלון האורחים באים אלהאניה, ובלשונות צרפת ואנגליה יהללו את בתי האורחים אשר באלכסנדריאה. רוחהנוסע האשכנזי תדוכא בראותו כי בכל ארץ הקדם, אם לא יקר מקרהו לפגוע באנשיארצו, לא תקח אזנו שמץ מני קול לשונו. ולא זה בלבד כי גם מוסר כלימתו ישמע, כי אנגליה וצרפת מרומים ישכנו בפי כל בני קדם והאשכנזי נמנה שלישי אחריהם, ורק מבלי דעת יכנו את קיסר עסטרייך “סולטאן ניעמסא” לאמר קיסרהאשכנזים. מפרייסען אפס קצת ידעו, ויתר ממלכות הברית, ארצות הערצאָגיםוהנסיכים לא עלו עוד על מחשבת אנשי ארץ הקדם. אשר על כן שמחתי בשמעי קולמתרגם מאחד בתי האורחים מיוצאי חלצי עיר ווירטעמבערג, מדבר אלי בלשון אשכנזומבקשני לסור אל בית מלונו. לבלתי תפתחנה תיבותי בבית תשלומי ־ המכס, הניחאותן שם למשמרת עד צאתי ממצרים; ובעבור זה גם בצאתי לא נפתחו. לעיני הובאואל בית האוצר; אבל, על פי דרכם בארצות הקדם, לא נתנו לי כתב קבלה, להיות לילעדה כי לי הנה. כאשר אשובה אחר איזה שבועות לקחתן והשר אשר לקחן מידי יקרמקרהו לבלתי היות שמה. משרת בית המלון השביח שאון רוחי ויהי עורב־ערבתו כילא יחסר לי דבר מכל אשר לי. ובכל זאת לא סר ספק מלבי, כי סוף סוף חפצי נתנוביד המקרה. ישבנו במרכבת בעל המלון הרתומה לתפארת ונסע חיש קלברחובות אלכסנדריאה. תקון המדות (ציוויליזאטיאָן) אשר ראתי שם בהרבה דבריםהיה לי למשיב נפש. כי הנה בא אנכי מהרי פלשת וכנען ועמקיהן, הערים העזובותויושביהן קצרי יד ופראים כביום הולדם. בתים מרווחים בנויים מאבן, בחוצותרחבי ידים עם מרצפת אבנים מעל בתי החנויות לוחות כתובים בלשון אנגליה צרפתאו איטלקית, אנשים ונשים הרבה לבושי בגדי איראפא, ועל כל אלה הרחוב הגדולאשר שם בנוים בתי תפארת כארמונות; כל הדברים האלה מעלים על מחשבתנו כי באחתערי איטליאה אנחנו, לולא הבגד הארוך והצעיף החבוש לראש הרבה אנשים שחוריםאו חומים (ברוינע), נשים מכוסות בצעיף, לפעמים ארחת גמלים, או תמר נושא אתראשו מעל לקירות החצר, הזכירוני כי באפריקא אנחנו. באו אל “בית המלוןחצי־האי וארץ הקדם” אשר לפיליפ צאך איש ווירטעמבערג, אשר בכל ימי שבתנו שםנתן לנו כל מחסורנו ולא רבה במחיריהם. ויהי כחצות היום, בטרם שמנו משטרנו בחדר יפה ומהודר, וכרעב ללחם כן שלחנו את ידינו למכתב העתי הכללי מאויגסבורג אשר מצאנו שם; למען אשר נקרא אחרי חדשים הרבה את הנשמע בארץ מולדתנו, ובשפתינו שפת אשכנז. מכתבי עתים צרפתים ואנגליים נמצאים בכל עיר גדולה בארץ הקדם; מ“ע אשכנזי, מלבד אשר בבית מלוננו לא מצאנו כי אם בבית משגיחי־המשחר (consulaten) ואף גם זאת לא מכתב עתי היוצא מווין בדבר המלך ודתו (offiziell), כ”א בכל מקום נמצארק מ“ע הכללי מאויסבורג. רק בדמשק קראנו את מ”ג “פרעססע” ובאלכסנדריאה אתמ"ג היוצא מטריעסט.אלה הם מכתבי העתים אשר בשנת 1856 הם לבדם מצאו בכנעןארם ומצרים מקום יתר מכתבי העתים היוצאים מעסטרייך. חום היום היה נורא מאוד ובני נכר הארץ אשר לא הסכינובו עיפה נפשם ומבלי עשות מאומה גם מבלי חשוב מחשבות השתרעו על יריעותמרוקמות בבית אפל אשר כסו חלונותיו. רק קול מי־הנרגילה11 הקשיבה אזנינו, ורק אז בחננו ונדע על מה חשקה נפש בן ארץ הקדםלהגיח עשן הטאבאק אל קרבו אשר יקרא בשם תעשִרוב דוּהם (שתה טאבאק), וחציימי חייו בעצלתים עשן יכלו ובחלומות שוא. באות נפשו יפער פיהו וישאף עתרענן הלאטאקיה השחור הבא מארם, או הטאמבאק הצהוב הבא מפרס, עיניו נשואותמעלה והביטו אחרי גלגלי תכלת היוצאים טבין [טעות דפוס במקור. צ“ל מבין. הערת פב”י.] שפתותיו מתוססים ברוח כעין פוארי צצים ושושנים, וכרגע יאבדו והיו כלא היו, ענן קטרת יסבנו, ודמיונו יצרור בכנפיו כל עמלהחיים לשאתו אל ארץ גזרה, לא יִזכר ולא יִפקד. “כעף” זה הוא השם אשר יקראהערבי למנוחה השאננה הזאת בארץ, כי ראש כל אושר החיים לבן ארץ הקדם הוא: עשן מקטרתו תחת צל עץ שתול על עין המים. אם לא כחלום חזיון לילה וכצלבנטותו ילכו החיים, קלים כגלים וכהנדוף עשן ינדופו! מזרע הטאבאק החל בארץ הקדם מקץ המאה השש עשרה (למה"נ), ובכלל נודע הטאבאק איזה מאות שנים לפנים. מי יתן ונדע, מה עשה בן ארץ הקדם, אשר מחצית ימי חייו יכלו בעשן, בטרם ידע את הטאבאק. מסלת הברזל אשר מאלכסנדריה לקאהירא הולכת יום ושובתתיום. ויען כי ממחרת בואנו היה יום לכתה, נוסדנו יחד הרבה מבני ארצנו ללתלקאהירא ממחרת היום ההוא, ולשום עין על אלכסנדריה אחרי שובנו משם. בטרם באההשמש רכבנו עוד אל תעלת הנילוס. בראש כל חוצות אלכסנדריאה, לפי קרת עומדיםהכן חמורים קטנים חבושים ונער קטן נוהג בם. רגלי הרוכב כמעט לארץ תגענה, ובהיות החמורים הקטנים האלה, עם כל היותם מהירים במלאכתם, נכונים למועדירגל, לכן יותר טוב לבלתי ישימו הרוכבים רגליהם בנעלי הברזל התולים משני צדיהמרדעת, ולבלתי יפלו בנופלים ונוקשו ונשברו. הנערים הנוהגים הולכים אחריהרוכבים ומחמרים אחרי בהמתם וממהרים לרוץ עמם יחד ונפלאת היא בעינינו איךלפעמים יעשו כזאת במשך הרבה שעות. עברנו את הרחוב הגדול לתפארת, אשר מדי נראהו נעלה עלזכרוננו את רחוב הסוסים המפואר אשר בפראג, ובדרך חוצות רחבי ידים, ביןשחרות עצים ואלנות הגענו אל המקום אשר שם העמודים הנקראים בשםמחטי־קלעאפטרה, והם שני עמודים חדים (אבעליסקען) מאבן אדמדמת. העמודים האלהאשר כל אחד מהם עשוי מאבן אחת, העמיד כפי המקובל תוֹמז השלישי לפני שלשתאלפים וארבע מאות וחמשים ותשע שנים בבית שמש. כאשר הובאו לאלכסנדריה נצבולפני המקש אשר נבנה לצעזאר. שניהם מפותחים פתוחי חרוטים (היראגליפען) אשרכמעט אי אפשר עוד להכירם. העמוד הגדול אשר ארכו שבעים רגל עומד נצב, והואנתון, במתנ לממשלת צרפת מאת מחמד־אלי; ןעמוד הקטן, ששים ושש רגל ארכו, שוכבעל הארץ והוא נתון לארץ ענגלאנד. עד היום גם שתי הממשלות האלה לא הביאומתנותיהן לארצותן, כפי נראה יען חסו על הוצאת הכסף כי רבה היא. אחר הדברים האלה באנו אל תעלת ממוּדיה, אר על שפתיבתי־החצרים בנוים לתפארת בתוך כרמי חמד נותני ריח. שקמים, תמרים, ופרחיםאשר נשתומם על יפי תארם הזר ונכר לנו יסבו את הבתים האלה שהם לרוב אחוזתכנענים נכבדי ארץ. על הגגים ראינו נשים אשר לא כסו בצעיף את פניהן לבושילבנים כלן, ובעמדן על מקום אחד נדמו לנו כצלמי אבני שיש על ראשי ארמנותאיראפה. על פני תעלת הברכה עברו ספינות אשר נס בעל שלש קצוות גדול מאד פרושעליהן; מהן עמוסות ומלאות תבאנה לעלות על פני הנילוס ארצה מצרים העליונה, ומהן ריקות אשר כבר הריקו עזבונן ומערבן ואנשיהן, והנה הן נחות כי השליכובמים עגוּנם. בשתי השעות התמימות אשר רכבנו רק מעט מזער היו האנשים אשרפגשנו; וזה דבר נפלא בעיר השוכנת לחוף ימים ודבר לה עם כל הארצות ואלפיםאניות טעונות מכל קצות תבל תבאנה אליה מדי שנה בשנה ומספר תושביה ששיםאלף. על שפת התעלה בית־הגן (קיאָסק) והוא בית עצים בנוילתפארת, נאחז בסבכי חרש מצל הנותן ריח ניחוח ופרחי שלל צבעים יסבוהו. עבדיםשחורים עומדים הכן לתת לאיש מהדורכים על מפתן הבית ההוא קאפעע, שערבעטומקטרת. בעת ההיא לא היו שם אורחים זולתינו. והיה כאשר דרשנו לימאנאד (משקהעשוי ממיץ הציטראָנע) הגד לנו, כי בחדשי הקיץ החמים לא נמצא בכל ארץ מצריםלא פרי הציטראנע ולא האָראנגע. ויה השמש לבא ויהי לילה, ואנחנו באנו אל ביתמלוננו. עַל מְסִילַּת הַבַּרְזֶל. אל כבוד עושר הגבורות והנפלאות אשר יפעל לב האדם הולךופעול הנה רוחו בגבורת ישע ימינה הוסיפה עוד גבורת העולות על כלנה, בהמציאהחדשות לעשות מסלה לרכב ברזל ולתלי־קרב12 במדברבערבה. הן המה קוי־המחשב (געראנקענשטריכע) אשר (להציוויליזאציון) היוצאיםבכל הארץ, מטות הברזל הנפלאות אשר בהנה יכו צורי המדבר ויצאו מי החכמהוהעושר ממקורים נעלמים, ים לים יקריבו ויקשרו ביניהם בחבלי־ברזל לשאת הגיוןלבנו מתחת למים אל ארץ רחוקה. לא תחלק עוד הארץ לחלקים רבים, כי תמימה היאערוכה בכל לפנינו הן הנה המטות הנפלאות, אשר תרים אותן רוח האדם, רוח ה' נוססה בו, להוציא ממסגר בית עבדים את בני האדם לחירות עולם אל ארץהדעת. אין התנגדות גדולה על פני הארץ כמדבר ומסלות ברזל, מותתמידי וחיים תמידיים, מנוחה נוראה ומהירות נבהלה. אבל אין מקום בכל הארץאשר נתפלא ונשתומם על מסלת הברזל כמו ארץ מצרים אשר שם ארבעה אלף שניפנשקפים מעל גפי מרומי פארי־העמודים ותחזנה עיניהם גבורות נפלאות אשר לאשערום הראשונים. הארץ הזאת אשר אנחנו עוברים בקרבה היום ארץ נפלאותוחידות היא. האיש היושב במסתרים בפנת אחת המרכבות אשר במסלת הברזל, או כייסגור את עיניו לבל יראה את אשר סביבו, ואזניו תקשבנה את קול תרועה הנשמעתבראשית המסע, קול רעש גלגלי המרכבות, ורעד תנועת העגלות ירגיש, והקשיב עודהפעם את קול התרועה עת תעמודנה להרגיע רגעים אחדים באחד המקומות המועדות, הנה לבבו יחשוב כי בארצו ובמולדתו הוא נוסע להשיב נפשו במקומות הנודעות לו. אפס בסקירה אחת על פני חוץ בעד החלון קסם על פניו יחלוף, בהשקיפו מסביביכבד עליו מאד לאסוף רעיוניו בחפניו למען דעת כי לא חולם חלום הוא; עד תשוברוח תבונתו אליו וידע כי בארץ מצרים הוא, ולא יחשוב עוד על חום היום הבוערסביבו (R 450) כי כבשן אש הוא, כור הברזל, אשר לויתננוּ שאוף רוח. ימין ושמאל תפרוצנה ערבות חול, אשר ערפל אדמדם חתולתן, הוא החול הדק אשר ישאהו הרוח הנה מעל פני הישימון. רק לעתים רחוקות תראה עלפניהן גבעה קטנה אשר עליה סכות איזה כפר עשויות מחמר בתי־חמר מבלי גג עליהםמלמעלה, עם פתח צר כפתח אחת המערות, ובם חורים וסדקים אשר יבוא האור בם. בינות לסכות קצת עצי תמרים. האנשים החומים המלובשים רק ממתניהם ולמטה, נשיםהמעוטפות בצעיף הילדים אשר ערומים ילכו בלי לבוש, כלם ימהרו יחפזו לבוא הנהלחזות במראה הפלא העובר חיש קל על פניהם. עוד הפעם אנחנו נוסעים ברעש על פני הערבה אשר אין קץלה, אין נודד כנף בשמים, אין מים כראי מוצק על הארץ, אין עץ יער ואין צל. ולפתע פתאם עינינו רואות כאלף אהלים נטוים, והנה יוצאים מהם אנשים לבושימדי בד לבן ומגבעות אדומים על ראשם וחרב עקומה על ירכם; רוכבים מצריים המה. סוסיהם חרדו מפני רעש מרכבותינו וירימו את ראשיהם. מהם נצבו מו נד על שתירגליהם האחרונות ויניעו את קוצותיהם ואחרי כן נסו להמלט והנם רצים אחד אחדאו באספה בתוך ענן החול, ויעמדו מרחוק והביטו אחריהם, ומהם הרחיקו לברוחוילפתו ארחות דרכם, ועודם נראים כנקודות שחוות בקצה השמים. אחרי אשר נסענושלש שעות באנו אל היאור (נילוס). המדבר אשר אין בו חליפות להשתעשע בהן, שרב השמש, ערפלהחול ההולך וסוער כגלגל לפני סופה, מחסור המים לשבור הצמאון, כל הדבריםהאלה הלאו את הנוסע והנהו רואה פה פעם ראשונה בלי חמדה את היאור, אשר בליכל אלה היה מראהו ממלא נפשו חרדת כבוד וזכרונות קדושים. המרכבות נפתחות וערב רב מהמון אנשים שונים יצאודחופים; כושיים חצי ערומים, ערביים לבושי בגדי חופש מצבעים שונים, אביסיניים חוּמים, נשים מעוטפות בצעיפים לבנים ורדיד שחור על כתפן, אנשיאיירפה לבושים כל מיני בגדי צרפת, נשי אכרים אשר עליהן כתונות מצבע תכלתוכתובות קעקע על פניהן, ובנחיריהן נזמי אף מכסף ומזהב, אנשים חזקים לבושיבגדי עוני, אשר כל עשרם והונם כלי זיינם בחגורה אשר על מתניהם ועל כתפם. כלהעם הרב הזה אשר נאספו הנה יחד מכל משפחות האדמה, ישאו קולם, יקראו, יצעקו, ידברו, יריבו, בלשונות והברות אשר לא נשמעו עד הנה, ואיש את רעהו ידחקוןלרדת אל שפת היאור אשר שם עומדת הכן אנית־קיטור, עד יבוא יום אשר היאור יטלעול הגשר שכמו, להביא את הנוסעים אל עבר היאור השני, אשר שם מסע־מרכבותבמסלת ברזל שומר עת בואם להוליך אותם קהאירתה. אנשי איירפה אינם אצים ל כך לרדת היאורה, בידעם כיאנית־הקיטור לא תעזבם פה והביא תביא אותם אל עבר היאור. אפס היום הה עיניכלם אסורות אל שפת היאור. אתנו יחד נוסעת מלכת אאוּדה, היא ועשרת הנשים המשרתותאת פניה יושבות במרכבה מיוחדת. אנחנו רואים תמונות מעוטפות כלן בצעיפיםלבנים; בגדי כלן שווים ולא נכר הגבירה מפני שפחותיה. במרכבה הקרובה אליהןנראים שני נערים בני המלכה. תאר פניהם שזפתו השמש נחמד למראה. עיניהםהשחורות מאירות, על ראשם, כובע קטן משובץ זהב, אשר חדו מלמעלה אדמדם ומכוסהבאבנים יקרות. זרועותיהם החוּמים ערמים הם בלי לבוש, חזיהם בלי כסות, ושארית גויתם עטופה בבד לבן דק ושקוף המעופף סביבם. כשלשים אנשים לבושיבגדים יקרים עם שלל צבעים כלם, תחת אשר העבדים חצי־ערומים הלכו, הסבו אתבני המלכה, בעזבם את המרכבה, לרדת אל אנית הקיטור. שר צבא האנגלעזי,ראשפקודי המסע, צוה ויעמד על מכסה האניה אוהל נטוי מאטון מצרים דק ולבן ככפור, בעת אשר עשתי עשרה הנשים העטופות כלן בצעיפיהן הלבנים המגיעים ארצה, התנהלולאטם אל שפת היאור. אנשי המזרח הסבו עיניהם מנגדן, או שחו לארץ מבטם, כייראו להביט בפני הנשים לבלתי טמא אותּנה. אנחנו אנשי איירפה, אשר לא הסכננובדרכיהם אלה, נשאנו עינינו ונחזה בהן. הקול נשמע בארץ מצרים, כי הביאההמלכה אתה עדי תפארת יקר מאד ערכו הרבה רבוא רבבות, להובילו שי לאחותהבמלוכה גבירת ענגלאנד, ובאשמת אחד העבדים טבע בים כבואה לאלכסנדריה ולא שבעוד ממצולה. ויש אשר לא יאמינו בדבר הזה ואומרים כי בדאו כל זאת לצאת בזהידי חובת שי בענגלאנד אשר המלכה הולכת שמה לבקש מחסה ומגן, ולמען יאמינו שםבכוונתה הרצויה. האניה היתה מלאה אדם רב מפה לפה, המעבר משפת היאורלשפת האניה על פני כבש רעוע אשר נוע ינוע, או ע"י דלוג מן השפה אל השפה, היה בין כה וכה דבר מסוכן בין המון אנשים אצים ונדחקים, כי הנופל אל היאורלא ישוב עוד לראות חיים. אין בעל דת מחמד יורד אחרי חברו במצולת מים להצילובאמרו, אם לא התוה אלהים תו מות על מצחו מאליו ישוב ממצולת ים ולא ימותלשחת, אם חפץ ה' ומת, מי זה ישיב ידו מבלע ויאמר הרף. דעתם המשובשת הזאתאשר יחווה בכל עניני החיים היא שהולידה והצמיחה שרש פורה רוש ולענה בלבהערביים, לבלתי עשות דבר ולבלתי דאוג למאומה; פלצות בעתונו כראותינו איךהדברים הנצרכים להשגחה כפולה ומכופלת, אשר כמעט אין די עינים לפקוח עליהם, משחק המה לערבי קל הדעת כסיל מתעבר ובוטח, כי עת לכל חפץ ואל כל המעשה כברמוכן מששת ימי בראשית. כאשר שמענו מהאסון הנורא אשר קרה במעבר הזה בשנת 1858 באבוד כמה מאות אנשים וביניהם איש הרוח יורש עצר המשנה למלך, השתוממנועל המראה, איך לא יקרה כדבר הרע הזה לרוב באין חולה על זה ואין משים על לבלתקן המעברה. מעבר לנילוס נכנסנו אל בית גבוה בנוי מעץ לתפארת, אשרשם עמדו שלחנות ארוכים ערוכים מכל מאכל אשר יאכל, בשר צלי, דגים, פרי עץ, משקה טהעע, כל מיני יין, להשיב נפש האורחים הבאים הנה. פת שחרית הזה היפהאף נעים כאלו היה בהאמבורג או בנעאפעל, היה נסבה כי כמעט שכחנו ולא שמנו עללבנו כי המקום אשר אנחנו אוכלים שמה הוא רק במרחק מה שעות מפארי־העמודים. בין כה וכה הביאו גם הסחורות נשקי הנוסעים אל עבר היאור השני ויושמו בעגלותהמוכנות למעניהם, וזה נעשה במשך שתי שעות. בשעה השנית אחר חצי היום ישבנישנית במרכבותינו ונעבור הלאה בערבות כאלה אשר כבר תארנו, ורק רגעים אחדיםנחנו פעם בפעם בבתי מעמד (סטאציאָן). השמש נטה לערוב ונראה מרחוק עלי גבעות ממוצעות כפריםהרבה נשקפים. ואחרי כן נגלו לעינינו, מבין ענני החול המרחפים לפנינו, גםראשי מגדלים, מנהרות, תמרים ובתי אבן נשאו ראשם, ונדע כי בקהאירא אנחנו. למען מלט נפשי מהמון תשואות בני אדם הבאים והמצפים והעומדים הכן לשרתנו, עליתי חיש על שכם חמוֹר קטן הקומה, הגדתי לנער הנוהג בו את שם האשה קולאמבמעיר וויען אשר לה בית לאורחים, וארכוב על פי אשר הורני העירה. אדמה צחיחהמכוסה באבק חול, מעי מפולת בהר ובשפלה אשר ראו עיני לא עלה על דעתי כי היאזו קרית מלך. באנו ברחוב רחב ידים אשר אדמתו לא רצפה באבן ושם איזה בתיםיפים וגנים לפניהם.פנינו שמאלה ונבוא אל תחת צללי עצי העיזבעקיה המפוארה, אשר נטע מחמד־עלי ביד חזקה למרות רוח החול הנורא. אל מול פני נטעי נעמניםאשר שם ירימו ראשם בתים גדולים כארמונות, אחד מהם היה בית מלוננו. קַאִירָה. מתשוקתי לראת חדשות נחפזתי ללכת בתוך המון תשואות קריתמלך הגדולה והרחבה, לראות בעיני את הדברים אשר יתארו כל הנוסעים בספריהםכדברים זרים ונפלאים, עד אשר נלאה כח הדמיון לצייר אותם, ואנחנו מאמינים כיתחזינה עינינו הנפלאות מאלה מסופרים בספורי אלף לילות ואחד. איש הרוח, מהולכי נתיב יאאן־פול, באגאמיל גאלץ, מתארלנו את העיר קאירה העתיקה כאליו [אולי צ“ל כאילו. הערת פב”י.] בטרםדרכו רגליו בחוצותיה עלה עשן האשיש לקטור באפיו13. גם אנוכי מלאתי חמת רוח התשוקה והתעוררות מרגע לרגע בהיותיבקאירה, אבל תשוקתי לא הניאה ראשי ולא הוליכתני שולל. בצפיתי צפיתי עלהנפלאות אשר תקרינה כעל הדבר אשר המשפט לי עליו באשר כבר הבטיחוני כי באיבא. אבל הנפלאות לא באו. כאשר פקד מחמד על הסלע כי ירד מראש צורים ובא יבאאליו, ולא הטה אזנו לו ולא זז ממקומו, ויואל הנביא ללכת אל הסלע. גם אנכי, בהעלותי על זכרוני הגדת המושלמנים הזאת שמתי אל לבי ללכת לבקש את הנפלאות. ראיתי את הבנינים המפוארים ואת החרבות אשר היו מעי מפלה, האנשים השוניםבתאר פניהם ובמלבושיהם, בהמה וחיה רבה למיניהן, קברים ובתי מסגד (מאשעען) שמעתי ערב רב מלשונות שונות, פעמים לא מעט עמדתי משתומם לראות אסופות אנשיםודברים חדשים, בנסוע הכמרים ברחובות לעוד עבודתם נכריה עבודתם, ובהתאסףהרמאים עושי נפלאות לעשות מעשיהם זר מעשיהם, ואני בכל זאת עמדתי יחול ודומםלראות חדשות ונצורות העולות על כל החדשות ונצורות אשר ראו עיני. החדשותוהנצורותה האלה לא באו, וידעתי כי רק בי האשם. אנכי החילותי ללכת למסעי ארצה קדם בדרך ארץ יון, סמירנא וקנסטנטינופול. הרביתי לראות ערי ארץ הקדם וארצות שונות, רהאדוםוציפערן, בארות וירושלים, נאבלוס (שכם) וטריפוליס, ודמשק העולה על כלנה, וכה תרגלתי את כח דמיוני בימי מסעי בכל המראות הזרים אשר יראו בכל עירגדולה בארץ הקדם, אשר על כן מצאתי בקאירה מחזות נודעים לי אשר כבר ראיתים. גם מספר תושביה מעט המה נגד תושבי קנסטנטינופול; שם נפגוש בכל פעם ובכלמקום מחנות עצומות הולכות ונוסעות, ובקאירה המון אנשים איש את רעהו ידחקוןרק בקצות החוצות הראשיים. אבל לא כל קורא בספרי זה עלה בידו לראות את כל האייםוהערים האלה בארץ הקדם, ויען כי אחשוב שכבר נודע לכל הקוראים את אשר רשמתילזכרון מידיעות הארצות ההם, אנסה הפעם לתאר את הרושם אשר היתה קאירה העירהנפלאה עושה בנפשי לולא ראו עיני הערים האחרות לפניה. מי זה האיש אשר לא הרגיש בנפשו עכ“פ פעם אחת בימי חייוכאילו נהפך לאיש אחר ע”י קסם בהגלות נגלות לפניו מחזה הטבע בעצם יפיו אואיש יפה תאר ויפה מראה אשר באור פניו חיים, או שמעה אזנו ותבן לה הגיון לבאחד האנשים המצוינים אשר נחה עליו רוח השיר ורעיוניו בזמירות יריע? מי זההאיש אשר עכ"פ בילדותו לא גרסה נפשו לתאבה כי תהיה לאל ידו לקסום קסםולעשות נפלאות אשר לא תעשינה, או כי יקר מראהו לבוא בארמון־מכשף, בגן־מכשף, אל אחד ההרים המכשפים, או אל ארץ רבה מכשפה כלה? הנה אנכי אורה לקטני הנפש, לעצלים ולאשר לא נוססה בקרבו רוח המליצה, איך תושיע להם ידם לקסום קסםולעשות נפלאות. כבד הדבר להאמין, וגם הנה משפיל בעינינו מעלת נפשנו, איך האנשים שע“י עושר ונכסים אינם תולים בדעת אחרים ובידם טובם, ועכ”פ תמצאידם לעשות נחת רוח לנפשם אחרי עבודתם רוב ימי השנה, לקבוע זמן מה למסעלתענוג נפשם ורוחם, והמה לרוב בביתם ישכנו רגליהם ובעירם ישארו כל ימיחייהם, כאילו הם אסורים שם – ומדמים בנפשם כי חיים הם! אין לנו רק לגזוראמר פעם אחת ויקם: יש את נפשנו לראות את ארץ מצרים, אשר ער"מ מעיר מלוכהווינא נקל לנו היום לבוא שמה מבואנו פאריזה בטרם היו מסלות ברזל בארץ, והנהיפתחו לפנינו שערי ענג ועולמות חדשים אשר לא שערנו בנפשנו, נחלת תענוגרוחני נירש, מעין זכרונות גדולים ויפים אשר לנצח לא יכזבו מימיו. נשימהלדרך פעמינו: כבר נודע כי יש שבע דברים נפלאים בעולם, אבל האיש אשר נסעסביב הזעמערינג וראה את עוצם גדלו, לא לבד אשר ראה את הדבר הנפלא השמיני כיאם ראוי לכנותו ראש כל הנפלאות, באשר כלם אחרונים לו במעלה. ממרומי טריעסטעפעפי הנוסע יישירו נגדו את הים אשר כבוד אומר כלו נגלה כספר לפניו. חמשה ימים לילה ויום, אחר אשר שאל בשלום איי יאָניעןהפרושים כגן עדן לפניו, תשא אנית הקיטור את הנוסע עד קצה ארץ מצרים. הצגנורגלינו בעיר־אלכסנדר העתיקה. במדבר בערבה תוליכנו מסלת־ברזל, וכברת ארץ אשרנלך כעת במספר כמה שעות היינו הולכים לפנים במספר ימים כמספרם, יום לשעהיחשב. נהר רחב ידים אשר לא נכר חולו הצהוב על שפתו מפני מימיו המצהבים, קחנו על כתפיו לשאת אותנו עמוק עמוק אל קרב ולב ארץ הפרעונים (דערפאראאָנען). הוא יאור מצרים השב ושבע ימים, הוא הנילוס קדושלמצריים. והנה אנחנו מתהלכים בחוצות אל־קאירה, ועינינו תחזינהכל עמי הארצות, איש ובגדו. ואזנינו תשמענה כל הלשונות יחד. על דבשת גמליםינשא חיל עמים למסחר וקנין הצפור המדברי אשר מראהו כענק הגש לנחשתים ונערקטן נוהג בו. ארמונות והיכלות, מנהרות ומגדלי הקברים, מה זר המראה הזה הלאמקסם קסם הוא! עמוד גדול כענק נורא עומד ערירי במרחב על ארץ המישור הואהפלטה הנשארת מכל מחמדי עיר בית־שמש הוא און, אשר שם בימי קדם החכמה בנתהביתה, שם חקרה ושם למדה, וחכמי עולם כאפלטון שמעו לקח מפיה, שם התגורר יוסףמשנה למלך מצרים, שם הראה אותותיו המחוקק הגדול האיש משה – העמוד ההוא, הנההנוסע עומד לפניו. ונפן ונלך המדברה. נעלה אל במתי פארי־העמודים, עמוק עמוקתחת רגלינו נראה את הספינקס14 מונחת בחול, ושםמרחוק מדבר ליביאה וקרוב אלינו יאור ניל ושדה מלחמת נאפאָלעאָן. עוד מסעאחד על פני הישימון והנה אנחנו בזועץ ועומדים על שפת הים האדום הואים־סוף. האין כל אלה קסמים גדולים כמספר הנפלאות אשר עשהנביאנו על אדמת חם? או האין זה קסם, אם היום אנחנו עומדים לפני מגדל־סטעפאןבעיר ווינא ובעוד עשרה ימים אנחנו חונים במחנה מול ים־סוף? האין זה קסם, אם היה יהיה לנו כל זאת במחיר אשר יתןאיש בעד ארוחה אחת, הן אמת בארוחה הזאת ינתן לפניו בחדש טבת סל גרגרי־אדמה (ערדבעערען) עודם באבם; או במחיר אשר ינתן בעד מרחץ בהאָמבורג או באישל. העשירים אביוני אדם אלה! קטני הנפש הראויים גם אחרי מותם למלאות כרשםומעיהם, או לחנוט אותם למען יעמדו ימים רבים להיות למופת לדורות עולםוישתוממו עליהם רבים, איך היה ראשם נעור וריק, רק עור ובשר לבשו מבלי כלרוח בקרבם, איך החשך כסה את עין נפשם, אפלה מנודה גדול יתר מאד מחשך מצריםהנודע. הן רבים עתה עשירי עם השולחים את בניהם לנסוע בארצות, אבל אנה? לגן־עדן הקאנקאני15 או בין אלפי ארובות עשןהעושים בכל מלאכת חרש וחושב! ולא יעלה על לבם, כמה עולמות של רעיונותוהשקפות חדשות יהיו לנחלה לאיש אשר נדבה אותו רוחו לנסוע המסע הקטן הזה, אשר יוליך אותו קוממיות אל ארץ נחלת החכמה מימי עולם ומשניםקדמויות. אחר אשר כלה איש את מסעו הזה ונוסף לו מכל מקום עודפלא אחד על עשרת הנפלאות אשר ספרנום, והוא, כי לא נשברה אניתו ולא טבעהספינתו בים, או לא אחזהו שעמום ונפל ארצה מעל גפי מרומי פארי־העמודים, אולא הכהו שרב השמש ומת, או לא נפל מעל דבשת הגמל ונשברה מפרקתו. אולם אנחנובקאירה אנו, או עוד טוב מזה, כבר תהלה לאל שבנו הביתה בשלום, ומפרקתנו לאנשברה, והנה אנחנו מתארים בעט סופר אשר בידינו – אם רק לא תפול עלינו קורתביתנו להכותנו נפש – את כל אשר ראו עינינו בקאירה. מה זה מראה הבתים הנשקפים נגד עינינו! כל השעריםסגורים ומסוגרים, ואליהמה הרקועים עליהם מלמעלה יפים עד מאד. במקום פחיזכוכית אשר בחלונותינו הנשברים חיש קל כשבר נבל יוצרים, לחלונותיהם דלתותשקופות אטומות מפתחות מעשה שבכה, חטובות אטון בריססעל עשויות מעץ, והנה סתרתהייני לשפוני טמוני ההרמון (הארעם). והבית, אם גם ברחוב פתוח ומלא תשואותהוא עומד, הוא בית מצודות סגור מבוא, ובמקום כלי למשחית אשר יפער פיו מןהמצודה ולחוץ, הנה עת עור התנין אשר ביאור (קראָקאָדיל) ימלאו ויתלו אותובכבלים לפני קצת הבתים, כאלו הוא ישמור צאתם ובואם. הנה ארחת גמלים באים ויאלצוני ללחוץ אל קיר הבית לבלתיהיות להם למרמס, כי הדרך צר גדר מזה וגדר מזה, והגמל הבער לא יט ימיןושמאל, כי במסלתו ילך. חמור קטן הולך בראש ואחריו הגמלים ימשכו, בנחתובמרגוע, עשרים הם במספר ואסורים זה אחר זה בחבל. מנהיג הגמלים, מכנסי תכלתעל מתניו, צניף לבן על ראשו ונעלים אדומים ברגליו, ושאריתו ערום, רוכב לרגלגמליו פעם לפניהם ופעם לאחריהם, את אשר לא יפריע אותו מהעלות עשן הטאבאקממקטרתו הארוכה. ארחת הגמלים עברה ותעזוב לדמיוננו ענין לענות בו, לשערבנפשנו את יקר תפארת סחורות הודו אשר ישאו הגמלים האלה הבאים מזועץ. ונבואאל רחובות רחבי ידים, ימין ושמאל חנויות אשר שם ימכרו כל שכיות החמדה. כליזיין, בגדים, יריעות רקמה, מרגליות, פנינים, לים. מוכרי הסחורות יושביםבחנויותיהם על רגליהם, וכאשר אין להם מה לעשות יקראו בספר הקאראן וישחווינועו כאשר יעשו העברים בתפלתם; או יעלו עשן הטאבאק מאת הנרגילה [במקורהסרוק שיכול אותיות ונדפס הרנגילה* הערת פב"י] העומד מרחוק, על ידיהקנה היוצא ממנו, המוקף בחוטי ברזל ונחשת ומעוטף בעור אדום ומראהו כמראהנחש אדום ומזהיר. בירכתי החנות עומדת מחתה עם גחלי אש ועליה סיר נפוח, למעןהכין משקה הקאפפע לכל קונה הבא אל החנות ולכבדהו כמשפט. על הרוב יתן המוכראל הקונה, מאהבת הכנסת אורחים, גם את מקטרתו מפיו אל פיו. קצת בעלי החנויותאשר לא יקראו בספר ולא יעשנו וגם אין להם ענין עם קונים, בהיותם עיפים מחוםהיום ישנו את שנתם, ואחד הנערים ישמור את החנות. בין חנויות מוכרי הסחורות נמצאות עוד אחרות, אשר בהןיתעסקוהאומנים ובעלי המלאכות, ופמים לא מעט איש האיירפי, אשר הסכן הסכיןמנעוריו לראות בחריצות האומנים העושים את מלאכתם שמחים וטובי־לב, יתעוררלשחוק וללעג בראותו את המושלמני המכובד, אשר זקנו הלבן כבוד אומר כלו ותארוכאחד אבות העולם, ידו אוחזת במכנסי בד לים ומטולים, והוא מאחה את קרעיםויפקדם בטלאים, או חרש ברזל יושב על כסאו, ולאטו ירים את הפטיש ובעצלתיםהולם פעם, ועיניו תשעינה אל מקטרתו מקטרת־הזכוכית העומדת על ידו, לבלייקרנה אסון. כל רחובות החנויות האלה מכוסים במחצלות של קנים, עדהיות מתחתם צל מחורב, למען לא יכבד החום עכ"פ בעתות הבקר על מבקרי החוצותהאלה הנמשכים על פני כל העיר לכל פאה. הנה ניעף ועינינו ילאוּ לראות בהודהסחורות היקרות ולהתבונן בם, לולא תמונות אחרות וענינים חדשים ימשכוהשקפתנו עליהם פעם בפעם. שתים נשים באות לקראתינו רוכבות על אתונות צחורותנהוגות ברסנים אדומים עם נקודת כסף בידי שני סריסים, הנכרים כי סריסים הםמבלי היות שער צמח בזקנם. נקל להם לפנות למו דרך, יען כל מושלמני בענות צדקיטה מני דרך אשר נשים באות בו ויסתיר פניו מהביט אליהן. הנשים נושאות עלפניהן צעיףלבן מעל מצחיהן ולמטה, ובו רק שני חורים קטים במקום העינים. מעילרחב ממשי שחור הקשור כמו כן במצחיהן ותולה עליהן מחריהן מסתיר כל גויתם וגםמקצת מן הבהמה אשר הן רוכבות עליהן. הנשים אוחזות את המעיל הזה בשתי ידיהןלפני חזיהן, ובשבתן כה מבלי עשות מאומה, בהיות העבד אוחז ברסן הבהמה ומנהיגאותה, תהיינה בעינינו כמראה עוטי־משכיות (מאסקען) אשר בבתי המחולות. ולעמת כמוסות ארץ הקדם האלה (הנשים המכוסות בצעיף) פעמים לא מעט נשתאה על נשי האכרים (פעללאה ווייבער) אשר תפגשנה אותנו, לבושות כתונות תכלת המגיעות עד קרסוליהן, אין כסות לשדיהן, ובלחי פניהןהחוּמים כפני המצרים כתבת־קעקע, וכה תעשינה גם לשפתותיהן אשר בפתחן אותןלדבר תזהרנה מאחריהן שנים זכות כשלג. עיניהן כחולות בפוך ונזם כסף באפיהן, והן בעינינו כפראים במדבר. גם במצח אשה כזאת קשור צעיף לבן מגועל התולהלאחוריה, כי לא תוכל למשוך אותו בידיה לפניה ולהתכסות בו, כי שתי ידיהתומכות את הסל אשר היא נושאת על ראשה מימינו ומשמאלו, ואשר על כן תראה לנותמונתה כתמונת הכד בעל שתי אזנים.יש מהנשים האלה אשר ילד רוכב על כתֵפהמאחריה, והילד הזה על הרוב ערום בלי לבוש. לפעמים נראה אשה כזאת רובצת עלהארץ ותחלוץ שד לילד, אשר פעמים לא מעט הוא בּן שנתים או שלש שנים. מי הואזה אשר בלעגי שפה יפנה עורף אל התמונה הכבודה הזאת וישים דופי בּשדי האשההדלה אשר מרוב הניקה את הילד אבדו יפעתן, אכן מה רב עושר האם הזאת ואשרה! אין אם בארץ הקדם, אם גם ברך אותה אלהים בעושר ונכסים, אשר תתן את בנה אובתה למינקת, יקר בעיני האם השחוק הנעים המרחף על שפתות הילד בעת ינקו, יקרבעיניה ידעו את מינקתו, התענגו על רוב חלבה, ונפשה תמאן לתת את כל הענג הזהלמינקת זרה ושכירה! ויותר מאשר תלאה העין לראות כל המראות והצבעים עםצליהם וצלי צליהם משחרות עץ הבנים, חוּם עמוק, חוּם, ירקרק חרוץ, ירוק, עדמראה הלבן, עוד יותר תלאה האוזן לשמוע כל הלשונות, כאשר נדברו אז במגדל אשרבנו בארץ שנער היא בבל. אלה מצפצפים לאלה בהגה מהגים, אלה מנחיריהם מליםיוציאו ואלה יהגו בגרונם, אלה צועקים ואלה מרחשים בשפתיהם, אלו ואלו מכיםבתוף אזנינו ביד חזקה הכה ופצוע עד הקרעוֹ. גם קול התוף אשר אנחנו שומעים מרחוק לא ינעם לנו יותרמקול הראשון. נלכה נא לקראתו. איש לבוש בגדים רחבים ושלל צבעים רקמה רוכבעל סוס לבוש הדר, אחרי שלש אנשים ההולכים לפניו ברגליהם. אחד מהם נושא דגלירוק קטן והשנים מנצחים בשיר בתוף וחליל. קצת אנשים ימשכו אחר הרוכב הזההשב בלויה זאת מן המקום אשר בחר בו לעבוד עבודתו לאלהיו, הוא כפא טאַנטַאאשר בין קאירה ובין אלכסנדריה. העם ההולכים ברחוב הנה והנה לא ישימו עינם על הרוכבהזה, כפי הנראה אין זה דבר חדש אצלם. מאד רבו פה העורים או חולי־העינים. האבק הדק ובלתי נראה לעינים אשר ישאהו הרוח הנה מן המדבר, הוא סבת הדבר הרעהזה, אשר לא נראה כמוהו בלתי אם בנעאפעל ע“י אבק הלאַוואַ המכסה את קרקעהרחובות וע”י הברק הבא מפאת הים המעור את עיני השטים בחוצות. באנו אל חצר בית מסגד הישמעאלים (מאָשעע), תורים ובנייונה הרבה, המוצאים שם מחית נפשם בנדבת לב אחד חסידי המושלמנים הדואג בעדמזונם, הוגים ועוגבים ופורחים ולוקטים, ולא יחרדו לקול הבאים ולא ישבתוממלאכתם. מקיר החצר וחוצה אַגן שיש גדול ושבכה לו כדור מסביב ומכסה כעיןהרקיע נטוי עליו מלמעלה, וגביעי נחשת קלל רכוסים בשרשרת אל מטות השבכההמצורפים זהב. ואיש עומד בתוך השבכה וממלא אותם מים חיים הלוך ומלא בכל פעםאשר יריקו אותם המרווים צמאונם. היוכל בן תמותה להציב לו יד לזכרון עולםגדול ונכבד מבארות מים חיים כאלה, הנמצאים בקאירה ובקונסטנטינופול הרבהמאד? אין דבר אשר ימלא רגשות תודה את לב בן ארץ הקדם הבא ממדבר מארץ ציה, כמו מים חיים אשר ישקנו איש לצמאו. מי זה אשר ישיב נפשו בארץ חום ושרב ולבולא תמלא תודה לאיש הנדיב ההוא שכבר גוע ואיננו, אשר כרה את הבאר הזה וצופההעמיד בתוכו לתת חיים בלי הפוגה, בעת אשר מיסדו כבר היה טרף למות, ועל פיהרוב ינוחו עצמותיו בקבר תחת אבן המצבה הנשענת על יד הבאר! הסירונו נעלינו מעל רגלינו ונבוא אל בית המסגד. בעדהאשנב העשוי בראש המגדל מלמעלה יפלו קרני האור על יריעה מרוקמת רקמת פרחיםוציצים ירקרק־צהוב הפרושה על פני הרצפה. קירות הבית חלוקים וכל תמונה איןעליהם, רק על יריעה ירוקה הפרושה על הקיר מול פני הבא אל הבית יזהירו אלההדבריםּ: אֱלוֹהּ הוּא אֱלוֹהַּ וּמָחֲמֶד נְבִיאוֹ' פה ושם יכרע על ברכו מתפלל יחידי וישח ראשו עד הרצפה. תפלת מושלמני נראה תמיד כיוצאת מקירות לבו, יען כי הוא לבדו מבר אל יוצרו. התפלה בצבור מבלבלת ומפריעה כונת הלב, והיא תפלה כללית, תחת אשר היחיד יפנהאל ה‘, כפי התעוררות נפשו,כפי צרות לבו העצמיות ומיוחדות רק לו לבדו, אוכפי הרגשות התודה במעמקי לבו וכלות נפשו אל ה’, ויתר ההרגשות אשר יפרווירבו אותן חיי בני אדם לרוב. אין להמושלמני צורך בבית התפלה למעו ישפוךשיחו לפני ה', כי בכל מקום, רחוב, בגן, וגם בבית משתה הקאפעע, בהגיע תורהתפלה יכרע על ברכיו מבלי שום לב על כל אשר סביבו., ויתפלל. ודבר זר ומפליאהוא שהאיש האיירפי אשר עלה במעלות ההשכלה, יבוש ויכלם לעשות כדבר הזה, אםאמנם בהרבה דברים אחרים גם בוש לא יבוש גם הכלים לא ידע. בלכתנו הלוך והבט הגענו עד שוק־הבשר והלחם. ואראה והנהאיש נושא מאזני משקל גדולים הולך לפני איש לבוש כאחד השרים וחרבו על ירכוהרוכב על סוסו ואחריו הולכים כמה עבדים. ראיתי והנה המוכרים מתלחשים וינועואיש ממקומו. האיש הרוכב הוא המשרה על שכמו לנסות ולבחון המשקלים והמדות, ולעצור בעד הקונים לבלתי ילכו לדרכם עד כי הגידו לו משקל ומחיר הדברים אשרקנו ועד בחנו אותם. השר הזה זה שמו אשר יקראו לו מאוֹהטזיב ועד מהרה יחרץמשפטו. המוכר אשר ימצא כי מאזני מרמה לו או הונה את רעהו, והוציאו אותווהניחוהו לפני חנותו ודשו את בשרו. ואנחנו מבלי אשר נתכוננו לזה, קרהמקרינו לראות מראה כזה. איש אשר ידע היטב משפטי המצריים ומנהגים ספר לנומהמראה הנוראה הזאת אשר ראו עיניו: מוכר לחם הונה את קוניו במשקל, ויצוהמאוֹהטזיב לנקוב חור באחת דלתת נחיריו ולהביא בו חבל אשר יתלו בו את הלחםהנמצא קל במשקל. ואחרי כן צוה להפשט אותו ערום עד מתניו ולקשור את ידיו עלגבו ולאסרו כה אל המוט אשר בחלון אחד בתי התפלות. וככה נשאר כמה שעות למוסרכלמתו נוכח קרני השמש הלוהטים ולנגד עיני המון רבה אשר נאספו לראותו. עודלא נמחה מזכרון תושבי קאירה אכזריות מאוֹהטזיב אחד אשר היה שמו מוסטפֿאקאַשיף מילידי קורד. פעמים לא מעט אהב לכרות תנוך אוזן המוכרים בעבור חטאכל שהוא. ויהי היום ויפגע במוכר קשואים ואבטיחים, ויהי כאשר שאל אותו מהמחיר פרותיו, ויגש לו האיש את נתוך אזנו ויאמר: כרתה אדוני! ויאמרהמאוֹהטזיב בלבו כי לא הבין האיש את שאלתו וישאלהו שנית. ויען מוכרהקשואים: “הן כל מחיר אשר אגיד לך ידעתי כי לא יושר בעיניך, אף אם פֿאדדה (פרוטה) אחת אומר לך, הלא טוב לך לכרות את תנוך אזני ולתתי ללכת לדרכי!” וישחק מוסטאפֿא קאשיף, את אשר עשה רק לעתים רחוקות, וירכב על סוסו ויעבור. לאחד מוכרי הבשר צוה לחתוך מגבו ארבעה לאָטה בשר כמספר אשר החסיר לקונהבמשקלו; לאחד תקע יתד ברזל בנחיריו ותלה עליה את הבשר הנמצא קל במשקלו. הקנקן אשר לא נמצא המשקה טוב בתוכו צוה לשבור בהכות בו על ראש המוכר. אופהאשר מכר את לחמו ביוקר צוה להושיבו ערום באגן נחשת לוהט. דבר נפלא הוא שבארץ אשר מעת הפרעונים עד עתמחמד־עלי אין האדם נחשב בה למאומה והעם בלי מחסה ומגן, שוטרי השוק לבדםישימו לב להעמיד המשפט על תלו. אכזריות ענשם לא יפלא בעינינו כל כך בארץ, אשר בכל התהלות שנותנים היום לתקנות מחמד עלי, מחיר בהמה עולה על מחיר אישעובד אדמה. שר אחד ושמו: עלי בייא, פקיד שוק־הבד (ליינען־באצאר) צוה להעטיף הרבה אורגים בבד אשר ארגו, אחר אשר נמשח הבד בשמן, ולתלותם עלהאילן, תחת אשר ערב לבם לעשות מלאכתם על חשבונם ולא בעבודת המשנה למלך. הבדהוצת באש והאורגים נשרפו ביסורים קשים. ובמדה אשר מדד נמדד לו. הוא עצמו מתבמיתת שרפה כאשר יצאה האש ובערה באבק השרפה אשר בקאירה בשנת 1824. הדבר אשרנעשה בעת קבורתו מעלה על זכרוננו משפט־המתים אשר היה נהוג אצל המצרייםהעתיקים: ראש הכהנים (שעך) אשר בבית תפלת אֶל־אצחר התפלל בעתקבורתו את תפלות־המתים הנהוגות, ויהי כאשר קרא, כמנהג הישמעאלים, אל כל העםהנאספים, לאמר: “הבו עדותכם עליו!” ויחשו כל העם ולא ענו אותו דבר, תחת אשרע"פ המנהג היה להם לקרוא קול אחד: “אחד הישרים היה!” ויקרא השעךשנית: “העידו עליו!” ויחרישו גם הפעם. אז קרא השעך: “המקום ירחם עליו!” יגענו בלכתנו והנה אנחנו עיפים וסרים לנוח אל אחד מאלףבתי משתה הקאפֿעע אשר בקאירה. יציע־עץ מבדיל בין בית מגועל ובין הרחוב, לפני הבית ספסל קטן ושפל מכוסה ביריעה קרועה ובלויה; ספסלים כאלה נמצאים גםבתוך הבית, אשר באחד ירכותיו יכינו את “הקַהוֶה” לכל אורח ואורח. טעמוטוב מאד, קצף כעין השאָקאָלאדע מכסה את פני המשקה, אשר איננו זך ובהיר כמואצלנו. כי את אשר אנחנו מכנים בארצות המערב שמרי־הקאפֿעע, הנקפאים ויורדיםמטה, הם שם מעורבים במשקה עצמו והם מתבוללים מתגוללים ומתחוללים עמו. נפת־צופים (צוקקער) לא יתן בתוכו. ספל קאפֿעע כזה הנותן ריח ניחוח מחירוחמשה פפֿעניג, וממלא להמושלמני מקום היין הנקרא בלשון ערבית העתיקה ג"כקַהוֶה. הנה אנחנו יושבים לפני החנות, קצת אנשים ערביים יושביםעמנו ומתענגים על רב טוב הכעף, לאמור: הענג, וכהעלותם עתר ענן הטאָבאקהפרסי הצהוב הנקרא טוּמבאק על פי מקטרת הנרגילה, או לטקיה השחורה הבאהמארם, בקנה העשון (טשיבוּק). האורחים אשר בתוך החנות שמחים וששים, מדבריםומשתעשעים. הם עושני־האשיעש, אנשים מדלות העם הנחשבים כאלה האנשים בארצותהמערב המשחיתים נפשם וגופם שכורי יין שרף בבתי המשקה הנודעים לדראון. חפצנומאד לדעת את דרך עשינת־ההאשיעש, והנה ערבי אחד אשר בא עמנו יחד אל הבית צוהלתת לו כלי מקטרת כזאת וראינו את מעשהו. הקהותיה (המכין את משקה הקאפֿעע) העריב איזה עלי קנבוס עם טאבאק וישם את התערובות בכלי מקטרת ויתן להערביוישב הערבי על הרצפה וישאף את העשן ערך עשר פעמים והאחרון הגדיל ויצא העשןמפיו ומנחוריו כמו מארבה עד כי אחזהו שועל (הוסטען). אחרי אשר הרגיע מעטנגאר כמו רבע שעה יושב בלי הרגשה כאיש נדהם, ואחרי כן החל להתנועע ברב עוזולדבר בקול רעש, עיניו הבריקו ופניו הצהילו ויהי שכור. לא התמהמהנו שם ונצא ללכת הלאה לשוח ברחובות העיר, והנה המון אנשים שונים גדרו בעדינו הדרך, ובתוכם איש המופת אשר חמת נחש לאיירא ונחשים משחק לו. אם נפגע איש כזה בארצות אירפה נאמר כי צוֹעני (ציגיינער) הוא, כי כמוהו כהה תארו, וכמוהו יזהירו שניו מבין שפתותיוהאדומים. אבל אין בעיניו מזהר שלהבת עיני הצוני ושערות ראשו אינםתּלתלים.והוא יושב במעגלה אשר עשה סביבו וסביב נערו הקטן אשר עמו מילידיאביסיניען, מאבנים קטנות וקליפות צב (מושעלן) מצבעים שונים. הנער נחש חבושלראשו, והאיש נחש כרוך על צוארו. והנה הרבה להראות את אותותיו לעיני האנשיםהעוטרים אותו, ועתה הוא קורא באזניהם לראות עוד את מופתו האחרון. והנההוציא מילקוטו נחש ארכו כשלש רגל ויאחזהו בזנבו ויחל להתגולל סביב זרועולאט לאט, פעמים ושלש עד הגיעו אל כתפו. ויגע הנחש בלשונו על פי איש המופתאשר הטה ראשו לאחוריו. והנחש כרוך על זרועו השמאלית. עתה הוא קוראבקול: "הַבִּיטוּ מוּשְׁלָמִים רְאוּ קֶסֶם הַלַּחַשׁ, כִּי אֵין עוֹד רוּחַ חַיִים בְּקֶרֶב הַנַּחַשׁ!" ובדברו כה ויאחז בימינו בראש הנחש?????16 כאשר חרדו כל הנצבים וינוסו בקול המולה, השליך אותו מזרועוהלאה ממנו. והנחש שוכב מת ארצה. ויקם איש המופת ליקח את הנחש ויאחז בובראשו וילך בקרב העם נשען עליו כעל משענת הקנה. כפי הנראה ראה העם את המופתהזה לא פעם ולא שתים, יען לא נראה על פניהם השתוממות גדולה עד מאד. וישבאיש מופת ויולך את ידו על הנחש אשר נהפך למטה הנה והנה, וישם ראש הנחש עלפיו ויפח בו והנה שב המטה לנחש, ויחל להתגולל עוד הפעם סביב לזרועו. לוּ יכלנו להבין את דברי כל הסרים לראות! נשים מעוטפותבצעיף, כושים, חצי־ערומים, זקנים וישישים בבגדים ארוכים ורחבים מצבעיםשונים, ילדים מזוהמים עד כי תקוץ בם נפש כל רואה אותם, נושאי סבל ואדונים (עפֿענדים), כלם מדברים בערבוביא, ולפי הנראה מרשמי פניהם וצחוקם זו לעגםאשר הם מלעיגים על המראה הזה. איש המופת הולך הלאה והנערים הקטנים רצים אחריו לראותעוד הפעם את אותותיו ואת מופתיו אשר ישוב לעשות במקום אחר. למען תבינו אתסוד מראה הזה אשר ספרתי, הנני נאלץ להודיעכם הדברים האלה: הנחש המצרי הנקרא (Uraeus Haje Wagler) והערביים יקראו לו האיע, אינאשור, הוא אחד ממיני הנחשים הארסיים היותר מסוכנים, אשר ימצאו לא לבדבמצרים כי אם גם בחלק מארצות אפריקה עד גבנוני התקוה־הטובה. הנחש הזה הקדושלמצריים העתיקים ואשר נמצא מצויר לרוב על מצבותיהם הוא הנחש אשר הראו בוחרטומי מצרים את תחבולותיהם לעיני פרעה למען הקל בעיניו אותות משה ומופתיואשר הראה בארץ חם, בהפכן את מטיהם לנחש ואחרי כן שבו להפוך את הנחש למטה. המראה הזה, אשר איש המופת בקאירה ישוב להראות אותנו הפעם, סבתו המגע אשריגע בידו על ערף הנחש. והנגיעה הזאת תסב לו צמוק־אברים (שטאררקראמפף) ולפתעפתאם ישתרע לארכו ואחר עבור זמן ארוך תשוב רוחו אליו. ואם יחמם אותו בידיו, או יעביר ידו עליו הנה והנה ישוב ויחי מהרה. יצאנו מתוך צנפת בני אדם אשר באנו בקרבם, והנה חוצותחדשים צרים, אשר רק שני אנשים יוכלו ללכת בם זה אצל זה פתחו לנו זרועתיהם. על דלתות קצת הבתים ציורים פראים מפרחים שונים, מאמרים בלשון ערבית, ציוריםערביים (אראבעסקען) סרי טעם. וזה להם האות כי בעל הבית עלה למעקקא לעבוד שםעבודתו ושב בשלום לביתו. חלק העיר אשר אנחנו בו כעת צלמות ולא סדרים בו. רקהאיש המתגורר שם ימים רבים או הבא לבקרו פעמים הרבה יוכל למצוא כל מוצאיומובאי פינותיו וחוצותיו אשר לא נקבו בשמות וזכרון אין להם. יצאנו משםובאנו אל חלק העיר אחר מרובה באוכלוסין מהראשון, ונעמוד מול בית מסגדהישמעאלים הנקרא עסיידה; והנה יוצאים מתוכה המון בני אדם מלוים מת. המתרגמןההולך אתנו מבאר לנו המחזות הזרות ומתרגם לנו את התפלות והשירים אשר תשמענהאזנינו. שני גמלים, האחד נושא סלי לחם והשני חבית, אשר הולכים בראש, הלחםוהמים יתנו לעניים במקום שם קבורת המת. עשרה אנשים זקנים, ארבעה מהם עורים, הולכים שנים שנים אחרי הגמלים קולם בשיר ירימו: לַא אִילַאהַא אִילַלאללַאה מֹא חַאמאדוּר רַאזוּלוּללַאה (אין אלוה כאלוה, ומחמד הוא שליחו). על ידם הולכים ארבעה עבדים כושיים, שנים נושאים בקבקיכסף וזורקים מהם מי־שושנים על הסרים לראות וללוות המת; ושנים מניפים מחתותכסף אשר עליהם גחלים לוהטים ופעם בפעם ישימו עליהם לבונה לריח ניחוח. שנינזירים (דערווישע) אשר ביד כל אחד דגל חבר כהנים והמון נערים הולכיםאחריהם, אחד הנזירים נושא על כפות תמרים את ספר הקֹאראן מכוסה בבגדרקמת זהב. כלם, ביחד עם האנשים הזקנים מזמרים פסוקים משיר שענינו משפט כלהארץ לעת קץ כל בשר. אחרי המשוררים האלה ינשא המת על מטתו מאת אוהביו, ארבעה ארבעה מהם ראש המתופניו לפנים ורגליו לאחור, והוא לבוש בגדים לבנים וירוקים ומטפחת ארגמןפרושה על המטה וסרח העדף מכל עבריה. אחר מטת המת הולכות נשיו מעוטפות בצעיפיהן ואחריהןהנשים המקוננות אשר שערת ראשיהן פרועות מנהגות כקול יונים, מתופפות עללבביהן וקוראות: “נגדע התמר!” – “התזרח עוד השמש על מראה פני איש כזה?” – “הארי לא יוסיף עוד להניע את תלתלי קוצותיו.” אחר המקוננות ילכו כל עבדיהבית ושפחותיו והמה נושאים סרוחי טבולים בראשיהם קשורים מאחריהם, כאשרעינינו תראינה כמוהם עוד היום על קברי המלכים העתיקים, צבעיהם תכלת, מראההאבל והיגון בארץ הקדם. מקצה המסע הזה הולך פר החטאת, אשר לכפר על עון המתישחט על קברו ובשרו יחלק שם לעניים. בתמהון לבב ובחרדה ראינו את מסע הזהעובר על פנינו. בכל עת בואנו ברחובות מלאות אדם רב נפגוש המון עניים מבקשילחם. הרבה מהם מכים בסנורים ובבלויי סחבות יכסו מערומיהם. גם הנה ראינואנשים ובתולות אשר ערום הלכו ורק חגורות על מתניהם, פורשים כפיהם לבקש אוכללנפשם. רוח השיר מרחפת על פי הרוב על פני תחנתם ובקשתם לתת אל פיהם והמהמעלים על זכרוננו את שירי עניי הסערביים אשר באמת בהררי המליצה יסודתם. אחדהעניים קרא אלינו לאמר: “אורח אלוה ונביאו אנכי!” ובתולה אחת פרשה כפיהותתחנן ותאמר: “מתת כפיך, אדון ישועתי, תהי היום הזה ארוחתי!” ויש אשר יכובתוף או במחתות נחשת קלל ותהלות ה' ישירו, מבלי אשר ידברו דבר אל העובר עלפניהם; והמה כהנים נזירים. בכל הארצות ידבר העוני בשם ה' וישא מדברותיו על שפתיובשאלו אוכל לנפש רעבה; על כן שבענו נחת לראות פה גם מוכרי לחם ומים ופריהארץ ה' שפתם יפתח ופיהם יגיד תהלותיו בדברם דברם אל קוניהם, וזה עדותנאמנה על רוח המוסר והמליצה השוכן לב המחמדיים. איש נושא נאד מים עשוי מעורות עזים בא לקראתנו, בידיוהוא נושא שני מזרקי נחשת קלל, ויכה זה בזה ויקרא: “נעים כזעלזעביל, מעיןהגן אשר בעדן!” או: “שתו מחכמת הנהר!” נזירים נושאים כד חרס על כתפם, והמהנותנים לעוברים לשתות מים אשר ריח שושנים להם, וקוראים: “דברי נביאנושושנים המה משיבי נפש!” – “ריח גן עדן!” מאחד מוכרי השושנים שמענו הדבריםהאלה: “טל נביאנו (זיעת אפיו) ירד על הקוצים ויהיו לשושנים!” אשה אחת נשאה על פנינו סל תאנים וענבים ותעורר אותנולקנותם בדברים האלה: “מתוקים הם כנשיקת העלמות אשר תהיינה לנחלה למאמיניםלעתיד לבוא!” – נעימים כפרי עץ הטוֹא אבוֹא אשר בגן אלהים!" לא סרבנולבקשתה וזכרנו את פרי עץ הדעת אשר בתוך גן העדן. התאנה המצריית קטנה ומתוקהמאד עד כי כמעט תהיה לזרא. והוא דבש פרות הצנוף צנפה. הענבים לא ידרכובמצרים להוציא מהם יין, כי המושלמנים יאכלום חי כפרי; על הרוב ארכה רגלורחוקים זה מזה. שקוים מתוק יותר מדי עד כי כמעט יקוץ בה חיך הטועם. עת חצי היום קרוב לבוא, שרב השמש הוא כמו חום הכבשןאשר הוסק עשרת מונים. באין הפוגה אנו רוחצים בשרנו בזיעה. העולם הזר והמוזרהזה הלאה אותנו עד מאד, והנה אנחנו עולים על כתף עירים בירכתי אחד הרחובות, למהר לשוב אל בית מלוננו. בדרכים אחרים מאלה אשר הלכנו בם בהתעותינוברחובות אנחנו שבים הפעם ללכת לביתנו, בדרך חוצות נבדלים ורחובות נרחבים. חום היום הניס את המון האנשים לצל בתיהם. רק פה ושם תפתח לפעמים שבכתהחלון, ומטבע קטנה מכסף או מנחשת תפול משם ארצה, ונער קטן ההולך עם מושלמנישב וישיש מרים אותו מעל הארץ ותהלות ידבר פיו. שנים אלה יחד בשורה בפיהםליושבי מצרים, ובעבורה יקחו מתת כספם אשר יתן להם בטוב לב. כי בהחל הנהר נילוס לעלות, יצאו האנשים האלה, נבחריםזה לזה, איש על יד נערו, ברחובות הקריה, ובנעימה מיוחדת ידברו את הדבריםהאלה, או הדומים להם: השב: ברוך רוקע ארץ ושמים. – הנער: הנותן לנו נחלי מים. – השב: ברוך ומבורך הרים חציר מצמיח. – הנער: ומתים מקברם מקים ומפריח. – השב: אלוה נותן שובע, מעלה היאור ומשקה פני האדמה. – הנער: וההרים והגבעותוגם כל מדבר שממה. –השב: ברוך הגולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. – הנער: אלהים! אין זולתך אשר יעשה כמעשיך חדור ודור. – השב: הוא ישמור את בעל הביתהזה ויהי מחסהו. – הנער: אותו ואת ביתו ואת כל איש טוב אשר יעבדהו. – השב: יום טוב ומבורך יצו ה' עליהם, וכפרוח היאור יציץ ופרח אשרם וחייהם! – הנער: כה יתן ה‘! – השב: היום הזה עלה היאור על כל גדותיו, הוא המשביע אותנו מכלברכותיו – הנער: טוב ה’ ורחמיו על כל מעשיו! – גַן הָאֶסְבֶּקִיה. נדרש נדרשתי בטרם הלכתי למסעי, מאת אחד אוהבי, לקנותלמענו עלם שחור, על אחד השוקים במצרים אשר עבדים נמכרים שם, ולהביאו אלארצי ואל מולדתי. כבר בירושלים וביפו הובאו לפני כאלה לקנותם, בירושליםהובאה לי נערה מאביסיניה וביפו עלם מבני התערובות (מולאטטע). וכאשר לאנרציתי לקנותם והגדתי כי רצוני לקנות עבד כבואי למצרים, הגד לי כי מסחרהעבדים והשפחות איסר חמור הוא במצרים מטעם הממשלה, ורק בכנען ובארם לא ימחובידי המוכרים והקונים לעת עתה בעבור כי לא נתפרסם עוד פקודת האיסר ברבים. ובכל זאת ראיתי כי כל ארץ ממשלת הישמעאלים מלאה עבדים ושפחות לממכר וקנין, ובעיר המלוכה עצמה ראיתי בית משתה קאפֿעע קרוב לבית תפלתם, אשר יאספו שמהסוחרי אדם אלה ושם יעשו מסחרם. ראיתי מעשה ונזכרתי מעשה רב, איך באחתממשלות איראָפה, אשר שם המשפט ליסר אנשי און המסרסים את הנערים למען ינעםקולם לשיר ולזמרה, ומשפט האנשים האלה להיות אסורים על האניות בכבלי ברזלולעבוד שם עבודת פרך, ובכל זאת שמה הרשע להעמיד נערים סריסים כאלה אשר נעשהבם התועבה הגדולה הזאת, על במתי בתי זמרה, להשמיע קולם בתוך המון חוגג, ולגלות את חרפתם בשיר וקול זמרה. כאשר באתי לקאירה וגליתי את מחשבתי אל המתרגמן אשרהראה לי גם הוא יראתו על פניו, ויאמר כי אסור הדבר הזה מאד ע"פ חקי הממשלהויספר לי כי זה לא כביר הביא איש אחד לטאנטא, מקום קדוש לישמעאלים ביןקאירה ובין אלכסנדריאה, ששה נערים למכרם שם בסתר, ויודע הדבר ויתפשוהוהשוטרים וישימוהו במשמר. ואחר אשר הגיד לי את כל זאת הבטיח לי – לחשובמחשבות ולבקש תחבולה אולי יצלח בידו למלאות חפצי בדבר הזה. ויהי כאשר רכבנו יחד ברחובות קאירה, יעצני לעמוד על ידחנות פתוחה אשר ימכרו שם טאבאק ולקנות לי שם מעט מן העשב ההוא; והיה כאשרישקל על ידי העלם המשרת שמה את הטבק ואשים עיני בו והיה אם יישר בעיני ודברהוא עם אדוני העלם למכרו לי ממכרת עבד. “העלם ההוא” הוסיף לאמור "הוא בןאדון החנות אשר ילדה לו שפחתו, כי ארבעה בנים ילדה לו, אשר על כן אולי יטהלבבו בסתר למכור אחד מהם. ראיתי את העלם והוא כבן שמונה שנים, ויבט אלי בעיניםנוצצות, ומתחת שפתים שחורות ועבות הצהירו שניו הזכות משלג. המתרגמן נפרדמעלי כאלו לא ידעני וירכב ויעבור לפני, ויהי כאשר השגתיו וישאלני לאמור: “הטוב העלם בעיניך, אדוני?” כאשר השיבותיו כי טוב הוא בעיני ויאמר: “עודנשים עינינו על ילדים אחרים, אם טובה עצתי בעיניך אדוני, אך ילד תקנה לך. הגדולים לא יקחו מוסר, אבל הילד ידבק בך לאהבה כעגל יונק חלב אמו.” בערב ההוא השיב רוחי רוח צח חרישית המרחפת על פניהאֶסבקיה, הוא הגן הרענן הנטוע לתפארת בחזקת היד על אדמת חול נורא. עששיותלמאות הזהירו בשלל צבעים בין האילנות. אנשים לבושי רקמת בני ארץ הקדם ישבועל יריעות מרוקמות אשר נשאו אחריהם עבדיהם השחורים או החוּמים וישרתו אתאדוניהם בכלי מקטרת ובנרגילה ומסכות עצי תמרים הביאו שמה את הקאפֿעע חםלאיש איש. כשבת קצת אנשים יחד נלוה אליהם איש מספר, למען ספר להם אתהספורים הבדוים אשר כבר שמעה אזנם אלף פעמים ואחד, ולפעמים יפסיק באמצעספורו לתאר להם בשרד שנאת הנוצרים איזה מאורע ממאורעות מסעי־הצלב. אם יבא יום אשר הנוצרים יהיו אדוני ארץ הקדם חובהעליהם לבקש עצה ותחבולה, אשר כבר נקלה היא ונוחה לממשלות אירפה יודעי דתמדיני, לאסור איזה שירי זמרה וספורים. אנשים אשר העמיקו הרחיבו לדעת משפטבן ארץ הקדם חייו ומנהגיו ודעותיו, הודיעו לי נאמנה כי הספורים האלה ירבולזרוע שנאה ואיבה בלב בעלי דת מחמד יותר מאשר יוכלון עשות חקים ומשפטים לאטובים אשר יצאו בכל תוקף ועז מאת הממשלה. לא יועיל חרב ואש במלחמה נגד כחהדמיון. הספורים האלה, רובם ציורים ממסעי־הצלב, מתארים את הנוצרים כזולתלבני אדם, רוצחים, לסטים, אונסי נשים, מהרסי החרות עד היסוד בה, כובשיארצות לא להם וצמאי דם אדם. הספורים האלה ימלאו רוח המחמדיים שנאה וחרון אףיותר מאשר יעשה הקאראן – וקאנסולי אירפע העושים אות נפשם. ככה יעשו גם ההגדות והספורים, מהילדים אשר ישחטוהיהודים, למען ישתו ימצו דם נוצרים בליל חג המצות; שוֹם חגא לילד בוכה תארפני היהודים הרעים והחטאים ארוכי־זקן, הפעולה הקדושה והמחוכמת בשבת האֶבל (קארזאמסטאג) אשר שרף ישרפו בו הנוצרים בחצרות בתי קדשיהם את תמונת יהודאאיש־כריותי, אשר יטעו בדמיון הילדים והעם שנאה ומשטמה יותר הרבה מאד מאשריש לאל יד ההשכלה ורוחה לעקר ולשרש. הממשלות האלה, אשר גם רק מסבות הצטרכותהמדינה (שטאאטסאֶקאָנאָמיע) רוצים בתקנות טבעיות של שווי הזכיות לכל אנשימדינתם, מוכרחות הן, למען לא תבושנה ולא תכלמנה מפני רוח האנושות המרחפת עלפני כל הארץ, ולמען לא תאלצנה בעל כרחן ע"פ חכמת קורות דברי הימים אשרצדקתם עומדת לעד ומוסר כלימתה סוף סוף תשמענה אזני החרשים; מוכרחות הן קודםכל דבר לאסור איסור בנפש אנשי הבמות (הכהנים והמגידים) לבלתי יהיו עודמספרי הבלים שהיהודים שואפי דם בחג פסחם, מוכרחות הן להזהיר ולאסור לבלתייטמאו את מקדשם בשרפת תמונת יהודא איש כריותי, מוכרחות הן לפקוד על הכהנים, אשר עליהם ללמד אהבה וחמלה אם באמת כהני מושיעם הם, כי יעמדו לנגד הספוריםהבדויים האלה ויקראו באזני המורים בבתי הספר לאמור: עליכם להורות את הילדיםיראת ה' ולהאיר עיניהם ולא לעשותם לחרפת הנוצרים עורי לב וחשוכים. המנצח המפואר במלחמה אשר אצל אספערן, הנסיך הגדולערצהערצאג קארל, נתן פקודה מפורשת לבלתי ישחקו בבמות בתי הטיאטראות בוויןאת מעשה “פרינץ פֿאָן האָמבורג” אשר נפל פחד המות עליו, בעת אשר היה נחוץמאד שחיל צבא עסטרייך לא ייראו מות ויחרפו נפשם להלחם ביד חזקה בעד ארץמולדתם האהובה. ככה היה מהראוי לגרש את “הסוחר מפענעדיג” מעל במות־המשחק, עד יבוא יום לא יהיה בו כח עוד לתת טרף לשנאת העם, ועיני הסרים לראותתפקחנה וידעו כלם כי השחוק הזה רק מלאכת מחשבת הוא ואין תכליתו להורות שנאהטנקם לדורות עולם. ועוד יותר ראוי ונכון לעשות כדבר הזה, אחר אשר ידענובבירור ע"פ קורות דברי הימים, שבימי האפיפיור סילפעסטער החמישי קרה המקרההנורא הזה בהפך, כי איש נוצרי ולא יהודי תבע את בעל חובו היהודי בדיןלמלאות אות באות תנאי שטר חובו הכתוב בו שאם לא ישלם לו לזמן המוגבל יחתוךלו המלוה מגוף הלוה ליטרא בשר. צא וראה שגם המליץ המפואר לדורות עולם בעלדת הפראטעסטאנטים (שעקספיר) לא היה יכול להלוך נגד רוח שנאת הדת של בנידורו, ולב הותל הטהו להפוך הדברים משרש ולתת את היהודי למשלולשנינה. אולם אנה הלך רוחנו, הנה אנחנו יושבים בנוה גניםבמצרים, עוד היום מזמרים היהודים בליל פסח: “עבדים היינו לפרעה במצרים” עלכן אין הדבר זר כי עלו הדברים האלה על זכרוננו. המספר הספורים הבדויים יושבלא רחוק מאתנו ומספר מגבורים אדירים אשר שפכו דם הנוצרים לאלפים ולרבבות אומכרו אותם ממכרת עבד והמושלמנים שומעים ומקשיבים ונענים לו בראשיהם סרוחיטבולים ואומרים: "מאשאללה ימשאללה! 17 הפראנקים (אנשי איירפה) יושבים סביב לשלחנות על כסאותעץ, ומצווים להביא להם לימאָנאד, אבק השערבעט לערוב אותו במים או שותיםקאפֿעע עם מי נילוס מסונן שטעמו כטעם החלב. גם אנחנו שמנו מושבנו סביבלשלחן קטן: האדון טעאַדאָראָ מלך אביסיניאה דאָקטאָר נאטערער מווין דברמהשלשלאות ומוטי־מתג אשר הוא עושה לאסור בם את האריות נמרים והתנינים (קראָקאָדילע) אשר הוא מקוה להביא עמו ממצרים העליונה, אשר שמה פניו מועדותללכת עם האדון הייגלין. שר אחד (גראף) מעסטרייך מלא פיהו מנפלאות ציד החיותאשר במצרים. כי לזרא באפיו הארנבת רכת הלב, הקורא (רעבהון) הפתי ההולךבעצמו אל הפח כעכס אל מוסר אויל, החזיר פרא והאילה אשר בארצו ובמולדתו, נפשו גרסה לתאבה לירות כדור עופרת בלב התנין אשר ביאורי מצור, להאבק עםהארי במדבר, ועל כן בא אל ארץ הפרעונים ארץ קדומים תדרוך נפשו עז. ולוּ היהלאל ידו להסיר המסכה הנסוכה על פני הפסל אשר בזאיס, וחדל מזה, אם היו עיניורואות הרחק ממנו כמטחוי קשת נשר או עיט צבוע חש על טרפו. פארי־העמודים לאקברי מלכי מצרים הם בעיניו, כי אם מקום מצבם ותחנותם במדבר בהלכם לצוד ציד, כי בכל אשר תראינה עיניו ותשמענה אזניו רק ציד בפיו. ואותי, הבא מנקיקיסלעי הלבנון וממרום הריו, ומארץ כנען אשר נחשפו יעריה, הוא שואל תמיד מההציד אשר יצודו שמה? וכאשר ספרתי לו מהעפרים (גאצעללען) לא שת לבו עליהםבעבור היותם כאילות הקטנות אשר בארצנו, וכאשר ספרתי לו מהליש (לעאָפארד) אשר פגשתי בלילה בנסעי משכם ליפו, התלהטו עיניו ויקרא: “אם בחר בי ה' יוליכני בדרך כזה!” ואיש רביעי מארץ עסטרייך, החוקר ודורש בחכמת הטבעקראזאלקאָוויטש, אשר לו בקאירה בית עקד דברים השייכים לקורות הטבע (נאטורהיסטאָרישעס קאבינעט) בקש את הגראף ללכת עמו לראות את האקו (שטיינבאָק) העצום, אשר נתפש עודו בקטנותו על הר סיני והוגש לנחשתים, והואמסוכן מאד גם לאנשים הנותנים לו את טרפו אם לא ישמרו את נפשם. “חצי אכלהבו!” קרא הגראף נמרוד כקדוח אש אהבת הציד בלבו, עד כי מלאנו כלנו שחוקפינו. מאד שמחנו על זה, כי ארבעה אנשי עסטרייך, שונים בדרכימחשבותיהם ובמטרת חייהם, נקרינו יחד בחלק עולם אחר והננו יושבים סביב לשלחןאחד בבית משתה הקאפֿעע בארץ הקדם, ובקרב שאון הלשונות השונות אשר אנחנומקשיבים סביבנו כמו במגדל בבל אנחנו מדברים לשון אשכנזית בשפהברורה. ספרתי להם כי הלכתי לבקש עבד לקנות אותו, והמה הורוניוהזהירוני איך להתנהג. למדוני ויעצוני בטוב טעם כסוחרי סוסים החפצים להזהיראח אחד אוהביהם לבלי יונו אתו כמוהו. “פקח עיניך היטב לבדוק בקובדרא (עללענבאָגען) וביחוד בכרעים, כי תקנה ילד כושי; אם שפו עצמותיו במקומותאלה אות הוא כי יש לו חולי במקום חבור העצמות (געלענקסקראנקהייט) השגור אצלהמין הזה. שים עיניך אם לא גבח בטנו ואם בשר שניו אדום כשושנה ואין בו מראהלבן. יופי השנים נחוץ מאד. ויותר מכל תתבונן על גלגלתו! אם חדה היאלאחוריה, לא תוסיף עוד לבקר אחרי מומים אחרים, כי גלגלת כזה אות נאמן עלסכלותו ופראותו. סוחרי העבדים יודעים יותר לבחון בתמונת הגלגלת מהאיש גאלל, אשר יוכל לקחת לקח מפיהם בדבר הזה. ויותר מכל הטעות מצויה במסחר השפחות. ואם “חי הנביא” ישבע לך מוכר העבדים אכן לשקר ישבע – אפס הלא רופאאתה.” על תערובת מיני בני אדם המצויה מאד במצרים ועלהשינויים היוצאים מזה, קבלתי פה למודים מחוכמים ונסיונות הראויות מאד לקבצםיחד למאמר מיוחד במקום אחר. ממרחק הקשיבה אזננו קול הֵד התוף אשר אין חליפות לווכל הקולות היוצאות ממנו דומות זה לזה. החליל אשר קולו כנחש ילך וצלצליפעמונים התערבו יחד עם תרועת קול זמרה קורא בגרון. והנה הולך הלוך וקרובאלינו חבר מנצחים בכלי שיר ככל העולה על רוחם, ולפניהם הולך עבד כושי ערוםורק חגורה על מתניו בעמוד אשו, הוא פרח גדול עשוי מניר צבוע בצבעים שונים, אשר בתוכו עששית בוערה. המנצחים ישבו על היריעה אשר פרשו להם על הארץ לארחוק מאתנו. ובקול המולה גדולה בלי סדרים ועריכות, אשר כפי הנראה נשא חןמאד בעיני הערביים, השביתו כל שיחה. כאשר נפרדנו איש מרעהו היה שתי שעותאחר חצי הלילה, ועוד מלאה העזבקיה אורחים לאלף. מְסַפְּרֵי סִפּוּרֵי דוֹדִים (ראָמאנע). הנה אנחנו רובצים על היריעה אשר פרש לנו מחמד־אָמער (הערבי ההולך אתנו להורותנו הדרך) בגן העזבקיה. אלף עששיות מצבעים שוניםשופכים אור על הדרכים אשר בין שדרות האילנות על הסכות ובתי־ענג אשר בגן. כוכבים לוהטים יבעירו את הרקיע השחור. תמונות אנשים ממזרח שמש וממבואהמתהלכות או רובצות בקבוץ על הארץ להשיב נפשן בצנת ריח הניחוח. והיה אםיקרה, כי תקום פתאם סערת המון הנאספים לדממה ויחשו גלי שיחתם תקשיב אזננומרחוק קול שאון מתהלך בגן לרוח הלילה, קול הנילוס הוא הנושא את דכיו אשרתעלומות חתולתם. אולם אנחנו נוטים אזנינו כעת אל המספר אשר קראנוהוהנה. בטרם נשמע את ספוריו נודיע נא את הקורא מה המה המספריםהאלה אשר שלשה הם למיניהם. איש איש מהם מספר מבלי הבט בספר, ומלוה את ספורובחברת עוד רֵע אחד בכלי שיר של נימין הדומה מאד לכלי הגוסלע של הסערבים. כלי השיר הזה מכונה כנור אבו־צעיד או כנור־המשוררים (דיא דיכטערגייגע). לפעמים קול פשוט אחד מספיק לנגינה באמצע הספור או כמבוא לאיזה מאמר. החלקהספורי (פראזא) יספר, בדרך פשוט והחלק החרוזי ינגן. אין ספור אשר לא נארגובתוכו חרוזים ועל הרוב תבאנה השיחות בדרך שאלה ותשובה וההרגשות הנשגבותבדבור מליצי ובחרוזים נקשרים. שמות המספרים יכונו לרוב על פי שמות ההגות אשר הם מספרים. המספרים את ההגדה המכונה שירת אבו־צעיד מכוניםאבו־צעידיה (אבו־צעידיים) או ג"כ שוארא לאמור: משוררים. ההגדה הזאת כוללתכרכים הרבה, יָשנת נושנת היא ונתחברה זה אלף ומאתים שנה. יודעי ספורותהערביים (דיא אראבישע ליטעראטור) לא ירבו בשבח ההגדה ההיא הכתובה מקצתהבדבור פשוט ומקצתה בחרוזים ולפעמים גם בדרך שיחה (דראמאטיש), ובכל זאת רבהתועלתה לאוהבי התחקות על שרשי מדות ומנהגים עתיקים ומצב ההשכלה משניםקדמוניות. "המוהדיטין" הם מספרי ההגדה הנקראת שירת עצ־צעהיר. תוכנה מאורעות השולטן עצ־צהיר אשר מלך במאה הי“ג למ”הנ, והרפתקידעדו־עליה. “האנטערי” מספרים הגדת “אנטער”וקוראים אותה מתוך כתביד בלי הלוית כלי שיר. תוכן ההגדה זאת האחרונה כבר נודע בארץ המערב ע"יהעתקה. לא חשקה נפשנו לשמוע ספורים ארוכים לקוחים מתוך ההגדותהאלה, ושחרנו פני המספר אשר לפננו לספר לנו ספורים קצרים, שתוכנם דבר מוסריומשמח לב, והוא יושב נגדנו על רגליו הכפופות שתי וערב, ובטרם פתח את פיוהניח ידו השמאלית על לבו מצחו ושפתיו לברך אותנו בשלום. הַדָּל הַמְּזַמֵּר. אברות השמים נפתחו ומטר נתך ארצה כנחל שוטף בחוצותקאירה, ויען כי גם הלילה כסה בחשכו את עין הארץ לא יצא איש מפתח ביתו החוצהולא יכל רֵע לבקר פני אוהבו בהיכלו. מתרפס על יריעת רקמה ישב השר אבו־סעיד, ועיניו לא תשעינה אל המעדנים היקרים העומדים הכן לפניו, כי ארכו לו הרגעיםולא ידע נחת. עצב ומר נפש עיניו צופיות החוצה בעד ערפל החשך, בבדידות לילאפל זה כספה וגם כלתה נפשו אל אהובתו, והיא שפחה נחרפת לאיש זקן ועשיר, אשרקול זמרתה וכנורה ימלא גיל וששון לב כל שומע. וקול דופק בלט בשער הבית, קול עולה למעלה אל ההיכל פנימה, קורא מתחנן: “פתח־נא!” ברק תקות־ספק נעימה עכר משכיות לבו ויָשַר למטה לארץ: מִי זֶה בַּלָּט אֵלַי קֹרֵא מִלָּיִל – הֲאַתְּ הִיא אֲהוּבָה אֵשֶׁת הֶחָיִל! אִם כֹּה הִנֵּה הַיּוֹם עוֹד עֵץ תַּאֲוָתִי יִשָּׂא פְּרִי הָדָר צוּף דְּבַשׁ אַהֲבָתִי. ויקח אבו־סעיד את המנורה מעל השלחן וירד בשלבים, ויהיבפתחו את שער הבית והנה אשה עומדת לפניו ועליה מעיל משי שחור ופניה כסובצעיף זהב־אדמדם. שמח קרא: “האת היא אמינע?” ותען האשה ותאמר: “הבעוד דלוף אדלוף מרסיסי מטר תשאלני, וארכה העת עד יבשת המים מעלי?” אבו־סעיד נתן אותה לבוא אל הבית, ויסגור השער אחריהולפני המכוסה בצעיף האיר במנורה אשר בידו. ויהי בבואה אל ההיכל פנימהותשליך מעליה ותסר הצעיף והנה אהובת אבו־סעיד עומדת לפניו ותיף ביפיה מכלאשר היתה לפנים. ויאמר: מֶה עַזָּה כַּמָּוֶת מַחֲלַת הַתּוֹחֶלֶת, לְקָרֵב כָּל מֶרְחָק בִּקְסָמֵיהָ פֹּעֶלֶת. וּמְהֻלָּל אֶקְרָא אֱלֹהִים בַּשָּׁמָיִם, כִּי הֵבִיאֵךְ הֵנָה וְאֶרְאֵךְ בֵּעינָיִם. והיא אמרה : פַּעֲמֵי צִירְךָ מִבּוֹא אֵלַי לֹא חָדֵלוּ, הוֹבִילַנִּי בְּלֵיל מָטָר סֹחֵף אֵלֶיךָ. וְאִם כֹּכְבֵי שָׁמַיִם אוֹרָם לֹא יָהֵלוּ, יָדוֹעַ יָדַעְתִּי כִּי עֵר אוֹר עֵינֶיךָ. אפס אבו־סעיד לא שלח ציר להביאה אליו, ובכל זאת השיבאמריו לה ויאמר: "לולא באת כי עתה הוספתי גם שני גם שלישי, כי כלתה נפשיאליך. ויצו על אחד עבדיו להחם מים ובידיו רחץ את רגלי אהובתו ויפשט מעליהבגדיה אשר נרטבו וילבש אותה מחלצות; אחרי כן בקש פניה לשבת אתו על היריעהויתן לפניה מטעמים וימלא את כוסה. ותאמר: מִי־זֶה אֶל מַשַּׁק גְּבִיעַ יֵינֵנוּ שִׁירוֹ יַשְׁמִיעַ לְשַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ? "אנכי, אהובתי!" “בהיות אהובתך יושבת על ימינך, תקותיכי יש דבר בפיך אשר ייקר לך מהשמיע בשיר קולך.” האקרא לשפחותי?" “הלא ידעתכי קשה כשאול קנאה?” “לכן את תשירי!” “נעים לי לדבר עמך מהרים בשיר קולי.” “ומי איפוא ישיר לנו?” “סוב נא ברחובות ובקש לנו משורר.” “פרח נעים! בסערמתחולל ובאפלה מנודה איכה אצא החוצה, ומי זה ישוטט כעת בחוצות כי אמצאהו?” “הה, שוכח טובה! הגם אנכי אחרתי מבוא אליך בסופה וסערה? הלא גם אנכי בחוץהייתי?” אבו־סעיד ידע את קשי־עורף אהובתו ויתכס בשמיכה ויצאהחוצה. והנה איש עור עינים מוט התמוטט לקראתו על משענתו וקולו בשירהשמיע: הֲשָׁכַח חַגּוֹת אֵל, לֹא יְרַחֵם אוֹתִי? הֲאֵין אִישׁ לַדַּל פֹּתֵחַ הַשָּׁעַר? לֹא יַחְפֹּץ בְּשִׁירִי כַּזָּקֵן כַּנָּעַר אוֹיָה לִי דַּלּוֹתִי! אוֹי לִי דַּלּוֹתִי! ויקרא אליו אבו־סעיד ויאמר: “אם משורר אתה, הנה ביתיפתוח לפניך, ואכלת ושבעת, ושתית ורוית.” “מהולל שם נביאנו! נהלני נא בידיך, אחריך ארוצה.” ויביא אבו־סעיד את הדל ויציבהו לפני אהובתו: “הנה משורר עִוֵר עינים!” טוב היותו עור מהיותו חרש ברוותינו דודים יחד הן לא יחרה לך אדוני! כי הכה זה בסנורים." הדל אכל ושתה, ויהי כאשר נתן אבו־סעיד את הכנור בידו ותחל רוח השיר לפעמו בקול רנה אשר לא שמעו גם שניהם לנועם, וישורר: מָטָר סֹחֵף שֹׁטֵף בֶּאֱשׁוּן חשֶׁךְ הַלָּיִל; הַתּוֹחֶלֶת קוֹרְאָה; אַיֵּה אֵשֶׁת הֶחָיִל? וּבַלָּט קוֹל דֹּפֵק פֶּתַח הַבָּיִת – הֲאַתְּ זֹאת, אֲהוּבָה, הוֹדֵךְ כַּזָּיִת? אבו־סעיד השתומם ויבט בפני אהובתו, כי לא האמין כי שָםהמקרה הדברים האלה בפי המשורר. ותחבק את אהובה בזרועותיה ותשק לו, והוא גםהוא נשק לחייה ושפתיה ויחבק אותה. וישא הדל העור משלו ויאמר: הִנְנִי לֹחֵךְ אֲבַק זְהַב תַּפּוּחֵי לְחָיַיִךְ, וְאֵשׁ צָרֶבֶת אֶשְׁתֶּה מִמַּעְיְנֵי עֲדָנַיִךְ, עַל מִשְבְּרֵי דוֹדִים הִנֵּה שָׁטָה אֲנִיָּתִי, עַתָּה לְחוֹף אַהֲבָתֵךְ תִּשְׁכּוֹן, אַךְ שָׁם מְנוּחָתִי. ויוסף אבו־סעיד להביט בפני אהובתו ויא הביטה בפניו, ויאמר אבו־סעיד: “מי יודע אם לא עיניו לנוכך יביטו ומום אין בו, הבהנרחיקנו ונשלחנו מעל פנינו.” ויתן לן דינר זהב ויצו את עבדו להאיר לפניוהדרך, וילך עם המשורר לשלחו ולפתוח לו שער ביתו. אפס בטרם עוד פתח אדוניהבית את הפתח ויפן אל המשורר – ואיננו. אז ראה אבו־סעיד כי ציר שאוֹל היה הציר אשר לא שלחו, וילך לקרוא אהובתו, והוא זה כמו כן אשר שר לפניהם את דברי השירה הזאת וינגןבכנור. לכן יאמר המשל הערבי: “בכל עת זכר ונקבה יחד ירוו נחת, כשלישי יארחלחברה עמהם שֵׁד משחת.” שלש משוררות. המשורר המהולל אַסמאי לא יכל עוד לשאת את חום היוםויבקש להתלונן בצל התמר הפורח על עין מים חיים קרים נוזלים. וירא והנה איששיבה רובץ תחתיו, ויעבור על פניו ויברכהו, וילך הלאה. ויבא אל אולם בנוי לתפארת מאבני שיש מצרי צהוב ממסדועד הטפחות, וריח ניחוח משיב נפשו על פניו יחלוף, וישב על מטה מוצעת, והנהקול נערה מטיבה נגן הקשיבה אזנו, ותשר: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה קָרַב אֵלַי דּוֹד חֶמְדָּתִי, וָאֶשַׂק כְּנַף מְעִילוֹ וְהוּא לֹא יָדַע נְשִׁיקָתִי. וקול נערה אדיר וחזק מקול הראשון נשמע, ותשר: יָשַׁנְתִּי, וְדוֹדִי חָמַק עָבַר וַיַּעַזְבֵנִי; הָהּ, מַדּוּעַ לִפְנֵי שָׁנָה הָלְכָה שֶׁבִי עֵינִי! זאת הפעם השלישית קול נערה נשמע בנעימות, ותשר הִנֵּה דּוֹדִי בְּכָל לַיְלָה בַּחֲדַר מִשְׁכָּבִי פֹּרֵחַ, וּבַבֹּקֶר מַרְבַדַּי כַּשׁוֹשַׁנִים יִתְּנוּ רֵיחַ. עוד אזני אסמאי קשובות להֵד הוד קולן אשר השאירוהשירים בקרב נפשו והנה שפחה כושית נגשת אליו אל האולם ותושט לו גליוןכתובים עליו אלה הדברים: “ירבה אלוה מספר ימיך, אדון נכבד! הנה שלש אחיותאנחנו, ונתערב שלשתנו במאה דרהם זהב, אשר לכל אחת מאתנו לתת לאחותנו זאתאשר ייף שירה משיר אחיותיה. ואותך בחרנו לשומך לשופט עלינו. היה ברוך ושפוטבמישרים.” ויבקש אסמאי את השפחה להביא לו דיו עט וגליון. ותמהרותביא לו ניר זך ורך כמשי, ודיו נותן ריח כבושם הטוב ועט סופרים מזהבויכתוב אסמאי הדברים האלה: יָשַׁבְתִּי שֶׁבִי וְהָיִיתִי אָסוּר בְּזִיקֵי נְעִים זְמִירוֹת, הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמַע שִׁיר שָׁלשׁ נְעָרוֹת מְאִירוֹת, שָׁאַפְתִּי רוּחָן אֶל קִרְבִּי וְרִגְשׁוֹת נַפְשָׁן בַּשִּׁירוֹת. הָרִאשׁוֹנָה שָׁרָה, כְּרוּחַ בְּכִּנּוֹר נשָׁבֶת, אֶל קוֹל כִּלְיוֹן נַפְשָׁהּ אָזְנִי בַלָּט קַשָּׁבֶת: "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה קָרַב אֵלַי דּוֹד חֶמְדָּתִי, וָאֶשּׂק כְּנַף מְעִילוֹ וְהוּא לֹא יָדַע נְשִׁיקָתִי." הַשֵּׁנִית שָׁרָה, וּבשֶׁת כִּסְּתָה פָנֶיהָ, לָכֵן אַשְׁרֶיהָ, אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּעִידֶהָ; יָשַׁנְתִּי, וְדוֹדִי חָמַק עָבַר וַיְּעַזְבֵנִי – הָהּ מַדּוּעַ לִפְנֵי שֵׁנָה הָלְכָה שֶׁבִי עֵינִי! הַשְּׁלִישִׁית שָׁרָה, וּבַעַל כְּנָפַיִם בְּרֹאשׁ אָמִיר הִקְשִׁיב אֶל קוֹלָהּ, וּמִמֶּנָּהּ יִלְמוֹד הַזָּמִיר: "הִנֵּה דוֹדִי בְּכָל לַיְלָה בַּחֲדַר מִשְׁכָּבִי פֹרֵחַ, וּבַבֹּקֶר מַרְבַדַּי כַּשּׁוֹשַׁנִּים יִתְּנוּ רֵיחַ." הָרִאשׁוֹנוֹת אַהֲבָתָן תִּשְּׂאֶינָה יַחַד בְּמֹאזְנַיִם; אָכֵן אֶת עֲרֻבָּתָן תִּקַּח בַּעֲלַת הַכְּנָפָיִם. השפחה לקחה הגליון מיד אסמאי ותביאהו אל גבירותיה. ותשבאליו וברכה בפיה: “אשריך, אסמאי, משורר חמודות למלך”. מתשאה ומשתומם קראאסמאי: “מי הגיד לך אֶת שמי?” ותען השפחה: “שירך גלה אותו.” ותצוהו לשבתעל: המטה ולשמור עת בוא גבירותיה. המשוררת הראשונה, לבושה משי תכלת, יפהכלבנה בחצי השמים, נגשה אל המשורר ותערוך לפניו מעדנים נעימים. ותגש אליו השנית, ולבושה משי אדמדם משובץ זהב מעשה רוקם, עיניה מפיקות נוגה ככוכבי השמים, ובספל כסף הקריבה לפני המשורר משקהשערבעט. עוד הפעם הורם מסך ההרמון ותצא המשוררת השלישית, ומדיה בדלבן וריח שושנים פרשו סביבם, ותקרב אל המשורר שלש מאות דרהם זהב בקערת כסף, ותאמר אליו: הזהב הזה רכשתי על פי משפטך. לך הוא, אסמאי, אשר ברכך אלהיםבמתת השיר." שלשת הנערות רמזו לו לצאת מזה. בלי חמדה יצא אסמאי מאת פני הנערות. לעת ערב הגיד אסמאי אל הכאליף (המלך) את אשר קרהו. וישאלהו המלך, מדוע נתן היתרון למשוררת השלישית? “אדון המאמינים!” ענה אסמאי: "הראשונה רק חלום חלמה מדודהולא ערב לבה לתאבה. השנית גרסה נפשה לתאבה אל אהובה, וכבר השתעשע עמודמיונה אפס השלישית לא תשבע נפשה בתשוקה ושעשועים, ותבחר בחיים, ואשרה מלאתספקה. ואני, נשיא המאמינים! יחד עם שלש מאות הךרהם הנחלתי לי כליון נפש אליפי שלש הנערות ההנה. וישאלהו הכאליף ויאמר: “ואל מי משלשתן תרזומנה עיניך, לוּ שפחותיך היו כלנה?” “נשיא המאמינים!” ענה אסמאי: “אל השנית המלאה להתשוקה, יען כי הראשונה החולמת עוד ילדה הניה. והשלישית האוהבת למלאות ספקה, הניה מרגלית אשר כבר הובאה בחרוזים.” לא כל ההגדות אשר יספר אותן המגיד המצרי הבקי בהגדה ראויותהן לחזור ולהגידן. הרבה מהנה הבל ורעות רוח. רובן ענינים גופנים בלי מסוה; ובכל זאת ראוי להעיר, שתוכן רצוף רעיון מוסרי, והבדל גדול יש בּין ההגדותהאלה, תועבות נפש נשי ארצות איירפה, ובין אותן אשר תקראינה הנשים האלה מבליהכלם בינן לבין עצמן. בפויסט של גאֶטהע אנחנו מוצאים החרוזים האלה: "לֹא נוּכַל לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי טְהָר אָזְנַיִם, כָּל אֲשֶׁר לֵב טָהוֹר לֹא יַעֲמוֹד בִּלְתּוֹ יוֹם אוֹ יוֹמַיִם." ועל כל פנים יתרון להגדות האלה על הרבה הגדות ארצות המערב – ראה פויל דע קאָק – בהיותן מסמנות ומתארות בשרד מטבע מדות ומנהגי הארצותהמגדלות אותן, ומלמדות לדעת את מדרגת ההשכלה של העם הממציא הגדות כאלהוהמתאוה לשמען. וזאת לדעת כי הנה מסופרות רק מפי זכרים לאוזן זכרים. אמנםרק מתי מספר הן מהמין הזה ועתה נספר עוד שני ספורים מחיי הנביא, אחר בדבורהפשוט ואחד במליצת חרוזים: הִתְנַּיְּרוּת (איינע בעקעהרונג,) ברוך ה' אלוה! פעמים הרבה דבר עבד-אללאה, אחד מהראשוניםאשר קימו וקבלו עליהם תורת מחמד, על לב אוהבו, עובד האלילים, צעיד, להאמיןבמחמד כי נביא אלהים הוא. אבל כל עמלו ויגיעו היה לריק. על כן השתומם מאדבראותו פעם אחת את צעיד משתחוה ומתפלל בבית מסגד (מאשעע) משתאה שאל אותו מהזה השיב לבו אל האמונה. ויענהו צעיד: קרא קראתי בספר את חכמת הנביא, ותשוקתי נתעוררה בקרבילראות אם חכמתו תאיר גם פניו. הלכתי אל בית התפלה. ויותר מאש דברו אשר תבערבהגיגו לקח לבי הדבר אשר ראו עיני ממעשה צדקתו וחסדו. בי-דנאי אחד בא אלבית התפלה, ומבלי פנות אל קדוש דרשת הנביא, השבית אותה בקראו בקול גדול: "כל שבטי ואני בתוכם קבלנו עלינו את תורתך, אבל לא תשביע את רעבון בתינו. תנה לנו לאכול! לא חרה אף הנביא ויפן אל משנהו וישאלהו: “היש דברבאוצרותינו?” ויען עלי: “לא, אדוני!” ואגש אל הנביא ואומר אליו: “שאל ממניואתנה לך זהב ובעת אסיף-התמרים השב תשיב לי.” ויקח מאתי הזהב ויתנהו אלהבי-דנאים. עת האסיף הגיע ואני הלכתי לשוח ושוטטתי בין הקברים, וארא והנה הנביא כורע לפני מצבת קבר ומתפלל בעד המתים. במתכון להקניטו הרימותי את קולי ואומרא אליו: “נביא אלוה! הלא טוב לך השב לזרים את כספם וזהבם מהתפלל. השיבה לי את זהבי אשר הלויתיךאו הבה לי תמרים במחירו!” כמעט יצאו הדברים משפתי, אשר חפצתי לנסות בם אתלב הנביא, והנה חרב יוצאת מנדנה הבריקה לנגד עיני, חרב אָמאַר אשר בקשלגמול לי בעד עזוּת פני ולהסיר ראשי מעלי. אבל הנביא פנה אליו ויאמר בהשקטומרגוע: “לא החרב נחוצה לנו היום הזה, כי אם תמרים. לך תן לו תמרים כמכסתמחיר זהבו אשר הלוה לי, ועוד תוסיף עליהם על אשר החרדתהו!” הנביא קרץ אליבעיניו כי אלכה לי מזה וישב להתפלל את תפלתו; ואני בכל לבי אהבתי את הנביאבעבור טובו ושקט רוחו, ואבוא בבריתו ואשבע לתורתו. מוֹת מַחֲמֵד18 ∪ - ∪ - ∪ - ∪ - לִמְאֹֽד אָרַֽךְ לֵיל עֹֽצֶב בּֽוֹ, מַחֲמֵֽד אָנוּשֽׁ מַחֲלֵהוּ; כִּי שָֽׂם הַמָּֽוֶת לוֹֽ אָרְבּֽוֹ, קֹלֵֽעַ אֶֽל לִבֵּֽהוּ. יַד-אֵֽשֶׁת חֵֽיק תִּתְמוֹךְ רֹאשׁוֹֽ, עֵינָֽיו צוֹפוֹֽת לַמָּֽוֶת; וּכְטַלֽ יוֹם-חֹםֽ יַמְעִֽיט אִשּֽׁוֹ, בִּבְכִֽי תַקְטִֽין שַׁלְהָֽבֶת. בִּיגוֹֽן לִבּוֹֽ וּבְאָֽנְחָתוֹֽ, יֹשֵֽׁב סָבִֽיב כָּל רֵֽעַ; נֹחֲלֵֽי אַרְצוֹֽ וּתְהִֽלָּתוֹֽ, אַךְ אֵֽין רוּחוֹ, יוֹדֵֽעַ. לִיגוֹֽן לִבָּֽם מַרְפֵּֽא הָבִֽיא, מַחֲמֵֽד פָּתַֽח אֶת-פִּיֽהוּ: "קַיָּֽם לָעַֽד הֲיֵֽשׁ נָבִיֽא? מִי לֹאֽ עָזַֽב עַמֵּֽהוּ?" "מֵאֵֽל תֵּצֵֽא נַפְשֵֽׁנוּ זֹֽאת, יָמִֽין וּשְׂמֹֽאל נֹסַֽעַת; וּבְטֶֽרֶם שׁוֹֽב אֶל חֵֽיק אָבֽוֹת מַר מָוֶת הִיֽא בֹלַֽעַת."19 וּדְבַֽר מַחֲמֵֽד כָּל לֵֽב הֵרַֽךְ, כֻּלָּֽם מָלְאוּֽ עֲצָֽבֶת. לַיל עֹֽצֶב בּֽוֹ לִמְאֹֽד אָרַֽךְ, ותְּכַֽס עָלָֽיו צַלְמָֽוֶת. מַחֲמֵֽד שֹׁכֵֽב עַל מִֽטָּתֽוֹ, נִכְסָֽף אֶל קֵֽץ הָאֶֽמֶשׁ, פֹּרֵֽשׂ כַּפָּֽיו בִּתְפִֽלָּתֽוֹ, “לֹא עוֹֽד עָלָֽה הַשָּֽׁמֶשׁ?” בִּשְׁמֵֽי מָרוֹֽם בִּגְאוֹֽן וּצְבִֽי, אַךְ אוֹֽר הַיּוֹֽם יָנֽוּחַ; וּבְיַֽד אֱלוֹֽהַּ הַֽנָּבִֽיא בַּלָּֽט הִפְקִֽיד הָרֽוּחַ. הַמְצוּדָה. הבקר והערב הם העתים היותר טובות לראות את המצודה הבנויהבמורד ההר מאָקאטאס. בדרך החוצות הצרים אשר בעיר הגענוּ אל מקום נרחבבתחתית המצודה, ועלינו על נבעה רחבה ורככנו בין החומות ונבוא אל השער הגבוההמוליך אותנו אל המצודה פנימה. אחד המשוררים משמחי לב אשר בווינא כתב שיחת-שחוק (איינעפאָססע) אשר קרא בשם: “האזרחים בווינא”, שם הוא מספר, כי כאשר צרו הצרפתיםעל העיר, היה אחד אזרחיה עומד על המשמר באחד המקומות רחוקים,‏ ויהי כאשרכבד עליו נשוא כלי זינו וינח אותו מידו ויקח מילקוטו מכנסי-רגל מעשה אורגלהשלים אריגתו בשביל אשתו היקרה. לפני ארמון משנה למלך מצרים ראו עיניאיש-מצבה יחף עושה מלאכה כזאת, אשר העירה בקרית ווינא העליזה לפנים שחוקגדול מאד. באנו אל חצר רחב ידים. יכבד מאד עלינו לקסום לעיני הקוראאת ציור התהו-ובהו אשר בבנין ההוא. פה ארמון המשנה, בית חרושת כלי רובהחרבות משכן הסולטאן סאלאדין איש מלחמה הנורא למסעי-הצלב, בית המטבעות, ובנינים קטנים אין מספר להם, בתי השומרים מתי מספר, אילנות ואשרות (באסקעטטע). היפה בבנינים האלה בגבעה מעל היא בית מסגד קבר מחמד-עלי. הבניןההוא במקום מרובע רחב יָדים אשר משלש רוחותיו יסובו אותו עמודי תפארת ובצדהרביעי עומד בית המסגד. וארבע מנהרות-תמרים עולות עליו מלמעלה גבוהות עלגובה גגו החונה עליו כדור. בעיני מליץ נשגב המתנשא על כנפי הדמיון תדמינהבעת יתלהטו ראשיהן כצאת השמש אדום מקדם, כנרות שַעוה לבנים וגדולים כענקיםאשר העלה אותם המוּעצים (שמש בית המסגד) לעת התפלה להיות דולקים תחתהשמים. משרת הבית בא לקראתינו ויביא לנו סנדלי-קש, כי רק באלה יבואו אל הקדש אם לא ישלוּ את נעליהם מעל רגליהם. בעת אשר בדמשק אי אפשר לאיש אשר איננו מבעלי דת מחמד לרמוסחצרי בית תפלתם, ומחדש נעלו דלת בית-תפלת-אָמער בהר הבית בירושלים לכל מישאינו מושלמני; הנה מאד נקל במצרים לכל איש לבוא בכל בתי תפלותיהם מבלישיצטרך לקחת רשות תחלה, בעד אגורת כסף אחת אשר יתן לשומר הבית, שכר הסנדליםאשר הוא מביא לו. מראה הבית פנימה כלו אומר כבוד. היכל עגול (ראָטונדה) אשרגגו חונה עליו כדור על עמודים גדולים ועצומים, מכוסה על פני כלו באבןאלאבאסטער נוצצת כאקדח (בערנשטיין) צהוב אשר מראה לבנת עשן בו, ובאמצעותחלוני-זכוכית מצבעים שונים, כשחמה זורחת עליה היא משתנה לכמה גונים. יריעהירוקה היתה פרושה על וצפת בהט ושש, אשר עליה כרעו איזה מושלמנים אחד הנהואחד הנה והתפללו בלחש. בית מסגד המושלמנים לא יעורר לב המתפללים לכונה לא ע“י קולרנה ולא ע”י כלי שיר, לא יקטירו שם לבונה לריח ניחוח, ופסל תמונת כל סמלוכל תבנית משוחה בששר אין בו, גם הכהן לא יעשה שם עבודתו. רק תבנית הביתומלאכת בנינו הנשגבה והנעלה תעורר לב המתפלל, והדברים המעטים האלה הכתוביםבאותיות זהב גדולות: “יי אחד!” כבד על המחמדי להתפלל בצבור. אוהב הואלהתבודד בעת אשר עיניו צופות אל קרבו ולפני יוצרו ישפוך שיחו בענות רוחממעמקי לבו. תפארת הבנין עִוּרה את עינינו כבואנו אל הבית והלכנו הלוךוקרוב אל ההיכל פנימה, אפס כאשר שבנו אחור ראינו לימין הפתח תחת שבכת ברזלהמריקה מעליה הזהב עומד ארון שיש בגד ארגמן-דמשקי אשר שפתיו פתילי זהבמכסהו כמעט על פני כלו. הוא הארון אשר בתוכו ינוח מחמד-עלי. ככל פרעה בארץ מצרים בשנות קדם אשר בנה לו בחייו פאר-עמודוהעומד לנס על קברו, או חצב בסלע משכן עולמים לו וייפהו בחרוטים, ככה החל גםמחמד-עלי לבנות לו בית עולמים, אבל לא הספיק להשלימו ונשלם אחרימותו. אבל מה נורא המקום הזה אשר בחר בו למנוחת נצח. הסכיל מאדלעשות לבחור במקום הזה לשכן שמו שם. החצר השני הנוגע בחצר הזה, הוא המקוםאשר שם שפך דם ראשי המאמעלוקים במרמה. כי קרא את שרי המאמעלוקים אל המצודהלאכול ולשתות ולשמוח עמו. השרים באו בבגדי תפארתם רוכבים על סוסים יקריםומקושטים. המשנה למלך קדם פניהם באהבה רבה, והאנשים האלה אשר לא יראו רעאכלו בשמחה את לחמם ושתו בלב טוב את יינם. אחרי תום המשתה ברכו את אדונםאדון הבית, אשר הלך לנוח בחדריו. האורחים בקשו לצאת והנה השערים סגורים. ואש קני-רובה השמיע קול אדיר וחזק במרחב החצר. השרים נפלו פגרים מתים מעלסוסיהם אשר נבהלו נחפזו ויעמדו כמו נד. ארבע מאות וארבעים איש הפיחו אתנפשם כחצר הדמים ההוא. רק אחד השרים נמלט על נפשו, עמין בייא שמו. כראותוכי אין מנוס ומפלט ויעש כאשר עשה הגבור מארץ באֶהטען – פאָרימיר מהראדשין – בפראג, ויזנק מעל החומה אל שן הסלע. סוסו נשא אותו בטח כמו בכנפים אל תחתיתההר, וימלט את נפשו ונפש אדוניו מאש חמסים אשר שלחו אחריהם. אומרים כיבאותה השעה מצאו עוד אלף שרים מחוץ לעיר קאירה, את קברם. המעשה הזה לבדו – אשר אליו תתחברנה עוד אכזריות אין מספרלהנה, בגד ונקם – יספיק לתת סימנים מבוהקים להכיר את לב ונפש האיש אשר בובחר הסופר שכבר אבד זכרו ונשכח “כמת” מלב גם בעולם הספורות (ליטעראטור), לעשות לו כונים בשירי תודה אשר רוח השיר אין בקרבם20. הנה קראו שמו נאפאָלעאָן המזרחי ועם כל היות ידיעתו בחכמתהממשלה רחבה, ורצונו עז כשחל, בכל זאת ספר תולדות בני אדם העושה שפטיםבמלכי ארץ, לא ינקהו, ימים יבואו וקוֹרא לו כאשר קראו למלך הפרא יוצא ירךההוּנים, “שבט אף ה' ומטה זעמו”. המסות אשר הביא על עמי מצרים יכבד מאדמשקלם אם במאזנים ישאו יחד עם הנסים והנפלאות אשר עשה בתוכם. כאשר עזבנו את בית המסגד באנו אל חצר אחר בשכונתו, אשר שםאנשי חיל עומדים לפני בית הנשק ומתחנכים במלאכת הקפיצה (פאָלטיגירען) רקחגורה על מתניהם ומגבעה בראשם. זמן רב עמדנו וראינו בקפיצותיהם אשר הםמעפילים לעלות בחרף נפש. המתרגמן העיר אותנו על זאת, כי כל תנועותהם ודרךקפיצתם למדו מהאריה והנמר אשר התבוננו עליהם בינה. עברנו את כל פני החצר הזה עד בואנו אל מקום נבעה בחומהנמוכה, והנה לנגד עיננו חרבות, לנצח לא אבד זכרם המה. תחת רגלינו שוכבתאל-קאהירא, לאמור: “עיר חוסן ישועות” הבנויה במקום חרבות מוף (מעמפֿהיס). טור ארוך ומבולבל של בתים צהובים-אמוצים (געלבגרויא) עם גגים שטוחיםוביניהם ישאו ראשיהם בתי מסגד ומנהרות גבוהות וקצת תמרים ושקמים. מקום מצב רגלינו גבוה מאד עד כי לא יניע לאזנינו קול שאוןהחיים הסוער כים נגרש כתוך הבתים האלה מתחת, ונראה לנו כאילו כל אנשי העירנסו להמלט מפני רעש הארץ או מתו במגפה. ובאמת מתו בעיר הזאת בשנת 1824 שמונים אלף איש מן שלש מאות אלף אשר היו בקרבה בעת ההיא. קטור אדמדם חונהעל פני כל העיר הולך ונמשך על פני כל הככר עד מקום פארי העמודים העומדים עלגבולה. מראה הקטור כמראה השחר הבוקע חלוני רקיע, אבל באמת הוא החול האדמדםאשר ישאהו הרוח הנה על כנפיו מערבות הישימון. זאת הפעם הראשונה אשר תחזינה עיני הנוסע הבא הנהבמסלת-ברזל את פארי העמודים, כמעט לא יאמין הנוסע בעצמו כי הוא זה הוא, ועיניו הרואות את זכרונות ימי קדם המפוארים האלה. ואם היה אפשר לאיש לקנאבעצמו היתה עין הנוסע צרה בו בעצמו על רב טוב הצפון לו לראוֹת במראה הגדולהזה. בין העיר ובין פארי העמודים הנראים כאילו נוגעים בקצההשמים הכל מונח לנגד עינינו כמפה פרושה. בקעה ישרה גדולה ורחבה עד מאד אשרבתוכה הנהר נילוס ילפת ארחות דרכו ועל שפתו ינובו עצי תמר, ועמוד מחודד (אָבעליסק) נושא ראשו כענק נורא, והוא מראה המקום אשר שם עמדה העיר און (בית שמש) אשר כבר אבד זכרה מן הארץ. והיה בכל מקום אשר תשוטט העין הנהוהנה לראות בדברים הנפלאים, הנה תשוב תמיד אל פארי העמודים לנוח שמה, והדמיון מועף ביעף אל המדבר הנורא המשתרע להלאה מהם עד בלי קץ. הרוצה לרעת ראשית הוסדם והריסתם של הממלכות, הזכרונותהכתובים והמצוירים, הדתות והבנינים, למען יקל בעיניו כל מעשה אנושותחבולותיו, החפץ לעמוד על בירור עבודת רוח האנושי שהוא עמל לבהלה (סיזיפֿוס21), הוא יעלה בהר הזה המגביה ראשואל על כאילו שם הבינה החכמה את כסאה לקרוא בראש הומיות את ספר תולדות דבריהימים. ולקול תתה המון למודיה נבער כל אדם מדעת וכל הלבבות ישתוממו. איוםונורא המראה אשר עיני האורח הבא מארצות המערב לנוכח יביטו במקום הזה, מקוםשם ספורי הגדות ימי קדם ומקרי הזמן הנוכחי יחדו ידבקו, וירגוש בנפשו כאילונשבו בו כל סופות וסערות הדמיון הכוזב המחריד והמרעיד ולא ישיב אפו, ודברנביא הישמעאלים ידכא לארץ חיתו, בכנותו את האדם: “עפר על עפר בקרבעפר!” הלכנו לראות את באר-יוסף, אשר אין לשמו שום יחס עם יוסף בןיעקב אבינו. הסולטן יוּסוּף סאל-האדין צוה לחפור שנית במאה הי"ב את באר אשרכרו וכבר סתמוהו בימי קדם, ועל כן קרא אותו עם הארץ בשם המושל האדיר. עמקומאתים וחמשים רגל בתוך הסלע ומגיע עד שטח הניל. לאור האבוקה יגיעו עדתחתיתו, כמו במגדול ההולך הלוך וחסור, למען ישתו אחרי עמל ויגיעה רבה מיםקרים מעט יותר ממי היאור. אחרי אשר עזבנו את באר יוסף ירדנו מגבעה ממוצעת ונבואמשמאל להר מאָקאטאס הצהוב-אדמדם, הנראה‏ מעבר מזה כסעיפי הסלע אשר יחצבו שםאבנים, אל חצר-מות של בעלי דת מחמד. משם הלכנו הלאה בדרך רחבה בין בתיםקטנים, עד בואנו אל מקום קבר המאמעלוקים. כפות אשר היו למעי מפלה, מצבותמקושטות בפארי המגבעות אשר טבעו באדמה, וחומות הרוסות מראות את המקומות אשרקבר שם מחמד-עלי את אויביו, ודבר זר ומפליא הוא ששם חצב לו גם קברו וקברמשפחתו. עמדנו לפני חומה נשגבה וע“י פתח קטן באנו משם אל תוך חצר, ומשם הלכנו בדרך אכסדרה ובאנו אל שני אולמות. האור מגיע שמה מלמעלה ע”י כפתהתקרה ומאיר על ערך שנים עשר ארונות שיש טהור לבן מקושטים בעדי תכלת וארגמןוזהב. באולם הראשון, אשר שם ישבו שני מושלמנים וקראו בקול בספרהקאָראן וינועו לפנים ולאחור כאשר יעשו היהודים בהתפללם, שם ארונות נשימחמד-עלי ובניו ואחיו ואחיותיו. ובאולם השני, אשר יריעות יקרות פרושות עלרצפתו, תתנשא מצבת קבר פרעה זמננו האדיר, והוא מכוסה בוילון משי ירוק, ועליה כתובות באותיות זהב תולדות ימי חייו של השר הזה. ועוד ארון אחר גדולונכבד יותר מתנשא שם מאבני שיש מצבע תכלת ואותיות זהב כתובות עליו, הואארון בנו הגבור, ובתוך הקיר אשר נוכח הארון נמצא לוח שיש מצבע תכלת מכוסהבוילון משי ירוק וכתובים עליו באותיות זהב מעשה תקפו וגבורתו שלאיבראהים-פחה בשדה קרב. כמו שכל דבר בארץ הקדם שלל צבעים ייפהו ואור זרוע עליוגדול יתר מאד מאשר אצלנו, כן גם מקום קבר השרים האלה. יכול להיות שההתנגדותאשר בין אור השמים וכין חשך הקבר היא הסבה אשר למראה הקברים האלה פלצותיאחזוני יותר ממראה הקברים בארצות המערב המכוסים בעלטה. כאשר שבנו ללכת לבית מלוננו, דרשתי מאת מחמד-אמער, להובילנו אם הוא אפשר, אל תוך אחד הבתים הקטנים, למען אראה הסדר אשר בקרבו. נטינו מהדרך הרחבה אל אחד החוצות הצרים ובאנו כדרך אכסדרה אל בית מרובע אשררצפתו מכוסה במחצלת של קש תמרים. שתי נשים אחת זקנה ואחת צעירה, ושתיהן בליצעיף על פניהן, קבלו אותנו בסבר פנים יפות ובקשו אותנו לשבת על מטה מגועלה, בלעדי המטה הזאת ועוד תיבת עץ עומדת באחת הפנות, לא היה בבית ההואדבר. מחמד-אמער, אשר כמו מעפֿיסטאָ על הרי בלאָקסבערג22 התנשא פה לראש ולאדון הבית, עד אשרלא חסר לו גם שבט-הזבובים לגרש הזבובים מעל פני, פקד להביא למעני משקההבוצא. בוצא הוא השכר המצרי. ישפכו מים על לחם שעורים או לחם חטהכתות מעורב בדוחן ויעמדו עד המצותם. המשקה הזה המשכר, מראהו צהוב ומגועלכמי טיט ורפש. האשה הזקנה הביאה לי את המשקה ותברך אותי בברכה הנהוגה בארץהקדם, ואני שתיתי לכבודה כוס מלא, אם אמנם היה טעמו בפי כחומץ. המשקה הזה מזכיר עוד הסופר העראָדאָט, ובקברי העיר נא אמון (טהעבען) מצאו כדים, שהכירו בהשמרים היבשים שנשארו בקרקעיתם כי מלפנים היהבם המשקה הזה. המצרית הצעירה, בגבה קומתה, מטפחת שלל צבעים חגורה על מתניהוחבושה לראשה המהודר בשער כהה, שדיה כסו רק למחצה בכתונת משי מצבע השושנה, בקשה אותי בקול נעים לאכול מיני מתיקה מטוגנים אשר יקראו המצריים בשם “מאגוּע”, הנעשה מתערובות חלב שומשמין (אָפיום), קנבוס, סם-העיטוש (ניעסוואורץ) ועשבים נותני ריח. יראתי לאכול מהם הרבה ורק טעמתי מעט מזער, ויצר להנערה מאדותאמר: “מהמעט הזה לא תלבש גיל וחדוה, אדוני!” ותספר לי ממיני המתיקה ההםהשונים למיניהם ומפעולותיהם השונות.‏ יש מהם אשר יעוררו לשירה ולזמרה, ומהםאשר יעוררו למחול, ומקצתם יפילו תרדמה ומתוקה שנת האוכל אותם. האנשיםהמוכרים בשוק את “לחם שמים” זה נקראים “מאגונגי”. מה שאלתך אדוני! האזמרלך, או אצא במחול לפניך?" “עשי גם שניהם יחד, נערה יפה!” ותקח בידה תוף עםפעמונים. שערותיה הארוכות ומתנוצצות בקשוטי זהב גדולים כעדשים מזהיריםככוכבים, התעופפו ‏ סביבה לא-סדורות כאדרת מלך שחורה; ותפזז ותכרכר סביבהועגולי מתכת על ארכבותיה דא לדא נקשין, עיניה השחורות הקרועות בפוך האירוכברקים, עד כי עיפה ותצנח ארצה ותשב על יריעת קש התמרים. כבר באה השמש ואשאל מאת מחמד-אָמער ללכת לדרכנו. הנערהשאלה את פיו בחרדה: “החרה בי אף האדון?” ויען מחמד-אָמער בפנים שוחקותוינחמה לאמר: הנה מראך נאוה לו כפרח לוט (לאטוס) ומחולך כמחול התמר ביוםהסער. נתתי לה מתנה ומהרתי לשוב העירה. בתחתית המצודה ישב איש וסביבו נאספו המון אנשים וטף ונשים מכוסות בצעיף, ויספר להם הגדות וספורים בדויים. בֵּית-שֶׁמֶשׁ (העליאָפאָליס). בבקר השכם בשעה השלישית כבר נצב מחמד־אָמער לפני מטתילעוררני משנתי. בשעה הרביעית כבר רככנו בחוצות קאירה, אשר לא נראה עוד אישעל פניהם כמו במדבר שממה. שעות מספר לפני זה עוד גלי החיים היו הולכיםוסוערים שם. באחד הפרוָרים הרחק, כמעט נפתחה דלת בית משקה הקאפֿעע, אשר רבצושם בחוץ איזה גמלים נושאי מיני לפת אל עיר המלוכה, ובעליהם הטיבו לבם במשקההקאפֿעע ובכלי העשן. ונלוה עם האנשים האלה, אשר עם עלות השחר נדמו לנו כמראההחזיון הדמיוני. לא התמהמהנו ונרכב הלאה בין כרמי זית ועצי תמר ושקמים, וגםעל השֶׂכר אשר בין מדבר זוּעץ ובין עמק המישור אשר על יד הנילוס. גם בשדהשררה עוד הדממה כמו בעיר. רק לפעמים נשמע קול הצפור המברך בשירו את היוםהבא המכין את עצמו בפרוזדור השמים להאיר על הארץ; אבל לא כמו בארצות המערבאשר שלל צבעי ענן בקר יקדמו פני האדמה עד לא תשפוך השמש שפעת אורה עליה. פהעוד לפני רגע החשך כסה את עין הארץ, ולפתע פתאם יצא השמש ויהי אור על פניכולה בהיר הוא בשחקים. הרוח הצח אשר נשב עד הנה אפס ואיננו; ולהט היום הבאכבר החל לעשות את מלאכתו, עד כי רעד האויר נראה לעינים. אחרי כי רכבנו שלש שעות באנו אל כפר מארטאריה, ושם טוריבתים ארוכים סובבים את בית מסגד הישמעאלים. גם שם שררה עוד הדממה, רק לפניהכפר חפרו אנשים ונשים תעלה. הנשים לבושות כתונות מצבע תכלת מגיעות עדקרסוליהן ופתוחות על חזיהן. מטפחת לבנה הקשורה במצחן ותולה לאחוריהן עלכתפן ממלאה מקום הצעיף. כאשר קרבנו אליהן כסו את פניהן במטפחת זו בידיםמזוהמות מחפירת האדמה. הלכנו בדרך שדות, אשר השקו אותם במים שאובים מבורותע“י שורים שנאסרו באופנים המושכים מים מגבא. באנו עד גן הפחה אבבאס אשר נטעבישימון ע”י עבודת פרך שהעביד את בני אדם עד מות כדרך שעשו מלכי מצריםהעתיקים. בגן ההוא עומדת שקמה עתיקה, וקבלה בידיהם שתחת צלה נחהמעמל הדרך מרים מנצרת עם בנה בברחה למצרים. העץ ההוא איננו ישן כל כך כאשרהיה צריך להיות, ע"פ ההגדה הזאת, ובכל זאת גדול כבודו ותפארתו וכדאי הואשיבואו אליו הולכי דרך לחסות בצלו, אשר לא יחדל מהשיב נפש כל החוסים בו, בעת אשר אנשים המחזיקים באמונתם יעריצוהו ויקדישוהו על ידי זכרונותמליציות. אבל מהראוי היה שאלה האנשים המחזיקים ההגדה הזאת לאמת גמור לאישחיתו את העץ ולא יכינו לו כליון חרוץ, בחרתם בקליפתו שמותיהם, אשר לאנודעו לתפארת. המנהג הרע והמשחית הזה (פֿאנדאליזמוס) ראינו גם בשארית הנמצאהבארזי הלבנון העתיקים מאד. גזע העץ ההוא איננו גדול יותר מגובה איש; בעצםוראשונה שני עצים הם, אשר האחד מהם בגפו יגדל והשני בשלשה חוטרים ירום ונשאוענפיהם וצמרתם, אשר יחד יסבכו, יגיעו לאורך ולרוחב אלון גדול וחזק אשרבארצות המערב. גזעי העצים ההם צחורים הם (כצבע הדשן) ומנופצים ומראיהםכמראה שן סלע צחיח מנפץ מני ברק וסער. פרשתי זרועותי וחמש פעמים הנחתי אותןסביב העץ עד אם מדותיו סביב סביב. העץ נושא פרי אדום כזהב למכביר והםגדולים כתפוחים וטעמם כטעם התאנים רק שהתאנים רטובים מהם. הגנן בא אלינו ברבצנו תחת צל העץ, ויביא לנו פרחיםמעשה-עבות לתפארת וכהקריבו אותם לי ויאמר: “שלום עליך, אדון, נעים לי בואךומרה פרידתך.” כאשר שאלנו אותו: אם הרשות לנו לשבור ענף מן העץ לקחת אותולזכרון, ויען: “אתה האדון, והעץ חבל נחלתך!” לא נשאר לנו ספק, כי אם היהאפשר לנו לשרש העץ ולהעבירו משם לארץ מולדתינו, לא היה האיש הזה מונעאותנו, אם רק נתנו לו איזה אגורות כסף. עזבנו את הגן ונרכב על פני השֶׂכר (דאמס) על יד בתים קטניםמפוזרים ואחרי רגעים אחדים באנו אל המקום אשר עמדה שם, אלפים וחמש מאותשנים לפנים, עיר הכהנים והמקדשים הַעליאָפאָליס (בית שמש) בגאון צביתפארתה. אבן שיש גדולה, שארית פלטה ממשקוף גדול ונורא, מונחת טבועה בגבעתחול. מלאכת כשיל וכילפות הנראה בה, אם אמנם נתקלקלה מרוב ימים עודה יפה עדמאד. ועל כן נפלאינו מאד, כי לא נזכרה האבן הזאת, שארית בנין מפואר מימיקדם, בכל ספרי המסעות המספרים מהעליאָפאָליס. ירדנו מסוסינו על יד גן פרוע ולפניו גלגל חוזר בכח שור אחדלמשוך מים ולהובילם בתעלות קטנות להשקות את הגן. עצי אָראנגען ותאנים, שקמים וצמר גפן נטועים בלי סדרים, מהבשם אשר נתנה מלכת שבא להמלך שלמה ואשרנטעה אחרי כן המלכה קלעאָפאטרא במצרים, לא נמצא כעת שם מאומה ואבד כל זכרלו. בדרך שדרות ראָזמארין הגענו אל שארית פלטת הבנין העתיק בכל הארץ. אוֹפרטזען הראשון בנה, אלפים ושלש מאות שנה לפני חשבון הנוצרים, שני עמודיםחדודים (אָבעליסקען) לפני היכל השמש אשר בהעליאָפאָליס. אחרי עבור ארבעתאלפים שנה נשבר האחד, ומשנהו עומד עוד היום על תלו לעינינו. באותיותהחרוטים החקוקים בעומק האכן נאספו עדת דבורים ויעשו למו משכן בתוכם. העליספאליס היא העיר אוֹן הכתובה בספר התורה. היא עירמולדת הנערה אסנת בת הכהן פוטיפרע, אשר נתן אותה פרעה לאשה לאבי אחד שבטיישראל, יוסף יפה תאר ויפה מראה. במקום הזה השלים איש הרוח ונביא אלהיםירמיהו את שירי קינותיו. פה דבר דברי חכמתו לישראל וחש עתידות למו. מפה שלחדברו לעמו במגדול, בתחפנחס מוף ונא אמון לעזוב עבודת אלילים, לבלתי תבער בםחמת ה' כאשר בערה בם בארץ נחלתם אשר גרשו משם. בחמש ערים בגכול העליאָפאָליס גרו יהודים, אשר גם להם כמולאבותיהם הראשונים נתנה ארץ ‏גושן לשבת בתוכה. פה, במקום אשר מצאו יוצאיירך אנשים משבטיהם אשר לא יצאו משם עם משה, נדברה שפת עבר ביחד עם לשונותהמצריים והיונים23. חכמות העמים האלה היו לאחדיםבבתי למוד הכהנים אשר בהעליאָפאָליס, שם למדו התלמיד לדעת פשר דבר הסימניםהחידותים (סימבאָלע) וכוונות ההגדות (מיטהען). בהעליאָפאָליס עמד מקדשהיהודים אשר בנה הכהן אָרצי אם בימי מלוך פטאלמעאוס פהילאָמעטער, אשר נהרס, בימי הקיסר פֿעספאזיאן. ויש שם מעי מפלה אשר נקרא עד היום שם היהודים עליו, ואחר אשר כבר אבד זכר כל העיר אומרים על המפלה הזאת שהיא שארית קדש היהודיםהנחרב ביחד עם המקדש אשר בירושלים. סטראבאָ ואפלטון הלכו שמה ורצו את אבניהחרבות האלה ואת עפרן חוננו וישאבו משם חכמה ואמת פשוטה ועורה מתוספות שואומדוחים אשר דבקו בם העמים כל ימי עולם ואשר מבלי הכר את המשנה המדכא תחתרגליו רוח האדם החזיקו טעותם לאמונה. כל אדרת ותפארת בלעו שנות ‏האלפים, ולא נודע כי באו אל קרבינה. יבש מקור כל חכמה ולמודים. רק מעין אחד יוצאעוד היום במקום הזה כמו בימי קדם, ומשיב נפש ההלך במימיו המתוקים מכל מימימצרים; הוא המעין הנקרא עין שמש, אשר הנוצרים יאהבו יותר לכנותו מעיןהבתולה, באמרם כי היא הפכה מימיו המלוחים למתוקים. רק המעין הזה נשאר לפלטה, והעמוד הגדול העומד כמצבת עולם על קבר עולם שהולך לעולמו וכמורה השעות בצל מעלות הזמן. שֻׁבְּרָא. באות נפשם ישאפו אנשי קאירה רוח המגרש שוּבּרא. בין שדרותשקמים ועצי שטים נלךְ כברת ארץ עד בואנו אל בתי המגרש העומדים איש איש לבדובקרב גנו על פני שדמות אוכל אשר סביבו, ובקציהם נגיע אל הגן המפואר אשרמחמד-עלי בקסם שפתיו צוה ויעמוד, וחול הערבה היה לגן שעשועים. צבא חליפותתחזינה עינינו בדרך הזה. אם למראה עגלות צב ורוכבים בסוסים לבושי איירפהכלם נשכח שכוח כי לחוף יאור מצרים נשכון, הנה חיש מהרה נשוב נזכורה איפהאנחנו. בפגשנו ארחות גמלים נושאות כל משא, נשים מעוטפות רוכבות על חמורים, ועניים מרודים חצי-ערומים ברגליהם ילכו. אחר אשר רכבנו שלשה רבעי שעה באנו אל שער-השבכה אשר לגןהמלך הנשקף מעל פני כך נרחב. על יד השער על הדום-אבן ישב העלם יורש עצרהמשנה למלך, אשר בעבור רוח בינתו ואנושותו אליו קיו כל עמי ארץ מצריםוייחלו כעל מלקוש על יום מלכו עליהם. והוא, ביום אנוּש בנסעו מקאירהלאלכסנדריא בשנת 1858, טבע ביאור ואיננו. המתרגמן הגיד לנו בן מי זה העלם, אשר היה לבוש בגדי קרבמצבע תכלת ומגבעה אדומה על ראשו, מבלי שום אות של כבוד חיצוני על בגדו, ויצו אותנו לברך אותו בכבוד והרר ולפנות אחרי כן אל פאת הקיר הימנית – כילפאת שמאל ישב בן המשנה וללכת בה הגנה כהולכים אחורי בן המשנה. כן הוא מנהגדרך ארץ במצרים, אמר לנו אחרי כן. אחרי אשר עשינו כן קרא אותנו בן המשנה ע“י המתרגמן שלולעמוד לפניו, וישאלנו מי אנחנו ומאנה באנו, אם תקון המדות הולך הלוך וגדולבארצנו, ומה משפט ארצנו על דרכי ארץ מצרים? את אשר ישפטו בארץ אנגליה וצרפתכבר הוא יודע ע”פ מכתבי העתים, אבל שפת אשכנז איננו יודע, אשר על כן יקרבעיניו תמיד לשמוע כדבר הזה מפי נוסעים אוהבי אמת וללמוד מהם. דרכו והנהגתושל בן המשנה אתנו היה בטוב טעם וחן, כדרך שר צבא משכיל בחברת מרעים. מעיניו, אם אמנם עודנו צעיר לימים, נשקף צדק ואמת כמו מעיני איש בא בימים, אבל גם ברק אור עלוּמים אין אתם. אחרי כי ארכו דבריו אתנו ויברך אותנולאמר, כי יערב לנו הערב הזה בגן כבוד רוממות המשנה למלך, ובהפרדו נתן לנואת ידו. מראה הגן באפריקא והתהלך בו לשוח יעשה בנפשנו רושם אחרמאשר באיירפה. קור משנה תחת צלו ובריחו כפלים לניחוח. גן המשנה הוא פרדסצרפתי נעשה ע“י אסיפת אילנות שונות ונאות דשא ופרחים. עצי הגן הם מאותםהמינים הנקראים אצלינו עצי חוץ לארץ (עקזאטיש). השבילים מלאים צינורותהמוליכים ‏ מים להשקות כל חלקי הגן, ובצרוף חום השמש אשר במצרים הארץ תוציאצמח רב לגאון ולתפארת. עד”ז ראינו בלכתנו לשוברא, בגן בעלת בית מלוננו האשהקאלומב, עצים ושיחים אשר נטעה זה שש שנים, ולהם עוּבי וגובה וצל כגני ארץעסטרייך אחר שתים עשרה או חמש עשרה שנה. בכל חלקי הגן פגשנו אנשים ונשים הרבה מתהלכים לשוח, ביןהנשים ראינו קצתן לבושות בגדי משי יקרים מצבעים שונים, אשר נראו מתחת רדידמשי שחור המכסה עליהן מן הצואר ער כפות רגליהן. זאת היתה נפלאות בעינינו כיהסירו את הצעיף הלבן ותראינה אותנו את יפי תאר פניהן. הן הנה היו הנשיםהראשונות במצרים אשר ראינו בלי צעיף; המתרגמן הגיד לנו כי עבריות הנה, אשרגם הן כנשי המושלמנים נזהרות מאד לכסות פניהן בצעיף תמיד. וחרות גלוי פניהןהן מַרשות לעצמן רק במקום הזה לשאוף רוח צח ובבתי תפלותיהן. ראשי הנשיםהאלה קטנים ותארם כראשי היונים, עיניהן שחורות ועפעפיהן ארוכות וקרועותבפוך, כחוט השני שפתותיהן הארוכות מעט, ומראה לחייהן כמראה זית כהה. הגענו עד ארמון-הגן הבנוי לתלפיות. עלינו במעלות אבנים‏ גדולות אל שער יפה ומהודר ונכנסנו אל היכל מרובע המלא מים בים של שיש, ובאמצע הים ירום ונשא אי, אשר ישאוהו תנינים (קראָקאָדילע) ושבכות מוזהבותמזהירות תסיבנה אותו. על האי הזה, כה ספר לנו מנהיגנו הערבי, אהב מחמד-עלילהשתעשע בלילות לראות במחול שפחותיו הלבנות ולשמוע קול זמרתן. ארבעה ארייםגדולים מאד מאבני שיש ישפכו מים אל הים הזה, אשר סביב לו נתיבות-עמודיםרחבים רצופים שיש. סורת דוגה יפה מוליכה אל האי. בכל פאה יובילו פתחיםגבוהים מצופים זהב אל היכלי כבוד והדר. כלי הביתפתוּחי-רענעסאנץ24 המצופים זהב ומכוסים אדר יקרממשי יאספו נגהם מפני קיוות הבית המצוירים בידי גדולי צירי צרפת ומפנייריעות רקמה אשר תראה בם עיננו כל יקר תפארת מלאכת האריגה. ויותר מכל הדר תפארת היופי ההוא, אשר אין רוח מלאכת מצריםחופפת עליו, יזהירו לנגד עינינו שני ציורים גדולים כגודל-איש, תבניתמחמד-עלי כעומד על רגליו ותבנית איברהים פחה רוכב על סוסו. שניהם ישאועליהם בגדי קרב וצבע תכלת ומגבעות אדומות. יד מחמד-עלי נטויה על שלחן מכוסהבציורי מלחמה. זקנו לבן ומסובך סביב לראש קטן מצוין בסימני ערמה ומזמההאורבות מעיניו הקטנות, ומעלות על מחשבתנו שועל שנזקן ושיבה זרקה בו. כשחוקנראה על שפתיו היפות, ומי אשר לא ידע את תולדות פרעה זמננו זה יכבד עליולהכיר בתבנית זו את איש הרוח הצלולה העושה סדרים חדשים, העריץ אשר שפוך דםנחשב אצלו למאומה, המכביד עול עמו ופודה משחת את ארצו. תבנית איברהים-פחה יעשה בנו רושם גדול יותר מהראשון; הנהושר צבא אשר חרבו על ירכו מונחת בנדנה, המצופה באבנים טובות. עינו צופהלמרחוק; על שפתיו מרחפת רוחו החזקה, הן מפקדות צבא מלחמה אשר יד ימינונטויה עליו. סוסו הערבי, הדר בלבושו ובלום במתג ורסן, נראה כסוס דוהרבמלחמה ורגליו כאלו חפצות לרוץ לולא החזיקה בו יד אדוניו בכפל רסנו. שני הציורים האלה גדול מאד ערך מלאכתם; מנהיגנו ידע רק אתזאת שצייר צרפתי עשה אותם. לשוא יגענו למצוא שם הצייר או זכר אות אחת משמו. השמש הנוטה לערוב שלחה קרניה על הציורים האלה. הסבנו עינינו מהם לראותבמראה היותר גדול מזה הנראה על פני הרקיע. השמש נטה לשקוע. ראשי ההיכלותהמנהרות והארמונות אשר בקאירה להטו באש, ודכיי הניל התגלגלו באש פלדות. שנימשרתים לבושי הדר באו אל הבית ויתנו לפנינו שערבעט אשר ריחו ריח השושנים, קאפֿעע שחור, וכלי מקטרת. הכבוד הזה נעשה מאת יורש העצר המצרי אל בן הנכרמארץ “הסולטאן ניעמסא” הוא קיסר אשכנז. יַעַר הַנְֶּהְפַּךְ לָאֶבֶן. הימים ימי חודש תמוז (יולי) השמש יצאה מנרתיקה ויהי שרבגדול, עד כי לא יכלנו לצאת לשוח כי אם לפני צאת השמש, למען נשוב עוד לפניעת הצהרים לביתנו. שני נערים חוּמים, שמחי לב ולבושי כתונות תכלת ומגבעותאדומות על ראשם. עמדו לפני בית ‏ מלוננו עם שני חמורים חבושים, מצפים עלבואנו. רככנו על הבהמות ונלך לשוח בחוצות עיר המלוכה בעוד דממת שמה שורותבקרבם. לפני שער העיר קברים אין ספורות למו ועליהם מצבות אבן, ולפעמים ירימו ראשם שם גם בנינים עם כפות. עולם הקברים ההוא הנמשך כברת ארץרבה, מוסגר מסביב בין גבעות קטנות אשר עליהן רחים של רוח הרבה יפרשו כנפיהםהשחורות ומחרידים את כח הדמיון. הכל לפנינו חתול בערפל ובתערובות אורוחושך, קר ומת. פתאום יגיה אור מאחרינו, ונפן כה וכה לראות את המראה הזהוהנה ההר מאָקאטאס בוער באש כי עלה עליו השמש. אחר כי רכבנו הרבה אבדה מעינינו הארץ הנושבת, ונהיהמסוגרים מסביב בין גבעות צחיחות בעמק רחב שלש מאות ולפעמים ארבע מאות רגל, וחול אדמדם מתחולל עליו ויכס את נתיבות רגלינו, היינו בקרב המדבר. רק פהושם נשא ראשו צמח כמין הברקנים מצבע צהוב כהה עם נקודות שחורות, הידוע בשםצמח סם המות. החום גבר עד מאוד עד כי לא יכלנו לשאת אותו, המים אשרבנאדותינו הקשורות בכר החמורים היו כאש לוהט, ולא יכלנו לשתות אותם כי אםבתערובות מעט יין שרף צרפת (קאניאק). מהרנו לרכוב, שני הנערים רצו אחרינו יחפים בחול, חיש קלכהולכים בצל נעים עלי דשא. אחרי כי רכבנו שתי שעות ונעבור את באר-משה, הואבור מים עכורים אשר לא יצליחו לכל, הגענו אל גבעה שחורה, בתחתית ההר ההואירדנו מחמורינו לעלות עליו ברגלינו. “על ההר מלמעלה משתרע במשך איזה פרסאותהיער הנהפך לאבן” אמר מחמד-אמער, ויצו אל שני הנערים לבשל את הקאפֿעע בצרורעצים אשר הביאו עמם. כאשר עלינו על ההר ראינו את היער הזה. והוא איננו, כאשרידמה הקורא הנתעה על ידי כנוי השם “יער הנהפךְ לאבן” עומד על שרשיו וגזעוירים ראש למעלה; כי אם בקרב חול ואבנים, והם עצמם אבן, שוכבים ארצה מפוזריםומפורדים גזעי אילנות ארכם עשרים וחמש רגל, אשר שרש וענף אין להם; מהם אשרהכו לרסיסים כעומדים נופלים. שארית פלטה גדולים וקטנים מעצים אשר פרחו והיוכעץ רענן לפני שנות עולמים, וזה אלפי שנים הם מונחים פה וחיים לנצח – חייאבן! למראה אבני העצים האלה לא יכלתי לעצור בעד הרעיון אשר עלה במחשבתי, לראות את גיא קברות המדבר – את עצמות כל האנשים, והחיות אשר נקברו שם מאלפישנים – גלוי לעינים פתאם מתחת החול השוכב עליו, ואשר סער נורא ואיום טאטאאותו במטאטא השמד בלילה העבר. לאיש אשר כח דמיונו חזק כמשורר דאנטע יהיההציור הזה כעין תקומת המתים. חתיכות עצי אבן האלה מראיהן אמוץ-אדמדם גם תכלת כהה, והםכמלוטשים מהחול הדק אשר יסער סביבם תמיד. הם מזהירים כדונג ונראים כמורכביםמחוטים אשר על כן החזיקו אותם זמן הרבה לעצי תמר שנהפכו לאבן. ויש עוד אותאחד לזה, שלא נמצא עד היום הזה לא שרש ולא ענף מעצים האלה. אחר שהמציא החכםניקאָל כלי חותך אבנים לפחים דקים, למען נוכל לבחון אותם ע"י כלי מגדליהראות, בחן החוקר בחכמת הנטועים אונגער את עצי האבן האלה ומצא כי לא היותמרים מעולם כי אם ממין העץ הנקרא דיקאָטילעדאָנען25 או מאלפֿאצאֶען, אשר אין כמותם היום בארץ מצרים. אונגער קרא אותםלכבוד ניקאָל בשם ניקאָליא-עגיפטיאקא (Nicolia Aegyptiaca.) עצי האבן האלה הם ככל העצים שנתהפכו לאבן שנמצאו עד הנה עץבלי קליפה, יען שבהיות הקליפה מהחלקים הרכים שבעץ, תמס כמים והיתה כלא היתהבעת שיתהפך העץ לאבן כדרך כל החלקים הרכים. והסבה היא זאת: כל עסק ההתאבנות (פֿערשטיינערונגס-פראצעס) הוא התכה (אינפֿילטראציאָן). העצמיים ימסו והיולמים, ויעברו בכל חלקי הצומח וישאירו בקרבם החלקים בעלי אי-תאר (דיאאמאָרפֿהען בעשטאנדטהיילע); ויען כי ההעברה הזאת תצטרך לזמן הרבה מאד, יתקלקלו ויתבטלו כל החלקים הרכים, העלים והפרות. תולדות יער האבנים המתחיל מצל קאירה ומגיע עד זוּעץ, ואשרעד הנה הוא נודע להגדול על פני כל הארץ, לא תוָּדענה בבירור גם אחר אשריתבררו ויתלבנו היטב סבות התהפכות העץ לאבן. ע“פ אומדנא משערים שלא עמדהיער במקום אשר הוא שוכב כעת אחר שהיה לאבן. ההשערה אומרת, כי נשרש ממקוםרחוק ע”י מאורע טבעי כמו רעש הארץ, ונשטף במי נהר מתוקים אשר היה בימי קדם‏ במקום שהיום מדבר שממה, ושאריתו שנהפך לאבן נשאר שוכב שם על גבעות החול. ויען שאין במים מתוקים די-חמיצת-חלמיש (קיזעלזיירע) הנצרך לעסק ההתאבנות, ע"כ משערים עוד שבהכרח נמצאו קרוב להם בארץ מים חמים (טהערמען) אשר על ידיטיט האבן (קווארצקיטט) שבהם יהפכו לא לבד את החול לאבני חול כי גם מעט מעטאת העץ לאבן. נפלאת היא שבמרחק גדול כזה לא נמצא רק עץ ממין אחד נהפך לאבן, אחר שרחוק להאמין, שביער המשתרע במרחב רב כזה לא ימצאו עצים ממינים שונים. יכול להיות שהעצים ממינים הכבדים יותר, השלכו אל איזה חוף ביום הרעש אוטבעו במצולות. הים אשר נשא על משבריו העצים האלה, היה כפי ההשערה רחבידים מאד, יען שהעצים האלה שנהפכו לאבן נמצאים ג"כ במקום רחוק מאד ממקוםמשכבם הכללי. כן ראה אותם החכם בורקהארט (אשר ליגון לבנו מת בנעוריו ועמומתה חכמה הרבה, וזה לא כביר נמצא קברו אצל קאירה) מונחים למכביר על שפתנחלי נתר (נאטראָן-זעען). ההשערות האלה תגענה אולי אל עשרים אלף שניםלפנים, לעת אשר נהר נילוס לא היה עוד על הארץ, או הלכו מימיו במקום אחר. לפני איזה שנים יגעו לריק לחפור ביער האבנים האלה למצוא גחלים, ויהי בחפרםוימצאו אלפי גזעי-עץ-אבן, רובם עומדים זקופים וקצתם כפופים זה אצל זה, ותארם כתאר חלילי כלי האָרגעל (אָרגעל-פפֿייפען). אחר אשר אספנו מתי מספר חתיכות קטנות משארית הפלטה הזאת אלשקינו שבנו לדרכנו. בדרך פגשנו איש אחד מארצנו אשר הלך לראות את היער הזהבלוית נער אחד. האיש ההוא הוא אופה ושמו ווילהעלם שווייצער. נולד סמוךלשטוטטגארט, ופה במקום אשר אנחנו טבולים בזיעת אפינו, אחזתהו קדחת קרהורחפו כל עצמותיו. ראינו מעשה ונזכרנו בשחוק של קראבבע (קראבבע’סלוסטשפיעל), אשר יבוא בו שד משאול תחתיה להתהלך בארץ בימי הקיץ הלוהטים, ויען כי הורגל באש של גיהנם, קר לו מאד בארץ הזאת. ויהי בצר לו ויקח לועצים ויצת כס אש על הגבעה נוכח השמש בצהרים. נחלתי שפרה עלי כי היה לאל ידילתת לבן ארצי אבק-כינא אשר היה לי באוצר המרקחים אשר עמדי תמיד על מסעי, ונפל חבלי בנעימים לראותו אח"כ בחוצות קאירה נרפא ממחלה הקדחת. הקדחת באהלו בישבו בחצר הבית בערב אחר בוא השמש להתקרר מחום היום. אחר איזה שעותבאנו בחזרה לקאירה. באחד הרחובות פגשנו איש כושי גדול כענק. רק ראשו ומתניוהיו מכוסים בבגד, ועל כתפיו תלה עור שחל הדר מאד, כלבוש מלכות אשר ישא נסיךעטיאָפיען. הכושי נשא את העור למצוא לו קונה. ואקנהו ממנו במאה אריות (פיאסטער). עַל הָאִי ראָדאַ. מיד המקרה היתה נסבה כי לא ראינו במחול הנזירים (דַערווישע) לא בקאנסטאנטינאפעל ולא בסקוטארי. על כן רכבנו ביום הששי לשבועלקאירה הישנה לראות במחול הזר ההוא ולהתבונן בו בינה. באנו אל חצר רחב ידיםאשר לבית הנזירים, קרקע החצר היה מכוסה במחצלות של קנים ובירכתים ישבו אחדועשרים נזירים על רגליהם הכפופות שתי וערב. לא נשתנו בבגדיהם כי אם במצנפתאשר על ראשם. מקצתם נשאו על ראשם מצנפת ירוקה, ומקצתם לבנה ויש אשר נשאומגבעות תכלת כמגבעות אשר על ראשי הצוקער אחרי הסירך מהם את ראשם החד. ע“ישינוי המצנפות‏ יבדלו הנזירים לחברותיהם. נשים רבות מכוסות בצעיף, ילדיהםעל ידיהן או על ידי שפחותיהן הכושיות אשר אין צעיף על פניהן, ישבו על הארץלנגד הנזירים. האנשים הבאים אל החצר רבו מרגע לרגע, ולנו, אנשים נכרים, נתנו מקום בראש ע”פ מדת הדרך ארץ, כלנו ישבנו על יד קירות החצר על יריעותבלות ומטולאות; המצריים ונשיהם כפופי רגל שתי וערב. אחר אשר הוחלנו הרבה, והנאספים נדברו איש את רעהו בקול רם, והנה קמו הנזירים ויטו את ידיהם ויאחזו איש ביד רעהו ויעשו חוג ומעגלוינועו בשלוח כל אחד מהם את רגלו הימנית בראשונה, ויקראו קול אחד הלוך וקרא “אללה! אללה!” ובכל פסיעה ופסיעה עמדו וישתחוו. ויהי אחר אשר נעו ונדו אנשיהמעגל על דרך זה זמן הרבה ויצא נזיר אחד מבין אחוזי-היד ויתיצב בתוך המעגל. אחר אשר פרש ארבות ידיו כבדי המאזנים ויחל גם הוא לסוב סביבו כאשר תסובהדלת על צירה, כאשר יעשה האופן בתוך האופן, רק לא אל אשר היה רוח אנשי החוגלסוב סבב גם הוא, כי אם לנגדם, אם הם הימין, והשמאיל, ויקרא גם הוא עםהמקהלה: “אללה! אללה!” ומרגע לרגע הלכה תנועתו הלוך וחזוק עד כי חזקה מאדויתהפך כגלגל לפני סופה. אולם גם הנזירים אשר במעגל הוסיפו על תנועתם שבע, והיה במקום צעדם בראשונה ברגלם הימנית, ויקפצו הפעם, ובקראם הלוך וקרוא “אללאה! אללאה!” וישתחוו פעם בפעם. ככה עשו לכל הפחות שמונה רגעים, עד אשר כלה הנזיר אשרבתָוֶך להתנועע, וישב אל חוג המעגל וכפי הנראה לא יעף. הפעם יצאו שבעהנזירים מן המעגל הגדול ויעשו בתוכו מעגל קטן. ושניהם החלו להתנועע זה לעומתזה איש לעברו והקול קורא: “אללאה! אללאה!” מספר כל המחוללים: אחד ועשרים, וכן מספר המחוללים מבפנים שבעה ומבחוץ משנה שבעה, הוא כפי הנראה מספר קרושלאנשי המזרח; וכן יראו עיני משוררי ארץ הקדם דורשי תעלומות במחול הנזיריםהזה דמות תנועות גלגלי השמים בארץ מתחת. אם יפלא בעיני האיש אשר לא מבני דת המושלמנים דרך העבודההזאת אשר יאמינו המושלמנים לעבוד בה את אלהים, יזכור נא את קדושי העמודים (זיילען-הייליגע) אשר היו בין הנוצרים שנות מאות לפנים, אשר האמינו גם הםלעבוד את אלהים בעמדם לפניו כל ימי חייהם על ראש עמוד כתורן; או ישוה לנגדעיניו קצת היהודים אשר ידמו בלבם כי לא תכון תפלתם ולא תבא באזני אלהים אםלא יחוגו וינועו בתעצומות ועוז, וגם הנה ישכחו הלוך ושכוח את השפה אשר בהיתפללו אל אלהים. המושלמנים הרגלו לראות במחול הנזירים תָו מוחשי מעבודת ה' כאשר הורגלו בעלי אמונות אחרות לכוון לבם לעבודה ע"י סימנים מוחשים, בעתאשר אזניהם תקשבנה התפלות בשפת לא ידעו. אחר אשר רקדו הנזירים כאילים כשעהחדא שבתו וינפשו למען אשר יחלו המחול מחדש. חסידי המושלמנים והחולים המצפיםלרפואה ישתרעו על הארץ להיות למרמס לכפות רגלי הנזירים המחוללים, וזה נחשבומקובל ומרוצה כאלו עלו ברגליהם לאחד המקומות הקדושים. ותשובה חמורה מזו יעשו ביום הולדת את הנביא, אחרי אשריטהרו על ידי תפלות ובקשות. בחג ההוא רוכב נשיא (שייק) כל חברות הנזיריםבמצרים לבית מסגד האדאנעיען ונזירים למאות ילווהו. והנה הרבה מהם ישתטחו עלפני האדמה ופניהם למטה ונותנים את השייק לרכוב עליהם ורגלי סוסו תרמסנה עלגביהם, והמה קוראים בקול: “ה' הוא אלהים חיים!” ומתחת פרסות הסוסים הםקופצים ועומדים על רגליהם שלמים ובריאים כאלו לא נעשה עמם דבר. לפעמיםמונחים שלשים וארבעים נזירים זה בצד זה, עד אשר אין מקום לסוס להציב רגלובין איש לרעהו והוא אנוס לפסוע עליהם. בעת עבודת “הרמיסה” הזאת יקרה שאיזהנזירים יאכלו בשר נחשים חיים. אחרי שתי שעות עזבנו בית הנזירים והלכנו לבקר את הרופאהמשגיח על בית-חולי-החיל, בית גדול למראה וגן יפה לפניו. הסדרים אשר בביתההוא, וכמו כן קצת מיני חליים, שהם בעיני הרופא האיירפי חליי-חוץ לארץ (עקזאָטישע), אשר שמנו לבנו להתבונן עליהם, אין מקום למו בדפי הספר הזה. – קרבו ימי נקיבת-שֶׂכר הנילוס אבל למורת רוחנו לא יכלנו להשאר שמה עד אשרנוכל לראות את החג הגדול הזה אשר בו בכל שנה ושנה ישחו כל תושבי קאירהבספינות על פני היאור כל הלילה וכל יום המחרת מנגנים בכלי שיר ומשורריםומאזרי זיקות (פֿייערווערקע). את השֶׂכר ראינו עוד עומד על תלו וקרוב לו עמוד-העפרהמחודד, אשר יקרו לו “ארוּזע” לאמור כלה, ונעשה לזכרון הבתולה אשר הקריבולפנים להיאור למען אשר יעשה חסד עם הארץ ויושביה. מראה מנהג עובדי אלילים כזה נראה גם באיירפה בתבניתאיש-המים (וואססערמאנן) וכדומה, אשר רק בזבחי אדם שככו חמתם. המשורר שלטעלל (שיללער) עשה זכר עולם להגדות עמי שווייץ בענין זה בדבריו אלה: "היום יום שמעון ויהודה (קדושי הנוצרים) הים זועף ואל קרבנו שואף." דבר נודע ומפורסם הוא שמנהג בנין הארוּזע הזאת יצא ממקורשומרים הבלי שוא, שמזכירו סופר ערבי ישן נושן ושמו אל-מאקריצל. סופר קורותדברי הימים הזה מספר כדברים האלה: ויהי בימים אשר נלכדה ארץ מצרים ביד שר צבא הערביים אמראבן יעלד, ויגד לו לאמר, כי משפט המצריים לעת עלות היאור, להשליך אל מימיובתולה מקושטה בכל עדי יקר, כקרבן, למען יתן היאור את שפעת ברכתו. אומרים, כי בטל אמר' את המנהג המשחת הזה; ואשר על כן עברו שלשה חדשים והיאור לא עלהכאשר יעשה מימים ימימה. ויתחלחל העם מאד וייראו לבלתי יהיה רעב בארץ. ויקםאמר ויכתוב אל הכאליף ויספר לו את אשר עשה ואת אשר קרה על פי פעלו. הכאליףאמאר השיב לו על אגרתו ויהלל את מעשהו, ויצו אותו להשליך היאורה מכתב קטןאשר היה סגור בתוך האגרת. ואלה הדברים אשר היו כתובים במכתב הקטןההוא: “מאת אלד אללאה אמאר, נשיא המאמינים אל יאור מצרים!” “אם באות נפשך ורצונך תזיל מימיך כטוב בעיניך, הנה אליזולו; אפס אם אל שדי המושל לבדו הוא המוציא מים ממקורך להרוות ארץ, הנהאנחנו מתפללים אל ה' כביר כח, כי יזיל מימיך גם הפעם.” ויעש אמאר כאשר צוה הכאליף, ובלילה ההוא עלה היאור שש עשרה אמות. חפירת השֶׂכר ונקיבתו היא חובת קוברי המתים אשר בקאירה – והיהודים, אשר חליפות יחפרו, שנה בשנה. כפי הנראה, העבודה הזאת שארית פלטההיא מסבלות מצרים אשר עבדו את בני ישראל בפרך בימי המלכים אשר נקבו בשםפרעה. בימים האלה לא יפריעו אותם עכ"פ מחקות דתם; כי אם יחול יום החפירהבשבת הרשות ליהודים לפדות את עצמם מעבודה זו במחיר רב. הנה פה מקום אתי להזכיר מנהג שטות אשר ישתתפו בו היהודיםעם המצריים, אשר כפי ידיעתי לא נתעורר על זה איש בלעדי עד היום. היהודים ‏ מאמינים, כי ארבע פעמים בשנה לעת תשובת תקופות ארבע עתות השנה, טפת דםנופלת משמים ארצה, אשר בקרבה רעל ומות. בספר אבודרהם שנתחבר בשנת ה“א ק”אמספר המחבר שראה בספר ישן נושן הזהרה לבלתי שתות מי נהר ברגעי התקופותהאלה, לפי שטפת דם הנופל משמים תבא בקרבם לצבות בטן. ובזמן מאוחר נתפשטהמנהג להזהר שלא לשתות אפילו המים שבכלי, שחוץ מיין אדום נמצא הארס בכלמשקה (ועיין מזה ביורה דעה סי קי"ו). וסברו שהברזל מבטל הארס שבטפת דם זו; אשר ע"כ נזהרות הנשים להניח חתיכת ברזל על כל הכלים שיש בם מין משקה אומאכל רטוב ברגע התקופה. המקובלים אומרים שגדול כח הברזל לבטל הארס בעבורשכתוב בתורה (שמות ז', י"ט): “קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על יאוריהםועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעציםובאבנים”; ויען שברזל לא נזכר כאן מכלל דברזל מבטל ארס הדם. ואחד המקובלים נותן טעם אחר לכח הברזל לבטל הארס: יעןשאותיות ברזל הם ראשי תיבות של שמות ארבע נשי יעקב בלהה רחלזלפה לאה. האמהות האלה הן שומרות את הכלי שהברזל מונח עליו שלאתפול בו טפת הדם. ומקובל אחר נותן טעם מליציי אע“פ שאינו מחודד כל כך ואומרשתקופת ניסן מרמזת שנהפכו כל מימי מצרים לדם; בתקופת תמוז הכה משה את הצורשלא כמצות ה' ויצא ממנו דם; תקופת תשרי מזכרת חולי דם שהיה בעולם בעבורשרצה אברהם להקריב את בנו ע”ג המזבח; ותקופת טבת הוא זכרון לבת יפתח שהקריבאותה אביה והורידו השמים דמעה. ועוד מקובלים אחרים המאמינים בהזיות חוזי הכוכבים והוברישמים (אסטראָלאָגיע) סוברים שארבעה שרים בשמים מושלים בארבע עתות השנה. ברגע ששר אחד מוסר ממשלתו לרעהו נשאר העולם בין מלכא למלכא בלי שר ומושלוהוא אז בסכנה גדולה. ועל כן ברגעים האלה שהעולם מסוכן בם מושלות האמהותבלהה רחל זלפה לאה, וע"כ הברזל מסוגל לשמירה. והנה אמונת התקופות הכתה שרש כ“כ בלב חסידי היהודים אשרעוד היום נזהרים הרבנים להודיע בקהל רגע התקופה, למען אשר יזהרו בני ישראללעשות שמירה מעולה מפני טפת הדם, אע”פ שהיה להם לידע שרב האי גאון (שנפטרבשנת ד“א תשצ”ח 1038) מכנה את הדבר הזה בשם אמונת הבל ומנהג שטות, והחכםהמפורסם הראב“ע ז”ל (נפטר בשנת ד“א תתקכ'”ז – 1167) קורא אותו שיחת נשיםזקנות. החכם ר' משה בריק אשר כתב על קצת אמונת טפלות של היהודים26 רואה בטפת דם זו אבק עבודה זרה שלאליל אדאָניס אשר ליוני ארץ כנען, שהוא עצמו אליל תמוז, שממנו קבל שמו החדשתמוז אצל היהודים, אשר בו גם התקופה נופלת. אדאניס, בלשון כנעני ועברי: אדון, אשר גם הערביים כבדוהו כאליל השמש, נהרג בהרי הלבנון על ידי קנאתאליל המלחמה על אשר נשא חן בעיני אשתרתא אלילת הירח יותר ממנו. האלילהשנתאבלה עליו בקשה פני צייס (גדול האלילים), שאדאָניס זה לא ירד שאול לנצח, כי אם מחצית השנה ירד מטה ומחציתו יעלה מעלה. ובלי ספק הדברים האלה רק משלהם לשמש העולה הוא למעלה על האופק והיורד הוא למטה מתחת לאופק. עיני ראו ולא זר בהרי הלבנון את הנחל, אשר עוד היום נושאעליו שם אדאָניס ובימי הקיץ מימיו אדומים, מן החול האדום הבא מעל ההריםונופל אל הנחל. ועל המראה הזה אומרים הכנענים, שכאשר נפצע אדאָניס רחץפצעיו במי הנחל הזה, ועל כן מראה דם למים האלה לעולם ועד. ההגדה הזאת נשניתבחוף כנען העתיקה בים התיכון; כאשר ספרנו בפרטות בספרינו “ירושלימה”. החגאשר חגגו הכנענים לזכרון אדאָניס חל בעת שמי הנחל מתאדמים בימים שבין האביבוהקיץ. ואז היו מתאוננים ומבכים את מות הנער היפה ההוא, ולזכרו קראו שםהחודש ההוא תמוז. והשם הזה לקחו העבריים מהם כאשר קבלו כל שמות החדשיםמהסוריים. אבל לא רק את שם החודש קבלו מהם, כי אם גם עבודת אדאָניס, כנראהברור מדברי הנביא יחזקאל (ח', י"ד): “ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר אלהצפונה, והנה שם הנשים יושבוֹת מבכּוֹת את התמוז.” חכמי התלמוד השתדלו להשמיד כל זכר מנהגי עבודת האליליםמתחת שמי היהודים, ויבקשו להכרית גם עבודת התמוז, ומבלתי יכלת לעקור אותהמכל וכל סבבו פני הדבר לתת לה סבה אחרת, אם אמנם גם הסבה הזאת לא בהררי קדשיסודתה, ומשם רועה אבן אמונת טפת הדם הנופלת משמים27. גם למצרים באה השמועה מנחל אדאָניס שמימיו אדומים ויהי לנס. ויקחו גם הם בראשית ימי חג שמונת הימים, ויעשו להם תמונת ראש אדם וישימואותו בסל ענפי עץ עבות וישימו את הסל על פני המים וילך הלוך ושוט עד בואואל קצה ארץ כנען, ככה יעשו מדי שנה בשנה. בלי ספק לא ידעו הרבנים, אשר עוד היום יודיעו רגעי התקופותבבתי הכנסיות, את כל הדברים האלה, ולא יעלה על לבם כי משתדלים הם להחזיקבמנהג הגוים עובדי אלילים. ודבר נפלא הוא, כי נשאר המנהג הזה במצרים עד היום גם אצלמאמיני מחמד: המצריים מכנים את יום שבעה עשר לחדש יוני, הוא תמוז, לעלעת-ען-נוּקתאה, לאמור: ליל הטפה. בלילה ההוא טפת דם יורדת מן השמיםונופלת אל היאור ויעלו מימיו. בעליית מי היאור תולה כל שובע הארץ; ובכןיאמינו המצריים כי הטפה הזאת מביאה ברכה לעולם, בעת אשר היהודים ייראומפניה כי משחיתה היא את הארץ. לאלה תמלא את הניל על כל גדותיו ותמלא אסמיהםשובע ולאלה תביא מארה ומגרעת לצבות במן ולנפול ירך. המצריים יעירו כל הלילהההוא לעלעת ען-נוּקתאה על שפת היאור או בבתיהם. הנשים לשות בצק לפני בואהשמש ונתחו אותו לנתחים כמספר בני הבית והניחו אותם על הגג. הנתחים נרשמיםבשמות האנשים והנשים אשר לכבודם נתחו. והיה הנתח אשר ימצא בבקר יום המחרתכי עלה יפה ונבקע, אות הוא לאיש אשר שמו רשום עליו כי השנה הבאה תביא לוברכה הרבה; הנתחים אשר לא הספיקו להחמיץ ולעלות אות מות הם לבעליהם או עכ"פרעה גדולה. ויש אשר ילישו הגורל הזה לדעת אם ירבה היאור לעלות ואם ימעיט. וכן יאמינו כי לפי גודל טפת הדם כן יוסיף היאור להתאדם. האנשים ישליכובלילה ההוא פתותי לחם אל היאור. אם יש איזה התיחסות לטפת דם זו עם עלילות הנוצרים עלהיהודים שדקרו לחם קדשם ויצא דם, או שישימו היהודים דם ילדים נוצריםבמצותיהם, לא נוכל להחליט, וראוי לשום לב לזה. ונכון הוא לחקור על זה ע"פקורות דברי הימים אם לא נתחדשו עלילות הדם בכל פעם בעת התקופותהאלה. אולם גם השלכת פתותי לחם ביאור תזכירני במנהג היהודים ללכתבראש השנה על שפת הנהר ולהשליך שם פתותי לחם בעת שיתפללו “ותשליך במצולותים כל חטאותינו.” המנהג הזה שלא נזכר לא בתורה ולא בתלמוד‏ ינהגו כל חסידיהיהודים והרבנים יצוו עליו. אם לקחו היהודים המנהג הזה מאת המצריים לא נוכללהראות בבירור, ועכ“פ דמיון המנהגים האלה בשני העמים נראה לעינים. המצרייםמשליכים לחם אל היאור, יען שהם מצפים על השובע אשר יביא להם בפרי תבואהלמכביר. היהודים יחשבו ע”פ למודי הקבלה, להרבות פרי בטנם שידגו לרוב בקרבהארץ כדגים במים. וע"פ מקובלים אחרים המנהג הזה משל הוא: למראה הדגים יזכורבן האדם כי פתאום יבא אידו ורשת המות פרושה עליו לאספו במכמרתו כדגיםבמצודה. ובהעלותו זאת על לבו ישוב אל ה‘. וכמו כן ישים אל לבו שכמו שהדגיםתמיד עיניהם פקוחות למעלה כן ישא גם הוא מרום עיניו אל ה’ ויבטח בו ושבורפא לו. ויש הגדה אחת אשר בהררי הדמיון יסודתה, כי כאשר הלך אברהםאבינו להקריב את יצחק בנו במצות ה' ויואל השטן להפריע אותו. ויקם השטןוישפוך נחל מים על אם הדרך, ולא יכול אברהם לעבור את הנחל לבוא אל הרהמוריה; ויקרא אברהם אל ה' ויתפלל עד יבשת המים. ויען כי נעשה הנס ביום שחלבו ראש השנה, על כן, יאמרו המקובלים, מצוה ללכת ביום ההוא על שפת הנהרלזכור חסדי ה' ונפלאותיו ולבקש ממנו שיעשה גם לנו נפלאות כאלה. אחר אשריתפללו היהודים על שפת הנהר יהפכו את כיסי בגדיהם אשר שמו בם פתותי לחם, למען יפלו אל המים והיה למשל שכן מושלכים שמה גם חטאותיהם. ואולם באמת לאממקור זה יצא המנהג הזה; כי אם ע"פ צווי המקובלים לנער הבגדים אחר התפלהלגרש המזיקים הנאחזים בם. ויפה מזה היא התבוננות המשורר הערבי, אשר אלו דבריו ע"פ העתקתם האשכנזית של האממער-פורגשטאלל: "עֲשֵׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וּשְׁלַח לַחֲמֶךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אִם הַדַּג לֹא יֵדַע, הֲלֹא יֵדַע אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם." החכם הסופר הזה הנודע למבקר זך הרעיון יחוה דעתו הקרובהלאמת, אשר על פי המנהג הזר ההוא אשר ליהודים: להשליך פתותי לחם במיםולהתפלל שם, ינשא החשד הנורא שנחשדו פעמים הרבה במשך אלפי שנים, כי סם מות הם משליכים במעינות המים. – הלכנו הלוך ורכוב בחוצות קאירה חישנה עד הגיענו אל חוףהניל ובסירת דוּגה עברנו אל האי ראָדאַ היושב באמצע היאור. הלכנו לשוחבגנים מלאים הוד והדר, והנה לנגד עינינו ארמון מאבני שיש אדומים וצהובים. אשר ביפיו והדרתו יוליך שבי את כח הדמיון. בבנין מרובע אחד עומד כלי מודדהיאור, והוא עמוּד ברזל אשר לו מעלות הרבה ובהנה תראה עליית המים וירידתם. באֵם האי ירום ונשא כר דשאים ומים סביב לו; עלינו עליו ולמראה עינינו היינוכחולמים: והנה המנהרות הלבנות על יד כפת קבר מחמר-עלי בגובה קומתן כלבנתהספיר מבריקות לנגד עינינו. מול פנינו יער התמרים אשר בניצעע ואחריו ירימוראשם עד שחקים פארי-העמודים עמודי-עד. ריח כל צמח האדמה למינו וכל הפרחיםיסכנו מכל עבר, כמלאך ממרום בלתי נראה לעינים. על שפת האי הזה, אשר בימי קדם חברו בו יחדיו ע“י גשר, עירבבל-המצרית (און) והעיר מעמפֿהיס (מוף), מצאה בת פרעה, ע”פ קבלה נושנת, אתהילד אשר שמו משׁה לאמר כי מן המים משתיהו. “ותרד בת פרעה לרחוץ על היאורונערותיה הולכות על יד היאור ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתהותקחה.” הַגָּדוֹת משֶׁה. היהודים יקראו את מחוקקם ויוצר דתם רק בשם “משה רבינו” לאמר: מלמדנו, והמושלמנים יכבדוהו בשם נביא ומספרים ממנו הגדות וספוריםנפלאים. הרבה מהם דומים לספורי התורה, ויש אשר יקשרו רק את תקות חוט אגדתםבמסכת התורה והלכו וארגו להם ספורים ככל אות נפשם. ויש אשר נולדו רק עלברכי כח דמיונם של הערביים. הקורא ימצא נועם במקצת הספורים האלה וגם “הילדים” אוהבים לשמעם. אֵם הַנָּבִיא28. רַכִּים אַף זַכִּים מַרְבַדֵּי הַיְּצוּעַ, וּמֵעֵינֵי פַרְעֹה שֵׁנָה בוֹרַחַת, סָרוּחַ עַל עַרְשׂוֹ יָחוּג יָנוּעַ, מִפַּחַד הַעִבְרִים פַּח לוֹ וָפַחַת. קוֹל חֲלוֹמוֹתָיו אָזְנוֹ שֹׁמַעַת, וַיַּפְחִידוּהוּ כַשַּׁחַל וָפֶתֶן: "הִנֵּה נֹקֵם עַם זוּ נֵעוֹר וַיַּאת, וִישַּׁלַּח מִפָּנֶיךָ מֶתֶג וָרֶסֶן." שָׁלַח קֹסְמָיו לַשְּׂעִירִים וּבְנֵי רֶשֶׁף, עֲצַת תּוּשִׁיָּה מִפִּיהֶם לָקַחַת; אֶל סַלְעֵי מָגוֹר וּלְהָרֵי הַנֶּשֶׁף אֶל מִדְבָּר וִישִׁימוֹן וּשְׁאוֹל וָשַׁחַת. וּבְקָדְשׁוֹ לִכְרוּבָיו שַׁדַּי הוֹדִיעַ: "חַסְתִּי עַל בַּת עַמִּי בַּפָּרֶךְ עֹבֶדֶת, עֵת דּוֹדֵי הַכַּלָּה, יוֹם שִׁשִּׁי יַגִּיעַ, מוֹשִׁיעַ עַם זוּ הִיא תַּהַר לָלֶדֶת." הַכְּרוּבִים גִּלּוּ סוֹד אֶל מַלְאֲכֵי מַעַל, וּמַלְאָכִים לִבְנֵי אֵלִים הִגִּידוּ, כָּכָה הַסּוֹד מִשָּׁמָיִם מִמַּעַל עַד תַּחְתִּית הַשְּׁאוֹל לַשֵּׁדִים הוֹרִידוּ. מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת לַקּוֹסְמִים הִבִּיעַ, הֵמָּה הִגִּידוּ אֶל מֶלֶךְ מִצְרָיִם. “חֵי נַפְשִׁי” כֹּה נִשְׁבַּע: "אַרְאֶה אוֹדִיעַ, כִּי שֶׁקֶר בִּימִין כָּל צִבְאוֹת שָׁמָיִם!" וּבְלֵיל יוֹם הַשִּׁשִּׁי קָרָא עֲצֶרֶת, וּלְמִשְׁתֶּה כָּל עַם יִשְׂרָאֵל נִקְרָאוּ; דָּגִים וּבָשָׂר יֵין גֶּפֶן אַדֶּרֶת, אָכְלוּ, שָׁתוּ הַקְּרוּאִים וַיִּשְׂבָּעוּ. עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָעִבְרִים הָאֵלֶּה סִפְּרוּ חֲסָדָיו, יָגִילוּ בִרְעָדָה; וּבְבֵיתָם הַנָּשִׁים כַּאֲסִירוֹת כֶּלֶא בָּכוּ, מֵעֵינֵיהֶן שֵׁנָה נָדָדָה. וּלְאֵין מִסְפָּר אֲנָשִׁים נִקְבְּצוּ בָאוּ, אִישׁ אִישׁ אֶת-חַסְדֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבֵּח; כִּי צִוָּה, מֵעָלָיו רֹאשׁוֹ יִשָּׂאוּ, אֲשֶׁר לֹא יָבֹא טוֹב לֵבָב שָׂמֵחַ. יָדַיִם רָמְסוּ בַטִּיט וּבַחֵמֶר, וּבְסִבְלוֹתֵיהֶם הַלְּבֵנִים לָבָנוּ, מִלְּאוּ הַגְּבִיעִים דַּם עֵנָב וָחֶמֶר, וּבְמַעֲדַנֵּי הַמֶּלֶךְ הִתְעַדָּנוּ. וּלְבַדּוֹ רַק אֶחָד לֹא שָׁתָה יָיִן, בַּחֲדַר הַמֶּלֶךְ הוּא שֹׁמֵר מִשְׁמֶרֶת; וּפַרְעֹה קֹרֵא: "אַל שֵׁנָה לָעָיִן! כָּל דֶּלֶת בָּאַרְמוֹן תִּהְיֶה נִסְגֶּרֶת!" עַמְרָם רָץ חִישׁ וַיָּשָׁב אֶל מַלְכֵּהוּ: “הַרְגִיעָה, אֲדוֹנִי, וִישַׁן בָּטוּחַ!” אֶל מִשְׁמַרְתּוֹ הוּא שָׁב בִּיגוֹן לִבֵּהוּ, וּכְמוֹ אֲהוּבָתוֹ גַם הוּא לֹא יָנוּחַ. מֵעַל מִשְׁכָּבָהּ הִיא קָמָה כַסַּעַר, וּכְאִלּוּ קוֹל קֹרֵא אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת; וּלְנֹגַהּ הַסַּהַר לִפְנֵי הַשַּׁעַר נִצָּבָה, וּבְלִבָּהּ כָּאֵשׁ צָרָבֶת. הַלַּיְלָה יָפוּחַ בֹּשֶׂם וּקְטֹרֶת, לִפְנֵי הֵיכָלוֹת וֶאֱלִילֵי מִצְרָיִם הָלָכָה, הַתְּמָרִים יַטּוּ צַמֶּרֶת, וּמִמַּעֲיָנוֹת יִרְעֲשׁוּ הַמָּיִם. עָבֵי הַשַּׁחַק מִנֹּגַהּ נֶגְדָּמוֹ כִּסּוּ עַל כַּפַּיִם אוֹר וַיִּרְעָדוּ; כַּחוֹלְמָה רַגְלֶיהָ הֹלְכוֹת הִנָּמוֹ, עַד לִפְנֵי הָאַרְמוֹן נִצְּבוּ עָמָדוּ. אֶל קוֹל צִלְצְלֵי שָׁמַע שָׁמָּה נֶעֶצָרָה, וּבְאָזְנֶיהָ זִמְרַת שִׁכּוֹרִים עָלָתָה; וּבְאַרְמוֹן הַזָּהָב בָּאָה, עָבָרָה, וּלְשׁוֹתִים וּמְרִיעִים לִבָּהּ לֹא שָׁתָה. טָח לִבָּם מֵהַשְׂכִּיל, מַרְאוֹת עֵינֵימוֹ, תַּאֲוַת-עֲבָדִים עַל נַפְשָׁם גֹּבָרֶת. אֵשֶׁת הַחַיִל אֵין רֹאֶה בֵּינֵימוֹ, תַּבְנִית הַחֻפְּשָׁה לִפְנֵיהֶם עֹבָרֶת. וּבַלָּט נִפְתְּחוּ כָּל שַׁעַר וָדֶלֶת, וּבְדֶרֶךְ יָשָׁר הַנַּעֲרָה הֹלֶכֶת, עוֹלָה בַּמַּעֲלוֹת פִּי אִישׁ לֹא שֹׁאֶלֶת, עַד מִפְתַּן בֵּית מֶלֶךְ רַגְלָהּ דֹּרָכֶת. אִשְׁתּוֹ רָאָה הַשֹּׁמֵר וַיִּלָּפֶת, וּבְשָׂרוּ סָמַר מִשִּׂמְחָה וָפַחַד; הַנַּעֲרָה חִבְּקָה הָאִישׁ לוֹ כֹסָפֶת, וּשְׁנֵיהֶם נָפְלוּ עַל צַוְּארֵיהֶם יַחַד. וּבְכִי וִילָלָה נִשְׁמַע מִכָּל עֵבֶר, מֵרֹאשׁ כָּל מִצְפֶּה וּמִגְדָּל וָעֹפֶל, כִּי כֹּכָב חָדָשׁ רָאוּ חֹבְרֵי חָבֶר מוֹפִיעַ בֵּין מִפְלְשֵׂי עָנָן וָאֹפֶל. וּמֵעַל מִשְׁכָּבוֹ קֹרֵא הַמֶּלֶךְ לַצּוֹפֶה הַעֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָרֶת; וּלְחַבֵּק אֶת אִשְׁתּוֹ חָדַל, וַיֵּלֵךְ וַיִּגַּשׁ אֶל פַּרְעֹה, רוּחוֹ סֹעָרֶת. "שֶׁקֶט הַלַּיִל מַה מַשְׁבִּית מַפְרִיעַ וּכְמוֹ אֵשׁ יָצְאָה יִצְוָחוּ יָרִיעוּ?" שֹׁמֵר אֶל שֹׁמֵר אֶת קוֹלוֹ מַשְׁמִיעַ, מַה מִלֵּיל זֶה לָזֶה אֹמֶר יַבִּיעוּ. וּפַרְעֹה בֶטַח מִפַּחַד בַּלָּיִל יָשֵׁן, וּשְׁנָתוֹ הֵן עוֹד לֹא נִשְׁבָּתָה. אַשְׁרֵי אֵשֶׁת עַמְרָם, אֵשֶׁת הֶחָיִל, בַּלַּיְלָה הַהוּא אֵם נָבִיא הָיָתָה. עֹנֶש הַמַּלְשִׁין. כאשר עשתה אם משה את התבה, אשר תשים בה את הילד לשומו בסוףעל שפת היאור למען אשר ימלט מרשת שוטרי פרעה הצמאים לדם העברים, וילך החרשעצים אשר עשה את התבה להגיד למלך את דבר האשה וילדה. ויהי כאשר בא אל שוטרימצרים ויבקש לדבר, והנה נאלם דומיה, וכבואו לביתו שב וידבר. וילך שנית שמהלהביא לפניהם את דבתו, אולם גם הפעם הזאת ועוד פעם שלישית נאלמה לשונו. וכשובו פעם שלישית לביתו הכה בסנורים ויפול אל אחד הבורות. כה יאבדו כל המלשינים אם שפת ערבית ידברו או – אשכנזית! ויהי בהיותו בבור וינחם על הרעה אשר חשב לעשות, וכאשר קםמשה ויתעודד להוציא את עמו מכור הברזל, היה הוא הראשון אשר האמין בוויכבדהו כנביא אלהים. עליו אמר הכתוב בספר הקוראן: “איש אמונים ממשפחתפרעה.” בגחלים לוהטים. ויהי היום ותצא אם משה לעשות מלאכתה ותעזוֹב את הילדבעריסה ותצו את אחותו הבכירה לשמור אותו. ושוטרי פרעה באו אל הבית לחפש אםנמצא שם ילד עברי. ותקח הנערה את הילד ותשלך אותו עם ערשו אל התנור הבוערבאש. והאנשים בחפשם חפש מחופש הסירו גם את מכסה התנור; והנה אש בוערה בתוכווהלהב עולה. ויהי כאשר באה האם אל ביתו ותשמע את אשר עשתה בתה ותעזק זעקהגדולה ותמהר אל התנור להוציא משם את עצמות בנה הנחרים. אולם הילד שכב שקטשלאנן בין הגחלים הלוהטים ומשחק עמהם כאילו היו שושנים. כֹּחַ מַרְפֵּא. ההגדה הערבית מספרת לנו ספור מציאות הילד בידי בת פרעהכאשר תספר אותו ספר התורה, רק תוסיף להזכיר את שם בת המלך ותקרא את שמהאסיה, גם את פרעה תקרא בשם וועליד בן מוּסאבּ. בת המלך הזאת היתה מצורעתובכל מקום אשר נגע רוק הילד בנשקה אותו, נרפא נגע הצרעת. זַגּוּרַה. כאשר הכה משה את המצרי ויברח אל ארץ מדין, צוה ה' אלהמלאכים מיכאל וגבריאל שילוו אותו וילכו משני עבריו בדמות נערים יפי-תארוישמחו את לבו בשיחה נעימה. משה הכיר בם כי מאמינים הם בה' וישמח לארוחלחברה אותם. כאשר באה השמש ויהי לילה נעלמו מעיניו, ומשה שכב וישן וישם אבןמראשותיו. ויהי בבקר ויפתח משה את עיניו וישתומם בראותו והנה עיר לנכחעיניו כלבנת הספיר לאור השמש ועדרים יוצאים משעריה, ורועיהם על ידיהםלהשקותם מן הבאר בשדה. ועל יד עדר צאן הולכות נערות שתים בנות הנביא שׁוֹאיב, אשרבלשון ארמית שמו יתרו. ויברך אותן משה וישאל את פיהן אם אין בעיר רק הבארהזאת הרחק ממנה? ויהי כאשר השיבו אותו הנערות לאמור, כי יש באר קרובה הרבהלעיר מן הבאר הזאת, אבל זה שנים רבות נאטר פיה באבן גדולה, ויען משה: “אנכיאסירהו משם בעזרת ה'.” ותאמרנה הנערות: “הן לא יוכלו מאַת איש לעשות כדברהזה.” ויבקש אותן משה להוליכהו אל הבאר ההיא, וישם את ידיו על הסלע הגדולויאמר: “בשם אל שדי!” ויגל את האבן מעל פי הבאר. הנערות ברכו את האורחותלכנה אל בית אביהן; ויהי בדרך ותהלל הנערה האחת את גבורת האורח ואחותהמלאה פיה ממהלל טובו וחסדו ושתיהן יחד הודו ואמרו, כי לאיש אשר אלה לו, הגבורה והחסד יחד, אות הוא כי אמונת אל אמת אמונתו. ויהי כראות שׁוֹאיב את בנותיו וישתומם כי מהרו לבא היוםויודע לו כל אשר קרה אותן, ויצו את הבכירה ושמה זאגורה לשוב ללכת אל הבארולקרוא את האורח היקר אל ביתו לאכול עמו לחם למען יודה לו על חסדו וטובו. ותלך זאגורה ותמצא את משה עודנו על הבאר, ותבקש אותו ללכת עמה אל בית אביה. ויהי בדרך ותלך לפני האורח והוא אחריה ועיניו שחו לארץ. והשטן גזר אמר לקחתלב הנביא וישב רוח סערה ויגע בכנפות בגדי הנערה ויגל את יפיה לעיני משה. ויחל משה את פני הנערה ויאמר: “הניחי לי ואלך נא לפניך, הנה הרוח מסיר אתהמסכה הנסוכה על צפוניך ואני לא יש את לבבי לתור אחרי מסתרי הנשיםוהבתולות.” ויהי כאשר נודע הדבר אל שׁוֹאיב ויכר כי איש אשר אמונת אלהים בוהוא ויראתו על פניו, ויתן לו את זאגורה בתו לאשה בעבודה אשר עבד אתו שבעשנים לרעות את צאנו. מטה הנפלאות. ויהי אחרי ימים רבים לשבת משה בבית שׁוֹאיב ותכל נפשולראות את אחיו במצרים. ויבקש משה בין מקלות הרועים אשר לשׁוֹאיב וימצאמטה-עז ושתי קרנים בראשו להשען בהנה, ויקחהו וילך לדרכו. ואולם המטה הזה, אשר נתן לשׁוֹאיב מאת מלאך אלהים אשר בא אליו כאורח בדמות אדם, היה יקרבעיניו מאד, ויקם וירדוף אחר משה לקחת המטה מידו. וימאן משה להשיב לו אתהמטה. והנה מלאך ה' נראה אליהם לשפוט ביניהם. ויאמר המלאך אל משה: קח אתהמטה והשליכהו ארצה. והיה האיש מכם אשר ירים אותו מעל הארץ לו יהיה. ויעשמשה כן, ויגש שׁוֹאיב להרימו אולם המטה היה כשן סלע מוצק ולא יכול להריםאותו. וישלח משה את ידו וירם את המטה כהניף שבט חיש קל, וילך לדרכו באיןשטן ומפריע. זה הוא המטה אשר בו הראה הנביא אחרי כן את כל הנפלאות. קבר יוסף. בצאת ישראל ממצרים זכרו את אשר דבר יוסף לאחיו לפני מותולאמור: “פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את-עצמותי מזה.” ואיש לא ידע את קבריוסף בארץ אשר חול המדבר יכסה את אבני המצבות או טיט יון היאור יעלה עליהןוישבית מאנוש זכרם. רק אשה מצרית אחת זקנה ידעה את קבר יוסף ולא רחוק ממקוםקברו היה ביתה. ויסירו משם את המים ואת הרפש וימצאו את האבן המכסה את פימערת הקבר. האשה הזאת והאיש החרש עצים אשר עשה את עריסת משה אחר הולדו, הםלבדם מכל עם מצרים באו בברית תורת משה ואמונתו. מַלְאַךְ הַיַּמִּים. ויהי בנסוע ישראל ממצרים ויסע לפניהם עמוד ענן יומם, אשרהוליך אותו הנה רוח מנגב, ובלילה אור מצפנן האיר לפניהם הדרך. ויהי כאשרצוה ה' את משה להטות מטהו על הים ולבהקיעהו, קרא אל המלאך המושל בגאות הים, ואשר כסאו נכון על פני הגלים להשביחשאונם. וקומה לו וגובה לו עד כי התנינים הגדולים אשר בים יגיעו רק עדקרסוליו, והסופות והסערות תשחקנה מעל לכנפיו. ואם תדרוך במים רגלו ועלוהמים על כל גדותיו ושטפו ועברו. הוא המראה אשר יראו בני אדם ויקראו בשםעלות ורדת המים (פֿלוטה אונד עבבע). ויעש מלאך הים כאשר צוה אותו ה' ותהירדת המים (עבבע) בנסוע בני ישראל במי ים-סוף, ובנסוע פרעה וכל חילו ביםלרדוף אחריהם ויעש המלאך עלות המים (פֿלוטה). אז תשיר מרים שירת-עז בהכותה בתוף אשר בידה. עוד היוםתלכנה הנשים במצרים לקראת שר הצבא השב משדה מלחמה בעז וחיל, ותקדמנה פניובשיר ותוף, או תמחאנה כף. האממער-פורגשטאלל היה בשנת 1801, בעת אשר שב חילהישמעאלים ללכוד את ארץ מצרים ולרשתה, ועיניו ראו את הנשים המשוררות האלהאשר יצאו לקראת המחנה ותשרנה: “אַלְלַה יַאנְסוּר אִיסוּלְטַאן אַלְמֶנְסוּר, אַל קֶרִים!” – לאמור: אלהים נתן עז אל הסולטאן הגבור והטוב! עגל הזהב. האיש אשר עשה עגל המסכה מכלי הזהב אשר לקחו ישראל עמםממצרים, היה מילידי ארץ פרס ושמו זאמירי. אולם לא היה בעגל הזה הדבור, דבראשר רק חרשי מצרים הבינו לתת לפסילים אשר עשו ממתכות ומאבן. ותושע לושׂוּמו לבו ועין השגחתו על אשר ראה הרבה פעמים למלאות רצון ישראל גם בדברהזה. בכל עת אשר נראה המלאך גבריאל אל משה, שמע זאמירי כצלצל פעמון בעפרהארץ תחת צעדי המלאך. מהעפר הזה אסף מלא חפניו וירא והנה הוא אבק זהב. וישםמן העפר הזה על לשון העגל וקול דברים נשמע מפיו. ויהי כאשר ירד הנביא מעלההר וירא כי שחת עמו, ותצא אש מחרון אפו ותאכל את העגל ואת עובדיו וגםזאמירי אשר עשהו פסל היה למאכלת אש. הזהב אשר העגל נעשה ממנו נתך ויהי לגושזהב, אבל משה רצה לאבד כל זכר לו, ויפן אל כרום אשר על פי תפלת משה נתןאלהים חכמה בלבו להפוך זהב לעפר ועפר לזהב. ההגדה הזאת אין להחליף בהגדת הפרה אשר להערביים, הנמצאת בס' הקוראן ועל שטה נקראת פרשה אחת מהמובחרות שבספר ההוא. ההר כגיגית. כאשר מאנו ישראל, עם קשה עורף, לקבל התורה מיד ה' בקש ממנוהנביא לתת לו כח וגבורה לכפות עליהם הר כגיגית, וה' נתן לו שאלתו, ויהי ההרתולה עַל. בלימה ובכל רגע היה נוטה לנפול על ראש העם, וינוסו בני ישראל לכלעבר להנצל מגג נורא זה החופף עליהם. אולם כאשר הרבו לנוס לכל צד כן הוסיףההר להשתרע על ראשם. ויהי כאשר ראו כי אין מנוס ומפלט, ויואילו לשמוע לדברהנביא ולקבל את התורה אשר נתן להם29. התענית הנפסקה. משפט הנביא היה לענות את נפשו. ויהי כאשר ענה בצום נפשוארבעים יום וארבעים לילה ויקרא אליו אלהים. ולא אבה הנביא לגשת לפני ה' בריח הרע היוצא מפיו על ידי הצום הארוך, ויקח מעשב הנותן ריח טוב ויטעם. וישאל אותו ה‘, מדוע הפסיק בתעניתו, ויהי כאשר אמר לו משה על מה ולמה, ויאמר אליו ה’: “טוב לי ריח פה המתענה, מכל עצי בשמים.” מִלְחַמַת עוֹג (אַאוּדש). בן ענק היה הרפה עוֹג, אשר קומתו לשחקים הגיעה ומיהמבול הגיעו רק עד קרסוליו. בידו צד את התנין הגדול (וואללפֿיש) אשר ביםוינף אותו תנופה לנוכח השמש למען יחרוך צידו ויאכל אותו בכל פה. וישלח משהלקראתו שנים עשר מרגלים. ויהי כאשר ראו אותו וייראו מאד וירימו קול גדולויזעקו, והוא בגובה קומתו נדמה לו קולם כשריקות הזבובים. בזרת ידו השמאליתהרים את שנים עשר האנשים אל אזנו. ויגידו לו כי עמם הולך לקראתו להלחם בו, וישחק עוג מאד, ויהי קולו כקול רעם נורא וירגזו ההרים מסביב. ויקר מקרהולהרגיש כאב קטן באזנו, וישלח את האצבע אשר שנים עשר האנשים ישבו עליה וישםאותה באזנו לחכך בה, ויטבעו כלם בבוץ האוזן עד צוארם, ויהיו שם עד יוםהמחרת. ויהי ממחרת כאשר הקיץ הרפה משנתו וינער, כמרגיש באזנו דבר מה, ושניםעשר המרגלים נפלו משם ארצה. ויהי כאשר הגידו המרגלים את הדברים האלה אל העם לא קמה עודרוח בקרבם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לצאת להלחם בו, ורק כאשר בא הרפהאליהם, חגור כלי מלחמתו, יצאו לקראתו. “ויהי הוא עצמו גבוה מכל ההרים, נושאהר בידיו מעל לראשו, להשליכו על העם כלו ולאבד אותם כרגע.” ויתפלל משה אל ה' וימן ה' צפור קטן נושא אבן בפיהן ויעףמעל ראש הרפה. ויהי בהגיעו מעל להר אשר נשא הרפה על ראשו ויפל האבן מפיהו, וימס ההר ויהי לאבק דק, ויגש הנביא אל הרפה ומטהו בידו ארכו עשר רגל באורךהנביא עצמו, ויט הנביא את מטהו וירימהו למעלה שתים עשר רגל ויקפוץ על הרפה; ויגע בעקב רגלו וידקרהו שם ויפול הרפה ארצה וימיתוהו העם30. התחברות משה עם חיסר. ומשה ידע את סודות היצירה. נגלו לו כל תעלומות וכל חושךהאיר לנגד עיניו. אבל האיש משה היה ענו מאד ורצה להוסיף עוד על חכמתוולהעשיר את נפשו ורוחו במדעים ולבו באהבה. וישאל את פי ה' אם יש בארץ אישחכם יותר ממנו עבדו הנאמן, למען ילך אליו ללמוד ממנו את אשר לא נודע לועוד. “יש!” ענהו ה‘, הנה חיסר עבדי, היושב במקום אשר שם יתלכדו ולאיתפרדו ‏ שני הימים, הוא חִכם יותר ממך. ויקם משה ויקח את יהושע משרתווילכו שניהם יחדו אל המקום ההוא, ודג יבש לקח עמו צידה לדרך כאשר צוהוה’. חיסר היה נביא ה' וחי בימי משה, "הוא שמר את מעין החייםבארץ החשך, ותארו כתאר הנער בעצם ימי עלומיו, לבושו ירוק ושער שפמו צומחרענן. צבע הירוק הוא צבע החיים, הצמיחה והתחדשות הנעורים. מראה התקוה, כחהתפארת והתהלה, וגם גבורת הזקנה כלם דשנים ורעננים הם ומראיהם ירוק. כאשרתחדש הארץ נעוריה באביב, הנה חיסר הוא השם את עדי העלים הרעננים על העציםוהרוקע על פני השדה רקמת ירק דשא. ברצות ה' לתת יפה פרי תאר לאיש אחריבלותו, או לחדש כנשר נעוריו בעת זקנתו, הנה בידי חיסר יעשה הנפלאות האלה. ובכל עת אשר רוצה ה' להעיר מתים מתרדמתם לחיים, או ללמד דעת ומוסר השכללמלכי ארץ, הנה חיסר הוא כלי למעשה תקפו וגבורתו, על ידו יראה ה' נחת זרועוואורך אפו וגם מטה זעמו הוא לעשות שפטים בארץ. משה ויהושע הלכו למסעם על יד לשון ים הערבי עד בואם אלהמקום אשר יתאחדו שם הים סוף והים הגדול. וישבו שניהם על אבן אחת לנוח, ויקח יהושע מילקוטו את הדג היבש האחרון. ומעל לאבן הקיר מעין את מימיו ויהיכאשר שאב יהושע ממנו מים ותפול טפה אחת על הדג ויחי ויקפוץ אל הים. וידעמשה כי לא לצידה לדרך לבד נתן לו ה' את הדג הזה, כי אם גם למורה דרך, והנהחיסר יושב אצלו מבלי אשר ראה מאנה בא. “היו לי ברוכים מליצי ה' ונביאי בניישראל!” ויען משה: “הבה, חיסר! היש את נפשך ללוֹתי בדרך שובי, ולתת לי חלקונחלה בחכמתך ובינתך?” “יש ויש משה, אבל לא איש ארך אפים אתה. כלכל לא תוכל. אתהמצרי הכית נפש, ותך את הסלע במטך לתת מימיו תחת דברך אליו, ואת לוחותהעדות שברת; ואתה דע לך כי רק ארך אפים יפלס נתיב לחכמה ולמדעים.” ויבטיחלו משה כי מהיום ההוא והלאה יכלכל את רוחו, וילכו שלשתם יחד באניה. בראשחבל ישב צפור קטן ויפל טפת מים מפיו וישורר טוב לב ושמח. ומשה שכח את הבטחתו. אך זה החלם לנסוע, מחפצו לדעת כל דברחדש ומקוצר רוח הסבל שאל את חיסר מה המראה הזה. ויענהו חיסר: הצפור משורר: “חכמת האדם בערך חכמת ה' עוד מעט היא מטפת מים בערך אל הים הגדול.” כה נסעו אלה השלשה ימים רבים. הרבה ממעשי חיסר לא הביןמשה, ופעמים הרבה נראו לו כמעשי תעתועים, ובכל פעם שאל אותו וגלה דעתו שלאישרו מעשי חיסר בעיניו. אולם בכל פעם הודיע חיסר למשה פשר דבר מעשהו, וגלהלו סבּת הדבר ויראהו לדעת כי טובים מעשיו. ויהי אחרי כן ויאמר אליו: "אישקצר רוח הסבל! לך לדרכך לבדך, כי לא תארח החכמה לחברה עם קוצר רוח הסבל. כירק ארך רוח וסבלנות הוא המפתח אל החכמה ואל שמחת החיים. הנך מליץ גדולומחוקק נפלא ושר צבא נורא למלכי ארץ גם נביא מאין כמוך, אבל כל ימי חייך לאתהיה בחכמה גדל כח ורב אונים31. ויפן משה אל חיסר – ואיננו. מות אהרן, ומשה הנביא ידע כי קרב יום מות אחיו אהרן; ויבקש אותו ללכתעמו לשוח בשדה. ויהי בלכתם וכדברם איש אל אחיו דברי אחוה ורעות, והנה הםנצבים לפני עץ אחד אשר לא ראו אותן לפנים. ענפיו סבכו והשתרגו עד היותםכחפה ירוקה, ופרי זהב תאוה לעינים ונותני ריח ניחוח בענפים למכביר. אבלהעולה על כל הדברים הנחמדים האלה, היה כסא כבוד ותפארת אשר עמד תחת חפתהענפים האלה; מראהו כמראה זהב טהור, ונוגה לו מסביב כעין אבני חפץ נוצצות. "הנה נא אובה לשבת על הכסא הזה! אמר אהרן. “אנכי אעלך עלה על מעלותיו!”, ענהו משה. וישב אחון על הכסא, ומשה ישב על מעלותיו ותרדמה נפלה על שניהםוישנו. ויהי כאשר הקיץ משה והנה אין עץ ואין כסא וגם אחיו איננו, וידע משה כי מת אהרן. וישב אל מחנה בני ישראל ויספר להם את תפארת מות אהרן; ולא האמינו לו בני ישראל, ויאמרו בלבם, הכה משה את אחיו מקנאתו בו כי גםהוא נביא. הַנֵּרוֹת. בְּעוֹד אֱלוֹהַּ בְּרוֹב חֲסָדָיו נִגְלֹה נִגְלָה אֶל עֲבָדָיו, הַנָּבִיא אֲשֶׁר אָזְנוֹ שֹׁמַעַת דְּבַר אֱלֹהִים, חָפֵץ לָדַעַת, אִם גַּם אֱלֹהִים מַאֲרִיךְ אַפָּיו נָתֹן יִתֵּן שֵׁנָה לְעַפְעַפָּיו. וְאֵל רַב חֶסֶד וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, אֲבִי בְנֵי אָדָם כָּל הַחַיִּים, אֶל זֶה מֹשֶׁה אִישׁ הַבֵּינַיִם, שָׁלַח מַלְאָכוֹ מִן הַשָּׁמַיִם: "שְׁנֵי נֵרוֹת הַבֹּעֲרִים הָאֵלֶּה, רְאֵה, מֹשֶׁה, לֹא תִיעָף, לֹא תֵלֶא, בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ תִּקָּחֵמוֹ, וְעַד אוֹר הַבֹּקֶר כֹּה תֹאחֲזֵמוֹ. הֱיֵה עֵר, אַל תִּסְגּוֹר עֵינֶיךָ, רְאֵה כִּי לֹא יִכְבּוּ נֵרוֹתֶיךָ! וּבְעֵינֵי הַנָּבִיא, לֹא הִסְכִּין בָּאֵלֶּה, אִם כִּי הָיָה זֶה הַפְלֵא וָפֶלֶא, בְּכָל זֹאת שָׁמְרָה רוּחוֹ אֶת פְּקֻדָּתוֹ; כִּי עוֹד לְנֹכַח עֵינָיו חַטָּאתוֹ, עֵת אַף יְיָ בּוֹ חָרָה, עַל דְּבַר אֲשֶׁר אֶת פִּיהוּ מָרָה, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ לְדַבֵּר אֵלֵיהוּ. עַד חֲצִי הַלַּיְלָה עִם הַלְּהָבִים הוּא עֹמֵד תַּחַת שְׁמֵי הַכֹּכָבִים, כִּמְעַט כִּשְׂחוֹק בְּעֵינָיו נִמְשָׁלוּ לְזֹהַר הָרָקִיעַ הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ. בְּכָל הֶעָמָל וּבְכָל הַיְגִיעוֹת, יָדָיו אֱמוּנָה וְהֵנָּה נְטוּיוֹת, אַךְ לְפֶתַע פִּתְאֹם אָבְדָה תִקְוָתוֹ, וּלְקוֹל הֲמֻלָּה הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, וְהִנֵּה הַנֵּרוֹת כָּבוּ נִשְׁבָּרוּ, כִּי יָשֵׁן הַנָּבִיא וְהֵם לֹא נִשְׁמָרוּ. וְהִנֵּה מִמָּרוֹם עוֹד הַפַּעַם קוֹל הַמַּלְאָךְ נִשְׁמַע בָּרַעַם: "הִתְבּוֹנֵן נָא בִינָה וּפְקַח עֵינַיִם, אִם יָנוּם אִם יִישַׁן שֹׁמֵר שָׁמַיִם, וְנָפְלוּ כֹּכָבִים גַּם סַהַר וָחֶרֶס, וְנִשְׁבְּרוּ וְנִפְּצוּ כֻלָּם כְּנִבְלֵי הַחֶרֶשׁ: מוֹת הַנָּבִיא. וַיְהִי כִּי זָקֵן מֹשֶׁה רַבּוּ שְׁנוֹתָיו, וְכַכֶּסֶף טָהוֹר הִלְבִּינוּ קְוֻצּוֹתָיו, וְקַרְנֵי אוֹר בָּהִיר מִפָּנָיו תֵּצֶאנָּה הֵן הֵחֵלּוּ כֵהוֹת טֶרֶם תִּכְבֶּינָה, וַיֵּדַע כִּי עוֹד מְעַט אֵל יִקָּחֵהוּ, וּמִן הָאָרֶץ אֶל עָל יִקְרָאֵהוּ. וְלֹא אָבָה מֹשֶׁה לַעֲזֹב אֶת עַמֵּהוּ, כִּיתוֹמִים אֵין אָב אַחֲרֵי מוֹתֵהוּ; וְלִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ הוּא הוֹאֵל הוֹדִיעַ, אֵיךְ יְנַהֵל עַמּוֹ, אֵיךְ קָמָיו יַכְרִיעַ. וּבְלֶכְתָּם בַּשָּׂדֶה וּמְדַבְּרִים בְּנַחַת וּלְנֶגֶד עֵינֵיהֶם אִישׁ כֹּרֶה שַׁחַת. כֹּרֶה הוּא וְחֹפֵר וְעֹדֵר בַּכֹּחַ, לְאַחַד הֶאָדָם קֶבֶר וּמָנוֹחַ. וְלֹא אֵחַר הַנָּבִיא לִשְׁאוֹל פִּי הָאִישׁ, כִּי כֵן דַּרְכּוֹ לַחְפֹּץ לָדַעַת כֹּל חִישׁ, וּכְבָר עַל הַר חֹרֵב חָפֵץ לִבֵּהוּ, לַחֲזוֹת פְּנֵי עֶלְיוֹן עַל כֹּל בְּעֵינֵהוּ: “לְמִי זֶה אַתָּה עָמֵל לַחְפּוֹר הַקֶּבֶר?” “”רְדָה נָא אֵלַי מָטָּה, אַתָּה הַגֶּבֶר, וּלְךָ אָז אַגִּידָה לְמִי זֶה אֶחְפְּרֵהוּ:“” אַךְ יָרֹד יָרַד הַנָּבִיא אֵלֵיהוּ, לִשְׁמוֹעַ אֶת אֲשֶׁר שְׂפָתָיו יַבִּיעוּ, הִנֵּה חִישׁ אָטַר הַבּוֹר עָלָיו פִּיהוּ. יַד מַלְאָךְ מָוֶת זֹאת הָיְתָה, וּבְנַחַת אֶת נַפְשׁוֹ הִנֵּה הִתְנַכֵּל לָקַחַת; כִּי אֶל נְבִיא אֱלֹהִים צוּר הָעוֹלָמִים לֹא יוּכַל זֶה לְקָרוֹב בְּפָנִים נִזְעָמִים, וִיהוֹשֻׁעַ שָׁב אֶל קֶרֶב עַמֵּהוּ, מִתְאוֹנֵן מִתְאַבֵּל עַל אֲדוֹנֵיהוּ. וַיֵּבְךְ וַיִּתְאוֹנֵן כָּל אִישׁ כָּל גָּבֶר, וַיְּמַהֲרוּ לָלֶכֶת לִמְקוֹם שָׁם קָבֶר, וּבְמוֹתוֹ לִרְאוֹת אֶת מְנַהֲלָם עוֹד אָבוּ, עַל יָדוֹ אֶת בֵּית הָעֲבָדִים עָזָבוּ; וְכַאֲשֶׁר פָּתְחוּ הַקֶּבֶר וּבוֹ רָאוּ, וְהִנֵּה אַךְ לֵב הַנָּבִיא שָׁם מָצָאוּ. אָז שָׁבְתוּ מִקּוֹנֵן וְקוֹל לֹא הִשְׁמִיעוּ, וְאֶת קֶבֶר אֲדוֹנָם שָׁבוּ סִתְּמוּהוּ, וַתְּהִי נֶחָמָתָם בִּיגוֹן לִבָּמוֹ, כִּי עוֹד נַפְשׁוֹ מִתְהַלֶּכֶת קִרְבָּמוֹ, רוּחוֹ, מַחֲשַׁבְתּוֹ, אַהֲבָתוֹ עַמֵּהוּ, יַעַן אֶל עַמּוֹ עוֹד נִשְׁאַר לִבֵּהוּ. אַיֵּה משֶׁה? כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֵל אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת, כִּי נִשְׁמַת הַנָּבִיא יָבִיא אֵלֵיהוּ, וַיֵּלֵךְ וַיְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ בָּאָרֶץ; אֲבָל לַשָּׁוְא – כִּי שָׁמָּה לֹא נִמְצָאָה. אֶל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל שָׁב לָלֶכֶת: “הֲיֵשׁ פֹּה מֹשֶׁה?” אֶל הַיָּם הִבִּיעַ. וַיַּעַן הַיָּם: אוֹתוֹ לֹא רָאִיתִי מֵאָז עַל גַלָּי הֶעֱבִיר עָם בָּרָגֶל!" וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ אֶל הָרֵי קֶדֶם: "הֲיֵשׁ פֹּה מֹשֶׁה?' שָׁאַל אֶת כֻּלָּמוֹ. וַיַּעֲנוּ כֻלָּם: "אוֹתוֹ לֹא רָאִינוּ, מֵאָז הַלּוּחוֹת בָּהָר לוֹ נִתָּנוּ." וּלְגֵי-הִנֹּם הַמַּלְאָךְ קָם וַיֵּלֶךְ: “הֲיֵשׁ פֹּה מֹשֶׁה?” וּמִשָּׁם עָנוּהוּ: "אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת הֵבִין דַּרְכֵּהוּ וּמְקוֹמוֹ יוֹדֵעַ, וּלְחַיֵּי הַנֵּצַח הָלַךְ הַנָּבִיא, אַךְ שָׁם תִּמְצָאֶנּוּ." בֵּית תְּפִלַּת הַקָּפְּטִים. אחר אשר ישבנו בבית שמש בצל שקמת מרים, אוינו לראות גם בית תפלת הקאָפטים אשר בנו לשמה ולזכרה. יצאנו משער העיר ורכבנו מול קאירה הישנה וככלות שעה אחתעמדנו ברחוב צר לפני חומה גבוהה, מבלי אשׁר יכלנו להעלות על מחשבתנו כיאחריה עומד בית תפלה. כי עוד לא רבו הימים אשר לא היה עוד המשפט לנוצריםבארצות בעלי דת מחמד, כמו להפראָטעסטאנטען והיהודים בארץ עסטרייך זה זמן לאכביר, לבנות בתי תפלותיהם כמו רמים בפתח עינים.‏ מחצר קטן באנו אל מקוםגבוה מרובע ואשה אחת באה לקראתנו ותדליק אבוקה ותוליך אותנו בשלבים מטה אלמערה אחת גדולה וחשכה, ומשם עוד מטה אל מערה קטנה מהראשונה. פה ראינו מזבחקטן וממעל לו עומד ציור משחת מראהו, תבנית משפחת הנוצרי הקדושה להם. עלהמזבח מונח ס' ברית החדשה מודפס בלשון קאָפטית ושתי מנורות נחשת קללעומדים. על המקום הזה ועל המערות האלה מתחת לארץ הם אומרים, כי שם נחבאההמשפחה הזאת הנרדפה מפני אויביה ימים רבים. הקאפטים מכבדים מאד את בית התפלה הזה אשר מתחת לארץ, ושםהם עובדים את עבודתם בחפץ לב. בעלי האמונה הזאת אשר לפנים רבו מאד, הם כיוםכפי שאומרים, מאה וחמשים אלף נפש, אשר ערך חלק החמשה עשר מהם חיים בקאירה. חרבות בתי תפלות הרבה ובתי מועד, ביחוד במצרים העליונה עדות הנה, איך רבוויפרצו לפנים. הסבה שנתמעטו היא, ע"י שהמירו רבּים מהם את דתם בדת האיסלאם, ורבים נשאו נשים מבנות דת מחמד. בהיותם יוצאי ירך המצריים העתיקים עוד היום תארם כתארהציורים על אבני הזכרון. אינם גבוהי קומה, שערותיהם תלתלים, עיניהם שחורות, חוטמם ישר ומראה פניהם כהה, ובזה יבדלו מהערביים היושבים במצרים. כמה מנהגי דתיהם ומדותיהם דומים מאך למנהגי ומדות היהודים. לשון הקאָפטים כלשון היהודים חדלה להיות לשון העם, ונשארהרק לעבודת ה' ורוב האומה אינם מבינים אותה. ספרי אמונתם כתובים בלשוןקאָפטית, וגם בספר התורה יקראו בלשון ההיא בשעת העבודה. הקאפטים מתפלליםשבע פעמים ביום, וכמו היהודים הם רוחצים ידיהם לפני כל תפלה, אחרי התפלה הםמזמרים מזמורי תהלים. קדש הקרשים בבית תפלתם יקראו בשם העקעל, ואלהשבבתי כנסיות היהודים נקראים “היכל”. שניהם מכוסים בפרוכת. הנשיםנבדלות מאת האנשים בבית ה' ע"י שבכת עץ. הקאָפטי מסיר נעליו, כיהודיםהקראים, קודם שיכנס לבית התפלה ומתפלל בראש מכוסה ופניו קדמה מזרחה. ומצוהעליו לעלות לירושלים. היהודים מתפללים בחגים ובמועדים בעד המתים, וכן עושים גם הקאָפטים. המברך את רעהו יניח ידו על ראש המתברך. היהודים מאמינים באחדות ה' (מאָנאָטהעאיסטען) והקאפטיםמאמינים באחדות טבע מושיעם (מאָנאָפֿהיזיטען). הקאפטים מלים את בניהם הזכריםלשמונה שנה כאשר היהודים נמולים לשמונת ימים; ובכל זאת אין למנהג הקאפטיםהזה קדושת הדת כי אם מנהג מקובל, להדמות יותר אל מושיעם. כהניהם יוכלו לקחתאשה, אבל רק בתולה מעמם יקחו. אינם אוכלים בשר חזיר ובדרך כלל לא יאכלו בשררק מבהמה השחוטה במאכלת. ביום הששי הם אוכלים כיהודים “דגים ובשר.” הםמדקדקים מאד בתעניות הרבות אשר להם וטובלים לפניהן ואינם טועמים שום מאכלומשקה. וכמו חסידי היהודים הם מתענים גם ביום הששי. הקאפטים לא ישאו נשים מבנות אמונה אחרת וחוגגים יום חתונתםביום שלישי לשבוע, כאשר גם היהודים חושבים היום הזה ליום מבורך להתחיל בוכל דבר, בשביל שהוכפל בו “כי טוב” בשעת היצירה, ובשאר הימים לא נאמר “כיטוב” רק פעם אחת. הכלה טובלת קודם חתונתה. כמנהג היהודים בארץ הקדם כן גםמנהג הקאפטים לשחוט ביום החפה שה אחד מן הצאן והחתן עובר על דמו; ואצלהיהודים טובל השוחט יד ימינו בדם ויגע בחמש אצבעותיו הפרושות בקיר ביתהחתונה, ובזה הוא מגרש משם המזיקים והרוחות הרעות. הכהן ישים אחר הקדושיןחגורה על החתן; ויהודי ארץ המזרח יעטפו את החתן והכלה בטלית אחריהקדושין. הקאפטים הם מתחסדים הרבה (ביגאָטט) ושומרים הבלי שוא, בעליחשבון וכותבים מהירים, והם עולים על יתר עמי מצרים בכשרונותיהם לכל מלאכתחרש וחושב. קורות הקאפטים הם דומים לקורות היהודים, מעת אשר חדל להיותלהם ממשלה מדינית, היינו מהמאה השמינית למ"הנ, הם נרדפים על צואריהם וכצאןלטבח הובלו, והיו לחרפה ולדראון לכל בשר. הערביים בעלי דת מחמד הרסו את בתי קדשיהם ועשו מהם בתיתפלות מחמדיים, כאשר בארצות המערב נמצאים הרבה בתי תפלות נוצרים שהיו מתחלהבתי כנסיות היהודים. הקאפטים נאלצו לנשוא בגדים צהובים כמראה הדבש, כאשרנאלצו היהודים בימי הבינים לנשוא על בגדיהם טלוא צהוב. היהודים והקאפטיםנאלצו גם שניהם לנשוא על צוארם עץ משא משקל חמשה פפֿונד. הראשונים בתבניתעגולה והאחרונים בתבנית‏ שתי וערב. הצניף על ראש שניהם היה צריך להיותממראה שחור, להבדילם מהמושלמנים הנושאים צניף לבן. במאה השלש עשרה פקדו עלהקאפטים לנשוא צניף תכלת ועל היהודים לנשוא צניף צהוב וחגורה על מתנם ג“כממראה זה. לשניהם לא היה רשות לרכוב על סוס כי אם על חמור. ואשר ערב לבולעבור על הפקודה הזאת היה למשסה ולהרג. הושת על הקאפטים לשלם מס אמונתם, וכמו היהודים היז חפשים עי”ז מעבודת הצבא. ופעמים לא מעט עמד עליהם המוןהעם בשצף קצף בעבור סבּה של אפס ותהו, להשמידם ולאבדם באכזריות חמה ולשלולשלל בתיהם ולבוז בז. רבים מתו בחרב ובאש, ורבים קבלו עליהם דת מחמד למראהעינים, למען תהיה להם נפשם לשלל. כזה היה מנת חבלם עד זמן מחמד-עלי אשר הקל עולו מעל בניאמונות אחרות. והיום הזה גורל אחד להם עם כל יתר הנוצרים בארץהמזרח. הקאפטים, הנקראים כן על שם העיר קאָפטאָס במצרים העליונה, או אולי נקראת העיר ההוא על שמם, הם נוצרים מכת היאַקאָביטען, שנאסרהאמונתם ע“פ עצת האסופה בכאלצעדאָן. השם “יאקאָביטען” בא להם מן יאקאָבוסכאַראַדאַי, או צאנצאלאָס, איש סוּרי מלידה, אשר פרסם אמונתם במאה השביעיתלמ”הנ. רק מעט מהם בעלי אמונות היונים והרומיים. רבם מבזים את הנוצריםהיונים והרומיים ונמנעים מהתחבר עמם מיראתם לבלתי יטמאו בם. ע"פ קבלתם היהקדושם מארקוס הראשון שקרא בשם האמונה הנוצרית בארץ מצרים. ממזבחם אשר מעברקבר הנוצרי בירושלים ומבית ועדם כבר דברנו בספר המסעות שלנו “ירושלימה!” הַיְהוּדים. יש קבלה ומסורת אשר חתולתה ענן וערפל, שזה ארבעת אלפים שנהעד היום בלי הפסק נמצאים מבני ישראל יושבים בארץ מצרים. לא כלם יכלו ללכתאחרי גואלם המדברה בדרך ים סוף. זקנים רפי כח, אנשים חולים, נשים צעירות עםילדיהן אשר ילדו זה מעט נאלצו להשאר נגד רצונם, בעת אשר גם אנשים חזקיםובריאים, כאשר יקרה בכל זמן, לא שמעו בקול הקורא להם דרור, ולא בטח לבם כייצלח בידו להושיעם, ובחרו יותר לחיות בסבלות ובעבדות, מהחרות במדבר בארץ לאזרועה, אשר עוד לא נכון לבם אם תהיה להם לנחלה. סיר הבשר אשר במצרים לא נתןאותם לנסוע אחרי גואלם, כאשר הנוסעים ממצרים זכרו בו אחרי כן ואמרולשוב. ועם כל היות קרוב מאד להאמין, אשר בעזוב העם כלו ארץעבודתו, תשארנה שם איזה משפחות עוללות כנוקף זית מסבות שונות, בכל זאת נוכללהחליט ג“כ לאמת שהיהודים הנמצאים כעת במצרים הם יוצאי ירך אלה, אשר שבושמה הרבה מאות שנה אחרי יצאם משם בּיד משה. הדבר המאמת ומקיים כפי הנראהההשערה הראשונה היא החידה אשר מגיד אין אותה, היינו מה שנמצא בהריאביסיניען שבט מישראל שמראה פניו חוּם במספר שלשים אלף נפש אשר להם ממשלהונשיא מאחיהם. האנשים האלה מפוארים באהבת החרות העצומה ובעוז וגבורהלמלחמה, לבלתי תת כל איש זר לעבור בגבולם, ורק לעתות רחוקות יצאו מגבולארצם החוצה. הֲנשארו האנשים האלה שם מימי משה? או אולי הוא שבט אחד מעשרתהשבטים שאבד זכר להם? או אולי הם שבט משבטי עם אביסיניען, היושב בהרים, אשוקבל עליו דת משה ע”י איש אחד מהיהודים אשר בא אליהם ולמדם דתוואמונתו? הרב ר' משה יפה, אשר הלך בשנת ה“א תר”ז (1847) לבאָמבייא, שמע מפי הנציב (גובערנער) מעאדען, שנמצאה באפֿריקה, ממשלה שלא נודעה עד יוםאז, מהלך ארבעים יום מים סוף, ונשיא מושל עליה ממשלה בלתי מוגבלת, ויש לוחיל וצבא מלחמה. ונוסע אחד צורף יהודי ר' האי לוי ספר אל ר' משה הנ"ל, כיעל מסעיו בא לאביסיניען ופגע שם ביהודי מארץ כוש (עטהיאָפיען) שהיה בידוספר כתוב בכתב עברי מרובע, והגיד לו שקרוב לעיר האדאר יושבים יהודיםהרבה. ע“פ אגרת שכתב דאקטאר אשע איש פרייסען (יהודי) בשנת ה' תר”ז (1847) להחכם המפורסם ר' יוסף שווארץ בירושלים, נמצאים באביסיניען,‏ ע"פ תעודות ומכתבים שהראה לי ראש הרבנים בקאירה, יהודים הרבה, וקרא לו בשםראש הרבנים בעיר אדען איש אחד ששמו פנחס ממטה דן. הרב ר' משה יפה הנזכר כתב ג“כ אגרת מבאָמבייא להרב ר' יוסףשווארץ בירושלים, בשנת ה' תר”ח (1848), ששמע מפי איש נאמן מבעלי דת מחמד ‏שיש ממשלת יהודים באביסיניען, שמלכם ששמו צחלן שוכן בעיר שימנאן, מהלךחמשה ועשרים יום מעיר אזיילא על שפת ים האדום (ים סוף). יושבי הארצות אשרסביבותיו יראים מפניו בעבור חיל צבאו הרב, ויש לו ערים וכפרים הרבה, אדמתארצו פוריה, ויושבי הממלכה הזאת גבורים והם עובדים את האדמה. ואגרת שלישיתכתובה מדאָקטאָר אשר מעיר אדען בּשנת ה' תר“ח (1848) מודיעה תקותו שהואמקוה לראות היהודים האלה פעם ראשונה בעיר גאָנדאר. אמנם לפי דבריו באגרתההיא לא כל הדעות שוות על דבר היהודים אשר בחאבאש (אביסיניען). יש מחזיקיםאותם לקראים, ואחרים אומרים שהם נוצרים שקבלו עליהם המילה ועוד מנהגיםאחרים ממנהגי היהודים, ויש אומרים שהם עכ”ום גמורים. ובכל זאת אומריםשהיושבים האלה במערב ובדרום דומים מאד באמונה וכמנהגים ליהודי ארץ המזרח. עד היום לא נודע לנו היוצא מדרישות וחקירות הרב ר' משה יפה הנוטה להאמיןבספורים זרים, ומדרישות דאָקטאָר אשע אשר לו דעה מיושבת מיוסדת על חכמהומדעים32 הקאנסול הראש ממדינת עסטרייך היושב באלכסנדריאה, דיטטער פֿאָן הובער, ספר לנו, שעלה ביד הקאָנסול מארץ סארדיניען להשיג מידי היהודיםשבאביסיניען ספר התורה הכתובה על קלף שהיתה בידם. בספר היקר הזה נמצא, כפיהנשמע, איזה דברים נוספים בספור מעשה בראשית, ועוד שנוים גדולים במקומותאחרים. לדאבון נפשנו נאבד מזכרוננו שם האיש המאושר אשר בידו הכ“י היקר הזה; אבל כפי הנראה הוא נקל להמצא בעיר טורין אשר שב שמה ע”פ מִשׂרת עבודתו. ודבר נפלא הוא שעד היום לא דברו חכמי אייראָפא דבר מהכ"י היקר הזה שראוילשום לב עליו. או אולי עלה חוח ביד הקונה, כאשר קרה זה שנים לא כביר לכהןקאטוליקי בירושלים שהוציא ספר תורה מן האדמה ברגל הר הזתים –שדרך היהודיםלטמון שם ספרים שנספלו שלא יחוללו בידים – והבִיאו לרומא בתאר כתיבת ידעתיקה. וכמו שהידיעות מהיהודים שבאביסיניען אינן ברורות, כך לאנבררו ג"כ הידיעות שנתפרסמו על דבר היהודים היושבים מעבר לים סוףמזרחה. הם עצמם מכנים א"ע בשם יהודי חבר (Jehud Chebr) ואומרים על חותן משה שהוא אבי אבותיהם. ואינם עובדיאדמה כיהודי אביסיניען, כי אם רועי מקנה ונוסעים עם עדריהם ממקום למקוםלבקש מרעה, ובהיותם גבורי כח לא ייראו רע ולעת הצורך יחליפו את מקל הרועיםבחרב מלחמה, אם נאלצים הם לעמוד על נפשם או רכושם. הם נמנעים להיות נכריםמהיהודים לבני אמונתם ומתרחקים מהם בכל יכלתם. כפי הנשמע נמצאים מקצת מהםבעיר יוּגבוּ השוכנת לחוף הים סוף, והם חרשי ברזל. הערביים מכנים אותםאראב-סעבט (ר"ל ערביים שומרי שבת). ידידנו הרב החכם ר' יוסף שווארץ בירושלים ספר לנו, כי בעתאשר עשה איבראהים-פחה משטרו בארץ ארם וכנען וכל הארץ שכונה לבטח, ערב לבשני בעלי מלאכת יהודים אותם לעבור את הירדן וללכת למצוא מחית נפשם במלאכתםאצל שכמי הבי-דנאים (בעדואינען). ויהי היום ויבואו שני ערביים רוכבים עלסוסים אל האוהלים, ויהי כראותם בעת הסעודה כי לא יאכלו שני האנשים האלה אתהערביים בלעדי לחם וחלב וישאלו אותם, מי האנשים האלה? וכאשר הוגד להם כייהודים הם וימלאו שחוק פיהם ויאמרו: “הגם אלה ביהודים, הנה ידענו אתיהודי-חבר! והם גבורים כענקים ואינם שפלי קומה וחלשים כאלה.” כפי הנשמע ככר נראו אנשים משבט זה בירושלים והכירו אותםבציצת בגדיהם. “זה שנים מעט”, כה הוסיף לספר לנו ר' יוסף שווארץ, הלכו שנייהודים בטבריה להתפלל אצל מערת קבר ר' עקיבא. ויהי בעת התפללם באו שניאנשים מלובשים בבגדי ערביים, רוכבים על סוסיהם, ויעמדו שם עד אשר כלוהיהודים את תפלתם. ויהי אחרי כן וישאלו אותם לאמר: מי הוא הצדיק הקבור פה? וכאשר הגידו להם היהודים את שם ר' עקיבא, ירדו האנשים האלה מעל סוסיהםוירדו אל המערה ויתפללו שם תפלה בלשון עבריית בקול רם עד ששני היהודיםשעמדו מחוץ למערה שמעו אותה. אחרי רגעים אחדים יצאו האנשים מן המערה ויעלועל סוסיהם. על השאלה, מי הם ענו: יהודי חבר אנחנו! ומשביעים אנחנו אתכם בה' אחד אלהי ישראל, שלא תלכו מן המקום הזה, עד אם נלכה לדרכנו ונתרחק ממראהעיניכם. אחרי כן גערו בסוסיהם וינוסו. השעריף מן צאַנאַאַ נדב לבו, במאה הזאת לעלות למעקקא עםהמון אנשים רבים. ויתעו במדבר וכמעט שכנה דומה נפשם והנה באו פתאם לנוהרועים (אָאַזע) ואוהלים לבנים הבריקו לנגד עיניהם מרחוק. וירכבו ויתיצבולפני היפה שבאוהלים ויקרא השעריף בקול גדול ויתחנן לתת לו מים לשתותולאנשים אשר עמו, כי לשונם צחה צמא. ואיש חיל העומד לפני האוהל קרא אליולאמר: “מי אתה איש עמל ואון, כי ערב לבך להפריע את מלכנו בעת תפלתו?” השעריף הגיד לו את התלאה אשר מצאתהו במדבר, וברגע זו נשלמה התפלה באוהל. ויתנו להם מים לשתות ולחם לאכול ויראו להם את הדרך אשר ילכו בה. ויהי כאשרשאלו בלב מלא תודה מי הם האנשים המטיבים עמהם וחיתה נפשם בגללם? ויענו להםמורי דרכם: “יהודי חבר אנחנו!” וישובו לאהליהם. ספורים נפלאים כאלה ואיזהאנשים אשר נראו במקומות שונים העירו את הלבבות לחקור ולדרוש. ר' יוסף הגיד לי: “אנכי הסיבותי, בחברת אוהבים רבים בשנתתר”ו, (,1846) לאיש אחד מאפריקא ושמו ר' עמרם, אשר ידע היטב את דרכי שבטיהערביים ולשונם, ללכת לבקש את יהודי חבר ולהוציא לאור תעלומותיהם. מלאנו אתידו בכסף הוצאת המסע הזה ונתן לו מכתבים והורינו אותו הדרך. ככלות שנה כתבאלי מצאַנאַאַ, כי שבטי הבי-דנאים נלחמים ביניהם ואי אפשר לו ללכת הלאהלמסעו עד אשר ישלימו. והודיע לי, כי אם אמנם בזזו את כל אשר לו לא נפל לבוורוחו לא עזבתהו ללכת הלאה, ובפרט כאשר שמע מהערביים כי להלאה מזרחה שוכןלבטח באוהליו שבט בנימין." אם הוסיף ר' עמרם להודיע דבר מה, או שב לביתו, לא ידענו. ויען אשר הואלנו היום להציג כף רגלנו בנחלת הספוריםוההגדות המעשרות את כח הדמיון והידיעות הבלתי ברורות: הנה פה מקום אתולשמוע עוד קולות אחרים על דבר עשרת השבטים אשר אבד זכרם מאתנו. אין לך כמעטהגדה בעולם, ולוּ גם תהיה מלאה דמיונות, אשר לא נחבא בתוכה כזרע גד זרע אמתשיסודתו בקורות העולם. כדמות הרמש הקטן הנראה באבן הבערנשטיין, אשר לפיהגדת משלי היונים נקפא האבן הזה מדמעות ההעלליאדען, אשר הורידו עיניהן במותאחיהן פֿהאעטאֶן. הספורים הנוגעים לעשרת השבטים מעוררים בלי ספק את כחהדמיון וגם את הדרישה והחקירה בלב הנוסעים אשר נשאו אותם רגליהם לארצותהאלה ששם עלו שבטי יה אלה ע“פ הקבלה שבידינו וע”פ ההגדות והספורים. ספר “גלילות ארץ ישראל” שחיבר רבינו גרשון, ששרפו המבקריםהכומרים בווארשויא ונשארו ממנו רק העתקות מעטות, יספר לנו כדבריםהאלה33: “כאשר הייתי” – כה יספר המחבר – בשנת חמשת אלפִים שלש מאותותשעים בקאירה שמעתי ספורים רבים מעשרת שבטי ישראל שנאבדו. וגם אגרות רבותבאו מסאלוניק, המדברות מהרבה אלפים יהודים היושבים מעבר לנהר סמבטיון. ושםנאמר כי הם באים לרוב לארץ הכושים הלבנים לעיר פריסטעריאן ונופלים שמהומחריבים עריהם אם לא ישלמו להם המס. בשנת ח“א שצ”א הלכתי לסאלוניק בעת אשרשמה ארחת אביסיניען לדרך פעמיה ללכת אל הסמבטיון להביא שמה ברזל. התארחתיעמה לחברה ובאתי למעקקא ולגאָדא בדרך מדבריות‏ אביסיניען אשר לא רחוק משםאקינוס ההודו‏ (?) ושם מצאתי יהודים הרבה אשר להם זהב וכסף הרבהמאד. הלכתי ברגלי לארץ הודו עד עיר רעבאר ומשם לדאבאָרסאטאן עלנהר גוזן (גאנגעס) ואח“כ לכינא עד קאלקוטא. אחרי מדבריות קאלקוטא הולך הנהרסמבטיון, אשר על שפתו נמצאים יהודים כחול הים. כשהייתי עוד במרחק מהלך שניימים מהנהר סמבטיון שמעתי את רעש המית גליו. כשבאנו אל העיר הוגד לנו כי לאנוכל לעבור את הנהר כי אנשי פריסטעריאן יראים שלא יפלו היהודים פתאם לארצםוע”כ הם עומדים על המשמר. לא אחרתי לחקור ולדרוש על אודות העם היושב מעברלנהר סמבטיון, ואלה הם הדברים הנפלאים אשר נודעו לו: "כל ימי השבוע אנחנו משוטטים בארץ ועושים מלאכתנו ולא נירארע, כי הנהר רועש ומשליך אבנים ואי אפשר לעבור עליו בספינה. אולם שתי שעותקודם שיתחיל השבת ינוח הנהר מזעפו, ואנחנו נתיצב על המשמר, לבלתי יעברואותו היהודים אלינו. ביום השבת אין אנו צריכים להתיצב על המשמר, כי אם אמנםהנהר ישקוט וינוח ושובת את שבתו, לא יעבור בו שום איש יהודי, כי גם להםקדוש יום השבת לנוח בו. על דבר הארצות אשר על שפת הסמבטיון שמעתי הדברים האלה: בין פריסטעריאן ובין הפמבטיון יש עוד שתי ממלכות, אשר שםכל איש המכה נפש חיה מות יומת. רוחב הנהר סמבטיון שבעיםשטאדיען34, כל ימי השבוע הוא משליך אבנים וינוחביום השבת. העמים היושבים על שפתו יקדישוהו ולא ישתו ממנו מים, ולא ישקושמה את בהמתם ומאמינים כי הרוחץ בו נרפא מצרעתו. מעבר לנהר יושבים יהודיםעשירים גדולים, אבל אין להם מטבעות. בעד ככר ברזל אשר לא נמצא אצלם הםשוקלים ככר זהב. ארצם נחלקת לעשרים וארבע ממלכות. המלך העצום והגדול שבכלםרוכב עם אנשיו על סוסים דוהרים נוראים מאד, ועולה על סוסו בסולם של זהב אשרלו שבע מעלות. המלך המושל כעת שמה שמו אליעזר. כשהוא יוצא למלחמה יוצאיםעמו מאה ושמונים אלף איש רגלי ורוכבים על סוסים. שתי שעות לפני התחלת השבתהם עוברים את הנהר המתחיל להניח מזעפו ושובתים כל היום. הסוסים חזקים מאדוהם נושאים את רוכבם ומשאו שלשת ימים ולא ייגעו. הרוכבים אסורים לסוסיהםלבל יפלו לארץ בהיותם ממהרים מאד ללכת. לא קרה עוד למלך אליעזר שלא תגברידו במלחמה. ומלך אחד מעשרים וארבע הממלכות האלה, שמו דניאל החסיד, והוא גם רב אצלם. מראהו כענק ולבו לב חסד ורחמים. כשהוא הולך לבית הכנסתהמלכה הולכת על צדו. וה' ברך אותם בארבעה בנים גבורים כאביהם ושתי בנותיפות עד להפליא. הוד ותפארת בית מדרשו עולה על כל אוצרות המחמדייםוהנוצרים.‏ ארמונו מלא מרגליות ואבנים טובות. ואבן ברקת אחת יש בבית גנזיוגדולה עד מאד, ולוקח אותה המלך בכל שבת מארגז יקר להאיר את הלילה, כי לאיבערו היהודים אש ביום השבת. בשנה הזאת שלח לו מלך הודו מתנות לעשות שלוםעמו. השלוחים שבו ג“כ עם מתנות לסעביללא מהלך שני ימים מנהר סמבטיון. אדמתארצו שחורה כזפת ועושה פרי למכביר, ומגדלת חטה ושמן הרבה.” בשנת חמשת אלפים שלש מאות ושלשים ושלשה עברו שמונה יהודיםאת הנהר סמבטיון. המלך אשר הובאו לפניו דבר אתם קשות: “חללתם את השבת. ואםלא איפוא איכה עברתם את הנהר?” וישתחוו לפני הדום כסאו ויאמרו: “אדוננוהמלך! עשינו זאת רק למען המלט משבי.” ויצו המלך להביא לפניו ספר עברי למעןיראה אם יוכלו לקרות בו. ויקראו בספר, ויתן להם המלך מקום לשבת בארצו. ויקחו שם נשים וילדו בנים ובנות. מקאלקוטא נסעתי הלאה להרי החתים (חיטטים), מאחרי ההריםהאלה נמצאים ארבעת שבטי דן ונפתלי זבולון ואשר; ארצם גדולה מאד והם נלחמיםתמיד עם מלך כוש הוא אֶטהיאָפיען." ונוסע אחד מירושלים מספר כדבריםהאלה: “רציתי ללכת ארצה פרס ויבוזו אותי הבי-דנאים במדבר ויקחואת כל אשר לי וגם את חמורי בזזו ונשארתי בערום ובחסר כל. אכלתי עשב השדהלרעבוני ולצמאי שתיתי טל השמים בלילה, ואחר אשר הלכתי במדבר עשרה ימיםעזבני כחי ועוד מעט ומתי. והנה איש גדול כענק נצב לקראתי פתאם וחנית בידו, לא ידעתי מאנה בא, כאילו יצא מן האדמה, ויבקש להמיתני. נלאה ונוטה למותהתחננתיו על נפשי, והאיש אשר עורר חניתו שאלני, בלשון עברית, מאיזה עם אני. ואען ואומר: “שמע ישראל! ה' אלהינו ה' אחד!” וכרגע נהפכה חמתו לשמחה, וכאשרהגדתי לו כי מירושלים אנכי בא, ראיתי כי יקר לו הדבר הזה מכל סגולה והיהבעיניו כמוצא שלל רב. ויתן לי לאכול ולשתות מאשר היה אתו ויצוני להשארכמקום הזה ולבלי אזוז ממקומי כי רצה להודיע לאחיו. אחר שלשת ימים שב האישהזה אלי ויגד לי כי בזמן הקצר הזה הלך מהלך שלשה חדשים. ויתן לי אגרת אלאחינו שבירושלים, וכתוב בה קנים והגה והי, על היותם עוד בגלות. אחר זה לוהאותי האיש דרך שלשת ימים עד בואנו אל ארץ נושבת. שם עזב אותי בדברו אליהדברים האלה: לא אוכל ללכת הלאה, פה יכלה גבולנו, ומזה והלאה יושבים שבטישונאינו.” ויתן לי צידה לדרך וחמת מים וזהב ותלה על צוארי קמיע ויאמר: “כלעת אשר תשא הקמיע הזאת עליך לא תאונה אליך רעה.” כאשר שאלתיו לשמו, אמר לי כי מלכיאל שמו, ויחבקני וינשקניויאמר לי כי בטח אבוא בעוד שלשת ימים לשנער. בבכי ואנחה נפרד ממני ויאמר: “עוד ישיב אלהים את צאנו הנדחות ירושלימה. אמן.” וזה תוכן האגרת שכתבו האחים אשר אחרי הרי החיטטים: “שמעו נא אחינו שבטי יהודה ובנימין בני אברהם יצחק ויעקבאת הדברים האלה מפינו אחיכם בני משה רבינו: אנחנו אנשים חפשים ולנו הממלכהוהממשלה על מדינות גדולות ורבות. אין בינינו איש ואשה מעם אחר, כי לא יוכלאיש לעבור את הנהר סמבטיון. אנחנו יושבים לבטח וכל בהמה וחיה טמאה לא נמצאבארצנו. ‏יש לנו ארמונות גדולים וכל אבן יקרה. ימי שנותינו מאה ועשרים שנה. אין בן או בת מתים בחיי אבותיהם. אנשינו עצמו מספר ויש לנו כֹל עד בלי די. אפס גם את מצות אלהינו נשמור לעשות ואנחנו שוקדים ללמוד עשרים וארבע ספריקדשינו והלכות ואגדות ועושים ככל הכתוב בהם. ובכל זאת לא זכינו כמוכם לשבתבעיר הקדושה אשר טמאו גוים זרים את מקדשה. ועוד כותל המערבי עומד בה וה' שוכן שמה. מאוד אנחנו מקוננים ומתאבלים עליכם אשר עודכם נענים תחת יד גויםעריצים. חזקו ואמצו! את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאשר עשה נפלאות מעולם, כן עודיעשה בקרבנו ויגאל את כלנו ויוליכנו קוממיות לעיר הקדושה!” בספר אשר זכרנו נמצא ג"כ ידיעה מהיהודים אשר בהודוהמערבית: "בשנת חמשת אלפים וארבע מאות וארבע (1644) בשמונה עשר לחדש אלול, בא יהודי ספרדי ושמו אהרן לוי ובלשון ספרד אנטאָניאָ דע מאָנטעזינאָס, לאמשטרדם וספר הדברים האלה כדברים ברורים ואמתים. "לפני שנתים ומחצה הלכתימהענדירא אשר בהודו המערבית לבוא לפאעוויאן. שכרתי פרד אצל איש הודו ששמו פֿראנציסקאָ דע קאסטיללאָ, וההודיים קראו אותו בשם קאסיקווע. אחר אשר אמרתילו כי יהודי אנכי בקשתיו שיוליכני אל אחי. ‏ויבטיחני להביאני אליהם, אבליעצני להסיר את חרבי מעל ירכי ולקחת מטה במקומה, וכן עשיתי. הלכנו בין הרים רבים ועברנו ברגל נחלי מים קטנים ונסענובדרך עמקים ובקעות ששה ימים; ביום השביעי יום השבת נחנו. ויהי ביום השלישיאחר השבת באנו אל נהר רחב ידים יותר מהנהר דוּעראָ, שם אמר לי כי אראה אתאחי. ויקח פֿראנציסקאָ מטפחת מילקוטו וישם אותה על נס להתנוסס ברוח.‏ ומידראינו עשן גדול עולה מעבר הנהר, כתשובה על שאלתו. תיכף אחר זה באה אלינוסורת דוגה ושלשה אנשים ישבו בתוכה. האנשים אשר בסורה דברו איזה דברים עם פֿראנציסקאָ בעת אשר הביטו עלי, ויצאו מספינתם, וכאשר הגדתי להם כי יהודיאנכי משבט לוי חבקוני וינשקוני. אחרי כן שב אחד מהם אל הסורה, והשניםהנשארים ישבו על שפת הנהר ויקחוני ויושיבוני ביניהם. פֿראנציסקאָ תרגם לי אתדבריהם, אבל הגיד לי ג"כ כי לא אשמע מהם הרבה חדשות אשר קותה נפשי. אחדמהאנשים האלה דבר אלי לאמר, בהרימו ארבע אצבעות למעלה: אבותינו הם אברהם יצחק יעקב וראובן. כל החפץ לשבת בתוכנואנחנו נותנים לו מקום בקרבנו. יוסף שוכן באמצע הים. כדברו הדברים האחרוניםהאלה הרים שתי אצבעות להורות על שני חלקי שבט יוסף (אפרים ומנשה). בעת אשר נדברנו באו עוד ספינות קטנות הרבהאל עבר הנהר, עד אשר נאספו אלינו שלש מאות איש. אינם בני קומה גדולה ומראהפניהם חוּם, שערות ראשם ארוכות וצניף עליהם. שלשת ימים התארחנו לחברהונדברנו יחד, אבל לא הרשו אותי לעבור את הנהר. קבלוני בסבר פנים יפות ויתנולי לאכול ולשתות. גם הדבר הזה נודע לי מהם: לפני שנים קדמוניות באו הנה ע"ינסים ונפלאות ונאלצו להלחם מלחמות רבות עם ההודיים ותמיד גברה ידם והשמידואת אויביהם. ההודיים נבהלו מאד וייראו לנפשם. ורב מג (איין מאגיער) אחד גלהאת אוזן נשיא ההודיים, כי העם הזה הם בעלי האמונה האמתית, וכי טובה גדולהתצמח לההודיים אם יתאחדו עמהם, יען כי בימים הבאים יהיה העם הזה לבדו המושלבקרב הארץ. לשוא התחננתי אליהם להביאני אליהם אל עבר הנהר; וימאנוויאמרו: “יבא יום אשר נתאחד כלנו! כבר ראינו אותות ומופתים על זה. הספרדיםבאו אל הארץ הזאת, למען נשמיד את שונאי היהודים האלה מעל פני האדמה. אניותצור באו אל חוף הים, וגם ביאתך זאת אות נאמן לנו, ואנחנו רואים בחוש כיימלאו דברי הנביא. ואתה אל תדאג לארץ הזאת, כי בחסד ה' ההודיים על צדנו, וכאשר נשמיד את הספרדים נבוא ונגאלכם מגלותכם ברצות ה'.” וסופר אחר, גאנעבראדוס, מספר בחלק הראשון מספר דברי הימיםשלו, כי באי אחד מאיי אמעריקא מצאו אבן מצבת קבר שהיה כתוב עליה בלשוןעברית, אבל נעתקו הדברים משם בשבוש אשר על כן אין מבין אותם. והוא מודיעלנו ג“כ מנהגי יהודים הנוהגים אצל ההודיים אשר בלי ספק קבלו אותם מהיהודים. ההודיים שביאָקסאן ובאַלסאָמאל הם נמולים, וכן היו ג”כ תושבי מעקסיקאָ הראשונים, והם מזהירים לבלתי עבוד אלילים, ובמועדים הם מקריבים על מזבחותושובתים ביום השבת ומגרשים נשותיהם ע"י ספר כריתות. הדרך אשר באו בההיהודים בשנים קדמוניות לאמעריקא, היא לדעת השליח (מיסיאָנער) הנוצרימאלפֿענדא, לשון ארץ אמיאן אשר בין כינא ובין אמעריקא, בהיות הארץ ארזארעטשמזכירה פליניוס בשם טאבי, מחברת בין כינא ובין אמעריקא. למען נחבר לזה גם את הדברים חנובעים לכינא נזכיר את ספר שחבר ניקאָלאַ טריגאָציא (Nikolia Trigoato) (De chirstiana expeditione apud Sinus suscepta) שם נמצאו הדברים האלה: אחד היהודים בא אל הכומר מאטטהיא ריכיא בעיר פעגוּאיןויספר לו: “מצאתי כתוב בספר בלשון כינא, שהנוצרים עובדים את ה' היחידומיוחד.” את הדבר הזה ספר בשמחה גדולה, יען חשב שהנוצרים עושים ג"כ כפיתורת משה, כי לא ידע דבר מהברית החדשה (עוואנגעליום). הכומר הביא אותו אלהמקדש ויראהו את תמונת הנוצרי ויוחנן ומרים. והיהודי חשב כי היא רבקה ושניבניה, יעקב ועשו. על ארבע תמונות אחרות בצורות השלוחים (אפאסטעל) חשב שהםארבעה מבני יעקב. וכאשר הראה לו הכומר את ספר התורה (חמשה חומשי תורה) בכתבעברי, הכיר היהודי את הכתב אבל לא היה יכול לקרוא בו. ויספר לו מעדת יהודיםבעיר האם-קאָ במחוז ארעגוויאן (Aregvian) אשר שם בית הכנסת גדולה ובתוכה ספר תורה כתובה על קלף זה שש מאות שנה. ּהכומר שלח אחרי כן אל העיר הנזכרת ונודע לו בבירור כי אמתדבר לו היהודי. וישלח להם ספר ברית החדשה בלשון עברית, ויענו אותו לאמר, כילא בא עוד המשיח; אבל בלי ספק בוא יבא ויגאלם. ברצונם הטוב הרשו לו להעתיקהרבה מספריהם. אלפאנסא דע סעמעדאָ אומר, כי גם מצפון לארץ סינים (סינא) במחוז האָד-ווען נמצאים יהודים הרבה, אשר אינם יודעים כלל ממציאות הנוצריםוהם כפי הנראה מעשרת השבטים שנאבדו. ואולי באו משם אל העולם החדש, כאמורלמעלה, לקאסטיליען החדשה ע"י לשון ארץ שבין אניאן ובין קוויפירא, ומשםלפאנאמא וכן הלאה. הקוראים הרוצים לדעת יותר בכל מה שנוגע להדברים האמורים פהיקראו נא בספר “מקוה ישראל” הכתוב עברית מאת הרב ר' מנשה בן ישראלמאמשטרדם. הרב ר' יוסף שווארץ אשר כבר הזכרנו שמו פעמים הרבה הודיע לנואיזה דברים על דבר השבטים הנאבדים, אשר נשים להם מקום אתנו פה. נזיר (דערוויש) אחד מהודו שעלה לירושלים לשלם נדר ספר לומממלכה יהודית גדולה הרחוקה מקאשימיר צפונה מהלך מאה ועשרים יום וסביב לההרים גדולים ורק דרך אחד יש לבוא בתוכה. מלך המדינות הזאת יושב על כסאובעיר איוּלוּם (Ajulum) אין לאיש זר הרשות לבוא אלארץ מלכותו; ואם ערב לב איש אחד לבוא שמה ונודע הדבר דמו בראשו. הנזיר הזההיה ימים אחדים בעיר המלוכה, אשר רק העבדים שם אינם יהודים. כפי דבריו בתיהכנסיות והארמונות הם יפים עד מאד ומהודרים בעושר רב. איש זקן ונאמן בירושלים שנסע לקאלקוטא שמע שם מאיש יהודיאחד מאורע נפלא. האיש ההוא שבא בימי נעוריו מבאגדאד לקאלקוטא הלך אח"כ משםלממלכת הבירמאנים לעשות שם את מסחרו. ויהי כבואו שמה הוכרח למכור את סחורתוככל יתר הסוחרים מחוץ לשער, כי אין שם המשפט לאיש זר לבוא העירה. ויהי כבואקונים רבים לקנות ויבוא גם איש יהודי בתוכם אשר רצה לגנוב ממנו סחורתובסתר. וירא האיש ויך את היהודי ויפול מת ארצה. ואנשי מגן הסבו את הסוחרויתפשוהו ויביאוהו העירה ויעמידו אותו לפני השופטים, ויאמרו כי משפט מותלו. ויסחבו אותו השוטרים אל מקום רחב ידים לנוכח ארמון המלך, ויפשיטו אתבגדיו כמשפט להסיר את ראשו מעליו. והנה המלך אשר ראה את כֹל זאת בעד חלוןארמונו קרץ בעיניו לבלתי שלוח יד ביהודי, ויקרא לו דרור וגם חפשה נתן לולמכור סחורתו בעיר. אחרי כן נודע ליהודי הסבה אשר בעבורה יצא לחפשי והיתה לונפשו לשלל. הארץ הזאת היתה למס עובד למלך יהודי גבור עצום. פעם אחת מאנההארץ לשלם את המס הקצוב עליה, ויבוא מלך ארץ היהודים החזקה וילחם בה. והנההפשיטו השוטרים את בגדי האיש היהודי הזה מעליו להמיתו, וירא המלך מחלונווהנה בכנף בגדו ציצת כמו בבגדי אנשי חיל הממלכה העצומה ההיא אשר הוא יראמפניה. ויכר בו המלך כי יהודי הוא ויירא פן יקחו בני אמונתו את נקמתם ממנוויחננו וישלחהו לחפשי. בראשית המאה הזאת שלחו היהודים מקהלת צפת משולח ליעמאן (ארץ תימן) לאסוף שמה נדבות בעבורם. ויהי בהיותו בצאנאא ראה שם בבית הכנסתאיש אחד אשר נשא חן בעיניו בעבור הדרת פניו וזקנו השחור היורד על פי מדותיוועיניו המפיקות נוגה. האיש ההוא היה לבוש מעיל רחב מלמעלה וחגורה רחבהאזורה על מתניו מתחת למעילו על בגדיו התחתונים. ועל החגורה היתה כתובהבאותיות עבריות נבואת יעקב: “יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח.” בחגורההזאת היתה תלוּיה חרב רחבה. האיש ההוא היה משבט דן, הכבוד וההדר החופף עליוהטיל אימה על כל איש, הוא היה יושב בתענית וחי חיי צער (אסקעטיש), ואמרועליו שיש לו מלאךְ מגיד המדבר עמו וכבדו אותו כנביא אלהים. וישאל את המשולחעל דבר ציון והארץ הקדושה, ויהי כאשר ספר לו המשולח מחרבות ציון וירושליםוכי שממה כל הארץ ויבך ויתאונן מאד ויפול על פניו ארצה. וכאשר שאלהו המשולחעל שבט דן, היתה תשובתו קצרה כי עצר במלים. “שבט דן, כה אמר, יש לו ממלכהגדולה ועצומה בפני עצמו ממזרח העיר הזאת. הנסיך אשר נבחר למשול בארץ, בעבורחסידותו ואומץ רוחו, נקרא בשם: נשיא.” יותר מהדברים האלה לא הגיד לו האיש ההוא, אך בקש אותו ללכתעמו לארצו ולמולדתו, אבל המשולח לא מצא את נפשו לעשות כזאת. ויהי כשובולצפת ויספר את אשר קרהו, ורוח לבשה את איש יהודי אחד, ושמו ר' ברוך משה, ללכת לבקש את שבט הדני. ויתנו לו צידה לדרך וכל מחסוריו וילך בדרך מצריםלצאנאא. משם לקח עמו איש יהודי ירא אלהים להורותו הדרך, וילכו שניהם יחדיוימים רבים הלוך ונסוע קדמה. ויהי היום וישך נחש את מורה הדרך, ואחר אשר נרפא לאאבה ללכת הלאה ארצה שבט דן, אשר רק השבט ההוא לבדו לא יירא מחמת הנחשיםבמדבר כי ברכת אבינו יעקב תשמרהו. ועוד קרה בראשית המאה הזאת, כי בא נזיר ישמעאלי (דערוויש) לדמשק ויחלוף שם מטבעות אשר היה כתוב עליהן בלשון עברית: “תחת ממשלתאדונינו המלך יצחק” וישאל אותו איש יהודי מאין באו אליו המטבעות האלו? ויספר הנזיר, כי בלכתו חדשים הרבה נגבה מזרחה מארץ פרס, בא לממלכה גדולה, ויהי בהיותו בעיר המלוכה השתוממו מאד על בגדיו הזרים אשר לא ראו כאלהויביאו אותו לפני המלך. והמלך איש יפה תאר יושב על כסאו, וישאל אותו בלשוןפרס מאין הוא, ואם נמצאים יהודים בארצו? וכאשר אמר לו כי יש שם יהודים אבלדבר עליהם רעה, וירא והנה ‏ פני המלך זועפים כי חרה לו, ויירא וישב לדברטוב עליהם לאמֹר, כי עם כל היותם נענים ונגשים בכל זאת הם אוהבי צדקה וחסד. אחר אשר דבר עמו הרבה צוהו המלך ללכת לדרכו ויצו לתת לו כמה מאות מטבעותזהב. הרב ר' יוסף שווארץ שמע הדברים האלה מאיש אחד, אשר היו תחתידו כמה מטבעות מאלה אשר החליף אצלו הנזיר, והם מזהב טהור ומשקל כל אחת ערךשני אדומים (דוקאטען); אבל בעיניו לא ראה אותם. ועתה נעזבה נא את נחלת ההגדות והספורים המכוסים באופלותלוים על בלימה, ונשוב להציג כף רגלנו על ארץ רחבת ידים ומוצקה, היא נחלתהרברים הברורים (טהאטזאכען) אשר לא תמוט. היהודים במצרים, במספר חמשתאלפים, רובם יושבים באלכסנדריאה ובקאירה; ורק מעט מזער בערים אחרות. רחובהיהודים בקאירה הוא צר ואפל ומגועל מאד יותר מכל הרחובות. אינם משונים בתארפניהם מהמצריים; אבל הם נכרים במראה הצניף אשר על ראשם הדומה לצניףהנוצרים, וגם בבגדים הקרועים אשר עליהם לרוב בתחבולה לבלתי יחזיקו אותםלעשירים והיו למשסה. המושלמנים מבזים אותם, כמצוה עליהם מפי הקאָראן, והםמאמינים גם כן שהיהודים שונאים אותם, אשר ע"כ היתה למלה במצרים: “הוא שונאאותי כשנאת היהודים.” כאשר ישפוך המצרי זהמו על חמורו העצל יכנה אותו בשם: יהודי. לאנע מספר מאורע, אשר נוכל לראות בו מה נורא היה מצב היהודים לפני איזה עשריות שנים לפנים בארץ מצרים בבית המשפט. איש חיל ישמעאלי היה צריך להרצות מעות, וילך אל שולחנימושלמני, ויתן לו מטבעות טורקיות זהב ויחשב לו כל מטבע בשש עשרה פיאסטער. וילך משם אל אחת החניות לקנות לו אוכל וימאן המוכר לקחת ממנו המטבע בשיווישש עשרה פיאסטער, באמרו לו כי זה כבר אינם שווים יותר מחמש עשרה. וישב אישהחיל אל השולחני וישאל ממנו להוסיף לו פיאסטער א' על כל מטבע, אולם השולחנילא אבה לתת לו. ויחר אף איש החיל וילך ויגד הדבר אל הפחה, ויובא השולחנילפניו. השולחני לא הכחיש בדבר רק הצדיק את נפשו, באמרו כי ככה יעשו כלהשולחנים בעיר, וגם הוא עצמו קנה זה לא כביר מטבעות כאלו במחיר שש עשרהפיאסטער. הפחה אשר רצה לאיים על כל השולחנים לבלי יזידון לעשות עוד כדברהזה חרץ משפטו לשאת את ראש השולחני מעליו בגלל הדבר הזה. ותחס עין המתרגמןעל האומלל ההוא וימליץ בעדו אל הפחה לתת לו את נפשו לשלל, ‏ויאמר: “האישהזה עושה את אשר עושים כל השולחנים בעיר, גם אני קניתי אתמול את המטבע הזהבמחיר כזה.” “ממי?” שאל הפחה. “מאת איש יהודי, אשר יש לי עסקים עמו זה ימיםושנים,” השיב המליץ. וישלח הפחה להביא את היהודי ויחרוץ עליו משפט מות תחתהשולחני הישמעאלי. לשוא התחנן המליץ ויתנפל לפניו לבקש על נפש היהודי; הפחהרצה לחרוץ משפט אשר יהיה מופת לרבים, וייטב בעיניו להמית יהודי ולתת אתנפשו תחת נפש הישמעאלי. “ראיתי בעיני,” כה חותם לאנע את דבריו, "איך נתלה היהודיהאומלל בחלון בנין באר מים,‏ וימשכו אותו בחבל אל תקרת הבית. קרוביו עשו אתכל מה שהיה ביכלתם להציל את האומלל הזה, אבל לא עלה בידם רק לתלותו בפניואל החלון לבלתי יראו העוברים ויתעללו בו. כל יודעי האיש ההוא התאבלו עליו, כי איש מכובד גדול היה, וישאיר אחריו בני ביתו בערום ובחוסר כל, ויהי המליץלהם למשען להם. היהודים במצרים נותנים מס ידוע להממשלה, כמו הנוצריםהקאפטים, ובזה הם חפשים מצאת לצבא. הפקודה (האט-הוּמאיוּס) שנתן הסולטאןבשנת ה' תר“ו (1846) להיות כל תושבי ארצו, מאיזה עם ודת שיהיו כלם שוויםבמשפטי הארץ, בכל אשר נאמרה ונשנה פעמים הרבה, לא אבה עוד משנה למלך מצריםלפרסמה ולהודיעה בקהל רב, והיהודים והקאפטים שמחים על זה, יען כאשר יהיהמשפטם שוה למשפט הישמעאלים יתחייבו ג”כ לצאת לצבא כמוהם. מלבד המס הזה משלמים היהודים עוד מס אחר, לבלתי יבוא ‏המאָטהעסיב ברחובם. וכבר הודענו את דבר השוטר הזה אשר ראינוהו בלכתינוברחובות קאירה. המחמדיים והנוצרים אוהבים לקנות סחורתם אצל היהודים, יעןלא יונו אותם במשקל ובמדה, ורק על המעט יקרה עליהם תלונה כזאת, אם אמנם לאיבא המאָטהאסיב ברחובם ולא יבקר מסחרם. וכמו כן, השתדלו היהודים לפנים להיום חפשים מבקרת הוואַלי, אשר לו המשפט לקחת אתנן מאת הזונות הקדשות ובכלל להיות עיניו פקוחות עליושר מדות הנשים. אם חטא חטאה אחת הנערות ותכתב בספר לפני הוואלי בין אותןהנשים אשר עליהן לשלם מס ידוע. ואשה כי תשטה ומעלה מעל ונתנה להוואלי שוחדכופר נפשה כאשר יושת עליה, לבלתי תהיה לחרפה ולדראון ולא תמות לשחת. נשיהיהודים ובנותיהם אשר לא תכרנה בחוץ מפני נשי המחמדיים בלבשן מלבושים כמוהןופניהן חבושות בטמון ומכוסות בצעיף, אבל בבתיהן פניהן מגולות, גם כי יבואושׁמה אנשים זרים, הנה נודעו לתהלה במדותיהן הישרות ובהצנע לכתן, וגם העניהשבעניות לא תמכור כבודה במחיר להיות לחרפה לעמה. היהודים במצרים ונשותיהם על הרוב מראיהם רע ונראיםכנפוחים. הרופאים אומרים שסבת הדבר הזה היותם אוהבים לתת במאכליהם שמןהרבה. המושלמנים אומרים על היהודים שהם קמצנים, אבל הם ממלאים ביושר לבב אתחובתם אשר קבלו עליהם פעם אחת. ועם היותם מחזיקים אותם לכופרים, בכל זאתיאמרו שהם מאמינים יותר מן הנוצרים, אשר לפי דברי הקאראן, “נותנים שתוףלהש”י. מצב היהודים המדיני הוטב מאד, ביחוד מעת אשר עכ"פ עשירי העם חוסיםבצל מלכי אייראפא. והיו להם למגן אוסטריאה אנגליה וצרפת. מצבם בחברה עודיעיק תחתם זמן רב, יען כי הם מתבודדים בבתיהם, וחוץ מעסקי מסחרם הם מתרחקיםהרחק מאד מהמחמדיים והנוצרים. ר' בנימין מטלטולה (טאָדעלא) ומאקריצי מזכירים בספרימסעותיהם בית הכנסת אחד בקאירה, אשר כבר היתה קבלה בימיהם שנבנה שלש מאותושלשים וחמש שנה אחרי אלכסנדר הגדול, היינו ארבעים וחמש שנה קודם חורבן ביתשני. בבית הכנסת ההוא נמצאת ספר תורה כתובה על קלף אשר היא קדושה בעיניהםעד מאד, ואומרים שעזרא הסופר כתב אותה. בקאירה נמצאות שתי קהלות יהודים, עדת הקראים ועדת הרבנים; העדה הראשונה היתה גדולה ומרובה באוכלסין במאה החמש עשרה למ“הנ, ועתה לאנשאר מהם כ”א כחמשים משפחות, רובם עניים ועוד יותר עניים בדעת. בראש העדההגדולה (עדת הרבנים) שמספרה שלש מאות משפחות, ערך אלף וחמש מאות נפש, עומדרב. הוא מנהיגם ושופטם אין לו לתת דין וחשבון לפני איש. רוב היהודים בקאירה הם עניים, הרבה מהם מתפרנסים מאשר יקרהלהם בשכר עבודתם; והם נושאי סבל ושואבי מים. רק מעט מהם בעלי מלאכות, והמהאורגי משי ועושי מורי שעות (אוהרמאכער). הרב מהם שולחנים (מחליפי מטבעות), סרסורים (סענזאלע), וסוחרים. בית פינטאָ גדול מאד בעושר ובכבוד, והוא ביתחלואה (איין באנקהויז). בכל היהודים שבמצרים, הדומים במדרגות השכלתם לכל יתרהיהודים יושבי ארץ המזרח, אין גם אחד אשר הקדיש זמנו לחכמות ולמדעים, זולתדאקטאָר ראָססי יוצא ירך משפחה שבאה מאייראפא. והוא רופא כבוד רוממותהַאליל-פחה. שמונה בתי כנסיות בקאירה ואחד מהם של הקראים. בשנים קדמוניותהיו שם יותר, אבל ברבות הימים ובאין איש שם על לב לתקנם כאשר התחילולהתמוטט, וביחוד כאשר נתמעטו היהודים היושבים שם, גם בתי הכנסיות הלכוונתמעטו ועמדו על המספר הנזכר. שנים מהם מכובדים בעבור גדלם והדרת קשוטיהם. באחד משני בתי כנסיות אלה נמצא חדר קטן בנוי מאבנים והוא סגור, ואומרים ששםקבר הרמב“ם, וזה סותר למקום קברו הנמצא בטבריה, על פי צואתו להעלותו שמה. וכן נמצא שם בארון של עץ ספר כתיבת יד, שאומרים עליו שנכתב בידי הפילוסוףוהרופא המפואר הרמב”ם ז“ל, לדאבון נפשנו לא יכלנו לראותו למען נוכל להודיעעכ”פ שער הספר. תִּשְׁעָה בְּאָב. יום התשיעי לחדש אָב הוא בקורות ימי היהודים יום פקודהובכיה לדורות. בתשעה באב נודע לאבותינו במדבר משפט אלהים, כי לא תבוא רגלםלארץ המבורכת. בתשעה באב נחרב המקדש הראשון והשני. בתשעה באב נפלה העירביתר, מצודת ישראל האחרונה, ועל אדמת העיר הקדושה חרשו חורשים האריכולמעניתם. בתשעה באב גרשו היהודים מארץ ספרד (שפאניען) וילכו באשר הלכו. בתשעה באב יתענו היהודים אשר בכל קצוי ארץ, חמש מאות רבוא איש (5,000,000) ישירו שירי יגון ואבל. מה עצמו זכרונות הקורות ומה נורא כחם בלב העם, אשר מבליהיות לו אחדות-מדיני (פאָליטישע אייניגונג), והוא מפוזר ומפורד בכל אפסיארץ, יחוג עוד היום, אחרי עבור אלפים שנה, את חג אבל-עם, כל העם מקצה, כמוביום הראשון יום אבד מקדשה וגלה כבוד מציון. ומי בכל גויי ארצות תבל אשר לו יום גדול וקדוש כזה מדור דור? עיני ראו בירושלים בהתאסף היהודים בבכי ואנחה ביום הששימדי שבוע בשבוע על יד כותל חומת המקדש המערבי הנשאר לבדו, להתאבל ולהתאונןעל כבודם כי גלה והדרם כי אסף נגהו, ומה נורא קול וזעקה היוצא משבר לב חמשת אלפי היהודים יושבי ירושלים, זקןונער נשים וטף, הנאספים יחף במקום הקדוש ההוא ביום התשיעי לחדש אב לתנות שםקינותיהם אשר לא נכזבו ולשפוך כנחל דמעה! ואני נפל חבלי לראות ביגון יוםתשעה באב בארץ סבלות ועבדות הישנה, במצרים. צויתי את מחמד-אָמער להובילני אל רחוב היהודים. ויבט בפני ויקרא משתומם: “מה תבקש אדוני! בין ארוּרי אל אלה?” “”שאלתי ובקשתי להיות ביום מספד ואבל כבד יום הגדול והקדושהזה יחד עם אחי.“” משתאה משתומם הביט מחמד-אָמער בפני, ובכל זאת לא נתבלבלהדעתו מדברי, ויען: “צר לי, אדוני! כי הנך ארור גם אתה וגם עליך קללת מחמדהנביא! אפס נשמתך אך תועה הלכה בבואה אל גוף יהודי, ולעת קץ ליום המשפטהגדול עוד תדע נפשך למצוא הדרך ולשוב אל הנביא הגדול. ואני הנני להוליכךכעבד נאמן אל כל המקום אשר תצוני אדוני!” כבר תארנו לעיני הקורא את הרחובות והחוצות הצרים אשרבקאירה; ואולם ברחוב אשר באנו בו הפעם, הבתים העומדים אלה לעומת אלה קרבוכה, עד אשר על הרוב לא יוכלו שני אנשים ללכת ביניהם איש על יד רעהו. ובהיותלעליות הבתים האלה עוד מעקות לפניהם, הנה הגגות כמעט אחד באחד יגשו ולאיתנו את קרני האור לעבור שמה. אשר על כן כמעט בחשך ילך ההולך ברחוב הזה, אולם גם צל הבתים יהיה לו למחסה מחום היום הבוער כאש. כל הבתים היו סגוריםומסוגרים ואיש לא פגענו בדרך, יען כי כבר נאספו כל יושבי הרחוב הזה אל ביתהכנסת. באנו אל חומה ארוכה וגבוהה, אשר לא תאר ולא הדר לה מרובימים, בעבור אשר לא חלו בה ידים ליפותה, ולה חלונות קטנים ורק מבוא קטן וצרואפל. עברנו את המבוא הזה ונבוא לחצר גדול מרובע, אשר באמצעיתו באר כמובחצרי בתי תפלות הישמעאלים ותמר גבוה יפרוש סכת צלו על הבאר ההיא. המוןאנשים הרבה ישבו על עפר הארץ מעוטפים בטליתים לבנים והתפללו. מן החצר ההוא באתי בדרך שער גבוה לבית הכנסת. גם פה ישבוהמתפללים מעוטפים בטליתים לבנים על הקרקע, משתחוים וכורעים ומתפללים חרשורק שפתיהם נעות, בעת אשר לפני ארון העדות שָׁר השליח-צבור את שירי הקינותבדרך זר לאזנינו. נגינת היהודים בבתי כנסיותיהם בארץ המערב, יללת נחרתמנגינותיהם אשר ברעד גרונם ישמע יבין רק האיש אשר שמע נגינת הערבי במדברובהרי הלבנון. לוּ חכמו ישכילו המנצחים בנגינות בבתי כנסיות, לשמוע בקולשירי הערביים וללמוד דרכיהם, ולבלתי יזנו אחרי נגינות פולין סרות טעם, כיעתה קרבו ויאתיו יותר אל דרך היהודים ומנגינותיהם, ולא היתה שירתם בבית ה' לשחוק ולקלס. בארץ המזרח, אשר זה אלפי שנים עמד טעמה בה ולא נשתנה דבר מאזועד עתה, ארץ אשר נשי הבי-דנאים עוד היום שמלותיהן כשמלות הנשים שבא זכרןלפנינו בספר התורה, גם קול זמרה אשר ישמע שם היום, בלי ספק לֶא שנה טעמומאשר היה בימי קדם. מקצת הקולות האלה נשארו עוד לזכר בבתי כנסיות הספרדים. המנצחים בנגינות אשר אי אפשר להם לשאוב מי הנגינות ממקורם, יוכלו לשמועבבתי כנסיות ההם עוד פלטת קולות אשר השמיעו אבותיהם בארץ הקדושה ואשר נשארושם עוד עד היום הזה. אפס אנחנו היום בבית הכנסת בקאירה ואזנינו תקשבנה מפיהשליח צבור את הקינה אשר לא ימות זכרה מקרב ישראל, אשר קונן המשוררמקסטיליאה אבול האסאן: ר' יהודה הלוי: צִיּוֹן הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי כו' כו'35 בשעה השביעית בבקר נשלמה תפלת שחרית. אנכי ישבתי על הארץ סמוך לפתח בית הכנסת, וכאשר קם כל העםקמתי גם אני והלכתי לברך את החכם-באשי (הרב הראשון) בשלום. אפס הרב לאהחזיר לי שלום ויאמר: “גר אתה בארץ הזאת, כאשר אני רואה ומכיר בבגדיךומנהגיך. אנחנו מתאבלים על כבודנו אשר גלה ממנו ומקוננים על ציון עירקדשנו, והנה כאשר נבוא אל בית אבל, לא נברך אותו בשלום, ולא יחזיר לנושלום, כי גדול יגונו ובוער כאש.” אחר זה בקש אותי ללכת עמו ועם כל קהל עדת ישראל אלחצר-מות, להשתטח עמהם יחד ביום כאב אנוש על קברי מתים. המסע הזה היה זרונורא מראהו, האנשים כלם מעוטפים בטליתותיהם הלבנים והארוכים, רבים מהםהוליכו ילדיהם בידיהם, או הילדים הלכו סביבם. בארצות המערב היה מסע כזה מושך עליו עיני כל הרואים. אכןפה במקום אשר הסכינו לראות בגדים מבגדים שונים ככל העולה על רוח דמיוןהאדם, וגם ערומים כביום הולדם ישוטטו בחוצות, לא שם איש לבו אל המסע הזה. לכל הפחות בכל מקום אשר עברנו שם לא נראו המושלמנים לא כמתפלאים על דבר חדשוזר ולא כמשתוממים. חצר-המות הוא מקום רחב ידים באין חומה סביב. מצבות הקבריםשוכבות ולא עומדות זקופות, אין עץ סוכך עליהן בצלו, וכל ציץ ופרח לא יצמחשם. כי שמיר ושית מלא שדה קברות היהודים, כמזכירים את המתים את דרך קוץודרדר אשר הלכו עליו כל ימי חייהם. הרחק משם בערפלי חול האדמדם אשר במדברישאו ראשם פארי-העמודים, אשר כוננו אותם בפרך ידי אבות המתים השוכנים פה. האנשים ישבו על הארץ בין הקברים, מהם שפכו שיח, ומהם הביטו נכחם מבלי דברמאומה. גדול כבוד התמונות האלה, אשר קצתן נערמו יחד כתאר פני ציור משוחבששר וקצתן ישבו אחד אחד לחשוב מחשבות, ולבכות ולחלום בהקיץ. הרואה אתהתמונות האלה מרחוק כמעט יחשוב לבו כי בא הקץ, הקיץ ה' את המתים מתרדמתעולם והנה קמו מקבריהם, ומקצת מהם חרדו ממראה עין השמש אשר לפתע פתאום, אחרכי נדמו בחשך ימים רבים, שלחה קרנים וברקים רב לעיניהם, וַתְּעַוְּרֵם, והנם יושבים כחולמים עוד את חלום קברם עד תמו, או כמעלים על זכרונם כי זהבשכבר הימים עברו ראו המראה הזה בהתהלכם על פני האדמה בארצות החיים. אולם הילדים המתהלכים בין הקברים האלה לרוח היום ששו משושויחדו בשמחה. יש אשר שתו עליהם עדי קשתם ותלים, וחצים לדולקים אחריהםיפעלו, ויש אשר שכבו על פניהם על מצבות האבן ורעיהם יכום אחור בכפות תמרים. רבים נאבקו איש את רעהו ויעשו מלחמה ביניהם, בהתיצבם כשני מחנות אויבים זומול זו, וכאלה רבות שעשועים. שעשועי הילדים האלה, יתארו לנגד עינינו מראהמלחמת אבותם נגד הרומיים בירושלים. והיה לזכרון. חום היום היה הולך הלוךובעור; פניתי ללכת משדה הקברים, אשר נשארה שם העדה עד עת מנחת הערב. אַבּוּל הַאסַאן: ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי. המשורר ר' יהודה הלוי, אשר נסינו לתרגם את קינתו על ציון, הוא נכבד ויקר לבני ישראל בעבור שיריו ההולכים לרוח האמונה. וכאשר גדול שמובישראל, בהיותו בחיר משוררי האומה, כן הוא מזהיר ג"כ בין אסיפת משוררי ספרדהגדולה כאחד הכוכבים הגדולים, ולא נופל הוא מכל אנשי השם אשר רוח השירנוססה בם, בכל עמי מזרח ומערב. היהודים יודעים אותו זה כבר, ויהי להם לגאון ולתפארת, ואחרמשורר שירי תהלים גדול שמו בקרבם, ובהעבירם לפני עיניהם תמונות גבור אנשיהשם אשר רוח ה' דבר בם, בהגיעם לתמונתו לא תשבענה עיניהם והביטו בו עד בוש. נפל חבלו בנעימים! כי לא דור אחרון לבד נתן כבוד לשמו. בן דורו, המשוררחריזי, כבר השמיע תהלתו וכבודו אשר מלאו כל הארץ, וישר לו את השירה הזאתלאמור (תחכמוני שער ג'): “ושירי הלוי ר' יהודה, לוית חן לראש התעודה, ועל צוארה טוראודם פטדה, הוא לבית השיר העמוד הימיני, יושב בשבת תחכמוני, הוא עדינוהעצני והוא עורר את חניתו על הנפילים, ועזב גבורי השיר חללים, וכל שיריו לבהחכמים יחיתון, וכמעט לפניו סף אסף ואזלת יד ידיתון, ויהי שיר בני קרח, לטורח, הוא בא באוצר השיר ושלל בית נכותה, ולקח כל כלי חמדתו. ויצא וסגרהשער אחרי צאתו, וכל היוצאים בעקבותיו, ללמוד מלאכת שירותיו, לא השיגו אבקמרכבותיו, וכל המשוררים ישאו מדברותיו, וישקו מרגלותיו, כי במלאכת הפיוטלשונו ברור ושחוט, ובשירי תפלותיו, ימשוך כל לב ויכבשנו, ובשירי חשק ניבוכשכבת הטל וגחלים בערו ממנו, ובקינותיו יזיל ענן הבכיויבקיענו.”36 הרב מקרטובא ר' יוסף בן צדיק אומר עליו. “כי הנהו אביהזמרה, כמו היותו באמנה על ברכי דבורה הנביאה ואגור החכם. הנהו צודה אתהנפשות בלי רשת ומכמרת רק בצוף פיהו ובנעימות מדברו, בחלקת חכו אשר כמן לשדהשמן, ובטל אמרתו הנוזלת ומתהלכת בחן ובמשרים. האם גור אריה יהודה או אילתאהבים, על כי התלכדו בו כעפרים תאומי צביה חן הנעימות עם עזוז הכח והעצמהלאחדים? – הנהו ענק לחמדת היופי, אחי החכמה, אבי הלמודים ובן הדעת ותורתאלהים.” אם אמנם דמיון האיש היושב בארצות הצפון ימצא בשבחים כאלההפרזה גדולה על המדה, בכל זאת גם בחסיר מהם כל ההפרזות ישארו עדים נאמניםעל רוממות האיש שעליו נאמרו, ועוד יותר על אלה המשבחים, אשר עם היותם בניאומנתו וגם נפשם חשקה לנחול את כל הכבוד הזה, בכל זאת לא מנעוהו ממנוונתנוהו לו בלי קנאה, ואף כי היו ביניהם משוררים אשר עשו להם שם עולם, כר' משה בן עזרא ור' שלמה בן גבירול. זה שלשים שנה, אחר אשר נמצא הדיוואן של ר' יהודה הלוי ע“יהחכם מהרש”ד לוצאטו, נודעו בישראל שירי חול של ר“י הלוי ודברים הנוגעיםלקורות ימי חייו. בעלי אסופות אנשי רוח כדוקעס, זאכס, גייגער וקעמפף שמחועל המציאה הזאת כמוצאי שלל רב. וביחוד השלשה האחרונים – זאכס בספרו בל”א: “שירי קודש אשר ליהודים בספרד,” גייגער ע“י ספרו האשכנזי: דיוואן אבולהאסאן יהודה הלוי מקסטיליאה,” קעמפף ע"י ספרו האשכנזי: “שירי משורריאנדלוסיא,” נטעו את שירי המשורר הזה שורק בגן ספרוּת האשכנזים. אפס לפרסום גדול הגיע שם המשורר הזה ומאורע מקורות ימיחייו בקרב אנשים אשר לא מבני ישראל המה וגם לא נמנו בין גדולי החכמים, זהלא כביר על ידי אחד המשוררים. קסם על שפתי היינריך היינע ותפארת התולים (איינע איראָנישע פראכט) עמו בשירו אשר שר בספרו “ראָמאנצעראָ” על ר' יהודההלוי. והנה אנחנו בתתנו היום לפני הקוראים מקצת ימי חיי המשורר, כונתנולהוסיף פרסומו בין קהל קוראים רבים, ועוד יותר למען יתעורר אחד האנשים, אשררוח השיר נוססה בם אשר יש לאל ידו לשום את שירי ר' יהודה הלוי כמתכנתם באוצר ספרוּת האשכנזים. אולם בטרם יהיח הדבר הזה, נחוץ הוא שתצא לאור מחברת כלשירי ר“י הלוי, אשר עד הנה נדפסו רק קצת מהם. לא יאומן כי יספר, ועכ”ז אמתגמור הוא, שעד הנה לא נדפסה כל המחברת הזאת מחסרון כסף ההוצאה. ואם איש איןבארץ אשר יעמוס על נפשו הוצאות המחברת ההיא לאור הדפוס כתמה, היפלא מחברתארץ הקדם אשר באשכנז לעשות כדבר הזה? הקצר תקצר יד בית עקד המדעים (דיאאקאדעמיע דער וויססענשאפֿטען) אשר בקרית מלך ווינא לעשות כזאת? הן אמת זההאיש המפואר החכם לוצאטו איננו מאנשי החברות האלה, אבל בכל זאת אישעסטערייכי הוא ומורה גדול (פראָפֿעסאָר) בבית מדרש הרבנים אשר בפדובה ונמנהבין גדולי החכמים, וכמעט אין איש בלעדו אשר יוכל להעמיס עליו המשא הכבד הזהלהוציא המחברת הזאת לאור הדפוס. ר' יהודה הלוי, אשר ע“פ מנהג משוררי ספרד הוסיף עוד לפנישמו העברי את כנוי הערבי אבו”ל האסאן, נולד בשנת ד“א תת”ם (1080) ואביו אישעשיר אשר לא ידענו ממנו דבר, זולת שהיה שמו ר' שמואל. בהיותו כבר בנעוריובקי בתלמוד ובספרי הפילוסופים הנהוגים בעת ההוא למד גם את לשונות ספרדוערב, ועסק במליצה ובחכמת השיעורים (מאטהעמאטיק) והרפואה. בעודו בעצם ימיעלומיו רוח השיר נוססה בו, ויחבר שיר להמשורר המפואר כבר בימים ההם אבוּ הארון: ר' משה אבן עזרא, שהכיר את גודל כח האיש הצעיר לימים אשר יגדל ממנובימים הבאים, ויעש לו כבוד גדול. גם במשוררנו זה ראינו את המראה אשר כבר נתאמת ע“י אלפימשלים בקורות החכמה אצל הערביים הפרסיים והישמעאלים ולרוב גם בארצות המערב: היינו שחברו לו יחדיו חכמת השיר והמליצה עם חכמת הרפואה והיה רופא אמן מהירבמלאכתו. ואם אמנם היה עסקו הרבה בחכמת הרפואה והיה נקרא לעמוד גם בחצרהמלך כרופא אמן, עכ”ז הרגיש בנפשו כפי הנראה את הסתירה וההתנגדות שביןהתעסקות הדמיון והמחשבה ובין עבודת מעשה. והתלונן “על הבל הרפואות שהוא. נאלץ להיות עמל בהן כל היום, ואף לילה לא ינוח.” ופעם אחרת הוא מתלונןביגון רוחו: “העיר גדולה ויושביה עזי פנים וקשי ערף, ואני עבד אשר נטל עליולבלות כל שנותיו להעלות מזור למחלת אדונים קשה.” וכאשר חלה בעצמו והכין לורפואות תעלה, התפלל אל ה‘, מבלתי היותו בטוח בכח הרפואה: "אל תעזבני ה’ אלהי! הנכון לבי בטוח ברפואותי כי אִוָּשֵׁעַ בהנה37. שירי דודים של המשורר הזה הם המובחרים שבמין זה ורשפיהםרשפי אש שלהבת יה; אבל לא נודע אם בריאה ברא לו המשורר במחשבתו אשר אליהנפשו תערוג, או היתה כזאת בפועל. יכול להיות שבחריזי פנינים אלה אשר לאיראו מות נאוה צוארי בתולה יפת תאר שכבר אבד זכרה ולא נודע שמה. דבר ברור הוא שהיה בעל אשה, כפי הנודע ע“פ ספור ר' גדליהואבן יחייא בספרו שלשלת הקבלה וז”ל: “ושמעתי אומרים שר' יהודה הלוי בעלהכוזרי היה עשיר גדול ולא היה לו זולתי בת אחת יפה וכשהגדילה היתה אשתולוחצתו להשיאה בחייו, עד שפעם אחת כעס הזקן אישה וקפץ בשבועה להשיאה אלהיהודי הראשון שיבא לפניו. ויהי בבקר ויכנס ר' אברהם ן' עזרא במקרה לבושמלבושי הסחבות, ובראות האשה העני הלז נזכרה משבועת אישה ויפלו פניה. עכ”זהתחילו לחקוֹר אותו מה שמו ואם היה יודע תורה ויתנכר האיש ולא הודיע ממנוהאמת. ותלך האשה אל בעלה למדרשו ותבכה לפניו כו‘. ויאמר אליה ר"י אל תפחדיאני אלמדנו תורה ואגדלה שמו. ויצא אליו יהודה וידבר אתו. ויגנוב ן’ עזרא אתלבבו ויכס ממנו את שמו. ואחרי רוב תחנוני יהודה הערים ן' עזרא להתחילוללמוד ממנו תורה והיה מתמיד בערמה ומראה עצמו בעושה פרי, ויהי לילה אחתויתאחר ר“י לצאת מבית מדרשו וזה כי נתקשה, מאד על חיבור תיבת רִ' בפזמון: אדון חסדך, והיתה אשתו קוראה אותו לאכול לחם ולא בא, ותלך האשה ותפצור בועד כי בא לאכול. וישאל ן' עזרא על ר”י מה היה לו במדרש שנתאחר כל כך ויהתלבו הזקן ון' עזרא הפציר עד שהאשה החשובה ההיא הלכה אל מדרש אישה, כי גם היאהיתה חכמה. ותקח מחברת אישה ותראה אותה לן' עזרא. ויקם ן' עזרא ויקחהקולמוס והתחיל לתקן בב' או בג' מקומות וכשהגיע לתיבת רי“ש כתב כל הביתההוא הראשון המתחיל: רצה האל לשמור כפלים וכו'. וכראות ר”י הדבר שמח מאדויחבקהו וינשקהו ויאמר לו עתה ידעתי כי ן' עזרא אתה וחתן אתה לי. ואז העבירן' עזרא המסוה מעל פניו והודה ולא בוש, ויתן לו ר' יהודה את בתו לאשה עם כלעשרו ור“י לאט לו חבר הבית של תיבת רי”ש בפזמונו שמתחיל: רחשה אסתר למלךוכו' ורצה שגם תיבת רי"ש תשאר שם בכתובים לכבודו38. נודע ומפורסם כי ברית אהבה היתה בין המשורר הזה ובין הרבהגדולי חכמי דורו. וככר זכרנו את בריתו את ר' משה אבן עזרא. המשורוים ר' שלמה בן אל-מועלם, ר' יהודה ן' גיאות, ר' יוסף ן' צדיק, ר' יהודה ן' אבון, ר' אברהם אבן עזרא ועוד חכמים ומדקדקים אנשים ידועים ומצוינים ע"פ מעמדםבחברה, היו חבריו ורעיו. הרבה משיריו נולדו על ברכי האהבה והברית שבינוובינם, אשר שר לעת מצוא לברך חתן וכלה למועד כלילותם או לקונן על מת ועלהרוב לקח מחשבות מוסר השכל ויעש להם כנפי השיר. וכבר נשמע בשירים האלה קוללב בחון ומנוסה בנסיונות מרים והתבוננות מחוכמות ומאוס בחמדות הזמן, והמהכמבוא לשירי הכבוד, הנשגבים הנעשים לעבודת הקודש אשר עשה לו המשורר שם עולםבעבורם וחיתה נפשו בגללם לנצח. ויהי בעלות המשורר על גפי מרומי כבוד המשוררים ותהי עמופתאם רוח אחרת מסבות בלתי נודעות לנו, אולי לא מצאה נפשו די שבעה בתמונותמליציות ומצא ענג יותר בחכמת התורה, וידום ימים רבים ולא נשא לשירנפשו. בימים ההם כתב ספר פילוסופי בלשון ערבית, אשר נעתק פעמיםהרבה ללשון עברית, רומית, ספרדית ואשכנזית. ע“פ משפט החכם גייגער אין מטרתהספר ההוא לעשות שלום בין הפילוסופיאה והאמונה, כ”א יותר לברוא פילוסופיאהחדשה בארץ יוצאת ירך האמונה. על פיו האמונה תבחר דרכה ותשב ראש ולה לבדהמשפט הבכורה והפילוסופיאה תלד על ברכה וממנה תחבולות תקנה לחיות על פניהאדמה כי ממנה תוצאות חייה. לא ישים כסלו בתבונה הנקנית ע“י הקשים בעמלויגיעה, כי רוצה הוא באור ה' המאיר לנפשות רמות ונכבדות, כי מקורו מקורחיים ממקום קדוש יהלך, ממקום משכן הנפשות והרוחות. נר אלהים אור רוחניהנבדל ומופרש מאוד כלל בני האדם נמצא רק בקרב ולב אנשים חכמים וידועים, שהםבערך יתר בני אדם כערך הלב אל שאר האברים. אור כזה נתן לאדם הראשון, אבל לאכל יוצאי חלציו לקחו חלק ונחלה באור זה, אלא רק אלה שנמצאו בם כל התנאיםהנחוצים המכשירים אותם לקבלתו. ואם אמנם, כאשר חשכו עיני דור אחד מראות, יוכל בן בנו לרשת האור ההוא מאביו הזקן, בכל זאת אם עבר החשך על פני דורותהרבה קדר האור הזה וכסה בערפל. נתק הפתיל האלהיי העולה ומשלב עד אדםהראשון. הכשרון האלהיי ההוא נמצא רק באבות הקדושים ואחריהם זרע יעקב שניםעשר שבטי יה ומהם קבלוהו עם בני ישראל. וההבדל הזה אשר בין בני אדם נמצאג”כ בין ארצות, שיש ארצות ידועות מסוגלות ‏ יותר אל שפע האור הקדש ההואוכבוד ה' שוכן שם וחוט של חסד משוך עליהם תמיד. ארץ מבורכת כזאת היא ארץכנען, אשר נגלה שם ה' בימי קדם. בעת אשר ישבו בה אנשי סגולה שזכו לגלוישכינה. גלוי שכינה זו והקבלה הקשורה בו הן הם לבדם, בצרוף אור ה' השוכןבנו, המקור הנאמן לאמונת ה'. הספר הזה נודע ומפואר בקורות הספרוּת (געשיכטע דערליטעראטור) בשם “כוזרי.” תמונת השיחה שבין איש לחברו (דיאלאָג). מלךהכוזרים שנכנס באמונת היהודים עם עמו אשר במאה השמינית למספר הרגיל קבלועליהם דת היהודים והיתה להם מלוכה בפני עצמם עד המאה הי"ג בערי קו-קז, מדברעם מורו המלמד אותו דת היהודית. אחר ההפסקה הזאת שב המשורר להעיר את כנורוולהתנשא על כנפי השירים המספרים תהלות אל שדי, ומודיעים כבוד תפארת ברואיווקוראים לתשובה ולענוה, ומלאים תשוקה וכליון נפש אל הארץ הקדושה. התשוקההזאת לא נתנה לו מרגוע, ותהי מחשבתו ביום וחלומו בלילה, כל ימיחייו. עד מה גדלה בלבו התשוקה ללכת אל ארץ הקדושה אשר לא היהאפשר לעשות בימים ההם בלי סכנת נפש, אנחנו רואים מחתימת ספרו הפילוסופיההוא, כמו בשיריו. אחר אשר השלים המורה (החבר) את ויכוחיו על דבר אמונתהיהודים, הוא נותן את ברכתו להמלך טרם הפרדו ממנו ומודיע לו כי הוא רוצהלשאת רגליו ללכת לשלם נדרו בירושלים. המלך אשר קשה עליו פרידתו שואל אותולאמר: "מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען והשכינה נעדרת מהם והקורבה אלאלהים מושגת בכל מקום בלב הטהור ובכוסף החזק? ולמה תכניס עצמך בסכנותהמדברות והימים והאומות המתחלפות? וזאת תשובה המורה החבר: “השכינה הנראית עין בעין היא אשרנעדרה, כי איננה נגלית כ”א לנביא או להמון ונרצה במקום המיוחד, והיא אשראנחנו מצפים לה באומרו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ובאמרנו בתפלתינוותחזינה עינינו בשובך לציון. אך השכינה הנסתרת הרוחני היא עם כל ישראלאזרחי ועם כל בעל דת האמתית זך המעשים טהור הלב אשר נפשו ברה לאלהי ישראל. וארץ כנען מיוחדת לאלהי ישראל כו' והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אםבמקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלהים כו' ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולךאליו ממקום רחוק וכל שכן למי שקדמו לו עונות והוא מבקש כפרת האלהים ואיאפשר לו בקובנות כו' ויסמוך על מה שאמרו רבותינו גלות מכפרת עון, כל שכן אםתהיה הגלות למקום רצוי אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באמרו לא תנסו אתה' אלהיכם, אך סכנה שהוא מסכן בכמו מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בהם. ואלו היה מסכן יותר מצד כספו כפי תשוקתו כו' ואם יצילנו אלהיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו, ירצה ויודה ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיוכו'." אמר הכוזרי: “לפנים היית בוחר בחירות, ואני רואה אותך עתה, שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל ממצותשאין אתה חייב בהם עד הנה.” אמר החבר: “אני מבקש החירות כו' ועבודתו (עבודת ה') היא החירות האמתי וההשפלה לו היא ההְכָבד על האמת.” אמר הכוזרי: “כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת, כבר ידע האל מצפונך, ורחמנא לבא בעי יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.” אמר החבר: “זה אמת כאשר ימנע המעשה; אבל האדם מונח לו בינוובין מאוויו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטובהנראה, ועל כן נאמר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם זכרון תרועה, לא שהאלהים צריך אל הזכרה והערה אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז היה ראוילגמול כו' וכאשר יהיו המעשים והכונה שלמים כראוי יהיה עליהם הגמול כו' כו' כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך אתאבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראללה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.” אמר הכוזרי: “אם הדבר כן מנעך אשם כו' האלהים יעזרך על כונתך ויגזור לך הטוב כו'.” והנה ר' יהודה הלוי עצמו הוא המדבר בספרו וישם דבריו בפיהחבר מורה המלך. ויהי בשנת ד“א תת”ק (1140) בהיותו בן ששים שנה, עזב אתאוהביו ומכבדיו ובתו היחידה אשר הולידה לו נכד אהוב לו, ויעבור בארץ ספרד, ובשמחה יצאו לקראתו בקארדובה ובגראנאדא וינשאוהו וינטלוהו בכבוד והדר. בשוטו על פני הים חבר שיר נחמד ונעים גהאזעל שתוכן ענינו לתאר הפחד והרעדהביום הסער, הבדידה על פני מדבר-המים הנורא, ואיך האדם הוא אין אונים לנגדחוזק יד כחות הטבע הנוראים. ויבא לאלכסנדריאה אשר במצרים העתיקה והמלאה נפלאות. ואולםתהלתו אשו מלאה הארצות באה לפניו, ובשמחה רבה ברכו את בוא המשורר המוכתרבכתר שם טוב. באלכסנדריאה בקאירה ובדאמיעטע התקנאו אוהביו איש ברעהו וכלאחד חפץ להביא את האורח הנכבד הזה תחת צל קורתו. בבואו בחברת משורריםורבנים שרים וחכמים, ועל ידי התעוררות אשר פעל בקרבו המסע עצמו, הקיצה בורוח השירה כבימי נעוריו וישר את מיטב‏ שיריו.‏ ובעמקי לבו נשמע כפעם בפעםקול הקורא אותו לירושלים ולכנען, “אשר שם שער השמים.” לשוא עמלו ויגעו אוהביו במצרים, אשר נשאר שם מחג הסכות עדימי חנוכּה, לעצרהו שם בדבריהם ובשיריהם, לא שמע אליהם וילך מאתם ויבא אלארץ הקדושה. אין קול ואין קשב ואין שיר אשר הגיע משם אל אוהביו, כמו כוכבמזהיר אשר נראה במהלכו ימים רבים על חוג השמים ופתאם נעלם ואיננו, ככה נעלםהמשורר ההוא בין קברות וחרבות עיר האלהים. כקבר אבי הנביאים ככה גם קברו לאנודע. גם המשוררים אהובי-אל מתים קל מהרה מיתת נשיקה. הספור ממות ר' יהודה הלוי לפניי שער ירושלים, בעת שחיברשיר קינה על חרבותיה, בחרב ערבי שבא רוכב על סוסו, אין לו יסוד מוסד בקורותהדורות. המשוררים והצַיָּרים מאמינים בספור זה בעבור היותו הגדה מליצית. גם היינריך היינע קבע אותו בשירו. ולצַיָּרים הספור הזה חומר נאות להעירהלבבות להפעלה. משורר אחד אשר לא נודע שמו חיבר שיר זה על מצבת קבר ר' יהודה הלוי, והוא ישן נושן: אֱנוֹשׁ דֹּרֵשׁ מְעוֹן צֶדֶק וְחֶסֶד, וְאָן פָּנוּ עֲנָוָה עִם תְּעוּדָה; שְׁלָשְׁתָּם נִקְבְּצוּ יַחַד וְאוֹמְרִים: הֲלֹא הֵן פֹּה אֲנַחְנוּ בִיהוּדָה! 39 בְּבֵית הֶחָכָם (הָרַב). העם אשר עוד לא נמחה מזכרונו היותו עובד עבודת פרך ארבעמאות שנה, אשר בכל ליל פסח מדי שנה בשנה עד היום הזה, מדי ספרו יציאתוממצרים, מתחיל: “עבדים היינו לפרעה במצרים!” מה יפה היתה הנהגתו, אחר אשרהיה לעם חפשי וגוי עצום, עם העבדים, ומה טוב מעשהו עמהם עוד היום בארצותאשר קנין עבדים עוד נהוג שם. ביום השבת אחר התפלה נתבקשתי אל חכם (רב) אחדנכבד לסעוד אצלו פת שחרית. השב הנכבד, מעוטף בטלית לבן עם ציצית בכנפיווצניף תכלת-אמוץ חבוש לראשו, קבלני בסבר פנים יפות והוא יושב על מטת משי, גבוה רגל אחת מעל קרקע הבית המכוסה ביריעת רקמה. רשמי תאר פניו העידו כי בןארץ הקדם הוא, הארץ אשר שם תאר פני הגבר עולה ביפיו על תאר פני האשה; אשרלא כן בארצות המערב, ששם נשי היהודים אשר עוד תָו-העם נראה בהנה, יפות הןמהזכרים. החכם ברך את בואי בדרך הנהוג בארצות הקדם בכלל, בהניחו ידשמאלו על מצחו על לבו ועל שפתיו; אחוי כן נתן לי את ידו הימנית בברכת השלוםהנהוגה בינינו גם בארצות המערב: “שלום עליכם!” אחרי כן בקש אותי לשבתלשמאלו, מקום הכבוד בארץ הקדם, וימחא כף. עבד שחור בא אל הבית ויתן לפניבקערת כסף תערובות איזה אבק ממראה לבן-כהה עם כף כסף. ויהי בלקחי מעט, אחראשר ברכתי את בעל הבית, כמנהג בארץ הקדם, ואטעום, ואדע כי הוא אבק הקאפֿעעשחוק ומעורב עם נופת (צוקער), הנתן ביום השבת במקום קאפֿעע מבושל אשר לאיעשה בשבת. ועבד שני, לבוש כאדוניו, רק רגליו יְחפות. הביא אחר זהבספל-בדולח יפה מרקחת ומים שנצטננו בקרח, אשר השתוממתי על זה מאד. כאשר הגדלי, יובאו ספינות מלאות שלג מלבנון לאלכסנדריאה, ומשם על מסלת הברזללקאירה. אחר הדברים האלה פתח בעל הבית את פיו וישאלני לאמר: הברך ברכךאלהים ביום הזה בתפלה בכונה מעומק הלב? “”תפלת הצבור יראי ה' “” עניתיאותו, “”הבעירה גם בי שלהבת יה. ומאד שמח לבי על המראה אשר ראיתי בביתתפלתכם, כי רק השליח צבור לבד התפלל בשיר ובקול רם, ויתר הקהל חקה אחת להםלהתפלל בלחש והשקט. אצלנו בארצות המערב לא כן הוא, וצעקת כל הקהל, כאלו כלאחד רוצה שתבא תפלתו באזני ה' לפני תפלת רעהו, היתה נסבה להביא עלינו חרפתבעלי אמונות אחרות וחלול השם.“” “התפלה ראויה שתהיה בלחש,” השיב החכם: “מלאך אלהים כותב עללוח זהב תפלת כל איש אשר הוא מתפלל בלחש ונותנה לפני ה' כבואו אל השמים. ורבי אחד צדיק אשר היה דרכו להתפלל בקול רם, ראה על לוח הזהב ההוא במקוםתפלתו הרבה מקומות רקים וחסרים. וישאל את פי המלאך לאמר: “על מה זה לאנרשמו כמה דברים מתפלותי אשר יצאו ממקור לבי?” ויענהו המלאך: “בעת אשרהרימות קולך יחד עם כל קהל המתפללים, וכל אחד מכם הרים קולו יותר מרעהו, נתבלבלתי כמה פעמים ולא יכלתי לשמוע דבריך. ומלאכים אחרים לא שמעו כמו כןע”י צעקתך את תפלת יתר המתפללים, וע”י כן נחסרו דברים בלוחות הזהב." ומי זההגבר אשר ישוע לפני מלך בשר ודם בצעקה, ולפני מלך מלכי המלכים על אחת כמהוכמה?" כבר בעת שיחתנו באה אשת החכם אל הבית, לבושה לתפארת בבגדיארץ הקדם, והיא מחרשת ושומעת את שיחתנו. עליה בגד משי אדום ועליו מלמעלהבגד קצור ירוק דמשקי. מגבעה אדומה על ראשה ועליה חבוש צניף מטפחת משי מעשהרוקם, שלל צבעים רקמת צצים ופרחים. אבני חפץ ירוקות ודר הזהירו ככוכבים עלהצניף ההוא. מטבעות זהב טורקיות מגודל טהאלער כסף עד גודל רביעית הדוקאטעןתלו בחרוזים על צוארה. עיניה נקרעו בפוך והבריקו מפניה היפות ביפי נעוריהן. שני שדיה פרשו אור, לדבר בלשון מליצת ארץ הקדם, כשני ירחים אשר לא כסובענן. כאשר עמדנו רגע מדבר, ותפן אל אישה בכבוד והדר ותאמר: “תןלי רשות, אדוני, לשאול את האורח שלנו – ברוך בואו לביתנו! – אי-מזה הארץהוא?” “”לא נכון וישר לשאול את האורח מאין בא ומתי ילך. אפס האורח הזה כברנודע לי מאנה הוא;‏ מלאי משאלותיך למען“” כה השלים דבריו בשחוק, “”למען לאתקצפי על אישך!“” ותקם מעל המטה, ותקרב אלי בברכה אותי ע"פ מנהג ארץ הקדם, ותעש כאלו היא נושקת את ידי, מבלי אשר נגעו שפתה את ידי באמת. ותשאל אותילאמר: “מאיזה ארץ אשר במערב בא אדונינו הנה!” ויהי כאשר השיבותי לה ותשב ותשאלני על דבר נשותינוומנהגיהן, מלבושיהן, וביותר השתוממה על זאת שבתולות אוץ המערב חפשיות הנהבבחירתן בהנשאן לאיש. “ואיכה תדע ותכּיר ילדה בת שתים עשרה שנה לבחור בטובלה?” שאלה אותי. כאשר הגדתי לה כי בתולותינו נשאות ע“פ הרוב בנות שמונהעשרה שנה וּלפעמים עוד בזמן מאוחר הרבה, השתוממה ותאמר: ומי האיש אשר יקחלאשה כתולה זקנה כזאת?” ותוסיף ותשאל: “התשאינה הנשים עדי זהב ואבניחפץ?” “”בלכתן להתרועע ‏בתוך קהל ועדה, או במקומות הועד הפתוחיםלכל.“” החפץ תחפוצנה לשאת חן בעיני איש זר?" “”כפי הנראה כן הוא!“” “אנחנופה נושאות עדינו תמיד, בכל אשר אנחנו עוסקות בעסקי ביתנו, ואנשינו שמחים עלההוד וההדר אשר הם פורשים עלינו, ובזה אנחנו מעלות על זכרוננו תמיד להודותלהם חסדם”. בעת שיחתנו באו אל הבית הלוך ובוא אנשים שונים, “לכבד ביחדעם בעל-הבית את האורח” ובלי ספק גם מתשוקתם לשמוע חדשות הנעשות בארץ, מבלתיהיותם קוראים לא עלים מגידים חדשות‏ ולא ספרים ממין זה, גם פה מצאתי כמובארם וכנען, כי כיהודים כנוצרים דואגים יחד לבלתי יאָנסו לעבוד עבודת המלךלצאת לצבא בסבת פקודת הסולטאן (האט-הוּמאיוּם) להשוות משפט כל יושבי ארצו. ורק בזאת ינחמו, כי לא פרסמו השרים עוד את הפקודה ברבים במצרים ואין לה עודכח מעשה. המשנה למלך אשר במצרים עוד לא גלה את הפקודה הזאת, זה ארבע שניםאחר שנתנה, אם אמנם נצטוה על זה פעמים מאת הסולטאן: שנינו פני שיחתנו וּפנינו לענינים אחרים, והנה נשאל נשאלתימאחד האנשים על מצב אחינו בני אמונתנו בארץ הקדושה, כי שמעה אזנם את אשרנלחמו בי בירושלים שוטני ולא יכלו לי. בשום לב ובאוזן קשבת שמעו את הדבריםאשר ספרתי להם. איזה שאלות אשר שאלו אותי בינתים על אודות ארץ ישראלומקומותיה המקודשים הראו לי את חסרון ידיעת הרבה רבנים, ועוד יותר היאנפלאת בעיני שבהיותם עוסקים כל ימי חייהם בתורה ובתלמוד, ועכ"ז אינם יודעיםמאומה מגלילות ארץ ישראל ומקורות היהודים שם. ותהי זאת נחמתי, כי נזכרתי שאלה אחת אשר שאלני קארדינאלרומי, בהיותי ברומא ובקרתי את פני האדון מעצצאָפֿאנטע בהיכלו: אם יש הבדל רבבין לשון פרייסען ללשון אשכנז? אחר אשר הגדתי להם את כל דבר הריב, אשרהתקוממו היהודים בירושלים נגד בית הספר אשר יסדתי שם, חוו דעתם כל עדתהשומעים, כי רע עליהם מעשה אנשי ירושלים. אדון הבית פתח פיו ויאמר: “תודות לה'! כי לא היו אלההאנשים אחי הספרדים, כי אם האשכנזים בני ארצך המה היו במורדי אור ולא רצובתקנה זו ליסד שם בית ספר. אנחנו הספרדים” כה השלים דבריו כמתגאה על זה, “מונים בין אבותינו את ר' יהודה הלוי, ר”ש בן גבירול, ר“י אלחריזי, ר”יאלבו, אבן תבון ובן מימון! ועוד אורות החכמה כאלה למאות." נהפך עלי הגלגל להלחם בעד לוחמי ולריב את ריב יריבי, כי לארציתי שתהיה שתיקתי כהודאה, כאלו אין בין יהודי אשכנז אנשי רוח אשר עשו להםשם גדול בחכמתם העמוקה ובידיעתם הרחבה ובתפארת כל מלאכת מחשבת, וחתמתי דבריבשאלתי: מדוע גם היהודים הספרדים אינם הולכים בדרך אבותיהם החכמים אנשי השםמעולם ואינם עושים כמעשיהם? “הנה גדול ונכבד בעיניכם הרב הרמב”ם, אשר חי בארץ מצרים, ואשר לפני חכמתו וצדקתו יכרעו ברך גם היהודים בארצות המערב. הכי לא ידעהרמב“ם ולא למד גם החכמות ההכרחיות לנו על פני האדמה ומדוע יוצאי חלציוישאו שמים עיניהם ויחפצו לדעת רק את אשר בשמים? הרמב”ם ידע טבע הצמחיםוהכין מהם רפואות תעלה, שמש וככבים ידע מבואם, ולא נכחד ממנו אשר בבטןהאדמה. הנבחר שבספריו אשר יחיו עוד לנצח, הלא הוא הספר “מורה הנבוכים” אשרממנו יתד וממנו פנה לחכמת היהודים, הלא כתב את הספר הזה בשפת עם נכר ולאבלשון עברית? לא רק במצרים לבד יכבדו בני אמונתו את שמו, כי אם גם על פניכל הארץ יכבדו את האיש משה הזה כעבד נאמן לה'. וכי לא הוציא גם הוא את עמומסבלות הסכלות ומארץ חושך ואפלת הבלי שוא ומדוחים? הכי לא למדו גם בעלי דתמחמד את ספרו זה בבתי מדרשיהם עוד בחיי המחבר? וטאָמאס מאקווינא, ואלבערטוסמאגנוס הגו בו אחר שנעתק ללשון רומית, לשון כל העולם." החכם הביט בפני במנוחת נפש, ואחר אשר החריש מעט לאסוףרעיוניו פתח פיו ויאמר: “הרב ר' משה בין מימון, זכר צדיק לברכה! ועוד חכמיםגדולים בזמנו וקודם לו היו קרובים יותר אל מסירת התורה שבעל פה מאשר אנחנוהיום, ובאו בסוד ה' בכמה ענינים אשו כבר נאבדו מאתנו. המה היו גבורי כחובטוחים מן הטעות, אם אמנם נטו ימין ושמאל ללכת אורח לא סלולה המה ידעו דרךה' לשוב ללכת בו בכל עת ולא יָראו רע. לא כן אנחנו, החיים היום על פניהאדמה, תש כחנו, חשכו עינינו ולא נראה באור השכינה אשר נכבה לנו שביב אישההאחרון, חלילה לנו ללכת אורח לא סלולה, כי בדרך המלך נלך, פן נתעה בישימוןונאבד דרך לבלתי שוב עוד אל ארחות חיים. התורה לבדה היא אור לנתיבותינו, דגלה עלינו אהבה, ועלינו להרחיק מאתנו כל חכמה חיצונית וכל עסקי האדמה הזאתלמען לא נתורה אחרי עינינו ונלך תועה.” “הגם מסחר וקנין תאשר על נפש בניאמונתינו?” “”נחלת ע“ה (הבלתי מלומד) הוא.”" הלא גם האיש אשר ביראת כבוד דברנו ממנו, הרמב“ם ז”ל, היהלו סחר אבנים טובות? בעבור אשר נבזה בעיניו נמאס ע“פ דברי חכמי התלמוד, לעשות את התורה קרדום לחתוך בה. ולך, רבי הנכבד, נגלו כל החכמים הרבים אשרהיו לפנים בישראל, אשר כלם כמחשבת הרמב”ם היו מחשבותם וכמוהו עשו גם הם. וגם בדורות מאוחרים חיו בארצות המערב אנשים חכמים גדולים ויראי ה', ולא היומבזים את המלאכות והמסחר, כשפינאָצא שהיה לוטש כלי מחזה ובן-מנחם שהיהסוחר." השמות האלה אנכי שומע פעם ראשונה, ולא ידעתי את תהלתם אשראתה, האורח הנכבד, תשמיע באזני, ובלי ספק אמת הוא. אפס בדבר הנוגע להאדםהגדול ר' משה בן מימון, זכר צדיק לברכה! כמדומה לי שהשמועה שהגיעה לאזנינושהיה עושה מסחר בְאבנים טובות רק משל הוא. והכוונה בזה שהוא הביא מרגליותשל ההלכה ואבני חפץ ההגדה למצרים להפיץ אותם בין תלמידיו.“” לא נשא אותי לבי להשיב אותו דבר על השקפתו המליציית הזאת. שחוק הודאה שנראה על שפתי מצא חן בעיני אדון הבית ונראה כנהנה מזה מאד, ויתר האנשים אשר היו עמנו לקחו הדברים כפשוטם והוטבו בעיניהם מאד. צאת ובואשני המשרתים השחור והלבן, בכל עת אשר בא אורח חדש, להביא לפניו קאפֿעע ומינימתיקה, הסיב לי לשאול, אם יש רשות להיהודים במצרים לקנות עבדים ולהחזיקםבביתם? תשובתם היתה שאין להיהודים רשות על זה. ואחד הרבנים הוסיףלאמר: “אם גם היה לנו הרשות לא היינו עובדים בעמיתנו בארץ אשר ידעואבותינו, מה רע ומר גורל העבדים.” ואחר ענה ואמר, כי במלכות היהודים‏ אשרבאביסיניען מחזיקים היהודים עבדים, אבל העבדים ההם הם עכ“ום. ע”י השאלותוהתשובות האלה הגענו אל שקלא וטריא על אודות משפט העבדים ועניניהם אצלהיהודים בימי קדם. הרבנים נתוכחו זע"ז ואלו הביאו ראיות לדברי חבריהם מכתוביהתורה וממאמרי התלמוד וקורות הדורות. כאשר ישחקו לפנינו המשחקים בכדורינחשת קלל, עד כי תלאה העין לראות ונשתאה ונשתומם ממראה עינינו ככה האירווהבריקו מפה לפה הויכוחים והתשובות, הראיות והסתירות. והיה בעיני כדמותמלחמת הרעיונות, אשר איש מהלוחמים לא גבר על רעהו, ולבסוף עשו שלום ביניהםבהודותם כי לדבר אחד נתכוונו להורות איך התנהגו היהודים עם עבדיהם בחסדוברחמים גדולים. והנה רשמתי לי לזכרון דברים אחדים על הענין המדובר ויעדתיםלהודיעם להקוראים. זה לא כביר באר לנו את הענין הזה באר היטב החכם ס. סאנטאָ, (S. Szanto) ולא לבד כי נמצא בדבריו הרבהמדברי השיחה אשר שמעו אזני, כי אם השלים עוד את דבריו יותר. לכן מצאתילנכון יותר לשום לי דבריו המסודרים והמבוארים היטב לקו, מלשום לפני הקורארק לקוטי אמרים, אשר אולי לא נשמרו היטב בכח זכרוני. עַבְדּוּת הָעֲבָדִים אֵצֶל הַיְּהוּדִים. “לעולם בהם תעבודו (ויקרא כ“ה, מ”ו)” אמרה תורה על עבדיםעכ“ום, ועם כל היות מקח וממכר העבדים בימים ההם דבר שאי אפשר להיות בלתו, בכל זאת נחלקו על זה חז”ל, אם דברי הכתוב האלה הם מצוה או רשות. ולכוליעלמא היתה העבדות ענין רע שראוי למנעו בכל מה דאפשר. כה עשתה התורה חפשי אתהעבד הכנעני אם חבל בו אדוניו ועור את עינו או הכה את שנו ולא הספיק זהלהרבנים והם מונים עוד ארבעה ועשרים מומין שהעבד יוצא בהם לחפשי. ולא זהבלבד, אלא אפילו אם אדוני העבד הוא רופא ורצה לרפאות את עבדו מחליו, ועשהבו שלא בכונה אחד מן המומין האלו הרי הוא יוצא לחירות. מלבד אשר הרשות תמידביד האדון לשחרר את עבדו, הנה יש אופנים אשר הוא מוכרח על זה ע“פ הדין. עד”מ אם ימכור יהודי הדר בא“י את עבדו לחוץ לארץ או לנכרי בארץ, הרי הואחפשי; וכן הוא ג”כ חפשי אם יעלה בידו לברוח מאדוניו מח“ל לא”י; או כשנשבהוברח מבית כלאו; כשבעליו הקדישו או הפקירו. ‏אם צוה שכיב מרע שעבדו יירשאותו אחרי מותו וקם מחליו, העבד חפשי מאדוניו. אם הרשה יהודי לעבדו לעשותאחת מהמצות שנצטוו אליהם רק בני ישראל, כמו להניח תפילין ולקרוא ג' פסוקים בתורה, הרי זה כאלו נתן לו שטר שחרור.‏ מי שהגיד עלעבדו שהוא בנו שוב אינו חוזר. שנים שלקחו עבד כנעני ושחררו האחד כופין אתהשני להוציאו ולקחת ממנו שטר חוב על חצי דמי שוויו. וקרה שאחד שהיה לו עבדשנשתחרר חציו וכדי שלא יכופו אותו לשחררו גם הוא נתן אותו במתנה לבנו הקטן, לפי שאין ב“ד מוציאין מן הקטן. מה עשו חכמים? עשו לו אפוטרופוס וכפו אותולשחרר את העבד ע”פ דין תורה. עכ“ום שנתגייר עם עבדיו, הרי אלו העבדים שנתגיירו קודםלאדונם משוחררים הם. המשפט הזה נעשה גם במלכה אחת שנתגיירה עם עבדיה, והיהשמה ברוציא, וי”א בלורית, ולפי דעת אחד הסופרים החדשים היא עצמה בעטוריאפוליא, אשר יסדה את בתי הכנסיות בקאמפוס ובוואָלומניא, אשר מצאו זה שניםהרבה את קברה ברומא. על ההשתדלות הגדולה לפתוח שערי החירות להעבדים יעיד גםהמאורע הזה: פעם אחת נאספו אצל ר' אליעזר תשעה אנשים להתפלל וחסר עוד אחרלמנין עדה שלמה ולא אחר ר' אליעזר לכתוב שטר שחרור לעבדו הכנעני אשר קנהבכסף מלא, כדי שיצטרף למנין. והוקבע הדבר הזה הלכה לשחרר עבדים לצורך מצוה. וח"ה לשפחה שחוששין לצניעותה. ע“פ משפטי חסד אלה נהגו ג”כ עם העבדים אשר לא יצאו לחירות. כבר ע“פ תורת משה הכתובה לא היו רשאים להסגיר עבד הבורח אל אדוניו, ושופךדם עבדו דמו ישפך. שבת ומועד נחו העבדים מעבודתם והיו נוטלים חלק בשמחת החגובמשתה יו”ט. ורז"ל הוסיפו להזהיר שלא למכור עבד בתנאי שלא יפרנסהו בעליובשנת בצורת. וספרו בשבח ר' אבוהו בר אמי, שלא היה די לו להשביע רעבוןעבדו, אלא מאכל אשר אכל הוא בעצמו צוה, לתת מקודם לעבדיו ולשפחותיו – ואשרע“כ, תוסיף ההגדה לאמר, נגלה אליהו בביתו. ר' יהודה לא אכל בשר ולא שתה ייןשלא נתן חלק מזה לעבדו; יען, כה אמר, יוצרי הוא ג”כ יוצרו. עבדים הכנעניםשל רבן גמליאל הנודע לתהלה, נשארו לזכר עולם בקורות ישראל ע“י חסדי אדונם. הוא בקש תחבולות לשחרר עבדו טבי הנודע לשם, וכשמת טבי קבל עליו הנשיא רבןגמליאל, הנחומים כמתאבל על שארו ובשרו. בבית המשפחה הזאת אשר היתה גדולהבישראל ע”י הנשיאות, הרשו לשפחות להקרא בשם הכבוד “אֵם.” ואחת מאלה השפחותהרהיבה עוז בנפשה פעם אחת לנדות איש מישראל אשר ראתה אותו מכה בנו הגדול, מעשה אשר לא יעשה בישראל בשביל שנקל עי"ז להעיר חרון הבן להרים יד באביו. והיה האיש בנדוי שלש שנים, כאלו יצא הדבר מפי רב ומורה בישראל. שמואל שלם קנס לשפחתו בעבור שפגע בכבודה, כי אמר, אין לילצוות רק על עבודתה ולא על כבודה. במות עבד כנעני קברוהו בכבוד וספדו עליועל קברו כמנהגם אז לאמר: ספדו לעושה מלאכתו באמונה ונהנה מיגיע. כפו." וכלהדברים האלו לא הספיקו עוד להרמב“ם ז”ל וחתם דבריו בהלכות עבדים בזה הלשון: “מדת חסידות ודרכי החכמה שיהיה האדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו עלעבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה; חכמים הראשונים היונותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון העבדים לסעודתעצמן כו' וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה; ולאירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו כו' ואין האכזריותוהעוות מצויה אלא בגוים עובדי ע”ז אבל זרעו של אברהם אבינו הם ישראל שהשפיעלהם הקב“ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב”ה, שצונו להדמות בהם, הוא אומר, ורחמיו על כל מעשיו. כלהמרחם מרחמין עליו כו'." והנה פה יש מקום לשאול: אם כך המדה להתנהג עם עבד כנעני, מה נשאר עוד לעשות לעבד עברי בעל בריתנו, להאיש החפשי הנשכר לעבודה? על זאתנשיב בדברי רז“ל: “כל הקונה לו עבד עברי כקונה אדון לעצמו.” כי ימוך אישמישראל ונמכר לאחיו לעבד, או מכרוהו ב”ד בגנבתו שאין לו לשלם, היו משגיחיםבעין פקוחה שתשאר בקרב לבו אהבת החירות וכבוד האנושיות; נשים לא נמכרו גםבגנבתן, ואנשים, בין שמכרו את עצמם, בין שמכרו אותם ב"ד, לא נמכרו בפרהסיאעל אבן הפקח ולא בסימטא ובהכרזה כדרך שהעבדים נמכרים אלא בצנעה ובדרך כבוד; כי אין למכור את האדם כסחורה בשוק ולעשות מסחר וקנין עם הנברא בצלם אלהים. מחיר העבד היה משנה שכר שכיר הנשכר כפי המנהג אז לשלששנים40. כי לא נמכר איש עברי לשנים הרבה יותרמימי עבודה שבשבוע. וחייב העבד להשתדל לפדות את עצמו עוד קודם תשלום שששנים לעבודתו, שלְא תכבה בלבו הרגשת החירות וישתקע בסבלות ובעבדות. ועלהאדון לנחמו ולמשכו חסד ולא ישכח כי אחיהו העני הוא ואי אפשר לו להיות עבדלו לעולם. כשהולך האדון עם עבדו העברי בשוק, לא יעשה דבר המראה שהואהאדון וזה עבדו, לא ישען עליו, ולא יוליך העבד אחריו כליו לבית המרחץ; ובכלל לא יעבידהו בדברים המגלים לרבים חרפת עבדותו, לא יעשה אותו בלן ולאספר ולא נחתום לרבים וכדומה, וכשהוא מסיב על שלחנו יסיב העבד אצלו, וחייבהאדון להשוותו לו במאכל ובמשתה, לא שיהיה הוא אוכל פת נקי ועבדו פת קיבר, לא הוא שותה יין ישן ועבדו יין חדש, לא יהיה הוא ישן על גבי מוכין ועבדוע"ג תבן. ואם אין לו יותר מכר אחד יתנהו לעבדו והוא ישן על הארץ. ואם ישלעבד אשה ובנים האדון חייב במזונותיהם. ועוד יותר משכו חסד את האמה העבריה. כי מכר איש עני מישראלאת בתו הקטנה לאמה, היא יוצאת לחרות במיתת אביה או אדונה, או כשבגרה; כיאין דין נחלה נוהג בנקבות ואין מכירה ע"י אחרים תופסת בגדולים. ועבד ואמהשיוצאין בשש מענקין להם ולא יצאו ריקם מאת אדוניהם, לבלתי יוכרחו להמכר עודהפעם בדחקם. ואם לא יאבה העבד לצאת לחפשי, כי אבדה מלבו הרגשת החרות, ישארבבית אדוניו עד שנת היובל ולא יותר. ולאות חרפתו ירצע אדוניו את אזנו ששמעהולא הקשיבה אל דבר ה': "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרתעבד (ויקרא כ“ה, מ”ב). אבל אמה עברית אינה נרצעת, כי חסה התורה על מינה, וכן עבדים מזרע הכהונה אינם נרצעים, כי ברית כהונתם תגן עליהם מחרפתעולם. מכל המשפטים האלה אנו רואים כונה כפולה; ראשונה להטות לבבני אדם לחסד ורחמים, ולנעול דלת מפני האכזריות, וללמד לעשירי העם להתחסדעם עבדיהם ולא יהיו אדונים קשה. וזאת שנית להרים בכבוד גם את האנשיםהעובדים לאחרים ולעורר בלבם התשוקה לחרות ושלא יהיו נבזים בעיני עצמם, וזהיסוד ושרש החנוך הטוב. וממילא מובן, שהנשכרים לעבודה לבד, כמשרתים אשראצלינו היום, לא נגרעו מהעבדים דבר ולא הרעו אדוניהם, לעשות עמהם מאשר היועושים עם עבדיהם הנמכרים להם. ובפה מלא אמר משה רבינו ע"ה “שחוטבי עציםושואבי מים” נצבים כלם לפני ה' כמו ראשי העדה זקניהם ושוטריהם, ומשפט אחדלכלם בעיני ה'. בדיני השכיר אין שום הבדל בין יהודי לאינו יהודי; ובדרך כללהוראת מלת “שכיר” בספר התורה, כשאינה נגדרת בתאר אחר, הכונה בה על אינויהודי, וזה נראה ברור במה שלא יאכל “השכיר” בקרבן הפסח. והנה באה המצוה שלאלהלין פעולת שכיר, ובעת עבודתו בשדה ובכרם הרשות לו לאכול ולשתות מכל מאכלומשקה אשר הוא עובד בהכנתם. וכל הדברים האלו נאמרו כדברים שכבר הם גלויםוידועים מעצמם, עד שספר התורה לא מצאה רק להוסיף שלא יגרע העבד העברימהשכיר שאינו יהודי. התלמוד השוה את השכיר בכל דבר לאדוניו, ואינו אלא מחליףעבודתו בשכרו. התנאים שנעשו בינו ובין בעליו היו נשמרים ונעשים כל כך כפימשמעות הדברים הכתובים בשטר, עד שכעס ר' יוחנן על בנו על שלא נשמר בדבריווהתנה עם אריסיו לתת להם מזונות בכלל, מבּלי שיבאר מה יהיו מזונותיהם. “ואםתתן להם סעודה כסעודת שלמה, הלא להם המשפט לבקש עוד טובה ממנה. לך עוד הפעםאליהם והתנה עמהם מה יהיו מזונותיהם.” ועוד יש להשכיר יתרון בדין במה שלוהמשפט לישבע וליטול, תחת אשר לשאר בני אדם אין להם המשפט על הרוב רק לישבעוליפטר. ועד כה גדלו משפטי זכיות השכיר עד שברבות הימים הוכרחו לתקן תקנותלהגן על הבעלים מפני האריסים, “כדי שלא תנעל דלת בפני העבודה.” וכן הביאם ההכרח ג“כ לתת גבול וקצבה לחסד היהודים ורחמיהםהרבים, בהיותם נסבה אל גניבת-אדם. כי לא מנעו ישראל כל הונם ורכושם לפדותעבדים יהודים מידי עכ”ום אשר עבדו בם בפרך ובאכזריות חמה. והגוים האכזריםכראותם חסדי היהודים לאחיהם כני אמונתם גברו חיל לצודד נפשות ולשלול שללאדם, למען יפדו אותם מידם בדמים יקרים. ויהי חסד היהודים סבה להגדיל הרעהולהאדירה. ועכ“ז, כאשר כבר אמרנו, לא מחו ביד הגוים שישבו בקרב ישראל לקנותעבדים עבריים ולעבוד בם. ומצד השני היתה החובה על כל איש מישראל לעורר לבאנשי ביתו ומשרתיו ולהרגילם להרגשות טובות ע”י מוסר וסדרים נאים ומנהגיםטובים. מי לא ידע את שיר “אשת חיל” המתאר את האשה הטובה הצופיההליכות ביתה: “דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, לא יכבה בלילה נרה, ותקםבעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, ידיה שלחה בכישיר גו' כפה פרשה לעניגו' פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.” – “וכי יש תורה של חסד ויש תורהשאינה של חסד?” שאל חכם אחד. “הן” השיב אותו חכם אחר, תורה ללמדה (ר"לשעושים את הכתוב בה) זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה (פי' שאינם עושים עלפיה) תורה שאינה של חסד." (סוכה דף מ“ט ע”ב). אלה הם צפרני הארי אשר תֻכר בם היהודות, ולא יפלא בעיניאיש כי ישראל גוי אחד בארץ, אשר לא בא בספורי קורותיו זכר מלחמה על דברעבדים, דבר אשר לא יוכלו להתהלל בו גם שני העמים המפוארים אשר היו למופתלאייראפה. טרם נכלה לדבר בענין זה נשים עין כמעט רגע על מצב בני ביתהיהודים בזמנים מאוחרים. בעבור חסדם וטובם נהרו אליהם מכל הגוים מסביבעבדים ומשרתים, ויבקשו לעבוד לאדונים יהודים, עד כי נתעוררה עי"ז קנאהומשטמה בלב העמים. והדת נתנה לבלתי ימכרו עבדים ליהודים. ובכל זאת לא חדלועוד במאה החמישית למספרם אף כהני הנוצרים לתת כבוד ותהלה לחסדי היהודיםבדבור ובמעשה. האפיפיור גרענאָר הראשון אסר על היהודים קנין עבדי עולםנוצרים רק באופנים מיוחדים, והתיר למשרתים חפשים לעבוד בבית היהודים. כאשרנתן היהודי באזיליוס, אשר התנצרו בניו, כל עבדיו לבניו לנחלה בחייו, למעןלא יאבד כל זכות ומשפט על קנין כספו, פסק האפיפיור עצמו שמחויבים העבדיםלשמוע בקול אדוניהם היהודי; יען, כה דבר נשיא הכנסיה איש החסד, גם בניועצמם לא נעשו חפשים ע"י מי נדה אשר נזרקו עליהם מכבוּד אביהם ומשמועבקולו. עם כל זאת נשתנו העתים פעם בפעם ועלטה כסתה פניהם, אם אמנםהיתה יד הממשלה המדינית את היהודים בדבר הזה. לודוויג התשיעי נתן פקודהחמורה, לבלי יפתה איש את העבדים העכ“ום של היהודים לקבל דת הנוצרים, כיעי”ז יאבד הישראלי משפטו עליהם ויאבד קנין כספו בענין רע. צוה למשרתיםהנוצרים לשמוע בקול אדוניהם היהודים, וליהודים צוה לפקוח עיניהם על משרתיהםהנוצרים שישבתו ביום הראשון לשבוע. ולעומת זה אסרו במקומות אחרים כל עבודתהנוצרי בבית היהודי, ולא זה בלבד, כי אם גם למילדות נוצרים פקדו לבלתי תתיד עזרה ליולדות עבריות, כי אם בהיותן בסכנת מות41 – אלה הם עצם דברי הפקודה הישרה אשר תורת-חסד על לשונה – יערוךנא הקורא את הדברים האלה מערכה מול מערכה עם מה שאמרנו למעלה אודות הנהגתהיהודים עם עבדיהם העברים בחייהם ובמותם. עַבְּד-אֶל-קַדֶּר. שר אחד בירושלים, אשר השתעשעתי עמו בחברת מרעיו פעם אחתלעת ערב, בעת אשר נקרא לפנינו מכתב מאת עבד-אל-קדר, נתן לי אגרת אל אחדאוהביו באלקאהירא לקבלני בסבר פנים יפות. וזאת היתה הסבה אל הדבור הזה: אנכי זכיתי לדעת ולהכיר את העמיר המפואר (נציב ושר צבא) בדמשק, למלאות רצוןהשר אשר השתעשעתי בחברתו רשמתי לו רשמי פני העמיר ותארתי לו קול דברו ומהלךרעיוניו. ולא שבעה אזנו משמוע ופיו משאול אותי על כל דבר קטן ותארחיצוני. עבד-אל-קדר יש לו אוהבים לאלפים מפוזרים ומפורדים בכל ארץהקדם, המאמינים כי ישוב לשבת על כסאו ועוד ידו תעשה נוראות בארץ. “עודיתנשא כארי במדבר, ויתעורר כאור שמש, כי יבוא מועד!” כה ידברו המאמינים אישאל רעהו, בהשתוחח עליהם נפשם על כי ירד כבוד האיסלאם, ובהתנחמם בתשועההקרובה לבוא. השר בירושלים חפץ לעשות נחת רוח לאוהבו אשר בקאירה, ולעשות לוהיכרות עם איש אשר יש לאל ידו לתאר לו את העמיר, דרכי מחשבותיו ומעשהובדמשק קריה נאמנה, ע"פ ידיעתו אותו פנים אל פנים. על פי הדברים האלה נתן לי אגרת אל עבד-אללה-בייא, ויקבלניבסבר פנים יפות בגן המפואר אשר לירכתי ביתו בקאירה. אחר אשר הושיבני ושאלנילשלומי כמדת דרך הארץ: אם בריא אנכי? אם גברו חסדם עמדי גלי הים ועבישחקים?" וכאלה רבות, הסיב דבריו על אודות העמיר, וכאשר עשיתי לאוהבובירושלים הוכרחתי לעשות גם לו ולתּאר לו יפה את העמיר וכל דרכיו. אזנוהקשיבה לדברי רב קשב, ולפעמים נראה שחוק שמחה על פניו בתארי לו את יפיהעמיר, או שניתי לפניו דבר חכמה אשר יצא מפיו בעת אשר דבר עמדי. עיני ראו איך היה כבודי הולך וגדול בעיניו, וכמעט שנתקנאבי כל עוד הוספתי לספר בשבח העמיר, איך הוא מדבר לכל החפץ לשמוע מתורת מחמדומגלה סודות אשר לא נודעו לאיש בלעדי הנביא, אשר כל שומעי דבריו ישתוממוויגילו ברעדה ויהללו את ה'. אחר אשר ישבתי אצלו שעות הרבה בקשתיו לתת לירשות ללכת לביתי. “אתה האדון בבית הזה!” השיב לי הנסיך השב, “ועוד תשובלכבדהו באור פניך.” הוכרחתי לקצוב לו היום ומועד השחר אשר אבוא אליו, על פימנהג בני ארץ הקדם, לשבת עמו כל היום; אחרי כן קם עבד-אללה-בייא וילך לפניעד מפתן הבית, וישלחני. משרתי הבית והעבדים נצבו לפני לסוך את דרכי, לא לבד בעבורכבדני, כי אם גם לקחת מתנת ‏כסף מידי. ביום המיועד בא מאָהאמעד-אָמער אלחדרי ויגד לי, כי באו משרתי הנסיך לבקשני אל אדוניהם. סוס חוּם בלום במתגורסן לתפארת, כר המרדעת מכוסה בבגד סאממט מצבע תכלת מרוקם בכסף רב, נצבלפני בית מלוני, ועבד כושי לבוש לבן כלו אוחז אותו. ועבד שני נפל על פניוויכרע ארצה למען אשר יהיה גבו הדום לרגלי לעלות על הסוס. כאשר החזקתי בידיהרסן המכוסה כסף וישבתי על כר המרדעת, הלוך הלכו שני העבדים לפני הסוס, לסול לי דרך בין המון העוברים. אחרי חצי שעה באנו לפני בית עבד-אללהבייא. אם אמנם הורגלתי כבר עם הכנסת אורחים של הערביים, בכל זאתפה עלתה על כל אשר ראיתי עד הנה. כי באמת קבלוני פה כאלו הייתי אדון הבית, ועבד-אללה עצמו עם כל בני ביתו הזכרים לא משכו ידם כל היום מלשרתני. בבואי, בטרם ראיתי פני בעל הבית, הובילוני לבית המרחץ, אשרקירותיו המצופים באלאבאסטער צהוב קבלו כל מראות הקשת ע"י חתיכות זכוכיתמצבעים שונים שנקבעו בכפה הגבוהה. אל האמבטות משיש לבן הקבועות בקרקע ירדתיבשלבים מכוסים יריעות רקמה. בקערות כסף גדולות הכין אחד העבדים קצף-בוריתוישם בתוכן מטפחות לבנות רכות מצמר גפן. אחר רחצי את בשרי הובילוני לחדראחר אשר על יד בית הרחצה ועליתי על מטה מכוסה ביריעות יקרות ויגישו לפנימשקה השערבעט, קאפֿעע וכלי מקטרת. אחר אשר עברו שעות הרבה קבלני אדון הבית לשאול בשלומי. עלכֵן גבוה רגל אחת העמד גליל נחשת ועליו מיני מתיקה ופירות ויין שרף הנעשהמפרי הגפן. העבדים הגישו לי מכל הדברים האלה ואח"כ לבעל הבית אשר לא נגעמאומה בטרם ברכתיו וטעמתי מהם ראשונה. אחרי הדברים האלה הלכנו לשוח בגן הסגור מסביב בחומה גבוהה, בעציו, פירותיו, וריח הניחוח אשר בו נדמה לי כגן-עדן קטן. מעט מעט החל חוםהשמש לשום משטרו על פני הארץ. ויצו עבד-אללה בייא את עבדיו לפרוש יריעה וכרים על יד באר של שיש תחת תומר רענןומצל, למען אנפש שם. הוא עצמו הלך לשוח בין סבכי ראָזמארין ושושנים. הבארירתה מימיה מעלה כחצים מיד גבור וקרנים עבות מידה עלו למעלה עד כפות התמריםומשם שבו לנפול אחור אל המקום אשר בּאו משם, ומראיהם כמראה ערבי-נחל מכסףנוזל. ואני הייתי בעיני כאיש אשר הובילוהו רגליו פתאם אלארמון-מקסם, אשר לבלתי ‏ יספר את המוצאות אותו שם והתעלומות אשר ראו עיניו, קסם על פניו יחלוף ונהפך לאיש אחר. המרחץ המשיב נפש, המראות הנפלאות, ריחהפרחים, שאון מי הבּאר, תארו המשונה של בנין הבית המוליך שולל את כחהדמיון, כל אלה חברו יחדו להוליכני תועה וישימוני כחולם ודמיתי לראות בעיניאת הדברים המסופרים בספורים הבדויים (מאֶרכען). הטיתי אזני ואקשב אם לאישָּׁמע קול שרים ושרות, ועיני תשוטטנה לראות אם לא תבואנה נשים יפותלבושות מכלל כולן להראות לפני, וקנא אותן פתאם אדוניהן מלךהכושי…. השמש רד לבוא ואיקץ. עלי התמר הסוככים עלי, הלוהטים מקרניהשמש האחרונות, נדמו כזהב מקשה אדום והשמים הזהירו ככפה גדולה בענק, נוצצתמאבני חפץ המשובצות בה. כפי הנראה הגידו לאדוני הבית כי הקיצותי, יעַן קרבאלי וישאלני: “ההיתה מנוחתך (כעף) מבורכת?” כאשר השיבותי לו כי כן, ויאמר: “שש אנכי כי טוב לך בבית עבדך.” מטעמים נעשים כאשר יאהבו אותם הערביים, אשרהובאו לנו בשלשים קערות ונאכל אותם בכפות ידינו מסובים על היריעה, נתנושמחה בלבי על ידי חזרות אשר לא הורגלתי בהנה. אחרי אכלנו ואחרי שתותנופנינו משם אל חדר אחר, אשר בא שמה אלינו איש אחד ובידו כנור. אדוני הביתקרץ אליו בעיניו וישב על היריעה הרחק מאתנו. עבד-אללה בייא הגיד לי, כי זה האיש ברח זה איזה שנים לפניםמאלגיר, להחבא מפני חמת הצרפתים. “שיר-נקם אשר נתחבר בימים ההם נפוץ על פניכל הארץ ע”י העתקות שנעשו ממנו וישירו אותו בראשונה בפרהסיא בבתי משתההקאפֿעע, בבתי מלון אורחים וברחובות קריה. ויהי כאשר נודע להצרפתים תוכןהשיר ויתנו דת, לבלתי ישאהו איש על שפתיו. אפס לא יכול לב הערביים ואזנםלשכוח השיר הזה אשר האמינו כי חברו עבד-אל-קדר, ויזמרו אותו בבתיהם באמרםבלבם כי אין שומע אותם. וישימו הצרפתים משפט מות לאיש אשר ימצא אצלו השירהזה או ישמע על פיו. ושנים משוררים אשר מלא אותם לבם לעבור את פי הפקודההזאת הומתו בכדורי עפרת, והשלישי נמלט ותהי לו נפשו לשלל. אותו תשמע היום, אדוני!" סאיד-בן-מימון נגן מעט בכנור ויחל לשיר בדרך שזכרנו כבר בתארנו את מספרי ספורי-דודים את “שיר הנקם” לעבד אל קדר.42 ואנחנו ישבנו מחרישים ומקשיבים לקול השיר, הארוך מארץ מדה, עדי כלו דברי המשורר. ויבא העבד ויגש לו את השערבעט להשיב נפשו העיפה באמת, כיבכל כחו ובקול גדול שר את השירה הזאת, ולפעמים רחפו כל עצמותיו. לבקשתי לתתלי העתק מהשירה הזאת, השיב לי כי רק על לוח זכרונו היא כתובה; וכאשר שאלתיממנו כי בפיו יקרא לפני ואני אכתבנה עלי ספר, ענני כי יוכל הדבר הזה להביאאותו בסכנה. ובאמת לא היה בזה שום סכנה, יען כי כבר עברו יותר מעשרים וחמששנים מעת שנתחבר השיר הזה באלגיר, ואין עוד שום סבה להצרפתים לשלוח ידבאנשים אשר ישאו אותו על שפתם. ועם כל זאת גם הבטחתי לתת לו מתן זהב, אשרלב הערבי סר למשמעתו תמיד, לא הועילה לי מאומה. מחמד-אָמער הגיד לי אח"כבטוב טעם ודעת, כי לא אכה המשורר לתת לו את שירו, כי ירא פן יבולע לו כייהיה השיר הזה לנחלה עוד למשורר זולתו. והנה ע"פ מקרה זר ורחוק, השיר-נקם הזה, אשר נתחבר בין הריאלגיר ואזני הקשיבו אותו במצרים, הגיע לידי – בוויען. כשובי ממצרים, הגדתילידידי הנכבד, האדון אייגען אָבערמייער אפס קצת מתוכן השיר וענינו; באזניםקשובות שמע דברי. ככלותי אמר אלי בקצרה ובשמחה: “השיר הזה בידיהוא.” בשנת 1830 היה בעיר אָראַן, והיה קרוב לשרים המושלים. כאשרהגיע לאזנו השמועה משיר זה ומעונש מות אשר לאיש השר אותו,‏ הנה החכם ההוא, אשר ניקאלויס לענויא כבד אותו בשם מליץ שירי-זמרה (לירישער דיכטער), נכספהוגם כלתה נפשו עוד ביתר עז שיגיע השיר הזה לידו או עכ"פ תשמענה אותואזניו. איש גדול ונכבד מממשלת צרפת הוביל אותו אל הראש (אימאם) הנכבד אשר באראן וזה האחרון שלח אותו לבית קטן ודל אשר שם ישב אחד מקנאיהמושלמנים. ואם אמנם שלח אתו הראש איש נאמן אחד אל הקנאי ההוא, לא האמין בוולא אבה לשיר השיר ההוא עד אם ישמע מפי הראש עצמו כי יוכל לעשות כזאת מבליאשר יחרף נפשו. ממחרת היום ההוא מלא את משאלות “הפֿראנדשי43” אשר לנו להודות לו על השיר הזה שיר קהל גוי כלו (איין פֿאָלקסליעד) אשר בהררי קורות העולם יסודתו, שיר אשר מפאת ענינו כן מפאת מהשהוא מיוחס אל עבר-אל-קדר הוא יקר הערך מאד. והנה נוסיף פה איזה הערות לקצתדברים אשר לא כל הקוראים בארץ המערב יבינו אותם בלשונם. א. בית תפלה (מאראבוט) לפני שערי אלגיר. ב. סאהעל, כה יכנו יושבי אלגיר את הככר אשר על שפת הים. ג. הנשים הכושיות יעטפו מעל לבגדיהן מטפחת צמר מצבע תכלתוהנה נושאות אותה כאשר תשאינה הנשים הערביות את הלבוש שקורין האיק, אותחגורנה אותה על מתניהן. המטפחת הזאת נקראת פֿוּתה (Foutha). ד. הרמחים (באיאָנעטע). ה. כך נקראים אצלם בתי התפלה מלבד בתי-המסגד (מאָשעען). ו. חודבא יכנו הערביים את דרשת האימאם (הכהן וראש בית המסגד). ז. כן יכונו הארצות אשר למבוא השמש (כמו בלשון עברית). ח. ארץ הכושיים. ט. השם שייק יורה בעצם על כל איש מלומד בן שלשים שנה. ע“פשרשו הוראת שייק זקן. כמנהג כל החברות יש להם גם להשייקים בערים שייק אחדהגדול שבכלם, שיש לו נשיאות גם ע”פ הממשלה המדינית. איש כזה מושל לפעמים עלארץ רבה, כמו עד"מ שייק אל-געבעל שהוא נשיא נשיאי ההרים הגבוהים. י. תַּלב, תלמיד, ככה יכנו הערביים את יודעי ספר, הקוראים בצבור בספרים הקדושים להם. הַמְּחֹלְלוֹת. ‏על אבני המצבות העתיקות לזכרון מלכי קדם, אשר הוצבו עודלפני צאת בני ישראל מארץ מצרים, נמצאים ציורי תמונות נשים מחוללות, המרקדותערומות כביום הולדן לקול כלי שיר. תמונות המחוללות החיות היום על פני אדמת מצרים, דומות לרובמאד לאלה פסולי-אבן שנפסלו לפני אלפי שנים, עד שמביאות אותנו ‏לחשוב, כיבכונה הן מחקות את המחולות העתיקות האלה, למען תרוה נפשנו ענג במראותנפלאות ימי קדם אשר כבר היו לעולמים. כאשר גם לבושי העם בארץ מצרים נשארועל תכונתם ודומים לרוב לאלה הנמצאים על אבני המצבות. דעת האומרים שמחולות העגבים אשר בספרד באו להם ע“י הערבייםשהלכו שמה שבי, היא סתורה ע”י מה שכבר בימי קסרי הרומיים הראשונים עשו להםשם הנשים המחוללות מחולות עגבים אשר בקאדיקס היא גאדעס העתיקה. ובכל זאתהאיש אשר ראה בעיניו את מחול פֿאנדאנגאָ44 ועודמחולות אחרות עוברות גבול המוסר, אשר תחולנה הנשים המחוללות במצרים, לבבויחשב וישפוט שפוט, כי רק כח הדמיון החזק אשר לאנשי המזרח הוליד והמציא אתהמחולות האלה. לפי דעת אחרים הביאו הכנענים (דיא פֿאֶניציער) את מחולות ארץהקדם האלה לספרד, ואם נשפוט ע"פ הרושם אשר המחולות האלה עושות בנפש ידמהמחול בת הורודיא אל המחול אשר תחולנה עוד היום הַגַהֲצִיֶהותבמצרים. ‏בס' ברית החדשה מארקוס ו', כ“ב-כ”ג נאמר: "וַתָּבֹא בַּת הוֹרוֹדְיָא הַהִיא וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וְהַמְּסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר תֹּאבֶה וְאֶתֵּן לָךְ׃ וַיִשָּׁבַע לָהּ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶתֶּן לָךְ עַד-חֲצִי מַלְכוּתִי." עד שנת 1894 היתה הרשות למחוללות לרקד בכל מקום גלוי לעיןכל בלי צעיף על פניהן. ויהי כי השחית כל בשר את דרך המוסר בגלל הדבר הזה, ותנתן דת על פי השתדלות כהני דת מחמד לבלי תעשינה עוד כדבר הזה. ומאז והלאהתֵרָאנה המחוללות רק בבתי הנשים (הארעם) לשוש אתם משוש בשמחות חתונה ומילה. אבל לעומת זה יראו לפעמים אנשים לבושי שמלות נשים מחוללות, ומראים נפלאותמחולם בשוקים וברחובות. עבד-אללה בייא, אשר לי להודות לו על רוב ענג אשר הרוח נפשיבו, הוא אשר הכין לי גם את הענג הזה לראות במחול מצרים בהלוית כלי שיר, בחברת אוהביו אשר האסיף אל ביתו לראות במראה הזה. רבצנו על מחצלות של קש-תמרים וכרים חטובות אטון דמשק סמכואת ראשינו והיו למשען ידינו. עבדים שחורים הגישו לנו שערבעט וקאפֿעע שחורוכלי מקטרות שראשם אבני אקדח (בערנשטיין) משובצות זהב ואבני חפץ. כל קנהמקטרת (טשיבוק) עולה למחיר חמשה עשר אלף פיאסטער, הוא ערך אלף טהאלער כסף. אפס רק בדבר הזה נכר עושר הבית. קירות החדר הגבוה אשר ישבנו בו טוחות בשידלבן ורק התקרה ממעל חקוקה בששר, כל כלי בית אין בחדר: אבל לפני החלון הפתוחהרים צמרתו תמר גבוה אשר בתוך הגן, מזהיר לאור הלבנה, ושאון מי הבאר אשרכחצים ביד גבור ירה יירו למעלה עולים ויורדים נשמע לאזנינו. עששיות ניירמצבעים שונים בתבנית פרחים האירו את הבית. אחרי אשר הרגענו כשעה אחת אחרי שמענו את שיר-נקם שלעבד-אל-קדר, אדון הבית מחא כף וארבע עלמות באו אל הבית הלוך וטפוף בכבודוהדר; אחריהן באו ארבעה מנגנים בכלי שיר. בעת אשר ישבו המנגנים על רגליהםשתי וערב בירכתי הבית לנגדנו, הלוך הלכו העלמות לאט במעגל לתת ברכת שלוםלכל אחד האורחים הרובצים על הארץ, ובלכתן תעמודנה בכל פעם ופעם ותגענהבימינן ללבן ומצחן ותשק למו פיהן. האות נתנה מאדון הבית והמנגנים קמו ממקום שבתם לקרוב אלינווינגנו בכלי שירם איזה נגינות מעוררי יגון, בעת אשר שמנו עינינו על כליהשיר. האחד נגן בכנור של שני נימין שגופו מאגוז הקאָקוס, חציו נקוב חורועור רקוע עליו ועל העור עומר נסר משענת הנימין (דער שטעג). צואר הכנורהזה, אשר עליו תשוטטנה אצבעות המנגן כמו על כלי הפֿיאָלאָנצעללע או הנוסלעשל הסערבען, היה ארוך, חצי עגול, מעץ הָבנים משובץ שן. המצרים יכנו את הכליהזה בשם פרסי “קעמענגעה”. הנימין והקשת הם משערות סוס. המנגן השני אחז בחיקו מצלתים (צימבעל) אשר יכנו בשם “קאנון” ע“פ המלה הפרסיית “קאנאָן”. ארכו ערך שלש רגל ורחבו רגל וחצי. תיבתו העמוקה ערך שלש רגל היא מעץ משובץ שן. לכל קול וקול (נאָטע) שלשהנימין, וכל ניטי הכלי ששים ושנים והם עשויים ממעים. נסר משענת הנימיןבאמצעותו, חמש רגלי נסר המשענת עומדות על חמשה חורים ארוכים אשר עור דגרקוע עליהם מלמעלה. המנגן מכה על הנימין בשני מקלות קטנים עשוים מקרןויושבים על אצבעותיו כעין כובעי-האצבעות (פֿינגערהיטע) הנעשים לתפירה. המנגןהשלישי נגן בכלי שיר הנקרא “אוד” אשר תכניתו ושמו לקחו אח”כ לכלי הנבלהנקרא “ליוטא” באיטליא או “לויטע” באשכנז. המנגן הרביעי חִלל בחליל הנקרא “חליל-הנזירים” (דערווישפֿלאָטע), יען כי הנזירים ירקדו לקול הכלי ההוא. שםהכלי הוא “נייא” בלשון ערבי. התוקע בכלי “נייא” אוחז אותו בין שפתיו כתוקעיהאבאע אצלינו, ואצבעותיו תרקדנה מסה על ששת חוריו. ומעבר השני נמצא ג"כ חוראחד. הכלי הזה הוא קנה ברזל נקוב. מחמד ואפלטון מתלוננים שניהם על מלאכת הנגון ואומרים כימאתה נסבה להפוך אנשים לנשים ולהתעות לב הנשים. ועכ“ז כמעט לא נשמע בעולםקול נגינת עגבים כנגינת היונים (דיא יאָניער), ועם אין בארץ אשר יאהב אתהנגון כעם הערביים, אם אמנם המנגנים והיוצאים במחול כטמאים הם בעיניהם. ובכל זאת גם מנהגי קודש הדת לא יחסרו כל טוב הנגון והשיר אצלם. הספן, הקוצר, הבונה, הפועל (דער האנדלאנגער), השואב מים, כלם ישאו קולם וירונוויבקשו להקל עבודתם ע”י הנגון והרנה, ואין זבח משפחה אשר לא ישמע בו קולכלי נגון ושיר. את עם מצרים קראו לפנים: עם של סופרים וכותבים, ובמשפטוצדק יוכלו לכנות אותם ג"כ עם מנגן. הנער עודנו באבו ילמד בקול נגינה בספרהקאָראן. ואולי ילמדו גם היהודים לסבה הזאת בקול נגינה את התלמוד למען יקל להם לזכרו. נגינת המצריים לא תנעם לאוזן איש האייראפי: כל קול הברהתחלק לשלשה חלקים, וסימן המעמיד עצמותה (איחר קאראקטער) הוא יללה רבהופשוטה (ווייכע אונד מאָנאָטאָנע קלאגע). החכם המתבונן לאנע אומר, שנגינתהמצרים היא תערובות נגינות היהודים הפרסיים והיונים, אשר מאלה האחרוניםלקחו הערביים גם השם מוזיקא, אבל יתר השמות המלאכותיים השייכים למלאכתהנגון לקחו משני העמים הראשונים. אחר אשר נגנו המנגנים בכלי שיר איזהנגונים נגשה העלמה45 וביד שמאלה התוף, ותברך בתנועות ידה את היושבים לפניה כדרך ארץ הקדם. ותשר: עַפְעַפֵּי עֵינַיִךְ, אֲהוּבָתִי! כַּחֲנִית מִיַּד גִּבּוֹר מְעוֹפֶפֶת – בֹּאִי, רַפְּאִי מַחַץ מַכָּתִי, אַתְּ מָרָה וּמְתוּקָה כַנֹּפֶת. הַלַּיְלָה מִסָּבִיב חָשְׁכּוֹ שֹׁלֵחַ רַק פָּנַיִךְ אוֹר יִגְּהוּ כַּיָּרֵחַ. בְּמֶתֶק שִׂפְתוֹתַיִךְ תְּהַפֵּכִי לִקְנֵה בֹּשֶׂם קְנֵה הַמִּקְטֶרֶת; וּמֵחַשְׁרַת עָבִים תְּשַׁלֵּחִי פָּנַיִךְ כַּלְּבָנָה לְתִפְאֶרֶת. עֲתַר עֲנַן הֶעָשָׁן סְבִיבֵךְ יִכָּפֶל יָשִׂים כַּקֹּסֶמֶת חֲתוּלָתֵךְ עֲרָפֶל. בְּיַרְכְּתֵי מִדְבָּר אַתְּ בָּאֹהֶל יֹשֶׁבֶת, וְכַחֲלוֹם נָעִים הִנֵּךְ בְּחֵיקִי שֹׁכֶבֶת. אֵלָּה וְתָמָר רֹאשָׁם לָךְ יַטּוּ, מִגֹּבַהּ קֹמָתֵךְ בֹּשׁוּ גַּם חַתּוּ; אֶל רֹאשׁ צַמַּרְתֵּךְ עֲלוֹת מִי יִתְּנֵנִי וּנְשִׁיקוֹת אֶקְטוֹפָה וְדִשְׁנֵךְ יַרְוֵנִי. לא כל בתי שיריה כללו יופי והדר כבתים האלה, והרעיונותוהתמונות אשר בחרה העלמה הזאת, בדברה מחשוקה או אליו, היו על הרוב עוברות ‏גבול המוסר ומעוררות החושים. דבר זר ומפליא אבל עצמיי לשירי העגבים שלהערביים הוא, כי החושק מדבר אל חשוקתו כאילו הוא מדבר אל זכר; אשר על כןהרבה משירים כאלה יקשה הבנתם. העלמה שרה את שיריה לאט, ותמלל כל מלה בפה מלא ובקול רועד (טרעמולירענד). רעידת הקול היא אות, כי המשוררת ההיא מטיבת שיר היא ויודעתלכלכל דבריה במשפט. הנגינים אשר שמענו כמעט כלם היו דומים אחד לחברו, ועלהרוב שרו בתים הרבה בנגון אחד, אם אמנם היו הבתים משונים מאוד בתוכן ענינםולכל אחד מהם נדרש נגון אחר מתיחס אל ענינו. לפעמים הכתה העלמה ביד ימינה על התוף, המנגנים בכלי שירלוו את חרוזיה בקולות אחדים וירימו קול רעש כללי (איין לערמענדעס טוטטי), כאשר באו בשיר דברים שאין לתרגמם לאיש אשר לא הסכין לשמוע דבר שאינו הגון. כאשר כלתה העלמה את דבריה קראו המושלימין: “יתן לך אללאה חן וחסד!” “קולךברוך!” “דלתי גן עדן את פותחת!” העלמה נגעה בימינה את מצחה ופיה ותצב אתתפה לרגלינו. כל האורחים הניחו על התוף מטבעות זהב וכסף. המחוללים והמחוללות, המנגנים והעלמות (אלמעה’ס) במצריםמתהללים כצוענים (ציגיינער) כי יוצאי ירך שבט הגהאוואצי הם המשונה רק מעטמיתר אנשי מצרים בתאר פניו, ומתיחס לאבי אבותיו בארמאקי, הוא בארמאקי אשרנשא בראשונה חן וחסד לפני הרוּן-אל-רשיד, ואחרי כן נשא זעם אפו וכל יד עמלבא לו ממנו. שם השבט תשא עליה כל אשה משבט זה ויקרא שמה גאציה: השמות האלההיו אח"כ במצרים לשמות התאר למחוללות ומחוללים. הגאציהות והאלמעהות, הנחשבות להיפות שבנשי מצרים, יושבות באחת פנות העיר, או באהלים הרחק מאדםוהנה לבזיון ולחרפה לכל סביבותן. בימי משתה ושמחה וחתונות הנה נקראות לבואאל בתי הנשים ופעמים לא מעט ילוו את העולים לשלם נדר במעקקא ונספחו אלהמחנה היוצא למלחמה ביום קרב. לא רחוק לדמותן להקדשות אשר בא זכרן בספרהתורה. והנה מעלות על זכרוננו גם נערות המקדשים (נאָננען) אשר ביאפאן, והנהנשים סרות טעם העוברות ממקום למקום, אשר תתנה מאתננן חלק לבתי מקדשיהן ביוםשובן אליהם. נשי מצרים אלה היפות, אבל מעוררות את לבנו ליגון ואנחה, משלמות לאוצר המדינה מס, ומכס תזנותן זה עולה בקאירה לבד לסך ארבעים אלףזהובים כסף לשנה. אם ישתומם בן ארץ המערב על השחת המוסר של משלמות ומקבליהמכס; יעלה נא על זכרונו עיר אחת חפשית בארץ מולדתו ארץ אשכנז המלאה להמוסר ומדות טובות. האנשים והנשים אשר לשבט גאוואצי יתחתנו רק ביניהם, ועלהמעט יקרה שאיש משבט אחר יעלה על לבו לקחת לו לאשה אחת המחוללות, אבל אםיקרה כזאת, הנה יעשה לה כל הכבוד שהאיש עושה לאשתו, רק בני שבטה ימנעוהמכבוד, כי תהיה בעיניהם כסוררה עוזבת אלופי נעוריה ומשפחתה. האנשים הם סריםלמשמעת נשותיהם, והם עבדיהן עושי מלאכתן, והמה המנגנים כאשר נשותיהם תצאינהבמחול. כצוענים כן גם הם חרשי ברזל וכדומה. מאז אסרו על הנשים לצאת במחול לעין כל, יקרה פעמים לא מעטשישימו הגברים עליהם שמלות הנשים המחוללות ויקרעו בפוך עיניהם, ויצאו במחולברחובות או בחצרות. המה מכונים בשם קהאווא"ל, ואין לחחליפם בבחורים ונעריםאשר גם הם ילבשו בגדי הנערות ויצאו במחול ויקראו בשם טורקי “גינק” אשר יגידלמדי מה מלאכתם, אולם נשובה לראות את המחוללות אשר לפנינו, שבע פעמיםתסבינה במעגל לאט, ודי עת לנו להתבונן בם בינה. הנה ארבע תמונות ישרות אבל לא גבוהות קומה, יפות תאר וכמומתוארות במחוגה. הצעירה היא בת שתים עשרה שנה והבכירה בת שש עשרה. פניהןמפיקות חן, מפיהן הפתוחות מעט בכונה תראינה שנים לבנות כשלג. עיניהן שחורותוגבותן ארוכות וקרועות בפוך, והנה נוצצות ומבריקות מפניהן שמראיהם כמעטמראה הזהב החוּם, כפות ידיהן וצפרני אצבעות ידיהן ורגליהן מָאֲדָמִים בצבעהעננא. לבושי הנערות האלה יוסיפו עוד להפליא אותנו על לבדוּת (אייגענטהימליכקייט) וזרות המראה הזר. על מצחן הבריק תור מטבעות זהב סדורות בכליל יופי העוצר בעדהשערות לבלתי תרדנה על פניהן; והנה יורדות אחור עלי עורף, פרועות ובלולותבפתילי משי שחורים אשר יזהירו בהם רִקֻּעֵי פַחֵי זהב למֵאוֹת. בגד שלסאממט קצר מצבע תכלת-הדודאים (פֿיאָלעט), מעשה רוקם רקמת זהב רב צפוד עליהן, בתי ידיו פתוחים והולכים הולך וחסר עד שראשם נעשה חד והמה מגיעים עדהקרסולים, והיה כאשר תרים המחוללת את ידיה ורחפו בתי יריה סביבה ככנפים. כתונת משי לכן מעשה אורג-רשת (גאצע) פתוחה על החזה ויורדת עד המתנים. חגורהבמטפחת שלל צבעים יקרה עלי מכנסי משי רחבי ידים ארוגי ציצים ופרחים. אצעדהוצמיד מזהב משובץ באבני חפץ על זרועותיהן, ובידיהן ישתקשקו צלצלישמע. ויהי כאשר הקיפו ארבע הנערות במעגל שבע פעמים, פנו שתיםמהנה ותשובנה אחור אל המנגנים, ותשבנה על רגליהן שתי וערב, ויובא לפניהןקאפֿעע ותשתינה. ככה עשו פעמים הרבה בערב ההוא, לפחת בקרבן רשפי אש שלהבתמחולות העגבים. ושתי הנערות האחרות יצאו במחוֹל אשר לקח את עיני יותר בעבורזרותו מאשר בגלל יפיו. במחול ההוא רק הלוך הלכו הנערות לאט פנימה ואחורניתפעם בפעם בהרים ידיהן באופן אשר גבי הידים פונים מעלה ואצבעותיהן הנפרדותנטויות מטה. אחרי כן מהרו ללכת עד רקדן אשה אחר רעותה ומשיקות בצלצלים. ובעוד רגע והנה זרועותיהן כפופות כקשת נטועות על מתניהן, והנה סובבות אשהסביבה כדלת על צירה, לא כגלגל לפני סופה כי אם לאט. וחצי גופה העליון נועינוע הנה והנה כקנה. שתי המחוללות לא נגעו אשה ברעותה. קולות הנגינה החלולהשמע במרוצה ובחפזון, ועל פיהם החלו גם הנערות למהר‏ ולרוץ, לחייהן להטו, ופתאם החלו לפסוע או לרחף אלינו כאילו היו רגליהן קשורות ואסורות יחד, ובלכתן נטויות גרון בהדר גאון עוזן נוע ינוע החזה ככברה ונראה כמרקד במרוםשבתו; כמעט רגע קמה סערת החזה לדממה, ורק רגלי הנערות נעות במהירות ע"פהסער המתחולל בנגינות כלי שיר הזרים האלה כנור ומצלתים וחליל. האריכו במחול ההוא עד כי עיפה נפשן ותשובנה שתי הנערותהאלה בפיק ברכים אל המקום אשר המנצחים בנגינות יושבים שם, למען תת לשתירעותיהן האחרות לבוא על מקומן ולעשות מלאכתן גם הנה. ותקם אחת מהנה, היאהנערה בת שש עשרה שנים, ותצא במחול היותר עז בכל מחולות מצרים, הוא מחול “הדבורה”. גם הנערה הזאת החלה כאלה אשר ראינו לפניה, ותהיינהתנועותיה לפעמים יפות אבל על הרוב פראות ודומות לתנועות גולמי עץ הנעשיםכתפארת אדם (מאריאָנעטען). פתאם תזעק זעקה גדולה ומרה, כי נשכה הדבורה אתציץ פרח צבי תפארת מצרים ותתא בין שלמותיה. תבקש ולא תמצאיה. חרון אף ונקםנראו על פניה וברמיזותיה. והנה שתי אצבעות יד שמאלה שלוחות כאלו הן אוחזותאת הדבורה אשר לא מצאה עוד בכנפיה, ובימינה היא מראָה לעינינו, בחרוק שניםובעינים חוצבות אש נקם, את המות המר והאכזרי אשר ימצא את הדבורה החוטאתהזאת כאשר תשיג אותה ידה. המנצחים משמיעים קול רעש גדול, המחוללת פושטתמעליה את מעילה העליון וחופשת ובודקת למצוא את הדבורה, קורעת לגזרים אתכתונת המשי מעשה רשת אשר עליה, ונופלת ארצה ערומה לוהטת כיקוד אש, עיפהויגעה. קולות המנצחים יחדלון, המחוללת תקום לאט והנה היא שבה מלאהיגון, לולא המשקה ינחמה, אל האנשים והנשים שארי בשרה, אשר לא ישבתו לשמחלבם במשקה שכרון, אשר יקריבו להם העבדים השחורים פעם בפעם. עוד לא לקחההנערה הרביעית חלק במחול. כי רק הלוך הלכה עם רעותיה הלוך והקף שבע פעמיםבמעגל בראשית המחול. הנערה הזאת היתה “אלמעה” לאמר “מלומדת” הוא השם אשרנקבו בו המשוררות במצרים. וספרי המסעות אשר יקראו את כל המחוללות הנקראותגאוואציה, בשם אלמעה, שוא ידברו ואינם אלא טועים. הכושיים הביאו לנו עודהפעם כלי מקטרות, ועשן הטאבאק בריחו הניחוח עלה כלבונת בית הנשים למעלה אלתקרת הבית המשוחה בשלל צבעים. ותשר הנערה; המנצחים נגנו בקצרה אחרי כל ביתובית מבתי שיריה: התלתלים: שְׁחוֹרוֹת כְּאֵלֵי שְׁאוֹל מִתַּחַת, בָּאִים בִּגְדוּד וָחָיִל, שַׂעֲרוֹתֶיהָ מִקָּדְקֹד תֵּרַדְנָה, נוֹצוֹת צִפֳּרִי לָיִל. המצח: אָשְׁרִי, תִּקְוָתִי וְאַהֲבָתִי נֶצַח, חֲרוּשִׁים עַל לְבֶן-לוּחַ הַמֶּצַח. האוזן: אָזְנָהּ הִיא שַׁעֵר כָּל בֵּית נְכֹתַי, בּוֹ יָבוֹאוּ פְּנִינֵי אִמְרוֹתַי. גַּבּוֹת העינים: גַּבּוֹת עֵינֶיהָ לִי מִשְׁקָל וָפֶלֶס, אִם חֵן נָשָׂאתִי אוֹ הָיִיתִי לַקֶּלֶס. העין: הוֹי שׁוֹדֵד נַפְשִׁי, לְחָפְשִׁי נָא שַׁלְּחֵנִי; לָמָּה אָמוּת, רְאֵה, כּוֹרֵעַ הִנֵּנִי. שערות העין: יַעַר חֲנִיתוֹת וְחִצִּים לִקְרָאתִי. הוֹי, מִי יְמַלֵּט מִמָּוֶת חַיָּתִי? שִׂקּוּר עָיִן בַּלָּט: אֹשֶׁר שָׁמַיִם הוּא, אַף אִישׁ צַיִּד כּוֹנֵן חֵץ עַל יָתֶר, אָסוֹן וְשָׂשׂוֹן יַחַד, שִׂקּוּר עָיִן בַּלָּט וּבַסָּתֶר. הלחיים: סֵפֶר תּוֹרַת הַיּוֹפִי, בִּדְיוֹ שׁוֹשַׁנִים כְּתוּבָה, עֲלֵי עֲלֵה חֲבַצֶּלֶת, נָקִי מִשֶּׁמֶץ דֹּפִי; הֵמָּה לְחָיֵי הָאֲהוּבָה, בְּלִבִּי וּבְנַפְשִׁי מֹשֶׁלֶת. האף: ‏ אַפָּהּ הוּא אֶצְבַּע נְבִיא הַמּוּשְׁלְמַנִּים, בֵּית יַד הַבְּדוֹלַח בִּגְבִיעַ הַשּׁוֹשַׁנִים. הַתָּו הַשָּׁחוֹר: הִנֵּה זֶה הַכּוּשִׁי אִישׁ קַנָּא הִנֵּהוּ, עַל שׁוֹשַׁנֵּי לְחָיֶיהָ יִפְקַח עֵינֵיהוּ. השפתים: אָנָּא, הַרְווּ אֶת נַפְשִׁי הַשּׁוֹקֶקֶת, מִיֵּין הַחַיִּים בְּכוֹס אֹדֶם וּבָרֶקֶת. השנים: עֵת חֵן הַשְּׂחוֹק מְרַחֵף עֲלֵי פִיָּה, דַּר בְּמִשְׁבְּצוֹת פְּנִינִים עֵינִי צֹפִיָּה. הפה הקטן: אַךְ נְקֻדָּה הִיא אֲשֶׁר לְפֶה דִמִּיתִי, וְנִשְׁבַּע לִי לְאַהֲבָה רָאֹה רָאִיתִי. הלשון: פִּי פֶה הֶאָדוֹם וּלְשׁוֹן הַצַּפַּחַת הוֹשִׁיטִי נָא לַאֲהוּבֵךְ, יִרְוֶה נַחַת. הלחי: וַיְהִי בְּנָשְׁקֵי בְשָׂפָה מִתְלַקַּחַת כַּדּוּר הַכֶּסֶף, וָאֶפּוֹל בַּפַּחַת, כָּרוּהָ בְשָׂשׂוֹן מַלְאֲכֵי גִיל וָנַחַת. הצואר: מַה-פִּשְׁעִי, כִּי בִתְפִלָּתִי אֶפְרוֹשׂ כַּפָּיִם, אֶשָּׂא מָרוֹם עֵינַי וָאֹחֲזָה בְּשׁוֹק הַשָּׁמַיִם. השדים: אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ הַזֶּה מִי יִתֵּן וָאֵדַע שַׁחַר. הִנֵּה שְׁנֵי שָׁדֶיהָ שְׁתֵּי שׁוֹשַׁנִּים כְּצֶמֶר צַחַר. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ שְׁנֵי חֲרוּזֵי שִׁיר הִנָּמוֹ, אֶתֵּן כָּבוֹד לַמְּשׁוֹרֵר כִּי אֲנַשְּׁקֵמוֹ. הזרועות: כַּמֶּלֶךְ עַל מַסָּעָיו הִנֵּה יָצָאתִי לָשׂוּחַ, וּבְתֵבַת כֶּסֶף וּבְדֹלַח שָׁם אָלוּן אָנוּחַ. האצבעות: כְּמוֹ אֶל גְּבִרְתִּי, שִׁפְחָתִי, אֶקְרַב אֵלַיִךְ, בִּשְׂפָתַיִם דּוֹלְקִים אֲנַשֵּׁק שׁוּלַיִךְ. המתנים: שָׁאַלְתִּי מֵחָכָם כִּי מוֹסְדוֹת כַּדּוּר הָאָרֶץ יְבִינֵנִי, וַיִּעֲצֵנִי כִּי עַל שְׁתֵּי מָתְנֵי אֲהוּבָתִי אָשִׂים עֵינִי. הרגלים: גְּוִיָּתֵךְ מִקְדָּשׁ הַחֵשֶׁק וְהַשָּׂשׂוֹן לְכָל רוֹאַיִךְ, וּשְׁנֵי עַמּוּדִים לְפָנָיו כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר רַגְלַיִךְ. הגויה: שִׁית קַל וָקַר שִׁיתִי נָא עָלַיִךְ, יָפָתִי, עַל בִּגְדֵךְ מֶשִׁי כִּי עוֹד אָנוּחַ, תִּקְוָתִי. הקומה: דַּמּוֹת קוֹמָתֵךְ לַחֲנִית וְתָמָר אֶשָּׂא מְשָׁלִי, וַאֲנִי מַדּוֹתִיךְ בִּשְׂפָתַי, מַה-טּוֹב גּוֹרָלִי! החשוקה: אַתְּ גַּן עֲדָנַי, אַתְּ כּוֹס יְשׁוּעוֹת, לָךְ לִכְאֵב אָנוּשׁ תְּעָלָה וּרְפוּאוֹת, אַתְּ סֵפֶר תּוֹרָתִי, וְאֵלַיִךְ תְּפִלָּתִי. האהבה: אוֹרֵחַ נִכְבָּד בְּלֵב אִישׁ, בְּפִידוֹ לוֹ שׁוּעַ, לְצוֹדֵד נַפְשׁוֹת בְּנֵי יוֹנָה עַיִט צָבוּעַ, יַם מָלֵא פְּנִינִים נִגְלֶה כְּסֵפֶר וְנֶהֶפַךְ לְיַבֶּשֶׁת, חֶרֶב נְטוּשָׁה, חֵץ שָׁנוּן בָּרָק וְרִשְׁפֵּי קֶשֶׁת, גִּלָּיוֹן כָּתוּב עָלָיו בְּדַם שׁוֹשַׁנָּה וַחֲבַצֶּלֶת: מִי יָבֹא שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן וּלְמִי סְגוּרָה הַדֶּלֶת. היופי: הַיֹּפִי הוּא חֲזִיז חֲלוֹנֵי הַלֵּב בֹּקֵעַ, הוּא סֵפֶר הַתּוֹרָה גָּלוּי לְכָל מֵבִין יוֹדֵעַ. חֲשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ, הָאָבִיב, הָאוֹר בָּאֶמֶשׁ, הוּא הַדַּם, הַיַּיִן, כָּל אֶרֶץ מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ. ויהי כאשר תמה לשיר ותברך אותנו ותשק ידה למו פיה אחר כינגעה בימין כל האורחים. עבד-אללאה בייא דרש מאתה, בתתו לה כמה מטבעות. זהב, לשיר לנו את התשובה הנמרצה אשר השיבה המשוררת פֿאדהל (אשר היתה שפחה משוחררת במאה התשיעית למ"הנ בעירבאססאָרא) לעת משתה הערב אשר עשה הכאליף, אל המשורר אבו-דאלף עלחרוזיו. ותחל המשוררת ותשר את שיר אבו-דאלף: "יֶלֶד תּם וְנָקִי אַנְשֵׁי בִּין יֶחְשָׁקוּ. סוּס לֹא רָכַב עָלָיו אִישׁ הֵן יֶאֱהָבוּ. פְּנִינִים אֲשֶׁר בַּחֲרוּזִים לֹא עוֹד דֻּבָּקוּ. עֲרוּכִים בְּעֶצֶם תֻּמָּם וְלֹא נִקָּבוּ." ותען פֿאדהל ותאמר: סוּס לֹא לֻמָּד, לֹא הָיְתָה בוֹ יַד מֹשֶׁלֶת, מַה יִסְכּוֹן לְרוֹכְבוֹ, לֹא תִּתְעַנֵּג בּוֹ נַפְשֵׁהוּ. פְּנִינִים לֹא נִקְּבוּ אֵין לְאִישׁ בָּם תּוֹעֶלֶת, בַּחֲרוּזִים אִם בָּאוּ יַעֲדֵם עַל צַוָּארֵהוּ. הן אמת בקצת חרוזי השירים האלה ישב רוח התאוה, ובכל זאתיכיר וידע כל משכיל כי כלם רוח המליצה נשבה בם, ואם לפעמים יעברו גבולהמוסר, הנה ילמדו אותנו לדעת מדות משוררי ארץ הקדם ותהלוכות נפשם. מה רבועצום כח ההשכלה בעם אשר ילדו על ברכיו שירים כאלה והמה שומה בפי משוררותקלות הערך. הנערות המנגנות בכנור (הארפֿע) בארץ אשכנז ומשוררי המון עם הארץבעסטרייך לא יתהללו בכמו אלה, ומעת אשר החלו לשיר במקהלות ובהלוית כלי שירבהיכלי השרים את השיר הנקרא “שנאדאהיפפֿעל” אין עוד המשפט לאשה קוראהבספרים, בכל יקרת ערך הרגשותיה, לקרוא תגר על הדברים האלה, אשר שרו באזנינוהמשוררות המצריות. הַמֶּרְחָץ. ויהי היום ויובילני המתורגמן אשר לי אל בית המרחץ, אשר הואדבר נחוץ ונעים באיקלומים החמים, ואשר על כן אנשי ארץ הקדם אוהבים אותו עדמאד. “שם תראה, אדוני,” אמר אלי מחמד-אמער, נערים קטנים שחורים וחוּמים. שים נא עינך עליהם, אבל איש אל ידע כי יש בלבך לקנות לך עבד. למראה עיןתהיה כאיש אשר לא ישים לב עליהם, ובקרבך תּשים ארבך." רק אנשי ארץ הקדם יבינו את כל נועם הרחצה. אנשי ארצותהמערב רק ירחצו את בשרם, ובהדחה בעלמא סגי להם. לאיש המזרח המרחץ הוא ענגאשר יבקש להאריכו עד בלי די, ולאיש אייראפה הוא ענין אשר ימהר לכלותו. המזרחי ירחץ גם את נפשו והאייראפי רק את בשרו. החפץ ללמוד לשתות עשן (עשןהטאבאק), לרוות מדשן הקאפֿעע וריחו הנעים, ולהרגיש את כל נועם ועדן המרחץ, ילך אל ארץ הקדם לנסות שם שלשה דברים אלו. אולם לא רק ענג לבד ירגישו במרחץ הישמעאלים, כי אם גםענויים, והמה נהרי נחלי מים של גיהנם המכינים את האדם לבוא אל שערי שמיםולהתענג שם בנעימות נצח. מראה בית המרחץ מבחוץ בערים הגדולות – כאשר ראועיני בקאנסטנטינאפעל, בביירוט, בדמשק ובאלכסנדריאה, – כלו אומר כבוד. בניןעגול גדול וכפה נטויה עליו מלמעלה ולו שער שיש טהור. האורח יבא בו; והנהתדרוך רגלו בחצר רחב גבוה מלא אור ואויר צח ומכסהו מלמעלה גג קל יפה ומהודרעשוי מעץ. ספסלי עץ ארוכים נמשכים לאורך קירות החצר ועליהם שטוחות יריעותוכרים.‏ שם ינוחו סרוחים על משכבותם צנופי תכריך בוץ בראשם ועטופי מטפחותלבנות כל בשרם ושותים עשן. אין אומר ואין דברים ואין משבית הדומיה זולתיקול כלי מקטרות המים אשר כנחש ילך. האנשים האלה הביאו במי המרחץ את בשרם, והנם מתענגים כעת על רב טוב המרגעה. ואלה אשר בוא יבואו לרחוץ, בחצר הזה יפשיטו את בגדיהםוהנער המשרת יקשרם בחבל ויניחום למשמרת על היריעה במקום אשר בחר בו האורחלמקום מנוחתו אחרי רחצו.‏ הנער ההוא יחגור את מתני האורח במטפחת צמר לבנהוישים סנדלי עץ תחת כפות רגליו. הסנדלים ההם גבוהים הם בעקב הרגל ותחתהאצבעות ומהודקים ברצועה מתחת כף הרגל ולמעלה. אשר אינו רגיל לשאת על רגליוהסנדלים האלה אשר גם הנשים בבתיהם תשאינה אותם, הנה הוא כפוסח על שתיהסעיפים ובנקל יסוט וכשל ונפל ארצה. על כן ילוה המשרת את כל אורח מארץאחרת, ויוליכנו בזרעו במשעול צר ואפל. אויר חם ולח נושב נגד פני הפיק ברכיםהמרגיש פתאם כאילן קסם על פניו יחלוף. בכפת שיש גבוהה נטויה כעין רקיע נוצצים אלפים כוכביםמצבעים שונים אדום, לבן, ירוק ותכלת, ומהם זרוע אור-מג (מאגישעס ליכט) לאולם עגול ורחב ידים כמלא רוחב היכל כל הקדושים (פאנטהעאָן) אשר ברומא. קרקע האולם רצוף שיש מעשה משכית (מאָזאַאיק) ועתר ענן הקיטור אשר כשטף יבואאל האולם ע"י פתח בלתי נראה, הוא חם כאש לוהט; ועל כן נחוצים מאד סנדליהעץ, אשר אמנם נחוץ מאד לאיש הנושא אותם לשום לב לבלתי יכשל בהליכתובחלקלקות הרצפה המרוטה כראי מלוטש. באמצע מרצפת-השיש נמצא עגולה של שישגבוהה רגל אחת מעל הרצפה, אשר שם אינו חם כל כך, עליה ישב או ישתרעהמתרחץ. בשתים עשרה קֻבּוֹת (אלקאָפֿען) – עוד הפעם יעלה על זכרוננוהיכל כל הקדושים ברומא, אשר שם היו עומדים לפנים במספר קבות כזה פסיליהאלילים – עומדות אגנות שיש בגובה כמה מעלות מעל רצפת האולם, ומים חייםנוזלים בהנה בשאון נעים לאוזן. על העגולה של שיש שכב כושי ערום משתרע לארכוכאיש מלחמה נופל מת. זאת הפעם הראשונה אשר ראיתי איש כזה ערום מבלי לבוש. מראהו כפסל סמל משיש שחור מבריק, והיה כאשר הטה את ראש-הכושי אשר לו עם צמרשערותיו ויסתירהו תחת אצילות ידיו, ותהי תמונתו באמת אחת היפות בתמונת כלפסל (איינע קלאססישע שאֶנהייט), עד אשר קם ויתנשא וראש הכושי אשר על כתפיוהשחית התעיב את כל המראה; רק מבטיו הבריקו מתוך לבן-האדמדם אשר לאישון עינוויתנו למראה הזר הזה תואר דמיוני פרא. בכל קבה וקבה רחץ איש אחד ע"י עבד. אחר אשר נשארתי כחצי שעה מבלי אשר שם איש לבו עלי וחום הטוב נשפך על כלגופי, ויגש אלי עלם יפה תאר כבן ארבע עשרה שנה ששזפתו שמש מצרים, והוא ערוםורק חגורה על מתניו, ויברכני בנגעו בימינו על מצחו לבו ושפתיו. ויחל את עבודתו עמי בלי חמלה, אחז בבשרי ויפרפרני וירמסניכרמוס טיט וילושני כלוש בצק לעשותו כתבנית איש. וזה החלו לעשות בכרעו לפניעל ברכיו, וישם כפות ידיו על החזה אשר לי ויעבור עליו בחוזק יד מלמעלה למטהומלמטה למעלה עד הצואר עבור ודחוֹק. כדבר הענוי הזה עשה גם לידי ולרגלי עלהוירד. בברכו אשר שם עלי וילחצני, אלצני לשבת שקט כשבת הרועה על נאות דשאמֻטה על צדו ונשען על ידו, ואת בהן ידו שלח בכל עצם מעצמי ואת כל הֵעָצֶהמדד בכפיו ויחרש על גבי מבלי תת לי חנינה כאילו אופן עגלה עליו יוסב. ויהימקץ הדברים האלה וינפץ את כל עצמותי כמפרך אגוזים ביד חזקה. “בוּאָנא?” – “יעס?” – “בֹאן?” (טוב?) שאל אותי בכל פעם בשלש לשונות, אשר נודעו לו מהנהרק המלות היחידות האלה, למען אשר יבין על פיהן אי-מזה הארץ אני. אחרי כןהגיד לי המתורגמן שלי, כי היטב חרה להעלם ההוא כאשר נודע לו ע“פ המתורגמןכי סר למשמעת סולטאן ניעמסא (קיסר האשכנזים) אנכי. “הניעמסים” (האשכנזים), כה אמר, אינם נדיבי לב.” אחרי התמו לענותי בלושו אותי כלוש בצק, ויצוני הנער לשיםהסנדלים על רגלי, וימלא שחוק פיהו, כאשר מעדו קרסלי ואפול על הרצפה הבוערתכמחבת בוערה מאופה. ויקימני על רגלי בקראו בקול המלה “גיאוּר!”46, ויוליכני אל אחת הקבוֹת, אחר אשרישבתי שם כאיש נרהם המוסר נפשו אל כל יד עמל אשר תבואנו, והנער הביאסיר-רחצה, ותהי ראשית דברו לשאוב מים חמים, וישפכם עלי בלי חמלה, ויחל לחכךולחוף אותי במסרק של חוטי תמרים, חיש מהר אדם עורי כשני וכתולע. ועלה עלזכרוני, איך יושבי קארלסבאד ברצותם להסיר את הנוצות מעל עוף כנף יטבילואותו במעין החם. לא רק עורי לבד חפף הנער, כי אם רחץ וחפף את כל נקבי הזיעהלעמקם, ויגע, אם לא שוגה אנכי, עד הנפש! ובכל עת שאל וחזר ושאל אותי: “בוּאָנאָ?” – “יעס?” – “באן?” ואנכי בשחוק על שפתי וביאוש בקרבי עניתיו “טאיב!” אשר הכונה בלשון ערבית “טוב!” וישפוך עלי מים עוד הפעם וירבה ליבורית נמס, עד כי הייתי כאיש לבוש סריון כסף. אחרי כן מלא עוד הפעם אתהכיור במי בורית ויתן אותו בידי, ובלכתו מאתי צוני לרחוץ את מתני, כי כלאשר עשה הנער ההוא היה במדת הבושה והמוסר. אחרי רגעים אחדים שב אלי שנית, והנה החל לעבוד עבודתו הפעם בנועם ועדן. וישב ויחגור את מתני במטפחת צמרלבנה, וכן עשה לראשי, ויוליכני אל אולם אחר עגול ועוטה אור כראשון, אשר לאהיה אוירו חם כמוהו וגם היה בהיר ממנו, אם אמנם גם האולם הראשון לא כסהבערפל מחשיך אף רגע אחד. מדי שבתי באולם ההוא אמרתי בלבי כי תחת זרם מיםקרים יביאוני, או ישליכוני באמבטי של מים קרים כשלג, כמנהג בתי המרחץ אשרלהרוסים באייראפה אולם המנהג המבהיל והמכאיב הזה איננו נהוג בארץ הקדם ולאנודע שם. אחר הדברים האלה, ואחר אשר נגבו את בשרי בבגדי בד לבניםוטובים, הובאתי עוד הפעם אל חצר-האולם הרחב והגבוה הבנוי מעץ ומלא אויר צחוקר, ופה החלה עבודה חדשה בבשרי, כאשר יעבוד איש את אלילי כספו ואליליזהבו. העטני עטה סדיני בד לבנים אשר כסה את כל גופי מסביב, מבליאשר הרימותי יד לעזור לדבר הזה, כי חרפה הוא לשר ואדון לשית ידו את משרתובעת ישים בגדיו עליו, והנער החליק בכף ידו את הסדינים למען יצמדו לבשרי הדקהיטב. אחרי כן חבש צניף לבן לראשי, וירזום אלי בעינים להשתרע עלהמטה. עוד הפעם שאל אותי: “בוּאָנאָ?” – “יעס?” – “באָן?” ואנכיהשיבותיו “טאיב!” ומדי שלחו אצבעות ימינו על כף שמאלו כמונה מטבעות אמראלי: באקשיש!" (שכר שימוש). הכנסת האורחים אשר בבית הזה עוד לא תמה, כי הנהזה בא אלי נער חוּם לפרוש עלי מסכת משי, ועוד שני הביא שערבעט, ואח"כ ספלקאפֿעע מאָקהאַ מן המבחר ולבסוף את קנה הקטורת (טשיבוק) עם עשב הטאבאק השחורהבא מלאטאקיא הנותן ריח ניחוח, ואשר במצרים נקל למצוא המבחר ממנו מאשר ימצאבארם (סיריען) מקום גדולו. הנערים האלה הלכו הלוך רצוא ושוב לשרתני, וישימוכל מעינם בי לעשות את כל אשר יתאוה לבי. המתורגמן, אשר מצא נכון להשאר עליד מלבושי בכל העת אשר התרחצתי, קרץ אלי בעיניו ויעוררני לשום עיני בנעריםהאלה, באופן אשר כסתה כלמה פני ונפשי נבהלה מאד. כמעט לא היה ואין גם היום משורר אחד בארץ הקדם אשר לא חברשירים על נערים יפי-תאר, ואיש לא יתפלא ולא ישתומם שם על שירים כאלה, כאשרלא ישתוממו בארצות המערב על השירים אשר יכתוב עליהם המשורר למעלה: “אֵלֶיהָ!” אם יעלה על לב איש לכתוב ספר, אולי בלשון לאטיין, עלמשוגות בני אדם והתעות כח דמיונם כהתעות שכור, הנה הדבר אשר רמזתי עליובמקום הזה ימלא פרק גדול ונכבד מפרקי ספרו. כרופא כחכם בחכמת הנפש ימצאו בולמלאות נפשם, קורות ההשכלה (קולטורהיסטאָריע) וחכמת המדינה (פאליטיק) יחדיקחו ממנו חלקם להשכיל בדבר ולהתבונן בו בינה. הערת המתורגמן העלתה עלזכרוני דברים שכבר נשכחו כמת מלבי, אשר קרו לי ברומא ובנעאפעל ואשר הראו לילדעת כי האיקלום ורגילות כח הדמיון ידם רב להטות את המוסר והדת אחריהם, צייס, מחמד ודומיהם, כל אנשי חיל אלה לא מצאו ידיהם לשמור רגלי מאמיניהםמלכד החטאים אשר יצאו לפעולות אדם למרות דרכי הטבע ותהלוכותיה. הנערים האלה, הגיד לי המתורגמן, עבדי עולם הם, ואדוניהסימכרם במחיר שלשת אלף או ארבעת אלף פיאסטער. שלש שעת התמהמהתי בבית המרחץ. בן ארץ הקדם ישב שמה משנה העת הזאת. בית המרחץ ימלא לו חסרון כלענג-בפרהסיא (אָפֿפֿענטליכעס פֿערגניגען) אשר יחסר לו. בית ועד הוא לו, אשר שםיראה פני אוהביו ורעיו ויתרועע עמהם בשיחת אוהבים, וגם פני אורחים זריםונכרים יראה שם וישמע מפיהם חדשות. ומבלעדי זאת גם הזיעה אשר תרבה לצאתמגוף האדם באיקלום החם הזה תדרוש מאתו לרחוץ את בשרו פעם בפעם. נפלאת בעינינו ההתנגדות הגדולה אשר בין נקיות וטהרת הגוףובין חלאת וזהמת בגדיהם אשר לרוב יישן בהם בן ארץ הקדם, ואשר ישב בהם בתוךעפר הארץ, ויקום וילך לדרכו, כאילו לא עלה עוד על לב בן-חלוף להמציא בחכמהרבה את – מטאטא-הבגדים. הקורא האהוב המלוה אותנו ברוחו, הנה היה אתנו יחד בביתהמרחץ, וראה ארבעה אנשים אשר שלש שעות רצופות התעסקו רק אתנו, בגדי בד יפיםולבנים הרבה נתנו לנו לכל אַות נפשנו, ונוסף על זה נתנו לנו עוד דבריםמשיבי נפש, ובמחיר כל אלה שלמתי משנה כסף אשר ישלם האזרח: ארבעה עשר פיאסטרהיינו פֿלאָרין אחד וארבעים קרייצער (ערך 70 קאפיקים כסף). כאשר עזבתי את הבית ההוא הדומה לארמון, הרגשתי ברוחיובנפשי ענג ועדן. הן אמת ולא כביר מצאה יד גופי לשאת את חום היום הבוערכאש, אבל הזיעה אשר יצאה מכל אברי נגלה לאט קל ובנחת. וידעתי היום והשיבותי אל לבבי כי זאת הפעם הראשונה בכל ימי חיי אשר התענגתי על רב טוב המרחץ. מוּזַא. מחמד אמער דבר אלי בלט ובסוד גדול, אם אמנם לא היה אישעמנו בבית, ללכת עמו אל בית איש אחד העושה מסחר וקנין עם עבדים, והוא לעיניבני-אדם עושה מלאכה והוא חרש מסגר, ובעתות המרגוע הקדיש את נפשו באהבה רבהלמסחר בני אדם. אחר אשר עברנו מבוכה וערב-רב של חוצות צרים, עומדות היורגלינו לפני בית אחד, אשר בעבור זרותו, כאשר לכל בית ובית בקאירה, נשימהעינינו עליו. תחתית הבית עד העליה הראשונה היה מצויר לרחבו קוים אדומיםוצהובים מלא רוחב יד, עד שנראה כאילו נבנה שורה אבני שיש אדום ‏ושורה אבניחול צהוב זו על גבי זו. העליה הראשונה הנשענת על גבי קורות יוצאות מהביתהתחתון, היתה מלבנים אדומים בנין חיץ וטוח תפל וגג שטוח סוגר אותו. בראשהבית לפניו דלת עץ וכעין קשת עגול עליה מלמעלה, והיא צבועה בצבע ירוקובאמצעיתה נראה עגולה משוחה בצבע לבן, ובה כתובים באותיות אדומות הדבריםהאלה מס' הקאראן: “אללאה הוא בורא העולמים ובני האדם והוא נצחי:” די בכתובזה יראת שדי וישרת לב להיות כתוב על בית עושה מסחר וקנין עם בני אדם. משניצדי הדלת בגובה החומה, חלון מזה ומזה והמה לוטים בשבכת עץ. בקיר הלבנים שלהעליה היו חלונות הרבה בלי סדר וערך. שבכות העץ נעשו בתמונת תניני היאור (קראָקאָדילע); באחת מאלה תלו כדי-חרש מלאי מים למען יצא מהםהקיטור. הבית הזה רק עליה אחת לו. בתים רבים בקאהירה אשר להם שתיעליות ועל המעט שלש, ותמיד כל עליה יוצאת החוצה כמה רגל לפני זו שתחתיה, באופן שהבתים העומדים זה כנגד זה מתקרבים והולכים למעלה, עד שכמעט נוגעיםזח בזה ועושים כעין גג ותקרה לכל הרחוב למחסה ולצל מחום השמש. מחמד אמערדפק בדלת בקורנוס שהיה תולה עליה. אחרי שאלה קצרה מבפנים ותשובה קצרה מבחוץנפתחה הדלת. עלם כושי שפתח לנו הדלת הראה לנו דלת שניה מהצד, נכנסנו בהוהנה אנחנו בבית-קבוע (עמפפֿאנג-ציממער) של הבית הזה. הוא חדר מרובע המקבלאורו מחצר הבית ע"י חלון גדול. מחצית החדר ההוא תמלא במה (באלוסטראדע) גבוהה רגל אחת על פני הקרקע, מכוסה במחצלת של קנים, ואשר לאורך קירותיהמטות (דיוואנע) נמוכות, ועליהן כרים ממולאים בצמר גפן ומכוסים בד מצבעיםשונים. מחמד אמער הסיר מעל רגליו את נעליו האדומים והחדודים בטרםעלה עמדי הבמתה. ישבנו על המטה ואיש לא היה עמנו והיה לנו פְּנָי לשוםעינינו בחדר הזה: התקרה גבוהה ועשויה מקובות מונחות זו אצל זו, משוחות בצבעאדום וירוק, ועששית תולה באמצע. קירות הבית טוחים לבן ושתי קבות נראות בםושבכות לפניהן. השבכות והדלת אשר בבית הזה לא נמשחו בצבע, ומראה הטבעי שלהעץ נראה בם. אולם לפני הבמה אגן של שיש קטן ושטוח עומד על כנו וגלי מיםירומו ממנו וישלחו קרנים בגובה רגל אחת. לא נשאר לנו זמן הרבה להתבונן עלהטורים אשר בבית, והנה זה בא אל החדר, אדון הבית, איש זרוע עם גבורה, עוטהשלמת הוד והדר מבגד תכלת כדרך בני ארץ הקדם, וצניף לבן חבוש לראשו, וישב עלהמטה הרחק מאתנו מעט. אח“כ ברך אותנו בברכה הנהוגה ובתנוּעות יד ויאמרבשומו פניו אלי: “אתה אדון הבית הזה!” וימחא כף והנה שני נערים חומים הביאוכלי מקטרת וקאפֿעע. אחר אשר סעדנו לבנו פתח מחמד אָמער את פיו ויגל את אוזןאדוני הבית, ואם אמנם לא נכחד ממנו דבר עוד קודם לזה, על מה ולמה באנו אליוומה שאלתינו. לקנות שפחה אותה נפשך, אדוני?” לא נערה, כי אם נער לעבד. “קנהלך נער ונערה.” איץ נפשי אל הדבר הזה. “הלא תאבה עכ”פ לחזות בנועם פנים מאירות כירח?" ויצו והנהבאה אל הבית אשה מכוסה בצעיף, ועמה נערה מאביסיניען בת שתים עשרה שנים, ועליה ממתניה ולמטה בגד קצר ממשי לבן עם ציורי צצים ופרחים מצבעים שונים, מצומד עליה באזור אדום, ומכנסי משי אדום, ופעמיה יפו בנעלים מעשה רוקם רקמתזהב. וממתניה ולמעלה כתונת משי לבן פתוחה לפניה על החזה, וממעל לה מעילסאממט תכלת מרוקם זהב עם בתי ידים ארוכות ופתוחות. על מצחה המעוטר בתלתלישערותיה תלו מטבעות זהב, אדומים טורקיים קלים. עיניה היו מצבע תכלת-אמוץ, שפתיה אדומות-כהות ועבות, אפה קצר ויפה תאר. מעל פני הנערה נשקפה דאגהויגון, ותהי בעיני כאחת התמונות אשר יבא זכרן בספורים הבדוים (מאֶרכען). אדוני הבית מלא פיהו תהלת ענות רוחה, כשרון נפשה לנצח בנגינות ואהבתה אתהנקיות. “הנה עבוד תעבדך,” אמר אלי, ותשמור את בריאתך." מחירה היה ששתאלפים פיאסטער, הוא שש מאות זהובים כסף (פֿלאָרין). יען לא עלה על דעתי לקנות לי נערה שפחה, ע"כ לא אביתי גם לשום עיני יותר על הנערה הזאת. אדוני הבית אשר חשב כי גדול המחיר בעיני, אמר להביא לפנישתי נערות אחרות כושיות. האחת היתה בת עשר שנים והשנית בת שתים עשרה, וגםשתיהן לא היו מהיפות שבבנות כוש. והנה לבושות בגדי צמר, אשר הראה לדעת כילא ירבה אדוניהם במחירם, ולא יקר ערכן בעיניו כערך הנערה היפה מבנותאביסיניען. גם הנה נוגות היו, ויכול להיות כי חשבו בלבן את אשר תקרינהאתהן, אם תהינה לשפחות לאיש הזר והנכר אשר לא מבני אמונתן הוא. אדוני הבית השתמש בתחבולה מיוחדת לפקוח עיני על אחת הנערותהאלה ולהראות לי כי נאמנה רוחו לי הגיד לי על הצעירה, כי בלילה תשמיע נחרהותדבר מתוך שנתה, ואשו על כן אין עצתו שאבחור בה; אולם השנית היא חותםתכנית כל המעלות הטובות. בראותו כי עומד אני על דעתי לקנות רק נער, הניעראשו כמתפלא על דרך אנשי אייראפא הזר בעיניו ויצו להביא לפנינו שני נעריםבני עשר או שתים עשרה שנה. ויבואו אחד אחד ויפשיטו את בגדיהם מעליהם במצותאדוניהם. העליתי על זכרוני הלמודים אשר נתנו לי להבין על ירם תכונות בניהכושים הגופנים והרוחנים, וגליתי דעתי כי אין לי חפץ גם בשני הנערים אשרמחיר כל אחד מהם עלה לסך ארבעת אלפים פיאסטער. והנה החל אדוניהם למנותמעלות הילדים האלה עד כי היו לזרא באפי ותקץ נפשי לשמעם. מוכר סוסים לאיוכל יותר למנות מעלות סוסיו מאשר מנה האיש ההוא מעלות הנערים, ובתם לבבשאל אותי: אם לא נחשב בעיני למאומה הענג הרב אשר יהיה לי מהנעריםהאלה. הבטחתיו לשית עצות בנפשי בדבר הזה ולשוב לבוא אליו. “שובתשוב אלי,” השיב אותי, “כי הנערים יפי-תאר הם ומחירם מעט, ובכל ארץ מצריםלא תמצא כמוהם, אדוני!” הלא תוכל למצוא למעני נער עברי? “אם נער חוּםתחפוץ, הנה נמצא כמוהם במצרים, אשר נדחו הנה ממלכות היהודים באביסיניען, אבל לא נודעו.” על יהודי שחור כונתי. “מאלה לא שמעתי דבר מעודי. אבל מי ימחה בידך להכניס תחתכנפי דת היהודית אחד משני הנערים האלה אשר הם עובדי אלילים? כה השיב ליבערמה כדרך הערביים; קח ממני גם נערה כושית ותנה אותה לו לאשה ותוכללהתפאר, כי הרכבת פרי שחור בגזע הלבן של היהודים.” אתבונן בדבר כאשר אמרתי לך ואשובה אליך. בקשתי ממנו לתת לירשות לראות את יתר חלקי הבית. אדוני הבית הבטיח למלא שאלתי, אבל קודם כלפקד לאמר לנשים ללכת אל חדרם (הארעם). באנו אל החצר אשר היה רצוף אבניםדקים ומשלשה עברים נראו בו תאים גבוהים ורמים ופונים החצרה, ובהיות הצרהרביעי פתוח נראו כבית משחק הטיאטראות. בצד הרביעי הזה אשר לא היה בו כותלנצב רק עמוד עץ למשען התקרה, על כן מעקה גבוה שתי רגלים עשוי מעץ ביופיוהדר, והעמוד ההוא מבדיל בין החדר ובין החצר. בתוך החצר נתנו ריחם שני עציאַראנגען ועץ זית אחד. לתאים הפתוחים האלה היו להם פתחים מימין ומשמאל אשר הוליכולחדרים קטנים שאין להגיד מהם דבר חדש ומצוין. רצפתם מכוסה ביריעות, ומטות (דיוואנע) לאורך קיר החומה. שבנו אל החצר ועלינו במעלות אבנים אל יציע פתוחאשר לעליה, ובו איזה פתחים מכוסים ביריעות המוליכים לחדרים אשר גם בם כמובחדרים התחתונים אין כל דבר חדש. “אם שוב תשוב אלי”, אמר לי אדוני הבית אשרהלך עמנו ללַוֹתנו, “תודיע לי טרם בואך, ואשלחה את הנשים מזה למען תוכללראות גם את חדריהן.” הלכנו מזה ולא יספנו לבוא. ממחרת היום ההוא הובא לי נער שחור לבית מלוני. הוא היה נעריפה תאר באמת ותמונתו העלתה על זכרוני תמונת אפאללינאָ בארמון פיטטי אשרבפֿלארענץ. ויהי בעיני כאלו מעשה ידי חרש הוא אשר עשהו מעץ הָבנים. ראשו ראשכושי, עיניו מפיקות נגה שכל טוב עד להפליא. אישון עינו נוע התנועע בקרבמחשף הלבן הנוטה לצהוב, ואשר, כפי שראיתי אח"כ פעמים רבות, בחרות אף הנערנתערב בצבע אדום. שם הנער היה מוּזַא סַאִיד סַאאַד סְרוּה אַחֲמֶטעַבְּדְ-אַלְלַה, דבר המראה שהעבדים הכושים בני הרבה שמות הם כבני מלכיאייראפא, וכדי הוא לאוספי כתבים עתיקים (Regestra) המתברכים בלבם כי סופרי קורות הדורות הם, לדרוש ולחקור אם לא בא מנהג השמותהרבים ממלכי ושרי אייראפא לבני הכושים העבדים השחורים האלה. השם הראשון של הנער ההוא, מוּזא, שענינו בלשון ערבית משה, היה נסבה אל השמועה אשר עשתה לה כנפים בכתבי העתים, שקניתי לי עבד עבריוהוצאתיו מעבדות לחרות. הנער ההוא נגנב בילדותו מבית אבותיו, ובהיותו חיבין מושלמנים קבל אמונת האיסלאם. שר אחד אשר בקש ממני לקנות למענו עבד שחור נתן בידי ארבע מאות פֿלאָרין, ומכסת הכסף ההוא שלמתי בעד הנער ההוא לאדוניו. מהיום ההוא לִוָּה אותי בקאירה אל כל אשר הלכתי, ועיני ראוכי יודע הוא לרכוב על סוס בעוז ותעצומות ולהראות נפלאות ונצורות בּרכבו. בפני עצר במלים והתאפק ועוצב על פניו יחלוף; ועכ"ז לא נכחד ממני, כי בחשבושאינני רואה אותו, נטה לבו לשחוק ילדים ויהי אך שמח. אחרי עבור ימים אחדים נראה כאילו בטח לבו יותר באדוניוהחדש. העוצב מעל פניו חלף הלך לו, ויחל לעבוד אותי באהבה רבה, ולעוררני עלאיזה ענינים אשר לפי משפט לבו יהיו לי למשיב נפש. כאשר קניתי את מוזא לאהיה לו כי אם כתונת צמר לבן מגיעה עד כרעיו, בגד בד צבוע צר, מגבעה אדומהומנעלים חדודים אדומים. חליפות בגדים כמנהג ארץ הקדם מבגד צמר תכלת, ועודחליפות שמלות מצמר גפן לבן, אזור אודם, ומגבעה חדשה, אשר קניתי לו בשוקבקאירה, שמחו את לבו מאד. מיני מתיקה ובשר צלי כלו את מלאכתם לקחת את לבהנער ויהי אוהבי. בגלל הדבר הזה נצלתי מאבידה רבה ומהפסד ממון. הדבר הזה קרהבחוף אלכסנדריאה בהיותי מוכן למסעי לשוב לאייראפא. מחמר אמער לוּה אותנו אלהחוף. בבית המכס הושבו לי תיבותי שנשארו שם, לא נגרע ‏דבר, בשכר מיעוט אשרנתתי להשומרים. אפס בדבר מוזא, אשר כתבו עליו שרי בית מועצת המסחר אשרלעסטרייך (עסטרייכישעס גענעראל-קאָגזולאט) במכתב המסע אשר לי, כי משרתיהוא, שמו לפני שומרי החוף מכשולים, ולא נתנו אותו לבוא אתי אל הסורה אשרשכרתי להביא אותי אל אנית-הקטור. לשוא הראיתי להם מכתב-המסע, וישיבו אותידבר, כי מסחר העברים הוא אסור ע"פ חקי המדינה, ועלי להמתין עד בוא הנה שרהפאליצייא. אנית-הקטור המפאורה “אויסטריאה” תחת יד רב החובל איש חילרב פעלים ונודע לתהלה בטוב ויושר לבבו ראססאָל, אשר עמדה הכן בחוף הים הרחקמזה דרך חצי שעה, כבר העלתה ענן עשן קל מארובוֹתיה להתנוסס ברוח לאות כירגעי עמדה בחוף לא עוד ימשכו, ואני הייתי במבוכה גדולה, מבלי ידעתי מהלעשות. על סדר זמנים של שוטר ומושל בארץ הקדם אין לסמוך ולבטוח כי יבא לזמןהמוגבל, ואם יקרה כי יתמהמה עד בוש, הנה לא נשאר כי אם אחת משתי אלה, אולראות בנסוע האניה ולהוחיל עוד במצרים ארבעה עשר יום בעמל ותלאה עד המסעהשני, או לאבד בידים לא לבד את מחיר הנער הכושי, כי אם גם לעזוב את הילדבידי זרים מבלי דעת מה יקרהו. המתקתי סוד עם מחמד אָמער ומשפטים דברתי עמועל בלי הגיד לי מקודם כי יוכל לקרותי כדבר הזה, כי עתה לא שלחתי לביתו אתהאיש אשר נתנו לי שרי הגענעראל-קאנזולאט ללוֹתי עד החוף, ויכלתי להודיע עלידו המקרה הזה להשר הממלא מקום הגענעראל-קאָנזול אשר לא היה בעת ההואבמקומו. מחמד אמער נשאר שקט ושאנן כקדם כדרך אנשי המזרח, וברוחשקטה הראה לי לדעת כי אין לאל יד הגענעראל-קאנזול להועיל לי מאומה ולהתערבבדבר הפאליצייא, אף אם היה את לבבו לעשות כדבר הזה אשר אין לו שחר. ומלבדזה הנה המרחק רב ואנית הקיטור הנה כבר עלה עשנה כאשר עינינו רואות וממהרתהיא לדרכה. “אבל הנער ילך אתך, אדוני!” חתם דבריו השקטים והשאננים עד ענוֹתנפשי. כאיש אשר אש הקדחת בערה בו הלכתי הנה והנה עלי שֶׂכֶרהחוף, וכאשר גדל עמוד העשן היוצא מארובת האניה כן גדלה דאגתי. מקץ הדבריםהאלה ויבוא האיש אשר בידו עתותי ועתות מוזא, והוא איש מצרי בריא ושמן, וישבעל היריעה הפרושה בחדר המשרה אשר לו שם, ויצו להביא למענו ולמעני, כי הגידלו מחמר אָמער מי אנכי, כלי מקטרת וקאפֿפע, בבקשו אותי לשבת עמו יחד עלהיריעה. ההכנות ודרכי הכבוד האלה הוסיפו‏ עוד לענות אותי וכשל כח סבלי עדמאד ואפצור באיש מחמד אָמער להגיד לו את דברי. זה דבר בלתי אפשר, אדוני! כלזמן שלא שתית עמו הקאפֿעע. כי תכה בחרפה את לחיי המכניס אורח אם תדבר מעסקיםבטרם תסעד לבך." ויהי מקץ והנה תמו סדרי הכבוד ושאלות הבריאות וכו' ומחמדאָמער ספר לו את הדבר אשר קרה בלשון העם ותרגם לי בכל פעם את תשובת השוטר. “הנער,” כה אמר בסוף דבריו, “הוא משרתך, הנה אנכי שומע הדברים מפיך, ואתהאיש נאמן, כי שר וגדול אתה, וכן אני קורא ג”כ במכתב-המסע אשר לך," אשר באמתלא קרא בו דבר בהיותו כתוב בלשון אשכנז. “אמנם עלי לשאול את פי הנער אםחשקה נפשו ללכת אחריך מרצונו הטוב. הילדים האלה רובם גזולים הם או גנובים, אין להם אב ואם ולא כל שאר בשר. המשנה למלך, ה' יתן לו ישועה ועז ואורךימים, שם אותנו שוטרים ושופטים בארץ להיות אבות יתומים אלה, אשר עצה ותושיהנדחה מהם.” אחר הדברים האלה פנה אל מוזא וידבר אליו את הדברים האלה: “מדוע אתה הולך מארצך? הן פה השמש תתן חומה, ובמקום אשר אתה הולך שמה קורוקרח, ואתה הולך לארץ הכופרים! המכור מכרך איש, או הולך אתה עם האדון הזהשלא ברצונך?” מוזא החריש ולא ענה דבר. השוטר מלא חובתו כאב וידבר על לבהנער להשאר פה. אם אמנם היוצא מהשיחה הזאת נגע עד לבי, ואם כי הזמן היה קצרמאד ורגעי ספורים, בכל זאת שבעתי עונג מדברי האיש ההוא, אשר תמו וישרו לאשבו ריקם מלבי כי השאירו ברכה בקרבי. צויתי לשאול את פיו, אם בהשאירי את הנער פה ידאג לו הוא, או איש זולתו? ויען: “אין גם אחד!” והיה הנער הזה עבד לאיש אחר? כי לא יוכללדאוג לעצמו ולמצוא חית ידו. “כה יהיה! אבל טוב עבד בארצו מחפשי בארץנכריה. אפס אין רצוני לקחת ממך משרתך ביד חזקה, אדוני! אם רצונו ללכת עמך. – מוזא! הגידה לי, האוהב אתה את אדונך ורוצה אתה ללכת עמו?” מוזא אשר החרישעד הנה כאיש נדהם, גם הפעם לא ענה דבר, כי אם הקריב אלי ויפול על צוארי. פעולתו זאת גמרה את הדבר, והשוטר אמר אלי: “לך לשלום ויהי ה' עמך!” עוד קודם לזה אמרתי למחמד אמער שיבקש את פני השוטר לקחתמאתי שכר טורחא (באקשיש), אולם השוטר לא אבה לקחת ממני מאומה גם אחרי כן; וגם נתן מכיסו איזה פיאסטער להמשרתים אשר הביאו לנו כלי מקטרת וקאפֿעע. זאתהפעם האחת אשר קרה לי בארץ הקדם לבלתי ידרש ולא יקח שכר טורחא. מראה כבודהשוטר ההוא ודרך דבורו עשוים באמת וביושר למחות מעל לוח הלב איזה רשומותאחרות שנחקקו עליו בארץ הקדם, ולעשות לו זכר עולם, בהיות הוא השומר האחרוןאשר ראיתי שם. על האניה אשר הלכנו בה לאייראפא משך מוזא אליו בחבלי אהבהשעירת עזים אחת וכבש אחד אשר התהלכו למו חפשים על מכסה האניה, וירוצו שניהםאחריו ככלבים נאמנים אל כל אשר הלך, ועיני אנשי האניה רואות ומתענגות. ככהשמח לב אנשי האניה בהתוליו, וכגמול ידיו השיבו לו בתתם לו מכל מאכל טובונעים. פעם אחת מצאתיו יושב לבדו, והוא לא ראה אותי, והנה הואשָׁר אחר השירים ועיניו צופות ימה לראות במראה השמש בבואה. את דברי השירהלא הבינותי, כי שפת לא ידעתי שמעתי. אפס קול הנער הזך והצולל באזני ירד אלחדרי לבי והרגשתי גם אני עמוק בתוך לבי את כלות נפש הילד אל ארץ התמרים אשרעזב סלה. ויהי כאשר ראה אותי, ויפן חיש ויכרע לפני על ברכיו וינשק את שוליבגדי. כאבני חפץ לבנות ירדו דמעותיו על לחייו השחורים והמזהירים. בכל הדרךהיה בריא אולם, כראותו בטריעסט פעם ראשונה בנין בתי אייראפא, וביותר ירקרקדשא וחציר ההרים והיערים הרעננים. השתומם למראה עיניו. שלשה עשר חודש חיבביתי, והספיק לי הזמן הזה לשום עיני על תהלוכות הנער הזה בן שתים עשרהשנה, עד אשר היתה מריבה ביני ובינו ואשלחהו אל ארץ הקדם. אם אמנם הדברים אשך היו ביני ובינו היו בזמן מאוחר אחרישובי מארץ מצרים, הארץ אשר לה הקדשתי ספורי הספר הזה, בכל זאת לא ירע בעיניהקורא אם אפסיק בתוך ספורי אלה, ואדבר דבר באזניו על אודות הנער הזה הנפלאבדרכיו ועלילותיו. בעיר וויען הלכתי עמו במקרה לשוח על המצודה הנשקפת על פניבית תפלת הנוצרים הנקראת בשם קארלסקירכע, העשויה בתכנית הפעטערס-קירכע אשרברומא. הבית הזה יש לו כפה מלמעלה ולפניו שני עמודים גבוהים לתפארת. כמעטראה מוזא את הבנין הזה ויכרע על ברכיו ויקרא בקול ששון “מאסקע! מאסקע!” (לאמר: בית מסגד!) וכל העוברים ראו כן תמהו כאשר השתחוה אפים ארצה ויגעבמצחו על הארץ ויתפלל בקול רם. צויתיו להתפלל בכל יום ערב ובקר וצהרים, ונפלאת היא בעיני, כי בטרם דרכו עוד רגליו על אדמת הרחוב הפונה צפונה וכמעט לא ראה פני השמש, והנה כבר הכיר ארבע פנות העולם ותמיד פנה בתפלתו בביתי קדמה מזרחה. אחרי כןכאשר היתה מריבה בינינו פעם בפעם היתה זאת נקמתו, כי חדל להתפלל; חיש מהרראה ויתבונן כי שמח לבי בהתפללו. הנער מוזא היה בעל בינה יתירה, והראה למדי כי האומרים כיטפש לב הכושים ולא בינת אדם להם, אין בפיהם נכונה. הן אמת דבר זר ומפליאהוא, כי העם הזה אשר נודעו עקבות חייו זה אלפי שנה, עוד לא עלה במעלותההשכלה עד היום הזה ואין לו חלק ונחלה בקורות העולם. בני הכושים לא נופליםהם ברוח בינתם מבני האדם הלבנים; אפס בואם בברית הנשואים באביב חייהם הואהדבר אשר יכבה נר שכלם ככל אנשי ארץ הקדם. האקילום החם יסבב להם עצלותורפיון ירים ובהיות אדמתם פוריה וחמה מסתפקים במעוט כטבע כל יושבי הארצותהחמות, הנה אין דבר אשר יעוררם לכל מלאכת עבודה. אם היה אפשר להוציא שבטיעמם במספר עצום מארצם להושיבם באיקלום ממוצע, אין ספק כי יעלה בידינו להפוךאותם לעם בינות ומועיל לחברת בני אדם. וכבר נסתרה ע"י משלים ‏אחדים דעתהסוברים, כי בנין גלגלת ראשם איננו מוכשר לקבל חכמה ודעת. את אשר ביד הרוח וביד זרוע רמה לעשות לבדם, גם מבלי עזרחיצוני מלידה ומבטן משעה משחקת וממראה הפנים, הראה למדי הכושי אנטארא, גבורהחיל מבני אב הנולד שלא בדת הנשואין, העבד, אשר במתק לשונו, בגבורתו ובנדבתרוחו עלה למעלה להיות למופת לגבורי הערביים, וינחול כבוד להקרא בשם: אביהפרשים, והיה למחבר אחד משבעת השירים הנשגבים הערוכים ושמורים לדורות בביתתפלת מחמד (קאאבא) אשר במעקקא. הרגשת הנקיות חסרה למוזא כמו לכל אנשי המזרח. נקל היה לולהתפלש בעפר חוצות ולעשות סחי ומאוס כתונת ‏בד לכן וצח, לקרוע בגדיו ולנשואאותם כבלויי סחבות על בשרו. אבל היטב חרה לו בכנותי אותו בשם “חאמזיר” (חזיר), השם הזה חרפה הוא לבעלי דת מחמד ביחוד, בהיות החזיר טמא בעיניהם, כמו בעיני היהודים, ולא יאכלו את בשרו. אשר על כן השתוממנו מאד על תשובתופעם אחת, כאשר שאלוהו אם אללאה הוא שחור או לבן? ויען: “אללאה יפה, לבן, לאשחור, אללאה אינו חאמזיר!” פעם הוליכתהו משרתת ביתי אל בית תפלת הנוצריםהגדול הנקרא בשם שטעפֿאנס-קירכע, ותראהו את פסל הנוצרי העשוי מעץ הנודעומפורסם בוויען, אשר לפי אמונת המון העם שערות זקנו גדלים. כבואו לביתוויספר איך נואלה נבערה המשרתת: “בעץ לא גדל זקן!” מוזא היה בעיניו יפה תאר ויפה מראה מאד, ועל סבותשחור-תארו הגיד לנו, כי הוא בעבור שהשמש אוהבת יותר את השחורים מהלבנים. “הלבנים”, כה הגיד לנו כדבר ברור לו, יש להם נשמות שחורות, והשחוריםנשמותיהם לבנות כשלג, והנה הלבנים ידמו לשאול ביום המשפט מאתאללאה." כאשר הראו לו פעם אחת את המנקה ארובות-עשן (שאָרנשטיינפֿעגער) ואמרו לו כי אחיו מבני שבטו הוא, ויאמר: “מוזא שחור מאתאללאה.” הצייר האמן ראַהל נתן חיים נצחיים לתאר פניו. צלם דמותו של מוזאעומד עמי בחדר אשר אנכי כותב שם את קורות ימי חייו. הרבה מאוהבי לקחוהעתקות מציור הזה. למען תמהר לשונו דבר צחות לשון אשכנז הבאתיו אל אחדמנבחרי בתי ספר הנערים, אשר בהיותו שם בחברת ילדים רבים עשה חיל בלמוד שפתאשכנז, וביחוד במלאכת הכתיבה, כי בכלל נראתה בו הכנה גדולה למלאכת הציור, ומפתותי לחם מצאה ידו ללוש תבנית חמור וקוף ליש ועפרה יפה מאד. מעט מעט שם החורף משטרו בארץ, ולמען שמור מקור וקרח אתהנער אשר הסכין בלהט חום ארץ כוש, עשיתי לו מכנסי פֿלאנעלל לבן וגם מגבעהחמה לראשו ממין זה. ויהי כלבשו הבגדים האלה ויאמר בלבו כי די בבגדים אלהלצאת החוצה, וימהר אל בית הספר. ויהי שם שחוק גדול ויברח ויצא משם אל ביתו, וימהר ויסר מעליו את בגדיו אלה, ויקח אותם ואת אדרת שער (פעלץ) אשר הכינותילו וישליכם החוצה בעד החלון. כראותו פעם ראשונה את השלג התפלא הפלא ופלא, ויחשב כי נופת (צוקער) הוא, וכאשר לקח אותו אל פיו חרד מאד ויזעק זעקהגדולה. מזג האויר בוויען, אשר איננו כמו טבע ארצו, הסב לו כאב החזה ושיעולנורא מאד עד אשר נאלץ להשתאר כמה ימים שוכב על ערשו. הנערה המשרתת אשר בביתעשתה לה שחוק באולתה ותגד לנער לאמר כי מות ימות. וישא קולו ויבך בכיתמרורים ויאמר: “רע ומר למתים פה, בעפר ארץ קרה יבואו. טוב ויפה בסענאאריישנו ויחם להם.” ביתי היה מקום משכן עצב ויגון בימים ההם, כי בצל קורותיושכבה על ערש דוי האשה הכבוּדה, אשר התעתדה למות זה ימים רבים. הנער ‏מוזאבכל עת אשר בא מבית הספר, היה כל מעינו בה, ולעשות רצונה כל תשוקתו, לא היהאיש בבית אשר ידע כמוהו להניח הכרים למשען לה, לתת לה לשתות ולהשיב לבהבאהבה כמוהו. והיה כאשר נחה שקטה לפעמים וכאבה הניח לה מעט, וישר לפניהמוזא בקול נעים את שירי ארצו, אשר ישירו הדיגים, או הנוסעים במדבר, אוהקרואים בשמחת החתונה. לפעמים הראה איך יעשי הקופים בעלותם למרום עציםויקטפו פירותיהם ויאכלום. ויהי עשותו כמעשה הקופים או כחיתו מדבר יפה מאדלהלל, והעיר אותנו לשחוק ולששון. ובכלל ידע מוזא מאד לחקות את המעשים (נאכאהטען). פעם אחת הולכתיו אל הפראטער47 וצויתי לשחוק לפניו שםשחוק התולים אשר ישחקו גולמי עץ בתפארת אדם (מאריאָנעטטען). ויעמוד לפניהגולמים ויבט בפניהם וכאלם לא פתח פיו. כפי הראה היו בעיניו כעצמים חיים. אחרי עבור איזה חדשים מבלי אשר הגיד מזה דבר לאיש מאנשי הבית, והנה שחק אתכל השחוק ההוא לפני אשתי החולה, אשר לא ידעה כי היה מוזא בעיר הפראטער, ותבן לה ע“פ תנועתיו את כל דברי השחוק ההוא. פעם אחרת פגע באיש חרש אינושומע ואינו מדבר, וידבר עמו ע”י אותות וסימנים זמן רב, וידעו שניהם ויבינואיש את רעהו, ואנחנו העומדים עליהם לא ידענו דבר. ויהי כאשר היתה יד אלהים בביתי וערפל היגון והאבל כסהאותו, ואוליך את הנער ואציבו לנכח אשתי המתה, ויחרד וישאל: “הֲזֶה הוּאמָוֶת?” ויהי בלילה ויעזוב את משכבו ויתגנב וישכב על עפר הארץ אצל הגוףהמת, וישר כל הלילה שירים ונגונים אשר שומר המת רחפו כל עצמותיו משמוע. בקברי את מתי מלפני בכה הרבה וימים רבים עשה מספד ואבל מר. מוזא הרבה לורעים בבית הספר, חבריו בקשו פניו לבקרם בביתם, ויכבדוהו ויחבקוהו וינשאוהולמעלה. וזאת היתה ראשית משחתו בו. וזה החלו למצוא עדות דבר בתורת הביתובסדר ההנהגה הפשוטה והנכונה. ויאמר מוזא בלבו כי יתר שאת לו על שאר בניאדם, יען כי כלם יכבדוהו ויבקשו לשמחו: ולענגו. נתעוררו בקרבו הרגשות כאשרהעבירו הנשים את ידיהן על לחייו הרכות והענוגות כשושנים, או כאשר הללו אתעיניו, אז אש קדחה בעיניו ולהבה להטה במו, ונקל היה להתבונן כי בארצו ילדיםכמוהו כבר ישאו נשים. כאשר חדש האביב פני האדמה ויחלו בני העיר לצאת לשוח ולשאוףרוח צח, ויצא מוזא גם הוא, כי ע“פ מצב בריאות גופו לא טוב היה לפניו לשבתבית תמיד, ותהי ראשית דרכו לארוח לחברה את הנערים הפראים המתהלכים בחוצות. ויכאיבוהו וימררוהו בחרפה וקלס, ובאהבתם ובשנאתם ובהכותם אותו. מוזא היהמוכן ומזומן תמיד למלחמה, ויהי לו לעונג נפש להתיצב פעמים לא מעט נגד עשרהנערים ליסר בשבט פשעם עדי נוסם מפניו להמלט על נפשם. הכח הגדול אשר הצטייןבו ע”י קלות ומהירות תנועת אבריו היה לו לעזר בזה. פעם אחת רדפו אחריו עצרת נערים על הסוללה אשך במצודה, ולבלתי תת אותם להשיגו קפץ על החומה הגבוהה כשלש רגל וירץ עליה כברת ארץ, וירא כי השיגוהו הנערים, ויזנק, לזַעֲוַת כל האנשים המתהלכים על המצודה, מעל חומת הסוללה הגבוהה מדת עשרת אנשים48 אוששים רגל, אשר היתה אז אצל שער הדגים, ועתה כבר אבדה ואיננה, ויקפוץ ארצה, וירץ כחתול חיש מהר לביתו. לא רבו הימים וכל יושבי העיר וויען ידעו את מוזא בעבורעלילותיו ומעשיו אשר עשה. אם אמנם, בלעדי המקרה אשר ספרנו, לא הפליא לעשותיותר מכל בני גילו הנערים אשר לא ישגיחו עליהם בעין פקוחה לעצור בעדם, בכלזאת השתוממו רק עליו, בהיותו שונה במראה פניו, ודבריו בלשון אשכנז הביאופעמים לא מעט לשחוק, ובכל דרכיו היה זר ונכר. לא אבה ללכת עוד אל בית הספר, או בלכתו שמה וינס ויצא בסתר. ולכל מלאכת עבודה בבית לא הצליח מעצלותו, אשרלא עצרנו כח להסירה ממנו. אפס לא לבד הנערים הפראים בחוצות, כי גם האנשים שגדלו כלצרכם, החברה – ואת אשר נכנה בשם תקון המדות (ציוויליזאציאָן), השחיתוהתעיבו אותו, כי למד תועבותיהם וישכח תומת ארצו, ארץ הפראים. לא פעם ולאשתים שב לביתו והוא שכור, יען לקחוהו אוילים לבית משתה וימלאו גרונו ייןשאמפאניער. ויהי להם רק כתבנית קוף אשר יצר אותו אלהים לשחק בו, גם הרגשתהבושה השחיתו בו ויסיתו בו ויפתוהו לשלוח יד במלאכת רעהו ולעשות מעשים אשרלא יעשו. מצאתי את עצמי מחויב בדבר למחות בידו, בראשונה עשיתי זאתע“י דברי מוסר ותוכחות, אשר בכל פעם ששמע אותם הנער מפי זלגו עיניו דמעות. אולם תיכף אחרי כן, גבר יצר לבו הרע, ויעש עוד תועבות גדולות מאלה אשר עשהבתחלה. ויהי כאשר החל לשוטט בחוצות כל הלילות ולא בא הביתה, ויפגעוהו אנשיחיל הסובבים ברחובות ויקחוהו וישימוהו במשמר פעם בפעם. אמרתי ליסרהובשוטים. הדבר הזה היה לי למורת רוח עד מאד, כי אהבתי את הילד אשר עתותיובידי. קראתי לאיש אחד מעושי רצוני ואצוה להניח אותו על הארץ לארכו, והנההזכירני באשתי המתה היושבת בשמים ובכה תבכה אם יֻכה בשבט.” הדברים האלההמסו את לבבי ולא יכלתי לעשות לו מאומה, השתוממתי איך עלה פתאום הדבר הזהעל זכרונו, כי מיום מותה, אשר הראה לה בו אמונת רוחו כבן אל אמו, לא נשאאותה על שפתיו, ומני אז עברו כמה חדשים. והנה קרה עוד הפעם דבר אשר אלצני ליסרו ולענשו. הסגרתי אתהנער בחדר עבודתי בעליה השנית הגבוהה אשר באחד בתי העיר הגבוהים והרמים. כמעט הלכתי מביתי ויפתח את החלון ויצא וירד בשלבים (געזימזע) רחבים שלשאצבעות, וילך הלוך לאורך החומה מדת ארבעה עשר איש (שמונים וארבע רגל) עדהחלון הקיצון אשר ראה פתוח, ויבא דרך שם אל בית איש זר להמלט דרך שמה. האנשים אשר הלכו בחוץ – כי היה הדבר לעת הצהרים – ראו כן תמהו ורעדה אחזתם, איך הנער הכושי מתהלך על הקיר, ובחלחלה על מתניהם דמו בכל רגע כי יפול אחורעל רצפת האבנים וינפץ ככלי יוצר. מרגע זה זחלתי ואירא פן יקרני רע עם הנער הזה או על ידו. משרתת אחת אשר בעמדה מאחרי חלון הבית קראה אליו: “מוזא, קוף שחור אתה!” ויךמוזא בחלון ובפניה ויקרא: “בן אדם אנכי, אנוש כערכך!” המשרתת הזאת חלתהשבועות הרבה חלי אָנוש, כי טבעו רסיסי הזכוכית בפניה ובידה. ובכל זאת לאיכלתי לשפוך חרון אף על הנער בדבר הזה, כי לא יכול שאת חרפתו ולשמוע מוסרכלמתו אשר חרפוהו בכל יום תמיד הולכי בטל, אנשי און ובליעל, וימררו אתחייהו. בכל עת שישב בית הרנין לב כל אנשי הבית, בהיותו אוהב שעשועים ורוחומשחקת תמיד. שכל טוב והן וחסד מהול באף וחימה הן המה האדנים אשר עליהם רוחוהטבעה. כמה פעמים נסיתי לחקור אחר קורות ימי חייו; כבד היה להוציאדבר מפי הנער, אולי מעט היה אשר נשאר בזכרונו –כאשר התבוננתי בכלל שכֹחַ זכרונו רפה מאד – ויכול לחיות ג"כ שהדברים אשר היו לו לספר הכאיבו את רוחו. ויהי היום ויבוא אלי ויראני פרח אחר אשר צץ וישמח בו שמחה גדולה, כי הואעצמו שם הזרע בסיר-הפרחים, כי אהב מאד לנטוע ולזרוע. ואשאל אותו לאמר, אםיש את נפשו להיות גַנֶָן, ויען: “מוזא כבר גַנָן הנהו, אבל מוזא רוצה להיותעובד-ארלוגין (אוהרמאכער).” שמחתי על תשוקתו זאת המתיחסת אל הכנתו למלאכתהציור והפסל אשר הזכרתי כבר. דבריו כי כבר הוא גַנָן, היו לי דברים חדשים, ואוסיף עורהפעם לשאול אותו על קורות חייו. והנה נפלא וזר היה לראות איך הילד הזה, אשרזה רגע היה שש ושמח, נהפך לבו בקרבו ויהי עצב.‏ עיניו נרטבו מרסיסי דמעהכאבני חפץ שחורות; וישם שתי ידיו על עיניו. הבטחתיו לתת לו מטבע כסף אםיספר לי. “מוזא רוצה שנים,” השיב אותי. הנחתי אותם על השלחן ואקח בידי המפהמאפריקא, למען אהיה לעזר לכח זכרונו ע“י שמות המקומות אשר אזכיר לו. מוזאשת עיניו על מטבעות הכסף, כאילו חפץ לחזק ע”י המחיר הזה, אשר עיניו רואות, את לבו49. קוֹרוֹת יְמֵי חַיֵּי מוּזַא. שם אמי בּאחיטא, היא היתה אם יפה וטובה, ושם אבי ראחאמיר, איש גדול למראה, והוא רועה את צאן אדונינו. מוזא היה נער קטן, ויהי יוצאהשדה על נאות דשא לרעות שור ופרה ועז. שמי היה דיגעם. אמי ואבי היו שחורים, ויהיו עובדים את ראחמעט איש חוּם. הכושיים עניים הם, ואנַחנו תמיד עבדים, עובדים בפרך, אבל האנשים החוּמים עשירים המה, אוכלים ושותים וישנים הרבהביום. אבי ואמי היו עבדי ראחמעטאללא, שם אשתו היה סיטאננע, ובנו אליאמענע, הקטן כמוני, משחק עמי תמיד. ויהי היום ואבי היה לבדו, ויבואו גנבים ויגנבוגמלים הרבה ויאסרו את אבי בחבלים, ואיש אחד עומד עליו לשמרו, והנשארים הלכולגנוב עוד. ויישן הגנב אשר נשאר אצל אבי, ויקח אבי את המאכלת אשר לובאמתחתו ויגזר את החבלים וידקור את הגנב וימת. הגנבים האחרים ראו את זאת וינוסו כולם וישאירו את כל אשרגנבו. ויבא אבי אל ביתו ויספר לבאחיטא ולדיגים את כל אשר עשה. ויהי היוםותצא אמי השדה, וישמעאל אחד בא אל ראחמיטאללא לקנות שמן, וירא אותי משחק עלעפר הארץ, ויאמר אל ראחמיטאללא מכרה לי כיום את הנער השחור הזה, וימכוראותי ראחמיטאללא. ויתעצב אבי מאד אל לבו ויתחנן אל ראחמיטאללא לבלתיימכרני, אבל לשוא. בכיתי הרבה בכי, ואלכה עם הישמעאלי לדרכו. שני ימים רכבתי על הגמל, ויהי לעת ערב ונבוא אל עיר גדולהושמה וואטמאדאנע, ושם בית הישמעאלי. העיר היתה יפה ובתי מסגד שם לרוב, וגנים ופרדסים, ועצים נחמדים למראה. הרים לא ראיתי שם, אבל נהר רחב ידיםושמו ניל. שם הישמעאלי היה אוּעוועדא, ורק אשה אחת לו ושמה איסעלא, ולו בןנער לבן, ושמו איבראהים. אוּעוועדא היה שר החיל, אנשים רבים באו אליו, ויהיו לו עבדים כושים הרבה, והיה עשיר גדול ויקרא את שמי סאיד. כל האנשיםהיו טובי לב ויאהבו את סאיד. ויהי כאשר היו לו עבדים הרבה וימכור אותי אלגנן אחד איש חוּם זקן, אשר לו גן גדול למראה ובו פרחים יפים ועצי פרי, תמרים, תפוחי-זהב וציטראָנען הרבה מאד. עבודתי היתה להשקות את הגן בידי, צפרים יפים נתנו קול בגן תמיד. בגן הזה עבדו שלשה כושים גדולים ושלשהקטנים. אשה לא היתה לו כי כבר מתה. ולו שני בנים קטנים, הנעריםהאלה הלכו לבית הספר. ואני חליתי שם מחום השמש, ויזב דם מראשי, ויהי לי כאבאנוש, וימכרני הַגָנּן לישמעאלי אחר. שם הישמעאלי ההוא היה דירוויש ולו בן קטן כשמו, שם הייתיכובס תמיד בגדי פשתים. ושם כושים גדולים וקטנים כלם כובסים בגדי פשתים, עבדתי שם הרבה מאד. ויהי היום ויבוא שמה איש עשיר גדול, הולך ונוסע אל הפחההיושב בעיר גדולה, ויאבה לקנות נער כושי, ולקחת אותו עמו על מסעיו וימכוראותי דירווייש בשלשה חאיריטי (שם מטבע) אל האיש ההוא. וילבישני מחלצותואהיה משרת לפניו, ויאכילני וישקני. ונלך מוואטמאדאננע לקאירה. שם חייתי אצלו שנתים, ויבא סוחר אחד אל אדוני ויאמר אליו: מכור נא לי את הכושי הקטן אשר לך וארבה לך מחירו, ויואל אדוני וימכרני לו. ואלכה עם הסוחר ואהיה אצלו יום אחד, ויבא מחמד ויקחני ויביאנו אל דאקטאר פֿראנקל, ויקן אותי בכסף מלא ויביאני באניה ואלך עמו לדרכו עירה ווינא. היראה עוד מוזא פני אמו? אֵם יפה וטובה היתה. נחל דמעה הורידו עיניו, ואחריכן פתח פיהו וישר שיר בנגון מלא עצב ויגון, כשיר אבל-אם וכמספד על מת. כאשרנתתי תקוה בלבו כי ישוב עוד לחזות בנועם פני אמו, אם ייטב את דרכו ‏מעלליו, וינשק את שתי ידי ויקרא בששון ובצהלה: “אמו תמרים, קראָקאיל עָפְרָה עודישוב מוזא לראות!” פעם אחת ספר לי הגדת-ילדים כושית (איין היאפישעסקינדער-מאֶרכען), הראויה לתת לה מקום הנה, כן מפאת פשוטית תוכן ענינה, כןמפאת דרך הספור הזר והחדש. טוּפֶּירִל. טופירל הלכה לשוח, ויבואו ילדים ויאמרו לטופירל: “לכי, בואי והביאי תמרים לאכול.” טופירל אזנה קשבת, ותאמר: “אלכה בראשונה ואשאלה את פי אביהעור ואמי העורת.” אביה ואמה הרשו לטופירל ללכת. כל אחד הילדים היה לו שקקטן לאסוף אליו התמרים, וילכו כלם אל התומר הרחק מאד ביער. וטופירל לבדהעלתה על העץ, ותפל משם ארצה תמרים רבים אדומים וירוקים, הילדים לקחוהאדומים והירוקים נשארו לטופירל הדלה. טופירל אספה תמריה בעצב ויגון. איןתמרים אדומים לתת לאביה ולאמה. הילדים נסו מהר ויעזבו את טופירל ביער לבדהגלמודה. טופירל לא יכלה למצוא הדרך לביתה ותלך הלוך ובכה, רעבהוצמאה ולשונה נשתה. ותבוא אל נחל קטן, ותשת. ויהי לילה וימש חשך, וטופירליראה מאד ותבך הרבה בכה, ותלך הנה והנה על יד המים ותרא והנה עץ רענן, ותדבר אל העץ לאמר: “יא סאגגערע אומי אבוטוילי גאצערע קעדיר.” הדברים האלה שר מוזא בקולו הצולל כפעמון, וכן שר את כל יתר החרוזים הבאים בספור הזה, ויתרגם אותם לי לאמר: “אתה העץ, פרי בטן אמך, עץ מכושף, הֱיֵה גדול!” וימהר העץ לשמוע בקולה ויגדל מאד, ותרא טופירל כי העץהמכשף הוא, כי שמעה טופירל פעמים הרבה מפי אמה העורת, אשר ספרה לה מן העץהמכשף אשר ביער. ותשר טופירל: “יא סאגגערע אבוטוילי גאצערע קאָראגער.” "אתה העץ, פרי בטן אמך, העץ המכשף, הֱיֵה קטן! ויקטן העץ מאד, ותשב טופירל על העץ הרענן ותשר: “יא סאגגערע אומי אבוטוילי גאצערע קעדיר.” “אתה העץ, פרי בטן אמך, העץ המכושף, שוב וגדל!” ויאריך העץ דליותיו ויגדל, וטופירל ישבה עליו, ותרא כוכביםקטנים בשמים ולא יראה מחיה רעה, ותעלה על רעיוניה את אביה העור ואמה העורת, ותישן., ויהי בבקר והשמש יצאה על הארץ, וטופירל לא ידעה אנה תלך, ומה תעשה, ותרעב ותצמא, ותבך. ויבא היערה איש חוּם גדול למראה ולו קופים קטנים, ויראאת טופירל על העץ המכשף ויקרא אליה, ותמאן טופירל לרדת אליו, ויקרא אליהשנית, ותשר טופירל: “יא סאגגערע אומי אבוטוילי גאצערע קאָראנער.” ויקטן העץ ותרד טופירל. ויקח האיש את. טופירל ויוליכה הרחק הרחק מאד. הילדה העניהעבדה בפרך בבית האיש החום ההוא, ותבך יומם ולילה על אביה ואמה. כי איןלטופירל אח ואחות אצל אבותיה העורים. ובכל עת אשר בכתה טופירל ויבא קוף וישב אצלה וישחק עםטופירל, וישר לה, ויהי לב טופירל טוב אל הקוף. ויהי היום וילך האיש עודהפעם היערה לשאוב מים על יד העץ המכשף, ויבא כושי שחור כמוזא, רוכב עלהגמל, ויאמר אל האיש: "הלא ראית פה ילדה קטנה זה כמה ימים אני מבקש אותה פהביער ולא אוכל למצוא אותה. ויען האיש: “לא ראיתי את טופירל, לא ידעתיה.” וישר העץ המכשף: “האיש הבליעל לקח את טופירל עמו הרחק מזה, הילדה העניה, הנה הוא מכה אותה תמיד, וטופירל בוכיה.” וירכב הכושי על הגמל וילך הרחק הרחק מאד ויבקש הלוך ובקשאת בית האיש הבליעל וימצאהו. וילך האיש החום ויחפור בור עמוק וישם שם אתטופירל ויאטור את פי הבור. ויבקש הכושי את טופירל, ויאמר אליו האיש: “מתהטופירל וזה קברה.” ויבך הכושי ויואל ללכת לדרכהו, והנה הקוף בא וישר: “טופירל לא מתה, טופירל חיה, הניה בבור הזה, האיש הכליעל שם אותה בבור.” ויבקש אותה הכושי בבור וימצא את טופירל, ותשמח טופירל מאד, לבשה גיל וששוןגם נכספה ללכת אל ביתה ותקח את הקוף עמה. ותלך את הכושי ואת הקוף ותבא אלאביה העור ואל אמה העורת, אשר לא ראו את טופירל אבל שמעו את קולה, וישמחוכל האנשים על בוא טופירל, זקנים ונערים, בתולות ובחורים, כלם באו לראות אתטופירל והקוף אשר עמה. וטופירל היתה טובת שכל וישרה, ותהי נושאת חן בעיני כל איש ואשה." דאגתי על דבר הנער הלכה הלוך וגדול יום יום. לגדלו על ברכיהחכמה ולפקוח עין על כל דרכיו ועלילותיו, והיה דבר בלתי אפשר ע"פ תכונתביתי ועסקי. אומנים ובעלי מלאכות מאנו לקחת אותו ללמדו אומנתם בעבור מראהוהזר, וגם יראו כי תאונה אל הנער רעה רבה מכל סביבותיו. אף שוטרי העיר פקחועיניהם על היות הנער מבעלי אמונת מחמד, ואנשים אשר לא היו לי למשיב נפש באואל ביתי בגללו. החורף היה הולך הלוך וקרוב, וַחֲזֵה הנער החל עוד הפעםלהרגיש חולי ומכאוב. על פי כל הדברים האלה שמח לבי כי מצא הנער חן בעיניפיצצאמאנאָ ראש מועצת המסחר (גענעראל-קאנזול) לממלכת עסטרייך היושבבירושלים, אשר היה בעת ההיא בוויען, וייטב בעיניו לקחתו לביתו בעבור ידיעתובמלאכת הגנה (גארטענקונדע) ובשפת אשכנז. ואתן לו את הנער לתשורת שי, ולאיכלתי להפרד ממנו בלי עצב ויגון, ורק זאת היתה נחמתי, כי הפרידה הזאת היאלרפואת נפשו וגופו, והיה יהיה בבית נכבד ויקר אשר אנשי הבית ההוא אוהבי אדםהם. בראשונה לא האמין מוזא, כי אשלחהו מעל פני. אמנם כראותוההכנות‏ למסעו וכי יתקנו ויסדרו בגדיו וחפציו, שאל אותי אם מכרתיו וכמהרביתי במחירו? ואומר לו כי לא עבד הוא הפעם, כי אם איש חפשי ולא במחירמכרתיו. ויוסף לשאול, אם יש לגראף פיצצאמאנאָ המשפט ‏למכרו לאיש אחר ממכרתעבד? ויהי כאשר השיבותיו גם על השאלה הזאת, כי אין לו המשפט למכרו, ויהיכמרוצה ומתפיס, אולם אבל ויגון גדול משלו בו עוד. ויבקש ממנִי לתת לו רשותלראות עוד הפעם את פני כל האנשים אשר הבאתיו אל בתיהם, לברכם בצאתו ולקחתברכתם. ויהי כאשר הולכתיו בליל חשך אל מסלת הברזל, אחר אשר היה בביתי שנהתמימה ושלשה חדשים, ויבך מאד ויתעלף מרוב כאב לבו ובמצב זה הושיב אותומשרתי במרכבת מסלת הברזל. בדרך היה ימים רבים, כפי שכתכ לי גראף פיצצאמאנאָ, כאישנדהם ויאלם דומיה. ורק למראה העיר קאנסטנטינאפעל נתעוררה נפשו מתרדמתה ותשברוח שמחה אל קרבו. ויותר מכל נתן שמחה בלבו חום האיקלום, וישלך את אדרתהשער אשר נתתי לו ללבוש בדרך, על האח המבוערת באניה. מקאנסטנטינאפעל והלאהעל מסעם באניה היה שם איש אחד ישמעאלי, ויהי בישנו את שנתו ויקם מוזא וישלחידו אל זקן הישמעאלי וימשכהו בשערותיו פעם בפעם, וירא עבד הישמעאלי את הנערהכושי משחק עם זקן אדוניו ויחר אפו, ויאמר להשליך אותו הימה, לולא נשא אתפני הגענעראלקאנזול ושאתו יבעתהו. כעת הוא חי בעיר הקדושה, והנהו נושא, כפי ששמעתי, השכלת וויען ארצה קדם. בהיותו עצל ורפה ידים, אם אמנם כל עבודתו היתה רק להושיטכלי מקטרת לאדונו ולאורחיו (טשיבוקטשי), הנה אהב בתחלה לשכב על הגגיםהשטוחים, ולהשליך אבנים על העוברים בחוץ מבלי אשר ראוהו. גם הפעם הזאת רקכבוד הגענעראלקאנזול ושאתו הצילהו וישב אותו מבית כלא הישמעאלים אשר נתןשמה בפלילים. וזאת היא אחת עלילותיו החדשות אשר עשה בעיר הקדושה משולשת, בירושלים. בערוב היום כאשר נִטו צללי ערב נכנס אֶל בית איש ערבי ואישלא ראה אותו בבואו. וירא והנה השלחן ערוך לאדוני הבית אשר עוד לאבא. ולא יכול מוזא להתאפק לבלתי ימלא תאות לבו לאכול מכל מאכלהערוך על השלחן. וישב על היריעה על יד השלחן הנמוך, מבלי שום לב פן יבא אישוראה אותו והפריע אותו ממלאכתו אשר הוא עושה, והיתה מכתו אנושה. וגם אחראשר כלה לאכול לא נס להמלט, כי אם שלח ידו אל קנה המקטרת אשר הוכן לאדוניהבית ויעשן שמח וטוב לב כאילו בביתו הוא יושב. עשן הטאבאק ועוד יותר משקהראקי (מין יין שרף הנעשה מענבים) אשר שתה הפיל תרדמה על עפעפיו, ולא אחרהנער וישתרע על המטה המוצעת לאדוני הבית ויישן. ותבא שפחה אחת ותרא והנהנער ישן ושנתו ערבה לו. ותלך ותגד לרעותיה וכרגע כל הנשים נסבו את הישןותשתוממנה עליו, כי הנה הובילוהו רגליו אל קודש הקדשים אשר בבית המחמדי, הוא בית הנשים. לאט לאט הרימו הנשים קולן ותהי זעקה‏ גדולה, והנה אדוניהבית איש נכבד ופארו הלבן חבוש עליו יבא אל הבית וישתומם גם הוא, כנשיםלפניו, על השערוריה הנעשה כי חלל מקדשו. בין כה וכה הקיץ מוזא משנתו, ויראוהנה רעה נגד פניו, ויקם וימהר לנוס משם בחפזי, ובטרם יכול איש לשלוח בו ידוהנה עזב את בית הנשים ואת כל הבית לשום מפלט לו דגל לבן-אדמדם אשרלקאנזולית עסטרייך. אדוני הבית דבר בחרונו: “את מעדני אכל ושקויי שתה ועליצועי עלה; הגוזל ומחלל כבוד איש ענשו מות, מי יתן ואפגשהו.” מוזא חיעודנו, אולי למודי נזירי הפֿראנציסקאנים ישימו חחים באפיו ובמתג ורסןיבלמוהו. מי יודע מה עוד יקרנו? לא היה דבר בכל ימי חיי אשר הרבה לי כיםדאגה, חרון, זעוה ורחמי לב, כנער הזה. כשד שחור עולה משאול אחז בכנפי חייהחזיקני ולא ירפני, ועוד כל ימי חיי לא אובה להיות כאלהים להיות צופה ומביטעל דרכי איש ולקחת עתותיו בידי. יוֹם הַשִּׁשִּׁי בְּבֵית הַמִּסְגָּד. בקאירה נמצאים יותר משלש מאות בתי מסגד, הרבה מהם חרבותומעי מפלה נשגבות למראה, כאלה אשר בקאירה העתיקה עם אולמי-העמודים אשר להם; רובם במצב רע ומשחת מראיהם. בן ארץ הקדם אוהב יותר לבנות בית חדש מאשר יתקןויחזק בדקי בית ישן. בתי המסגד בקאירה נכרים מבחוץ ע“פ הרוב ע”י שורותאבנים אדומות ולבנות, ולא לכלם יש להם מנהרות (מינארעטע). בימים הראשונים יכול להיות, שבתי המסגד עמדו במרחב והודוהדר סביבם; אולם היום הזה ע“פ הרוב בנוים סביב להם בתים, קרובים אליהםמאד, עד כי כבד למצוא מקום אשר נוכל לראותם משם על פני כל הבית ולהתבונן עלסדר הבנין. היותר קדושים אשר בבתי המסגד אלה הם: ההאצא נעין ואל-אצאהר. לפני איזה עשירות שנים לא היה רשות לשום יהודי או נוצרי לעבור לפניהם, ומכ”ש לבוא בתוכם. כעת הרשות לכל איש לכנוס בתוכם אם רק יסיר נעליו מעלרגליו; ורק העיר דמשק עודנה עומדת בקנאת אש דתה בדבר הזה ולא תתן איש זרלבוא מקדשיה. בתי המסגד בקאירה נבדלים רק בגדלם ובקטנם, אבל דרך הבניןומשטרם כמעט שוה בכלם. גמרנו בדעתנו, אחרי אשר ראינו הרבה בתי מסגד, לראות אתעבודתם שם ביום הששי שהוא יום שבת המושלמנים. ונלך לפני עת הצהריםלבית-מסגד אל-אצאהר, ונבוא שמה ברגע אשר קרא הגבר (מועצצין) מראש מגדלהמנהרה לבוא אל הרנה ואל התפלה. וישר: שלום וברכה למאמינים! שלום וברכהינוחו על ראש הנביא אשר נגלה אליו אללאה ויאמר: אני ה'! שלום וברכה לכלהבאים בשערים האלה להתפלל ולהשתחוות ארצה ביראת קודש. שלום להם ולכל אשרלהם! בעל דת מחמד מקדש יום הששי וחוגג בו, בהאמינו כי ביום הזהנוצר האדם הראשון אבי כל בני האדם, ומת בו ביום, וביום הששי יקומו המתיםלעתיד לבוא, אשר ע“כ יקרא היום הזה ג”כ “יום העצרה”. רק התפלה לעת הצהריםקדושה היא ואז ישבתו מעבודתם. המושלמני עושה כל עסקיו ביום הששי כמו בכליתר ימי השבוע, אפס התפלה הזאת היא בכל לב ובכל נפש ואסור להפסיקה. ואםיקרה שיפסיק המושלמני באמצע תפלתו יחזור ויתפלל מראש התפלה. והאיש אשרהשבית אותו חטא חטאה גדולה. באנו ביחד עם מתפללים הרבה בדרך שער גבוה אל חצר מרובע אשרנתיבות-עמודים סביב לו. בתוך החצר אגן מים גדול ורחב ידים, בו רחצו ידיהםורגליהם אלה אשר לא עשו עוד ההכנות האלה בביתם. מן החצר היפה הזה הרצוףבאבנים חלוקות ודקות, באנו ממול השער אשר נכנסנו בו, אל בית-המסגד עצמו אשרבָּמַת-התפלה שבו עומדת, כמו בבתי כנסיות של היהודים, בכותל מזרח, מכווןכנגד העיר מעקקא. פנימיות הבית עושה רושם נשגב בנפש רק ע“י מלאכת בנינו. קירותיו לבנים, ועליהם תלוים לוחות ירוקים ארוכים, אשר עליהם כתובים פסוקיםמס' הקאָראן באותיות זהב. הרצפה היא מעשה-משכית מאבני שיש. עכ”פ ראיתיכמוהם במקומות שונות ע"י חורים וסדקים שנעשו במחצלות של קש תמרים הפרושותעל הרצפה. אור צח ובהיר יורד ובוקע מלמעלה מעל הכפה הגבוהה העומדת עלעמודים גבוהים. בכותל המזרחי נמצאה קבה אחת, ועל צדה רחוק ‏ ממנה מעט קתדרא (איינע קאנצעל), אשר עליה מונח ספר הקאָראן פתוח, והאימאם (סגן בית המסגדאו הכהן) קורא מתוכו פרשת היום. הבאים להתפלל הסירו כבר בשער החצר את נעליהם וישאו אותםביד שמאלם והנם דורכים ברגל ימינם על מפתן הבית. ובבואם אל הבית, אלה אשרכלי זַיְנם עליהם, יסירו אותם מעליהם בכרעם על ברכיהם. אחר אשר התפלל כל אחד מהם תפלה קצרה בכרעו על ברכיו, יתיצבלפני הקתדרא, ובא רעהו ועמד אצלו עד אשר יעמדו שורות שורות. אל הקתדרא, המקושטת בשני דגלים אשר עליהם כתובים פסוקי הקאָראן, יעלו במעלות‏ אשרלפניהם דלת המבדלת בינה ובין בית המסגד. והנה כהן משרת אחד פתח את הדלתויקח מאחריה חרב50 ארוכה. וישרה ויציגיה לפניועל ראשה וישם שתי ידיו על נציבה ויקרא: “חסד אל על נביאו ומלאכיו יברכוהו; לכן ברכו שמו ביראה!” המתפללים התפללו תפלה קצרה. אחרי כן הביעו שפתםתפלות, בצבור וביחיד, ככל אשר קרא לפניהם הכהן המשרת. והנה סגן הכהנים (אימאם) עלה הבמתה וישב על המדרגה העליונהוידרוש את דרשתו, הכתובה במליצה פשוטה בחרוזים (געריימטע פראָזא), וכלתנועותיו כתנועות היהודים בלמדם את ס' התלמוד. ואחרי כלותו דרשתו אשר דרשכרבע שעה, העיר את לב השומעים להתפלל אל ה‘. כל העדה התפללו תפלה בלחש, וישם כל איש עיניו על כפות ידיו ואחרי כן העביר אותן על עיניו, כאשר יעשוהיהודים במוצאי שבת בשעת ההבדלה בהריחם את ריח בשמים ומכבים נר ההבדלה בייןהנשפך. אחר התפלה הזאת התפלל הסגן עוד תפלה אחת, אשר ענו אותה אחריו כלהעדה: "ברך נא ה’, יתברך שמך! את היאור ניל, יעלה נא על כל גדותיו ויפרההארץ." אחר הדברים האלה יצאו כלם מבית המסגד ורבים מהם נתנו צדקהלעניים הרבים הנאספים בחצר, אשר היא חובת כל מושלמני ירא אלהיו לעשות אחרהתפלה. ביום הששי לא תבא כל אשה לבית התפלה, אבל באות הן ביתר ימי השבועובכל שעה, כי בית התפלה פתוח תמיד; ורק מתפללות הן במקום מיוחד ומוגבל כנשיהיהודים בבתי הכנסיות. מחמד לא אהב לראות נשים מתפללות לעיני כל, ועצתוהיתה שתתפללנה כל אחת בביתה, אע"פ שלא אסר עליהן בכל זאת התפלהבצבור. אם אמנם גדול מאד כבוד הבית בעת התפלה, ואף כי יכבדוהמושלמנים את המקום ההוא הקדוש להם, בכל דרכם ועלילותם, בכל זאת יקרה בימיהשבוע שנראה שם איש ישן שנתו או אוכל סעודתו או גם עושה מלאכת יד קלה. והדבר הזה לא יפריע אנשים אחרים אשר יתפללו את תפלתם בעת ההיא עצמה וישפכושיחם לפני ה' בכל לבם ונפשם. אל בית התפלה אל-אצאהר, לאמר “המזהיר” מחובר ג"כ בית מדרשהחכמה הגדול אשר למושלמנים בקאירה, המפואר בכל בתי מדרש החכמה אשר בארץהקדם ומכובד מאד בעיני כל. ויש לבית הזה בית עקד ספרים גדול מאד והוא פתוחלכל המלמדים ותלמידיהם.‏ בבית המדרש ההוא ילמדו בסדר מדרגות לשון ערבית, חכמת הדבור והמליצה (רהעטאָריק אונד פאָעזיע), חכמת השעורים ואלגעברא, הגיון, ידיעת המשפטים (רעכטס-וויססענשאפֿט), למודי הדת (טהעאָלאָגיע), פילוסופֿיא מוסרית (מאָראל-פֿילאָזאָפֿהיע), באור הקאָראן וכו'. מספר התלמידים הנקראים “מוגאווימין” נתמעט בזמן הזה החדש, לפנים עלה מספרם מאלפים עד שלשת אלפים. הסבה לזה כי נתמעטה הכנסת בית המסגדמעת שלקחה מהם הממשלה הקרקעות שהיו נכסים משועבדים להם. מהנכסים ההם נתנהלתלמידים פרנסתם מלבד מה שלא שלמו שכר למוד. כעת חדל מהם משען ומשענה, וגםלמלמדים שכר אין. המלמד מוכרח להסתפק בכבודו אשר יחלקו לו תלמידיו, והואמתפרנס בצער בעמלו אשר הוא עמל לתת לקח בבתי העשירים, הבוחרים לבניהם מוריםומנהלים ממלמדי בית מדרש החכמה. התלמידים מתפרנסים במלאכת הכתיבה שהםמעתיקים ספרים בכתב ידם, ובשכר קריאתם בספר הקאָראן בצבור, ובשכר תפלתם עלקברי המתים. בזמננו זה בקשו לעשות באלכסנדריאה בית למוד חכמת הרפואה כביתהזה אשר בקאנסטנטינאפעל אבל נועצו אח"כ כי טוב יותר לשלוח התלמידים לוויעןללמדם שם ביחד עם חכמת הרפואה גם לשונות שונות. ובהיות הארץ ההיא חסרה אנשים חכמים וידועים משכילים בחכמותובלשונות ובידיעות העולם, לכן כאשר ישובו הרופאים הצעירים ההם מוויעןלבתיהם ילקחו לבתי הכתיבה הרמים של הממשלה, לעבוד עבודת ‏המלך והמדינה, ולאיוכלו להועיל לעם הארץ במלאכת הרפואה אשר למדו. איש מצרי, האדון חאמיל, אשרלמד ארבע שנים מלאכת הרפואה בוויען, התאונן רע באזני, כאשר דברתי עמו בארץמולדתו, על אשר שמו משרה על שכמו בבית מועצת המשנה למלך, תחת אשר קוה לעשותטוב בעמו בחכמת הרפואה אשר למד לרפאות נגעי בני אדם ולחבש לעצבותם. ממשלת מצרים, הנוטה כעת יותר אל הצרפתים ואוהבת את לשונם, שלחה זה לא כביר המון אנשים צעירים לפאריז ללמוד שם מלאכת הרפואה, ויכוללהיות שגם אותם תקח אח"כ לעבוד עבודת המדינה והדיפלומאטיא. המראה אשר ישתומם עליו ויחרד האיש הזר הבא לראות את ביתמדרש אל-אצאהר, הוא התלמידים העורים הנמצאים שם כמה מאות והם לומדיםומתפרנסים שם. בן הארץ ההוא כבר הסכין לראות מראה היגון הזה, בהיות שםהעורים מצויים מאד מסבת חול המדבר הבא שמה על כנפי הרוח הנושב תמיד, ומסמאאת העינים. התלמידים העורים עשו להם שם בקאירה בקנאת-הדת שלהם ובבקשם תמירמצה ומריבה. מספרים, כי בזמן שלפנינו קרה פעמים לא מעט, שכאשו לא נתן להםמאכלם כאות נפשם, או לא ישר בעיניהם אחד המורים, שטטו ברחובות קאירה נשעניםעל יד מנהלם, וזעקו זעקה גדולה ומרה ויקללו קללה נמרצת, עד אשר עלה בידםלעורר לב העם לחוס עליהם ולעשות רצונם. מבית מדרש החכמה אשר לבית מסגד אל-אצאהר יצאו לכל הארץמורי בתי הספר, שופטים וסגני שופטים (מופטי) וסגני בתי התפלה (אימאם). וקצתמהם ישארו כל ימי חייהם יושבי בית המדרש ולומדים תמיד וכל ישעם וכל חפצםלהמנות בין החכמים יראי ה' וחושבי שמו (אולמא)51. די לנו לראות איזה בתי מסגד לעשות לנו דמות ותמונה מכלם; ונזכיר רק עוד אחד, הוא בית מסגד הסולטאן האססאן, בעבור סבת יסודתו אשריספר ההמון, אם אמנם לא נדע בבירור, אם אמת נכון הדבר. באחד הרחובות הגדולים אשר בקאירה נעלה על גבעה קטנה ונראהשם בית-מסגד נעזב ושומם. העמודים החזקים אשר בחצר, הכפה הגבוהה הבנויהלתפארת, הבדידה השורות בחדרים רחבי ידים, יביאו התפעלות בנפש הסר לראות, אםאמנם רבה העזובה בבית הזה ושתותיו מדכאים. הסולטן האססאן עלה למעקקא לשלם נדרו כמצוה על כל מושלם יראאלהיו. ויהי בהיותו בדרך ימים רבים ויגזול המשנה (פֿעציר) את כסאו וימשולבשבט עברה וירע לעם מאד. צבאות מחנה הסולטאן מתו במדבר, וישאר אך הוא לבדו, ויהי כשובו לעיר מלכותו עני וחסר כל ומדיו קרועים ובלויים, ולא הכיר אותואיש, ויירא לנפשו לבלתי יומת ביד משנהו. ויבקש וימצא איש אחד, אשר העשיראותו לפנים עושר רב ויאמר כי נאמן לבו עמו. ויגל את אזנו מי הוא. וילבשבגדי נזיר (דערוויש) ויבן את בית המסגד המפואר הזה תפארת בניני הערביים, בכסף אשר לקח מאת אוהבו. ויהי אחרי שנים ‏רבות ותכל כל המלאכה והבית עמד עלמכונו כליל בהדרו, ויבקש את הסולטאן וכל שריו ועבדיו לחניכת הבית הזה. ויהיכאשר נאספו כלם, ועיניהם לא שבעו לראות הדרת הבנין והם משתאים ומשתוממים, והנה אנשי חיל, אשר שכר אותם הסולטאן האמת, באו פתאם וימיתו את חומס הכתרואת כל האנשים, אשר הרימם עמו. ואחרי כן הפשיט הנזיר את בגד עדים אשר עליומלמעלה, והנה הוא נצב לעיני כל העם לבוש מחלצות ובגדי מלכות בהוד והדר. ויכירו כל העם את מלכם הטוב והישר ויקרא: יחי המלך! בשמחה ובטוב לב. אם רצונך, עפֿענדי (אדון), לראות את שְׁיָרֵי סימני הדם, הנה אראם לך, אמר אלי משרת בית המסגד; ויראני והנה איזה כתמים על הרצפה, ואתנה איזה מטבעות ליד המשרת בעבור זה בֵּית מִשְׁתֶּה קַאפֶֿעע אַיירָאפִּי. האיש המתהלך ימים רבים בחוצות קאירה הנראים כעולם חדש וזרבהיותם שונים ומתחלפים מחוצותינו וכאילו הם רוחפים על כנפי הדמיון, אשראזניו תשמענה כל היום זרות הלשון ונכריות הקולות והטעמים (אקצענטע) ועיניותראינה הבגדים השונים הדומים לאלה הבאים בספורים הבדוים, ואנשים ערומים בלילבוש, הנשים המכוסות בּצעיף כאשר יעשו אצלו עוטי המסכות (מאסקען), והחיותהטורפות אשר לא נודעו לו הנה כי אם מספרי הציורים עוברות לפניו ונגד עיניו, הנה לפעמים יעלה על מחשבתו פתאם, אם כל הדברים האלה כנים הם ולא בחלום נראולו. הפחד והרעדה אשר יעוררו בלב הילד הגולמים המשחקים (מאריאנעטטען) אוהסתערות כח בדמיון בתוך המון חוגג לוטי פניהם במסכות, תמהון לבב איש בהקיצומחלום מבוהל ודמיוני, ישוו אל מצב האיש המערבי בבואו מאייראפא, ופתאם יראהאת עצמו בעולם הקהאיריני ההוא. גם נפשי לקחה שמץ מן המצב ההוא, ותבא בי רוח החפץ והתשוקהלבקוע את הים הדמיוני הזה ביד חזקה ולהבקיע ברגע אחד אל ארץ המערב אשר שםהתבונה יושבת לכסא, להשכיח שאון נפשי כאיש שקט מילידי ארץ אשכנז, ולארוחלחברה עם תקון המדות (ציוויליזאציאן). בתוך הרחוב הגדול נמצא בית משתההקאפֿעע, הנעשה כתבנית בתי הקאָנדיטערייא ‏ בברלין, אשר שם יאספו האורחיםבאות נפשם, ואנשי אייראפה המתגוררים בקאירה יאהבו לבא שמה למצוא שם אנשיארצם ולפעמים אוהבים ורעים. האדון דאטטעלבוים בא מארץ אונגארן לגור במצרים, אולי בעבורשבארצו רבו הדקלים (דאטטעלביימע) ובמצרים מעטים הם מאד, ויעש לו את ביתהקאפֿעע היפה הזה, אשר מכתבי עתים איטלקים ואשכנזים מונחים על שלחניו וכלהדברים המשיבים נפש כרצון איש ואיש, כמנהג אייראפא או כמנהג הערביים, נתונים על שלחנות יפים משיש לבן, בוא אל הבית הזה מבית הקאפֿעע הערבי יהיהבעיני איש אייראפא אשר הסכן חסכין בנקיות לטהרה, כבוא אל שערי גן עדן מאששל גיהנם. האדון דאטטעלבוים הוא בעל אכסניא ערום ונחמד, היודע לשונותרבות, ויודע לקרב אורחיו איש לרעהו על פי ארצם ומולדתם. ולי היה שמור בביתהזה לרעת ולהכיר פתאם שני בני אדם מארץ מולדתי, את האדון פֿרייהערר פֿאָןערבען ואת העלמה יוזעפֿא קיסעלא, שניהם ילידי ארץ באֶהמען, וזאת האחרונהנולדה מהלך שתי שעות ממקום מולדתי. זה לא כביר שבה מאשדות היאור (נילקאטראקען) והנֶיהָ מתעתדת להנשא לאיש ישר אשכנזי בעל מלאכת יד. כאשר נקרהנקרינו ביום אז בגן האזבקיה בתוך המון רב מאנשים מחמדיים ערבים, לשבת יחדארבעה אשכנזים בשלחן אחד קטן, ככה נקרינו במקום הזה שלשה בני אדם מילידיארץ הטשעכים (באֶהמען) מדברים שפת מולדתם. האדון דאטטעלבוים הוא ג"כ מאסף עתיקות ארץ מצרים ומסדראותם בטוב טעם ודעת, ומוכן בכל עת להראותם לכל דורש. ואני חייב להודות לועל העונג אשר עשה לי כמה שעות והרבה למדתי בהתבונני בדברים הנבחרים אשראסף. בין זכרונות ימי קדם כתובים בחרוטים (קארטושען) ומטבעותעתיקים, בין פסילי אבן בדמות מלכות-מצרים וחגורות הנשים הכושיות החדשותעשויות מעורות פולים, בין חצים מרעלים וכלים מכלים שונים זרים ונפלאים, נמצא אצלו גם מתי מספר ספרים, הלא המה ספרי אנאקרעאן העסטרייכי" כשם אשרקרא לו וואָלפֿגאנג מענצעל. את אספת ספרי קאסטעללי, רק אותם לבדם הביא האדוןדאטטעלבוים עמו מכל תבואות ההשכלה, לשם ולזכר ארץ עסטרייך, אל ארץהקדם. כתבי העתים מטריעסט, ספרי קאסטעללי, יפת התאר מארץהטשעכים, הדקל (דאטטעלבוים) מארץ אונגארין – כל אלה חברו יחדו ברגשת נפשיורוח ארץ מולדתי נשבה בם, ואראה בעיני כאלו בביתי אנכי יושב. וה' חפץ כי זכור נזכור פתאם שבכל זאת בתוך עם נועז אנחנויושבים. היינו בעליה הראשונה שבבית, והנה קול שאון וזעקה גדולה נשמע ונמהראל בית הקאפֿעע לראות מה נעשה. ילדה יפהפיה אחת כבת שש שנים והיא בת אורח מארץ אנגליה, אשר עמדה לפני פתח בית-הקאפֿעע לבושה בגד לבן, אבדה פתאם. אכן נודע הדברתיכף שאשה אחת מנשי הבי-דונאים עשתה עמה שעשועים ותנהג אותה אחריה. והנהרדפו מהר אחר השודדה וישיגוה ותושב אל בית הקאפֿעע. וכבר עלה ביד האשה הזאתלשנות פני הילדה למען לא יכירוה, ותמשח פניה בצבע צהוב סחי ומאוס ותעטוףאותה כל פני כולה במטפחת צמר גפן. אשת הבי-דונאי צעקה: “אללאה! אללאה!” ותכס בצעיף פניה ותפול ארצה. והבית מלא מקול רעש גדול ומקללות נמרצות. אביהילדה שמח מאד כי מצא את בתו ויחבקה וינשקה. האורחים הפצירו בו להוליך אתהאשה אל הקאדי (השופט) ולמסור אותה בידו לענשה. והאשה שכבה על הרצפה ותוסיףלקרות: “אללאה! אללאה!” אחר אשר הסכימו כל אנשי הבית פה אחד, שאם גם ענוש תענשהאשה הזאת בפלילים, לא תהיה למשל מזכיר עונש ושודדי הילדים אשר רבים הםבמצרים, לא יקחו מוסר למען לא יזידון עוד, ואחר אשר הילדה יפת העינים כברהיא משתעשעה על חיק אביה המאושר; נועצו לב יחדיו לתת חפשה לאשה השודדה. אפסלא אבתה האשה לקום מעל הארץ, כי יראה פן תובל אל הקאדי. ויחר אף העבד הכושיוירמוס אותה בטיט חוצות ויסחוב אותה ברגליו על פני כל הבית סחוב והשלךהחוצה. ומפי האשה לא יצא קול אחר זולתי: “אללאה! אללאה!” אחר אשר קם השאון על דבר השוד לדממה וכלה זעם מוּסר האכזריותם רומס מן הבית ונשאל את אנשי הארץ, מה היה משפט הילדה ומה נעשה בה אםהיתה לשלל אל השודדה. “אין ספק,” ענה אותנו איש היודע ובקי בדרכים הפראיםשל ארץ מצרים, “שהיו מגדלים את הילדה הזאת בסתר באחד אהלי המדבר או במערתחמר אשר באחד הכפרים הרחק מקאירה עד היותה כבת שתים עשרה שנה, למען תמכר אזאל בית הנשים אשר לאחד הפחות.” על פי הדברים האלה הגיעה שיחתנו על דבר מצב הנשים בארץהקדם בכלל, ובפרט בארץ מצרים. כל אחד מאנשי אייראפא אלה אשר נאחדו בארץמצרים ידע לספר איזה מאורע או דבר חוק ומשפט דתי הנוגע לענין זה. בכלהדברים הרבים שנכתבו בספרים בזמן העבר וההוה על דבר מצב הנשים בארץ הקדם, עוד נראה רבים ‏ ממשכילי אייראפא משתוממים ומתאוים לשמוע ‏ דברים כאלה. וביחוד תחרד לב הנשים כשמע לעדתן דברים רבים מבהילים מענין זה, אם אמנםברוב דברים אלו לא יחדל פשע, והשמועות שוא תדברנה. על כן אמרנו לאסוף הנה יחד בקצרה את הנודע לנו, אם אמנםקצתם כבר נודעו, למען נחבר אליהם גם את הבלתי נודע ומפורסם. מלת הארעםפירושה: קדוש, דבר האסור (חרם). במלה הזאת יכוון בן ארץ הקדם על הנשים עצמןוגם על החדרים אשר הנה יושבות בהם. והנה נרים נא מעט את מסך החדריםהאלה: נשי מצרים מלידה ומבטן, הנה כנטיעים מגדלים, אבל לא רמותקומה. עוד היום תארן דומה לתארי הציורים על זכרונות ימי קדם. האשה המצריית, ביחוד אם היא מבנות העם, תגביה ראשה בהליכתה ותלך מישרים כבנות מלכיםביקרותיהן. סבת הדבר הזה היותן נושאות על ראשיהן כדי מים וכלים אחרים וכמובמאזנים ישאום למען לא יפלו ונשברו, אשר ע"כ הסכן הסכינו ללכת במישרים, למען ינוח מחצית גופם ממתניהן ולמעלה ורק ירכיהן נעות ומניעות את כל הגוף. גם האיקלום החם לא תתן אותן ללכת בחפזון, ולכן תהיה הליכתן כהולך בתוך המוןחוגג, ונפשו תדרוך עז וכל הרגשותיו מדודות ושקולות, ויכול להיות שבארץהמערב תכונה הליכה כזאת בשם: הליכה טהעאטרית. תאר פני הנשים מגדולי העם, לבן כהה. בנות העם אשר השמשתשלח עליהן יותר את קרניה, מראיהן לפעמים חוּם-זהב מבריק, ועל הרוב הנהכהות ונוטות לירקרק זית. מצח המצרית צר כמצח פסל האלילה‏ פֿענוס המעדיציא52.‏ מי יתן וישיתו על לב נשי אייראפאכי בבקשן להרחיב מצחן בהיותן סורקות שערותיהן אחור, תראינה בזה כי עם איןבינות הנה ולא חלק להן במשפט המלאכיות היפות. מצח רחב טוב ויפה רק לבעליעצה ומחשבה, והמה האנשים. תאר פניהן נבדל מתאר פני הנשים היונית, במה שמצחןולחייהן נסוגים אחור מעט. שפתיהן המלאות והאדומות פתוחות מעט ומאחריהןנראות השנים הלבנות כשלג והישרות העומדות זו אצל זו. עיניהן מְשׁוּקָדות, גדולות ושחורות וגבותן קרועות בפוך, ידיהן ורגליהן צרות (שמאל). עוד שמור ציור פני המלכה נאָפֿרע-ארי אשת המלך אמענאָףהראשון, המצוין ע“י אף כפוף ועינים גזורות עקלקלות (שיעף געשליטצט); ובציוראשת פרעה מענעפֿטאף השני מלך מצרים, ושטה טזירך, הלחיים עגולות כתפוחים. באטיאנטע בת רעמסס השלישי, הצטינה ע”י עינים גדולות, אף ישר ולחיים בולטות; ובציור טאיא אשת אמענאָף השלישי נראה אף ארוך וישר ושקוע מעט, שפתים מלאותוענוגות, ולחיים נסוגות אחור אבל עגולות. כל המלכות ובנות מלכים אלהשערותיהן המקושטות בכל עדי יקר שרוקות אחורנית על ערפן; כאשר תעשינה הנשיםגם היום הזה המקשטות שערותיהן בפתילים מצבע שחור-תכלת ועליהם עדי זהב, והנהשרוקות אחורנית. מלבושי נשי המצריים כבר דברנו בספרנו זה פעמים הרבה. נשימצרים תבכרנה בטרם עתן ובנות שתים עשרה או שלש עשרה שנה ופעמים גם בנות עשרשנים תהיינה לאיש, אם אמנם לא גדולות הן ואינן שונות בתמונתן החיצוניתמהילדות שבארצנו בנות שנים כאלה. וכבר ראינו במצרים בנות שלש עשרה שנהחובקות בן או בת. בנות מצרים פוריות מאד, בנות אייראפה הבאות למצרים תשארנהעל הרוב עקרות, ואם בנים תלדנה ומתן בנעוריהן ע"פ הרוב. האבות משיאים אתבנותיהם לאיש בטרם עתן מבלי שאול את פיהן. ואם אין לה אב ואם תוכל לבחור להאפיטרופוס הנקרא “וועקיל” אשר אליו להשיאה לאיש. כמו אצל היהודים עוד היום בארצות המערב, נמצאות גם אצלהמצריים נשים שדכניות הנקראות “חאטבה” והנה מפריזות על המדה מאד בהיותןמתארות את תפארת הבתולות ומעלותיהן. החתן רואה את הכלה בעיניו בפעם ראשונהבליל האפריון. המוהר אשר לו לתת לאבי הכלה הוא לא יותר מחמש מאות זהוביםכסף ולא פחות משלושים. המון מנהגים הרבה יש להם שהם נוהגים בשעת השידוכיןוהחתונה, מהם מנהגי חול ומהם מנהגי קודש, וימים רבים ולפעמים גם שבועותהרבה דרושים למלאות כל פרטי המנהגים האלה, אשר כמו בכל העמים הקרובים עודאל מצר הטבעי, המה עזר לא מעט להתחקות על ידם על שרשי קורות המוסר וההשכלהשל העמים האלה. הנשים המצריות לא עשו למו שם גדול לתהלה ולתפארת במה שנוגעלאמון לבם לבעליהם; לא תדענה קרוא בספר ולא כתוב, והדבר הזה לא ירע בעיניבעליה, מבלתי יכולת ביד הנשים עי“ז עכ”פ למשוך אנשים ברשתן ולהרבותהרפתקאות של אהבה (ליעבעסאבענטהייער). בארץ מצרים הן יותר חפשיות מאשר ביתרארצות הקדם, וכל עין יחזה בהן כי הולכות הנה בעקבות “נחש היאור קלעאָפאטרה. הנה הולכות לבקר רעותיהן בבתי הנשים באין מוחה בידן; גם תצאינה לשוח כאותנפשן, רק תכסינה בצעיף פניהן לבלי יראה אותן איש זר. הדבר הזה איסור חמורהוא, עד כי בחצרות הקברים מקום שם קבר הנשים הנביאות לא ידרוך שם רגל אישורק הנשים תבאנה בם. ושות לכל בעל דת מחמוד לישא לו ארבעה נשים, והדבר הזהאפשרי רק לעשיריהם, יען כי כל אשה יש לה בית מיוחד. ובכל זאת מרבים ענייהעם ‏לשאת נשים הרבה, בהיות הנשים עוזרות לבעליהן לפרנסת ביתם ע”י מלאכותידיהן. פלגשים יקח לו המחמדיי כמה שירצה ואין מוחה. אכן גם אלהדורשות כסף הרבה והוצאתן מרובה, ע"כ יבקש לו תחבולות להוציא את נשיו ולקחתלו בכל פעם אחרות תחתיהן. יש אנשים אשר הוציאו שלשים נשים ויותר; ויש נשיםצעירות לימים אשר כבר היו נשואות לעשרה אנשים ויותר. אנשים כאלה אינם לשםולתהלה ולא תרום קרנם בכבוד; ובכל זאת לא יחשבו להם עון בגרשם את נשותיהםאם לא ילדו להם, או לא ילדו בנים זכרים. אם יאמר בעל דת מחמד לאשתו “ענתי טאליקה” (הרי את מגורשת) הנה היא מגורשת ממנו בלי שום פעולה אחרת לא ע“י עצמו ולא ע”י ב"ד. האשהתשוב אל בית אבותיה אם עודם בחיים, או אל בית קרוביה. האיש יכול להחזירגרושתו, ולגרשה עוד הפעם ולהחזירה פעם שנית אבל לא פעם שלישית, אם לאכשהיתה בינתים לאיש אחר ושלחה, אז יכול הראשון להחזירה אליו. באופן זה יעשו מעשים זרים. האיש הרוצה להחזיר גרושתו פעםשלישית ישכור בכסף איש אחד, על הרוב איש עִוֵר עינים, אשר ישא את אשתוהמגורשת ממנו פעמים, וממחרת יום הנשואין יוציא אותה ושלחה מאתו ויצאה והיתהלאישה הראשון. ובהיות שקרה כמה פעמים שהאיש בעל לילה אחד לא רצה לגרש אתהאשה אשר לקח, לכן כה יעשה האיש הרוצה לשאת פעם שלישית את גרושתו, ידבר עללב עבדו הכושי אשר לא תאר ולא הדר לו, לקחת לו את הגרושה הזאת לאשה וגםמוהר יתן לה. והיה ביום השני ונתן האיש את העבד הזה במתנה לאשתו הגרושה, ושוב אינה צריכה להגרש ממנו, כי לא תוכל אשה בעלת דת מחמד להיות אשת עבדהאלא א"כ תתן לו חֻפשה. השפחות שהן קנין כסף האשה לא תוכלנה להיות לאישה לפלגשים, אם לא תתן אותן האשה עצמה לבעלה, כאשר עשתה שרה אשת אברהם ככתוב בספרהתורה. ואם יבוא האיש אל שפחת אשתו בסתר וילדה בן או בת, הנה הילד הזה יהיהלעבד אם לא נתנה או נמכרה אמו בטרם ילדה לבעל האשה. אם יקח המחמדיי נשים על אשתו הראשונה, הנה לה תמיד משפטהבכורה, וזה שמה אשר יקראו לה “על-זיט” לאמר: הגבירה. מעשים כאותה מעשה שבאזכרה בספר התורה, ששכור שכרה האשה האחת את בעלה מאת רעותה בדודאים אשר נתנהלה, תקרינה גם היום בבתי הנשים, אבל לא בדרך מוסר וכבוד כזה. השפחות לא כלן שוות הנה. הלבנות הן במעלה הראשונה, ואחריהןבמעלה הן החוּמות מאביסיניען, אשר לא נופלות הן בעיני עצמן מהלבנות ותמאנההענות מפניהן, אפס הנערות השחורות יודעות ומכירות כי נופלות הן במעלה מןהלבנות, אבל לחוּמות לא תתנה היתרון. גורל השפחות כמעט טוב ויפה מגורלהנשים. האשה תוכל, כאשר כבר זכרנו, להגרש מבעלה ע"י מלות שתים, אשר יוציא מפיו לפעמים בחרות אפו, ויצאה מביתו והיתה לשלל לכל עוני ומחסור. אולם השפחה אם רעה היא בעיני אדוניה לא תצא ממנו בידים רקניות, כי הענקיעניק לה, ועל פי הרוב לאיש ייעדנה. אם ילדה השפחה לאדוניה בן או בת, אז לאימשול בה למכרה או לתתה לאיש אחר. והיה במותו ויצאה לחפשי חנם. אם אדונהיתן לה חפשה, כטוב לבו בשמחתו על כי ילדה לו בן, לא יוסיף עוד לבוא אליה אםלא יקח אותה לאשה כדת. ע“פ הדברים האלה והמצב הזה נקל לראות, כי חסר להממשלההמחמדיית העיקר הגדול והיסוד האמיץ אשר עליו כל אדני הצלחת המדינה הטבעו; הוא יסוד אושר-הבית הנשען על מדות ישרות. גדול בנים מוסרי ורוחני הוא דברשאי אפשר בממשלה ההיא, אשר מלבד זה בניה ובנותיה ישארו בוסר ולא יתבשלו כלצרכם ע”פ נשואיהם בנעוריהם, וגם רוחם תיעף ותחדל תת כחה. והנה הדבר הזה הוארק סבה אחת להשחתת אושר המדיניי, אבל סבה גדולה וחזקה רבת פעלים; יתר הסבותאין להן התיחסות עם המדובר בפרק זה. הממשלה המחמדיית תסוב על צירה ומתגלגלת ע"פ היד החזקה אשרהניעה אותה פעם ראשונה, אם אמנם כבר יצאה פעמים הרבה ממעגלה, עד אשר יבאיום ולא תוסיף לסוב, אם לא פור תתפורר והיתה מעי מפלה. רק דבר טוב אחד נמצא ברבוי הנשים. האשה אשר לא תאבה להיותנעזבת מפני צרותיה, תשתדל תמיד להיות אהובת בעלה. כל הימים תתיפה לבקשאהבתו, והיא דורשת תמיד למלאות כל מאוייו למען תאסור אותו אליה בחבלי אהבה. נופת תטופנה שפתיה בדברה עמו, ותעש לו מטעמים כאשר אהב, ותשתדל למצוא חןבעיניו בהליכתה המיוחדת אשר יקראו בשם “גהוּנג”. והיא אומנת ומגדלת אתילדיו באהבה וברחמים גדולים. האשה בארצות המערב, בידעה כי הקשר אמיץ בינה ובין בעלהוכבד מאוד להתיר את הקשר הזה, אם אמנם ידה רב לה ביתר שאת וביתר עז לקחת אתלב בעלה, הנה ע"פ הרוב תחדל מעשות את זאת. ממאה נערות בתולות מעופפות עלכנפי הדמיון אל מרום שמי האהבה, תשעים מהנה בהיותן לנשים תתקרר דעתןוכנפיהן תרפינה. ומה טוב היה אם היו משתדלות להחזיק במעוז יפין הרוחני כאשרתעשינה הנשים המחמדיות ביפין הגופני. האמצעים הם זרים מאד. אם נשותינו מבקשות אמצעים ותחבולותלחזק בדקי יפין החיצוני, הנה נשי מצרים מוסיפות עוד תחבולות להתיפותמבפנים, כאשר תעשינה הנשים באיזה גלילות הארץ עסטערייך, אשר למען תהיהתמונתן עגולה ועורן חלק תקחנה פעם בפעם מעט מזער מסם ארזעניק – תחבולההנעשית גם לסוסים ולפרות – הנה הנשים המצריות למען אשר תהיינה בריאות בשרוטובות רואי תאכלנה אבק הנעשה ממיני זבובים (סקאראבעען, קאֶפֿער) כתושים, אשר טעמו משחת מאד. ולמען יצא ריח טוב מפיהן הן לועות לבונה ומיץ לאַנדאַן (לאנדאנגוממי). הטאבאק הטוב הבא מלאטאקיא אשר בארם, גם הוא ימלא ריח טובונעים את כל סביבותן, והנה עושנות אותו בכלי מקטרות מפוארים אשר קניהם מעצישטים (אקאציען) וראשיהם אלמוגים. מהתהלות והתשבחות, אשר יקריבו המשורריםלהדום רגליהן, מיפין ותפארתן אשר יתארו בשרד המליצה, כבר דברנו בקצת שירינובספר הזה. ודבר נפלא הוא, שבארצות אשר הנשים עומדות בשפל המדרגה בכלהנוגע לנחלת ההשכלה, ואין להן חלק ונחלה בכל כבוד המוסרי והחברה, הנהמפוארות בפי המשוררים אשר קסם על שפתם להרים קרניהן בכבוד ולשום את שמןתהלה בארץ. את האהבה העזה ידמו לאהבת הזמיר אשר באלפי קולות יעגב על השושנהבעלת מאה עלים, ולאהבת הזבוב (שמעטטעולינג) אל השלהבת. הערביים יש להם ספרכעין ספר “שיר השירים” המדבר בשבח הנשים, אשר מחברו הוא המשורר המפואריבגוֹל פֿארידה המכונה בשם הכבוד “סולטאן-אל-אוֹשׁאק”: מלך החשוקות. כמושבארץ המערב נודעו לשם זוגות של אהבה: דאנטע ואהובתו בעאטריצע, פעטרארקאולוירא, אבעלארד והעלאָאיזע; כה תחוג ארץ הקדם את חג האהבה של יוסוף (יוסף) וסולייקא, פֿארהד ושירין וכו' אשר מהם יתד ופנה לשירים ספוריים הרבה. אֶל פַּאֲרֵי-הָעַמּוּדִים. "יַד הַזְּמָן אֶת־כֹּל תּוֹרִיד שַׁחַת וְיַד פַּאֲרֵי־הָעַמּוּדִים עַל הַזְּמָן נִצַּחַת." משל ערבי. אם ידבר איש על לב רעהו באיקלום הממוצע, עד"מ בעסטרייך, כחום היום בחדש תמוז (יולי) בצהרים בין השעה השנית והשלישית, לעלות עמו עלראש המגדל של השטעפֿאנסקירכע, כמדומה לי כי בשחוק על שפתיו יענהו: “המשוגעאתה?” בעלות איש על ראש מגדל-שטעפֿאן, הנה בשלבים יעלה כמה מאות מדרגות שוותונערכות במרחק שוה זו מזו, והוא חוסה בצל החומה מדי עלותו, והיה כאשר יגיעאל מרום קצו והוא עיף והושיט לו שומר המגדל מים קרים להשיב נפשו. אבל העולהעל מרומי פארי-העמודים! האיש הרוצה לעלות שמה כבר עיפה נפשו מדי רכבו במדבר כברתארץ רבה ולשונו בצמא נשתה מדבק מלקוחיו, המים אשר בחמת לוהט כאילו עמדו כמהשעות על תנור בוערה. כל קרן מקרני השמש בוער כשמש כלה בארץ צפון. מקץ כלהדברים האלה הנה הוא עומד בתחתית פארי העמודים בשעה השלישית בצהרים, ועתהלא בשלבים במדרגות שוות הערך ולא תחת מחסה צל החומות יעלה עליהם, כי אם יתןאת גוו לבי-דונאים אשר ישליכו אותו ממדרגה למדרגה הרחוקות זו מזו שלש רגל! והיה כאשר יעשה איש את כל זאת רק למלאות תשוקתו לראות חדשות; הנה זר מעשהווכח דמיונו השיא אותו, את נפשו הוא חורף, שגעון הוא! משוגע כזה הייתי אניבעצמי ביום שלשים לחדש יולי בשנת 1856. מיודעי וביניהם רופא מובהק הזהירו אותי; אבל אנכי ידעתי כיעוד כל ימי חיי לא ידרכו רגלי על עפר ארץ מצרים למען אוכל לראות את פאריהעמודים ולעלות עליהם בפעם אחרת. את אשר נכספה וגם כלתה נפשי לראות נשארמעל, וכאב אָנוש נצח היה נשאר לי לדעת, כי רק מרחוק ראיתי את פארי העמודיםולא קרבתי אליהם ולא עליתי אל מרום קצם. משה נביאנו ראה את הארץ הטובה מעלהר נבו וידע כי לא יבא שמה. ונקל לו זאת! יען אחרי כי שבעה עינו לראות אתאשר נכספה ותצא נפשו ותשב אל אלהים. ואני אנוש אנוש, עוד חפצתי בחיים אבלמבלי אשר יהיה כאב תשוקתי נצח. ועל ‏ כל אלה הצלָחָתי כל הימים אשר אנכיהולך ונוסע השיאה אותי ולבי בטח בה מאד. לפני איזה שנים עמדתי על ההר פֿעזוף בהקיאו אש, על הרי הקרחהנורא, ובעברי פי פחת הרי הלבנון רכבתי ולא מחצתי קדקדי ומפרקתי לא נשברה, לוע הים לא בלעני ביום סער וסופה ואלפי פרסה נסעתי במסלות הברזל, מכלי אשרקרה מקרה ופגע קטן, אף לא נעצרתי רגע. ובכן רכבתי גם אל פארי העמודים. מורה מדת החום (טהערמאָמעטער) הראה o45 תחת הצל. בשעה השלישיתאחרי החום היותר גדול בצהרים הלכנו למסענו. גמל נושא מעילינו וצידה לדרך, היינו תרנגולות צלויות, בצים, לחם, חריצי החלב, רהוּם ויין אדום, הלךלפנינו, ונער מצרי קטן חצי-ערום נוהג בו. אחריו הלכתי אני רוכב על הגמלומחמד אָמער רוכב על צדי על חמור קטן, אשר על כן כבדה לנו מאד שיחתנו בדרך; כי הגיע ראשי עד בטן הגמל אשר רכבתי עליו, ולמען נבין איש שפת רעהו הרימונוקול ונצעק. ועוד נער אחד הלך אחרינו ג"כ רוכב על עַיִר בן אתונות. בגדי ובגדי מחמד אָמער בדרך הזה היו רק כתונת ומכנסי בדלבן, ועל רגלינו היו נעלים אבל לא בתי רגלים (שטרימפפֿע), ומעיל לבן ורחבקשור לפנים על צוארינו כסה אותנו על פני כל הגוף, וראש כל אחד מאתנו היהמכוסה במגבעה אדומה אשר מתחתיה נראה עוד מגבעה אחרת לבנה לשמור את ראשינולבלתי תך עליהם השמש. קנאתי בנערים המשרתים אותנו, על כי ערום ילכו בלי לבוש. הןאמנם יכולנו גם אנחנו ללכת ערומים כמוהם מבלי אשר שם איש לבו לזה ברחובותקאירה. אין ארץ בכל קצות תבל אשר יהיה שם האדם חפשי במלבושיו, חפשי בכלמפעליו במנהגיו ובמעלליו כמו בארץ הקדם, ארץ העבדים וממשלת העריצים; ובפרטבן הנכר מארץ אחרת, אם הראה את מכתב-המסע אשר לו אל הקאנזול מארצו, או אםגם לא הראה. אין לך ארץ מתנהגת ע"פ משפטים (קאנשטיטוציאנעללער שטאאט) אוארץ חפשיה (רעפובליק) אשר האיש הפרשי בה חפשי ובלתי תולה בדעת אחרים, כמותחת ממשלת הפחה הישמעאלי. ארץ טורקיאה היא תהו ובהו, אבל יש דֵעה בתהו ובהו ההוא, איש הישר בעיניו יעשה, אבל ע"פ כללים ידועים. ממלכת טורקיאה הגדולה והרחבהשוכבת ארצה כענק אשר נפל חלל על שדה קטן, ואבריו מפוזרים אחד הנה ואחד הנהועודם מתנועעים. אין עוד הרגשה כוללת בכל הגוף הזה. הצאַר (קיסר רוסיא) אשראמר על הפאדישא (הסולטאן) כי איש חולה הוא, לא הטיב לראות, כי איש נוטהלמות הוא ונאבק עם המות. ובכל זאת, בכל החירות אשר לשרירות לב איש ואיש, באפס ידהפאליצייא, בכל הזרוע אשר לשופטים ולשוטרים לעשות איש כרצונו, בכל זאתעינינו הרואות ע"פ השטאטיסטיק, כי מעטים שמה מספר החטאים והעבירות שבין אדםלחבירו מאשר בארצות אייראפא אשר רבו בה המושלים, והמוסרים והמלשינים מקבליםשכר. אין זאת כי אם החוק המוסרי אשר יש לאדם בטבעו מצא קן לו יותר בלבהעמים האלה, אשר יש לאל ידם לעשות כל אשר יחפצו והם מושלים ברוחם, נראיםכהולכים בשרירות לבם ובכל זאת ישרים דרכיהם, הנקראים בפי כל עם נועז, ובכלזאת הם מרגישים כל דבר טוב ויפה אשר תתענג נפש האדם בו. יד הדת המחמדיית עשתה הנפלאות האלה ורוחה היא קבצן. היאיסדה בספרד ממשלה נחמדה פורחת כגפן, היא בנתה בית ההשכלה החכמה והמדעים, ותעש לה שם במלאכת הבנין, היא נפחה רוח חדשה בלב האנשים לעשות גדולותונצורות בגבורת ישע ימינם, ותתן חן ושכל טוב בלב הנשים ללכת הצנע, ותלד אתהאמונה הזכה והטהורה באל יחיד ומיוחד. לא כל האמונות אשר על פני האדמה נוכללהלל בכמו אלה, אין גם אחת אשר הגדילה לעשות ממנה, ואם אמנם כפי הנראה באהקץ אל אמונות האיסלאם וככר כלתה מלאכתה על הארץ, מי זה יתן ערובתו אל יתרהאמונות כי תחיינה עוד לנצח לא תראינה השחת? כָּל נָבִיא הִבְטִיחַ עֲדָתוֹ, כִּי אִם תִּשְׁמוֹר אֱמוּנָתוֹ, תָּקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמָיִם. – וּמָחֲמַד לְמַאֲמִינָיו הִבִּיעַ: לְכָל עַם וָאָרֶץ יַגִּיעַ, קֵץ וְסוֹף תַּחַת הַשָּׁמַיִם." כבר השיבו פעמים הרבה על השאלה: מה יהיה אחרית הדתהנוצרית. בארץ אשר מבטנה יצאה, בארץ הקדם? הנהרות לא ישובו עד עולם אחור אלמקורם, וזה דבר חוק ומשפט, כפי הנראה, גם בעולם הרוחני. ראיתי רבים מנוצרי ארץ הקדם, ארחתי עמם לחברה ודברתי הרבהעמהם. ובכלם ראיתי הבדל עצמיי בינם ובין הנוצרים אשר בארץ המערב, עד שהםדומים יותר אל בעלי דת מחמד מאשר אל הנוצרים. הדתות והאמונות כאשר שומהבפיהם להגיד לבני אדם כי יש סדר נצחי לכל העולם, כי יש אלהים חי וקיים לעדויש לאדם נפש אשר לא תמות, כן גם הנה חקות הטבע הנצחיים תשמורנה ולא תמרנהאת פיהם, אשר על כן הן תלויות בארץ ובאיקלום, כמשפט הצמחים ותאר ההריםבעולם הגשמי. הנזירות הרבה והרחקת תאות עו“הז אשר פנות הדת הנוצריתמטבעות עליה תכבד מאד על בן ארץ הקדם האוהב ללכת בשרירות לבו. השליח (אפאסטעל) החפץ לפרסם הדת הזאת בארץ הקדם הנה הוא מוכרח להטותה יותר אל טבעהאיקלום, אל הרגליות של אלפי שנים, אל המנהגים הישנים ועכ”פ בראשית מלאכתומוכרח הוא לקרבה אל הדת המחמדיית ‏הממלאה רצון החושים; כאשר עשה השליח יעקבאשר הרבה להדת החדשה נסים ונפלאות וספורים מבהילים למען תפעול יותר על כחהדמיון של עובדי האלילים, ונקל עי"ז להביאם תחת כנפיה. האיש הבלתי נוטה לאחד משני הצדדים, אשר איננו מחמדי ולאנוצרי, ומתבונן על מצב הדתות בארץ הקדם, הנה עיניו תחזינה מישרים את כלהדברים האלה, אשר ע"כ שמנום הנה לנכח עיני המשכיל מבלי שנגיד משפטנו עליהם. – הגמל נשא אותנו על כתפיו הרחק בין חוצות קאירה, אשר מקצתם מלאי תשואותמהמון אדם רב ומקצתם בדד ישכנו, יצאנו משער העיר על יד רחוב הולך ישר ורחבידים בין חרבות ובנינים מפוארים, בין מעי מפלה וגנים,‏ בין מקומות בודדיםמלאי חול ותמרים מפוזרים אחר הנה ואחד הנה. גמלים טעונים ורוכבים על סוסיםוחמורים, נשים מעוטפות בצעיף, אנשי חיל ונושאי סבל פגעו אותנו בכל הדרך, ובכל פעם התנשא האבק כעמוד ענן ונוסף גם הוא על חום היום לענות אתנפשנו. אחר אשר רכבנו שעה ומחצה באנו אל שפת הנהר ניל, אשר איננורחב במקום הזה יותר מנהר טיבער ברומא, וכמוהו גם הוא פניו חורו. תחת אשרבמקום אשר לא יצרו צעדיו ובמרחב נראהו, מדי עלותו מראה הדודאים מראהו ומעטמעט יאדים עדי היותו כדם. האי ראָדא ככר תארנו לפני הקורא. הפעם ראינו תפארת הארמון והגן רק מדי עברנו על פניהםבספינה קטנה. מקץ עשרה רגעים עברנו את הניל ובעמל ויגיעה משכנו את בהמותינואל החוף העקוב ומלא אבק. באנו אל ניצע וראינו שם התנורים מחממי-בציםהמפוארים הנותנים בכל שנה מאה רבוא עוף כנף נפש חיה לעם היושבבקאירה. מדי רכבנו בקרב חוצות הרבה ימין ושמאל ראו עינינו חנויותזו אצל זו, תמכרנה בהנה סחורות אשר חדשות הן בעיני הנוסע האייראפי, ורובןכלי בית ושדה, לבית המבשלות ולמכלת הצאן. ולרוב ראינו חנויות למשתה הקאפֿעעובתי משתה יין שרף, ומוכרי מים ובוצא (שכר המצרי). עברנו מהר את הרחוב הגדול מלא תשואות ונרכב על יד גלי-חמרולהם מלמעלה פתח כחצי קומת איש, דלת ומזוזה אין לפתח זה, ואין חלון אשריביא אור למערות חמר אלה. כל איש בונה לעצמו בית כזה, אשר יסכון לשמורבתוכו מזונותיו – ונשיו. בין הבתים הצרים והדלים האלה השתעשעו ילדים אשרהשתוממנו על מראה פניהם כמראה פני איש אשר לו חולי הקדחת, בטנם היתה עלהרוב מלאה כאילו היא צבה, ויען שבשרם כחש מאד ויתר חלקי גופם דלים ורזים, ע"כ היה מראיהם עוד יותר לזרא. אבל מאד נורא היו עיני הילדים האלה. בהיותןקודחות מאש צרבת וזבות טריה עמדו עליהם זבובים קטנים ויסבו את האישון בתעין כצהר-עינים (בריללע) חי מתנועע לענותם. כל הילדים האלה ערומים כיוםהולדם, נערים ונערות יחדיו. מראה גדול ונכבד התנשא נגד עינינו כצאתנו אתהכפר הזה: יער תמרים! האיש אשר ראה בעיניו תמר ערֹעֵר פעם ראשונה בנשאו שמיםראשו ויתן את צמרתו אל בין עבותים וארבות ידיו נטויות ארצה, כמלך אוהב עמוועושה חסד לחוסים בצלו, הוא לא ישכח את המראה הזה עוד כל ימי חייו. תפארתווחסנו, עליו הרעננים הגדולים כענקים ופריו המתוק לחיך ישו לנגד עיניו תמידואת תכלת השמים החמים אשר עליו מלמעלה. ואף כי יער צומח עצים כאלה. אפס גדול כבוד הערער ונשגב ממנו. כי הנה ביער ראיתישערורה, תמרים שוכבים על הארץ ורמי הקומה גדועים, ונקף סבכי היער בברזל, ויש אשר גבול עליהו, או סערה תשופנו ושח רום קומתו והשפילה גאותו עם ארבותידיו. הנוסע האייראפי וביחוד האיש אשר הסכין לראות בעושר כבודתפארת הצמחים ואחרי כל ירוק רענן יתור וריח ניחוח יתן קטורה באפיו, אשר לאתשבע עינו לראות כל שיח השדה, הנצנים נותני ריח ופרחי שלל צבעים, ואזנו לאתמלא משמוע זמרת הצפרים מבין עפאים יתנו קול, האוהב לרוות צמאונו ממקור מיםחיים נוזלים בין עצי היער, האיש הזה כי תראינה עיניו יער תמרים וידע כידמיונו התעה אותו ותוחלתו נכזבה. כי הנה התמרים יפרו רק בארץ צמאון בין רגבי חול, והמהנטועים כמעט במרחק שוה למען לא תגענה צמרתם זו בזו והשביתו אשה רעותה. כלדשא עשב וכל צמח השדה ומעין מים לא יצא מעפר הארץ המכוסה באבק וחול, המתנשאכגלגל לפני סופה בלכת הנוסע ברגליו ביערו כאשר הלכנו אנחנו, ורגליו תטבענה, עד קרסוליו בחול. ובעד העלים הרחוקים זה מזה יבא שוב השמש ויך עלראשו. כצאתנו את היער ראינו את פארי-העמודים מרחוק, אבל לא קרבנואליהם, כי מטרת מסענו כיום הזה היה סאקארא אשר שם חפצנו ללון הלילה. רכבנועל תללים (דעממע) ארוכים עלה וירד בשפלה ובגבעה בכל מרחב המישור הפרושלפנינו אשר לא ראינו את קצהו. שמרנו רגלינו מלכד, כי היה עפר הארץ ככברהוכרשת פרושה, כי נבקעה מחום השמש ותפתח את פיותיה, למען תרוה ממי היאורופערה פיה לבלי חוק לבלעם ולהשיב נפשם השוקקה. ע"כ שמנו עינינו לבלתי נפולבמהמורות‏ אשר על הרוב היה רחבם שתי רגל. אחרי חצי שעה באנו אל כפר סאייט-מיקי, אשר כתבנו פה את שמומפי מחמד-אָמער. בתי החמר של היושבים שם מפוזרים בין תמרים יחידים ושקמים. בית מסגד טוח לבן עם כפה של עץ ישא ראשו על בתי-חמר אלה המגועלים. קצת נשיםנאספו על פי הבאר לכבס כתונות. ותעשינה מלאכתן בדרך חדש, כי טבלו אתהכתונות בשוקת אבן ותרקעינה אותן באבנים חלוקות, בורית לא היה להן. עמדנו לשתות. ותשאב לנו אחת הנשים מן הבאר ותגש לנו ספלמים;‏ אולם חמים האלה מלאו רפש והיו חמים ולא יכלנו לשתותם, כי אם בשומנובם מעט רהוּם לבלתי יהיו לנו לגועל נפש. אחר אשר שתינו ותשאב האשה גם לגמלינו בשוקת האבן אשר הכרנו בו כי ארון מת הוא ישן נושן ועליו חרוטים אשר ככר נמחו רובם. והנה עמד חי לפנינו המראה אשר קראנו בספר התורה, ורבקהמכוסה בצעיף יוצאת לשאוב לנו מים. אצעדה וצמיד לא היה לנו הפעם הזאת לתתאותם אל השואבת כאשר עשינו בארם וכנען, למען ידמה המראה הזה עוד יותר אלהמסופר בתורה. אמנם האשה שמחה מאד באגורת כסף (באקשיש) אשר נתתי לה, ומקהלתיתר הנשים המקנאות בה על השכר הזה פשטו ידיהן לבקש אגורה אחת כמבקש אושרהחיים. אחר כי הרגענו מעט הלכנו לדרכנו ונשמע מרחוק קול מנגניםבכלי זמר בשאון ורעש גדול מבלי כל סדר וערך. ונבוא אל כר נרחב גדול ועקובובלי סדרים, אשר קצת צריפי-חמר ואילנות סביב לו. המון רב אנשים ונשים וטףמלאו את המקום הזה בתָוֶך, איש את אחיו ידחקון כי סרו לראות. ונסור גםאנחנו שמה. והנה שלשה אנשים מנצחים בכלי שיר, ואיש כושי גדול כענק, ערום ורק מתניו חגורות ותכריך אדום חבוש לראשו, יוצא במחול. מקפץ ומדלגבמעגל פעם ברגל הימנית ופעם בשמאלית, והוא כמשחק קולע מקנה שרפה אל האנשיםהעומדים סביבו. ויהי כאשר עיפה נפשו ויכל לקפוץ, ויקלע ויוֹר. כרגע שבוימלא, את הקנה אבק שרפה, וירץ אל המעגל, ויתיצב לפנינו, הרוכבים עלהגמלים, וישתגע לפנינו לעשות מעשהו זר מעשהו, ולשמחת כל הנצבים אשר מלאושחוק פיהם שם ‏אותי למטרה ויבער את האבק ויוֹר עלי. בעבור הדבר הפתאומי (אימפראָוויזאציאָן) המשיב נפש הזה דרש ממני גמול (באקשיש) ואתנהו לו, אםאמנם לא הרביתי לשמוח על גיל זה, כי מתנועות השחור הזה ראיתי כי מלא גרונויין שרף, ומה נקל היה לו לקלע אל המטרה אשר רצה לעבור אותה. המון הנאספים לבשו גיל על המראה הזה, והנה פתאם השתוממוכאשר השתוממנו גם אנחנו לראות, ארבעה אנשים ובידם חניתות קצרות באים אלהמעגל. ויצאו במחול שנים שנים, אלה לקראת אלה, ויהי הם עושים כאילו הםסוגרים הדרך איש לפני רעהו לבלתי תת אותו עבור בגבולו, וירימו אתחניתותיהם, והנם נלחמים לקול רעש כלי השיר ההולך הלוך וגדול עד אשר נשברהחנית אחד מהם. אחרי הנלחמים האלה אשר הלכו להרגיע, באו שלש נשים, וגם הנההניפו בידיהן שלשה מקלות לבנים. והנה לבושות כתונות תכלת מגיעות עדקרסוליהן, אשר בתי ידיהן פתוחים והולכים הלוך וקצור ומגיעים עד הארץ. הכתונת פתוחה לפנים עד כי כל החזה מגולה. שערות שחורות בלתי סרוקות תסבינהאת פניהן הפראות כפני הצוענים, ומעל הפנים האלה מאירות עינים שחורות כעורבוקרועות בפוך. התמונות האלה סחי ומאוס הנה מן האבק המכסה אותנה. מטפחתלבנה, מראיה כמראה מטפחת יד אשר לא באה במים זמן רב, תלויה עליהן מאחוריהןעל כתפן, קשורה מתחת לראשן. הנשים האלה אשר להן תאר המכשפות הבודדות על פני השדהבאישון לילה על דוד-הכשפים, רקדו כאילים פעם ברגל הימנית ופעם בשמאלית ואתהרגל השנית סחבו סחוב. ותשאינה את מקלותיהן כבד המאזנים כאשר תעשינההמרקדות בחבלים, רק לא נלחמו ביניהן. אחרי כן השליכו מידיהן את הבדים האלהותפזזנה ותכרכרנה בכל עז ותשאינה קול אדיר וחזק קול ענות תרועה הנעשה ע"יתנועת הלשון ברעדה, כפראים במדבר. גם הנה בקשו מאתנו באקשיש ונתן להןותִתֵּנה לנו את ברכתן בעבור זה. ויחל הכושי עוד הפעם להראות נפלאותיו בקנההשרפה אשר בידו ונסע הלאה כי נלאינו לראות, למען נפגע במסע אשר לכבודו נעשהכל השחוק הזה מהנלחמים והמפזזים. בראש המסע הלך איש אחד ובידו הדום קטן, בעל ארבע רגלים, תוכו, הנסר אשר נעשה לשבת עליו, רצוף קליפת שבלולי-מרגליות וחתיכותזכוכית-רְאִי, ופני ההדום מול פני העם, אות הוא לספָר (בארביער) כאות קערתנחשת קלל אשר לספר באייראפא. אחריו הלכו שני אנשים, האחד מכה בתוף והשנימחלל בחליל. אחרי המנגנים הלך איש מבני התערובות (מולאטטע53) והנהיג בידו סוס נאה בלום במתג ורסן יקרים, ועליו ישבו שתינערות, האחת כבת שלש שנים והשנית כבת שתים עשרה שנה. עליהן בגדי משי אדומיםומקושטים בעדי זהב ומטפחת אדומה חבושה לראשן, ומטבעות זהב מבריקות בה. שתיהן החזיקו בידיהן לפני פיהן מטפחת קטנה לבנה. מחמד-אמער הגיד לי, כי לא נערות המה כי אם נערים, והמהרוכבים אל בית-המסגדי להמול שם, המטפחות אשר הם מחזיקים לפני פיהם, הוא מגןבעדם לבלתי תשלוט בם עין הרע. אחרי הנערים האלה קרוביהם ושארי בשרם ועמהםהספר, אשר עליו למול את בשרם, דבר אשר ישמרו לעשות גם הנוצרים הקאָפטיםבמצרים עוד היום, כאשר עשו היהודים אשר סרו מאמונתם וקבלו דת הנוצרים במאותהראשונות למספרם. אחרי המסע הזה למולות הלך עוד מסע אחר. שני לוחמים ובידםמקלות לבנים כאלה אשר תארתי למעלה באו במחול הנה, ואחריהם עוד שני אנשיםאחרים נושאים על קערות שטוחות, מסרקות, בורית, קליפות תמרים וספוג, אשר בםתֵשָׁרת הכלה המובלת בהמון חוגג לרחוץ את בשרה. נושא מים נותן לשתות לכלמבקש ואיש אחר זורק מי-שושנים על הסרים לראות את המסע הזה. אחריהם באה הכלה וסביבה שארי בשר הקרובים אליה ורעותיה, והיא לוטה כלה במטפחת אדומה ועטרת זהב דק מחספס על ראשה. לפניה הלוך הלכהאחורנית שפחה אחת ובידה אגודת נוצות בת-היענה ותַשֵּׁב רוח צח על פני הכלההמכוסה בצעיף. על כל כבוד הכלה חֻפה משוחה בצבע צהוב ותכלת, וארבעה אנשיםנושאים אותה עליה במוטות. ויהי בעבור המסע על פנינו ויזרקו גם עלינומי-שושנים, ויבואו המים בעיני הגמל אשר אני רוכב עליו, וישא קולו ויצעקצעקה גדולה ומרה בקולו הנודע לדראון. מאד התאויתי ללכת ביחד עם המסע אל ביתהמסגד לראות את מנהגיהם בהמול להם כל זכר; אפס מחמד אָמער, אשר כבר בחנתיונסיתי כי כל אזהרותיו ופקודותיו נאמנים, דרש מאתי ללכת הלאה אם יש את נפשילבוא היום לסאקארא. מחצי שעה לחצי שעה היינו בכפרים טארצא, האמוּדייהושאבראמאנט. השמש נטה לערוב, פארי-העמודים נשאו ראשם בשמים הטהורים כצלליהענקים, ותאותי לראות בבוא השמש תחתיהם הטתה את לבבי להביט מאחרי כמהפעמים, ויהי כפנותי כה וכה ואשמוט מעל הגמל ואפול ארצה. וימהר מחמד אָמערעל חמורו הקטן ויקרב אלי להקימני. למען לא תהיה נפילתי חנם לא אויתי ללכתהלאה עד אם אראה בבוא השמש תחת פארי העמודים. ראיתי השמש, והנה היא כאגן ברזל (איינע אייזערנע שייבע) אשר הוחם באש עד כי פניו הלבינו, וכאילו היא יושבת ככתרת על ראש אחדהעמודים האלה. מעט מעט ירד האגן ההוא מטה מטה עד כי לא נראה עוד. רגעיםאחדים האדימו העבים ויהיו לוהטים כאש, ראשי העמודים בערו בצבעדודאים-מוצהב, כמראה אשר ראיתי בהרי הקרח (גלעטשער) – והנה לפתע פתאם נהפךמראיהם למראה שחור, והמה נגזרו מאור הזהב, אשר עוד זמן רב פרש כנפיו עלהשמים בפאת מערב מקרני השמש בבואה. כנשמת הרוח הצח אשר תעבור עלי ראשי השבלים בשדה, ככה עברהעל נפשי רוח תפלה, ודמעות יוצאות ממקור הרגשות נשגבות נראו על עיני. מחמד-אָמער התבונן עלי בנפש שקטה, כי נראיתי לו משתאה ומשתומם על המראההגדול הזה ויאמר: “ראיתי עוד רבים מארץ המערב, אשר הורידו דמעה כאשך הולכתיאותם אל פארי-העמודים. הגידה לי מה הוא הדבר אשר ימלא לך בביתך מקוםפארי-העמודים?” “”אין כל דבר, מחמד אָמער יקירי!“” ויברך את הגמל ואעלהעליו ונרכב הלאה אחר אשר העטינו עטה מעילים לבנים מצמר גפן. שנוי מזג האויראחרי בוא השמש גדול ומורגש ומחמד אָמער הקריב לי קנה מקטרת, למען יעלה עתרענן הקטרת על לחיי ואל צוארי ויחם לי. מלבד האנשים אשר ראינו בכפרים לא פנשנו בדרך הזה אשר הלכנובו שעות הרבה כי אם שלשה אנשים הולכים יחידים, ובעת אשר רכבנו בין שדמותחטי מאיס בא לקראתנו איש יוצא מבין שבלי יער החטים האלה, אשר נשמע קולהמולה מרוח הלילה הנושב בם. מחמך אָמער דבר עמו איזה דברים, כפי שספר ליאח"כ העיר אותו האיש הזה למהר לרכוב, כי אין המקום הזה בטוח מפחדבלילות. זוהר אור הזהב כבר כבה מעל פני השמים, החשך כסה פני הארץוינטו הצללים, וכאשר רכבנו על יד הכפר אבוזיר העומר על גבעה קטנה לימיןדרכנו, שמענו מרחוק קול זמרת כלי שיר ומשוררים, ומחמד אמער הכיר כי המהחוגגים שם חג חתונה. עוד שעה אחת היה לנו לרכוב, ויהי לילה ונבוא אל יערתמרים. רוח חם נושב ממדבר הניע בכח את צמרת התמרים וירעשו ויהמו כהמות גליהים, ונחרד למראה הכוכבים אשר נראו כקרובים אלינו מאד, גדולים ולוהטיםותולים בין עלי התמרים כמאת אלף מנורות כסף קשורות בחבל ומתנועעות יחד עםהעצים. אימה גדולה נפלה עלי על שפת המדבר, בליל מלא נפלאות ואורה, בראותילנגד עיני רק את הכוכבים היורדים מטה, ואשמע אך את קול המית עצי היער בתוךשקט בדידת הלילה. והנה לקראתנו על גבעה קטנה כפר אשר לאור הכוכבים נראה רקכצללים, הוא כפר סאקארא, ונעמוד לפני בית אבוּ-סעהא. מַחמד אָמער הלךלפנינו בשער אשר בקיר חמר לבקש למענינו מקום ללון, ואנחנו ובהמותינו עמדנובחוץ. אחר עמדנו זמן מה – כי בני הבית כבר ישנו את שנתם – נפתחההדלת. נהגנו את עֲיָרינו אחרינו בעד הפתח השפל. אפס את הגמל לא יכלנו להביאבקופת המחט של הפתח הקטן הזה ונשאר עומד בחוץ ואחד נערינו נשאר אצלולשמרו. באנו אל חצר צר וקטן ומשם עלינו במעלות אבן פתוחות לכל רוחאל בית גדול שנתמלא אורה מהרה, תקרת הבית הגבוה ההוא ומלא אור צח מגזעי עציתמרים, וקרע לו חלון עגול כקשת ועמוּד מאבני חול מחלק אותו לשנים והוא פונההחצרה. בעל בית מלוננו, אשר היה לפנים מתורגמן ומליץ של החוקר החריףוהמצליח בכל דרכיו מאריעטטע, פקד חיש לשתי נערות מאביסיניען לשטוח יריעותעל קרקע הבית הטוח בחמר ולהניח כרים, ואחר אשר רבצתי על האדמה צוה ויציגולפני על שלחן עגול גבוה רגל אחת את מיני מזונות אשר הבאתי עמדי. בעל הביתהוסיף עליהם אפרסקים ותאנים, בכּוּרי הפרות ממינים אלה אשר ראיתי במצרים, ובמחירם שתה עמדי, אחר אשר רחקו השפחות מאתנו, מייני האדום אשר היהעמי. אבו-סעהא הוא איש משכיל ובקי בדרכי העולם ע"פ נסיונותיוהרבים, ועיניו ראו פעם אחת גם ארץ המערב משכן הנוצרים, אשר דרך ממשלתה, תקון מדותיה ומוסרה לא הרבו לשאת חן וחסד לפניו. כאשר חפצתי להראות לו, איךעוד האנושית העמיקה לשבת בארץ הקדם ולאמת דברי הבאתי לו ראיה מעבודת העבדיםהנהוגה עוד שם, נראה שחוק על שפתיו ויעביר ידו על זקנו הלבן ויאמר: "הנךמדבר, אדוני, כאיש המעלה על מחשבתו מסחר העבדים אשר באמעריקא, או כאשר יעשועמהם מסחר וקנין בסתר עם הצרפתים נוצרי עדות הנוצרים בכל מאודם וכפיהםובשפתם יכבדו תמיד את תקון המדות (ציוויליואציאָן). לא נכחד ממני איך הערםתערימו כלכם לקחת לב המשרתים את פניכם ולעבוד אותם בפרך! שכור תשכרו אתאונם ורצונם של עבד או שפחה במחיר איזה שקלי כסף מדי חדש בחדשו, והיה אם לאייטיבו בעיניכם ומחרתם ושלחתם אותם לנפשם, ולפעמים עוד תתאכזרו יותר כישלוח תשלחום אחרי שנים רבות. העבד כבר הקריב לכם את ימי עלומיו והשפחה אתראשית בכוּרי עבודתה כחה וראשית אונה, והנם זקנים באים בימים גם שיבה זרקהבהם, תש כחם ולא תעשינה ידיהם תושיה, ואתם נחוץ לכם עבדים חדשים גבורי כחלעבוד עבודתכם. והיה כי יחלה עברכם או שפחתכם ונפלו למשכב, ושלחתם אותו אלבתי החולים אשר לכם, אשריהם כי מות ימותו שמה, כי אין איש דואג להם לכלכלשיבתם, לא אדוניהם ולא הם עצמם, כי לא יוכלו לעזור לנפשם במעט שכרם אשריקחו. גם אנחנו שוכרים עבדים חפשים כמעשה עמי אייראפא; אבל גםקנה נקנה לעולם את כחם ורצונם של עבד או שפחה. ומהיום ההוא והלאה הם נחשביםכאברי המשפחה, ונדבר אליהם כדבר איש אל רעהו ואוהבו, נועצה עמהם ונמתיק סודיחד בעסקי בתינו ומלאכת ידינו גם בדברים שחוץ לבית. נתנה להם בגד ללבושולחם לאכול; כפרי בטן המה לנו ודאגנו להם כי יחלו. אין איש נכבד מוכר אתעבדו אחר כי עבד אותו שבע שנים, כי אם לחפשי ישלחנו והענק יעניק לו למעןיוכל להיות בעל הבית בפני עצמו. והעבד אשר יפול בידי אכזרי ואדוניו יענה אתנפשו, הנה ע“פ דבר חוק ומשפט יוכל לאלצהו כי ימכור אותו לאיש אחר.” “”אבלשפחותיכם, אבוּ סעהא? מה העבודה הזאת לכם?“” “ידעתי, אדוני, את אשר תכחיד תחת לשונך? בין מאת אנשיםבמצרים תמצא לכל היותר חמשה אשר להם שתי נשים, או אמנם הנביא הרשה לקחתארבע נשים בנשואין כדת. לא מצדקתם לא ירבו המושלמים לקחת נשים. כ”א באשרלרובם יחסר הכסף להוצאת הבית אשר תרבה בעבורן. נשותינו לא שפחות הנה, והנערות השפחות באמת באשר הן קנין כספנו הנה ברוב דברים ‏טוב משפטיהן ממשפטהנשים הנשואות כדת. כי הנשואות יוכל האיש לשלוח מעל פניו ולגרשן מבתיתענוגיהן והיו לשלל לכל עוני ומחסור, ואת השפחות, אם לא יחפוץ להיות דראוןלכל בשר, לא ישלח מאתו מבלי אשר יעניק להן מטובו, למען אשר תוכלנה לחיותבכבוד חיי שלוה." “”לא תכחיש, אבו סעהא! כי יוסיף המושלמני על נשיו כמספרהשפחות אשר לו, והשפחות ירבה לו ככל אות נפשו?“” אבו סעהא החריש רגע בשחוק על שפתיו ויעביר עוד הפעם את ידועל זקנו. אחר כן פתח את פיהו ועיניו תצפינה עלי כאיש אשר התולים עמו ויאמר: “המצב הזה אצלינו לא ירע ולא ישחית בהיותו על פי חוק ומשפט וחובה מוטלת עלהאיש לדאוג לשפחותיו וליוצאי חלציהן כרחם אב על בניו. הגם אתם תעשו כהבארצות אייראפא אשר דת הנוצרית מושלת בהנה? הגם אצליכם בין מאה אנשים תשעיםותשעה אין להם רק אשה אחת? האין לכל אחר מכם בערים הגדולות הארעם שלו, בהבדל זה בלבד שנשיו הרבות אינן נאספות בבית אחד?” “אבו סעהא! היית בארץהמערב ולא טחו עיניך מראות!” “ומדותינו, אנחנו בעלי דת מחמד, הלא טובות הנה ממדותיכם? כאשר תשמחנו אשתנו בבשורה כי הרה היא ללדת, עלינו להפרד ממנה, כי נמלאהתכלית הנשואין וכל קרבת בשר מהיום והלאה לחטא תחשב. על כן נשותינו בריאותבשר וטובות מראה, תחת אשר נשותיכם אתם סובלות כל מחלה וכל מדוה, ובנינוובנותינו גבורי כח וכל המושלמים יפי-תאר ויפי-מראה. וכי תהיה האשה למשכבאישה אחרי עמדה מלדת האין רע? אדון העולמים, יתברך שמו, עשה את האשה לשאתפרי רק פעם אחת בשנה! לא כן האיש – הנך רואה, אדוני! בעקבות הטבע אנחנוהולכים, ע”כ מדותינו טובות! אנשי ארצות אייראפא הם אנשי מדות טובות רקלמראה עינים ומדרך הטבע סרו." השיחה הזאת כתבתי כמעט מלה במלה בספר זכרון לפני ועזבתי רקעצם דבר אבוּ סעהא, שהם עצם דברי כל איש מושלמני במקום שאין אוזן אישאייראפא סובלתם, למען אשר אתן לשיחה הזאת מקום בספרי זה, אם אמנם יכוללהיות שיש לחקות המוסר הנהוגות אצלינו טענות צודקות על זה. יהיה איך שיהיה, יקר בעיני מפאת הזרוּת אשר לו, הלקח אשר לקחתי מפי אבו סעהא, המאמין באמונהשלמה באללאה ובנביאו, על שפת מדבר ליביאה, בין מוף ובין פאריהעמודים. מחמד אמער אשר תרגם לי כל השיחה הזאת, לא יכול להתאפקמשחוק, על הנצחון אשר נצח אותי אבו סעהא, לפי ראות עיניו, ונראה לי שתיקתיכהודאה. שתינו קאפֿעע והעלינו עשן הנארגילה, ויגשו אלינו הנערים אשר נתנומספא לבהמותינו, לאכול אתנו לחם. אבו סעהא מחא כף ותבאנה שתי נערות מחוללות בהלוית מנגניםבכלי שיר, לשמח נפשי במלאכת מחולן. דרכן ועלילותן כבר תארנו. לא נשתנו אלומאלו אשר ראינו בקאירה‏ כי אם בהבדל אשר מצא הפילוסוף העגעל בין המחוללותאשר בוויען לאלה אשר בבערלין. באגרת אחת אל אשתו כתב: “אין בין המחוללותבוויען לאלה אשר בבערלין, כי אם אשר תשאינה הראשונות רגליהן בזוית ישרהוהאחרונות בזוית עקומה.” עיף הייתי, נסיעתי לחום השמש הבוערה, המון המראות הרביםאשר ראיתי, השיחות, הנגונים והמחולות, ובינתים השמועות לא טובות אשר באואלי מארצי ומולדתי – כל הדברים האלה השתרגו עלו על צוארי – התאמצתי להיותער ולהיות עיני פקוחות – השתדלתי להעלות קול שאון והומה ממי הנארגילה – כלהמחזות נתערבו ונתבוללו: פארי העמודים והמחוללות, היאור והכוכבים, אשרפרשתי כפי לאספם והמה צללו באזני, המדבר ומלחש הנחשים, עצמות הגמלים, מעיןאשר נכזבו מימיו, הֵד קול נגינות, חיים – – בבקר השכם בשעה הרביעית, בטרם יצא השמש על הארץ, הלכנולדרכנו. פני השמים הלבינו, ורוח צח יקר ונעים, כרוח הנושב באייראָפא בבקרבימי חודש יולי, בבוא אחריו יום חם, נשב אלינו. שבנו לרכוב בין התמרים האלהאשר בין ענפיהם החרידונו אמש הכוכבים המזהירים, ועד מהרה הגענו אל גבעותהחול אשר במדבר. שם בשפלה עומד בית עצים חרב ושומם, אשר בנה החוקר איש הרוחוהמצליח בכל דרכיו מאריעטטע, וישב שם שש שנים. בשעה החמישית באנו אל המקום הנקרא סעראפיאָן וירדנו לעומקהר חול לאור האבוקות אשר לקחנו עמנו מקאירה, בשבילים ארוכים עד מאד אשרלימינם ולשמאלם קבות גבוהות ובהן ארונות גדולים כענקים. רובם הוסרו מעםמכסיהם והם שוכבים לצד הארונות, ומהם אשר נשברו ונפצו. במצב ההוא מצאם גםמאריעטטע, וככר הורקו הארונות ושודדו. ארבעה תושבי הכפר אשר לוו אותנו ספרולנו, כי מצא ארבעים אקות, פפֿונד, אבק זהב בארונות האלה. על אחד השביליםמצאנו תיבות עץ גדולות עמוסות לדרך רחוקה, אשר שכחם מאריעטטע במקום הזה אוחשב עוד לקחתם מזה. בלכתי בשבילים האלה עלה על מחשבתי לכתי זה לפני כמהשנים במערות (קאטאקאמבען) אשר ברומא, ורק הדברים אשר ראיתי פה נכבדו בעינייותר מקדושת זקנתם החופפת עליהם זה אלפי שנים. שבנו מהשבילים האלה ובאנו אל היכל אשר קירותיו ועמודיומצופים בחרוטים ורובם עוד עמד מראיהם בם ירוק אדום ותכלת והצבע בולט מעלהקיר. כפרי אחד הביא לנו לוח אבן גדול חקוק בחרוטים למכרו לנו. לדאבון לבילא יכלתי לקנותו מרוב כובד האבן; רק לקחנו אתנו מתיבת עץ אשר לקבר חנוטים, פסל אחד מעץ בדמות אדם, צבוע שחור, אשר הוא אולי דמות תבנית האיש עצמוהשוכב בקבר. הציור נעשה ע"פ משפט המלאכה וחוט של חן ושכל טוב משוך עליו, הוצק חן ואהבה בשפתיו. ברגע אשר אנכי כותב הדברים האלה לנגד עיני דמות אישאשר חי לפני אלפי שנים, ואשר שדדו מקברו את צבי תפארת עדיו. בגבעת חול הרחק מעט מזה הלכנו על גחוננו בעמל ויגיעה רבהלבוא בנקרת הצורים ובמערות עמוקות אשר שם קבורים חנוטי צפרים וחתוליםבארונות‏ של חרט ארוכים וצרים. הארונות האלה ארכם לא יותר משתי רגל, נפצנוהרכה מהם לראות את חנוטיהם הכרוכים בבגדי בד ופשתים. לרבבות ישכבו ארונותנבל יוצרים אלה מפוזרים בלי סדרים בשעה השביעית בבקרר מלאכתינו במקום הזהונעלה על כתף בהמתנו ונרכב הלאה על שפת המדבר, והנה לשמאלנו העלו ראשםחרבות פארי-עמודים גבוהים כענקים. החוקרים החדשים גלו לנו נצורות בדבר בנין פארי-העמודיםונכבדות מדובר בם: העמוד הקטן היה ע“פ הרוב היסוד והפנה אל הגדול, אשר גבהוהיה ערך ארבעים רגל ונוספו עליו מעט מעט אבנים עד רוחב עשרים רגל מסביב. המעלות נוספו אח”כ ונעשו מאבנים שטוחות למען תת אל הבנין הזה תמונתפארי-העמודים. ויען שכל מלך החל לחצוב לו קבר ‏בראשית ימי מלכו ולבנות עליומלמעלה את פאר-העמוד, ע“כ היה העמוד בהתחלתו קטן. כל עוד נמשכו יותר ימימלכותו כן נתגדל ג”כ בנין העמוד עד הגיעו לגודל כזה אשר אנחנו משתוממיםומתפלאים עליו אחרי אלפי שנים. הדעות הרבות שנאמרו ונשנו בשנים קדמוניות על דבר מטרת פאריהעמודים ולתכלית מה נעשו, תולדות כח הדמיון הנה כהעמודים עצמם. אבל יותרמכלם צחוק תעשה לנו דעת קצת הנוסעים, כי נבנו העמודים האלה להציב גבולותלחול הבא מן המדבר לתת לו חוק ולא יעבור אל בקעת היאור הפוריה. הדעה המשובשת הזאת העלתה על זכרוני מחשבת הקאפֿאליערהאונגארי, הנודע באהבתו להיות מנהיג התיאטראות וחי לפני שלשים שנה, אשר יעץלבנות מספר רב רֵחַיִם של רוח על יד הרי הסיד אשר אצל העיר וויען, למעןיתפש הרוח ויצרר בכנפיהם, ולא יבולע לעיר המעטירה מאבק הסיד אשר ישאהו הרוחשמה מעל ההרים האלה. אחרי שתי שעות באנו אל הכפר על-קוֹם-לעזוט העומד ככלהכפרים במצרים על גבעה קטנה מחרבי אדמה אין ספורות למו ומצריפי-חמר שנבנוברבות הימים זה על גב זה. יושבי הכפר יצאו מבתיהם לראות את מסענו ושתי נשיםבאו לקראתינו נושאות חלב בשני כדי חרס למכור לנו. כצאתנו את הכפר דמינו, כי כבר עומדים אנחנו לפניפארי-העמודים, אם אמנם עוד רחקו מאתנו; אבל לא נראו לעינינו גדולים כל כךכאשר בנה אותם כח הדמיון בנו מנעורינו. וככר קרה לי כדבר הזה ברומא כבואילראות את הפעטערסקירכע, אשר ברגע הראשון לא ישתומם הבא בתוכה, אולם אם לאטלאט יבא איש להתיצב לפני דמות המלאכים הקטנים הנושאים על כתפם את באר המיםהקדושים, הנה הם הולכים וגדולים לעיניו, ועיניו תראינה ענקים גדוליםועצומים במקום שנראו לו לפנים ילדים קטנים: ככה צריכה העין להתחנך מעט מעטבמדידת אורך הגופים והגודל העצום (קאָלאָסאליטעט) יִוָּדַע לנו לאטלאט. ביננו ובין ובין פארי העמודים לא היה דבר זולתי עמק השוהשל חול, לא היה לפנינו דבר אשר יגביה ראשו מעל פני האדמה, למען יראה לנו, כי העמוד של חעאָב (דעס כעאָבס פיראמידע) יכיל בתוכו את מגדל השטעפֿאנסקירכעאשר בוויען או את מגדל מינסטער שבשטראסבורג, מבלי אשר יצא ראש המגדל ויראהמעל הפאר-עמוד. וכן היה אפשר להפעטערסקירכע אשר ברומא בכל עוצם גדלה לארכהולרחבה עם הכפה הגבוהה והנשאה אשר עליה להיות נבלעת בקרב הפאר-עמוד הזה ולאנודע כי באה אל קרבו. כמדומה לי שכבר עשה חשבון בנאי אחד (ארכיטעקט) צרפתי, שמאבני הפאר-עמוד תל חעאָב יכלנו לעשות חומה גבוהה שלש רגל סביב לכל העירהגדולה פאריז. בשעה העשירית נצבים היינו לרגלי פארי-העמודים. עיפה נפשנו ממסענו ומחום היום הבוער כאש, ונבקש לנו מחסהבצל אחת המערות לנוח מעט. כמעט רבצנו על היריעות ונקח את משקה הקאפֿעע אשרמהר מחמד אָמער לעשות, והנה סבונו כדבוֹרים אנשים ונערים יוצאים מן המדברבקול המולה גדולה. כל אלו באו לשמשנו וכלם מקבלים עליהם להעלותנו על גפימרומי פארי-העמודים ולכל אחד היה דבר מדברים העתיקים למכור: ראשי חנוטים, פסילי אלילים, כלים, אבנים וכדומה. וידברו אלינו בשפת עלגים בלשונותאנגליה, צרפת, איטלקית וערבית. לשון אשכנז נשמע רק מפי אחד מהם, אשר שנהכמה פעמים רק המלות האלה: “איך בראף מאן, קליין באקשיש!” (אני איש ישרורוצה שכר מיעוט). איש את אחיו דחקו ויכו איש את רעהו ויריבוביניהם. מחמד אמער הגיד להם כי ננוח עד אחר הצהרים ורק אז כאשרינטו הצללים מצד אחד של פאר-העמוד, נעלה עליו, ויצב את מנהיג גמלינו לפניהמערה לשומר הפתח, והאנשים והנערים רבצו בחול תחת השמש, עד אשר לא יכולנולצאת מתוך המערה מבלי אשר תדרוך רגלנו עליהם, ונהיה כשוכבים במצור. בשעההרביעית מסר אותי מחמד אמער ליד ארבעה ערביים, להעלותי על גפי פאר-עמוד שלחעאָב, ונלוו אלינו שני נערים נושאים מים בכדי חרס. כל דברינו לא הועילולהם לבלתי עלות עמנו. כל אשר נתקרב יותר אל פארי העמודים, כן תאבד מעינינו תמונתהעמוד אשר להם. והנם כהר אבנים גדול נושא ראשו השמימה. אבנים מרובעותארוכות ממראה צהוב גבוהות שתים או שלש רגל הם המעלות, אשר בעת גמר הבנין, כאשר נראה עוד היום במקצת בפאר-העמוד של צעפֿרען, היו מכוסות באבנים חלוקותוהנה כללו את יפי תמונת פאר-העמוד. לעלות במעלות האלה נחוץ לפסוע פסיעה גסה ולפשוט את הרגל עדמאד, ועל הרוב יגיעו רק ראשי אצבעות הרגל אל שפת המעלה השנית, ואז יקומוהערביים ויעזרו. שנים מהם החזיקו איש איש באחת ידי וימשכוני בכח, והשלישילמען יקל להם עבודתם דחפני מאחרי. הרביעי הלך לפני, וכאשר הגענו למעלותגבוהות מאוד החזיקני בחגורה אשר על מתני. כה משכוני, דחפוני, סחבוני עד כיעֻנתי מאוד תחת ידם, ואעמוד אחרי רגעים אחדים ואפקוד על האנשים האלה לחדולממני ולתתי עלות בעצמי. היטב חרה להם על הדבר הזה, ויאמר האחד: “עלה קלהדעת! עלה, ונשאת את עונך!” והשני אמר: “ראה, יאחזך תמהון והפילך אחור!” לאפניתי לצעקתם ואעלה לבדי כמה מעלות ובאחת מהן נאלצתי להעזר בידי לעלותעליה. והנה החזיקו בי האנשים מבלי שאול את פי וימשכוני וישליכוני עוד הפעםככדור, וישירו מאין הפוגות: "האללא, האללא! באקשיש באָנאָ! באקשיש באָנאָ! האללא, האללא! (הידד, הידד! שכר טוב! שכר טוב! הידד, הידד!) אחרי אשר השליכוני וסחבוני עד שלישית ‏גובה העמוד, המלטתינפשי מידי סוחבי ומשליכי, ואשב על אחת המעלות להנפש. והאנשים ישבו גם הםנגדי. ראשם היה עטוף במטפחת ורק כתנתם עליהם. עור גופם היה חוּם, ונקל היהלראות כי רחוק היאור ממקומם ואינם אוהבים מאד לרחוץ את בשרם במים. והאנשים שאלו ממני לתת להם כסף במקום הזה, ויהי כאשרהשיבותי להם, כי שלם אשלם להם השכר אשר הבטחתי לתת כאשר נרד מטה, כפיהמדובר אשר היה בינינו, ויחר אפם ויאמרו, לא, כי נתן תתן לנו עתה את שכרנו, כי שוב נשוב ונעזבך לעלות לבדך אל ראש העמוד! הן אמת גם אני אביתי כי אעלהבלעדם, ובכל זאת לא טוב היה לפני להשאר לבדי, אבל שאלתם וזעקתם השביתו כלמשוש מנפשי וישביעוני מרורים. הנחתי להם לדבר ולזעוק ואחרי אשר הרגעתיונחתי מעמלי רמזתי להם בידי ללכת לפני. ויוסיפו עוד סרה ויוציאו עתק מפיהם, ויאמרו כי שוב אשוב עמהם אל הזקן (שעך) העומד בתחתית העמוד, למען אשמע מפיוכי כבר המשפט להם עתה לדרוש מידי את שכרם. תחת אשר אשיב להם דבר הוצאתי קנההשרפה (פיסטאָלע) מתחת האזור אשר על מתני ואדרכהו, והמה רואים ומשתוממים; ואדבר אליהם לאמור, כי בעוד רגע אצית אש בקנה השרפה, ואשמיע קול רעמו באזניהמתורגמן שלי, לתת לו האות המדובר בינינו כי בא יבוא כרגע עם השעך. השעך הזה הוא השוטר אשר עליו החובה מוטלת לדאוג בעד שלוםהנוסעים ולראות שלא יגיע להם כל רע מאת מלויהם ולא יפגעו בכבודם. נפל פחדיעל האנשים האלה ויכנעו לי. וכאילו לא היה דבר שלחו ידם להחזיק בי ולשאתיהלאה, וישחקו וישירו: “האללא, האללא! באקשיש באָנאָ!” לא משתי ממקומי ואצואותם לאמר, כי איש מהם לא יהין לנגוע בי, כי בלעדם אעלה על במתי העמוד, ובעוד עשרים רגע והנה הגעתי עד מרום קצו, ועמדו רגלי ביום ההוא במרחב פארהעמוד מלמעלה, ולו כשנים עשר צעד רבוע. מיגיעת בשר ורוח ומחום השמש לא יכלתי לעמוד על רגלי ואכרעעל האבנים, והנה הנערים הושיטו כדי החרס אשו בידם לשתות מים, אבל המים היוכמעט חמים וטעמם רע, וכאשר רחצתי ידי מהם ראיתי והנה מראיהם כמראה הרפשהנמס במים ואֵלֶא לשתותם. מים קרים נוזלים היו לי ברגע זו כמו אושר, אבליכול להיות כי גם את המות הביאו לי. מסכתי מעט רהום מצנצנת הדרך אשר עמדיבמים האלה למען הסר מהם טעמם ומראיהם לבלתי יהיו לזרא באפי. הגעתי אל המטרה הנשגבה אשר אליה כלתה נפשי מנעורי, אפסברגע זו לא ידעה נפשי דבר מהעונג הזה ולא שָמחה על גיל, כי עיף ויגע הייתיוכל גיד כל עורק בי נלאו ועיפו. לא ראו עיני מרחקי ארץ הפתוחים לפני מכלפאה, כי אם לנוכח הביטו זמן רב על האבן אשר שכבתי עליו. ויהי מקץ והנה עברההרוח הרעה ורָוַח לי, השמש נטה לערוב ואנכי קמתי ואתעודד ואעמוד על רגלי, למען תקח נפשי למשמרת בקרבה את הציור הנפלא אשר יחיה עוד לנצח ולא יראהמות. שׂקירות עיני עפו ויטושו מעבר לבקעת היאור הגדולה והרחבהעד מאד אל הררי מאָקאטאם האדומים, אשר עליהם מלמעלה עומדת המצודה לא תשורנהעין מבלי כלי הבטה, אשר לרגליה תכרע ברך העיר קאירה כעבד לפני אדוניו ותחבקעפרה. היאור ניל, אשר שפתו שטוחה ונבדל רק מעט משטח היבשה שמראהו כמראהו, שוכב כנחש צהוב, המתחמם בעצלתים לנוכח השמש. מרחוק נראה עמוד רם ונשא, ציון למקום אשר עמדה שם לפניםהעיר בית שמש ותחתיה הלאה ארץ גשן, אשר נתן יוסף לאחיו לשבת שמה. אחר אשרהבטנו הרבה פנינו על העבר שכנגדו. והנה שם גבעות צהובות-אדומות, בקעותערומות מבלי עץ ושיח. ותחת גלי החול עוד גבעות צחיחות עד אין קץ. – הוא: מדבר ליביאה. שם, במקום אשר יפרד ונחלק מאדמת בקעת היאור הפוריה, עליבקעה רחבת ידים בתָוֶךְ שוכב פסל-ענק, הוא פסל המלך סעזאָסטריס, והוא שוכבבמקום אשר עמדה שם לפנים קרית מלך העתיקה בכל הארץ – העיר מוף. ואנחנו, הנהאנחנו עומדים על מקום שם קבר משפחות המלאכים, אשר מלכו זה ארבעת אלפים שנהלפנים, ואשר משם “תעיר החכמה מתרדמתם, במטה-משה אשר בידה, את הרפאים ישניאדמת עפר מאלפי שנים קדמוניות.” לנגד עינינו, קרוב אלינו מאד ישא ראשופאר-עמוד המלך צעפֿרען הקטן רק מעט מהעמוד אשר אנחנו עומדים עליו, ולרגלינוישכב ורבץ פסל-ענק סמל הספֿינקס, אשר חציה קבור בחול המדבר, ובפניה השוחקותומפיקות חן נראה עוד היום כאילו שואלת היא את החידה אשר אין מגידאותה. מח גדלו המראות, מה רבו הזכרונות! שארית פלטות המחזות אשרשם קרו מקריים נוראים ושם פרחו המדעים, אשר כבר נשכחו ועקבותיהם לא נודעו, פלטות, אשר אם לא תפצה האדמה את פיה ביום רעש גדול לבלעם ושאון מים כביריםלא ישטפום אחרי אלפי שנים, עוד תהיינה לפלא לדור יבא ועם נולד ישתוממועליהן! קשה היה לי להפרד ולרדת מבמתי המקום הזה, אבל הזמן אלצני. שבנואחור, קפצנו ממדרגה למדרגה ונגיע עד חצי העמוד, פה רבץ לפתח העמוד השעךהשָׂב, עוטה מעיל שחור, ויברכנו בשלום. על יד הפתח הזה נמצא כתבת-קעקע, אשרחרת בעט ברזל, לעפסיוס באהבתו את ארץ פרייסען, וישם גם את שמו שם בין אלפישמות האנשים אשר לא יוכלו עבור על זכרון ימי קדם מבלתי השחיתוֹ בשמותיהםאשר יחוֹקו שם לזכר עולם. מצבת זכרון זאת הָקדשה למלך פֿרידריך ווילהעלם הרביעי, “אשרשמו שמש ומגן לארץ פרייסען, וסלעה ומצודתה הוא, לבן-השמש אשר קרא דרור לארץמולדתו, לפֿילאפאטאר (אוהב אביו) ואבי הארץ, לאיש אשר נשא חן וחסד בעיניהחכמה וקורות הדורות, לנוצר נהר רהיין, אשר בחרה בו ארץ אשכנז, לנותן חייםבכל עת.” וכו' וכו' בשנת 1842." רבים הרבו לגנות את לעפסיוס וידברו עליו עתק על כל אודותאשר שלח ידו והרבה להשחית בזכרונות מצרים. אפס האיש הרואה בעיניו איך היולשמה הזכרונות האלה במצרים ואין איש שם על לב, מה מאד תגדל תשוקתו כי ירבולבא שמה אנשים חכמים וידועים כלעפסיוס, אשר יד ממשלתם תכון עמם וימינהתסעדם, להביא אוצרות מצרים אל בתי החכמה באייראָפא, אשר שם יביעו חידות מניקדם, ויגלו צפונות דור דור אשר נצפנו לפני אלפי שנים בארץ אחרת ובאייםרחוקים. בארץ מצרים היה השם לעפסיוס למלה בפי כל. בכל מקום אשריראו עיניך אבן משחתה, מצבה נפצה, לוח חרוטים נשבר, אשר כלה הזמן חציו בו, או נוסעים ממרחק שלחו בו יד, הנה הערביים יגידו, כי לעפסיוס עשה את הדברהזה. הערביים הדליקו נרות שעוה ואנחנו החילונו, לא להתהלך בקרבפאר-העמוד, כי אם ללכת על גחוננו במורד במשעול צר על רצפת אבנים חלוקות. עשן האבוקות, האויר העצור במקום צר, עמל תנועותינו זאת הכבידו את הדרך הזהלמקום שם קבר, וענה בדרך זה כחי יותר מכל מה שסבלתי בכל המסע הזה. אחרי רגעים רבים באנו אל כפת קבר גבוהה, ששם עומד פתוחארון גוית המלך אשר על שמו נקרא פאר-העמוד. מהרנו לשוב מן המקום הזה שאוירומשחת מאד, ויבקשנו השעך להרגיע אצלו על היריעה הפרושה; ויצו את עבדו הכושיויתן לנו קנה מקטרת ויין צמוקים מסוך בחומץ בספל עץ. אחרי אשר הרגענו, ואתןאל השעך חמשים פיאסטער ערך חמשה זהובים כסף, הוא השכר אשר הבטיח מחמד אָמערלתת לו ולאנשים. אולם האנשים האלה אשר בוש לא יבושו והכלם לא ידעו בקשו עודבאקשיש (שכר עמלם). השכר הזה, הם אומרים, יקח השעך כלו, ולהם לקבל שכרםממני. ויתיצבו לנגדי ולא נתנוני הלוך לדרכי, גם אחזוני בידי, עד אשר הגדתילהם כי אין עמדי פה כסף, וכאשר אמרתי כן היה. כי מחמד אָמער לקח ממני טרםעלותי את הכסף ואת מורה השעות ואת הטבעת אשר על אצבעי, מדאגה מדבר פן יגנבוממני מוליכי בדרך אלך. נזכרתי באשה הכבודה היקרה לי אידאַ פפֿייפער, אשר מדיעלותה על פאר העמוד גגבו הבי-דונאים את טבעותיה מעל אצבעותיה והיא לאידעה. לקול זעקות ומריבות חיל מגיני הערומים, אשר כל אחד מהםהתאמץ להראות לי, כי רק הוא לבדו הגדיל לעשות עמדי, הגעתי אל המערה אשריצאתי משם, ואשר שם כבר הוכנה למעני סעודה קטנה. מחמד אמער נתן איזה מטבעותכסף אל נוגשי אלה, וישליכו אותן בחרפה לרגלי. ואנכי, אשר כבר נודע לי דרךהערביים, הרימותים ואשימם בכיסי, ואתן להם תודה ותשואת חן בעבור חסדם אשועשו עמדו לשרתני. וילכו מאתי ברוגז, למען שוב אחרי רגעים אחדים לבקש מאתיהכסף אשר השליכו ארצה. ולמען ענוש אותם ולעשות לי שחוק תחת הכסף הבאתי נחשתכמספר המטבעות אשר היו לפנים ואשליכם ארצה. כל עוד נפשי בי לא אשכח דברי בלע ובוז אשר הוציאו מפיהםבראותם את אשר אני עושה. ראיתי את התרגזם ומכאובם, ואומר להם כי נתן אתןלהם את מטבעות הכסף אם רק הרחק ירחיקו מזה ולא יעמדו רגע. “יעס, מילאָרד!” – “אוּאי, מאָנסיעה!” – “סי, עקסצעללענצא!” (כֵן, אדון!) קראו כלם יחדוילכו אחרי אחזם בכנף בגדי ונשקוהו. ועדת אנשים אחרים כמוהם באו תחתם ובידםמכל טוב העתיקים, למען ימכרום לי. מחמד אָמער פקח עיני על רובם כי מזויפיםהם, וחדשים מקרוב נעשו על תבנית העתיקים. אולם להפטר בלי כלום מערביים הנכספים לכסף הוא דבר כבדואולי בלתי אפשר. אמרתי למוכרי העתיקים כי ימתינו, ואצו לחבוש החמוריםוהגמל. הגמל כרע רבץ, עליתי על הכר וארכוב לדרכי. הערביים רצו אחרינו כברתארץ רבה וסחורתם בידם. לשוא הניף מחמד אָמער שבטו עליהם ויך ביניהם. בהכותווינוסו וכרגע שבו לרדוף אחרינו, עד אשר השלכתי ארצה איזה מטבעות ויחלולהתקוטט עליהן. אז גערתי בגמלי ואמהר לרוץ. ואי לו לרוכב בלתי לֻמד, אשר יערב לבו לעשות כדבר הזה; הגמל יהדפהו למדחפות וכל עצמותיו תשברנה כשבר נבל יוצרים ומאת כל אחת מהנהתצא נפשו, אלף המות ימות. רָכבי שבועות הרבה על סלעי וסעיפי הלבנון הואשעמד לי ויאזרני חיל ויהיו לי גופי ונפשי לשלל. הלכנו בחפזון למען בואקאירתה עוד בטרם תבא השמש, ע"כ הרחקנו מהרה מאת פארי העמודים ונעזבם אחרינוהרחק מאתנו; ויהי השמש לבוא וילהטו ראשיהם בראשי הרי הקרח הנורא. כבדולח-הררי-אל יגה אור כמראה דודאים-אדמדם, התנשאו פארי העמודים מעל אופלהבקעה. ואם אמנם מהרנו ללכת, לא יכלנו לבוא אל היאור בטרם באהחרסה ויהי חושך וארכה לנו העת שם עד אשר באנו אנחנו ובהמותינו אל הספינהועד צאתנו משם מעבר השני. הן יעלה כל איש על מחשבתו, כי בעיר כזאת אשר יומםהשמש כאש בוערה, הנה יושביה בלילות יעשו את מלאכתם וכל עבודתם ויאירו אתהלילה, כאשר יעשו יושבי נגב איטאליא. רק בגן העזבעקיה אשר בקאירה לבדוראינו כדבר הזה, וזולתו כל הרחובות והחוצות בעיר ההומיה הזאת, קרית-תבל, בעלת מאות אלפי ידים ולשונות רבות, כשממות המה בלילה והיו לחרדה. בנשף בערב יום בשעה התשיעית רכבנו מן היאור בדרך קאירההעתיקה אל העיר החדשה עד העזבעקיה. ברוב הרחובות היה חשך ואפלה, ובקצתסהאיר כמעט קט עששית של שמן על חלון אחת החנויות. על פתחי החנויות ישבואנשים יחידים מעלים עשן מקטרתם, ושחים ביניהם בלחש, הפך מנהג הערבייםהנושאים קול רעש בדברם. באנו בחוצות אשר עדת כלבים סבבונו והמה רודפיםאחרינו ונובחים עד בואנו לרחוב אחר, אשר שם כלבים אחרים מלאו מקום הראשוניםוישאו קול יללתם לגועל נפש. אלה הם הנגינות, השירים הערביים, שירי דודים, אשר נכסוףנכסף הדמיון האייראפי לעדות בם את הלילה בארץ הקדם. רק אחרי בואנו לקאירהעצמה פגשנו אנשים יחידים נושאים בידים עששית של נייר טבול בשמן להאיר אתהאפלה. והנה לנגד עינינו הבתים והארמנות אשר חשך ישופם ואין אורה, ומי יודעמי בקרבמו ישמח בחייו ועצמותיו כדשן תפרחנה, ומי יהפוך משכבו בחליו ונפחנפשו בליל אמש ודומיה. בשעה עשתי עשרה בלילה, אחר אשר ישבנו ארבע עשרה שעותעל הגמל עלינו על פארי-העמודים, ושרב השמש הבוערה נתך עלינו כמטות עוז, באנו אל בית מלוכנו. מַשָּׂא מִדְבַּר־יָם. המנהג אשר בכל הלשונות המתוקנות לקרוא את המדבר בדרך מליצה: מדבר־ים (וויסטענמעער) הוא ישן נושן. הים והמדבר דומים זה לזה, במה ששניהם הם מאז מעולם עומדיםבפראותם, ולא ידעו רחם, אין חקר להם, שניהם נשגבים ושניהם מכלים ומאבדים! הסופה תגרש לפניה את החול לעשות ממנו גבעות-גלים54, למען אשר תפיח בהם כרגע ותסערם כמוץ. כאשר יצפון הים עלקרקעיתו צמחים הרבה, כן הם נאות-המדבר במדבר. החיות הגדולות ביתם ביםובמדבר. הים והמדבר נשגבים הם גם יחד ביום סופה וסערה. ולמען אשר לא יחסרלמדבר גם סגולת ראי מלוטש ותמונת השמים, יראה כמים הפנים אל הפנים, לכן ישלו גם הוא חזיוני-השמים (לופֿטשפיענעלונגען). אכן בזאת יבדלו, כי בקרב המדבר המות שוכן לנצח והים חיהיחיה תמיד וכל קרביו חיים ומתנועעים. מתוך המים יצאה הארץ ומלואה, במדברנראה דמות השחת הארץ וחרבונה. במים ראשית כל בריאה והאבק קץ כל בשר. אלה הםשני קצות החיים, ראשיתם תנועה ואחריתם מנוחה, ים ומדבר המה אותותם. כהתנגדות הזאת אשר בין שניהם כן תתנגדנה גם פעולות שניהם ביושביהם. כהולך במדבר כעובר ארחות ימים עיניהם למרחוק תצפינה.‏ אבלהיושב במדבר מקום הדממה גם אזניו תוספנה אומץ לקשוב רב קשב ממרחק. יורדיהים באניות, אם גם לא מבני דת מחמד הם, יאמינו בגזרה קדומה (פֿאטום) כמושלמנים. עוברי ארחות ימים ושוכנים במדבר ישאו שמים עינם ועל הכוכביםבמסלותם יביטו יותר משאר בני אדם בארץ נושבת. גם שניהם ישיבו נפשם במים אשרהם נושאים עמהם בכלי; ואם יכלה להם בדרך צידה ומזון, הנה המלחים יחיו נפשםבדגים אשר יצודו, והנוסע במדבר ימות ברעב. הולך בצי עלי ימים ישים ערפו ברזל וילחם מלחמת תנופה עםשאון גלים ביום סער, ונָגֹלוּ כַסֵּפֶר מִפְרְשֵׂי-נֵס לצרור הרוח בכנפיהם, ותפש משוט לפנות לו דרך במצולה ובמים עזים נתיבה, וזרועו מושלה לו אף חכמתותעמוד לו להמלט. ואם לא תושיע לו ידו והרעים בקול כלי תותח וישמעו רחוקיםבאניות אחרות ויבואו למלט נפשו מיד שאול, ואם אין מושיע לו והשליך מנגדנפשו וירכב על גלים ועל משברים ישליך יהבו ועוד יש תקוה אולי ישאוהו עלכתפם אל החוף והיתה לו נפשו לשלל. והולך בציה, רוח זלעפות כי יבוא, לא ירוץ אליו בצואר גבוהלהלחם עמו; כי אם יפול על פניו ארצה ויתן בעפר החול פיהו, ושכב כאיש נדהםוכגבר אין איל מבלי עשות מאומה עד יעבור הזעם, ויכול להיות כי שם תהיהקבורתו ושפעת חול תכסהו. לא יתיצב בכח אל מול כל אשר נגזר עליו ולא ימלטמפח יוקשים. אולם שונות הנה פעולות שניהם על דמיון בני האדם: הים יציב גבולות לכח הדמיון, חוק אשר לא יעבור, ובמדבר איןקץ לדמיון. על פני הים ינשא הדמיון על כתף גלים ומשברים ונסע עמהם, אבלשניהם לא יעברו נבול אופק הראות ובנטות עמודי השמים יתמו. שלל צבע מראותהים המשתנה לכמה גוונים ככרום (Chamäleon) כקסם עלפניו יחלוף מרגע לרגע. ובכל זאת גם העבודה הגשמית אשר על האניה תצרור כנפיהדמיון ולא תתנהו לעוף ביעף. במדבר יראה הנוסע יומם אך את השמים ובלילה אף הכוכבים. בעצלתים וכמעט בלי כל עבודה ישאהו הגמל על כתפו. לכל הדרך הרב משפט אחדותמונה אחת, צחיח סלע ומות בקרבו, ובעבור יום או יומים לא יראה עוד הנוסעכל חדש אשר ישים עליו עיניו ולבו. כח הדמיון יקסום לפני המהלך במדבר לרובכאילו הוא רואה נהרות ומעיני מים, ידמה לראות בעיניו נאות דשא וגני חמד. כחולם בהקיץ הנוסע בערבה, דמיונו כעלם עושה מלאכת קסמים תחת יד אובוידעוני, יאסוף בחפניו בכל פעם מכל הציורים והתמונות אשר בעולם להעבירםלפני אדוניו. המדבר לא יתן עונג וגם שמחה, נזיר אלהים הוא, כדת הנוצרים, ובשמחת החיים לא יקח חלק ונחלה, ומורה באצבע אל הכוכבים, אשר ממעל להם יחלוהחיים האמתים (עלמא דקשוט). המדבר הוא ארץ המות ושממות ‏ עולם, ופארי-העמודים, מצבות עד לקברי מלכי מצרים, המה השער הגדול לארץ השממה הזאת. המדבר יקרא דרור לאסיר ההשכלה ויוציאהו ממסגר הליכות עולםויפח באפיו, עם המראה הנשגב השוכן עליו ממעל לו, נשמת רוח מצב הטבעי, יגוןועצב יבא בו ונפשו יודעת מאד כי אדם לעמל יולד וידו תקצר מהושיע. אם יסגוראיש את עפעפיו ויאחז שמורות עיניו, ידמה לראות בחשך תמונות קרני אור, אופנים ונקודות וקוים מעשה אורג וכיוצא באלה תמונות דמיוניות. המראות האלהימשכו עד תום נקודות האור אשר נקבצו בתוך העין בטרם סגרה. גם המדבר יסגוראת עין הנוסע בעד כל המראות החדשות אשר בעולם, וכל המראות אשר באו ונקבצומקודם בנפש הנוסע. כל הציורים והתמונות כקסם על פניו יחלופו וידמה לראותםבעיניו. השירים והבנינים של הערבי, יען שכֹחַ דמיונו שונה הואמדמיון האיש המערבי, ידמו לנו כמעופפים על כנפי הדמיון, לא נבין אותם, כהתולים הם עמנו, הפכפך וזר. ורק אחר אשר דבק דמיון העברי בשכל האיש המערביהיושב בחצי-אי הפירענעען, אשר בידו פלס ומאזני משקל והיו לבשר אחד, נולדועל ברכם השירים הנפלאים וזכרונות הבנינים המפוארים, אשר בם יתלכדו ולאיתפרדו הסוד והבירור, הרמז, והטבעי, ואשר בבארותיהם המקושטות באריות וביעריעמודיהם ימלא נפשנו עונג אין קץ. וכה גם פה יתאמתו דברי המשורר הנפלא (גאֶטהע): "אֲשֶׁר הֵבִין הַמְּשׁוֹרֵר יֶחְפֹּץ לִבֵּהוּ אֶל אֶרֶץ הַמְּשׁוֹרֵר הוּא יִשָּׂא רַגְלֵהוּ." בכל העושר אשר ידמה יושב ארץ המערב להעשיר את כח דמיונו ע" קריאתו בספרים וראותו ציורים רבים, כמעט תדרוך רגלו על אדמת ארץ הקדם, יכנעלבבו וידע כי כל הציורים האלה אשר באו בנפשו מאפס ותהו המה, משחתם בם, וחשנותיו לא נכונות הנה. אין דבר נכבד ונשגב מלינת לילה במדבר. האויר אשר ע"י חום השמש יראה לעינינו כרועד, ישפיל ויריםגליו מעל לראשינו. מטפחת לבנה שטוחה על מגבעת הנוסע ושתי כנפות המטפחתתולות על שתי רקותיו כמחסה מחורב, הוא כתריס בפני דקירת קרני השמש ויקרר אתהראש, אם אפשר לנו להשתמש במלת קר במקום שם שרב תחת קו המשוה. הגמל, אשר עלמרדעת-העץ שבין כתפיו פרושה יריעה מלמעלה, נושא אותנו ומרומים נשכון עליו, ויאכוף את רוכבו על כל פסיעה ופסיעה להרכין את ראשו עד ידכה ישוח. לפניוולאחריו יסעו עוד רוכבים אחרים; מנהלי המחנה והבהמות, לבושי בלויי סחבותשונות במראה ובצבע, הולכים ברגליהם. כל רוכב ירכב לבדו, בפני עצמו, להתרועעאיש את אחיו בשיחה אי אפשר, מלבד אשר לא יתאוה לזה איש בחום הבוער כאש. צלצל פעמוני הגמלים ילוה לפעמים ונוסף גם הוא אל קול השירים כקול הסיריםתחת הסיר, אשר יריע אף יצריח אחד מנהלי הגמלים בקול נהי היוצא מנחוריוומתגלגל בגרונו, ועל ידו תתעורר התשוקה בלב אחוזת מרעיו, ועד רגע והנה כלםישאו קולם לגועל נפש השומע, רגע ישקטו וינוחו, ורגע יריעו אף יצריחו, והקולקול אחד, הנה מגרון יצא, קנים והגה והי. החום, העמל והתלאה, השיר הזה והבטלה יפילו תרדמה ויביאואת הרוכב בסכנה, פן ישן ונפל אחור, אם אמנם תחתיו רפד חול, אבל הוא מרומיםישכון, וממקום גבוה כזה כי יפול הנופל וקרהו אסון. בעת חום הצהרים אשר אישלא יוכל שאתו ינוח המחנה. הנוסעים ירבצו בצל גמליהם, או ימתחו כאוהל עלראשם מגן-שמש (זאָננענשירם). בשעה השלישית יסע המחנה, אשר יצא ממקומו בטרםעלה השמש, הלאה לדרכו. השמש נוטה לערוב ואחרי שעות מספר תשקע תחת גבעות חול, קרניה השבים אחור ישנו פני המדבר, חול העמקים והגבעות הצהוב יהיה לזהבאדמדם. השמים הם ככפה גדולה ורחבה שחברו בה יחדיו אבני חפץ מצבע תכלת, ירקרק-הים וצהוב. ואור בהיר הוא בשחק המדבר המעורר בנפש תמהון, פחד וגיליחד. כבוא השמש יבא גם קץ למסע היום הזה. הגמלים נושאי האוהלים מהרו עםמנהליהם לפני המחנה. האנשים האלה יתקעו יתדות רחוקות זו מזו כעשרים צעד, ואל כל ארבע יתדות יציבו בד אחד בתוך ועליו יחזקו במוסרות את יריעת האוהל, הצבועה על הרוב קוים קוים. לא רחוק מהאוהלים יבעירו אש מקנים דקים וצפועי הגמלים אשריבשו למען היות לבער כאשר יבער הגלל, על האש הזאת עומד יורה גדול ובוירתיחו מים שמורים, אשר ישימו עין עליהם לבלתי ישפך מהם חנם. מעט מעט והנהבאה כל המחנה הנה. הגמלים כורעים על ברכיהם, ואחר כי ירדו הרוכבים יקח הכרמעליהם ונתנו להם מספא מעט מאד לפי גודל הבהמה הזאת, ואחרי כן יאסרו בחבלארוך אל יתדות לא רחוק מן האוהלים. באהל יכסו בשמיכה את כר הגמל ואת החול, ואת צרור הנוסעוכלי זיינו יניחו בירכתי האהל. בעמוד התוך אשר באהל קשורה עששית-ניירארוכה. המבשל אשר למחנה יביא אל הנוסע ספל קאפֿעע, לימאָנאדע ואת קנההמקטרת, וכה ינוח על משכבו מעמל הדרך, עד אשר יביאו לו מכל מאכל אשר יאכל: אורז מבושל בחלב, תרנגלות, תמרים וכדומה. אפס אין מים חיים להשיב נפשו, אםאמנם יש לו יין אדום מצרפת. וטוב ממנו יין שרף צרפתי (Cognac). הלילה שם משטרו בארץ, והנוסע יוצא לפתח אהלו. מעל השמיםהשחורים לוהטים באויר הדק, הכוכבים הגדולים, הנראים קרובים אליו כאילו יוכללקחת אותם ביד. והנה עולים על רעיוניו מולדתו ובני-ביתו, אשר אולי ברגע הזהישאו מרום עיניהם ומביטים על אותם הכוכבים עצמם. אם יכול יוכלון לראותועתה בודד במדבר נורא, מה יפחד לבם ומה יחתו ודאגו לו. והוא, נפשו יודעת כיבריא אולם הוא, ולבו שמח על אשר צלח חפצו בידו להיות “עובר ארחות,” הולךבמדבר ואיננו אובד ותועה. אחת היא תאותו אשר אליה נפשו תערוג: מי יתן והיועמו גם אלה הדואגים לו, למען ירגישו גם הם עמו יחד את כל קסם ההרפתקאותהאלה. מה יקר חסד צנת הלילה! הגמלים רובצים, מנהיגי הגמלים והמשרתים עודם שמחים וסועדיםאת לבם, והמה שחים כדרך הערבים, מאין הפוגות; כי האנשים האלה מספרים המהמלידה ומבטן, כאשר יש משוררים מלידה. הנרות בעששיות אשר באוהלים יגיהו שביבאשם על המדבר. להב האש תחת היורות נותן אימה בלב התנים והנמרים לבלי קרובהנה. הנוסע ישוב אל אהלו, ישתרע על משכבו וישים מראשותיו כרהגמל, וכה ינוחו בדי עורו יגעי כח. דמו אשר רֻתח יום תמים בלהט השמש, עודלא הרגיע בקרבו, שנתו נדדה, וכחלום מהקיץ הנהו. הערביים, אשר עד הנה הֶגֶהמפיהם יצא, נאלמו דומיה כי נמו שנתם; אפס תחתיהם קול ממדבר יצא. נהם ממרחקנשמע, קול אדיר וחזק כרעם בגלגל, יודיע כי נעור ממקומו מלך הערבה. האיים (היענען) ידמו פתאם ויחדלו להשמיע קול בכיתם. והנה קול רעש גדול תחת השמים, קול כנפי העיט הוא, אשר פלצות בעתוהו ויעף ממקומו, כראותו את הארי בזעם אפועובר לפניו. הנה הנוסע מוּער משנתו, ונדמה לו כאילו כמעט שכב ויישן, ככהעודנו עיף ויגע ונפשו לא חיה, האש עודנה בוערה בטרם תכבה, ותפרוש אור עלהמחזה הדמיוני הזה. גם הכוכבים בשמים עוד יגהו אורם וממרחק בקצה השמים השחרעולה ותופע נהרה. האהלים יצענו יסעו יתדותיהם, יריעות האהל נעטפות סביבלבדים והנם טעונים על דבשת הגמלים! ועל גמלים אחרים יעמיסו כלי הבשול ויתרהכלים וסחורות וצרורות הנוסעים. פה ושם יכרע על ברכיו מושלמני על יריעהפרושה, ובתפלתו ישתחוה מול פני המזרח, ומצחו מגיע ארצה. פעמוני הגמליםיצלצלו, כאילו קול המוּעצים המה, הקורא אל הרנה ועל התפלה. האורחה נוסעותממקומה, כי הנוסע מאחריו יראה עוד כידודי אש יתמלטו בטרם יכבו, במקום אשרנחה שם אורחה. עוד מעט וכבתה האש, עוד רגע יתנשא שביב אש – ואיננו, כבןהאדם מקרב הארץ, אשר כמוץ תדפנו הרוח במדבר החיים. עוד שעה אחת נוסעתהאורחה לזוהר הככבים, ופתאם יכבו הככבים את לפידם ויהי יום בהיר, כמעט מבליאשר האיר מתחלה פני המזרח לאט לאט, ומלא לב אורח המדבר תקוה, כי יגדל חסדועמו כיום אתמול, ואל עבר ים-המדבר ינהלהו ויביאהו אל ארץ נושבתבשלום. הָרַבִּי וְהָאַרְיֵה. מדי רכבי בודד במדבר, מקום אשר הדמיון נכסף להשתעשעבתמונות משמחי לב מזמן העבר, וביותר יאהב לשום נגד עיניו תמונות העציםוצליהם וטל אורות ומעיני מים, והנה עלה על זכרוני ספור מאורעה, אשר לדבריהמספרים קרה במדבר הזה, אשר אנחנו נוסעים בו היום, ואשר שמעו אזני על כרנרחב מלא אשכלות ענבים דשנים ורעננים, תחת צל עפאים על מעין מים חיים. הדברהזה היה בחברון. שם ישבתי עם רב הקהלה, הצדיק והישר, במגרש הגבוה אשר לפניביתו. כאשר נשאנו את עינינו יכולנו לראות בנוגה ברק כפת בית המסגד הבנוילתפארת על פני מערת המכפלה, מקום שם ישכנו לבטח אבות העולם. ומשם ולמעלה, העיים על כתף ההר, בטרם היו מעי-מפלה היו ארמון המלך דוד. העיר עצמה תשתרעלארכה בעמק נחמד למראה בעצי זיתיו ובאשכלות ענביו. וממרחק ישא ראשו עץ אחדלבדד ישכון מבין הצמחים הסובבים אותו, עד כי ימשוך עליו כל עין רואה. ידמהלמלך שאול הגבוה משכמו ומעלה מכל העם, הוא העץ אשר ישב שם אבינו הזקן כאשרבאו אליו מלאכי אלהים להגיד לו קץ סדום ועמורה, וכי יפרח ביתו באחרית הימיםוהיה לקהל גוים. והיה כאשר שמנו עינינו שמאלה, ונראה את מצבת קבורת הנביאישעיהו עלי גבעה, וממנה והלאה, רחוק עד אין קץ, הבריק לקרני השמש הבאה, המדבר אשר האדים כזהב. מה נכבד המראה הזה! ומה נשגבו התמונות על פניו, אשרהשבע השביע אותן הדמיון להתיצב חי לפנינו, בכח השמות הקדושים הלקוחים מספרהתורה הזאת! אשת הרב הזה, אשה יפת תאר מארץ פולין, הביאה לנו ענבים מרוקחיםבנפת מעשה רוקח, על קערת כסף; מאלה הענבים‏ אשר עוד היום ארכם שתי רגל, וגדולים כבצי-יונים, ומסירים מלבינו כל ספק, כי נשאו אותם המרגלים במוטבשנים, אם לא בעכור כובד משאם, אמנם לבעבור לא ישחתו בדרך, ולמען הביא אותםשלמים כתומם להיות לעדה כי פוריה הארץ כגן אלהים. ענבים כאלה והרמונים אשר בארץ כנען ראוים היו להיות לאותותולמופתים בפי הנביאים משוררי אל לפרי הארץ ולתפארת, ולהיות הבונים אשר רוחהמליצה נוססה בם עושים כתבניתם בחרשת-אבן לעדות בהם את הארמונותהמפוארים. אחר אשר טעמנו מהענבים הקריבה לפנינו בעלת הבית קאפֿעע נבחרבגביע כסף קטן, כנהוג בארץ הקדם, ואחר כן את קנה המקטרת, בנגוע ידה בלבהובמצחה לברכני; כי נשא חן בעיניה המנהג היפה הזה אשר בארץ הקדם ותבחרבו. הרב ספר לי מחיי חברון בזמן הזה ומחזיוני לבו ותקותיו עלמלך המשיח שיבוא במהרה בימינו, כי כבר באו כמה אותות בעולם שקרובה הישועהלבוא. רק את קול דבריו הקשיבו אזני, ועיני ראו את המראה הגדול והנכבד אשריראה תמיד בארץ הקדם כבוא השמש. האור האדמדם והצללים הרחבים ממראה הדודאים, רשימת גבולות ההרים והעצים מסביב, הנכרת בעת ההיא יותר, אגן השמש עצמוהקודח כאש לבנה, הם הפלא היותר גדול בארץ הנפלאות הזאת; המה צבי כל תפארתאשר יוחק על לוח הלב לזכרון כל ימי חיינו על הארץ, לא ישכח. גם על צביתפארת זה בא הקץ, ומבלי נשף ובין השמשות היה פתאם – לילה. ליל ארץ הקדם, אשר כוכביו גדולים וקרובים אלינו יתלקחו; ולשמחת לבנו ולהשתוממותנו המהתולים בין עלי התמרים, מקלעות פרחי אור נקלעו באצבע אלהים, לחוג חג עולם. רוח צח חרישית התנשא ויניע את התמרים והאורות. הרב הזה, האוהב אורחים ואוהב שיחה, ספר לי את הספור הנפלאהזה: למן היום ההוא עברו שתים עשרה שנה ומאת שנה, אשר שלחו עדת הספרדיםבירושלים משולח למצרים לאסוף שם צדקה לעניי ירושלים עיר הקדושה. ויבחרואנשי העדה רב אחד המיוחד בתורה ויראת ה' ובניב שפתים למען אשר יטה לב אֶחיולחסד ולרחמים. בעיר חברון לוח אל האורחה אשר הוכנה ללכת לזוּעץ בדרך המדבר. ויען כי היה הדרך רב, והרב ידע כי יתמהמה בדרך שנים עשר או ארבעה עשר יום, ובתוך הימים האלה יהיה גם יום השבת, ע“כ התנה הרב הירא את דבר ה' עם זקןהאורחה אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו, כי ישבתו ביום השבת הקדוש. ויקח השעךאת הכסף ויסעו אל ים החול הבוער ועל ה' השליכו יהבם. ויהי ביום הששי והשמשנטה לערוב, ולא אבה השעך לעמוד, אחר אשר הזכירהו הרב כמה פעמים, ויאמר כינסוע יסע לדרכו ולא ינוח רגע, ויתעצב הרב אל לבו מאד, כי לא ידע מה לעשות. אם נסוע יסע עם האורחה וחלל את השבת, ואם השאר ישאר לבדו במדבר וחרף אתנפשו למות. ויאמר הרב בלבו: “אם אשאר לבדי במדבר; יכול להיות כיטרוף אטרף; אבל אם אחלל את השבת, דבר ברור הוא כי לא יהיה לי חלקלעו”הב.” ויעלו על רעיוניו עוד מחשבות ותמונות אחרות: ראה את דניאל בגובהאריות, אשר רצה יותר להיות מושלך שמה מאשר לא יתפלל אל אלהיו. ראה אתהנביא אליהו על נחל כרית אשר הביאו לו העורבים בשר ולחם, אשר התהלך נע ונדנעזב ומשולח כמדבר הזה עצמו לבלתי הענות מפני המלך אחאב עובדהבעלים55. הרב החסיד ירד מעל הפרד אשר רכב עליו ויקח את ילקוטו עמו, ויעמוד במקום ההוא בנסוע האורחה הלאה, ויהי כמשתגע בעיני אנשי האורחהוישחקו על תעתועיו, ויש אשר הניעו ראש וינודו לו על כי היה בעיניהם כאישאבד, טרף למות. ויהי השמש לבוא ומראהו כאגן כסף נתך באש; ויסב הרב פניומזרחה ויתפלל, ויקח מילקוטו יין ולחם ויקדש ויאכל סעודתו הדלה והרזה, וישרשירי זמרה ותהלה לכבוד השבת. איך חרד לבבו ויתר ממקומו כראותו פתאם לא רחוקממנו ארי גדול ונורא. ויאמר בלבו כי בא קצו! ויהי כאשו לא קרב אליו הארי, כי אם כרע רבץ ובעיני אהבה וחמלה הביט על הרב, ויעלו עוד הפעם על מחשבתוהאריות אשר הסבו את דניאל, ויוסף לאכול ולשיר שירי תהלות ותשבחות לה'! השירים האלה, כפי הנראה, נשאו חן בעיני הארי כי. עיניו הפיקו נוגה חן וחסד, עד אשר סגרן ויישן. הככבים כבר הבריקו על פני הישימון, הרב החסיד קרא ק"ש שעלהמטה וישתרע על חול המדבר. ויהי כצאת השמש ויקץ ותשוטטנה עיניו סביב סביב, וירא והנה מרעהו אשר רעה לו עודנו שוכב כיום אמש, ועיניו תצפינה עליו באהבהוחסד, ויאמין הרב בלבו כי לשמור אותו שלח אלהים את הארי הנה, ויהי שמח וטובלב כל יום השבת ויתפלל וישר שירי קודש, ולא שת לב ללהט קרני השמש ויֵשְתְּ, בבטחו בתשועת ה', את שארית יינו, ויאכל את יתר פלטת לחמו. ובא השמש עודהפעם תחת זרועות גבעות חול לוהט אשר במדבר. ויתפלל הרב, ויברך את צאת שניהמלאכים המלוים כל איש ישראל מבוא השבת ועד צאתו, וידליק את נר ההבדלה, וירח את ריח הבשמים, למען יעלה באפיו ריח ניחוח השבת ויחזקהו. והנה הארי נעור ממקומו, אשר רבץ כל היום שלאנן ושקט ויניעאת זנבו הנה והנה, ככלב נאמן לאדוניו, וילקק בלשונו את יד הרבי ויכרעלרגליו, כמבקש ממנו לעלות על גבו. הרב החסיד הבין את הרמז הזה, ויצרור אתצרורו וישם אותו על כתף הארי, ואחר עלה גם הוא וירכב עליו. הארי העז רץ כלהלילה הקר ההוא במדבר עם רוכבו, אשר ישב עליו, כשבתו על מטח מוצעת, ואתתלתלי קוצות הארי הארוכים והיפים אחז בידו כרסן זהב. לפעמים ראו עיניו נמררץ לפניהם ושללו בפיו, או לביאה אוכלת עפרה מתבוססת בדמיה. מרחוק נשמע יללתאיום, והירח העולה על חוג השמים הטה צללים מפחידים. הבקר אור, והרב החסידרוכב על כפיר אריות השיג את האורחה אשר עזבתו, והנה האנשים מעתיקים אתאהליהם וחובשים את הגמלים ואת הפרדים. וישתוממו כלם על הרוכב ועל החיה אשרהוא רוכב עליה, כי כרעה קרסה כגמל, למען ירד הרוכב מעליה. אחרי כן קם האריוינהם ויחפוץ זנבו ותלתליו התנוססו ברוח וימהר וירץ המדברה, ואחרי רגעיםאחדים לא שזפתו עוד עין איש במחנה. וירא כל העם ויהי הרב בעיניהם כאיש אלהים קדוש. השעך אישתככים ומרמה חלה פניו לבלתי יכעוס עליו תמרורים ולא תבוא עליו קללת אלהיםעל תרמיתו וזדון לבו. ויקראו כלם את שם הרב: אֲרִיאֵל, כי שלח לו אֲרִי אֵלאלהי עולם. ‏ עוד היום המשפחה המיוחסת בישראל בשם אריאל, היא כפורחתבחברון. והיא יוצאת ירך הרב, אשר ירא את דבר ה' ויהי ה' אלהיו עמו ויפליאלעשות למלט את נפשו." שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ. אַתְּ הַשּׁוֹשַׁנָּה בַּמִּדְבָּר פֹּרַחַת מִנְּשִׁיקוֹת פִּי הַטַּל לֹא תִרְוִי נַחַת, כָּל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ עָלַיִךְ שׂוֹרֶפֶת, מוֹלַדְתֵּךְ חוֹל לֹהֵט, עֹבֵר שָׁם אָיִן, עַד מוֹת תָּמוּתִי לֹא תִרְאֵךְ בַּת עָיִן, נֶחְמָדָה אַתְּ לִי, לָךְ נַפְשִׁי נִכְסֶפֶת! הִנֵּה יוֹמָם יַכֵּךְ שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ, וִישׁוּפֵךְ בַּלַיְלָה חֹשֶׁךְ וָאָמֶשׁ, וּלְבַעֲבוּר יַשְׁנֵךְ, הָהּ, יַלְדָּה עֲנִיָּה תַּנִּים בַּמִּדְבָּר קוֹל בּוֹכִים יַשְׁמִיעַ, קוֹל יִלְלָתוֹ עֲדֵי לִבֵּךְ יַגִּיעַ, וִינִיעֵךְ הָרוּחַ וְיֶרֶב תַּאֲנִיָּה. מֵעַל הַגָּמָל נָא אֵרְדָה אֵרֵדָה עִמָּךְ, נֶפֶשׁ יְקָרָה, נָא אֶכָּבֵדָה, אֶקָּחֵךְ מִזֶּה וּבְחֵיקִי תִּשְׁכָּבִי. וְהָיִית אֶצְלִי שַׁעֲשׁוּעִים וּמְשַׂחֶקֶת, כָּל הוֹדֵךְ וַהֲדָרֵךְ כִּשְׁבוֹ וּבָרֶקֶת לִי בִתִּי תִּתֵּנִי וְאוֹתִי תֶאֱהָבִי. נָחָה הָאֹרְחָה עַל פְּנֵי כָּל הַחֶבֶל, מִשֶּׁכֶם הַגְּמַלִּים הוּסָר הַסֶּבֶל, וּמַנְהִיגָם יָשֵׁן, אַךְ לֹא יַרְגִּיעַ; וּתְנוּעַת פָּנָיו הֵן בָּרוּר נֹאֶמֶת, כִּי גַם בַּחֲלוֹמוֹ לוֹ רִיב וּמִלְחֶמֶת, עַל אוֹיְבוֹ עָז יַצְרִיחַ אַף יָרִיעַ. כַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדְבָּר נִגַּשׁ הָעָבֶד, וַיִּזְבּוֹד מַיִם מֵחֵמֶת לִי זָבֶד, רַוּוֹת צִמְאוֹנִי וּשְׂכָרוֹ לָקַחַת. לְלִבְנַת הַלְּבָנָה וּלְנֹגַהּ הַסַּהַר, הִנֵּה חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תֹּאַר הַנַּעַר הַכּוּשִׁי, וַיְהִי לִי כַשֵּׁד מִשַּׁחַת. וַיְהִי אַחֲרֵי כִי שָׁתִיתִי רָוִיתִי, וְאֶת זֶה הָעֶבֶד הַכּוּשִׁי צִוִּיתִי, לָשׂוּם הַשּׁוֹשַׁנָּה בְּסֶפֶל הַמָּיִם. וַיְהִי בַּבֹּקֶר, מִמִּשְׁכָּבִי אַךְ קַמְתִּי, וְעַל הַמַּרְאֶה נִפְלֵאתִי, הִשְׁתּוֹמַמְתִּי, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ מִמִּזְרָח בַּשָּׁמָיִם. עֲלֵי הַשּׁוֹשַׁנָּה חִישׁ הִתְפַּתָּחוּ, רֵיחַ נָתָנוּ, הֵנֵצוּ, פָרָחוּ, וְרוּחַ קֶסֶם עַל פָּנֶיהָ חָלָפָה. מַרְאֶיהָ הַנָּאוֶה וְרֵיחָהּ הַנִּיחוֹחַ, כְּמוֹ הָאָבִיב בַּמִּדְבָּר הֶחֱלִיף כֹּחַ, וְיַד עֹשָׂה נִפְלָאוֹת לְהַפְלִיא נִכְסָפָה. וּבְקֶרֶב לִבִּי מַחֲשָׁבוֹת נִקְהָלוּ; שִׁבְטֵי עַם אֶחָד מִמִּצְרַיִם עָלוּ, עֵת הִשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיהֶם עֻלָּמוֹ; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה הָלָכוּ, נָסָעוּ, עַד כִּי לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ אֲשֶׁר דִּבֵּר יְיָ לָתֵת לָמוֹ. וּמָתַי תְּאַסְּפֵמוֹ יַד אֵל מֹשֶׁלֶת? גַּם הֵם הַיּוֹם הַזֶּה כְּעָלֶה נֹבֶלֶת, אָכֵן מֵרֵיחַ מֵי יֶשַׁע יִפְרָחוּ; כִּי עוֹד לֹא נָס לֵחָם עָמוֹק קִרְבָּמוֹ, עוֹד חָיֹה יִחְיוּ, עוֹד נִשְׁמָתָם בָּמוֹ, וְאַחֲרֵי בְלוֹתָם עוֹד מֵעָפָר יִצְמָחוּ. זוּעֶץ. כבר נעשו ההכנות למסלת ברזל בין זוּעץ ובין קאירה, ומוטותהברזל כבר רֻקעו לחבר בין ים התיכוני ובין הים האדום (ים סוף). מה גדול כחהזמן החדש מהזמן ההוא אשר הדאָנע (מושל גענוּא) והים באו בבריתחתונה-דמיונית. הזמן החדש מקשר לנצח שני ימים, הן אמנם לא בטבעת זהב, אבלבשלשלאות של ברזל, כמו שהזמן עצמו הוא הזמן הברזל. ולולא מהרתי לבוא בזמןהזה, מי יודע אם עלה בידי לנסוע לזוּעץ כמו שנסעו בדרך זה לפני אלפי שניםעם בני ישראל אשר יצאו לחרות מסבלות מצרים; ולראות את מצר-הארץ (לאנדענגע) בטרם יחפרוה לשום אותה לתעלה בין שני הימים. כבר נמשכו קוי הדלוג-רב עלבקעת החול אשר במדבר ויצאו כברק חצם, וכמו דבר אמצעי ובינוני בין רכב גמלובין רכב אש ומסלת ברזל, נוסעים היום בעגלה אשר יאסרו בה בכל שתי שעותארבעה סוסים אחרים. נסענו על פני עמקים וגבעות מחול אשר אין קצה להם. אין עץאין שיח אשר תשמח העין בו, כי אם ענני-אבק מתגולל ועל ראשנו להט שמש הקיץהמצרי אשר לא למשיב נפש הוא. בעבור חפצנו לראות את הים האדום נשאנו וסבלנוענוים קשים, מלהט השמים הבוערים ומאפס מים במדבר לשבור צמאוננו. בקאירהובאלכסנדריאה היתה חפירת מצר-הארץ למלה בפי כל. דורשי קדמוניות וסוחרים, בני משק לאומים (נָאציאָנאל-אֶקאָנאָמען) ומנהיגי גמלים, שרי המדינה ושוטריבי-דואר, תחלה וסוף כל שיחתם הוא זוּעץ. המחשבה הזאת לחפור את מצר הארץ ולעשותו לתעלה, לא חדשההיא. המלך רעמסס השני, אשר יקראוהו היונים בשם סעזאָסטריס, אשר משל ממשל רבאלף וארבע מאות שנה לפני מ“הנ, חפר כבר תעלה מן היאור על פני ארץ גשן אשרבשתי קצותיה יסד, כמסופר בתורה, את שתי ערי מסכנות את פיתום ואת רעמסס, בידי בני ישראל אשר עבד בם בפרך. ופרעה סטעכאָ השני ערב לבו אחרי כן, שבעמאות שנה לפני מ”הנ, לנסות כחו בדבר הכבד הזה, לחבר בין היאור ובין היםהאדום ע“י תעלה; אומרים שמאה ועשרים אלף אנשים תמו לגוע בעבודה הקשה הזאת. מאתים שנה אח”כ ערך חמש מאות שנים לפני מספר הנוצרים, החל דריוש היסטאספעס, כפי שמספר דיאָדאָר, עוד הפעם לעבוד בעבודה הזאת, יען כי הגידו לו חכמיו, שהים האדום גבוה מעל ארץ מצרים, ויכול להיות שהתעלה תשטוף מי הים המלוחיםעל פני הארץ הפוריה. העראָדאָט, אשר נסע בארץ מצרים ארבע מאות וששים ושתיםשנה לפני מ“הנ, מספר שראה-בעיניו את התעלה הזאת כתומה, ואומר שהיה ארכהמהלך ארבעה יום ורחבה כל כך ששתי אניות גדולות יכלו לעבור על פניה זו בצדזו. תלמי (פטאָלאָמעאוס) השני פֿילאדעלפֿוס, שמלך במצרים ערך מאתים ושמוניםוחמש שנים לפני מ”הנ, שב לתקן את התעלה המחברת בין הים התיכון ובין היםהאדום, ועשה לה שֶׂכֶר וארובות להקל את מהלך האניות. סמוך למקום אשר שםהיום העיר זוּעץ עשה חוף, אשר קרא שמו בשם אחותו ארזינאָע, לכבודה. לא רחוקמשם נבנתה עוד עיר בשם קלעאָפאטריס. כפי הנראה לא מלאה התעלה את תעודתהלתַוֵּךְ המשא ומתן בין הערביים וההודיים, אשר ע“כ לא שמו עליה לב לעשות להתקונים, ומעט מעט נתקלקלה ונסתמה בעפר. כאשר אבתה המלכה קלעאָפטרא, אחרשנפל חילה שדוד במלחמה אשר היתה באקציום, שלשים ואחת שנה לפני מ”הנ, למלטאוצרותיה אל הים האדום, טבעו ספינותיה בהתעלה הזאת עם כל שכיות החמדה. ויהיכאשר היתה מצרים למס עובד לממשלת רומא ואעליוס גאליוס הפקיד-נגיד אשרבמצרים בנה צי אדיר (איינע פֿלאָטטע) למען יוכל להוליך את צבאותיו אל ארץערב, היו לו היאור והתעלה להועיל ולעזר להביא לו העצים לבנין האניות. ורקהקיסר טראיאן היה הראשון אשר שם אל לבו, לשוב ולתקן את התעלה, כפי הנראה רקלמען הקל על המסחר עם שאר ארצות ולהגדיל כבוד עושר תבואות הארץ. האחרון אשרנסה את כחו לתת בתעלה דרך ובמימיו נתיבה היה הפקיד-נגיד אמרוּ תחת ממשלתהכאליף אָמאַר בשנת שש מאות שלשים ושמונה למ“הנ. סבת הדבר הזה היה הרעב אשרחזק בערים הקדושות אשר לערביים. כבד מאד היה להביא שמה לחם ממצרים על דבשתגמלים אשר התנהלו לאטם. על פני התעלה יכלו למהר מעשיהם ולהמעיט המחיר. עודמאה ועשרים ותשע שנים אחרי כן היתה התעלה הזאת לעזר ולהועיל, עד אשר פקדהכאליף מחמד-אל-מאנצור, בשנת שבע מאות וששים ושבע למ”הנ לסתמה ולמלאותהעפר, למען לא יוכלו להביא מחיה וכלכלה לערים הקדושות אשר מרדו בו. המצרייםנתנו יד לדבר הזה בחפץ לבם, יען כי התעלה היתה בעוכרם לשאת את פרי אדמתם אלאוץ אחרת ופעמים לא מעט עלה עי"ז מחיר התבואה בארץ מצרים ויקר היה להם לחמםלנפשם. בימי הבֵינַיִם (מיטטעלאלטער) עלה זכרון התעלה הזאת לפנימלכים ושרים, אשר נתעוררו על זה ע"י נוסעים שראו חרבותיה, וככל זאת לא הריםאיש את ידו לתקנה. ורק במאה אשר היתה לפנינו, חשב מחשבות צעזאר זמננו, לחדשכנשר נעורי התעלה, לתת למצרים מקום מכובד בין ארצות תבל, ולהביא עי"ז תועלתגדולה ועצומה למסחר התבל כלה. וילך בעצמו ובכבודו, בהלוית מורדים המקריםבמים עליותם, בשנת 1798 לזוּעץ, והוא היה הראשון אשר נודעו לו עקבות התעלהאצל זוּעץ והלך בעקבותם מהלך חמש שעות על פני הארץ. ובשנה השנית חפש ומצאעקבות התעלה בקצה השני אצל בעלבעיס. ויפקוד נאפאָלעאָן את המודד (Ingenieur) לעפֿער לחוות דעתו הרחבה בספר כתובמאתו, על אודות אפשרות בנין התעלה הגדולה הזאת, ואיזה דרך ישכון אור להגיעאל המטרה הגדולה הזאת, ולעפֿער מלא את פקודתו. אם אמנם נכבדות מדובר בספרההוא, בכל זאת מאתו היתה נסבה לשנית את טעות הימים הראשונים; בגלותו אתדעתו, נשען על מדידות בלתי ברורות של המודדים הצרפתים, כי פני לשון הים אשרבזוּעץ גבוהים 9.908 מדות (מעטער) משטח המים אשר בלשון ים הפעלוזי הרחוקממנו רק שש עשרה פרסה (מיילען). לעפֿער גלה דעתו כי, יחפרו את התעלה להעבירבה רק ספינות קטנות (בארקען) ולכלכלה במים מן היאור, כמו בובאסטוס בימיקדם; וצנור יוצא ממנה יחבר את קאירה עם התעלה הגדולה. גם את הרעיון לבקועאת מצר-הארץ ולעשות שם תעלה אשר ילכו בה גם אניות מלחמה, לא דחה בשתי ידים. ההוצאות על התחדשות התעלה הזאת נחשבו לשלשת אלפים רבוא (30 מיליאנען) פֿראנק. בין כה וכה הגלגל החוזר בעולם עשה את דרכו הגדול מאין פנות אלמחשבות בני אדם ועלילותם, ויהי כאשר מסר לעפֿער בשנת 1801 את הספר אשר כתבאל הקאָנזול הראשון, כבר היתה ארץ מצרים מסורה לידי הסולטאן ונאפאָלעאָןהשיב אמריו: “הדבר הזה דבר גדול ונכבד הוא. יחוקו דברי הספר הזה גלוי לכלהעמים, ויאלצו את הישמעאלים למצוא חפץ ולעשות להם שם לתהלה ולתפארת בהוציאםלאור את הדבר הגדול הזה.” מחמד-עלי, אשר יקראוהו נאפאָלעאָן המזרחי, שב להעלות עלדעתו את הרעיון הנשגב הזה, אפס נתעוררה בקרבו הדאגה פן יבולע לארץ מצרים, בהקרע את רשת מימיה ושלטו בה ידים זרות. והנה גם ארץ אנגליא שמה עיניה עלחבור שני הימים. שרי צבא בריטאניא העמיסו על עצמם מדידת מצר-הארץ והעלובהפך ממה שעלה בבחינת הצרפתים ששני הימים במאזנים ישאו יחד, לא יגבה האחדעל חברו. בימים ההם ובזמן ההוא עצמו. הואילה חברת-הודו מזרחית להתחקות עלשרשי רגלי הים האדום ולגלות תעלומותיו. התועליות הגדולות אשר יצמחו מזה אלהמסחר למעט הוצאות עם ועם, לתקון המדות, נגלו לעין כל, ובכל פעם נודע יותרמה נחוץ הוא לבקוע מצר-הארץ ולעשות התעלה. בשנת 1843 הסיב הנסיך מעטטערניך את המשנה למלך אשר במצריםלשוב ולבחון עוד הפעם את מדידת המים. המודדים נעגרעללי העסטרייכי, שטעפֿענזאָן האנגלי וטאלאבאָט הצרפתי נבחרו לדבר הזה להוציא תעלומות לאורה. המה חקרו ומצאו כי לשון ים הערבי, שלא בעת מלאת-המים (פֿלוטה-צייט) גבהה שוהעם פני הים התיכון. אפס החכמים הבקיאים נחלקו לשני דעות. לינאט-בייא, שטעפֿענזאָן ונעגרעללי חוו דעתם לעשות לשון ים (באָספאָרוס), וטאלאָבאט אמרלחפור תעלה מן היאור אשר תבקע ותגזור את הדעלטא ונפלה אל היםבאלכסנדריאה. שבע שנים אחרי כן שָׂם לעסעפס לבו אל הדבר הזה. וירם כשופרקולו ויקרא אל כל העמים המתוקנים, לשלוח מצרימה את חכמי המודדים אשר לעםועם למען יקהלו שמה יחד ויחקרו וידרשו ביניהם להתיר השאלה הזאת ולדעת עכ"פאחרית הדבר במשפט החכמה. בשלשים לחדש אָקטאָבער בשנת 1855 נקהלו שמההנבחרים והמה היו שמונה חכמים: קאנראד, לעסעפס, ליעסאָן, לינאט-בייא, מאק-קלעאָן, מוגעל-בייא, רענאָד ונענרעללי. ונלוו אליהם חברי עקד-המדעיםהצרפתי: בארטהעלעמי וסט. הילער. היוצא מהחקירה והדרישה האחרונה הזאת ומהמדידה הברורה הואדבר אמת וקיים לעד אשר אין עוד להרהר אחריו, ואם חדול תחדל ארץ אנגליההמלאה קנאה לשום מכשולים לדבר הזה הנה יצא לפעולת אדם ויצלח, רק אם ישימומתחלה לכסף מוצא כי נדרש לזה סך 162,000,000 פֿראנקס. וזה יתכן להשיג ע"ישִׁטְרֵי חֶבְרָה (אקציען). הדברים אשר נעשו מאז התאספו החכמים האלהבמַלאכוּת ארצותם לגוייהם עודם באבם בזכרון כל איש. – – באנו אל אחד בתי הבי דואר מן השלשה עשר אשר תחת כל אחד מהםבנוי לתלפיות מגדל-תלי-קרב, אחרי רגעים אחדים נתנו לנו סוסים חדשים והננוממהרים לרוץ הלאה על פני המישור, בדרך המלך ומסלה ישרה, אשר מימינה ומשמאלהתללים שפלי הקומה הנעשים לעצור בעד החול המעופף שלא יכסה פני המסלה. רק חציהדרך מקאירה לזוּעץ (לצד זוּעץ) רֻצפה המסלה באבנים כמעשהמאק-אדאם56. בדרך ראינו הרבה אבני אקדח (פֿייערשטיינע) שחורות ובתוכן גם אבני ישפה (יאספיס) אדומות ואבני ערפל (כאלצעדאָן) צהובות, ויותר מכלם ראינו גזעי עצים גדולים שנהפכו לאבן, כאשרראינו אותם ביער האבנים אשר אצל קאירה. כי נפנה ימינה ונראה והנה הרים בינונים מגבילים אֶת אופקהראות, והם הולכים ושפלים כל אשר נסע הלאה, אולם משמאלנו ראינו רק גבעותחול. אחר אשו נסענו הרבה שעות הגענו אל מקום אחד, אשר שם שיח השדה הרבה מאדצומח מתוך החול. מעולם לא התענגתי בירקרק דשא כמו בפעם הזאת. והנה אורחתנוסעים רבים רבצה תחת צל השיחים השפלים האלה. אנשים לבושי בגדי צבעיםשונים, כושים אשר רק מתניהם חגורות, בי-דונאים חוּמים וגדולי קומה מצאוּ פהמרגוע; הגמלים אכלו למעדנים את החרולים אשר עליהם פרחים אדומים ופרחי תכלת. על יד דאר-אָל-ביידא נמצאים חרבות טירה בצורה, לפנים גדולה ורחבה, אשר בנהאבבאס-פחה, אשר היה אז משנה למלך במצרים, והוציא על זה הון עתק. סביב הטירהההיא, מהלך שעות הרבה, לא נמצא מעין מים וכל שיח השדה, ואין איש אשר ידע מההיה לפרעה החדש הזה, לבנות לו ארמון כמו רמים במדבר ישימון זה. ויהי כאשרמת ויחדלו לבנות את הארמון, והנה מעי מפלה. לעת נטו צללי ערב עברנו על יד המצודה אגערוד אשר שם מעיןמי מרים עמוק; מעט אח"כ באנו אל ביר-זוּעץ אשר שם בארות מוקפות מסביבבחומות אבני-חול וארבעה מגדלים עליהם. המים מרים מאד, ורק הגמלים ישתואותם. אחר אשר עברנו שמונה עשרה פרסאות אשכנזיות במשך שלש עשרה שעות באנואל זוּעץ ונראה את פני הים האדום. לעיני איש אייראפי העיר זוּעץ מראיה ככפרגדול ורחב ידים, אשר לא תאר ולא הדר לו, ורק על שפת הים נבנו קצת בתיםגדולים מעט, ובתוכם בית מלון אורחים אשר בו ימצא הנוסע – אחר אשר ענה בדרךכחו – מנוח לכף רגלו ורָוַח לו אפס תקותו לרוות צמאונו ולהשיב נפשו במיםחיים נכזבה. המים יובאו ממקום רחוק מהעיר, וטעמם מלוח ותמיד הם כמיםפושרים. כבר ‏ פרש הלילה כנפיו השחורות על פני הארץ ואנחנו התהלכנועל פני גג הבית ונשמע את קול שאנן גלי הים האדום, אשר לא יכולנו לראותו, כיאם רוח חיים ומשיבת נפש נשבה לנו ממנו. מעל ראשנו הבריקו הכוכבים הגדוליםוהלוהטים. רעיוני שוטטו בימי קדם, עת אשר נחו פה משה ועמו “וַיּוֹלֵךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה.” עוד היום, אחרי בוא השמש יתעורר הרוח הקדים ויוליך את היםעד אשר בבקר השכם יחסרו המים. שכרנו לנו גמלים, למען לא נאחר בבקר השכםקודם עלות השמש את עת חסרון-המים (עבבע), ונעבור הרחק כמהלך חצי שעה מצפוןלעיר זוּעץ, את לשון הים. בקצת מקומות הגיעו המים רק עד קרסולי הגמלים, ובקצתם עד הכרעים, אבל לא יותר, ובשני מקומות הלכו ביבשה בתוך הים. רוחבלשון הים ע"פ מדידת ניבהור, שלשת אלפים וארבע מאות וחמשים רגל. מראה היםהזה יעלה על זכרוננו יאורי (לאגונען) פֿענעריג, כאשר נביט עליהםממגדל-מארקוס בעת חסרון המים. אחרי עשרים רגע הגענו לעבר הים המזרחי, ובזמןקצר כזה שבנו לזוּעץ “וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ.” הגיעעת מלאת-המים ‏ (פֿלוטה). הספור הבא בתורה, באמרו בפה מלא שהרוח הקדים היה סבת חסרוןהמים, הנה יורה כאצבע על מראה טבעי, אשר עוד היום נראהו עין ‏ בעין מדי יוםביומו, ולא על נס ופלא. לא כן נס טביעת פרעה וחילו, אותו תספר לנו התורה כילא מבטן הטבע יצא: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת׃ וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָאָה סוּסוְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם." רחצנו בים, אבל לא התענגנו בו כמו בשאר הימים אשר רפד חול רך תחת רגלינו, כי פה כשלו רגלינו בקליפות צב ואלמוגים הרבה מאד. אחר אשר סעדנו לבנו בפת שחרית שטנו על פני הים, בספינהקטנה אשר פרוש עליה נס, לעין-מוזא ולרוח דרושה לחפצנו הגענו שמה במשך שעהתמימה. רב החובל העיר אותנו, כפי דבריו, על חזיון-רוח, עַל צל-אש כעיןעמוד, אבל אנחנו לא יכלנו לראותו. ניבהור מספר, כי ראה לחוף הים ערבי רוכבעל הגמל גדול כמגדל ופורח באויר. ונוסע מקרוב ששמו טישענדאָרף מספר, כיבנסעו כמונו היום לעין-מוזא ראה פתאם את אהלו אשר תקע מעבר לשון הים עלגבעה, כפאר-עמוד גדול ונורא באויר השמים. עין-מוּזא שפירושו עין-משה, הם שמונה מעינות יחד. קצתתמרים סוככים עליהם. מימיהם טובים מכל מימי זוּעץ. אין אות נאמן כי נקראיםהמעינות האלה על שם המחוקק הגדול הזה והמוציא את עמו מסבלות ועבדות, מאזומקדם; אבל עוד יותר הדבר אצלי בספק אם שתו מהם בני ישראל, אף כי לא אלההמה, כאשר החליט נוסע אחד ממאה הט“ו, אשר היו מימיהם מרים ונהפכו למיםמתוקים ע”י משה. מלבד התמרים האלה איזה גנים נטועים בידי אנשי אייראפא, אשריפריחו וינובו מאד ומשמחים עין הנוסע ומשיבים נפשו בקרב המדבר. ממחרת היום ההוא שבנו לקאירה. דממת הבדידה אשר בדרך הזה, השמם והכבד מאבק החול ומחום השמש, הָשבתה ע"י חזיון הטבע יקר המציאות ונפלאמאד. בבקר כמו בשעה התשיעית, החלו השמים לשום ערפל חתולתם מפאת המדבר, וענןכבד מאד ורחב ידים חשך משחור תארו נסע הנה הלוך ונוסע חיש מהר כסה אותנו עבהעין וימטר עלינו ארבה. במעט רגעים היינו כמו בשטף מים רבים. והארבה כסה אתעין הארץ ותמלא הבקעה אותם, עד כי נראתה האדמה כחיה ורומשת. ומראיה כמראההים אשר על פניו גלים ירקרקים ידודון לנשיבת הרוח. הערביים לא התפלאו על המראה הזה אשר איננו חדש אצלם, אבלעל הדבר הזה השתוממו כי בא הארבה הפעם הזאת אל בקעת היאור לעת אשר ערוֹתעליו וכל מזרע יאור כבר נאסף ואיננו וכל קנה וסוף קמלו ואין כל מאכל אשרישביעו בו רעבונם החזק ע"י מסעם במדבר ימים רבים. שלש שעות רצופות היההארבה למטר על הארץ, עד אשר ירד וינח על הארץ ורק קצת קבוצים נראו עודבשמים כקבוצי סיס ועגור ההולכים למסעם. גם לעפסיוס ראה כמראה הזה, אשר הוּאמדמה לירידת שלג ירוק, ובחדש מאֶרץ בשנת 1848 אז עלה הארבה על ארץ מצריםששה ימים וששה לילות רצופים ויהי לחרדת כל הארץ. הערביים הציתו אש על פניהשדות, וירימו קול גדול, ויכו אבן באבן למען השמיע קול נורא, אבל כל זאת לאהועיל להם מאומה, הארבה נשאר על הארץ וישחית את כל תקות שדמתם. מאד נתפלא ונשתומם על הבינה אשר נתנה לארבה, וכסיס הנגבהכן יפרוש כנפיו למקום שם צמח השדה, יתנשא מעל נאות מדבר אשר כבר אכל שם אתכל ירק דשא ויעופף על פני המדבר וידע למצוא הבקעה אשר שם ימצא מחיה וכלכלהחדשה. האממער-פורגשטאלל אומר בזכרונות מסעיו, בדברו על הנגעיםאשר הביא משה על מצרים "כי מאז נשארו הנגעים האלה שמה לזכר עולם וחדשיםלעתים ישובו להזכיר אותות ה' ומופתיו בארץ חם. המון זבובים מכסים פני הארץ; בגדי הנוסעים נראים כשחוריםבעבור הזבובים המכסים אותם, ועל גבות עיני הילדים ישבו הזבובים כזר סביבסביב וילאו לגרש אותם, והיו לזעוה ולזרא. עוד היום יסגרו עשירי עם את חלוניבתיהם אשר יאכלו שם ויעמידו את עבדיהם ומשרתיהם ובידיהם זנבות תֻכיים לגרשהזבובים. כל המאכלים מכוסים בזבובים. יתגנבו לבוא תחת צעיפי הנשים וסדיניהמטות, ויגזלו שנה מעינים. עוד היום ישאיר היאור אחריו, כאשר יחסרו מימיו, המון צפרדעים וצבים‏ רבים. עוד היום יביא רוח קדים מן המדבר ארבה לרוב אשריכסו את עין הארץ ויאכלו כל תבואות השדה. עוד היום יהיה עפר הארץ לכניםבאדם ובבהמה. פעמים רבות אם לא יעלה היאור על כל גדותיו יהיה רעב בארץ, ואםירבה עליו מטר השמים ויסחוף את אדמת אפֿריקא האדומה ויזרומו מימיו הנה, יראועל פניו משברים וגלים אדומים כדם. ואם יעלה היאור מעלה מעלה וישטוף אתהארץ, הנה שחין אבעבועות פורח ביושב הארץ, אשר יקראו בשם צרעת-היאור (נילאויסשלאג) וצבו עיניהם; מלבד לקויי השמש אשר תקרינה לרוב ומלבד החשךאשר יבוא שמה מהמון הארבה המכסה את עין הארץ, הנה פעמים לא מעט גם הרוחזלעפות (זאמוס) יחשיך פני הארץ בקטור ואבק, ואור חשך בעריפיה. ויותר מכלאלה ינופף ידו מלאך המות על הארץ הזאת בשבט עברתו ויכיה בדבר, ולא ישא פניכל בכור באדם ובבהמה. אַלֶכְּסַנְדְְּרִיאָה. הגיעה עת בוא הבי-דואר מבאָמבייא ומהרנו לשוב לאלכסנדריאה, למען נוכל לשוב אל ארץ מולדתנו באנית הקטור (Lloyddampfer) אשר עליה להוליך צרור המכתבים לאייראפא. מסלת הברזל נושאת אתהנוסעים לאלכסנדריאה רק פעם אחת בשני ימים כמו משם לקאירה. הרוצה שלא לאבדמעותיו – בשגיאת הסוכנים אשר במסלת הברזל הטרודים מאד בעבודתם, יראה להביאבידו מחיר הדרך לא פחות ולא יותר; כל חלוף מטבע מביא הפסד, כאשר נודע לנוע“פ הנסיון. אחרי תשע שעות, אשר מהן לנכות שלש שנתעכבנו על יד היאור, הגענועוד הפעם לקרית אלכסנדר העתיקה. האיש אשר אין לו מ”ומ או עסקי משפחהבאלכסנדריאה המכריחים אותו להתמהמה שם, עד מהרה תשבע נפשו מכל תענוגיה, ובפרט אם כבר ראה אותה ואת יתר הערים הגדולות בארץ הקדם פעם אחת. כאשר נתבונן על מאורעות הערים הישנות אשר במצרים הנה בצדקנוכל לומר כי אלכסנדריאה היא המאושרה שבכלם. אם אמנם אין להעיר הזאת בהקיפהיותר משלש פרסאות אשכנזיות וחצי, ויושביה עולים למספר שש מאות אלף איש, בכלזאת גדול כח השפעתה על מסחר התבל כלה ותהי סחר גוים. להתחרות את צורהמעטירה אלכסנדר הגדול יסדה בשנת 331 (קודם מ"הנ) במקום אשר היה שם לראשונהקולוניא יונית ראקאָטיס, וידה עשתה חיל ותעוז ימינה על העיר הכנענית אשרהלכה בתוהו ואלכסנדריאה עודנה חיה וקימה. אם אמנם משל החול (פֿהאֶניקס), המחדש נעוריו אחר כי שׂרף והיה לאבק, כבר לא עמד טעמו בו, הנה באלכסנדריאהישוב ויעמוד חי לנגד דמיון הצופה ומביט, אם כי תפארת ארמנותיה וכבוד היכליהאבד זכרם המה. העיר החדשה נבנתה על התל הארוך שבעה שטאדיען אשר חבר לפניםבין ארץ היבשה ובין האי פֿהאראָס, אשר קרוב לה עמד על שן סלע כבדהמגדל-המאיר (דער לייכטטהורם), הפלא האחד משבעת פלאי ימי קדם, אשר בנהזאָסטראטוס על קנידאָס משיש לבן, והוציא על זה שלשה מיליאן זהובים כסף, סךעצום ונורא בימים ההם. בכל פעם אשר יזכירו הסופרים את מאורע אבוד עקד הספרים אשרבאלכסנדריאה נראה כאילו הם מדברים רק מעקד אחד, אם אמנם היו שנים אשר אבדובזמנים שונים. עקד הספרים האחד היה נחלת המוזעאום, והשני בהיכל סעראפיס; הראשון נשרף במלחמה נגד יוליוס צעזאר, ושל סעראפיאָן תחת ממשלת הכאליףאמאר, אשר ע"פ מסורת ההגדה, השיק ארבעת אלפים מרחצאות בספרי כתיבת יד. אבלאין לנו להעמיס רק עליו לבד את דבר ההשחתה הרעה הזאת; כי הוא מצא רק אתשארית פלטת הספרים הגדולה, אשר החלק היותר גדול אבד עור תחת ממשלתטהעאָדאָזיוס בידי הנוצרים בהרעישם על הסעראפיאָן. מה מאוד נוטים אנחנו לקרוא מעשים כאלה בשם משחתים ונוראים, ולאמר כי הם מעשים אשר לא יעשו בימינו המתוקנים האלה. ובכל זאת הן קרה כזאתגם בימינו ועינינו הלא ראו, איך באחת ערי אשכנז הגדולות, העריכו המציריםעליה והמציקים אותה את כלי משחיתם בראשונה על בתי עקד הספרים! מה רב “מרפא, לנפש” אבד לנצח ע"י אבדון שש מאות אלף הספרים כתבי-יד אשר באלכסנדריאה! והנה עלה על זכרוננו הכתובת אשר ראינו על אחד בתי עקד הספריםבקאנסטנטינאפעל אשר נבנה בשנת 1771, הזרה והנפלאה בארץ אשר הנשים לא תדענהכתוב ולא קרוא בספר: “התשוקה אל המדעים היא חובה על כל איש מאמין ועל כלאשה מאמינה בדת אמת.” בעוד זמן קצר ראינו את מחטי-קלעאָפטרא ומרחצאותיה, ולארחוק מהם מערות אחוזת קבר (קאטאקאָמבען), עמוד פאָמפעיוס, ונרכוב בערב ביןהתעלה ובין בתי החצרות היפים, ונראה את ארמון המשנה למלך. עוד נראו ונכרועקבות החגים ע"י שארית העששיות אשר נשארו תלויות ביונקות הפרחים, אשר חגגהמשנה לכבוד שמחת מילת בנו, אשר הרים אותו הסולטאן ביום ההוא למעלתהפחה. באלכסנדריאה שמעתי חברת בני אדם מספרים בגנות החגים האלה, אשר נאלצו גם הם לבוא שמה למרות רוחם. רבה מאד ההוצאה על החגים האלה. אומרים כי הוציאו מן ארבעה עד חמשה מיליאָן פֿראנקס, אשר בלי ספק מחצית הסךההוא גנבו האנשים המתעסקים בסדורם. לקבוץ הון רב כזה, אשר אלמלא הוציאואותו לתועלת המדינה, היה מביא ברכה הרבה לארץ, הוטל מס על פקידי המדינה ואףעל הרופאים, אשר אחד מהם ספר לנו את הדבר הזה, לתת כל אחד חלק גדול משכרוהקבוע לו מאת הממשלה. בין עמוד פאמפעיוס וכין הארמון הדומה לאחר בתי החצרותהגדולים אשר גן לו מסביב, התענגנו במחזה אשר היה לנו למשיב נפש: ראינו אתמערכת חיל המשנה, שומרי ראשו, ושמונה מאות כושים, מלמדים ידיהם לקרב. הםהיו לבושים מכנסי בד לבן חגורים באזור ובגד קצר מצמר גפן עליהם, וראשםמכוסה במגבעת אדומה. איש חרבו על ירכו חרב עקומה תלויה בחגורה אשר עלמתניו. האנשים האלה, כמעט כלם גבוהי קומה, מלאו את חקי מלאכתם בהשכל לכלמשפטם. שר צבאם לבוש כלו ככל אנשי הצבא, ומצוין רק באות כבוד (אָרדען) ישמעאלי משובץ אבני חפץ, ישב על סוס בלום הדר במתג ורסן מסאממט וכסףוסביבותיו אנשי חיל ג"כ רוכבים על סוסים. אנחנו באנו שמה כמעט קט בטרם כלו מלאכתם. שורותיהם ועמודיצבאם (קְאָלאָננען) התפרדו, אנשי החיל העמידו כלי זיינם בתבנית פארי-עמודיםויחלו להתחנך במלאכת הדלוג (Voltigirübungen) בשמחהובטוב לבב בשירה ובזמרה, אספות אספות גדולות וקטנות. אינני זוכר אם ראיתימימי כמוהם אנשי חיל מערכה כלם ששים ושמחים, וכפי הנראה מאושרים. מדי היותנו סובבים בעיר בשוקים וברחובות באנו גם אל ביתתפלת הקאטוליקים העומד במרחב וצללי עצים סוככים עליו. הבית ההוא בנוי במדהנכונה ויפה, אבל עמל הוא בעיני כי נבנה מאבני חול, אשר כהבל נדף הנה, ובזמןקט יהיו הבנינים חרבות לנצח. תוכו, אשר באותה שעה ברכו שם במקהלות בתפלהובמינים ועוגב את לידת גיזעללא בת קיסר עסטעררייך, יפה ומהודר גבוה ורחבידים, כבתי התפלות אשר באחד ערי המדינה הגדולות. וכפי הראה לא גדל ונשגבמאד כח דמיונו של הבונה, אשר בבנותו את הבית הזה בארץ מולדת בניני זכרונותימי קדם לא היה לאל ידו לברוא דבר (אם גם יכול להיות שלא היה לו לכסף מוצא) אשר ידמה ברוח דעת ובכלקטרין57 עכ"פ מעט מזער אל הזכרונות האלה. יותר מכל התענגנו בשוטנו באניה על פני המים על יד החוףוברחצנו בים בטרם באה השמש, ובהתהלכנו לשוח על שפת הים לעת ערב. בלכתנולבקר את מערות הקברים (קאטאקאָמבען) ראינו מראה נכבדה: נזיר אחד (דערוויש) מארץ הודו כורע על ברכיו על שן הסלע, התפלל לנוכח השמש הבאה. ואחרי צאתי מןהמערות לשוב לבית מלוני ראיתיו מטייל על שפת הים. נכנסתי עמו בדברים, ונכספתי להאריך שיחתנו, אחרי רואי כייודע הוא הרבה מקורות אלכסנדריאה בזמן העבר, וקורות הקברים והחרבות. וביותרהשתוממתי על שאלתו אותי, אם ראה ראיתי קבר המלך “איסכענדר הנביא בעל שתיהקרנים.” כאשר השיבותיו כי לא ראיתיו ובקשתיו להראותו לי, ויראני קרוב אלהשער המוליך אל עמוד-פאמפעיוס, ערמת עפר הדומה למקום שם קבר. הארון עצמו, אמר לי, כבר נלקח מזה בידי האנגלים. כפי הנראה כונתו על אותו הארון אשרנמצא מקדם באחד בתי המסגד באלכסנדריאה ונחשב לארון אלכסנדר הגדול. אפס אחרשהובא לאנגליה והָעמד במוזעאום הבריטאטני נודע ברור ע"פ כתובת החרוטים אשרעליו כי הוא ארון פרעה אמירטעאוס. עוד כמה פעמים ארחתי לחברה עם הנזיר ההוא, אשר חוה לידעתו, דעה מיוחדת, על העולם והאדם, ונראה לי שדבריו הם מחשבותיהם וחכמתם שלאנשי מצרים אשר בזמן הזה. כל ענין וענין שדבר חתם בדברים יפים האלה: “אניהמדבר ואללאה הוא החושב.” ובדברו כה העביר ידו על זקנו הארוך והשחור והביטבפני בלב בטוח בעיניו הגדולות והשחורות אשר הן לבדנה מלאו חיים והאירו פניוהדלות והרעות מנזירותו. כאשר עברנו על פני חצר-מות, אשר נשאו עליו ראשםאילוני-אֵבֶל (ציפרעססען) גבוהים, ויאמר: “זה הוא איפוא עץ-הדרור. לא ישחאחד מענפיו ארצה, כלם ישאו ראשם השמימה.” בין הפרחים החבצלת היא תבניתהדרור, כי לבנה היא ומום אין בה, חפשיה מכל תועבות הארץ, חפשיה מתאותהחושים אל הצבעים השונים." הזדככות מתאות החושים ומאוס בעושר ונכסיםארציים, אלה הם לבדם אשר יתנו לאדם החרות האמתית, אשר בשלמותה תמצא רקבקבר." על כן אוהב אילון-האבל לפרוש צלו על הקברים, והחבצלת פורחת עליהםבשמחה ובטוב לב!" וחייב אני לשלם תודות להנזיר הזה, על כי ספוריו היו לילחומר אל הגדות-אלכסנדר הבאים תיכף אחר זה, ואשר נסיתי לתת להם צורה ותמונהבהתהלכי על שפת הים אל אדמת מצרים, הארץ העתיקה. הַגָּדוֹת־אֲלֶכְּסַנְדֶּר. רק אלה הגבורים אנשי השם יחיו עוד לנצח באמת ולא יראו מות, אשר החזיק בם כח דמיונו של גוי כלו ולא ירפמו. הן אמת זכרון קורות העולםישא את שמות אנשי הרוח הגדולים ומעשיהם אל דור אחרון על עפר יקום אחרי אלפישנים; אבל רק אלה יעירו ויעוררו את האהבה בלב הדורות האחרונים וילהטו אתרוחם, אשר מלבד גבורות ישע ימינם היה לאל ידם להרעיש את דמיון בני דורםולעורר כנור המשוררים ע“י הדר כבודם, ע”י הקסם אשר יחלוף על פנימו, ע“ימאורעות של יגון ועצבון, ע”י מותם מיתה יפה, או מות אשר הרעיש את העולם. כמעט רק זה אשר כלו ביגון חייו הוא הגבור אשר חלקו בחיים לנצח, רק זה אשרערפלי כוכבי ההגדות המליציות (מיטהען) ינוחו סביביו כשכבת הטל. ואיש איןבארץ אשר יעלה למעלה מן המדרגה הזאת, להיות למלה בפי ההגדה המליצית. לא ספורי הקורות, כי אם ספורי המליצה והזמרה לבד ימלאו אתמשאלות לב הגדולים אשר בארץ אשר כלתה נפשם ורוחם אחריהן. ובמעמקי לבו הרגישזאת האדיר העתיק אשר לו הקדשתי הדפים הבאים, בעת אשר מלא פיהו קנים והגה, כי איש אין כהאָמערוס חי עוד על פני האדמה אשר בכנור וקול זמרה יספרפעולותיו לעם נולד כי עשה. גם צאֶזאר זמננו עצמו, גדול כבוד אל-מות החופף על מיתתובסט. העלענא, מאשר על מנוחתו כבוד וסרת כל טעם מליצה תחת כפת הבית הגדולוהקדוש של – האיני-אונים (אינפֿאלידען). נאפאָלעאָן בין איני-אונים! הלאיוציא הרעיון הזה את כל נפש ורוח מאת ההשקפה המליצית עד היותה כאבן דומם? האין זאת חתימה סרת טעם אל האיליאדא הגדולה של זמננו58? ומה שונה מזה הדר כבודו הנפלא, אם נעלהו על דעתנו בדמיון הענקהנורא אסור באזיקים אל שן הסלע בלב ים, והעיט סביב לו ושניו ישלח בו, אתנפשו הוא אוכל. העקאלעס ופערזעאוס, המלך ארטוס ומארקאָ קראליעוויטשהסערביי, נמרוד וסרדינופול, סעמיראמיס וליבוססא, מהמעט ידעו מהם קורות דבריהימים, אבל כח הדמיון של עמם, הגדול והעצום שבכל המשוררים, נתן להם חלקונחלה בהגדה המליציית, ורמו ונשא מאד והיו כאלהים. זמננו החדש עמל ויגע לחפור ולהוציא מן הארץ את קורותמשפחות מלכי מצרים העתיק החתולות בערפל החרוטים; והגח אנחנו קוראים קורותאלפי שנים לפנים, ובכל הזרות הנשקפה אלינו מעיני הפרעונים העתיקים, רקסעזאָסטריס לבדו יעורר את כח דמיוננו ורגשות לבנו, בעשותו נוראות ונפלאותבכח אלים. המכה מלכים רבים ועצומים בקסם רוחו החזקה, ויחשה בדממה באמוראלינו אחד מהם, אשר נאלץ למשוך כסוס במרכבת עזו, ויעמוד פתאום ויפן ויבט עלגלגלי המרככה ויאמר: “פה דרך ההצלחה! תמול הייתי מלך, על גפי מרומי תבלהמתגלגלת עלה וירד, והיום ככלי נפץ הנני שוכב תחת אופניה. סעזאָסטריס, מרכבת הצלחתך מתגלגלת היום מלמעלה!” אלכסנדר המקדוני, אם אמנם גם סופרי הקורות אשר בארצותהמערב מספרים תהלותיו, וירוממוהו על כנפי השיר, הנה גדול כבודו בעיניהם רקכגבור חיל עצום, שר צבא מאין כמוהו, וכובש ארצות רבות. לא עלה על דעתו, כאשר נכסף לאיש גדול כהאָמער אשר בכח זמרתו ינהגהו על-מות, כי עוד דמיוןגדול עצום מכח דמיונו של האָמער, הוא הדמיון השוכן בקרב כל עמי ארץ הקדם, יקחהו על אברתו, ינשאהו וינטלהו וישים בין הכוכבים קנו. לבן ארץ המערב הוארק תמונה דשנה ורעננה מתמונות קורות העולם, אבל בן ארץ הקדם תמונת ההגדההמליציית יביט בו, תמונה מזהירה ומבריקה לדור דורים. כאשר הגיד על עצמו, כיהוא בן ליופיטער-אמון, כבר חלף ‏עבר בנפשו הרעיון כי כחו ורב אונו חיה יחיהלנצח ע"פ התעוררות כח הדמיון של העם. אלכסנדר, הנקרא בארץ הקדם איסכענדר, מכונה ג"כ בשם הכנוי “בעל שתי הקרנים” יכול להיות יען שכבש כל העולם והחזיק בה כמחזיק דבר ביןקרניו, או יען כי קרן אור פניו וממנו יצא אורה לכל העולם. איסכענדר נולד בעת התחברות הכוכבים נוגה (פֿענוס) וצדק (יופיטער), אשר ע"כ הגידו הוברי שמים החוזים בכוכבים, כי ימשול בכל העולם, יען כי העוז (אשר לצדק) והתפארת (אשר לנוגה), הממשלה והאהבה כובשים את כלהעולם. הפילוסוף אריסטוטלוס היה מלמדו. והוא לא ידע כי הרוחות הרעותוהטובות באו גם הנה אל הנער הזה, אלה להביא בלבו הוללות וסכלות, ואלה ללמדובינה. בקורת הרוחות כזאת נתאר בשרד המליצה בחרוזים הבאים האלה: הַשֵּׁד וְהַנָּבִיא. אֶל אֲלֶכְּסַנְדֶּר, עוֹדוֹ נַעַר, יוֹעֲצִים שׁוֹנִים בַּעֲצָתָם בָּאוּ; עֵת יֵשֵׁב עַל כִּסְאוֹ בַשַּׁעַר, אֵיךְ יִמְשׁוֹל כָּל אֶחָד יָעֲצָהוּ. הִנֵּה זֶה בָּא לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ, נָבִיא וּמְלַמֵּד לְהוֹעִילֵהוּ, וְרֶגַע וְהִנֵּה שֵׁד בָּא כָהֵלֶךְ, מִתְחַפֵּשׁ וּמְדַבֵּר אֵלֵיהוּ. וְכִמְנַהֵג הַדּוֹב בָּא הַפַּעַם, אֶל בֵּן הַמֶּלֶךְ לְלַמְּדֵהוּ, וַיְחַלֵּל בֶּחָלִיל בְּטוּב טַעַם וַיְהִי הַדּוֹב מְרַקֵּד לְפָנֵיהוּ. בֵּן הַמֶּלֶךְ מָחָא כַּפָּיִם. "יָבֹא יוֹם וְנָשָׂאתָ הַכֶּתֶר, אִם כֹּה בְעַמְּךָ תִּשְׁלַח יָדָיִם, וּמָשַׁלְתָּ וְהָיְתָה לְךָ שְׂאֵת יֶתֶר. בְּטֶרֶם כֹּל הֲרוֹס בְּפִימוֹ שִׁנֵּימוֹ, וְאַחַר לַחֲסוֹם אֶת פִּיהֶם תֵּרֶא; כֹּה בַּבַּיִת, בַּחוּץ תִּמְשׁוֹל בָּמוֹ, וְאָסַרְתָּ בְזִיקִים זֶה הַפֶּרֶא." גַּם נָבִיא בָּא פַעַם אַחֶרֶת, לֶקַח לַנַּעַר תֵּת לֹא יֶרֶף; וּלְבַת מֶלֶךְ הֵיכַל תִּפְאֶרֶת, בִּשְׂעָרָה הוֹלִיךְ אֲרִי טֶרֶף. "רְאֵה, בֶן-מֶלֶךְ, דְּרָכַי, וַחֲכָמָה! בִּשְׂעָרָה תְּנַהֵל עַמְּךָ, בְּנַחַת וּבְטוּב, אֶל אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ שָׁמָּה, וְזִיקִים יְנַתֵּק וְיִכְרֶה לְךָ שַׁחַת." חָלְפוּ יָמִים שָׁנִים עָבָרוּ וְהַנַּעַר גָּדַל וַיְהִי מֶלֶךְ; דִּבְרֵי מַנְהִיג הַדּוֹב לוֹ יָקָרוּ, וְיוֹתֵר בַּעֲצָתוֹ הָלֹךְ יֵלֶךְ. נודע לכל איך גברה יד איסכענדר על דריויש הנקרא בארץ הקדםבשם דאדא. ויעש למלך משתה-מתים (איין לייכענפֿעסט) גדול, לחוג את מות שנישרי צבאות פרס מאקאר ומאהיאר אשר המית אלכסנדר במשתה ההוא, על כי, לפידעתו, לא הטיבו להלחם נגדו, אם אמנם עזרו עי"ז לטובתו. על מסעו אל נהרותאיתן תיגרים ואקסום חלם חלום, וירא בחלומו שבעה נחשים, שבעה פנינים, שבעשושנים, שבעה נרות, שבעה נהרות, שבעה הרים, ושרף מעופף אשר לו שבעהראשים. מלמדו החכם דרוש דרש בספר פתרון החלומות ליוסוף (יוסף) ויפתור לו את חלומו לאמר: שבעת הנחשים שבעה שרי צבא המה אשר יכול תוכל להם בערמה. שבעת הפנינים שבע ממלכות הנה, אשר תלכוד וירשת אותם ואת אוצרותיהם הנה שבעהשושנים. שבעת הנרות שבעה חכמי תבל הם; שבעתּים ינהר הניל אל הים, ועל גפישבעת הרים הנה עומדת העיר המעטירה גברת לכל ערי תבל עם שבעת החכמים תרועעובעצתם תיסד שתי הערים אלכסנדריאה וביצאנץ על פי הניל ובאָספאָרוס. השרףהמעופף בעל שבעת הראשים, שבעת העמים הפראים המה אשר תלכדם ותשים רסן עללחייהם: גוג, מגוג, יושבי הרי אטלאס, יושבי הרי קויקאזוס, הבי-דונאים ‏ממדבר ערב וממדבר נובי ואת הגינים המה מלאכי שאול מתחת." בסיסטאן שלח את רבו אריסטוטלוס אל חמלך ארדשַׁספ ויבקשהולתת לו את בתו לאשה. ויהי כאשר מאן המלך לתת לו את בתו, ושמה גבעול-שושנה, ויצר אלכסנדר על קרית המלך ובקש בכל זאת לקחת את לב בתו בחן ושכל טוב. ויצולנטוע, מול פני הארמון אשר ישבה בו בת המלך, אוהלים מצבע‏ השושנה, ולמשוחאת יתדות האהלים ובדיהם בצבע ירוק, להיות לאות לשמה: גבעול-שושנה. מלת-הסימן (דאז לאָזונגסוואָרט) של חילו היה שם בת-המלך. בצאת השמש ובבואההשליך איסכענדר על פני חוץ אבני אודם אין מספר להנה, לאות על דמעותיו אשרשפך בכלות נפשו שארו ולבבו אל בת-המלך. מדי השליכו חיל צבאותיו אבני קלעוסלעי מגור על חומת העיר לנפצה, ירה איסכענדר חצי אהבה לארמון בת המלך, ויהיו חציו זהב ועליהם כרוכות אגרות אהבה. ובת המלך גם היא משכתהו חסד, ותענהו בשכל טוב באותות ובמופתים, ואחרי קראה ברגשת לב את מכתביו המלאיםאהבה, ותקח את חצי הזהב ותתקעם בּתלתלי שערותיה היפות, ותעדה עליהן מלמעלהעדי אבני חפץ אבנים יקרות בדמות ירח בעל שתי קרנים, לאות על שם כנויו שלאלכסנדר. ותהי לחוק בהרמונות הנשים לשאת חצים ודמות ירח בשערותיהן, והיולאותות למכתבי אהבה – ולקרנים. כמלאת ימי המצור ותלכד העיר ולב בת-המלך. ויתר דברי שמחהוששון ביום חג כלילת איסכענדר ובת-המלך הלא הם כתובים בשיר ומליצה בשפת פרסבספר “אִיסְכָּנְדֶּרְנַפֶה,” למנצח בנגינות ובמזמורי שיר את מעשי תקפווגבורתו של הגבור האדיר הזה, כאשר שוררו מליצי הזמן האמצעי את גבורת קארלוגבוריו. ולמען הביא לאשתו הצעירה הזאת עדי עדים, יאמר השיר הנזכר, גזר אמרגבורנו זה, ללכת ארצה הודו ולהלחם בה. אחר הרפתקאות דמיונות הרבה בא איסכענדר ארצה הודו אשרחתולתה ערפל תעלומות ונסתרות, ואחד מכהני בראהמא קוא באזניו את דבריאמונות-היצירה וידבר אליו כדברים האלה: “בראשית ברא אלהים את ההרים. וחמשיםוארבעה אלף שנים אחרי כן ברא את המים המתוקים והמרים. ויהי בכלות עוד חמשיםוארבעה אלף שנים אחרים ותִבָּרא חיה אחת בדמות שור, ותשב בקרב הארץ לבטחימים רבים, ואחרי כן רם לבבה ותטרוף בפיה ענפים מעצי השדה. ענף אחד מענפיםהאלה נפל מפיה ארצה במקום אשר שם עומדת היום העיר מעקקא. הענף השריש בארץויהי לעץ רענן, אשר חרדה מפניו החיה ההיא ותברח להמלט על נפשה. אחרי ימיםרבים שבה החיה ותואל לעקור את העץ ההוא. והנה רוח גדולה וחזק בא וינער אתהעץ ויפל פריו ארצה, ותשבר קליפת הפרי וצבא רב זבובים יצא ממנו. ויעמדו כלםעל החיה וימצו את דמה עד כי נפלה ולא הוסיפה קום. אז היו הזבובים על פני כלהארץ וישתררו עליה. אפס גם המה לא יכלו לחיות בשלום יחד וישלח ה' רוח סערהותשמידם. ויהי כאשר הרבה הרוח להרע ולהשחית, ויברא ה' מן הרוח סוסים וכאשרגם המה השחיתו עלילה ויברא ה' את הגינים (השדים) מזיקי אש לבלום את הסוסים, ומאלה יצאו בני האדם.” ויהי כאשר שלח איסכענדר את דברו אל מושל ארץ הוֹדו, כייכנע לו, וישב המושׁל אותו דבר לאמר: “הנה את כל ארצות תבל לכדת ולא היתהארץ אשר שגבה ממך, ועתה ידך שלוחה גם על ארצי לכבוש אותה, הגידה נא לי למהיגאה לבך על העולם העובר הזה, ובמה זה כחו גדול למשוך אותך אחריו?” ויענהואיסכענדר לאמר: “ובמה איפוא יגאה לבך?” ויען מושל ארץ הודו: “בחכמתי אשר לאתוכל לקחת מאתי, ולא ביד חזקה.” עוד הרבה דברי מוסר ודעת שמעו אזניאיסכענדר בארץ הודו; מנכבדי הדברים האלה הוא דבר מוסר אשׁר לקחו אזניו מאתחופר בקברים מתבודד. הַמִּתְבּוֹדֵד חוֹפֵר קְבָרִים. אַבִּיר הַמְּלָכִים אֲלֶכְּסַנְדֶּר, הָאֲגָדָה רוֹֽמְמַתְהוּ וּשְׁמוֹ קֹדֶשׁ, יצְהִיר מִבֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ, בַּהֲדַר אַרְגָּמָן וּזְהַב תִּפְאָרֶת; יַחַד עִם חֵילוֹ זֶה הַמֶּלֶךְ, בָּא, עֹטֶה עֹז חֹסֶן וָחָיִל, אֶל אֶרֶץ מֶרְחַקִּים נָכְרִיָּה, אֶרֶץ מִמֶּנָּהּ אַדִּירֶיהָ, מֵאָז מִקֶּדֶם בָּהּ מָשָׁלוּ, וּבְשִׁבְטָם, הֲדַר הוֹד הַכֶּתֶר, מִדֹּרוֹת עוֹלָם אוֹר הִגִּיהַ – עַד כִּי תַּמּוּ וַיֵּרְדוּ קָבֶר. מַצְבוֹת אֶבֶן שֶׁכְּבָר נֻפָּצוּ וּתְמוּנוֹת הַמְּלָכִים עָלֵימוֹ נִשְׁחָתוּ, לֹא תַכִּירֵן עָיִן, רַק הֵנָה לִפְלֵטָה נִשְׁאָרוּ, וּשְׁמוֹתָם שֶׁחֶצְיָם נִמָּחוּ, עַל מַטְבֵּעוֹת זָהָב וָכָסֶף! אֲלֶכְּסַנְדֶּר שָׁאַל וַיֹּאמֶר: “הֲיֵשׁ עוֹד נִיר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ?” וּלְמַֽעֲנֵהֶם תָּמַהּ תָּמֹהַּ: "אֶחָד הוּא מִגֶּזַע זֶה חֹטֶר, פִּי כָל הָעָם כֹּה יִקֳּבֶנּוּ, רָשׁ הוּא, בֵּין הַקְּבָרִים יָשׂוּחַ, עַרְשׂוֹ לַיְלָה מַצֶּבֶת אָבֶן." וּלְקוֹל תֹּף, חָלִיל וּמְצִלְתָּיִם, בִּגְאוֹן עֹז הַמֶּלֶךְ נֹסֵעַ, אַחֲרָיו יֵלְכוּ שָׂרֵי הֶחָיִל, בִּגְדָּם עוֹר נָמֵּר זָהָב הַקּוֹבַע, עָלָיו תִּרְעַשְׁנָה כַנְפֵי הַנֶּשֶׁר. אֶל הַמִּתְבּוֹדֵד בַּחֲצַר-מָוֶת בָּאוּ, וּבְיָדָיו שֹׁקֵל הִנֵּהוּ, מִשְּׁנֵי מֵתִים אֶת גֻּלְגָּלְתָּמוֹ, מִתְבּוֹנֵן בָּם בִּינָה, לָאֹרֵחַ לָבוּשׁ אַרְגָּמָן לֹא יִשָּׂא עָיִן: עַל שַׁאֲלָתוֹ: "וּמַה מַּעֲשֶׂיךָ בֵּין הַקְּבָרִים?" לֵאמֹר עָנָהוּ: "אֲבַקְּשָׁה לָדַעַת מֵאֵלֶּה הַשְּׁתָּיִם, מִי הָיְתָה לַמֶּלֶךְ גֻּלְגֹּלֶת, וּמִי זוֹ לָעָבֶד." וַיּוֹסֵף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: עֲזוֹב חֲצַר-מָוֶת וּבֹאָה, יַעַן לַמְּלָכִים בֵּן הִנֶּךָ, וּבְאַרְמוֹן זָהָב עִמִּי תִּשְׁכֹּנָה, אוֹ אוּלַי לֹא תֹאבֶה לָלֶכֶת, דַּבֵּר אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ! הַדָּךְ לַמֶּלֶךְ הֵשִׁיב אֹמֶר: "הוֹי, נֹשֵׂא כֶתֶר וָחָרֶב רֶצַח! הֲתוּכַל תֵּת חַיִּים בְּלִי מָוֶת, וּמִבְּלִי זֹקֶן נְעוּרֵי נֶצַח, אַף שִׂמְחַת עוֹלָם בְּלִי עֲצָבֶת? אֶל מֵתָיו שָׁב לַחֲשׁוֹב מַחֲשֶׁבֶת, מִבְּלִי שׂוּם לֵב אֶל דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ: "הֵן רַבָּה חָכְמַת זֶה הַגֶּבֶר מֵחָכְמַת זֶה בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לַעֲזוֹב אוֹתוֹ אֶל חוּם הַשָּׁמֶשׁ." וּלְקוֹל תֹּף, חָלִיל וּמְצִלְתָּיִם, בִּגְאוֹן עֹז הַגִּבּוֹרִים שָׁבוּ; אַךְ נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ הֶעֱמִיקָה מַחֲשָׁבוֹת, לִשְׁאוֹל מִתַּחַת לָאָרֶץ אֵיךְ יֵרֵד אַף יַעַל. לא רק סופרי הקורות וההגדות אשר לעמי ערב, פרס וישמעאל, תהלות הגבור הזה ידבר פיהם; כי גם ביהודים אשר יכנוהו בשם “אלכסנדר מוקדון” גדול שמו ומהולל מאוד. הן השתחוה בְהדרת קדש לפני הכהן הגדול אשר יצא נגדועם עדת הלוים בבוא המלך ירושלימה. ועל מסעו לארם בקר בכבוד והדר את קבר דודהמלך, והמערה אשר נחבא שם אברהם מפני נמרוד, ואת ארמנות המלך שלמה אשרבתדמור ועיר התמרים. הרבה אגדות מאלכסנדר מפוזרות בתלמוד הנה והנה, המצפות לידחרוצים אשר תבקש משם את המטמון הזה היקר מפז, לשום לו מקום בין השתוליםבחצרות השירה. אבן יקרה אחת מן המטמון הזה היא ההגדה, הבאה בתלמוד במסכתתמיד דף ל“ב ע”ב, ממסע אלכסנדר לארץ תחתית אשר ננסה לספר בחרוזיםהאלה: גֻּלְגֹּלֶת הַמֵּת. מֵאָה מְדִינָה וּמֵאָה כִּסְאוֹתָמוֹ, לַעֲפַר הָאָרֶץ הֵן נָפְלוּ הוּטָלוּ, וּכְבוֹד הֲדַר תִּפְאֶרֶת עַטְרוֹתָמוֹ, יְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲלֶכְּסַנְדֶּר נָחָלוּ. לוֹ, אַךְ לוֹ עַתָּה כָּל מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ, וְעֻזּוֹ אַיֵּה אֵיפוֹא יַרְאֶה הַפָּעַם; לְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל דֶּרֶךְ צַלְמָוֶת וָאָמֶשׁ, נִכְסָף לַקְּרָב, הִנֵּה יָשִׂים הַפָּעַם. וַיָּלֶן מֵעֵבֶר לְנַחֲלֵי בְּלִיַּעַל, אַךְ אָרַךְ לוֹ לֵילוֹ בִּשְׁאוֹל מִתַּחַת; כִּי בָעֵת הַהִיא בָאָרֶץ מִמַּעַל זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ זֹרַחַת. חָֽרְדָה נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ אָחֲזָה שָׂעַר, ויּוֹאֵל לָשׁוּב מֵאֶרֶץ עֵיפָתָה, אֶרֶץ שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר, אֶרֶץ אֵין קְרָב בָּהּ, אַךְ פַּחַד אֵימָתָה. וִידֵי שׁוֹעֵר אֶרֶץ תַּחְתִּית הוֹשִׁיטוּ גֻּלְגֹּלֶת מֵת, מַתַּן יָקָר לַמֶּלֶךְ, אוֹת הוּא אֶל חֵילוֹ, בּוֹ יִרְאוּ יַבִּיטוּ, כִּי אֶל אֶרֶץ צַלְמָוֶת בָּא – וְיֵלֶךְ. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ, אִישׁ רוּם עֵינָיִם, וַיִּשָּׂאָהּ חִישׁ קַל מִחוּץ לַשָּׁעַר; שָׁם מִקֹּלוֹת אֶלֶף צָֽלֲלוּ אָזְנָיִם. קֹלוֹת הַחַיִּים, קוֹל זָקֵן וָנָעַר. בַּתְּחִלָּה לִנְשׂוֹא אַךְ קַלָּה הָיָתָה וַתִּכְבַּד עָלָיו מֶרֶגַע אֶל רָגַע; נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ נִבְהֲלָה נִבְעָתָה, מִפְּנֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ מִפְּנֵי פָגַע. וְלֹא יָכוֹל לִנְשׂוֹא עוֹד אֶת הַקָּרַחַת, וּבַחֲרוֹן אַף קָרָא הַמֶּלֶךְ עָתָּה: "הֲבַגֻּלְגֹּלֶת הַזֹּאת שֵׁד מִשַּׁחַת, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ יִמְשְׁכֶיהָ מַטָּה מָטָּה? קְחוּ בַרְזֶל וּנְחֹשֶת וְאֶת הַגֻּלְגֹּלֶת וְשִׂימוּ אֶת שְׁנֵיהֶם עַל כַּפּוֹת מֹאזְנָיִם!" אֶפֶס הִיא הִכְרִיעָה אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת, וְהַבַּרְזֶל עָף מַעֲלָה כְבַעַל כְּנָפָיִם. "שִׂימוּ זָהָב, אֶת הָעֶצֶם יַגְבִּיהַּ, אִם בַּרְזֶל וּנְחֹשֶת לֹא חַיִל גָּבָרוּ!" גַּם אֶת הַזָּהָב הָעֶצֶם הִכְרִיעַ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבּוֹר חָוָרוּ. "הֲאֵילֵי תָפְתֶּה וּשְׁאוֹל אֲפָפוּנִי, הֲמִמַּרְאֵה עֵינַי מְשֻׁגָּע הִנֵּנִי? כָּל גִּבּוֹרֵי אֶרֶץ עוֹד לֹא נִצְּחוּנִי וְאַתָּה עֶצֶם נִבְזֶה בְּחֶרְפָּה תַכֵּנִי? וּמֵעַל רֹאשׁוֹ גָּז חיש הַכֶּתֶר, וַיַּשְׁלִיכוֹ עַל הַכַּף בְּיַד רֹעֶדֶת; אַךְ הַגֻּלְגֹּלֶת בִּשְׂאֵת וּבְעֹז יֶתֶר אַכְפָּה הִכְבִּידָה, אֵינֶנָּהּ גֹדֶדֶת. וַיָּקָם אִישׁ שֵׂיבָה יָמִים שָׂבֵעַ וַיִּקְרָא: "מַלְכִּי, אַל יִפּוֹל לִבֶּךָ! נִכְלֵי אֵילֵי שְׁאוֹל אָנֹכִי יוֹדֵעַ, מִקְסַם שָׁוְא הוּא אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. מְלֹא כַף עָפָר אָרֶץ צַוֵּה לָקַחַת, כְּמִשְׁקָל גּוּף אָדָם בַּקֶּבֶר יָנוּחַ – יִכְבַּד עַל הָעֶצֶם הָֽעֳלָה מִשַּׁחַת יַֽעֲלֶה עָל חִישׁ קַל כַּמּוֹץ לִפְנֵי רוּחַ." אָמַר וַיֶּהִי, עֲצָתוֹ הִיא קָמָה, וַיַּעַל הָעֶצֶם לֹא עוֹד יִתְגָּאֶה, וַיִּרְאוּ זֹאת כָּל הַנִּצָּבִים שָׁמָּה, וְהַמֶּלֶךְ כְּחוֹלֵם מִשְׁתּוֹמֵם מִשְׁתָּאֶֽה. וְהִנֵּה זֶה הֶֽחָכָם פָּתַח אֶת פִּיהוּ: "זֶה מִשְׁפָּט כָּל גֶּבָר פֹּה עַל הָאָרֶץ, שָׁוְא גַּֽאֲוַת עָרִיצִים רֹאשָׁם יַגְבִּיהוּ, מֵֽעָפָר יִקַּלּוּ כִּי בָא הַקָּרֶץ. רַֽעֲיוֹנֵי מֶלֶךְ הֵם רַק רַֽעֲיוֹן רוּחַ, צִיץ הַשָּׂדֶה חַסְדּוֹ, חָצִיר הַקֶּצֶף; אָפַס אוֹנוֹ עֵת בַּקֶּבֶר יָנוּחַ, כָּל אָשְׁרוֹ כְּמוֹ עַל פְּנֵי מַיִם הַקֶּצֶף. בעת כתבי הדברים האלה מונח לנגד עיני, בחסד ידידי כבודהחכם מו“ה מענדל בר”י שטערן נ“י בוויען, ספר כתיבת יד, שנתחבר בעצם וראשונהבלשון יון ונעתק ללשון ערבית מאת חוּניין בן יצחק (Honein ben Ishak) אבל אבד זכרו בשתי הלשונות האלה ונמצא רק בהעתקהעברית אשר ממנה העתיקו החכם הנ”ל ללשון אשכנז. שם הספר “מוסרי הפילוסופים” וכשמו כן הוא, דברי מוסר השכל שיצאו מפי הפילוסופים, ושם מסופר ג"כ ממותאלכסנדר בחרוזים בלתי שקולים. המשורר האנדלוזי המפואר ר' יהודא אלחריזיהעתיקו לעברית והשאיר לו שם ושארית בנחלת (ליטעראטור). ויען כי יש לנו עודדברים מחיי אלכסנדר לא נוכל למהר לספר ממותו. אבל נשוב בסוף הפרק אל דבריהספר ההוא. כּוֹס אַל-מָוֶת. עַל עוֹרוֹת נְמֵרִים הַמֶּלֶךְ יַרְגִּיעַ – מִקּוֹרוֹת הָאוּלָם מְצֻפּוֹת בַּכֶּתֶם, יִזַּל אוֹר אַרְגָּמָן מִמְּנוֹרוֹת בְּדֹלַח, וְיִשְׁלַח קַרְנַיִם אֶל אַבְנֵי הַנֶּזֶר, מִתְנוֹסְסוֹת בַּעֲטָרוֹת שְׁבוּיִם מַלְכֵימוֹ, אֶל חֶרֶב וָדֶגֶל וְכִידוֹן וָרֹמַח מִקְּרָבוֹת רְבָבוֹת אוֹתוֹת עֹז וָיֶשַׁע. וַיְהִי לָיְלָה. וְהִנֵּה שָׂרֵי הֶחָיִל, כֹּֽהֲנִים, אַשָּׁפִים וְהוֹֽבְרֵי הַשָּׁמָיִם, מִשְׂתָּֽרְעִים וְנָחִים עַל יַד הַמֶּלֶךְ, מֵֽטִיבִים לִבָּם שׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יָיִן, וּבְנוֹת כּוּשׁ לְבוּשׁוֹת בוּץ אֵטוּן מִצְרַיִם, מְמַלְּאוֹת הַגְּבִיעִים מִכְּלֵי פָז וָכֶתֶם. קוֹל תֹּף וְצֶלְצְלִים מֵֽרָחוֹק יִשָּׁמֵעַ, ‎– הָלֹךְ וְקָרֵב הָאוּלָמָה תָבֹאנָה נַעֲרוֹת חֵן כְּפִרְחֵי זָהָב וַחֲבַצֶּלֶת, מְכֻסּוֹת בִּצְעִיפֵי אַרְגָּמָן פָּנֵימוֹ קְשׁוּרִים בַּחֲגוֹרַת זָהָב עַל מָתְנֵימוֹ, וְשַׂעֲרֽוֹתֵיהֶן הַפְּרוּעוֹת, כַּֽעֲנַן חֹשֶׁךְ, מַסְתִּיר חָזֶה וְעֹרֶף וּמְגַלָּם פָּעַם. תְּנוּפַת אֶזְרֹעוֹתֵיהֶן חֵן וָיֹפִי, וְהֵנָּה הַמְּנִיפוֹת הַתֹּף וּמְצִלְתָּיִם. לְאָט גְּוִיּוֹֽתֵיהֶנָה תָנַעְנָה נוֹעַ, כַּתָּמָר גְּדָל הַקּוֹמָה נָע מִסַּעַר. אֶפֶס בְּרַֽעֲיוֹנָיו תָּפוּשׂ לֵב הַמֶּלֶךְ, שַׁח רֹאשׁוֹ אָרְצָה וְאֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ. וְלִמְחוֹל הַנְּעָרוֹת יֶתֶר עֹז כָּל רָגַע, וּלְקוֹל נְגִינָתָן תָּחֹגְּנָה תָּנַעְנָה, מִזְמוֹר לַמֶּלֶךְ שְׂפָֽתֵיהֶן תַּבַּעְנָה: "אַרְגָּמָן לָבָשְׁתָּ, פָּז עַטְרוֹתֶיךָ, רוֹעֲשִׁים יַמֶּיךָ, פֹּֽרְחוֹת אַרְצוֹתֶיךָ, כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ חֶלְקֶךָ! עֶרֶב וָבֹקֶר בִּרְכָתְךָ יַבִּיעוּ, קוֹלוֹת שִׁיר בָּאָרֶץ מִמְּךָ יוֹדִיעוּ: אַל-מָוֶת כָּאֵל גּוֹֽרָלֶךָ!" וּבְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה שָׁנָה הַמֶּלֶךְ, כִּמְדַבֵּר בַּֽחֲלוֹם דִּבְרֵי נְעָרוֹת אֵלֶּה: "אַרְגָּמָן לָבָשְׁתָּ, פָּז עַטְרוֹתֶיךָ, רוֹֽעֲשִׁים יַמֶּיךָ, פֹּֽרְחוֹת אַרְצוֹתֶיךָ, כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ חֶלְקֶךָ." וְהַנְּעָרוֹת הַמְּשַֽׂחֲקוֹת לָשִׁיר הוֹסִיפוּ: "אִם אַֽהֲבָה חָפַצְתָּ? אוֹ כוֹס אָבִית? קָחֵמוֹ מִידֵי הַנְּעָרוֹת שָׁבִיתָ, וּלְךָ כָּל חֶמְדַּת הָעֵינָיִם! כָּל גּוֹיֵי אָרֶץ אֵלֶיךָ יִכְרָעוּ, כָּל שִׂמְחוֹת אֵלִים יִגָּלוּ יֵרָאוּ אֶל בֵּן אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם." וְהַמֶּלֶךְ לָטַשׁ עֲלֵיהֶן עֵינֵיהוּ, אַךְ קָרַץ בְּעֵינָיו וַיִּתֵּן עֲצָבֶת, בֶּרֶךְ כָּרָעוּ וְדוּמִיָּה נֶאֱלָמוּ. כָּל שֹׁמְעֵי דְבָרָיו נִבְהֲלוּ רָעָדוּ: "אַךְ לִי כָל הָאָרֶץ וְלִי עַטְרוֹתֶיהָ אֵין מַֽחֲסוֹר דָּבָר לְבֶן-אֵלִים כָּמוֹנִי? אוּלָם כָּל אֵלֶּה עַד מְהֵרָה יֶחְסָרוּ. לִי אוֹֽצְרָם יַחַד, עֵת שְׁאוֹלָה אֵלֵכָה אֶל אֶרֶץ נְשִׁיָּה, שָׁם אֶשְׁכַּח, שָׁם אֶשִׁי, כָּל גְּבוּרָה, כָּל יֹפִי: אֲשֶׁר נֶֽאֱבַקְתִּי עִם אֵלִים, עִם אֲנָשִׁים לְנֶגְדִי קָמוּ, וָאֶבְלוֹם אֶת עֶדְיָם בְּמֶתֶג וָרֶסֶן. אֶשְׁכַּח, כִּי דְבָרִי חֹק הָיָה בָאָרֶץ, וְאֵל לִבְנֵי אָדָם הֵן הָיֹה הָיִיתִי, יִרְזְמוּן עֵינַי יָרִיעוּ, אוֹ יְיֵלִילוּ – הֲזֶה כָּל גְּמוּל עֲבוֹדָתִי בָאָרֶץ כִּי אָשׁוּב אֶל הֶעָפָר וְשָׁם אָנוּחַ? אֶת אֲשֶׁר תְּהִלָּה, תִּפְאֶרֶת תִּקְרָאוּ הֲלֹא אַךְ חֲלוֹם הוּא וְתֹהוּ וָאָפֶס, דּוֹר יָבֹא יַזְכִּירוֹ יְדַבֵּר יָשִׂיחַ, וְלִבּוֹ יִתְגָּאֶה כִּי זֹֽכְרוֹ הִנֵּהוּ." וּמֵאֵת הַקֹּֽסְמִים סְבִיבָיו נֶאֶסָפוּ אִישׁ שֵׂיבָה קָם וְאֶל הַמֶּלֶךְ הִבִּיעַ: "מִשְּׁנוֹת עוֹֽלָמִים דְּבַר סֵתֶר יָדַעְנוּ וְשָׁרִים יָשִׁירוּ חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם: בְּאַרְצוֹת הַחֹשֶׁךְ תָּקִיר בַּיִר מַיִם יְרַקְרַק חָרוּץ גַּלֵּימוֹ, וּמוֹֽצְאֵימוֹ מָצָא חַיִּים וְשׁוֹתָם לֹא יִרְאֶה מָוֶת." לְעִמְקֵי מַחְשְׁבוֹת לִבֵּהוּ שָׁב הַמֶּלֶךְ, – וּנְעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת מִכְּלֵי פָז וָכֶתֶם מְמַלְּאוֹת הַגְּבִיעִים בַּפְּרָחִים עֻטָּרוּ, שֵׁנִית יִשָּׁמַע קוֹל תֹּף וְצִלְצְלֵי כֶסֶף, הַשִּׂמְחָה חִדְּשָׁה נְעוּרֶיהָ כַּנֶּשֶׁר. נַעֲרוֹת חֵן כְּפִרְחֵי זָהָב וַחֲבַצֶּלֶת מְשַֽׂחֲקוֹת חֵן וּמְזַמְּרוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: "יֶהֱמָיוּ יֶחְמָרוּ גַּלֵּי הַמָּיִם, סַלְעֵי אֲפֵלָה עַד לֵב הַשָּׁמָיִם כַּשֹּֽׁמְרִים מִסָּבִיב נִצָּבוּ. חַיּים מָצָאתָ, הַמֶּלֶךְ, אַשְׁרֶיךָ! אֵלִים יִשְׁאֲבוּ יַגִּישׁוּ אֵלֶיךָ הַמַּיִם לֶהֳבוֹת יֶחְצָבוּ!" – – הַבֹּקֶר אוֹר וְקוֹל שׁוֹפָר יִשָּׁמֵעַ, מֵרִֽבְבוֹת אֹהָלִים צְבָאוֹת הֵקִיצוּ. בִּשְׁלַל צְבָֽעֵיהֶם הַדְּגָלִים יִסָּעוּ וְאַֽחֲרֵיהֶם הָרֹֽכְבִים חֶרֶב עַל יָרֶךְ, אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, פַּחוֹת וְשָׂרֵי הֶחָיִל, וְלִפְנֵי כֻלָּמוֹ בִּכְבוֹדוֹ הַמֶּלֶךְ. לְהַשְׁמִיד גּוֹי אוֹיְבוֹ לֹא יָצָא הַפָּעַם, לְמַגֵּר לָאָרֶץ כִּסְאוֹת מַלְכֵי קֶדֶם; מוֹלִיךְ צִבְאוֹתָיו בִּישִׁימוֹן בְּלִי דָרֶךְ, לִמְצוֹא נְאוֹת מִדְבָּר שָׁם חַיִּים יִזּוֹלוּ, מַֽעֲיָן בְּנֵי אֵלִים מִמָּרוֹם יִנְצֹרוּ, מֵימָיו חַיֵּי נֶצַח לְשׁוֹתָם יִתֵּנוּ! רַק מוֹרֶה הַמֶּלֶךְ, גְּדָל חֲכָמֵיהוּ, לְבַד הוּא לֹא הָלַךְ עִם צִבְאוֹת הֶחָיִל. בָּדָד מִתְהַלֵּךְ בְּעִמְקֵי הֶגְיוֹנֵהוּ; כִּי לֹא בְדֶרֶךְ הָֽרְחָבָה וּלְפִי קָרֶת חָכְמָה תִּמָּצֵא נַפְשׁוֹ מְאֹד יוֹדַעַת, בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ חִידוֹת לֹא תִּמָּצֶאנָה. בֵּין הַֽרְרֵי עַד וְסַלְעֵי מָגוֹר וָפַחַד, עַמּוּדֵי שָׁמַיִם, שְׁחָקִים יִתְמֹכוּ, אֲרִיסְטֹטֵלוּס לְדַרְכֵּהוּ נוֹסֵעַ, עֵץ לַצֵּל אָיִן, וְאֵין עַיִט צָבוּעַ אִם יָמוּת שָׁם וְהָיָה בִטְנוֹ לוֹ קָבֶר. יָמִים רַבִּים הָלַךְ רַק מְעַט הִרְגִּיעַ, וְהִנֵּה פִתְאֹם נֶגְדּוֹ מִתְחוֹלֵל סַעַר מִבֵּין הָרִים, לְבַל יָהִין לַעֲלוֹת מָעֳלָה. חֹשֶׁךְ וַעֲרָפֶל מִסָּבִיב יְשׁוּפֶנּוּ. וַיֵּדַע כִּי כַנְפֵי כְרוּבִים הִנָּמוֹ, עֲבוֹר לֹא יִתְּנוּהוּ וְגָדְרוּ הַדָּרֶךְ, וְלִבּוֹ לוֹ נִבָּא כִי דַרְכּוֹ צָלֵֽחָה; פִּתְאֹם, וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַפְלֵא וָפֶלֶא: מֵרֹאשׁ צוּרִים כְּעֵין כֶּסֶף מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת מְקוֹר חַיִּים תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ יזִּיל מָֽיִם, וְרִשְׁפֵי אֵשׁ בֵּין הַמִּשְׁבָּרִים יַזְהִירוּ, רָצוֹא וָשׁוֹב כְּעֵין זֹהַר הַחַשְׁמַֽלָּה, בַּלָּט יִפְּלוּ מַטָּה לְאַגָּן מִתָּחַת, וְהָיוּ לִרְסִיסִים כַּבְּדוֹלַח לָטֹהַר. וּפְנֵי הַמִּשְׁבָּרִים לְנֹכַח הַשָּׁמֶשׁ יְכַסֶּה אוֹר וּכְמוֹ נִתְּכוּ אַבְנֵי נֹפֶךְ; יָרוֹק מַרְאֵיהֶם: כְּמוֹ תִקְוָה פֹרַחַת, כֶּאָבִיב, כַּלֵּב מְלֹא דוֹדִים וָנֹעַר. הֶחָכָם שָׁח וְכָרַע עַל עֵין הַמָּיִם, קוֹל רִנַּת בְּנֵי אֵלִים אָזְנָיו הִקְשִׁיבוּ, וְרוּחַ עַל פָּנָיו כֶּאָבִיב יָפִיחַ. מִגַּלֵּי הַמַּעֲיָן שָׁאַב בְּכַפֵּהוּ, וּבָם מִתְבּוֹנֵן יְדַבֵּר אֶל לִבֵּהוּ: "הִנְּכֶם בְּכַפִּי, הַגַּלִּים, תַּאֲוַת נָפֶשׁ! כִּמְעַט תִּגְעוּ בִּשְׂפָתַי, וְהִנֵּה קֶסֶם עַל פָּנַי יַחֲלוֹף, וְשַֽׂעֲרוֹתַי הִלְבִּינוּ לְשָׁחוֹר תָּשׁוֹבְנָה, אָבִיב נֶצַח יֶהִי. עַד בְּלִי תִכְלָה הַחַיִּים יִשְׂתָּרֵעוּ לְפָנַי! – אַךְ מָה אָשׁוּב לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם אֲשֶׁר כְּבָר רָאִיתִי. יָגוֹן וָנַחַת, קֵץ כָּל דַּעַת הֶבֶל וְכִלְיוֹן עֵינַיִם. אָשׁוּב אֲבַקֵּשׁ פֶּשֶׁר דְּבַר כָּל סֵתֶר, עוֹד חִקְרֵי לִבִּי כְּמוֹ עַיִט צָבוּעַ יֹאכְלוּ בַדֵי עוֹרִי, וְיֹאכְלוּ לָנֶצַח. כָּל יְפִי הַחַיִים, כָּל עוֹנִי וָנֹעַם, בְּנַפְשִׁי כֻלָּמוֹ הִתְהַלְּכוּ בָרֶגֶשׁ, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי עֶשְׁתֹּנוֹת כָּל גֶּבֶר. עַל סְבִיבוֹתֵיהֶם הַחַיִים יָשׁוּבוּ, רַק יְשָׁנוֹת יִשְׁנוּ כָּל חָדָשׁ בָּם אָיִן, עִתּוֹת הַשָּׁנָה חֲלִיפוֹת תְּסֻבֶּינָה, וּתְקוּפָתָם אַחַת עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. לֹא אֵשְׁתְּ! – אַךְ אֲלֵיכֶם תְּשׁוּקַת הַמֶּלֶךְ, אוֹתָהּ תְּמַלְּאוּ, נָפְשׁוּ תִרְוֶה מִדֶּשֶׁן. הֵן שׁוֹנֶה לְבָבוֹ מִלְּבַב אִישׁ כָּמוֹנִי, חֲדָשׁוֹת הוּא בֹרֵא! הוּא יִשְׁתֶּה וְיֶחִי!" וַיִּשְׁאַב הֶחָכָם בְּכַדּוֹ הַמָּיִם, וּבִנְתִיבוֹת יְשִׁימוֹן הוּא שָׁב לָלֶכֶת, לְבַקֵּשׁ אֶת מַלְכּוֹ אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה. וְהִנֵּה נֶגְדּוֹ הֵלֵךְ וּבְשׂוֹרָה בְּפִיהוּ: “הַמֶּלֶךְ בְּבָבֶל הוּא חֹלֶה עַד מָוֶת.” בְּשַׁעַר הַבִּירָה אַךְ רַגְלָיו דָּרָכוּ וְקוֹל מִסְפֵּד מֵֽרְחֹבוֹת אָזְנָיו קָשָׁבוּ, וְכָל פָּנִים נִזְעָמִים, פָּארוּר קִבֵּצוּ. וּלְעֶרֶשׂ תַּלְמִידוֹ גָוַע וְאֵינֶנּוּ בְּאַרְמוֹן הַזָּהָב נִגַּשׁ אִישׁ הַדָּעַת. עוֹד מִקְלְעוֹת פְּרָחִים מִסָּבִיב בַּבַּיִת, עוֹד בְּכוֹס זָהָב נֹתֵן עֵינוֹ הַיָּיִן אַךְ יֵמַר לְשׁוֹתָיו נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ, כִּבּוּ הַלַּפִּידִים לְהֵחָבֵא נָסוּ. אָז גִּלָּה הֶחָכָם אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ – וְעַפְעַפָּיו כַּנַחַל דִּמְעָה נָזֹלוּ. וּמִכְּאֵב לִבּוֹ דְּבָרָיו אֵלֶּה: "הִנֵּה הַמַּיִם, לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתֶךָ; וְאַתָּה לֹא תִּשְׁתֵּמוֹ! תִּתְּךָ מֵאֵנוּ אֵלִים שְׁתוֹת, כִּי תִשְׁוֶה לָהֶם גַּם אָתָּה. צִמְאוֹן לְחַיֵּי נֶצַח, תַּאֲוַת אַל-מָוֶת, הוֹי, יְמַהֲרוּ יָחִישׁוּ לַחֲצוֹב פֹּה קָבֶר – וְאַתָּה, הוֹי, מַלְכִּי גַם זֶה הוּא חֶלְקֶךָ!" וְעַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ שָׁפַךְ נִטְפֵי מָיִם, יְרַקְרַקִּים כֶּאָבִיב וּכְנֹעַר נֶצַח, וְהִנֵּה הָה פֶּלֶא, וּפְנֵי הַמֵּת אוֹרוּ, רְגָעִים אֲחָדִים כַּחַיּים נִרָאוּ. איסכענדר לא מת מבלי אשר לא נודע לו בתחלה. ויהי היום, והוא שוכן לבטח בתוך אהלו, והנה תמונה נוראה לנגד עיניו, ויחרד המלך וישאל: “מי את?” “המחלה!” ענתה לו התמונה, ותקפוץ עליו כשטן המשחית, והמלך נבעתמפניה אחז בשרו פלצות. וירא רופא המלך כי פניו חורו, ויעש לו כוס רפואה. ויהי כאשר שתה המלך וירא והנה ברח השטן, ויתחזק המלך ויצא החוצה לפני האהל, והנה שפך הרופא את הנשאר בכוס. וישאל אותו המלך: “מדוע אתה עושה ככה?” ויעןהרופא: “יען כי סרה המחלה ממך!” וישתומם המלך על חכמתו הגדולה, ויוסף לכבד את הרופא על כלאשר כבדהו לפנים. על כן יאָמר בספר הקאָראן: “הֲיִשְׁוֶה אִישׁ יוֹדֵעַ דַּעַת אֶל אֲשֶׁר לֹא יָדַע מְאוּמָה?” ומגיד עתידות (אָראקעל) הגידלאיסכענדר לאמר, כי מות ימות במקום אשר עפרו ברזל ושָׁמָיו זהב. ולא הביןהמלך את הדבר הזה, אפס שעות אחדות לפני מותו ראה ויתבונן כי שוכב הוא עלסריונו וחופת רקמת זהב פרושה על ראשו. ויכתוב מגלת ספר לאמו, ובה כדבריםהאלה: “דעי, כי אם בני-תמותה השחת ואביהם המות. העבוט אשר נתןלאיש נדרש ממנו ברוב ימים להשיבו לבעליו. הירח ימלא ויחסר והתמותה היא משאכבד, אשר נִשאהו אתנו תמיד. אם גם תכה ממלכתי הגדולה רסיסים הנה זכרונותחכמתי ישארו לנצח. הן המה הברואים אשר יברא האדם! ילדי אשה אך שאולים הםאתנו. אמונה וסבלנות רק הם לבדם מלוים את האדם בדרך החיים. על כן אשריך, אמי! כי תבחר במו ותקרבן לשכון חצריך. ודעי איפוא, כי אם גם לא אשוב אליךעוד, הנה אַתְּ שוב תשובי אלי שמה. אשריך!” בספר כתיבת ‏ יד אשר זכרתי, המתאר את המאורעות והאבל בעתשכב אלכסנדר על ערש-מות ומטת זהב, נמצא ג"כ אגרת אשר כתב לאמו לנחמה, ואשרעם היותה גדולה ורחבה מאותה אשר העתקנו למעלה, הנה מהלך הרעיונות שוהבשתיהם. ואם נניח כי המליץ היוני שאב מליצתו ממקור “האיסכענרנאמא” אשר נכתבבלשון פרס, או אולי העתיק משם דבריו; הנח, נמצא אתנו כיום ספר בלשון אשכנז, אשר נתחבר בעצם וראשונה בלשון פרס ועודנו חי וקיים, בעת אשר ההעתקההערביית, אשר החזיקוה לעצם המחברת (אָריגינאל) והמחברת העצמית בלשון יוןאבדו ואינמו. בספר כ“י הנ”ל המונח לנגד עיני, בפתח דבריו, יספר את אשר כתב הגבור ההוא, אשר נחלה בסבת סם מות, לאמו קודם מותו59. האם לא השיבה לבנה ההולך למות בקול נהי וקנים, כי אם מתבוננתהיא בינה בתהלוכות התבל: “גם העץ אשר רב צלו לעת קץ ייבש, ועלה דשא ורענןנבול יבול כי בא יומו. גם הכוכבים המזהירים יאספו נגהם וירח יקר הולך לאיבטח כי לא יחשך משחור תארו, והאש כי לא תכבה. כל הנותן ישוב יקח, וכל מלוהידרוש כי ישלמו לו. אשר יפקיד דבר ביד רעהו יבא יום וידרוש הפקדון מידו. זאת נחמתי. ויען כי עוד כל ימי חיי לא אוכל ראות פניך, הנה זאת שאלתי מאתמלך המלכים, ימהר יום שבתי עמך יחד לאורך ימים!” אחר כי נאסף המלך ויגוע בבבל וישימו אותו בארון זהבוישאוהו אל אמו ארצה נא אמון לעיר אלכסנדריאה. ויהי כאשר העמד הארוןבארמון, ותבוא אמו לבושה בגדי אבל ותסיר את הסדין הלוט על פני בנה, ותדבראת הדברים האלה: “שׁוֹמו עליו! אשר חכמתו עד שחקים הגיעה, וממשלתו עד קצויארץ, אשר מלכים השתחוו לפניו, הנה ישן לבלי הקיץ, מחריש לבלי דבר עודלנצח.” ותשאנה כל הנשים אשר עם המלכה את קולן בבכי ואחת מהנה אמרהלאמר: “בהחרישו פתח את שפתינו לבכי ולמספד.” ותען השנית ותאמר: “מלמד מוסר השכל היה אלכסנדר תמול, בהיותו עוד חי על פני האדמה, והיוםבהיותו מת, הנה ביתר עז הוא מדבר אל לבי.” והשלישית אמרה: “הוי יגון וכאב אנוש, תמול מלוא תבל סרמשמעתך, והיום אין איש אשר ילך בעקבותיך!” ויקרבו כל האחשדרפנים והפחותושרי החיל והחכמים, וכל אחד פתח בחכמה פיהו ושפתיו תבענה מכתם לאושר, לחוסן, לחכמה, לשמחה ולכל אשר אליו תשוקת לב גבר, אשר כלמו כצל עובר המה. ואחרי כן דברה ראסטוק בת המלך דריוש ותאמר: “המות הזה גמול ידיו הוא, וכאשר עשה נעשה לו. לא עלה על דעתי מעולם, כי האיש אשר המית את דריוש, מות ימות גם הוא!” והנה נהרו הנה כל בני בית המלך. וידבר הסוכן על אוצרותהמלך ויאמר: “אתה צוית לי לאסוף ולאצור. ולמי כל החוסן הזה היום?” ועורךהשלחן הביע אומר: “האיש אשר לפניו שלחן ערכתי, מאכל למות הנהו!” ויען השוערויאמר: פקודתך היתה עלי חזקה לבלתי תת בֹא בשערים האלה איש מבלי אשר צוית. אויה! בעד המות עצור לא יכלתי." ויבואו החכמים ויסבו את ארונו, וידרשו באזני כל העם לשאתולסבול אשר נטל עליהם מאת ה' ולהענות מפניו, וילמדו אותם מוסר השכל וידברועל המות ועל בני האדם כי בני חלוף המה. ויביא שנית את הארון לפני המלכה אשררצתה לראות את בנה עוד הפעם. עפעפיה נזלו דמעה ותקרא: “את היית הנבחר ביןהחיים, ועתה במתים הנבחר הנך.” ותצו לקבור את המלך בכל הדר תפארת. ובעת הלוית המת לבית מועד כל חי בכל הכבוד וההדר בדרךרחובות אלכסנדריאה, באו החכמים לנחם את אמו. כל דבריהם ודבריה מלאים אבלויגון ושבר רוח. ואחד החכמים אמר: “רק זה האיש דורש תנחומים, אשך נפל שדוד לפני צערו, אך אתזה נבקש לדבר על לבו, אשר גברה עליו יד היגון והעצב. אשר ישפוך כנחל דמעהוישא קנים והגה, אליו נאמר, הרף, כי יד ה' עשתה זאת ולך להענות מפניוולהצדיק עליך את הדין, פן ירא ה' ורע בעיניו. ואַתְּ המלכה. הנה בגד המנוחהלבשת ושלות השקט עטית ועדי יראת ה' שמת עליך, אות הוא כי ישרה נפשך בך, אשריך!” ותען המלכה: "ה' ישלם לך ולרעיך, על כל הדברים המסולאיםבפז אשר דברתם לנחמני. לכו לוו את המת ואותי עזבו היום לכדי להגות בבני המתהגדול אשר אין על עפר משלו. ותתעטף בצעיף ואזניה קשובות לקול המקוננים, אלמַשַׁק החרבות וכלי נשק אשר נשמע ברחובות אלכסנדריאה בעת הלוית גוית המלך. והנה ציר בא ויביא לה אגרת: מאריסטוטלוס החכם אשר תחת נַחֵם אותה מאבלה, הוא מתאבל עמה יחד. כצאת מסע המת והמלוים אותו את שער העיר, והנה דומיה נוראהבכל חוצותיה. אז חרדה המלכה ממקומה ולא יכלה שאת את הדומיה, ברגע הזה שמעהנפשה ותבן לה כי מת בנה. ותמהר ותרץ, ושמלותיה מעופפות סביבה, בחדרי השישואולמי הארמון: ויהיו לה כלמו כארון מת גדול. הכל סר סביבה, הכל רֵק, חשך, כל העולם מת, מת, מת. קְהִלַּת הַיְהוּדִים. יום אחד הלכנו לבקר את פני האדון גבריאל פעריירע סופר (סעקרעטער) קהל עדת ישראל באלכסנדריאה, אשר הגענעראל-קאנזול מעסטרייך הרבהלספר בשבחו ויהללהו אלינו בתור איש חכם נכבד מאד, ונמצאהו בבית עבודתו. האיש הזח יודע הרבה מלשונות אייראפא – רק לא את לשון אשכנז – ושמחנו לראותבו איש חכם ונבון ומלומד גדול, אשר ענות רוח וחן ושכל טוב הם כתר לחכמתו, ולבו היה נכון לפנינו ללמד אותנו לדעת את מצב היהודים במצרים וביחודבאלכסנדריאה. ויוליכני אל בית ספר הקהלה, אשר שם כמה מאות נערים יתחנכולקרות ולכתוב בלשונות ערבית, איטלקית, צרפתית, וילמדו חכמת השעורים (מאטהעמאטיק), גלילות הארץ (געאָגראפֿיע), ולא פחות מהלמודים האלה ילמדובספר התורה בלשון הקודש. לא כל המורים היו עברים, ובכן מצאתי בית ספר עלהלמעלה מבית הספר אשר ראיתי בקארפֿו, אשר עמד אז תחת השגחת הרב הכולל לאיייון (יאָנישע אינזעלן) החכם הגדול האדון חזן, ואשר נדרש אחרי כן לכהן פארבאלכסנדריאה. וכאשר גליתי תמיהתי לראות בית ספר כזח מקהלת ישראל מחזיקיישנות אשר בארץ הקדם, השיב לי האדון פעריירע, אשר שמע מהריב ומלחמה אשר היהלי בירושלים: “היהודים הספרדים עודם זוכרים זמן הזהב של החכמה והמדעים אשרפרחו בתוכם כמה מאות שנים רצופות, ואם אמנם אבדו כבר המתנות הטובות האלה, הנה בכל זאת אוהבים הם את ההשכלה ונוטים אליה יותר מיהודי פולין ורוסיא, הבאים בשערי ירושלים שכורי אש קנאת דת, ומבלי הסיר מקרב לבם רעיוני חולומחשבות הבלי עולם הזה, הנה הסירו והרחיקו מאהליהם כל למוד חיצוני הנחוץלחיי עולם הזה. ומלבד זה הנה אנחנו באלכסנדריאה לחוף ים נשכון, אלפי אניותמביאות תמיד בכל עת אנשים חדשים ותמונות חדשות והצטרכות ‏חדשות. כל השוכןלחוף הים, הגולל לפניו מדי יום ביומו כספר את האין-קץ (דיא אונענדליכקייט), הנה האיש ההוא לא יוכל לשום לנפשו גבול מסביב ולהסיך בעד עצמו בדלתיםובריח. המסחר והקנין מושך את הלב ומכריח לקנות לו איזה יריעות מחכמותהעולם, הנראות כמותרות ליושבי ההרים הרחוקים מנתיבות ארחות העולם. בירושלים, עיר שהרים סביב לה והיא יושבת גלמודה, רק שם יתכן שתמצא אש קנאתדת בוערת בנפש האדם לשחת כל חלקה טובה בה, אשר לא כן ביפו. גם בקאירה כברתמצא התנגדות לדבר שבאלכסנדריאה הוא טוב ויפה; תקותנו שמסלת הברזל תראה גםבמצרים את נפלאותיה ומלאה הארץ דעה.” כאשר בא העורך דין הצרפתי המפואר, אשר היה אח“כ סגןבתי-המשפט (יוסטיץ-מיניסטער) האדון אדאָלף קרעמיעוּ פעם ראשונה עם זיר משהמאנטיפֿיורי למצרים בשנת 1840 בסבת העלילה הנודעה בדבר פאדרע טאָמאזָא (פאטער טְאָמאַס) אשר היתה בדמשק, ראו עיניו בהשחתת חנוך הנערים ונפשו מרהלו. והנה האיש ההוא, אשר מסבות בלתי נודעות הפך לבו אחרי כן להכניס אתיוצאי חלציו בדת הנוצרים, דאג לבני ישראל באלכסנדריאה ללמדם תורה וחכמהודרך ארץ. בחסד המשנה מחמד-עלי, וע”י משענת כסף אשר נדבו היהודים הצרפתיםלאחיהם שבמצרים, עלתה בידו ליסד בית ספר לקריאת וכתיבת לשונות צרפת, איטליאוערב. אבל הבית הזה כבר חדל לתת את פריו בשנת 1842 שנתים אחר הוסדו. הדברהכביד אכפו על ארץ מצרים, ומאת ארץ צרפת חדל פתאום לבוא משעןכסף60. ויהי בשנת 1854 כאשר בא האדון אלבערט קאָהן (הוא הרב החכםהצדיק מוהר“ר אברהם הכהן מפאריז נ”י) לאלכסנדריאה, העיר את לב אחיו לשובלפתוח את דלתות בית הספר, וחפץ ה' בידו הצליח וביום 15 נאָוועמבער 1855 נתחנך הבית קודש לה'. והנה היום הזה לומדים שם מאה נערים61 והוא פורח כגפן תחת השגחות שני מנהלים (דירעקטאָרען) וארבעהמורים. בית הספר אשר בקאנסטנטינופול לא עלה למעלה גדולה כזאת ביחסאל הענינים שנלמדו שמה תחת ההשגחה החרוצה של האדון ברונסוויק, ועם כל זאתהכה זה לא כביר הרב הכולל משם את הבית הזה חרם בזעם לשונו, מבלי אשר עלהבידו בכל זאת לקחת ממנו עמדתו ולהשמידו מן הארץ. אפס נשאלה נא את הרב הכוללהזה אשר לא יקום שום רב בכל ארץ ישמעאל בלי הסכמתו, מדוע הוא מחשה להצדיקוהחסיד הרב הראשון מאלכסנדריאה הסובל בעירו בית ספר שלומדים בו הרבה יותרענינים חיצונים, ולא יגורהו בחרמו? ולא עוד אלא שהחכם-באשי ההוא עצמו פקדבמגלת ספר כתוב מאתו לכל הרבנים בארצות ישמעאל תיכף אחר שנתפרסמה פקודתשווי הזכיות (האט-הומאיוּם) של הסולטאן, ליסד בתי ספר איש כמקומו. ופקודתהחכם-באשי הזאת היא שעמדה גם אל הבית אשר יסדתי בירושלים בשם: בית ספרשמעון מאצילי לעמעל (סימאן עדלען פֿאן לעמעלישען לעהראנשטאלט): כל אחד מתלמידי בית הספר באלכסנדריאה ישלם ארבעה זהוביםכסף בכל חדש שכר למודו, מלבד בני העניים אשר לא ישלמו מאומה. העדה נותנתמקופת הקהל לתמוך את בית הספר אלפים וארבע מאות ז"כ בכל שנה. עדת היהודים באלכסנדריאה אין לה בית עקד ספרים או כתבי יד, כאשר בדרך כלל לא ינוח שם שבט המ“ומ על גורל המדעים, יען שאלה האחרונים לאמצאו יד כלל בעיר אשר ישב שם לפנים פילון היהודי (פֿהילא הוא ידידיההאלכסנדרוני), על יד העיר פֿאסטאד, המקום אשר שם חי ופעל הרמב”ם! אין ביןיהודי מצרים גם משורר ומליץ אחד, ורק מעט מזער יבינו במלאכת המוזיק ובנגוןבפח. כאילו עוד קללת העבדות הישנה על היהודים היושבים בארץ אשר צוה אותם ה' לבלתי ישובו שמה. רק עם חפשי אוהב להתחקות על שרשי המדעים והמלאכות היפות, רק ממצב הדרור יפרח המדע. ואם יאמר לך אדם שיש מדע בארצות אשר לא קראודרור, הנה רק אולת היא לו וכלימה, או יעשה חנף והחנופה מדברת מתוך גרונו. בבל מקום היהודים הם כראי מלוטש לראות בו את מצב הארץ הכללי. השכלת ארץמצרים, בכל הנסיונות אשר נסו להרים שם דגל תקון המדות והדרך ארץ, והנה היאעומדת עוד בשפל המדרגה וָעֳנִי דעתם מוֹרה מאד. כאשר אין בזמן ההוה באלכסנדריא דבר אשר ירבה כבוד יפיה, כןגם משארית פלטת זמן העבר נשאר רק מעט מזער אשר תוכל העיר הזאת להתפאר בו. היהודים באלכסנדריא מראים חורבה אחת קרובה לבית החולים מאמודיה, שארית ביתהכנסת של רבי בן גוריון (?) הנזכר בתלמוד. בית הכנסת הזה היה, ע"פ המסורתשבידם, גדול ומפואר מאד כבית המקדש בירושלם. חצר-המות, הממלא תמיד מקום זכרונות דברי הימים במקום שאיןשם ספר קורות ימות עולם, גם הוא לא יראה מאומה באלכסנדריא. אבני החול אשרמהם יחצבו במצרים מצבות הקברים מתפוצצות מהרה, ומצבה הישנה יותר מעשריםשנה, כבר הכתוֹבה אשר עליה מחוקה ולא נוכל לקרותה. בין מצבות הקברים החדשיםמכבדים מאד את קבר הרב הגדול מירושלים רבי קובו (Covo). בן שמונים שנה הלך למסעו לאייראפא בשנת 1855 ומת פתאםבאלכסנדריאה. חצר-המות אשך יקראוהו היהודים בשם היפה “בית עולם” או “ביתהחיים” היה, ככל אלה אשר בארץ הקדם, בלי גדר מסביב והיה עי“ז למפגע לכל אישמשחית בזדון לב. ע”י השתדלות הגענעראל-קאנזול מעסטרייך האדון ריטטער פֿאָןהובער קבלו היהורים רשיון מן ‏סאיד פחה אשר הוא כעת המשנה במצרים, לעשותלחצר-מות זה חומה סביב, ועלה מחירה לסך שבעים אלף פיאסטער. גם על הדבריםהבאים האלה הנוגעים לקורות היהודים באלכסנדריאה עלי להודות חסדו להאדוןפעריירע אשר מסרם לי בטובו. עדת ישראל באלכסנדריאה הם ארבעת אלפים וחמש מאות נפש62, שלשת אלפים מהם נולדו במצרים ואלף וחמשמאות באייראפא; הקהלה מתנהגת ע“פ שבעה טובי העיר פרנסי הקהל הנבחרים ע”ישלשים בוררים מאצילי העדה בעלי כח והרשאה, על שנתים, סופר מהיר (סעקרעטער) הוא מנהל כל עסקי הקהלה. האצילים יחוו דבר משפט ופרנסי הקהל יתנו יד להוציאדבריהם לפעולת אדם, ראש הפרנסים הוא ג"כ ראש האצילים, והוא יבחר דרכם וישבראש בהתאסף שני אלה יחד, ימי מִשְׂרת עבודתם של האצילים הם שלששנים. הסופר עוסק בעסקי הקהלה בלשכה מיוחדת וכל הדבר הקטן ישפוטהוא על אחריותו, וכל הדבר הגדול יגיש לפני ראשי הקהל הפרנסים, ולפעמים ילוואליהם גם איזה אנשים ממועצת האצילים. הרב ומורה צדק הוא הראש לכל דברשבקדושה, והוא כעת הרב החכם הנכבד ה“ר מ”י חזן מירושלים, שהיה בתחלה הרבהראשון ברומא, ואח“כ ראיתיו בתור הרבנות בקארפֿו. ונספח גם הוא אל הפרנסים, והוא ובית דִינו יחוו דעתם רק בעניני אמונה ודת ודיני אסור והיתר. ורב שנילו ממלא מקומו בעת אשר לא יוכל לעבוד עבודתו. שכר הרב הראשון, מלבד ביתלשבת אלפים זהובים כסף, ושכר ממלא מקומו חמש מאות ז”כ. ומלבד זה יש להם עודהכנסות מנשואין ומילות ומנות ישלחו להם עשירי העיר לפני החגים. הבתים המיוסדים לתועלת הקהל והאנשים העובדים בתוכם אישלמשטרת עבודתו מתפרנסים מתרומת הערכה שהוטלה על אנשי הקהלה לשלם. ואם אמנםרבו אנשי הקהלה משלמי ההערכה הם רק מאתים וחמשים איש, והם נותנים ממאה עדאלפים וחמש מאות פיאסטער, איש לפי עשרו. הסך הכולל מכל כסף ההערכה ההיא הואמאת אלף פיאסטער לשנה. תרומת ההערכה יקחו מאת כל איש ע"פ אשר יעריכו אותוהנבחרים לזה מאצילי העדה אנשי צדק שונאי בצע, אשר להם לדעת מצב איש ואישמעדתם. מלבד הנדרים והנדבות אשר יתנדבו בבתי הכנסיות ומלבד מכס הבשר הכשר. מאלה ההכנסות יתנו הפרנסים גם צדקה לעניים ולהכנסת כלה ולאביוני אדםההולכים למסעם וכדומה. רוב יהודי אלכסנדריאה הם סוחרים, או עובדי עבודת הסוחרים. בתי המסחר הנודעים גם באייראפא הם בית איסמאלום ובניו, האחים נחמן, אנהיאָןמנדולפו וחבריו, קלוידיאָ אדדא, וואָללהיים, סימאָנאָוואָ, יעקב לוי, משהוואלענזין; שני אלה האחרונים הם מהראשונים במצרים והם נכבדים ביתר שאתבעיני המשנה. מדרגת ההשכלה של יהודי אלכסנדריאה היא עכ"פ בעסקי העולםגדולה ממדרגת ההשכלה של כל היהודים בארץ הקדם ושכניהם אשר בקאירה. מצבםבמחסר מכריח אותם ללמוד קריאה וכתיבה, והים המביא שמה אנשים מכל קצות תבלמכריח אותם ללמוד לשונות נכריות רבות. רוח קנאה הדת אשר ליהודי כנען זרהלהם. אולם הנשים אשר לא תדענה לא קרוא ולא כתוב ואינן יודעת אפילו להתפללבלשון עברית, רחוקות הן מכל השכלה ובקיאות רק בקשוטיהן ובתמרוקי הנשיםהמתחדשים חדשים לבקרים ככל אשר תלמודנה מארצות אייראפא. מלבד ערי אלכסנדריאה וקאירה מתגוררים רק מעט יהודים במצרים, ברוזעטטע, במעלת-אל-כביר (Mahallet-el-Kebir), בדאמיאטע ובדאמאנקור נמצאות משפחות מעטות. במעלת-אל-כביר נמצאבי“הכנ המכובד מאד בעיני היהודים שבאלכסנדריאה ויבואו שמה פעם אחת בשנה. ונמצא שם ספר תורה כתובה על קלף אשר לא יהין איש לשלוח ידו לפתחה. ומסורתבידם כי שם התחבא הנביא ירמיה אחרי חורבן הבית הראשון בירושלים, ולפידבריהם העיר מעלת-אל-כביר היא העיר תחפנחס, אשר הנביא ההוא מזכירה בספרופרשה מ”ג פסוק ז'63. שוּבִי לְבֵיתִי. אנית הקיטור הבאה מהודו נתעכבה בדרך ע“י סופות וסערות ובאהלזוּעץ ימים הרבה אחרי הזמן הרגיל. כל הנוסעים לאייראפא אשר בצפיתם עלהאניה הלכו יום יום לשאול מתי תבוא, שמחו מאד כהגלות נגלות להם כי נודע ע”פהתִּלֵּי-קְרָב מקאירה כי בא הבי דואר מבאמבייא. ולא נשאר לנו כי אם לחכותעוד עשרים וארבע שעות עד אשר תוציא האניה עיגונה מתוך המים ללכת ארצהאייראפא. יקר היה בעיני הזמן הקצר ההוא, לשוב לראות עור הפעם את הדרתפארת אלכסנדריא וזכרונות כבודה והדרה אשר היו לה בימי קדם. כל פרוד הואמות. מי זה לידנו יתקע כי עוד נשוב לחזות את אשר נפרדנו ממנו רק על לילהאחד, רק מן הערב עד עלות השחר! ואף כי להפרד מן חלק עולם כלו, מבלי היותלנו תוחלת ותקוה לראותו עוד פעם אחת. תאותי לראות ארץ הקדם נהיתה, חלוםילדותי נמלא. והארץ הזאת מלאה את לבי ונפשי בכל קסמיה ונפלאותיה, ועתה הנהאנכי הולך להפרד ממנה לעד ולנצח! עוד בין הארץ הזאת ובין אייראפא ים גדול ורחב ידים ומלאסכנות, ומעבר לים זה חִכה עלי כאב אָנוּש לקבל פני בצעיף יגון ואבל. – רכבנו אל החוף אני ומוזא ומחמד-אָמער. כבר ספרנו את כלהמוצאות אותנו שם על דבר מוזא. האניה המפוארה “אויסטריאה” תחת השגחת רבהחובל החכם וטוב הלב ראססאָל, אשר עמדה בחוף רחוק רבע שעה משפת הים, ככר החלה להעלות ענני עשן וקיטור, לאות כיקרובה עת לכתה מזה. התיבות אשר השארנו כבית המכס כבואנו ארצה מצרים הושבולנו ערוכות ושמורות יפה, והנה הניע העת לשום בים דרך. בשעה החמישית לעת ערבנשמע קול פעמון האניה. ‏אוהבי ומיודעי, וביניהם שרי קאנזולאט עסטעררייך, באדונים קיארי וליפיך, אשר חייב אני להודות להם על ידידותם, עזבו את החוף. ספינותיהם הקטנות עפו כחצים לבנים על פני המים הטהורים כראי מוצק אל היבשה. קול דפיקת שלשלת העיגון עלה באזני, ועשן הארובה עלה השמימה בענן זהב-חוּם, רוח צח חרישית נשב בנס הדגל הלבן ולאט לאט הלכה אניתינו על פני הים הפתוחלפנינו. בראשונה נעלמו מעינינו תורני אלפי האניות אשר בחוף, אחרי כן נעלם גם מגדל-המאיר, ראשי בתי המסגד, התמרים ועמוד פאמפעיוס! הכל צף בים ריח ניחוח, הלוט על כל חלק אפֿריקא בנטות צלליערב. אחרי אשר נסענו בשלום ובהצלחה חמשה ימים וחמשה לילות, ועמדנו רק פעםאחת להרגיע על איי יון (דיא יאָנישען אינזעלן) דרכו רגלינו בטריעסט עודהפעם על אדמת אייראפא. בית חנוך ותלמוד “שמעון עדלען פֿאן לאֶממעל בקרית ירושלים תוב”ב" העומד תחת מחסה מלך אֶסטעררייך יר"ה. על כי תמו בחלק הלזה כל ספורי קורות הנוסע מיום עזבו ארץמולדתו עדי שובו בשלום הביתה, אמרנו להשיב ולהפנות פה את עיני הקוראים עלמטרת מסעו. היא מוסדת בית החנוך הנ"ל, ולהעיר “במאסף למחנות הנוסע” את לבהעם לצדקה ולחנינה להרמת כבוד הבית,‏ כאשר נעשתה זאת בסוף המחברת: “ירושלימה”. “מוסדת התושיה הזאת הולכת וצולחת תמיד, כפי הודעתהקאָנזולאט הראשי למלכות אֶסטערייך אל המיניסטעריום על פני חוצות ואל ראשיאלופי עדת ישראל בקרית וויען, באשר לה משמר הפקודה עליה, מדי יום ביומו, בהוספת עצמה ואומץ לפעול ישע, ונספחו אליה כפי משטר תקנותיה ארבעים חניכים, אשר לעשרים מאלה נתנה מבלעדי התלמוד, ארוחתם ולחם חוקם דבר יום ביומווערך בגדיהם שתי פעמים בכל תקופת השנה. ולב מי לא יתאוה, כי תבוא ותקרבהעת, אשר בה תהי הברכה הזאת אצולה גם אל העשרים החניכים הנשארים, וכי תגדלותעל המוסדה מעלה מעלה במפעלה להועיל ולתושיה, עדי יוכלו להסתפח בנחלתאלהים כמוה כל אלה, המתפרצים לשבוע נעימות בשר ורוח, עד בלי די:” "מכסת הכסף אשר התנדבה המיסדת היקרה מ' ליפעט הערץ מולדתאצילי לאֶממעל בראשונה לכונן את המוסדה ולהניח אבן פנתה בחמשים אלףכסף בשטרי ממלכת עסטעררייך, המביאים ארבעה ומחצית כסף למאה מדי שנה בשנה, רבתה וגדלה כעת במתנות יקרי רוח ופועלי צדקות, כפי הגדת מודיעי החדשותבקרית וויען, באלה: מאת אשה נדיבת לבב, אשר כסתה שמה בצעיף ענות חן –.fl 200 ועל פי הערת הרב דר' ע. ר. בליכער: מאת הנגיד כ“ה שמעון קויפֿמאן נ”י בק"ק באיא 5 fl. מאת הנגיד כ“ה שמעון באשאן נ”י 5 " מאת האשה היקרה מ' חיה פֿישער 10 " מאת הנגיד י. וו. בק"ק קאססעל, מדי קראו ספר “ירושלימה” מהמליץ פֿראנקל, שטר לממשלת עסטעררייך, המביא חמשה כסף לשנה, במכסת 100 " ביד הרב דר' ד. אויב, ראש הרבנים דק"ק מאינץ, כאשר קבצם על יד ממתנדבים בעם לתושיה 192 " _____ מכסת הכסף על פני כולה: 512 fl. B. B. וכפי אשר ירבו להתראות אותות החן מאת המתנדבים בעם בעדהמוסדה להפיק לה רצון וחנינה, ככה תתחזקנה גם אשיות תקותינו ועמודיבטחוננו, כי תרב להפליא לעשות ולהפיק מימי ישע ונטפי פלגי תושיה לחיי בשריםולהשכלת הרוח, עדי תמסוך את יין טובה ותושיט את כוס ברכתה אל ילדותירושלים, המשולחה ונעזבה באין דורש ומבקש, על פני כולה. המוסדה הזאת עומדת תחת פקודת שלשה רבנים נכבדים ונשואיפנים מיושבי שבת תחכמוני לבית דין הגדול בירושלים, אשר האחד המיוחד מהםנבחר זה ימים לא כבירים לר“מ ואב”ד היושב ראשונה תחת שם הכבוד: חכםבאשי, ושני רבנים ידועי שם מבחרים ע“פ הבית דין, עומדים עליה למשמרת, ותחת צל קורת הקאָנזולאט לממשלת עסטעררייך. ותחת דגל חסד הקיסר האדירמעסטעררייך יר”ה. מדי יום ביומו יגדל וירב מספר אלה, אשר איש באחיו ידחקוןויתפרצון להביא את בניהם, למען ספחם אל בית החנוך, בעת אשר לא תשיג ותגיעמכסת המחיר, הבא מדי שנה בשנה, רק די אסיפת עשרים ילדים ולעצבת כל לבבולמורת כל רוח נתנה מגרעת אל כל הנשארים הבאים, עדי יגרשו מהסתפח בנחלתהתורה וההשכלה. על כן מצודת בקשתינו פרושה, לצוד כל נפש יקרה, לחוס ולחונןאת מטע הצדקה הלזה ולהשקותו במימי פלגי רחמים, למען יפרח רענן להתפארויחוסו תחת צמרת צלו כל שוקקי תלמוד וחכמה! וביתר שאת ויתר עז נכון ונאוה וכמעט חובה הנהו על כל אישאשר ברכו ד' בהון ועושר להרים ולהרבות את הכנסות המוסדה הזאת בארץ הקדושהבעת הנוכחית, אשר בה ירד מחיר כסף נְיָר ארצות עסטעררייך אחורנית כמעט עדשליש ערכו בעברו לסוחר מול ארצות נכריות ‏(ע"י הוספת האגגיאָ הנתנת להשליםפְחַת הכסף) ובזאת נתנה גם ‏מגרעת למבואות שטרי עסטעררייך אשר נדבה אותםהמיסדת התמימה אל קיום והעמדת בית החנוך והתלמוד, עדי היו שני אלפים וחמשמאות כסף הבאים מהם לשנה, במגערת אשר נפלה בהם כהיום, כמעט רק חמש עשרהמאות! (באשר לא ישולח ויקובל שם רק כסף צורה וההכנסות אינן נגבות רק בשטרינייר, באנקנאטען.) על כן קול פי שנים אומר כהיום קרא: כי עת לחננה, כי באמועד לרצות את אשיות המוסדה החמודה לבלתי תמוטנה אשיותיה כגדר הדחויה – והיה מעשה הצדקה שָׁלֵם? – וכל נדבת לבב וחנינת חסד, אשר תעלינה על לב איש, השלוחה אלמאשרי המוסדה, הנמו: ראשי ופקידי מקהלת ישורון בקרית וויען: אן דיא פֿערטרעטער דער איז. קולטוסגעמיינדע אין וויען, שטאדט נא' 494, אשר ישלחו אתמבוא כסף הנדבה הזאת כמו נשך הנשארים ע“י המיניסטעריום ע”פ חוצות לירושלים – רצויה כקרבן צדקה וכהקטרת נחוח על מזבח התורה והתושיה, ונשואה ברוב תודה, לְהִסַּפַח אל מכסת כסף המוסדה, לאות צדקה ולזכר חסד עולמים למחוננו, להפרות ולהרבות פרחי ההשכלה, ולהגדיל פרי תנובת התורה ולהאדירה! פה קרית וויען בחודש אדר שני תרכ“ב לפ”ק. השם מאשעע (Moschee) או מעטשעד (Metsched) שמכנים בו בית תפלת בעלי דת מחמד נקרא בערבית מֶסְגִ'יד (Mesdjid) משרש סַגַ'דַה (Sadjada) שענינוהִשְׁתַּחֲוֵה (זיך ביקקען, אנבעטען), ודומה מאד להוראת הפעל סָגֹדבעברית: לבול עץ אֶסְגוֹד (ישעיה מ“ד, י”ט); וא“עפ שלא נמצא השםמזה הפעל נוכל לבנותו ע”ד מִשְׁפָּט, מִשְמָּר וכדומה, ולומרמִסְגָּד או בֵית־מִסְגָד, והכונה בית תפלה. ↩ עיין או“הש שפי' מִנְהָרוֹת (שופטים ו') מלשוןנְהָרָה ואור, אע”פ שאין כן דעת המפרשים. וסמכתי עליו בשעת הדחקכדי לקדם השם העברי אל הערבי, שבלשון ההיא הוראת מינארעט “מקום האור” והוא המגדל בבית המסגד שמשם קוראים את העם אל התפלה. המעתיק. ↩ י“ט תמוז תרט”ז. המעתיק. ↩ ראה אוצ“הש שרש ספינה, שהוכיח במישור שהספינה היאמה שקורין בל”א פערדעק, וירכתי הספינה היינו תחת מכסה האניה (קאיוטע) ואניה שם הכולל. ועכ"ז חרתי להעתיק פערדעק בשם מכסה כו' יען שבתלמוד באתמיד ספינה לכלל האניה. המעתיק. ↩ הוא האי אשר יסבוהו מי יאור נילוס משלש רוחותיו כתמונת אות הדלתא בלשון יון. המעתיק. ↩ היא העיר המלוכה העתיקה בארץ מצרים, ושם עבדו לאלילאמון, ע“כ נקראה על שמו, ונא בלשון מצרים חבל (שנור) ר”ל נחלת אמון (געזעניוס). המעתיק. ↩ Zeus או Zevs במשלי היונים האליל העליון מלך ואב לכל האלילים ולכל בניאדם, והוא בן לקראנאס אשר הולידה לו אשתו רהעא, והרומיים יקראו לויופיטער. המעתיק ↩ ובלשון עברית נקרא יאור (בראשית מ“א כמה פעמים; שמות א', ב”ב; ב‘, ג’; ז' נ"פ;) והוא ע“פ געזעניוס מלך עגיפטיס, שכןקראו מקדם לנהר ניל יאס או יארא גם יערא; ונקרא ג”כ שיחור (יהושע י“ג, ג'; דה”א י"ג הק, שחור (ירמיה ב', י"ח) או שחור (ישעיה כ"ג ג') על שםמראה הטיט והרפש אשר בו שהוא שחור. המעתיק. ↩ ירמיה מ“ג, י”ג: ושבר את מצבות בית שמש אשר בארץמצרים“ והיא עצמה העיר און (בראשית מ"א, נ') או און (שם שם, מ״ה) [במקור במקרא אֹן בכתיב חסר. הערת פב”י] מצפון לעיר מוף (מעמפהיס) מעבר ליאור מזרחה. ואומר החכם געזעניוס שאון דומה לאוען שהואבלשון קאפטיס אור ושמש (לפי שבעיר הזאת עבדו לשמש) וע“כ נקראה בלשוןיון העליאפאליס (Heliopolis) ובלשון עברית ביתשמש ובלשון ערבית עין שמש ואינו אותו בית שמש שנזכר ביהושע ובשמואלובמ”א ובמ“ב ובדה”א וב' שהיא עיר הלוים ממטה בני יהודה. המעתיק. ↩ הם המדברים לשונות שונות ומתרגמים מלשון אל לשון לבלתי מבין. Dragoman או Drageman גם Trugman הוא מלשון כשדי מן תרגםשפירושו ידוע אצלנו באר, העתק מלשון אל לשון, ומזה: תרגום, באור העתקה, והמבאר נקרא מתרגם (ובתלמוד המתרגם פסוק כצורתו) או מתרגמין (פסחים פרקמקום שנהגו ובלשון טורקי תרגומן. המעתיק. ↩ מקטרת מים (וואססער פפייפען), אשר העשן סובב סובבהולך ובמים יבא להטהר ואחר יבא אל פה העושן. והנה כה הראני החכם המחברנ“י את הכלי הזה בהיותי סועד אצלו בביתו בע”מ ווינא ביום ש“ק פרשה נח (ד' מרחשון} שנת תרכ”א. המעתיק. ↩ השם טעלעגראף Telegraph הוא בעצם וראשונה מלשון יון ומרכב מן tele שענינו רחוק ומן graphein ר“ל כתוב, והונח על הכתיבה מרחוק ע”י אותות שהמציא לא שאפפע מפאריז בשנת 1793 ואע“פ שנשתנה הכלי אח”כ ויצא כברק חצו ובכל הארץ קויו, השם נשאר כמקדם. והנה חכם אחד בעמנו המליץ הנכבד ר' מרדכי סערעליסקער נ“י רצה לכנותובלשוננו בשם דלוג רב להשוות השמות, ובאמת זו המצאה טובה להשוות השמותבשתי הלשונות אם רק יקלעו שניהם אל המטרה ולא ישחיתו הכונה, ולי נראהיותר לקרוא לו תִּלֵי־קְרוֹב או קִרֵב ר”ל תלים שמקרביםהרחוקים, שכן היתה תמונת הטעלעגראף הישן אשר הוציאוהו מפני החדשהעלעקטרי, והבוחר יבחר. המעתיק. ↩ האשיש או האשיעש, כך נקרא בלשון ערבי מין קנבוסאשר יעשנו אותו הערביים וביחוד המצריים, גם יכינו ממנו מין מאכל מעשהאופה, המשכר אותם ומעורר חושיהם לתענוג ולתאוה מרבה להכיל. המעתיק. ↩ נמצא בספורי המשלים אשר ליונים כי היתה בנוא אמון (טהעבען) חיה אחת וספהינקס שמה, הראש והחזה היו דומים לשל אשה ושאריתהדומה לאריה משחית, ויש נותנים לה גם כנפים, והיא יושבת על שן הסלע סמוךלנוא אמון ותנסה בחידות את כל עובר, והיה אם לא יגיד ונשא עונו והיהלברות למלתעותיה ויהי איש בארץ יון ושמו עדיפוס בן מלכי קדם. ויעבורבארץ במקום ההוא ויגד את חידתה, אז חרה לה ותצנח מעל הסלע ותמת לשחת. – היא המראה אשר יראו הנוסעים במצרים, פסל הספינקס מונח בחול. המעתיק. ↩ קאנקאן (cancan) הוא בלשוןצרפת קול המולה ורעש גדול. ויש מין מחול פרא ופורע מוסר, אשר יפזזוויכרכרו בפאריז במחול משכיות (מאסקענבאלל) והוא נקרא ג"כ בשם קאנקאןולו כיון המחבר ביסרו בשוט לשונו מנהג העשירים האלה המשחיתים את בניהם. ועזבתי מלה בלשון צרפת שלא לגלות דבר ערוה. המעתיק. ↩ מקור לא קריא – הערת פב"י. ↩ מעשה ה‘! מא שא אללה בלשון ערבי: מה שרוצה ה’. המעתיק. ↩ בשיר הזה נסיתי להשוות המשקל אל השיר האשקנזי. היינו משקל הדולג או הזורק (יאמבים) חרוז אחד ח“ת ומלרע והשני ז”תולמעיל. התנועה עם הנגינה היא הארוכה לענין המשקל. וכן כל תנועה ג‘ שלפני הנגינה ומבלי הבט אם יש שם מתג או לא והמתג אשר איננו תנועה ג’ לפני הנגינה לא חשבתי למאומה, כדי להשוות המשקל. והקורא המשכיל יבין אתזאת. המעתיק. ↩ דברי מחמד אלה והבאים אחריהם מאומתים ע"פ דברי הימים ובא בכתובי הקאראן (הערת המחבר). ↩ Siehe Inmersung am Ende des Budjes. ↩ סיזיפוס (Sisyphus) מסופרבמשלי היונים שהיה בימי קדם גבור עריץ אחד ששמו כך, והוא בן עאָלוס (Äolus), בונה עיר קאָרינטה ומלכה, והיה האישההוא רע מעללים מאד, עד שבעבור רוע מעלליו נשפט אחרי מותו בשאול מתחתלגלול אבן כבד מאד מתחתית ההר עד ראשו, ותמיד כשמגיע האבן לראש ההר הואמתגלגל למטה והוא חוזר וגולל אותו למעלה. ע"כ היה למשל לקרוא כל עבודהאשר לא תגיע אל קִצָּהּ ואל מטרתה בשם עבודת–סיזיפוס. המעתיק. ↩ בלאקסבערג, הם ההרים הרמים והנשאים בארץ אשכנז (ביחוד ההר בראקקען אשר בפרייסען בחבל שטאלברעג–ווערניגעראדע) אשר לפיאמונת הבל על ההמון תאספנה שמה הנשים המכשפות בלילות ידועים לחוג שמהאת חגיהן ולצאת במחול. מעפהיסטא, הואמעפעיסאטפהעלעס ראש השדים. המעתיק. ↩ “ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברותשפת כנען ונשבעות לה' צבאות עִיר הַהֶרֶס יאמר לאחת” (ישעיה י“ט, י”ח). לדעת קצת הקרי עִיר הַהֶרֶס ר“ל עיר השמש (העליאפאליס) ועייןבאור שם. והכשדי (ת"י) העתיק: ”קרתא בית שמש דעתידא למחרב“ ע”פ שניהנוסחאות. ועיין געזעניוס בשרשיו שרש הֶרֶס ובפירושו לישעיה שם. ועייןרש“י במקום הנ”ל. המעתיק. ↩ Renaissance זמן חדש לעניןתולדות וקורות המלאכות וטעמן (קונסט–געשיכטע אונד קונסטגעשמאק) התחלתובמאה השש עשרה למספרם, וביחוד בימי המלך פראנץ הראשון. המעתיק. ↩ צמח אשר זרעו בו כפול (געוואֶכסע מיט צויילאפפיגעס זאמען). המעתיק. ↩ Rabbinische Beremonialgebräuche in ihrer Entstehung und geschichtlichen Entwidelung, bargestellt von Rojes Brüd. Breslau 1837. המעתיק. ↩ נשאל הגאון רב האי, למה יראים לשתות מים ברגע ארבעתקופות השנה. והיתה תשובתו, שהוא מנהג של שחוק כדי שלא להתחיל התקופהבשתיית מים כי אם במשקים טובים ונעימים. ואני אומר מתוקה שנת העובדאם מעט ואם הרבה יאכל, ר“ל השנה של האיש העמל ויגע בעבודתו תמתיק לובלי זה, יען אם מעט ואם הרבה עכ”פ יש לו מה לאכול (אגרת השבת להראב“עד' ליוורנא דף ס”א ע"ב) המעתיק. ↩ אחר שהעתקתי השיר הזה הגיע לידי ס‘ “נגינות ישראל” הוא ס’ שירי החכם דר. ל. א. פראנקל המכונה “נאך דער צרעשטערונג” מועתקמצרית מאת החכם המליץ המפואר ידידי דר. מ. לעטטעריס נ“י, והנה נעתק גםשם השיר הזה. והנני נותן היום גם העתקתי לפני הקוראים. יי”את ומלעילושוא בראש המלה אין. המעתיק. ↩ קרוב לזה נמצא בגמרא (שבת דף פ“ח ע”א) “ויתיצבובתחתית ההר אמר ר' אבדימי בר חמא מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית (פרש"י קופה שמטילין בה שכר) ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואםלאו שם תהיה קבורתכם." המעתיק. ↩ גם ההגדה הזאת מצאה קן לה בתלמוד בשינוי ענין קצת, וז“ל הגמרא (ברכות פרק הרואה דף נ“ד ע”ב) ”אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוקעל ישראל גמרא גמורי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקרטורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטילינהו אזיל עקר טורא בר תלתאפרסי אייתי על רישיה ואייתי קודש אבריך הוא עליה קמציה (פירש"י נמהיוהערוך פי' חגבים) ונקבוה ונחית בצואריה הוי בעי למשלפה משכי שיניהלהאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה כו‘ משה כמה הוי עשר אמות שקלנרגא (פי' גרזן) בר י’ אמין שוור (פי' קפץ למעלה) י' אמין ומחייהבקרסוליה וקטליה." המעתיק. ↩ ההגדה הזאת, אשר מבטן דמיון הערביים יצאה, קולעת אלמטרה היושבת תמיד בטבור כל אמונה, והיא להתנשא ולהתרומם על מעי מפלתרעותה. הקבלה הנושנת אשר הכתה שורש בארצות הקדם מנבואת משה וגודל כבודובעיני אלהים ואדם, תכבד אכפה אל עמי הערביים לבלתי שום תָּהֳלָהבמשה ומפני שמו יחתו סלה. ובמה יזכו את ארחם, אחרי בואם בברית דת מחמד, בנתנם היתרון לנביאם החדש? אם לא ע"י הגדות כאלה המראות באצבע כי עודלא הגיע משה לתכלית שלמות מין האנושי, ועוד יש אפשרות לאיש לשלמות יותרגדולה, ומאן הוא? – מחמד! – ואנחנו נעזוב לכל עם דרכו ואמונתו, יהיהאיך שיהיה, האגדה הזאת מלאה רוח מליצת ארץ הקדם וראויה להכתב לזכרוןבספר. המעתיק. ↩ עצם אגרות הרב ר“מ יפת ודאקטאר יחזקאל אשע נעתקולעברית מלשון אשכנזית מספרו של הרב ר' יוסף שווארץ על ידי ידידי החכםהמליץ מו”ה קלמן שולמאן נ“י מווילנא ונדפסו בספרו ”אריאל“ שהוציא לאורבווילנא שנת תרט”ז. ובאו בספר ה‘ עוד הרבה דברים ע“ד עשרת השבטים ובניהרכבים דומים לאלה הבאים בספר הזה, ודברי שניהם ממקור אחד יצאו. מחברספר זה שמע מפי הרב ר”י שווארץ ומחבר ס’ אריאל העתיק מספר הרב הנ"ל. ואני לרגל מלאכתי מלאכת ההעתקה אין לי אלא דברי הספר שאנוכי מעתיקואחריו אלכה. המעתיק. ↩ את ספר גלילות ארץ ישראל לרבינו גרשון בדמותווכלצמו בכתב ולשון עברית לא ראו עיני, למיעוט מציאותו, ולכן העתקתיהדברים מלשון אשכנז כאשר הם מועתקים מאת החכם המחבר, ע"כ לא יחשובהקורא עון לי אם יקרה ה' לידו גוף הספר וימצא שאין הלשון מכוון. המעתיק. ↩ שטאדיום הוא מאה ועשרים וחמשה פסיעות או שש מאותרגל יונית, או שש מאות עשרים וחמש רגל רומית. ויש מעתיקים בלשון חז“לריס (או לגירסת הערוך רוס) אע”פ שאין המספר מכוון (כי הרוס הוא מאתיםששים וששה אמה כמספר רו"ס). המעתיק. ↩ החכם המחבר העתיק פה ללשון אשכנזית את הקינה הזאתבדרך נפלא ונעים מאד. ואנכי השמטתיה יען כי בלשוננו כבר היא ידועה לכלבני ישראל. המעתיק. ↩ עד הנה העתיק החכם המחבר לל“א מדברי ר”י חריזיואנכי השיבותי דבריו לל“ע כלשונו, ומוסיף אני עליהם סוף דבריו ואלו הם: ”ואם יחבר אגרת או מגלה, תמצא כל מליצה יפה בה כלולה, כאילו מכוכבי רוםגדולה, או מרוח הקדש אצולה, ובאוהל השיר נפתחו לו שערי גבוהים, כי שםנגלו אליו האלהים, וברוח פיו גלי חכמות ישביח, וכארי יריע אף יצריח, וכל אשר יעשה יצליח.“ ע”כ. אולם על דברת החכם המחבר שר“י אלחריזי היהבן דורו של ר”י הלוי לא אדע לכוון לחשבונו. והנה בזמן ר“י הלוי רבוהדעות. ע”פ הרב הגאון שי“ר (כ“ח מ”ז צד 267) נולד בשנת ד”א תתס“ה (1105) וע”פ הרב החכם הר“ר שד”ל (הקדמה לבתולת בת יהודה, והביאו ידידיהחכם פין בס‘ נדחי ישראל צד 145 הערה ו’.) כבר בשנת תתנ“ד החל להיותמשורר ועמד בכח זה לכל הפחות עד שנת תתצ”א משך מ“ד שנה. ע”פ החכם דר‘ יאסט ז“ל (קורות היהודים וכמותיהם ח"ב) נולד ד”ר תת“ס (1080) ומת ד”אתתק“י (1150). וע”פ החכם דר’ גרעטץ יוצר אור קורות ישראל בבקרת נמרצה (קורות היהודים חלק ו') נולד ערך ד“א תתמ”ו (1086) ור“י אלחריזי נולדד”א תתק“ל אחרי מות ר”י הלוי לכל הדעות, והחריזי על עצמו מזכיר בשערכ“ח מספרו תחכמוני שחי בשנת תתקע”ח. ואיך א"כ היה בן דורו של הלוי? – המעתיק. ↩ החכם המחבר נ“י לא רשם בספרו מקור הדברים האלהככתבם וכלשונם ואני העתקתי אותם מלשון אשכנזית אשר בה כתב המחבר אתספרו זה, ע”כ לא יפלא בעיני הקורא אם לא יהיו בסגנון אחד עם לשון ר"יהלוי. ↩ העתקתי הדברים ככתבם מספר שלשלת הקבלה אשר משם לקחםהמחבר, ואולם מה שאמר המחבר בהעתקתו האשכנזית: אבן עזרא גאב זיך איהםצו ערקעננען אונד הייראטהעטע דיא טאֶנע בייא, "לא ידעתי איה לקח המחבראת שם הבתולה בת ר' יהודה הלוי: ובספר שלשלת הקבלה איננו. המעתיק ↩ השיר הזה ע“מ יתד וב”ת ויתד וב“ת ותנועה, וע”פהמשקל הזה תקנתי השבושים שנפלו בדפוס בס' “אויס עגיפטען” האשכנזי. וכןתקנתי “וְאָן פָּנו.” במקום שכתוב טס “וְאֵין פּוֹנֶה” אשר אין למלותהאלו שחר. ולא נודע לי מקור השיר הזה אשר משם לקח אותו המחבר. המעתיק. ↩ זה שנים הרבה כתבתי בספרי פְּרִי קַיִץ (עודו אתיבכתובים) על פסוק (דברים ט“ו, י”ח:) "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים.“ בזה”ל: “הנראה לאמת ע”פ פשוטו של מקרא, שסתםשכיר בימים הראשונים היה על שלש שנים, וזה מוכח מלשון הכתוב (ישעיהט“ז, י”ד) “בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹדמוֹאָב.” וכן פסקו להלכה (ש“ע ח”מ הלכות שכירות ופועלים סי‘ של"ג סעיףג’): “ומהאי טעמא אסור לפועל להשכיר עצמו להיות בבית בע”הב בקבע שלשה (צ"ל שלש) שנים,“ ומפורש בבאר הגולה הטעם: ”דג' שנים שם עבד ושכיר עליודכתיב בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר.“ (ובלי ספר נתחלף לו אגב רהיטאכתוב של ישעיה שהבאתי למעלה בכתוב אחר (דברים י“ד, כ”ח) מקצה שלש שניםתוציא כל מעשר תבואתך). יהיה איך שיהיה הרצון בכתוב זה כך: לא יכבדבעינך לשלחו ואל יחר לך על קנין כספך בצאתו חפשי מעמך, אבל בהפך מזה, הענק תעניק לו, כי כבר עבדך כפלים ממה שיעבוד השכיר בשכרו, העובד לכלהיותר רק שלש שנים, וזה עבדך שש שנים.” ↩ ואנה אחר כתבי זאת מצאתי בהערות ההעתקה האשכנזית דפוספ“ב שמביא פי' זה בשם הראב”ע (כי בידי לא היה אז פי' הראב"ע לעיין עלזה) ונהנתי מאד שכוונתי לדבריו. אולם מה שמביא בעל ההערות שמכתוב הנ“לבישעיה ראיה ברורה ששני שכיר היו רק שלש שנים אינו נראה, לפי שמצינוג”כ בישעיה (כ“א, ט”ז) “בעוד שנה כשני שכיר וכלה כל כבוד קדר.” ולכן הבאתי אני ראיה מפסק הלכה בש“ע. ועתה רואה אני גם בדברי החכםסאנטא, שהביא החכם המחבר שהשכיר נשכר רק לשלש שנים, ונראה הפי' הנ”לעיקר. המעתיק. בגוף הפקודה ככתבה וכלשונה נאמר “עס ווערע דענן, דאס דיא אידין געפאהר ליעפע צו קרעפירען”. תודות לה' אין בלשונינוהקדושה מלה לתרגם בה הפעל האשכנזי הזה אשר לא יבא אצלנו כמוהו אפילו עלמיתת חיה ובהמה! המעתיק. ↩ לבלתי הלאות את הקורא ברוב דברים ושיח שפתים איןקצה ואין טעם מליצה בו, חדלנו מתת את העתקת השיר הזה לפני הקורא העברי. המדפיס. ↩ כה יכנו הערביים את יושבי ארצות אייראפה. המעתיק. ↩ מחול ידוע בארץ ספרד בשלשה רביעות מדת–הקול (¾ טאקט) בהלוית צָלְצְלִים (קאסטאגנעטען). המעתיק. ↩ אלמעה, מחוללת בתוך קהל ועדה במצרים והודו ופרס. המעתיק ↩ גְיַאוּר, הוא שם חרפה אשר יכנו בו בעלי דת מחמד אתכל איש אשר איננו מבני אמונתם, והרצון בו “כופר באלהים.” אפס השם הזהמשובש, ובעצם וראשונה צ"ל גאבר או געבער היינו עובד אש, בעל אמונתהפרסיים העתיקים ודת צעראאסטער, ובעלי דת מחמד יכנו בשם זה את הכופריםוהטועים לפי דעתם. המעתיק. ↩ יער נחמד למראה על יד העיר וויען, ושמה יוצאים לשוח. המעתיק. ↩ קלאפטער הוא מדת איש בינוני נצב וידיו פשוטות למעלה על ראשו והוא ערך שש רגל. המעתיק. ↩ המחבר כתב הקורות האלה בלשון אשכנז משחתה, בדבריםאשר דבר מוזא, ומפיו כתב בספר, להראות כמה למד כושי מסענאאר בקצת חדשיםמשפת אשכנז. וזה דבר שאי אפשר בהעתקה. המעתיק. ↩ ע“פ הרשימה אשר בראש הפרק צריך להיות כאן ”חרב–עץ" (איין העלצערנעם שווערט). אבל לא רציתי להוסיף מדעתי מה שאין בספרהאשכנזי. המעתיק. ↩ אוּלְמַא בלשון ערבית הוא מספר רבים מן אוּלִיםשפירושו מלומד (מפעל אלימא פי' יָדוֹעַ) והם תלמידי חכמים של הערבייםהמוחזקים כאנשי הרוח, והם מפרשי ס‘ הקאראן, ועיניהם על דרכי עבודת ה’ בבתי התפלה. המעתיק. ↩ פענוס היא אלילת היופי והחשק אצל הרומים העתיקים, והנה נמצא פסלה, אחד מהיותר יקרים ונכבדים שבמלאכת חרשת אבן העתיקה, בבית אוצר נסיכי פלארענץ ממשפחת המעדיצעער או בית מעדיצי ונקרא על שםהמשפחה הזאת. המעתיק. ↩ זה השם אשר יקראו לאיש שאביו שחור ואמו לבנה או בהפך. המעתיק. ↩ העתקתי וועללענהיגעל “גבעות–גלים” ליתר באור, אע“פשהיה די במלת ”גלים" לבד, שיש לה בלשון עברית שתי הכוונות יחד. וזההאות איך תדמה המליצה העבריית את המדבר אל הים עד שגבעות החול הם אצלהגלים ממש כגלי הים. המעתיק. ↩ מלכים א‘ י"ז. ובס’ האשכנזי שממנו העתקתי (צד 285) נאמר בז“הל: Profeten Elischa am Bache Cherith, וזה שיבוש וצ”ל: Er sah den Elijahu. המעתיק. ↩ איש אחד באמעריקא, ושמו יאהן לודאן מאק–אדמס (נולד 1783 ומת 1825) היה הראשון אשר המציא התחבולה לעשות מסלה מכתותי–אבן (שטיינשוטט) ועל שמו נקראה המלאכה הזאת בכל הלשונות, ול"אמאקאדאמיזירען. המעתיק. ↩ הקורא היקר כבר ראה ויתבונן את דרכי להשתמש במלותתלמודיות במקום שאזלת יד לשוננו. והנה להוראת קארקאטער נמצא בדרז“ל ”הרני צר כלקטרין שלו" (ויקרא רבה פ' כ"ג). המעתיק. ↩ Iliade הוא שיר ספורי שעשההאמער היוני על מאורעות העיר טראיא. וע"שז נקרא בדרך מליצה כל ספור שלמאורע גדול ויוצא מדרך הנהוג שבעולם, ולכן קורא מחבר זה הספר אתמאוראות נאפאלעאן הראשון הנפלאים, בדרך מליצה אליאידע זמננו. המעתיק. ↩ יען כי לא היה למראה עיני ס‘ “מוסרי הפילוסופים” לאבלשון עברית ולא בהעתקת החכם היקר ידידי מו“ה מענדל בר”י שטערן נ“י, העתקתי הדברים מל”א כפי שהביאם ידידי המחבר החכם ד“ר ל. א. פראנקל נ”י, ולכן יסלח הקורא אם לא ימצא דברי מכוונים עם לשון ס’ “מוסריהפילוסופים”, שהרי גם שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד. המעתיק. ↩ אמר המעתיק. הנה פה מקום אתי לשלם נדרי תודתי בשםכל ישראל, אשר אהבתם כאש תוקד על מזבח לבי תמיד, ולשום פה לפני הקוראהשירה אשר שרתי במועדו ובזמנו (בשנת תר"א) לכבוד האדון קרעמיע, עלהטוב אשר עשה בישראל. ולא יצא השיר ההוא לאור עד הנה מכמה סבות. וזההוא: שִׁירַת דּוֹדִים לִכְּרֶמְיֵהּ. הוא מליץ חסד מני אלף, רב פעלים דורש טוב לעמו ומוכיחבשער צדקתם, בעמים גדול שמו, תהלתו עד אפסי ארץ ואיים רחוקים, רצוי לכלאחיו בכל ארצות פזוריהם, הלא הוא השר הנכבד האדון אדאָלףכְּרֶמְיֵהּ (יוסטיץ–מיניסטער בארץ צרפת אח"כ בשנת 1848) אשר עמדלפני מלך מצרים (בשנת ת"ד 1840) להצדיק את אחיו יושבי דמשק נגד עלילתדם, והוציא לאור משפטם כצהרים, וייטב לאחיו במצרים, העיר אזנם לשמועבלמודים, ויעש למו בתי ספר בנסיעתו לדמשק בחברת נשיא אלהים ומשען עוזלבית ישראל השוע הנודע כבוד הרב הצדיק המפורסם הטפסר הר“ר משהמָנְטִיפְֿיוֹרֶה, לפני שמש ינון שמם וזכרם לא יסוף לדור דור סלה. אַדאָלְף כְּרֶמְיֵה! מְצֵרִים מִדֵּי עָבַרְתָּ,/ אֶת פִּרְצַת כֶּרֶם–יָהּ הִנֵּה שָׁם גָּדַרְתָּ,/ וּפְרִיץ חַיּוֹת עַתָּה אֵלָיו לֹא יַגִּיעַ./ אוּלָם הָרֵם מִכְשׁוֹל מְעָט הָיָה בְעֵינֶיךָ,/ לָכֵן גַּם כַּנָה שָׁם עוֹד נָטְעָה יְמִינֶךָ,/ אַף גֶּפֶן שׁוֹרֵק מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ./ מֵעֲרָפֶל וְעָנָן שְׁמֵי מִצְרַיִם טָהָרוּ,/ לֹא יֵבוֹשׁ שָׁם יַעֲקֹב, פָּנָיו לֹא יֶֽחֱוָרוּ,/ בֶּֽאֱמוֹר אֲלֵיהֶם אוֹיֵב, דָּמִים יִדְרֹשׁוּ./ הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂחְתָּ בְּפִיהֶם וּשְׂפָתָם/ לְיוֹם מָחָר הִנֵּה תַעֲנֶה בָהֶם צִדְקָתָם/ יַקְשִׁיבוּ אוֹיְבֵיהֶם יָשׁוּבוּ וִיבוֹשׁוּ./ מַה גָּדְלוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ בְחָכְמָה עָשִׂיתָ!/ כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן לַאֲחֶיךָ הָיִיתָ,/ בְּצֶדֶק אִמְרֵי פִיךָ עֲלֵיהֶם גַּנּוֹתָ./ חֶסֶד וֶאֱמֶת בְּבֵית מֶלֶךְ קִדְּמוּ פָנֶיךָ,/ תְּשׁוּעַת אַחֶיךָ הִנֵּה רָאוּ עֵינֶיךָ,/ וְאֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיהֶם גַּלּוֹתָ./ אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדּוֹף, אַשִּׂיג וְאַשְׁמִידֵם,/ אָשִׂים עֲלֵיהֶם דָּמִים, מִגּוֹי אַכְחִידֵם,/ אֶקְרָא לְדַמֶּשֶׂק שֵׁם חָדָשׁ: עִיר הַהֶרֶס./ וַיֵּצֵא מִבֶּטֶן תָּפַתֶּה מַשְׁחִית מְחַבֵּל,/ רַטִּי–מֶנְטָן הַצַּר, צוּר יִשְׂרָאֵל יְנַבֵּל,/ חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בִרְהוֹדוֹס, בְּדַמֶּשֶׂק חֶרֶס./ הוֹי שׁוֹדֵד! הוֹי אַכְזָר! שׁוֹפֵךְ דַּם הַנְּקִיִּים!/ מַה יַעֲנוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, מֹשְׁלִים בָּאִיִּים?/ לְקוֹל דְּמֵי אַחַי מַה יַעֲנוּ אֶרֶץ וְשָׁמָיִם?/ וּבַשָּׁמַיִם מַה יַעֲנֶה שׁוֹמֵר בְּרִיתוֹ,/ הַדֹּרֵשׁ חֶסֶד וְאַהֲבָה מֵאִישׁ לַעֲמִיתוֹ?/ הֲיִשָּׁפֵךְ עַל לֹא חָמָס דָּם כַּמָּיִם?!/ לוּלֵא יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ יֶשַׁע,/ לוּלֵא שָׁלַח מַלְאָכוֹ לִסְתוֹם פִּי רֶשַׁע,/ לִקְרוֹא לַשְּׁבוּיִם דְּרוֹר לַאֲסוּרִים פְּקַח–קוֹחַ,/ לַמְּלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ,/ דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוּץ, גִּדְרוּ פָרֶץ,/ הַצִּילוּ עֲשׁוּקִים מִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ,/ אֲזַי עָֽבְרָה עַל נַפְשֵׁנוּ שָׁטוֹף וְעָבוֹר/ נַחְלָה בְלִי מְצָרִים, וַתֵּלֵךְ הָלוֹךְ וְגָבוֹר,/ אֲזַי שְׁטָפוּנוּ הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים./ אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפֵט וּמוֹשִׁיעַ,/ בַּצָּרָה נִמְצָא מְאֹד בְּמַחְשַׁכִּים יוֹפִיעַ,/ שֹׁכֵן אֶת דַּכָּא, שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים./ מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ הִבִּיט וַיַּרְא צוּר יִשְׂרָאֵל,/ יְרַדֵּף אוֹיֵב עַמּוֹ עַל אַדְמַת יִשְׁמָעֵאל,/ וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרֶד לְהַצִּילֵמוֹ./ וַיִּקְרָא לַעֲבָדָיו מִצָּרְפַת וְעֵין–גְּלִיָּה,/ וַיּוֹלִיכֵם בִתְהוֹמוֹת אֶל אֶרֶץ צִיָּה,/ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַמּוֹ שָׁם יָדוֹ תַנְחֵמוֹ./ וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה מֹשֶׁה מָנְטִפְֿיוֹרֶה,/ וַיְהִי כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל כְּמַלְקוֹשׁ וְיוֹרֶה,/ כִּי גָדוֹל הָאִישׁ מֹשֶׁה בְּעֵינֵי הַשָּׂרִים,/ וּמִפִּי כְּרֶמְיֶה הִתְמַלְּטוּ שְׁבִיבֵי שֶׁמֶשׁ/ וַיִּזְרַע אוֹר גָּדוֹל בִּמְשׁוֹאָה וָאֶמֶשׁ,/ וַיִּמְצָא בָאָרֶץ הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים./ הִצִּיל אֶת אֶחָיו מִיַּד צַר הַצֵּל וְגָנוֹן,/ לֹא חָפֵץ חֶסֶד וְרַחֲמִים, לֹא אָבָה חָנוֹן,/ וַיֹּאמֶר: שִׁפְטוּ מִשְׁפַּט אֱמֶת וָצֶדֶק!/ כִּי נָקִי יִשְׂרָאֵל בָּעַמִּים הוֹדִיעוּ,/ כִּי שָׁוְא עֲלִילַת צָר בָּאִיִּים הַשְׁמִיעוּ,/ רַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי, חַזְּקוּ הַבֶּדֶק!/ וּבְהוֹצִיאוֹ לָאוֹר צִדְקָם כַּצָּהָרָיִם,/ מִהֵר וַיַּעַשׂ בָּתֵּי סֵפֶר בַּמִּצְרָיִם,/ לְלַמֵּד לְאֶחָיו דַּעַת וּלְשׁוֹן עַם הַמּשֵׁל;/ וְעָנְתָה בָם צִדְקָתָם בְּקוּם עֲלֵיהֶם אָדָם,/ וּבְעֵת צָרָה תּוֹשִׁיעַ לָהֶם יָדָם,/ וּבְדַבְּרָם לִפְנֵי מֶלֶךְ לֹא יִהְיֶה בָם כּוֹשֵׁל./ הֱיֵה נָא בָרוּךְ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה!/ תָּעֹז יָדְךָ וּתְבַצַע אֲשֶׁר הֵחֵלָה,/ וְהָיָה לְךָ צֶדֶק וֶאֱמֶת אֵזוֹר מָתְנָיִם./ וְאֵל אֱלֹהִים הַנֹּתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ,/ הוּא יִזְקוֹף עַם כָּפוּף הַהֹלֵךְ שָׁחֹחַ,/ וְלִשְׁמוֹעַ לִמּוּדִים יִכְרֶה לוֹ אָזְנָיִם./ אָז תָּרוֹן לָשׁוֹן אִלֵּם, כִּי תִּהְיֶה הָרְוָחָה,/ וּבְכָל חוּצוֹת יְהוּדָה לֹא יִשָּׁמַע צְוָחָה,/ וְיָסְפָה פְלֵטַת יְהוּדָה שֹׁרֶשׁ וְעָשָׂה פֶרִי./ וְרִחֵם יְיָ אֶת עַמּוֹ לֹא–רֻחָמָה,/ וְיָשְׁבוּ בֶטַח מִפַּחַד עַל–פְּנֵי הָאֲדָמָה,/ וְלֹא יוֹסִיף לָלֶכֶת עִמָּם בַּחֲמַת קֶרִי./ כִּי גַם גּוֹיִם וּלְאוּמִּים גַּם אָדָם יַחַד/ רַק בְּחָכְמָה יִחְיוּ יִשְׁלָיוּ מִפַּחַד,/ שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הַחָכְמָה לִבְעָלֶיהָ:/ כִּי בְאוֹרָהּ וּבְחוּמָהּ עֲלֵיהֶם תּוֹפִיעַ,/ בָּהּ מַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר רָקִיעַ,/ וַאֲמִתָּהּ סֹחֵרָה לַבֹּטְֽחִים עָלֶיהָ./ וּלְךָ יְשַׁלֵּם חֶסֶד הַגּוֹמֵל חֲסָדִים,/ הוּא יָשִׂים כִּסֵּא לְךָ בֵין כִּסְאוֹת נִכְבָּדִים,/ לְשׁוֹנְךָ תַצְמִית מִרְמָה, צָרִים תַּכְנִיעַ./ לְעַמְּךָ תִהְיֶה מַחֲסֶה, לַאֲחֶיךָ בֵית מְצוּדוֹת,/ יִקָּרֵא שִׁמְךָ לְעוֹלָם כְּרֶמְיֵהּ אִישׁ חֲמֻדּוֹת,/ וּלְישְׁבֵי מַחֲשַׁכִּים אוֹר חָדָשׁ תַּזְרִיעַ!/ א”ב“ג./ לרגל המלאכה אזכיר פה גם אשר כתב ידידי המנוח הרב החכםהמפורסם מו”ה יצחק בער לווינזאהן זצ“ל בעת ההיא מכתם קצר ונעים על הרבהצדיק השוע זיר משה מנטיפיורי הי”י: עַל אַדְמַת חָם,/ מֹשֶׁה בְּנוֹ עַמְרָם,/ הָפַךְ מַיִם לַדָּם;/ וּמֹשֶׁה אִישׁ הַבֵּינָיִם,/ בְּרִדְתּוֹ אֶל מִצְרָיִם,/ הָפַךְ דַּם לֵמָּיִם! – ↩ לא ידעתי לכוון פה דברי המחבר, כי בראשית דבריו כתב שלומדים שם כמה מאות נערים! המעתיק. ↩ בס' האשכנזי כתוב 5400 וע“פ פרטות החשבון נראה ברור שהוא טעות הדפוס וצ”ל 4500. המעתיק. ↩ כצ“ל ובס' האשכנזי כתוב 13, 7 והוא שבוש. ובפרשהמ”ג נזכר שם העיר בפסוק ז‘, ח’, ט‘. ועוד נזכר בפרשה מ"ד פסוק א’ ובפרשה מ“ו, י”ד וגם בפרשה ב' פסוק ט"ז ושם לפי הכתיב תחפנס והקריתחפנחס. המעתיק. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43725	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q555907", "authors": "לודוויג אוגוסט פרנקל", "filepath_pby": "/p27/m43725", "genre": "זכרונות ויומנים", "original_language": "de", "pby_id": 43725, "source_edition": "וינה: דפוס יוזף האלצווארטה יוניאר", "title": "ממצרים", "translator_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q329845", "translators": "אברהם בר גוטלובר" }
62734/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .6091 ,טסוגואב 9 ו”סרת באב ט“יב גנוק־גנוהב רטפנ ףסוי לואש .)רטסג .מ איצוה( י"הכ לש לימיסכפב ןאוידה .)ז”צרת־ב“צרת .ג—א ןילי דוד ואיצוהש ,תודיחהוםילשמה ןג( ”היפעלא־לא־ובא יולה סורדט לש ןאווידה תא הליג ןכו ;6291( הניו( ”שישרתה תצבשמ“ ;ג“פרת הניו .יולה הדוהי 'ר ירישל קיפסמ שוריפ ;)לואש תעבג( סיורק לאומש לש ותכירעב ונובזעמ ואצי ארזע־ןבא השמל ”שישרתה רפס“לו יולה הדוהי 'ר ירישל וירואיבוויתורעה .ויתורעהו ויתוהגהב םיריש תצק ומצעב םסריפ ןכו ומשב ןאיבהלוגהנ דימת אלש ,םייניבה ימי תריש ירקוחל תורעה חלוש היה .היישעהםלועמ תוחוקלה תונומת ןומהמ םיעבצ ללשב םהינפל ראותמה ,םיענה הזחמה לאטיבהמ תורצק םלכש יניעו הריאמ הניאש הירלקפסאב םילכתסמ םה םלועל וניררושמםהב ושמתשה רשא תולמה ךרע ןיבהל בל ומישי אלש ןמז לכש ,חטובו טקש בלברמואו ,םדגנ הייולג האחמ ךרוע יבא תיבב ריעצה ינאו תיברעה ןושלהו תורפסהוברע־תוצראב יווהל םירז םתויה לשב ,תירבעה הרישה ינמכמל רודחל םהמ רצבנש ,םירחאו ידורב םייח לע גורטקב .352־ 432’לג ,1091 הריפצה ”רישה תחת םיריסה לוק“ :הרדיסה הנייטצהדוחייב .)בורל תואמגוד תאבה ךות ,הפוריאב םיידוהיה םימכחה ןיבמ דרפס־תרישירקוח לש םתנבה רסוח :םרקיע לכש )ךליאו הרשע־עשתה האמל םינומשה תונשמ ”הריפצה“ב םירמאמ תרדיסםסריפ .הינמכמ לכל תיברעה תעידיו יברעה יווהה עקר לע םייניבה־ימי תריש רקחבקסע .ודוהב ןי’צוק ידוהי ןעמל השע ףאו קוחרה־חרזמבתועסמ ךרע .ומצע לשמ יאקנב קסע םש ולהנב גנוקנוהל רבע ףוסבל .ייבמובב ןוששתחפשמ לש לודגה רחסמה־תיבל ףתוש השענ ןכמ־רחאל .ותחפשמ ןב ,ןושארה ןושש דודםש םיקהש יכוניחה דסומב םייללכ םידומילב תומלתשה םשל ודוהל אצי 81 ןב .תילגנאו תיתפרצ תעידי דוחייבו תיברעב ,התורפסו תירבעב תגלפומ העידי ומצעל שכר .9481 רבמצדב 62 ,י”רת תבטב א“יב דדגבב דלונ ףסוי הללדבע ןב לואש וילע – )9481 –6091( ףסוי הללאדבע ןב לואש	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "", "authors": "אלמוני/ת", "filepath_pby": "/p375/m43726", "genre": "שירה", "original_language": "", "pby_id": 43726, "source_edition": "שירה ופיוט של יהודי בבל, מכון בן צבי", "title": "שאול בן עבדאללה יוסף (1906– 1849) – עליו", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר יוֹסֵף שְׁטֵין 1.jpg נולד 1864 בבוגופול (פודוליה). גמר את האוניברסיטה בקיוב. בשנים 4–1980 – רופא בבוגופול; 1984–1920 – בייליסבטגראד, מיסד שם חברהלמלחמה בשחפת. 1894 – ממיסדי הקואופרטיבים הראשונים של בעלי־המלאכה ברוסיה; מיסד האגודה הראשונה ברוסיה להגירה; ציר הקונגרסים הציונים ה־6 וה־7 וצירועידת מינסק. 1918–1920 – יו"ר העיריה וועד הקהלה בייליסבטגראד. 2–1920 – יו“ר ועד הקהלה היהודית באודיסה, חבר מרכז ציוניאוקראינה מ־1922 בארץ־ישראל. עד 1932 ראש ההסתדרות הרפואית בא”י, עורך “הרפואה”. נפטר כ“ז חשון תרצ”ו (1937). את הד"ר יוסף בן אברהם שטיין הכרתי מתקופת הקונגרס הציוניהראשון, ולנגד עיני עברה עסקנותו המסועפת משנת 1897 ועד שנות חייוהאחרונות. מלא כוח עלומים התמסר הרופא הצעיר בכל חום לבו לעבודההצבורית, ובכל מקום הבליט מתוך גאוה לאומית את המגמה הציונית. והמלחמה היתהנטושה אז לאורך כל החזית: צריך היה להלחם בפנים המחנה עם מתנגדי הציונותהרבים, עם מחרימי הלשון העברית והתרבות הלאומית, צריך היה לכבוש את הקהלההעברית, את המוסדות החנוכיים, התרבותיים והסוציאליים, שנתקיימו בכספיהתורמים היהודים, אך בראשם עמדו מנהיגים ועסקנים מן המתנכרים לתנועההציונית – “הריאקציונית והשוביניסטית”. ובחוץ צריך היה לנהל מלחמה מתמדת עםהממשלה הצארית נגד קפוח זכויותינו. בימים ההם עוד לא היתה לנו פקידות בשכר, וכל העסקנים עבדומתוך התנדבות גרידא. והד"ר יוסף שטיין צעד בראש המחנה הציוני, היה הולךמאספה לאספה בבתי הכנסיות, במועדונים, בנשפים הציוניים. יצאו לו מוניטין כרופא מנוסה ודיאגנוסטיק מצוין. על דלתותביתו צבאו עשרות חולים, אבל אם נזדמן אליו אותה שעה עסקן ציוני בעניניםצבוריים היה הרופא דוחה בשבילו את חוליו. עם היותו עמוס עבודה רפואית, מצא לו ד“ר ש. זמן להשתתףבאספות הפומביות, בישיבות המצומצמות של ועדי מוסדות צבוריים שונים, לקחתחלק באופן פעיל בלשכה הציונית כאחד מסגניו של מורשה הגליל הציוני זאבטיומקין, ליסד חברה למלחמה בשחפת, לשמש כיושב ראש לעיריה ולועד הקהלהבייליסבטגראד, ואחר כך כיו”ר ועד הקהלה באודיסה, לארגן את הקואופרטיביםהראשונים ברוסיה, להיות ציר הקונגרסים הציונים (הששי והשביעי) ולהיות צירועידת ציוני רוסיה במינסק. שנים אחדות ערך את הירחון הרוסי “סיוניסטסקויהאובוזרניה” (השקפה ציונית). אמנם, בין חברי המערכת נמנו זאב טיומקין, ד“רקניבסקי וכותב הטורים האלה, אולם הרוח החיה בין חבר העורכים היה הד”רשטיין. ימים על לילות ישב על התורה ועל העבודה. “ביד אחת” כתבוערך את הירחון הציוני, ו“בידו השניה” – מלון לטיני־רוסי של רפואות, ובצותאחדא הוציא מתחת ידו לוח רפואי ברוסית (במשך 8 שנים) וכתב עשרות מאמריםרפואיים וחוברות מחקר מקצועיות ברוסית. בקונגרס הששי, בשעה שהתגלע הפרץ בין ציוני־ציון וביןהאוגנדיסטים, הלך הד“ר שטיין אחרי “אומרי ההן” ועבר למחנה האוגנדיסטים, ובשנת 1905 היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “יט”א” ברוסיה, שאליה נספחוהאוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, אך בהיותו מראשי התנועה הטריטוריאליסטיתהביט על אוגנדה ועל כל שאר הטריטוריות כעל “מלון לילה”. עברו שנים מספר והטריטוריאליזמוס לא נתן פתרון מהיר לשאלתההגירה ההמונית. הד"ר שטיין בעל הטמפרמנט הער, שהיה רגיל לעסוק בעבודהמעשית וליצור מפעלים קונסטרוקטיביים, עלה לראשונה באביב שנת 1914 לארץ־ישראל. היריבים האידיאולוגיים (ד"ר שטיין הטריטוריאליסט וכותבהטורים האלה – מציוני־ציון) נפגשו שוב על אדמת המולדת והשלימו ביניהם, וכלהוכוחים החמים על אוגנדה ועל חפוש טריטוריה מחוץ לארץ־ישראל נשכחו מןהלב. ד"ר שטיין עבר את הארץ לארכה ולרחבה. הלב הציוני החל לפעם בקרבו כבימים הראשונים, והוא החליט להשתתף באופן פעיל בבנין הארץ. הוא עשה אז בארץ שבועות מספר ותיכן תכנית לייסד מושבהגדולה על ידי ציוני ייליסבטגראד. לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינובינואר 1915, בראש משלחת ציונית מייליסבטגראד, לשם הגשמת המפעל ההתישבותיבאמת־מדה רחבה. בשובו לרוסיה הדפיס ב“ראזסוייט” מכתב גלוי, הכריז על שובולמחנה הציונים ופנה בקריאה חמה לכל חבריו הטריטוריאליסטים להסתפחלציוני־ציון. מכתבו הגלוי הכה גלים. הספקתי לקבל ממנו כמה מכתבים מייליסבטגראד, בהם הודיעני עלנצחונותיו בדרך להגשמת תכנית ההתישבות הרחבה, אולם בינתים פרצה מלחמתהעמים, והד"ר שטיין נשאר ברוסיה. ארבע שנים רצופות נפסק הקשר בינינו. אך כבר באניה הראשונההבאה מרוסיה “רוסלאן”, בתחלת 1919, קבלתי מכתב מד"ר שטיין, ובו בקשני להכיןלו דירה בתל־אביב, מכיון שהוא מתכונן לצאת מאודיסה באניה הקרובה. שלש שניםעכבה הממשלה הסוביטית את צאתו מרוסיה, ורק בשנת 1922 זכה להתישב בעירהעברית הראשונה. מאז ראיתיו בפעם האחרונה, בשנת 1914, עברו רק שמונה שניםוכאילו נזדקן בעשרות שנים, שערות ראשו ושפמו הלבינו, פניו ומצחו נחרשוקמטים עמוקים, גוו התכופף, קומתו הגבוהה הנמיכה וקולו הצלול והעז נחלש. גםמלבושיו בלו מזוקן, והרי הד“ר שטיין היה תמיד מהודר בלבושו. מנכסיו הרביםלא נשאר כלום. בני ביתו התפזרו בבלגיה וברוסיה, ואשתו גם היא עברה לברוסל. בערוב יומו בא הד”ר שטיין לתל־אביב ערירי, רצוץ ושבור מבחינה פיסית, והזקנהקפצה עליו לפני זמנה, ואילו רוחו ומרצו הכביר היו עוד אתו. ואני זוכר אותובשנת 1922, כשהוא יושב שעות ארוכות על “שפת ילדים”, על המלון של גרוזובסקיולומד עברית בשקידה והתמדה. והדברן המושבע נשתתק – לא פתח פיו באספות ובישיבות, כי לארצה לחלל את כבוד הלשון. זאת היתה גבורה נפשית שלא רבים מחוננים בה. כשרונותיו הטובים וחריצותו המיוחדת עמדו לו גם בשנות העמידה, ולעת זקנותושלט בלשון העברית בדבור ובכתב, עד כדי כך שבשנים האחרונות היה עורך אתהירחון “הרפואה” בעברית וכתב מאמרים מדעיים בעברית. הרוח של עסקנות ערה שבה אליו. נעשה פעיל בהסתדרות הרפואיתועמד כעשר שנים בראשה, היה חבר ועדת הבקורת של הברית העולמית של רופאיםיהודים, יסד מטעם ההסתדרות הרפואית שתי מרפאות צבוריות בתל־אביב והיה חברמועצת ברית הציונים הכלליים עד יומו האחרון. שנה ורבע לאחר שהמות גזל ממנו את אשת נעוריו, – מת מיתהחטופה בחדר־עבודתו, בחצות הלילה, גלמוד וערירי בלי שיהיה על ידו מישהו מבנימשפחתו, מקרוביו וממכיריו הרבים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43741	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43741", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43741, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר יוֹסֵף שְׁטֵין", "translator_uris": "", "translators": "" }
שׁ בֶּן–צִיּוֹן נולד בי“ג כסלו תרל”א בטלנשטי (ביסרביה). מחשובי הסופריםהעברים ומראשוני המחנכים בשיטת “עברית בעברית”. ממיסדי הוצאת “מוריה” (עםביאליק ורבניצקי) ומחבר ספרי למוד (“בן עמי”, “במשעול” ועוד). בשנת 1905 עלה לא“י. מראשוני תל־אביב ומעסקניה, ובמשך זמן מסוים – סגן ראש ועדתל־אביב. מלבד ספוריו ושיריו המקוריים, תירגם לעברית את “וילהלם טל” לשילר, “הרמן ודורותיאה” לגיטה, “ארץ אשכנז” ושירים רבים אחרים להיינה. ערך והשתתףבעריכת כמה כתבי־עת ספרותיים (“העומר”, “האזרח”, “בוסתנאי”, “החנוך” ו“מולדת”). טיפל גם בהיסטוריוגרפיה של תל־אביב. נפטר בכ”ז אייר תרצ"ב. עלשמו – “שדרות ש. בן־ציון” בתל־אביב. הוא היה לא רק איש הספרות, אמן בחסד עליון, מאלה שההשגחהחוננה אותם בעין מעמיקה ראות, בנפש פיוטית ובלב מלא רגש – אלא גם אישהחברה, עסקן צבורי בעל מעוף, החש את דופק הזמן וער לכל תופעה צבורית. הואנמנה על קבוצת בעלי הדמיונות הראשונים, שהעיזו לתכן תכניות על יסוד נקודתישוב עירונית יהודית – תל־אביב – והוא השתתף שנים רבות בעיצוב דמותה הגשמיתוהרוחנית של נקודה זו. ש. בן־ציון היה זמן ידוע שופרה הספרותי של תל־אביבושל מניחי היסוד האזרחי שלה. בזכרוני נחרת האיש כ“סייפא וספרא”, כפייטןיפה־רוח מצד אחד וכלוחם צבורי שנון מצד שני. את ש. בן־ציון המספר הלירי, שספוריו – וביחוד הספור “נפשרצוצה” – לקחו לב ונפש, ידעתי עוד מן הגולה. אולם פנים הכרתיו רק באדרתרס"ו. באחת הסימטאות ברובע הערבי “מנשיה” ביפו, פגשתי באחד מערביהאביב, שני צעירים בלוית צינה דיזנגוף ז"ל. משונה קצת היתה הפגישה: מסביב – צריחות וסלסולי־גרון בנוסח המזרח של תגרנים, נעירת גמלים וחמורים, צהלתסוסים ופרדים, עד אשר “בקעה הארץ” לקולם. ובתוך האנדרלמוסיה הזאת–חוצים להםבקושי העוברים והשבים. וחבורתנו הקטנה נדחקה אף היא לתוך המערבולת, ובקושירב מצאה את דרכה. לאחר מאמצים רבים הצלחנו להתקרב אל בית משפחת דיזנגוףסמוך לתחנת הרכבת ביפו. הגברת דיזנגוף הציגה אותי, את שכנה, לפני שני מלויה – גוטמן האב וגוטמן הבן. שניהם היו הדורים בלבושם, זקופי קומה, רעננים ומלאיעלומים, ומתוך כך הייתי קצת במבוכה וקשה היה לי להבחין ביניהם – מי האב ומיהבן. פניו של גוטמן־האב היו יפים, וארשת של פייטן להם. זו היתה פגישתנו הראשונה. מאז, במשך עשרים שנה רצופות, היינו מזדמנים לעיתים קרובות מאד בעבודה צבורית. ראיתיו בנסיבות שונותובמצבי־רוח שונים, כסופר וכעסקן וכבונה וכנואם. זכורני את שמחתו הגדולה, כשבשרתי לו על הגדלת מספר חבריהאגודה “אחוזת בית”. אגודתנו מנתה אז כשלשים חברים, שכל אחד מהם הכניסלקופת הבנק אפ"ק ארבעים פראנק על חשבון הקרקע. פני ש. בן־ציון צהלו וקרנו, דרך־אגב הראה לי את החוברת הראשונה של הרבעון “העומר” שהיה מעורכיו, ודיברברגש על הנסיון הנועז להוצאת מאסף ספרותי קבוע בארץ־ישראל שיהיה בו מרוחהמולדת ומבשורת החדש. ש. בן־ציון, שהיה מראשוני הסופרים בעלי השם שעלו ארצהבתקופה החדשה, חלם על יצירת מרכז תרבותי וחנוכי בארץ, תלה תקוות רבות בנוערהלומד והאמין באפשרות ליצור פינה עברית אירופית בין חולות ארץאסיאתית. חדות הבנין והיצירה הגשמית של ש. בן־ציון הגיע למרום־שיאה, כשזכה להתחיל בבנין ביתו (באב תרס"ט) ברחוב הרצל. באותו זמן נגש גם ליצירהרוחנית – לעריכת הירחון לבני הנעורים “מולדת”, ירחון שנעשה במשך הזמןלמכשיר חנוכי ממדרגה חשובה. בוקר־בוקר הייתי פוגשו בימים ההם כשחבילת כתבי־יד תחתזרועותיו, אץ ונחפז מבית המערכת לבית הדפוס וחזרה. הוא דאג לגורל בית הספרהעברי, לחנוך הדור הצעיר ולתחית לשוננו. נחרת בזכרוני משאו שנשא בפני אלפישומעים באחת האספות הפומביות תחת כפת השמים בחצר הגימנסיה העברית הרצליה, בימי מלחמת העברים נגד חברת “עזרה”, כשזו החלה להחדיר את הלשון הגרמניתוהרוח הגרמנית לתוך כתלי בתי הספר העבריים. בין ראשי הלוחמים היה ש. בן־ציון, אשר חצב בנאומיולהבות־אש נגד הטמיעה הגרמנית. לא היה מן הנואמים המושבעים והשגורים, אבל כלנאום שלו היה עשיר בתכנו ובסגנונו, בחינת מחרוזת של ברקי מחשבה ופנינילשון. בצד עבודתו הספרותית והחנוכית עסק, כאמור, ש. בן־ציון גםבענינים צבוריים ועירוניים. היה אחד החברים הראשונים בועד תל־אביב ובמשךשנים רבות מילא בו תפקידים חשובים. השתתף באופן פעיל בועדה ליצירת החוקההראשונה של עירית תל־אביב, שעל יסודותיה הוקמה תבנית העיריה העבריתהראשונה. במשך זמן עבודתו כיהן גם כסגן ראש ועד תל־אביב, ובמשך זמן ידועהשתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב. עבודתו המיגעת וטירדותיוהמרובות לא השפיעו על מראהו החיצוני ותמיד היו פניו נראים צעיריםורעננים. עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, הוכרח ש. בן־ציון יחד עםשאר הנתינים הרוסים, להתעתמן, כדי שתהיה לו הזכות להשאר בארץ. כשראה המודיראיל נפוש (מנהל ספרי תעודות הלידה) את ש. בן־ציון החליט, שאינו למעלהמשלשים. לא הועיל הפאספורט הרוסי ולא הועילה גם עדותו של ראש ועד תל־אביבמ. דיזנגוף, שהעידו על גילו הנכון. המודיר עמד על דעתו הראשונה ורשם את ש. בן־ציון בספרי הלידות שהוא בן 28 שנה. רק לאחר שש. בן־ציון הראה למודיר אתהרשום באנציקלופדיה, נאלץ להסכים בעל־כרחו שמלאו לו כבר 45 שנה… כשחלה חובת עבודת הצבא גם על המתעתמנים החדשים, שילם ש. בן־ציון את הכופר הצבאי בסך 1000 פראנק, ולאחר שהוכרז גיוס כללי גם על אלהששילמו את הכופר במיטב כספם, נרשמנו1 שנינו (המנוח ואני) כמכונאים ראשיים במכוני המים של ועד תל־אביב. יום יום היינובאים שנינו למקום מכוני המים, בדקנו את המנועים והמשאבות ואת רשת הצנורות, ועל ידי כך נשתחררנו לזמן־מה משרות ה“עמליה” בעבודות הצבוריות בחזיתהמלחמה. בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב בניסן תרע"ז נפגשתי עם ש. בן־ציון בפתח־תקוה, ששימשה תחנה ראשונה לגולי תל־אביב. על אף המצוקה הכספיתוסבל הנדודים ומאורעות המלחמה, לא נפל רוחו בקרבו, והביט על הכל באופטימיותגמורה ואמונה ובטחון. קיוה והאמין, שפעמי הגאולה והשחרור הולכים וקרבים. ואחר כך – כמה היה שמח לקראת גידולה של תל־אביב. התגאה בזה, שגם הוא זכהלסייע בעבודתו להתפתחותה של תל־אביב. בשעת הפולמוס על הכותל המערבי, התעוררש. בן־ציון ויצא מוכן למלחמה לטובת הועד “למען הכותל המערבי”. באספותהפומביות התרגש ודיבר בהתלהבות על קדשי האומה ועל הערכים הלאומיים ודבריוהציתו אש גם בלבות השומעים ביחוד מן הנוער. כאחד הקנאים עמד ודרש לא לוותראף כמלוא נימה על קנינינו הרוחניים ועל שרידי קדשנו העתיקים, המקשרים אותנועם עברנו הגדול. ש. בן־ציון אהב אהבה עזה את תל־אביב, ובשנה האחרונה לחייוקיבל על עצמו עריכת ספר גדול על העיר העברית, בצורת הרצאה היסטורית שתקיףאת כל קורותיה של תל־אביב במשך עשרים וחמש שנות קיומה. הוא הספיק להכיןפרוספקט בהוצאה יפה והדורה, וגם הספיק לכתוב את המבוא ואת הפרקים הראשוניםעל תל־אביב. ובעצם ימי עבודתו הספרותית חלה; בכל פעם כשרפתה מחלתו התאוששוהיה ממשיך לכתוב ולרשום רשימות על תל־אביב. יום־יום היה מעלה על הנייררשימות חדשות, שדלה מן הארכיון והאמין, שעוד יזכה בחייו לברך עלהמוגמר. אולם לא זכה לברך על המוגמר. אחרים המשיכו את אשר החל (עריכת “ספר תל־אביב” עברה אחרי כן לידי הסופר א. דרויאנוב ז"ל, ואף הוא לאסיים אלא את הכרך הראשון). שבע מכאובים ואכזבות נסתלק מעולמנו. אולם העיר תל־אביבקבעה לזכרו של הסופר והעסקן יפה הרוח שדרות נאות. אשר בצל עציהן ישחקוילדים ועל ספסליהן ינוחו זקנים בערוב יומם. זכרו של ש. בן־ציון לא יסוףמתל־אביב. במקור “נרשמיו” – הערת פב"י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43742	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43742", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43742, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "שׁ בֶּן–צִיּוֹן", "translator_uris": "", "translators": "" }
יְהוּדָה גְרַזוֹבְסְקִי 3.jpg נולד בתרכ“ב (28 פברואר 1862) בפוהוסט, פלך מינסק. בשנת 1887 עלה לארץ־ישראל. מן הראשונים להוראת עברית בעברית, וממחבריתכנית־הלמודים הראשונה לבית־הספר העברי. חיבר ספרי־למוד רבים. תירגם ועיבדהרבה מספרות העולם בשביל הנוער. בעיקר התמסר לבלשנות העברית וחיבר מלוניםרבים. עם השלמת ההדפסה של מלונו הגדול, בתרצ”ז, על סף יום־הולדתו ה־75, נתכבד בתואר “אזרח הכבוד של תל־אביב”. לפני יובל שנים הכרתי לראשונה את יהודה גרזובסקי, שהיה אז מורה במושבה הקטנה עקרון (מזכרת בתיה). זה היה בקיץ תרנ"א, חדשים מספר לאחר עליתי הראשונה ארצה. מעטים היו בימים ההם אלה שעשו את העברית ללשון חייהם היום־יומית. אפילוהמשכילים העברים היו מדברים עם בני משפחתם בלשונות השגורות בפיהם מארצותמוצאם או בלשונות המתהלכות בארץ, לשונות המזרח, לשון הקורפוס הדיפלומטי – – – העברית היתה במקרה הטוב ביותר, לשון בית הספר העברי החדיש שהיה אז עדייןבעצם התהוותו. גם הנוער הלומד היה נוהג לדבר אחד “מקרא” בבית הספר, ואחד “תרגום” – בבית, עם ההורים. עול־ימים וחולם־חלומות הייתי בבואי ארצה, ולא מעט נתאכזבתילשמוע לשונות דור־הפלגה, לאחר שתארתי לי כי בארץ העברים הלשון האחת והיחידהבפי גדולים וקטנים היא – עברית. בין יחידי הסגולה, שהעברית היתה לשונם בבית ובחוץ, בלי כלסייג והגבלה: אליעזר בן־יהודה (בירושלים) והמורים יהודה גרזובסקי (בעקרון) ודוד יודיליביץ (בראשון־לציון). יתכן, כי בימים ההם היו עוד מתי מספרשהעברית היתה לשון יום־יומם – ואני לא הכרתים. בצעירותו למד יהודה גרזובסקי בישיבת וולוז’ין. ארצה עלהבשנת תרמ"ז. בשנים הראשונות לבואו ארצה היה פועל פשוט בשדה, שומר בכרמים, עוזר לקצב ומוביל בשר מן האיטליז שבראשון־לציון ליפו, עוזר בחנותו שליחזקאל סוכובולסקי (דנין) ביפו ועובד עבודות פשוטות אחרות. את שעותיוהפנויות מן העבודה המפרכת הקדיש לעניני ספרות ותרבות. מקורביו ומיודעיו הכירו בו שנועד למטרות יותר חשובות, ובשנת תרמ"ט הוזמן גרזובסקי להיות מורה בעקרון. שנתים עסק בהוראה במושבהנדחת זו. מעקרון עבר לזכרון־יעקב. אולם שמו הלך לפניו ועד מהרה נתפרסםכבלשן, סופר־מחבר ומורה בעל ידיעות עמוקות ורחבות. באותו פרק זמן החל מפרסם מכתבים מארץ־ישראל בעתוניםהעבריים בגולה – “המגיד”, “המליץ” ו“הצפירה” – ובעתוני הארץ: “הצבי” ו“האור” (בעריכת בן־יהודה). מעקרון עבר לזכרון־יעקב, שהיתה אז בבחינת “אם מושבותהשומרון”. מעט־מעט החל מגשים את שאיפותיו לשכלול בית הספר העברי ולחנוךהנוער. היה מן הלוחמים הראשונים להשלטת “עברית בעברית” בכל בתי הספר העברים, שהתקיימו אז בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. בתרנ"ב היה מן היוזמים והמיסדים הראשונים של הסתדרותהמורים הראשונה בארץ־ישראל. לעזרתו בא אז חברו המורה דוד יודיליביץמראשון־לציון, ובכחות משותפים קראו לאספת מורים הראשונה לשם דיון מקיף עלבעיות החנוך העברי בארץ. בימים ההם סבלו מאד בתי ספר העבריים בארץ־ישראל מחוסרתכנית למודים מסוימת, וגרזובסקי הטיל על עצמו את הטורח לחבר תכנית למודיםראשונה לבית הספר העברי. בשנת תרנ"ג הוציא בהשתתפות אליעזר בן־יהודה ודוד יודיליביץעתון לילדים “עולם קטן”. העתון יצא אחת לשבועיים, בירושלים, ורכש לו קוראיםרבים וגם בחוץ־לארץ. זה היה אז העתון העברי הראשון לילדים. גרזובסקי כתב כמה וכמה ספורים לילדים “שכיות החמדה”, אףעסק הרבה בתרגומים ועיבודים מספרות העולם, כמו: אנדרסון, דיקנס, מרק־טוין, ז’ול ורן ועוד. בשנים תרנ“א–תרנ”ו הוציא את ספרי הלמוד “בית ספר” (בהשתתפות המורה ח. ציפרין), ו“הפרוזדור”, ספר לחשבון “המחשב”, ספר למודלמדעי הטבע “ראשית למודי הטבע”. אחר כך הוציא “אוצר הלמוד העברי”, “אוצר הציורים” ו“הקריאהוהכתיבה” יחד עם ש. ל. גורדון. יחד עם יודיליביץ הוציא את “ספר השעשועים” ועם י. י. יחיאלי הוציא את “תרגילי הסגנון” ו“ספר המורה והתלמיד”, ועודועוד. שנים רבות היה סופר קבוע מארץ־ישראל בעתונות העברית בחו"ל, בשמו המפורש ובעילום־שם. היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, והיה הרוח החיה בסניף ואחרי־כן במרכז ביפו. בתרנ"ט הוזמן כמורה לעברית בבית הספר החקלאי מקוה־ישראל. כאן נאלץ לעמוד במערכת קשה נגד הנהלתו ומוריו של בית־הספר לשם השלטת הלשוןהעברית בין כתלי בית הספר, כיון שבכל בתי הספר מיסודה של “חברת כל ישראלחברים” (“אליאנס”) ובית הספר של מקוה־ישראל בכללם, היתה הלשון העבריתבבחינת לשון זרה. כל הלמודים נלמדו בצרפתית והלשון השלטת בין המוריםוהתלמידים היתה – צרפתית. העברית היתה כעין בת חורגת. י. גרזובסקי היה בבחינת “סייפא וספרא”, ושנים על שנים ניהלמלחמה עקשנית בין כתלי בית הספר ומחוץ לתחומיו, כבש עמדה אחרי עמדה וחלק רבלו בנצחונה של העברית בבתי־ספר אלה. י. גרזובסקי דאג לא רק להקנית העברית לבני הנעורים, כי אםגם לעם. עבודתו בשדה הבלשנות מתחילה בשנת תרס"ג, בה הוציא – בהשתתפות יוסףקלוזנר – מלון־כיס עברי, אשר נפוץ ברבבות טפסים, בעיקר בחוץ־לארץ. בשנת תרס“ו הוזמן על־ידי מנהלה הראשי של חברת “אנגלו־פלשתינה”, ז. ד. לבונטין, לעבוד כסגן מנהל בנק אפ”ק בבירות (סוריה). במשרה זו שימש עד תרע"א ונתחבב על לקוחות הבנק בעיר זו. לאחר שש שנות עבודתו בבירות חזר לארץ־ישראל והמשיך לעבוד בהנהלה המרכזית של בנק אפ“ק ביפו עד תרפ”ט. גם כבנקאי גילה חריצות, זריזות, פקחות וחריפות. רכש לואמון רב בצבור: כנתין עותומני הוקנו לו זכויות רחבות ברכישת נכסי דלא־ניידיבלי כל הגבלה. וכך נעשה ל“עשיר מדומה” בעל נחלאות גדולות בארץ־ישראל, כיוןשעל שמו נרשמו בספרי הממשלה התורכית אלפי דונמים במושבות ובתל־אביב. הממשלה התורכית וכן ממשלת ארץ־ישראל חשבו את גרזובסקילעשיר מופלג, ולמעשה היה רק בבחינת שם מושאל לבעלותם של הנכסים העצומים. עםהאפשרות החוקית הראשונה הועברו כל הקרקעות על שמות הבעלים האמתיים, בלי כלהפרעה ובלי הוצאות יתירות. בתקופת מלחמת העמים של 1918–1914 גורש י. גרזובסקי על־ידיהרשות הצבאית לדמשק, ומשם עבר לחיפה. אף שם לא קפא על שמריו. גם בזמןשהשלטונות התורכים עקבו אחרי פעולותיו בשבע עינים, הקדיש גרזובסקי הרבהמזמנו ומרצו לרכישת כמה אלפים דונמים קרקע על הר הכרמל, שהיתה אז קניןהגרמנים. את הקרקע קנה בעזרת אפ"ק בשביל חברת הכשרת הישובלארץ־ישראל במחירים ירודים מאד. קרקע זו נמכרה ליחידים, אשר החיו בתוםהמלחמה את השממה והקימו את “הדר הכרמל”, ועוד כמה שכונות עבריות המתנוססותלתפארה על הר הכרמל. הסלעים והכפים כוסו גינות־ירק, אילנות וחורשות למכביר, והישימון הפך לישוב חי, פורה ומפרה. גם בימים שגרזובסקי היה שקוע בראשו וברובו בענינים כספייםוכלכליים בבנק, לא שכח גרזובסקי את עניני הספרות והוציא בשנת 1920 בהשתתפותדוד ילין, את המלון העברי, הידוע למדי בחוגי הקוראים העברים. לאחר עבודתו הפוריה בבנק הלאומי שלנו קרוב לעשרים וחמש שנה הפסיק את שרותו, פרש הצדה ויצא לפנסיה בגלל גילו. מאז התמסר כולו לתורה ולבלשנות ולמחקר, עבד שנים על שניםבהתמדה בלתי־פוסקת עד שזכה להוציא את המלון הגדול “מלון השפה העברית” ומלונים קטנים שונים. ליחו עומד בו גם בהגיעו לגבורות והוא מקיים במלואו אתהכתוב “והגית בו”. נכנס אתה לחדר עבודתו – ולפניך ים של ספרי מחקר ובלשנותמכל הדורות והזמנים, ואיש הגבורות שוחה בים זה כשחיין מנוסה1 ובדוק, דולה פנינים מפה ומשם, חורז אלמוגים, מעשיר את אוצר ספרותנו ומגדיל את נכסינו התרבותיים. העיר תל־אביב, שגרזובסקי יושב בה שנים רבות ובה הוא עובדויוצר את מפעל חייו התרבותי – כיבדה אותו, במלאת לו שבעים וחמש שנה, בתרצ"ז, בתואר “אזרח כבוד של תל־אביב”. במקור “כשחייו בנוסה” – הערת פב"י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43743	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43743", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43743, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "יְהוּדָה גְרַזוֹבְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
מָרְדְכַי בֶּן־הִלֵל הַכֹּהֵן 4.jpg נולד בי“ג שבט תרמ”ז (1856) במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיההלבנה). מראשית כניסתו לעתונות הטיף לחבת־ציון ולתחיה לאומית. היה צירהקונגרס הציוני הראשון והנואם הראשון בו עברית. עלה לארץ־ישראל בשנת 1907 ומאז תפס מקום חשוב בחיים הצבוריים, התרבותיים והכלכליים. ממטיפיהקואופרציה האשראית וממארגניה. ממיסדי תל־אביב ומראשי עסקניה. ראש המשרדהארצישראלי (שקדם ל“ועד הצירים”) בירושלים. יוזם אגודת הסופרים העברים. במלאת לו 80 שנה, בתרצ“ו, נבחר לאזרח הכבוד של העיר תל־אביב. נפטר בכ”גכסלו תרצ"ז בחיפה, ונקבר בבנימינה. סייפא וספרא במלוא המשמע: איש מעשה וחכם־כלכלה רב יזמה, בקי ויודע בהויות העולם ובתכסיסי הבורסה, גדוש אמצאות מסחריות ותכניותפיננסיות, אדם שהשעה היתה משחקת לו רוב ימיו, עשיר. ועם זה: ספרא רבא, שנוןהעט וקל העט כאחת, חריף ומפולפל, פובליציסטן רב־כשרון וכותב־זכרונות מצוין, עסקן רב־גוני בשטחי כלכלה וספרות. כזה היה מרדכי בן הלל הכהן וכך ראיתיו. כשהכרתיו לראשונה – כשלשים שנה לפני מותו – היה הישובהעברי ביפו דל ומצער ביותר (2500 איש) ומציאותו כמעט לא ניכרה בתוך הישובהערבי והנוצרי שמנה 25.000 נפש. אנחנו, בני העליה הראשונה והשניה, היינומצטופפים בסמטאות הצרות והמלוכלכות של השכונות הערביות והיהודיות, והיתהלנו הרגשה כאילו נקרענו מעולם התרבות ושקענו בזוהמה. ור' מרדכי בן הללהכהן, שנחשב על האמידים, לא יכול להשלים עם הדירות המזוהמות שבשכונות “מנשיה”, “נוה שלום” ו“נוה צדק”, – והתישב עם משפחתו במושבה הגרמנית הסמוכהליפו. בימים ההם היה זה “מאורע חשוב”, והדירה הארעית1 של משפחת מ. הכהן נעשתה לנקודה מרכזית לעסקנים, לסופרים, למורים, לאנשי הרוח והכלכלה. שתי משפחות “מרכזיות” היו לנו בימים ההם ביפו: משפחתדיזנגוף ומשפחת ליבונטין, ושתי משפחות “מרכזיות” היו במושבה הגרמנית שמחוץליפו: משפחות מרדכי בן הלל הכהן ואליהו ברלין. כל פעם שביקרתי בביתו של מ. הכהן, מצאתי שם פנים חדשות. אנשים בלי הבדל מעמד ומפלגה היו באים להתחמם לאורו של האיש החביב והנוחלבריות, לשמוע מפיו דבור מעודד, לשוחח עמו על עבודתנו הישובית, ליטול עצהמפיו על מפעלים כלכליים ותרבותיים, וגם לשמוע קצת מילתא דבדיחותא. כי אתדבריו היה מתבל תמיד בהומור ובחיוך, ומפעם לפעם היה מעניק לבני שיחתומאוצרו הרב פתגמים, משלים, ספורים קלים, חדודים מהויות העולם היהודי וביחודמן המשטר הצארי ברוסיה שהיה בקי בו מאד. ונושאי השיחה בימים ההם: הסכויים של החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, עניני מסחר ותעשיה, חקלאות וקואופרציה, הגמנסיה העבריתהבת־יחידה “הרצליה”, בית הספר לבנות ובית המדרש למורות מיסודם של ועד חובביציון, הצעות לשפור העתונות העברית, הוצאת “קהלת”, הירחונים “החנוך”, “מולדת” וכו'. והיכן לא היתה ידו של מרדכי בן הלל? הוא היה אחד המיסדיםהראשונים של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנות 1905–1906 בתי־חרושת לתעשיתשמנים וסבון בלוד ובחיפה, ובעת ובעונה אחת פתח יחד עם גיסו פבזנר בית מסחרגדול בחיפה, והתענין גם בגורלו של בית החרושת ליציקה ולמכונות של ל. שטייןושותפיו ביפו. בשעה שבית החרושת ליציקה, אשר העסיק למעלה ממאה פועליםיהודים, היה מפרפר בין החיים והמות, הסכים מ. הכהן להטיל על עצמו את הנהלתהתעשיה המסובכת. במשך חדשים מספר הצליח לתהות על קנקנו של מפעל תעשיתי זהורצה להכניס בו כמה תקונים חשובים, וכשלא נשמעו לו, הסתלק. לאחר זמן־מהנסגר בית החרושת ובעלי המניות הפסידו את כל הונם. ובראשית בנינה של תל־אביב עבדו כל חברי הועד עם דיזנגוףבראשם מתוך התנדבות עסקנית (בשכר היה רק מזכיר אחד), והם חלקו ביניהם אתהתפקידים הצבוריים. ומ. הכהן העמיס עליו כמה שרותים חשובים, שסייעו הרבהלהתקדמות תל־אביב הקטנה. בשנת תר“ע ותרע”א חיבר מ. הכהן את התקנות הראשונות שלתל־אביב, ובאותו זמן ערך גם את ספר־האחוזה הראשון, שבו נרשמו כל הנכסיםהפרטיים והצבוריים בתל־אביב ועם זה היה גם גזבר הועד בשנת הבניןהראשונה. בימים ההם לא היו נוהגים בתל־אביב להביא ענינים שבין אדםלחברו לערכאות הממשלה, אלא כל התביעות הכספיות והסכסוכים שבין הועד תל־אביבותושבי השכונה, היו מובאים לפני הועדה המשפטית של הועד, או לפני משפט השלוםהעברי בתל־אביב. ברוב המקרים היה מ. הכהן מופיע כבורר, שופט וסניגור, כמובןשלא על מנת לקבל פרס. ובשנים ההן לא היתה גם ועדה מתמדת לקביעת שמות לרחובותבעיר, וכשחברי הועד התלבטו בשאלת השמות לרחובות הראשונים היו נמלכים לעתיםקרובות במרדכי בן הלל. כשעמדה בראשית תרע“א השאלה בדבר קריאת השדרותהראשונות על שם הברון בנימין רוטשילד, הטיל הועד על דיזנגוף וכהן לנסח אתהמכתב לבארון רוטשילד, ואת המכתב מסרו לידי מר ז. גלוסקין, שיגישו לבארוןבעת ביקורו בפאריס. בכל הענינים הספרותיים ועריכת תזכירים לממשלה, למוסדותולאישים חשובים היה דיזנגוף נמלך בדעתו של “היועץ המושבע” מ. הכהן. כשנבחרהבטבת תרע”א ועדת גננות בת שלשה, שצריכה היתה להחליט על בחירת העצים לנטיעותבשדרות רוטשילד ובשאר הרחובות, היה אחד מן השלשה מ. הכהן. העבודות הספרותיות של תל־אביב היו תמיד נעשות על ידידיזנגוף ומ. הכהן, והם מצאו ביניהם לשון משותפת תמיד. החוברת הראשונה של “ידיעות תל־אביב”, שיצאה לאור בטבת תרע"ב, נערכה כמעט כולה על ידי מרדכי בןהלל הכהן. בשנים הראשונות לא היה בתל־אביב כל מוסד בנקאי והתושביםהיו מוכרחים לנסוע ליפו, כי שם היו: בנק אנגלו־פלשתינה, בנק עותומני, קרדיטליאוני, ובנק דויטשה־פלשתינה. מ. הכהן הבין את הערך הגדול שיש לבנק מקומיבשביל התפתחותה של תל־אביב, והוא עיבד, בראשית שנת תרע“ד, הצעה מפורטתליסוד בנק עירוני של תל־אביב, כדוגמת הבנקים הקיימים בערים הגדולותוהמפותחות באירופה. ובעוד הוא שקוע בהגשמת הצעתו החשובה, פרצה, באב תרע”ד, מלחמת העמים. מיד נסגרו כל הבנקים ביפו והוכרז מורטוריום. בעלי הפקדונות לאיכלו לקבל את כספם בבנקים, והמצב הלך והחמיר מיום ליום. ובימים קשים אלהריכז דיזנגוף מסביבו את העסקנים החשובים מכל השדרות ומכל החוגים, לשם חפושדרכים להקלת המצב החמור. בין עסקנים אלה נמנה גם מ. הכהן, שנבחר ל“ועדלהקלת המשבר”. הכהן השתתף באופן פעיל בכמה ועדות כמו: ועדת הכספים, ועדתהחטה, ועדת הקמח וכו'. באופן מיוחד התמסר לענינים הכספיים שסבלו הרבה מאדמפאת סגירת הבנקים. ובשעת חירום זו עיבד הצעה להוצאת פתקאות נייר של מטבעותקטנות בנות פרנק אחד ובישליק אחד (שוויו של בישליק אחד היה 56 סנטים), ומכיון שבתורכיה לא היתה כל רשות לשום בנק או איזה מוסד שהוא להוציאבנקנוטים (זכות זו היתה רק בידי הבנק העותומני), הציע מ. הכהן לועד תל־אביבלהוציא פתקאות בנוסחה כזו, שלפיה אין הפתקה בבחינת מטבע של כסף, אלא מעיןפקודה לחנויות מכולת, למאפיות, למחלבות ולשאר המספיקים, לתת סחורה בשיעורפרנק או בישליק. ועד תל־אביב קיבל ברצון את ההצעה, ומיד הוציא סריה ראשונה, אחר כך סריה שניה ושלישית בסך כמה עשרות אלפים פרנקים. פתקאות אלו רכשו להםאמון גדול בכל החוגים היהודיים בתוך תל־אביב ומחוצה לה, ואפילו המושלימיםוהנוצרים היו מוכרים את תוצרתם בשכר פתקאות ועד תל־אביב, והן עברו מיד לידכמטבע של זהב או כסף העוברת לסוחר וליצרן. באותו זמן הציע מ. הכהן ליסד קופת מלוה בשביל כל אלה, שהיוזקוקים להלואות קטנות וגדולות נגד בטחונות טובים, כמו: המחאות של בנקים, מכתבי אשראי, ניירות ערך וכו', שבגלל סגירת הבנקים לא באו לידי פרעון. הועדלהקלת המשבר הקציב בראשונה לקופת מלוה זו 300 פרנק, ומ. הכהן התנדב לנהל אתעניני הקופה בהשתתפות ש. אשכנזי וכותב הטורים האלה. עברו ימים אחדיםוקופתנו התרוקנה לגמרי, מפני שהביקוש עלה הרבה על ההצע. אולם ידי מ. הכהןלא רפו, ובהשפעתו האישית הצליח להשיג אשראי בסך כמה אלפים פרנקים בבנקנוטיםמחברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק). מלבד זה קיבל הקצבה הגונה מכספי קרן הסיועהאמריקאית, נוסף על כך ריכז בקופת מלוה זו גם את הקרנות של החברה גמילותחסדים “יקותיאלי” ושל מושב הזקנים, ובעזרת המוסדות המאוחדים התבססה קופתמלוה זו ושמשה גורם כלכלי חשוב בשנות 1914–1917. עם צאת הגזירה הצבאית מאת המפקד הראשי של המחנה התורכיג’מל פחה בדבר גירוש תושבי יפו ותל־אביב בניסן תרע“ז, נפוצו הגולים, במושבות יהודה, שומרון והגליל. ומ. הכהן עבר עם משפחתו לחיפה, ואם כי חברהעסקנים נתפרד, המשיך מ. הכהן לפעול בעניני ועד ההגירה, ועד החנוך ובשארהמפעלים הצבוריים. באחד הימים – בחשון תרע”ח – השיג מ. הכהן רשיון מיוחדללכת מחיפה לפתח־תקוה לשם השגת אמצעים כספיים לנפגעי הגירוש החדש, מהגרייפו ותל־אביב, שהתגוררו אז בחיפה. למזלו של מ. הכהן התחילה עם בואולפתח־תקוה נסיגה גדולה של הצבא התורכי, אשר חנה בדרום ארץ־ישראל, והצבאהאנגלי התקרב בצעדים מהירים לבאר־שבע, עזה, יפו והמושבות שבנגב ויהודה. התורכים נחפזו לעזוב את עמדותיהם הדרומיות ונסו בבהלה לצפון. מ. הכהן מיהרלעבור מפתח־תקוה לתל־אביב יחד עם עוד כמה משפחות של הגולים. לאחר ימים מספר – ביום י“א כסלו תרע”ח – התיצבה משלחת של העדה העברית ביפו בפני המושלהאנגלי ומ. הכהן היה ראש המדברים. לאחר הכבוש הבריטי עבר לירושלים, ואף שם הקים מפעליםכספיים (בנק “הלואה וחסכון”, ועוד) ולקח חלק פעיל בחיי מוסדותיה המקומייםוהארציים. זכה לחיים ארוכים בכבוד וברווחה, וגם בימי זקנותו היה ער ותוססורענן ורב יזמה ופעולה. חיים יפים ומלאי תוכן מכל הבחינות. אדם שראה עולמו בחייווגם השאיר נכסי רוח לא מעטים בצורת מפעלים וספרים. רוב ימי חייו ומעשיו עשהבעיר, אולם מנוחת עולמים בחר לו – בצוואתו – בכפר שקט בשומרון, בבנימינה, רחוק משאון קריה – – – במקור “העראית” – הערת פב"י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43744	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43744", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43744, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "מָרְדְכַי בֶּן־הִלֵל הַכֹּהֵן", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר חַיִּים הֲרָרִי 5.jpg נולד בתרמ“ג (1883) בעיר דינבורג־דוינסק. בן י”ג נכנס לביתהספר החקלאי במקוה־ישראל. המשיך השכלתו באוניברסיטה בשוויץ. חזר לארץ בשנת 1906. מראשוני המורים בגמנסיה “הרצליה”, חיבר ספרים וכתב מאמרים רביםבעניני חנוך, ספרות ואמנות. היה עסקן פעיל בעיקר בשטחי תרבות שונים. מראשוני הבמה העברית בארץ־ישראל. נפטר בי“ב מרחשון תש”א (13.11.40). אף הוא, ד"ר חיים הררי, שהלך מאתנו בלא עת – היה מסוג “סייפא וספרא”. מזיגה מצוינה של פדגוג וסופר, איש הבמה ומבקר תיאטרלי דקהטעם, נואם אמן ועסקן צבורי, מן הסוג המעולה, לוחם מלחמה־בשלום להגשמתן שלאידיאות נשגבות ועושה עצמו כלי־שרת למטרות נעלות. כזה ראיתיו תמיד וכזהראוהו רבים. יליד דוינסק שבארץ לטביה הרוסית. בנו של ר' יונה דודבלומברג, מראשוני חובבי־ציון ומ“בני משה”, תלמיד־חכם ומחבר ספרים. ובהיותולבר־מצוה – בתרנ"ח – נשלח ארצה, ללמוד בבית הספר לחקלאותמקוה־ישראל. מן החניכים היחידים בבית־ספר זה – אשר הרוח הצרפתית שלטהבו – שהביאו עמם “מטען” עברי ושמרו עליו בתוך הסביבה הזרה. אחרי מקוה־ישראלהלך להמשיך את למודיו בשווייץ, ארץ שלא היו בה כל הגבלות לסטודנטיםיהודים. בג’ניבה היה הררי ממיסדיה וממפעיליה של האגודה הציוניתהאקדימאית “השחר”, שבראשה עמדו שנים מספר גם ד"ר חיים וייצמן ואחריםשנתפרסמו אחרי כן בעולמנו. אגודה זו מילאה תפקידים רבי־ערך בהכשרת הלבבותלמען ציון, ובעיקר בוכוחים הפומביים עם הסוציאליסטים, הבונדאים וכל יתרהמתנגדים לרעיון הציוני ולנושאי דגלה. הררי לא היה מאנשי הפולמוס, אלא כל מעיניו שם בספרותובמדעי החנוך. כאלה ראה את המהפכה העתידה בחיי ישראל, ומיד בסיימו אתלמודיו חזר לארץ־ישראל. בראשית תרס“ז נצטרף לד”ר י. ל. מטמון־כהן, אשר יסדאת הגימנסיה העברית הראשונה ביפו. העדיף הררי את בית הספר העברי הזה, שהיהעדיין בראשית צעדיו, מגשש בדרכו ומעורר אי־אימון והיסוסים – על פני בתיהספר הותיקים והמבוססים של “עזרה” ו“אליאנס”. נמשך אחרי ההעזה ליצורבית־ספר תיכוני עברי ראשון וזכה להיות בין מעצבי דמותו ומתויתכניתו. הררי נתחבב עד מהרה על התלמידים, שומעי לקחו, על המוריםחבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים, שמסרו את גורל החנוך של ילדיהם לאדםתרבותי, שבו התמזגו למזיגה יפה ההשכלה העברית וההשכלה האירופית. הכרתיו מראשית בואו ליפו, וקשרי ידידות נקשרו בינינו. הוקרתי את מזגו הטוב, את אפיו הנוח, את אצילותו ואת מדותיו הנעלות. לא פלא, שהוא חינך לנו דור שלם של אישים, התופסים כיום מקום נכבד בחברה ובצבור, כיהוא היה המחנך בה"א הידיעה וכל אשר שתו ממעינו – אהבוהו והעריצוהו. ועם היותו מחנך ופדגוג־אמן – אהב גם את האמנות לכל סוגיהַ, ובעיקר את אמנות התיאטרון. היה בין מניחי היסוד ל“חברת חובבי האמנותהדרמתית” (אחרי כן: “אגודת חובבי הבמה העברית”), היא אם הבמה העברית. להקתחובבים זו – שהצגתה הראשונה, המחזה “היהודים” לצ’יריקוב, הוצגה בי“ד חשוןתרס”ז – העלתה אחרי כן על הבמה ביפו ובירושלים שורה של מחזות: “אוריאלאקוסטה” לגוצ’קוב, “אדם, אלהים ושטן” ליעקב גורדין, “הדוקטור שטוקמן” לאיבסן ועוד ועוד. הצגות אלו היו מאורע חשוב בחיי הישוב העברי הקטן, וסללודרך לתיאטרון העברי. הררי היה במאי ושחקן כאחד, ובכמה מן החזיונות הגדולים מילאבעצמו את התפקידים הראשיים בהצלחה רבה. את מסרתו התיאטרונית־האמנותית המשיךהררי גם אחרי כן, כאשר התיאטרון והאמנות העברית יצאו מחתולי הנסיונותוהחובבות ונעשו למפעלים קיימים ויציבים. הררי עמד בראש מועצת “חוג הבימה” מ־1928 ועד יומו האחרון. כן היה הררי חבר ועד הנאמנים של מוזיאון תל־אביבומן העסקנים הפעילים בייסוד בית הנכאת הראשון בתל־אביב, יחד עם מיסדו מ. דיזנגוף ז"ל. ד“ר חיים הררי, ורעיתו יהודית לבית אייזנברג איש ביל”ו (אףהיא אישיות רבת פעלים ובעלת זכויות רבות בחנוך ובתרבות, שהיתה לו חברהובת־לויה נאמנה בחיים וביצירה), היו גם מראשוני הבונים של “אחוזת בית”. זכותחילה בהגרלה במגרש אשר ברחוב הקרוי כיום “יהודה הלוי” והחליפו במגרש “קרוביותר לגמנסיה”, ברחוב אחד־העם. בית קטן וצנוע בן 3 חדרים הקים לו הזוגהררי, אבל הבית היה תמיד מלא אורה ושמחת יצירה. בימי מועד היה מתמלא מוריםותלמידים, שהיו בימים ההם בבחינת משפחה אחת. כאן, בבית הזה, טעמו טעם אמנות. הררי היה מאציל מרוחו ומנשמתו לא רק בשמחות המשפחתיות, כיאם בכל הנשפים והחגיגות של תלמידי הגמנסיה – המוסד שהיה אז במרכז השכונה – היה מראשי הפעילים והמנצחים ויצר אוירה אמנותית וספרותית, לימד כמה תלמידיםותלמידות דקלום שירים וקריאות־הטעמה בתנ"ך. כידוע, רבו בשעתם מותחי הבקורת על תכנית הלמודים שלהגמנסיה “הרצליה”, שמטרתה היתה: “לברוא בית ספר בינוני בשביל המשכילים בעליאומניות חפשיות, שהתישבו בארץ־ישראל, כדי שיוכלו לתת לבניהם ולבנותיהםהשכלה בינונית או להכנס במשך זמן למודם לבית מדרש עליון, ולא יצטרכו לעזובאת הארץ”, ובתכניתה היה כתוב: “בגימנסיה ילמדו את כל הלמודים הלאומיים – תנ”ך, תלמוד, גם תפלות ישראל ולקוטי דינים, אבל הכל לשם הספרות העברית ולאלשם הדת". אחד־העם, לאחר בקורו בארץ בתרע"ב, הזכיר במאמרו “ביןהקצוות” (“השלח”, טבת תרע"ב) את בקורו בגימנסיה של תל־אביב: “נזדמנתי במקרהלאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת” (בתכנית הלמודים העבריים תפסו מקום: תנ"ך ותלמוד בתור למודים מיוחדים, בעוד שתפלות ומנהגי הדת “מסתתרים” בה תחתמסוה הספרות העברית, אולי כדי להרחיק “לזות שפתים”, קורא אתה בתכנית: עברית, קריאה מבוארת, הרצאה, שיחות וכו') ושמעתי את המורה קורא לפניהתלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש עלקדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה, המורה מוסיף ביאור ברוח האמונההמקובלת והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיהלא רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי”. ומפני השמועה למדתי כי באמת גם “תפלות” ממש “מבארים” בשעת “הקריאה המבוארת” ולפני החגים מבארים עניני החג וכדומה”. אותו שעור שאחד־העם שמע היה של – הד"ר חיים הררי. חלק גדול משעותיו הפנויות הקדיש הררי גם לספרוּת, המקורית והתרגומית. כתב, תירגם וערך כמה וכמה דברי ספרות. ערך זמן ממושך אתהירחון הפדגוגי “החנוך”, הוצאת הסתדרות המורים בא"י. מתוך זה סייע בשעתןהרבה מאד להשתלמות המורים בפדגוגיה העיונית1 והמעשית, גם עזר לא מעט לקביעת טרמינולוגיה אחידה בחינוך. השתתף זמן ידוע גם בעריכת הירחון “מולדת” יחד עם א. לודויפול ועוד. הוסיף להשתלם כל ימיו, ובשנת 1913 נכנס לפאקולטה לספרותושפות בסורבונה, והוכתר בתואר “ד”ר לספרוּת" על עבודתו המדעית “הספרותוהמסורת” (ספר בן 424 עמודים, יצא לאור בהוצאת “ארנסט לרוא” בפאריס). בימי שבתו בפאריס היה מקורב לסופרים ולמנהיגים הציוניים שהיו אז בעיר זו: מרמורק, יעקובסון, אדמונד פלג ואחרים. בימי מלחמת העולם הראשונה נעדר מן הארץ, וחזר אליה ואל מוסד שעשועיו, הגימנסיה “הרצליה”, בשנת 1919. חזר לתל־אביב, חזר לחיים הצבוריים, לפעולתו הפדגוגית, לעסקנותו הצבורית. היה פעיל גם בתנועת הבונים החפשים. בשנת 1928 נתקדשבלשכת “ברקאי” בתל־אביב ועלה משלב לשלב עד הגיעו לכסא הנשיאות. חמש שניםרצופות (1933–1937) שמש כנשיא “ברקאי”, ורק על פי בקשתו הסכימו הבוניםהחפשים לשחררו בשנת 1938 מן הנשיאות. במשך כמה שנים היה העורך הראשון והיחידי של הירחון “הבונה החפשי”, ומאמריו הראשיים בכל חוברת וחוברת היו2 נקראים בענין מיוחד על־ידי האחים הבונים החפשים. בתולדות החנוך העברי בארץ, בתולדות הגימנסיה העבריתהראשונה, בתולדות הבמה העברית וכמה מפעלי תרבות אחרים – ישאר שמו של ד"רחיים הררי כאחד החלוצים והבונים הראשונים. במקור “עיונות” – הערת פב"י ↩ במקור “היה” – הערת פב"י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43745	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43745", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43745, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר חַיִּים הֲרָרִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
דָּוִד יֶלִין 6.jpg נולד בי“א באדר ב' תרכ”ד בירושלים. למד בת“ת ובישיבת “עץחיים” ובבית הספר של כי”ח. בתרמ“ה נשא לאשה את בתו של ר' יחיאל מיכל פינס. בתרמ”ט פרסם את הספר “מקרא לילדי בני ישראל”, שחיבר יחד עם אליעזרבן־יהודה. באותה שנה פרסם ספר “מקרא לנערי בני ישראל”. וספר גיאוגרפיה עלארץ־ישראל בשם “ארץ אבותינו”. בתרס“א פירסם על־ידי הוצאת “תושיה” בוורשאספר “מקרא לפי הטף” (ספר התלמיד) וספר “לפי הטף” (ספר המורה). ב”ביבליותיקהעברית" של תושיה פירסם ספר “רמב”ם" שתורגם אחרי כן לאנגלית ולאיטלקית, וספר “הגיטות1 העתיקות” של ד. פיליפסון שתירגםמאנגלית. מתרנ“ו פירסם ב”המליץ“, במשך שש שנים, “מכתבים מירושלים” וספורימסעות בארץ־ישראל (מבחר גדול מהם נתפרסם בספר “כתבים נבחרים”, שהוצאבתרצ"ד, במלאת לילין 70 שנה). בתרפ”ז ובתרצ“ט פירסם את ספרו בשני חלקים “חקרי מקרא” למליצת התנ”ך. בת"ש פירסם את ספרו האחרון “תורת שירתספרד”. את התואר “דוקטור” קיבל במכון הישראלי לדת בניו־יורק, והתואר “פרופיסור” על־ידי האוניברסיטה בירושלים. נפטר בכ' כסלו תש"ב ונקברבהר הזיתים. דוד ילין, שנאסף אל עמיו בכ' כסלו תש"ב, היה מיקירי קרתאדירושלים, חטיבה בלתי נפרדת מירושלים, פרק היסטוריה חשוב של הישוב העבריבארץ ישראל בשני הדורות האחרונים. הוא היה אמנם יותר “ספרא” מ“סייפא” – בלשן, חוקר, מחנךומורה, אשר הקדיש את מיטב שנותיו למדע, לחנוך ולתרבות והקים אלפי תלמידים. אבל לא מנע ידו גם מעסקי צבור, מנשיאות וממנהיגות, וגם ממלחמה לדעותיו בשעתהצורך, אף על פי שבטבעו היה מספירת השלום והפשרה והויתור. “איש ירושלים” – בתואר כבוד זה, אשר בו היו רגילים להכתירו בכל הזדמנות, לא היה מי שישוה לו. נולד בירושלים ובה נתחנך ואת כל שנות חייו עשה בעיר מולדתו (פרט לשנה אחת, 1925, בה כיהן כמורה במכון הישראלי לדת בניו־יורק והרצהבאותה שנה בעברית ובערבית באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק). בן ארבע־עשרה ערך והוציא לאור בירושלים דו־שבועון בשם “הרציון”, שנפוץ בכמה טפסים בכתב־יד. בדפוס ממש נתפרסמה הקורספונדנציה הראשונהשלו, על המצב בירושלים ועל השלג הגדול שירד באותה שנה ב“הלבנון” שיצאבמיינץ בשנת 1878. מאמריו של דוד ילין מלפני יובל שנים ערך היסטורי להםלתולדות ירושלים, וראויים להקבץ יחד. בהיותו בן שבע־עשרה (בתרמ"ב) הוזמן דוד ילין למורה בביתהספר של כי“ח בירושלים ושימש בהוראה בבית אולפנה זה עד תרמ”ט. הוא לאהצטמצם בכתלי בית הספר בלבד, אלא התמסר גם לעבודה צבורית ולהחיאת הלשוןהעברית ולהשלטתה גם מחוץ לתחומי בית הספר. לשם כך יסד בירושלים – בתרמ“ח – את “ועד הלשון”, שבראשו עמד שנים רבות. באותה שנה יסד בירושלים את הלשכההראשונה של “בני ברית” בארץ ישראל, ומתרמ”ח ועד יומו האחרון היה פעיל בה, ולבסוף שימש נשיאה הראשי של הלשכה הגדולה בירושלים, אשר תחת חסותה עומדותלשכות בני ברית שבתל־אביב ובחיפה. זמן־מה לפני פטירתו הספיק עוד לחנך שתילשכות חדשות בפתח־תקוה וברמת־גן. בין פעולותיו הרבות בשדה החנוך והתרבות יש לציין את ביתהספרים “מדרש אברבנאל”, שיסד בתרנ"ב, אשר שימש גרעין לספריה הלאומיתוהאוניברסיטאית בירושלים. דוד ילין, שהיה כאמור בעיקר איש הספר, הפסיק מפעם לפעם אתמשנתו ודאג לישוב הארץ ולהרחבת תחומי הישוב העברי בירושלים. היה מן המיסדיםהראשונים (בתרס"א) של שכונות מזכרת משה מונטיפיורי וקרית־משה, שתי שכונותמפוארות המאכלסות כיום מאות משפחות, רובן מותיקי ירושלים. ובכל שאתה מוצא את גדולתו, אתה מוצא את ענותנותו. איש העם, חביב ונוח לבריות. מראשית הופעתו על הבמה הצבורית רכש לו אהדה רבה בקרב כל תושבי הארץ. גם בין הערבים והנוצרים רבים היו ידידיו ומעריציו. הוא היה שקדן ומתמיד, וידיעה רחבה לו בלשונות המזרחוהמערב: ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית ועוד. בחקירת הלשון העבריתוחקירת שירתה השקיע כשרון ומרץ רב. שמו הטוב הלך לפניו ויצאו לו מוניטין בכל רחבי העולם, ובעתשנוצרה באמריקה קרן הסיוע ליהודי ארץ־ישראל בתקופת המלחמה הקודמת, נבחר דודילין לנשיא הועד. בזמן מלחמת 18–1914 הוגלה על־ידי המושל התורכי לדמשק ונשאבדומיה את סבלו יחד עם כל אחיו הגולים. בחשון תרע"ט חזר לירושלים, וחידשביתר מרץ את עבודתו הצבורית. אותה שנה נבחר לראש ועד העיר ליהודיירושלים. עם הוסד ארגון “האזרח” מיסודו של דיזנגוף, היה דוד ילין מןהראשונים שנענו לקריאתו ושנים אחדות היה חבר הועד המרכזי ומראשי סניף “האזרח” בירושלים. ממשלת ארץ־ישראל בחרה בילין לחבר המועצה המיעצת שלה. במועצה זו כיהן יותר משלש שנים עד תרפ"ג, ובזמן כהונתו זו תבע בעוז ובגאוהלאומית את זכויות הלשון העברית כאחת הלשונות הרשמיות המתהלכות בארצנו. באותם הימים עסק בשאלת חוק ההתאזרחות ועוד בכמה בעיות חשובות הנוגעותלעניני הארץ כולה. בתר“פ יסד את החברה לחקירת ארץ־ישראל והיה נשיאה עד תרצ”א, ובשנים תר“פ–תרפ”ה היה סגן ראש עירית ירושלים. משנת תר“פ עד תרפ”ט היה נשיאאספת הנבחרים הראשונה, ובשנת תרפ"ד נבחר לראש הועד הלאומי. מתלמידיו של אהרון הכהן היה – רודף שלום ומוחל על כבודו. אולם ברגע שהעיז מישהו לפגוע בקדשי האומה הישראלית ובנכסי התרבות העברית, התאזר עוז וגבורה והרים את דגל המלחמה והקריב את עניניו הפרטיים לשם כבודישראל ועם ישראל. סופר וחוקר רבגוני: עסק בחקירת התנ"ך ומפרשיו המרובים, בחקירת תורת השירה הספרדית והדקדוק העברי2, בחבור ספרי למוד ושמוש (מלונים), בכתיבת זכרונות ופרקי הואי, וגם מצא לושהות לתרגום האגדות הערביות “אלף לילה ולילה” בסגנון עברי קלסי. משנת 1926 ועד יום פטירתו הרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחשף את אוצרות השירה העברית בתקופת ספרד. סגנונו בספריו ובנאומיו3 היהמנופה וצלול, בלי סלסולי מליצה, פשוט ובהיר כמוהו. ניב שפתיו הצטיין במבטאמיוחד משלו שלא רבים יכלו לחקותו. בתוך דבורו קל היה להבחין בין האותיות א' ע' ס' וש' שמאלית, כ' וק' וכו'. כל הברה וכל אות יצאו מפיו מתוך הטעמהמזרחית ערבה לאוזן. ליצני הדור אמרו עליו ש“ישב על תריסר כסאות”, אולם באמת ידע את סוד הקמוץ והעבודה שהם נחלת מעטים. נזכר אני במומנט חשוב מאד שאירע באחד הערבים, חדשים מספרלפני פטירתו, בעת שהבונים החופשים התאספו במערת צדקיהו בירושלים לשם סדורטכס בחירות הנשיא הגדול של הלשכה הלאומית הגדולה בא"י – את ר' דודילין. לאספה זו התכנסו כמה מאות בונים חופשים יהודים, נוצרים וערבים, בהם כמאה קצינים של הצבא הבריטי בעלי דרגות שונות. הנשיא הגדול ר' דוד ילין עמד על רגליו שעה ארוכה ונשא אתנאומו על ירושלים, על מערת צדקיהו ועל הבונים החפשים. מתחלה דיבר עברית, אחר כך עבר לאנגלית ולערבית. דבורו בכל שלש הלשונות היה שוטף ומסוגנן בצורהספרותית מלוטשת. כל הקהל הרב עמד על רגליו והקשיב מתוך חרדת קודש ויראתהכבוד לדברי הנואם הנערץ, שדיבר בבת אחת בשלש לשונות אשר שלט בהן שליטהגמורה כבשפת אמו. זה היה מחזה מרהיב עין, נדמה היה כי כהן גדול עומד עלהדוכן ומברך את צאן־קדשו. למרות גילו וחולשתו הגופנית לא פסק מלהרצות עד יומו האחרוןאת הרצאותיו באוניברסיטה. פרסם שורות מאמרים, עסק במחקר, השתתף בעבודהצבורית מסועפת והיה ער ופעיל כבימי עלומיו. אצילות רוחו וסגולותיו הנפשיותעמדו לימינו בכל דרכו הארוכה עד הסתלקותו מעולם החיים. כך במקור – הערת פב"י ↩ “עברית” במקור, צ"ל עברי – הערת פרויקט בן־יהודה ↩ “ובמנאניו” במקור, צ"ל נאומיו – הערת פרויקט בן־יהודה ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43746	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43746", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43746, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "דָּוִד יֶלִין", "translator_uris": "", "translators": "" }
מֹשֶׁה סְמֵילַנְסְקִי 7.jpg נולד ז' אדר תרל"ד בכפר טלפינו פלך קיוב. משנת 1890 בארץ־ישראל. תחילה – פועל חקלאי בראשון לציון וחדרה. מ־1893 בעל כרם ופלחהברחובות. עסק בהתנדבות גם בהוראה, חבר “בני משה” מיסודו של אחד־העם. בשנת 1900 ממיסדי התאחדות המושבות, ובימי מלחמת העולם ממנהלי ההתאחדות הזאת. בשנת 1918 חבר פעיל בועד ההתנדבות לגדוד העברי, חייל בגדוד העברי. אחרימלחמת העולם פעל בגאולת קרקעות. נשיא התאחדות האכרים ומנהיגה. לאות הכרההוציאה ההתאחדות במלאת לו ששים שנה את כתביו, ב־12 כרכים. ובני בנימין יסדועל שמו את כפר משה. פעולתו הספרותית (מאמרים פובליציסטיים) החלה ב־1898. ספורים החל מפרסם בשנת 1906. ראשון לתאור חיי הערבים בספרות העברית החדשה. מיסד ועורך השבועון “בוסתנאי” (1929–1939). משה סמילנסקי הוא מן האישים הטפוסיים ביותר של “ספראוסייפא”, חולם ולוחם. רומניסטן ומספר פופולארי מאד שקנה לו שם בספוריו מחייהערבים, פובליציסטן רב־כשרון שלדבריו מצפים המונים – ועם זה מנהיג ועסקןכביר השפעה, אדם שכתב כמה פרקים מצוינים בתולדות ההתישבות החדשה בארץ ושהואעצמו היה אחד הגבורים הראשיים בהיסטוריה הזאת, אחד מראשוני החלוצים, מקודחיחדרה וממחיי הישימון. לא על משה סמילנסקי הסופר ואיש הרוח ארשום כאן את דבריהערכה, אלא כמה שרטוטי זכרונותי על ראשיתו של משה סמילנסקי החלוץ וסוללהדרך, איש היזמה והמעשה. כבן משפחתי ידעתי את האיש מילדותו, ועד ראיה הייתילדברים המסופרים ברשימתי זו. אביו של משה סמילנסקי, ר' שמעיה ז"ל, היה בעל־אחוזה, בעלמשק כפרי גדול, שהשתרע על שטח בן עשרות אלפי דונמים באוקראינה הדשנהוהפוריה. הילד משה גדל בין השדות הנרחבים ואהב את הכפר ואת השדה. בהיותו כבן חמש־עשרה ביקש להכנס לבית־הספר לחקלאות בעיראומאן, פלך קיוב; אולם באותו זמן התחיל הנער גם לחלום את חלום התחיה שלהמולדת העתיקה. אביו עלה לארץ־ישראל (בשנת תר"ן) על מנת לתור אותה וללמודאת תנאי התישבותה, שהה בה כמה חדשים, ובשובו הביתה מסר את רשמיו על הישובהישן (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) ועל הישוב החדש (גדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב וכו'), והרבה לתאר את גבורת הבילויי"ם על שדמות ציון. הנער משההקשיב בחרדת־קודש לספורי אביו, ולבו נמשך לארץ־אבות. אחרי היסוסים נפשיים החליט משה לבטל את מחשבתו הראשונה עללמודים בבית הספר החקלאי שבאומאן, ויביע את רצונו לעלות לארץ־ישראל. מלחמהקשה היתה לו עם הוריו, וביחוד עם אמו, שהתנגדה לרצונו של הנער הרך, אולםמשה עמד בכל תוקף על דעתו. בראשית תרנ"א עזב משה סמילנסקי את בית הוריו ואת הכפר שבוגודל מילדותו, ויסע ביחד עם אביו לייליסבטגראד על מנת להלוות לזאב טיומקין, שהתעתד לעלות לארץ־ישראל כבא־כח מטעם ועד חובבי־ציון. נסיעתו של טיומקיןנתאחרה לשבועות אחדים, ומשה סמילנסקי (שהיה אז כבן שש עשרה) לא הסכיםלחכות. עם קבוצה קטנה של עולים מבוגרים הפליג באניה מאודיסה ליפו. תחלה חשב להכנס כתלמיד לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל; אולםכשנוכח כי לשון־הלמודים באותו בית־הספר היא צרפתית, חזר בו ובחר לעבודכפועל יומי בכרמי ראשון־לציון. זוכר אני את הרושם הכביר שהיו עושים עלינו, בני משפחתו, המכתבים שהיו מתקבלים מאתו מראשון־לציון. היינו שותים בצמא את תאוריו היפיםמן הארץ: על השדות והכרמים, על הרי יהודה, על תחית הלשון העברית, על ראשוניהמתישבים, חלוצי האומה הישראלית, על העבודה העברית, ועל כל המתרחששם. באחד מימות החורף תרנ“א נפגש אביו שמעיה עם הרב יעקב מזא”הז“ל, ותוך כדי שיחה הראה לו את מכתבי בנו מארץ־ישראל. הרב מזא”ה שאל לגילושל כותב המכתבים, ואמר: “זה הקטן גדול יהיה. צעיר זה עתיד להיות סופרבישראל”. החלוץ הראשון של משפחתנו, משה סמילנסקי, המשיך את תעמולתובמכתביו הנמרצים, ודבריו שיצאו מלב חם נכנסו אל לבותינו – בני־הנעוריםממשפחתו; ומקץ חצי־שנה, בתחילת אייר תרנ"א, התגייסנו גם אנו (הנערים זאב, מאיר ודוד סמילנסקי, וגם אחותנו שפרה ז"ל), נפרדנו מבית הורינו ועלינו אלהארץ על מנת לחיות ולעבוד בה. אם כי לא היה הפרש גדול בגילנו, הבטנו אנחנו על משה – בן השבע־עשרה – כעל ראש החבורה. על פי השפעתו קנה ר' שמעיה אביו כאלף דונם אדמה בחדרה, ואחרי עשותו אתנו כחדשים חזר הוא לרוסיה לשם הנהלת משקו הגדול יחד עם שארבני משפחתנו. כולנו הנערים עבדנו מתוך חדות־יצירה כשכירי־יום בכרמיראשון־לציון, ואחותנו הצעירה והמפונקה שפרה כבסה את הלבנים, בשלה, אפתה לחםועשתה את כל עבודות הבית. העבודה החקלאית לקחה אותנו שבי. חכינו ליום שנזכהלעלות בין החלוצים הראשונים על אדמתנו במושבה החדשה חדרה. מר יהושע חנקין יעץ לנו שלא לעלות על הקרקע ולחכות עדשיבצע את ענין קבלת שטרי־המקנה על נחלתנו ועד שישיג את הרשיונות לבניןהבתים הראשונים. מקץ חדשים אחדים ללא תוצאות חיוביות ניתנה פקודה ממנהיגנומשה סמילנסקי לעזוב את ראשון־לציון, ובאב תרנ"א עבר המחנה שלנו לחדרההרחוקה מישוב אדם. הדרך היתה ארוכה וקשה, מלאה אבני־נגף ומכשולים, גשריםוכבישים טרם יהיו אז בארץ, ואנחנו עברנו נחלים זורמים בעגלות טעונות משאכבד. עתים שקעו העגלות בבוץ עמוק שכיסה את הגלגלים; עתים טבעו במי הנחלים, ועתים שקעו בחול. מקומות רבים זרועים היו אבנים גדולות שחסמו לפנינו אתהדרך. עגלה אחת היתה נהוגה בידי משה סמילנסקי והשניה על־ידי אחד מאכריפתח־תקוה. שתי העגלות, רתומות לשני צמדי סוסים, התנהלו בכבדות במשך שניימים ולילה אחד, עד בואנו לחדרה. העולים הראשונים התישבו ב“חאן” הידוע – בנין עתיק וחרב שלאהצטיין בנוחיות מודרנית, ואנחנו – “גדוד הכובשים” – עם “המצביא” הצעיר משהסמילנסקי בראש בחרנו לנו גבעת חול שוממה, במרחק קילומטר אחד מן ה“חאן” המיושב. הקימונו לנו על הגבעה הבודדה צריף עץ והתישבנו בוישיבת־קבע. הצריף הלך ושקע יום יום בתוך החול, והמטות לא עמדו עלרגליהן, כי אם השתטחו על פני החול. בקיץ הציק לנו השרב הגדול, ובחורף קפאנוורעדנו מצנה ומטחב. הגשמים העזים נתכו על ראשינו וחדרו לתוך מעוננו. אורחיםבלתי־קרואים – נחשים, עקרבים, ומרבי־רגלים היו באים אל צריפנו לעיתיםקרובות. ערב ערב, שעות ארוכות, היו מקיפים אותנו תנים רבים, כאילו בקשו אתקרבתנו, ויללתם לא היתה ערבה לאוזנינו. נוסף על “אורחינו” אלה הדריכונומנוחה לילה ויום מחנות זבובים, דבורים, יתושים, פרעושים, פשפשים, וכל מינירמשים ושרצים, ש“התידדו” אתנו למורת רוחנו. הכינונו לנו חמרי־בנין להקמת בתי אבן; אולם ההשתדלויותלפני הרשות התורכית להשגת הרשיונות לבנין לא הצליחו. פעם בפעם היינומובילים “שי למולך” – הקרבנות והמנחות נתקבלו בסבר פנים יפות, לפי המסורתהפקידותית של השלטונות התורכיים; אולם הרשיונות היו ממנו והלאה. קבלנו באהבה את יסורינו הרבים ולא התרעמנו בפני “מצביאנו” הנועז, שעמד בגבורה על משמרתו ולא נרתע לאחור. אולם הקדחת הממארת תקפה אותנו בלי הרף, ויותר מכולנו התענהבקדחת הצהובה משה סמילנסקי עצמו. באותו זמן התפשטה בסביבתנו מגפת החלירע. החאן התרוקן מתושביו, והצריפים עם האהלים, שהיו מיושבים על ידי משפחותחנקין, פינברג, סמסונוב, סלוצקי ואחרות, התרוקנו אף הם. כולם נוגעו בקדחתהצהובה והוכרחו לעזוב את חדרה. שבועות אחדים היינו נתוקים מנקודות הישוב העירוני והכפריונמצאנו כבתוך הסגר, אין יוצא ואין בא. צרכי המזון וחמרי הדלק אזלו, גםהאמצעים הכספיים אפסו לגמרי. מנהיגנו משה היה מעודד את רוחנו הנכאה, ועל־פיפקודתו לא זזנו מעמדותינו. אחד מחבורתנו שנמנה על משפחתנו, ברוך לדיז’ינסקי, הצליח, אחרי מאמצים רבים, לעשות את קפיצת הדרך ולעבור בשלום דרך ההסגר התורכי. בעזרתו נוצר קשר זמני עם מפקדנו משה, ובכל יומים היינו מקבלים מזון והשגנוגם את האמצעים להוצאות הדרך המסוכנת. המצב החמיר יותר ויותר, ואחרי הסבלהממושך ניתנה פקודה להכון לדרך. קשה היתה עלינו הפרידה מן הגבעה ומן הצריף שנתקשרנו אליהם, בחבלי יצירה; אולם – פקודה היא פקודה. ארזנו את חפצינו, ובמפח־נפש יצאנו אתחדרה ושבנו, לאחר טלטולים רבים בתחנת ההסגר, אל תחנתנו הראשונה: ראשוןלציון. חדשים ארוכים התענה משה בקדחת החדרתית וחייו היו בסכנה גדולה. בקיץ תרנ“ב בא, בפעם השלישית, האב שמעיה בלוית אמנו רחל, ולאחר שראו את כשלונותינו בחדרה, החליטו לשים קץ לנסיונותינו החלוציים. ההורים דרשו מאתנו לשוב לרוסיה, בקשו לעשות ליקוידציה למפעלנו ההתישבותי. אולם משה סמילנסקי, אם כי היה אכול קדחת, עמד בכל תוקף על דעתו ולא נעתרלבקשת הוריו. תשובתו היתה קצרה ונמרצת: “לא אלך ולא אזוז מפה, אינייכול”… באב תרנ”ב יצאו ההורים את הארץ ולקחו אתם את שני הנערים הצעיריםשבצעירים, ומשה סמילנסקי נשאר בארץ להמשיך את מלחמתו הקשה בפגעיהישוב. נער רך בשנים עלה משה סמילנסקי אל הארץ, ובמשך יובל שניםנשא על שכמו את סבל הישוב ואת סבל הצבור. מן הכפר האוקראיני בא אל הארץ ויךאת שרשי חייו בכפר העברי. יחד עם אחיו האכרים הוא עוסק בחקלאות עד היום. הוא עובד בכרמו ובפרדסו ומנהל בהצלחה וברוב דעת־המקצוע את המשקים החקלאייםשל מתישבים חדשים. את מיטב כחותיו ואת מיטב שנותיו ומרצו הקדיש לעמו, לארצוולספרותו. את כל חייו קשר משה סמילנסקי עם הקרקע ועם גאולת הארץ, ויזכהלראות בעיניו אתחלתא דגאולה. הוא זכה לעבוד שכם־אחד עם רבבות אכריםופועלים, מאחינו, המרוים בלשדם את אדמת המולדת. וגם היום, בהתקרבו אל סף השבעים – עוד כחו אתו. המרץוההתמדה מלוים אותו על דרכו, וכאז כן עתה הוא רב פעלים ורב־יכולת בשדההחקלאות, גאולת הארץ, הצבוריות והעתונות. חוט היצירה הולך ונמשך – – את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43747	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43747", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43747, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "מֹשֶׁה סְמֵילַנְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
יהודית הררית 1.jpg ימיה הראשונים של התינוקת יהודית לבית אהרן אייזנברג עברועליה באוהל, בסביבה של בידואים שגרו בקרבת ואדי־חנין (כיום: נסציונה). מן האוהל עברה עם הוריה למרתף שבפרדס ראובן לרר. בשנותילדותה הראשונות גדלה בחיק הטבע השומם, ולעיניה קמה השממה לתחיה על־ידיהמתנחלים היהודים הראשונים. וכך צמחה ה“צברה” בין הגפנים והשקדים, בין עציהזית, השקמים, החרובים, ההדרים ועצי האקליפטוס, בין רועי הצאן ופועלי הכרם. עתים היתה רוכבת על החמור או הפרד, שהיו סובבים את גלגל הבריכה שבפרדס לרר, ועתים היתה עולה על סוס דוהר, וברכיבה מהירה כאחד הבחורים עוברת מואדי־חניןלראשון־לציון, רחובות, רמלה וחזרה. בפעם הראשונה ראיתיה, את יהודית, בשנת תרנ"ב (1892), בביתהוריה ברחובות. כבת שש היתה אז, תלתלים לראשה העגול, פנים מאירות וצוהלות, עליזה ושובבה, ומתגרה בילדים בני־גילה. למדה אז בבית־הספר שבמושבה, ומוריההראשונים היו ישראל טלר, שמחה חיים וילקומיץ, יצחק כהן ומשהסמילנסקי. ראש־המשפחה ר' אהרן אייזנברג היה, בראשית בואו אל הארץ, פועל חקלאי וסתת אבנים בראשון־לציון וביפו, מראשוני המתישבים במושבה הזעירהואדי־חנין, ואחר כך ממיסדיה וממתנחליה הראשונים של המושבה רחובות. מפעם לפעם היינו, בני הנעורים, מבקרים בבית אייזנברג, שהיהאז אחד הבתים הראשונים ברחובות. בית אייזנברג שימש שנים רבות מרכז ראשי לכלהפעולות הנוגעות לביסוסה ולפיתוחה של רחובות. עם העברת המורה ש. ח. וילקומיץ לראש־פנה בגליל העליון, נתמנה ישראל בלקינד למנהל בית־הספר בראשון־לציון וגם למפקח על בית־הספרברחובות. יהודית אייזנברג היתה אז תלמידה במחלקה השמינית, ולבקשתההסכימו הוריה להעבירה לראשון־לציון לאחר סיימה את בית־הספר העממיברחובות. ישראל בלקינד, ידיד בית אייזנברג, הוסיף ללמדה ולהכינהעל־פי תכנית בית־ספר תיכוני, כדי שתוכל להמשיך את לימודיה בחוץ־לארץ, כיבימים ההם עוד לא היה שום בית־ספר תיכון עברי בארץ. בלקינד הכיר בכשרונותיה הטובים, וניבא לה עתיד מזהיר בלמודיה ובהתפתחותה השכלית. באותו זמן נפתח בראשון־לציון גן־ילדים ראשון לפי שיטתפרבל, על־ידי אסתר שפירא־גינצבורג, שהשתלמה במקצוע זה בבית־הספר של “אגודתאחים” על שם אוולינה די רוטשילד בירושלים. בגן־ילדים ראשון זה התאמנה גם יהודית אייזנברג, והתרגלה בעבודת הוראה גם במחלקות הנמוכות שבבית־הספר בראשון־לציון. לאחר שנתים של אימון ולימוד, ולאחר שישראל בלקינד נסעלחוץ־לארץ בשנת 1903, לשם יסוד “קרית ספר”, שבה יהודית אייזנברג לרחובותופתחה שם את הגן העברי השני בארץ, והמשיכה את למודיה אצל החוקר והטבעוניישראל אהרוני, שהיה אז מנהל בית־ספר ברחובות. בהיותה בת 13, התודעה הנערה יהודית אייזנברג לתלמידמקוה־ישראל חיים הררי, שהיה אז בן 16, ואז נקשרו בקשרי ידידות לכל ימיחייהם. שניהם, יהודית אייזנברג וחיים הררי, באו לארץ בימי העליה הראשונה, גדלו ונתחנכו בארץ, באוירה כפרית במושבות יהודה. חיים הררי, לאחר סיימו את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל, עסק זמן־מה בהוראה ברוסיה, ויהודית אייזנברג עסקה בהוראה – תחילה במושבה, ואחר כך הוזמנה על־ידי הגברת חנה לנדוי (מנהלת בית־הספר “אולינה דירוטשילד” בירושלים) כמורה בבית־ספר זה. מאז מתחילה תקופה חדשה בחייה הפרטיים והצבוריים: בבית־הספר אוולינה די רוטשילד היתה קיימת מחלקה מיוחדתלהכשרת מורות צעירות בשביל הארץ. במחלקה זו הורו אז טובי המורים של הימיםההם: יוסף מיוחס, מרדכי קרישבסקי־אזרחי – עברית, הגב' לנדוי – מדעי החנוך, הגב' אנגיקל, תלמידתו של מידנדורף – תורת הגננות הפרבלית, הסופרת האנגליתגודריטש־ פריאר – ספרות אנגלית וכללית. בירושלים אפשר היה בימים ההם לשמוע הרצאות מדעיות מפיחכמים בעלי־מוניטין נוצרים ויהודים. בין המלומדים הנוצרים היה הפרופ' דלמן. בתיהם של חכמי ירושלים אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, ד"ר אהרןמזיה ועוד היו אז בתי ועד לחוקרים ואנשי־מדע. יהודית אייזנברג היתה מבקרת באסיפות הללו, ושותה בצמא את דברי החכמים. במשך ארבע השנים, שהיתה בפנימית המורות בבית־הספר אוולינהדי רוטשילד, עסקה יהודית בהוראה ובלימוד עצמי, ושקדה על התורה והמדע. ולמרות גילה הרך – בת שבע־עשרה היתה אז – נודעה השפעתה בבית־הספר שבהנהלתהגב' לנדוי. היא השפיעה על הנהלת בית־הספר, ששעות הלימוד לעברית יוגדלו, שתורחק האנגלית מגן־הילדים ומן הכתות הנמוכות. לימוד התנ“ך ודברי הימיםהוכנסו בהשפעתה לכיתות העליונות, וחצי יום הוקדש לדבור העברי. כן סודרהספריה עברית, הוכנסו ספרי לימוד ללשון העברית, מחוץ לסידור התפילה ול”אורחחיים", שעל פיהם היו מלמדים שם. לאחר ארבע שנות עבודתה שם קיבלה שתי תעודות: האחת תעודתמורה, מאושרת על־ידי המפקח האנגלי, שנשלח מטעם החברה “אנגלו־ג’ואישאסוסיאיישון” (האגודה היהודית־האנגלית) מלונדון לבחון את מחלקת המורות, והשניה תעודת תהילה ותודה על עבודת ההוראה והחנוך שלה בין כתליבית־הספר. לא ראיתי את הילדה יהודית אייזנברג למן קיץ תרנ“ב ועד אדרתרס”ו. בשובי לארץ, כעבור י"ד שנה, פגשתיה לראשונה ביפו. לא הכרתיה. הילדה – כפי שראיתיה לפני שנים – גדלה והיתה לעלמה זקופה וחסונה, עינים חיותוממללות, ופנים מביעים עוז ובטחון עצמי, זריזה וערה, העברית שבפיה צחהורהוטה בהברה הספרדית מוטעמת בהטעמה נגינתית. הזאת היא הילדה השובבה בתהכפר? לאחר זמן־מה נישאה לחבר־ילדותה חיים הררי, ששימש אז מורה בגימנסיה העברית ביפו מיסודו של ד"ר י. ל. מטמן־כהן. והיא, יהודית הררית, הוזמנה כעבור זמן ללמד במכינותהגימנסיה ועבדה במוסד זה ארבע שנים, למשנת תרס“ח ועד סוף שנת־הלמודיםתרע”ג. כותב הטורים האלה, שאף הוא עבד למן תר"ע בגימנסיה העבריתביפו, היה נפגש יום־יום עם יהודית הררית בתוך כתלי הגימנסיה, נוכח כמהפעמים בשעוריה במחלקות, וראה מקרוב את עבודתה המסורה בהוראה. תמיד היתהמוקפת ילדים וילדות, אשר רחשו חבה מיוחדת למורה המחנכת המנוסה וצייתולהוראותיה. יהודית ידעה איך להשתלט על תלמידיה ותלמידותיה בדברי שידולים וכבושין. בפנים המחלקה דרשה סדר ומשמעת, הכנת שעורים ועבודת־ידוהקפידה על הנקיון המופתי. מחוץ לכתלי בית־הספר היתה דואגת לשלום חניכיה, לבריאותם הגופנית ולהנהגתם הטובה בבית ההורים וברחוב. אף בישיבות הועד הפדגוגי של המוסד היו ההורים מביעים הוקרתם למחנכת המסורה יהודית הררית. ועם מסירותו של בני הזוג הררי לחנוך הנוער הלומד, חלמושניהם גם על הקמת בימה עברית בארץ, וזכו שניהם להיות בין מניחי־היסודהראשונים לאגודת “חובבי הבימה העברית” ביפו, שהיא כעין אם התיאטרוןהעברי. במרץ ובהתלהבות ניגשו שניהם לארגון חובבי הבימה העברית. אליהם נצטרפו עוד כמה צעירים וצעירות מחוגי המורים והסופרים וכמה משכיליםאחרים מן המעטים שהיו אז בארץ. שנים רבות קשה לי להבין את הסוד: היכן לקחו אז, בימים ההם, החובבים את האמצעים הדרושים לכל הצגה, ואפילו צנועה? היכן לקחו את התפאורותוהתלבושות להצגת “היהודים”, “אוריאל אקוסטא”, “היהודי הנצחי”, “מירלהאפרת”, “הסוכנים”, “יעקב הנפח”, “אברהמ’ל הסנדלר” ועוד ועוד? הרי בימים ההםהיה הישוב העברי ביפו דל ומצער, ולא היו חוגים של תומכים ותורמים והקצבותשל מוסדות. את הסוד הזה גילתה לנו יהודית הררית בזכרונותיה שפירסמהב“הבמה” (כתב־עת לעניני התיאטרון) חוברת ל', שנת תש“ח: “המשחקים עצמם היוצריכים לדאוג לבגדים להשיגם, לכבסם, לתקנם ולהתאימם לפי מידתם, גם להיותאחראים עליהם ולהחזירם לבעליהם אחרי ההצגה. לפני כל הצגה היו פותחים אתהצרורות, מתלבשים במלבושים, והרג’יסור (הררי היה אז הבמאי והשחקן הראשיכאחד – הערת ד. ס.) מבקר ורושם, פוסל ומקבל. התפקיד לא היה קל. להצגת “מירלה אפרת” השאילו לנו מחרוזות פנינים ומותרות, יהלומים ותכשיטי זהב וכליכסף, ששוים עלה למאות לא”י. להצגת “מלחמה ואהבה” השגנו בשביל המלך ושריוחרבות עתיקות בנרתיקי כסף משובצים אבנים טובות. להצגת “היהודי הנצחי” הביאומיפו בשביל סדור השוק של הבמה שטיחים ואריגים, רקמות ובשמים יקריערך.” עד היום לא נמחו מזכרוני ומזכרון רבים מוותיקי תל־אביבויפו ההצגות היפות, שהוצגו על־ידי הזוג הררי וחבריהם הטובים מ. גנסין, לינהקרישבסקי (הופנקו), חיה ברוידא (ברנר), חנה ז’יבראק (שפרינצק), רבקה ספר, א. סוסקין, יש"י אדלר, י. דושמן ועוד. ההצגות תמיד עברו בהצלחה רבה, ומשכו אליהן לא רק את תושביתל־אביב ויפו, כי אם בני המושבות היו באים לתל־אביב ליהנות הנאה אמנותיתותרבותית שסיפקו להם חובבי הבימה העברית. יהודית הררית לא הסתפקה בהשכלתה הבינונית, ובסוףשנת־הלמודים תרע"ג (1913) הפסיקה את ההוראה בגימנסיה הרצליה, ונסעה עם בעלהחיים הררי לפאריס, לשם השתלמות בסורבונה במדעי החנוך והספרות. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, באב תרע"ד, יצאו את צרפת ושניהם עברו לשווייץ, ומקום־מושבם היתה ג’יניבה. פה למדה יהודית חמש שנים, שמעה שעורים בספרות, במדעי הטבע, במדעי החנוך, עבדה שנתים במעבדה הפסיכולוגית שבהנהלת הפרופ' קלפרד, התאמנהשנתים על־ידי הגב' דיקרד בחנוך ילדים דפקטיביים. בשנות למודיה אלה גמרה את המכון למדעי החנוך על שם ז’ן ז’ק רוסו, וקיבלה את תעודותיה כמוסמכת למדעי החנוך. מצויירת בהשכלה גבוהה, חזרה יהודית הררית עם בעלה לארץבשנת תרע“ט (1919). מיד נכנסה להוראה בבית־המדרש למורות ולגננות על~שם א. ל. לוינסקי, בהנהלת הפדגוג המובהק הד”ר יצחק אפשטיין, וניהלה את “ביתהתינוקות” ובית־הספר הדוגמאי של הסמינר. היא הנהיגה שיטות הלימוד שלמונטיסורי ודיקרולי, הכניסה רהיטים חדשים ואמצעי־עבודה משוכללים ומודרניים, שהונהגו אחר כך בכל בתי־הספר העבריים בארץ. “בית התינוקות” עבר מן הסמינר לרחוב “גאולה” וממנו התפתחלאט־לאט בית־הספר העממי “גאולה”, בתוך כמה בנינים קטנים ששקעו אז בחולותתל־אביב, מחוסרת כבישים ומדרכות בימים ההם. בית־הספר הקטן התפתח במהירות מפליאה ומחמשים תלמיד, בשנה הראשונה, הגיע מספרם, לאחר שנים ספורות, לתשע מאות. שנה־שנה נוספו כיתות ומחלקות חדשות, ושמו הטוב של בית־הספר “גאולה” נתפרסם בחוגי המורים, ההורים והתלמידים. שבע־עשרה שנה ניהלה יהודית הררית את בית־ספרה במסירות ובכשרון, ובתנאי דיור קשים. אחר כך הקימה עירית תל־אביב בנין מפואר ורחב־ידים ברחובבלפור, ובמלאת ליהודית הררית חמשים שנה זכתה לעבור עם חלק מתלמידיה מרחוב “גאולה” לבנין בית־הספר “בלפור”. יהודית הררית פעלה הרבה במרכז הסתדרות המורים, פירסמה הרבהמאמרים ורשימות בכתבי־עת שונים, כמו: העומר, מולדת, שי, קופת־הספר, גננו, פסיעות, הפועל הצעיר, בוסתנאי, הצבי, האור, הארץ ועוד. בחוברת ב' של הקובץ הספרותי־מדעי “העומר”, שיצא ביפו בשנתתרס“ז בעריכת דוד ילין וש. בן־ציון, נתפרסמה רשימתה של יהודית אייזנברג “מןהמרתף אל הרפת”. באותה רשימה מזכירה המחברת הצעירה את הימים הראשונים שלהמתנחלים הראשונים ברחובות לפני יובל שנים ומעלה, ובין השאר היא מספרת איךגרה עם הוריה במרתף, אשר הוצף במי הבריכה מפרדסו של ראובן לרר. צנור המזיןאת הבריכה נבקע, והמים שנועדו להשקות את אילני הפרדס השקו את המרתף. הכריםוהכסתות, השמיכות והסדינים, הקמח, הסוכר ויתר המצרכים החיוניים נרטבו במידהכזו שהיה הכרח להוציא את כל המטלטלין מן המרתף השקוע במים ובבוץ. המחברתישנה כמה לילות תחת השקמה הקרובה, ולא היה כל רצון לחזור למרתף הלח והרטוב. מלבבים מאד תאורי ה”חורבן" במרתף שגרמה לו ההצפה – כלים רבים נשברו, התמונות והספרים נתקלקלו, ואפרוחי התרנגולות הרכים מתו, הקמח נהפך לבצקמרופש, הלחם מלא טיט ולכלוך והביצים כולן נשברו… אך אפילו הרפתקאות כאלולא הרפו את ידי החלוצים הראשונים האלה, ועד מהרה חזרו החיים למסלולם, ובביתהיתה שורה רוח טובה. הגברת אסתר אייזנברג, אמה של יהודית, היתה תמיד מכנסתאורחים בשמחה, ומחלקת אתם את סעודתה: זיתים ותפוחי־זהב. והסעודה היתהמתובלת בשירי־ציון מן הימים ההם ובשיחות מלאות תקוה על העתיד. וכך מתארת יהודית הררית בציור נלבב אחר ב“בוסתנאי” (מיוםו' שבט תרצ"ד) את חייה מימים עברו: “עם שקיעת החמה שבתי מכרמנו שבנס־ציונההביתה, לרחובות. יום־יום עם הנץ החמה, הייתי קמה, מכינה לי פת־שחרית, לוקחתפתי בסלי, אוסרת את חמורי ורוכבת לנס־ציונה. הדרך שוממה, גבעות חול, אהליבידואים, עדרי צאן ורועיהם. ואני רוכבת יחידה, שבטי בידי, פחד בלבבי וגבורהעל פני. הבידואיות הצעירות מקדמות פני בברכה. הבידואים הצעירים מלווים אותיבמבטיהם השחורים והלוהטים ומפליטים מפיהם: “שד משחת”… בת המוכתר של דורן (כיום: רחובות)… “בת חוג’ה אהרון”. הרועים המשקים צאנם, מגישים מיםלחמורי ובשכר זה מקבלים מידי בשובי מכרמי, אשכול ענבים, קומץ שקדים, סלסלתתאנים, מספר שזיפים, או פרי־צבר ממשוכת כרמנו. כרמנו נטוע על גבעה רמה, ובראש הגבעה – סוכה עשויה שתי קומות. בצהרים היינו מתאספים שמה הבוצריםוהבוצרות, החברים והחברות, לסעודה משותפת: על עגבניות וזיתים ובצלים, אבטיחקר וצבר עסיסים נקטפו עם טל השחר”… יהודית הררית היא אחת מבנות הדור הראשון לגאולה. עשרותשנים פעלה יחד עם בעלה־חברה חיים הררי בשדה החנוך וההוראה, האמנות והספרותועסקנות צבורית בשטחים אחרים. הם חיו חיי משפחה למופת משנת 1908 ועד סוף 1940. שכם אחד משכו בעול החיים חישוביים, החברתיים והצבוריים, יחד חלמו אתחלומם על האמנות, החנוך, התרבות והספרות כאילו מחומר אחד קורצו. שניהם זכולחזות בעינים את התגשמות חלק גדול ממשאת נפשם, מלבטיהם ומחפושיהם. תמידנראו יחד, ורק מלאך־המות האכזרי הוציא מן השורה את בחיר־לבה – את חייםהררי, קודם זמנו. חיים מלאי תוכן רב היו ליהודית הררית עם בחיר־נפשה, חייםשל עבודה מסועפת בכל שטחי החיים הצבוריים, בבנין העיר העברית הראשונה, בפיתוח הגימנסיה העברית הראשונה, ביצירת הבימה העברית הראשונה, בהחיאתהלשון העברית וכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים. שניהם זכו להקים דור של אלפי תלמידים ותלמידות על אדמת המולדת. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43754	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43754", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43754, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "יהודית הררית", "translator_uris": "", "translators": "" }
הציירת אסיה וולף 2.jpg מעולם רחוק ומעם רחוק באה אלינו, והתאקלמה בנוף שלנו ובחייהחברה שלנו בתל־אביב. הרבה רוח טובה הביאה עמה, אהבת חופש ומרחב. היא מןתופעות־הלוואי המעניינות של שיבת ציון החדשה, שלא רק בנים רחוקים שבו אלינוכי־אם נצטרפו אל מחננו גם מבני עמים אחרים, שמפעל התחיה והארץ רבת־השמששלנו קסמו להם. את כשרון־הציור שלה גילה הצייר הנודע גורבטוב, מאסכולתהצייר הרוסי המהולל רפין. בדרך מקרה, בזמן התארחותו בביתה ברוסיה, גילהשהיא מחוננת בכמה וכמה סגולות ציוריות. לאחר כמה פקפוקים והיסוסים, התחילה הגב' וולף מנסה את כחה בציור תמונות־הנוף שלה, שהצטיינו בתפיסה דקה ובגישה ציורית עדינה. הזמן הראשון לעליתה לארץ עבר עליה ללא התרשמות מן הטבע ומןהנוף הארצישראליים, והיא גם לא ניסתה להחזיק בידה את המכחול ולהעלות על הבדאת הגות לבה. אבל אלה היו חבלי התאקלמות בארץ חדשה. אך כעבור שנים מועטות התאקלמה בת הצפון בארץ ובנוף המזרח, והתחילה רואה אותם בעינים אחרות, בציוריה השיגה הישגים חשובים, ואף גילתהעצמיות מקורית. הציירת רכשה לה סולם צבעים בהירים המקסימים את העין. בכלתמונותיה – הנוף, הטבע, הדומם והקומפוזיציה, מתגלה אופיה המיוחד של הציירתהמבורכת בהסתכלות חדה ועמוקה, ברוח טובה ובכנות הבעה. בתערוכתה הראשונה, שבה הציגה 24 תמונות צבעי־שמן, התבלטובמיוחד 6 תמונות־נוף של נהר הירקון וסביבתו: “יום גשם”, “חמסין”, “לפניהסערה”, “הירקון בבוקר” ועוד. כל תמונה היא פואימה־בצבעים. גוונים רוננים, אפקים רחבים. לא רק רואים את הנוף, אלא גם נושמים ומריחים אותו. תמונותיה של מרת וולף אינן זקוקות לשום פירוש, הן דוברותבעצמן בלשון הצבעים, והן מעידות על חפושים מתמידים ועל האבקות האמניתבכיבוש החומר. הציירת א. וולף, שתרמה תרומה ניכרת לציור הנוף הארצישראלי, הריהי לנו כגמול־מעט לתרומה האמנותית הגדולה שעם ישראל בארצות פזוריו – ורוסיה בתוכן – תרם לעמים ולנופים אחרים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43755	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43755", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43755, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "הציירת אסיה וולף", "translator_uris": "", "translators": "" }
אסתר זכרין ביום ג' ניסן תרצ"ד הובאה למנוחות, בבית־העלמין בתל־אביב, אחת מבנות ציון היקרות אסתר זכרין. מעטים בארצנו אלה, שהכירו את פעולותיההצבוריות על שדה התנועה הלאומית, ומן הראוי להציב לה ציון־זכרון. היא נולדה בהומל בניסן תרכ“ו, וקיבלה חנוך מסורתי ולאומיבבית־הוריה, שנחשבו על המשפחות המיוחסות שם. אביה, ר' לוי יצחק, היה בנקאילפי משלח־ידו, מכובד על הבריות. ד”ר י. ל. קצנלסון, הידוע בשמו הספרותי “בוקי בן יגלי”, הקדיש לו בספר־זכרונותיו כמה עמודים יפים. אסתר נתחנכה בילדותה בגימנסיה הממשלתית בהומל. עם גמרחוק־למודיה נכנסה מיד לשרות הלוחמים לתחיה הלאומית, ומאז השתתפה באופן פעילבכל האסיפות והמסיבות של “חובבי ציון” ואחר כך של הציונים המדינייםוהמעשיים. בימים הראשונים של תנועת חבת־ציון, היתה האינטליגנציההיהודית ברוסיה, שהיו לה נטיות של התבוללות, מביטה “מלמעלה למטה” על התנועההלאומית והנוהים אחריה. מעטים מאד היו בין אנשי ההשכלה שהעיזו לתת ידםלתנועה זו, ומועט־שבמועט היה מספר הנשים העבריות מבין המשכילות שנצטרפולתנועה. בין יחידות הסגולה מבנות ישראל שהתקרבו אל עמן ואל תרבותן היתה – אסתר זכרין. עוד בימי עלומיה נפגשה בשדה העסקנות הצבורית עם הסטודנטהצעיר זאב זכרין. שני הצעירים התקשרו בקשרי־ידידות, ואחר כך גםבקשרי־חיתון. שניהם התמסרו בכל חום לבם לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועההציונית בכל גלגוליה. ביתו של הד"ר זכרין נעשה בית ועד לכל העסקניםהלאומיים, ועקרת־הבית היתה מקבלת את כל המבקרים בסבר פנים יפות. המטיפים והשליחים הציוניים, כמו: מ. שיינקין, יהושעבוכמיל, זאב ז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, יצחק ניסנבוים ואחרים היומתאכסנים בעת בקורם בהומל, בבית זכרין. מזמן לזמן היתה מופיעה אסתר זכרין על הבימות של האסיפותהצבוריות, משתתפת בוכוחים – כנהוג בימים ההם – עם הבונדאים ושאר החוגיםשהיו פועלים אז ברחוב היהודי – הסוציאל־דימוקרטים וכו'. בלשון שנונה וחדההיתה מוכיחה את הנוער על התנכרותו לשאיפותינו הלאומיות. שנים רבות נלחמה אסתר זכרין להשלטת הלשון העברית בבתי־הספרהעבריים, סידרה שעורי־ערב למבוגרים ואף הורתה בהם שלא על מנת לקבלפרס. תודות לתעמולה המתמדת שנעשתה על־ידי משפחת זכרין, שימשההעיר הומל מרכז ציוני חשוב, שהשפעתו התפשטה בכל הסביבה היהודית באזורהומל. עם גמר מלחמת־העולם הראשונה החליטה משפחת זכרין לעזוב אתרוסיה ולעלות לארץ־ישראל. ואכן לאחר הרפתקאות מרובות, בחינת “גלגולמחילות”, זכו ובאו, ולאשרה של אסתר זכרין לא היה קץ. ועוד יותר גדולהשמחתה, כשזכתה להשתתף בבנין תל־אביב ממש – בנתה לה בית, ובן־זקוניה ונכדתהנתחנכו בגימנסיה העברית. אם כי אסתר זכרין סבלה בשנותיה האחרונות ממחלה כרונית ומצב בריאותה נתרופף, לא התאוננה ורוחה הטובה לא סרה מעליה. כחמשים שנה עמדה אסתר זכרין במערכה בחזית התנועה הלאומית. זכרה הטוב לא ימוש מקרב ידידיה ומכיריה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43756	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43756", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43756, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "אסתר זכרין", "translator_uris": "", "translators": "" }
75734/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .הייחל שמחו םישמחה תנשב ,ולסכ א”כ לילב ,םימי 4 רחאל התמו ”הסדה“ םילוחה־תיבל האבוה השק בצמבו ,תואירה תקלדב התלח םלוא .התדובע תאהשדיחו הבכשממ המק הל לקוהש רחאלו ,תעפשב התלח ט“שת תישארב .ביבא־לתב 'א םידלי־ןג תלהנמ התיה 8491–1291 םינשב .ירוסיטנומ תטישב דחוימ סרוק םש העמשו ןודנולב התהש 9291 תנשב .םירמאמ הברה וב המסריפו ”ןגה דה“ לש תישארה תכרועה התיהו ,”תוננגל תונוילג“ איצוהל הלחה ו"צרתב .ביבא־לתו םילשורי וידארבש דליה תניפ תדעובתונורחאה םינשבו .יזכרמה םירוהה־דעו די־לע םידליה ינג לש םירוהה ידעו ןוגראתא המזי .תוננגה זכרמ דיל ”םידליל ןורטאית“ לש תדסיימהו תמזויה התיה איה .ביבא־לתב םיטילפה ידלי ןיב הדבעו ,ביבא־לתב םידליל םינושארה קחשמה־ישרגמתא הנגריא םג איה .לארשי־ץראב םירומה תורדתסה זכרמב הלעפ תובר .תובר םינשתודחאתהה שארב הדמעו ”תוננגה תודחאתה“ תודסיממ התיה החונמה .סניפ חנו ןייטשפא קחצי ר"ד תלהנהב ,יקסניול .ל .א םש לע תוננגלו תורומל שרדמה־תיבב תוננגל הכירדמו הרומ התיה םינש שמחכ .לרואו ריביסמ ”ןויצ־יריעצ“מ ריצכדאבסלראקב ינויצה סרגנוקב הפתתשה 1291 תנשב .תובוחרב םישדחה םילועה םינמיתהידלי לש םידליה־ןגב הדבע ,הצרא האובל םינושארה םימיב .תוברתהו ךונחה הדשב הלעפ ןורחאההמוי דעו זאמו ,9191 ףוסב ץראל האב הינשה םעפב .ןיבראחו קסמוט ,קסמוא ,קסטוקריאב תוידוהיה תוליהקבש ”ןויצ יריעצ“ יפינסב הרקיב 9191~ב .היסורבלודג גשיה הז היה זא .תירבע הדמיל 'א התיכב םידומילה לכ תאו רפסה־תיבבתירבעה ןושלה תא רידחהל החילצה ,םיבר םיצמאמ רחאל .”הלכשה יציפמ“ תרבחלש יממעה רפסה־תיבב הרומכ )לרוא( גרובנירטאקייל הרבע םשמ .םיטילפה םידוהיהןיבו םוקמה יבשות ןיב תינויצו תיכונח הדובעל הרסמתהו )ריביס( קסניבאיל’צלםשמו םירקל האצי הדיעוה רחאל .7191 יאמב התיהש ,תיעיבשה תינויצההדיעוב הריצ התיהו ,לארשי־ץרא לש הכורעת רודיסב הברה הלעפ ,”ןויצ־יריעצ“להרבחכ תינויצ הדובעב הפתתשה ,ירבע םידלי־ןג םש הלהינ הז םעו ,היגוגדפבםלתשהל הפיסוהו גרוברטפב העקתשה ,היסורל םירצממ הרזח איה .וירבחו רודלפמורט ףסוי םע בושהשגפנו הנש התשע םירצמב .היסור יחרזא תואמ המכ םע דחי םייכרותה תונוטלשהידי־לע םירצמל השרוג אנ־יקזחו ,הנושארה םלועה־תמחלמ הצרפ )4191 טסוגבא( ד"ערת באב םלואו ,ךונחה תדובעב בר קופיס האצמ איה .התדובע תא וריקוהךונחה יגוחבו ,הל ודמע תיעוצקמה התרשכהו תימדאקאה התלכשה .ןויצל־ןושארב םידליה־ןג תלהנמכ הנמזוה המ־ןמזרובעכ .תובוחרל הכלה םשמו ,ןמש־ןב תווחל םירבחה ןמ םידחא םע הרבע ,הרזפתההצובקהש רחאלו ,לדגמ תווחל הכלה הליחתמ .2191 לירפא–ב"ערת חספל הינשהרודלפמורט תצובק םע ץראל האבו ,היסורמ האצי 2191 תנשב .גרוברטפב טדאטשנזייא .א .מ ברה לש ודוסימ תירבעלברעה־ירועשב הרקיב ךכ םשל .לארשי־ץראב םייחל תדחוימ הרשכהל הפאש ,רודלפמורטףסוי תצובקל הפרטצנו ,תינויצה העונתל הרסמתה איה :הבל תא ךשמ אל ידוהיה "דנוב”ה םגו ,היסורב תויללכה תוינכפהמה תועונתה לש העתמה רואה ירחא הכלה אלהירוענ ימיב רבכו ,גרוברטפב םיילברפ־םייגוגדפ םירועש העמשו היסנמיגב הדמל .)3981( ד“נרת תנשב )היסור( קסרווס־דורוגבונב הדלונ איה .תוברתלו ךונחל ,תדלומלו המואל הייח תונשבטימ תא השידקה יכ ,ביבא־לתב תוברתהו ךונחה לגד יאשונ תרשרשמ הרקי הילוחהאצוה ,ט”שת ולסכ א“כב )הניקסח( אנ־יקזח הבוט לש התריטפ םע gpj.3 אנ־יקזח הבוט	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43757", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43757, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "טובה חזקי־נא", "translator_uris": "", "translators": "" }
אולגה חנקין 4.jpg א בשנת תרמ"ז, כשראשון־לציון נמצאה תחת חסות הבארון אדמונדרוטשילד, הכבידה הפקידות שלו את אכפה על המושבה הצעירה, מתוך רצון לשעבד אתהאכרים המקבלים תמיכה מקופת הבארון. בפרט שפכה הפקידות את חמתה על האכרים המתקדמים, שבראשםעמדו הביל"ויים ישראל בלקינד, יהודה ליב חנקין (אביו של יהושע חנקין) וישראל פיינברג. הבארון שישב בפאריס לא ידע, כמובן, את הדברים לאמתם והיהדן רק על־פי הדינים־וחשבונות מפקידיו שרצו לשלוט במושבה שלטון בלתי־מוגבל. האכרים שלחו משלחת אל הבארון, אולם לפני בוא המשלחת בא הבארון בעצמולארץ־ישראל. עם בואו לראשון־לציון, התיצבו לפניו האכרים והגישו לו אתעצומותיהם. בין יתר הדרישות ביקשו להעביר מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי, שגרם להם הרבה עלבונות. אך הבארון שנמצא תחת השפעת פקידיו, רגז וכעס עלהדרישה הזאת, דיבר קשות עם האכרים ודרש מהם במפגיע שישלימו עם אותו הפקיד. נוצר מצב קשה, והאכרים היו במבוכה רבה. וכאן הופיעה הצעירה אולגה בלקינד, שהיתה אז ארוסת יהושעחנקין, היא ועוד שתי נשים, אכרות מראשון־לציון, לפני הבארונית. אולגה סיפרהלה על כל הקורות שעברו על המושבה ראשון־לציון מראשית הווסדה, וביקשה מאתהבארונית שתשפיע על בעלה להרחיק מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי. דבריאולגה, שנאמרו מתוך רגש וגאון לאומי, עשו רושם עמוק על הבארונית והיא נעתרהלבקשתה. לאחר זמן קצר הורחק אוסובייצקי מן המושבה. האכרים שאפו לרווחה, והודו לאולגה בלקינד על שרותה הגדול למושבה. הפקיד הראשי, הירש, לא רצה לסלוח לאכרי ראשון־לציון אתמרדנותם, והחליט לנקום בהם את נקמת אוסובייצקי. במיוחד הציק למשפחותבלקינד, חנקין ופיינברג. בימים ההם נתקבלה ידיעה מד“ר פינסקר מאודיסה, שהבארון עומד להגדיל את חוג פעולותיו הישוביות, לאחר שאכרי ראשון־לציוןימלאו אחרי דרישות הפקידות שלו. האכרים ברובם היו תחת השפעת ד”ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום ויהושע ברזילי, והיו מוכנים לחתום על התקנות הקשות לטובתהכלל. ואולם הצעירים יהושע חנקין, בלקינד ופיינברג התנגדו לשעבוד זה ועמדובסירובם. יהושע ברזילי היה אובד עצות, ולאחרונה פנה לארוסתו של יהושעחנקין, אולגה בלקינד, ופצר בה שתשפיע על “המורדים” העקשניים, שיכנעו לרצונושל ועד חובבי־ציון, אשר ציפה לגדולות ונצורות מן הבארון רוטשילד. מתחילההביעה אולגה בלקינד התנגדות נמרצת לדרישת פינסקר ולילינבלום, ורק לאחרהיסוסים רבים נאותה לשדל את חנקין ופיינברג שימכרו את נחלותיהםבראשון־לציון ויעזבו אותה, בשים לב לתועלת שתצמח מזה לישוב העבריכולו. הללו קבלו את הצעתה, ושלש המשפחות חנקין, פיינברג ובלקינדיצאו את ראשון־לציון, שהשקיעו בה הרבה עמל ועבודה, ועברו להתישבות בגדרה, שהיתה אז בראשית בנינה. כעבור זמךמה נישאה אולגה בלקינד ליהושע חנקין, ומאז – משנת תרמ“ח ועד יום מותה, בט”ו ניסן תש"ב – היתה בת־לויתו במשך חמשיםוארבע שנים. ב נזכר אני במאורע אחד שאירע בפורים תרס"ז ביפו, לפני היבנות תל־אביב. ימים מספר לפני פורים היו כמה התנגשויות בין צעירים אחדים, חברי “פועלי ציון” ובין קבוצת ערבים ליד בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, בקירבת תחנת־הרכבת ביפו, בבית־קפה ערבי בשכונת מנשיה ועל שפת־הים ביפו. באויר היה מורגש ריח אבק־שריפה, ואת אשר יגורנו בא לנו. בליל פורים תרס“ז, לאחר התנגשות באחת הסיסמאות הצרות, התפרצה פלוגת ג’אנדארמים תורכים מזויניםלבית־המלון (הידוע בימים ההם) של חיים ברוך, ובלי כל הודעה מוקדמת ירוברובים ובאקדחים באורחים שהתאכסנו שם באותו ערב. נפצעו למעלה מחמשה־ עשראורחים מבין העולים החדשים, והם הועברו לבית־החולים היהודי ביפו מיסודו שלשמעון רוקח. הובהלו לבית־החולים הרופאים היחידים, שהיו אז ביפו: מ. שטיין, הלל יפה, ח. חיסין, גב' ד”ר א. בלקינד (אחות של אולגה חנקין) וד"ר ל. פוחובסקי. וגם אולגה חנקין, החובשת והמילדת, טיפלה יחד עם הרופאים בהגשתהעזרה הרפואית לנפצעים. מאורע עגום זה דיכא את הכל. דיזנגוף קרא בביתו לישיבהדחופה את עסקני הישוב. באו ז. ד. ליבונטין, שמעון רוקח, י. פיינברג, ד“ר ח. חיסין, ד”ר הלל יפה, אולגה חנקין ועוד. דברו מתוך חרדה על היחסים המתוחיםבין היהודים והערבים. אז קמה אולגה חנקין, ופנתה לנאספים בדברי־עידוד. היאהזכירה את התגרות הקשות של הימים הראשונים בראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, גדרה, רחובות, חדרה ועוד. “כשם שהצלחנו להדוף את ההתקפותהתדירות בימים הראשונים של התישבותנו במושבות, כך נאזור כח ונתגבר עלהמכשולים הקשים בישוב העירוני” – קראה – “לא נרתע לאחור, כי־אם נצעד קדימהבדרך הבנין”. ג אולגה חנקין גרה ביפו כשתים־עשרה שנה – משנת תרנ“ח עד שנתתר”ע – ונתפרסמה כמילדת וחובשת מצויינת. לעזרתה הרפואית היו פונות לא רקנשי היהודים ביפו ובמושבות יהודה, כי אם גם נשי המוסלימים והנוצרים. בשנת תרע"ב (1912), בא לבקר בארץ הסופר דוד פרישמן. הסופרים והעסקנים ערכו מסיבה חגיגית לכבוד האורח. בין מאות הקרואים הייתהגם אולגה חנקין. עם תום סידרת הנאומים הרשמיים, קמה יהודית הררי ויצאהלרקוד ריקוד מזרחי כשחרב שלופה בידה. לאחר רגעים מספר נלוותה אליה גם אולגהחנקין, והראתה את זריזותה בריקוד כשבידיה שתי חרבות שלופות. קצב הריקוד היהלוהט כל־כך, עד שהגב' הררי פרשה הצדה ואולגה חנקין נשארה רוקדת לבדה. האורחים הרבים, ובראשם האורח דוד פרישמן, התפעלו הרבה מן הריקוד הנפלאוהלוהט הזה. נערכו תשואות ממושכות לרקדנית בעלת הטמפרמנט. ודוד פרישמן אמראז, שעל־פי הריקוד הזה הוא מתאר לעצמו את מחולותיהן של בנות ירושליםהקדומות. באבגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, החלה הרשותהתורכית להציק ליהודים, ובפרט לעסקנים הציונים. השלטונות הצבאיים הביטובחשד על פעולותיו של יהושע חנקין, שהספיק כבר אז לגאול שטחים גדוליםבאזורים שונים בארץ. חדשים על חדשים עקבו אחרי צעדיו, ובאחד הימים ניתנה פקודהחמורה מאת המפקד הצבאי ג’מאל פחה לאסור את יהושע חנקין ולגרשו מן הארץלפנים המדינה, פקודה זו נתמלאה בזריזות מבהילה, ויהושע חנקין הוגלהלאנטוליה יחד עם ישראל שוחט ומניה וילבושביץ. אולגה חנקין, אף־על־פי שפקודתהגירוש לא חלה עליה, החליטה לצאת לגולה יחד עם בעלה. יותר מחודש ימים נסעו הגולים ברכבת ובעגלות דרך אנטוליה עדהגיעם לקושטא. תלאות מרובות עברו על הגולים שנותקו מארצם ומקרוביהם, ואולגהנשאה את סבלה הגדול בלי להתאונן. היא האמינה אמונה עמוקה, שסוף הנצחוןלבוא. בגמר המלחמה מיהרה לשוב לארץ־ישראל בלוית בעלה, הם התישבו בתל־אביב ונכנסו שוב לחיי הישוב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43758	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43758", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43758, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "אולגה חנקין", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר בת־שבע יוניס 5.jpg אחת הרופאות הראשונות בארץ היתה ד"ר בת־שבע יוניס. היא נולדה בכפר טרוטינה (ביסרביה) באחד בינואר 1880. בהיותה בת שמונה עברה עם הוריה לאודיסה, שם למדה בגימנסיה פרטית “ברקנהיימר”. בד בבד עם הלימודים הכלליים למדה עברית אצל המורה והסופרהעברי יהודה־ליב בן־דוד, מראשוני המדברים עברית בגולה ומיסדי אגודת “שפתנואתנו” באודיסה, שבראשה עמדו שאול טשרניחובסקי, נחום סלושץ ויוסףקלוזנר. עם גמר למודיה בגימנסיה יצאה לג’ניבה, ולאחר חמש שנותלמודים גמרה שם את הפאקולטה לרפואה. לאחר שקיבלה תעודת־רופאה בג’ניבה, באהלמוסקבה ועמדה בבחינות ממשלתיות בפאקולטה לרפואה, וכשעברה את כל הבחינותבהצלחה ניתנה לה רשות לעסוק ברפואה בסביבת מוסקבה. היא יכלה להסתדר ברוסיה, אולם עיניה היו נשואות לציון. באחד הימים בשנת 1908 עלתה לארץ. בימים ההם היתה בארץ־ישראל כולה אשה רופאה יחידה, והיא ד“ראלכסנדרה בלקינד, אשר גמרה את חוק למודיה, בשנת 1904, בג’ניבה. בלמדהבאוניברסיטה היתה כמה שנים חברתה של הסטודנטית בת־שבע יוניס. עם בואה לארץהלכה הרופאה הצעירה למושבת הבילו”יים לגדרה, ששם גרה אז אחותה אסתר ייביןעם בעלה ניסן ושלשת ילדיה הקטנים. שנה תמימה עבדה ד“ר בת־שבע יוניס בגדרה כרופאה פרטית, ופתחה במושבה בית־מרקחת. ביפו ובמושבות היו אז רק רופאים בודדים שהיונוסעים ממושבה למושבה לשם הגשת עזרה רפואית. בכל מקום היו החולים צובאים עלדלתות חדר הרופא־האורח. בשנת 1909 מילאה ד”ר בת־שבע יוניס את מקומם של ד“ריפה בחדרה ושל ד”ר מוסקוביץ ברחובות, בזמן העדרם לרגל צאתם לאירופה לשםהשתלמות מקצועית. בשנה השניה לבנין תל־אביב, בשבת 1910, היו בתל־אביב שנירופאים: ד“ר ח. חיסין וד”ר י. ל. פוחובסקי. ד"ר אלכסנדרה בלקינד גרה אזבבית גרמני (קפוס) בין תל־אביב והמושבה הגרמנית וילהלמה. הרופאה הצעירה בת־שבע יוניס ביקרה בתל־אביב בראשית בנינה, ורכשה לה מגרש ברחוב השחר, על יד ביתו של מכרה וידידה מנחם שיינקין. בשנת 1910 הקימה על המגרש בית בן שתי קומות על חשבונה הפרטי, בלי כל הלוואות, שלא כיתר הבונים הראשונים. אז היה בית בת־שבע יוניס אחד הבתים המפואריםביותר בתל־אביב, הן בחיצוניותו והן בפנימיותו. החדרים גדולים ורחבים, מלאיםאור, ומן הגזוזטרה היפה נשקפו פני הים וכל העיר יפו. על יד הבית ניטעועצי־נוי, פרחים ושושנים, כרי־דשא, אשר שיוו לבית צורה של חוילה נאה. החצרשל הבית גבלה בחצר הגימנסיה “הרצליה”, והשכנה הטובה הפרישה רצועת אדמהממגרשה לגימנסיה. בשנים הראשונות עבדה כרופאה בבית־החולים היהודי ביפומיסודו של שמעון רוקח, ועסקה בעת ובעונה אחת גם בעבודה רפואיתפרטית. בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשגויסו לצבא התורכי כל רופאיתל־אביב (ד“ר חיסין, ד”ר פוחובסקי וד"ד שרמן) היו שתיהן – ד“ר בלקינד וד”ריוניס, הרופאות היחידות בתל־אביב, יפו והמושבות הסמוכות. בזמן הגירוש הגדולמתל־אביב ויפו, בערב פסח תרע“ז, ועד שחרור יהודה מן הצבא התורכי היתה ד”רבת־שבע יוניס הרופאה היחידה, שטיפלה הרבה בכל הגולים שהשתכנו באורח זמניבפתח־תקוה ובכפר־סבא. היא זכתה בשנת 1911 להיות מן המיסדות של הסתדרות הרופאיםבארץ־ישראל, ובשנים הראשונות שימשה מזכירה בהתנדבות. בשנים הראשונות לבניןתל־אביב נבחרה ועדה סניטארית לשם השגחה על הנקיון בחצרות וברחובות. הועדההיתה בת ששה חברים: ד“ר א. חיסין, א. אתין, מ. עזריהו, ד”ר בת־שבע יוניס, ד"ר י. ל. פוחובסקי וכותב הטורים האלה. תל־אביב הקטנה של אז חולקה לשלשהאזורים סניטאריים, וחברי הועדה הטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכלהחצרות והרחובות, ולפרקים נכנסו גם לתוך הבתים, וכל תושבי תל־אביב, בלאיוצא מן הכלל, צייתו לפקודות ולהוראות הסניטארים המתנדבים. לפני מותה הקדישה את רכושה לקרן הקיימת, להסתדרות הרופאים ועוד למפעלים צבוריים אחרים. ביום כ“א תמוז תש”ז (9.7.1947) שבקה חיים לכל חי, זכרה לא ימוש. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43759	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43759", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43759, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ד\"ר בת־שבע יוניס", "translator_uris": "", "translators": "" }
פניה מטמון־כהן 6.jpg שמה של פניה מטמון־כהן מזכיר לי את הימים הראשונים שלתקופת העליה השניה, אשר הקימה כמה מפעלים חשובים שהתפתחו במרוצת הזמןבממדים רחבים, ומנחילים כבוד לעמנו ולארצנו. בימים ההם מנה הישוב העברי ביפו כחמשת אלפים יהודים, אשרכללו את הישוב הישן והישוב החדש כאחד. כולם התגוררו בסימטאות הצרות שלהשכונות הערביות ביפו ושל השכונות היהודיות: נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה, מחנה יהודה, בית־יוסף וכו'. העולים החדשים לא הכירו איש את רעהו, הם היו קבוץ גלויותשבאו מרוסיה, מפולין, מליטא, מאוקראינה, מרומניה, מבולגריה, מיוון ועוד. הלשון העברית היתה אז קנין משפחות אחדות של המורים, הסופרים ואנשי הרוח. בבתים וברחובות דיברו אז בכמה לשונות זרות, והלשון העברית היתה עדייןבבחינת בת־חורגת. בין המשפחות המדברות עברית היו: משפחת יהודה גרזובסקי (גור), יחזקאל דנין, ד"ר י. ל. מטמון־כהן, יוסף עזריהו, ועוד משפחותבודדות. האמת ניתנה להאמר, שגם בבתי כמה מורים וסופרים דברו בלשונות זרות, והגורם לכך היתה עקרת־הבית, שעל־פי רוב לא ידעה עברית, ותכופות אף לא עשתהמאמץ לכך… רק נשים מעטות, אמיצות־לב ובעלות־הכרה, הבינו את ערך הדבורהעברי במשפחה וברחוב, ובין היחידות הללו היתה הצעירה פניהמטמון־כהן. היא הקנתה את העברית כלשון חיה ומדוברת לבנה־יחידה ולשתיבנותיה מילדותם. בכל מקום הופעתה, בישיבות מצומצמות ובאסיפות פומביות, בבתים פרטיים, ברחוב ובשוק, דיברה עברית, ורק עברית, כאילו לא ידעה לשונותאחרות. פ. מטמון־כהן נולדה לבית ברונר מביאליסטוק, וקיבלה בביתהוריה חנוך מסורתי וחדש כאחד. עוד בשחר ילדותה למדה עברית, גמרה בית־ספרתיכוני, ואחד כך למדה באוניברסיטאות אודיסה וברן (שווייץ). לאחר שגמרה חוקלמודיה, פתחה באודיסה פרו־גימנסיה לנערות. לעזרתה באו הצעירות אסתרגינצבורג (אחותו של אשר גינצבורג – אחד־העם), פניה וורניק (אחר־כך – גב' קלוזנר), ואחותו של הפרופ' נחום סלושץ. בגימנסיה זו היתה לשון הלמודיםהכלליים רוסית, אולם למדו בה גם עברית, והמורה הראשי לעברית היה – חייםנחמן ביאליק. בשנת 1900 נישאה פניה ברונר לד"ר י. ל. מטמון־כהן, ובשנת 1904 עלתה לארץ בלוית בעלה, מאז נשארה פה, וקשרה את חייה עם הארץ, עם החנוךהעברי, ועם התרבות והאמנות העברית. לאחר שעזבה את אודיסה, עברה הגימנסיה לידי הגב' קופ־ז’בוטינסקי ונתקיימה עשרות שנים, וחינכה דור שלם להכרה לאומיתוציונית. גם בארץ התמסרה הגב' מטמון־כהן למפעל החנוך. כשנתיים (תרס“ד–תרס”ו) עמדה ליד בעלה בבית־הספר בראשון־לציון. אחר כך המשיכה ביפו, באחוזת־בית ובתל־אביב. מאבק קשה נפל בחבל הזוג הצעיר בשנים הראשונות להתישבותםבארץ. בימים ההם עוד לא־היה בארץ אף בית־ספר תיכוני אחד. ביפו היו קיימיםבית־ספר עממי לבנות, מיסודו של ועד “חובבי־ציון” באודיסה; בית־ספר עממי של “עזרה” ובית־ספר עממי של חברת כי“ח, ובירושלים התקיימו רק בתי־ספר עממייםשל “עזרה”, “כי”ח” ו“אוולינה די רוטשילד”. הד“ר י. ל. מטמון־כהן היה מןהראשונים, שנשא בחובו את הרעיון לפתיחת גימנסיה עברית ביפו. הגב' פ. מטמון־כהן הבינה לרוח בעלה, ובלי חשבונות רבים ניגשו במרץ רב לביצוע התכניתה”דמיונית" שלהם. בחוגי המורים התיחסו באי־אמון גמור לבית־הספר הקטן שלמטמון־כהן, ורגזו על כך שהעזו לכנותו בשם “גימנסיה עברית”. בשנה הראשונה (תרס"ו) נפתחה רק מכינה אחת עם תשעה ילדים וילדות, ומחלקה יסודית אחת עםשמונה ילדים וילדות. ד“ר י. ל. מטמון־כהן היה המנהל והמורה הראשי לעבריתוללמודי הטבע, ואשתו הגב' פניה היתה המורה היחידה לחשבון וגם טיפלה הרבהבמחברות התלמידים בלימודי הטבע. ימים קשים עברו על בעלי החלום הנועז, ורקבשנה השניה באו לעזרתם ד”ר ח. הררי, ד“ר ב. צ. מוסינזון, ד”ר ח. בוגרשוב, ב. מושנזון, צ. נשרי, אלדמע ועוד. הגב' פ. מטמון־כהן היתה עסוקה יומם ולילה בבית־הספר, וגםבמשק הבית הקטן, ואף־על־־פי כן מצאה זמן גם לחבר ספר לימוד: “שאלון ללימודחשבון וקובץ שאלות ותרגילי־חשבון”. והגב' פ. מטמון־כהן לא הצטמצמה בהוראה בגימנסיה (הורתהחשבון וגיאומטריה בארבע מחלקות היסוד), אלא הקדישה מזמנה וממרצה גם לאמנותעברית, וזכתה להיות בין מניחי היסוד של הבימה העברית. בין יוצרי הלהקההדראמאתית הראשונה ביפו (תרס“ו–תרס”ז) היו: ד“ר ח. הררי, גב' לינה הופנקו, א. פפר, א. טורקניץ, גב' י. הררית, גב' פ. מטמון־כהן, יש”י אדלר, ש. ח. ברכוז, מ. גנסין, א. סוסקין ועוד. מפעם לפעם היתה גב' פ. מטמון־כהן מופיעהגם כשחקנית בתפקידים שונים. בהווסד ביפו חברת “אחוזת בית” (תרס"ו) גרעינה של תל־אביב, היתה משפחת מטמון־כהן מן הראשונות שהצטרפו לחברה זו, והם גם היו בין ששיםהבונים והמתישבים הראשונים, והקימו את ביתם ברחוב השחר סמוךלגימנסיה. הגב' פ. מטמון־כהן היא גם מן המיסדות הראשונות של “התאחדותנשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל”, הקיימת זה עשרות שנים. עשרות שניםעמדה האשה העבריה בארץ בצל: לא השתתפה בועדי הקהילות והמושבות. והרי בעלייתהבילו“יים השתתפו גם נשים, ואחר כך עבדה האשה שכם אחד עם הגבר בעירובמושבה, והחלוצה העברית מילאה כמה וכמה תפקידים חשובים בתרבות, בחינוך ואףבהתישבות חקלאית. ואף־על־פי־כן היתה האשה מקופחת בזכויותיה בחיים הצבוריים. בשנת תר”פ קמו נשים אחדות (שרה עזריהו, אסתר ייבין, פניה מטמון־כהן, רחלגרזובסקי, צפורה קלוזנר, עדה פישמן, ד"ר רוזה ואלט־שטראוס ואחרות) ויסדו אתהארגון של התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל. כיום קיימיםארגוני ההתאחדות הזאת בירושלים, תל־אביב, חיפה ובמושבות המרכזיות. למלאתעשרים וחמש שנה לקיום ההתאחדות, הוצאה חוברת יובל, שבה באה גם רשימה שלהגב' פ. מטמון־כהן. “רחוקה עדיין הדרך לשוויון האשה בישוב” – אומרת היאבסוף רשימתה – “רחוקה עדיין הדרך לשויונה המלא של האשה בישוב בכל שטחיהחיים, אך אנו נחתור ללא ליאות לקראת מטרה זו, עד שנגיע אליה”. הגב' פ. מטמון־כהן זכתה להקים בארץ גם דור שני ושלישי שלעובדים חרוצים בשדה ההוראה והרפואה, והיא יכולה להתגאות בזה, שזכתה לקדםכמה מן היצירות הנפלאות של תחייתנו הלאומית שהיו הקדמות למדינת היהודיםשזכינו לה בימינו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43760	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43760", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43760, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "פניה מטמון־כהן", "translator_uris": "", "translators": "" }
חנה נדיבי־פרנקל 7.jpg בשנים הראשונות לבנין תל־אביב שימשה הגימנסיה “הרצליה” מרכז ראשי ויחיד לחנוך, תרבות ואמנות בתל־אביב הצעירה. מוסד זההיה לא רק בית־אולפנא, בין כתליו נשמעו הרצאותעל נושאים ספרותיים, חברתיים וצבוריים; נערכו קונצרטים, הצגות תיאטרוניותותערוכות אמנותיות. אפילו האסיפות הכלליות של שכונת תל־אביב נתקיימו שם. מסביב לגימנסיה התרכזו כמה פנסיונים ומעונות לילדי חוץ־לארץ אשר החלו לזרוםהנה מן הגולה. זה שימש גורם חשוב להתפתחות תל־אביב גם מבחינהכלכלית. מתחילה באו עשרות אמהות, אשר הביאו את ילדיהן מרוסיה, פולין, ליטא, לטביה, רומניה, יוון ועוד, והתישבו בתל־אביב כדי לחנך אתהילדים בגימנסיה העברית הראשונה. תל־אביב היתה אז בבחינת פרבר־גנים, המאוכלס במאה משפחות מבוני תל־אביב ומתושביה הראשונים. האבות נשארו בגולה לשם המשכת עסקיהם, והאמהות התישבובתל־אביב, וזכות גדולה נתגלגלה להן שזכו לתת לבניהן ולבנותיהן חנוך לאומיבארץ־ישראל. באחד הימים בקיץ תרע"ג (1913), באה לתל־אביב משפחה אחת בתחמש נפשות מלונדון. ומן הרגע הראשון השתלטה בה הלשון העברית כלשון חיהומדוברת גם בפי ההורים. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד, כי כמעט כלההורים דיברו עם ילדיהם בלשונות לועזיות בבית וברחוב. ראשי המשפחה הזאת היושלמה וחנה פרנקל. האיש היה מיוצאי הומל, ששם עסק בהוראה והיה מן המוריםהראשונים אשר הנהיגו בחדר המתוקן את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. בחדר זהגודל וחונך הדור הצעיר ברוח לאומית. לאחר פרעות הומל (בשנת תרס"ג), יצאשלמה פרנקל עם משפחתו ללונדון. שם המשיך לעסוק בהוראה עברית, ועם זה הפיץאת הרעיון הלאומי. חנה אשתו, ציונית משחר נעוריה, השתוקקה לעלות אל הארץולהשתקע בה עם משפחתה. בלי חשבונות מוקדמים עזבה עם שלשת ילדיה אתעיר־הבירה לונדון, את העיר המלאה חיים תרבותיים, ויצאה לארץ־ישראל. באותוזמן נסע בעלה לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתכנס אז בווינה. עם בואה לארץ התישבה חנה פרנקל בתל־אביב הקטנה, הבנויה עלגבעות־חול שוממות בצפונה של יפו. ומה גדלה שמחתה כשזכתה להכניס את שלשתילדיה (הבכור יהודה היה אז בן 14) לגימנסיה העברית. בעלה שלמה פרנקל עברמלונדון לניו־יורק, ומפרק לפרק היה בא ומבקר אצל משפחתו בתל־אביב. את כל מרצה ואונה הקדישה לחנוך ילדיה, אשר הלכו והתקדמו בלימודיהם בגימנסיה “הרצליה”, והיתה שמחה בחלקה. אולם עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, נפסק הקשר בינה ובין בעלה, שהיה אז בארצות־הברית. החלה פרשת הגירושים ההמוניים מן הארץ, ושבעתיים לקתהתל־אביב “המבצר הציוני”. שבוע־שבוע גורשו עשרות משפחות מן הארץ. אמהות רבותיצאו את הארץ על־כרחן. היו כאלה שעזבו את הארץ מרצון, בתוקף המצב הקשהשנוצר עקב המלחמה האיומה. הציעו לחנה פרנקל לקבל את הנתינות העותומאנית, ובזכות זו לא תחול עליה גזירת הגירוש מן הארץ. אולם היא נשארה נאמנהלנתינות הבריטית ולא רצתה להחליפה בנתינות העותומאנית. תחילה הגן על חנהפרנקל וילדיה הקונסול האמריקאי, מכיון שראש־המשפחה התגורר אז באמריקה, אולםעם כניסת אמריקה למלחמת־העולם יצא גם הקונסול את הארץ, ומשפחת פרנקל נשארהבמצב חמור מאד, באין תומך ומגין עליה מעריצות הרשות הצבאיתוהאזרחית. חנה פרנקל לא התאוננה בשום פעם על מר־גורלה, ונשאה את סבלהבדומיה. סיפוק אחד מילא את נפשה, שבניה מתחנכים בגימנסיה העברית, בסביבהעברית וברוח לאומית. סבלה גדל ביותר בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בערב פסחתרע“ז. מניסן תרע”ז עד חשון תרע"ט התגלגלה במושבה יבניאל בגלילהתחתון. רק עם גמר המלחמה חזרה חנה פרנקל עם בניה לתל־אביב. לאחרזמן קצר הופיע גם בעלה שלמה פרנקל במדי־צבא, הואיל והצטרף לגדוד היהודיהאמריקאי. אם כי היה אז כבר בגיל העמידה (בן 45), התנדב בין הראשוניםללגיון היהודי, שהשתתף אז במערכות המלחמה. והשמחה היתה גדולה במעון משפחת פרנקל. הבנים התבגרו, גמרואת הגימנסיה “הרצליה”. הבכור יהודה (כיום: נדיבי) נכנס לשירות הממשלהבשלטון מחוז יפו. אף האח השני בנימין נתקבל לפקידות הממשלה. השלישי, הרצל, הלך ללמוד באוניברסיטה בלונדון. אולם האב נפצע קשה בתאונה על אניה אמריקאית, עוד בהיותובגדוד, ומאז סבל מיחושים עזים וממושכים בגופו, ובשנת תרצ"א הלךלעולמו. האלמנה חנה נדיבי־פרנקל קיבלה את המכה האנושה מתוך גבורהנפשית והתנחמה בזה, שזכתה לגדל ולחנך את ילדיה כבנים נאמנים לעםולארץ. הבכור, יהודה נדיבי, עבד שש שנים באגף המושבות העבריותשבשלטון המחוז ביפו. ומשנת תרפ"ד הוא מכהן בעירית תל־אביב כמזכיר כללי; הבןהשני שרת בתפקיד חשוב במשטרת ארץ־ישראל, והשלישי עסק בעניני כלכלה. הגב' חנה פרנקל זכתה לראות נחת־אם בצאצאיה, והללו נהגו בה “כבוד אם” במלוא משמעות המלה, בשנותיה האחרונות התמסרה לעסקנות בכמה מוסדותסוציאליים בתל־אביב, עד יום מותה בט' תמוז תש"ב. ותיקי תל־אביב לא ישכחו את האשה האצילה הזאת, מן האמהותהעבריות הראשונות שהקריבו את כל תענוגי חוץ־לארץ, כדי לחנך את בניהן ברוחעברית לאומית בארץ־ישראל. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43761	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43761", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43761, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "חנה נדיבי־פרנקל", "translator_uris": "", "translators": "" }
26734/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .ביבא־לת ינושארו בושיה תוצולח ייחב הרורצ התמשנ היהת .םייחה רוא תא בוש תוארל התכז אלו הלפנ ,חומב םד ךפש ידי־לע הפקתוה ,היפמ הלאה םילמה תא הטלפש עגרב .םיה ןמ תאצלהל רוזעל השקיבו השלוח השיגרה םיב התציחר תעב יכ ,היתורבח יל ורפס דמעמותואב .הרכה ילב םיה תפש לעש הצחרה םלואב תבכוש היתאצמו ,םיה־ףוחל ינוליהבהרפסמ תועש רחאל .םוי־םוי יכרדכ היריעב ידרשמל יתכלה .התשקב תא יתאלמ ינאו ,םיב םוי ותואב ץוחרל אל ינתשקב איה .םיאורהיניעמ ומלענ יתובקעו םיה בלל ינכשמו ילגרב יתוא ספת םילודגה םיה־יגדמדחאו ,ביבא־לת לש המיב ץוחרל יתסנכנ יכ ,המולחב התאר יכ ,יל הרפיסו ןואכדלש חור־בצמב התנשמ המק – ג”פרת בא־םחנמ ג“כ – םימיה דחאב .בר ןמז הילעהלבאתה איהו ,החור תא אכיד ,ב"פרת זומתב ,26 ליגב המא תומ .וכרא אל הרשאימי ךא .הנושארה תירבעה ריעה לש החותיפלו הסוסיבל הברה ועייסש ,םישדח םילועתובברו םיפלא ואב .ביבא־לתב היינבה תעונת הרבגתה םייתניב .הנב םע העשעתשהו הבהא ,הששואתהו התפי ,הירוענ ימי תא השדיח ,היחתל המק וליאכ המוילב־הרש .)ל"ז אבס םשכ( ”היעמש“ לארשיב ומש ארקיו ,היאושנל 71־ה הנשבןושארה דליה תא תדלל התכזשכ ,הרשא לדג המו .הלש ביבא־לתב םירדוסמה םייחהלולסמל הסנכנ בושו ,ונכ לע לכה בשוה םירופס םימי רחאל .ביבא־לתל םילוגה רתי לכ םע בושל המוילב־הרש התכז – ט"ערת ןושחב – םישדח השלשו הנש רחאל .היסורב םהירוהמ וקתונרשא ,”הילצרה“ היסנמיגה יכינח ינש ונידי לעו ,אוהש־ךיא ונרדתסה שומש־ירדחוחבטמ אלל ,תותלדו תונולח אלל םיבוזעו םיברח םינטק םירדח ינשב .תובוחרברשאמ רתוי דוע םישק ויה היפשב ןוכישה יאנת .םיימוי וכרא לגרב הכילההואשמ־תונורקב העיסנה .היפשל ונתחפשמ הרבע םישדח העברא רחאל .ז"ערת חספלש "רדס”ה תא ונכרע ברע ותואבו ,ביבא־לתמ ואבוהש תוליבחה תומירע לע ונרדתסה .תובוחרל ונעגה םירובשו םיצוצר ,םיעגי ,םיפייע .תועש רשעכ הכשמנ תובוחרדע לגרב הכילההו ,ביבא־לתמ ונתחפשמ האצי ז“ערת חספ ברעב .הנממ םלעתהל ןיאש הדוקפ איהתיאבצ הדוקפ םלוא .הינושאר־ינושארמ תויהל התכז איה רשא ,ביבא־לת דמחה־תנפמו ,הילכמו היטיהרמ ,התיבמ דרפהל המוילב־הרשל היה השק םייתעבשו ,ביבא־לתתא תאצל םלוכל היה השק .תועש 42 ךות ופיו ביבא־לת תא תונפל םייאבצהתונוטלשה ןמ הדוקפ האב ,ז"ערת ןסינב ,םימיה דחאבו .טרפב הנטקה התחפשמלשו םלוכ םיבשותה לש ברה לבסה תא הימודב האשנ ,התחפשמלו התיבל ,ביבא־לתלהשפנ ימינ לכב הרושק התיהש ,המוילב־הרש ,הריעצה השאה .טעמ־יתמבונראשנו םינושארה היבשיתמו הינוב הידסיממ המכו המכמ הנקורתהביבא־לת .הדרחו הלהב ךותמ ץראה תא אצי קלחו ,הל הצוחמו הנידמה םינפלשרוג ופיו ביבא־לת ידוהימ קלח .ביבא־לת ישאר לש םירסאמו םישופח ,תיכרותהתיאבצה תושרה ידי־לע ביבא־לת לע רוצמה תשרפ הלחה .)4191.8.1( ד"ערתבאב הרשעב הנושארה םימעה־תמחלמ הצרפ ביבא־לתב הינבה תוחתפתה םצעבו .היתוחורלכל היתולובג תבחרה ינפל הדמעו הרצה התרגסממ גורחל ביבא־לת הלחה ,הנוכשהדסווה תישארב תולוחה־םיל הצפקש ,תינושחנה לש היניע דגנל .ע”רת ןושחב ,רומג־יתלבה תיבב ,תונושארהתובשיתמה ןמ ךכ רחאו ,ט“סרת זומתב תונושארה תונובהו תודסימה ןמ תויהלהתכזשכ הרשואמ התיה איהו .היונבה ופי לש הנופצב ינרדומ םינג־רברפ תמקהלןינבה תינכת תא התארשכ ,המוילב־הרש לש התחמש הלדג המו .תויברעה תונוכשב םירזופמ ויה םישדחה םילועהו ,רעצמו לד היה ופיבזא ידוהיה בושיה .'וכו ענלוק־יתב ,םיעושעש־יתב ,םיטרצנוק ,תוארטאית :רודיבתומוקמ םוש ויה אל .םיחונ אל ויה םהה םימיב ופיב םייחה .ופי לש הפוחב ונילע ו”סרת רדאתליחתב .הסידואל ונאב ו“סרת טבשבו ,דארגבטסילייב וניקסע תא ונלסיח ו”סרתתישארב .ץראל תולעלו היסור תא תאצל ונטלחה ה“סרת תנשב .ב”סרת באב רשע־השמחב ןיאושנה תירבב ונאב ךכ רחאו ,ונשראתה ב“סרת ולסכב .תותבש־ירועשו םילודגלברע־ירועשב הארוהב ןכו ,ב"סרתב ודסווה תישארמ הניתשלפ־ולגנא קנב תוינמ תצפהיבגל ןכו ,הירוגמ־ריעב תונושארה תומירתמה ןמ התיה ,)2091–ב"סרת( לארשילתמייקה ןרקה הדסונשכו .ויתוינמ תא ץיפהל הבדנתה ,)9981–ט"נרת( תינויצהתורדתסהה ידי־לע ןודנולב ”םידוהיה תובשיתה רצוא“ דסונשכ .וצראו ותוברת תיחתו ידוהיהםעה רורחש לגד תא םירהל זיעה רשא ,ןטקה הנחמל הפרטצה םא־יכ ,תוימואלניבהתועונתה לש העתמה רואה ירחא הכלה אל המוילב־הרש ךא .םיטסיכראנאו םיאדנוב ,).ר.ס( םירנויצולובר־לאיצוס ,).ד.ס( םיטארקומיד־לאיצוס :ומכ ,תוינכפהמתועונתל ובורב ךייתשה דמולה רעונה .דארגטבסילייב ינויצ סוניכב ס"רת תנשב ,הירוהל הדיחי תב התיהש ,הליכשמהו הפיה הרוחבה תא יתרכה .ךכלודגנתה הירוה ךא ,דומיל םשל ,ץייוושל וא תפרצל עוסנל התצר איה .%5–%3־בתלבגומ התיה הסינכה תוכז .םידוהיה םידמלתמה ינפב םילוענ ויה היסורבתואטיסרבינואה ירעש ךא ,האופר דומלל הרמא דארגטבסילייב יסורה ינוכיתהרפסה־תיבב תורגבה תדועת תלבק םע .הדיחי תב התיה המוילב־הרש .תינויצהתורדתסהל ףרטצה ןושארה ינויצה סרגנוקה רחאלו ,ןויצ־יבבוח ינושארמ היה ,ב’צידרב דילי ,יקסבוקרצוליב ןסינ 'ר ,המוילב־הרש לש היבא .ירוענ־תשאל ןורכז־ןויצ הזב ביצא .ךכ־לכיל הרקיה תירבעה ריעה תוצולחמ תחא התיה איה .שדח ץעו שדח ךבדנ לכ לע דחייתא החמשו יתולבסב הלבס ,היונב אלו העורז אל ץראב ,ביבא־לת לש תולוחה רבדמבירחא הכלה ,הנמאנ היערכ יכרדב יתוא התוול הנש תחאו םירשע .ג"פרת בא־םחנמ ג”כב ,הנש שלשו םיעברא הל תאלמב ,התדלוה־םויב התמ ,ל“ז יקסבוקרצוליב היספו ןסינ תיבל המוילב־הרש ירוענ־תשא gpj.8 יקסנלימס המוילב־הרש	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43762", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43762, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "שרה־בליומה סמילנסקי", "translator_uris": "", "translators": "" }
מיכל פלמן 9.jpg מבנות ירושלים היתה האשה הצדקנית מיכל פלמן. ממשפחת שלאנק, שעלתה לארץ מלונדון בשנת תקצ"ב (1832). ר' יהושע שלאנק, אביה של מיכל נולדבירושלים. זקנה ר' יוחנן צבי שלאנק, היה חתנו של הרב ברלין בלונדון. עם בואו לארץ השתקע בעיר העתיקה, ובמרוצת הזמן חרג מן החומה העתיקה והצטרףלקבוצת ותיקי ירושלים, שיסדו את השכונה החדשה מחוץ לחומה “נחלת שבעה” (על־שם שבעת מיסדיה הראשונים). מיכל היתה דור רביעי ל“חכם צבי” מאמשטרדם, שנתפרסם בזמנו במלחמתו נגד שבתי צבי, משיח־השקר במאה ה־17. בילדותה נתחנכה מיכל בבית הוריה האדוקים, ברוח החנוך המקובל בימים ההם בירושלים. בהגיעה לגיל שמונה־עשרה, השיאוה הוריה לצעיר נחמן פלמן, מחלוצי הפרדסנות בארץ. החופה היתה ביפו, ואת “שבעת ימי המשתה” חגגו בפרדסהיהודי הפרטי הראשון של הורי החתן נחמן פלמן ב“כפר סומיל”, שבסביבות יפובימים ההם (כיום מזרח תל־אביב). אז, לפני שני דורות, היו כל הפרדסים בארץ־ישראל קנינם שלערבים מוסלימים ונוצרים בלבד, ואילו ליהודים לא היה כל חלק ונחלה בהם, פרטלפרדסו היחידי של סיר משה מונטיפיורי (במקום הפרדס הזה הוקמה ברבות הימים “שכונת מונטיפיורי”). יהודי יפו והמושבות היו נוהגים מזמן לזמן לבקר אצל ר' דב־דוד פלמן ורעיתו שרה־איטה, אשר הקימו להם בית בתוך פרדסים, וגרו בו שניםרבות עם צאצאיהם, משפחה בת עשר נפשות. הזוג הצעיר, נחמן פלמן ורעיתו מיכל, קבעו דירתם בשכונת “נוה־שלום” ביפו. האשה מיכל עמדה לימין בעלה החרוץ, אשר עבד בשנים הראשונותלנשואיהם בפרדס הוריו שבכפר סומיל, ואחר כך השגיח על פרדסי אחרים, וברבותהימים עסק גם במסחר ותעשיה. עם הווסד החברה “אחוזת־בית” ביפו (בתמוז תרס"ו), לשם הקמתפרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, היו נחמן ומיכל פלמן מן החברים הראשונים. עםהתחלת הבנין (בסיון־תמוז תרס"ט) היו שניהם מן הבונים הראשונים ברחוב שנקראאחר כך “הרצל”. במקום הבית הזה בנוי עכשיו בית הבנק אנגלו־פלשתינה ברח' הרצל קרן יהודה הלוי. האשה מיכל, המטופלת בארבע בנות ושני בנים, היתה עקרת־ביתלמופת, עבדה במשק־בית מן הבוקר ועד הערב. לא רדפה אחרי עושר והסתפקה במועטותמיד היתה שמחה בחלקה, ידיה היו תמיד מלאות עבודה במשפחתה הגדולה, אבל גםאת החברה לא שכחה, והיתה חברה ועסקנית פעילה ב“עזרת־נשים” וב“גמילות־חסדים” ואף תרמה תרומות למוסדות חסד וצדקה. בנותיה ובניה למדו כולם בבתי־ספר עבריים ביפו, ואחר כך בתל־אביב. הבנים השתלמו גם במוסדות־חנוך אקאדימאיים בחוץ־לארץ. מיכל פלמן היתה מאושרת לחזות במו עיניה את גידולה המהיר של העיר העברית הראשונה תל־אביב. היא זכתה לגדל בארץ שני דורות, מהם שלשה נכדים אשר שרתובדרגות שונות בשרותי צבא ההגנה לישראל: בצבא היבשה, בחיל הים ובחילהאויר. חמשים וחמש שנה חיתה מיכל חיי משפחה יפים ונעימים. בכ“ה ניסן תש”ט נפסק פתיל חייה בגיל 74, והובאה למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור ליד קברות אחדים ממיסדי תל־אביב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43763	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43763", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43763, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "מיכל פלמן", "translator_uris": "", "translators": "" }
חנה צ'יז'יק 10.jpg את חנה צ’יז’יק הכרתי בעצם ימי נעוריה, בהיותה כבתשבע־עשרה. באחד הימים של קיץ 1907 ביקרתי בפרדסו של משה סמילנסקי ברחובות, ובין יתר הפועלים התרשמתי מן הזריזות והחריצות של הפועל ברוך צ’יז’יקואחותו הצעירה חנה. בשעת שהותי בפרדס, ירדה חנה צ’יז’יק לתוך הבאר, שעומקההיה כמה עשרות מטרים, לשם טיפול במשאבה, שהותנעה במנוע־נפט (מנועי־חשמל עודלא היו בארץ). בעלותה על הסולם הגבוה, ניגשה במהירות אל המנוע, הוסיפה שמןונפט, ולאחר רגעים־מספר ירדה שוב אל הבאר העמוקה. ובעוד אני מתבונן לנעשהבמטעי הפרדס, הופתעתי למראה עיני, כשהצעירה חנה צ’יז’יק רצה מעץ לעץ עםמעדר על שכמה. פה ושם הרחיבה את הבורות מסביב לעצים ותיקנה את התעלותלהשקאת העצים. היא השקיעה הרבה מרץ ומסירות בעבודה, כאילו נולדה להיותעובדת־אדמה. היא אהבה את עצי הפרי, עצי הנוי, וכל נטע וכל צמח היו יקריםוחביבים לה. היא נתחבבה על נותני העבודה ועל חבריה הפועלים והפועלותבמושבות יהודה, ואחר כך היתה מדריכה במוסד “קרית ספר” ליתומי פרעותקישינוב, מיסודו של הביל"ואי ישראל בלקינד. שנים מספר עבדה חנה צ’יז’יקבחוות כנרת, בקבוצת מרחביה, במשק אנשי “השומר” שבתל־עדשים, בקבוצת “אחוד” שבפתח־תקוה, בטבריה, בעקרון, בנחלת־יהודה ועוד. בכל מקום־עבודתה מילאה חנהצ’יז’יק את תפקידיה מתוך חדוות יצירה ואהבת עבודת האדמה. בשנת 1926 עמדה בראש משק הפועלות והחווה ללימוד החקלאותשבצפון תל־אביב. בימים ההם היו באגפי תל־אביב כמה גינות־ירק, משתלות לעציפרי ולעצי־נוי, משקי־חלב ולולי־עופות, שמכרו את תוצרתם לתושבי תל־אביב. החשוב שבמשקים החקלאיים האלה היה – משק־הפועלות וחוות־לימוד החקלאיתשבהנהלת חנה צ’יז’יק. משק זה שוכלל ושופר לפי השיטות המפותחות ביותר, וראויהיה לשמש דוגמה נאה ומאלפת למשקים חקלאיים אחרים. לעזרתה של חנה צ’יז’יק באה עירית תל־אביב, אשר הקצתה לה שטח בן עשרים וחמשה דונאם בצפון תל־אביב, לשם משק־הפועלות. כעבור זמן־מה ביקר גדליה בובליק מאמריקה במשק הפועלות, והפקיד בידי ראש־העיר מאיר דיזנגוף 150 לא"י לשם הקמת הרפת הראשונה לחבורה. בכסף זה נקנו שתי פרות מגזע משובח, שהזינו את הקבוצה בחלב טוב, והעודף נמכרלתושבי תל־אביב. אחר כך גדלה הרפת משנה לשנה, ועשרות פרות משובחות היומספקות חלב מצויין בשפע לעובדות המשק עצמו וגם לתושבי העיר. מתוך שקידהבלתי־ פוסקת הצליחה חנה צ’יז’יק להקים לול־עופות מן המין המשובח, שאף הואגדל משנה לשנה. ומאות תרנגולות היו מטילות רבבות ביצים בשנה. הוקם גם ביתזכוכית לצמחי־נוי ומשתלה לעצי־נוי, גינות פרחים ושושנים וגינות־ירק למופת. במקום צריף־עץ קטן שהוקם בראשיתו של המשק, הוקם בנין גדול ורחב־ידים בעלשלש דיוטות ובהן ששים חדר, עם אולמי־קריאה, חדרי משרד ומחסנים. וליד הבניןהראשי נבנו כמה בניני־קבע, רפתות ולולים. ובלב העיר פורחת ומשגשגת נקודהחקלאית. בשנת 1930 ביקר אצלי עורך העתון “Daily Eagle” משיקאגו, ובין השאר סיפר לי, שהוא מבקר בארץ־ישראל זו הפעםהשלישית, ומורי־הדרך הראו לו בכל בקוריו את ירושלים העתיקה, את קבר הנוצרי, את בית־לחם, נצרת וטבריה, והוא לא מצא כל שנוי תוך 12 שנה בהתפתחות הארץ. את המושבות העבריות לא ראה עדיין, והפעם בא לראות בעיניו את העיר העבריתהחדשה – תל־אביב. היה זה יום־שבת, ולא יכולתי להראות לו את תל־אביב על ענפייצירתה השונים והמגוונים. יצאנו שנינו, דרך טיול ברגל, אל משק־הפועלותשבצפון העיר. בדרך סיפרתי לו את קורות המפעל החקלאי. בהתקרבנו אל המשק חשבהאורח תחילה שזה “בית־נזירות”, ושאלני בתמימות, אם הכניסה פתוחה גם לגברים. ומה גדלה הפתעתו, כשהצגתי לפניו את המנהלת חנה צ’יז’יק, וזו גוללה לפניו אתפרשת המוסד הצעיר. האורח התבונן לכל מה שנעשה במשק, ראה את הבחורות הצעירותבכל ענפי המשק, ראה את בעלי החי ובני העוף למיניהם, את הירקות והשתיליםוהפרחים, ורשם את הכל בפנקסו. כשעתיים סייר במשק והיה מלא התפעלות מכל מהשראו עיניו בנקודה הירוקה שבלב העיר הבנויה והמיושבת. הביע את שמחתו שזכהלראות משק עברי מסודר למופת המטופח בידי בנות ישראל, ועם זה הצטער שרעיתוובתו הקדימו לעלות על האניה שעגנה בנמל יפו ולא ראו את הפנה הנהדרה הזאת. לאחר כמה חדשים קבלתי מאת העתונאי התייר הזה כמה גליונות של עתונו, שבהםנתפרסמו רשמי מסעו בא"י. בפרט הרים על נס את משק הפועלות, מיסודה של חנהצ’יז’יק, שהעיר העברית יכולה, לדעתו, להתגאות בו, יצירה נפלאה המוסיפהלוית־חן לכל הסביבה. המשק הזה הגדיל לעשות הרבה בהעלאת כמה עשרות צעירות מןהגולה, בסרטיפיקטים של ממשלת המנדט. צעירות אלו מצאו פה מוסד משוכלל, למדולגדל ירק, להצמיח פרח ושתילים שונים, ולעסוק בכל סוגי העבודה החקלאית. הצעירות הללו למדו פה לנהל משק חקלאי מגוון, ועם זה למדו גם את לשון ותרבותהעם העברי. כאן מצאו חנוך לעצמאות עברית. הרבה מצעירות אלו, שנתחנכו פה במשך שנתים, עברו אחר כךלנקודות אחרות, והמשיכו בעבודה חקלאית מגוונת, במטבח הקבוצי והמושבי, בשדהובסדנאות, בשמירה ובהגנה ובחזית המלחמה. מחזור הבנות במשק זה מתחלף והולך כל שנתים, מחזור הולךומחזור בא. הותיקות עוזרות לחדשות להקלט, ומשאירות בידיהן את המשק למעןהמשמרת החדשה שתבוא אחריהן. הסתדרות החברות באמריקה עזרה לביסוס ופיתוח המשק המסועף, ובפרט סייעה לו כאמור עירית תל־אביב, שמסרה לו את הקרקע ללא כל תשלום, התקינה את אספקת המים ואת רשת צנורות לאורך אלפי מטרים, ואף סיפקה רבבותמטרים מעוקבים מים לשנה תמורת תשלום סמלי של 20 ל"י לשנה. כן הקציבה העיריהשנה־שנה תמיכה מסויימת למשק, עד התבססו. עשרות חניכות המשק היו מכל השכבות ומכל העדות ומיוצאות כלהארצות: רוסיה, פולין, ליטא, ארצות־הברית, גרמניה, אוסטריה, צ’כיה, הונגריה, רומניה, וכמובן מילידות הארץ. המנהלת חנה צ’יז’יק, ועוזרותיההמסורות, שקדו שנים רבות על חנוך החניכות והכשרתן להיות בנות נאמנות לאומהולמולדת. גם ילדי הפליטים היהודים מפולין, שהובאו לארץ דרך פרס, מצאו מקלט ובית אולפנא טוב במשק־הפועלות הזה. דלתות הבית נפתחו לרווחהלפליטי הגולה השותתת דם. ראיתי במו עיני את מפעלה של חנה צ’יז’יק בראשית הווסדו, בשנת 1926, ועקבתי אחרי התפתחותו בכל שנות קיומו, ראיתי ושמעתי עלהרפתקאותיו עד הגיעו לידי ביסוס. הגדילה לעשות היוצרת והיוזמת חנה צ’יז’יקביצירת “בית היוצר” לפועלת העברית. היא הנציחה את שמה במוסד הזה, שהואלכבוד למיסדת וגם לעיר תל־אביב. בפעם האחרונה נפגשתי עם חנה צ’יז’יק במקוה־ישראל, בחגיגותיובלו של אליהו קראוזה – בט“ז חשון תשי”ב. במקרה ישבנו על כסאות סמוכים. הזכרתי לה את “חסד נעוריה”, בהיותה פועלת חרוצה למופת בפרדסו של דודי משהסמילנסקי, ברחובות ובמשקים חקלאיים אחרים, לפני 44–45 שנה. תוך שיחההתאוננה בפני האשה האיתנה הזאת, שהיא סובלת בזמן האחרון מלחץ־דם גבוה וגםממחלת־לב. לא ידעתי, שזוהי שיחתנו האחרונה, ולא אראה עוד את חנה, אשר סימלהבכל הופעתה במשך שנים סמל הבריאות הכפרית, המרץ והרצון הכביר. השיבה את רוחה לאלהים, אך המפעל הנהדר שהקימה בלב העיר הוא האנדרטה הירוקה שהקימה לעצמה בחייה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43764	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43764", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43764, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "חנה צ'יז'יק", "translator_uris": "", "translators": "" }
56734/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .תשדוחמה ותנידמב לארשי תמוקתבו ימואלהןויערה ןוחצנב היניעב תוזחל התכזש תרשואמו ,הנושארה תירוקמה תונויצל הנמאנאיה ,התע ןכ ,םינש לבוי ינפל ,זאכ .הילע םיליטמש דיקפת לכ המצעמ תקלסמהניא .תנווגמו הבחר תירובצ הדובעל תרסומ איה ,הצרמו הנמז בטימו ,רובצהייח תא היח איה .תלוזה תרזעל היניעמ לכו ,שיגר בל תלעב איה .”ביבא־לת“ תירב־תונב תכשל לש האישנ התיה םינש שולש ,ביבא־לתב םייללכה םינויצה תורדתסהדיל תוינויצה םישנה ןוגרא ר"וי התיה םינש שמח ,תונמלאו םימותי תרזע תדוגאשארב תדמוע 4491 תנשמ .”תילארשיצראה תיממעה הריפואה ידידי“ גוחב ר”ויהלש תינגס התיה םיתנשכ .ןיקנילוג .מ לש ודוסימ ,תילארשיצראה הריפואה ןעמלדעוה ר“וי התיה הנש הרשע־תחא .םיאפורה תורדתסה־תצעומבו ףינסה דעוב הרבח תחאהנש ,םיאפורה תורדתסה לש יזכרמה דעוב הרבח התיה רפסמ םינש .”תוירבע םישנ תורדתסה“ םע התוגזמתה םדוק ,תיצראה ”וציו“ב שאר־תבשוי התיה תחא הנש .)ךכל ותמכסהתא ןתנ קילאיב .נ .ח ררושמה( החיתפה־םויב רטפנש ינפמ ,םעה־דחא לש ומש לעארקנ רשא ,גרבנזורג בוחרב – י"אב ןושארה תוקוניתה־ןועמ תא ,תורחאו ןוסבוקעי 'בג ,גרבדלוג לחר 'בג ,ןיול לחר ר”ד ,בקעי הנח ר“ד םע דחי ,הדסי ןמז־קרפותואבו ,ביבא־לתב ”תוירבע םישנ תורדתסה“ שארב הדמע םיתנשכ .תירובצה הדובעה לש בחרמל הגרח םא יכ ,דבלב תיאופרה תרגסמב המצמטצה אל איה .הלאה םירוטה בתוכל האשינו ביבא־לתל הרבע 4291 תנשב .הדוהי־תלחנבו ןויצל־ןושארב םיבשותה ןומא תא השכרו ,הסונמ האפורכ המסרפתנ איה .יטרפ ןפואב האופרב הקסע ךכרחאו ,תיתורדתסהה םילוח־תפוק לש האפורכ תחא הנש הדבעו ,ןויצל־ןושארב הבשיתההליחת .הינשה םעפב ץראל התלעו ,בונישיקמ האצי 3291 תליחתב .תיסורההתוניתנ ללגב האפורכ הינמורב דובעל ןוישר גישהל הלכי אלש ינפמ ,דוסיה־ןרקדי־לעש ”םיטישכת ןרק“ב הדובע הגישהש דע הילע ורבע םישק םימי .תיסורהטילפכ בונישיקב םיתנש התיהו ,היסורמ האצי 1291 תנשב .דועו ריפס .י ר”ד ,ותיערו ןיקשיסוא ,ותיערו רנזולק .י ר“ד :ומכ םיקיתווה םירכמה םעהשגפנ בושו .םידחא םילוח־יתבב הדבעו הסידואל הרבע ,םיקיבשלובה תכפהמ תלחתהםע .יאופרה התורש תא הכישמהו )קסנימ ךלפ( הניזרבל הרבע קסיורבובמ .תלהנמכךכ רחאו ,הינש האפורכ הליחת – םיתנשכ קסיורבובב םילוח־תיבב תיזחה ירוחאמהאפורכ הדבעו הסייגתה ,בו’צאגורב התיבל הכלה הסידואמ .המחלמל הינמור םגהסנכנ רפסמ םימי רחאלו ,הסידואל האציו םימוי התשע הינמורב .תילארטיינ זא ןיידע התיהש ,הינמורל תאצל התשרוה םיתנש רחאל .ירטסואה םחולה אבצל הסיוגש תלהנמה האפורה םוקמב ,הניווב םידליל הירוטנסב רדתסהל הדיב הלע בר לבס רחאל .תיסורה התוניתנללגב ,ךכל ודגנתה םירטסואה ךא ,היצילגמ םיטילפ תונחמב האפורכ הרדסל רמאוהיובשה האפורה לע עמש ,ןמוינ 'פורפ ,הניווב עודיה חתנמה .ורצעממ ררושמה ררחוש דאטשדלופואלמישארה ברה תולדתשהב קרו ,היסור יניתנכ הניווב וראשנ ,דאבסלראקב אפרמה םוקממםבושב ,ותיערו קילאיב .נ .ח ררושמה םגש ,הל עדונ הניווב .תמחולה היסורתניתנ ,תיחרזא היובשכ םיתנשכ הניווב הראשנ הבוליסיק .מ ר"ד .8191 רבמבונ דע 4191 טסוגבאמ הכשמנו ,)תירבה־תוצראו היגלב ,היסור ,תפרצ ,הילגנא( תירבה־תומצעמ ןיבל )היכרותו הילטיא ,הינמרג ,הירגנוה־הירטסוא( תירבה תולעב ןיב םיבחר םידממב החתפתה ,היברסו הירטסוא ןיבהזרכוהש המחלמה ךא .םישדח המכ רובעכ לארשי־ץראל רוזחל תנמ לע ,םיניע־תולחמיופרב תומלתשה םשל הניוול העיגה הבוליסיק .מ ר"ד .)”םיסורהתא דירוהל“( ”ןעססור ןעד טימ רעדעינ“ :וקעצ םיניגפמהו םינומהתונגפה ויה תובוחרב .םהיתוחפשממ םילייחה תדירפ תאו םיסיוגמה תא תבכרה־תנחתבתוארל העתפוה ,הניוול העיגהב .המחלמ תזרכה ברע ,היברסל םוטאמיטלואהוירטסואה רצעה־שרוי ייחב תושקנתהה לע הל עדונ ,הירטסואל הילטיאמהכרדב .םהיגוס לכל תונמא־תודסומבו תוכנה־יתבב םיתניב הרקיבו הילטיאבהתהש הניוול הכרדב .רפסמ םישדח דועב ץראל בושל תנמ לע ,םיניע־תולחמליופרב תומלתשה םשל הניוול 4191 ראורבפב האצי ,םיניע־יאפורב םהה םימיבךרוצה ינפמ .םילוח־תיבב קר דובעל התצרש ןויכמ ,תיאופר הדובעל םיאתמ םוקמהאצמ אלו ,ץראב התיה תחא הנש .יברע בושיב אלו ידוהי בושיב דובעל הצרא האבאיהש הקמנב ,הברס איה ךא ,םכשב םילוח־תיבב םישנ תולחמל העובק האפור תרשמ הלהעצוה ןמז ותואב .התביבסו בקעי־ןורכזב הפי ללה ר”ד לש ומוקמ תא ינמז חרואבהאלימ ךכ רחאו ,םילשוריבו ביבא־לתב ,תובוחרב התהש םישדח המכ .תימורדה המחורדעו תינופצה הלוטממ ,לילגהו ןורמוש ,הדוהי תובשומב הרקיב .ץראה תא רותלהאציו ,יקסדוגיו .פ התחפשמ־בורק לא האצי םשמ .ופי למנל העיגהו ,לארשי־ץראלהסידואמ הינאב הבוליסיק םירמ ר“ד הגילפה 3191 ביבאב .הצירובוקסומזב האפרמבותיטרפ האפורכ םג הדבע ןמז ותואבו ,הבקסומ תברקב רברפ ,קינלוקוסב םילוח־תיבבהאפורכ לבקתהל – הבקסומ לילג לש ינויצה השרומה – בונל’צ לאיחי ר"דה רזע ,ןיקשיסוא .מ לש ותצלמהב .הבקסומל הרבע 2191 תנשבו ,התואירב בצמ לע הבוטלעיפשה אל ,רוחשה םיה תפש לע תנכושה ,הסידוא לש המילקא .גרובמאהבו גאהב םינויצה םיסרגנוקב הריכה ותואףאש ,ןיקשיסוא םחנמל הסידואב הברקתה ןכ .םתא הדדיתהו ,הרופצ ותיערו רנזולקףסוי ר"ד םע השגפנ )הסידוא דיל( ובאש אפרמה־םוקמב התויהב .ינויצהסרגנוקל ,התשקב יפל ,השפוח הל ןתנ ךכל םאתהב .תמאתמ הרבסה לביקו ?”ינויצסרגנוק“ הז המ :התוא לאש רטניו 'פורפה .תינויצו הידוהי איהש ,תימואלהואגו םרומ שארב העיפומ התיה בוליסיק םירמ ר"דש דועב ,םאצומ תא וטילבה אלשםידוהי םיאפור ינש דוע םש ודבע ןמז ותואב .תודלויו םישנ תולחמל הטיסרבינואהלש הקינילקב רטניו םסרופמה רוסיפורפה ידי־לע תישפח תיטנטסיסאכ לבקתהלהתכזש הדיחיה הידוהיה התיהו ,גרבסגינקל האב 0191 תנשב .לאערזי־קמעב היבחרמ הבשומה דוסי םשל ,קראמ 000,001־כ ,יעישתהסרגנוקה ימיב ,יקסנלפק־ןלפק סדנהמה םע דחי ,הפסא רמייהנפוא רוסיפורפה תשקביפ־לע .9091 תנשב – גרובמאהב םייקתנש ,יעישתה סרגנוקב בו’צאגורמ הריצכ בושהרחבנ םיתנש רחאל .)7091 תנשב )דנאלוה תריב( גאהב םייקתנש ,ינימשה סרגנוקלבולקשו סיפוקמ הריצכ הרחבנ .תיתוברתו תינויצ הדובעל הצרממו הנמזמ השידקהאלא ,דבלב תיעוצקמה התדובעב הקפתסה אל הריעצה האפורה .)תובית־ישארב .ק .מר"ד לש המש תא יקסבוחינרשט .ש ריכזמ ,”הבטסמיז אפור לש ויתונורכז“ב( םינשהמכ דבע הבש ,תיטרפ האפרמב חתנמ תרשמ ול האצמ איה .ץייוושב ותוא הריכהשיקסבוחינרשט לואש ר"ד אפורה־ררושמה םע השגפנ גרוברטפב .םינש שלש תיטרפ הקיטקרפב םג הקסעו ,תיתלשממהאפורכ הדבע סיפוקב .)בוליהומ ךלפ( סיפוק הרייעל התוא וריבעה םשמ .בו’צאגורדי־לעש ינשירטס הרייעב ”הבטסמיז“ב האפורכ םש הלבקתנו בו’צאגורל הרזח איהךא ,גרוברטפב הבישי תוכז הל הרשפיא אפורה־תדועת .תוניחבה לכ תא הרמגש דע ,הברה התוא הדירטה הרטשמה .תרפותל תרזועכ םשרהל הצלאנו ,הבינ’גמ המולפידהםע האובב ,גרוברטפב הבישי תוכז הל התיה אל הידוהיכ :בגא .תונייטצהבתוניחבה לכ תא הרמגו ,האופרל תיאבצה הימדקאה ידי־לע תויללכ תוניחב םישלש םשהתשעו ,)דרגנינל םויכ( גרוברטפל הכלהו היסורל הרזח הבינ’גמ .םיתשוםירשע תב התויהב תונייטצהב הידומל־קוח תא הרמגו ,ןורגו־ןזוא־ףאתולחמ לע תיתפרצב היצטרסיד השיגה דומיל תונש עברא רחאל .האופרל הטלוקאפה לש ינשה סרוקל םש הסנכנו ,)ץייווש( הבינ’גל הרבע הנש רובעכ .האופר דומלל הטיסרבינואל הסנכנו ןילרבל העסנ ךכרחא .תונייטצהב הידומיל תא הרמגו תיסור היסנמיגב הדמל םירמ .ויתופיאשתא םישגהל היה לוכי אל תויתחפשמ תוביסמ ךא ,תושפנה עבש תב ותחפשמ םע ץראלתולעלו ויקסע תא לסחל רמא 0981 תנשב דועו ,ןויצ־יבבוח ינושארמ .תורפס בהואוליכשמ םגו םכח־דימלת היה ,בוליסיק ןנחלא ,םירמ לש היבא .םייללכ םידומלותינמרגו תיסור הדמל )יטרפ( יסור רפס־תיבב ,יטרפ הרומ לצא הדמל ךכ רחא .הנממםישישקה היחא ינש םע ”רדח“ב הדמל ,)הנבלה היסור – בוליהומ ךלפ( בו’צגורהרייעב )5881( ו”מרת ולסכ ח“כב הדלונ הבוליסיק םירמ :הייח תודלותמ םיקרפ־ישאר המכ ןאכ הלעא .הבוליסיק םירמ ר"ד יתיער םג התיהולא ןיב .השאה לש תואלמה היתויוכזל ךרדה תא וללסו ,התישארב ונתיחת תעונתלופרטצנש םישנה ןתואל תודות הז ירה – ’וכו לארשיל הנגהה אבצב ,םימעב לארשיתויורירגשב ,לארשי תלשממב :תשדוחמה לארשי־תנידמב דבכנ םוקמ םויכ תספותתירבעה השאהש ,ךכל ונעגה םאו .‘וכו רעונה ךוניחב ,תירבעה ןושלה תאייחהב ,ץראה לש ישממה ןינבבו ץראל תיצולחה הילעב ,הלוגב תינויצה הדובעב השאהףותיש ,רבגה תויוכזל היתויוכז יווש :תירבעה השאה תיחת םג התיה ,לארשי ייחבונלש היחתה־תעונת האיבהש ,תיתרבחהו תימואלה הכפהמה ךותב .עמשמה אולמב הצולחוליח־תשא .תירבעה השאה לש היתויוכזו הדמעמ רוציבל םגו ,ביבא־לת ריעל ,ץראהןינבל ,םעה תיחתל ,ץראב םגו הלוגב םג ,הייח תונש לכ תא השידקהש ,הירוענמתבהלנ תינויצו הנויאג הירבע ,ץרמ־תברו ןוצר־תפיקת ,חור־ראש תלעבו הנובנהשא .תוירובצה יתולועפב יתוא תדדועמו יחור תא תקזחמ ,יכרדב יתוא הוולמאיה םינש תורשע .ינוגי־סוכ תא יל הקיתמה רשאו ,הנושארה יתיערמ יתנמלאתנשרחאל הנמאנ היערל יל התיה רשא ,הבוליסיק םירמ ר"ד ,ינש גּוויזב ,יתיערל םגקרפ שידקהל תישפנ הבוח ינא שיגרמ ,ונלש היחתה תעונתל ןקלח תא ונתנש ,תונמאנתוירבעו תוצולח ”הכרעמב ןויצ ישנ“ לש תדבוכמה הירלגה ךותב gpj.11 יקסנלימס־הבוליסיק םירמ ר"ד	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43765", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43765, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ד\"ר מרים קיסילובה־סמילנסקי", "translator_uris": "", "translators": "" }
צפורה קלוזנר 12.jpg א במותה של צפורה קלוזנר, נסתלקה אחת הראשונות של התנועה הציונית. היא נתחנכה על ברכי הורים עשירים מתבוללים באודיסה, וגמרה גימנסיה רוסית בגיל צעיר. בימים ההם, כששכבת המשכילים היהודים ברוסיה, ורוב הנוערהיהודי, נהרו אחרי תנועות זרות, מתוך אמונה תמימה שהתרבות הזרה וההתבוללותיבטלו את המחיצות בינם לבין החברה הכללית, ושאלת היהודים תמצא את פתרונה – בימים ההם דרושה היתה גבורה נפשית לשחות נגד הזרם, להאמין בתחיתו הלאומיתשל עם ישראל ובתחית ארצו. הצעירה פאני ורניק, שנתחנכה בבית הורים מתבוללים ובאוירהשל התרבות הרוסית, הלכה אחרי המעטים, שהאמינו ביעוד עם ישראלבארץ־אבותיו. במקרה נזדמנה הצעירה פאני ורניק להרצאתו של הסופר הצעיריוסף קלוזנר (שהיה אז סטודנט בהיידלברג), על הקונגרס הציוני השלישי, שנתקיים באבגוסט 1899 בבאזל. ההרצאה עשתה רושם רב על כל הנאספים. לאחר גמרההרצאה, ניגשה פאני ורניק אל המרצה, שלא הכירה אותו פנים עד אז, והביעה לואת תודתה על העונג הרוחני שגרמה לה הרצאתו. מאותו ערב בא מיפנה חשוב בהלך־רוחה ובהשקפת עולמה, ונוצרקשר־ידידות חי ואמיץ בין שני הצעירים, שהיו נפגשים לעתים קרובות ומשוחחיםעל הספרות, על היהדות והציונות. הכרתי לראשונה את העלמה פאני ורניק, לאחר הקונגרס הציוני השלישי. בקיץ 1900 נתכנס בייליסבטגראד (“קירובוגראד”, ברוסיה שלהיום) כינוס ציוני גדול, שהשתתפו בו למעלה ממאה ציר, מנציגי האגודותהציוניות בפלכי חרסון, חארקוב וקמיניץ־פודולסק. שלושת הפלכים הגדולים, עלמאות האגודות הציוניות שבהם, השתייכו לגליל ייליסבטגראד שבראשו עמד המורשההגלילי זאב טיומקין, ומנהלו היה כותב הטורים האלה. בין כל הצירים, הגברים, היתה בת־ישראל אחת ויחידה, אשר באהכצירה מאודיסה עם צירי העיר הזאת: נחום סלושץ, ד"ר י. ספיר, לוין, ועודשנים ששמותיהם אינם זכורים לי. בכינוס זה היו אמנם עוד שתי צעירות אורחות, ואחת מהן פ. שרוגרודסקה (שנתפרסמה אחר כך כפדגוגית ומחברת ספרי־לימוד ושיטהסטינוגרפית בעברית), אבל הן היו כאמור אורחות ולא צירות. הצירה היחידה היתה כאמור פאני ורניק, הסנונית הראשונה ביןבנות־ציון, בלא מרכאות ובמרכאות, שכן היא היתה מן החברות הראשונות והפעילותבאגודה “בנות־ציון” באודיסה, שנוסדה על־ידי אחותו של הפרופ' נחוםסלושץ. היא זכתה להיות אורחת בקונגרסים הציוניים הראשונים, והופעתה הראשונה בכינוס בייליסבטגראד כצירה עוררה תשומת־לב רבה בין הצירים, ורבים מהם נכנסו בשיחה אתה, כדי לתהות על ידיעותיה בבעיות המנסרות בחללהתנועה הציונית. פאני ורניק לא בין הנואמות היה חלקה, אלא היתה מקשיבהלדברי הוותיקים בתנועת חבת־ציון, ושומעת תורה מפיהם. באותו כינוס גם שמעתי, שהצירה הצעירה היא ידידתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר. הכינוס בייליסבטגראד נמשך כחמש יממות, והצירה מאודיסה לאפסחה אף על ישיבה אחת, ועקבה בעירנות רבה אחרי ההרצאות והווכוחים הסועריםשלאחריהן. היא התנהגה בענוותנות רבה, וסרבה להכנס כחברה לאחת הועדות, מתוךנמוק “שעודנה צעירה בתנועה הציונית, והיא צריכה ללמוד ולא ללמדאחרים”. בהפסקות בין ישיבה לישיבה הייתי משוחח אתה, ונוכחתי שהיאנבונה מאד ושוקלת כל דבר במאזני ההגיון הישר. הליכותיה השקטות, וגישתה הכנהלכל בעיה עשו רושם על כל מי שבא אתה בשיחה. כעבור שנה נודע לי, שהעלמה פאני ורניק נישאה לסופר יוסף קלוזנר, ויחד אתו שמעה לקח באוניברסיטאות בהיידלברג ובלוזאן. מאז החלה תקופה חדשה בחייה: את השם “פאני ורניק” החליפהל“צפורה קלוזנר”, ונעשתה לבת־לויה נאמנה לאיש אשר שמו נקשר בספרות העבריתבמשך יובל־שנים ומעלה. התמדתו ושקידתו של בן־זוגה יוסף קלוזנר, שימשו לה דוגמהנאה, ואף היא התמסרה ללימודים וללשונות. ובמשך קרוב לארבעים וחמש שנה היתהצפורה קלוזנר בת־לויתו התמידית בכל דרכיו ובכל מעשיו. יחד למדו וקראו שניםעל שנים, יחד השתתפו בקונגרסים הציוניים וחיו חיי־משפחה מופתיים. צפורה לא נפרדה מבעלה אפילו לזמן קצר, ואף הוא לא זזבלעדיה. בכל הרצאותיו ובאסיפות השונות והמרובות היינו רגילים לראות אתשניהם יחד, ואפילו בשעוריו באוניברסיטה העברית בירושלים היתה מלווה אותומביתו בתלפיות להר הצופים, ואחר כך נכנסת לאולם ההרצאות של האוניברסיטהויושבת על ספסל הסטודנטים ושומעת בקשב רב את שעוריו בספרות העבריתובהיסטוריה ישראלית. ב לאחר הפסקה של שתים־עשרה שנה פגשתי בתל־אביב בזוג קלוזנר בבואו לתור את הארץ באביב תרע"ב (1912). שניהם ביקרו בירושלים, בחברון, בחיפה, בטבריה, בצפת ובמושבות יהודה, שומרון והגליל וחזרו כעבור חדשים־מספר לאודיסה. את פרי הרשמים של המסע הזה לארץ־ישראל קראנו אחר כך בספר גדול בשם “עולם מתהווה”, שבו הקדיש המחבר פרקים אחדים לרעיתו. עם גמר מלחמת־העולם הראשונה, היו הד“ר יוסף קלוזנר ורעיתוצפורה מראשוני העליה השלישית, שהפליגו מאודיסה באניה “רוסלאן” והגיעו לנמליפו בחנוכה תר”פ (דצמבר 1919). מאז השתקעו בארץ ישיבת־קבע, ורק לעתיםנדירות היו יוצאים לחוץ־לארץ לזמן קצר. צפורה קלוזנר, מיום שדרכה רגלה על סף הארץ בפעם השניה, נדרה לדבר אך ורק עברית, אם כי ידיעותיה בעברית היו קלושות עדיין. את נדרהקיימה: לא רק בביתה, אלא גם בכל מקום – בין מכרים, בחברה ובציבור, דיברהעברית ורק עברית, ובמשך זמן קצר רכשה לה ידיעה רחבה בלשון העברית, ודיברהבה ברהיטות, כאילו ידעה את הלשון מילדותה. כמה שבועות סמוך לבואם גרו בתל־אביב, ואחר כך עברו לגורבשכונת הבוכארים בירושלים. בשכונה זו גרו בדירה קטנה כשלש שנים, משם עברולשכונת תלפיות, בבית קטן שרכשו להם שם, בית בתוך גן נאה. צפורה קלוזנר ידעהלהכניס לבית נוחיות ורעננות, לטפל בעצים ובפרחים, ולהנעים לבעלה את תנאיהעבודה לעסוק בהוראה באוניברסיטה, לחבר עשרות ספרים חשובים, מאות מאמריםבעשרות עתונים, מאספים, קבצים, ירחונים, שנתונים וכו' וכו'. תודות לשקידותה על בריאותו הצליח הפרופיסור י. קלוזנרליצור ערכים גדולים בכל שטחי המחקר, המדע, הבלשנות, הספרות, ההיסטוריה, ועוד. הבית נעשה במשך הזמן לבית ועד לחכמים, ועקרת־הבית היתה מכניסה אורחים ומקבלת את כולם בסבר פנים יפות. בימי שבתה באודיסה הקדישה הרבה מזמנה וממרצה לעבודהצבורית, כמורה מתנדבת בגימנסיה, שנוסדה על־ידי הגב' פ. מטמון־כהן, מטעם “בנות־ציון”, למלחמה בחברת “מפיצי השכלה”, שהפיצה תרבות זרה וגם רוח זרהבין יהודי רוסיה ועוד. ומיום הגיעה לארץ המשיכה צפורה קלוזנר בעסקנותצבורית־לאומית: היא היתה ממיסדותיה של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות”, נשיאה של לשכת “בנות־ברית”, “בת־ציון” בירושלים בשלש שנותיה האחרונות, חברהפעילה במועצת ארגון הנשים של ברית הציונים הכלליים, והשתתפה בעוד כמהמפעלים צבוריים. התאחדות נשים עבריות “לשווי זכויות” – מה טיבה? על כךמספרת לנו צפורה קלוזנר ז"ל בחוברת, שהוציאה התאחדות זו במלאת 25 שנהלקיומה (תש"ה): כשהחלו בהכנות לבחירות לאסיפת־הנבחרים הראשונה של הישובהעברי, שנקבעו לראש־חודש אייר תר"פ (אפריל 1920) התנגדו רבים, אפילו מביןהחוגים המתקדמים, לשיתוף נשים בכינוס חשוב זה, שהיה בבחינת הגרעין הראשוןשל בית־הנבחרים הישראלי. זכות לאשה העברית לבחור ולהבחר. צפורה קלוזנר, שהיתה מן הצירות הראשונות לקונגרסיםהציוניים, ראתה בנטיה זו פגיעה שאין־כמוה בכבוד ובזכות האשה העברית, ונתעוררה בעוז־רוח ללחום לזכויותיה. “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות” פירסמה כרוז לישוב העברי, ומרת קלוזנר נטלה על עצמה תפקיד פשוט מאד: לקחהבידיה חבילה גדולה של כרוזים והלכה למקור־ההתנגדות העיקרי – שכונת “ביתישראל” בירושלים, מרכז הקנאות הקיצונית ביותר. היא נתקבלה שם בהתנגדות קשה מצד התושבים האדוקים, שהשתוממולאומץ־לבה של אשה מכובדת זו, אבל היא עשתה את שלה מתוך גבורה נפשית. לאחרהתנגשויות ודחיפות בלתי־פוסקות מצד הגברים, תושבי השכונה, הצליחה להפיץ אתחבילת הכרוזים שהיו ברשותה, וחזרה למשרד ה“התאחדות” מתוך הכרה פנימיתשמילאה את חובתה לאשה העברית, שעמדו להתנקש בזכויותיההאזרחיות־לאומיות. צפורה קלוזנר מסיימת את ספורה במלים נמרצות אלו: “אבל כדאישתדענה אחיותינו הצעירות, כי זכות בחירה זו לאשה הושגה אחר מלחמה קשה, כי בלי מלחמה, מלחמת־דעות אמיצה ועקשנית אין להשיג שום דבר חדש”. כתוצאה מן התעמולה המאומצת נבחר לאסיפת־הנבחרים הראשונה, השניה והשלישית מספר ניכר של נשים עבריות מבין הרשימה המאוחדת, וצפורהקלוזנר זכתה להופיע באסיפת־הנבחרים הראשונה, כאחת הצירות הראשונות מטעםהתאחדות הנשים העבריות. צפורה קלוזנר היתה מחוננת באינטואיציה נפלאה, קראה הרבהושמעה הרבה וחדרה לכוונת כל סופר ונואם, וידעה להבחין הבחנה נכונה ביןיצירה ליצירה, ותמיד היתה נותנת הערכה נכונה לדברי סופר זה או אחר. צפורה קלוזנר ידיה תמיד היו מלאות עבודה, בבית, בגן, בחברהובצבור, ולא ידעה ליאות, היא לא אהבה את הבטלה המביאה לידי שעמום, ולא ישבהבחיבוק ידים אפילו לרגע קט. ומלבד אישיותה העצמית, דעותיה הצבוריות ופעילותה בחייהחברה – הן היתה רעיה נאמנה ומסורה לבעלה כל ימי חייה, ועודדה אותובעבודתו, ולזכותה יש לזקוף כל נכסי־הרוח המרובים שהפרופ' קלוזנר העניק לעםישראל ולמדע הכללי. ידידה טובה וחביבה לכל אדם עד ימיה האחרונים. בענוה ובצניעות חיה, בלי להסב טרדות מיוחדות למישהו. ולארק בעלה־חברה התאבל עליה ולא אבה להנחם, אלא כל אלה שהכירו את האשה הנפלאההזאת, בת הדור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43766	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43766", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43766, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "צפורה קלוזנר", "translator_uris": "", "translators": "" }
רבקה שרמן 13.jpg מן הנשים המשכילות הראשונות שנצטרפו לתנועה הציונית, ומן החלוצות של תל־אביב. היא נולדה ברחוב היהודים באודיסה. אביה, מאיר ריימיסט, היהבעל תעשייה זעירה לממתקים, אחיה ד“ד יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימשפרופיסור לניברו־פתולוגיה באודיסה, היה שנים רבות חבר פעיל בועדחובבי־ציון. לציונות המדינית נכנסו ד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתוהראשונה של הרצל. בילדותה קיבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה, ששמרועל המסורת היהודית, ובימי נעוריה – התהלכה את החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה 18 שנה, הלכה ריימיסט (בשנת 1899) לג’נבה, ולמדה באוניברסיטהספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי. עם התחלת הפולמוס של אוגאנדה, הצטרפה למחנה הקטן של “ציוניציון”. באותו זמן השתייכה לפרקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד“ר ח. וייצמן, ד”ד ברתולד פייבל ואברסון בג’נבה. היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתהלמדה בברלין בקונגרסים רפואיים של פיזיוֹטראפיה (רפוי בחשמל ומאַסאג') והתכוננה לצאת אחר כך לארץ־ישראל. בינתיים נישאה לסטודנט משה שרמן. בשנת 1911 עזבו ד"ר משה שרמן ורעיתו את עיר־מולדתם אודיסה, ובאו לארץ־ישראל להשתקע בה. שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שדמן בראשית התישבותהבתל־אביב, אולם פני הגברת שרמן היו טובים עליה, היא לא התגעגעה אחרי חייההיפים באודיסה וקיבלה את כל חבלי קליטתה בארץ באהבה. המנוחה התקשרה בכלנימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחהלעיניה, כשהתנדב הד"ר מ. שרמן לצבא התורכי, אימצה הגברת שרמן את ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות. אומץ־רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה, שארכה יותרמארבע שנים. בעלה ד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב עם שני ילדים קטנים, ואחר כך נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה, ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידיהנחשלים. לאחר הכיבוש, עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית (בפרט באירגון הסתדרות הרופאים), והשתדלה להקל עליו את עבודתוהמסועפת. לאחר עשר שנים לבואה לארץ, זכתה משפחת שרמן לרכוש לה מגרשלא־גדול ב“אדמת מויאל”, והקימה לה (בשנת 1921) בית קטן ברחוב הנקרא על שםר' שמואל מוהליבר, מן הרבנים הראשונים שנצטרפו לתנועת חבת־ציון. רחוב זההיה אז מחוץ לגבולות תל־אביב הבנויה, והיה בקרבת שכונה ערבית ביפו. רביםפיקפקו ולא רצו להתחיל בבנין בפינה הנדחת על גבעות־חול השוממות, ומשפחתהד"ר שרמן היתה מן הראשונות, שהתישבה על חולות “אדמת מויאל” בשנת 1921. מאזעברו שנים רבות, ובית שרמן נשאר בצורתו הקודמת בלי שנויים כל שהם. הביתהקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה. גם בימים טרופים לא רפו ידיה, היא נשארה בעלת השאיפותהאידיאליות כמו בימי נעוריה. והאמינה אמונה עמוקה בכוחות הטמירים של עםישראל וארץ־ישראל הקמים לתחיה. גם בשעת מחלה, אשר תקפה אותה מפרק לפרק, לאנפלה הגב' שרמן ברוחה, הפנים קרנו מאושר פנימי ומסיפוק נפשי, ולא שעתהלחולשתה הגופנית. בתולדות תל־אביב תתפוס רבקה שרמן, דף מזהיר בשורת הנשיםהראשונות, שעזרו במיטב כוחותיהן לבונים הראשונים את העיר העברית, וחיזקו אתידיהם בכל עת־צרה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43767	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43767", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43767, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "רבקה שרמן", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר אריה אורן 14.jpg נולד בתר“ן (1890) בעיירה רוזינוי (פלך גרודנה), שבימיםההם היו בה כ־6000 יהודים, ונתפרסמה בתעשית אריגים, שמיכות לצבא ובתי־חרושתלעורות. אביו של הד”ר אורן היה בעל שלושה בתי־חרושת לעורות. בגיל שלוש החל ללמוד ב“חדר”, ואחר כך ב“ישיבה” עד גילחמש־עשרה. עבר לוורשה וגמר שם גימנסיה, ובגלל הגבלות על קבלת יהודיםלאוניברסיטאות בממלכת הצאר ברוסיה ובפולין יצא ללמוד רפואה בשווייץ, מקודםבברן ואחר שנה – בג’נבה. שם נמנה עם הסטודנטים היהודים המעטים שמצאו עניןבציונות, והיה פעיל במפלגת “פועלי ציון” עד שגמר את לימודיו והוסמך לד“רלרפואה בשנת 1918. התמחה שנתיים במחלות אף, אוזן וגרון ואחר כך חזר לפולין, לביאליסטוק, עסק במקצועו והמשיך בפעילותו ב”פועלי ציון". מבחינה חמרית היה מצבו מבוסס למדי, אך יחסו הרציני לציונותהניע אותו להקדיש את ידיעותיו לשרות בריאותו של הישוב הבונה את הארץ, ובסוף 1922 עלה עם רעיתו והשתקע בתל־אביב, שהיתה אז עיירה בת שלשה־עשר אלףתושבים, מספר הרופאים והרופאות בה היה חמשה, ובמקצועו המיוחד היה אז לפניורופא אחד לכל העיר והסביבה – הד"ר משה שרמן. בשבע השנים הראשונות עבדבקופת־חולים של הסתדרות־העובדים הכללית. בינתים נתפרסם שמו הטוב כאדםוכרופא בין תושבי תל־אביב ויפו והמושבות, ומשנתרבו דורשיו בפרקטיקה רפואיתפרטית הפסיק את שרותו בקופת־חולים. אם כי דורשיו המרובים העסיקוהו מן הבוקר ועד הערב, הקדישמזמנו וממרצו גם לעבודת הצבור. הוא היה ממארגני הסתדרות השכנים בתל־אביבוכיהן שנים מספר כיושב־ראש הארגון. היה מיוזמי שכונות השכנים א' וב' בצפוןתל־אביב, ונבחר כחבר למועצת העיר תל־אביב הראשונה והשניה. בימים ההם היוחברי המועצה מחולקים שווה בשווה ל־20 בגוש האזרחי ו־20 בגוש הפועלי, והוא, היחיד שלא השתייך לשום גוש. היה נוהג להצביע לפי מצפונו בלבד. כך הוא פעילזה שנים רבות בלשכת “ברקאי” של מיסדר הבונים החפשים וכיהן זמן־מה כנשיאה, ובלשכת “שער ציון” של “בני ברית”, שאליה נכנס בשנת תרפ“ז, מילא כמה תפקידיםבמסירות ובשנת תש”ב ותש"ג היה נשיאה. אחר כך השתתף ביסוד לשכת “שמעון רוקח” ואף אירגן את אגודת “צעירי בני־ברית” בתל־אביב, ומאז ועד היום הוא מדריך אתאחיה ואחיותיה לפי תורת המיסדר “בני ברית” ותכניתו. במרוצת הזמן החליף את שם משפחתו הגלותי “חבויניק” בשם העברי “אורן”. הד"ר א. אורן ידוע כאדם חביב ונוח לבריות, בעל גישה כנהלכל עבודה צבורית. חן מיוחד שפוך על פניו וחיוך נעים על שפתיו. בלורית ראשוהלבינה אמנם, אך פניו רעננים ומביעים מרץ, יזמה, בטחון ואמונה בהגשמתשאיפותיו האידיאליות. כשנפטרה אשתו הראשונה – אסתר בת הרב מתתיהו מדניצקי – בשנתתש"ג, תרם תרומה הגונה לפתיחת חדר־קריאה בשביל ילדים שאינם מסודריםבמועדונים. חדר־קריאה זה נושא את שמה של אסתר אורן, וקיים ליד לשכתבנות־ברית “תל־אביב”. יום־יום מתכנסים בחדר הקריאה כמה עשרות ילדים וילדותבהדרכת ספרנית מיוחדת. אף אשתו השניה, אסתר לבית קוריצקי, עסקניתצבורית. והוא, הד"ר אורן, ממשיך את דרך־חייו בצניעות, במאור פניםבשביל־הזהב, כולו ער לעם ולמולדת, אך בלי להכריע בענינים השנויים במחלוקתלצד זה או לצד אחר. בעל שביל־הזהב, איש השלום והטוהר הצבורי, בונה חפשיאמתי. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43768	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43768", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43768, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ד\"ר אריה אורן", "translator_uris": "", "translators": "" }
דוד איזמוז'יק 15.jpg הכרתי את דוד איזמוז’יק מראשית בואו לארץ בשנת 1906 ומאז ועד שנת 1933 הייתי נפגש אתו בעבודה צבורית. בשנים הראשונות לעליתו היה מקדיש את מיטב שעות חייו ומרצול“אחוזת בית”, שנוסדה ביפו בקיץ 1906. היה חבר הועד של שכונת תל־אביבומועצת־העיר תל־אביב עד שנת 1923, ולפעמים היה גם ממלא־מקומו של ראש־הועדבהעדרו. כן היה חבר הועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. ממיסדימשפט־השלום העברי ושופט במשפט העליון, מפעילי מיסדר “בני ברית” ובשנותתרצ“א–תרצ”ב היה נשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחרהראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשוןבתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), היה חבר ועדות החטה והקמח להצלת הישובמרעב ללחם, וחבר ועד ההגירה לעזרת המגורשים מתל־אביב ויפו באביב תרע"ז. דוד איזמוז’יק נולד בכ“ט כסלו תרל”ד בביניביץ מחוז אורשה (רוסיה). למד בצעירותו לימודי יהדות ולמודים כלליים, והיה בקי בספרותהעברית העתיקה והחדשה. ראשית עיסוקו בעניני כלכלה היתה: הנהלת בית־חרושת לזכוכית. אחר כך עסק במסחר עצים, ותפס עמדה טובה במסחר ובתעשיה ובעסקנות צבורית. ציוני אמיתי היה, שראה את הציונות בהגשמהעצמית, ובשנת 1906 חיסל את עסקיו ברוסיה ועלה לארץ עם משפחתו בת שבע נפשות. התישב ביפו בקרבת מעונו של מאיר דיזנגוף. ומיד פתח ביפו עסק גדול של עציםוחמרי־בנין, יחד עם י. ל. שרתוק ואחיו ז. שרתוק. בית־מסחר זה היה מספק עציםוחמרי־בנין לכל מושבות יהודה, ואחר כך ליפו, לבניני “אחוזת בית” (תל־אביב). את בנו היחיד וארבע בנותיו חינך בגימנסיה “הרצליה”. איש פיקח ונבון היה דוד איזמוז’יק, ורכש לו עמדת מכובדתבחברה ובצבור. הוא היה בין ששים המיסדים, הבונים והמתישבים הראשוניםבתל־אביב ב־1909. ביתו שנבנה ברחוב לילינבלום, שימש בשנים הראשונות בית ועדלעסקני צבור של יפו ותל־אביב. כמה שנים היה פעיל בהסתדרות הציונים הכלליים, ממיסדי “התאחדות בעלי התעשיה” וחבר הועד הפועל שלה בראשית הווסדה. בשנת 1934 העתיק את מושבו לחיפה, ונתמנה למנהל מחלקתהאימפורט והועד המקומי למסי־עקיפין של “כופר הישוב”. פירסם מזמן לזמןבעתונות מאמרים על נושאים ישוביים ומוניציפאליים, וכן פירסם חוברות על יעודהארץ, ועוד. הרצאתו היתה נאה, וסגנונו בהיר ונמרץ. בשנותיו האחרונות חזר מחיפה לתל־אביב, ירד מנכסיו וגם מצב־בריאותו נתרופף. היה צר מאד לראות את האיש המוצק הזה, שבימי פריחתו היה מלא שמחת חיים וחכמת חיים – בכמישתו, “יורד” מכל הבחינות. בי“ג אדר תשי”ג הלך לעולמו, ולמחרת חיום הובא לקבורה בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43769	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43769", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43769, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "דוד איזמוז'יק", "translator_uris": "", "translators": "" }
אריה־ליב אסתרמן 16.jpg יהודי פיקח, בעל שכל ישר והגיון בריא, מוח חריף, איש מתון, מיושב בדעתו ומעורב בין הבריות היה אריה ליב אסתרמן ז"ל. נולד בתרכ"ט (1869) במחוז טלז, למד כימיה בהיידלברג. כלימי חייו היה זריז ופעיל. בתנועה הציונית עסק הרבה עוד בהיותובברלין. הכרתיו בראשית בואו לארץ בפעם הראשונה בשנת 1913, כאשר הוזמן להיות המנהל המסחרי למוסד האמנותי “בצלאל” בירושלים. הפרופיסור ב. שץ, מיסד “בצלאל”, היה איש החזון והרוח, אישהאמנות והרומנטיקה, ואילו א. ל. אסתרמן לא המריא שחקים, ולא היה בעל הזיות, כי־אם עשה הכל לשם ביסוס המוסד האמנותי הראשון בארץ, והתאמץ לכונן אתבית־הספר על יסודות חמריים מוצקים. בנו הבכור עמנואל (כיום פרופיסור לכימיה בארצות־הברית) נתחנך זמן־מה בביתי, בהיותו תלמיד המחלקה החמישית בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב בשנים 1913–1914. האב ישב אז בקביעות בירושלים. מפרק לפרק היה אסתרמן מבקר אצל בנו בביתי, והיתה ליההזדמנות להכירו ולשוחח אתו על בעיות המוסדות שהעסיקו בימים ההם את הישובהעברי בארץ, כמו: הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, המוסדהאמנותי הראשון “בצלאל” בירושלים, המשרד הארצישראלי שהיה בהנהלת הד“ר א. רופין בתל־אביב, בנק אפ”ק ביפו, המושבים הקבוציים הראשונים: מרחביה, דגניה, כנרת ועוד. כל המפעלים הללו, ותל־אביב בתוכם, היו אז בראשית התפתחותם, ואסתרמן ידע להעריך כל מפעל לפי ערכו, ולתת הגדרה נכונה לכל פעולהישובית. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, יצא אסתרמן את הארץ עם משפחתו. בשובו לארץ, בשנת 1920, התישב א. ל. אסתרמן בתל־אביב. עקבתי מקרוב, במשך שנים רבות, אחרי פעולותיו בכל שטחי החיים הצבורייםוהחברתיים. לאחר מאורעות־הדמים שפרצו בתל־אביב ויפו – במאי 1921 – נתארגנה קבוצת אנשים, רובם עולים חדשים, אשר שכנו באהלים וצריפי־עץ עלחולות תל־אביב, לשם הקמת שכונה חדשה בצפונה של תל־אביב. שם הקבוצה היה אז “מחוסרי דירות” (אחרים קראו לה בהלצה “מחוסרי לירות”). כמעט כולם גרו קודםלכן בשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה וכו' (השכונות הגובלות עם יפו, שהיו בחזית הראשונה לכל התפרצות). אמצעיהם הכספיים היו מצומצמים מאד, וכעולים חדשים עדיין לא הספיקו להתבסס בארץ מבחינה כלכלית. הד“ר חיים בוגרשוב היה הראשון, שנענה לדרישת “מחוסרידירות”, ואירגן את עשרות הבונים הראשונים בשכונה שנקראה אחר כך בשם “נורדיה” (על שם הד"ר מכס נורדאו, שנפטר בשנה שבה החל בנין השכונה). אסתרמןהיה המסייע הראשון להשגת ההלוואה האפותיקאית הראשונה לבנין 50–60 הבתיםהראשונים ב”נורדיה", בשנת 1922. היתה זאת כניסתו הראשונה של אסתרמן למפעלהאפותיקאי, אשר הלך והתפתח במרוצת הזמן, והפך לבנק אפותיקאי גדול שעזר הרבהלהתפתחות הבניה בתל־אביב המתרחבת. קרוב לארבע־עשרה שנה עמד אסתרמן בראש הנהלת הבנקהאפותיקאי, שבמרוצת הזמן תפס יותר ויותר מקום חשוב במערכת המוסדות הכספיים. במשך כל שנות עבודתו בבנק הזה הראה המנוח מסירות, נאמנות וגמישות רבה במלויתפקידו האחראי. לכל פעולה היתה לו גישה כנה ומעשית, הוא הצליח לתת הלוואותרבות בסכום שעלה על מיליון לירות ארצישראליות (סכום עצום בימים ההם) לבניןכמה מאות בתים בתל־אביב. עם הווסד השכונה “נחלת יצחק” בקירבת שפת ימה של תל־אביב, בשנת 1922/23, היה אסתרמן מן הבונים והמתישבים הראשונים, והקים לו בית בן 3 קומות ברחוב הנקרא כיום “נס ציונה”. שכונת “נחלת יצחק” כללה אז את חלקי הרחובות: אליעזרבן־יהודה, פינסקר, טרומפלדור, נס־ציונה, אידלסון והירדן (כעבור שנים נוסדהשכונה חקלאית בשם “נחלת יצחק” במזרחה של תל־אביב, ליד נחל מוצררה, ואיןלערבב את שמות שתי השכונות). בביתו שברחוב “נס ציונה”, גר אסתרמן מראשית בניתו ועד יומו האחרון – כעשרים ושתים שנה. פקחותו ומעשיותו סללו לפניו את הדרך ל“ועד תל־אביב”, ואחרכך למועצת העיר תל־אביב (לאחר קבלת הזכויות המוניציפאליות המיוחדות, שהפרידו את תל־אביב מיפו). במועצה הראשונה נבחר א. ל. אסתרמן ליו“ר ועדת הכספים, ושנים מספר (25–1922) השתתף באופן פעיל בסידור התקציבים השנתיים של עיריתתל־אביב. בשנת 1922/23 לקח חלק רב בעיבוד ההכנות להשגת המלווה העירוניהראשון בסך 75,000 לא”י מארצות־הברית, אשר הוגשמה על־ידי מ. דיזנגוף בבקורובארצות־הברית בקיץ 1923. מלוה זה ניתן לשמונה־עשרה שנה, ונפרע בשלמותו עם הרבית בתשלומים חצי־שנתיים בדיוק נמרץ. המלווה הנ"ל איפשר, בשנים הראשונות, לעירית תל־אביב להגדילאת מפעל־המים העירוני, ולסלול רחובות חדשים, לבנות כבישים ולהוציא לפועלעוד כמה עבודות צבוריות חשובות, אשר סייעו להתקדמותה של תל־אביב. אסתרמן היה ידידו הקרוב והטוב של הד"ר תיאודור זלוצ’יסטי (רופא ומשורר, מראשוני התנועה הציונית בגרמניה) עוד בשבתו בברלין. שניהםהשתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומילאו כמה תפקידים חשוביםבתנועה הציונית שביהדות הגרמנית. בבואם לתל־אביב נפגשו הידידים הותיקיםשוב, במועצה הראשונה של עירית תל־אביב. שני הנבחרים האלה עבדו שנים מספרמתוך הבנה הדדית בועדות המים, הכספים, שיפור העיר וכו'. עם היווסד ה“בנק למלאכה”, בתל־אביב, נבחר אסתרמן להנהלה, ומשנת 1923 ועד יום מותו – ח' אלול תש“ד – היה יו”ר ההנהלה, והקדיש למוסדאת מיטב זמנו ומרצו. הוא היה גם מן החברים הראשונים במועצת “הסתדרות בעליהבתים” ובמועצת “בנק בעלי הבתים”, והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מפעליםצבוריים בתל־אביב. אסתרמן כאילו נולד להיות עסקן צבורי, ואת רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש לחברה ולצבור. ותיקי תל־אביב ידעו להעריך את עירנותו ואת פעולותיוהמרובות תוך שתי עשרות שנים ויותר, וזכרו הטוב ישאר חרות בתולדות תל־אביב, יחד עם שמותיהם של בוני תל־אביב הראשונים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43770	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43770", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43770, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "אריה־ליב אסתרמן", "translator_uris": "", "translators": "" }
דוד בלוך־בלומנפלד 17.jpg דוד בלוך־בלומנפלד נולד במוטלה מחוז פינסק (רוסיה הלבנה) בתרמ"ד–1884. רוב חייו הקדיש לחברה ולצבור, לאומה ולמולדת, בגולה ובארץ, בעיר ובכפר. את פעולתו הצבורית התחיל בעודו צעיר לימים מאד, ועד שנותיוהאחרונות פעל ויצר כמה נכסי־ערך. ועם כל זה היה כל ימיו צנוע וענוותן בכלהליכותיו, לא התרברב ולא הבליט את עצמו, והיה כאילו מהלך בצדי דרכים. היהנתון כולו לעניני הצבור, לעם, לישוב, לעיר, למפלגה; לעצמו ולמשפחתו דאגמעט, וחי חיים צנועים ומצומצמים. היושר והאמונה ליווהו בכל אורח חייו. מטבעו בעל מזג טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות. אלה שהכירו אותו מקרוב, וגם מרחוק, ידעו להעריך אתתכונותיו סגולותיו המצוינות. דוד בלוך־בלומנפלד היה מבני העליה השניה. הכרתיו מראשיתבואו לארץ – באבגוסט 1912, ותוך 35 שנה נפגשתי אתו בכמה עבודות צבוריותועקבתי אחרי מה שעשה למפלגתו ולמפעליה, כמו: לשכת־העבודה הראשונה בשבילפועלי ארץ־ישראל, אשר נפתחה ביפו סמוך לעלותו. כעבור זמן־מה נוסדה קופתפועלי ארץ־ישראל הראשונה, ודוד בלוך־בלומנפלד עמד שנים רבות בראש שניהמוסדות החשובים, אשר התפתחו והתבססו במרוצת הזמן בממדים רחבים, והם סייעוהרבה להקמת כמה מפעלים גדולים של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל. מרכז לשכת העבודה והקפא"י היה מתחילה ביפו, ואחר כך בתל־אביב. בהמשך הזמן פתחו רשת של סניפים בכמה מערי הארץ ומושבותיה. שנים רבות עבד דוד בלוך־בלומנפלד לביסוס ופיתוח שניהמפעלים האלה, אשר סייעו הרבה מאד להקלת מצבם של החלוצים הראשונים, שעלולארץ לפני עשרות שנים. שכר העבודה בימים ההם היה ירוּד מאד (5–8 גדושים ליום), מעונות־עובדים ומטבחים זולים (שנוסדו בהמשך הזמן, כדי להקל על חיי הפועלים) לא היו עדיין בארץ, והפועלים חיו בתנאים קשים מאד, ללא עזרה רפואית, כי גםקופת־חולים של הפועלים לא נוסדה עדיין. דוד בלוך־בלומנפלד התמסר בכל מרצו להרחבת תחומילשכת־העבודה וקופת־הפועלים, שנעשו אחר כך ליסוד ההסתדרות הכללית של פועליארץ־ישראל. משפרצה מלחמת־העמים הראשונה באבגוסט 1914, התחילה פרשתהחיפושים, המאסרים והגירושים של יהודי יפו ותל־אביב מטעם הפקידות הצבאית שלתורכיה. יום־יום וצרותיו ופקודותיו הצבאיות הדחופות. המצב היה איום ונורא. מאיר דיזנגוף, שעמד בראש ועד תל־אביב, כינס לישיבה דחופה את חברי הועד ואתעסקני הצבור לכל מפלגותיהם. אל שולחן אחד ישבו ודנו בכובד־ראש העסקניםהאזרחיים, בראשם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ד“ר ב”צ מוסינזון, בצלאל יפהואחרים, ועל ידם – יוסף אהרונוביץ, דוד בלוך־בלומנפלד, ד"ר א. וואלדשטייןואחרים מנציגי הפועלים. נבחרו אז כמה ועדות, כמו: ועדה מדינית, ועד להקלתהמשבר, ועדת הלוואות, ועדת קמח ועוד. לכל ועדה נכנסו עסקנים מכל הזרמים, כולם היו אחים לצרה ולשואה. דוד בלוך־בלומנפלד הטיל על עצמו כמה תפקידים, ואת כולםמילא במסירות מופתית ומתוך ציות למשמעת צבורית. לכל פעולה חברתית היתה לוגישה כנה ולבבית, והקדיש לה את מיטב מרצו וכשרונו. פקודת המאסרים והגירושים של המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחהלא פסחה גם על דוד בלוך־בלומנפלד, ובאחד הימים נעצר וגורש מן הארץ לדמשקיחד עם אברהם שפירא מפתח־תקוה, א. אלמליח מירושלים, יעקב שלוש מתל־אביב, נטע הרפז ואחרים. את כל הדרך הארוכה של כמה מאות קילומטרים עשו המגורשים לאבמכוניות, שלא היו אז בנמצא בארץ, ואף לא בעגלות־סוסים, כי אם ברגל ממש. לפניהם רכבו על סוסים דוהרים ג’אנדארמים תורכיים מזוינים, והמגורשים שרכואת דרכם ברגל. הם עברו ברגל דרך חולות, ביצות, סלעים וכפים עד הגיעם לדמשקעיפים ויגעים, רצוצים ושבורים, ושם הושיבו את “הפושעים” בבית־כלא מזוהםואפל. עם שחרורם של כל אסירי ארץ־ישראל, שוחרר גם דודבלוך־בלומנפלד. הוא התמסר שוב לעבודה צבורית, פתח בדמשק משרד של קפא"י, ויצר קשר מתמיד עם גולי תל־אביב ויפו, שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראלומושבותיה. גם עם העולם החיצוני הצליח ליצור קשר מתמיד. עם סיום המלחמה – באוקטובר־נובמבר 1918 – מיהר דודבלוך־בלומנפלד לחזור לתל־אביב עיר מגוריו, ומיד נכנס לעבודתו הסדירה במפעליקפא"י. כשפרצו מהומות הדמים של הערבים, במאי 1921 – נתארגנה הגנה פנימיתמבין תושבי תל־אביב, אשר עמדה על המשמרת תוך שבועות מספר. בין ראשיהמארגנים של ההגנה היו אז: מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, דוד בלוך, ואחרים. ובינתיים נמשכה העליה השלישית, מספר הפועלים גדל והלך משנהלשנה, ועם הגידול חרגו ממסגרתם מפעלי הפועלים בערים ובמושבות, ודודבלוך־בלומנפלד היה במשך שנים רבות הרוח החיה בפיתוח המפעלים האלהוהרחבתם. ויחד עם עבודתו העצומה במפעלים המיוחדים היה גם חבראסיפת־הנבחרים הראשונה, ואחר כך חבר הועד הלאומי, חבר מועצת ההסתדרותהכללית של העובדים וחבר הועד הפועל של מפלגת “אחדות העבודה”, שנמנה עםחבריה. בשנת 1921 נבחר כציר הקונגרס הציוני בקארלסבאד מטעם “אחדותהעבודה”. ואם כי היה איש־מפלגה בכל רמ"ח אבריו, מצא תמיד לשון משותפת עם החוגים האזרחיים. במועצת־העיר הראשונה של תל־אביב, שנבחרה באפריל 1922 והתקיימה עד מאי 1925, שימש דוד בלוך־בלומפלד כחבר המועצה. אחר כך נבחר שובלמועצה השניה, שהתקיימה ממאי 1925 עד דצמבר 1926. באותה תקופה שימש כסגןראש־העיר מטעם הפועלים, יחד עם מר ישראל רוקח, הסגן מטעם הסיעותהאזרחיות. עם פרישתו של מאיר דיזנגוףממועצת העיר תל־אביב, בסוף 1926 – מילא דוד בלוך־בלומנפלד את מקומו שלראש־העיר, ואחר כך, נבחר כראש־העיר, ובכהונה זו כיהן בשנים 1927–1928. במשך השנתיים היה פעיל וער לכל העבודות העירוניות, והיהבקשר חי ומתמיד עם כל המפעלים העירוניים והמוסדות הצבוריים. על־ידי כךנתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע ומשא, והוא ידע להראות לכולם יחס אדיב ולאלהסתלק מכל פעולה צבורית. בגמר כהונתו כראש־העיר, יצא לארצות־הברית, בשליחותה שלהסתדרות העובדים הכללית וגם מטעם קרן־היסוד, אחר כך פעל הרבה בשליחות הקרןהקיימת בפולין וברומניה. כנואם לא הצטיין בכשרון ריטורי מיוחד, אולם דבריו, שיצאו מלב הולם ורגיש, נכנסו ללב שומעיו ועשו רושם רב. בשנת 1921 היה ממארגני בנק “זרובבל”, ועבד בו כמה שניםכקופאי. בשנותיו האחרונות עמד בראש הקרן “דור לדור” (קרן ביטוח לעת זקנה שלהסתדרות העובדים), ועבד במוסד זה עד יומו האחרון. חולשתו הגופנית הפילהאותו למשכב, והוא יצא משורת העבודה קודם זמנו. ובערב ההכרזה על המדינההעברית – ט“ו כסלו תש”ח – השיב רוחו אל אלהים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43771	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43771", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43771, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "דוד בלוך־בלומנפלד", "translator_uris": "", "translators": "" }
דוד בנבנישתי 18.jpg מן המזרח הקרוב בא אלינו דוד בנבנישתי. יליד איזמיר, החשובה שבערי המסחר והתעשיה באסיה הקטנה בכלל ובתורכיה בפרט, מרכז ההשכלהשל יהודי תורכיה ושל העדה ההישפאניולית. במאות הי“ז והי”ח היו באיזמיר “ישיבות” גדולות, ואפילו בתי־דפוס עבריים, שהיו נדירים אז במזרח הקרוב. בעיר זו חיו כמה רבנים מפורסמים כר' חיים אלגאזי, ר' חיים אבולעפיה, ועוד. איזמיר מנתה לפני מלחמת־העולם הראשונה כ־200,000 תושב ובה כ־20,000 יהודים, רובם ככולם מצאצאי גולי ספרד. דוד בנבנישתי נולד בשנת 1892 למשפחה מיוחסתמגולי ספרד, שהשתקעה לפני מאות שנים בעיר זו. גם אמו היתה מצאצאי משפחהחשובה ואצילה – משפחת אלגרנטי – משפחת רבנים ועסקנים צבוריים. דודו – מאיראלגרנטי, היה נשיא הקהלה באיזמיר בסוף המאה הי"ט. חניכי בתי־הספר של כי"ח ינקו את השכלתם מן הספרות הצרפתית, והרוב הגדול של יהודי איזמיר התנכר בימים ההם לרעיון הלאומי, אולם הנער דודבנבנישתי הלך אחרי המעטים שנהו אחרי תנועת שיבת־ציון. ב־1907 עברו הוריו לאלכסנדריה, שם גמר קולג' צרפתי בהיותובן 19 שנה, וקיבל משרה ב“דויטשה אוריינט בנק” באלכסנדריה. במשך שנים מעטותעלה מדרגה לדרגה ונחשב בין הפקידים הטובים והחשובים. עם פרוץ מלחמת־העמים (1914) נסגר הבנק הגרמני שהשתייך לארץאויבת. ומיד נתקבל לבנק בלגי, בו נתעלה למדריגת פקיד ראשי עם זכות חתימהבשם הנהלת הבנק הבלגי, ולפרקים היה ממלא־מקום המנהל הראשי בהעדרו. ביום היה ד. בנבנישתי עסוק בתפקידו האחראי בבנק החשוב, ואתשעותיו הפנויות הקדיש לעבודה צבורית. נתפרסם כאחד העסקנים הפעילים באגודת “המכבי הצעיר” ו“צעירי ציון”, ועמד בראש אגודת הצופים העברייםבאלכסנדריה. עם בוא הפליטים היהודיים מארץ־ישראל, שהוגלו למצרים בראשיתמלחמת־העולם (1914–1915), הקדיש דוד בנבנישתי הרבה זמן, מרץ ועבודה לועדהעזרה שטיפל באלפי הגולים מא"י. באותו זמן הכיר גם את העלמה שרה שמחון (ממשפחת הרב החכם שמחון מיפו, מחביבות הגימנסיה העברית “הרצליה” מתל־אביב, ששימשה כמה שנים מורה לילדי הגולים מא"י). ועם תום המלחמה עזב את מקום־מגוריו ומשרתו באלכסנדריה, עלה לארץ והתישב בתל־אביב ונשא לאשה את העלמה שמחון. במרוצת הזמן העביר ד. בנבנישתי את עסקי־מסחרו המצליחיםמיפו לתל־אביב המתפתחת במהירות. עם התבצרותו מבחינה כלכלית עבר מיד לשטחהעסקנות, ואת רוב זמנו ומרצו הקדיש לעבודה צבורית. בפרט התמסר במשך כמהשנים לועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב. שמונה שנים רצופות היה סגן יו"ר וגזבר ועד־הקהילה, ולפרקיםממלא־מקום ראש הקהילה – ונתחבב על חבריו הנבחרים ועל הצבור לכל שדרותיוועדותיו. מפעם לפעם היה מביע את דעתו נגד הכפילות של שני המוסדות – העיריהוהקהילה – והיה מצדד בזכות התמזגותן. לאחר שמונה שנות עבודה ממושכת בועד־הקהילה נבחר ד. בנבנישתי בדצמבר 1928 לחבר המועצה הרביעית של עירית תל־אביב מטעם “המרכזהמאוחד”, אשר ייצג את הציונים הכלליים ואת הגושים האזרחיים. ושוב נבחרביוני 1932 למועצה החמישית. לאחרונה נבחר מטעם רשימה מיוחדת בשם “למעןתל־אביב”, בדצמבר 1935, למועצה הששית, ועד יומו האחרון היה חבר פעילבמועצת־העיר. בשנת 1932 הוטל עליו התפקיד של ראש מחלקת המים והמאור, ואתתפקידו מילא באמונה ובמסירות שמונה שנים רצופות עד יומו האחרון. זולת זה הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים בועדת הכספים, בועדת התקציב, בועדת בנין ערים, בועדת העזרה הסוציאלית, בועדת הרשיונות, בועדה להערכת מס החנוך, והיה בבחינת מקשר בין כמה מחלקות העיריה. מלבד תפקידיו המרובים בעיריה, היה שופט במשפט־השלום העברי, יו“ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני המסחרי בתל־אביב ולקח חלק פעיל בעודכמה מוסדות צבוריים ומפעלי תרבות. וכן היה אחד מותיקי הבונים החפשים בא”י, נשיא הלשכה הבינלאומית “מוריה” בתל־אביב וחבר הלשכה הגדולהבירושלים. לא בנאומים הצטיין, אלא בסגולות של שכל ישר והגיון בריא, במידות תרומיות וביחס חבה לכל אדם ולכל מעשה טוב. כל מר־לב וכל קשה־יום היהפונה לדוד בנבנישתי, ולכל אחד הושיט את עזרתו והשתדל להקל את סבלו בגדרהאפשרות. עד שנת 1935 היה מצבו החמרי מבוסס למדי, כבעל סוכנותלאריגים של צמר ומשי, בעיקר מאיטליה ובמקצת מצ’כוסלובקיה ואנגליה. לקוחותיו, הסוחרים בני כל העמים שבארץ, כבדוהו והתיחסו אליו כאל סוחר ישרונאמן. אולם עם פרוץ המלחמה בין איטליה וחבש, והטלת הסנקציות על יבוא תוצרתאיטליה בספטמבר 1935, ושנות הפלישות והמלחמות והמשבר בארץ – נעשתה קשה עליומאד מלחמת־הקיום. אך גם בשנים הקשות ביותר לא הזניח את עבודתו הצבורית. אדרבה, עם גידול המצוקה הכללית נתרבו התפקידים הצבוריים, שהרגיש חובה לעבודבהם. כשנתים קודם מותו תקפוהו מכאובים עזים, וכתוצאה מזה נסתמאה עינו האחת, וזה דיכא את רוחו ואת נפשו. בשנתו האחרונה היו לו כמה התקפות־לב אשר הפילוהו למשכב, אךגם בשכבו על ערש דוי לא פסק להתעניין במפעלים הצבוריים. מתוך התאמצותמיוחדת ניסה כמה פעמים להתגבר על חולשתו הגופנית, והמשיך בעקשנותבלתי־פוסקת את שרותו לעיריה וליתר המפעלים הצבוריים. ובעצם ימי עבודתו על המשמרת הצבורית נשבר הלב. נפטר, בב' תמוז ת"ש, והובא למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, העסקן העממיאשר נתחבב על השדרות הרחבות בתל־אביב ואגפיה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43772	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43772", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43772, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "דוד בנבנישתי", "translator_uris": "", "translators": "" }
אליהו ברלין 19.jpg את אליהו מאיר ברלין, מצירי הקונגרסים הראשונים וחבריה“פראקציה הדימוקראטית” – שהרבה שמעתי עליו מפי זאב טיומקין ז"ל, בימיעבודתי במחיצתו – הכרתי בשבת 1905, קודם עלותו לארץ־ישראל, בשעה שברלין באלייליסבטגראד, להפרד מטיומקין ולשוחח אתו על בעיות העבודה המעשיתבארץ־ישראל. א. מ. ברלין נולד במוהילוב (רוסיה הלבנה) בתרכ"ו (1866). גמר גימנסיה רוסית, למד את תורת המשפטים באוניברסיטה במוסקבה. עם גמרחוק־למודיו השתקע בצאריצין (עתה סטאלינגראד), יסד בית־חרושת לנסירת עצים. חריצותו וישרו סללו לפניו את דרכו בחיים. בזמן המהפכה הרוסית, שהתחוללה בשנת 1905, הצטרף ברליןלמפלגת ה“קאדיטים” (קונסטיטוציונים־דימוקראטים) ונבחר כחבר ה“דומה” (הפרלמנט) הרוסית הראשונה. עם זה היה מנושאי דגל התחיה הלאומית כחובב־ציוןוציוני. בהשפעתו הצטרפו רבים מיהודי צאריצין לתנועה הציונית. מזמן לזמן היהיוצא לסיבוב בערי רוסיה לשם תעמולה ציונית, וכמה שנים שימש סגן למורשההציוני ד“ר יחיאל צ’לנוב בגליל מוסקבה. בתוקף פעולתו זו נבחר א. מ. ברליןכציר לקונגרסים הציוניים. בקונגרס החמישי הצטרף לפראקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד”ר ח. ווייצמן, ל. מוצקין, ב. פייבל, ז. טיומקין ואחרים. ברלין היה בין “אומרי הלאו” בשאלת אוגאנדה. הוא היה מן הראשונים שהבינו עודבשנת 1905, כי לא על החקלאות בלבד תיבנה הארץ, אלא יש הכרח גם בפיתוחתעשיה, לשם הרחבת כח־קליטתה של הארץ לעליה. חדשים מספר בשנת 1905 עשה בארץ, ולאחר שחקר ולמד את תנאיההתישבות בה, לשם הכשרתה לעלית בעלי־הון ויזמה פרטית – בזמן ביקורו בארץעבר אותה ברגל מקסטיניה (באר טוביה) עד מטולה – שב לרוסיה והיה ממניחיהיסוד של חברת “עתיד”, חברת מניות שכל מניה היתה בת 1000 רובל רוסי. אליונצטרפו מרדכי בן הלל הכהן, המהנדסים מ. פבזנר, נ. וילבושביץ ואחרים, ובשנים 1906– 1908 הקימו מייסדי “עתיד” בית־חרושת לשמן וסבון בבית־עריף הסמוכהללוד. בחיפה פתח גם בית־חרושת ליציקה ולייצור משאבות ומכונות. בתי־חרושתחלוציים אלה העסיקו בשעתם מאות פועלים יהודים, אף נתנו דחיפה גדולה להקמתמפעלי־תעשיה אחרים בארץ. בשנת 1907 העלה ברלין את משפחתו לארץ־ישראל, והשתקע ביפו. עם הבנות הבתים הראשונים בתל־אביב, היה מראשוני המתישבים בה וקבע את דירתוברחוב השחר, בקרבת הגימנסיה “הרצליה”. את עסקיו ברוסיה לא חיסל, ובכל שנההיה נוסע לרוסיה לזמן־מה עד שפרצה מלחמת־העולם. הוא הספיק להעביר לארץ חלקמהונו, והשקיע אותו בנטיעת פרדס גדול בנס־ציונה, ואף רכש לו מגרש בתל־אביבובנה לו כעבור שנים בית (ברחוב שנקרא כיום על שם ביאליק). מאז השתקעו בארץ, נתן ברלין חלק רב מזמנו לעסקנות צבורית, וזה כיובל שנים קשור שמו כמעט ברוב המפעלים הישוביים, הכלכליים והתרבותייםהעברים שהוקמו בארץ. הרבה הקדיש לעניניה של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, תחילה ביפו, ומשנת תר"ע בתל־אביב. שנים רבות שימש כגזבר ויושב־ראש הועדהמפקח של המוסד, אף השתתף באופן פעיל בועד הפדגוגי שלו. כן הקדיש הרבה ממרצו ומיזמתו ל“אחוזת־בית” בראשית קיומה, ולתל־אביב בשנותיה הראשונות. ברלין עצמו לא היה בעל־נכסים בתל־אביב בראשיתה, אלא דיירבלבד, אבל החשיב מאד את התכנית לבנין פרבר־גנים עירוני משוכלל, ועקב מקרובאף סייע לפעולותיהם של ראשוני המיסדים. הוא היה חבר בועדת־הבנין הראשונהשנבחרה בכסלו תרס“ט, ואחר כך – חבר בועד־הבקורת הראשון (שנבחר בכסלותרע"א), של ועד תל־אביב, ומכסלו תרע”ד נבחר שובלחבר ועד תל־אביב, בו שימש כחבר פעיל בשנים הראשונות של מלחמת־העולםהראשונה. בשנות המלחמה היה גם חבר הועד להקלת המצב שעל־יד ועד תל־אביב. בערב פסח תרע“ז (1917) גורש עם כל תושבי תל־אביב ויהודי יפו, וישבבראשון־לציון כשמונה חדשים, עד שחרורן של מושבות יהודה ותל־אביב מן הצבאהתורכי. משפחת ברלין היתה מן המשפחות הגולות הראשונות שחזרו לתל־אביב מידעם הכבוש האנגלי. ברלין נבחר ושימש כיו”ר ועד תל־אביב, מאייר תרע"ח ועדשובו של מ. דיזנגוף מן הגולה (חשון תרע"ט). מלבד עבודתו המסורה בועד תל־אביב ובמועצתה, היה א. ברליןמראשוני המנהלים של בנק־הפועלים בראשיתו, מראשוני המנהלים של “אוצר הישוב”, יו"ר הועד המפקח של חברת “גאולה”, מן המארגנים הראשונים של הישוב המאורגן “כנסת ישראל”. עשרות שנים שימש כחבר הנהלת הועד הלאומי, ושנים רבות גזברבועד הלאומי, וחבר בועד הפועל של מערכת החנוך של כנסת ישראל, עד שמפעלהחנוך עבד מרשות הועד הלאומי למחלקת החנוך של מדינת ישראל. חבר הועד הפועלהציוני, חבר הועד המנהל של הטכניון בחיפה, חבר הועד הזמני של יהודיארץ־ישראל ועוד. בשנת 1919 היה ברלין חבר משלחת הישוב העברי לועידת־השלום, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם בפאריס. במלאת לאליהו ברלין שמונים שנה – בניסן תש"ו – נתכבד בתואר אזרח־כבוד של תל־אביב, על שרותו הגדול לעירנו בשנות קיומה הראשונות. בתואר־כבוד זה הביעה העיריה את ברכתם והוקרתם של כל ותיקי תל־אביב, וגם של הישוב כולו, לאחד מנאמני עסקניה. א. מ. ברלין זכה להיות חבר “המועצה הזמנית” עם קום מדינתישראל, וחתם על מגילת העצמאות, באסיפה המיסדת של המדינה בה' אייר תש"ח, בבית מוזיאון תל־אביב (לשעבר: בית מאיר דיזנגוף) בשדרות רוטשילד 16. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43773	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43773", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43773, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "אליהו ברלין", "translator_uris": "", "translators": "" }
דוד־צבי פנקס 20.jpg עם פטירתו של דוד צבי פנקס, בזמן כהונתו כשר־התחבורה שלמדינת ישראל, נסתלקה דמות אצילה, אדם יקר־רוח, בעל מדות תרומיות ונעלות. עסקן צבורי רב־זכויות, שהגיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור, לתנועה, לעםולמדינה. הכרתיו מקרוב מראשית בואו לארץ – בשבט תרפ"ה (1925). היהזה איש צעיר בעצם פריחתו, מלא מרץ ושוחר פעלים. ראיתיו בפעליו ובעליתובשלבי עבודתו הצבורית במשך עשרים ושבע שנה, ונוכחתי כי אמנם הגדיל האישלעשות מראשית הופעתו בארץ, ורצוני להציב לו ציון בין האישים, אשר נפגשתיאתם ונתרשמתי מהם. דוד צבי פנקס היה גבר הדור־פנים בחיצוניותו, זקוף קומה, ומהדר בלבושו. אירופי במלוא המשמע. דבורו היה נאה, מהוקצע, ונאומיוהפומביים היו תמיד חודרים וקולעים אל המטרה. ד. צ. פנקס נולד בי“ח כסלו תרנ”ו (6.12.1895) בעיר שופרון (הונגריה) לאביו יעקב יהודה, שהיה בנקאי ועסקן מובהק, ממיסדי “המזרחי” באוסטריה וחבר ועד־הקהלה בווינה במשך כמה שנים. את בנו דוד־צבי חינך לרעיוןשיבת ציון. לאחר כמה שנות למודים בישיבה הפרשבורגית המפורסמת, נכנסדוד־צבי לגימנסיה בווינה, ועם גמר למודיו בה, נתקבל למחלקת המשפטיםבאוניברסיטה והוסמך במדעי המשפט. עוד בהיותו סטודנט הצטרף לארגון “צעירי המזרחי”, וכן יסדאת אגודת הנוער הדתית־לאומית “ישורון”. במרוצת הזמן נעשה לחבר פעיל בחבורתאנשי האמונים של קהלת ווינה, וכן היה חבר מסור בהסתדרות העולמית של “המזרחי”. היה חבר ההנהלה של ברית הסטודנטים הדתיים בווינה, והשתתף כנציגםבועידת העזרה העולמית בקארלסבאד – בשנת 1922. הוא גם היה ציר הקונגרסהציוני השלשה־עשר והשתתף כציר בכמה ועידות עולמיות של “המזרחי”. בשנת תרע“ט (1919) נכנס ד. צ. פנקס לעבוד באחד הבנקיםהגדולים בווינה, ובעבודתו הבנקאית עלה והתבסס יפה מכל הבחינות. אך עבודתובגולה לא נתנה לו סיפוק רוחני ובשנת תרפ”ה (1925) עזב ד. צ. פנקס את ווינההגדולה, בה עשה הרבה משנות נעוריו, ועלה לארץ־ישראל על מנת להשתקע. כעבורשנה נשא לאשה את לאה בת הרב יעקב ברמן מירושלים (מראשי “המזרחי” בא"יומעסקני החנוך הדתי), והתישב בתל־אביב, שהיתה אז עיר מצערה ובראשיתהתפתחותה. לאחר זמן קצר נפתח בתל־אביב בנק “המזרחי”, וד. צ. פנקסהוזמן לעמוד בראש המוסד הכספי הקטן. ההון היסודי של הבנק היה מצער, ומספרלקוחותיו מצומצם מאד. כוח השפעתו האישית של המנהל המוכשר, הליכותיו הנעימותוהאדיבות וגישתו הכנה קרבו את לבות המבקרים בבנק ובמרוצת הזמן גדל מספרהלקוחות, שהפקידו סכומים ניכרים בבנק “מזרחי”. וגם ההון היסודי עלה משנהלשנה עד שבנק “מזרחי” נחשב בשנים האחרונות לאחד המוסדות הכספיים החשוביםשבארץ, ובמשך כל הזמן ניהל את המוסד במסירות ובאדיבות כשם שנהגבראשיתו. ארוכה פרשת המפעלים והמוסדות שד. צ. פנקס השתתף בהם בצורה זו או זו, ואפרט כמה מן החשובים שבהם: שנים רבות היה יו“ר המועצה הדתית בתל־אביב. בשנת תרצ”ב (1932) נבחר מטעם רשימת “המזרחי” וחרדים בלתי־מפלגתיים כחבר המועצה החמשיתשל עירית תל־אביב. בתרצ“ה נבחר שנית למועצת־העיר הששית, ומאז ועד התפטרותוחדשים מספר קודם מותו, כיהן כחבר פעיל ורב־השפעה במועצת־העיר. משנת תרצ”וועד התמנותו לשר־התחבורה היה ראש המחלקה לחנוך של עירית תל־אביב, וחבר פעילבכמה ועדות עירוניות; שנים רבות היה יו“ר ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב; יו”ר הועד המנהל של בית־הספר למלאכה “מזרחי”; חבר במועצה המקומית והארציתשל “המזרחי”, חבר הועד המנהל של הטכניון העברי בחיפה, חבר הנשיאות של הועדהראשי בהסתדרות “המזרחי” העולמית, חבר בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב (החשיב מאד את המיסדר השואף לאחוה, אחדות וצדקה ללא הבדל מפלגהומעמד). מפרק לפרק היה ד. צ. פנקס נואם בבית־הכנסת הגדול בתל־אביבעל ההווי הדתי ועל החגים והמועדים וכו‘. נאומיו היו קצרים, שקולים ומדודיםומנוסחים יפה. במועצת העיר תל־אביב, ובכל מקומות אחרים שנשא את דברו, היונשמעים דבריו בקשב רב משום תכנם הקולע וצורתם הנאה. פנקס פירסם גםהגיונותיו בדפוס, בשורת רשימות ומאמרים בעתונות על בעיות עירוניות, עלעניני חנוך ותרבות, על קדושת השבת, על ערך בית־הכנסת וכו’. על־פי יזמתוהוציא ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב במשך כמה שנים גליונות “בית הכנסת” לעתים מזומנות, לשם הפצת רעיון בית־הכנסת בצבור ולחבב עליו את ה“מקדש מעט”. בגליונות השתתפו הרבנים הראשיים לארץ־ישראל ורבנים אחרים, חכמים וסופרים, בהם גם חילוניים, שסיפרו ותארו את מוסד בית־הכנסת בתקופות שונות ובארצותשונות. פנקס עצמו היה כותב בכל גליון וגליון מאמר ראשי לשאלות היום. במועצת־העיר השביעית (נבחרה בתשי"א) נבחר לסגן ראש העירתל־אביב. עם הסתעף עבודתו כחבר הכנסת, ובפרט לאחר שנבחר לשר־התחבורה, התפטרממועצת העיר תל־אביב והתמסר לתפקידו כשר המדינה. התאמץ להכניס שפוריםבתחבורה, וגם לחוקק חוקים למעט ככל האפשר את חילול השבת בתחבורה. בעצם מילוי תפקידו ועמידתו במערכת המדינה כרע ונפל, ונפטר אור לכ“ד מנחם אב תשי”ג. כשלשים שנה חי דוד־צבי פנקס בגולה, ועשרים ושבע שנה בארץ. במיטב שנותיו מת האיש קודם זמנו. אך חייו היו חיים עשירי־תוכן וגדושי־פעליםשל איש, אשר היתה בו מזיגה נאה מאין־כמוה של יהודי נאמן לתורת ישראל־סבאואדם תרבותי החי עם דורו וזמנו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43774	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43774", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43774, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "דוד־צבי פנקס", "translator_uris": "", "translators": "" }
57734/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא ↩ .י"בפ תרעה .רוקמב קוחמ תוביתה ישארב J ↩ .י”בפ תרעה .הקוחמ “ג”הר“ הלמב הנושארה תואה ,רוקמב seviuJ seautÉ sed euver – .J .É .R .seires wen – .s .n weiveR ylretrauQ hsiweJ – 2.R .Q .J .launnA egelloC noinU werbeH – ACUH .ב”מרת ,טרופקנרפ ,םינושאר לש ןתרות – ר“שת .םינואגה תובושת – ג"הושת .םינואגה תפוקת – ג"הפוקת .ריתולו תפרצ ימכח תובושת – ל"וצחת .םינומדק םינואג תובושת – ק"גת .ח"ירת ,גיצפייל ,הבושת ירעש םינואגה תובושת – ת”ש ,ת“עש .ב"נקת ,יקינולאש ,םינואגה תובושת ,קדצ ירעש – ץ”ש ,ץ“עש .תובושתו תולאש – ת"וש .ןואג ארירש בר – ג"שר .ילע ןב לאומש 'ר – ע"בשר .ןואג הידעס בר – ג"סר .םיסנ בר – נ"ר .א”כרת ,הטריפ ,החמש ירעש ,תאיג ןבא קחצי 'ר תוכלה – ג“צר .ןואג ייאה בר – 1ג"הר .הלוגה ישאר ,הלוג שאר – ג”האר ,ג“אר .היפארגוילביב ,רבעה ריפ טפירשטייצ – ב"הפצ .אתידפמופ – ב"פ .םיארומאו םיאנת רדס – א"ותס .ןואג םרמע בר רדס – ג"ערס .תווצמה רפס – מ"הס .ראיוביונל ,םיתעה תורוקו םימכחה רדס – ח"הדס .ג"צרת ,םילשורי ףסא ש”ר ,םינואגה תורפסמ – ג“הסמ .ב"כרת ,םילשורי ,הזונג הדמח םינואגה תובושת – ג”מח ,ג“ח .ג”נרת ,אקארק ,םינואגה ןמ תוקוספ תוכלה םינואגה תובושת – פ“ה .תוקוספ תוכלה – פ"ה .תולודג תוכלה – ג"ה .אטשוק סופד – ק"ד .םינושאר תורוד – ר"הוד .האיציניו סופד – ו"ד .ןילרב סופד – ב"ד .ח”רת ,ןילרב ,םינומדק םינואג תובושת – ק“ג .םדק יזנג – ק"זנג .ח”מרת ,ןילרב ,ברעמו חרזמ ינואג תובושת – מ“ומג .ד”כרת ,קיל סופד ,םינואגה תובושת – ל“ג .א”לרת ,ןיוו סופד םינואגה תובושת – ו“ג .ז”מרת ,ןילרב ,תיעיבר תרבחמ ,םינורחאל םגו םינושארל ןורכז ,יבכרה תרודהמ ,םינואגה תובושת – ה“ג .9091 ,קרוי־וינ ,גרבצניג ל”רל הקינואג – ג“ג .ב"שת ,םילשורי ,ףסא ש”רל םינואגה תובושת – III א“ג .ט"פרת ,םילשורי ,ףסא ש”רל םינואגה תובושת – II א“ג .ז"פרת ,םילשורי ,ףסא ש”רל םינואגה תובושת – I א“ג .םינואגה רצוא – ג"הצוא .עורז רוא – ז"וא .ןואג ארירש בר רגא – ג"רשרגא תובית ישארו םירוציק :התורפסו םינואגה תפוקת	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m43775", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43775, "source_edition": " ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "תקופת הגאונים וספרותה: קיצורים וראשי תיבות", "translator_uris": "", "translators": "" }
פירוש ששה סדרי משנה לרבינו נתן אב הישיבה מוצא כתב־היד של הפירוש היקר הזה הוא מגנזי תימן. הפירושהזה לא היה ידוע לנו עד היום. אף שמו של המחבר נודע לנו רק לפני שניםמועטות מתוך קטעים מן ה“גניזה” הקהירית שנתפרסמו ע"י החכם יעקב מאן 1. גנזי תימן משלימים איפוא את גנזי מצרים ומעשירים את ידיעתנו בתולדות ספרותנו. כתה“י שלפנינו הוא העתקה חדשה שנעשתה ע”י הרב הראשי בצנעאר' יחיה אלקאפח ונכדו יוסף בן דוד. בידי הרב הזה היה כתה“י הישן מן הפירושהזה 2 ולפני שמכרו עשה ממנו לעצמו העתקה. בסוףהספר כתוב: “נשלם זה הספר והוא פי' ששה סדרי משנה לר' נתן אב הישיבה על ידימ”ו אא”ז יחיא בן סלים אלקאפח יצ“ו ועל ידי אני בן בנו יוסף בן דוד בן מ”ויחיא בן סלי' בן סלי' אלקפח יצ“ו ועל ידי אני בן בנו יוסף בן דוד בן מ”ויחיא בן סלי' יוסף בן סעיד אלקאפח יצ“ו ותהי השלמתו יום חמישי י”ב לירחניסן שנת תר“ץ. נא קורא נעים אם תמצא טעות תדיניני לזכות כי כמו שאין אפשרלבר בלא תבן כך אין אפשר לכתיבה בלא טעות. הצעיר יחיה בן סלי' אלקאפחיצ”ו". וההעתקה חתומה בטבעותיהם. כתה“י מכיל צ”ח דפים נייר בתבנית שמינית גדולה. העמודהראשון של כתה“י מכיל לקוטים שונים, העמוד השני הוא חלק. הפירוש מתחיל בדףב' א' ומסיים בדף צ”ז ב‘. עמ’ ב' בדף מ“ח הוא חלק. הדף האחרון מכיל לקוטיםשונים. ההקדמה מתחילה ב' א' ומסיימת ו' א‘, סדר זרעים ו’ א' – ל”ז א‘, מועדל"ז א’ – ס“א א', נשים ס”א א' – ע' א‘, נזיקים ע’ א' – פ“ג א', קדשים פ”גא' – צ“ב א', טהרות צ”ב א' – צ"ו ב'. אנו רואים מזה שהמחבר קצר בפירושומסדר לסדר. הקדמת הספר מתחילה: “בשם יי”י אל עולם צור חסיו בו. הנהאלהים עוזר לי יי“י בסומכי נפשי ב' ה'. יהיה לבי שמח בחוקיך. בשמך יי”יבטחתי ובעזרך לכתוב התחלתי. פירוש ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבהבן אבר' החסיד זצ“ל ונציף אליה גירה ממא חצל לנא מן תפאסיר אלעלמארז”ל" 3, והיא מסתיימת בדברים אלה: “ואד קד קדמתהדה אלמקדמאת תוטיה לאלתפסיר אלדי אנא קאצד אכתבה אקול אעלם יא אכי עלמךאללה אלמעארף אני לקית תפסיר ר' נתן אב הישיבה לאלפאץ למשנה פראית אני אצםאליהא גירהא מן תפאסיר חכמי ישראל אגמעהא מן כתבהם אלמצנפה להם חסב פהמיוקווה אלאחאטה פי אלתמייז. לאן אלמטלוב עויץ ואלמראד בעיד. פמן וקף עלי הדאאלכתאב אלי מגמוע וראי פיה כללא פאליסדדה, או שרחא ואצחא פאליציפה אליה. פאן אלעלמא חנין עלי אלחכמה כחנין??? 4 אלנסב עלי אנסאבהם כקולה אמור לחכמה אחותי את…” 5. ובכן אנו רואים שהפירוש כמו שהוא עתה לפנינו לא יצא מתחת ידו של ר' נתן כיאם מחכם שחי אחריו. ליסוד הפירוש הונח פירושו של ר' נתן אבל נוספו עליו גםדברי מחברים אחרים. ואמנם כמה פעמים אומר מחברנו: והדא תפסיר אכר לבעץאלעלמא (ט“ו ב', י”ח א', כ"ז א), וקאל בעץ אלעלמא (ל"ה ב'), ופסר בעץאלעלמא (מ"א ב) ופסר בעצהם 6 (י“ד א', י”ד ב' (ב' פעמים), ט“ו א', מ”ו א‘, מ"ו ב’, מ"ז א' ועוד), פי' אחר (מ"ג א'). הפיסקא הבאה מראה לנו ביחוד את תכונתו הקבוצית של פירוש זה: לא יקל (ברכותפ“ט מ”ה) לא יכשף, וקד פסרת הדא אללכצה תלאתה תפאסיר, אלתפסיר אלאול אלימוח. תפסיר ר' נתן. ואלתפסיר אלתאני לא יתברז אלבראז אלי גהה אלמשרק. אגלאל לאלנור אלסכן תם. וקאל פי הדא ר' יצחק א"ר יהודה אמר רב לא אסרו אלאמן הצופים ולפנים וברואה ואמ' יוחנן ובמקום שאין גדר ובזמן שהשכינה שרויהופי' בעל הערוך לא יהלך בקומה זקופה ובהרמת קול…7 (ט' ב). בצד פירושו של ר' נתן הוא מביא עוד שני פירושים אחרים. מחברנו חושב את עצמו רק למאסף דברי הקדמונים, ולכן הוא פותח את הקדמתו: “קאל גאמעה”, ובראש מס' כלאים: “קאל אלגאמע” (אמנם בריש מס' מעשר ראשון: קאל אלמפסר). על מקורותיו השונים של הספר יוכיחו גם קצת מלים ועניניםשנתפרשו במסכת אחת באפן אחר מאשר במסכת אחרת. נעיין בזמן חבורו של הספר ומחברו. רב נתן בר אברהם 8 היה אב הישיבה הארצי־ישראלית בזמן גאונותו של רבאביתר. למשרה זו נתמנה לנכון בשנת תתנ“ה, זמן מועט לפני מסע הצלב הראשון. בתעודה שנכתבה ברמלה בשנת ד' תתנ”ו (כת"י אדליר 4010) נמצא כבר בין החתומיםעליה את בנו אברהם: אברהם בן נתן אב (מאן II 201). במכתב אחד (שם 230) הערוך לרב נתן הוא נקרא: “נתן אב הישיבה בן כגמו”ראברהם חסיד דורו“, וגם בו נזכר בנו אברהם. הבן הזה תפס אח”כ מקום נכבדבקהלת קהירא, ששם אנו מוצאים אותו כבר בשנת 1102. הוא שימש שם כדיין קבועוכמה תעודות חתומות על ידו וע"י חבריו הדיינים (שם 231–232). על אחת מהןהוא חותם: “אברהם בן נתן אב בית דין של כל ישראל זכרו לברכה”. בתעודה אחרתשנחתמה על ידו בשנת 1102 הוא מזכיר כבר את אביו בברכת המתים. קבענו איפוא את זמנו של רב נתן. את זמנו של מאסף הפירוששלנו נוכל לקבוע רק בערך. החכמים האחרונים ביותר שהוא מזכיר בהקדמת פירושוהם ר' יצחק אללוסאני ור' יצחק אלפסי. בספרו אין הוא מביא שום חכם יותרמאוחר מבעל הערוך ומן הרי“ף 9. את הרמב”ם איןהוא מכיר עוד, ומכאן ראיה שחי לפניו כי באופן אחר לא ימלט שלא יזכירובהקדמה ושלא יביא דברים מפירושו למשנה. ברור איפוא שפירושנו נתחבר בין שנת 1105 לשנת 1170. לפי זה קדם פירושנו כימי דור אחד או שנים לפירושו שלהרמב"ם 10, וכדאי הדבר להקדיש מחקר מיוחד על היחס שבין שני פירושים אלה. מה הם המקורות הספרותיים שהשתמש בהם כבר א' נתן עצמו ומההם אלה שנוספו ע“י המסדר האחרון קשה להגיד. מצד זמנם קדמו כל החכמיםהמובאים בו לזמנו של ר' נתן, חוץ מן הרי”ף ובעל הערוך שהיו בני זמנו ור' דוד בעל כתאב אלחאנוי שזמנו לא נתברר לנו (עי' להלן). בעל פירושנו לא הודיע לנו על עצמו כלום ואין אנו יודעים לא את שמו ולא את מקומו. קרוב לשער שהיה בן מצרים. בהקדמתו לפירושו הוא סוקר בקצור את השתלשלות התורה שבעל פהעד זמנו. הוא מדבר על יחס התוספתא אל המשנה: התוספתא מפרשת את סתומותהמשנה, והוא מביא דוגמאות לכך, וכן על הכללים שקבעו חכמי התלמוד להכרעתההלכה בין החולקים ועל המקומות שבהם הלכה הבית שמאי נגד בית הלל. אתהמתעניין יותר בשאלות מסוג זה הוא שולח אל ספר המבוא, והכונה כנראה לספרמבוא התלמוד של רב סעדיה או של רב שמואל בן חפני: ונסתגני ען אלבאקי. לאןשרחה פי כתאב אלמדכל ואצח ילתמסה אלטאלב מן הנאך (ג' ב'). וראוי להביא כאןאת אותו הקטע שבו הוא מדבר על זמן התלמוד והגאונים: פכאן מן וקת תדויןאלמשנה מן וקת רבינו הקדוש ואלי אן אסתתם כתאב אלתלמוד פי עהד רב אשי נחוב' מאיה סנה וניף.??אלך 11 שנת תתמ“ח למניןשטרות ואלאתיון מן בעד רב אשי שרחו מן מסתגלקאת אלמעאני ואלמסתצעב פיאלתלמוד מתל רבנן סבוראיי וגירהם מן ראשי ישיבות. ואנמא עלק דאלך פיאלתלמוד עלי וגה אלפירוש??? 12 דאלך מן אלגמאר והכדא תגד???אלך 13 מרסומא עליה אלפירוש ליכוןדאלך ממתאזא מן אלגמאר לרב אשי וקד וגדנא לאלמתאכרין מן אלשאילות אלדיאחדהא שאילות דמחייבין בית אשראל ואלבראמאת מנסוקה עליהא אלדי ואחדה ברם אתצריף למילף. אמנעו פי שרח דאלך מן שראיע ואחכאם כל ואחד עלי קדר סעה פהמהומבלג עלמה. ומתל דאלך איצא אכתצרו פי תתבית בעץ אלאצול פי הלכו קטועות פיכל פן מן אלפנון באכתצאר והו מנסוב לר' יהודה. ואיצא הלכות פסוקות אלמנסובהאלי ר' יהודאי ראש ישיבה זצ”ל אלכאין בבגדאד פי אוול דולת אלערב. תם מןבעדה כאן ר' שמעון קיארא צאחב הלכות גדולות אלפהא שנת אלף נ“ד למנין שטרות. ובעד הולאי אלגאונים ז”ל אכדו טריקה אלתאליף לאלמסתצעב אלדי פי אלתלמודבתואליף ערבייה ארשדו אלאמה מן נתאיג עקולהם וצפא אדהאנהם לאן פי וקתהםחדתת חואדת עלי אלאמה גהלו בהא וגה אלצואב ואחתאגו אלי אלאסתמדאד בראיאלגאונים פאמדוהם פי אלתשבות עלי חסב סואלהם וקד תולא גמעהם ונצמהא 14 ר' יצחק החזן הגדול אללוסאני. ומן אלעלמא מן אכדטריק לאלתאליף לתקריב אלמעאני ותלכיץ אלאחכאם. מנהא בתואליף ערבייה. ומנהאבהלכות עבראנייה וסוריאנייה נציר רבי האיי ז“ל ורבי שמואל בן חפני ז”ל ורביחננאל ז“ל ורבי יצחק אלפאסי ז”ל. (“והיה מזמן איסוף המשנה מזמן רבינו הקדוש ועד שנחתם ספר התלמוד בזמן רב אשי כמאתים שנה ויותר וזה שנת תתמ”ח למנין שטרות 15. והבאים אחרי רב אשי פרשו את הסתומות שבענינים והקשהבתלמוד כמו רבנן סבוראיי וזולתם מראשי הישיבות. ונתלה זה בתלמוד בצורתפירוש מפני שאין זה מן הגמרא. וכך תמצא זה רשום עליו “הפירוש” כדי שיהיהנבדל מן הגמרא לרב אשי. וכבר מצאנו לאחרונים מן השאילתות אשר אחד מהם “שאילות דמחייבין בית ישראל 16 וה”ברמות" נוספותעליהן, שאחת מהן היא “ברם צריך את למילף”. ונתנו בפירוש זה מן הדת והדין כלאחד לפי מדת יכולת הבנתו וגודל חכמתו. וכיוצא בזה, נהגו קצור בקביעת קצת מןהיסודות ב“הלכות קטועות” בכל מקצוע מן המקצועות, והוא מיוחס לרביהודה 17. וכן “הלכות פסוקות” המיוחסות לרביהודאי ראש ישיבה זצ“ל שהיה בבגדאד בתחלת ממשלת הערבים. ואחריו היה ר' שמעון קיארא בעל הלכות גדולות שחברו שנת אלף נ”ד למנין שטרות 18. ואחרי הגאונים הללו תפסו בדרך החבור למקומות הקשיםאשר בתלמוד בחבורים ערביים, והנהיגו את האומה במה שהעלו בשכלם ולפי זכותמחשבתם, כי בזמנם אירעו המאורעות לאומה שעל ידם נעלמה מהם הדרך הנכונהוהוזקקו להעזר בדעת הגאונים ועזרו להם בתשובות לפי שאלותיהם. וקבל על עצמולאסוף אותם ולסדרם ר' יצחק החזן הגדול אלוסאני 19. ויש מן החכמים שאחז בדרך החבור לקרב את המובנים ולתת תמציתהמשפטים. מהם בחבורים ערביים ומהם בהלכות בעברית וסורית (ארמית) דוגמתרבינו האיי ז“ל ורב שמואל בן חפני ז”ל ורב חננאל ז“ל ור' יצחק אלפאסי ז”ל). יש עוד לציין שבהקדמתו הוא קורא פעם לתלמוד בבלי “אלגמאר אלבגדאדי” ולירושלמי “אלגמאר אלשאמי”. הפירוש הוא ברובו פירוש של מלים ומושגים. פירוש יותר רחבאפשר למצא בו רק למסכתות מועטות כגון ברכות, שביעית. את מס' אבות לרובתועלתה הוא מפרש פירוש שלם: “אתחיל לכתוב פירוש מסכת אבות תפסיר כאמל לעצםפאידתהא”. לקצת מסכתות הקדים המחבר הקדמה שבה יפרש את המושגים הכלליים ואתעיקרי הדברים הנחוצים להבנת המסכת כולה, עי' למשל בריש כלאים: “קאל אלגאמעלדאלך ארא אן אקדם אקדמאת קבל תפסיר שייא מן אלפאץ הדה אלמסכה” 20, ואחר כך הוא אומר: והדא תפסיר אלאלפאץ (= וזהופירוש המלים), ומפרש את המלים הקשות. הקדמה ארוכה הוא מקדים למס' שבת. בההוא מחלק את איסורי השבת לסוגים ואומר: “ולו דהבנא 21 אן נשרח גמיע ואגבאת אלסבת ומא חרם עלינא מנהא מן עמל אצולהאופרועהא ופרוע פרועהא יטול אלאמר ולם יתסע לנו אלוקת לשרח דאלך אגמע. לאןדכר אלסבת פי ל”ו מוצע ולהא פי אלמשנה כ“ד פרק תכון קריב מן ספר מן אספאראלתוריה. ועלי אלכ”ד פרק תלמוד ואסע קריב מן מקדאר אלתורה. ולכן נתקצר עליכלמאת הי כאלאצול ואלאמהאת. לגמיע ואגבאת אלסבת ולאלשיא אלמחרמאת עלינא פיאלסבת. פמן אתקא אלבארי ית' שמו וכאן מנה אדנא פהם אדא סמע הדה אלעשרהאלאצול תרקא מנהא מערפה גמיע אלואגבאת לאלסבת אלאצול מנהא ולאפרוע ופרועאלפרוע. והי אלתי גמעהא אלי כל מלאכה לא יעשה בשבת. והדה אלעשר אלכלמאת. הימלאכה, והתנודה. והמשא 22. נטל כלי. וצאת התחום. מן האוכל. והמעדה 23. דיבור. ראיות עין 24. ונשרחהא ואחדה ואחדה. (ל"ז ב'). כרגיל הוא מפרש כל פרק לחוד, אבל יש שהוא מצרף יחד שניפרקים, כך יצאו לו במס' ברכות ז' פרקים, בפיאה ו' פרקים, דמאי ה' פרקים, כלאים ח' ועוד. כמה מסכתות אין הוא מחלק כלל לפרקים – וכך עשה בכל סדרטהרות – כי כיון שהפירוש בהן קצר ביותר אין בו כדי חלוקה 25. כמה פעמים הוא מפרש רק משניות אחדות מן הפרק ואומר: ובאקיאלפרק מתגה (כ"ב ב'), ובאקי אלפרק סהיל (כ"ג א'), ואלבאקי סהל (כ"ט א'), כדוגמת רב חננאל הרגיל לומר: ושאר הדברים פשוטים וכיו"ב. יש בפירוש זה כמה פירושים חדשים ויפים, אבל יש שהוא מגלהחסרון בקיאות בתלמוד: “חפיסה פירש ר' יצחק ז”ל חמת קטנה“. הוא מפרש מלה זובגיטין ונעלם ממנו שכך פירשה הגמרא בבבא מציעא, והביא פירוש זה בשמו שלהרי”ף אף שגם הרי“ף מפרש זה בב”מ ולא בגיטין. וכן: המעוררין קאל צאחבאלערוך ז"ל אלדי יקולו עורה למה תישן ה'. כדבר הזה מצאתי בעוד כמהמקומות. מחברנו מרבה להביא מדברי הגאונים וביחוד את דברי רב סעדיה, רב שמואל בן חפני, רב שרירא ורב האיי. מדברי הגאונים הקדמוני הוא מביא רקמעט מאד. החבורים המובאים בו הם: א. ספר הלכות גדולות: “וקאל צאחב הלכות גדולות” (י“א א', י”א ב‘, מ’ ב‘, מ"ט ב’, נ"ה ב' ועוד). ב. מדרש השכם: “בן אחיה על חולי מעים. קאלו פי מדרש השכםהיו הכהנים אוכלים בשר ושותים יין ויושבים על הרצפה ולוקים בחולי מעים והיהיודע חמר טוב ומשקי להון ומתסיין. נחוניה חופר שיחין שהיה יודע אידין מיאבישא ואידין מיא טבא. גביני כרוז שהיה מכריז ואומ' עמדו כהנים לעבודתכםויש' למעמדכם. והיה קולו נשמע כשלש פרסאות. בן בבי על הפקיע היה ממונה עלזיווג הפתילות” (נ"ד א'). ג. אכבאר יוסף בן גוריון: שער ניקנור פי אכבאר יוסף בןגוריון ידכר אן פי וקת יהודה בן מתתיה גזאה ניקנור בגיש עצים וצפר עליהיהודה וקומה וקתלוה וקטעו ראסה ודראעה וצלבוה עלי באב מן אבואב בית המקדשולדאלך סמי שער ניקנור (נ"ד א'); וכשבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד נוטלבביתו (סוכה ל"ג) דכר יוסף בן גוריון פי אכבאר בית שני אן כאן פי וקתאלאסכנדר מן מלוך בני חשמונאי וכו' (נ"ו א'). ד. תפסיר רב סעדיה על התורה. הוא מביאו חמש פעמים (ע' להלן). ה. כתאב אלשראיע ( = ספר המצות) לר' חפץ בן יצליח. חלק מן הספר הגדול הזה נדפס ע"י הלפר בספרו Halfes ben jasliah’s Book of precepts ובהקדמתו שם אסף אתהציטטות שהובאו ממנו בספרי הראשונים. בפירושנו הובא ספר זה עשר פעמיםבפירוש, ועוד פעם אחת הובאו דברי רב חפץ בן יצליח שלנכון הם לקוחים גם כןמספרו זה. כל פסקאות הספר יובאו להלן ברשימה מיוחדת, וכלן חדשות ובלתיידועות ממקום אחר. ו. כתאב אלמדכל (= ספר המבוא, מבוא לתלמוד): ונסתגני עןאלבאקי לאן שרחה פי כתא אלמדכל ואצח ילתמסה אלטאלב מן הנאך (ד' ב'). ואיןלדעת אם הוא מכוין לזה של רב סעדיה גאון או לזה של רב שמואל בן חפני. אמנםר"ד ששון חושב שהמחבר רומז בזה לחבור שחבר הוא עצמו. ז. כתאב אלשרוט (=ספר התנאים) לרב שמואל בן חפני (עי' להלן). ח. כתאב פי אלנפקאת (=ספר בדיני ההוצאה) לרב שמואל בןחפני, הוא הספר המובא בשו“ת ר”י ן' מיגאש סי' ר“ט בשם ספר ההוצאה. ספר זהלא הובא בפירושנו בשמו המפורש, אבל נראה שהפיסקא המובאת להלן בענין מי שמתוהניח בנים ובנות וכו' היא לקוחה מספר זה כמו הפיסקא הבאה בשערי צדק דף ס”זסי' נ"ד, וכנראה גם הקטע שנדפס בגנזי קדם ד' עמ' 61–62. ט. כתאב לאמפתאח (= ספר המפתח) לרב ניסם. הוא מביאו י"דפעמים למסכתות: שבת, שקלים, יומא, סוכה, תענית, מגילה, חגיגה, כתובות, נדרים, סוטה, עדיות (עי' ברשימה הבאה להלן). י. כתאב אלחאוי (= ספר הכולל), לר' דוד. על הספר הזהומחברו לא נודע עד היום כלום. כידוע חבר רב האיי ספר בשם זה. הספר הובאבפירושנו שלש פעמים ופעם אחת הובאו דברי ר' דוד בסתם, ולנכון הם מספרו הנז' (על ספר זה עוד אשוב לדבר להלן). יא. ספר הערוך לר' נתן בר יחיאל. הוא מביאו בשמו, “בעלהערוך” או צאחב אלערוך" כששים פעם: ז' ב‘, ח’ א‘, ט’ ב‘, י’ א' (ב"פ), י' ב‘, י"א ב’, י“ב ב' (ב"פ), י”ד א‘, ט"ו א’ (ב"פ), ט“ז ב' (ב"פ), י”ז א‘, י"ז ב’, כ“ו א', ל”ד ב‘, ל"ה א’, ל“ז א', מ”ג א‘, מ"ז ב’, מ“ח א‘, נ’ ב', נ”ג ב' (ג"פ), נ“ד א' (ב"פ), נ”ה א' (ב"פ), נ“ה ב', נ”ו ב' (ב"פ), נ“ז ב', נ”ח ב‘, ס’ א‘, ס"ה א’, ס“ז א', ס”ט ב‘, ע"א ב’, ע“ב ב', ע”ג א' (ד"פ), ע“גב', ע”ה א‘, ע"ה ב’, ע“ו ב', ע”ז א' (ב"פ), פ“ט א', צ”א ב' (ב"פ), צ“ב א' (ב"פ), צ”ב ב‘, צ"ג א’, צ“ג ב', צ”ד א'. ויש גם שהוא מביא דברים מן הערוךבלי הזכרת שמו. בפירוש סדר טהרו אין הוא מביא שום חכם מלבד בעלהערוך. יב. הלכות הרי“ף. הרי”ף מובא יותר מעשרים פעם: ופי' ר' יצחק ז“ל, וקאל ר' יצחק, ופסר ר' יצחק, ר' יצחק צאחב אלהלכות וגם ר' יצחקאלפאסי. בסוגית סקריקון בגטין הוא מעתיק את כל דברי הרי”ף באריכותרבה. * * אחר תאור כתה“י ותכונת הפירוש עצמו סבורני, שכדאי להביא אתדברי הגאונים שהובאו בו, ואת הקטעים מספר המפתח של רב נסים, ספר המצות שלרב חפץ בן יצליח ו”כתאב אלחאוי" לר' דוד, כיון שברובם הגדול הם חדשים ולאנודעו לנו עד כה. נתחיל מן הגאונים המפורסמים רב סעדיה, ר"ש בן חפני, רבשרירא ובנו רב האיי (התרגום העברי ניתן בכל עמוד למטה באותיותפטיט). רב סעדיה. ואלתפסיר אלתאני פי הקטר חלבים 26 הו קול רבינו סעדיה ז“ל פי תפסיר ולא ילין חלב חגי עדבקר… (ז' א'); וקאל ראס אלמתיבה אלפיומי רצי אללה ענה פי תפסיר לא תזרעכרמך כלאים (כ"ו א'); חל ששה עשר בשבת 27 הדאאלקול אלמבאלגה וליס הו עלי אלחקיקה כמא קאל ר' סעדיה פי תפסיר כי אניהכבדתי לאן פי אלמעלום לא בד”ו פסח (נ"ב ב'); וכדא תגד תפסיר ר' סעדיה ז"ללהדא אלפיסוק פי אלנץ; ויכון אלכביר אלדי ירגא אן תלד מנה הו יקום עליוראתה אכיה אלמיית (ס"א ב');… אנך אדי תצפחת תפס' ר' סעדיה וגדתה יקולאדי מאת מן אלחיואן ולם יקול מן אלבאהים לאן והפירוש השני בהקטר חלבים הוא מאמר רבינו סעדיה ז"ל בפירוש… ואמר ראש הישיבה הפיומי ירצהו אליהם בפירוש… המאמר הזה הוא בדרך ההפלגה ואין הוא לפי האמת, כמו שאמר רב סעדיה בפירוש כי אני הכבדתי, מפני שידוע הדבר לא בד"ו פסח 28. וכך תמצא פירוש רב סעדיה לפסוק זה במה שנאמר: ויהא הבכור שהיא עתידה לילד ממנו הוא יקום על ירושת אחיו המת. … אם תעיין בפירוש ר' סעדיה תמצאהו אומר “אם ימות מן החי” ולא אמר “מן הבהמה” כי בכלל חיה בהמה ועוף. אלחיואן ישבה [?] בהימה וטאיר 29 (צ"ה א'); וקאל ר' סעדה ז“ל עללו עלי לפתאיל אלדי לא יסרג בהאלאצטראב אלנאר בהא פלא תתבת (מ"א א'); ופסר ר' סעדיה ז”ל פי תשובת שאלהבטוטפת 30 בסרבוטין וקאיה ומעאליק (מ"ג ב'); והדא אלתפסיר לר' סעדיה ז“ל קיני זבים 31 קראבין אלזבים (נ"ג א'); מי שנתחלל שם שמים על ידו 32 פיה תפסירין אלתפסיר אלאוול קאל ר' סעדיה ז”ל מן כאן שאכא פימדהבה ואמא אלחכמ' כגון דמסגי בלא ציצית 33 ובלא תפילין (נ"ה א'); אחד מעובה 34 ואחד מידק ואחדמתפסח וואחד דקיק צייק קאל ר' סעדיה ז"ל אלצייק לאלמא לאנה דקיק ואלמתפסחלאלכמר לאגל אן יפנא אלכמר ואלמא פי דפעה ואחדה (נ"ו א'). דכר ר' סעדיה ז“ל אן אלעלה פי נצר אלהלאל פי זמאן אלקדמאכמא פי הדה אלמסכה ואלחאגה אלדי אחוגתהם אלי בעת אלרסל ליכברו הו קיאם צדוקוביתוס ותלאמדתהם פי בית שני וכאנו יעארצו אלרבאניין פי חסאב אלעבור ויקולואלעיד עלי אלנצר לא עלי אלחסאב פאראדו רז”ל יוצחו להם אן חסאבהם יואפקאלנצר פארסלו אלרסל וענד וצולהם באלשהאדה עלי נצר. ואמר רב סעדיה ז"ל: נתנו טעם לפתילות של ידליק הם מפני שהאש קופצת בהם ואינה עומדת. ופירש רב סעדיה בתשובת שאלה… מטפחת הראש וקשוטים תלויים. והפירוש הה לר' סעדיה ז"ל: קיני זים קרבנות הזבים. בו שני פירושין. הפירוש הראשון אמר ר' סעדיה ז"ל: מי שהיה מפקפק בשיטתו, אבל החכמים אמרו כגון דמסגי בלא ציצית ובלא תפלין. אחד רחב ואחד קטן וצר. ואמר ר' סעדיה ז"ל: הצר למים מפני שהם דקיקים, והרחב ליין כדי שיהיו כָּלים היין והמים בבת אחת. הזכיר ר' סעדיה ז“ל, שהסבה בראיית המולד בזמן הקדמונים כמו (שנמצא) במסכת זו, והצורך שהביא אותם לדידי שליחת שלוחים להודיע, הוא עמידתצדוק וביתוס ותלמידיהם בבית שני, והיו מתנגדים לרבניים בחשבון העבורואומרים שהחג לפי ראיה לא לפי חשבון, ורצו רז”ל לברר להם שחשבונם מתאיםלראיה, ושלחו שלוחים וכאשר הגיעו בעדות על ראיית המולד יאמרו הרבניים נתאמתהחשבון, כמו שאמרו: וכל העם אומ' מקודש ומקודש, והמשיכו לפי זזה עד שנתבטלהטענת הצדוקים ועברה, וחזרו העם לעשות לפי החשבון והפסיקו לעשות לפניהראיה 35. אלהלאל יקולו אלרבאניין צח אלחסאב כקול' וכל העם אומ' מקודש מקודש פלם יזאלו עלי דאלך חתי אנטחדת [?] חגה אלצדוקייה וזאלתורגעו אלקום אלי אלעמל באלחסאב וקטו אלעמל באלנצר (נ"ח א'). כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו גאנא פי דאלך תפסירין. אלתפס' אלואחד קאלו פיה ר היא מצוה יתירה על זכיותיו כקול' לעולם יראה אדםאת עצמו כאלו חציו זכי וחציו חייב עשה מצוה אחת על זכיותיו הרי זה זכי. ואלתפסיר אלתאני קאל ר' סעדיה ז"ל מתל מן יפרד לה עמל פריצה ויהתם בפעלהאכגון מצות כבוד אב ואם (ע' ע"א). הסנטר פ' ר' סעדיה ז"ל עבד יערף חדוד אלקריה (ע"ג א'). רב שמואל בן חפני. אעלם אן ר' שמואל בן חפני קאל אןהדה אלבתולה אלדי תדכל מע זוגהא אלי אלחופה וימות זוגהא פי סאעתה פאןתזווגת בגירה לם יכון לה עליהא טענת בתולים ותכון כתובתה עליו מנה (ס"גא'). קאל ר' שמואל בן חפני ז“ל תפסיר שלשה שלשה שלזהב עלי מאאצל והוא דא כאן אלמכלף מאיתין דינאר כצאחבת אלמאיה תאכד כמסין וצאחבהאלמאיתין וצאחבת אלתלאת מאיה יאכדא כל ואחדה תלאתה דנאניר דהב צרף כל דינארכ”ה דנאניר פיציר צרף אלדנאניר מאיה וכמסין סוא. פאן כאן אלמכלף תלאת מאיהפצאחבה אלמאיה תאכד כמסין וצאחבה אלמאיתין [מאיה] וצאחבה אלתלאת מאיה סתהדנאיר דהב יציר צרפהא עלי מא דכרנא מאיה וכמסין דינאר (ס"ד ב'). הגיעו אלינו בזה שני פירושים. הפירוש הראשון אמרו בו ר' (= רבנן) 36 היא מצוה יתירה על זכיותיו כמו שאמרולעולם… והפירוש השני אמר ר' סעדיה ז"ל כמו מי שמתיחד לעשית מצוה וטורחבעשיתה כגון מצות כבוד אב ואם 37. הסנטר פירש ר' סעדיה עבד המודיע גבולות העיר 38. דע שר' שמואל בן חפני אמר, כי הבתולה הזאת הנכנסת עם בעלהלחופה וימות בעלה באותה שעה אם תנשא לזולתו לא יהא לו עליה טענת בתולים, ותהא כתובתה עליו מנה 39. אמר ר' שמואל בן חפני ז“ל: פירוש שלשה שלשה של זהב 40 לפי הכללים הקבועים והוא אם היה העזבון מאתים דינר, תקח בעלת המאה חמישים ובעלת המאתים ובעלת שלש המאות תקחנה כל אחת שלשהדינרי זהב, כל דינר כ”ה דינרים (כסף) ויהיה סך כל שני הדינרים יחדו מאהוחמשים. ואם היה העזבון שלש מאות תקח בעלת המאה חמישים ובעלת המאתים 41 ובעלת שלש המאות ששה דינרי זהב ויהיו יחד לפי מה שהזכרנו מאה וחמישים דינר 42. ר' מאיר אומ' 43 כל תנאי שאינוכתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי קאל ר' שמואל בן חפני פי כתאב אלשרוטהדי יתצמן פי שרוט אלגטים אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט אם באתי מכאןועד יום פלוני הרי זה אינו גט ואם לאו הרי זה גט (ע' ע"א). מי שמת והניח בנים ובנות וכו' קאל ר' שמואל בן חפני תגבאלנפקה לאלאכואת מן אלאב עלי אכותהם מן אביהם מן מאל אלאב סוי כאן אלמורותקלילא או כתירא יקב אלנפקה ללאכואת עלי אלאכוה מנה לי אן ידרכן אן (צ"ל: או) יתזוגן. ויעטי כל ואחדה מנהן עוסר נכסים ויאכד אלאכוה אלבאקי עלי וגהאלמיראת ואן כאן אלמאל קלילא אנפק עלי אלאכואת לקול מי שמת והניח בניםובנות. ואלחד פי אלמאל אלכתיר הו מא כאן יפי באלנפקה עלי גמיע אלאולאד אליאן יכברו וידרכו לקול' וכמה הן מרובין אמר ר' יהודה אמר רב כל שיזונו מהםאלו ואלו שנים עשר חדש כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי זו דברי רבן גמליאל אבלחכ' אומ' כל שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגורו ואלהלכה כקול אלחכ‘. ואלחד פיאלמאל אלקליל הוא מא נקץ ען דאלך לקול’ ואם לאו הן נכסים מעוטים (ע“גע”ב). רב שרירא. המסוטפות. נוע מן אלגמיז וקאל רב שריראאלמשקקאת לאן אלשק פי אל תוב יסמא סטף (י"ג ב'); הפלטר. בנדאר והוא אלדיישתרי מן כתיר מן אלכבאזין ויביע מן אלכאצה. ואלתל' אלירושלמי קאל הוא לדי ישתרי אמר ר' שמואל בן חפני בספר התנאים 44 : זה כולל בתנאי הגיטים:… 45 . אמר ר' שמאל בן חפני: מוטלת הוצאת האחיות מן האב על אחיהןמאביהן מנכסי האב, בין אם היתה הירושה מועטת או מרובה מוטלת הוצאת האחיותעל האחים ממנו עד שתבגרנה או תנשאנה. ויתן לכל אחת מהן עשור נכסים ויקחוהאחים את השאר בצורת ירושה. ואם היו הנכסים מועטים מוציאים אותם על האחיותכמו שאמרו 46 : מי שמת והניח בנים ובנות. שיעורהנכסים המרובים הוא מה שיספיק להוצאת כל הילדים עד שיגדלו ויבגרו כמושאמרו47 … והלכה כחכמים. ושיעור הנכסים המועטים הוא הפחות מזה, כמו שאמרו: ואם לאו הן נכסים מועטים. המסוטפות 48 סוג מן תאנים. ואמר רב שרירא: המבוקעות. מפני שהקרע בבגד נקרא סטף. מן שבעה נחתומין וקאל רב שרירא ז“ל אלמסקט אלדי יביע אלכבזואלאדאם (י"ד ב'); המפול. קאל רב שרירא ז”ל אלדי יביע אלכבז ואלאדם מן שנינחתומין לא אכבר (י"ד ב'); וקאל ר' שרירא ז"ל במגריפות של מתכת חדיד (י"זב'); וקאל שרירא כופח באלערבי מטרפה. והי אלתנור אללטיף אלמבני עלי אלארץוליס פיה כזף (מ"א ב'); בכוכליאר… וקאל ר' שרירא דאיר באלראס מתל אלכורכקול והכהנים מוקפין ועומדין כמין כוכליאר (מ"ב ב'); שבעים אמה ושייריםסבעין דראע וזגטין קאל ר' שרירא אלזגט מא בין אלאבהאם ואלאצבע אלדי יליהבפתח אליד (מ"ט א – ב). רב האיי. נובלות… רפי' רבי האיי ז“ל תמרי זיקי והו מאסקט מן אלתמאר אלנאצג מן קווה אלריח (ח' ב'); הסקריקון אלגצאב. ופי' רבהאיי גאון ז”ל אלסלטאן אלקאהר (ל"ז א'); ופסר ר' האיי ז"ל מולייר הגרוף גרהצפר 49 יחמא פיהא אלמא. אנטיכי גראר רומי ואחד קדאם אלאכר ימלא אלגואני גמר הפלטר 50 סוחר והוא הקונהמנחתומים הרבה ומוכר ליחידים. והתלמוד הירושלמי אמר שהוא זה הקונה מן שבעהנחתומין 51. ואמר רב שרירא ז"ל החנוני המוכר לחם ולפתן. המפול 52 אמר רב שרירא ז"ל המוכר לחם ולפתן מן שני נחתומין לא יותר. ואמר שרירא ז"ל: במגריפות 53 של מתכת ברזל. ואמר שרירא כופח 54 בערבית מטרפה, והוא התנור הקטן הבנוי על האדמה ואין בו חרס. בכוכליאר 55 ואמר רב שרירא: עגול בראש כמין צניף, כמו שאמרו 56… שבעים אמה ושיריים 57 שבעים אמהושני סיטים. אמר רב שרירא הסיט הוא מה שבין הכהן והאצבע הסמוכה לו בפתיחתהיד 58. … תמרי זיקי 59, והוא הנופל מן התמרים המבושלים מכח הרוח. הסקריקון 60 האנס ופירש רב האיי ז"ל: המלך האלם. ופירש ר' האיי ז"ל: מולייר הגרוף 61 כד צהובה מחממים בה את המים. אנטיכי 62 כדים ביצנטיניים אחד בצד השני ממלאים את הפנימי גחלים ואת החצון מים. וימלא אלבראני מא (מ"ב א'); ופסר ר' האיי פורפת על האבן אועל האיגוז אלאזראר אדא אשתמלת אלי מראה [?] בגאנב פיגוז אן כאנת זאויתהאמלפופה על[י] חגר או גוזה או דרהם יגוז אן תכרג בה יום אלסבת אדא כאןמלפוף מן יום אלגמעה (מ"ג ב'). וקאל ר' האיי ז“ל אדא וגדת פי מסכת שבת פי אלמשנה יקול עןאמר מן אלאמור פטור פדאלך אלפעל חראם לכנה אדא פעלה לם תנב עליה סקילה אןכאן מזיד ולא קרבן חטאת אן כאן שוגג. פשתאן בין מא יקול פטור ובין מא יקולמותר לאן אלמותר חלאל ואלפטור חראם אלא מואצע מכצוצה קיל פיהם פטור והוחלאל ופי דאלך קאלו אלחכ' ז”ל כל פטורי דשבת פטור אבל סור בר מהני תלת. אלאולי מן כאן פי בדנה דמל או בתרה פפגרהא פאן כאן קצדה אכראג מא פיאה מןאלמדה אלרטבה גאיז דאלך. ואן כאן קצדה יעמל להא פם לא יגוז כקול המפיסמורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא את הלחה פטור. ומן דכלת לה שוכהאו זגאגה או שצייה פי לחמה יגוז לה אן יכרגהא באברה כקולהם מחט שליד ליטולבה את הקוץ. ואלתאלתה קול ישב אדם על הפתח ולא מלהו (מ"ד ב') וישב השניומלהו השני חייב. ישב הראשון ומלהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשוןוהלך לו השני פטור. ויענו בדאלך פטור ומותר (מ"ד א–ב'). את הכוש ואת הכדכד לתחוב בו (שבת פי“ז מ”א) קאל ר' האייז"ל מתל אדא דפן וסט תבן שי מן אלמאכול ואלמשרוב יום אלסבת לחתי' ידפאואראד ופירש רב האיי פורפת על האבן או על האיגוז 63 כפתורים אם הם באים יחד בצדה של אשה מותר אם עטיפתם כרוכהעל אבן או אגוז או דרהם (מעה של כסף), מותרת לצאת בהם ביום השבת אם היהכרוך מיום הששי. ואמר ר' האיי ז“ל: אם תמצא במס' שבת במשנה שיאמר על עניןמן הענינים פטור הרי הפעולה הזאת אסורה, אבל אם עשה זאת אינה חייב סקילה אםהיה מזיד, ולא קרבן חטאת אם היה שוגג. וההבדל בין אם יאמר פטור ובין אםיאמר מותר, שהמותר מותר (לגמרי) והפטור אסור, מלבד מקומות מיוחדים שנאמרבהם פטור הוא מותר. ובזה אמרו החכמים ז”ל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ברמהני תלת 64 הראשון, מי שהיתה בגופו בועה (טבעית) או מורסא (ע"י שריטה) ופתח אותה, אם היתה כונתו להוציא מה שיש בהמן הליחה מותר. ואם היתה כונתו לעשות לה פה אסור, כמו שאמרו 65… ומי שנכנס לו קוץ, או זכוכית או מחט בבשרו הותר לו להוציאו במחט, כמו שאמרו 66 והדבר השלישי 67 מה שאמרו 68… והכונה בזה פטור ומותר. אמר רב האיי ז"ל כמו אם טמן בתוך תבן דבר מן המאכל והמשקה ביום השבת כדי שיתחמם ורצה לגלות מעליו (יגלה) בשני הכלים האלה. יתפש עליה פבהאתין אלאנייתין (מ"ו א'); לפילומה ותקאלקורדימה קאל אלתלמוד משום באקא ופסר אלגאון ז“ל טחלב וקאל ר' האיי ז”לקירומי בור שלברקי היורד בו אם יש ברגלו חטטין מתרפא ממי הגזות (מ"זא'). סכין ומדיחין אותו… ובלבד שלא יזיזו בו אבר (קנ"א א') ולכן לא יחרכו בה עצו. וקאל ר' האיי ז"ל מעני דאלך ירשו עליה אלמא (מ"זב'). ואמרו מלמד שתקן שלמה לישראל ערובין ונטילת ידים (ערוביןכ"א א') שהיו ישראל קודם שלמה מתעסקין במלחמות רבות לפיכך תיקנה בימיו שהיולו נחת ושלום מכל סביביו. וכ“כ ר' האיי גאון ז”ל בתשובות 69 (מ"ט א'). כל השטרות העולות בערכאות של גויים… (גיטין י' ב') ורב איי גאון ז"ל לם יגיב כתב אלהבה ענדהם (ס"ו א'). קאל ר' האיי גאון ז"ל מן מוגבאת אלגזרה והו אתגאה אלתהמהוהו אכתלאט אליד פי אלמאל אכתלאטא לא יקף כיאנה אן כאנה פיה ודאלך כאלשרכאואלוכלא ואלאריס יעני אלאכאר ואלאמראה ואלגלמאן אלמתצרפין פי אלאמואל כמאנצת אלמשנה ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' ומעני קול' שלא בטענה הו אנה ולו לםידעי עלי אלמטלוב שייא מחדודא ולא מעלומא בל קאל לעל קד כנתני פיה ואנאמטאלבך בימין פיגב פי אלחכם אן יחלף לפילומה 70 (שבת קמ"ז א') וקרא לקורדימה. אמר התלמוד משום באקא 71 ופירש הגאון ז"ל טחלב. ואמר רב האיי ז"ל קירומי 72 בור של ברקי 73 היורד בו אם יש ברגלו חטטין מתרפא ממי הגזות. ואמר רב איי המובן בזב יזרקו עליו מים. ורב האיי גאון ז"ל אינו מתיר (לכתוב) שטרי מתנה אצלם 74. ואמר רב האיי ז"ל: ממחייבי הגזירה 75 והוא נפילת חשד, והוא שליחת יד בכסף באופן שאין לעמוד על המעילהאם ישנה בה: וזה כמו השותפים והאפטרופסים והאריסים והאשה והנערים (בניהבית) היודעים בטיב הכספים, כמו שאמרו 76 : ואלונשבעין שלא בטענה וכו' ופירוש אמרה שלא בטענה הוא, שאפילו לא טען על הנתבעבדבר ברי ולא ידוע אלא אמר בודאי מעלת בי בזה ואני תובע ממך שבועה אז ראוילפי הדין להשבע לו. לה וכדי יגרץ אלתל' היכי נטענין שלא בשבועה 77 אטו בשפטאני עסיקנן הכי קאמר ואלן נשבעין שלא בטענת בריאאלא בטענת שמא. אמא אלארסין פהם אלמתקבלי אלצחרי ומא ימאתלהם ואמא האפטרפיןפהו וכיל אלאנסאן פי חיותה ואמא האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית פהו מכצוץבאלאמראה אלמתצלרפה פי מנזל אליתומים בעד ופאה מורישם. והולאי אלכמסה אלדידכרתהם אלמשנה לא יחלפון בטענת שמא אן אפתרקו ולם תכון בינהם עלקה ומצו עליפרקתהם ואמסכו ען אלמטאלבה באלימין יגב אן תוקף ולא יחלף אלכצם כקולאלחכמים חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען 78 (ע"ה ב'). מן הגאונים האחרים הוא מביא את רב נחשון: הסיט (שבת ק"ה) פי' וסט 79 אלפתר והו אדי פתחת אלאצבע מע אלאבהאם יסמא מא בינהמא פתר, והו תלתי שבר הדי אלפי' למר בר 80 נחשון ז“ל 81 (י"ז א'); את רב צמח: פי' ר' צמח ז”ל חלמון (תרומות י' י"ב) צ’פרה' אלביץ 82 ; את רב שמעון 83 : הקסטמילין 84 (כלאים א' ד') אלכמתרי וקאל ר' שמע' אנה יסמי באלשאם אלפטומי 85 (כ"ו א’–ב'); את רב יהודאי: ואמר רב יהודאי ז"ל מאי טעמא [מותר בראשונה ובחמישית] 86 משום דהוו להו נכריות. פ' ששאר האב אינו נודע וכך התכוון התלמוד באמרו 87 היכן נשבעין שלא בטענה אטו בשפטאני עסיקנן. הכי קמאר ואלו נשבעיןשלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. והאריסין הם המקבלים שדות וכיוצא בהם. והאפוטרופין הוא בא כח האדם בחייו. והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית זהומיוחד לאשה המוציאה ומביאה בבית היתומים אחרי פטירת מורישם. ואלה החמשה אשרהזכירה אותם המשנה לא ישבעו בטענת שמא אם חלקו, ולא יהא ביניהם קשר, והמשיכו לפי חלוקתם וחדלו מלתבוע שבועה ראוי שיעמידו הדבר ולא ישבע בעלהדין, כמו שאמרו החכמים: חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען. באמנם שהדבר מפורסם שהאם היא שהרתה ושילדה והאב אינו ידוע אם ממנו הוא הולד אם מזולתו (ס"ב א'). חוץ מזה מובאים בו דברי הגאונים בסתם: קד דכרהא בעץ אלגאונים פי קולה 88 (ברכות מ"ד א') הביאו לומליח לכתחילה וכו' כך פירשו חכמים באוכלי פירות גינוסר שנו וכנרת היא גנוסרוים כנרת ימה של טבריא ולמה נקרא שמה כנרת שמתוקין פירותיה ככנארי וכיוןשמתוקין פירותיה אוכל מהן הרבה עד שאין טועם טעם דגן וטעם פת וצריך דבריםמלוחים שיאכל מהן כדי שיתקבלו עליו פירות מתוקים. ודכת' באיזה מליח כל מליחדגים קטנים בכלל דכי אתא ר' דימי אמר עיר אחת היתה לינאי המלך בהר המלךוהיו מוציאין ממנה ששים רבוא ומאתים ותשעה ותשעים 89 למלקטי תאנים ויש טרית שאינה טרופה 90 ובלשונינו קורין אותה צחנתא 91 והיאדגים קטנים שנימוחו והיא טרית טרופה ובה אוכלין פתן מלקטי תאינים ויש טריתשאינה טרופה, כל דג שראשו ושדרו ניכר זו היא טרית שאינה טרופה. ובזמן הזהשניטל טעם הפירות ואין להם מתיקה כראשונים פת עיקר וכל מלוחים טפליןלה 92 ( ח' ב’–ט' א); וקאל צאחב אלתשובות 93 ז“ל כוס שלברכה צריך יין חי שלא ירבה לתוכו מים, וצריך שיתן לתוכו מעט מים כר' אליעזר (ט' ב') 94; כקול אלגאונים פי אל תשובות: מין שנושא פירות במין שאין עושהפירות אסור להרכיב זה עם זה… כקול אלגאונים פי אל תשובות: וכל מין ושאינומינו אסור להרכיב זה עם זה ואפי' דומין זה לזה (כ"ו א'); והו קול אלגאון פיאל תשובות 95 : שיעור חלה שאמרו חכ' חמשת רבעים ועוד קמח חייבין בחלה הרי 96 ארבעים ושלש ביציםוחומש ביצה. לפיכך הלש כשיעור בעריבה אחת חייב בחלה. ואפילו לש מאה שעוריםבמאה עריבות חייב להפריש חלה בכל אחת ואחת, דילפינן מעיסת המדבר דהיא עומר (ל"ה ב'); כקול אלגאון ז”ל פי אלתשובות 97 והי' 98 כל אילן וכל נטיעה שהואלמאכל נוהג בו ערלה, ואפילו הרכבה חייבת בערלה, שנ' ונטעתם כל עץ מאכל, ואין פטור אלא הנוטע שלא לאכילה, שכך שנינו 99 הנוטע לסיג או לקורות פטור מן הערלה (ל"ו ב'); באבק דרכים 100 גבאר אלטרק מן יכתב בה 101. וקאל אלגאון ז“ל מן יכתב פיה חייב 102. באבק ספרים אלגבאר אלדי יתרבו בה אלכתאב. וקאל אלגאון ז”ל אלאדק אלכאתב חואיג אלחבר וטאר אלגבאר עלי אלארץ וצוור פיה כתבה באצבעה (מ"הא'); לקודימה (שבת קמ"ז א') קאל אלתל' משום באקא ופסר אלגאון ז“ל טחלב (מ"זא'); עמוד והפוך אחת על הרצפה 103 פי גאון ז”ל עמוד והראינו היכן השתחויה (נ"ד ב'); ניקנור נעשו נסים לדלתותיו 104 קאל אלגאון כאנת הדה אלאבואב לאלמקדש וכאנת מן נחאס ואכדוהא אלאויבים ורמו בהא פי אלבחר וטפת עלי וגה אלמא (נ"ה א') 105. מתוך ספר המצות לרב חפץ בן יצליח 1. אין פוחתין לפיאה וכו' (פאה פ“א מ”ב) וקאל רבי חפץ בןיצליח צאחב כתאב אלשראיע אן אלפיאה תגב פי ארץ ישראל חסב סעה נפס אלבאקילהא וציקה לקול' ואלו הדברים שאין להם שיעור הפיאה וכו' פאמא כארג ארץישראל פחדהא גז מן סתין לא אקל כקול' אין פוחתין לפיאה מששים ואע“פ שאמרושאין לפיאה שיעור וקאל אלתלמוד לא קשיא כאן בארץ ישראל אין לה שיעור וכאןבחוצה לארץ יש לה שיעור ויגב אן תכלף אלפיאה מן אלגז אמר רב חפץ בן יצליחבעל ספר המצות: הפיאה לה בארץ ישראל לפי רוחב נפשו של המשאיר אותה צרותה, כמו שאמרו: ואלו הדברים שאין להם שיעור, הפיאה וכו'. אבל מחוץ לארץ ישראלשיעורה חלק אחד מששים לא פחות, כמו שאמרו: אין פוחתין לפיאה מששים, ואע”פשאמרו שאין לפיאה שיעור. ואמר התלמוד 106 : לא קשיא כאן בא"י, אין לה שיעור, וכאן בחוץ לארץ, יש לה שיעור. וצריך להשאיראת הפיאה מן אלאכר מן אלזרע ודאלך למעאי ד‘. אחדהא ללא יכתאר אבאחת 107 גז בעינה מן אלזרע לקום באעיאנהם דון גירהם. ואלב’ ליעלמו אלצעפא באן נציבהם מן אלזרע אלגז אלאכר מנה. ואלג' ליעלמו אלנאס באןאלחאצד אכד זרעה ולם יתכלף מעד דאלך תבקיה אלטרה מנה אד הי אכרה. ואלד' מנהפי נפי דעוא צאחב אלזרע שאנה קד כלף אלטרה פי מא מצא מן אגזא אלארץ. פאכרהאלאלצעפי לקול' אמ' ר' שמעון מפני ארבע דברים לא יתן אדם פיאה אלא בסוףשדהו. מפני גזל עניים כאיזה צד, לא יראה אדם שאין שם אדם ואמר לעני מדעתובא ולקח לך פיאה זו. מפני ביטול עניים כאיזה צד, שלא יהיו העניים יושביןומשמרין כל היום ויאמרו עכשיו נותן פיאה אלא מתוך שהוא נותנה בסוף שדהוהולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין כאיזה צד, שלאיהיו העניים הולכין ושבים ואומ' ראו איש פלוני שקצר שדהו ולא הניח פיאה, שהרי אמרה תורה פאת שדך לא תכלה. מפני הרמאין כאיזה צד, שלא יאמרו כברנתננו. ולא יקח את היפה ויתן את הרע (י' ע"ב). 2. קאל צאחב אלשראיע ז"ל ולאפיאה מן אלאשגאר אלעליה ואלנכלאיצא. ומא לם יתהיא לאלשיך או עליל אן ינאלה יגב אן תחט מן מוצעהא ותגמעותקסם בין מסתחקיהא אלחאצרון כקול אלמשנה ובדלית ובדקל. מא כלא מן אלאשגאראלעאליה אלתי דכרנאהא (י"ב א'). 3. וכולם בפירוש אסורים (שביעית פ"ה) קרל צאחב אלשראיע ז"ל אדי ביין עליה תלך אלאניה באנה ירידהא לאלפלאחה הראם (כ"ב ב'). 4. קאל צאחב אלשראיע ז"ל אן מעני יחדו אלמקוול פי צמרופשתים יחדו אתחאד הדין אלנועין פקט יכונאן. לא אתחאד גירהמא אי נועין כאנאסוא החלק האחרון של הזרע. וזה לארבע טעמים. האחד, שלא יבחר הבוחר (?) חלקידוע מן הזרע לאנשים ידועים ולא לזולתם. והשני, שידעו החלשים שחלקם מן הזרעהוא החלק האחרון שבו. והשלישי, שידעו בני אדם שהקוצר לקח יבולו ולא עבר עםזה על השארת הפיאה ממנו, מכיון שהיא החלק האחרון שבו. והרביעי, לדחות טענתבעל הזרע שכבר השאיר את הפיאה במה שעבר כבר 108 מחלקי הקרקע. והאחרון שבו לחלשים, כמו שאמרו 109: אמר ר' שמעון וכו'. אמר בעל המצות ז"ל: והפיאה מן האילנות הגבוהים והדקלים גםכן. ומה שאינו מזומן לזקן ולחולה ראוי להורידו ממקומו ולאספו ולחלקו ביןהנוכחים הראוים לו, כמו שאמרה המשנה (פאה פ“ד מ”ב) ובדלית ובדקל. חוץ מןהאילנות הגבוהים אשר הזכרנום. אמר בעל המצות ז"ל: אם נודע שאותו הכלי הוא רוצה בו לעבודת האדמה אסור 110. אמר בעל המצות ז“ל: פירוש “יחדו” האמור ב”צמר ופשתים יחדו" אחוד שני המינים האלה (שיהיו) בלבד, לא אחוד איזה שני מינים אחרים שיהיומלבד שני המינים האלה. הדין אלנועין. ולקד יקול בעץ אלעאמה באן אלצוף ואלקטןכלאים זה בזה והדא מנהם כטא או גוא לקלה בצרהפי תחריר אלאלפאץ (כ"וא'). 5. וקאל צאחב אלשראיע ז“ל אי תוב מן צוף גנם ומן צוף גמאלמתסאויין מכתלטין מע אלכתאן אן כאן צוף אלגמנם אכתר פאסתעמאלה חראם. פאמיאן כאן צוף אלגמאל אכתר מן צוף אלגנם פגאיז אסתעמאלה ואלקנב ואלכתאן פי הדהאלשריעה פסואאן לקול אלמשנה צמר גמלים וצמר רחלים… בד”א שטרפן זה בזהוהביא פשתן ביניהם וטרף (ל"א ב'). 6. קאל צאחב אלשראיע ז“ל יגב אכראג עשר אלמטעמאת מנהא אלתיהי נוע אלתמר פי נהאיה בלוגהא. פאמא אן כאנת אלתמרה מפצלה פי אבתדאיהא ופינהאיתהא פילזם תעשירהא מתא אגתנת פי אלחאלין. פאמא באקי אלגלאת מן אלחבובפענד נהאיתהא לא קבל דאלך לקולהם ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופואוכל חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עדשיעשה אוכל. ואלנאבת מן אלגלאת פי צדח לא עשר עליה לקולהם הגגות פטוריםואע”פ שהן שלחצר החייבת. ואלאעשאר פאנהא תגב פי ארץ ישראל לא גירהא. פאןכאן אצל אלשגרה פי ארץ יש' ואגצאנהא מאילה אלי כארג יגב אכראג עשר תמרהא. פאמא אן כאן אלאצל כארג ארץ יש' ואלאגצאן אלחאמלה לאלתמר דאכל אלחד לא יגבאכראג עשר תמרהא לקול' עומדת בארץ ונופה נוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר. ואמא קול' פי והנה כבר אמרו אחדים מן ההמון, שהצמר וצמר הגפן כלאים זה בזה, וזוהי טעות מצדם או שגיאה למיעוט השגתם בקביעת [פירוש] המלים. ואמר בעל המצות ז"ל איזה בגד (שנעשה) מצמר רחלים ומצמרגמלים במדה שוה מעורבים עם הפשתן אם היה צמר הרחלים יותר [מצמר הגמלים] אסור להשתמש בו. אבל אם היה צמר הגמלים מרובה מצמר הכבשים מותר להשתמש בו. והקנבוס והפשתן שוים בדין זה, כמו שאמרה המשנה (כלאים פ"ט א'): צמר גמליםוצמר רחלים, ואמרה התוספה 111… אמר בעל המצות ז“ל: חייבים להוציא את מעשר האוכלים מהם, שהם מיני הפירות בגמר בשולם. ואם היה הפרי נקטף בתחלת בשולו ובגמר בשולוראוי לעשרו בשעת קטיפתו בשתי העונות. אבל שאר התבואות מן הזרע רק בגמר שלהלא לפני זה, כמו שאמרו (מעשרות פ“א מ”א): ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכלוסופו אוכל חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייבעד שיעשה אוכל. והצומח מן התבואות בגג אין עליו מעשר כמו שאמרו (שם, פ“גמ”ו) הגגות פטורים ואע”פ שהן של חצר החייבת. והמעשרות חלים בארץ ישראל ולאבזולתה. ואם היה עיקר האילן בא“י וגופו נוטה לחוץ לארץ חייב להוציא מעשרפירותיו, ואם היה העיקר מחוץ לא”י והנוף הנושא את הפרי בתוך הגבול אינוחייב להוציא מעשר פירותיו, כמו שאמרו (שם מ"ו): עומדת בארץ ונופה נוטה לארץהכל הולך אחר העיקר. ואמרם בסוף ההלכה: ובירושלם אכר אלהל' ופי ירוש' הכלהולך אחר הנוף הו אן אלקדשים לא יגןז אן תוכל כארג אלמדינה. פאן כאן שגרהלזק אלחומה פי ירושלם ותעלק בהא אנסאן ואכל קדשים וכאן תעלקה באגצאנהא והימאילה אלי אלמדינה פלא גנאח עליה. ואן כאן בצד [ל“ה ע”א] דאלך פקד אכטא. ובערי מקלט הכל הולך אחר העיקר. ומן קתל אנסאן סהוא והרב אלי מקלט וכאן פיאלחד שגרה ותעלק בהא וקתלה ולי אלדם. פאן כאן אצלהא פי ערי מקלט פלה תבל. אן כאן בצד דאלך פלא תבל לה (ל"ה א'). 7. אעלם אסעדך אללה אן אצל וגוב הדה אלשריעה מן קול אללהראשית עריס' וקאל צאחב אלשריעא ז"ל אמא פי אלגלות יגב אן יכרג מנה גזואויחרק ויכרג איצא רגיף לאלכהן ופי ארץ ישר' יגב אן יכרג גזוא מן אלעגיןויחרק כקול' בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה (ל"הב'). 8. וקאל צאחב אלשראיע ז“ל געלת לאלכהנים אלחטאת אלתי יגעלמן דמהא ושחומהא עלי מדבח אלצעידה כקול' דבר אל אהרן [ל”ו א‘] ואל בניולאמר זאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה. ואשם ודאי געל להם כקול’ וזאת תורתהאשם במקום אשר ישחטו את העולה. ואשם תלוי געל להם הו אלדי יגב עלי מן עמלאמלא ולא ידרי הו אלדי עמלה כאן כטאא או צואב או אלוקת אלדי עמלה פיה כןיגב אלעמל פיה אם לא כקול' ואם נפש אחת תחטא בשגגה ועשתה אחת מכל מצות ה' והביא וגו' וקאלו אלחכמים ז"ל כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת שלחלב ואחתשלשומן ואכל אחת מהן ואין ידוע הכל הולך אחר הנוף, הוא שהקדשים אסור שיאכלומחוץ לעיר. ואם היה אילן סמוך לחומה בירושלם ונתלה בו אדם ואכל קדשים, אםנתלה בנופו כשהוא נוטה אל העיר אין עליו חטא, ואם היה להפך מזה – חטא. ובערי מקלט הכל הולך אחר היקר, ומי שהרג אדם בשוגג וברח לעיר מקלט והיה עלהגבול אילן ונתלה בו והרג אותו גואל הדם אם היה עיקרו בערי מקלט יש לודמים, ואם לא היה כך אין לו דמים (עי' מכות י"ב א'). דע יעזך אלהים, ששורש חיוב המצוה הזאת הוא מאמר אלהים: ראשית עריסותיכם. ואמר בעל המצות ז“ל: אבל בגלות חייב להוציא ממנו חלקולשרפו ויוציא גם ככר אחד לכהן, ובארץ ישראל ראוי להוציא חלק מן הבצקולשרפו כמו שאמרו (חלה פ“ד מ”ה, עיי"ש): בא”י אין מפרישין אלא חלה אחתושורפין אותה. ואמר בעל המצות ז“ל: נתנה לכהנים החטאת אשר יתנו מדמהוחלביה על מזבח העולה, כמו שנאמר: דבר אל אהרן [ל”ו א‘] ואל בניו לאמרזאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה. ואשם ודאי נתן להם, כמו שנא’: וזאת תורתהאשם במקום אשר ישחטו את העולה. ואשם תלוי נתן להם, והוא [האשם] החל עלמי שעשה מעשה ואינו יודע אם מה שעשה היה חטא או כהוגן, או הזמן שבו עשהאותו האם היה מותר לעשותו בו או לא, כמו שנא‘: ואם נפש אחת תחטא בשגגהועשתה אחת מכל מצוות ה’ והביא וגו' ואמרו החכמים ז“ל (כריתות י"ז ב') כגוןשהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת איזו מהן אכל מביא אשם תלוי. וזבחישלמי צבור געל להם מנהא חזה ושוק וד' אנוע מן אלכבז כקול והקריב ממנו אחדוכו'. ולוג שמן של מצורע פלאלכהנים ‘איצא ‘כקול’ שיירי השמן שבלוג נאכללזכרי כהונה וביד נותנין על ראש המטהר. ושתי הלחם רגיפין יאתון בהמא בניאסראיל לאלכהנים מן אלגלה אלגדידה פי אלענצרה מן אלסמד מכתמר כקולממושבותיכם תביאו לחם תנופה והניף הכהן וכו’. ולחם הפנים י”ב גרדקה מןאלסמד עלי אלמאידה דאימא צפין פי כל צף ו' והיתה לאהרן ישיר בתסלימהא פי כלסבת אלי אלכהנים ליקסמונה קסמין מתסאויין אחדהמא יאכדה כהן גדול. ואלביאכדה באקי אלכהנים כקול' לאהרן מחצה ולבניו מחצה. ושיירי המנחות מא בקימהא בעד אן יקרב אלקומץ פיחרק ואלפאצל לאלכהנים כקול והנותרת מן המנחה וכו' והעומר אלדי יקרב יום י“ו מן ניסן יקלוה באלנאר ויטחן וינכלוה בי”ג מנכלויקרב מנה אלכהן קומץ ואלבאקי לאלכהנים. והבכורה געלה לאלכהנים אכל לחוםבכור אלגנם ואלבקר בעד רש דמאיהמא עלי אלמדבח כקול אך בכור שור ובשרם יהיהלך וכו‘. והבכורים מא תבכר מן אלחבוב ואלאשגאר ועולות קדשים גלוד אלקראבין. ופדיון פטר חמור כקול תפדה בשה ודאלך לאלכהנים. ושדה אחזה מן באע ציעת חוזהולם יפתכהא אלי סנה אלאטלאק תכון לאלכהנים כקוֹל ואם לא יגאל השדה ואם מכרוהיתה השדה בצאתו ביובל קדש. ושדה החרמים אלצואפי כקוֹל כל חרם אשר יחריםעיש ליי’ אלו חרמי כהנים והו יוקף מלכא וקפא לאללה. וגזל הגר דללנא עליה פישל שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהן אכל מביא אשם תלוי. וזבחי שלמיצבור נתן להם מהן חזה ושוק וארבעה מינים לחם, כמו שנא‘: והקריב ממנו אחד וכו’. ולוג שמן של מצורע גם הוא לכהנים, כמושאמרו: שייר השמן שבלוג נאכל לזכרי כהונה, וביד נותנין על ראש המטהר. ושתיהלחם [והם] שני ככרות שמביאים בני ישראל להכהנים מן התבואה החדשה בעצרתמסולת חמץ, כמו שנא‘: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה והניף הכהן וכו’. ולחםהפנים י“ב חלות סולת על השלחן תמיד שתי מערכות בכל מערכה ששה, “והיתהלאהרן” ירמוז לתת אותה בכל שבת לכהנים ויחלקו אותה לשני חלקים שוים, אחדמהם יקחנו כהן גדול והב' יקחוהו יתר הכהנים, כמו שאמרו (יומא י"ז ב') לאהרןמחצה ולבניו מחצה. ושיירי המנחות מה שנותר ממנה אחרי שיקרב הקומץ וישרףוהנשאר לכהנים, כמו שנאמ‘: והנותרת מן המנחה וכו’. והעומר אשר יקרב יום ששהעשר ניסן וקולים אותו באש וטוחנים אותו ומנפים אותו בשלש עשרה נפות, ויקריבממנו הכהן קומץ והשאר לכהנים. והבכורה נתן לכהנים לאכול בשר בכורות הצאןוהבקר אחרי זריקת דמיהם על המזבח, כמו שנא‘: אך בכור שור ובשם יהיה לךוכו’. והבכורים בכורי הזרע והאילנות. ועורות קדשים, עורות הקרבנות, ופדיוןפטר חמור, כמו שנא‘: תפדה בשה, והוא לכהנים. ושדה אחוזה, המוכר שדה אחוזהולא פדה אותו עד שנת השחרור (היובל) תהיה לכהנים, כמו שנא’: ואם לא יגאלהשדה ואם מכר והיתה השדה בצאתו ביובל קדש. ושדה החרמים ה”צואפי“, כמו שנא‘: כל חרם אשר יחרים איש לה’ אלו חרמי כהנים, והוא נעשה רכוש הקדש לה‘. וגזלהגר, למדנו אוו ממה שנא’: ואם קול אם אין לאיש גואל וקאלו וכי יש לך בישראלשאין לו גואל אלא זה הוא [ל”ו ב'] הגוזל את הגר. 9. וקאל צאחב אלשריאע געל אללה לאלכהנים אלדי יבכר מןאלתמאר כקול בכורי כל אשר בארצם. פאלדי יגב אכראג אלבכורים מה ז אנועאלמקוולה פי ארץ חטה. מנהא יגב עלי אלצבור אחצארה מן שעיר וחנטה. אמא מןשעיר פהו עומר בפסח כקולה והבאתם את עומר ראשית קצירכם. ואלתאני מן אלחנטהליעמל מנה שתי הלחם כקול ממושבותיכם תביאו לחם וכו' בכורים לה' ואלבאקי יגבעלי כל ואחד מן אלנאס יכרג מן אלאצנאף אלמדכורה מן כל ואחד בדאתה אדא תבכרכקול כאיזה צד מפרישים בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שבכר תאנהשבבכרה ורמון שבכר וקושרן בגמי וקורא להן שם (ל"ז א'). 10. מפני שלבה גס בהם (סוטה פ“א מ”ו) קאל ר' חפץ בן יצליח לאן קלבהא יעתז בהם (ס"ח ב'). 11. שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור (סנהדרין פ“ז מי”א). הדי אלקשואים אלמדכור ההנא הו מתל אלסחר. אחד מלקטוחייב אלדי ידעי אן אלגן תכדמה. ואחד מלקט ופטור אלדי ידעי באשיא גלייהצאהרה לאלעין וקד תכלם עלי דאלך ר' חפץ פי אלשריאע (ע"ד ב'). מתוך ספר המפתח לרב נסים גאון 1. ותפסיר מנצפך (שבת ק"ד ד') מא דכרא ר' נסים ז“ל צאחב כתאב אלמפתאח 112 רואיא ען אלתלמוד (ירושלמי, מגלה פ“א הי”א) מעשה ביום סגריר שנכנסו תלמידים קטנים לבית מהדרש ואמרו אתוונעביר בית ועדא אין לאיש גואל ואמרו (ב“ק ק”ט א'): וכי יש לך בישראל שאיןלו גואל אלא זה הוא [ל”ו ב'] הגוזל את הגר. ואמר בעל המצות: נתן ה' לכהנים את בכורי היבול, כמו שנא‘: בכורי כל אשר בארצם. ומה שחייבים להפריש את הבכורים ממנו הם שבעה מיניםהאמורים ב“ארץ חטה”. מהם מה שהצבור חייבים להביא מן השעורה והחטה. אשר מןהשעורים הוא העומר בפסח, כמו שנא’: והבאתם את עומר ראשית קצירכם. והשני מןהחטה שעושים ממנו שתי הלחם, כמו שנא‘: ממושבותיהם תביאו לחם וכו’ בכוריםלה'. והשאר חייב כל אחד להפריש מן המינים הנזכרים מכל אחד לעצמו בשעהשיבכר, כמו שאמרו (בכורים פ“ג מ”א): כאיזה צד מפרישים בכורים, יורד אדםלתוך שדהו ורואה אשכול שבכר, תאנה שבכרה, ורמון שבכר וקושרן בגמי וקורא להןשם. “קשואים” זה הנזכר כאן הוא דרך כשוף. אחד מלקט וחייב, זההאומר שהשדים משרתים אותו. ואחד מלקט ופטור, זה האומר דברים גלויים ונראיםלעין, וכבר דבר על זה ר' חפץ ס' המצות. דלא יבטל ואמרי מהו דין דכתיב מ“ם נ”ן צ“ץ פ”ף כ“ך ופירשואותו חכמים וסיימו כולם ממאמר למאמר. מנאמן לנאמן. מצדיק לצדיק. מפה לפה. מכף לכף. מכף הקב”ה לכף ידו של משה (ד' ב'). 2. לקיץ המזבח (שקלים פ“ד מ”ד) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל 113 מעני דאלך ישתרו בה קרבנות ויקרבוהא עלי אלמזבח תציר כאנה פואכה תשתק מן קולה ומאה קיץ (נ"ג ב'). 3. פלהדרין (יומא פ"א א') קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אלמסעריןואלמעני פי דאלך אן כאנו לאכהנים פי בית שני יתנאפסו עלי אלכהונה פמן וזןאלמאל לאכתיר אלי תלך אלמקצורה תקדם ואם (נ"ד ב'). 4. משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לקונו ושפך אתהקיתון על פניו (סוכה פ“ב מ”ט) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אן אלגית אלוארד בימיסוכה הוא סימן קללה ולדאלך מתלו אלחכמים לפאעל אלסוכה מתל עבד מזג אלכאסליסקי מולאה והו גאצב עליה פצב אלכס עלי וגהה מתל מן יקול אי אפשי בשמושך (נ"ה ב'). 5. הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג (תענית פ"א א') דכרצאחב אלמפתאח ז"ל אן מעני דאלך מן קולהם פי סוכה למה הדבר דומה לעבד שבאלמזוג כוס לקונו ושפך הקיתון על פניו וקד ביינא דאלך פי מא תקדם (נ"חב'). 6. וקאל ר' נסים פי כתאב אלמפתאח דכרו אלחכמים מפה אבןטועים (תענית פ“ג מ”ח) וקאלו אבן גדולה היתה בירושלים וכל מי שמצא אבידההיה עומד על אותה אבן מכריז עליה אמר להם כשם שאי אפשר לאבן הזאת שתמחה כךאי אפשר לגשמים שילכו להם (נ"ט א') 114. 7. וקאל צאחב אלמפתאח קד ביינו אן אפוסטמוס שרף את התורה (תענית ופירוש מנצפך מה שהזכירו ר' נסים ז"ל בעל ספר המפתח במסורת בשםהתלמוד… אמר בעל המפתח ז"ל: פירושו יקנו בו קרבנות, ומקריבים אותם על המזבח והם נחשבים כאילו הם פירות, וזה נגזר ממה שנאמר: ומאה קיץ. אמר בעל המפתח ז"ל: קובעי השער (בשוק), והענין בזה היוהכהנים בבית שני מתחרים על הכהונה, ומי ששקל כסף רב באותה הלשכה ניגשוכיהן. אמר בעל המפתח ז"ל: הגשם היורד בימי סוכה הוא סימן קללה, ולכן המשילו החכמים את עושה הסוכה לעבד מוזג כוס להשקות את רבו והוא זועףעליו ושפך את הכוס על פניו, כאילו אמר אי אפשי בשמושך. הזכיר בעל המפתח ז"ל הענין בזה לפי אמרם בסוכה… וכבר ביארנו זה במה שקדם. ואמר ר' נסים בספר המפתח: הזכירו החכמים תאור אבן טועים ואמרו… ואמר בעל המפתח: כבר ביארו שאפוסטמוס… פ“ד מ”ו) במעברא דלוד (נ"ט א') 115. 8. קאל צאחב אלמפתאח אן יום ט“ו באב יום שהותרו שבטים לבואזה בזה (תענית פ“ד מ”ח) ודאלך פי וקת קתלהם לאהל גבעת בני בנימין פרסמוהויום טוב חין אטלקו להם יתזוגו מנהם ופי דאלך קאל אלתל' יום כפורים יוםמחילה וסליחה אלא ט”ו באב מאי ניהו ואגאבו וקאלו יום שהותרו שבטים לבוא זהבזה (נ"ט א'). 9. קאל צאחב אלמפתאח במה גדולה (מגילה פ“א מ”ו) הוא אוהלמועד נטוי כדרכו וענה קאל וילך שלמה אל הבמה אשר בגבעון. ובמה קטנה בזמןהתר הבמות עושה אודם במה קטנה על פתח ביתו ומקריב עליה קרבן (נ"טב') 116. 10. יצא מנחם (חגיגה פ“ב מ”ב) קאל צאחב אלמפתאח דכרו פיגמ' דבני מערבא להיכן יצא ואגאבו וקאלו יצא הוא ושמונים תלמיד מלובשיןתורין שלזהב כנגד פניהם וכתבו אין להם חלק באלהי ישראל (ס' א') 117. 11. האוכל צל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענתבתולים (כתובות פ“א מ”ה). קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אן הדא אלמעני מכצוץ פי בלדיהודה שאדום מסורת בידם שיהודה הרג את עשו אביהם דכ' ידך בערף אויביך. וגזרו ביהודה שאין חתן נכנס על כלה עד שיפגע בה אסרדיוט שלמלך והתקינוחכמים שיהא ארוס בא עליה ועודה בבית אביה ולפי כך אינו יכול לטעון טענתבתולים (ס"ג א') 118. 12. באשישים (נדרים פ“ו מ”ט) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל פיתפסירה לוקחין עדשין וקולין אותם וטוחנין אותם ומטגנין להם בדובשא ונקריןאשישים (ס"ה ב') 119. 13. ואח“כ הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד וכתבועליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון (סוטה פ“ז מ”ו) דכר ר' נסים הרבאמר בעל המפתח שיום ט”ו באב יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, וזה היה בזמןשנלחמו באנשי גבעת בני בנימין, וקבעוהו יום טוב כשהותר להם לשאת נשים מהםובזה אמר התלמוד… והשיבו ואמרו… אמר בעל המפתח ז"ל שהענין הזה מיוחד לארץ יהודה… אמר בעל המפתח ז“ל בפירושו… המובהק ז”ל אך מעני דאלך לתךחגה עלי סבעין אומה אדי תאמלוהא בלגתהם פינקטע עדרהם ען תעלימהא ותגד דאלךפי כתאב אלמפתאח (ס"ט ב'). 14. שאין העזרה (עדיות פ“ה מ”ו) ננעלת על כל ישר' 120, קאל צאחב אלמפתאח ז"ל דאלך פי וקת בין הערביםשלערבי פסחים שכל ישראל מצוים בעזרה שנ' כל קהל עדת ישראל יעשו אותו (ע"זא') 121. כתאב אלחאוי לר' דוד עד עתה לא נודע לנו כלל חבור זה ושם מחברו, וחשוב לנו לדעתאת זמנו וע“י זה נוכל אולי גם לקבוע ביתר דיוק את הזמן שבו סודר פירושהמשנה שלפנינו 122 והנה כבר העיר רש”א פוזננסקי ז“ל ב־Zeitschrift für hebreische Bibliographe 148 על הקטע מכתאב אלחאוי הרשום בקטלוג של נייבואירקוילי מכת”יאוכספורד 2862²⁴ שבסופו כתוב: תם אלספר אלכאמס מן אלחאוי יתלוה אלספר אלו' פי דכר אללואחק אלתי שרחנאהא מן הלכות גדולות מע מסאיל שאדה מצאפה אליה ממאאתת אלינא מע טול אלמדה… וכאן תתמים הדא אלגזו פי חדש אייר אתס“ח (“תםהספר החמישי מספר הכולל. יבוא אחריו הספר הששי בזכר הנוספות אשר בארנומהלכות גדולות עם שאלות מיוחדות מצורפות אליו מאלו שבאו אלינו במשך הזמן… והיה גמר החלק הזה בחדש אייר אתס”ח). אתס”ח לשטרות היא שנת 1157 = ד“אתתקי”ז. אם כתאב אלחאוי זה הוא לרב האיי עלינו לומר ששנת אתס“ח היא שנהההעתקה, ואם הוא ספר אחר בשם זה, יש לחשוב שזהו זמן חבורו. בינתים פרסם ד”רלוין את הקטע הזה ב“גנזי קדם” ג' (חיפה תרפ"ה) עמ' 69–71 תחת השם: “עוד קטעמס' אלחאוי לרב האיי גאון”, ולדעתו “שנת הגמר אתס”ח לשטרות שנת המעתיק היאולא של רב האיי גאון". שום ראיה לדבריו לא הביא וכנראה נעלם ממנו גם ספיקושל פוזננסקי 123. אולם המעיין בקטע זה שפרסם לוין יבוא לידי מסקנא שאין הוא לרב האיי. ושלשה טעמים לדבר: הזכיר ר' נסים הרב המובהק ז"ל שהענין בהה כדי שתהיה טענהעל שבעים האומות אם יתבוננו בה בשפתם ותבטל התנצלותם על המפורש שבה, ותמצאזה בספר המפתח. א. שונה הוא קטע זה במהותו מן הקטעים של ס' אלחאוי לרה“ג שנתפרסמו ע”י הרכבי ב“חדשים גם ישנים” די“י של גריץ־שפ”ר ח“ד עמ' 3–5. מהם נראה שבס' זה עסק רב האיי בפירוש שרשי הלשוןהעברית ומלותיה מן הצד הדקדוקי והלשוני, ואילו הקטע בשבגנז”ק יש לו תכונהאחרת לגמרי. ב. בספר הששי מחבור זה עסק המחבר “בזכר הנוספות אשר בארנומהלכות גדולות”, ורב האיי לא היה מקדיש חלק מספרו לבאור מקומות קשים מס' הלכות גדולות, שלא החשיבו ביותר ועל כן גם לא היה בקי בו. “וכמה פעמיםמביאים רב שרירא ורב האיי בתשובותיהם דברים בשם הסבוראים והגאוניםהראשונים, ודברים אלה ישנם מלה במלה גם בהלכות גדולות, אבל הם נמנעיםמהזכירו” 124. ג. אין זה דרכו של מעתיק לציין את הזמן בגמר חלק מן ההעתקהכי אם בגמר הספר כולו. לכן נראה לי שאותו קטע שפרסמו לוין הוא מכתאב אלחאוילר' דוד 125, והספר נתחבר לפי זה בשנת אתס"ח. אםכן הוא, יש לאחר קצת את זמן סדור פירוש המשנה שלנו ולקבוע את זמנו בן זנות 1160–1170. מסדר פירושנו היה בן זמנו של ר' דוד, כי הוא מזכירו שלש פעמיםובכלם בלי ברכת המתים בו בזמן שאת יתר החכמים כלם הוא מהזכיר בברכתהמתים. והנה רואים אנו שכתאב אלחאוי של ר' דוד נחלק לכמה חלקים. ברשימת ספרים שנתפרסמה ע“י פוזננסקי בצפה”ב XII 114 נזכר “אלחאוי גזאין כ'” =אלחאוי עשרה חלקים, והכונה כנראה לאלחאוי של ר' דוד ולא לזה של רב האיי, כדעת פוזננסקי שם. ואותה רשימה מוצאה מקהירא ואיןלהקדימה למחציתה השניה של המאה הי"ב. בחלקי הספר הרבים עסק המחבר בעניניםמענינים שונים ולכן קרא לספרו כתאב אלחאוי = ספר הכולל. 1. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא (ברכותפ“ב מ”א)… וקאל ר' דוד צאחב אלחאוי מעני דאלך דאי עבד אבל לכתחלה לא (ז' ב'). ואמר ר' דוד בעל (ספר הכולל): והכונה בזה, דאי עבד, אבל לכתחלה לא. 2. ואמא שרח אלעלין אלתאניין אלדין המא מן אפעאל בפנים (שבת פ“א מ”א) פקאל צאחב אלחאוי ז“ל פי תספירהא בהדא אלפץ. אמא אלפעל אלדייכון פאעלה פטור אבל אסור. פינקסם אלפעל פיה בין אלמתנאולין. מתל”א אקולכאן אלכארגי מד ידה בשי יאכדה מן מכאנה פקבצה מנה אלגואני. או וצע אלגואניפי יד אלבראני שי ואכרגה אלי מכאנה פגמיעהמא פטורים לאנקסאם אלפעל בינהמא. והדין אלפעלין תמאס ארבעה אפעאל בפנים. והו קולה פי אלהלכה אלתאניה פשטהעני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה וכו' ותמת ד' אפעאל בפנים. ווגהאלתופיק בין הדה אלהלכה ואלאולי הו אן אלאולי יפי אלואחד מנהמא אלדי הואלעני פעל פעל"א כאמל וחדה. פלדאלך צאר חייב. ופי' אלהל' אלב' שניהם פטוריםלאנקסאם אלפעל בינהמא (ל"ט ב'). 3. מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ביאתה וחליצתה שלאחתמהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות (יבמות פי“ג מ”ט) פי' ען מא פסר רבי דוד פיקולה וכן שתי חרשות לא חק אלי אליבום לא אלי אלחליצה (ס"ב ב'). 4. פסקה להכניס לו אלף דינר והוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנהוגו' (כתובות פ“ו מ”ג) והדה אלהלכה פסר ר' דוד פי כתאב אלחאוי וקאל אנה וגדתפסיר פי תלמוד ארץ ישראל ודאלך אן אלאמראה אדא אגהזת אלי זוגהא וקת אלזפאףאלף דינאר נקדה פכתב להא אנהא אגהזת אלף וכמס מאיה לחאל אלנאץ. וכנגד השוםהוא פוסק פחות חומש ואן אדכלת אליה אלף דינאר קימה כתב להא אנהא אדכלת תמאןמאיה דינאר בנקצאן אלכמס לחאל נקצאן אלסלע. ובענין פירוש שני המעשים השניים אשר הם פעולות “בפנים” אמרבעל (ספר) הכולל ז“ל בפירושם בלשון הזה: המעשה אשר פועלו יהיה פטור אבלאסור מתחלק המעשה בו בין המקבלים. למשל אוֹמר, אם החיצון פשט ידו בדבר שלקחאותו ממקומו וקבל אותו ממנו הפנימי או שם הפנימי ביד החיצון דבר והוציאולמקומו הרי שניהם פטורים מפני התחלקות הפעולה בין שניהם. ושתי הפעולות הללוהן השלמת “ארבע בפנים”. והוא אמרו בהלכה השניה: פשטהעני את ידו לפנים ונטל בעה”ב מתוכה וכו', נשלמו ארבע פעולות בפנים. ואופןהתאמה בין ההלכה הזאת לראשונה הוא, שבראשונה השלים האחד מהם, שהוא העני. עשית פעולה שלמה ולכן הוא חייב. ופירוש ההלכה השניה שניהם פטורים לחלוקתהפעולה ביניהם. מתוך מה שפירש ר' דוד באמרו: וכן שתי חרשות אין זכות לא ליבום ולא לחליצה. ואת ההלכה הזאת פתר ר' דוד בספר הכולל ואמר, שמצא פירושבתלמוד ארץ ישראל (כתובות שם) והוא, שהאשה אם הכניסה לבעלה בזמן החופה אלףדינרים במזומן יכתב לה שהכניסה אלף וחמש מאות, מפני [שהם] כסףבעין. “וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש”, ואם הכניסה לו ערך שלאלף דינר, כתב לה שהיא הכניסה שמונה מאות דינר, בנכוי החומש מפי חסרוןהסלע 126. "שום במנה ושוה שום במנה ושוה מנה איןלה אלא מנה ואן אדכלת אליה קימה נאצה כגון קרקע מא יסוי מאיה פיכתב להאבגיר זיאדה ולא נקצאן, שום במנה נותנת שלשים ואחד דינר ואן אדכלת קימה נאצהתסאוי פוק אלמאיה כתב להא דאלך בזיאדה אלכמס לאן שלשים הי שלשים 127 סלע כל סלע ד' דינרין ודינר צאר מאיה ועשרין וכמסה דינרין בזיאדה אלכמס איצא. פסקה לו כספים סלעים נעשות 128 ששה דינרין יעני כל סלע בששה בזיאדה אלכמס ואעלם אן אלנאסכין קדגלטו פכתבו שלשים ואחד ודינר ומנהם מן כתב ואחת דינר פתוקא אלגלט תציב (ס"גב'). מנה אין לה אלא מנה“, ואם הכניסה לו שוה כסף עין כגון קרקעהשוה מאה יכתוב לה בלי תוספת ובלי גרעון. “שום במנה נותנת שלשים ואחדודינר”, ואם הכניסה לו שוה כסף בעין [והוא קרקע] מה ששוה למעלה ממאהיכתוב לה זה בתוספת חומש, מפני ש”שלשים [ואחד]" הוא שלשים [ואחד] סלעכל סלע ד' דינרין, ו“דינר” נהיו מאה ועשרים וחמשה דינרין בתוספת חומש גםכן. פסקה לו כספים סלעים נעשות ששה דינרין כלומר כל סלע בששה בתוספתחומש129. ודע שהמעתיקים טעו וכתבו שלשים ואחד ודינר130 ומהם מי שכתב ואחת דינר והשמר מן הטעות (תמצא)131. The Jews in Egypt and Palestine I 151, 193, II 230. ↩ כת"י ישן זה, שהוא כנראה יחידי בעולם (אמנם שני הדפים הרשומים באהל דוד עמ‘ 1161 שר“ד ששון חשב שהם מספר מבוא התלמוד לר”י ן’ עקנין הם באמת מן המבוא לפירוש שלנו), ראיתיו בידי ה‘ שלמהלוי בוסאני בתל־אביב. בו היה חסר דף אחד, כמדומני במס’ פסחים, ובהעתקה שלנו חסר הפירוש לפסחים פרקי ה‘־ו’. ↩ ונצרף אליו זולתו ממה שהגיע אלינו מפירושי החכמיםרז"ל. ↩ מקור לא ברור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩ וכיון שהקדמתי את ההקדמות האלה כמצע לפירוש אראתחיל לכתבו אוֹמר: דע אחי, ילמדך אלהים את המדעים, מצאתי פירוש ר' נתן אב הישיבה למלות המשנה וראיתי לאסוף אליו זולתו מפירושי חכמי ישראל שאאסוף אותם מספריהם שחברו לפי הבנתי ולפי מדת בקיאותי בחכמתההבחנה. כי המבוקש קשה (למצאו) והרצוי רחוק. ומי שיעמוד על הספרהמקובץ הזה וראה בו פגם יסתמהו או פירוש ברור יוסיף אותו עליו. מפני שהחכמים חסים על החכמה כמו שחסים בעלי היוחסין על יחוסיהם כמו שנאמר: אמור לחכמה… ↩ פירוש אחר לאחד החכמים, ואמר אחד מן החכמים, ופירשאחד מן החכמים, ופירש אחד מהם. כמה פעמים הוא מביא פירוש אחר בשם “ישאומרים” = “וקיל”. למשל: הדשושות (מו“ק פ”ב מ"ה) אלגשאשין וקילאלהראסין. הגרוסות אלגראסין וקיל אלביסארין (ס"א א'). ↩ לא יקל. לא יגלה. וכבר נתפרשה המלה הזאת בשלשהפירושים. הפירוש הראשון לא ינהג קלות ראש. פירוש ר‘ נתן ז"ל. והפירושהשני לא יפנה (לצרכיו) לצד מזרח לכבוד האור השוכן שם. ואמר בזה ר’ יצחק… והנה לפי הפירוש השני לא גרס כנראה “את ראשו”. לפנינו לא נזכר שמו של ר' יצחק. ↩ לפי השערת מאן, המתקבלת על הדעת, הוא נכדו של רב נתן בר אברהם בר פלוגתיה הידוע של הגאון הארצישראלי רב שלמה בן יהודה. ↩ אם לא נחשוב את ר' דוד בעל כתאב אלחאוי שזמנו עודנו טוען בירור. ↩ ואולי השתמש בו כבר ר' ברוך מארץ יון. כי הוא מפרש (ז‘ ב’): אסתניס אתקזז וקיל מקשער עליל (צ"ל: וקיל עליל), וכך בדיוקפירש ר"ב (עי‘ בקטע שפרסמתי בס’ הזכרון לרצ“פ חיות עמ' ל”ח). ↩ מקור לא ברור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩ מקור לא ברור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩ מקור לא ברור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩ כת"י ששון: ונצמהם. ↩ תתמ“ח לשטרות = ד”א רצ"ו, וזמן זה קשה להולמו עם חתימת התלמוד. ↩ מכוין הוא לס' השאילתות, וכל שאילתא תחילה כך, ומ“ברם” צריך את למילף עשה ברבים “ברמות”. ↩ המחבר מבדיל כהוגן בין ההלכות הקטועות ובין ההלכות הפסוקות. אבל תמוה הדבר שהוא חושב את רב יהודה ורב יהודאי לשניאישים, ובאמת נתיחסו גם הקטועות לרב יהודאי (עי‘ חמדה גנוזה סי’ קנ"ח ועוד, וגנזי קדם II עמ' 26). ↩ מחברנו יודע יפה שר“ש קיארא היה אחרי רב יהודאי, ובכל זאת הוא קובע את חבור הה”ג לשנת אלף נ“ד לשטרות. הראב”ד קובעכידוע את הזמן אלף נ“ב לשטרות. ועי' ר”א עפשטיין במאמרו על ספר ה“ג עמ' 8. ואולי שמשו דברי מחברנו מקור לראב”ד או שהיה לשניהם מקור משותף. ↩ את זכרו של חכם זה לא מצאנו במקום אחר, וקשה לומר שהוא מכוין לרי“ץ גיאת. הוא מזכירו גם בדף ל”א א‘ בשם ר’ יצחק צאחבתשובות אלגאונים: ואעלם אסעדך אללה אני וגדת תפסיר המעביר עציץ נקובבכרם אם הוסיף מאתים אסור לר‘ יצחק צאחב תשובות אלגאונים וליס הוא לצאחב הדי אלתפס’ פקאל… (=ודע יסעדך אלהים שמצאתי פירוש המעביר… לר' יצחק בעל תשובות הגאונים ואין הוא לבעל הפירוש הזה ואמר…) אךבדף ט‘ ב’ נאמר: וקאל צאחב אלתשובות. בכל אופן נודע לנו שחכם אלוסאני ידוע נתפרסם בזמנו כמאסף תשובות הגאונים. ↩ אמר המאסף לזה ראיתי להקדים הקדמות לפני שאפרש משהו מן המלים של מסכת זו… ↩ ולו הלכנו לפרש את כל חובות השבת ומה שאסור עלינו לעשות בה כלליהם ופרטיהם ופרטי פרטיהם יארכו הדברים ולא יספיק לנו הזמן לפרש כל זה. מפני שנזכרה הבת בשלשים וששה מקומות ויש לה במשנה כ“ד פרק שהן קרוב לספר מספרי התורה. ועל כ”ד הפרקים תלמוד רחב קרוב לגודל התורה. וכלן נצטטם במלים שהן כעקרים ואמהות לכל חובות השבת ולדברים האסורים עלינו בשבת. והירא את האלהים יתברך שמו והיתה לואיזו הבנה שהיא אם ישמע את עשרת העקרים יגיע מהם לידיעת כל החובות של השבת עקריהם ופרטיהם ופרטי פרטיהם. והם אשר נכללו ב“כל מלאכה לא יעשהבשבת”. ואלה הם עשר המלים… ונפרשם אחד אחד. ↩ חסר כאן: והירות, היריה, זריקת כלי וכיו"ב. ↩ הלובש בגד. ↩ נראה לי שכל החלוקה הזאת אינה של המחבר כי אם לקוחה מרס“ג או ר”ש בן חפני וחבריהם. ↩ יש לציין שסדר המסכתות שונה לפעמים מן הרגיל: דמאי, תרומות, שביעית, כלאים, מעשר ראשון, מעשר שני ונטע רבעי. ↩ ברכות ב‘ א’. ↩ פסחים פ"ז י'. ↩ ועי‘ בדברי רס"ג בס’ העבור לר“א ב חייא הנשיא עמ' 59 ואוצה”ג לר"ה עמ' 34. ↩ עי' בתרגום רס“ג לויקרא י”א ל“ט. במקרא כתוב ”וכי ימות מן הבהמה“ ורס”ג תרגם “אלחיואן”. ↩ שבת ס"ד ב'. ↩ שקלים פ"ג. ↩ יומא פ"ו א' ↩ לפנינו: בלא תורה, ועי' בד"ס. ↩ סוכה מ"ח ב'. ↩ וכך הם דרי רס“ג גם בקטע שבסעדיאנא עמ‘ 35 וביסוד עולם מאמר ד’ ט‘, ועי’ אוצה”ג לר"ה עמ' 35. ↩ עי' קדושין ל"ט ב. ↩ שבה אמרה למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך. ↩ וכמו שפירשה הגמ' (ב“ב ס”ח א') בר מחווניתא, והרשב"ם שם: עבד הממונה להגיד ולאחווי תחומי העיר. ↩ עי‘ כתובות י"א ב’. ↩ שם צ"ג א'. ↩ צ"ל: ובעלת המאתים מאה. ↩ וכך פירש גם רס“ג בתשובתו שבש”ץ דף ס“ו א‘ סי’ נ”ב. ↩ קדושין ס"א א'. ↩ ספר התנאים של רשב“ח נזכר בתשובת רב האיי בש”ץ דף פ“ח סי' כ”א. ועי‘ מש“כ מאן, ‘l exts ח”א עמ’ 665 הערה 42. ↩ כונתו, כנראה, דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטיןוקדושין ולא בדיני ממונות, וכך הובא באמת משמו בס‘ האגור דיני אתרוג (ד‘ סדילקאב דף ע"ט ב’), וזוהי גם דעת הרי“ף והרשב”ם, ועי’ בס‘ העיטור, תנאי, ד’ למברג דף י"ב עמ‘ ד’. ↩ ב“ב קל”ט ב'. ↩ שם. ↩ דמאי פ“א מ”א. ↩ צ"ל: צפרא. ↩ שם פ“ה מ”ד. ↩ פ“ה ה”ד: איזהו מנפול דבי ר' ינאי אמרי תשעה פלטרין ועשה נחתומין. תומניא מן דמתומניא וחד מן דתריי. ↩ שם, וצ"ל המנפול. ↩ שביעית פ“ה מ”ב, ולפנינו: במארופות. ↩ שבת פ“ג מ”ב. ↩ שם פ“ו מ”ג, ועי‘ אוצר הגאונים עמ’ 60 סי' קפ"ח. ↩ יומא כ"ה א'. ↩ ערובין פ“ב מ”ה ↩ ועי' להלן פירוש דומה לזה בשם רב נחשון. ↩ ברכות מ‘ ב’. ↩ בכורים פ“ב מ”ג. ↩ שבת פ“ג מ”ג. ↩ שם. ↩ שם פ“ו מ”ו. ועי‘ אוצה"ג לשבת עמ’ 54. ↩ שבת ג‘ א’. ↩ שם ק"ז א'. ↩ תמוה שהשמיט את הצד נחש בשבת. ↩ שם ק"ו ב'. ↩ שם ↩ תשוה“ג ד‘ ליק סי’ ע”ו; שערי תשובה סי‘ מ"ד; ס’ העתים עמ' 43. ↩ וכ“ה בערוך ע' פלם ובכ”י מינכן ועי' בד"ס. ↩ וכ“ה גיר' הרי”ף, עי' פירושו, ובערוך ביקא, ולפנינו פיקא. ↩ אף גיר‘ זו מובאת בערוך שם, ועי’ בד"ס. ↩ לא ידעתי פירושו, ואולי שיבוש יש כאן. ↩ תשוה“ג הוצ‘ הרכבי סי’ פ”ב; הוצ‘ קורוניל סי’ י“ג ועי‘ שם סי’ נ”א; תשובות גמו“מ סי' קצ”ט. ↩ השבועה. ↩ שבועות מ"ה א'. ↩ ) צ"ל: היכי נשבעין שלא בטענה. ↩ לפנינו קצור מן השער הה‘ בס’ משפטי שבועות ד‘ ויניצאה ד’ ה‘ א–ו’ א'. ↩ אולי צ"ל: הסיט. ↩ צ"ל: מר רב. ↩ פירוש הסיט “פתר”, והוא אם נפתחות האצבע והבהן נקרא מה שביניהם פתר, והוא שני שלישי הזרת. הפירוש הזה למר רב נחשון. ועי‘ גם בפירוש הגאונים לס’ טהרות הוצ‘ רי"נ אפשטיין עמ’ 30 ובמקורות שציין שם. ↩ =צהוב הביצים. ↩ אבל איני יודע מי הוא. ↩ צ"ל: הקרסטמילין. ↩ ואמר ר‘ שמע’ (שמעון?) קוראים אותו בארץ ישראלאלפטומי, והיערני ידידי רי“נ אפשטיין על דברי בעל כפתור ופרח פר' נ”ח: “קרוסטמלין אלפרטמי (וכצ"ל) והוא נמצא בארץ כנען לא בבבל”. ועלאגסים פירש שם אלכמתרי, ועי‘ פי’ הגאונים לס' טהרות 140. ↩ יבמות צ“ו א'. וכאן באה הערה חשובה: ”ואם תאמר לא מצינו במשנה מנין חמישית, דע כי זכרונה מובלע בסוף בדרך קצרה, כדרךשמקרא מבליע ואומר: ואהיה מאהל לאהל וממשכן אל משכן". ↩ שבועות מ"ח ב'. ↩ כבר הזכיר אחד הגאונים במה שאמר… ↩ לפנינו: ששים רבוא ספלי טרית לקוצצי תאינים. ועי' ד"ס ↩ צ"ל: ויש טרית טרופה. ↩ עי‘ תשוה"ג הוצ’ הרכבי סי‘ שס"ד, ועי’ מש“כ רי”נ אפשטיין במבואו לפי‘ הגאונים לס’ טהרת עמ' 55. ↩ והשוה את התשובה שנדפסה באוצה“ג לברכות סי' רע”ב. ↩ הוא כנראה ר' יצחק אללוסאני, ↩ סיגנונה של ציטטה זו, וכמו כן של הבאות אחריה, מעיד שאין כאן לפנינו דברים מתשובה של גאון, כי אם מאיזה ספר פסקים. נראה ש“צאחב אלתשובות” אסף לתוך הקובץ שלו גם דברים מספרי ההלכות. ↩ זוהי תשובת רב נטרונאי בתשובות גאוני מזרח ומערב סי‘ קי"ד, ועי’ גם תשובת רב כהן צדק בהלכות פסוקות סי‘ א’, ושע“ת סי' מ”ו וקס"ג. ↩ בגמו"מ: הוי. ↩ התחלת הפיסקא לקוחה מתשובת רב נטרונאי הבאה בתמיםדעים סי' ק"ל. ↩ צ"ל: והיל'= והלכתא. ↩ ערלה פ“א מ”א. ↩ שבת ק"ד ב'. ↩ אבק דרכים במקום שנוהגים לכתוב בו. ↩ ואמר הגאון מי שיכתוב בו חייב, באבק ספרים, אבן שמעפרים בו את הספר. ואמר הגאון ז"ל אם כתב הסופר את סממני הדיו ועף האבק על פני הקרקע ונעשית בו כתיבה באצבעו. ↩ יומא י“ט ב', וצ”ל: עמוד והפג. ↩ שם ל"ח א'. ↩ אמר הגאון היו שערים אלה לבית המקדש והיו מנחושת ולקחום האויבים והטילום לים וצפו על פני המים. תמוה מה שהוא אומר: ואכדוהא אלאויבים, כי לפנינו נאמר: עמד עליו נחשול שבים לטבעו. ↩ חולין קל"ז ב'. ↩ נראה שצ"ל: אלבאחת. ↩ שקצר כבר. ↩ 111 ↩ שביעית פ“ה מ”ט: וכולן בפירוש אסורין. ↩ תוספתא כלאים שם. ↩ והשוה עם ס‘ המפתח לשבת ק"ד א’, וע“ע תשובת רב האיי בגנזי מצרים הוצ‘ אדלר עמ’ 32 ואוצה”ג לשבת סי' רצ"א. ↩ אולי לקוחה פיסקא זו מס‘ המפתח למס’ שבועות י"ב ב'. ↩ עי‘ ירושלמי שם ותוספות לב“מ כ”ח ב’ ד"ה אבן טועין. ↩ פיסקא זו ישנה גם בליקוטי ס‘ המפתח שהדפיס רי"ג אפשטיין בתרביץ II עמ’ 12, ועי‘ הערתו שם עמ’ 380. ↩ לקוטי ס' המפתח, תרביץ II 24 ↩ גם פיסקא זו הובאה בליקוטי ס' המפתח, תרביץ II 12. ↩ השוה את הקטע שהדפיס ר"ל גינצברג בגנזי שכטר ב‘ עמ’ 333. ↩ השוה עם הקטע שהדפיס ע“י מאן בספרו Texts and Studies ח”א עמ' 618. ↩ צ"ל: כל אחד מישראל. ↩ אפשר שפיסקא זו לקוחה מס‘ המפתח לפסחים ס"ד ב’. ואין לדעת אם חבר רב נסים את ספרו גם מס' שקלים ועדיות. ↩ עיין שו“ת ר”א בן הרמב"ם עמ' 119. ↩ העירני ידידי ד"ר ד'. צ. בנט שבגליון ספרו Zur Jüd .־ Arab Literatur הנמצאבספרית האוניברסיטה חוזר ומזכיר פוזננסקי את הקטע הזה ומוסיף: Ob das Hai ist? Wcnn nicht, so könnte das datum das Abfassungsjahr bezeihnen ↩ עי‘ מה שכתבתי בקרית־ספר שנה ו’ עמ‘ 332 ומש“כ ר”ל גינצברג בגנזי שכטר II 201 ועמ’ 636. אמנם במכתב אחד של הגאון רב שלמה בן יהודה (מאן, היהודיםבמצרים, II 134) נאמר שבנו יחיה יושב ושונהלפני רב האיי הלכות גדולות. אבל אין הדבר ברור אם הכונה באמת לספרהלכות גדולות, ואפשר ג“כ שר”ה לימד ספר זה לקצת תלמידים ע“פ בקשתם, אבל קשה לחשוב שיבאר בחלק מיוחד בספרו את המקומות הקשים שבה”ג. ↩ כדאי אולי להזכיר שעוד חכם קדמון בשם דוד, הוא ר‘ דוד ב"ר סעדיה, חבר ספר על ס’ הלכות גדולות, עי' מש“כ עליובק”ס III 295. ↩ אם המלה סלע היא בל' ערבית יהיה פרושה החפצים הנתנים תמורת הכסף. ↩ צ"ל: שלשים ואחד. ↩ צ"ל: סלעה נעשה. ↩ צ"ל: שליש. ↩ נראה שצ"ל: דינר. ↩ תרגום הקטעים מערבית לעברית נעשה ע"י ידידי מר יהושע הכהן חוטר. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43776	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m43776", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43776, "source_edition": " ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "פירוש ששה סדרי משנה לרבינו נתן אב הישיבה", "translator_uris": "", "translators": "" }
"תשובות גאונים" מתוך גנזיו של ר' משה בוטריל בין אלפי התשובות שהגיעו אלינו מגאוני בבל – שאינם אלאאחוז קטן מרבבות התשובות שנשלחו על ידם לתפוצות הגולה במשך ארבע מאות שנה – נכנסו גם קצת תשובות מזויפות. רובן נכנסו לקובץ “שערי תשובה”1 ומעוטן פזורות בספרים אחרים2. חוץ מתשובות נתיחסו לגאונים גם קצת ספרים וקונטרסים שאינם להם, אלאשמחבריהם רצו להתלות באילן גדול ויחסום לגאונים, ויש גם שיחסו להם חבוריםשלא היו בעולם. בין אלה שיחסו לגאונים וראשונים דברים שלא היו ושלא נבראותופס החכם הידוע ר' משה בוטריל מקום ראש וראשון. בפירושו לס' יצירה3 הוא מביא דברים מ“ספר הנקוד הגדול אשרחברו רב אשי בבבל והוא נמצא היום בישיבתנו” (דף מ' ע"ב), ומספר הנקוד “שכתבהרב ר' אהרן המקובל הגדול ראש ישיבת בבל” (דף ז' א‘; כ"א ב’) ומה ש“כתב הרבהמקובל הגדול ר' אהרן ראש ישיבת בבל בספרו הנקרא ספר הפרדס” (דף ז' א; י“בב'; כ”ו ב‘; ל"ג א’; ל"ח א' ועוד). כן הוא מזכיר כמה פעמים את ספר הקמיצהלרב האיי (דף כ“ח ב; ל”ב ב‘; מ’ ב‘; מ"ג ב’) ומיחס לו גם ספר בשם “קול ה' בכח”; הוא מביא גם מה ש“כתב רטרונאי (כנראה ר' נטרונאי)בספר התרשיש” (י"גא'), ובמקום אחר הוא מביא פירוש שנאמר על ידי “רב נחשון ריש מתיבתא בשאלתאדבני בבל”4, וזה הוא רק חלק קטן מן המחברים והחבורים הבדויים שהוא מביא בפירושו לס' יצירה וביתר כתביו. והנה עד כאן חשבנו שבוטריל הלך בדרך הזאת רק בשדה הקבלה, שבה לא היה מהלך יחידי כי הלכו בה גם אחרים לפניו ולאחריו, אולם מסר ליחברי פרופ' שלום שבכ“י הוואטיקאן מס' 441 מצא מאמר פילוסופי משלו שכולומזויף ומביא בו חבורים פילוסופיים שלא באו לעולם, וכן מצא בכ”י מוסאיובשבירושלים קטע גדול מס' בלתי ידוע של בוטריל המלא מאמרי אגדה בדויים. ועתהנראהו בקונטרס שלפנינו כשהוא מוציא מתוך גנזיו גם תשובות שהוא מיחסן לגאוניבבל המפורסמים, תשובות שחותם יד בוטריל טבוע בהן. קונטרס זה בא אלי מידי הד“ר ישעיהו זנה שהואיל בטובולהשאילו לי. יש בו י”ב דפים והוא כתוב בכתיבה צרפתית ממחוז אויניון מאמצעהמאה הט“ז. דפיו מסומנים ממ”ב עד נ“ג. העמוד הראשון בדף מ”ב הוא חלק. דבריר' משה בוטריל מתחילים בריש עמ' ב' ומסתיימים בדף נ“א ע”ב. עמ' א' בדף נ"בהוא חלק ובעמ' ב' מתחילים לקוטי דינים. מלבד שלשת התשובות והפסקים שאנימפרסם כאן המיוחסים לרב שרירא, רה האיי ורב כהן צדק באו בקונטרס עוד שלשהפסקים ותשובות המיוחסים לרב משה, רב נטרונאי (“כתב רב נטרונאי גאוןבהלכותיו”) ורב יהודאי (“כתב רב יהודאי גאון לבני קריהון – במקום קירואן! – בתשובת שאלה”). לא פרסמתי גם אותן כי לא מצאתי בהן הרבה מן החדוש, ומטיבןשל שלש ראשונות נעמוד גם על טיבן של שלש אחרונות. כל התשובות עוסקות בדינו של מבזה תלמיד חכם וכלן מפליגותבעונשו של זה. יש לשער ששאלה זו העסיקה את בוטריל מפני שנמצאו בקהלתו אנשיםשלא נהגו בו כבוד בו בזמן שהוא חשב א“ע ל”אחד המיוחד מסנהדרי גדולה", וכנראה גם למשיח. את רמות רוחו נראה מן המכתב הבא: “האדנא5 אנא משדרנא לכל רבניא דישראל להחזיק בתורת משה6 גולת האריאל מצדחכמתנו המפורסמת הרמה והנשגבה שהבורא ית' נתנה לנו מצד אהבה. אנחנו גוזריםאת7 כל אחי הרבנים שבכל עיר ועיר לשלוח אלכבודנו כל הספיקות שהם מסופקים, כי יש לאל ידנו להתיר כל ספק ממעמקים, ואילא עבדי הכי אנא מזמנא להו קמי קודשא בריך הוא ליום דינא אשר ארזים לאעממוהו8. אני הוא היושב על כסא ההוראות למופתולאות, המפורסם ברבנים זה כמה שנים, והוא באחד המיוחד מסנהדרי גדולה העומדתבלשכת הגזית במקדש הקדוש והמקודש החסיד שבחסידים, כבר נשלמו לו עשרהנסיונות, ליה אנחנו מודים9, ראש תוכני ישראלוגאולת אריאל, משפטיו אמת לגדולי אומות העולם, מי הקשהוישלם10. – משה בוניאק בוטריל”. דרישותיו וגזרותיו של בוטריל עוררו ודאי כמה מתנגדיםחריפים שלגלגו על חלומותיו ועל דבריו. כדי לאיים עליהם קרא לעזרתו את גאוניבבל והוא שם בפיהם דברים מוגזמים על עונשם של מבזי ת“ח. באלפי תשובותהגאונים שהגיעו לידינו אנו מוצאים רק שתי תשובות מקוצרות בענין זה, ואף מהןהאחת היא מפוקפקת מאד11, ואולם ר”מ בוטריל מביא תשובות ופסקים בשפע רב. מקום נכבד בתשובות אלה תופסת הליטרא דדהבא שחייב המבזהלשלם, ומקור הדבר בירושלמי ב“ק פ”ח. קנס זה נהג בספרד הלכה למעשה, כמו שכתבהרמב“ם בפ”ג מהל' חובל ומזיק: “כבר נפסק הדין שכל המבייש ת”ח אפילו בדבריםקונסין אותו וגובין ממנו משקל ל“ה דינר מן הזהב שהוא משקל ט' סלעים פחותרביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכ”מ בין בארץ בין בחו“ל. מעשים היואצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם. ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרים למבייש חייב אתהליתן לו ליטרא זהב”12. ונהג דבר זה גם בדורותהבאים. ונשאל הרשב“א: “בארצנו יש רבנים מצד המלכות ואינן יודעים לקרותכהוגן אם יחרף אותם שום יהודי מה דינו? – תשובה. מי שהוא רב בתורה מי שמחרףאותו גובה ממנו ליטרא של זהב… אבל מי שאינו רב אלא מצד המלכות אינו בדיןזה אלא המביישו קונסין אותו לפי מה שהוא המביישוהמתבייש”13. וכך נהגו בספרד גם בזמנו שלבוטריל, כמו שיוצא משו”ת הריב“ש, ומעשה בת”ח אחד שחרפהו שמעון, “והלך הת”חלאיש אחד מסריסי הגובירנדור ועשה לו שטר מתנה מקנס ליטרא זהב שנאמר שיש לועל שמעון על חרפתו הנז' ושיתבענה לעצמו בדין בפניהגובירנדור“14. אמנם גם בספרד ובארצות המושפעותממנה הבחינו בין ת”ח לת“ח, והריב”ש כותב בתשובה אחת: “ודע לך כי הדייןהנכבד חברך עשה שלא כהוגן באמרו לפקיד שיגבה מן האיש למלך ליטרא של זהב עלהחירופין שחרף אותו ואת אביו, וזה אינו מן הדין, כי אף אם האיש ההוא הואחייב נדוי או מכת מרדות מפני שביזה הדיין הממונה מן הקהל, ויש בקללת הדייןלאו נוסף על קללת שאר האנשים, אבל ליטרא של זהב אינו אלא המבייש הזקן שהואזקן שקנה חכמה, ומפני כבוד התורה ידענו שאין הדיין בגדר הזה, אף אם הואיודע ספר”15. והרא“ש נותן הגדרה כזו לת”ח: “כלאדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, כגון שיש לו עתים קבועים ללמודו ואינומבטלם כלל, ושאר היום כשהוא פנוי שאינו צריך לחזר על מזונותיו הוא חוזר עלהספר ולומד ואינו מטייל בשוקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשיביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא ת”ח, והמביישו משלם קנס המפורשבירושלמי“16. ואולם גדול הרבנים באשכנז, מהרי”ל, שהיה בן דורו של בוטריל, הורה ש“בזמן הזה לא דיינינן לקנוס ליטראזהב מי שמזלזל צורבא דרבנן”, כי “בעו”ה מתמעטו הלבבות והרבה רבנים שאפילוצורתא דשמעתא לא ידעי… ומטעם זה לא נהגינן בשום למדן בזמן הזה דין ת“חדבהדי הוצא לקי כרבא”17. רואים אנו איפואשדרישתו זו של ר"מ בוטריל לקנוס את המבזה בליטרא של זהב היתה מבוססת לפיהנהוג בספרד מזמן קדמון. להוכיח את זיופן של התשובות האלו חושב אני למיותר, ודברשפתים בזה הוא אך למחסור. זיופן מוכח מתוכן, וכל מי שקרא ושנה בתשובותהגאונים ואפילו מעט, יכיר תיכף מתוכנן ומסגנונן – המושפע במדה מרובה מסגנוןהזוהר – שמעולם לא יצאו מעטם של גאוני בבל. יש להשתומם על בוטריל שהכניסלתוכן מאמרים מן הירושלמי, התוספתא, פסיקתא דרב כהנא וכו' שלא היו ולאנבראו, ושמם בפי גדולי התנאים18. לעומת זההמאמרים שהוא מביא מן הבבלי הם כמובן נכונים. וטרם אכלה לדבר הנני להביעתודתי הנאמנה להד“ר זנה שהעמיד לרשותי את כה”י והרשה לי לפרסם “תשובות” אלובדפוס. אמר משה בוטריל היושב על כסא ההוראות, למופת ולאות19 המפורסם ברבנים זה כמה שנים: לא יאילשום בר נש מישראל למימר שום בזיונא ועלבונא ואפקרותא לצורבא מרבנן דהאפורסי שנמג20 האי עובדא דאקראי בטוב איצטריכונא21. אנן תנינן ולא מפיה אנו חיים אביא משותי דרבנן קמאי דפרשי בפשיטא הא מילתא ואין22 בכל פתגם שליחותייהו קא עבדינן, ולאפוכי מאי דנמו לית לן רשותאוהואיל וקודשא בריך הוא יהב לן עדב חכמתא בפרהסיא אנן מחייבינן לאותובי עלכל שאלתא דאיתשל קדמנא23 ולסלוקי הבירא24 מכל בעיא ובהכין כל גבר מההם (?) והאאזיל באורח תקון ולא איתיה באורחא רחיקא ובתורת דין אנא עביד גלויי דעתאבהאי פיסקא. כתב מרנא ורבנא גאון ישראל ר' שרירא בהלכותיו ודין לישניה, היכא דצורבא מרבנן מילט לייט מאן דליתוהי צורבא מרבנן אידך אסור ליהמדאורייתא לאהדורי עליה לוטייא דהא אמרינן בפסיקתא דרב כהנא25 ר' מאיר אומר כתוב א' אומ' אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לאתאור מיכדי כד מילי נינהו ליערביבינהו וליתנינהו אלהים ונשיא בעמך לא תקללאו לא תאור אמאי טרח קרא לאשמועי' לא תאור מכל מקום אפי' שקללו צורבא מרבנןשהוא נשיא בעם אסור לו להחזיר עליו קללתו, ר' יהודה אומר קרא שוייה לצורבאמרבנן שותף דרחמנא דכתיב את ה' אלהיך תירא את לרבות תלמידיחכמים26. ולהכי איבעי' ליה לאינך למנקט בעתותאאילו לטייה קודשא ברי' הוא מי אהדר עלי' אלמא חד טכסיסא ודוגמא אינון. ר' יוסי אומ' אבל דמאי אשתני האי מהאי לגבי האי דינא קרא שוייה עליה קפידא והאבהקפדה תלייא מילתא דהא גלי בחד קרא לא תאור ובאידך קראתירא27. ר' שמעון אומ' דיני' דההוא גבראבצליבה, דקרא קאמ' כי קללת אלהים תלוי, ר' חנינא בן תרדיון אמ' קאי בלאומדאפקיה קרא בלשון לא תאור והוא בר אלקויי. ר' אלעזר בן שמוע אומר אעפ“ישאין אדם מת ומשלם28 דקים ליה בדרבה מיניה, מחייבינן ביה כל כי האי יקרא, דצורבא מרבנן שאני, ודרשינן טעמא דקרא בהאיובהאי לרבוייה אע”ג דלטייא ברישא צורבא מרבנן. במתניתא תנא אי לא הדר ביהבר שמתא הוא ואי בפרהטיא קנאין פוגעין בו, ר' עקיבא אומ' אפי' הדר ביה תוךכדי דבור דכתיב את יי' הוא מגדף29 ונכרתה הנפשההיא מקרב עמה. סבר ר' אבטולמוס למימר דלאו בר שמתא הוא הואיל וצורבא מרבנןלטייא ברישא דהא קא עבר אלפני עור לא תתן30 מכשול הוו מרנני אבנן אבתרי' א“ל ר' ישמעאל משום דאתוןממולאי31, אמריתו מילי מוליאתא32 הא רחמנא שוייה צורבא מרבנן לשותפיה דכתיב את יי' אלהיךתירא את לרבות תלמידי חכמים ליראה, וזה פסול שאינו חוזרלהכשרו33, ורמינן עליה גודא רבא34 וקנסינן ליה בממוניה בליטרא דהבא והכל לפי כבודו. קהלא קדישא דירושלים35 אמרו איניש דבזייה לצורבאמרבנן לית ליה חלק טוב בעלמא דאתי שנ' דבר יי' בזה ואת מצותיו הפר הכרתתכרת הנפש ההיא עונה בה, שתי כרתות למה36 חדלשוייה בשמתא ואידך דמקבלא נפשי' דינא דגיהנם. אמר מר רמינן עלי' גודא רבאמאי גודא רבא שמתא מאי שמתא הכי תרגימו שם מיתה37, וקנסינן בליטרא זהב, מאי קרא דכתיב בית רשעים ישמד ואהל ישריםיפריח, סרסהו ודרשהו38 ובהכי רשיעא לית ליה לאבעוטי39 דחיובי מחייב. תני' כותי' ר' אומרהחמיר הקב”ה בכבודם של חכמים דכתיב דבר יי' בזה ואת מצותו הפר, את לרבותת“ח, והמבזה חכמים אין לו חלק לעוה”ב, ולא זה הדרך בלבד מוציאתו מידיעבירה40 עד שיהיה בנדוי וישלם לו בשתו ליטראאחת זהב דכתיב בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם, פי' י’היה ש’כרול’יטרא מ’זהב, וזו מדה אחת מל“ב מדות כדאמרי' בבריתא של ר' אליעזר ב”ר יוסיהגלילי מניין שדורשין גימטריא בהגדה אם להשבון הרי הוא כבר נאמ' שמנה עשרושלש מאות אליעזר, ואם לתמורת האותיות הרי כבר נאמר לב קמיכשדים41 ומנין שלשון נוטריקון בהגדה ת"ל אברהם, אב המון גוים, כרמל רך מל42 דבר שהוא רך ונמלל ביד, והוא קללני קללה נמרצת נואף מואבי רוצח צורר תועבה43. ובתלמוד ארץ ישראל בנוסחת דמשק44 אמרי' ר' יהושע בן חנניה אמר יכל אנא למנסב קרא את יי' תירא אתלרבות ת“ח. צא ולמד מי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתובמדבר ביראת המקום אף כל ביראת המקום. כתיב הכא ונוקב שם יי' מות יומת וכתובהתם אשר נקבו בשמות מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ר' ינאי אמר כתוב ואהבת אתיי' אלהיך לרבות ת“ח אהבת ת”ח כאהבת המקום ואהבה גדולה מיראה מאן דרחיםחבריה לא בעיט ביה לא לפניו ולא לאחריו, אמ' ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמראקרא אמר ועבדתם את ה' אלהיכם צורבא מרבנן בני מתא איבעו ליה לשמשאיתי‘45, ואי לא עבדי הכי קא עברי אדאורייתא, ר’ דוסא אמר צורבא מרבנן שאני ואתני ביה קרא למימר ואתו תעבוד, ומאן דלא בעילאהנויי ליה כל דכן היכא דהוא ליה קטגור קא עבר אקרא ובו תדבק, והא איכפלתנא למימר הכי ולדבקה בו מכל מקום. תניא ר' מאיר אומר ולדבקה בו וכי אפשרלאדם לדבק שכינה והכתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא אלא הדבק בחכמיםובתלמידיהם46, ואי לא לא קאי באריכות ימים שהרי אומר עליו ארור שזה גדל ארור שזה ילד47, והא אמ' קרא ומקלל אביו ואמו מות יומת48, ר' חייאב“ר חנינא אמר קרא קאמ' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, קרי ביהומקדשי49, ותלמידי חכמים אינון מקדשין יקראדקודשא בריך הוא, ומה שמירת שבת לעולם אף מוראת מקדשי לעולם, ואי לא צייתוליקורי ת”ח עליהם ליתן את הדין, והיינו דכתיב ואם בחקותי תמאסו ואם אתמשפטי תגעל נפשכם אלה ת“ח50 המלמדים חקותומשפטים בתורה לרבים, לבלתי עשות כל מצותי זו תורה שבע”פ להפרכם את בריתימה שגזרתי51 ברית עם החכמים באת יי' אלהיך תיראאת לרבות ת“ח, ר' אחא אמ' מפקרי רבנן אין להם שכר בעולם הבא שנ' אף אניאעשה אין עליכם שכר הבא52. זאת לכם אלו ת”ח53 שכל אחד מהם הוא מלך דכתיב בי מלכים ימלוכו. ר' חלבו אמר מן דנם דברים54 של קלון לצורבא מרבנן קופריה55 שרוי בצערא וקנסי ליהבליטרא דהבא אע“ג דשמתי' ליה הדא הוא דכתיב יבשו ויכלו שוטני נפשי יעטוחרפה וכלימה מבקשי רעתי וכדר' אבהו חרפה זו שמתא כלימה זו קנסא דליטרא זהב, ובתוספתא אמרי' ונשיא בעמך לא תאור ר' יוסי בן משולם אומר אין נשיא אלא מישהוא נשיא בתורה ומה ת”ל והלא כתוב לא תקלל חרש56 אלא לעבור עליו בשני לאוין. ר' דוסא בן חכינאי אמר הרי הוא אומרואתה תהיה לו לאלהים ואומ' אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור לעבור עליובשלש־לאוין. ר' אומר ת“ח עוסקים בבניה של עולם ולהכי אקפיד קרא ביקריהולרבויי עלייהו בעשה ולא תעשה דאמר קרא את יי' אלהיך תירא את לרבות ת”חליראה, ודוגמא דקודשא בריך הוא מה קודשא בריך הוא אי לטייא מברכיניה כךצורבא מרבנן די מילט לייט שום בר נש אידך אסיר ליה לאהדורי עליה. ר' שמעוןבן יהוצדק אמ' אתון מהכא מתניתו אנן מהכא מתנינן לה ירא את יי' בני ומלך, ורבנן איקרו מלכי57, דכתיב בי מלכים ימלוכו. ואי קא פקר לרבנן וקא נהיג בהו בזיונא מיבעי ליה לנדויי לאלתר ולא לשהויי, מ“מ58 הא כתיב בתריה כי פתאום יקום אידם59 והוא בארור. תנא דבי ר' ישמעאל גבראדלייט צורבא מרבנן אע”ג דלטיי' צורבא מרבנן ברישא הוא בארור, הוא בשמתא שנ' מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך, ואין אביו אלא הקב“ה60 ואמו רבנן. ר' יוחנן הסנדלר אומר אי צורבא מרבנן לא חייש לבזיונא61 אדאורייתא ועליו נאמ' כי דבר יי' בזה. ר' אלעזר בן שמוע אומ' מפניה עומדין מפני לומדיה לאכ”ש62, הא מצטרכי בני אינשי ליקורי רבנןדאלימי. ר' נחמיה אומ' בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש ת“חלא כ”ש. ר“ש בן עזאי אומ' ולא תחללו את שם קדשי מי שמשים בפי הבריות שםקדשי, ואיזהו זה ת”ח ואם חללו בר שמתא הוא, ואין הקב“ה מקפח שכרו שאין לוחלק בעוה”ב. וליטרא דהבא קנסי' ליה לקיים מה שנ' חיל בלע ויקיאנו מבטנויורישנו אל. ובירושלמי אידך גרסינן בפרק החובל בחברו, חד בר נש אקפיד לר' יהודה בן חנינא אתא עובדא קומי ר' שמעון בן לקיש וקנסי' חדא ליטרא דדהבא. הילכך אית לן לאחמורי בעובדא דדין כדעביד ר“ש בן לקיש, וליכא לערעורי וליכאלאקשויי מי הא63 דבסיפי' אמ' ר' יוסי הדא אמרההמבייש את חברו בדברים פטור דר' יוסי לא איירי אלא במאי דתנא תונא התוקעלחברו וכו' וצורבא מרבנן אינו חברו64 והא חזינןדכתב קרא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ותניא אפי' נראה בעיניךמה שמראין על ימין שהוא שמאל שמע להם65. והאאמרינן בירושלמי דסנהדרין פ' חלק בעלי אסופות דברים שנאמרו באסיפה וכו' נתנו ברועה אחד אמר הב”ה אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך לא יהי' בעיניךכשמעו מפי קטן אלא כשמעו מפי גדול. ולא כשמעו מפי גדול אלא כשמעו מפי חכםולא כשמעו מפי נביא. ולא כשמעו מפי נביא אלא כשמעו מפי רועה ואין רועה אלאמשה כמה דתימא ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלך מים את רועה צאנו איה השםבקרבם את רוח קדשו, לא כשמעו מפי רועה אלא כשמעו מפי הגבורה. נתנו מרועהאחד ואין אחד אלא הקב"ה כמה דתימר שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. והואיל ונפק מפומהון דרבנן דמאן דמבזי צורבא מרבנן להויבשמתא ובקנסא דליטרא דדהבא אנן שליחותייהו קא עבדינן עבורי לא עברינן עלמילהון והכין כתבי רשואי66 ורבנן קשישי מינן מאן דעבר אדרבנן אפי' במלתא קיטא67 מקרי עבריינא ורשאי כל אדם להונתו בדברים כדאמרי' במדרש68 לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מכאן מאן דעבר אדרבנןשרי למקרייא עבריין. ומניין שאם הונה אותך שאתה רשאי להונותו ת“ל עמיתךכיון שהוא הונה אותך הרי הוא עבריין ואינו עמיתך בתורהובמצות69, והמוסר חברו ביד גוים אפי' על עסקי ממון נקרא רודף70 מהאי טעמא דכיון שלא יעמיד עצמו על ממונו יהרגוהו א”כ להרגו מסרהו, והיינו דתנן71, המינין והמסורת מורידין אבל לא מעלין, ואיתא בב“ק72 ר' כהנא שמטיה לקועיה לההוא גברא דבעו לאחויי תבנא דחברי' ומאן דלט אבירי73 דהוא עבריין אפי' בעברה אחתולא עשה תשובה אפי' חובת לאו לית בי‘, דהא אמרי’ בכמה דוכתיבתלמודא74 בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך לא תאורשאינו עושה מעשה עמך תאור, ואין לעשות בזה לפנים משורת הדין כדאמרי' באלומציאות75 תני רב יוסף והודעת להם זו בית חייהם, פי' בית המדרש, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים, בה זוקבורה, את המעשה זה הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, בכל כי האי גונאדאיתא לאלומי דינא דאורייתא לא צריך76 לרחומיוגדול כחן של ת”ח העוסקים בבנינו של עולם ועוסקים בתורה ובמצות, כדאמרי' באבות דר' נתן77 ר' עקיבא אומר המדבק לעוברעבירה אעפ“י שאינו עושה כמעשיהם מקבל שכר כיוצא בהם והמדבק לעושה מצוהאעפ”י שאינו עושה כמעשיהם מקבל שכר כיוצא בהם, בא וראה דגדול כבוד החכםכדאמרי' בירושל' ז“ל78 הא אלפן ר' ארבע אמות לחכם א”ל אין ישיבה לפני הר סיני79. ובמס' יומא80 אמרינן אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בריוחאי כל ת“ח שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו ת”ח, והתניא הנעלבים ואינם עולביםוכו‘, לעולם דנקיט ליה בליביה, ומקש’ והאמר רבא המעביר על מדותיו מעביריןוכו' ותרצינן ההיא דמפייסינן ליה ומיפייס אבל היכא דלא מפייסינן ליה צריךלמנקיט בליבי' דצריך לי' לאקפודי על יקר אוריתא ומנקט עלה, כדאמרי לעניןקימה81 אי לא תורה כמה נחמן אנא82 איכא בשוקא, כי מפני ענותו היה אומר אין אתם עומדין מפניאלא מפני כבוד התורה. ואף צורבא מרבנן אי בני אינשי מבזו יתי' ומחיל איהוקא מבזה אוריתא דהא אידך דבזייה לא חייש ליקר אוריתא, לפיכך אם אינו נוקםונוטר נעשה כמבזה התורה ואינו ת“ח, וליכא לאקשויי עלן והא אמרו במגילה בפרקבני העיר83 מימי לא עלתה קללת חברי על מטתי כיהא דמר זוטרא חסידא כי הוא סליק לפורייא אמר שרי ומחיל ליה לכל מאן דמצערןלי, איכא לתרוצי איהו לא הוא מחיל ברם צערא דגופא אבל יקרא דאוריתא לא הואמחיל אלא הוא מנקיט ליה בליביה, וקא חזינן במדרש מלאכי ר' יהושע בן לוי אמרת”ח דלא קפיד לההוא פלניא דבזויה קיים אנפשיה האי קרא אמרתם שוא עבוד אלקיםומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני יי' צבאות, וכתו' בתריהועתה אנחנו מאשרים זדים וכו' מאי תקנתי' תלמידי חכמים מההוא מתא לעויילעו84 חד לחד ונדויי הלא דעבד לקנא לת“ח שנ' אזנדברו יראי יי' איש אל רעהו, וכתו' בתריה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ביןעובד אלקים לאשר לא עבדו, וכתו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, ר' מנא אמ' הא כתו' אם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי, אמר יי' צבאות ושלחתיבכם את המארה וארותי את ברכותיכם וכתו' ונושאי' פנים לתורה. הלכך ליכאלספוקי כלל בההיא פיסקא ולית רשותא לשום רבא דעמא לשמוטי85 נפשיה מהני מילי דאינון מילי ספיני86 ואתלו באשלי רברבי87 והא אמרי בתלמוד88 מים ראשונים מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. ע”כ לשון, רבינו שרירא גאון ז"ל בהלכותיו. אמר משה בוטריל היושב על כסא ההוראות למופת ולאות המפורסםברבנים זה כמה שנים כתב ר' האיי גאון ז“ל בתשובת שאלה וז”ל אנן דיינינןבמתיבתא דבגאדיר89 גבר דשדי קלא לביזויי צורבאמרבנן ואפי' במילי וכל דכן בעובדי מחינן ליה בסילווא דלא מבעדמא90 וכל היכא דאיתא עובדא בסהדי ואתו סהדיוקא אסהידו קמן בבזיונא דבזייה ההוא גברא לצורבא מרבנן לאלתר מכריזין ליהבההוא סילווא בפומבי לא בצנעא כדי לטפויי ליה קלנא91 ואי לא עבדינן כי האי דינא לההוא פלניא אנן גרמינן לבזיונא דרבנןדאינהו קא עסקי באוריתא וכדי למעבד סייג לאוריתא אנן מחייבינן וכל בי דינאוכל רבא דעמא למעבד הכי ולמידן האי דינא כי היכי דלא יהוון פריצי ורשיעיבישראל, ואמטו להכי דאית עליה דההוא פלניא מלוגא דשמתא92 לא אמרי' דיו, ברם קנסי' ליה בלטרא דדהבא משום בזיונא דעבדלצורבא מרבנן, דהא תלתא תגי רביעי בישראל93, ואינון תגא דאוריתא, תגא דכהנותא תגא דמלכותא. ותגא דאוריתא סגיא ביקרמכלהון דקרא קא אמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק ותו בי שרים ישורו, ורבנן איקרי מלכי והא קאא חזינן במילי דרבנן דקאמרי הכי94 ת“ח קודם לכ”ג עם הארץ דכתי' יקרה היא מפנינים מאי קאמ' יקרה היאמכ“ג שכינה95 לפני לפנים, והואיל ואיתמר בת”ח בי מלכים ימלוכו מאן דצריד96 בתר97 אוריתא ועליהם נאמר כי דבר יי' בזה ואת מצותיו הפר. בכןגברא דבזי צורבא מרבנן בתלתא דיני מתדן, שמתא וקנסא דליטרא דדהבא, ולית ליהחלקא בעלמא דאתי98 והיכא דאיהו אמיד שלומי משלםלאלתר האי קנסא דליטרא דהבא ומיהבא יהבינן ליה לצורבא מרבנן. והכי שודאדדייני בכל אתר, ובי דינא דלא צבי למקנסי' בההוא קנסא קרינן לי' בי“דטועין99 ובי דינא דשפילי100, ובדוכרן פתגמא דהוא באנפנא דאיתרמי מילתא בחד בר נשמבגאדיר101 גם מילי דבזיונא לעלבונא לצורבאמרבנן באפי סהדי ואתו סהדי ואסהידו קדמנא עובדא היכי הוא ואשתעא מילימוליאתא דקא אמ' ההוא גברא לצורבא מרבנן ואנן שלחנא לההוא פלניא דייתי לקמןואתא לאלתר רמינן שמתא, ותו קנסי' ליה בליטרא דהבא ויהבינן ליה לצורבאמרבנן וקרינן עלי' האי קרא יכין רשע102 וצדיק ילבש, פי' יהיה ליטרא בזהב שכרו103, ובהאי גונאמינח ניחא מילתא, ובנוסחא רויחא דירוש' גרסי במס' שבת פרק מישהחשיך104 ר' יוסי קאמר לא יאי לשום דיינאלרחומי על בר נש דגזים וקליל צורבא מרבנן ואפי' במילתא קיטא, ומיבעי לןליקורי אוריתא ומגו דממוניה עדיף ליה מנפשיה קנסי' ליה בממוני' ליטרא דהבאובפומבי כי היכי דליפוק קלא במתא, ר' יהודה אומ' אף שדינןעליה105 דשמתא כי היכי דליחזון אינן וקבילועלייהו הרמנא דמלכא דקרא שויא כמלכותא דכתיב בי מלכים ימלוכו תניא ר' עקיבאאומר צורבא מרבנן106 כל יומא בכסא דמוקרא107 השתא לסביר בבסירותא108 דבר נש דלא אריך אין מרחמין בדין ואיכו השתא טב רמינן109 עליה בשמתא וקנסא דליטרא דהבא דכתי' הןצדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא, ושארא מירתותי מרתית. וכל דייני איבעילהו למידן הכי ולא לאפיך מיפך ולית להו לאשתמוטי, ובשמתא וקנסא אין לך מחאהגדולה מזו110 וכל אחד יהיה זריז וזהיר שלא לבזות צורבא מרבנן ובלאו הכי לא הויא מחאה111. ומקנסא דליטרא דהבא לא מגבינן112 ליה מידי ולא כלום, ומאן דנכי ליה אפי' כדי ריבעא דפרוטה אין רוח חכמים נוחה הימנו דשאני האיגבר רשיעא דאדעתא דנפשי' אזיל ומאי דאפסיד אפסיד וזה פרשלמיתה113, וכיון דהאי ליטרא דהב הוא זכות לצורבאמרבנן קנסי' האי רשיעא דבזייה אפי' שלא בפניו, כדאמרי' בתלמודא114 כיון דזכות הוא לו זכין לו לאדם בין בפניו בין שלא בפניו ואינו115 השתא קודשא בריךהוא האי צררא דדהבא אתפסי' וקנה להני זוזי דליטרא כל היכא דאיתנהו ומוציאיןאפי' מן הלקוחות, דרבנן הא אישתנו לעלוייא משאר בני אינשי, דאסיר כל פרנסאדעמא למרמא טונא וכרגא אדרבנן, והא אמרי116 אמ' רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ושרו לי תגראי ברישא דכתו' ובני דוד כהני' היו מה כהן נוטל חלק בראש אף ת”ח נוטל חלק בראש ותו אמר רבאשרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא, פי' מס המלךדכתיב מנדא בלו והלך וגו' ואמ' רב יהודה מנדא זו מנת המלך בלו זו כסףגלגלתא והלך זו ארנונא, פי' מנדא מתנה כמו לכל בנות יתנו נדה, וכמו ואת נתתאת נדניך, שהם לשון מתנה, בלו הוא מה שחשב המלך בלבו117 שכל אחד ממלכותו יפרע בשנה כסף לגלגלת, העשיר לא ירבה והדל לאימעיט, והלך זו ארנונא פי' שיש למלך מס בעדרו ליטול העשור או החומש, וא“כבזה יש לו שותפות עם המלך, וארנונא הוא לשון שותפות118 כדכתו' כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי ודגמתו ארנונאדפ”ק דפסח ראשון119 ותו אמר רבא120 שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דבי נורא אנא ולא יהיבנא כרגא ובי נורא פי' ע“ז121, אבל צורבא מרבנןכונתו בשביל התורה הנקראת אש דת שנ' מימינו אש דת למו. מיהאי גירס' דאיכא' במס' נדרים פרק קונם יין סלקא אליבא דרבנן קמאי ובתראי דצורבא מרבנן פטורלפרוע במס המלך בכל מקום אפי' יש לו אלף אלפים תרקבא דדינריזהב122, ופרנסא דציבורא דשקיל מיניה מידי בלאדעתיה אהניא(?) עבד ואיתיה בפורץ גדר ישכנו נחש כי הנה עובר על דברי חכמיםוכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה123, פי' שמתא, הילכך צורבא מרבנן שאני דלאו בכלל שאר בריות הוה, ואע”גדשקלי‘124, לא שקלי מרבנן כדמוכחא לן הא מילתאמצורתא דגמ’ בפרק השותפים ותו חזינן שכן ות“ח ת”ח קודם קרוב ות“ח ת”ח קודםכדאיתא בפרק המקבל125. וצורבא מרבנן דעשיק כל יומיה באוריתא שאני כדגרסי' במגלה126 אמר רבאא“ר יצחק ב”ר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותןשנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש אליהן. ותו אמרי' בדוכתי אחריתי פ' שורשנגח: תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורהכיון שהגיע לאת יי' אלהיך תירא מיד פירש אמרו לי' תלמידיו כל אתין שדרשת מהתהא עליהן א“ל כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר”עולמד את יי' אלהיך תירא לרבות ת“ח127. בכן כלדחמי האי בזיונא דצורבא מרבנן מיחייב למימר לרבא דעמא ניתי' מר ונשמתי‘. ועל זה נא’128 מצוה לשמוע אל דברי חכמים. והא אמרינן בפרקא קמא דקדושין129 כל העושה מצוה אחתמטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, ובהאי קנסא אמרי' כחב”ד יפה ושום בני אינשי אינם יכולים למחות. ואמינא אנא קים לי בגוה דמילתאשפיר דלאו אורח ארעא לזלזולי בת“ח וכדו אמרי' לצורבא מרבנן לך זכה במקחך, וכל נכסוהי דהאי פלניא אחראין וערבאין לההוא קנסא, ואמטו להכי מכריזין מעשהדההוא פלניא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדי למחויי להני רשיעי מישראל דחציפילצורבא מרבנן ואי לא מחינן הקולר תלוי עלי' ובהדיא חזינן עובדא בהכי כדאיתאבירוש' דפרק החובל חד בר נש איקפד לר' יהודה בן חנינא אתא עובדא קומי ר' שמעון בן לקיש וקנסיה חדא ליטרא דדהבא, וקא אמרי' בכל דוכתא הכי, והא אמרי' פרק שני דפאה בירוש' ר' זעירא בשם ר' שמואל אין למדין לא מהלכות לא מהגדותוכו' ר' חגי בשם ר' שמואל אין למדין מן ההוריה הכל מודים מןהמעשה130. והואיל והאי מילתא מלאכת שמים היאברירנא לה בפשיאטא ואתון דשמיע לכון תוקף דין פתגמא חושו ליה. וליכאלערעורי ולספוקי כלל עכ”ל רבינו האיי גאון ז"ל בתשובת שאלה. אמר משה בוטריל היושב על כסא ההוראות, למופת ולאות המפורסםברבנים זה כמה שנים, כתב מר רב כהן צדק גאון הישיבות בפסקיו וז“ל אנןנהגינן בכל אתר למיתן קנסא דליטרא דדהב לצורבא מרבנן היכא דאיכא תרין סהדידמסהדי בגנאי דנם לי' גבי חד מעלמא ומפקינן האי סברא מיהא כדאמרי' בירושלמיבפרק החובל חד בר נש אקפיד לר' יהודה בן חנינא אתא ההוא עובדא קומי ר' שמעון וקנסי' חדא ליטרא דדהב. ובנסחא עתיקא מפום רבנן קשישי גרסי הכי אתאעובדא קומי בי דינא דר' שמעון בן לקיש ושמתיה וקנסי' חדא ליטרא דדהב, ומגודנפקא האי קנסא מפום בי דינא דר' שמעון בן לקיש לשום רבא דנהיג ברבנותיהבהאי זימנא לא כל כמינה לאפקועי שעבודא דמשתעביד ההוא גברא דנם בזיונאלצורבא מרבנן, ומיבעי ליה לאחזוקי בהאי דינא מחמת בני אדם פרוצין המצוייןבזה הזמן ולאו כל כמינייהו לאחזוקי בהאי דינא מחמת בני אדם פרוצין המצוייןבזה הזמן ולא כל כמינייהו לאחזוקי נפשייהו בפריצי למימר לצורבא מרבנן דבריםשל קלון. ורבא דעמא דאותיב קירא באיניה131 כדי לרחוקי נפשיה מהאי שודא אנא אמינא עליה אפכו לכורסייה132 ואכסוה שערי133 כי במקום הזה הורעכחו. ובמתיבתא הוה דייני השתא דגבר מסכינא דלא אמיד דמר שום גנאי לצורבאמרבנן כייפינן ליה בשוטי עד דייתי לקמיה צורבא מרבנן דלשתביק חוביה במטותאמיניה, ואי אקראי עובדא בסהדי בתר דשמיע לן תורף סהדותייהו לאלתר משמטינן (!) ליה ולא שבקינן ליה. ואי אמיד איהו עבדינן ליה טפי דקנסי' ליה בליטראדהבא לאפרועי לאלתר. אבל הכא דלא אמיד לא מפקעינן לשעבודיה מיניה דהא תנינןבהדיא בפ' הכותב134 ר' עקיבא אומ' אין מרחמיןבדין. ואפי' הוא כושל רמינן עליה האי קנסא למימר דאי איתרמי ליה מלתא דצרריאתפסיה מיתחייב לאפרועי האי קיצתא ומוציאין מזה ונותנין לזה דצורבא מרבנןהוא מקום שיפה כחו, והא אמרי' בפ' הכותב135 אתו שני טובים136 שכן ות”ח ת“ח קודם קרוב ות”ח ת“חקודם. והיכא דליכא למיקם במלתא בסהדי לא קנסינן ליה בהאי דררא דממונא אע”גדנם צורבא מרבנן דההוא פלניא עשה שלא כהוגן. ברם אי איכא סהדי כד אקראימילתא מהדרינן ונחתינן אנכסיה ומפקינן מיניה בעל כרחיה וצורבא מרבנן כי קאטריף בדין קא טריף137. והנך דבזייה לצורבא מרבנן אי איתיה במתא איבעי ליה למירת138 לבי דינא ואילא איתיה במתא משדרינן ליה שליחא דייתי קמן ואי לא בעי למיתי ידו עלהתחתונה דהפקר ב“ד הפקר139 כדאמ' קרא וכל אשר לאיבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו. אי נמי אלה הנחלות אשרנחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכו‘, והא אמרי’ בתלמודא140 ר' אומ' הללו דברי תורה ואין דבריתורה צריכין חזוק והללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חזוק הואיל וקדימוב”ד ופסקו מה שפסקו פסקו. וכיון דשמיע לן מפום סהדי בזיונא דקאמ' האייךלצורבא מרבנן אזדקוקי מזדקקינן ליה ויהבינן ליה איצצא141 דהייא שמתא ומשמתינן ליה לאלתר ולא משרינן דאחזוקי סהדי בשקרי לאמחזקינן וקנסינן ליה בליטרא זהב מחמת כסופא דעבד ליה לצורבא מרבנן כדאי' במדרש142 ר' אבא אמ' דברי תורה נמשלו לזהב דכתי' הנחמדים מזהב, והזהב הוא צהוב ומתרגמי' סומק143, וצורבא מרבנן דקבל עולבנא מיניה אזיל סומקא ואתי חורא144. וזו היא מדה כנגד מדה לפיכך ילקה בזהב. פי רשעים תהפוכות, הדאהיא דכתי' עושר וכבוד הון עתק וצדקה, וכתי' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהםאמלא א' אבד מ' מזהב ל' ליטרא א' אחת. ויפרענו עד פרוטה אחרונה וכייפינןליה ויהיב לה על כרחיה. ולא צריך לשום בר נש לאפוכי בזכותיה וכל רבא דעמאדלא אפיך בזכויה דההוא פלניא אנן מקלסינן ליה וקרינן עליה שפתים ישק משיבדברים נכוחים. וכל היכא דליכא סהדי דמסהדי היכא הוא עובדא לא מהניא טענתאדצורבא מרבנן מידי. אבל אי מאיימינן איומי לאידך ואיהו קא מודה מנפשיהבאפיה בי דינא כיון דאסהיד אי בעי מהדר לא מצי הדר ביה כדקי“לבשבועות145 כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבלחוץ מב”ד נם היכי הוא עובדא קמי דאתשיל בבי דינא אם בא לחזור חוזר דמצילמימר משטה הייתי כל היכא דלא הויתי קדם בי דינא146. והא תנינן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על אותועון147. בכן אסור לכל דיינא לחנופי ההוא רשיעא דנם דברים של קלון לצורבא מרבנן כדאמרי' במס' סוטה148 כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' אומ' לרשע צדיק אתה יקבוהו לאם, ואין קב אלא קללה שנ' מה אקב לא קבה אל. ואין לאם אלא עוברין שנ' ולאם מלאם יאמץ. ואמור נמי כל עיר149 שיש בה חנופה מאוסה כבדה150 שנ' כי עדת חנף גלמוד. וא“ר שמעון בן אלעזר151 מיוםשגברה אגרופה של חנופה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים. ואמור נמיבאגריפס152 וכשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך אישנכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אגריפס אל תירא אחינו אתה ובאותה שעהנתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. ובהלכות דרך ארץ153 אמרו אל תאמר אחניף למה שיאכילני וישקני מוטב תתבייש מעצמך ואלתתבייש מאחרים ואל יבישך פיך ואל יכלימוך שפתיך. ובירוש' גרסי' הכי154 דרוקא דמלכא155 קא עבר אפתחא דחד רבא ועבדי ביתיה לא טרקו גלי עייל לביתיה שקלספסירא וקטיל לרבא ושביק הנך. ר' חזקיה ור' יוחנן אמרין מאי האי הוומצטערין רבנין משמשא למטולא ומטולא לשמשא156 בדקוה ואשכחוה דההוא רבא חנך בדינא חד יהודאי רשיעא אמרין הכיפתר קרא ולא תחניפו את הארץ הוא הדיין שמחניף את הרשע. אלמא אסיר לכל רבאדעמא לחנפויי רשיעי וקרא קאמ' לא תגורו מפני איש. ואי עביד דינא מההוארשיעא דשדא קלא דעולבנא לת”ח הוא מזכה את הרבים. והא אמרי' במס' שמחות157 כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידווכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזכה את הרביםזכות הרבים תלויה בו שנ' צדקת י“י עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיאאת הרבים חטא הרבים תלוי בו שנ' על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיאאת ישראל וכו' דורשי חומרות158 אומרים ונתצתם אתמזבחותם אדם שמחטיא את חברו ומטהו מדרך החיים לדרך מות לא כל שכן. והרגת אתהאיש והבהמה אם אדם חטא159 מה חטאה הבהמה אלאלפי שבאת לאדם תקלה על ידיה לפיכך אמ' הכתו' תסקל ושלא תהא הבהמה עוברתבשוק ואומרים הרי הבהמה שנהרג פלוני על ידיה. והלא דברים ק”ו ומה אם בבהמהשאין לה לא זכות ולא חובה אלא שבאת לאדם על ידה תקלה אמ' הכתו' תסקל זהשגורם להחטיא חברו ומטהו מדרך חיים לדרך מות לא כל שכן וכו' וכן הוא אומ' אבנים שלמות תבנה את מזבח י“י אלהיך. והלא דברים ק”ו ומה אבנים שלא רואותולא שומעות ולא אוכלות ולא שותות על ידי שמטילים שלום בין ישראל לאביהםשבשמים אמ' הכתו' יהיו שלמות לפני, בני תורה שהם כפרה לעולם לא כ“ש שיהיושלמים לפני המקום. הילכ' אית לדיינא למידן כהלכתא. בכן אנן מיחייבינן למיחשלעולבנא דעבד האי לצורבא מרבנן ואמטו להכי דייני דנהיגי כהוגן וכשורהמוציאין מזה ונותנין לזה. והאי תקנתא מתעבידא כי היכי דצורבא מרבנן מיפייסושום אינך לא אתי לאסתריכי160 למימר שום גנאילצורבא מרבנן ואדהכי כל בר נש יהא צבא לעסוקי באורייתא ביממא וליליא וישבזה מפני תקון העולם ובלאו הכי איכא קלקולא. ואי קא צוח האי רשיעא מהאיקיצתא דקנסא דליטרא די דהב לא משגחינן ביה כי היכי דלא לשתמען מלי ונותיבקירא באונין. וכדי ליפות כחו של ת”ח דקא עסיק באוריתא מפקינן ההוא קנסאמתותי ידי דרשיעא. וקא חזינן דצורבא מרבנן אשתני דיניה משארא כדאמרי' בגטפשוט161 גבי ההוא גברא דהוא חתים עלויה רבא בררב חנין אתא לקמיה דאביי וכו' אמ' אביי אע“ג דאמור רבנן כיון שהגיד שובאינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. בר מדין הא אמרי' בבבא בתראבפרק השותפין162 רב חנין בריה דרב חסדא שדאארבנן כרגא א”ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאוריתא ואדנביאי ואדכתובי. אדאוריתא דכתי' אף חובב עמים כל קדושיו בידיך אמ' משה לפני הקב“ה רבונו שלעולם אף בשעה שאתה מחבב את האומות יהו כל קדושיו בידיך. והם תוכו לרגליךתני רב יוסף אלו ת”ח שמכתתין את רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמודתורה. ישא מדברותיך לישא וליתן בדבורו של מקום. אדנביאי דכתי' גם כי יתנובגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמ' עולא פסוק זה בלשון ארמינאמר אם כלם יתנו בגוים עתה אקבצם, ואם מעט ויחלו ממשא מלך ושרים. אדכתובידכתי' מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהום. מנדא אמ' רב יהודה זו מנת המלך. בלו זה כסף גלגלתא והלך זו ארנונא, מיהאי מימרא פסקי רבנן קשייש ודוקנישת“ח פטורים לפרוע בשום גוביינא דממונא והילכך מאן דרמא כרגא על רבנן ואפי' כל דהו בר שמתא הוא ומלוגא163 דלוטא עליה. והאחזינן דקאמרי כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה פי' שמתא. ובירוש' אמרי‘164 ר’ יודן בר הוא אמ' בר נש דהוא צורבאמרבנן אמ' בגין דהוא צורבא מרבנן לית לן רשותא לאגבויי מיניה. ואינון אמריןליה והא קא עתיר אמ' לון כדון אנא ידע דאתון בעין אנא דחיל דקרא שווייה לכןהדא היא דתימא ובני דוד כהנים היו. מה כהן פטור לתת מחצית השקל אף צורבאמרבנן פטור ממנדא בלו והלך. א”ר יאות פתר ר' יודן מאי כדון יכיל צורבאמרבני למימר דין דבר תורה ואין עליו תשובה. פי' מדין תורה הת“ח פטור לפרו' המס ואין שום אדם שיוכל לסתור דין תורה. ועוד אמרי' בירוש' אין תימר האעניא פרע והאי דעתיר לא פרע כמן דמר שאני צורבא מרבנן דקרא פתר הכין. פי' א”ת והא אפי' עני שבישראל יפרע המס וזה התלמיד חכם שהוא עשיר לא יפרע לאדמי האי להאי דקרא פטר הת“ח לפרוע המנדה בלו והלך. ותו אמרי' בירוש' כאאמרין קומי ר' חייא כי בצל החכמה בצל הכסף. חייב אדם להטילמלאי165 לכיס של ת”ח166. ריש לקיש אמ' הואיל ואתא רחמנא לפרק צורבא מרבנן מאן דעבר עלהאי בר שמתא הוא. וכא איתמר ממזר ת“ח קודם לכהן עם הארץ. הדא היא דתימרמעלה עשו בצורבא מרבנן ולאו בכלל בריות הוא167. וכיון דהאי ליטרא מיחייב אידך לצורבא מרבנן לית לן רשותא לאפקועיה מרשותיהדהא אמרי' בכמה דוכתי דתלמודא הפקר ב”ד הפקר. וזו הדרך מוציאתו מלהטיחדברים לקבל אילין דעסקי באוריתא והאי אפא היא יקרא דאוריתא. והא אמרי' פרקהאשה שהלך בעלה למדינת הים168 תניא א“ר אליעזרבן יעקב שמעתי שב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלאלעשות סייג לתורה, ומעשה באדם אחד שרכב את הסוס בשבת בימי יונים והביאוהולבי“ד וסקלוהו לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדםאחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לב”ד והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלאמיבעי לך לאלומי דינא דאוריתא והאי הלה169 צייתציית ואי לא אמרי' לצורבא מרבנן אנן כייפינן ליה. עכ"ל מר רב כהן צדק גאוןבישיבות בפסקיו. עי‘ סימני ה’, סוף נ“ה, צ”ט, קכ“ב (הוספות שונות בפנים התשובה), קמ”ג, קפ“ז (הבאים גם בריש הקובצים שערי צדק וחמדהגנוזה שכבר הביאה בשם רב שרירא מהר“ם אלשקר בתשובותיו סי' נ”ג וס"ח), ר”כ (חלק, מן “ואשכחן בירושלמי”), רצ“ו, של”ו, של“ז, של”ח, ואילך. ועי‘ מש“כ הרכבי בזכרון לראשונים ח”ג, תולדות ר“ש בן חפני, הערה 19 ומבואולקובץ תשוה”ג שהו"ל עמ’ XVI ואילך; הרד“ל בראש קובץ שערי תשובה ד' לייפציג תרי”ח; רי“מ חזן ב”איי הים“ לסימנים הנ”ל; דוד כהנא ב“הקדם” שנה ג‘ 115 – 128 ותשובתהרכבי שם עמ’ 198. והראשונים שהעירו ע“ז הם צונץ, Ritus עמ' 193, ושי”ר, תולדות רב האיי הערה 14, ועי‘ גם שזח"ה, הערות לתשובות הגאונים עמ’ כ"ט. ↩ ולא הבאתי כאן בחשבון את חמשים הסימנים האחרוניםאשר בתשוה“ג הקצרות (ד' קושטא, פראג, מנטובה, ווילנא), שאינם אלאסעיפים מן השו”ע שנהפכו לשאלות ותשובות כדי להשלים את מספר התשובותשבקובץ לארבע מאות, כי כוונתי לתשובות בעלי תכן קבלי, כגון תשובת רבהאיי ע“ד י”ג מדות ועשר ספירות, המובאה כבר ע“י רבינו בחיי (פ' תשא) ומרש”ט בס‘ האמונות (שער ב' פ"ז), ותשובתו ע“ד כתיבת שם הויה בציורנקודות שנדפסה בישורון של קאבאק ח”ג עמ’ 54 – 57 והדומות להן. ורוב התשובות מסוג זה מוצאן מחוג בעלי הקבלה בצרפת הדרומית שחיו במאה הי"ג. ↩ אני מציין על פי דפוס למברג כת"ר. ↩ כ“י מוסאיוב מס' 22 דף כ”א א‘, והודיעני על זה פרופ’ שלום. ↩ המכתב הזה נתפרסם ע“י ל. דוקס מכ”י של הבודליאנא ב־Literaturblatt des Oreints לשנת 1850 עמ' ↩ דוקס מסופק אם אפשר לזהות את משה בוטריל זה עם מחבר הפי‘ על ס’ יצירה, אבל דבריו “היושב על כסא ההוראות למופת ולאות המפורסם ברבנים זהכמה שנים” מזהים אותו ללא כל ספק עם בעל התשובות שלנו, והוא הוא מחברהפי‘ לס’ יצירה שאף בו הוא מביא ספרי גאונים שלא היו ולא נבראו. דוקסשם סובר שלא היה זייפן, כדעת שי“ר, אלא שהיו באמת למראה עיניו ספריםכאלה, אבל מאד יש לפקפק בזה. מכתב זה חזר ונדפס ע”י גריץ במונטסשריפטלש‘ 1879 עמ’ 82, המחליט שהוא לר"מ בוטריל בלי כל ספק. תורת משה זו היא כנראה תורת משה בוטריל. ↩ צ"ל: על. ↩ יחזקאל ל"א ח'. ↩ עי‘ סוכה נ"ג ב’. ↩ איוב ט‘ ד’: מי הקשה אליו וישלם. ↩ זוהי שבתשוה“ג ד‘ מנטובה סי’ שנ”ג: “תלמיד חכםשביזהו רשע עד (צ"ל: אם יש עד) שביזהו הרשע ואמר הרשע יכריזו על הרשעשהוא ממרה ויעמוד בנדויו שלשים יום ואח”כ יבקש מחילה ברבים“. והשוהטוש”ע יו“ד סי' רמ”ג סעיף ז‘ שמשם לקוחים כנראה הדברים. והתשובה האחרתהיא בכפתור ופרח פרק מ“ד: ”נשאל רבינו האיי ז"ל על אדם שהיה חולק עלפי’ הלכה אחת עם חברו אמר האחד לחברו נשלח לפני גאון פלוני. השיבשכנגדו אותו גאון חשוב לפני כבהמה אמר הרב ז“ל שחייב נדוי ומלקות וקנסכפי כחו, ע”כ“. חוץ מזה ישנה עוד תשובה אחת גדולה על כבודם ובזיונם שלת”ח בקובץ תשוה“ג שהו”ל מרמרשטיין (דעווא תרפ"ח) בעמ‘ כ“ג ־ כ”ו, אולם אין היא לגאוני בבל כיאם לר’ יוסף בן אביתור (ועיי"ש בהקדמת מרמרשטיין שהיא מכוונת נגד ר' יוסף, ואין הוכחה לזה). ויוכיח סיומה: “ומה שנראה [לי] צויתי לכתוב” וגם קצת בטויים אחרים שאין היא לגאון בבלי. והשוה תשובת רב יוסף בןאביתור (ולא גאון סורא, עי‘ מש"כ בקרית ספר שנה ב’ עמ' 182) בגנזי קדםספר ג‘ עמ’ 62 סי‘ ה’ המסיימת ג“כ: ”ומה שנראה לי צויתי לכתוב“. וקרובבעיני שהמלים ”פירוש רב יוסף“ הבאות בעמ' כ”ו אינן נמשכות אל התשובהשאחריהן (השוה גם אוצה“ג לר”ה עמ' 13) כי אם שייכות לתשובה שלפניהןוצ“ל: [כך] פירש רב יוסף, ויש לבדוק בכ”י. ↩ והשוה גם הל' ת“ת פ”ו הי"ב. ↩ שו“ת הרשב”א ח“א סי' תע”ה, ועי‘ מש“כ במאמרי ”לקורות הרבנות“, ”רשומות" כרך 2 עמ’ 267 וע“ע בשו”ת הרשב“א שם סי' קע”ט. ↩ שו“ת הריב”ש סי‘ רט“ז, ועיי”ש גם סי’ ר“כ וסי' כ”ז. ↩ שם סי‘ פ’, והתשובה נשלחה לאחת מקהלות אלג'יר. ↩ שו“ת הרא”ש כלל ט“ו סי‘ י’. ועיי”ש גם סי‘ ט’. ↩ שו“ת מהרי”ו סי‘ קס“ג, ותשובתו נכנסה לשו”ת מהרי"ק והובאה כולה בסי’ קס"ג. ↩ אמנם העירני הר“ש ליברמן שביחס לירושלמי לא היהבוטריל ראשון, כי כבר המשורר ר' משלם בן שלמה דאפיאירה כותב באחדמשיריו: ”ומגנבי דבר דורשים דבר זיוף גרסא במסכת פאה ירושלמי“ (הוצ‘ ר"ח בראדי עמ’ מ“ט, המעיר: ”נ“ל שכך היה מעשה שדרש מי שהוא דרשה עלאיזו גרסא מזויפת בירושלמי”). ואחרי בוטריל עשה כמעשהו ר' יעקב ב”ר דודפרווינצאלי באגרתו לר‘ דוד ב“ר יהודה מסיר ליאון שנדפסה בקובץ ”דבריחכמים“ שי”ל ע“י ר”א אשכנזי מיץ תר“ט. וע”ע בשערי תשובה סי’ ר"ך. ↩ עי‘ לעיל בפתיחה ובהערה 5, וכך פותח גם ספרו מעיןהחכמה הנמצא בכ"י שוואגר פרנקל רשימה 35 מס’ 92, ועתה בנויארק בביהמ“דלרבנים וכן בכ”י אוכספורד מס‘ 1832, 1873 (שלום). וכן בחתימתו על מכתבוהנמצא בכ"י אוכספורד מס’ 1984 דף 466. ↩ גיטין כ“ח ב', ופירושו פרטיכל של חקירה ודרישה או של מו”מ בדין, עי‘ תוספת ערוך השלם עמ’ 393. ↩ הדברים מגומגמים. אפשר גם לקרא: איצטריפונא. ↩ צ"ל: ואנן. ↩ השוה מכתבו לעיל עמ' שכג ־ שכד. ↩ =חושך ואפל, ועי‘ ערוך ע’ הבר. ↩ ליתא שם, וסגנון הדברים מוכיח שאין למאמרים אלה מקום שם. ↩ ב“ק מ”א ב'. ↩ עה“ג: נ”א ובהאייך קרא כתב את יי' אלהיך תירא למדרש אתי לרבות תלמידי חכמים. ↩ כתובות ל"ג ב'. ↩ רומז למה שאמרו בנדרים פ“ז א': והלכתא תכ”ד כדבור חוץ ממגדף וכו'. ↩ עי‘ מו“ק י”ז א’ שהמכה בנו גדול עובר על לפני עור, שמא יבעט באביו. ↩ עה“ג: ”פי‘ הר’ ליאונטי מאלמנייא ממולאי על שםמקומם נקראו בני עלי כדאמרי‘ בב"ר בראש פרש’ ואברהם זקן ר‘ מאיר סבר (לפנינו: אזל) למומלא ראה אותם כלם שחורי ראש אמר להם שמא ממשפחת בניעלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתן ימותו אנשים אמרו לו ר’ התפלל עלינוא“ל לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה מה טעם עטרת תפארת שיבה בדרךצדקה תמצא. איכן היא מצויה בדרך צדקה. ממי את למד מאברהם ע”י שכתו‘ בוושמרו דרך יי’ לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה שנ‘ ואברהם זקן בא בימים. והכי אמרי’ בתלמוד מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. מילי מוליתא דבריםכרותים שאין בהם שום סברא וממש מל‘ ימל קצירו. אינמי כמו מוליא במוליאבחזקת הבתים (נ"ז א'), גבשושית, כלו’ דברים בעלי מומים וע"ש מקומםמגדפם, דכתי‘ בני אכזיב לאכזב ועקרון תעקר. וכן פי’ ר‘ שמואל בפירושבפ’ יש נוחלין (קל"ז ב'). ↩ ב“מ ק”ט א'. ↩ הכונה שזהו מעות שלא יוכל לתקון. ↩ ב“ק צ”ב ב'. ↩ ביצה י"ד ב'. ↩ עי‘ שבועות י"ג א’. ↩ מו“ק י”ז א'. ↩ ב“ב קי”ט ב'. הכונה כנראה שאהל רשעים ישמד ע“יהשמתא וקנס הליטרא ואהל ישרים יפרח ע”י קבלת הקנס, אבל אין צורך בסירוסהמקרא. ↩ נקוד על הא' לסימן מחיקה. ↩ ב“ק ק”ג ב'. ↩ לפנינו וכצ"ל: הרי הוא אומר (בראשית י"ד) שמנה עשרושלש מאות דעולה למנין אליעזר (עי‘ נדרים ל"ב א’)… לב קמי בחלוףהאותיות כשדים (עי‘ סוכה כ"ח א’ ברש"י). ↩ שבת ק"ה א'. ↩ שם. ↩ על ירושלמי נוסח דמשק עי‘ באגרת ר"י פרוווצאלישנדפסה בקובץ דברי חכמים. בעמ’ ס“ד ”עוד הרבה בגיטין ירושלמי פר‘ מישאחזו בנסח דמשק"… ועי’ לעיל עמ' שכה הערה 17 (הערת ר"שליברמן). ↩ אך עי‘ יומא ע"ב ב’. ↩ עי' ספרי עקב. ↩ סנהדרין נ"ב א'. ↩ שהרי הוא גורם שיקללו את אביו ואמו, ובכבוד אב ואם נאמר למען יאריכון ימיך. ↩ מעין זה שבת נ"ה א': אל תקרי מקדשי אלא מקודשי. ↩ עי' ספרא בחוקותי. ↩ עה“ג: נ”א שכרתי. ↩ אעש“ה ר”ת: אין עליכם שכר הבא. ↩ “לכם” בהפוך אותיות “מלך”. ↩ עה“ג: נ”א… מילי דקלניא ואפקרותא. ↩ צ"ל: קופדיה=בשרו. ↩ שאפילו על שפלים ואומללים שבעם הוזהר, ועי‘ סנהדרין ס"ו א’. ↩ גיטין ס"ב א'. ↩ צ“ל: מ”ט. ↩ עה“ג: פי' איד”ם ארור יהיה דבה מרבה. ↩ עה"ג: שנ‘ הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא רבנן שנ’ ואַל תטוש תורת אמך. ↩ חלק בכת“י כשעור מלה, וצ”ל: עבר. ↩ קדושין ל"ג ב‘ בשם ר’ חלקיה ור‘ סימון ור’ אלעזר. ↩ צ"ל: מהא. ↩ עה"ג: אבל בצורבא מרבנן דליתי‘ חברי’ לא קא מיירי. ↩ השוה ספרי שם. ↩ רשוא'=רשואתא ↩ עה“ג: נ' קלילא. ועל ”קיטא“ עי' אגרת רש”ג הוצ‘ ד"ר ב. מ. לוין עמ’ 36. ↩ גמרא מפורשת בשבת מ‘ א’: אמר רבא האי מאן דעבר וכו'. ↩ עי‘ ב“מ נ”ט א’: עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. ↩ ב“ק קי”ז ב'. ↩ תוספתא ב“מ ספ”ב; ע“ז כ”ו ב'. ↩ דף קי"ז א'. ↩ צ"ל: חבירו. ↩ ב“ב ד‘ א’ וש”נ. ↩ ב"ב ל‘ א’. ↩ עה"ג: לא יאי. ↩ פרק ל, והשוה מכות ה‘ ב’. ↩ בכורים פ“ג ה”ג, וז"ל ולא אלפן וכו'. ↩ לפנינו: לפני סיני. ↩ דף כ"ב ב'. ↩ קדושין ל"ג א'. ↩ לפנינו: בר אבא, אבל צ“ל: [כי] אנא, וכ”ה גירסת כ“י מינכן וכן בתשב”ץ ח“א סי' קמ”ז, והעירני ע“ז ר”ש ליברמן. ↩ דף כ“ח ע”א. ↩ אולי צ"ל: בעו לעיולי חד וכו‘ ההוא דעבד וכו’. ↩ עה"ג: למנדא. ↩ ספונים וחשובים. ↩ ב“ב ל”א ב'. ↩ חולין ק"ה א'. ↩ דבגדאד. “מתיבתא דבגדאד” בפי רב האיי! ↩ ב“ב קנ”א ב', וזהו החרם. וע"כ הוא כותב להלן: מכריזין ליה בההוא סילווא. ↩ עה"ג: לאוסופי עליה כסופא טובא. ↩ כמו “מלוגא דשטרי”, ב“ב קנ”א א‘ וכתובות פ"ה א’, שק או נרתיק, והכונה הרבה חרמות. ↩ אבות פ“ד מ”ז. ↩ הוריות י"ג א'. ↩ צ"ל: הנכנס. ↩ עה"ג: דפקר בהוא. ↩ צ"ל: בסר (=מבזה). ↩ סנהדרין צ“ט ב', וכמ”ד אפקורוס זה המבזה ת"ח. ↩ ב“ב קל”ח ב'. ↩ שם כ"ט א'. ↩ עי' לעיל הערה 89. ↩ עה“ג: ל”ג רשע, ועי‘ ב“מ ס”א ב’. ↩ ר“ת ילב”ש יהיה ליטרא בזהב שכרו. ↩ לארבעת הפרקים האחרונים של שבת אין כידוע ירושלמי, וע“כ הוא מביא דברים מ”נוסחא רויחא", ומציין גם את הפרק. ↩ בכ"י חלק שעור מלה אחת, ואולי יש להשלים: [גודא רבא] דשמתא. ↩ עה"ג: נ' גופיה. ↩ עי‘ ברכות כ"ח א’: לישתמש אינש יומא חדא בכסאדמוקרא ולמחר ליתבר. ונראה שגם לפנינו צ“ל: והשתא ליתביר. ועיי”ש גםל"א א'. ↩ =בחרפה, בבזיון, תרגום דבר ה‘ בזה פתגם דה’ בסר. ↩ גיטין י"ב ב'. ↩ ב"ב ל‘ ב’. ↩ עה“ג: הג”ה. וכתב הר‘ שנויאור מאלמנייא ווי ליהלרשיעא דאמ’ גדופא לצורבא מרבנן דהוא פה שמפיק מרגליות דאיחייב בשמתאוקנסא דליטרא דהבא בעבור שיחה מגונה והוא גרים לאפסודי חלקיה בעלמאדאתי שנ‘ הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, דהא אין הקב“ה מקפח שכר שיחהמגונה להפרע מן הרשע הן הכי נמי אין הקב”ה מקפח שכר במי שבולם פיו לדברמלה מגונה ומוציא מפיו שיחה נאה כדאמרי’ בפרק שור שנגח ד‘ וה’ (ד‘ ל"חב’) א“ר חייא בר אבא א”ר יוחנן אין הקב“ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה דאילובכירה דקאמרה מואב א”ל הקב"ה למשה אל תצר את מואב וכו'. ↩ צ"ל: מנכינן. ↩ קדושין כ"ג א'. ↩ כתובות י"א א'. ↩ צ"ל: ואיכו השתא. ↩ נדרים ס"ב א'. ↩ פירש בלו מל' ועל דניאל שם בל (=לב) לשיזבותיה (דניאל ו' ט"ו). ↩ עי' בר"ן שם. ↩ דף י‘ א’. ↩ נדרים שם. ↩ נראה שצ“ל: ודוקא צורבא מרבנן, דע”ה כונתו לע“ז אבל צורבא וכו‘, ועי’ ר”ן שם. ↩ וכ“כ רמ”ה, הובאו דבריו בשו“ת הרא”ש כלל ט“ו סי‘ ז’, ”שלא מפני עניות נפטרו אלא מפני תורתן". ↩ ברכות ד‘ ב’. ↩ חלק בכ“י כשעור מלה, ונראה שצ”ל: ואע"ג דשקלי' מיתמי. ↩ ב“מ ק”ח ב'. ↩ דף ט"ז ב'. ↩ עה“ג: הגה”ה ובירוש‘ אמרי’ הכי ר‘ אלעזר דמן רימהאמ’ בשם ר‘ יוסי מאן דבט לצורבא מרבנן כאלו בט לקודשא בריך הוא. ומאןדמשור לשפוכי מיא אצורבא מרבנן לשאוגי ידיה כאלו עביד שמושא לקודשאבריך הוא. שנ’ והנער היה משרת את פני יי‘ את פני עלי הכהן אטו מי קאמ’ קרא ואת פני עלי את פני עלי קאמ‘ מכאן כל המשמש ת“ח כאלו משמש פנישכינה. ופירש השר המורה ממיאנצא זה הירושלמי. בט כמו בעט כי דרכן היהלהבליע באחה”ע כמו שודא דדיני שוחדא1 ביעידפייא2, דפעיאי אי נמי דפחיא, תוריתא3 דנהמי, תואריתא. משור ממהרומקפץ. תרגום ירוש’ מקפץ על הגבעות משור. לשאוגי ידיה, לרחוץ ידיו. תרגום של רחץ במים שאג במיא. ס"א במוי. 1 ב“ב ל”ה א‘. 2 ביצה ז’ א‘. 3 ברכות ל"ז ב’, ועי‘ תשובת רב האיי באוצה“ג לברכות ר”ט שהובאה גם בערוך ע’ תרת. ↩ יבמות כ‘ א’ וש"נ. ↩ דף ל"ט ב'. ↩ לפנינו: ר' חנניה בשם שמואל אין למדין מן ההוריה, הכל מודין שאין למדין מן המעשה. ↩ צ"ל: באוניה. ↩ גיטין ל"ה א'. ↩ כתובות ע"ז א'. ↩ שם פ"ד א'. ↩ שם פ"ה ב'. ↩ שני אנשים הנקראים טוביה. ↩ עה“ג: ”הג“ה. פי‘ הר’ ליאונטין מאלמנייא מצוה היאלמקנסיה בההוא אתרא דתפש צורבא מרבנן כדאי‘ בילמדנו פרש’ ואתה תצוהכבוד חכמים ינחלו זה דוד ושלמה בנו שבנו בית המקדש וכסילים מרים קלוןאלו אומות העולם שהחריבוהו והקב”ה עושה להם קלון ראה מה כתו‘ יי’ בעירצלמם תבזה למה בעיר דמשל אמר מקום שהלסטים מקפח שם נתלה". ועי‘ במדרשתנחומא פ’ תצוה. ↩ צ"ל: למיחת. ↩ גיטין ל“ו ב' ומו”ק ט"ז א. ↩ עי‘ ר“ה י”ט א’. ↩ דוחק, עי‘ ב"מ מ’ א. ↩ ליתא בא"ט. ↩ ויקרא י“ג ל”ב. ↩ ב“מ נ”ח ב'. ↩ דף ל"ב ב'. (במקור, חסרה הערת שוליים 143 וההערה הנוכחית הינה הערה 144. הערת פב"י) ↩ סנהדרין כ"ט ב'. ↩ שבת נ"ד ב'. ↩ דף מ"א ב'. ↩ לפנינו: עדה. (במקור הערת השוליים הזו רשומה בטעות 14 במקום 148. הערת פב"י) ↩ צ"ל: כנדה. ↩ לפנינו: חלפתא. ↩ שם עמ‘ א’. ↩ הוצ‘ היגר עמ’ 75, ועי‘ ברכות כ"ב א’. ↩ ירושלמי שלא בא לעולם. ↩ חיל המלך, ועי‘ ערוך ע’ דרוקא. ↩ עי‘ נדרים כ"ג א’. ↩ פרק ח', והשוה גם אבות פ"ה. ↩ חמורות, שמחות שם. ↩ גם סנהדרין (במקור כתוב בטעות סנהדדין. הערת פב"י) נ"ה א'. ↩ להסתרך אחריו (מילה מחוקה. הערת פב"י). ↩ ב“ב קס”ז ב‘, ועי’ בד"ס שם. ↩ שם ח‘ א, ועי’ בד"ס. ↩ עי‘ לעיל עמ’ שלב הערה 92. ↩ ליתא. ↩ עי‘ פסחים נ"ג ב’. ↩ עה“ג: נ”א. ותו הא אמרינן פ‘ אין עומדין (ברכותל"ד ב') אמ’ ר‘ חייא בר אבא א“ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיאבתו לת”ח ולמהנה ת“ח מנכסיו אבל ת”ח עצמם עין לא ראתה. אלמא הא אישתנידינייהו לעילוייא. והכי נמי אמרי’ בפרק חלק (סנהדרין צ"ט א'). ↩ עי‘ נדרים פ"ג ב’. ↩ יבמות צ‘ ב’. ↩ עה"ג אי… ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43777	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m43777", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43777, "source_edition": " ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "\"תשובות גאונים\" מתוך גנזיו של ר' משה בוטריל", "translator_uris": "", "translators": "" }
ברכת האדמה “ברכת האדמה” הופיע לראשונה בעברית בשנת תר"ץ (1930) בהוצאת שטיבל, בתרגומו של ניסן טורוב. לקראת הוצאתו המחודשת לאור נערך עתההתרגום מחדש על־ידי יותם ראובני והותאם לשפה העברית בת ימינו, תוך שמירה עלרוח התרגום המקורי. ספר ראשון א מי סלל את הדרך הזאת, הנמשכת ומתפתלת בין הביצות ומגיעה עדהיער? אדם, גבר, שבא הנה בראשונה. לפני בואו לא היתה כאן דרך סלולה. אחריועברו חיות־היער על עקבותיו בעפר, והעמיקו אותן; אז נודע על קיומה של הדרךללאפים, והם עברו בה מגבעה לגבעה עם עדרי הצבאים שלהם. כך נעשתה הדרך, העוברת על פני אלמינינג כולה, לרשות הרבים, רכוש שאין לו בעלים. והנה בא האדם ופניו מועדות צפונה. הוא נושא שק על גבו, השקהראשון, ובתוכו צידה וכלי־עבודה אחדים. זהו גבר רחב־גוף, בעל זקן אדום. פניו וידיו מכוסות בצלקות קטנות. האם הוא נפצע במלחמה או תוך כדי עבודה. אולי האיש היה אסיר, והוא מחפש לעצמו מקום מסתור? ואולי הוא פילוסוף, המבקשמנוחה? על כל פנים, הוא הולך – אדם בישימון הנורא הזה. הוא מוסיף ללכת. ומסביב שוררת דומיה גמורה, ולא נשמע קול של ציפור או של בעל־חיים. מעת לעתלוחש האיש מלים אחדות לעצמו. “כן, כן, אלוהים אדירים!” הוא קורא. למראהחלקה נאה בין הביצות, או שטח המשתרע בין עצי היער, הוא משליך את השק ארצהובוחן את המקום. כעבור שעה קלה הוא חוזר, לוקח את השק וממשיך ללכת. כך עשהכל היום, ולפי מקום השמש ידע את השעה. בלילה שכב על העלים וראשו מונח עלזרועו. לאחר שעות מנוחה אחדות הוא ממשיך ללכת. “כן, כן, אלוהיםאדירים”. הוא צועד צפונה, ומכוון את מעשיו לפי השמש. מדי פעם הוא מתיישבואוכל – לחם יבש וגבינת עזים – שותה מים מנחל סמוך וממשיך הלאה. גם במשךהיום הזה לא ינוח, כי עליו לבחון חלקות אחדות, נאות, ביער. האם הוא חוקר אתהנוף או בודק את טיב הקרקע? אולי הוא איכר, שכן הוא בוחן את השטח כמי שמביןבכך; לעתים הוא עולה אל ראשה של גבעה ומשקיף אל האופק. השמש שוקעת. הוא הולך עכשיו לאורך הגדה המערבית של עמק ארוך, מכוסהיער, ובו עצים העומדים בשלכת וכן כרי דשא. הוא מהלך במשך שעות לאורך הגדה. הערב מתקרב. אז מגיע לאוזני ההלך קול הפכפוך החרישי של נחל שוטף, והקול הזהנוגע ללבו, כאילו היה קול של יצור חי, וההלך מתעודד. הוא מעפיל אל ראשהמדרון ורואה משם את העמק המשתרע למטה, שרוי בחצי אפלה, והרחק, בדרום, הואאובד באופק. ההלך שוכב לישון. בבוקר הוא רואה לפניו שדות מרעה רחבים ואת היער. הוא יורדלמטה: גבעות ירוקות, נחל מתנוצץ בעמק וארנבת המדלגת על המים בקפיצה נועזה. האיש מניע את ראשו, כאילו נוח לו שהנחל אינו רחב יותר משיעור קפיצתה שלארנבת. קורא לבן מתרומם לפתע בשריקת רוגז, והאיש מניע שוב בראשו: יש כאןציפורים ובעלי־חיים – אם כך, המקום טוב ויפה! רגליו נתקלות בשיחי אוכמניות, ב“כוכבי יער” משושים, בצמחים זעירים. כאשר הוא חופר באדמה בכלי־ברזל, הואמגלה קרקע־יערות או אדמת ביצה, שהתהוותה מענפי עץ רקובים ועלים, שנשרווזיבלו את האדמה במשך אלפי שנים. האיש מנענע בראשו, כאומר שמצא לו מקוםלהתיישב בו. ואכן, במקום זה יתיישב. כך אמר וכך עשה. במשך יומיים הוסיףלשוטט בסביבה, אך מדי ערב שב אל הגבעה הירוקה. בלילה ישן על ערמה שלענפי־אשוח. הוא הרגיש כבר כאדם היושב בביתו, ויש לו מצע ענפים לישוןעליו. הדבר הקשה ביותר היה למצוא את המקום, מקום ללא בעלים, שיהיה שלו, רק שלו. עכשיו באו ימי עבודה. הוא התחיל להסיר קליפות מעל עציהלבנה, במעמקי היער, וייבש אותן תחת אבנים. כאשר צבר ערמה כבדה של רצועותיבשות, נשא אותה למרחק מיילים אחדים, אל הכפר, ומכר אותה תמורת צורכיבניין. כאשר חזר אל גבעתו הירוקה, היו השקים החדשים שלו מלאים צורכי מזוןוכלי־מלאכה: קמח, שומן חזיר, סיר לבישול, מעדר. הוא הלך שוב־ושוב, בדרךהארוכה, ועל גבו משא כבד. הוא נולד למשוך בעול, והיה כספינת־משא העושה אתדרכה בין עצי היער. דומה היה כי האיש אוהב לנוע בדרכים, כשמשא כבד עמוס עלכתפיו; כאילו חיים שבהם איננו צריך לשאת את המשא הזה הם חיים מאוסים, ואיןאלה חיים מתאימים לגבר כמוהו. באחד הימים חזר והביא אתו, נוסף למשא הכבד, שתי עזים ותישצעיר. הוא שמח בעזים שלו וטיפל בהן כאילו היו פרות. פעם עבר על פניו אישזר, אחד הלאפים הנודדים. הזר ניחש מיד כי לפניו גבר אשר בא הנה להתנחל, ואמר לו: “תישאר כאן באופן קבוע?” “כדבריך”, ענה האיש. “ומה שמך?” “יצחק. אולי אתה יודע איפה אוכל להשיג אשה?” “לא, אבל אומר את הדבר במקום שאליו אני הולך”. “כן, עשה זאת, בבקשה. אמור שיש לי בהמות ואין מי שיטפל בהן”. והשם הוא יצחק. טוב, גם את הדבר הזה יודיע הלאפי. הגברהיושב על הגבעה אינו פליט; הוא אמר את שמו. פליט? הרי היו מוצאים אותו. הוארק עובד חרוץ, שאיננו יודע לאות. הוא התחיל לאגור מספוא לעזים לקראת החורף, סיקל את השדה, חרש את האדמה, הביא אבנים לבניין. בימי הסתיו הוא בנה לעצמובית מוצק וחם. הוא לא יהיה חשוף לסערות ולא יישרף בשמש. הוא יוכל להיכנס אלביתו, לסגור את הדלת אחריו ולהישאר פנימה, או לעמוד בחוץ, בפתח, כדי שכלעובר־אורח יראה כי הוא בעל־הבית. בבית היו שני חדרים: אחד ליצחק ואחדלעזים. ובמרחק־מה, בין הסלעים, הניח את המספוא. הכול היה כאן. עוד שני לאפים עברו ליד הבית, אב ובנו. הם עמדו, נשענים עלמקלותיהם, ולא יכלו להסיר את מבטיהם מן הבית והשדה; הם שמעו את צלצולפעמוני העזים, אשר רעו בגבעה. “שלום”, אמרו הלאפים. “הנה, אנשים באו הנה לגור”. כך מדברים הלאפים בלשון חלקה. “אולי אתם מכירים אשה בשבילי?” אמר יצחק, כי רק מחשבה זאת הטרידה אותו. “אשה שתעזור לך בעבודה? לא. אך נודיע את הדבר”. “כן, בבקשה. יש לי בית וחלקת אדמה, ועזים, אך אין אשה שתעזור לי. כך תודיעו”. הוא חיפש אשה בכפר שאליו היה יורד עם רצועות הלבנה, אבל לאמצא. הן הביטו בו – אלמנה אחת, כמה בתולות זקנות – אבל הן חששו להבטיח לואת עזרתן. יצחק לא הבין את הדבר. האם לא הבין את פשר הדבר? מי תלך לשבת עםגבר בישימון, במרחק כה גדול מן היישוב, שממנו צריך לנסוע יום שלם כדי להגיעלכפר? והגבר עצמו לא היה נאה למראה. להפך; וקולו לא היה ערב, אלא מגושם, כמעט כנביחה. לא היתה לו כל ברירה, והוא נאלץ לדאוג לביתו בעצמו. בחורף בנה רהיטי־עץ גדולים ומכר אותם בכפר. הוא חזר לביתועם שקים מלאים מזון וכלי־עבודה. הימים היו קשים והוא סבל. הנה, יש לובעלי־חיים, והוא חייב לטפל בהם, ואינו יכול לעזבם לזמן רב. מה עשה? ההכרחלימד אותו בינה. מוחו היה חריף וחד. עתה הפעיל אותו יותר ויותר. לפני צאתומן הבית היה משלח את העזים, אשר מצאו מזון לרוב בין עצי היער. אבל הוא מצאגם תחבולה אחרת: הוא לקח כלי־עץ גדול ותלה אותו ליד הנחל, כך שהמים ייכנסולאט־לאט וימלאו אותו במשך ארבע עשרה שעות. כאשר היה הכלי מלא לגמרי, שקע, ואז משך חבל, הקשור לערמות המספוא; החבל שחרר שם פתח, ושלוש חבילות חצירנפלו למטה. העזים והתיש מצאו את מזונם. כך סידר את הדבר. רעיון מזהיר. אולי האל הוא שנתן במוחו את הרעיון הזה. ההמצאה עזרה לו עד ימי הסתיו המאוחרים. ואז בא השלג הראשון, גשם, שוב שלג – שלג שאינו פוסק. המכונה שלו התקלקלה וגרמה לו נזקים. מה עשה? הוא התקיןלכלי־העץ מכסה, והכול היה שוב כשורה לזמן־מה. אבל בא החורף, המים בכליקפאו, והמכונה הפסיקה לעבוד לגמרי. העזים – ואדונן – היו צריכים להתרגל למזון מועט. היו אלה ימים קשים: האיש היה זקוק לעזרה ולא היה מישיעזור. אבל הוא לא התייאש. הוא עבד בלי הרף בבית, קרע בו חלון וקבע שם שתישמשות מזכוכית. יום זה היה יום בהיר בחייו. שוב לא היה צורך להבעיר אש באחכדי לראות. הוא יוכל לשבת בפנים ולבנות את רהיטי העץ לאור היום. באו ימיםטובים מאלה שהיו. והוא אמר: “כן, כן, אלוהים אדירים!” ספרים לא קרא מעולם, אך מדי פעם היה חושב על אלוהים. הואעשה זאת על־כורחו, מתוך אמונה ויראה שהיו בלבו. כוכבי השמים, אוושת הרוחביער, הבדידות, השלג, כוח האיתנים של האדמה, של הנמצא מעליה ובקרבה – כלאלה מילאו את לבו רצינות וקדוּשה. איש חוטא היה בעיני עצמו וירא את האל. ביום ראשון בשבוע היה רוחץ את פניו מתוך כבוד לקדושת החג, אבל לא עבד פחותמאשר ביתר ימות השבוע. האביב בא. יצחק חרש שדה קטן וזרע תפוחי־אדמה. כל אחת משתיהעזים המליטה תאומים והיו לו בסך־הכל – שבעה עזים וגדיים. הוא הרחיב אתהמכלאה, וגם בה התקין חלונות. עכשיו היה אור בכל פינה. ובאחד הימים באה גם העזרה. היא התהלכה זמן רב בין הגבעותעד שהעזה לגשת אל הבית. כאשר מצאה אומץ לעשות כך, היה כבר ערב. ולבסוף היאהתקרבה: אשה גבוהת קומה, בעלת עיניים חומות, מלאת־בשר; ידיה היו חזקותוטובות, והיא נעלה סנדלי־עץ, אף שלא היתה מבנות הלאפים. על כתפיה נתלה שק, עשוי עור עגל. למעשה לא היתה צעירה ביותר, אלא כבת שלושים. פחדה עבר והיא בירכה אותו לשלום. היא הוסיפה בחיפזון: “אני צריכה להגיע אל מעבר להרים, והלכתי בדרך זאת”. “כך”, אמר האיש. הוא הבין בקושי את דבריה, כי דיבורה לא היה ברור. נוסף לכך הפנתה את פניה הצדה כאשר דיברה. “כן”, אמרה, “הדרך ארוכה מאוד”. “ואת חייבת ללכת לשם?” “כן”. “בשביל מה?” “אני הולכת אל הקרובים שלי”. “ככה, יש לך קרובים? ומה שמך?” “אינגיר. ומה שמך?” “יצחק”. “כך, יצחק. וכאן אתה גר?” “כן, כאן אני גר. והמצב הוא כפי שאת רואה”. “לא רע בכלל”, אמרה, ועל פניה ארשת של פליאה. יצחק היה פיקח. הוא חשב כי אולי נשלחה הנה מן ההתחלה, אואולי באה ישר מביתה כדי להישאר כאן. ייתכן כי נודע לה שהוא זקוק לעזרתאשה. “היכנסי פנימה ותנוחי”, אמר. הם נכנסו אל הבית, אכלו מן המזון שהביאה אתה ושתוחלב־עזים. אחר־כך היא בישלה קפה, שגם אותו הביאה אתה. בלילה השתוקק אליהמאוד, והיא נענתה לו. למחרת בבוקר לא המשיכה בדרכה. היא חלבה את העזים. שפשפה אתהכלים בחול דק עד שהבריקו. היא לא הלכה כלל. שמה היה אינגיר ושמו היהיצחק. חייו של הגבר הבודד השתנו. החיסרון היחיד באשתו היה דיבורההפגום ומנהגה להפנות את פניה הצדה כאשר דיברה; וזאת, מפני ששפתה התחתונההיתה שסועה, כשפת ארנבת אבל לא היה זה דבר חשוב עד כדי להצטער עליו. אלמלאהיה פיה מושחת מלידה, ודאי לא היתה באה אליו לעולם. עליו לשמוח כי פיהפגום. והאם הוא עצמו היה מושלם? גופו היה מגושם והוא היה דומה לאבן־ריחייםענקית, ופניו כפנים שמתבוננים בהן מבעד לחלון סדוק. ומראהו – האם לא היהמשונה? נדמה היה כי מדי רגע תתפרץ איזו חיה מתוכו; לפלא היה הדבר שאינגירלא ברחה ממנו. היא לא ברחה. כל אימת שהיה חוזר הביתה, היה מוצא את אינגיר. השניים היו לאחד, האשה והבית. אמנם נוסף פה שיש להאכילו, אבל אין בכך כל הפסד: עתה הוא יכול לעזוב את ביתו לזמן רב יותר, הוא חופשי יותר בתנועותיו. היה הנחל – יפה למראה אבל גם עמוק ופתלתול, נחל שאין לזלזלבו; ייתכן שהוא בא מזרם מים גדול בהרים. יצחק השיג כלי־דיג ויצא אל הנחל. בשובו הביתה לעת ערב, הביא אתו סל מלא אילתית ודגי שמך. אינגיר קידמה אתפניו בהשתוממות רבה. היא התפעלה מאוד, מחאה כפיים וקראה: “לא ייאמן כייסופר!” היא הבחינה, כי דברי ההתפעלות האלה שימחו אותו והוא גאה בשלל הדגה. על כן הוסיפה לדבר בשבחו: היא לא ראתה כזאת מעודה ובשום אופן איננה מסוגלתלהבין, כיצד עלה הדבר בידיו. חוץ מזה, הביאה לו אינגיר גם תועלת אחרת. אכן היא לא היתהיפה במיוחד, ובראשה לא היה שכל רב; אבל היו לה שתי כבשים על שיותיהן, והיאהביאה אותן הנה. זה היה הדבר החשוב ביותר שהיה נחוץ להם: כבשים, על צמרןושיותיהן; ארבעה ראשים נוספים; עדרם הולך וגדל. אלוהים, מה גדול עדרם! אינגיר הביאה גם דברים קטנים משלה: ראי, מחרוזת יפה של פניני־זכוכית, מסרגות וגלגל טוויה. אם תוסיף להביא דברים, יתמלא בקרוב הבית מהרצפה ועדהתקרה, ולא יישאר בו מקום פנוי! יצחק היה, כמובן, נרגש מאוד למראה הרכושהרב הזה. אבל הואיל ולא היה איש דברים והוא התקשה להביע את רחשי לבו, הסתפקבכך שיצא החוצה לראות את מזג־האוויר, ונכנס שוב. הוא היה מאושר מאוד כי חששרגש עז מתלקח בלבו, חיבה או אהבה, או כל שם היאה לרגש זה. “לא היה צורך להביא את כל הדברים האלה”, אמר. “יש לי יותר, במקום אחר. וחוץ מזה, ישנו הדוד סיברט אחי אמי, ודאי שמעת עליו?” “לא”. “הוא איש עשיר, גזבר המחוז”. האהבה מעוורת עיני פיקחים. יצחק הרגיש כי עליו לעשות איזו מחווה נעימה, על־פי דרכו, והרחיק לכת. “מה רציתי לומר לך”, פתח ואמר, “אה, את לא צריכה לאסוף אתתפוחי־האדמה. אני אאסוף אותם בערב, כשאחזור הביתה”. הוא לקח את הגרזן ויצאאל היער. היא שמעה כיצד הוא כורת עצים ביער – המרחק לא היה רב – ולפי הרעש יכלה לקבוע, כי הוא חוטב גזעים עבים. היא הקשיבה לרגע, אחר־כךיצאה אל השדה וליקטה את תפוחי־האדמה. האהבה נותנת לטיפשים בינה. יצחק חזר הביתה בערב, כשהוא גורר אחריו קורה ענקית, קשורהבחבל. הו, יצחק המגושם והתמים! הוא הקים רעש רב ככל שהיה יכול, השתעל וכחכחבגרונו, רק כדי שהיא תצא ותתפעל ממעשהו. כך היה. כאשר היה קרוב, קראה בקול רם: “אבל מה זה, אתה ודאי השתגעת, אתה הרי רק בשר־ודם!” הוא לא השיב דבר. לא עלה בדעתו כי צריך לדבר על טלטול קורתעץ, כאילו זאת עבודה שהיא קצת למעלה מכוחו של אדם – הרי זה רקדבר־של־מה־בכך. “ובשביל מה אתה צריך את הקורה הזאת?” שאלה. “אה, את זה אני עדיין לא יודע”, השיב מתוך חשיבות יתרה. אז ראה כי אינגיר אספה את תפוחי־האדמה, והראתה כי כוחהבעבודה הוא כמעט ככוחו. דבר זה לא היה לפי רוחו. הוא ניתק את החבל מגזע העץופנה שוב. “האם תמשיך לעבוד?” שאלה. “כן”, השיב ברוגז. לאחר מכן חזר עם קורה שניה, אך הפעם לא התנשף ולא הקים רעש. פשוט משך את הקורה אחריו, כאילו היה שור, והטיל אותה ליד הבית. באותו קיץ הוא כרת עצים רבים והביא אותם הביתה. ב באחד הימים שמה אינגיר צידה בשק שלה, העשוי עור עגל, ואמרה: “אלך לזמן קצר כדי לראות מה שלום הקרובים שלי”. “כן”, אמר יצחק. “אני צריכה לדבר אתם על עניינים שונים בלי לדחות את הדבר”, אמרה. יצחק לא יצא מיד ללוות אותה, אלא התעכב זמן־מה בחדר. לבסוף, כאשר ניגש אל הפתח – בלא שפניו יביעו כל סקרנות, אך בלב מלא דאגה – היתה אינגיר ליד היער. “המ, את תחזרי?” קרא אחריה כאשר לא יכול היה להתאפק עוד. “אבל, איזו שאלה זאת!” השיבה. “אתה ודאי מתלוצץ”. “כך”. הוא נשאר שוב לבדו. “כן, כן, אלוהים אדירים”. היה לו כוחרב והוא אהב לעבוד, כך שלא יכול היה לשבת בבית או בחוץ בלי לעשות דבר. לכןהוא התחיל לעבוד. הוא כרת את ענפי העצים והקציע את הגזעים משני צדיהם. עדהערב היה עסוק בכך. אחר־כך חלב את העזים ושכב לישון. שיממון ודומיה שוררים עכשיו בבית. שתיקה כבדה עולה מרצפתהחימר ומן הכתלים. בדידות עמוקה. גלגל־הטוויה והמסרגות נמצאים במקומם, וגםפניני הזכוכית נמצאות בשקיק. אינגיר לא לקחה אתה דבר מחפציה. אבל יצחק, בבורותו הגמורה, פחד מפני החשכה בלילות הקיץ הבהירים, ודימה לראות יצוריםשונים ומשונים החולפים ליד החלונות. כאשר הרגיש, לפי האור שבחוץ, כי השעהבערך שתיים אחר חצות, ירד מן המיטה לאכול ארוחת בוקר. הוא בישל לעצמו דייסהבכמות שתספיק לו לכל היום כדי שלא יצטרך לבזבז זמן נוסף בבישול. עד הערבהספיק לחרוש חלקת־אדמה נוספת, כדי להגדיל את שדה תפוחי־האדמה. שלושה ימים עסק בחריש ובהקצעת הקורות. אינגיר תשוב בוודאיביום הרביעי. כדאי להכין לה דגים, חשב בלבו. אבל הוא לא רצה ללכת אל מקוםהדיג הרגיל שלו, כי בדרך זאת היא תשוב, ולכן הלך בדרכים עוקפות. כך הזדמןלו לעבור במקומות שלא הכיר. היו כאן סלעים אפורים וחלוקי־אבנים חומים – שברי אבן גדולים, אולי אבני עופרת או נחושת. ייתכן שאבנים אלה מכילות בקרבןדברים רבים, אולי זהב או כסף ואולם, הוא לא מבין בדברים אלה ואין זה נוגעלו. הוא הגיע אל מקום הדיג. בלילה זה – ליל שימורים ליתושים שבסביבו – ניצודו בחכתו דגים רבים. שוב הביא הביתה סל מלא אילתיות ודגי־שמך; אינגירודאי תפער את עיניה לרווחה בשובו בבוקר, בדרך שבה הלך אתמול, אסף חלוקי־אבןאחדים מאלה שהיו פזורים על הגבעות. הם היו חומים, ובהם כתמים כחולים־כהים, ומשקלם רב מאוד. אינגיר לא באה. בא היום הרביעי. הוא חלב את העזים כפי שנהגלעשות בהיותו לבד, בלי עזרה. אחר־כך הלך אל המחצבה וגרר עד ביתו אבניםרבות, שבהן חשב לבנות חומה. היה עליו לעשות עבודות רבות ביותר. בערב החמישי שכב במיטתו כשספק מכרסם בלבו. אך הנה, גלגל־הטוויה והמסרגות והפנינים, הכול כאן. בבית שררו שיממון ועצב, ומסביבלא נשמע קול! השעות חלפו. לבסוף שמע קול שיכול היה להיות קול צעדים, אך אמרבלבו כי אין זאת אלא הזיה. “הו, אלוהים אדירים!” קרא בעגמת־נפש. ויצחק לאהיה מהאנשים, הנושאים את שם אלוהים לשווא. שוב נשמע קול צעדים בחוץ, ואחר־כך הוא ראה, מבעד לחלון, דבר־מה – מי יודע מה? – משהו כביר, בעלקרניים! הוא זינק ממקומו, ניגש אל הפתח והנה, מחזה תעתועים! “אלוהים אוהשטן” גמגם יצחק, שלא נהג להוציא מפיו מלים כאלה, חוץ מאשר בשעות קשותביותר. הוא ראה פרה, אינגיר עם פרה – ושתיהן נעלמו בדיר. אלמלא עמד כאן בעצמו ושמע במו אוזניו כיצד אינגיר מדברת אלהפרה, לא היה מאמין למראה עיניו. פתאום התעורר בלבו חשד: בשם שמים! ודאישהיא אשה מצוינת, נפלאה. אבל יש גבול לכל דבר. גלגל־טוויה ומסרגות, את זהאפשר להבין; אולי גם מחרוזת הפנינים, היפה עד כדי לעורר חשד, נרכשה בדרךכשרה. אבל פרה, שאולי נגנבה כאשר היא תעתה בדרך או בשדה של איכר – הרי מידירגישו בחסרונה ויתחילו לחפש אותה! אינגיר יצאה מן הדיר ואמרה בקול גאה: “הבאתי את פרתי”. “כך”, ענה יצחק. “ובגלל זה התעכבתי. הייתי צריכה ללכת לאט מאוד, כי הפרה מעוברת”. “אם כן, הבאת פרה”, אמר. “כן”, אמרה, גאה בעושרה על פני האדמה, “אולי אתה לא מאמין לי?” ספקות רבים כרסמו בלבו של יצחק, אך הוא לא אמר דבר. “היכנסי הביתה ותאכלי משהו”. “ראית את הפרה? נכון שהיא יפה?” “פרה נחמדה. איפה לקחת אותה?” שאל, מתאמץ להיראות שליו. “שמה קרן־זהב. מה הקיר שאתה בונה כאן? אתה הורג את עצמך בעבודה, זה מה שאתה עושה. בוא, תסתכל בפרה!” הם יצאו. יצחק לבש רק את בגדיו התחתונים, אבל לא היה בכךכלום. הם בחנו היטב את הפרה, בדקו את ראשה, את עורפה, את עטיניה, את עכוזה. היתה זאת פרה אדומה, מנומרת פסים לבנים, והיא היתה חסונה ביותר. “בת כמה היא, לפי דעתך?” שאל יצחק בזהירות. “לפי דעתי?” אמרה אינגיר. “זה הקיץ הרביעי שלה, וזה מדויקבתכלית. אני גידלתי אותה, וכולם אומרים כי היא הפרה היפה ביותר שראובחייהם. אתה חושב, שיספיק לה המספוא שלנו?” יצחק התחיל להאמין – הוא השתוקק להאמין כי הכול כשורה, “במה שנוגע למספוא, יהיה לה מספיק”. אחר־כך נכנסו אל הבית, אכלו, שתו ושכבו לישון. אבל במשךשעה ארוכה הם המשיכו לשוחח על הפרה; היה זה מאורע גדול בחייהם. “היא פרהטובה, ובקרוב תלד בפעם השניה. שמה קרן־זהב. נרדמת, יצחק?” “לא”. “תאר לך, היא מיד זיהתה אותי, והלכה אחרי כאילו היתה כבשה קטנה. נחנו קצת בהרים”. “כך”. “אבל במשך הקיץ נצטרך, בכל זאת, לקשור אותה בשדה, כדי שלא תברח. פרה היא פרה”. “איפה היתה עד עכשיו?” “אצל קרובי. הם טיפלו בה ולא רצו להיפרד ממנה. הילדים בכו, כשלקחתי אותה אתי”. האם ייתכן שאינגיר למדה לשקר בקלות כזאת? אין זאת, היאדוברת אמת, והפרה שלה, ונחלתם הולכת וגדלה, הולכת ומשתפרת! עוד מעט לאיחסרו דבר. ואינגיר – הוא אהב אותה והיא אהבה אותו; שניהם היו אנשיםשתביעותיהם מועטות, והם הרגילו עצמם לחיים פשוטים. “כדאי לישון!” הםחושבים, והם נרדמים. בבוקר יקומו אל יום חדש, יום של עמל ועבודה. כן, עבודהותענוג – זוהי דרך החיים. למשל, אותן קורות עץ. האם כדאי להקים בהן מבנה? יצחק הקדישתשומת־לב מיוחדת למבני הכפר, כאשר שהה בו. הוא יוכל לעשות זאת בעצמו, והאםאין זה נחוץ? הרי יש להם אחוזה ובה כבשים, ופרה, ועזים, שמספרן גדל ויגדלעוד יותר. והכבשים נדחקות בחדר היחיד – יש למצוא מוצא. ומוטב להתחיל מיד, כל עוד שיחי תפוחי־האדמה עומדים בפריחתם ועדיין לא הגיע המועד לקצור אתהחציר. ואינגיר תוכל לעזור לו. יצחק מתעורר בלילה ויורד ממיטתו. אינגיר ישנה שינה עמוקה, אחרי מסעה הארוך. הוא נכנס שוב אל הדיר. לא, הוא לא דיבר אל הפרה בחנופה. הוא רק ליטף אותה בחיבה, ובחן מחדש את גופה, שמא יימצא איזה סימן אשר יעידכי היא שייכת לבעלים אחרים. הוא לא מצא כל סימן ויצא משם רגוע. עצי הבניין מוטלים כאן. יצחק מתחיל לסדר אותם, לחברם, להציב אותם על היסודות. חדר גדול לטרקלין וחדר קטן שבו ישנו. העבודה היתהקשה ומייגעת. הוא היה שקוע בה ולא חשב על השעה. לפתע החל עולה עשן מארובתהבית; והנה אינגיר יוצאת ומודיעה לו כי ארוחת־הבוקר מוכנה. “ובמה אתה עוסק כאן?” שואלת אינגיר. “האם כבר קמת?” אומר יצחק. הו, יצחק בעל הסודות! אבל נעם לו עד מאוד שהיא מסוקרנתומתעניינת במעשה החשוב. לאחר שכילה את ארוחתו השתהה זמן־מה בחדר, לפנישיצא. מדוע הוא התעכב? “מה אני יושב כאן?” אמר לבסוף, וקם ממקומו. “הרי יש לי כל־כך הרבה עבודה”. “האם אתה בונה בית חדש?” שאלה. “ולמה אתה לא יכול לענות לי?” הוא הואיל להשיב לה. הוא היה גאה וחשוב מאוד בעיני עצמו, על שהוא החליט לבנות בית ויביא את החלטתו לידי מעשה. אי־לכך ענה: “הרי אתרואה שאני בונה”. “כן, ודאי. זה נכון”. “מה אני יכול לעשות?” אמר. “הנה, באת והבאת פרה אתך – ונדמה לי שנחוצה לה רפת”. אינגיר המסכנה, היא לא היתה חכמה כמוהו, אדון היצירה! והיא טרם הכירה את אופן דיבורו של יצחק. “אי־אפשר שתבנה רפת”, אמרה. “כך” אמר. “אתה צוחק לי. הרי מוטב שתבנה בית”. “כך, זו דעתך?” השיב יצחק והביט בה מתוך תמימות, כאילו דבריה גילו לו סוד גדול. “בוודאי. ואז נפנה את בית החימר הזה לפרה ולכבשים”. יצחק הרהר רגע ואמר: “כן, יתכן שזוהי הדרך הטובה ביותר”. “הנה!” קראה אינגיר כמנצחת, “אתה רואה שגם בראשי יש קצת שכל”. “זה נכון. ומה דעתך על בית, שמלבד חדר גדול יהיה בו גם חדר שינה?” “חדר שינה? אהה, אז נהיה ככל האנשים! אתה חושב כי נוכל לעשות זאת?” הדבר עלה בידם. יצחק ניגש אל מלאכת הבניה, הקים את השלד, חיבר את הקורות ובנה אף תנור לבנים. התנור לא עלה יפה, ויצחק לא היה מרוצה. אז היה עליו לרדת מן הפיגומים, לצאת אל השדה ולקצור חציר. אחר־כך נשא הביתהערמות־שחת ענקיות. פעם, ביום גשום, הודיע יצחק, כי עליו ללכת אל הכפר. “מה יש לך לעשות שם?” שאלה. “עכשיו אני לא יודע בדיוק”, ענה. הוא נעלם ליומיים ואחר־כך חזר עם כירת בישול – ספינת־משא עלתה מתוך היער, והיא טעונה תנור ברזל על גבה. “אתה הורס את עצמך”, אמרה אינגיר. יצחק הרס את תנור האבנים, שלא התאים לבית החדש והעמיד במקומו את התנור החדש. “לא כל משפחה זוכה לכירת בישול”, אמרה אינגיר, “ואנחנו, הנה, זכינו לכך”. שוב הגיעו ימי הקציר. יצחק נושא הביתה ערמות־חציר גדולות. כי – חבל! – חציר היער דליל בהרבה מעשב השדות. יצחק לא התפנה למלאכת הבניהאלא בימים גשומים. המלאכה התנהלה באטיות ובחודש אוגוסט, לאחר שכל החצירנאסף ונקשר, השלים רק את מחצית הבניה. בספטמבר אמר יצחק לאינגיר: “לא, כך לא נוכל להמשיך. אני חושב שתצטרכי לרדת לכפר ולהביא פועל, שיעזור לי”. נשימתה של אינגיר היתה כבדה במקצת בזמן האחרון, וגם הליכתה לא היתה מהירה כקודם, ואף־על־פי־כן החליטה, כמובן, למלא את פקודתו. ואולם, בינתיים שוב שינה הגבר את דעתו; הוא הודיע כי ישליםהכול במו ידיו. “לא כדאי להביא אנשים זרים”, אמר, “אבנה הכולבעצמי”. “לא, אתה לא תוכל לעמוד בזה”, השיבה אינגיר. “אוכל, אם תעזרי לי להרים קורה זאת”. בתחילת אוקטובר הודיעה אינגיר: “אני לא יכולה יותר!” זאתהיתה בעיה גדולה, שכן היה צורך להקים את הגג לפני בוא גשמי הסתיו. אסור היהלאבד אפילו יום אחד. מה קרה לאינגיר? האם חלתה? לעתים עסקה בהכנת גבינה, אבל מלבד זאת לא עשתה כל מלאכה; פעמים אחדות ביום היתה מעבירה את הפרה קרן־זהב ממקום אחד למשנהו בשדההמרעה. “תביא סל גדול או תיבה כאשר תהיה בכפר”, אמרה. “לשם מה?” “יהיה לי צורך בזה”, השיבה, ולא הוסיפה. יצחק משך את קורות הגג בחבל ואינגיר כיוונה את הקורה כלפימעלה, ביד אחת. דומה היה, כי די בנוכחותה של אינגיר לידו, כדי להקל עליצחק. מכל מקום, העבודה התקדמה, הגג לא היה גבוה ביותר, אך לגבי בית קטן, היו אלה קורות גדולות ועבות מאוד. מזג־האוויר היה נאה, פחות או יותר. אינגיר אספה לבדה את כלתפוחי־האדמה ויצחק סיים את התקנת הגג, לפני בוא הגשמים הכבדים. בלילה היהצורך להכניס את העזים לחדרן. אין רע גם בכך. הם לא התאוננו על כך. יצחק התכונן לרדת שוב לכפר. “תביא לי סל גדול או תיבה” חזרה אינגיר על דבריה, והפעם נשמעה תחינה בקולה. “הזמנתי חלונות אחדים ואני צריך להביא אותם”, השיב יצחק. “וגם שתי דלתות צבועות הזמנתי”, אמר בגאווה. “אם כך, עזוב. אפשר לדחות את עניין הסל”. “בשביל מה את צריכה את הסל, בעצם?” “בשביל מה?… הו, אין לך עיניים?” יצחק הלך לדרכו שקוע במחשבות. כעבור יום חזר נושא על גבוחלון, דלת לטרקלין ודלת לחדר השינה; חוץ מזה, על צוואו היתה תלויה תיבהגדולה בשביל אינגיר, ובה צורכי אוכל שונים. “כל המשאות האלה שאתה סוחב עוד יהרגו אותך”, אמרה אינגיר. מה? למות? כל־כך רחוק היה דבר זה ממחשבותיו של יצחק! הואהוציא מכיסו בקבוק ובו רפואה, ואמר לאינגיר כי עליה לשתות ממנו כל יום, עדאשר תשוב לאיתנה. והנה כאן החלונות והדלתות, שבהחלט אפשר להתגאות בהם. הואניגש מיד להציבם. הדלתות היו אמנם קטנות ולא חדשות, אך הן נצבעו מחדש בצבעיאדום ולבן, והן התאימו יפה לבית. הם עברו לבית החדש, ובית החימר הועמד לרשות הבהמות. הם השאירו כבשה אחת עם הפרה, כדי שקרן־זהב לא תרגיש בודדה מדי. הם הצליחו, הצליחו יפה! ג לפני ימי הכפור, עסק יצחק בחציבת אבנים, עקר שורשי עציםוהכין את אדמותיו לשנה הבאה. כאשר באו ימי הכפור והאדמה נקרשה, הוא יצא אלהיער וכרת עצים רבים. “למה אתה צריך את כל העצים האלה?” שאלה אינגיר מפעם לפעם. “אינני יודע עדיין”, היה יצחק עונה. אבל הוא ידע היטב; מעתה לא יחצוץ עוד היער האפל בין ביתו ובין שדותיו, והוא יוכל להרחיב אתשדה המרעה. מלבד זאת, ודאי תימצא אפשרות להוביל את העצים למטה, אל הכפר, ולמכור אותם לאנשים הזקוקים לכך. יצחק היה משוכנע כי זוהי תכנית טובה, ולכןשקד על עבודתו, כרת עצים וגזר אותם לגזרים. אינגיר היתה באה לעתים קרובות לראותו בעבודתו. הוא היהמעמיד פנים כי לדבר הזה אין חשיבות רבה. אבל היא הבינה כי נעים לו שתימצאלידו. שיחותיהם היו לעתים מתמיהות ביותר. “האם את לא מסוגלת למצוא לך עבודה אחרת, במקום לבוא הנה ולקפוא בקור?” שואל יצחק. “לא קר לי”, אומרת אינגיר, “אבל אתה תהיה חולה מרוב עבודה”. “קחי את המעיל שלי ותלבשי אותו”. “ללבוש את המעיל שלך? איזה רעיון! משונה! אין לי זמן לשבת פה ככה, כאשר קרן־זהב עומדת להמליט”. “ככה? קרן־זהב עומדת להמליט?” “מה, לא ידעת? ומה בקשר לעגלה? נגדל אותה?” “תעשי כפי שאת חושבת, זה לא עניין שלי”. “ודאי שלא נשחט את העגלה לאכילה. אם נעשה כך לעולם לא תהיה לנו יותר מפרה אחת”. “אני משוכנע שאת לא רוצה לשחוט את העגלה”, אמר יצחק. אנשים בודדים אלה נכנעו ליצריהם, אבל עם זאת היתה ביניהם אהבה, והם אהבו את בהמות ביתם, ואת האדמה אִמם! קרן־זהב המליטה עגלה. היה זה מאורע גדול, יום של שמחה. הםהאביסו את קרן־זהב בבליל־קמח. יצחק אמר לאינגיר: “אל תקמצי בקמח!” אבל הואנשא את השק הכבד בעצמו. והנה, העגלה היתה כאן, יפהפיה, אדמדמת, והיתה משתוממת על הפלא שעבר עליה. בעוד שנים אחדות תהיה אף היא אם לעגלים. “זאת תהיה פרה נהדרת”, אמרה אינגיר, “ואני שואלת את עצמי איך נקרא לה”. אינגיר היתה ילדותית במקצת ולא היה לה כשרון־המצאה במקרים כאלה. “איך נקרא לה?” אמר יצחק. “אין שם יפה יותר מקרן־כסף”. לאחר שהשלג הראשון התקשה, ירד יצחק אל הכפר. כדרכו תמיד, היו לו סודות רבים ולא גילה לאינגיר את מטרתו. הוא חזר עם הפתעה שאיןלהעלות אותה על הדעת: סוס ועגלה. “זוהי בדיחה גרועה”, אמרה אינגיר. “אני מקווה שלא לקחת את הסוס”. “לקחתי את הסוס?” “רציתי להגיד: מצאת”. הו, אילו יכול היה לומר: זהו הסוס שלי, הסוס שלנו! אבל הוא רק שכר אותו לשבוע, כדי להוביל את העצים למכירה. יצחק נסע עם העצים, והביא מזון, קמח ודגים מלוחים. באחדהימים חזר הביתה ובעגלתו פר צעיר. הוא קנה אותו בזול, כי בכפר היה מחסורבמספוא. הפר היה רזה ושעיר, והוא געה בצורה משונה, אבל הוא לא היה בעל־מום, ויתפתח כהלכה אם יאכילו אותו כראוי. הוא היה רק בן שנתיים. “אתה מביא מכל טוב”, אמרה אינגיר. יצחק הביא דברים רבים: הוא הביא לוחות וקרשים, מכונתהשחזה, תבנית לעוגות, כלי־עבודה שונים – הכול תמורת עצי ההסקה. עושר רב כזההיה למעלה מהשגתה של אינגיר, ומדי פעם קראה: “אתה מביא עוד דברים? לאחר שישלנו פר וכל מה שאנחנו צריכים!” באחד הימים השיב יצחק: “לא, כבר לא אביאדברים חדשים”, היה להם עתה די לצרכיהם לתקופה ארוכה; הם היו אנשיםאמידים. מהי תכנית העבודה של יצחק לאביב הבא? כאשר צעד לאטו ליד העגלההעמוסה עצים, לא חדל לחשוב על כך. הוא יסקל עוד חלקת אדמה בצלע הגבעה, יחרוש, יכרות עוד עצים כדי ליבשם בקיץ, ובשנה הבאה יביא לכפר כמות כפולה שלעצים מזאת שהביא השנה. החשבון מדויק, אין בו כל טעות. אך היה עוד דבר, שיצחק הרבה לחשוב עליו; הוא חשב על הפרהקרן־זהב, מאין באה, מי הם בעליה? לאינגיר אין בעולם כולו משהו משלה. הו, אשה טובה, שנתנה לו לעשות בה כרצונו וגם שמחה על כך! אבל מה יהיה אם באחדהימים יבואו לתבוע את הפרה, יקשרו אותה בחבל ויקחו אותה מכאן? ואולי יקרהמשהו רע עוד יותר. “אני מקווה שלא לקחת את הסוס, שלא מצאת אותו”. כך אמרהאינגיר. זאת היתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתה. מי יודע, איפוא, אם אפשר לתתבה אמון, ומה הוא צריך לעשות? יצחק חשב על כך. הרי הוא הביא בן זוגלקרן־זהב – לפרה, שאולי היא גנובה. הגיעה העת להחזיר את הסוס. חבל! היה זה סוס קטן ונאמן, שלמד כבר לאהוב אותם. “אין דבר”, ניסתה אינגיר לנחם אותו, “הרי הוא עזר לך הרבה עד היום”. “כן, אבל דווקא באביב אני צריך סוס; דווקא בעונה זאת, דרוש לי מאוד סוס”, השיב יצחק. באחד הבקרים יצא אל הכפר עם מטען העצים האחרון, ושהה בדרךיומיים. עם שובו ברגל, ביום השלישי, שמע קול מוזר הבוקע מתוך הבית. מההדבר? הוא עמד והקשיב. בכיית תינוק – כן, אלוהים אדירים, זה פשר הקול. הדברהיה בעיניו מופלא ומוזר. ואינגיר לא אמרה לו מאומה. הוא נכנס פנימה, והדבר הראשון שהבחין בו – אותה תיבהמפורסמת, שהביא לאינגיר. היא היתה תלויה על שני חבלים, אחוזים בתקרה – עריסה ונדנדה לתינוק. אינגיר התהלכה בחדר, וכבר הספיקה לחלוב את הפרה ואתהעזים. “גמרת כבר את כל העניין הזה?” שאל יצחק, כאשר התינוק הפסיק לצעוק. “כן, הכל עבר”. “כך”. “זה היה ביום שבו הלכת”. “כן”. “הייתי צריכה לעמוד על הבהונות כדי לתלות את העריסה. אבל, כנראה, זה היה יותר מדי בשבילי. הראש מסתובב” “מדוע לא אמרת לי קודם?” “איך יכולתי לדעת מתי זה יקרה? בן זכר הוא”. “כך, בן”. “והלוואי ידעתי איזה שם לתת לו”, אמרה אינגיר. ליצחק ניתנה רשות להביט בפנים האדומות והזעירות. היו אלהפנים נאות, ללא שפה שסועה. על קדקדו היתה פלומה של שער. תינוק פעוט וחמודשכב בעריסה זאת. יצחק חש בנפשו עייפות מוזרה. האדם המגושם הזה עמד מול פלא. יצור, שהתהווה בערפל קדוש, ועכשיו הופיע בחיים, ויש לו פנים קטנות, מרמזותומבטיחות. יעברו ימים, יחלפו שנים, והפלא ייעשה בן־אדם. “בוא לאכול”, אמרה אינגיר. יצחק כורת עצים וחותך אותם לגזרים. עכשיו נוח לו יותרמקודם, כי יש לו משור. הוא מנסר עצי־הסקה, ובינתיים מצטברות ערמות־עץענקיות. הוא יכול לבנות בהן רחוב או כפר שלם. אינגיר חייבת עכשיו להישארבבית ואינה יכולה לבוא ולראות את בעלה בעת עבודתו, אבל, לעומת זאת, יצחקמתגנב עכשיו מעת לעת הביתה. מוזר שלאדם יש יצור קטן כזה בתיבה. התינוק צריךלשכב בתיבתו, ולא עלה בדעתו של יצחק להקדיש לו תשומת־לב מיוחדת. אבל, עםזאת, אי־אפשר להשאר אדיש למשמע קולו של התינוק, צעקתו החלשה והרפה! “אל תיגע בו”, אומרת אינגיר, “ידיך ודאי מלאות שרף”. “ידי מטונפות בשרף? את ודאי יצאת מדעתך”, עונה יצחק, “לאנגעתי בשרף מאז שגמרתי לבנות את הבית. תני לי את הילד ואנדנד אותו עדשיירגע!” “לא, הנה הוא משתתק…” באחד הימים, בחודש מאי, הגיעה אשה זרה מעבר להרים אל הביתהנידח והמבודד הזה. היא היתה קרובת־משפחתה של אינגיר, והשניים ערכו להקבלת־פנים יפה. היא אמרה: “חשבתי שהגיע הזמן לבוא ולראות מה שלומה של קרן־זהב”. “הו, אין מי שישאל מה שלומך, ילדי הקטן”, אמרה אינגיר בשפל קול. “מי? התינוק הזה? כל אדם רואה מה שלומו: הוא גבר קטןונחמד, זה מה שאני רואה. ומי היה חושב בשנה שעברה, אינגיר, שאת תהיי כאן, ולך ילד, ובית ובעל, וכל מיני דברים”. “לא מגיע לי שום כבוד על זה. כי לי, מה יש לי? אבל הגבר הזה נשא אותי כפי שהייתי, חסרת־כול”. “האם נערכה חתונה?” “לא, עדיין לא היתה…” “נתקן את הדבר כאשר נטביל את הילד הקטן הזה”, אמרה אינגיר, “חשבנו על זה זמן רב, אבל לא היתה אפשרות. מה אתה חושב, יצחק?” “לערוך חתונה? כן, כמובן”. “אולי תוכלי לבוא הנה, אוולינה, אחרי שייגמר קציר החציר, ולטפל במשק, כשלא נהיה כאן?” שאלה אינגיר. “כן, בוודאי”; האורחת הבטיחה לעשות זאת. “ונשלם לך בשביל הטרחה”. “כן, זה עניין שאתם צריכים להחליט בו… ושוב אתם בונים, כמו שאני רואה. ומה אתם בונים? האם אין כאן מספיק בניינים?” אינגיר הנידה בראשה ואומרת: “תשאלי אותו. לי אסור לדעת”. “מה אני בונה?” אומר יצחק. “דבר לא חשוב. משהו כמו אורווהקטנה. אולי יהיה לנו צורך בזה. אבל אמרת שאת רוצה לראות את קרן־זהב?” שאלאת האורחת. הם יוצאים אל הרפת, מראים לה את הפרה ואת העגלה. הפר נראהנהדר. האורחת מהנהנת בשביעות־רצון למראה הרפת והפרה. היא אומרת שהכול יפהמאוד והניקיון הוא ראוי לכל השבחים. “ובכן, אפשר לסמוך על אינגיר בכל דברהקשור בטיפול בבעלי־חיים”, אומרת אוולינה. יצחק שואל: “קרן־זהב היתה אצלכם קודם?” “בוודאי, מיום שנולדה. לא בדיוק אצלי, אלא אצל בני. אבל זה כלל לא משנה. אמה של קרן־זהב נמצאת עדיין ברפת שלנו!” יצחק לא שמע זה זמן רב בשורה טובה כזאת. מועקה ירדה מעללבו. הפרה היא שלו ושל אינגיר על־פי הדין. אם לומר את האמת, הוא חשב להיפטרמצרה זאת בדרך עגומה: לשחוט את הפרה בסתיו, לעבד את עורה, לקבור את קרניהבאדמה ולמחוק כל זכר לפרה קרן־זהב. ועכשיו, הנה, אין צורך בכל אלה. פתאוםהתמלא לבו גאווה על אינגיר שלו ואמר: “אם אפשר לסמוך על אינגיר? היא מיוחדתבמינה ואין עוד אחת כמוה. מהשמים שלחו לי, בלי ספק, אשה אמידה”. “זאת דרך הטבע”, אומרת קרובת המשפחה. האשה מעבר להרים – שהיתה נוחה מאוד, נבונה, ושמה אוולינה – נשארה אתם ימים אחדים; ניתן לה החדר הקטן. כאשר חזרה הביתה, קיבלה מאינגירחבילת צמר כבשים, שאותה הסתירה לבל יראה זאת יצחק. לגבי הילד, יצחק ואשתו – הכול חזר להיות כשהיה. ימי עמל עםתענוגות קטנים וגדולים. קרן־זהב נתנה חלב רב וכך גם העזים. לאינגיר היו כברהרבה חריצי־גבינה אדומים ולבנים, שהונחו על האצטבה, לייבוש. תכניתה היתהלחסוך מספר גדול של חריצי־גבינה, עד שתוכל לקנות תמורתם נול. הו, אינגירידעה את מלאכת האריגה! ויצחק בנה אורווה – גם לו היתה, בלי ספק תכנית משלו. הואהוסיף אגף חדש לבית החימר, קרע חלונות בקירות ולפי הוא שעה כיסה את המבנהבסכך. הוא עשה רק את ההכרחי: בלי רצפת קרשים, בלי קירות מהוקצעים. אבל יצחקהקים שם מחיצת קרשים, כפי שדרוש לסוס, והתקין אֵבוס. חודש מאי התקרב לסופו. השמש המסה את האדמה בראש הגבעהויצחק כיסה את האורווה בחימר. באחד הבקרים אכל ארוחה ליום שלם, לקח קצתצידה לדרך, נטל גרזן ומעדר ויצא אל הכפר. “תביא אתך, שלושה מטר של בד צבעוני, אם אפשר”, קראה אינגיר אחריו. “לשם מה את זקוקה לזה?” אמר יצחק. יצחק התעכב זמן רב, עד שנדמה היה כי לא ישוב עוד. אינגירדאגה למזג־האוויר, לכיוון הרוחות, כאילו ציפתה לסירת מפרש. בלילה היתהיוצאת מן הבית ומטה אוזן. היא אף חשבה לקחת את הילד ולרוץ אחרי בעלה. אבללבסוף הוא חזר הביתה עם סוס ועגלה. “הו, הו!” קרא יצחק בקול רם, אף שהסוסעמד בשקט וצהל לקראת הבית, כאילו הכיר את המקום מקודם. ויצחק הרגיש שהואחייב לקרוא: “אולי תוכלי לצאת ולהחזיק את הסוס רגע?” אינגיר יצאה. “מה זה? אהה, יצחק, שוב שכרת אותו? אבל איפה היית כל הזמן? עברו שבעה ימים מאז יצאת”. “איפה יכולתי להיות, לדעתך? הייתי צריך למצוא דרך כדי שהעגלה שלי תוכל לעבור. החזיקי רגע את הסוס, טוב?” “עגלה שלך! אתה לא מתכוון לומר שקנית את העגלה”. יצחק שתק. הוא התחיל לפרוק את המשא: מחרשה, מסמרים, צורכי אוכל, מעדר, שק מלא זרעים. “ומה שלום הילד?” שאל. “הילד מרגיש טוב. האם קנית את העגלה? זה מה ששאלתי אותך. ואני חיכיתי, כל כך חיכיתי לנול”, אמרה, מתלוצצת, שמחה על שובוהביתה. יצחק שתק שעה ארוכה, טרוד בענייניו; היה עליו למצוא מקוםלכלים שהביא. לא קל למצוא מקום לאחסן אותם. כאשר חדלה לשאול שאלות והתחילהלפטפט באוזני הסוס, יצא משתיקתו ואמר: שמעת פעם על אחוזה בלי סוס ועגלה, בלי מחרשה ומקצרה ועודדברים כאלה? ואם את רוצה לדעת, אגיד לך: קניתי את הסוס ואת העגלה ואת כל מהשבתוכה". אינגיר הניעה את ראשה ואמרה: “הנשמע דבר כזה!” יצחק כבר איננו צריך להרגיש עצמו מושפל. הוא שילם בידרחבה, כרוזן, תמורת קרן־זהב. “הרי חלקי לפנייך”, הוא יכול לומר עכשיו. “אתהבאת פרה –ואני הבאתי סוס”. כוחו היה רב כל־כך, עד שהזיז שוב את המחרשה, הרים אותה ביד אחת והשעין אותה אל הקיר. הוא היה באמת גבר חזק! הוא סידר גםאת הכלים האחרים: המקצרה, המעדר, קלשון חדש שקנה – את כל כלי־העבודה היקריםהללו. היה זה נפלא: כלי־עבודה ־ כל מה שנחוץ לו, שום דבר לא חסר. “הממ, נשיג גם נול. כל זמן שאני בריא – נשיג. והנה הבד הצבעוני שלך. לא היה שום בד אחר חוץ מבד כחול”. לא היה שיעור לדברים שהביא: כמעיין המתגבר, כמו בכל פעם, עם שובו מן הכפר. אמרה אינגיר: “חבל שאוולינה לא ראתה את כל אלה כאשר היתה כאן”. פטפוטי נשים! גאווה מטופשת ולא יותר – והגבר חייך בבוזלמשמע הדברים האלה. אולם ייתכן שגם הוא לא היה מתרעם אילו אוולינה היתה כאןוהיתה רואה אותו בגדולתו. הילד בכה. “היכנסי ושמרי על הילד”, אמר יצחק. “הסוס כבר נרגע”. הוא הוליך את סוסו אל האורווה שלו. הוא מאכיל אותו, מקרצףאותו, מלטף אותו. וכמה הוא חייב עכשיו תמורת הסוס והעגלה? הכול, את כלהסכום, חוב עצום. אבל אין דבר, החוב ישולם במשך הקיץ. יש לו ערמות של עציהסקה למכירה, קליפות לבנה מיובשות שנשארו לו מהשנה שעברה, והיו לו גם לוחותגדולים. מצב רוח אופטימי זה לא נמשך זמן רב. לאחר שחלפה תחושת הגאווה, באושעות מרות של פחד ודאגה. הכול נתון עתה בידי הטבע! הוא עסק מדי יום בעבודת השדה. יצחק חרש חלקות־אדמה חדשות, עקר שורשים, סילק אבנים, זיבל, חפר, פורר רגבי־עפר בידיו וברגליו. הוא עבדבהתמדה ולבסוף היתה החלקה ישרה כשטיח. הוא חיכה עוד ימים אחדים, וכאשר היתהתקווה לגשם קרוב, זרע את החיטה. לפני מאות בשנים, גם אבותיו זרעו, בוודאי, חיטה – בקדושה, לפנות בוקר, עם גשם דק ואפל, ואם אפשר – מיד אחרי בואם של אווזי הבר. תפוחי־האדמה הם ירק חדש, ולא טמון בהם כל סוד, אין בהם כל קדושה; נשיםוילדים יכולים לזרוע אותם, הם גדלים באדמה; תפוחי־האדמה באו מארץ זרה, כמוהקפה. זהו מזון טוב ועשיר, אך הוא דומה ללפת. החיטה היא הלחם. חיטה או לאחיטה – זוהי שאלת חיים ומוות. יצחק צעד גלוי־ראש, צעד וזרע בשם אלוהים. הוא נראה ענקכסדן שחיברו לו רגליים, אך לבו היה תמים כלב ילד. הוא זרע בזהירות רבה, בנדיבות, בהכנעה. ראה! הגרעינים הקטנים, שיתעוררו לחיים, יצמיחו על כלגבעול גרעינים רבים. כך הוא הדבר בכל מקום בעולם שבו זורעים חיטה: בארץישראל, באמריקה, בגוד ברנדסדאל – הו, מה רחבה התבל! והחלקה הקטנה, שבה זורעיצחק, היא מרכז העולם. הגרעינים נשרו על האדמה. ועל ראשו של יצחק נטוייםשמי־ברכה מכוסי עננים, ובהם בשורת גשם. ד קציר החציר הושלם, עברו ימים ועוד ימים, ואוולינה לא באה. יצחק השלים את עבודת השדה, התקין קרשים בתחתית העגלה כדישיוכל לטעון עליה חציר, והשיג חלקי־עץ שונים, הדרושים לבניית מגלשה. הואהתקין הרבה דברים מועילים: שתי אצטבאות ליד הקיר, ואין לך מקום טוב מזהלחפצים שונים כמו לוח שנה – סוף־סוף קנה לוח כזה – כפות וצלחות, שלאמשתמשים בהן. לדעת אינגיר, היו שתי האצטבאות האלה מצוינות בתכלית. הכל היה טוב בעיני אינגיר. למשל, קרךזהב: היא כבר לא תברחמכאן. היא משתעשעת עם הפר והעגלה ובימים היא רועה ביער. העזים אף הן במצבמצוין, ועטיניהן מלאי־החלב כמעט נגררים על הארץ. אינגיר תפרה מעיל כחולוארוך וכובע קטן מאותו הבד, יפה ביותר, לקראת יום הטבילה של הילד. והילדעצמו שכב בחוסר־מעשה והתבונן בה. הוא התפתח כהלכה, ואם אינגיר רוצה לקרואלו דווקא בשם אלישע, יצחק לא יוסיף להתנגד לכך. היא השלימה את המעיל. נשארלה עודף, והרי הבד היה יקר כל־כך; אבל אין דבר – זהו בנם הבכור. “אם את חושבת לענוד פעם את מחרוזת הפנינים, אין לך הזדמנות יותר טובה מזאת”, אמר יצחק. אכן, אינגיר חשבה על פניני־הזכוכית שלה. לא לשווא היתה אםגאה. מספר הפנינים לא היה גדול והיא לא יכלה לעשות מהן ענק לצווארו שלהילד, אבל הוא ייראה נפלא אם תקבע אותן בכובע, מלפנים; וכך עשתה. אבל אוולינה לא באה. אלמלא הבהמות, הרי כל בני הבית יכלו ללכת ולחזור כעבורשלושה־ארבעה ימים, כשהילד הוטבל כדת־וכדין. ואלמלא שאלת הנישואין ־ אינגירהיתה הולכת לבדה. “אולי נדחה קצת את עניין הנישואין?” אמר יצחק. ואינגיר השיבה: “עד שאלישע יגדל ויוכל להישאר לבדו בבית ולחלוב, יעברו עוד עשר או שתיים־עשרה שנים”. לא, יצחק צריך למצוא פתרון. כל הענין הזה לא סודר כהלכה, ויתכן שהנישואין חשובים לא פחות מן הטבילה – מאין לו לדעת זאת? באוויר הורגשו סימניה הראשונים של בצורת מבשרת רעה; אם לאיבוא גשם בקרוב, תישרף התבואה. אבל, הכול בידי אלוהים. יצחק התכוון לרדת אלהכפר ולמצוא אדם שיוכל לעזור להם בשעת־דחק. ושוב היה עליו ללכת לאורךמיילים רבים. וכל ההמולה הזאת בגלל נישואין וטבילה! אכן, רבות התלאות שבהן צריכים להתנסות האיכרים! אוולינה באה לבסוף, הנישואין סודרו, אלישע הוטבל – הכול כתיקונו. הם הקדימו אתסידור הנישואין, ולפיכך הוטבל אלישע כילד חוקי. אבל הבצורת נמשכה. שדות־החיטה הקטנים קמלו, נשרפו, ומדוע? כל זה ביד אלוהים. יצחק קצר אתהחציר; היבול היה דל, אף שזיבל את האדמה באביב. הוא קצר וקצר, מרחיק אלירכתי הגבעות, ללא ליאות. הוא קצר, ייבש ואסף את החציר, כי היה לו סוס והיולו עזים וכבשים ופרה. אבל באמצע יולי נאלץ לקצור גם את החיטה למאכל הבהמות, משום שאי־אפשר היה להשתמש בה לשום מטרה אחרת. ועתה הכול תלוי ביבולתפוחי־האדמה. תפוחי־אדמה – מה טיבם? האם הם דבר מותרות שהובא מארץרחוקה, כמו קפה? לא, תפוחי־האדמה הם ירקות שאין כדוגמתם: הם גדלים בבצורתובגשמים שוטפים. הם לועגים למזג־האוויר ועומדים בכל פגע. האדם מעניק להםטיפול כלשהו והם מניבים פי ארבעה. אין בהם אמנם דם־ענבים אבל יש בהם מטעםהערמון, והם טובים לבישול ולצליה ולמטרות שונות. בלי חיטה לא יהיה לאדםלחם, אבל תן לו תפוחי־אדמה והוא ישבע. צלה תפוחי־אדמה באש, והרי לךארוחת־ערב. בשל אותם במים, והרי לך ארוחת־בוקר. ויתר־על־כן: אפשר לאכולתפוחי־אדמה עם כל דבר; עם ספל חלב, עם דג מלוח – ודי. העשירים מורחים עליהםחמאה. העניים מסתפקים במעט מלח. יצחק נוהג היה להכין תפוחי־אדמה בימיראשון, בתוספת קצת זבדה מן החלב של קרן־זהב. תפוח־אדמה עלוב – הייהברוך! אך גם ליבול תפוחי־האדמה נשקפה סכנה. יצחק נשא את מבטו אלהשמים, עשרות פעמים מדי יום. והשמים היו כחולים. לעתים, בערבים, היה נדמהכי גשם עוד מעט ירד. יצחק היה נכנס הביתה ואומר: “נראה שירד גשם סוף־סוף”. אבל התקווה היתה מתבדה עד מהרה הבצורת נמשכה שבעה שבועות, והחום היה קשה מנשוא. תפוחי־האדמה עמדו בפריחתם, והם פרחו שלא כדרך הטבע, ביופי נפלא. שדות החיטההיו לבנים, כמכוסי שלג. מה יהיה סוף הדבר? ולוח השנה אינו יכול לסייע – לוחות השנה אינם עוד כפי שהיו ואין בהם תועלת מרובה. ושוב היה נדמה כי גשםירד, ויצחק נכנס אל אינגיר ואמר: “הלילה ירד סוף סוף הגשם, בעזרתהאל”. “יש סימנים?” “כן. והסוס מושך באפסר”. אינגיר הציצה החוצה ואמרה: “נקווה”. ירד גשם רפה, טיפות אחדות. השניים שכבו לישון. יצחק יצא החוצה בלילה לראות את המתרחש. השמים היו כחולים. “אה, אלוהים אדירים”, אמרה אינגיר. “אבל שאריות החציר יתייבשו מחר”. היא אמרה זאת כדי לנחם אותו במקצת. אמת ויציב: יצחק צבר עלים משובחים, והיה זה מספוא הגון, לכן טיפל בו כמו בשחת; הוא כיסה אותו בקליפות לבנה ביער. נשאר שם רק מעטמאוד, ועל כן אמר לאינגיר מתוך ייאוש גמור ושוויון־נפש: “גם אם יתייבשולגמרי, לא אאסוף אותם”. “אה, מה אתה מדבר!” קראה אינגיר. יצחק לא אסף את החציר למחרת. הוא אמר שלא יאסוף – וכן עשה. שיישאר בחוץ, לעזאזל! וגם אם ירד גשם, יישארו שם העלים, בשם אלוהים! היאיוכל לאסוף אותם באחד הימים, סמוך לחג המולד, אם השמש לא תשרוף אותםכליל. עולמו של יצחק חרב עליו. הוא כבר לא נהנה מן הישיבה בפתחהבית ומההתבוננות בשדותיו. הנה תפוחי־האדמה, הפורחים בצורה מטורפת, הולכיםומתייבשים. על כן יכולים העלים להישאר שם. הו, יצחק זה! בלבו התמים מחשבתערמה קטנה; ייתכן שידע את אשר היא עושה, כשהחליט להעמיד בניסיון את השמיםהכחולים דווקא כאשר הירח התחדש. באותו ערב נדמה היה שוב כי גשם עומד לרדת. “היית צריך לאסוף את העלים”, אמרה אינגיר. “למה?” אמר יצחק בתמיהה רבה, כמי שאינו מבין. “כן, כן, אתה מעמיד פנים, אבל ייתכן שהגשם ירד סוף־סוף”. “השנה לא ירד גשם, את תראי”. אבל בלילה היו השמשות בבית אפלות, וכאילו משהו – מי יודע מה – הרטיב אותן. אינגיר התעוררה ואמרה: “הנה, יורד גשם! תסתכל בחלון!” יצחק חייך חיוך של ביטול ואמר: “גשם! מה את מדברת!” “אהה, אל תעמיד פנים!” אמרה אינגיר. יצחק העמיד פנים. הוא רימה את עצמו. היה זה גשם, בלי כל ספק, גשם סוחף. אבל גשם זה רק קלקל את העלים, ונפסק. השמים הכחילו. “זה בדיוק מה שאמרתי קודם: גשם לא יֵרד!” קרא יצחק, קשה־עורף, כפושע. הגשם לא הביא כל תועלת לתפוחי־האדמה. ימים באו וחלפו. השמים היו כחולים. יצחק עסק בבניית העגלה שבה יגרור את העצים לכפר. הואהכניע את גאוותו ועבד בחריצות. “כן, כן, אלוהים אדירים”. הימים באיםוחולפים. הילד גדל. אינגיר הכינה גבינות. הסכנה לא היתה גדולה. איכריםחרוצים, לא ימותו בשל שנת בצורת אחת. חוץ מזה, אחרי תשעה שבועות של בצורת, בא גשם ברכה אמיתי. יום ולילה ירד הגשם, במשך שש עשרה שעות רצופות ניתך מטרעז – ארובות השמים נפתחו. אילו בא הגשם לפני שבועיים, היה יצחק אומר: “מאוחר מדי”. אבל עתה אמר אל אינגיר: “את תראי שהגשם הזה יביא ברכה לתפוחי־האדמה”. “בוודאי”, אמרה אינגיר בקול מנחם, “המצב ישתפר”. והמצב השתפר לאטו. גשם ירד בכל יום. הדשא הוריק מחדש, כמוהיה זה מעשה כישוף. תפוחי־האדמה הוסיפו לפרוח. אמנם, הפריחה היתה משונה, כקודם, אך בקצות הגבעולים נראו גרגרים שחורים, כפי שהדבר צריך להיות. אבלאיש לא ידע מה מתרחש למטה, בשורשים. יצחק לא העז לבדוק את הדבר. באחד הימיםמצאה אינגיר יותר מעשרים תפוחי־אדמה קטנים תחת שיח אחד. “ויש להם עוד חמישהשבועות לגדול!” – אמרה אינגיר. הו, אינגיר זאת, תמיד משתדלת לפייס ולנחםבשפתה, שפת הארנבת! קולה היה מכוער ונלוותה לו שריקה מרגיזה, שכאילו התפרצהמתוך גופה. אף־על־פי־כן, ניחמו דבריה את האיכר. והיא היתה שמחה ועליזהעל־פי טבעה. “הייתי רוצה שתעשה עוד מיטה”, אמרה פעם ליצחק. “כך”, זאת היתה תשובתו. “כן, אבל זה לא דחוף”, אמרה. הם התחילו באיסוף תפוחי־האדמה, ועל־פי המנהג סיימו אתהעבודה סמוך לחג מיכאל הקדוש. שוב הוכח כי תפוחי אדמה אינם מושפעיםמתהפוכות מזג־האוויר, וכי הם עומדים בכך וגדלים למרות הכול. השנה לא היתהבינונית או טובה ממש, אבל הכול נמדד לפי קנה־מידה מיוחד. לאפי אחד עבר באחד הימים ושיבח מאוד את תפוחי־האדמה; “המצב בכפרים גרוע בהרבה”, אמר. ליצחק היו עוד שבועות אחדים עד שיהיה עליו להכין את השדותלחורף, לפני שיבוא הכפור ויקפיא את פני האדמה. הבהמות היו בחוץ ורעוכרצונן. טוב היה לעבוד בקרבתן ולשמוע את צלצול פעמוניהן. היתה בכך משוםהפרעה לעבודתו, כי הפר רצה להגיע אל ערמות המספוא, והעזים התרוצצו בכלמקום. צרות קטנות וגדולות! פעם שמע יצחק צעקה גדולה. אינגיר עמדה בפתח הבית, הילדבזרועותיה, והיא הצביעה על הפר והפרה הקטנה קרן־כסף: הם הזדווגו. יצחקהשליך את המעדר ורץ, אבל איחר את המועד. הרעה נעשתה. “הו הפרוצה! מיהרה! היא רק בת שנה – וזה היה חצי שנה לפני הזמן”, אמר יצחק. “פרוצה, תינוקת!” והכניסה לרפת. “כן, כן”, אמרה אינגיר, “אולי זה טוב. אם הדבר היה נדחה, אז שתי הפרות היו מעוברות בסתיו”. הו, אינגיר זאת! היא איננה פיקחיתבמיוחד, אבל ייתכן שהיא ידעה את אשר היא עושה, כאשר הוציאה בבוקר את הפריחד עם קרן־כסף. בא החורף. אינגיר טווה צמר; יצחק מוליך אל הכפר, בדרךהמושלגת, עצי הסקה – ערמות של גזרי־עץ. חובותיו סולקו. הסוס והעגלה, המחרשהוהמקטפה – כולם שלו. תמורת גבינת עזים הביא לאינגיר נול גדול וכבד. הואהביא גם קמח וצורכי־אוכל שונים, וכן קרשים, קורות ומסמרים. באחד הימים הביאהביתה מנורה. “אני נשבעת שיצאת מדעתך”, אמרה אינגיר. אבל היא ידעה זהזמן רב כי מנורה תובא אל הבית במוקדם או במאוחר. באותו ערב הדליקו אותהונהנו ממנה עד מאוד; אלישע הקטן חשב, ודאי, כי זוהי השמש. “ראי איך הואמתפלא”, אמר יצחק. מעתה תוכל אינגיר לטוות גם בלילה, לאור המנורה. יצחק הביא בד לחולצות ונעליים חדשות לאינגיר. היא ביקשהממנו צבעים שונים לצביעת הצמר, והוא הביא לה. באחד הימים חזר הביתה ובידו – מי היה מאמין! – שעון. אינגיר לא היתה מוכנה לכך כלל, ובמשך זמן־מה עמדה, נדהמת, ולא יכלה להוציא הגה מפיה. יצחק תלה בזהירות את השעון על הקיר, כיוון אותו על־פיהאומדן, והפעיל אותו. הילד נעץ את מבטו בשעון ואחר־כך הסתכל בפני אמו. “הו, הרי אתה ודאי מתפלא על הדבר הזה!” קראה ואחזה את הילד בזרועותיה, נרגשת אףהיא. כי מכל הדברים הטובים כאן, אין לך דבר טוב משעון, שמחוגיו יסתובבובמשך כל החורף והוא יצלצל בדיוק מדי שעה. לאחר שיצחק הוריד את כל עצי ההסקה אל הכפר ומכר אותם, שבאל היער כדי לכרות עצים נוספים. הוא אסף עצים רבים, כאילו אמר לבנות עירשלמה בחורף הבא. הוא הולך עכשיו ומתרחק מביתו, ומן הפתח משתרעת חלקה רחבה, מוכנה לעיבוד. מעתה הוא כבר לא יברא את היער ויכרות רק את העצים הזקניםוהיבשים. הוא הבין מזמן למה התכוונה אינגיר כאשר דיברה על הצורךבמיטה שניה. ומוטב היה שלא לדחות עוד את הדבר, אלא לעשותו במהירות. בשובוערב אחד מן היער ראה כי אינגיר כבר עשתה את שלה. המשפחה גדלה שוב: נולד עודבן. אינגיר שכבה במיטה. אינגיר! באותו בוקר ניסתה לשלוח אותו אל הכפר. “הגיעה השעה שהסוס יעבוד קצת”, אמרה, הוא עומד באורווה ורוקעברגליו". “אין לי זמן לדברים חסרי־חשיבות כאלה”, אמר יצחק ופנהלדרכו. כעת הבין, כי היא רצתה להישאר לבד. ומה הדבר? האם לא נוח לה שיימצאלידה? “מדוע את לא רומזת לי אף פעם רמז לזה?” שאל. “עכשיו אתה צריך לעשות לך מיטה ולישון בחדר הקטן”, ענתה אינגיר. אבל במיטה לא די; נחוץ גם מצע. היתה להם רק שמיכה אחת, ולאתהיה להם שמיכה נוספת עד הסתיו הקרוב, כאשר ישחטו איילים אחדים. וגם בעורםשל שני איילים לא היה די לשמיכה. יצחק התייסר בלילות ועצמותיו רחפו מקור. הוא ניסה לישון בערמת השחת וברפת, על יד הפרות. הוא לא הצליח להתחמם. טובשעמדו בחודש מאי, עוד מעט יבוא חודש יוני, ואחריו יולי… במשך שנים געשו שינויים מפליאים במקום הזה: נבנה בית, נבנתה רפת, גורן, אגף חדש לבית. כל הסביבה נרעשה כאשר היכה בפטיש על מסמריםשאורכם עשרה סנטימטרים. אינגיר היתה יוצאת אליו מעת לעת, כדי לבקש רחמים עלהילדים. “כן, הילדים. דברי אִתם קצת, שירי להם שיר. תני לאלישעמכסה של סיר והוא כבר יתופף עליו! את עניין המסמרים הגדולים אגמור עוד מעט. הם מחזיקים את הקורות האלכסוניות שעליהן נשען הבית. אחר־כך אני אעבוד רקבקרשים ועם מסמרים שאורכם אינו גדול משלושה סנטימטרים – וזה משחק־ילדיםממש!” איך אפשר היה למנוע מיצחק שיהלום בפטישו? באורווה היתהחבית מלאה דגים מלוחים, קמח וצורכי מכולת; היה זה טוב להחזיק את הדבריםהאלה שם, ולא בחוץ, אך הנה, ריח אורווה נודף משומן החזיר; אי־אפשר כבר בלימזווה. הילדים יתרגלו לקול הפטיש, אין רע בכך. אלישע היה חלוש במקצת, אבלהשני ינק לתיאבון והוא נראה כמלאך התוקע בחצוצרה. כאשר לא צעק – ישן. ילדנחמד! יצחק לא התנגד לכך שהילד ייקרא סיברט, אם כי היה מעדיף את השם יעקב. אבל ייתכן שאינגיר צודקת: אלישע נקרא על שם כוהן עדתה, ואין ספק כי זהו שםמכובד. וסיברט נקרא על שם דודה, גזבר המחוז, איש אמיד, שאין לו אשה וילדים. האם יש דבר טוב יותר מאשר לקרוא לילד בשמו של איש כזה? שוב בא האביב והתחדשו עבודות העונה. הכול נזרע לפני חגהשבועות. קודם, כאשר אינגיר היתה צריכה לטפל רק באלישע, לא יכלה למצוא זמןלעזור לבעלה; היא היתה קשורה מאוד אל בנה הראשון. עכשיו, כאשר היו לה שניילדים, יצאה לנכש עשבים ועשתה עבודות נוספות בשדה. שעות שלמות עסקה בשתילתתפוחי־האדמה, והיא שתלה גם גזר ולפת. הוא שמח באשתו. ועל אף כל העבודות, האם יכלה להזניח את הנול שלה? בכל רגע של פנאי, היתה נכנסת לחדר הקטןואורגת רצועות אחדות. היא ארגה בד ללבני חורף. היא צבעה חוטים באדום וכחולומהם סרגה שמלות לעצמה ובגדים לילדיה. לבסוף ארגה ליצחק ציפה לכר מחוטיםצבעוניים. כל אלה היו חפצים נחוצים עד מאוד. אכן, המשפחה הצליחה מאוד. ואם היבול יעלה יפה השנה, באמתיהיו ראויים לכך שיתקנאו בהם. מה חסר להם? אולי מחסן למספוא – ממגורהוגורן. גם זה יבוא במשך הזמן. צורך זה יתמלא, כשם שהתמלאו שאר הצרכים. עתלכל דבר! הנה, קרן־כסף המליטה עגל, הכבשים המליטו שיות וכולם מתרוצציםבחוץ, בשדה המרעה. ובני המשפחה עצמם? אלישע כבר ידע ללכת לכל מקום שרצה, וסיברט הקטן הוטבל כדת. אינגיר? לפי כל הסימנים, גופה התעגל שוב. עוד ילדאחד – לאינגיר לא היה אכפת. אדרבא, היא שמחה על כך. ילדים נאים! לעתים היתהאומרת כי לא כל אם זוכה לילדים חזקים ויפים כילדיה. אינגיר היתה עדייןרעננה, וכוחה במותניה. בשל הפגם בפניה, חיתה כמנודה במשך ימי נעוריה. הגברים הצעירים לא הקדישו לה כל תשומת־לב, אף שידעה לרקוד ולעבוד. הם לאשעו אליה. אבל, הנה, שעתה הגיעה. היא התפתחה, פרחה, שמחה על חלקה. יצחקעצמו היה רציני כתמיד, אבל הוא ראה ברכה בעמלו ושמח בחלקו. קשה להבין, כיצדיכול היה לשאת בנטל, עד שבאה אליו אינגיר. בוודאי ניזון מתפוחי־אדמהומחלב־עזים, ואולי גם מכל מיני מאכלים חשודים, שאין להם שם. עתה יש לו כלמה שאדם כמוהו יכול לתאר לו בדמיונו. באה עוד שנת בצורת. אוס אנדירס, הלאפי שעבר ליד הבית עם כלבו, סיפר כי האיכרים בכפר קצרו כבר את תבואתם למספוא. “האם איבדתם כל תקווה?” שאלה אינגיר. “כן, אך לעומת זאת שלל הדגים טוב מאוד. דודך סיברט יוכללבנות לעצמו מעון קיץ. גם קודם לכן הוא לא סבל ממחסור. מצבו כמו מצבך, אינגיר”. “כן, תודה לאל, אין על מה להתאונן. ומה אומרים עלי שם בבית?” אוס אנדירס הניע את ראשו ואמר בקול מתחנף כי בעניין זה אין מלים בפיו. רוצה ספל חלב ממותק, אמור ואתן לך", אמרה אינגיר. “חבל על הטרחה. אבל אולי יש משהו בשביל הכלב”. הובא חלב לאוס־אנדירס וגם מזון לכלב. הלאפי שמע קול מוזר העולה מן הבית, והקשיב. “מה זה?” שאל. “זה השעון שלנו”, אומרת אינגיר ולבה גס בה. הלאפי מניע שוב בראשו: “בית וסוס, וחפצים רבים. כל מה שאדם יכול לחלום עליו יש לכם”. “יש. אנו חייבים להודות לאלוהים”. “אוולינה ביקשה ממני למסור לך דרישת שלום”. “כן. מה שלומה?” “טוב למדי. איפה בעלך?” “הוא בשדה”. “שמעתי שהוא עדיין לא קנה את האחוזה”, אמר הלאפי כבדרך־אגב. “קנה? ממי שמעת?” “מדברים”. “אבל – ממי הוא צריך לקנות? הרי זאת אדמת הפקר”. “זה נכון”. “והוא השקיע באדמה הזאת את כל כוחו”. “אומרים, כי כל האדמה שלכם שייכת לממשלה”. אינגיר לא הבינה דבר. “ייתכן שזה נכון. האם אוולינה חושבת כך?” “אני כבר לא זוכר ממי שמעתי”, אמר הלאפי והעיף מבט על סביביו. אינגיר התפלאה על כך שאוס אנדירס איננו מבקש דבר, כדרך כלהלאפים. אוס אנדירס יושב במנוחה, ממלא את מקטרתו – מקטרת חימר – ומדליקאותה. אך, איזו מקטרת! הוא נשף בהנאה. “לא צריך לשאול, אם הילדים האלה הם שלך”, הוא הוסיףלהתחנף, “הם דומים לך כשתי טיפות מים. הפנים שלהם הן בדיוק כמו פנייךכשהיית קטנה”. כמו אינגיר, המכוערת, בעלת המום – ההשוואה מיותרת, כמובן. ובכל זאת, היא חשה גאווה. אפילו לאפי מסוגל לשמח את לבה של אם. “אם השק שלך לא היה מלא כל־כך, הייתי מוצאת משהו לשים בתוכו”, אמרה. “לא, חבל על הטרחה”. אינגיר נכנסה פנימה, התינוק בידיה. אלישע נשאר עם הלאפיבחוץ. שניהם התיידדו עד מהרה. לילד הותר ללטף דבר מוזר, שעיר, שהיה בשק שלהלאפי.“ הכלב התחיל ליילל. אינגיר יצאה וצרור צידה בידה1. היא פלטה צעקה וצנחה על המפתן. “מה יש לך שם?” היא שואלת. “שום דבר. ארנבת”. “ראיתי”. “הילד רצה להסתכל. הכלב צד אותה בבוקר ושיסע אותה”. “הנה הצידה שלך”, אמרה אינגיר. ה יצחק ידע מן הניסיון כי אין יותר משתי שנות בצורת רצופות. על כן חיכה בסבלנות וקיבל באהבה את אשר נפל בגורלו. החיטה נשרפה בשדה, ויבול החציר היה דל, אך נראה היה שתפוחי־האדמה יצליחו שוב. בסך־הכל – רעלמדי, אך לא נורא. היתה לו ערמה גדולה של עצי־הסקה למכירה וכן קורות. כיווןשהדיג עלה יפה לאורך כל החוף, יהיה לאנשים כסף לקניית עצים. ובעצם נראה היהכאילו מאלוהים היתה זאת, שתהיה בצורת והתבואה תיאבד, כי כיצד יוכל לדוש אתהחיטה בלי גורן? כן, יש לראות בכך את יד האלוהים, ואין לדאוג לעתיד. אבל דאגה אחרת הטרידה את יצחק מאוד, והוא לא יכול היהלהסירה מלבו. מה הוא הדבר שאמר לאפי אחד לאינגיר בקיץ, בענין קניה שלאנעשתה? האם עליו לקנות? מדוע? הנה היער, הנה הקרקע. הוא סיקל, עיבד אתהאדמה, בנה בית בישימון, הוא מוציא מן האדמה לחם לבני ביתו ולבהמות שלו, איננו מבקש דבר מאיש, הוא רק עובד, עובד בלי הרף. בהיותו בכפר, חשב להיכנסאל ראש הכפר ולברר את העניין אבל תמיד דחה את הדבר. ראש הכפר לא היה אהודעל האנשים, ויצחק התקשה לבטא את עצמו. מה יאמר עם בואו אל ראש הכפר, כאשריישאל לשם מה בא? אלא שיום אחד באותו חורף, הגיע ראש הכפר בעצמו אל האחוזה. אתו בא אדם נוסף שהחזיק בידו תיק מלא מסמכים. היה זה ראש הכפר גייסלרבכבודו ובעצמו. הוא התבונן במישור הפתוח שמול הבית, שם בֵּרא יצחק אתהעצים. היתה זאת חלקה גדולה וישרה. ראש הכפר חשב כי השטח הזה עוּבד כבר, ועל כן אמר: “הרי זאת אחוזה גדולה. האם חשבת כי כל זה יינתן לך חינם?” זה הדבר! יצחק נדהם ונרעש ולא אמר מלה. “היית צריך לבוא אלי תחילה ולקנות את האדמה”, אמר ראש הכפר. ראש הכפר דיבר על הערכה, על גבולות, על מסים – “מסיממשלה”, אמר – ולאחר שהסביר קצת את הדבר, נראה העניין ליצחק פחות מוזר מאשרקודם. ראש הכפר פנה אל האיש שבא אתו ואמר: “הרי אתה נקרא גובה. ובכן, מהגודל האחוזה?” אולם הוא לא חיכה לתשובה, וקבע את הדבר לפי אומדנו. אחר־כךחקר את יצחק בעניין כמויות החציר ויבול תפוחי־האדמה שלו. ומה בדבר הגבולות? הם לא יכלו ללכת בתוך השלג הגבוה כקומת איש ולסמן את הגבולות. מהו, לדעתיצחק, שטח אדמת המרעה ואדמת היער שבוראה? יצחק אינו יודע. הוא חשב תמיד כיהמקום שלו, שלו לגמרי, מכאן ועד המקום שם מגיע מבטו. ראש הכפר אמר כיהממשלה תובעת שיהיו גבולות קבועים. “ככל שהשטח גדול יותר, יהיו המסים כבדיםיותר”, אמר. “כן”. “ולא יתנו לך את כל המקום שאתה רואה מסביב, אלא רק את הדרוש לך לצרכיך”. “כן”. אינגיר הביאה חלב. ראש הכפר והגובה שתו. היא הביאה עודחלב. האם ראש הכפר הוא אדם רע? הרי הוא ליטף את שערותיו של אלישע ואמר: “אתה משחק באבנים! הראה לי מה זה? הן כבדות. נדמה שיש בהן מתכות!” “כן”, אמר יצחק.“הבאתי אותן מלמעלה, מן ההרים”. ראש הכפר חזר אל העניין. “דרומה ומערבה מכאן, זה בוודאי מה שדרוש לך במיוחד, לא?” שאל את יצחק. “בערך רבע מייל”. “רבע מייל!” קרא הגובה. “אתה, כמובן, לא היית מסוגל לעבד אפילו עשירית מן השטח הזה”, אמר ראש הכפר. יצחק שאל: “מה יהיה המחיר של רבע מייל?” “לא אוכל להגיד”, השיב ראש הכפר, “איש איננו יודע זאת. אבל אציע מחיר נמוך, כי זהו מקום נידח, כמעט שאי־אפשר להגיע אליו”. “זה נכון”, אמר הגובה, “אבל רבע מייל שלם!” ראש הכפר רשם ליצחק רבע מייל של השטח, דרומה. “ולמעלה, לצד ההרים?” שאל. “שם דרוש לי שטח המגיע עד המים. יש שם נחל”, אמר יצחק. ראש הכפר רשם זאת. “וכמה צפונה?” “אני לא יודע בדיוק. יש שם רק אדמת ביצה ויער דליל”, אמר יצחק. ראש הכפר רשם על דעת עצמו שמינית המייל. “ומזרחה?” “גם את זה אינני יודע. שם רכסי ההרים, הנמשכים עד שוודיה והלאה”. ראש הכפר רשם. כאשר סיים, סיכם במהירות את כל המספרים ואמר: “זה יהיה, כמובן, שטח נרחב. במקום קרוב יותר אל הכפר, היה המחיר גבוה כל־כך, עד שאישלא היה מסוגל לקנות. אני אציע בעד כל זה מאה כתר. מה דעתך?” שאל אתהגובה. “זה ממש חינם”, אמר הגובה. “מאה כתר!” אמרה אינגיר. “אתה לא צריך אחוזה גדולה כל־כך”. הגובה נכנס לדבריהם: “זה מה שאמרתי. מה תעשו בחלקת אדמה גדולה כל־כך?” וראש הכפר השיב: “יעבדו אותה”. הוא התיישב וכתב. הילדים צעקו מעת לעת. ראש הכפר לא רצהלחזור על כל העניין. בלאו־הכי יגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת, אולי אפילו עםעלות השחר. הוא תחב את הניירות לתוך התיק. “צא ורתום את הסוסים”, ציווה עלהגובה. הוא פנה אל יצחק ואמר: “למעשה, הם צריכים לתת לך את המקום חינם, וגםלשלם לך כסף תמורת העבודה שהשקעת בו. וזה הדבר שאציע. אחר־כך נראה מה יהיהגובה המס הממשלתי שיוטל עליך”. ויצחק – רק אלוהים הוא היודע מה הרגיש אותה שעה. נדמה היהכי הוא מוצא סיפוק בכך שאדמתו הוערכה במחיר גבוה, לאחר שהשקיע בה עבודה כהרבה. ובאשר למאה הכתר, בוודאי יוכל לשלמם במשך הזמן. על כן החריש. הוא יכוללהמשיך בעבודתו כקודם, לחרוש את האדמה ולכרות עצים. יצחק לא היה מסוגהאנשים שהעתיד מדאיג אותם. הוא לא ציפה למזל, הוא עבד. אינגיר הודתה לראש הכפר, והביעה תקווה, כי יהיה לצדם בדיון עם פקידי הממשלה. “בוודאי. אבל ההחלטה אינה תלויה בי. אני רק מגיש חוות־דעת. בן כמה התינוק?” “חצי שנה”. “בן או בת?” “בן”. ראש הכפר לא היה אדם עריץ, אלא טיפוס שטחי שאיננו מדקדקבמילוי חובתו. הוא לא שמע לעצותיו של הגובה, שליח בית־הדין ועוזרו – ברידיאולסין, שמילא את כל התפקידים האלה. עניין חשוב כזה סודר כלאחר־יד, על־פיאומדן. הוא פתר בקלות־ראש שאלה שבה קשור גורלם של יצחק ואשתו, וגם גורלבניהם ובני בניהם, אולי למשך דורות שלמים. רשם דבר־מה – וכך הסתיים העניין! אבל הוא התייחס בחיבה אל הילדים. הוא הוציא מכיסו מטבע בן אורט ונתן אותןלסיברט הקטן. אחר־כך הניע ראשו בידידות ויצא מן הבית. פתאום שאל: “מה שמו של המקום הזה?” “שם?” “כן. מהו השם? צריך לתת לו שם”. איש לא חשב על כך עד כה. אינגיר ויצחק הביטו זה בזו. “סילאנרה?” אמר ראש הכפר. ייתכן שבדה את השם מלבו או שלאהיה זה שם כלל. אבל הוא אמר שוב: “סילאנרה”. הניע ראשו לאות הסכמה ונסעלדרכו. הכול סודר כלאחר־יד: הגבולות, המחיר, השם… כעבור שבועות אחדים היה יצחק בכפר, ושמע על עסקה מפוקפקת, שראש הכפר היה מעורב בה. נערכה חקירה בדבר סכומי כסף, שהוא לא היה יכוללמסור דין־וחשבון עליהם. הדבר הובא לפני שופט המחוז. עניינים כאלה כבר היומעולם. יש אנשים המועדים וסוטים מדרך הישר ומביאים עליהם את קצםהרע. והנה, באחד הימים ירד יצחק אל הכפר עם ערימת עצי־ההסקההאחרונה. בשובו הזדמן לו להסיע בעגלה את ראש הכפר. האיש יצא אליו מביןהעצים, ומזוודה בידו. “קח אותי אתך, בבקשה!” אמר. השניים נסעו זמן־מה בדומיה. ראש הכפר הוציא בקבוק מכיסוושתה־קצת; הוא הושיט את הבקבוק ליצחק, אבל יצחק דחה את ההזמנה. “אני חושששהנסיעה הזאת תקלקל את קיבתי”, אמר ראש הכפר. מיד התחיל לדבר על האחוזה של יצחק. “שלחתי מיד את חוות דעתי ואת המלצתי. סילאנרה – השם באמתיפה. בעצם, מן הראוי היה שהמקום יינתן לך חינם, אך אילו כתבתי זאת, היוהפקידים מתרגזים וקובעים בעצמם את המחיר. הצעתי חמישים כתר”. “אם כן, לא מאה, אדוני?” ראש הכפר הירהר רגע. “עד כמה שאני זוכר, כתבתי חמישים”. “לאן אתה נוסע עכשיו, אדוני?” “לביסטירבוטן, אל משפחת אשתי”. “בעונה זאת? הדרך קשה ורעה עכשיו”. “אין דבר. אולי תוכל ללוות אותי קצת?” “בוודאי, לא אתן לך, אדוני, ללכת לבדך בדרך כזאת”. הם הגיעו אל האחוזה. ראש הכפר לן בחדר הקטן. בבוקר שתה שובמבקבוקו ואמר: “ברור שהקיבה שלי תתקלקל”. הוא היה, כמו בפעם הקודמת, חביבמאוד, אך נראה היה כי הוא נרגש במקצת ובלבו דאגה לעתיד. ייתכן שהדבר לא היהרע כל־כך. כאשר אמר לו יצחק, כי לא כל החלקה הרחבה עובדה, אלא רק חלק קטןממנה, השיב ראש הכפר תשובה מתמיהה: “מובן שידעתי זאת כאשר כתבתי אתחוות־דעתי. אבל הפקיד והעגלון הזה, ברידי, לא הבין דבר. הוא חמור. אצלהפקידים יש טבלאות שונות. אם יעיינו במספרים ויראו כי שטח אדמה כל־כך גדולמכניס תבואה כה זעומה של חציר ויבול דל של תפוחי־אדמה, יגיעו למסקנה, על־פיהטבלאות, כי האדמה כאן לא טובה, אדמת בור. עמדתי לימינך, וברצון סיכנתי אתחלקי בעולם הבא בגלל התעלול הזה. לארצנו דרושים שלושים ושניים אלף גבריםכמוך”. ראש הכפר הגיע בראשו ופנה אל אינגיר. “בן כמה התינוק?” “בן שמונה חודשים”. “בן, נכון?” “כן”. “אבל אתה צריך להתאמץ ולהסדיר את הקניה במהירות האפשרית”, אמר ראש הכפר ליצחק. “איש אחד רוצה לקנות קרקע באמצע הדרך שבין המקום הזהוהכפר. כאשר יקנה, יגדל ערך האדמה. קנה אתה ראשון, ואחר־כך – שהמחיר יעלה! בדרך זאת תקבל תשלום כלשהו על העבודה שהשקעת כאן. אתה היית הראשון שהתיישבבמקום הנידח הזה”. יצחק ואינגיר הודו על עצתו ושאלו אותו, אם יוכל לסיים אתהטיפול בעניינם. היא השיב. כי כבר עשה את חלקו, ועכשיו, הכל תלוי בפקידיהממשלה. “אני נוסע לביסטירבוטן, ולא אחזור עוד”, אמר. הוא נתן לאינגיר אורט אחד, וזה היה יותר מדי. “אל תשכחלהביא אל בני משפחתי, מדי פעם, עגל או שה לשחיטה. אשתי תשלם. וקח אתך גםחריצי־גבינה. הילדים אוהבים גבינה”. יצחק ליווה אותו עד ההרים. השלג היה קפוא וההליכה היתה נוחה. כאשר נפרד גייסלר מיצחק, נתן לו כתר כסף. כך עזב ראש הכפר את מקומו ולא חזר עוד. האנשים לא הצטערו. הוא נחשב לאדם שאין לבטוח בו ואשר לבו נמשך למזימות. אף שהיה אדם מלומד נהגלפזר כספים לא־לו. לימים התברר, כי הוא עזב את הכפר לאחר ששר־הגליל, מרפלוים, נזף בו נזיפה חמורה בכתב. אך לבני משפחתו לא נגרם כל רע. הם הוסיפולגור בכפר במשך זמן רב למדי – אשתו ושלושת ילדיו. חוץ מזה, כעבור זמן־מההגיע משוודיה הכסף החסר, ובני משפחתו של גייסלר לא ישבו בכפר כבני ערובה, אלא משום שנוח היה להם בכך. בעיני יצחק ואינגיר, לא היה גייסלר אדם רע, להפך. ומי יודעכיצד יתנהג ראש הכפר החדש? אולי יהיה עליהם לחזור שוב על כל הליכיהקניה. שר הגליל שלח אל הכפר אחד ממזכיריו, והוא התמנה לראש הכפר. היה זה גבר כבן ארבעים, בנו של ראש עיירה, ושמו האירדל. לא היו לו אמצעיםללמוד באוניברסיטה כדי להתקבל לפקידות הממשלתית אבל הוא עבד במחלקה המשפטיתשל לשכת הגליל במשך חמש־עשרה שנים. הוא היה רווק, כי לא היו לו אמצעים לשאתאשה. שר הגליל פלוים קיבל אותו בירושה מן השר הקודם, והוסיף לשלם לו אותהמשכורת עלובה אשר שולמה לו קודם. הוא נעשה אדם נרגז, קצר־רוח, אבל ישרונאמן וגם – ככל שעלה בידו – מושלם בעבודתו, אותה הכיר על בוריה. עתה, הואיל ועלה בתפקיד והתמנה לראש כפר, גדל בטחונו העצמי ונהג בעצמו חשיבותרבה. יצחק התגבר על היסוסיו והלך לראותו. “התעודות בעניין סילאנרה? הנה הן, זה עתה הוחזרו מןהמיניסטריון. הם דורשים כל מיני פרטים. העניין, כפי שטיפל בו גייסלר הואערבוביה נוראה”, אמר ראש הכפר. “המיניסטריון מתעניין לדעת אם יש באחוזהביצות, עצים גבוהים, ואם יש נחושת ומתכות נוספות בהרים שמסביב. דובר עלהנחל, אך לא נאמר דבר על הדיג בו. גייסלר המציא להם רק מידע חלקי וכנראהשאצטרך לעבור על כל העניין. בקרוב אבוא לסילאנרה, ואחליט מה תהיהחוות־דעתי. מה המרחק מכאן עד האחוזה? כמו כן, דורש המיניסטריון שיוצבוגבולות קבועים”. “יהיה קשה לקבוע גבולות לפני בוא הקיץ”, אמר יצחק. “אין דבר, נעשה זאת. אי־אפשר לעכב את התשובה למיניסטריוןעד הקיץ”, השיב האירדל. “אבוא באחד הימים הקרובים, ובאותה הזדמנות תימכרחלקת־אדמה נוספת, לאיש אחר”. “האם זה האיש הרוצה לקנות קרקע בין אחוזתי והכפר?” “אינני בטוח, אבל זה ייתכן. על כל פנים, זהו אחד מבניהמקום, הגובה, עוזרי בלשכה. עוד בימי גייסלר פנה ברידי אליו וביקש לקנות, אבל גייסלר דחה אותו ואמר לו שהוא אינו מסוגל לעבד חלקה כה גדולה. הוא שלחערעור למשרדי הגליל, והדבר נמסר לטיפולי. הנה, כך נהג גייסלר!” ראש הכפר האירדל בא אל האחוזה יחד עם הגובה ברידי. הםנרטבו בעוברם בין הביצות, ונרטבו עוד יותר כאשר הלכו בין הסלעים, בתוך השלגהמפשיר. ראש הכפר גילה פעילות רבה ביום הראשון, אבל ביום השני התעייףוהסתפק בכך שעמד למטה, הורה בידו וקרא בקול רם את המידות הנכונות, לדעתו. הוא כבר לא דיבר על “סקירה בהרים שמסביב”, ובאשר לביצות, אמר שהם יחקרובדבר בדרכם חזרה. פקידי המיניסטריון שאלו שאלות רבות, כנראה על־פי רשימתשאלות קבועה. השאלה היחידה, שהיה בה טעם, היתה השאלה על העצים הגדולים. היובמקום עצים גדולים, אף בגבול אחוזתו של יצחק. אך לא היו כאן עצי הסקה בכמותמסחרית, ולא היה בהם לספק אלא את צורכי המקום. בחצר היו מוטלים גזעים רבים, אבל מי מסוגל להוביל אותם עד הכפר? רק יצחק, הגבר בעל הכול, יכול היה לטלטלאותם לכפר בחורף, ולקבל תמורתם קורות מהוקצעות וקרשים. כמו כן התברר כי גייסלר המופלא שלח חוות־דעת, שלא קל היהלבטלה. יורשו בדק שוב את העניין כולו, התאמץ למצוא שגיאות ואי־דיוקים – אבל, לשווא. מה עשה? התייעץ עם הפקיד יותר משעשה זאת גייסלר, והתייחסלדבריו בתשומת־לב. אבל ברידי שינה את דעתו, כנראה, מאז החליט לקנות בעצמואדמה מן הממשלה. “מה דעתך על המחיר?” שאל ראש הכפר. “חמישים כתר – זהו המחיר הגדול ביותר שאפשר לתבוע מן הקונה”, השיב הפקיד. ראש הכפר החדש חיבר את חוות־דעתו בסגנון מליצי. גייסלרכתב: על האיש יהיה לשלם מס־אדמה שנתי. לכן, מצבו אינו מרשה לו לשלם תמורתהמקום יותר מחמישים כתר, בתשלומים שנתיים, למשך עשר שנים. על הממשלה לקבלהצעה זאת, או להוציא מידי האיש את אדמתו ואת פירות עמלו. האירדל כתב: האישמבקש בהכנעה לשלוח אל המיניסטריון בקשה שירשו לו להחזיק בנחלתו ־ אשר, אמנם, איננה שלו, אבל עד כה הוא הכניס בה שיפורים רבים – במחיר 50 – חמישיםכתר, שישולם בתשלומים שנתיים, במשך תקופה שתיקבע על־ידיהמיניסטריון. “אני מקווה שאוכל להשיג לו תעודת בעלות על האחוזה”, אמר ראש הכפר האירדל ליצחק. ו היום יילקח הפר לכפר ויוצע למכירה. הוא נעשה בעל־חייםענקי, ושוויו היה רב, כך שלא היה כדאי להחזיק אותו באחוזה. יצחק ימכור אותוויקנה פר בן שנה. הרעיון הזה היה של אינגיר, וכפי הנראה, היו לה סיבות משלה להיפטר מיצחק דווקא באותו יום. “אם החלטת ללכת, מוטב שתעשה זאת היום”, אמרה. “הפר אכל טובונראה מצוין. באביב נותנים מחיר יפה תמורת בהמות אבוסות. שולחים אותן העירהושם משלמים הרבה כסף”. “את צודקת”, אמר יצחק. “יש סכנה שהפר ישתולל בדרך”, הוסיפה אינגיר. יצחק לא השיב. “בשבוע האחרון היה בחוץ כמה פעמים והוא התרגל לחופש”. יצחק שתק, אבל תלה סכין גדולה בחגורת העור שלו והוציא את הפר החוצה. הו, בעל חיים אדיר, נהדר ונורא למראה, שעם כל אחד מצעדיורעדו כל צלעות גופו! רגלי הפר היו קצרות במקצת. בלכתו ניפץ בחזהו את העציםהרכים, והוא דמה למכונת־קיטור. עורפו היה חזק שלא כדרך הטבע, וכוח של פילהיה אצור בעורף הזה. “רק שלא ישתגע בדרך ויתנפל עליך”, אמרה אינגיר. יצחק הירהר רגע והשיב: “אם זה יקרה, אשחוט אותו ואוריד את הבשר אל הכפר”. אינגיר צנחה לכיסא. היא התייסרה. פניה היו אדומות. אבל היאהתאפקה, עד שיצחק הלך. עתה, לאחר שנעלם עם הפר ביער, יכלה אינגיר לצעוק ללאפחד. אלישע יודע כבר לדבר, והוא שואל: “אמא, כואב?” כן, כאב. הוא מחקה את אמו, מניח את ידיו על מותניו וצועק. סיברט הקטן ישן. אינגיר מכניסה את אלישע הביתה, נותנת לו חפצים שונים כדישישחק בהם על הרצפה, ושוכבת במיטה. הגיעה השעה. הכרתה צלולה במשך כל הזמן. היא משגיחה על אלישע, מעבירה את מבטה אל השעון. היא אינה צועקת וכמעט אינהזזה. המלחמה ניטשת בקרבה. הנה, משא ניתק ומגיח מתוכה. היא שומעת צעקה מוזרהבמיטתה, קול דק גועה בבכי. היא כבר אינה מסוגלת לשכב במנוחה, היא מתרוממתומסתכלת. מה פשר הדבר? פניה נעשות אפורות, מאובנות, חסרות־הבעה, חסרות־בינה. נשמעת גניחה איומה, מחרידה, זעקת שבר המתפרצת מן הלב. היא צונחת שוב אל המיטה. דקה עוברת. הבכי שם, למטה, גובר. היא מתרוממת פעם נוספת ומסתכלת. אהה! אלוהים, הנה הדבר הנורא מכול, וכמולהכעיס, זוהי ילדה! יצחק היה, ודאי, במרחק חצי מייל מן הבית. עברה רק שעה מאז צאתו. תוך עשר דקות ילדה אינגיר והמיתה את פרי בטנה… יצחק חזר ביום השלישי; הוא הוליך אחריו פר רזה ומורעב, שנגרר בכבדות רבה. לכן התעכב עד היום. “איך עבר העניין?” שאלה אינגיר. היא היתה מדוכאה וחולה. “אהה, הכול עבר בשלום. השור השתולל באמת”. במרחק־מה מהכפרנאלץ יצחק לקשור אותו. אחר־כך הלך לבקש עזרה בכפר. בשובו הסתבר שהשור ניתקעצמו מן החבלים וברח. זמן רב רדפו אחריו. לבסוף הסתיים הכול בכי־טוב. הסוחר, הקונה בקר בשביל קצבים בעיר, שילם מחיר הגון. “והנה הפר החדש”, אמריצחק. “צאי עם הילדים ותסתכלי בו”. כל בעל־חיים חדש עורר התעניינות רבה. אינגיר הביטה בפר, מיששה אותו, שאלה למחירו. היא הושיבה את סיברט הקטן על גבו של הפר. “בכלזאת, חבל על הפר הגדול”, אמרה אינגיר, “הוא היה נאמן כל־כך. אני מקווה שלאישחטו אותו באכזריות”. עבודות האביב היו בעיצומן. את הבהמות הוציאו החוצה. ברפתהריקה נערמו תיבות וארגזים מלאי תפוחי־אדמה שנשמרו לשתילה. יצחק זרע השנהיותר חיטה מאשר בעבר והוא התאמץ לבצע את העבודה כהלכה. אינגיר שתלה לפתוגזר. אינגיר התהלכה במשך זמן־מה כאשר שק מלא תבן מתחת לשמלתה, ומעת לעת הפחיתה קצת מן התבן, עד שלבסוף הסירה את השק. יצחק שם לב לדברבאחד הימים ושאל בתמיהה: “מה קרה? הפעם נגמר העניין בלי תוצאה?” “הפעם – לא כלום”, אמרה אינגיר. “כן. ומדוע זה?” “אהה, דברים כאלה קורים. יצחק, כמה זמן אתה צריך כדי לעבד את כל האדמה שברשותנו?” “היה זה נפל?” “כן”. “כך. ואת, את לא סובלת אחרי זה?” “לא. יצחק, חשבתי כמה פעמים, שעלינו לגדל חזיר”. יצחק, שהיה זהיר בדבריו, השיב כעבור זמן־מה: “חזיר, כן. בכל אביב אני חושב על כך. אבל כל עוד אין לנו כמות יותר גדולה שלתפוחי־אדמה וגם עודף תבואה, לא נוכל להחזיק חזיר. נראה מה תביא לנו השנההזאת”. “אבל יהיה טוב, אם יהיה לנו חזיר”. “כן”. הימים עוברים. גשמים יורדים. השנה תהיה, ככל הנראה, שנתברכה! מאורעות גדולים וקטנים רודפים זה אחר זה. אכילה, שינה ועבודה. מדייום ראשון בשבוע הם רוחצים את פניהם, סורקים את השערות, ויצחק לובש אתהחולצה האדומה שאינגיר תפרה לו. ולפתע, מקרה המפר את שגרת החיים: כבשה וטלהנתקעים באחד הנקיקים. הצאן חוזרות הביתה לעת ערב. אינגיר מרגישה מיד, כישתיים חסרות, ויצחק יוצא לחפשן. מחשבתו הראשונה היא להודות על כך שהדבראירע ביום ראשון, והוא לא צריך לעזוב את עבודתו ולבטל את זמנו. הוא מחפשבמשך שעות רבות – שדה המרעה רחב כל־כך. בינתיים, כולם בבית מצפים בחרדה. האם משקיטה את הילדים: “שתי כבשים לא חזרו, שתקו!” כולם מודאגים. זהו מקרהבעל חשיבות רבה בחיי העדה הקטנה. אפילו הפרות יודעות כי משהו השתבש, והןגועות בקול רם. אינגיר יוצאת מפעם לפעם וקוראת בקול רם לעבר היער. הלילהמתקרב. זהו אסון. אינגיר משכיבה את הילדים ואף היא יוצאת לחפש. היא ממשיכהלקרוא. אבל יצחק איננו עונה; ודאי הרחיק לכת. הכבשים אינן – מה קרה להן? האם באו זאבים מעבר להרים, משוודיה ומפינלנד? האם דובים טרפו אותן? לא. יצחק, מצא את הכבשה, דחוקהבנקיק סלע, עם רגל שבורה. גם עטיניה היו פצועים. נראה כי שהתה שם זמן רב, כי למרות הפצעים הקשים ליחכה אתהעשב סביבה עד השורשים. גם הטלה נמצא. יצחק משחרר את הכבשה והיא מתחילה מידלחפש מזון. הטלה יונק, וזאת הקלה לעטינים הפצועים. יצחק אוסף אבנים וסותם את הנקיק המסוכן. במקום זה לאיישברו יותר רגלי הכבשים! יצחק מסיר את כתפיותיו, העשויות עור, וחובש בהןאת העטין המרוטש. הוא נושא את הכבשה על זרועותיו לעבר הבית. הטלה רץאחריו. ואחר־כך? טיפול, תחבושות זפת. כעבור ימים אחדים מתחילההחולה להזיז את רגלה החבולה, כי הפצע צורב; הוא מתחיל להגליד. כן, הכולמסתדר שוב, עד שיתרחש דבר־מה. טרדות יום־יום. מאורעות, הממלאים את כל חייהם של תושביהאחוזה. ואלה אינם עניינים פעוטים, אלא שינויים גורליים, שבהם תלויים אושרםושלוותם. יצחק ניצל את הימים שבין עבודות האביב לעבודות הקיץ, כדי להקציעגזעים אחדים שכרת. ודאי מקננת בראשו תכנית חדשה. הוא חוצב אבנים משובחותומביא אותן אל החצר. כאשר נאספות די אבנים, הוא מתחיל לבנות קיר. אילו היההדבר קורה בשנה שעברה, היתה אינגיר באה לשאול לכוונתו בכל המעשים האלה. עתההיא מעדיפה לעסוק בענייניה, ואינה שואלת שאלות. אינגיר חרוצה כקודם, היאעסוקה בעבודות הבית, בילדים, בבהמות; היא החלה לשיר, וזהו דבר חדש. היאמלמדת את אלישע את תפילת הערב, ואף זהו דבר חדש. יצחק מתגעגע לשאלותיה. הסקרנות שלה ודברי השבח שהעטירהעליו עשו אותו אדם שבע רצון, שליו. ועתה היא עוברת על פניו בלי לומר דבר. לכל היותר היא מעירה בקצרה כי הוא מסכן את עצמו בעבודה הקשה הזאת. “אכן, המקרה האחרון פגע בה”, אומר יצחק בלבו. אוולינה באה שוב לבקרם. אילו היה הכול כבשנה שעברה, היהביקורה משמח אותם. אבל פני הדברים השתנו. אינגיר מתייחסת אליה במשטמה. הטעםלכך איננו ברור, אך אינגיר מתייחסת אליה כאל אויבת. “נדמה היה לי שאני באה בזמן הנכון”, אמרה אוולינה. “מה כוונתך?” “מה פירוש? לטבילת הילד השלישי”. “לא”, אמרה אינגיר, “אם זוהי הסיבה, לא היית צריכה לטרוח” “כך”. אוולינה מתחילה לשבח את הילדים. שני הבנים גדלו והם יפיםכל־כך. יצחק חרוץ והוא ניגש, כנראה, לבנות בניין חדש. זהו מקום נהדר, איןעוד אחוזה כזאת בעולם. “את יודעת מה הוא בונה עכשיו?” “לא. תשאלי אותו”. “אבל”, אומרת אוולינה, “זה לא עסקי. באתי לראות מה שלומכם. אני נהנית להיות פה. ועל קרן־זהב לא צריך לשאול. היא חיה כאן טובמאוד”. זמן־מה עובר בשיחה בטלה, וכעסה של אינגיר שוכך. כאשר השעוןמצלצל, אומרת אוולינה, ודמעות בעיניה, כי מימיה לא שמעה צליל נהדר כזה, אףלא בכנסיה. אינגיר, המודעת לפתע אל אושרה, נעשית נדיבת־לב כלפי קרובתה העניה. “בואי אתי לחדר הקטן”, אמרה, “ותראי את הנול שלי”. אוולינה נשארה לכל היום. היא דיברה אל יצחק ושיבחה אתהישגיו. “שמעתי כי קניתם את האדמה במרחק כמה מיילים מסביב. האם לא היה אפשרלקחת את האדמה חינם? אני לא מבינה מי היה יכול לסלק אותך מכאן”. יצחק היה צמא לשבחים, וכעת, שנאמרו בפניו, שוב הרגיש עצמו גאה. “אני קונה מהממשלה”, אמר. “כן מהממשלה. אבל היא לא צריכה למצוץ אה דמך, מה?” אמרה אוולינה. “ומה אתה בונה עכשיו?” “אני עדין לא יודע. לא משהו גדול”. “אתה בונה ובונה. הדלתות בביתך צבועות ויש שעון על הקיר. אני חושבת, שאתה בונה טרקלין יותר גדול”. “הו, פטפוטים”, אומר יצחק. אך הדברים נעמו לו מאוד והוא פונה אל אינגיר: “האם לא תוכלי לבשל לאורחת שלנו דייסת שמנת?” “לא”, עונה אינגיר, “כי רק עכשיו חיבצתי”. “אלה לא פטפוטים”, מיהרה אוולינה להיכנס לשיחתם, “אני רקאשה פשוטה, השואלת כדי לדעת. ואם אתה לא בונה טרקלין, ודאי אתה בונה מחסןגדול. יש לך שדות והכול פורח מסביב. זוהי ממש ארץ ברוכה”. יצחק שואל: “ואיך מצב היבול אצלכם?” “הכול בסדר. נתפלל שהאל לא ישלח את אש הבצורת בשדות. אלייחשבו דברי לחטא! הכל בידי שמים. מכל מקום, המצב אצלנו איננו טוב כמו שהואכאן. ההבדל גדול מאוד!” אינגיר שואלת לשלומם של קרובים, ובייחוד לשלומו של הדודסיברט, גזבר המחוז, עשיר המשפחה, שבידו זכויות חכירה על דיג ועל מעבורות. עוד מעט כבר לא יידע מה לעשות בממונו הרב. יצחק ומעשיו נדחקים בעת שיחה זאת, ואין מדברים עוד על תכניות הבניה שלו. לבסוף הוא אומר: “טוב, אוולינה, אם את באמת רוצה לדעת – אני בונה מחסן קטן וגורן”. “כך חשבתי”, אומרת אוולינה, “אנשים חשובים נותנים דעתם עלמה שהיה ועל מה שיהיה ואיך צריך לעשות כל דבר. אין במקום הזה כד או צלחת, שלא חשבת עליהם קודם. גורן, כך אמרת?” יצחק איננו אלא ילד מגודל. דברי החנופה של אוולינה מעביריםאותו על דעתו, והוא נעשה מגוחך במקצת. הוא אומר: “כן, בקשר למבנה החדש, תהיה בו גורן” “גורן!” אומרת אוולינה ומניעה את ראשה בהתפעלות. “כמובן. מה טעם לגדל חיטה, אם אין מקום לדוש אותה?” “זה מה שאמרתי: אתה חושב על כל דבר”. אינגיר מתכעסת לפתע. השיחה בין השניים מרגיזה אותה: “באמת! דייסת שמנת! ומאיפה השמנת? אולי נדוג אותה בנחל?” אוולינה ממהרת לפייס אותה. “אינגיר, יקירתי, אל תזכירי עוד דייסת שמנת! ואל תתנצלי, כי מה אני, העוברת בחוסר־כול מבית לבית?” יצחק יושב עוד רגע ואחר־כך קורא: “אני יושב ומתבטל באמצע היום והרי אני צריך להביא אבנים בשביל הקיר שלי”. “כן. ולקיר כזה דרושות אבנים רבות?” “אבנים רבות?” השיב יצחק. “נדמה לי כי לעולם לא אמצא די אבנים”. לאחר שיצחק יצא את הבית, בילו שתי הנשים בנעימים. הן דיברועל ענייני הכפר. השעות עברו. בערב יצאה אוולינה לראות עד מה גדל העדר: שתיפרות, פר, שתי עגלות, כבשים ועזים. אוולינה נשארה ללון. למחרת היום היא יצאה לדרכה, כשבידה חבילה ובה דברים שונים. יצחק עובד במחצבה, והיא הולכת בדרכים עקיפות. כדי לא לפגוש אותו. אוולינה שבה אל האחוזה כעבור שעתיים. היא נכנסת אל הבית ושואלת: “איפה יצחק?” אינגיר עסוקה בהדחת הכלים. היא הבינה כי עברה ליד יצחקוהילדים, הנמצאים במחצבה ולבה ניבא לה רעות. “אוולינה, לשם מה את צריכה אתיצחק?” “אה, שום דבר חשוב. נזכרתי שלא נפרדתי ממנו”. שתיקה. אוולינה צונחת על הספסל, מעמידה פנים כי אינה יכולה לעמוד על רגליה. כך היא מתכוונת לרמוז כי אירע משהו בלתי־רגיל. אינגיר איננה יכולה לשלוט כבר ברוחה. פניה מתעוותות ועולה עליהן ארשת של חימה. היא אומרת: “קיבלתי את דרישת השלום ששלחת לי בידי אוס אנדירס. כן, זאת היתה ברכה נאה ביותר”. “על מה את מדברת?” “הארנבת”. “הייתכן?” שואלת אוולינה בעדינות מוזרה. “הו, אל תנסי להכחיש את הדבר!” צועקת אינגיר ועיניה מאיימות לצאת מחוריהן. “בכף העץ הזאת אכה אותך!” האם הכתה בה? כן, היא עשתה זאת. אוולינה קיבלה את המכההראשונה בלי ליפול מעל לספסל. להפך, ישיבתה נעשתה יציבה יותר. היא קראה: היזהרי! יודעת מה שאני יודעת עלייך ועל מעשייך!" אינגיר הנחיתה עליה מכהנוספת, הפילה את אוולינה על הרצפה, התנפלה עליה והוסיפה להכות. “את רוצה להרוג אותי?” צועקת אוולינה, בעוד האשה הנוראה, בעלת שפת־הארנבת, רחבת הגוף, כרעה מעליה ובידה כף העץ שבה השתמשה כבמגלב. אוולינה כבר היתה מכוסה חבורות ודם שתת מפניה, אבל היא לא הראתה כל סימניכניעה. “את רוצה לרצוח גם אותי?” כן, אהרוג אותך!" אומרת אינגיר ומוסיפה להכות. “הנה! את תמותי!” היא הבינה כי אוולינה יודעת את סודה ולא היה אכפת לה. “אני אהרוס את פני החיה שלך!” “פני חיה!” גונחת אוולינה. “הרי פנייך הם פני חיה, אלוהים הטביע אות קין עליהן!” אוולינה היתה חזקה ולא בקלות היה אפשר להכניעה. אינגירהפסיקה להכותה, כי הדבר התיש את כוחה ללא הועיל. אנל היא מוסיפה לאיים: היאמניפה אח הכף לעומת פניה של יריבתה, ונשבעת כי תשלם לאוולינה כגמולה. “וישלי גם סכין! אני אראה לך!” היא קמה כדי לחפש את הסכין הגדולה. אך היא נרגעה לפתעוהסתפקה בקללות. אוולינה קמה והתיישבה על הספסל, פניה כחולות מחבטות ודםשותת מהן. היא מסירה את שערותיה ממצחה, מהדקת את המטפחת לראשה, יורקת; הפה – גם הוא נפוח. “הו, בת שדים!” היא אומרת. “היית ביער ורחרחת בין העצים!” צועקת אינגיר. “במשך שעות רחרחת עד שמצאת את הקבר הקטן. מוטב היה אילו חפרת שם קבר לעצמך!” “הו, חכי!” אומרת אוולינה ועיניה בוערות באש נקמה. “לאאדבר הרבה, אבל רק חכי. כבר לא יהיה לך בית יפה, בן שני חדרים עם שעוןקיר”. “את לא תחליטי על זה”. “כן. אני אחליט על כך”. שתי הנשים הוסיפו לריב. אוולינה לא קיללה בגסות וכמעט לאהרימה את קולה. אכזריותה המרושעת התבטאה בצורה עדינה כמעט; אבל המרירות שבההיתה מסוכנת. “חבל שהשארתי את החבילה שלי ביער. הייתי מחזירה לך את הצמר. אני לא צריכה אותו”. “כך. את אולי חושבת שגנבתי אותו?” “את יודעת מה שעשית”. ושוב קטטה. אינגיר אמרה כי היא מוכנה להראות לה את הכבשה שממנה נגזז הצמר. ואוולינה בנחת: “כן, אך מי יודע מאין לך הכבשה הראשונה?” אינגיר קראה בשם המקום ובשמות האנשים שאצלם השאירה אתכבשותיה הראשונות. “אני אומרת לך: שימי לב למה שפיך מדבר!” קראהבאיום. “חה חה!” צחקה אוולינה בבוז. “פי, מה? ומה בקשר לפה שלך?” הורתה באצבעה על שפת הארנבת של אינגיר וקראה לה: “מפלצת!” אינגיר הגיבה בזעם. אוולינה היתה שמנה ואינגיר קראה לעברה: “כלבה שמנה שכמוך! ותודה על הארנבת ששלחת לי!” “ארנבת? הלוואי הייתי נקיה מכל חטא, כפי שאני חפה מהחטא הזה. איך היא נראתה?” “ואיך נראית כל ארנבת?” “כמוך. ממש כמוך. ואין שום צורך שתסתכלי בארנבות”. “צאי מכאן!” צועקת אינגיר. “צאי! את שלחת את אוס אנדירס עם הארנבת. אני אדרוש שיענישו אותך!” “עונש? זה מה שאמרת?” “הו, את מקנאה בכל מה שיש לי. הקנאה אוכלת אותך”, אומרתאינגיר. “מאז נישאתי ליצחק והשגנו את כל אשר פה, את כבר אינך מסוגלתלהירדם! אלוהים אדירים, מה עשיתי לך? האם אני אשמה בכך שבנייך לא הצליחו? את לא מסוגלת להשלים עם כך שהילדים שלי יפים וחזקים ויש להם שמות נאים יותרמאשר לילדייך. מה אני יכולה לעשות? דמם של ילדי נקי יותר מדמם שלילדייך!” שום דבר אחר לא יכול היה להכעיס את אוולינה, כדבר הזה. היולה ילדים אחדים, וזה היה כל רכושה. היא שיבחה אותם, התפארה בהם, וייחסה להםמעשים טובים, שלא עשו מעולם, והסתירה את מגרעותיהם. “מה אמרת?” אמרה אוולינה. “הרי את צריכה לקבור את עצמךמרוב בושה!. ילדי! הם דומים ללהקת מלאכים לעומת ילדייך. את מעזה לדבר עלילדי? שבעת ילדי הם בשבילי שבע ברכות שמים, וכולם גדלו וכולם יפים. היזהרילך, מרשעת!” “ומה בקשר לליזה? לא הכניסו אותה לכלא? ובגלל מה?” “בגלל שום דבר. היא היתה חפה כפרח”, אומרת אוולינה. “ועכשיו היא בברגן. היא נשואה לאדון והיא מטיילת וכובע על ראשה. ואתמה?” “ומה בקשר לבנך נילס?” “הו, לא אשפיל את עצמי ולא אענה לך. ולך יש בת בקבר, ביער. מה עשית לה? רצחת אותה!” “צאי מכאן תכף ומיד!” קוראת אינגיר שוב ומסתערת על אוולינה. אבל אוולינה לא זזה ולא קמה ממקומה. שלוותה ריפתה את ידיה של אינגיר, והיא אמרה: “חכי עד שאמצא את הסכין”. “אל תטרחי”, מייעצת אוולינה, “אני כבר הולכת. אבל את מנוולת אם את מגרשת את הקרובה שלך מן הבית”. “בסדר. הסתלקי!” אבל אוולינה לא הלכה. שתי הנשים הוסיפו לריב שעה ארוכה, ומפעם לפעם, כאשר השמיע השעון צלצול של חצי שעה או רבע שעה, צחקה אוולינהבבוז, והדבר הרגיז את אינגיר עד שחמתה בערה בה. לבסוף שתיהן נרגעו קצת, ואוולינה התכוננה ללכת. “דרך ארוכה לפני, והלילה קרוב”, אמרה אוולינה. “עשיתי שטות בכך שלא לקחתי מביתי צידה לדרך”. אינגיר שתקה. בינתה שבה אליה. היא יוצקת מים לתוך קערה ואומרת: “הנה, אם את רוצה לרחוץ את פנייך”. גם אוולינה חושבת, כי כדאי להתרחץ לפני שתצא, אבל היא אינהמסוגלת לראות את כתמי הדם על פניה ואינה מנקה את המקומות הדרושים. אינגירמתבוננת זמן־מה, ואחר־כך היא מורה באצבעה: “כאן, רחצי את הרקה שלך, הריהצבעתי עליה”. “איך אני יכולה לדעת על מה את מצביעה?” אומרת אוולינה. “וכאן, מסביב לפה. את פוחדת מן המים?” שואלת אינגיר. לבסוף אינגיר עצמה רוחצת את פני הפצועה וזורקת לה מגבת. “מה רציתי להגיד לך”, אומרת אוולינה תוך שהיא מנגבת אתפניה, ודיבורה שליו ורגוע. “איך ישפיע הדבר הזה על יצחק ועלהילדים?” “האם הוא יודע?” שואלת אינגיר. “יודע! הוא ניגש וראה”. “ומה אמר?” “מה יכול היה לומר? הוא השתתק, ממש כמוני”. שתיקה. “את, את אשמה בכול!” מתייפחת אינגיר ודמעות ניגרות מעיניה. “אין לי שום חלק בזה!” “אני אשאל את אוס אנדירס, את יכולה להיות בטוחה”. “בבקשה, שאלי אותו”. הן משוחחות בשקט. נראה כי אוולינה כבר אינה שואפת לנקום בהכבתחילה. אוולינה היא אשת מזימות מוכשרת, והיא מוצאת על נקלה עצה בעת צרה. היא מדברת עכשיו כמו מתוך השתתפות בצערה של אינגיר ואומרת לה, כי כאשר הדברייוודע ברבים, ירבו הייסורים של יצחק ושל הילדים. “כן”, אומרת אינגיר ומתייפחת בבכי. “ימים ולילות חשבתי על כך”. פתאום עולה בדעת אוולינה כי היא תוכל לעזור. היא תוכל לבוא הנה ולנהל את הבית, כאשר אינגיר תשב בבית־הכלא. אינגיר הפסיקה פתאום לבכות, כאילו על מנת לעיין בדבר. “לא”, היא אומרת, “את לא מחבבת את הילדים”. “אני לא מחבבת אותם? זאת שטות!” “זה נכון”. “אבל מה את מדברת! אם יש דבר בעולם שאני דואגת לו בכל לבי – הרי הם הילדים”. “זה בוודאי נכון בקשר לילדים שלך. אך מי יודע איך תתייחסילילדים שלי? כשאני נזכרת שאת שלחת את הארנבת רק כדי להפחיד אותי – אני לאמכירה מרשעת גדולה ממך!” “אני?” שואלת אוולינה. “האם את מתכוונת אלי?” “כן, אני מתכוונת אלייך!” קוראת אינגיר ופורצת בבכי. “אתמרשעת בזויה ואני לא מאמינה בך. חוץ מזה, את הרי תגנבי את כל הצמר, אםתבואי הנה. וכל הגבינה תגיע לבני משפחתך, במקום שבני משפחתי ייהנוממנה”. “את מנוולת!” קוראת אוולינה. אינגיר בוכה ומנגבת את עיניה. לעתים נמלטות מפיה מליםאחדות. אוולינה אומרת כי היא לא תפציר בה, שכן היא יכולה להוסיף להתגוררבבית בנה נילס, כמו תמיד. אבל אם אינגיר תישלח לכלא, יבואו ימים קשים ליצחקולילדים. אז תוכל לבוא הנה ולהשגיח על הדברים. “תחשבי על זה”, היאמציעה. אינגיר נשברה. היא בוכה, מהנהנת בראשה, מבטה כבוש באדמה. כסהרורית היא נכנסת למזווה ומכינה חבילת צידה לאורחת. “חבל על הטרחה”, אומרת אוולינה. “את לא יכולה ללכת עד ביתך בלי אוכל”, אומרת אינגיר. כאשר אוולינה הלכה, יצאה אינגיר החוצה, הביטה סביבה, הקשיבה. שום קול לא נשמע מן המחצבה. היא התקרבה יותר ושמעה איך הילדיםמשחקים בחלוקי אבן. יצחק ישב, שעון על המעדר כעל מקל. הנה הוא יושבכאן. אינגיר התקרבה בחשאי אל פאתי היער, שם היה תקוע צלב קטןבקרקע. עכשיו הצלב מושלך על האדמה. במקום סולק העשב והרגבים נהפכו. אינגירהתכופפה וכיסתה שוב את הקבר. והנה היא יושבת כאן. מתוך סקרנות באה הנה – לראות, באיזו מידה חיללה אוולינה אתהקבר הקטן. היא נשארה שם כי העדר עדיין לא שב הביתה. והיא בוכה וראשה כבושבאדמה. ז הימים חולפים. היתה זאת תקופת ברכה לשדות. ימי גשם באו אחרי ימי השמש. התבואה צמחה יפה. קציר החציר כמעט הסתיים והיבול רב עד שצר המקום מהכילו. היה צורך לאחסן שחת מתחת לסלעים, ברפת, בעליית הגג של הבית, וגם את המזווההריקו ומילאו אותו שחת עד התקרה. אינגיר עצמה עובדת מהבוקר עד הערב, עוזרתבכול לבעלה. יצחק מנצל כל שעת גשם כדי להשלים את ציפוי הגג של המחסן החדש. יהיה בו מקום לאחסן חציר רב, ככל אשר יקצור. העבודה מתקדמת יפה – הכוליסודר כראוי. המקרה הרע, המעציב, והדאגה הכרוכה בו – ריחפו על הכול. נעשה מעשה והתוצאות הן בלתי־נמנעות. מעשה טוב עובר לעתים בלי שידובר בוכלל, אבל מעשה רע גורר אחריו את תוצאותיו. יצחק התייחס מההתחלה אל הענייןכולו בהבנה, ולא אמר לאשתו אלא זאת: “איך הגעת לזה?” אינגיר לא השיבה. כעבור זמן־מה אמר יצחק: “האם חנקת אותה?” “כן”, אמרה אינגיר. “אסור היה לעשות זאת”. “כן”, ענתה. “ואני לא יכול להבין איך נתן לך לבך לעשות דבר כזה”. “היא נראתה ממש כמוני”, אמרה אינגיר. “כלומר?” “הפה”. יצחק הירהר שעה ארוכה ואחר־כך אמר: “כך, כך”. יותר לא דובר ביניהם על העניין הזה. הימים עברו בשלווה, כקודם. צריך היה לאחסן את ערמות־השחת הגדולות וכן היה הכרח לבצע בדחיפותעבודות אחדות בשדה; הפרשה נדחקה אל תת־הכרה. אבל הדבר היה תלוי על ראשם ועלביתם. בני הזוג לא יכלו לקוות שאוולינה תשתוק. זה היה מוטל בספק גדול. וגםאם אוולינה תשתוק, האם לא ידברו האחרים? העדים האילמים יפצו את פיהםוידברו, קירות הבית יזעקו, העצים סביב הקבר הקטן יודיעו! אוס אנדירס יוכללרמוז שפרשה כזאת אכן היתה, אינגיר עצמה עלולה לגלות את הסוד בשינה אובהקיץ. לכן הם היו מוכנים לרעה הגדולה. יצחק התייחס אל העניין בהבנה – ומה היה בידו לעשות נוסףלכך? הוא הבין עתה, מדוע אינגיר השתדלה תמיד להישאר לבדה בכורעה ללדת: כדילעמוד לבד, בלב חרד, מול הילד, כדי להתמודד עם הסכנה. יצחק הבין אותהורחמיו נכמרו על אינגיר האומללה. כאשר נודע לו על בואו של הלאפי עם הארנבת – צידד באינגיר. הדבר גרם לכך שהאהבה ביניהם תגדל; היתה זאת אהבה פראית. ומול הסכנה הצפויה הם התלכדו. אינגיר רצתה בו כמו בימים הראשונים להכרותם, וגם בו ניצתה תאווה שאינה יודעת מרגוע. אינגיר לא היתה דומה לנשים לאפיותאחרות, ולא היתה יצור קטן וחלוש, אלא בעלת קומה וגוף מוצק ביותר. היה קיץ, ואינגיר התהלכה כשהיא חשופת שוקיים. יצחק לא היה מסוגל להסיר את עיניומהן. כל הקיץ שרה אינגיר את שיריה ולימדה את אלישע להתפלל. אבלבלבה התפתחה איבה קשה כלפי כל הלאפים. היא הביעה את הדבר באוזניהם שלהלאפים אשר באו אל האחוזה. “ייתכן כי מישהו שלח אתכם שוב, וקרוב לוודאי ישלכם ארנבת בשק. מוטב שתלכו לדרככם!” “ארנבת? איזו ארנבת?” “הו, לא שמעת מה שעשה פעם אוס אנדירס?” “לא”. “אספר לך: הוא בא הנה עם ארנבת, כאשר הייתי בהריון”. “מי שמע דבר כזה! וזה הזיק לך?” “זה לא נוגע לך, הסתלק מפה, קח קצת אוכל, מלא את פיך וברח!” “אולי יש לך פיסת עור? נעלי קרועות”. “אין שום פיסת עור, אבל אתן לך חבטת מקל אם לא תסתלק מיד”. הלאפי נוהג, בדרך כלל, לבקש דבר מתוך דרך־ארץ והכנעה, אבלאם אין הדבר ניתן לו, הוא מתמלא רוגז ושאיפת נקמה. זוג לאפים עם שני ילדיםעברו ליד האחוזה. הילדים נשלחו אל הבית לבקש נדבה. הם שבו והודיעו כי איןאיש בבית. בני המשפחה עמדו ושוחחו זמן־מה. לאחר מכן הלך אבי המשפחה אלהבית, נכנס פנימה ולא חזר. אחריו הלכה האשה, והילדים נכנסו אחריה. כולםעמדו בפנים ודיברו לאפית. האב הציץ אל החדר הקטן. גם חדר זה היה ריק. שעוןהקיר השמיע צלצול, וכל בני המשפחה הקשיבו מתוך השתוממות. אינגיר חשה, ככל הנראה, כי זרים נמצאים בחצר. היא ירדהבמהירות מן הגבעה, וראתה לאפים זרים, שקודם לכן לא פגשה בהם. היא שאלה: “מהמעשיכם פה? לא ראיתם שאין איש בבית?” “כן, ראינו”, אומר הגבר. אינגיר אמרה: “צאו מפה!” בני המשפחה יצאו לאטם. “הקשבנו לצלצול השעון”, אמר הגבר, “זה יפה כל־כך”. “מאין אתם?” שאלה אינגיר. “מוואטנן, והלכנו כל הלילה”. “ולאן אתם הולכים?” “אל מעבר ההרים”. אינגיר נכנסה הביתה והכינה להם מעט צידה. עם שובה, התחילה הלאפית לבקש דברים נוספים: בד לתפור כובע, פקעת צמר, חריץ גבינה. לאינגיר אין פנאי, יצחק והילדים מחכים לה בשדה. “לכו לכם”, היא אומרת. הלאפית מנסה להשפיע בדברי חנופה: “ראינו את העדר שלכם במרעה. מספר הבהמות הוא כמספר כוכבי השמים!” ממש הם ופלא!" אומר הגבר. “ואולי יש לך זוג נעליים ישנות?” אינגיר נועלת את הדלת ושבה אל השדה. הגבר קורא אחריהדבר־מה. היא מעמידה פנים כאילו אינה שומעת וממשיכה ללכת. אך היא שמעה היטב: “האם נכון הדבר שאת קונה ארנבות?” אין ספק כי אלה הדברים שאמר. ייתכן שהלאפי שאל את שאלתומתוך תמימות גמורה. ואולי שאל את שאלתו מתוך כוונת זדון. מכל מקום, היתהזאת התראה לאינגיר. הגורל הקיש על דלתה… הימים עברו. בני המשפחה היו בריאים. מה שצריך לבוא – יבוא. הם הוסיפו לעבוד, וחיכו. יצחק ואינגיר דבקו זה בזו כחיות יער. הם ישנוואכלו. היו אלה ימי סוף אוגוסט וכבר יכלו לטעום מתפוחי־האדמה החדשים. הםהיו גדולים וקמחיים. והמהלומה – מדוע היא מתמהמהת? האם יונח להם למשך כל החורף? הם חיו בציפיה מתמדת. כל לילה שכבו במיטתם מתוך שמחה על כךשיום נוסף עבר בשקט. כך עברו הימים עד אוקטובר. ואז בא ראש הכפר עם אדםנוסף, ובידו תיק תעודות. המשפט השיג אותם. החקירה נמשכת זמן קצר. אינגיר נחקרה ביחידות. היא לאהכחישה דבר. הקבר ביער נפתח. הגוויה נשלחה לבדיקה; היא היתה עטויה במעילהטבילה הכחול של אלישע ולראשה כובע מקושט פניני־זכוכית. “עכשיו מצבנו רע מאוד”, אמר יצחק. “ואני חוזר על דברי: אסור היה לך לעשות את זה”. “זה נכון”, מסכימה אינגיר. “איך עשית זאת?” אינגיר לא השיבה. “מאיפה היה לך אומץ?” “היא היתה ממש כמוני. לכן סובבתי את צווארה אחורה”. יצחק הניד בראשו. “ואז מתה”, הוסיפה אינגיר, ופרצה בבכי. יצחק שתק. “כן, כן. עכשיו מאוחר מכדי לבכות”, אמר. הימים חלפו. לא עצרו את אינגיר. נהגו בה בחסד. ראש הכפרהאירדל שאל אותה שאלות, כבשיחת חולין, ורק העיר: “חבל שמקרים כאלה מתרחשיםבעולם”. כאשר שאלה אינגיר, כיצד נודע לו הדבר, השיב ראש הכפר, כי לא שמעזאת מפי איש מסוים. היו רמזים שונים. האם לא אמרה היא עצמה דברים מסוימיםללאפים שהתעכבו אצלה? אינגיר אמרה: כן, היא סיפרה ללאפים אחדים על אוס אנדירס, שבא באמצע הקיץ והביא אתו ארנבת; בכך גרם שהילדה אשר היתה בבטנה תיוולד עםשפת־ארנבת. ואין כל ספק שאוולינה שלחה את הארנבת. ראש הכפר לא ידע דבר עלכך. ומכל מקום, הוא לא יוכל להכניס אמונה טפלה וחסרת־טעם כזאת לתוךדין־וחשבון רשמי. “אמי ראתה ארנבת לפני שנולדתי”, אמרה אינגיר… בניית המחסן הושלמה. היה זה מקום רחב־ידיים ובו שטחי אחסוןמשני צדדיו; באמצע היה מתקן הדישה. המזווה וכל המחסנים הזמניים הורקו, וכלהשחת הוכנסה אל המחסן החדש. החיטה נקצרה, התייבשה והוכנסה אל הגורן. אינגיראספה את הגזר ואת הלפת. כל היבול נשמר בעליית הגג. הכול יכול להיות טובעכשיו, כאשר דבר לא חסר להם באחוזתם. יצחק התחיל לסקל חלקה חדשה לפני בואהחורף, כדי להגדיל את שדה התבואה. הוא היה איכר בכל רמ"ח אבריו. פעם, בנובמבר, אמרה אינגיר: “היא יכלה להיות עכשיו בת שישה חודשים, ולהכיר אתכולנו”. “אי־אפשר לשנות את הדבר הזה”, אמר יצחק. בחורף עסק יצחק בדישת החיטה ואינגיר עזרה לו במשך שעותבניפוי הגרעינים, בעוד הילדים משחקים בערמות החציר. הגרעינים היו טוביםומלאים. בראשית השנה החדשה היה אפשר לרדת לכפר, ויצחק החל להוביל את עציההסקה למטה. היו לו עתה לקוחות קבועים והעצים שהתייבשו בקיץ נמכרו במחירהגון. באחד הימים החליט, בהסכמת אינגיר, להוריד למטה, אל גברתגייסלר, את העגל השמן שהמליטה קרן־זהב וגם חריץ־גבינה. האשה שמחה מאודושאלה למחיר. “שום דבר”, אמר יצחק, “בעלך שילם מראש”. “תבוא עליו ברכה. באמת שילם?” אמרה גברת גייסלר. היא נתנהליצחק ספרים מצוירים בשביל אלישע וסיברט, וכן צעצועים ועוגיות. כאשר חזריצחק הביתה, ואינגיר ראתה את הדברים האלה, פרצה בבכי. “מה קרה לך?” שאל יצחק. “שום דבר”, ענתה אינגיר. “אבל היא יכלה להיות היום בת שנה ולראות את כל זאת”. “נכון. אבל את יודעת איך היא נראתה”, אמר יצחק כדי לנחםאותה. “חוץ מזה, ייתכן שנצא מהעניין בעונש קל יותר מאשר חשבנו. נודע ליאיפה נמצא גייסלר עכשיו”. אינגיר חשבה על כך. “והוא יוכל לעזור לנו י” שאלה. “אי־אפשר לדעת”. יצחק הוביל את החיטה אל הטחנה והביא הביתה קמח. לאחר מכןהחל לכרות עצים לחורף הבא. ימיו עברו בעבודות השונות, בהתאם לעונות השנה; הוא נע בין היער והשדות. זה שש שנים שהוא עובד במקום; אינגיר באה לפני חמששנים. אילו פני הדברים לא היו משתנים, הכול היה טוב ויפה. אולם פני הדבריםהשתנו. אינגיר טיפלה בבהמות ומדי פעם שרה, אך קולה נשבר. כאשר הדרכים היו נוחות לנסיעה, שלחו להביא אותה אל הכפר, לחקירה. יצחק היה צריך להישאר בבית. בהיותו לבדו חשב ללכת עד שוודיה ולמצואאת גייסלר. ראש הכפר הקודם היטיב אתם ואולי יעזור שוב לאנשי סילאנרה. כאשרחזרה אינגיר הסתבר כי היא חקרה בעצמה ונודע לה דבר־מה בקשר לעונשה. זהומאסר עולם לפי סעיף רצח מדרגה א'… אבל היא קמה והודתה באוזני השופט. שניהעדים, תושבי הכפר, הביטו אליה ברחמים, והחוקר דיבר אליה באדיבות; נציגיהחוק ניצחו אותה. האדונים החשובים, עורכי־הדין, יודעים על־פה את סעיפיהחוקים. לאינגיר לא היתה כל טענה נגד השופט. היא לא הזכירה את ענייןהארנבת, אך כאשר הסבירה, בבכי, כי לא יכלה להתאכזר לילדה המסכנה, בעלתהמום, ולהשאירה בחיים – הינהן השופט בראשו ואמר: “אבל, הרי גם לך שפת־ארנבת, וחייך לא היו רעים”. “לא, ברוך השם!” השיבה אינגיר, ולא סיפרה דבר על ייסוריה הנפשיים בילדותה ובנעוריה. השופט הבין, כנראה, יותר משנראה; היתה לו רגל עקומה, והואמעולם לא יכול היה לרקוד. “בדבר פסק־הדין”, אמר, “לא, עדיין אינני יודע. למעשה, זהו מאסר עולם, אבל… לא ידוע לי אם נוכל להקטין את העונש ולהאשיםאותך ברצח מדרגה שניה או שלישית – מחמש עשרה עד שתים עשרה או משתים עשרה עדתשע שנים. יושבת ועדה ומטפלת בתיקון חוקי העונשין, כדי שיהיו אנושיים יותר, אבל העבודה עדיין לא הסתיימה. על כל פנים, נקווה לתוצאות טובות”. כאשר חזרה אינגיר הביתה, היא היתה שרויה בקהות־חושים. לפישעה, לא ראו כל צורך לעצור אותה. עברו חודשיים. באחד הערבים חזר יצחק מןהדיג; קודם לכן ביקרו בסילאנרה ראש הכפר ושליח בית־הדין. אינגיר קיבלה את פניו בחיבה ושיבחה אותו על הצלחתו בדיג, אם כי לא הביא אלא דגים מועטים. “מה רציתי לומר? האם היו אורחים כאן?” שאל. “אורחים? מאין לך?” “ראיתי בחוץ עקבות של נעליים”. “היה כאן ראש הכפר ואתו עוד איש אחד”. “כך. ולמה באו?” “אתה יודע בעצמך”. “באו לקחת אותך?” “לקחת? לא, הם באו בעניין פסק־הדין. ואני יכולה לומר לך, יצחק, האל רחום ורב חסד. הדבר איננו נורא כמו שחשבנו”. “אה”, אמר יצחק מתוך ציפיה. “אולי לא לזמן רב ביותר”. “לא, רק לשנים אחדות”. “כמה שנים?” “כן, כן, אולי אתה תחשוב שזה הרבה מאוד. אבל אני מודה לאלוהים שלא הטילו עלי עונש כבד יותר” אינגיר לא אמרה לו את מספר השנים. אחר־כך, בערב, שאל יצחקמתי יבואו לקחת אותה. היא לא ידעה זאת או מיאנה לגלות לו. היא שקעהבהרהורים ודיברה על כך שאינה יודעת כיצד יסתדרו העניינים והיא משערת, שיהיהעליהם להביא את אוולינה. גם יצחק לא ראה פתרון טוב יותר. אגב, מה קרה לאוולינה? השנה לא באה כמנהגה תמיד. האם לאתעז לבוא עוד, לאחר מה שעוללה להם? עונת החציר עברה והיא לא באה. האם ישלחושליחים לקרוא לה? אהה, היא עוד תבוא, מדדה וצולעת, המפלצת השמנההזאת! באחד הימים היא באה. אישיות מיוחדת במינה! דומה היה, כאילולא נפל דבר בינה ובין בני הזוג. היא אפילו סרגה זוג גרביים לאלישע, כדבריה. “באתי רק לראות מה שלומכם”, אמרה. אולם התברר, כי הביאהאתה את בגדיה ואת חפציה בשק, שהחביאה ביער. היא התכוננה כבר להישארבסילאנרה. בערב קראה אינגיר לבעלה הצדה ואמרה: “אמרת, נדמה לי, שאתהמתכוון למצוא את גייסלר. ועכשיו. הנה הגיעה התקופה שבין עונותהעבודה”. “כן”, אמר יצחק. “כאשר אוולינה כאן, אוכל ללכת. מחר בבוקר אצא לדרך”. אינגיר אמרה לו שהיא אסירת־תודה על כך. “וקח אתך את כל הכסף המזומן שיש לך”, אמרה. “כך. את לא תוכלי לשמור עליו?” “לא”. אינגיר הכינה צרור צידה גדול. יצחק התעורר בשעה מוקדמת והתכונן למסע. אינגיר יצאה ללוותו. היא לא בכתה ולא התאוננה. “הם יכולים לבוא ולקחת אותי בכל יום”, אמרה. “את לא יודעת מתי?” “לא. איך אני יכולה לדעת? זה לא יהיה מחר… אבל, אם רק תמצא את גייסלר, אולי הוא יתן לך עצה טובה”. מהי העזרה שגייסלר יכול להושיט להם עכשיו? כאין וכאפס. אבל יצחק יצא לדרך. אין ספק כי אינגיר ידעה את אשר היא עושה. אולי שלחהלאוולינה הודעה כי תבוא. כאשר חור יצחק משוודיה, כנר היתה אינגירבבית־הסוהר, ואוולינה נשארה עם שני הילדים. יצחק נחרד כאשר קרא לאינגיר מן החצר ולא קיבל תשובה. “האם היא הלכה?” שאל. “כן”, אמרה אוולינה. “מתי?” “יום אחד אחרי שיצאת מכאן”. יצחק הבין עתה, כי אינגיר רצתה שוב להיות לבד ברגע הקשה, ומשום כך ביקשה ממנו שייקח אתו את כל הכסף. הלא גם היא זקוקה לקצת כסף בדרךהארוכה הזאת! הילדים התרכזו בחזירון היפה, הצהוב, שיצחק הביא אתו. זההיה הדבר היחיד שהביא. גייסלר עבר לכתובת אחרת. הוא כבר לא היה בשוודיה, אלא בטרונדהיים, נורווגיה. את החזירון הביא יצחק משוודיה, נשא אותובזרועותיו כל הדרך והשקה אותו חלב מתוך בקבוק. בלילות ישן בהרים, החזירוןמונח על חזהו. הוא התכוון לשמח בו את לבה של אינגיר. ועתה שיחקו אלישעוסיברט עם בעל־החיים והשתעשעו מאוד. למראם השתכח לרגע הצער מלבו של יצחק. אוולינה מסרה לו הודעה מראש הכפר, שהממשלה הסכימה, סוף־סוף לעסקת המכירה. על יצחק לגשת למשרד הממשלתי ולשלם את הסכום. זאת היתה בשורה טובה, ובזכותהלא שקע יצחק בייאוש. למרות שהיה עייף ויגע מן הדרך, שם קצת מזון בתרמילוופנה אל הכפר. אולי פיעמה בלבו תקווה קלושה שעוד יספיק לראות אתאינגיר. אך תקווה זאת התבדתה. אינגיר נכלאה לשמונה שנים. יצחק היהכשרוי באפלה, ודברי ראש הכפר הגיעו אליו כממרחק. חבל שדברים כאלה מתרחשים", אמר ראש הכפר, “אני מקווה שזה ישמש לקח טוב לאינגיר, היא תשפר את דרכיה ולאתרצח עוד את ילדיה”. ראש הכפר האירדל נשא אשה אשתקד. אשתו לא רצתה ללדת ילדים. אין לה צורך בכך. ואכן, לא היו להם ילדים. “ועכשיו”, אמר ראש הכפר, “אני יכול להסדיר לגמרי את ענייןסילאנרה. התקבל האישור. המיניסטריון הואיל לאשר את מכירת הקרקע, כמעט בדיוקלפי התנאים שהצעתי”. “כך”, אמר יצחק. “זה היה עניין ממושך, אבל אני שמח שלא השתדלתי לשווא. כמעט כל מה שהצעתי התקבל”. יצחק הניע בראשו. “הנה התעודה. המכירה תירשם בפנקסים בישיבה הראשונה”. “כן”, אמר יצחק. “וכמה אני צריך לשלם?” “עשרה כתר לשנה. זהו שינוי קטן של המיניסטריון. עשרה כתר במקום חמישה”, אמר ראש הכפר, “אני מקווה שאתה לא מתנגד”. “לא, כל זמן שאוכל לשלם את הסכום”, ענה יצחק. “ובמשך עשר שנים”. יצחק נתן בו מבט מבוהל במקצת. *׳כן, זה תנאי שהמיניסטריון עומד עליו בתוקף", אמר ראשהכפר. “וזה מחיר נמוך תמורת אחוזה נרחבת בסילאנרה” ליצחק היו עשרה כתר, לתשלום בשביל שנה אחת – זה היה הכסף שקיבל תמורת העצים והגבינה. לאחרששילם, נשאר בידו סכום קטן. “למזלך”, הוסיף ראש הכפר, “לא נודע במיניסטריון על המעשה של אשתך. אם כן, אולי היו מוכרים את השטח למישהו אחר”. “כך”, אמר יצחק. אחר־כך שאל: “היא נשלחה לשמונה שנים?” “כן. ואי־אפשר לשנות. החוק תובע את שלו. בעצם, זהו עונש קלביותר. ואתה חייב לסמן את הגבול שבין אדמתך ואדמת הממשלה. כדאי שתחפורחפירה ישרה. העצים שליד הגבול הם שלך. אחר־כך אבוא לראות מה עשית”. יצחק חזר אל ביתו. ח השנים חולפות מהר? כן, כאשר האדם מודקן. יצחק לא היה זקן, ועדיין כוחו עמו. השנים היו ארוכות מאוד בעיניו. הוא עבד את אדמתו והניח לזקנו לגדול פרא. מעת לעת הופרה החדגוניות של המקום, כאשר לאפי נראה עוברבדרך או כשאירע דבר־מה לאחת הבהמות. לאחר מכן שב הכול להיות כקודם. באחדהימים באה קבוצת אנשים. הם נחו בסילאנרה, אכלו דבר־מה ושתו חלב, ושאלו אתיצחק ואת אוולינה על שביל אחד בין ההרים. הם אמרו כי עליהם להציב עמודיטלגרף. ופעם בא גייסלר, גייסלר בכבודו ובעצמו. הוא עלה מהכפר, עליז ורענן, ואתו שני אנשים, שבידיהם כלי חציבה. גייסלר זה! הוא לא השתנה. הוא בירך אתכולם, פיטפט עם הילדים, נכנס אל הבית ויצא, הסתכל בבית, פתח את דלתות הרפתוהמחסן והציץ פנימה. “מצוין!” אמר. “האם האבנים ההן עדיין כאן?” “אבנים?” שאל יצחק. “כן, אותן אבנים קטנות וכבדות, שילדיך שיחקו בהן, כאשר הייתי כאן בפעם האחרונה”. האבנים היו במזווה. הן שימשו כמשקולת במלכודת עכברים. יצחקהביא אותן. גייסלר ושני אנשיו בדקו אותן, דיברו עליהן, שקלו אותן. “נחושתחומה!” אמרו. “אתה יכול לבוא אתנו אל ההרים ולהראות לנו את המקום שבו מצאת אותן?” שאל גייסלר. כולם טיפסו על הסלעים ועד מהרה הגיעו אל המקום. הם בילובהרים כמה ימים, חיפשו את עורק המתכת ופוצצו סלעים אחדים. כאשר חזרולסילאנרה הביאו אִתם שני שקים, מלאים אבנים כבדות. יצחק שוחח בינתיים עם גייסלר והוא סיפר על מצבו וגם על כך שהוא נדרש לשלם מאה כתר תמורת הנחלה, ולא חמישים. “הו, זה דבר קטן ערך”, אמר גייסלר. “ייתכן שיש לך בסלעים אוצרות, השווים אלפים”. “כך”. “אבל אתה צריך להשיג מיד שטר־קניה”. “כן”. “זאת כדי שהממשלה לא תוכל לבוא בכל מיני טענות, אתה מבין?” יצחק הבין: כן, כן. “אבל הדבר הרע ביותר זה מה שקרה לאינגיר”. “נכון”, אמר גייסלר ושקע במחשבות לזמן רב יותר מן הרגיל אצלו. “אולי יהיה אפשר לחדש את המשפט. ואם יתברר שהדבר הוא כפישאתה אומר, יש לשער שיקצרו קצת מתקופת המאסר. אילו היינו שולחים בקשתחנינה, היינו משיגים אותה תוצאה”. “כך. וזאת דעתך, אדוני?” “לא ייתכן לבקש חנינה מיד. ראוי לחכות זמן־מה. מה רציתי לומר? הבאת עגל לבני משפחתי, וגם גבינה. כמה אני חייב לך?” “שום דבר. ראש הכפר שילם מראש”. “אני שילמתי?” “ועזרת לנו הרבה פעמים אחדות”. “לא”, אמר גייסלר והניח על השולחן שטרות אחדים של כתר אחד. “הנה, קח!” גייסלר היה אדם שלא רצה לקחת שום דבר חינם. נראה היה כי ישלו כסף רב; ארנקו היה תפוח. רק אלוהים יודע אם הוא היה באמת עשירכל־כך. “אמנם היא כותבת שהכול בסדר”, אמר יצחק, שחשב כמעט רק על אשתו. “אשתך?” “כן, מאז נולדה הילדה. היא הרי ילדה שם בת יפה ובריאה”. “טוב מאוד!” “כן. עכשיו עוזרים לה ומתנהגים אתה יפה, כך היא כתבה”. גייסלר אמר: “את חלוקי האבן האלה אשלח למומחה למחצבים, שיחקור ויבדוק, מה יש בהם. ואם יימצא כאן אחוז רציני של נחושת, תקבל כסףרב”. “כך”, אמר יצחק. “וכמה זמן, אדוני, עלינו לחכות עד שנוכל להגיש בקשת חנינה?” “זמן־מה. אני אערוך בשבילך את הבקשה, ובקרוב אחזור. מה אמרת? אשתך ילדה בת אחרי שנלקחה מכאן?” “כן”. “לקחו אותה כשהיתה בהריון? זה דבר שהם לא היו רשאים לעשות”. “לא?” “לא. וזאת סיבה נוספת להקדים את שחרורה”. “זה יהיה כל־כך טוב”, אמר יצחק מתוך הכרת־תודה. יצחק לא ידע דבר על חליפת המכתבים בין הפקידים השוניםבעניין האשה ההרה. הפקידים המקומיים והשוטרים לא עצרו אותה בזמן החקירהמשני טעמים: ראשית, לא היה מקום בבית־המעצר שבכפר. ושנית, הם רצו לנהוג בהלפנים משורת־הדין. תוצאות הדבר הזה היו בלתי־צפויות. אחר־כך, כאשר באו לקחתאותה, לא שאל איש למצבה, וגם היא לא אמרה דבר. ייתכן שהעלימה את הריונהבמתכוון, כדי שלא תהיה בודדה בשנות המאסר הארוכות. אם תתנהג כראוי ירשו לה, מן הסתם, לראות את הילד מפעם לפעם. ואולי פשוט לא השגיחה בכך, והלכה לכלא, על אף הריונה. יצחק עבד, חפר תעלות, חרש, הציב גדר בין אדמתו ואדמתהממשלה, ולצורך מלאכה זאת כרת עצים רבים מאוד. הואיל ואינגיר לא היתה לידוכדי לעודד אותו, עבד יותר מתוך הרגל מאשר מתוך הנאה. נערכו כבר שתי ישיבותשל נציגי הממשלה, אבל הוא לא השתדל שיאשרו את שטר־הקניה שלו, כי לא התענייןבכך. רק עכשיו, בסתיו, התעודד ועשה את הדבר. מצבו של יצחק לא היה רגיל. הואהיה שקט ושלו, כתמיד, אך משהו כירסם בו. הוא אסף את עורות העזים והעגלים, השרה אותם במי הנחל, גירד את השערות, עיבד אותם כדי לעשות מהם נעליים. בחורף, אחרי השלג הראשון, הכין את הזרעים לאביב, כדי שהדבר יהיה עשוי; טובשהכול יהיה מוכן. הוא היה איש מסודר. אבל היו אלה חיים עגומים. הו, אלוהיםאדירים! הוא שוב אדם בודד, עם כל הכרוך בזה… איזו הנאה אפשר למצוא עכשיו בימי ראשון, כשהוא יושב בבית, רחוץ, לבוש חולצה אדומה, ואין בעיני מי להתגאות? היום הראשון היה תמיד היוםהארוך ביותר בשבוע, יום של בטלה מאונס ושל מחשבות דאוגות. הוא לא יכול היהלעשות דבר, מלבד להתהלך בבית ולחשוב על אשר צריך להעשות. מדי פעם טייל עםאחד מילדיו. אבל נמאס לו להקשיב לפטפוטים שלהם ולענות לשאלותיהם. הוא החזיק בביתו את אוולינה הזקנה, כי לא יכול היה להשיגאשה אחרת, וככלות הכול היא לא היתה גרועה כל־כך. היא טוותה, סרקה צמר, הכינה גבינה. אך ידה לא היתה כידה הברוכה של אינגיר; אוולינה לא אהבה אתהעבודה. הרי כל דבר שבו נגעה לא היה שלה. היה בבית חפץ, שיצחק הביא לפניזמן רב מהחנות שבכפר, והניח אותו על האצטבה – כלי חרס שמכסהו היה מעוטרבראש כלב. הכלי דמה לקופסת־טבק. אוולינה הסירה את המכסה והפילה אותו ארצה. אינגיר השאירה בבית פקעת של פרחי פוקסיה בתוך תיבה בעלת מכסה זכוכית. אוולינה הסירה את המכסה וכאשר החזירה אותו הידקה אותו בחוזקה; כעבור יוםמתו הפרחים. יצחק ראה את הדברים האלה וייתכן שהרעים פנים. ביצחק לא היוסימנים של רוך ועדנה, ויש לשער שפניו נראו איומות. אבל אוולינה לא התרגשה. כוחה היה בדיבורה; והיא רטנה. “האם אני אשמה?” אמרה. “אני לא יודע”, ענה יצחק, “אבל לא היית צריכה לגעת בפרחים”. “לא אגע עוד פעם בפרחים שלה”, אמרה אוולינה. “אבל הפרחים מתו כבר”. ואיך אפשר להסביר את העובדה, שהלאפים הרבו לבוא עכשיולסילאנרה יותר מאשר קודם לכן? מה מחפש כאן אוס אנדירס? האם הוא לא יכוללהמשיך בדרכו? הוא בא פעמיים במשך הקיץ. לאוס אנדירס לא היו צבאים משלווהוא חי על נדבות ועל מה שקיבל בביקוריו אצל לאפים אחרים. כל אימת שהיהמגיע, היתה אוולינה עוזבת את עבודתה ומפטפטת אתו על אנשי הכפר. עם לכתו, נשא על גבו שק מלא וגדוש. שנתיים התאפק יצחק ולא אמר דבר על כך. אוולינה תבעה שוב נעליים חדשות, והוא כבר לא יכול לעבור עלכך בשתיקה. הימים היו ימי סתיו ואוולינה נעלה כל יום נעליים במקום סנדליעץ. יצחק אמר: “מזג־האוויר יפה היום. המ!” כך התחיל. “כן, יום יפה”, אמרה אוולינה. “אלישע, האם לא היו פה עשרה חריצי־גבינה, כשספרת אותם בבוקר?” שאל יצחק. “ודאי”, אמר אלישע. “ועכשיו יש רק תשעה”. אלישע ספר שוב, והינהן בראשו הקטן. אחר־כך אמר: “זה נכון. אבל הרי אוס אנדירס לקח אחד. בסך־הכול, עשרה”. שתיקה נפלה בבית. סיברט, שגם הוא רצה לספור, חזר על דברי אחיו: “בסך־הכול עשרה”. השתררה דומיה. אוולינה הרגישה כי עליה להסביר את העניין. “כן, נתתי חריץ־גבינה קטן לאוס אנדירס. לא חשבתי שיש לזהערך. אבל התינוקות האלה כבר מראים מה חבוי בהם. ואני מתארת לעצמי למי ידמו! מה שבטוח, שלא יהיו דומים לך, יצחק. זה אני יודעת”. היה זה רמז שיצחק נאלץ למחות עליו. הילדים טובים למדי", אמר, “אבל הייתי רוצה לדעת איזו טובה עשה פעם אוס אנדירס, לי ולמשפחתי”. “איזו טובה?” “כן”. “איזו טובה שעשה אוס אנדירס?…” שיננה אוולינה. “כן. ושעליה אני צריך לשלם בגבינה”. אווליגה הספיקה לחשוב ותשובתה היתה מוכנה. “ישמרני האל, יצחק. האם אני התחלתי בקשר הזה עם אוס אנדירס?” ניצחון מזהיר. יצחק נכנע, כפי שעשה פעמים אחדות קודם לכן. אבל אוולינה לא הסתפקה בכך: “ואם אני צריכה להתרוצץ יחפה, כשהחורף בפתח, בלי לראות לעולם זוג נעליים, שאותן ברא האלוהים בשבילהרגליים – אז אני אומרת זאת בפירוש. דיברתי אתך על זה לפני שלושה או ארבעהשבועות ואין שום סימן לנעליים, ואני צריכה להסתפק במה שיש לי”. “מה קרה לסנדלי העץ?” שאל יצחק. “מה קרה להם?” שיננה אוולינה, שלא היתה מוכנה כלל לשאלה זאת. “כן, זה מה שרציתי לדעת”. “לסנדלי העץ?” “כן”. “אני סורקת צמר וטווה, מטפלת בבקר, משגיחה על הילדים – עלזה אין לך מה להגיד? ולעזאזל, לאשתך, שיושבת בכלא, היית נותן ללכת יחפהבשלג?” “לא, היא נעלה סנדלי עץ”, אמר יצחק. “ורק כאשר הלכה לכנסיה או לביקורים נעלה נעליים”. “כך!” השיבה אוולינה, “בגלל זה היא היתה אשה מצוינת, מה?” “כן. וכאשר נעלה בקיץ את נעלי השלח, שמה בתוכן רק קצת עשב. ואת חייבת ללבוש גרביים ולנעול נעליים במשך כל הקיץ”. אוולינה אמרה: “אם כך, אנעל את נעלי הקיץ שלי, כדישיתקלקלו מהר. לא חשבתי שאני צריכה לקלקל כל־כך מהר את סנדלי העץ שלי, שהםרכושי”. היא דיברה ברוך, בנעימות, בעיניים עצומות למחצה, אוולינה זאת, הפיקחית, הערומה. “ובקשר לאינגיר, היא גדלה עם הילדים שלי ושם למדה דבריםשונים. זה שכרי. ואם יש לי בבורגן בת, החובשת כובע, ייתכן שגם אינגיר עושהכך שם, בדרום. ומי יודע? אולי היא בכלל נסעה לטרונדהיים כוי לקנות כובע, חהחה!” יצחק קם והתכוון לעזוב את החדר. אך אוולינה פתחה אתסגור־לבה וחשפה את כל הרשעות הטמונה בה. היא הפיצה קרניים אפלות; היא אמרהכי לאף אחת מבנותיה אין שפת־ארנבת כמו לדרקון יורק אש – נעים לה לציין אתהדבר הזה. ולכן טוב לבנותיה. לא, לא כל אשה חרוצה וזריזה עד כדי כך שתיפטרמפרי־בטנה תוך רגע. “היזהרי בדברייך!” קרא יצחק. והוא הוסיף כדי להבהיר את כוונתו: “את מכשפה ארורה!” אבל אוולינה לא נזהרה בדבריה. “איי! איי!” קראה ונשאה אתעיניה אל־על, ורמזה כי אולי גם לשפת־ארנבת יש ערך כלשהו, אבל יש אנשיםהמעריכים אותה יותר מדי. ולא צריך להגזים. יצחק שמח, ודאי, כאשר הצליח להימלט סוף־סוף מן הבית. ומהיכול היה לעשות, אם לא לקנות נעלי עור לאוולינה? הוא התגורר ביער, והוא לאדמה כלל למלאך אלוהים, אבל הוא לא היה מסוגל לשלב את ידיו על חזהו ולומר: “הסתלקי מפה!” רק עקרת־בית כאינגיר היתה בטוחה בעצמה ויכלה לומר ולעשות ככלהעולה בדעתה. הלילות היו קרים. אדמת הביצה התקשתה, עד שאפשר היה ללכתעליה. אך עם צאת השמש היא שוב נעשית לשטח שאי־אפשר לעבור בו. באחד הלילותהקרים, שבהם היה הירח מלא, ירד יצחק אל הכפר כדי להזמין נעליים לאוולינה. הוא לקה אתו שני חריצי־גבינה בשביל גברת גייסלר. בחצי הדרך לכפר ראה אחוזה חדשה. היא שייכת, בלי ספק, לאישאמיד, כי הוא הביא נגרים שיבנו את ביתו ושכר פועלים שיחרשו חלקת אדמה, לזריעת תפוחי־אדמה. והוא עצמו אינו עושה אלא מעט מאוד או כלום. האיש היהברידי אולסין, הגובה, וגם שליח בית־הדין, אדם שיש לפנות אליו כאשר ישלהזמין רופא או כאשר אשת הכומר מחליטה לשחוט חזיר. ברידי אולסין, שהוא פחותמבן שלושים, היה צריך לדאוג כבר לארבעה ילדים, חוץ מאשתו, שהיתה ילדה גםהיא. הו, רכושו של ברידי לא היה, ככל הנראה, גדול ביותר, והכנסתו משליחויותומגביית מסים לא היתה גבוהה. ועתה הוא מנסה את כוחו בחקלאות. הוא לווה כסףמהבנק לבניית הבית. המקום נקרא “ברידאבליק”. אשתו של ראש הכפר האירדלהמציאה את השם הנהדר הזה. יצחק עבר בחיפזון על פני הבית החדש, לא ביטל את זמנו ולאנכנס פנימה. הוא יכול היה לראות כי על אף השעה המוקדמת, כבר עומדים הילדיםליד החלונות ומשקיפים החוצה. יצחק מיהר לדרכו כי רצה להימצא שוב במקום הזה, בלילה, בשובו הביתה, כל עוד הדרך נוקשה. אדם החי במקום מבודד צריך לחשב ללאהרף את צעדיו ולהסתגל עד כמה שאפשר. לא היתה לו עבודה רבה כעת, אבל הוא דאגלילדים, שאותם עזב שם עם אוולינה. הוא הוסיף ללכת ותוך כדי כך נזכר כיצד עבר בדרך זאת בפעםהראשונה. מאז עבר זמן רב ושתי השנים האחרונות היו הקשות ביותר. בסילאנרההיו הרבה דברים טובים, אבל היה שם גם דבר רע – כן, כן, אלוהים אדירים! והנה, מוקמת כאן אחוזה חדשה. יצחק הכיר יפה את המקום. האדמה היתה משובחת, והוא שם לב לכך כאשר עבר כאן בראשונה. אולם הוא המשיך ללכת הלאה. המקוםאמנם קרוב יותר אל הכפר, אבל העצים אינם טובים במיוחד. פני האדמה ישרים, אךזוהי בעיקר אדמת ביצה. קל יותר לחרוש, אבל קשה ליבש את להפוך אדמת ביצהלאדמה פוריה. ואיפה יבנה את המחסן? האם מאחורי הבית? יצחק שם לב כי עגלהאחת נשארה בחוץ. יצחק סידר את עניינו אצל הסנדלר, אבל גברת גייסלר נסעה מןהכפר. לכן מסר את הגבינה לבעל החנות. בערב יצא בדרכו הביתה. הקור גבר, וההליכה היתה נוחה כי הדרך היתה נוקשה מאוד. אבל יצחק התנהל בכבדות. מייכול היה לדעת מתי ישוב גייסלר, אם אשתו עזבה את הכפר. ייתכן שלא ישוב עודלעולם. ואינגיר רחוקה. והזמן עובר… גם בדרך חזרה לא נכנס לבקר אצל משפחת ברידי. הוא עשה איגוףגדול כדי שלא יראו אותו. הוא איננו רוצה לדבר עם אנשים, אלא ללכת קדימה. העגלה של ברידי עדיין היתה בחוץ. האם יש בדעתו להשאיר אותה כאן? השתומםיצחק. טוב, זה עסקו. ליצחק יש עכשיו עגלה משלו, והוא הקים מעליה סוכך, ואף־על־פי־כן הוא אינו מאושר. ביתו אינו אלא בית למחצה. קודם לכן היה לובית שלם ועכשיו נשאר לו חצי בית. לפנות בוקר הבחין בביתו שבמורד הגבעה, והוא שמח, למרותשהיה עייף אחרי מסע של יומיים רצופים. הנה הבית ושאר הבניינים, ועשן מיתמרמן הארובה. שני הילדים רצים לקראתו. הוא נכנס פנימה ומוצא שם שני לאפים. אוולינה קופצת מכיסאה, מופתעת, ואומרת: “מה כבר חזרת?” והיא מבשלת קפה עלהכיריים. קפה! קפה! יצחק הבחין בכך גם קודם לכן. לאחר כל ביקור של אוס אנדירסאו של לאפי אחר, אוולינה מכינה לעצמה במשך ימים רבים קפה, בקומקום הקטן שלאינגיר. היא עושה זאת כאשר יצחק נמצא ביער או בשדה. אם הוא נכנס הביתהפתאום והוא רואה, הוא שותק. אבל הוא יודע כי נגרע ממנו חריץ־גבינה או שחסרהפקעת צמר. יצחק מתאפק ואינו מרסק את עצמותיה של אוולינה על כל תככיה, והדברייאמר לשבחו. יצחק משתדל לנהוג במתינות ובאיפוק, הן מתוך אהבת שלום־בית והןמתוך תקווה, שאם ייטיב את מעשיו, ימהר אלוהים להחזיר לו את אינגיר שלו. הואנוטה קצת לאמונות טפלות. אפילו ערמומיותו הכפרית נובעת מתמימותו. בתחילתהסתיו התברר כי גג האורווה מתחיל לשקוע וקיימת סכנה שיפול על הסוס. יצחקהעביר את אצבעותיו בזקנו ואחר־כך חייך כאדם שהבין את עוקצה של בדיחה. הואחיזק את הגג בתמוכות כדי למנוע את המפולת ולא דיבר על כך. דבר שני: המזווה, שבו אוחסנו כל המזונות, נשען בארבע הפינות על רגלי אבן גבוהות. במשך הזמןהחלו ציפורים קטנות להיכנס פנימה דרך פרצה בקירות, והן התעופפו בפנים, בלישיוכלו למצוא דרך יציאה. אוולינה התאוננה על כך שהן מנקרות במזון, מטיילותעל שומן־החזיר ואינן משאירות עליו רק את עקבותיהן. יצחק אמר: “כן, חבל עלהציפורים הקטנות שנכנסות פנימה ולא מוצאות דרך לצאת”. ובעיצומה של עונתהעבודה, עקר אבנים וסתם את הפרצה בקיר. אלוהים יודע על מה הוא חשב כאשר הלך בדרך זאת. אולי קיווה כי אינגיר תחזור אליו מוקדם יותר, עקב מעשיו הטובים. ט השנים חולפות. שוב בא לסילאנרה מהנדס, ועמו פקיד ושני פועלים. הם קבעו אתהתוואי של קו הטלגרף על פני הגבעות. לפי תכניתם, יעבור הקו ליד ביתו שליצחק ויימשך הלאה דרך היער, אין בכך רע, אמרו; המקום יהיה פחות שומם, העולםהחיצוני יהיה קרוב יותר וייתכן שכך תבוא אל הבית קצת שמחה. “ביתך”, אמר המהנדס, “נמצא באמצע הדרך בין שני עמקים. ייתכן שיציעו לך לפקח על הקו”. “כך”, אמר יצחק. “תקבל עשרים וחמישה כתר לשנה”. “כך”, אמר יצחק, “ומה יהיה עלי לעשות?” “להחזיק את הקו במצב תקין. לתקן את חוטי הברזל אם יתקלקלואו ינותקו, לגדוע את העצים שיפריעו לקו. כאן, בביתך, יתקינו מכונה קטנהויפה שתודיע לך מתי יש צורך בתיקון כלשהו. ואז תצטרך לעזוב כל עבודה וללכתלתקן”. יצחק הירהר. “אוכל לעשות זאת בחורף”, אמר. “לא טוב. הדבר צריך להיעשות במשך כל ימות השנה, גם בקיץ, גם בחורף”. יצחק הודיע: “באביב, בקיץ ובסתיו יש לי עבודה בשדה, ואין לי פנאי בשביל דברים אחרים”. המהנדס התבונן בו רגע ממושך ואחר־כך שאל שאלה מתמיהה זאת: “וכך תוכל להרוויח יותר כסף?” “להרוויח?” אמר יצחק. “האם עבודה בשדה תכניס לך מדי יום יותר כסף משתרוויח תמורת ההשגחה על הטלגרף באותו יום?” “אינני יודע”, השיב יצחק. “אבל העניין הוא בזה: אני יושבכאן בגלל האדמה. אני צריך לדאוג לבני ביתי ולבהמות שלי. אנחנו חיים מפירותהאדמה”. “טוב, טוב, אוכל להציע את המשרה למישהו אחר”, אמר המהנדס. אבל נראה כי האיום הזה רק הסיר את העקה מעל לבו של יצחק. הוא לא רצה להיות כפוי־טובה למהנדס ולכן ניסה להסביר: “יש לי סוס וחמשפרות, חוץ מהפר. יש לי עשרים כבשים ושש עשרה עזים. הבהמות האלה נותנות לנומזון וצמר ועורות. אנחנו חייבים לתת להן מזון”. “כן, זה ברור”, אמר המהנדס. “זהו. ולכן אני אומר, שלא אוכל לכלכל אותן, אם בעת קציר החציר, אצטרך לרוץ ולהשגיח על קו הטלגרף”. המהנדס אמר: “לא נדבר עוד על זה. האיש היושב שם למטה, ברידי אולסין, יקבל את הדבר ברצון”. הוא נפנה אל אנשיו וציווה: “בואונלך”. אוולינה שמעה את דבריו של יצחק, אשר דיבר כאיש קשה־עורף וחסר־בינה, והחליטה להשתמש בכך לטובתה. “מה אמרת, יצחק? שש־עשרה עזים? אין יותר מחמש־עשרה”. “לא שש־עשרה עזים?” “לא”, אמרה והביטה כאובדת־עצות באנשים הזרים, כאילו על מנת להראות להם כי הוא חסר־בינה. “כך”, אמר יצחק בקול רפה, משו קווצה מתוך זקנו אל פיו והתחיל ללעוס אותה. המהנדס ואנשיו פנו לדרכם. אילו רצה יצחק, בזעמו, להכות את אוולינה על מעלליה – היתהזאת שעת־כושר, הזדמנות מצוינת. הם היו לבדם בבית. הילדים רצו אחרי המהנדסואנשיו. יצחק עמד באמצע החדר ואוולינה ישבה ליד התנור. הוא כיחכח בגרונו, כאילו התכוון לדבר. אבל הוא שתק. זאת היתה גבורת נפשו. האם הוא לא יודע אתמספר העזים שלו, בדיוק כשם שהוא יודע את מספר אצבעותיו? אין זאת אלא שהאשהיצאה מדעתה. איך ייתכן שעז אחת תיעדר, אם הוא מטפל בכל אחת מהן, ומשוחח אתןכל יום – עם שש־עשרה העזים שלו? ייתכן שאוולינה מכרה עז אחת אתמול, כאשרהאשה מברידאבליק באה לבקר באחוזה. “המ!” אמר יצחק והיה מוכן לדבר. מה עשתהאוולינה? אולי אין זה רצח ממש, אך זהו מעשה הדומה לרצח. הוא היה בטוח כי ישלו שש־עשרה עזים כפי שהיה בטוח כי הוא חי. אולם הוא לא יכול היה לעמוד לנצח באמצע החדר ולשתוק. “המ!” אמר יצחק. “עכשיו יש רק חמש־עשרה עזים?” “לפי חשבוני אין יותר”. עתה הגיעה שעתו. כרגע יכול היה לעשות זאת: לשלוח את ידוולהשחית את פניה של אוולינה במכה אחת. הוא יכול היה לעשות את הדבר. הוא לאעשה זאת. ורק אמר, כשהוא מתקרב אל הדלת: “לא אדבר יותר הפעם!” כרומז לכך, שבפעם הקרובה לא יחסרו לו מלים ברורות ביותר. “אלישע!” קרא. היכן אלישע? היכן הילדים? לאביהם שאלה אליהם. הם היו עתהילדים גדולים, ושמו לב למתרחש באחוזה. הוא מצא אותם מתחת לרצפה המוגבהת שלהמחסן. הם התחבאו אך גילו את מקומם כי התלחשו שם, מבוהלים. הם יצאו בזחילה, כשני פושעים. אלישע מצא בדל של עיפרון צבעוני, שאותו שכח המהנדס. הוא רץאחריו כדי להחזיר לו את העיפרון, אבל האנשים המבוגרים היו רחוקים מאוד. אלישע נעצר. עלה במוחו הרעיון, שיוכל להשאיר את העיפרון לעצמו. אהה אילוהיה הדבר אפשרי! הוא משך אחריו את סיברט, כדי שלא תיפול עליו כל האחריות, ושניהם התחבאו עם מציאתם. הו, בדל עיפרון זה היה מאורע בחייהם, פלא! הםאספו חתיכות עץ וכיסו אותן בקווים: העיפרון היה אדום בקצהו האחד וכחול בקצההשני. הם ציירו לפי התור. כאשר שמעו את קולו המצווה של אביהם, לחש אלישע: “הם חזרו כדי לקחת את העיפרון”. שמחתם חלפה והם רעדו מפחד. האחים יצאוממחבואם. אלישע הושיט לפניו את העיפרון, כדי להראות שהם לא שברו אותו. מוטבהיה, אילו לא ראה אותו מעולם. אבל שום מהנדס לא היה שם. הם נרגעו ושמחתם לא ידעה גבול. “האם היתה כאן אשה אתמול?” שאל אביהם. “כן”. “האשה מהעמק? האם ראיתם אותה כאשר הלכה?” “כן”. “היא הובילה אִתה עז?” “לא”, אמרו הילדים. “עז?” “לא היתה אִתה עז כאשר הלכה מכאן?” “לא. איזו עז?” יצחק שקע בהרהורים. בערב, כאשר חזר העדר מן המרעה, ספרתחילה את העזים. היו שש־עשרה. הוא ספר שוב, ספר חמש פעמים. שש־עשרה עזים. אף אחת לא חסרה. יצחק נשם ליוותה. מה פשר כל הדבר הזה? אוולינה, הבהמההזאת, לא יודעת, ככל הנראה, לספור עד שש־עשרה! הוא קרא אליה בקולנרגז: “מה את מדברת? הרי יש שש־עשרה עזים” “יש שש־עשרה?” שאלה בתמימות. “כן”. “כך. טוב מאוד”. “את באמת חזקה בחשבון” אוולינה השיבה בנחת, בקול נעלב: “כיוון שכל העזים ישנן, הרי אוולינה, ברוך השם, לא אכלה אף עז אחת. אם כך, טוב לה”. אוולינה בילבלה אותו בתככיה, והביאה אותו לכך שיסיח אתדעתו מעניין זה. הוא לא טרח לספור את בהמותיו, ולא עלה בדעתו לספור אתהכבשים. ככלות הכול, אוולינה אינה רעה כל־כך. היא מנהלת את הבית ומשגיחה עלהבהמות. היא רק טיפשה, אבל דבר זה מזיק לה. היא יכולה לשבת כאן, להיות כאן – אינה ראויה ליותר מזה. אך מה מעציב הדבר שגבר כיצחק חייב לחיות בתנאיםכאלה. עברו שנים. עשבים עלו כבר בגג הבית, ואפילו גג המחסן, שנבנה שנים אחדות לאחר מכן, התכסה עשבים. העכבר הפראי, עכבר השדה, מצא מזמןאת דרכו אל המחסן. גם ירגזים וציפורים קטנות למיניהן התעופפו מעל לאחוזה. ובגבעה קיננו קוראים, והיו שם עורבים שחורים. והדבר הנפלא מכול – בקיץ שעברבאו שחפים מן החוף המרוחק ונשארו בסביבת האחוזה; עד כדי כך התפשטה ביןבעלי־הכנף הידיעה על אחוזתו של יצחק. ועל מה, לדעתכם, חשבו אלישע וסיברט, למראה השחפים? היה זה עוף מוזר כל־כך, שבא מארץ רחוקה! היו שם שישה שחפים, דומים מאוד זה לזה, שהלכו בשדה וניקרו מעת לעת. “אבא, מדוע הם באו הנה?” “כי על הים תשתולל בקרוב סערה”, השיב אביהם. הו, השחפים האלה היו כה נפלאים ומסתוריים! יצחק לימד את בניו דברים רבים, שטוב לדעת אותם. הם הגיעולגיל בית־הספר; אבל בית־הספר נמצא במרחק מיילים אחדים, בכפר, ואי־אפשרלהגיע עד שם. מדי יום ראשון ישב יצחק עם הילדים ולימד אותם את האל“ף־בי”ת. אבל הוא – שנולד עובד אדמה – לא יכול היה להקנות להם ידיעות נוספות. ספרי־הקודש היו מונחים בשלום על האצטבה, בין חריצי־הגבינה. יצחק חשב, כנראה – יהיה אפשר לעמוד על כך לפי יחסו אל הילדים – כי יש יתרון מסוים לאנשיםשגדלים בלי ללמוד חכמת מספרים. שני הבנים הסבו לו נחת־רוח. הוא נזכר בימיםרחוקים, כאשר הם היו פעוטים, ואינגיר לא הרשתה לו לגעת בהם, כי ידיו היומלוכלכות בשרף. הו, השרף, הטהור שבחומרים! זפת וחלב־עזים ומוח – כל אלה הםדברים טובים, מצוינים; אבל שרף האשוח ראוי לתהילה! הנערים גדלו בגן־עדן של בערות ולכלוך. אבל מפעם לפעם, לאחרשהתרחצו, קשה היה שלא להבחין ביופיים. סיברט הקטן היה ילד שובב, אבל אלישעהיה עדין ומעמיק יותר. “איך הם יודעים, כי סערה מתקרבת?” שאל את אביו. “הם מקבלים מחלת אוויר”, השיב אביו. “ראשם סחרחר. ואז הם מחפשים מקום מקלט”. הם למדו מדי יום דברים חדשים: “כאשר אתה מדלג מעל סלעיםגבוהים, החזק את הלשון בפיך ולא בין השיניים”. “כאשר תגדלו ותרצו שיהיה לכםריח נעים, כשתלכו לכנסיה, קחו עלה שרך ומעכו אותו בידיים”. האב היה מלאחכמה ודעת. הוא דיבר עם ילדיו על האבנים ועל החלמיש ועל כך שהאבן הלבנה קשהיותר מן האפורה; כאשר מצא חלמיש, השרה אותו במי־בורית ואחר־כך הדליק בואש. אבל יצחק היה מרחיק לכת לעתים, ודבריו היו אז מתמיהיםוקשים להבנה. פעם אחת הכריז כי לאייל קל יותר להיכנס למלכות השמים, מאשרלאדם הרוצה לעבור דרך קוף־המחט. פעם אחרת – כאשר תאר לפני הילדים אתתפרארתם של המלאכים – הסביר, כי כוכבים צמודים במסמרים לעקבים של נעליהם. תורה פשוטה ותמימה, המתאימה לחיים על גבול היער. המורה שבבית־הספר הכפרילעג לכל זה, אבל בניו של יצחק ראו בדמיונם את הדברים האלה. חינוכםולימודיהם התאימו לעולמם המצומצם, הסגור, וכי יש דבר טוב מזה? בסתיו, כאשרהגיע זמן שחיטת הבהמות, התמלאו הנערים סקרנות רבה. הם הצטערו על הבהמותההולכות למות ורעדו מפחד. יצחק היה מחזיק בבהמה ביד אחת, וידו השניה הניפהאת הסכין. אוולינה היתה מכסה את הדם. הנערים הציצו במתרחש מאחורי פינתהמחסן. “רוח קרה” אמר אלישע ופנה הצדה כדי ליבש את דמעותיו. סיברט הקטן בכה בקול רם וקרא: “הו, תיש זקן ומסכן!” לאחר שהתיש נשחט, ניגש יצחק אל בניו ואמר להם: “אל תעמדולעולם בקרבת מקום ואל תגידו ‘יצור מסכן’ ואל תתמלאו רחמים, כאשר שוחטיםבהמה. דבר זה רק מחזק את כוח החיים שבה. אל תשכחו זאת!” כך עברו השנים. שוב התקרב האביב. אינגיר כתבה כי מצבה טוב, והיא לומדת במוסד דברים רבים. הילדה גדלה, ושמה ליאופולדינה, כי נולדה בחמישה־עשר בנובמבר, יום ליאופולדהקדוש. היא מתפתחת יפה ותעלה על אמה בסריגה ובתפירה. היא ממש מפליאהבתפירה. הדבר המתמיה ביותר במכתבים אלה היה, שאינגיר כתבה אותם במוידיה. יצחק נאלץ לבקש מהחנווני שבכפר כי יקרא לו את הכתוב בהם. אך לאחרשנכנסו למוחו – נקבעו שם, וכאשר הגיע הביתה ידע אותם בעל־פה. עכשיו הוא יושב מתוך חגיגיות יתרה ליד השולחן, המכתב לפניווהוא קורא אותו באוזני הנערים. הוא היה מרוצה מכך שאוולינה ראתה באיזו קלותהוא קורא, אבל לא פנה אליה בעניין זה. לאחר שסיים אמר: “ראה, אלישע, וגםאתה, סיברט; אמכם כתבה את המכתב הזה, והיא למדה את כל הדברים האלה. גםאחותכם הקטנה יודעת יותר מכולנו יחד. אל תשכחו זאת, נערים!” והילדים ישבושקטים ומשתוממים. “אמנם, זה דבר גדול”, אמרה אוולינה. למה התכוונה? האם הטילה ספק בדבריה של אינגיר? האם עלה בהחשד כלשהו באשר לקריאתו של יצחק? לא בקלות היה אפשר להבין את כוונותיה שלאוולינה, בעודה יושבת בפינה, על פניה ארשת של ענווה ומפיה נמלטים דבריםהמשתמעים לשתי פנים. יצחק החליט להתעלם. “כשאמא תחזור הביתה, תלמדו גם אתם לכתוב”, אמר לילדים. אוולינה הורידה בגדים אחדים שהיו תלויים לייבוש על התנור, הזיזה סירים, שוב התעסקה עם הבגדים ונראתה עסוקה ביותר. היא חשבה עלמשהו. “מכיוון שכל דבר יפה ומוצלח פה, ביער, מותר לך לקנות חצי קילו קפה”, אמרה. “קפה?” אמר יצחק. השאלה התפרצה מפיו בעל כורחו. אוולינה אמרה בנחת: “עד עכשיו הייתי קונה מזמן לזמן בכספי”. בעיני יצחק הקפה היה דבר שבחלום, באגדה, משהו שלא ייאמןכלל. אוולינה שיקרה, כמובן, אבל הוא לא כעס עליה. בזכרונו של הגברכבד־המחשבה עלתה תמונת ישיבתה של אוולינה עם הלאפים, והוא אמרבמרירות: “כן, אקנה לך קפה. חצי קילו ביקשת, נכון? ומדוע לא קילו שלם? שלא יחסר!” “אל תלעג לי, יצחק”, אמרה. “נילס שותה קפה. וגם למטה בברידאבליק שותים קפה”. “כן, כי אין להם חלב. אין להם אפילו טיפת חלב”. “זה אני לא יודעת, והדבר לא נוגע לי. אבל אתה, היודע דבריםרבים כל־כך, ורץ בקריאה ממש כמו צבי, אתה צריך לדעת שקפה הוא דבר שנמצא בכלבית”. “מנוולת!” קרא יצחק. אוולינה התיישבה על הספסל ונתנה דרור לדיבורה: “ובקשר לאינגיר, אם מותר לי לדבר על העניין הנעלה הזה…” “תגידי מה שתרצי, לא אכפת לי”. “היא תחזור הביתה לאחר שלמדה דברים שונים ומשונים. אולי היא תחזור עם כובע מעוטר בנוצות ופנינים”. “כן, אני חושב שזה יהיה כך”. “בוודאי”, אמרה אוולינה. “והיא חייבת לי תודה על כל אלה”. “לך?” קרא יצחק. אוולינה אטוה בענווה: “הרי רק בגלל פעילותי הצנועה היא נשלחה מן הבית”. יצחק נאלם; כוח הדיבור ניטל ממנו. הוא ישב בשקט והביט בה. האם שמע היטב? לפי מראה פניה של אוולינה, אפשר היה לחשוב כי לא אמרה שוםדבר יוצא־דופן. במלחמת המלים היתה ידו של יצחק על התחתונה. הוא נמלט מהבית, וראשו מלא מחשבות קודרות. אוולינה, המרשעתהזאת, המנוולת – מדוע לא שבר את מפרקתה בשנה הראשונה? ככה חשב והוכיח אתעצמו. הוא, בלי ספק, האיש המתאים ביותר לכך. הוא האיש? כן; אף אחד אחר לאיעשה זאת טוב יותר ממנו. יצחק נכנס אל הרפת וספר את העזים. כולן היו כאן. הוא ספראת הפרות, את החזירים, ארבע־עשרה תרנגולות, שתי עגלות צעירות. “כמעט שכחתיאת הכבשים”, אמר יצחק בלבו. הוא ספר את הכבשים והעמיד פנים כמופתע כאשרגילה כי כבשה אחת חסרה. יצחק יודע היטב כי כבשה אחת חסרה, הוא יודע זאת זהזמן רב. מדוע הוא מיתמם? וזהו הדבר: אוולינה הכעיסה אותו פעם כאשר אמרה כיעז אחת חסרה, אף שכולן היו במרעה. הוא הקים המולה רבה ללא צורך – תמיד היהמגיע לרתחה בהתנגשויות שלו עם אוולינה. בסתיו, כאשר עמד לשחוט בהמות אחדות, נוכח כי אחת הכבשים חסרה, אבל לא היה בו אומץ לדרוש דין־וחשבון מאוולינה. וגם אחר־כך לא עשה זאת. אבל היום בערה בו חמתו. אוולינה הגדישה את הסאה. הוא סופרשוב את הכבשים בקול רם, כדי שאוולינה תשמע, אם היא עומדת בחוץ ומטה אוזן. תוך כדי כך הוא מדבר בקול בגנותה של אוולינה. נראה שהיא מצאה דרך חדשהלהאכיל את הכבשים, כי אחת מהן נעלמה פתאום – כבשה נעלמה ואיננה: אשתזנונים, גנבת נבזית – אדרבא, שתשמע את דבריו! הו, עד כמה רצה שאוולינה תשמעאת דבריו ותיבהל כראוי! הוא יצא בצעדים החלטיים מן הרפת, הלך לאורווה וספר אתהסוסים. משם הוא רצה להיכנס הביתה ולדבר עם אוולינה. הוא הלך במהירות רבהמלא זעם. אוולינה, שאולי ראתה משהו מבעד לחלון, יוצאת בשקט ובביטחון מפתחהבית, בדרכה אל הרפת, ודליי החליבה בידה. “מה עשית בכבשה עם האוזניים השטוחות?” הוא שואל. “כבשה?” היא שואלת. "כן. אילו היתה כאן, היתה ממליטה שתי שיות. מה עשית בה? תמיד היתה יולדת שניים. את גזלת ממני שלוש כבשים, את מבינה?" אוולינה נדהמה, נבהלה לחלוטין מן ההאשמה הפתאומית. ראשההתנודד, רגליה רעדו עד שדומה היה כי תוך רגע תתמוטט. אבל מוחה פעלבקדחתנות. מזימותיה לא בגדו בה מעולם. “אני גונבת כבשים וגונבת עזים”, היא אומרת בשקט. “מעניין מה אני עושה בהן. אני כנראה אוכלת אותן”. “רק את יודעת מה שאת עושה בהן”. “האם אין לי בביתך, יצחק, די אוכל ודי משקה, עד שאנימוכרחה לגנוב? גם שלא בפניך אני יכולה להגיד כי בכל השנים האלה שאני כאן, לא היה לי צורך בכך”. “אבל, מה עשית בכבשה? נתת אותה לאוס אנדירס?” “אוס אנדירס?” אוולינה מוכרחה להעמיד בחיפזון את הדליים עלהאדמה, ולספוק את כפות ידיה. “שכך לא אדע חטא כל ימי חיי! על איזו כבשהושיות אתה מדבר? האם אתה מתכוון לעז שטוחת האוזניים?” “יצור נבזה!” קורא יצחק ומתכוון להסתלק. “אתה איש מוזר, יצחק. יש לך בהמות כמספר הכוכבים בשמים, ואתה לא מסתפק בכך. אולי תסביר לי איזו כבשה ואילו שיות אתה דורש ממני? אתהצריך רק להודות לאל על חסדיו. יעברו הקיץ והסתיו וזמן קצר אחרי החורףימליטו הכבשים שוב, ויהיה לך פי שלושה משיש לך היום”. הו, אווליגה! יצחק התרחק, נוהם כדוב. “כמה טיפש הייתי שלא רצחתי אותהביום הראשון לבואה!” אמר לנפשו, וכינה את עצמו בתארי־גנאי שונים. “טיפשהייתי, טינופת! אבל עדיין לא מאוחר מדי. חכה – שתלך לרפת, אבל מחר תבואהשעה המתאימה. שלוש כבשים הלכו לאיבוד! קפה, היא אומרת!” י למחרת אירע מאורע חשוב. אורחים באו אל האחוזה – גייסלר בא. על פני הביצות כבר לא ניכרו סימני הקיץ, אך גייסלר לא נרתע ממצב הדרכים. הוא בא ברגל, נעול מגפיים נהדרים, מעור כבשים, משוחים בלאכה. היו לו כפפיתצהובות, והוא נראה מכובד ביותר. איש מהכפר נשא את חפציו. הפעם הוא בא לקנות חלק מאדמתו של יצחק – מכרה נחושת. ומההמחיר שיידרש? אגב, הוא מביא דרישת־שלום מאינגיר, אשה טובה, אהובה על הכול. הוא בא מטרונדהיים, שם דיבר אִתה. “יצחק, עשית כאן עבודה גדולה!” “כן. ראית את אינגיר, אדוני?” “מה זה שם? בנית טחנה? אתה טוחן לעצמך קמח? מצוין! ואני רואה שהרחבת את שטחי התבואה מאז הייתי כאן בפעם האחרונה”. “האם מצבה טוב?” “כן, טוב… אה, אשתך! כן, אספר לך. בוא ניכנס לחדר השני”. “לא, החדר לא מסודר”, אומרת אוולינה. יש לה סיבות טובות למנוע את כניסתם לחדר. אבל השניים נכנסו בכל זאת לחדר הקטן וסגרו את הדלת אחריהם. אוולינה נשארה לבדה ולא יכלה לשמוע דבר. “אני מקווה שלא מכרת את החלקה שבה הנחושת?” “לא”. “טוב, אני אקנה. כן, דיברתי עם אינגיר ועם אנשים נוספים. היא ודאי תשוחרר בקרוב. הדבר נמסר לעיונו של המלך”. “המלך!” “לעיון המלך. הלכתי לראות את אשתך ־ מובן שלמעני הוסרו כלהמכשולים – ושוחחנו שעה ארוכה. ‘ובכן, אינגיר. הכול בסדר אתך, באמת,?' ‘כן, אין לי על מה להתאונן’. ‘האם את מתגעגעת הביתה?’ ‘כן, אני לא מכחישה אתזה’. ‘לא יעבור עוד זמן רב ותשובי הביתה’, אמרתי לה. ואני יכול לומר לך, יצחק, היא אשה חזקה. היא לא הזילה אף דמעה. להפך, היא חייכה וצחקה. אגב, עשו לה ניתוח ותפרו את שפתה השסועה. ‘ובכן, להתראות’, אמרתי לה, ‘לא תישאריפה עוד זמן רב, אני מבטיח לך”. "אז הלכתי למנהל בית־הכלא – חסר היה לו שיסרב לקבל אותי – ‘יש לך כאן אשה‘, אמרתי לו, ‘אינגיר סילאנרה, שמקומה אינו כאן אלא בביתה’. ‘אינגיר’, אמר, ‘כן, היא אשה טובה, והייתי שמח להחזיק אותה כאן עשרים שנה’. ‘אי־אפשר להעלות על הדעת דבר שכזה’, אמרתי לו, ‘בלאו־הכי היא ישבה כאן זמןרב מדי’. ‘זמן רב מדי?' שאל, ‘האם אתה מכיר את הפרשה, אדוני?’. ‘כן, אנימכיר היטב את הפרשה, כי הייתי ראש כפר בסביבה’, אמרתי. ‘בבקשה, שב’, אמר. וזה היה בדיוק בזמן, כי הייתי עייף! – ‘כן, אמר המנהל, אנו מטפלים כמיטביכולתנו באינגיר ובבתה הקטנה. ודאי. היא באה מאזורך? עזרנו לה לרכוש מכונתתפירה משלה, והיא עברה בהצלחה רבה בכל המחלקות של בית־המלאכה. היא למדהדברים רבים. היא יודעת לארוג, לתפור, לצבוע, לגזור. ואתה אומר, אדוני, שהיאנמצאת כאן זמן רב מדי?’ ידעתי כמובן, מה אגיד לו, אבל דחיתי את הדבר. אמרתי: ‘כן, המשפט לא התנהל כשורה ויש לעיין בו שוב. עתה, לאחר שהוכנסושינויים בחוקי העונשין, אולי היו משחררים אותה מכל עונש. בזמן הריונה שלחולה ארנבת’. ‘ארנבת?’ שאל המנהל. ‘ארנבת, והילדה נולדה עם שפת־ארנבת’. המנהלחייך. ‘ובכן, אתה חושב, אדוני שלא שמו לב לפרט זה?' ‘לא‘, אמרתי ’פרט זה לאהוזכר כלל’. ‘אבל הפרט הזה אינו חשוב כל־כך’. ‘הוא חשוב לה מאוד’, אמרתי. ‘אתה חושב, אדוני, שארנבת יכולה לחולל מעשי פלאים?’ שאל. אמרתי: ‘לא אתווכחאתך, אדוני, על השאלה אם ארנבת מסוגלת לחולל מעשי פלאים, אבל השאלה היא איךיכול מראה הארנבת לפעול על אשה, שיש לה שפת־ארנבת והיא נמצאת בהריון’. המנהל הירהר רגע, ואמר: ‘ייתכן, ייתכן. אבל תפקידנו כאן הוא לשמור אתהנדונים ולא לבדוק את פסקי־הדין. ולפי פסק־הדין אינגיר לא נמצאת כאן זמן רבמדי’. “ברגע זה גיליתי את הקלף הגדול: ‘במאסרה של אינגיר נעשתהעוולה’. ‘עוולה?’ ‘ראשית כול’, אמרתי, ‘במצב שבו נמצאה אז, אסור היה לטלטלאותה בדרכים’. המנהל נעץ בי את מבטו. ‘זה נכון’, אמר, ‘אבל זה לא נוגעלנו’. ‘שנית’, הוספתי, ‘לא היה צורך שיעברו חודשיים עד שפקידי הכלא יכירובמצבה המיוחד’. דבר זה פעל. המנהל שתק שעה ארוכה. ‘האם יש לך ייפוי־כוחלהשתדל בשבילה?’ שאל. ‘כן’, אמרתי. ‘כפי שסיפרתי לך, אנחנו מרוצים מאודמאינגיר', אמר המנהל וחזר על כל הדברים שלמדה שם. ‘כן, היא למדה גם לכתוב’, אמר, וסיפר שהילדה הקטנה מופקדת בידיים טובות, וכיוצא בזה. סיפרתי לו עלהמצב בבית: שני ילדים שנשארו לבדם, מטפלת שיכורה, ועוד כהנה וכהנה. ‘יש ליייפוי־כוח מבעלה’, אמרתי, ‘שאוכל לצרף אל הבקשה, בין אם על מנת שמשפטהיישמע שוב ובין אם על מנת שתזכה בחנינה’. ‘הראה לי, בבקשה, את ייפוי־הכוח’, אמר המנהל. ‘אביא לך אותו מחר, במועד הביקורים’ עניתי”. יצחק היה מרותק. הדברים נגעו ללבו, כאגדה מארץ זרה. עיניו לא זזו מפיו של גייסלר. וגייסלר הוסיף לספר: “חזרתי למלון וערכתי את הבקשה. כתבתיכאדם שהדבר הזה הוא החשוב לו ביותר בעולם, וחתמתי: יצחק סילאנרה. אל תחשובכי רמזתי אפילו במלה אחת, כי משהו לא בסדר בבית־הכלא. לא נגעתי בעניין זה. למחרת הבאתי למנהל את המיסמך. ‘הואֵל נא, אדוני, לשבת’, אמר לי כאשרנכנסתי. הוא קרא, הינהן מדי פעם ולבסוף אמר: ‘יפה מאוד! לא די בכך כדישהמשפט יישמע שוב. עם זאת…’ ‘אם נצרף לזה את התעודה שיש לי כאן’, אמרתי – וגם הפעם קלעתי למטרה. המנהל אמר: ‘אתמול עיינתי בתיק ומצאתי סיבות מספיקותלהגיש בקשת חנינה’. ‘ואתה, אדוני המנהל, היית תומך בבקשה זאת?’ ‘אמליץאליה’, אמר, ‘אמליץ במלים חמות’. קדתי קידה, ואמרתי: ‘אם כך, החנינה תוענק ללא כל ספק. אני מודה לך, אדוני, בשם הבעלהאומלל ושני הילדים…’ ‘לא נראה לי כי נחוץ לאסוף פרטים נוספים עליה במקוםהמעשה’, אמר המנהל, ‘הרי אתה מכיר אותה, אדוני?’ הבנתי כמובן, מדוע רצוי לושהדבר יעבור בלי כל רעש. עניתי: 'חקירות כאלה רק ידחו את בירור העניין’. וזה כל הסיפור, יצחק”. גייסלר הציץ בשעונו. “ועכשיו, לעניין. האם אתה יכול לעלות אתי אל סלעי הנחושת?” יצחק נעשה נציב־מלח, בול־עץ. הוא לא היה מסוגל לעבור תוך רגע לנושא אחר. הוא ישב, נדהם, שקוע במחשבות. הוא שאל שאלות נוספות. “נודע לי כי בקשת החנינה נשלחה כבר אל המלך, וייתכן שהדבר יוכרע באחת הישיבות הקרובות של הממשלה”, אמר גייסלר. “פלאי־פלאים”, אמר יצחק. הם טיפסו אל ההר – גייסלר, בן לווייתו ויצחק – ושהו שםשעות אחדות. בזמן קצר זה, חקר גייסלר את כיוון עורק הנחושת, וקבע את גבולותהחלקה שהוא רוצה לקנות. הוא התרוצץ בשדה, אך דיבר במתינות, ומשפטיו היובטוחים לחלוטין. בשובו אל האחוזה, ואתו שק מלא אבני נחושת, ביקש גייסלר עט ודיו והתיישב לכתוב. הוא לא נחפז, ומדי פעם הפסיק ופיטפט. “כן, יצחק, הפעם לא תקבל סכומים עצומים בשביל אדמתך, אבלכמה מאות כתר תקבל”. הוא הוסיף לכתוב. “אל תשכח להזכיר לי, אני רוצה לראותאת הטחנה שלך לפני שאלך”, אמר. מבטו נתקל בציור על דפנת הנול. הוא שאל: “מיצייר אותם?” אלישע צייר סוס ותיש. הוא הראה לגייסלר כיצד הוא מצייר על דפנתהנול ועל כל חתיכת־עץ שהוא מוצא, כי לא היה לו נייר. גייסלר אמר: “הציור לארע בכלל”, והוא נתן לאלישע אורט אחד. גייסלר הוסיף לכתוב ואחר־כך אמר: “בקרוב יבואו, כפי הנראה, אנשים רבים שישתקעו כאן”. בן לווייתו העיר: “אחדים כבר באו”. “מי?” “הוקמה אחוזה חדשה, ברידאבליק, ברידי מברידאבליק”. “אהה! זה!” קרא גייסלר בבוז. “כן. חוץ ממנו, עוד כמה אנשים קנו אדמה”. “השאלה היא, אם יצליחו בעבודה”, אמר גייסלר. הוא הבחיןבסיברט הקטן, משך אותו אליו ונתן גם לו אורט. אדם טוב, גייסלר זה! אגב, עיניו היו אדומות במקצת. דבר זה יכול לבוא כתוצאה מחוסר שינה, אך גם משקאותחריפים גורמים לכך. אבל הוא לא נראה כמי שנמצא בסכנת הידרדרות. הוא הוסיףלפטפט, אבל תוך כדי כך חשב ודאי על התעודה שלפניו, כי פתאום נטל את העטוכתב פסקה ארוכה. עתה סיים, כנראה. הוא פנה אל יצחק ואמר: “כן, כרגע אתה לא מתעשר מהעסק הזה. אבל במשך הזמן ייתכן שתקבל עוד הרבה כסף. אנסח את התעודה כך, שאחר־כך תקבלעוד כסף. מאתיים כתר תוכל לקבל מיד”. יצחק לא הבין דבר בכל הפרשה הזאת, אך מאתיים כתר הם סכוםעצום – עוד פלא. סכום זה יינתן לו בינתיים בהתחייבות, כמובן, ולא במזומנים, אבל מה אכפת לו? מחשבה אחרת העסיקה את מוחו. הוא שאל: “ואתה מאמין, אדוני, שישחררו אותה?” “את אשתך? אילו היה טלגרף בכפר, הייתי מבריק לטרונדהיים, לברר אם השתחררה כבר”, השיב גייסלר. יצחק שמע על הטלגרף: "חוטי ברזל תלויים בין עמודים גבוהים. ללבו התגנבו חשד ואף אי־אמון בדבריו הבוטחים כל־כך של גייסלר: “ומה יקרה אםהמלך יסרב?” גייסלר ענה: “אז אשלח נספח לבקשת החנינה, תביעה לבירורמחדש של המשפט, ואז הם יהיו מוכרחים לשחרר את אשתך. אל תדאגלזה”. גייסלר קרא את אשר כתב, את שטר־המכירה של חלקת הנחושת, מאתיים כתר במזומן, ובמשך הזמן אחוז הגון מהכנסת המכרה או ממכירתו לבעליםאחרים. “כאן תחתום!” אמר גייסלר. יצחק היה חותם מיד, אבל הוא התקשה בכתיבה. מימיו לא כתב עלנייר, אלא חרט בגרזינו אותיות על עצים. אולם אוולינה הנבזית עמדה כאןוהתבוננה! הוא אחז בעט – חפץ נורא בקלותו – התכופף קצת וכתב, הוא כתב אתשמו. גייסלר הוסיף דבר־מה מתחת לחתימה, כנראה הערה, ובן לווייתו חתם בתורעד. העסק נחתם. אוולינה הוסיפה להתבונן בהם. היא חשבה כי תתעלף. מה יבוא עוד? “ערכי את השולחן, אוולינה!” אמר יצחק, אולי קצת ביהירות, על שכתב את שמו. “אני מקווה שתקבל בהבנה את מה שיש לנו, אדוני”, אמרלגייסלר. “ריח טוב של בשר ורוטב”, אמר גייסלר. “הנה, זה כספך, יצחק”. כאן הוציא גייסלר את ארנקו התפוח, הוציא מתוכו שני צרורות של שטרות, ספר אותם והניחם על השולחן. “ספור בעצמך!” אמר. שתיקה, דומיה, קיפאון. “יצחק!” קרא גייסלר. “כן, כן”, אמר יצחק, ומילמל במבוכה: “דבר כזה לא הייתי מבקש, אחרי כל מה שכבר עשית בשבילי, אדוני”. “צריכים להיות כאן עשרה שטרות של עשרה כתר ועשרים שטרות של חמישה כתר”, אמר גייסלר. “אני מקווה שבמשך הזמן תרוויח הרבה יותר”. רוחה של אוולינה שבה אליה. הפלא התרחש. היא הגישה את האוכל. למחרת בבוקר יצא גייסלר לראות את הטחנה. הכול היה גס, קטן, מעין טחנה לגמדים. אבל הבניין היה בנוי היטב. יצחק הוליך את אורחו במעלההנחל, והצביע על עבודה שבה התחיל, ליד האשד השני: מנסרה. “הדבר הוא בזה שאנחנו כל־כך רחוקים מבית־הספר”, אמר. “אניחושב שאצטרך להעביר את הנערים לכפר”. גייסלר, מהיר המחשבה, לא ראה בכךעניין חמור. עכשיו מתחילים לזרום הנה מתיישבים חדשים, ולבסוף ייבנה גםבית־ספר. “אולי ייבנה בית־ספר”, אמר יצחק, “אבל הילדים שלי יהיו אז גדולים מדי”. “ומה יקרה, אם תוריד אותם לכפר? תקח אותם, וצורכי אוכלבשבילם, ותוכל להחזיר אותם כעבור שלושה או שישה שבועות. הרי זה לא יהיה קשהלך”. “לא”. לא, הדבר אינו חשוב כלל, מכיוון שאינגיר תשוב בקרוב. הרייש לו בית וחצר, מזון בשפע ועוד קניינים, ועכשיו יש לו גם כסף, ועל כל אלה – כוחו במותניו. הוא בריא וחזק, כוחו שלם ומפכה בו גבורתו של גבר! לאחר שגייסלר יצא לדרכו, שקע יצחק במחשבות. גייסלר הטובוהמיטיב אמר לו כי ישלח ידיעה מיד לכשיגיע למקום שיש בו טלגרף. “כעבורשבועיים תוכל לשאול בכפר אם כבר הגיע המברק”, אמר גייסלר. דבר זה לבדו הואמאורע חשוב ביותר. יצחק ניגש לבנות ספסל לעגלה שלו, מעין שרפרף, שאפשרלהוציאו בעת העבודה בשדה, ולהחזירו לקראת נסיעה אל הכפר. כאשר היה הספסלמוכן, הוא נראה לבן וחדש כל־כך, עד שהיה צורך לצבוע אותו בצבע כהה. ועבודהלא חסרה! צריך היה לצבוע את כל הבניינים. והרי זה שנים אחדות חושב יצחק עלאסם גדול יותר. וגם את המנסרה הוא רוצה להשלים, כדי שיוכל לגדור את כלשדותיו המעובדים ולבנות סירה לבריכת־ההרים. אך גם אם יאמץ את כל כוחו – יהיה הדבר לשווא. איש אינו יכול לעשות דבר כנגד קוצר הזמן. אתה מעיףמבט – והנה, שבוע עבר. אתה מעיף מבט – והנה עוד שבוע עבר. אבל את הבניינים יצבע, ויהי־מה. הבתים היו אפורים, עירומים, כאילו לבשו מעילים, והשרוולים התקצרו; עכשיו רואים את שרווליהחולצות. עד תחילת העבודה בשדות יש עדיין זמן רב; למעשה, האביב טרם הגיע. הצאן אמנם כבר רועות בחוץ, אבל האדמה עדיין קפואה. יצחק לקח את הביצים למכירה, ירד לכפר והביא אתו צבעי שמן. הם הספיקו לו לבניין אחד, למחסן, שנצבע אדום. הוא השיג עוד צבע – צהוב – לבית המגורים. “כן, זה בדיוק מה שאני אומרת”, רוטנת אוולינה, “המקום הזהנעשה לאחוזה מכובדת ביותר”. הו, אוולינה, היא מרגישה כי ימיה בסילאנרהמגיעים אל קצם. היא עדיין תקיפה ואמיצה, ותוכל לעמוד בכך, אבל לבה מר עליה. יצחק אינו מוכיח אותה על שום דבר, אף כי בזמן האחרון גנבה והחביאה חפציםשונים. הוא אפילו נתן לה במתנה אייל, כי סוף־סוף שירתה אותו זמן רב בשכר לאגדול. והיא לא היתה רעה אל הילדים. היא השיבה לשאלותיהם, והרשתה להם לעשותכמעט כל מה שרצו. אם היו באים אליה, שעה שעסקה בהכנת הגבינה, נתנה להםלטעום. מפעם לפעם, כאשר רצו להתחמק מן הרחיצה בימי ראשון, לא התעקשה והניחהלהם ללכת. כאשר גמר יצחק לצבוע את הבניינים בצבע ראשון, הביא מן הכפרכמות גדולה של צבעים, ככל שיכול היה לשאת. זאת היתה עבודה לא קלה. הוא צבעכל קיר שלוש פעמים, ואת החלונות צבע בלבן. כאשר היה חוזר הביתה מן הכפרומתבונן מרחוק באחוזתו, נראה המקום בעיניו כהיכל קסמים; הישימון נהפךליישוב נאה. ברכת האלוהים שרויה עליו; חלום נהפך כאן למציאות. אנשים גריםכאן וילדים משחקים ליד הבתים. ועד לפסגות ההרים משתרעים היערות העבותים, היפים. החנווני נתן ליצחק – כאשר היה שוב בכפר – מעטפה כחולה, חתומה, שתמורתה נדרש לשלם חמישה אורטים. היה זה מברק מגייסלר. גייסלר זה – איזה אדם מופלא הוא! במברק היו מספר מלים: “אינגיר השתחררה. תבוא הביתהבהקדם. גייסלר”. החנות וכל אשר בה הסתובבו מול עיניו של יצחק. נדמה היה לו, כי הדוכן והאנשים שלידו, הולכים ומתרחקים, נמוגים. הוא חש, אבל לא שמע, כיאמר: “תודה לך, אבינו שבשמים”. “אם היא יצאה מטרונדהיים, יכול להיות שהיא תגיע מחר”. “כך”, אמר יצחק. למחרת חיכה לה. סירת הדואר הגיעה, אבל אינגיר לא היתה על סיפונה. “זאת אומרת שהיא תגיע בשבוע הבא”, אמר החנווני. יצחק כמעט שמח על הדחיה הזאת, שכן היה עליו לעשות דבריםרבים. האם ישכח את עבודתו ויזנח את השדות? הוא חזר הביתה וזיבל את השדות. הוא השלים את העבודה במהירות. מדי יום בדק בעזרת דקר את מידת ההפשרה שלהאדמה. השמש זורחת, השלג נמס, הכול מוריק. הבקר הוצא מהרפת. יצחק חרש, ולמחרת זרע חיטה, ולאחר־מכן זרע תפוחי־אדמה. הילדים אף הם זרעו תפוחי־אדמה, בידיהם הברוכות, ידי מלאכים קטנים. הם מהירים מאוד ומצליחים לזרוע יותרתפוחי־אדמה מאביהם. לאחר כל אלה, שטף יצחק את העגלה בנחל, קבע בה את המושב, ואמר לילדים כי הוא עומד לנסוע לכפר. “למה אתה לא הולך ברגל?” הם שאלו. “לא. הפעם אני רוצה לנסוע בעגלה”. “אולי תקח גם אותנו?” “לא, אתם תהיו ילדים טובים ותישארו בבית”. אלישע, המתאווה ללמוד, שאל: “אז, כאשר כתבת על הנייר, מה הרגשת?” “שום דבר מיוחד. היד כאילו היתה ריקה, כאילו היא לא מחזיקה דבר”. “והוא לא מחליק כמו על קרח?” “מי?” “העט שכתבת בו”. “כן, ודאי. אדם חייב ללמוד כיצד לכוון את תנועותיו”. אבל סיברט הקטן התעניין בדברים אחרים. הוא לא דיבר על העט. הוא רצה לשבת על הספסל, רצה לדהור בעגלה בלתי רתומה. וסיברט שיכנע את האבלקחת את שני הילדים לטיול קצר. יא יצחק נסע עד בריכת מים ליד שטחי הבּיצה. הבריכה היתה עמוקהומימיה הכחולים היו חלקים ושוקטים. יצחק נעצר כאן בכוונה תחילה. ספק אם הואהשתמש אי־פעם בימיו בראי אחר, חוץ מאשר בבריכות כאלה ובשלוליות־ביצה. הביטובו. הוא לובש היום את חולצתו האדומה. עכשיו הוא מוציא מספריים מכיסו ומקצץאת זקנו. הגבר החזק והיהיר הזה – האם הוא רוצה להתהדר ולהיפרד לגמרי מןהזקן שגדל פרא במשך חמש שנים? הוא גוזז ומקצץ, מביט במים. ודאי שיכול היהלעשות את הדבר בבית, אבל הוא התבייש מאוולינה, ודי היה בכך שממש מול עיניהלבש את החולצה האדומה. הוא ממשיך לקצץ. פקעת גדולה של שערות נופלת עלראי־המים. העמידה שם נמאסת על הסוס, והוא מתחיל לזוז; יצחק מפסיק את מלאכתוומוצא שהכול כשורה. אין ספק – הוא מרגיש את עצמו צעיר יותר. והשד יודע מהזה – הוא נעשה קל תנועה וקומתו זקופה. יצחק נסע אל הכפר. האניה הגיעה למחרת. יצחק עמד בראש סלע, ליד המחסן שלהחנווני, והסתכל בנוסעים היורדים מן האניה, אבל אינגיר אינה מופיעה גםהפעם. אלוהים אדירים, הרבה נוסעים ירדו, גדולים וקטנים, ואינגיר איננה. יצחק בחר במיוחד את הסלע הזה, אבל עכשיו כבר אין כל טעם לשבת כאן. הוא יורדאל האניה. שם המשיכו לפרוק תיבות וחביות, ונוסעים עלו אל החוף. חבילותהדואר מאוטרינגן הוצאו, ויצחק לא ראה את אינגיר. הוא אמנם הבחין באשה עםילדה קטנה, שעמדה על הרציף, אבל האשה היתה הרבה יותר יפה מאינגיר, אם כיאינגיר לא היתה מכוערת. אבל איך הדבר ייתכן – הרי זאת אינגיר. המ! מילמל יצחק ומיהר לגשת אליה. אינגיר אמרה: “שלום” והושיטה את ידה. היא היתהמצוננת קצת, חיוורת בשל מחלת־הים, ועייפה מן הנסיעה. יצחק עמד ושתק. לבסוףאמר: “מזג־האוויר יפה מאוד, לא?” “כן. המ…” “ובבית, שלומם טוב, אני מקווה?” “כן. תודה על השאלה”. “זוהי ליאופולדינה. במשך הנסיעה הרגישה הרבה יותר טוב ממני. ליאופולדינה, ראי, זהו אביך. אמרי לו שלום”. “המ…” אמר יצחק, שוב. הוא הרגיש עצמו זר ביניהן. אינגיר אמרה: “אם תראה שם למטה, באניה, מכונת תפירה – היא שלי. וגם ארגז יש לי”. יצחק הלך מיד, כמעט מתוך הרגשת רווחה. עובדי האניה הראו לואת הארגז, אבל בעניין מכונת התפירה, אינגיר היתה מוכרחה לבוא בעצמה ולמצואאותה. היתה זאת תיבה יפה, מיוחדת, בעלת תבנית מוזרה – מכונת תפירה במקומותאלה! יצחק העמיס את הארגז ואת מכונת התפירה, ואמר למשפחתו: “אחרי שאביא אתאלה לכפר, אחזור כדי לשאת אותה”. “את מי תישא?” שאלה אינגיר בחיוך. “אתה חושב כי ילדה גדולה כזאת לא תוכל ללכת בעצמה?” הם הלכו יחד אל המקום שבו עמדו הסוס והעגלה. “האם קנית סוס חדש?” שאלה אינגיר. “ויש לך עגלה עם מושב?” “כן, ודאי. ומה רציתי לשאול? אהה, כן. אולי את רוצה לאכול משהו? הבאתי אתי דברים שונים”. “נדחה את זה עד שנעבור את הכפר”, אמרה. “ועכשיו, ליאופולדינה, את תוכלי לשבת לבד בעגלה?” אבל האב לא הסכים לכך: “לא, היא תיפול על הגלגלים. שבי אתה יחד, וקחי את המושכות”. כך הן נסעו, ויצחק הלך בעקבותיהן. הוא התבונן בשתיים. הנה אינגיר חזרה, בבגדים מוזרים, שלגברת, בלי שפת־ארנבת. רק צלקת אדומה נשארה בשפתה. והפלא היה בכך, ששוב לאנשמעה אותה שריקה כאשר דיברה. דיבורה היה נקי עכשיו. מטפחת־ראש אפורה עםפסים אדומים, הלמה יפה את שערותיה הכהות. היא הפנתה את פניה אליוואמרה: “טוב היה אילו היית מביא אתך שמיכת עור. אולי בערב יהיה קר לילדה”. “אוכל לתת לה את מעילי. כאשר נגיע ליער נמצא שמיכה, שהשארתי שם”. “יש לך שמיכה ביער?” “כן. לא רציתי להחזיק אותה כל הזמן בעגלה, כי לא ידעתי שתבואו היום”. “כך. ומה אמרת? הנערים בסדר?” “כן. תודה על שאלתך”. “הם ודאי גדלו כבר, מה?” “ברור מאליו. היום זרעו תפוחי־אדמה”. “באמת!” קראה האם והניעה את ראשה. “האמנם הם יודעים כבר לזרוע תפוחי־אדמה?” ‘אלישע מגיע עד כאן, וסיברט עד כאן", אמר יצחק וציין את הגובה על גופו. ליאופולדינה הקטנה רצתה לאכול. הו, היא היתה יצור מקסים; היא דיברה בניגון מיוחד, כשל בני טרונדהיים. מדי פעם היה צורך לתרגם אתהדברים בשביל יצחק. תווי פניה היו כפני אינגיר – עיניים גדולות ולחייםמוארכות – כמו אלה של הבנים, שאותם ירשו מאמם. ילדי האם היו, וטוב הדבר! יצחק חש עצמו מבויש מול בתו הקטנה ולמראה נעליה, גרבי הצמר הארוכים, שמלתההקצרה. כאשר בירכה את אביה הזר, השתחוותה והושיטה לו יד זעירה. כאשר הגיעו אל היער, נחו ואכלו. יצחק האביס את הסוס, וליאופולדינה שיחקה בין העצים, ופרוסת לחם בידה. “לא השתנית הרבה”, אמרה אינגיר והתבוננה בבעלה. יצחק הסב את מבטו ממנה ואמר: “כך את חושבת? אבל את נראית עכשיו ממש כגברת”. “אהה, לא! אני זקנתי”, אמרה וצחקה. היה ברור: יצחק לא היה בטוח בעצמו; הוא נזהר בדבריו, והיהמבויש. בת כמה, בערך, אשתו כיום? אי־אפשר שתהיה פחות מבת שלושים, כלומר – היא לא מבוגרת יותר, בשום אופן. יצחק אכל, ותוך כדי כך קטף דליה והחל ללעוסאת גבעולה. “מה זה, אתה אוכל גם דליות?” קראה אינגיר מתוך צחוק. יצחק זרק את הדליה ונגס מן הלחם. אחר־כך קם, ניגש אל הסוס, והרים אותו כלפי מעלה. אינגיר התבוננה מתוך השתוממות. היא ראתה שהסוס עומדעל שתי רגליו האחוריות. “למה אתה עושה זאת?” “הוא נאמן כל־כך”, אמר יצחק והרפה מן הסוס. מדוע עשה זאת? התעורר בו רצון לעשות דווקא את הדבר הזה. אולי התכוון להסתיר בכך את מבוכתו. לאחר מכן יצאו שוב לדרך. הסוס משך את העגלה ושלושתם הלכו אחריו ברגל. אחוזה חדשה התגלתה לעיניהם. “מה זה?” שאלה אינגיר. “זאת האחוזה של ברידי. הוא קנה אותה”. “ברידי?” “והשם הוא ברידאבליק. אדמת ביצה טובה, אבל היערות דלילים”. כאשר עברו על פני ברידאבליק המשיכו לשוחח, ויצחק ראה, כי העגלה של ברידי עדיין עומדת תחת כיפת השמים. הילדה נימנמה. יצחק נשא אותה בעדינות על זרועותיו. הם המשיכו ללכת. ליאופולדינה ישנה. אינגיר אמרה. “עכשיו נכסה אותה בשמיכה ונשכיב אותה בעגלה”. “הנדנוד יעיר אותה”, אמר האב והוסיף לשאתה. הם עברו את הביצות ונכנסו אל היער. “פררר!” קראה אינגיר. הסוס נעצר. היא לקחה את הילדה מידייצחק, ואמרה לו שיזיז את הארגז ואת מכונת התפירה; ליאופולדינה תוכל לשכבבחלק האחורי של העגלה. שם לא תרגיש שום טלטול ושום נדנוד. דבריםבטלים! יצחק עשה כדבריה; הוא כיסה את הילדה בשמיכת העור והגיח את מעילו מתחת לראשה. הם המשיכו ללכת. הגבר והאשה מהלכים ברגל ומשוחחים. השמש עדיין לא שקעה. האוויר חם. “אוולינה – היכן היא ישנה בדרך כלל?” שאלה אינגיר. “בחדר הקטן”. “כך! והילדים?” “הם ישנים במיטה שלהם, בחדר הגדול. יש בבית שתי מיטות, כפי שהיה כאשר הלכת”. “אני מסתכלת בך כל הזמן”, אומרת אינגיר. “אתה נראה בדיוק כמו אז… סחבת משאות כבדים על כתפיך, אבל הן לא נחלשו”. “לא. מה רציתי לומר: בכל השנים האלה, האם לא היה מצבך קשה, נורא?” יצחק היה נרגש, וקולו רעד. אינגיר אמרה כי אין לה על מה להתאונן. שיחתם נעשתה אינטימית יותר, ויצחק שאל, אם היא לא עייפה ואם אינה רוצה לנסוע בעגלה. “לא, תודה”, השיבה אינגיר. “אבל אין לי מושג מה קורה לי. מאז סבלתי ממחלת הים, אני רעבה כל הזמן”. “ובכן, את רוצה לאכול משהו?” “כן, אם זה לא יעכב אותנו הרבה”. הו, אינגיר זאת! אולי היא לא היתה בכלל רעבה, ורצתה שהואיאכל עוד משהו, כי קודם הפסיק את ארוחתו בשל גבעול הדליה. הערב היה חםובהיר. לפניהם היתה עוד דרך ארוכה, והם אכלו שוב. אינגיר הוציאה חבילה מארגזה ואמרה: “יש לי מתנות בשביל הנערים. בוא, נשב שם, בין השיחים. שם חם יותר”. הם התיישבו, ואינגיר הראתה לו את המתנות: כתפיות יפות, מחברות כתיבה, עיפרון לכל אחד, אולר לכל אחד. היה שם גם ספר. “ראה”, אמרה, “שמי רשום כאן. זהו ספר תפילות, מתנה למזכרת מהמנהל”. יצחק התפעל. היא הראתה לו צווארונים אחדים שקנתה לליאופולדינה. ליצחק נתנה עניבה שחורה, מבריקה, ממשי. “זאת שלי?” שאל יצחק. “כן. שלך”. יצחק לקח את העניבה והעביר בזהירות את אצבעותיו עליה. “היא מוצאת חן בעיניך?” “הו, היא יפה! עם עניבה כזאת אוכל לטייל בכל העולם”. אבל אצבעותיו היו מחוספסות כל־כך, עד שדבקו במשי העדין. לאינגיר כבר לא היה מה להראות. לאחר שארזו שוב את החפצים התיישבה כך ששוקיה נחשפו, והוא ראה את גרביה האדומים. “המ! אלה ודאי גרביים שנקנו בעיר”, אמר יצחק. "כן, חוטי הצמר נקנו בעיר, אבל את הגרביים סרגתי בעצמי. הם ארוכים מאוד, עד למעלה מן הברכיים. הבט…" כעבור רגעים שמעה את עצמה לוחשת: “הו, אתה! אתה בדיוק כפי שהיית…” הם המשיכו לנסוע כעבור זמן, כשהיא אוחזת במושכות. “הבאתי גם קפה”, אמרה, “אבל הערב לא תוכל לשתות, כי הוא לא טחון”. “אין צורך לטרוח על זה הערב”, אמר. השמש נטתה לשקוע והקור גבר. אינגיר העדיפה לרדת וללכתברגל. הם היטיבו את שמיכתה של ליאופולדינה, וחייכו על כך שהיא ישנה זה זמןרב. הם המשיכו ללכת ולשוחח. ממש תענוג לשמוע את אינגיר עכשיו. אין מי שידברטוב יותר ממנה. “האם יש לנו עכשיו ארבע פרות?” שאלה. “לא. יש לנו עכשיו יותר”, ענה בגאווה, “יש לנו שמונה”. “שמונה פרות”. “כן. וגם פר יש לנו”. “נהגת למכור חמאה?” “כן. וגם ביצים”. “יש לנו גם תרנגולות?” “כן, ודאי. וגם חזירים”. אינגיר לא ידעה את נפשה. הדברים היו מעל לתפיסתה. היאעוצרת לרגע את הסוס: “בררר!” יצחק גאה בעצמו, ומשתדל להביא אותה לידיהתפעלות. “גייסלר –” הוא אומר, “הרי את מכירה את גייסלר. הוא היה כאן לפני זמן־מה”. “באמת?” “כן. וקנה מאתנו מכרה נחושת”. “כך. מה זה מכרה נחושת?” “הר עשוי מנחושת. הוא נמצא למעלה, מצפון הנחל”. “והוא נתן לך כסף בשביל זה?” “ודאי. גייסלר לא מהאנשים שלוקחים דברים חינם”. “כמה נתן לך?” “אולי את לא תאמיני. הממ! מאתיים כתר”. “קיבלת מאתיים כתר?!” קוראת אינגיר ועוצרת שוב את הסוס: “בררר!” “קיבלתי, כן. וכבר שילמתי בשביל האדמה!” “הו, אתה נהדר!” הוא נהנה מאוד לראות את אינגיר המשתוממת על עושרם הגדול. לכן הוסיף יצחק ואמר, כי אינו חייב פרוטה לחנווני או למישהו אחר; ולא זובלבד שלא נגע במאתיים הכתר שקיבל מגייסלר, אלא יש לו יותר מזה – מאה ושישיםכתר נוספים. עליהם, איפוא, להודות לאלוהים. הם המשיכו לדבר על גייסלר ואינגיר יכלה להסביר מה עשהלמענה, כדי שישחררו אותה מהכלא. הדבר לא היה קל. הוא השקיע בכך מאמציםרבים, וביקר לעתים קרובות אצל המפקח. גייסלר גם כתב ליועצי הממשלה ולפקידיםאחרים. וכל זאת עשה מאחורי גבו של מנהל בית־הכלא. כאשר נודע הדבר למנהל הואכעס והתרעם, כמובן. אבל גייסלר לא נבהל. הוא דרש חקירה חדשה, משפט חדשוכיוצא בזה. וכך נאלץ המלך לחתום. מי שהיה ראש הכפר, גייסלר, נהג ברוחב־לב כלפי בני הזוג, ולפעמים הם היו משתוממים על כך. הוא לא קיבל מהם דבר, חוץ מתודתם. קשה היהלהבין את פשר הדבר. אינגיר אמנם דיברה אתו בטרונדהיים, אבל לא הבינה הרבה. “כל תושבי הכפר, מלבדנו, לא שווים פרוטה בעיניו”, הודיעה אינגיר. “כך אמר לך?” “כן. הוא כועס מאוד על בני הכפר. ופעם יראה להם את כוחו, אמר”. “כך”. “והם גם יצטערו מאוד על שסילקו אותו, אמר”. הם הגיעו לקצה היער, וסילאנרה התגלתה לעיניהם. באחוזה היויותר בתים מאשר קודם וכולם היו צבועים. אינגיר לא הכירה את המקום ונעצרהפתאום. “אתה לא מתכוון לומר שזוהי הנחלה שלנו!” קראה. ליאופולדינה הקטנה התעוררה. היא נחה היטב, והותר לה ללכת ברגל. “אנחנו הולכים למקום הזה?” שאלה. “כן. המקום יפה, לא?” על־יד הבית התרוצצו יצורים קטנים. אלה היו אלישע וסיברט, שעמדו על המשמר. הם רצו לקראת הבאים. אינגיר כאילו נתקפה לפתע שיעול חזק, צינה פתאומית, נזלת. הצינה הגיעה עד עיניה ומילאה אותן דמעות. כאשר היו הנערים קרובים אליהם, נעצרו, והסתכלו. את פני אמםשכחו ואת אחותם הקטנה לא ראו מעולם. ואת אביהם הכירו כאשר השיג אותם: הואהוריד את זקנו הגדול. יב עכשיו הכל כשורה. יצחק זרע שיבולת שועל, כיסה את הזרעים ויישר את האדמה. ליאופולדינה באה אליו ורצתה לשבת על המעגילה. מה – לשבת על המעגילה? לא, היא קטנה מדי. אבל האב מרוצה מכך שליאופולדינה הקטנה באה אליו, והיאנותנת בו אמון רב כל־כך. הוא אומר לה, כי עליה לדרוך בזהירות על הרגבים, כיאחרת יתמלאו נעליה אדמה. “כן, מה אני רואה? את לובשת היום שמלה כחולה. תני לילהסתכל. נכון, שמלה כחולה. וחגורה. הכול. את זוכרת את האניה הגדולה שבההגעת? ראית שם את מכונת התפירה? יפה. עכשיו לכי אל אחייך ושחקיאִתם”. לאחר שאוולינה עזבה, לקחה אינגיר על עצמה את עבודות הביתוהרפת. אולי היא מגזימה קצת בענייני ניקיון וסדר, כדי להוכיח שפני הדבריםהשתנו באמת. ובאמת, השינויים רבים כל־כך.’ גם חלונות הדיר והתאים שבונקיים ומבריקים. אמנם היא נהגה כך רק בימים הראשונים, בשבוע הראשון. אחר כךהניחה אינגיר את הדבר. סוף־סוף, לא היה נחוץ שהרפת וכל מה שבה יבריקובניקיונם. אפשר לנצל את הזמן לדברים חשובים יותר. אינגיר למדה דברים רביםבעיר, ומן הידע הזה צריך להפיק תועלת. היא חזרה אל הנול ואל גלגל הטוויה – והנה, ראו! היא היתה מהירה יותר מאשר קודם לכן. קצת יותר מדי מהירה, באמת! כך נראה הדבר ליצחק, כאשר היה מתבונן בה. הוא לא יכול היה להבין כיצד אדםלומד להשתמש כך באצבעותיו – ולאינגיר היו אצבעות ארוכות ונאות. לפתע מפסיקהאינגיר עבודה אחת ונחפזת אל מלאכה אחרת. עתה יש צורך לטפל בעניינים רבים. ייתכן גם ששוב אינה סבלנית כקודם. טיפה של רוגז חדרה ללבה. והיו הפרחיםשהביאה אתה. השמשות בחלונות היו קטנות מדי, האדנים צרים ולא היה אפשרלהעמיד עליהם עציצים. ולא היו לה עציצים. יצחק הכין תיבות קטנות לשתילתפקעות הביגוניה והוורד. חוץ מזה, לא היה די בחלון אחד. הרי זה מוזר – רקחלון אחד בחדר! “חוץ מזה”, אמרה אינגיר, “אין לי מגהץ. כשאני תופרת שמלות ובגדים, אני צריכה לגהץ. אי־אפשר לתפור בלי מגהץ כלשהו”. יצחק הבטיח להזמין מגהץ אצל הנפח בכפר. הו, יצחק מוכןלעשות הכול, כל דבר שאינגיר תדרוש ממנו! הוא נוכח לדעת שאינגיר למדה דבריםרבים, והיא ממש מושלמת. גם דיבורה השתנה, נעשה מעודן יותר. היא לא הזמינהאותו לאכול, כקודם, בקריאה “בוא לאכול!”, אלא: “בוא בבקשה, הארוחה מוכנה”. הכול השתנה. בעבר היה יצחק שותק או אומר “בסדר”, ומוסיף לעבוד זמן־מה לפנישהיה נכנס הביתה. עכשיו הוא אומר: “תודה” וממהר להיכנס. האהבה מעוורת עיניפיקחים. יצחק היה אומר מדי פעם: “תודה מקרב לב!” הכול השתנה, בוודאי. אוליגם מנהגיהם השתנו, התעדנו במקצת. כשיצחק היה מדבר בענייני חקלאות ואומר “זבל”, היתה אינגיר מתקנת: “דשן” – ומוסיפה “למען הילדים”. היא הקדישה לילדים זמן רב ביותר. היא לימדה אותם, חינכהאותם. ליאופולדינה הקטנה התקדמה יפה בסריגה והנערים – בכתיבה ובלימודיםכלליים, כך שלא יבואו בורים לבית־הספר הכפרי. אלישע התפתח מאוד. סיברט הקטן – אם נאמר את האמת – לא הצטיין ביותר. הוא היה שובב, שלוח רסן! הגיעוהדברים לידי כך שהוא העז לסובב קצת את גלגל מכונת התפירה של אמו, ובאולרוחרט בשולחן ובכיסאות. לבסוף איימו עליו, כי יקחו ממנו את האולר. אלישע שמר על עפרונו הצבעוני. הוא השתמש בו בזהירות רבהוהיה משאיל אותו לאחיו לעתים רחוקות ומתוך אי־רצון גלוי. בין כך וכך, הקירות היו מכוסים ציורים, והעיפרון היה זעיר עד לעורר דאגה. אלישע נאלץלקבוע לסיברט קיצבה שבועית: הוא השאיל לו את העיפרון רק ביום ראשון בשבוע, ורק לציור אחד בלבד. הדבר לא מצא חן בעיני סיברט, אבל אלישע לא היה ותרן. הוא לא היה גבוה או חזק במיוחד, אבל ידיו היו ארוכות יותר מאלה של סיברט, והוא ידע איך להיחלץ ולהתגונן בכל תגרה. וסיברט! פעם גילה קן של קורא. פעם אחרת סיפר על מאורתעכברים שגילה וחשב כי זהו מעשה גבורה; פעם אחרת סיפר שראה בנחל דג שמךשגודלו כקומת אדם. זאת היתה המצאה שלו. הוא סיפר לפעמים על דברים שראה – בהרהורי לבו. אבל הוא היה ילד טוב. כאשר החתולה המליטה, היה זה סיברט שהגישלה את החלב, כי למראה אלישע היתה נוהמת בזעם. וסיברט לא יכול היה להתיק אתמבטו מן התיבה שבה התרוצצו הרגליים הקטנות ללא מנוחה. והתרנגולות, שבהן צפה מדי יום! הנה, התרנגול הגדול עםכרבולתו ונוצותיו המפוארות, התרנגולות הרצות לכל כיוון ומנקרות בחול אומקרקרות וצווחות לאחר שהטילו את ביציהן. והנה, האייל הגדול. אף שלא למדהרבה, ידע סיברט דברים אחדים, וכאשר היה מתבונן באייל היה קורא: “אלוהים, הרי באפו יש הרבה מן הרוֹמיוּת!” וזה לא היה הכול. סיברט ידע דברים חשוביםיותר. הוא הכיר את האייל מאז היה עופר. הוא אהב אותו והבין אותו. פעם חלףבחושיו איזה רושם פלאי, קדמון – וזה היה רגע שסיברט לא ישכח אותו לעולם. האייל ליחך עשב, ולפתע זקף את ראשו, הפסיק לאכול, עמד בלי נוע והביט מולו. סיברט הסתכל לאותו צד. לא היה שם כל דבר מיוחד. אך סיברט הרגיש משהו מופלא. “זה כאילו הוא רואה את המתרחש בגן־עדן”, חשב. הפרות היו נוחות מאוד לילדים והניחו להם ללטף אותן. והיהשם החזיר הלבן, המקפיד על ניקיון כאשר מטפלים בו כראוי; הוא הקשיב לכל קול, והיה להוט באופן מצחיק אחרי מזון, ועם זה היה רגשן ופחדן כילדה. והתיש – תמיד היה בסילאנרה תיש. כאשר תגיע שעתו למות, יבוא תיש אחר במקומו. בימיםאלה הוטל על התיש לשמור על עזים רבות. לעתים נמאסה עליו חברתן. אז היה שוכבעל האדמה, רציני, זקנו ארוך, ממש כאב זקן ומכובד! לפתע היה קם ושב אלהעזים. הוא השאיר אחריו ריח חריף. חיי היום־יום נמשכים באחוזה. מדי פעם עובר איזה הלך בדרכואל ההרים ושואל: “איך אתם חיים כאן?” ויצחק או אינגיר עונים: “טוב, תודהרבה”. יצחק עבד ועבד. לפני שניגש למלאכה כלשהי, היה מעיין בלוח השנה, מסתכל בשינויי הירח, עומד על מזג־האוויר. הוא סלל דרך לאורך האחוזה, ועכשיו הוא יכול לרדת אל הכפרבעגלה. אבל בדרך־כלל העדיף לרדת ברגל ולשאת על גבו משא כבד של חריצי־גבינהאו עורות או קליפות לבנה, או חמאה – סחורות שהוא מוכר וקונה תמורתן סחורותאחרות. לא, בקיץ הוא אינו נוסע לעתים קרובות, כי הדרך מברידאבליק עד הכפראינה טובה. הוא הציע לברידי אולסין להשתתף בהוצאות תיקון הדרך, וברידיהסכים, אבל לא עשה דבר. ויצחק איננו רוצה לפנות אליו שוב בעניין. הוא מעדיףלשאת את משאו על גבו. ואינגיר אומרת: “אינני מבינה. איך אתה עושה זאת? איךאתה יכול לעמוד בכך?” הוא יכול לעמוד בכך; בכול הוא יכול לעמוד. היו לומגפיים כבדים, שסוליותיהם היו עשויות מברזל ורצועות הקישור היו מלאותמסמרים. מופלא היה הדבר שאדם יכול ללכת במגפיים כאלה. באחד הימים, כאשר ירד אל הכפר, הבחין יצחק בקבוצות שונותשל פועלים לאורך הדרך. הם התקינו את יסודות האבנים והעמידו עליהם עמודי עץלטלגרף. אחדים מהם באו מן הכפר. גם ברידי אולסין היה שם, למרות שהוא התיישבעל אדמה כדי לעבדה. “יש לו פנאי”, חשב יצחק. המשגיח שאל את יצחק אם ימכור קורות עץ. “לא”. “גם תמורת מחיר טוב לא תמכור?” “לא”. יצחק היה עכשיו מהיר יותר בהחלטותיו והוא יכול היה להתקייםגם בלעדי מכירה זאת. אם ימכור עכשיו את הקורות, יהיה לו קצת יותר כסף, אבללא יישארו לו עצים ביער, ומה ירוויח? המהנדס עצמו פנה אליו וחזר על ההצעה, ויצחק סירב שוב. “יש לנו די קורות לעמודים”, אמר המהנדס, “אבל יותר נוח לקבל אותן ממך ולחסוך את ההובלה”. “גם לי חסרות קורות”, ענה יצחק, “ולכן בניתי מנסרה קטנה, כי חסרה לי גורן ואני רוצה לבנות מחסנים”. ברידי אולסין התערב בשיחה ואמר: “אילו הייתי במקומך, יצחק, הייתי מוכר את הקורות”. עיניו של יצחק הבריקו ברגע ההוא, והוא עגה: “כן, אני מאמין שהיית מוכר”. “כלומר?” שאל ברידי. “אבל אני שונה ממך”, אמר יצחק. אחד הפועלים צחק כאשר שמע את התשובה הזאת. ליצחק היו סיבות טובות לנזוף בשכנו. באותו יום ראה את שלושהכבשים שבאחוזה ברידאבליק – והוא הכיר אחת מהן. היתה זאת הכבשה שטוחתהאוזניים שאוולינה גנבה ממנו ומכרה אותה לברידי. “מצדי, שיחזיק בה”, חשביצחק, והמשיך ללכת. “מצדי, שברידי ואשתו יתעשרו מהכבשה הזאת!” אמת: יצחק חשב כל הזמן על המנסרה. בחורף, כאשר הדרך היתהנוקשה, העלה מן הכפר את המשור המסתובב ואת המסגרת, אותם הזמין אצל סוחרבטרונדהיים. חלקי המכונה היו מונחים במחסן, משוחים בשמן, כדי למנוע חלודה. הוא הביא עצים הדרושים לשלד הבניין, ויכול היה להתחיל בעבודה כל יום, אבלהוא דחה את הדבר. מדוע? הוא לא ידע בעצמו. האם כוחו רפה? אנשים אחרים לאיתפלאו על כך. אבל בעיני יצחק היה זה דבר בלתי סביר. קודם לא נרתע משוםעבודה, אבל כנראה חל בו שינוי לאחר שהשלים את הטחנה. הוא יכול, אמנם, להביאפועלים מן הכפר, אבל יש בדעתו להתחיל, לבד, באחד הימים הקרובים. ואינגירתבוא לעזור לו קצת. הוא דיבר על כך עם אינגיר. “הממ”, אמר, “אם יהיה לך קצת פנאי, תוכלי לעזור לי לבנות את המנסרה”. אינגיר הירהרה קצת. “כן, אם אצליח לסדר את הדבר”, אמרה. “אתה מתכוון לבנות מנסרה?” “כן, אני חושב לבנות מנסרה. והנה, תיכננתי הכול, בדיוק”. “זה יותר קשה מבניית הטחנה?” “הרבה יותר. קשה פי עשרה”, אמר כשהוא מתגאה בדבר. “מה אתחושבת? הכל צריך להיות מדויק ומהודק, והמשור חייב להסתובב בדיוקבאמצע”. “הלוואי שתוכל לסדר זאת, יצחק”, אמרה אינגיר מתוך קלות־דעת. יצחק נעלב מדבריה ואמר: “נראה”. “אולי תוכל למצוא אדם שיודע את העבודה הזאת כדי שיעזור לך?” “לא”. “אם כך, אתה לא תצליח”, אמרה בעקשנות. יצחק העביר את ידו על ראשו – ככף דוב היתה ידו. “זה בדיוק העניין שחששתי ממנו. ולכן ביקשתי ממך, שלמדת הרבה, לבוא ולעזור לי”. הדבר לא החטיא את המטרה, אך הוא לא נחל ניצחון. אינגיר נשאה את מבטה, מלאת מרי, וסירבה באופן מוחלט לעזור בבניין המנסרה. “כך”, אמר יצחק. “ומה אתה חושב? אעמוד במים ואסכן את בריאותי? ומי יתפור ומי יטפל בבהמות וינהל את הבית וידאג לכל הדברים האחרים?” “ודאי, ודאי”. הו כל העזרה שביקש ממנה הסתכמה בהצבת ארבעה עמודים בפינותושני עמודים בתווך, לאורכו של הבניין – לא יותר. האם החיים בעיר שינו אתאינגיר בצורה מופלגת כזאת? כן, אינגיר השתנתה. היא כבר אינה חושבת כל הזמן על אושרםהמשותף אלא על עצמה. היא טווה צמר ואורגת בנול, אבל מעדיפה את העבודהבמכונת התפירה. כאשר הביא לה יצחק את המגהץ, רצתה להראות למה היא מסוגלת. תחילה תפרה שתי שמלות לליאופולדינה. הן מצאו חן בעיני יצחק והוא שיבח אותן, אולי קצת יותר מן הראוי. אינגיר רמזה, שזה לא כלום לעומת מה שהיאיודעת. “אבל, האם הן לא קצרות מדי?” שאל יצחק. “כך לובשים עכשיו בעיר”, אמרה אינגיר. “אתה לא מבין בזה שום דבר”. יצחק הפריז, ולכן הוא הבטיח לאינגיר כי יקנה מטרים אחדים של בד, למענה. “בד למעיל?” שאלה אינגיר. “כן, או למה שתרצי”, אמר. אינגיר החליטה, שיהיה זה מעיל, והסבירה לו איזה בד רצוי לה. כאשר המעיל היה מוכן, היא רצתה להיראות בו; לכן ליוותה אתהילדים כאשר ירדו לכפר ללמוד שם בבית־הספר. נסיעה זאת הביאה תועלת לא מעטה, והשאירה בעקבותיה סימנים. תחילה עברה העגלה על פני ברידאבליק. האשה וילדיה יצאו מןהבית והם הסתכלו בעוברים. אינגיר ושני בניה ישבו בעגלה, לבושים כבני אצולה. שני הנערים ודאי נוסעים לבית־הספר, ואינגיר לובשת מעיל! אשתו של ברידי חשהדקירה בלבה למראה זה. על המעיל יכלה לוותר. היא, תודה לאל, אינה להוטה אחרברק חיצוני. אבל היו לה ילדות גדולות – ברברה, הלני וקתרינה – כולן בגילבית־הספר. מובן, שתי הבנות הגדולות ביקרו בבית־הספר בכפר, אבל מאז עברולאחוזה זאת, ברידאבליק, הנמצאת בין הביצות, שקעו הבנות בבערות. “יש לך צורכי אוכל בשביל הנערים?” שאלה האשה. “אוכל? ודאי. את לא רואה? הארגז הזה – שהבאתי אתי מנסיעתי – מלא עכשיו מזונות שונים”. “מה לקחת אתךְ?” “מה לקחתי? בשר לארוחות הצהריים, חמאה, לחם וגבינה לארוחות האחרות”. “אצלכם שם למעלה שפע כזה”, אמרה האשה. הילדים, חיווריפנים, הקשיבו בעיניים פעורות לשמות המאכלים – מאכלי־תאווה – שהוזכרו. “ולאיזה בית תמסרי את הילדים?” שאלה האשה. “לבית הנפח”. “כך!” אמרה האשה. “גם בנותי תחזורנה לבית־הספר, והן יגורו בבית ראש־הכפר”. “כך!” אמרה אינגיר. “כן. או בבית הרופא או בבית הכומר. ברידי הרי מקורב אל הגדולים ולכן –” כאן ניפנפה אינגיר בשולי מעילה, כך שגדילי המשי השחורים התגלו בכל הדרם. “איפה קנית את המעיל?” שאלה האשה. “האם הבאת אותו מהעיר?” “תפרתי אותו בעצמי”. “זה מה שאמרתי. יש לכם שם בית מלא כל־טוּב. עושר ותפארת”. אינגיר המשיכה לנסוע, גאה בעצמה. ובכפר הראתה את הדברבצורה מופגנת, למורת־רוחה של אשת ראש־הכפר האירדל. היא האמרה: “האשהמסילאנרה מגזימה, בלי שום ספק. האם שכחה מאין באה לאחר שלא היתה כאן במשךשש שנים?” אבל אינגיר הראתה לכולן את מעילה; אשת החנווני, אשת הנפח ואף אשתראש־הכפר לא היו מתנגדות כלל שיהיה להן מעיל כזה. אולם, טרם הגיעההשעה. כעבור ימים אחדים החלו נשים לבקר אצל אינגיר. אחדות באומעבר הגבעות מתוך סקרנות – אוולינה סיפרה, אולי לא במתכוון, דברים שונים עלאינגיר. הבאות הביאו אתן חדשות מהכפר שבו נולדה אינגיר. היא כיבדה אותןבקפה והרשתה להן להסתכל במכונת התפירה. נערות היו עולות מן הכפר בצמדיםוהתייעצו עם אינגיר: הגיע הסתיו, הן חסכו כסף לשמלה חדשה, ואולי היא תוכללהסביר להן מהי גזרת השמלות בעיר הגדולה, ואפילו לגזור את הבד שהביאו אתן. הביקורים האלה שימחו מאוד את אינגיר; היא עלתה כפורחת, הסבירה פנים לבאותועזרה להן. היא היתה כל־כך מאומנת בתפירה, עד שיכלה לגזור את הבד בלילהשתמש בדוגמאות נייר. לעתים היתה תופרת את השמלות של הנערות אשר היו באותאליה, חינם אין כסף. לאחר מכן היתה מוסרת לנערה את השמלה המוכנה ואומרת לה: “עכשיו לכי ותפרי בעצמך את הכפתורים”. כעבור זמן הגיע הדבר לידי כך שהזמינו את אינגיר לבוא אלהכפר כדי לתפור שמלות לנערות העשירות. אבל היא לא יכלה לעשות זאת: יש להמשפחה, יש בהמות, עליה לטפל בבית ואין לה משרתת. “מה, אין לה? משרתת!” באחד הימים אמרה ליצחק: “אילו היתה לי עוזרת, יכולתי להקדיש את הזמן לתפירה”. יצחק לא הבין את הדבר. “עוזרת?” שאל. “כן, עוזרת בעבודות הבית, משרתת”. כאן התבלבל יצחק לחלוטין. הוא חייך לתוך זקנו והתייחס אל העניין כולו כאל בדיחה. “אכן, תהיה לנו משרתת”. “לכל בעלת־בית בעיר יש משרתת”, אמרה אינגיר. “כך!” אמר יצחק. ייתכן שיצחק לא היה במצב־רוח נוח במיוחד באותה שעה; הואהתחיל בבניית המנסרה והעבודה לא התקדמה יפה. לא היה אפשר להחזיק מריש בידאחת, לכוון אותו ביד השניה, ותוך כד כך להדק את הקורה האלכסונית. אבל הכולהשתפר כאשר הבנים חזרו מבית־הספר. הנערים הטובים עזרו לו מאוד. סיברטהצטיין בדפיקת המסמרים, ואלישע סייע לו בכיוון הקורות. תוך שבוע השלימו אתיסודות הפינה וחיזקו אותם בקורות אלכסוניות. העבודה העיקרית נעשתה. הכול התנהל כשורה. אולם, מסיבה כלשהי, חש יצחק עייפות רבהבערבים. הוא הרי לא עסק רק בבניית המנסרה. היה עליו לעשות גם את העבודותהאחרות. החציר כבר נקצר, אבל החיטה עדיין עמדה בשדה. בקרוב יהיה צורך לקצוראותה ולאסוף אותה אל הגורן; גם אסיף תפוחי־האדמה התקרב. הילדים עזרו מאוד ליצחק. הוא לא הודה להם על כך – דבר כזהאינו נהוג בין גבר כמוהו ובניו – אך הוא שמח בהם עד בלי די. מעת לעת, אמנםלא לעתים קרובות מדי, הם היו יושבים יחד, גם לא בשעת הארוחה, ומשוחחיםביניהם. האב היה מתייעץ עם הבנים בעניין סדר העדיפות של העבודה. היו אלהרגעים נפלאים לאלישע ולסיברט, אשר ודאי למדו אז לחשוב, לפני שהשמיעו אתדעתם, כדי לא להיכשל בדיבורם. “יהיה רע מאוד אם לא נספיק להקים את גג המנסרה לפני סערות הסתיו”, אמר האב. אילו אינגיר היתה עכשיו כשם שהיתה לפנים! חבל שכוחה כברנחלש. אבל הדבר מובן, לאחר שהיתה בבית־הסוהר זמן רב כל־כך. השינויבהתנהגותה הדאיג אותו. היא לא התעמקה בדברים כקודם, אלא נעשתה שטחיתוקלת־דעת. כאשר דיברה על הילדה שהמיתה, אמרה: “הייתי אז טיפשה. אפשר היה לנתח ולתפור את השפה השסועה, ולא הייתי צריכה לחנוק אותה”. היא לא הלכה עוד אל הקבר הקטן שכרתה במו ידיהוהקימה עליו צלב. אינגיר לא היתה אם אכזרית. היא טיפלה במסירות בילדיה, דאגהלחינוכם, תפרה את בגדיהם ולעתים היתה יושבת עד שעה מאוחרת בלילה ומתקנתאותם. היא השתוקקה שהם יצליחו בחיים. התבואה נקצרה. תפוחי־האדמה נאספו. בא החורף. גג המנסרה לאנבנה בסתיו. אבל לא היה מה לעשות כנגד זה; סוף־סוף, לא היתה זאת שאלת־חיים, ועד הקיץ הכול יבוא על מקומו. יג בא החורף ועמו העבודות הרגילות. עצים הובלו למכירה, כלי־העבודה תוקנו; אינגיר ניהלה את הבית ועסקה בתפירה, הבנים חזרו ללמודבכפר. זה שנים אחדות השתמשו שניהם בזוג נעלי־שלג, והם הסתדרו כל עוד היובבית; האחד היה מחכה עד שאחיו יגמור להחליק, או שהיה נתלה בו ומחליק אתו. הם שמחו על כך; הם לא הכירו דבר טוב מזה ותמימותם היתה גדולה. אבל למטה, בכפר, קני־המידה היו שונים, ולכל אחד מן התלמידים היה זוג מחליקיים. התבררכי אפילו לילדי ברידאבליק יש מחליקיים. הדבר הגיע לידי כך, שיצחק נאלץלהתקין זוג מחליקיים נוסף, והזוג הישן ניתן לסיברט. יצחק עשה יותר מזה. הוא קנה לילדים בגדי חורף ומגפיים. לאחר מכן הלך אל בעל החנות והזמין טבעת. “טבעת?” שאל החנווני. “כן, טבעת. הגעתי למצב כזה, שבו החלטתי לתת לאשתי טבעת”. “אתה רוצה טבעת כסף, או זהב, או טבעת נחושת מצופה זהב?” “טבעת כסף”. החנווני הירהר רגע ואמר: “אם כבר החלטת לכבד את אשתך ולתת לה טבעת, מוטב שתהיה זאת טבעת זהב”. “מה?” קרא יצחק. אבל בלבו הוא התכוון לתת לה טבעת זהב. הם ביררו את הדבר והגיעו להסכמה באשר לגודלה של הטבעתולמחירה. אבל יצחק הניד בראשו ואמר כי זוהי הוצאה גדולה מדי. החנווני עמדעל דעתו, כי ראוי להזמין טבעת מזהב טהור. בדרכו הביתה שמח יצחק על החלטתוועם זאת הצטער על בזבוז הכסף הרב, שגרמה לו אהבתו. שלג רב ירד בחורף ההוא. סמוך לתחילת השנה נכבשה הדרךלנסיעה, ואנשי הכפר החלו להעלות דרך אדמת הביצות את עמודי הטלגרף, כשהםמפרקים אותם מן העגלות במרחק מסוים זה מזה. כל עגלה היתה רתומה לסוסיםאחדים. הם עברו על פני ברידאבליק והגיעו עד סילאנרה. לבסוף הם נפגשו עםאנשים אחרים, שאף הם הובילו עמודים, והם באו מהעבר השני של ההרים; כךהושלמה הנחת הקו. יום רדף יום ללא מאורעות מיוחדים. וכי מה יכול לקרות כאן? באביב החלו להציב את העמודים. ברידי אולסין השגיח על העובדים, אף כי מןהראוי היה כי יעשה את עבודות האביב באחוזתו. “איך הוא מוצא פנאי לכך?” השתומם יצחק שוב־ושוב. יצחק מצא בקושי פנאי לאכול ולישון. עכשיו השלים רק בדוחק כל דבר במועדו כי שדותיו היו רחבים מאוד. בינתיים – בין קציר החציר וקציר החיטה – הועלה הגג עלהמנסרה, ויצחק יכול היה לגשת עכשיו להצבת המשור. ראוי בניין העץ שבנה לאהיה כליל השלמות, אבל היה יציב והביא תועלת רבה. המשור נע, המשור ניסר. יצחק עקב – כאשר היה במנסרה שבכפר – כיצד פועל שם כל דבר. זאת היתה מנסרהקטנה מאוד, אבל הוא אהב את המקום. הוא חרט על המשקוף את תאריך השלמתה, וגםאת שמו חרט שם. באותו קיץ אירע בסילאנרה מאורע יוצא מגדר הרגיל. פועלי הטלגרף התקדמו כלפי מעלה, עד שפעם אחת התדפקה קבוצתעובדים על שער האחוזה, והאנשים ביקשו כי יינתן להם ללון במקום. ניתנה להםרשות להשתמש בבניין הגורן. כעבור ימים אחדים באה קבוצה שניה, וגם אנשיהמצאו מקום בסילאנרה. קו הטלגרף נמשך הלאה, הרחק מן האחוזה. אבל הפועליםהעדיפו לשוב ולישון בחצר. ופעם, במוצאי שבת, בא המהנדס לשלם אתהמשכורות. אלישע רעד מפחד כאשר ראה את המהנדס, והוא התחמק ממנו, כדישלא יחקור אותו בעניין העיפרון. הו, היה זה רגע קשה; וגם סיברט, שגם עליוהיה אפשר להטיל חלק מן האשמה, לא נראה בקרבת מקום. אלישע התגנב אל מאחוריהבית, פגש שם את אמו וביקש ממנה כי תשלח אליו את סיברט. לא היתה לו כלברירה אחרת. סיברט התייחס אל הפרשה בקלות־דעת. ככלות הכול, הוא לא היההאשם העיקרי. האחים התרחקו קצת מן הבית. הם התיישבו ואלישע אמר: “אילו הייתלוקח את האשמה על עצמך!” “אני?” אמר סיברט. “כי אתה קטן ולא יענישו אותך”. סיברט הירהר בדבר. הוא ראה שאחיו שרוי בצרה גדולה, והתגאה בלבו על כך שאלישע זקוק לו. “אולי אוכל לעזור לך”, אמר, בפיקחות של בעל־ניסיון. “אתה מוכרח לעזור לי!” קרא אלישע ותחב לידי אחיו את בדל העיפרון הצבעוני. “זה יהיה שלך”, אמר. הם התכוננו לחזור הביתה יחד, אבל אלישע נזכר כי עליו לעשותמשהו במנסרה, להתבונן בדבר־מה שם, והדבר יקח זמן. סיברט חזר הביתהלבדו. המהנדס ישב בבית וחילק את המשכורות, במטבעות כסף ובשטרות. כאשר סיים את הדבר, הגישה לו אינגיר כד חלב וספל. הוא הודה לה ושתה. לאחרמכן פיטפט עם ליאופולדינה, וכאשר ראה את השרטוטים על הקיר, שאל מיהו הצייר. “זה אתה?” שאל את סיברט. ייתכן שהמהנדס התכוון לגמול לאינגיר על הכנסתהאורחים, וחשב כי ישמח את לבה, לב אם, אם ישבח את הציורים של בנה. אינגירהסבירה את העניין: בניה ציירו את הציורים, שניהם יחד. לפני שובה הביתה לאהיה להם נייר ועל כן ציירו על הקירות. היא דאגה לנייר, אבל עכשיו אין עםלבה להסיר את הציורים מהקירות. “שיישארו כפי שהם”, אמר המהנדס. “נייר?” אמר, והניח עלהשולחן חבילה גדולה של גליונות־נייר עבים. “תציירו על הנייר הזה עד שאבואעוד פעם. ומה בקשר לעפרונות?” סיברט ניגש אליו והראה לו את בדל העיפרון. והנה, עיפרוןחדש, בלתי מחודד ניתן לו! “עכשיו תצייר כמה שאתה רוצה! אבל, מוטב שתצבע אתהסוס באדום ואת התיש בכחול. ראית פעם סוס כחול?” והמהנדס הלך לדרכו. באותו ערב הגיע איש מן הכפר, שנשא תרמיל על שכמו. הואהשאיר בקבוקים אחדים בשביל הפועלים, והלך לו. אבל לאחר שהלך, הופרה הדומיהשל סילאנרה. נשמע קול מפוחית. הגברים דיברו בקול רם ושרו. הם רקדו בחצר. אחד הפועלים הזמין את אינגיר לריקוד. ואינגיר – מי יודע על מה חשבה – צחקהקצת, ולאחר מכן רקדה והסתובבה במעגל. גם אחרים הזמינו אותה, והיא נענתה להםברצון. מי יודע מה הרגישה אינגיר? אולי היתה זאת הפעם הראשונהבחייה, שבה רקדה מתוך שמחה. שלושים גברים התחרו עליה; הם רדפו אחריה, אחריהאשה היחידה שאפשר היה לרקוד אתה, כי לא היתה במקום אשה אחרת אשר תעמידאותה בצלה. ואיך הם נשאו אותה באוויר, הגברים החזקים האלה, עובדי הטלגרף. מדוע לא תרקוד? אלישע וסיברט כבר ישנו בחדר הקטן, על אף המהומה שבחצר. רקליאופולדינה הקטנה היתה עדיין ערה, והיא התבוננה מתוך תימהון באִמה. יצחק היה בשדה. כאשר חזר הביתה כדי לשכב לישון, הגישו לובקבוק, והוא לגם לגימה. לאחר מכן התיישב, לקח את ליאופולדינה בזרועותיו, והסתכל ברוקדים. “הנה, את יכולה לרקוד פעם!” אמר לאינגיר מתוך טוב־לב. “זאת הזדמנות מצוינת להזיז קצת את הרגליים”. כעבור זמן קצר הפסיק המנגן את נגינתו, והריקודים הסתיימו. הפועלים התכוונו לרדת לכפר ולבלות שם את הלילה ואת יום המחרת. הם היואמורים לשוב רק ביום שני. תוך זמן קצר ירד השקט על סילאנרה ובמקום נשארו רקאחדים מבין הפועלים הזקנים אשך שכבו לישון בממגורה. יצחק הביט על סביביו. הוא חיפש את אינגיר, כדי שתיקח אתליאופולדינה ותשכיב אותה. אבל הוא לא ראה אותה; על כן נכנס הביתה, השכיב אתהילדה במיטתה, וגם הוא עלה על מיטתו. בלילה התעורר יצחק, וראה כי אינגיר איננה לידו. “האם היאברפת?” חשב. הוא קם וניגש אל הרפת. “אינגיר?” קרא. כל תשובה לא באה. הפרותהביטו בו; הכול היה שקט. מתוך הרגל ישן התחיל לספור את הפרות. הוא ספר גםאת הכבשים. כבשה אחת העדיפה להישאר בחוץ גם למשך הלילה, וגם הפעם לא היתהבדיר. “אינגיר?” קרא שוב. וגם הפעם לא באה תשובה. “הרי זה לא ייתכן שהיאירדה אתם אל הכפר”, חשב. היה זה ליל קיץ בהיר וחם. יצחק ישב רגעים אחדים ליד פתחהבית, אחר־כך קם והלך לעבר היער, כדי לחפש את הכבשה החסרה, ומצא את אינגיר. אינגיר כאן? כן; אינגיר השתעשעה בצעיפה; גבר ישב לידה; הם שוחחוביניהם. יצחק התקרב לאטו. אינגיר הפנתה את ראשה וראתה אותו. פניההלבינו כסיד, ראשה צנח על חזה, והצעיף נשמט מידיה. היא היתהכהלומת־רעם. “הממ, את יודעת, הכבשה נעלמה שוב…” אמר יצחק. “את ודאי לא יודעת, כמובן”, אמר. הפועל הצעיר, אחד מעובדי הטלגרף, לקח את כובעו ופנה לכיוון היער. “אני מוכרח להשיג את החברים שלי”, אמר. “לילה טוב”. הוא הלך. איש לא השיב על ברכתו. “אז את יושבת כאן”, אמר יצחק. “האם את צריכה לשבת כאן?” הוא פנה לעבר הבית. אינגיר התרוממה על ברכיה, קמה, והלכה אחריו. כך הלכו – הבעל ראשון ואשתו אחריו. הם הגיעו הביתה. עלה בדעתה של אינגיר לגשת ולהעיף מבט בילדים. היא נכנסה אלהחדר הקטן, ניגשה אל המיטה, והעמידה פנים כאילו יצאה את הבית למטרה כשרה. נוסף לכך, כמעט היתה מוכנה להתחנף קצת בפני יצחק, כדי שהוא יגלה כלפיהסימני־אהבה גדולים מאלה שראתה במשך הערב, וזאת הואיל ולפי דעתה, הסבירה לוכל מה שהיה טעון הסבר. אבל – לא, עדיין לא! על יצחק אי־אפשר להשפיע בקלותכזאת. הוא רצה לראותה עצובה, אובדת־עצות ומיואשת. זהו הדבר שרצה לראות. איזה ערך יש לכך שהיא נדהמה ביער – פחד פתאומי ועלוב שאחז בה, כאשר מצאאותה שם. לא היה בכל אלה כדי להרגיע אותו. למחרת – היה זה יום ראשון – לא גילה יצחק כל אות של מחילה. הוא התהלך מחוץ לבית, השתהה במנסרה ובטחנה, התבונן בשדותיו – לבדו ויחד עםילדיו. פעם רצתה אינגיר להצטרף אליו, אך יצחק מיהר לדרכו ואמר: “אני צריךלגשת עד מעלה־הנחל כדי לראות משהו”. ניכר היה שדבר־מה מכרסם בלבו, אבל הואנשא את הכאב בדומיה ולא הרים את קולו. הו, היתה גדלות ביצחק! מצב־הרוח הוטב ביום שני, ובמשך הזמן נמחה, לאט־לאט, הרושםהקשה של הלילה ההוא. הזמן מתקן כל מעוות: בשחיקה ובמחיקה, בשינה ובאכילה, הוא מרפא את כל הפצעים. יצחק לא הרחיק לכת בזעפו והוא לא היה בטוח כלל אםאכן נעשה לו עוול. מלבד זאת, היה עליו לחשוב על דברים רבים, כי עונת הקצירהגיעה; נוסף לכך, הנחת קו הטלגרף תסתיים בקרוב, והשקט ישוב לשרור באחוזה. בין עצי היער נמשכה עכשיו דרך רחבה, ולצדיה התנשאו עמודים וביניהם נמתחוחוטי־ברזל, עד מעלה ההרים. ביום הראשון הבא, שהיה יום התשלום האחרון, דאג יצחק שהואלא יימצא בבית. הוא רצה כך. הוא לקח אל הכפר חמאה וגבינה וחזר רק ביום שניבערב. כל הפועלים כבר עזבו את המקום – כמעט כולם: האחרון שבהם יצא זה עתהמן החצר, נושא שק על גבו. אולם יצחק הבין, למראה סל מזון שהיה מונחבממגורה, כי לא הכול כשורה. הוא לא ידע למי שייך הסל ולא רצה לדעת זאת; כובע היה מונח על מכסה הסל, כמזכרת עוון. יצחק השליך את הסל אל החצר, והכובע עף אחריו. הוא נעל אתדלת הממגורה, נכנס אל האורווה והשקיף החוצה מבעד לחלון. הוא חשב, כנראה: “הסל יכול להתגולל שם וכן גם הכובע. לא אכפת לי למי שייכים החפצים האלה. בסל הזה דבק החטא”. וכאשר יבוא האיש לקחת את הסל, ייצא אליו יצחק ויאחז קצתבידו עד שתהיה כחולה־ירוקה; אחר כך יראה לו את הדרך החוצה! יצחק עזב את חלון האורווה ונכנס אל הרפת. הוא לא מצאמנוחה. הסל היה קשור בחבל; למנוול לא היה אפילו הכסף הדרוש למנעול; החבלניתק. האם יצחק העיף אותו בכוח רב מדי? מכל מקום, יצחק לא היה בטוח כיהתנהג כראוי. בהיותו בכפר התעניין במחרשה החדשה שהזמין – מחרשה ענקית, מכונה נפלאה, מתנת אלוהים! המחרשה הגיעה. היה נדמה לו כי מעתה תבוא ברכה עלמעשיו. האל, הבוחן את מעשיו של הגבר, נתן בו את מבטיו ברגע ההוא, כדי לראותאם הוא ראוי לכל הברכה הזאת. יצחק הרבה לחשוב על כוחות על־טבעיים, ובאחדמלילות הסתיו ראה ביער את האלוהים. והמראה היה נפלא. יצחק יצא אל החצר ועמד ליד הסל. הוא פיקפק, הזיז את כובעווגירד את ראשו, וארשת של עוז היתה על פניו; הוא נראה כספרדי. ייתכן שהואחשב כך: “אהה, הנה אני עומד כאן, ואני רחוק מאוד מלהיות איש נעלה. אינניאלא כלב!” לאחר מכן הידק את החבל סביב הסל, הרים את הכובע, והחזיר את שניהחפצים אל הממגורה. הדבר נעשה. כאשר יצא מן הממגורה ופנה ללכת אל הטחנה – הרחק מביתו, הרחק מכל דבר! ־ לא ראה את אינגיר בחלון, לא. טוב, היא יכולה להיות איפהשהיא רוצה. היא ודאי שוכבת עכשיו במיטה, וכי היא יכולה להיות במקום אחר? אבל בעבר, בשנים הראשונות של החיים הפשוטים באחוזה, אינגיר לא נחה, והיאהיתה ערה וחיכתה לו עד שישוב הביתה מן הכפר. ועכשיו הדבר השתנה, הכולהשתנה. וגם כאשר נתן לה את הטבעת – אהה, האם אפשר להעלות על הדעת מתנהמופלאה כזאת? יצחק נהג בצניעות ונזהר שלא לומר: טבעת זהב – “טבעת פשוטה”, אמר, “אבל נסי לענוד אותה, אולי תתאים לך”. “האם היא עשויה מזהב?” שאלה. “כן, אבל היא לא עבה ביותר”. היה עליה לומר: “הטבעת עבה למדי”, והיא אמרה: “כן, היא לא עבה ביותר”. “תתחדשי”, אמר מתוך עגמה, “למרות שהיא לא שווה פרוטה”. אבל אינגיר שמחה באמת על הטבעת. היא ענדה אותה על אצבע ידימין, והתענגה על ברק הטבעת כאשר עסקה בתפירה. לפעמים הרשתה לצעירות, שהיובאות אליה בעניין שמלות חדשות, למדוד את הטבעת ואף לענוד אותה זמן־מה. כיצדלא הבין יצחק, כי גאוותה על הטבעת הזאת עוברת כל גבול! הוא ישב בטחנה והקשיב לשאון המים, פתאום תקפה אותו בדידות. הרי הוא לא עשה כל עוול. על כן יצא מהטחנה ופנה אל ביתו. ובבית אחזה ביצחק בושה, בושה וגם שמחה. ברידי אולסין ישבכאן, הוא ולא אחר – ישב ושתה קפה. אינגיר היתה ערה, והם ישבו יחד ושתוקפה. “הנה, יצחק”, אמרה אינגיר במאור־פנים, ומזגה לו קפה. “ערב טוב”, אמר ברידי בחביבות. יצחק נזכר כי ברידי בילה במקום והשתתף בחגיגת הפרידה שערכוהפועלים. פניו היו מיוגעות, אבל לא היה בכך כלום. הוא היה שמח וטוב־לב. כהרגלו, התפאר קצת: בעצם אין לו פנאי לעבודה זאת בקו הטלגרף, כי הרי יש לואחוזה, אבל טענה זאת לא עמדה לו כי המהנדס הפציר בו מאוד. לאחר מכן הובררכי ברידי הוכרח לקבל על עצמו את תפקיד המשגיח על קו הטלגרף. בכפר יכול היהאמנם להרוויח יותר, אבל הוא לא יכול לסרב למהנדס. והנה, תלו בביתו מכונהקטנה ומבריקה, מכונה מעניינת מאוד, מעין טלגרף קטן. יצחק לא היה יכול לכעוס על העצלן הזה. עקה ירדה מעל לבו, כאשר מצא בבית את שכנו, ולא מצא שם גבר זר. דעתו של יצחק היתה מיושבת עליו ורגשותיו היו פשוטים, רגשותאיכר המצטיין בקביעותו, באטיותו. הוא הסכים לדברי ברידי והינהן בראשו. “האםיש לך עוד ספל קפה לברידי?” שאל את אינגיר. והיא מילאה את הספל. אינגיר סיפרה כי המהנדס הוא איש מקסים ביותר. הוא התבונן בציורי הילדים ואמר כי יקח את אלישע לביתו. “לביתו?” שאל יצחק. “כן, בעיר. הוא יעבוד כפקיד בלשכת המהנדס. ציוריו של אלישע וכתב־היד שלו מצאו מאוד חן בעיניו”. “כך”, אמר יצחק. “כן. ומה דעתך? והוא רוצה להכניס אותו לסודות הדת. כל זה חשוב מאוד, לא?” “גם אני חושב כך”, אמר ברידי. “ואני כבר הספקתי להכיר את המהנדס. הוא מקיים את מה שהוא מבטיח”. “אבל האם יש לנו כאן אלישע מיותר, שאנחנו לא רוצים בו?” אמר יצחק. בחדר השתררה שתיקה כבדה ובלתי נעימה. יצחק איננו מן האנשים המשתכנעים במהירות. “אבל אם הנער עצמו רוצה להתקדם בחיים ויש לו כשרון”, אמרה אינגיר לבסוף. שוב השתררה דממה. ברידי אמר בחיוך: “מה טוב היה, אילו רצה המהנדס לקחת אחד מילדי! יש לי די ילדים. וברברה היא הבכירה”. “כן, היא נערה הגונה וישרה”, אמרה אינגיר לשם הנימוס. “כן, זה נכון”, אמר ברידי. “ברברה היא נערה פיקחית, ותתחיל לשרת בביתו של ראש־הכפר”. “בבית ראש־הכפר!” כן. נאלצתי להסכים לכך. אשתו של ראש־הכפר לא הרפתה ממני". השחר עמד להפציע, וברידי התכונן ללכת. “הסל והכובע שלי עדיין בממגורה”, אמר. “אבל ייתכן שאחד הפועלים לקח אותם אתו”, הוסיף בהלצה. יד והזמן עבר. כן, אלישע נשלח, כמובן, אל העיר. אינגיר עשתה זאת. כעבורשנה התקבל כפקיד קבוע במשרד המהנדס, והשתלם בכתיבה. הו, מה יפים היוהמכתבים ששלח הביתה, אשר היו כתובים לעתים בדיו אדומה וכחולה – ציורים ממש! והלשון שבהם, המלים! אלישע ביקש כסף מעת לעת. פעם ביקש כסף לקניית שעון עםשרשרת, כדי שלא יאחר לקום בבקרים. אחר־כך – למקטרת וטבק, כפי שנהוג אצלהפקידים האחרים. אחר־כך לצורך דמי כיס. אחר־כך לצורך מה שכונה בפיו בית־ספרערב, שם הוא לומד ציור, התעמלות ודברים נוספים, שבמעמדו ובתפקידו אי־אפשרבלעדיהם. לא היה זה זול להחזיק את אלישע בעיר. “דמי כיס?” שאל יצחק. “האם זה לא כסף ששמים אותו בכיס?” “כן, כפי הנראה, כדי שלא יתהלך בלי פרוטה. וזה לא הרבה: כתר מפעם לפעם”. “כן, כתר אחד פה, כתר אחד שם”, אמר יצחק בזעם. אבל הוא זעםמפני שהיה זקוק לאלישע בבית. “בסך־הכול, זה עולה כתרים רבים. אני לא מסוגללעמוד בזה”, הוסיף. “את צריכה לכתוב אליו, שאין לי עוד”. “כן, ודאי”, אמרה אינגיר, נעלבת. “הנה, סיברט”, אמר יצחק, “איזה דמי כיס הוא מקבל?” אינגיר ענתה: “אתה לא היית מעולם בעיר ואינך מסוגל להביןאת הדבר. סיברט אינו זקוק לדמי כיס. חוץ מזה, לסיברט שלנו לא יחסר כסף, לאחר מות דודו סיברט”. “את זה את לא יכולה לדעת”. “כן, אני יודעת”. הדבר היה נכון במידה ידועה. הדוד סיברט אמר פעם, כי ישבדעתו להוריש את כל הונו לסיברט הקטן. הדוד שמע על עבודתו של אלישע בעירועל השאיפות שלו, והדבר לא היה לרוחו. הוא הניד בראשו, קפץ את שפתיו ואמרכי בן אחותו, הנקרא בשמו – בשם הדוד סיברט לא יגיע לעולם עד מחסור. אבל מההיה רכושו של הדוד סיברט? האם היה לו, מלבד אחוזתו המוזנחת וזכיונות הדיג, גם אוצר של זהב, כפי שכולם האמינו? איש לא ידע זאת. חוץ מזה, הדוד סיברטהיה עקשן. הוא דרש שסיברט הקטן יבוא ויתגורר אתו. זאת היתה שאלה של כבוד; הוא רצה לקחת את סיברט אליו, כשם שהמהנדס לקח את אלישע לביתו. אבל איך יוכל סיברט הקטן לעזוב את ביתו? זה היה דבר בלתיאפשרי. הוא היה העוזר היחיד של אביו. חוץ מזה, לנער לא היה שום חשק ללכת אלהדוד, גזבר המחוז המפורסם. פעם הלך אליו ושמח לחזור הביתה. הוא צמח וגדל; פלומה רכה כיסתה את לחייו וידיו היו גדולות, מכוסות יבלות. הוא עבד כגבר. יצחק לא היה מצליח לבנות את הגורן החדשה בלי עזרתו שלסיברט. אבל עכשיו עמד בית־הגורן על תלו; גשר־ההובלה הותקן; המקום היה גדוליותר מבית־הגורן של הכפר. אמנם הקירות היו עשויים מקורות, אבל הבניין היהחזק; היסודות חוזקו בברזלים והגג היה מכוסה קרשים שנגזרו במנסרהשלו. כן. וסיברט הקטן קבע כאן מסמרים רבים, גרר את הקורות העבותשהבניין נשען עליהן וכמעט נפל תחת נטל המשא. סיברט הבין היטב את אביו, עזרלו תמיד – הוא היה כמותו. כאשר התכונן ללכת לכנסיה היה מתגנדר קצת, ואף רץעד גדת הנחל כדי למשוח את בשרו בעיסת שרך. אבל תביעותיה של ליאופולדינההקטנה היו גדולות בהרבה, והיה זה טבעי מצד ילדה שהיא בת יחידה. בקיץ הסתברלה, כי אינה מסוגלת לאכול את הדייסה בלי מיץ־פירות. אבל היא לא שמנה. וגםבעבודה לא הצטיינה במיוחד. אינגיר לא ויתרה על רצונה להעסיק משרתת, ובכל אביב היתד, מזכירה את הדבר. אבל יצחק לא הסכים לכך. אילו היה לה פנאי רב יותר, היתהיכולה לגזור שמלות נוספות, לתפור, לארוג ולרקום! עקשנותו של יצחק רפתהבמקצת בזמן האחרון, אך הוא הוסיף לרטון. בפעם הראשונה שבה נאם נאום ארוך, לא היה זה בשם היושר והצדק, ואף לא מתוך גאווה, אלא, אבוי! – מתוך חולשהוכעס. עתה נדמה היה כי ויתר וכי הוא מתבייש. “אם אי־פעם תהיה לי עוזרת בבית, הרי זה הזמן לכך”, אמרה אינגיר. “כי הרי ליאופולדינה תגדל ותוכל לעזור פה־ושם” “עוזרת?” שאל יצחק. “במה היא תעזור?” “במה היא תעזור? האם לך אין עזרה? ומה עושה סיברט?” ויצחק, מה יכול היה להשיב על דברי שטות כאלה? “כן, כן. כאשר תהיה לך משרתת, שתיכן תחרשו ותקצרו ותטפלו בכל האחוזה, ואז סיברט ואנינהיה חופשיים”, אמר. “הכול ייתכן”, ענתה אינגיר. “מכול מקום, הייתי יכולה להזמין עכשיו את ברברה שתעבוד אצלי. היא כתבה על כך לאביה”. “איזו ברברה?” שאל יצחק. “אולי בתו של ברידי?” “כן. היא עכשיו בברגן”. “אני לא רוצה שברברה, בתו של ברידי, תבוא הנה, אל ביתי”, אמר. “אם בכלל תשכרי משרתת”, הוסיף. היה אפשר להסיק מכך שכבר לא התנגד באופן עקרוני לרעיון המשרתת. יצחק לא בטח בברברה מברידאבליק. היא היתר, הפכפכה ושטחיתכאביה, ואולי גם כאמה; היא לא היתה יציבה. בביתו של ראש־הכפר שירתה רק שנהאחת. לאחר מכן עברה לביתו של החנווני וגם שם עשתה רק שנה אחת. כאן אירע מהשאירע והיא נעשתה אדוקה בדתה. כאשר הגיע אל הכפר גדוד של “חיל הישע”, הצטרפה אליו. קשרו לה סרט אדום סביב שרוולה ונתנו לה חצוצרה. בקישוטים אלהנסעה לברגן. הדבר היה, בשנה שעברה, ועכשיו שלחה לברידאבליק את תצלומה. יצחקראה אותו: נערה זרה, ששערה מתולתל ועל חזה תלויה שרשרת־שעון ארוכה. ההוריםהתגאו בברברה הקטנה שלהם, והראו את התצלום לכל מי שעבר בברידאבליק. מוזרהיה שהצליחה להתקדם כך. היא כבר לא ענדה את הסרט האדום. “לקחתי את התמונה והראיתי אותה לאשתו של ראש־הכפר”, אמר ברידי. “היא לא הכירה אותה”. “האם היא תישאר בברגן?” שאל יצחק מתוך חשדנות. “היא תישאר שם כל זמן שתוכל להתפרנס”, ענה ברידי. “אוליהיא תעדיף לנסוע לכריסטיאניה”, הוסיף. “מה היתה עושה כאן, בבית? יש להעכשיו משׂרה: היא מנהלת את משק ביתם של שני רווקים, פקידים חשובים. והםמשלמים לה משכורת גבוהה!” “כמה?” שאל יצחק. “את זה לא כתבה. אבל זהו סכום עצום לעומת מה שנהוג לשלםבכפר, כפי שאגי מבין מהעובדה שניתנו לה מתנות רבות בחג המולד, וגם מתנותסתם; שום פרוטה לא נוכתה מהמשכורת שלה”. “כך”, אמר יצחק. “האם לא היית רוצה שהיא תעבוד בביתך?” “בביתי?” התפרצה קריאה מפי יצחק. “לא, המ… סתם שאלתי. הרי ברברה תישאר שם. מה רציתי לשאול: האם לא ראית איזה קלקול שם למעלה בטלגרף?” “בטלגרף? לא!” “ודאי שלא. אין שום קלקולים מאז קיבלתי את המשרה. ויש ליגם מכונה על הקיר והיא מזהירה אותי מקלקולים. בכל זאת, אצטרך לעבור באחדהימים לאורך כל הקו ולהעיף מבט. יש לי יותר מדי עבודה ואיש אחד אינו מסוגללעמוד בזה. אבל כל עוד אני המשגיח כאן ומחזיק במשׂרה הרשמית הזאת, אנימוכרח למלא את חובתי, כל עוד הדבר אפשרי”. יצחק שאל: “אתה מתכוון להתפטר?” “אינני יודע”, ענה ברידי. “לא החלטתי, אבל מאיצים בי, שאחזור לכפר”. “מי מאיץ בך?” “כולם: ראש־הכפר רוצה שאשוב להיות שליח בית־הדין; הרופאזקוק לי כדי שאנהג בעגלה שלו כאשר הוא נוסע אל ההרים; אשתו של ראש־הכפרנזקקה לי פעמים אחדות, אבל אני רחוק כל־כך מהכפר. ואגב, יצחק, מה בקשר להרההוא? האם קיבלת תמורתו הרבה כסף?” “כן, זאת אמת”, אמר יצחק. אולם לשם מה זקוק גייסלר להר הזה? הכול נשאר שם כשהיה. האם אין זה דבר מתמיה? שנה עוברת, ועוד שנה, ושום דבר לא נעשה. יצחק עצמו רצה לפענח את החידה הזאת, דיבר על כך עםראש־הכפר ושאל לכתובתו של גייסלר כדי לכתוב לו. הדבר היה מוזר מאוד, בליספק. “אינני יודע”, אמר יצחק. ברידי לא הכחיש כי ההר מעניין אותו מאוד. “שמעתי כי יש שם, למעלה, גבעות נוספות מהסוג הזה. אולי מצויים שם אוצרות, ואנחנו חיים כאןכחיות עיוורות. החלטתי לגשת לשם ולחקור את הדבר”, אמר. “כך. ובכן, אתה בקיא בסלעים ובמתכות?” שאל יצחק. “כן. למדתי קצת. וגם שאלתי אחרים. אני מוכרח למצוא משהולעצמי. אי־אפשר להתפרנס מאחוזה זאת. לעזאזל, זה דבר בלתי־אפשרי בכלל! אצלךזה עניין אחר: יש לך יער ושדות. ואצלי – הכול ביצות”. “אדמת ביצות היא אדמה טובה”, אמר יצחק. “גם לי יש ביצות”. “אי־אפשר לייבש אותן”, ענה ברידי. אבל לא היה זה דבר בלתי־אפשרי. יצחק ירד אל הכפר באותו יום, ובדרך הבחין ביישובים חדשים. שניים היו למטה, קרובים לכפר, ואחד שכן בין סילאנרה וברידאבליק. אנשיםהתחילו להשתכן בארץ הנידחת. המקום היה ריק מאדם בימים הראשונים לבואו שליצחק. שלושת המתיישבים החדשים באו ממחוז אחר, וניכר היה כי הם יודעים אתאשר לפניהם. הם לא התחילו בהשגת הלוואות לבניית בית. הם באו באחד הימים, חפרו תעלות, ונעלמו שוב. זאת היתה הדרך הנכונה: לחפור, לחרוש, לזרוע. שכנוהקרוב של יצחק היה עכשיו אכסל שטרים, איש חרוץ, רווק, ממחוז הלגולנד. הואשאל את המחרשה החדשה של יצחק, ורק בשנה שלאחר מכן בנה ממגורה קטנה וכן בית – מקלט לעצמו ולבעלי־החיים שלו. הוא קרא לנחלתו נווה־הירח, כי המקום נראהיפה ביותר בלילות הלבנה. לא היתה לו אשה אשר תעזור לו, ובקיץ היה קשה מאודלהשיג עזרה במקומות נידחים אלה. אבל הוא חילק את עבודתו כראוי, לא כאותוברידי, שתחילה בנה בית ובא עם כל משפחתו, עם ילדים קטנים, בלי בהמות ובלישהכשיר שדות קודם לכן. מה הבין ברידי אולסין בייבוש ביצות ובעיבודאדמת־בור? ברידי אולסין ידע רק לבזבז את זמנו. באחד הימים עבר באמתליד סילאנרה, והמשיך אל ההרים, בחיפוש אחר מתכות יקרות. הוא חזר באותו ערב, אבל לא מצא הרבה. “רק סימנים אחדים”, אמר והניד בראשו. הוא יעלה בקרוב פעםנוספת, וירחיק עד הרי שוודיה. וכך היה: ברירי חזר. הוא חיבב את מאוד את המקצוע החדש, והיה בכך גם כדי למלא את חובתו כמשגיח על הטלגרף. אשתו וילדיו ניסו לטפלבאחוזה ככל יכולתם, אבל הכול נשאר כשהיה. ביקוריו של ברידי היו לזרא בעינייצחק, וכל אימת שברידי בא לאחוזה, הוא היה יוצא את הבית. ואז היו ברידיואינגיר משוחחים מתוך ידידות רבה. על מה הם דיברו? ברידי היה מזדמן לעתיםקרובות לכפר, והוא ידע פרטים על “הגדולים” שם; ואינגיר – היא סיפרה עלנסיעתה המפורסמת לטרונדהיים ועל שהותה שם. בטרונדהיים למדה לפטפט, ותמידהיתה מוכנה לפתוח בשיחה עם כל אדם. לא, זאת לא היתה אותה אינגיר, הנאמנהוהתמימה, מהימים שעברו. נשים ונערות הוסיפו לבוא לסילאנרה, כדי לגזור שמלה אולתפור במכונה. ואינגיר שיעשעה אותן. גם אוולינה חזרה: לא יכלה, כנראה, לעמוד בפיתוי. היא באה באביב ובסתיו – רכה כדונג וראשה מלא מזימות. “לאיכולתי שלא לבוא לראות את המתרחש אצלכם”, אמרה. “וגם התגעגעתי אל הנעריםהקטנים”, אמרה. “הם היו כבבת־עיני כשהיו קטנים ונראו כמלאכים. כן, עכשיו הםגדולים, אבל – מוזר – נזכרתי לפתע בימים שבהם היו קטנים ואני טיפלתי בהם. ואתם בונים ובונים כאן. האחוזה תיראה עוד מעט כעיר. האם תתלו גם פעמוןבגורן, כמו בכנסיה?” כאשר שבה לסילאנרה, הביאה אוולינה אתה אשה נוספת. שלושהנשים בילו יום בנעימים. ככל שגדל מספר האנשים בסביבה, כך עשתה אינגירפלאים במספריים ובמכונת התפירה. היא השתדלה להקסים את שתי הנשים כאשר אחזהבמספריים או הניפה את המגהץ. כל זה הזכיר לה את הימים שבהם שהתה במוסד, ביןנשים רבות. אינגיר לא העלימה את המקום שממנו באו לה הידיעות האלה. כל זה באלה מטרונדהיים. דומה היה כי לא נאסרה כדי לרצות את עוונה, אלא נכנסהלבית־ספר, שבו למדה תפירה, אריגה, צביעה וכתיבה. את כל אלה למדהבטרונדהיים. היא דיברה על המקום ההוא מתוך התרגשות מיוחדת, כאילו דיברה עלמקום הולדתה. שם היו אנשים רבים כל־כך: מנהלים, משגיחים, שומרים. כאשר חזרההביתה סבלה מן הבדידות שבמקום, והיא התקשתה מאוד להתרגל למצב שבו לא יהיולה חיי־חברה. היא אף העמידה פנים כי הצטננה כאשר היתה שם; מאז עברו שניםאבל הקור והרוח עדיין הזיקו לבריאותה; ולשם העבודה שמחוץ לבית דרושה לה, בעצם, משרתת. “אלוהים אדירים!” קראה אוולינה, “האם את, שיודעת כל־כךהרבה דברים, ולך בית כה גדול, אינך יכולה להחזיק משרתת?” דברי השתתפות אלהנעמו לאינגיר, והיא לא התנגדה לדברי אוולינה. היא הרעישה במכונת התפירהשלה, והטבעת שעל אצבעה הבהיקה. “את רואה בעצמך”, אמרה אוולינה אל האשה השניה, “הרי אמרתי לך, כי אינגיר קיבלה טבעת זהב”. “אתן רוצות לראות?” שאלה אינגיר והסירה את הטבעת מאצבעה. אוולינה אחזה בטבעת, גילגלה אותה כקוף המגלגל אגוז, הביטה בחותמת, ואמרה: “זה מה שטענתי. אינגיר זאת – אשה עשירה ומכובדת!” האשה השניה לקחה את הטבעת מתוך יראת־כבוד וחייכה בענווה. “תוכלי לענוד אותה לרגע, היא לא תישבר”. אינגיר שפעה חיבה וטוב־לב. היא סיפרה על הכגסיה שלההגמוניה בטרונדהיים. וכך פתחה בדבריה: “האם לא ראיתן את הכנסיה שלההגמוניה בטרונדהיים? לא, הרי לא הייתן בטרונדהיים”. היה נדמה כי הכנסיהשייכת לאינגיר. היא דיברה על יופיה, התפארה2 בהוציינה במדויק את גובהה ואת רוחבה. ממש אגדה! שבעה כמרים דורשים את הדרשותשלהם בעת ובעונה אחת, ואיש מהם אינו שומע את דברי רעהו. “ובוודאי לא ראיתןגם את הבאר של אולף הקדוש, היא במרכז הכנסיה ואיש אינו יודע את עומקה. כאשרהלכנו שם, לקחנו אבן קטנה והטלנו אותה לתוך הבאר. האבן לא הגיעה עדהקרקעית”. “לא הגיעה עד הקרקעית!” לחשו הנשים והינהנו בראשיהן. “וחוץ מזה, יש בכנסיה דברים מופלאים!” קראה אינגיר. “ישארון עשוי כסף, זה הארון של אולף הקדוש. אולם בית־התפילה בנוי שיש, והיה גםבית־תפילה קטן, שנחצב כולו באבן־שיש אחת – אבל הדנים שללו את זה מאתנובמלחמה”. הגיעה שעתן של הנשים ללכת. אוולינה משכה את אינגיר למזווה, שם היו מונחים – כפי שהיה ידוע לה היטב – חריצי הגבינה. היא סגרה אתהדלת. “מה קרה?” שאלה אינגיר. אוולינה לחשה: “אוס אנדירס כבר אינו מעז לבוא הנה”. “כך” אמרה אינגיר. “אמרתי לו שלא יעז לבוא, אחרי מה שהוא עולל לך”. “ודאי”, אמרה אינגיר. “אבל מאז הוא היה כאן פעמים רבות, והוא יכול לבוא עוד, אם הוא רוצה. אני לא פוחדת ממנו”. “כמובן”, אמרה אוולינה. “אבל אני יודעת את מה שאני יודעת, ואוכל להביא אותו למשפט, אם את רוצה בכך”. “כך”, אמרה אינגיר. “לא, אין צורך בזה”. אבל אינגיר שמחה על שאוולינה מתייצבת לימינה; הדבר עלה להבחריץ־גבינה קטן. אוולינה הודתה לה: “זה מה שתמיד אמרתי. לאינגיר לב רחב, והיא נותנת בשתי ידיה. גם אני לא חוששת מאוס אנדירס. אבל אסרתי עליו להראותאת עצמו לפנייך. זה רק מעט ממה שאני מוכנה לעשות למענך”. כאן אמרה אינגיר: “מה אכפת לי אם יבוא? עכשיו הוא כבר לא יכול להזיק לי”. אוולינה עשתה את אוזנה כאפרכסת: “יש לך איזו תרופה כנגד זה?” “לא יהיו לי ילדים נוספים”, אמרה אינגיר. שתי הנשים היו בטוחות בעצמן; אולם אוולינה ידעה כי הלאפי אוס אנדירס מת שלשום… ומדוע לא יהיו לאינגיר ילדים נוספים? היא לא שנאה את בעלה, והיחסים ביניהם לא היו כיחסים אשר בין כלב וחתול – כלל וכלל לא! לכל אחדמהם היו תכונות משלו, אבל הם רבו לעתים רחוקות וגם אז לא לזמן רב; לאחר מכןהכול היה חוזר להיות כתיקונו. אינגיר היתה שבה לעתים ומראה את כוחה בעבודהבשדה וברפת. דומה היה אז, כי היא חזרה אל עצמה וכי הבריאה לחלוטין. יצחקהיה מסתכל בה אז מתוך הכרת־תודה. ואילו היה שייך לאנשים המביעים מיד אתרגשותיהם, ודאי היה אומר: “מה זה? הממ! את לועגת לי או מה?” או שהיה משמיעדברי־חיבה אחרים. אך הוא מעדיף לשתוק, ושבחיו מאחרים לבוא. ולכן אינגיראינה מרגישה צורך להתמיד במאמציה. גם אילו היתה אינגיר בת יותר מחמישים, עדיין היתה יכולהללדת, אולם, לפי מראיה והתנהגותה היא עכשיו בת ארבעים, ואולי פחות מזה. הכול למדה במוסד ההוא: אולי למדה גם תחבולה כלשהי לטובת עצמה? היא שבההביתה פיקחית יותר, בעלת הליכות טובות יותר, לאחר שהתרועעה עםרוצחות־תינוקות אחרות. ואולי שמעה דבר־מה מפי המשגיחים או הרופאים? פעםסיפרה ליצחק את אשר אמר רופא צעיר באשר לחטא ההוא: “על מה מענישים רוצחיתינוקות? גם אם התינוקות בריאים וחזקים, הם אינם, בסופו של דבר, יותרמחתיכות בשר”. יצחק אמר: “אולי הרופא ההוא היה טיפוס אכזרי?” “הוא!” קראה אינגיר וסיפרה ליצחק באיזו חביבות נהג בה, באינגיר, הרופא ההוא; הוא אשר הביא לכך שרופא אחר ניתח את שפתה של אינגירוכך היא נעשתה כאחד האדם. עכשיו לא רואים בשפתה דבר מחוץ לצלקת קטנה, והיאנעשתה אשה יפה, חזקה, אבל לא שמנה. עור פניה שזוף ושערותיה צפופות. בקיץהתהלכה יחפה, על־פי־רוב, כששמלתה מורמת ורגליה חשופות. יצחק ראה אותן, ומילא ראה אותן? הם לא רבו ביניהם, לא. ליצחק לא היה כשרון לכך, ואשתו ידעהכיצד להתווכח. כדי להגיע למריבה ממשית, היה נחוץ לבול־עץ זה, ליצחק החזק, זמן רב. הוא היה מסתבך בדבריה, ונעשה כבד־דיבור. חוץ מזה, הוא אהב אותהאהבה עזה. הוא לא היה צריך להתגונן מפניה לעתים קרובות; אינגיר לא התגרתהבו. הוא היה בעל מצוין מבחינות אחדות, ואינגיר העריכה זאת. על מה יכלהלהתאונן? לא היה כמוהו בעבודה. בעל גרוע מזה עלול היה ליפול בחלקה. הואהזדקן, נחלש? כן, הוא היה עייף יותר, אבל לא היה בכך כדי לעורר דאגה. כוחוהיה עדיין במותניו. הוא תרם את חלקו לחיי הנישואין בהתלהבות שלא נפלה מזאתשל הימים הראשונים. אבל יצחק לא היה נאה. בעניין זה היא עלתה עליו. לעתים חשבהבלבה, כי ראתה גברים יפים ממנו, גברים לבושים היטב, שנשאו מקלות הליכה; גברים שבכיסי מעיליהם היו מטפחות והם לבשו צווארונים קשים; הו, הגברים האלהשבעיר! לכן נהגה ביצחק לפי ערכו, נתנה לו את אשר הגיע לו, ולא יותר: הואהיה בסך־הכול איש־היער. אילו היו שפתיה כשורה, לא היתה נישאת לו מן ההתחלה, דבר זה ברור לה עכשיו. לא, היא היתה משיגה בעל טוב ממנו! ביתה וכל אשר הקיםיצחק בישימון, למענה, לא היה אלא דבר צנוע ביותר. היא יכלה להינשא במקוםשבו נולדה, לחיות בין אנשים, בחברה, ולא לחיות בישימון כמכשפה מנודה. המקוםהזה כבר אינו מתאים לה. עכשיו יש לה השקפות אחרות על החיים. השקפותיו של אדם יכולות להשתנות בצורה מדהימה! אינגיר לאיכלה עוד לשמוח עם הולדת עגלה יפה או להתפעל כאשר יצחק היה חוזר הביתה אחרידיג מוצלח. במשך שש שנים היא חיתה חיים טובים מאלה. והיא כבר לא מקפידה עללשון־חיבה כאשר היא קוראת לו לארוחת־הצהריים. היא אומרת: “אולי תבואלאכול!” יצחק השתומם תחילה על שינוי זה, על הפניה המרגיזה והגסה, וענה: “לאידעתי שהארוחה מוכנה”. כאשר העירה, כי יכול היה לשער את הדבר על־פי השמש, לא הוסיף עוד דבר בעניין זה. אהה, אבל פעם אחת תפס אותה! זה היה כאשר ניסתה לגנוב ממנוכסף. הוא לא כעס מפני שהיה להוט אחרי הכסף, אלא משום שכסף זה היה כולו שלו. אהה, היא יכלה להישאר לאחר מכן בעלת־מום לכל ימי חייה! אבל גם הפעם לא היתהאינגיר אשמה לגמרי; הכסף היה דרוש בשביל אלישע, אלישע האהוב המתגורר בעיר, אשר ביקש כתר נוסף. האם הוא צריך להתהלך בין עשירי העיר כשאין לו פרוטהבכיס? הרי יש לה לב אם! היא ביקשה כסף מיצחק. אבל ללא הועיל; ואז לקחהבעצמה. ייתכן שהתעורר חשד כלשהו בלבו של יצחק, או שהיתה כאן יד המקרה; מכלמקום, היא חשה תוך כדי מעשה, כי שתי זרועות חזקות אחזו בה; היא הורמה כלפימעלה, ולאחר מכן הושלכה ארצה בכוח. זה היה דבר משונה ביותר, כמפולת סלעיםבהרים. צווחה התמלטה מפיה של אינגיר, ראשה צנח אחורה, גופה רעד. את הכסףהחזירה. גם בפעם הזאת לא הרבה יצחק בדברים, אף שאינגיר לא הפריעהלו. הוא אמר רק זאת: "צריך לשים לך רסן ולהכות אותך בשוט, כדי שלא תסטי עודמהדרך!’’ לא היה אפשר להכירו. אין זאת אלא שמרירות, שהיתה כבושה בלבו ימים רבים, התפרצה החוצה! עבר יום עגום ולילה ארוך ועוד יום. יצחק ישן בחוץ, אףשהחציר נאסף והיה צורך לאחסן אותו בממגורה. סיברט היה עם אביו; אינגיר היתהעם ליאופולדינה ועם הבהמות. היא הרגישה את עצמה בודדה, בכתה כל הזמןוהתחרטה: היא התרגשה כך רק פעם אחת בחייה; כעת נזכרה ביום אשר בו חנקה אתהבת אשר נולדה לה. איפה היו יצחק ובנו? הם לא ישבו בחיבוק־ידיים. הם אמנםגרעו יותר מיום שצריך היה להקדישו לקציר, אבל בנו סירה, למעלה, בבריכת־ההרים. היה זה כלי־שיט גס, ללא כל קישוט, ככל הדברים האחרים שיצאומתחת ידיהם; אבל היתה להם סירה. בשובם היה החציר יבש כקודם. הם רימו את השמים כאשר שמו בהםאת מבטחם, והנה הפסדם יצא בשכרם. הם הרוויחו מהעניין. פתאום קרא סיברט: “אמא הכניסה את החציר!” יצחק ראה מיד כי חלק מערימות החציר נעדרות. ועכשיואינגיר ודאי עובדת בבית. היה זה מעשה חשוב ביותר, לאחר שאתמול איים עליהוהטיל אותה ארצה. והחציר היה כבד. ודאי עבדה בפרך; ומלבד זאת, היה עליהלחלוב את הפרות ואת העזים. “לך לאכול משהו”, אמר יצחק לסיברט. “ואתה לא בא?” “לא”. אינגיר יצאה לאחר שסיברט נכנס פנימה. היא עמדה ליד הפתח, כנועה, ואמרה: “האם אתה כועס עד כדי כך שאתה לא נכנס לאכול משהו?” יצחק לא השיב, ורק נהם “הממ!”. אבל מראה של אינגיר הנכנעת היה דבר מה יקר־מציאות בזמן האחרון, עד שלבו התרכך. “אם תתקן את המגרפה, אוכל להמשיך באיסוף החציר”, אמרה. הנה, היא פונה בבקשה אל אדון הבית. והיא הכירה לו תודה על שלא ענה בביטול. “עבדת מספיק”, אמר. “לא, עדיין לא”. “מכל מקום, אין לי עכשיו זמן לתקן את המגרפה. את רואה שהגשם קרוב”. ויצחק חזר אל עבודתו. אין ספק כי התכוון למנוע בעדה שתוסיף לעבוד קשה. הפסדהרגעים הספורים, שהיו דרושים לתיקון המגרפה, היה חסר כל חשיבות, אם אינגירהיתה ממשיכה לעבוד בשדה. אבל אינגיר אחזה את המגרפה, כפי שהיא היתה, והחלהלעבוד בחריצות רבה. סיברט הגיע עם הסוס והעגלה. כולם התאמצו; הזיעה ניגרהעל פניהם, אך החציר נאסף. היה זה מאמץ קשה. ושוב שקע יצחק בהרהורים. הואחשב על הכוח העליון, המכוון את צעדינו – מגניבת כתר אחד ועד נשיאת ערימותכבדות של חציר. נוסף לכך, הסירה היותה מוכנה. “כן, כן, אלוהים אדירים!” אמר. טו בדרך־כלל היה ערב כזה – ערב התפייסות – שקט ומופלא. טלטולאחד החזיר את אינגיר, אשר סטתה מן הדרך, אל המסלול הנכון. איש מהם לא דיברעל כך. יצחק התבייש בגלל אותו כתר – סכום קטן ביותר, שהוכרח להוציאו, לבסוף, כי לא רצה שאלישע יסבול. חוץ מזה – האם הכתר לא היה של אינגיר בדיוקכפי שהיה שלו? ובאו ימים שבהם היה זה יצחק אשר גילה סימני־הכנעה. באו ימים שונים. אינגיר השתנתה שוב. כן, היא ויתרה לאט־לאטעל ההתגנדרות שלה, ושבה להיות אשת־איכר רצינית וחביבה. איזו השפעה נודעתלאגרופיך, גבר! כך היה צריך לעשות. לפנינו אשה אמיצה וחזקה, שחיים במקום זרובאווירה מלאכותית, הביאו מהומה ומבוכה בנפשה. היא ניסתה לנגוח את בעלה, אבל הוא עמד על רגליו. הוא לא זז אף לרגע ממקומו הטבעי על פני האדמה. לאהיה אפשר להזיז אותו. באו ימים שונים. הבצורת שוב שרפה את האדמה. ומובן כיהתבואה הושחתה וידי האנשים רפו! החיטה קמלה, אבל תפוחי־האדמה – תפוחי־האדמההנפלאים – לא נפגעו אלא פרחו. השדות נעשו אפורים, אך תפוחי־האדמה פרחו. כוחעליון כיוון את מהלך הדברים, אבל השדות האפירו. והנה, באחד הימים הופיע גייסלר, אותו גייסלר שהיה ראש־הכפר, בא סוף־סוף. טוב שלא מת ובא שוב. לשם מה בא? הפעם לא נשא גייסלר חבילות גדולות ולא היו בידו תעודות עלקניית מכרות וכיוצא בזה. בגדיו היו פשוטים, שער־ראשו וזקנו מלאו שיבה, וסביב עיניו היו עיגולים אדומים. איש לא נשא את חפציו; היה לו רק תיק ובוניירות שונים. אפילו מזוודה לא היתה לו. “שלום!” קרא גייסלר. “ברוך הבא!” השיבו אינגיר ויצחק. “האדון שוב יצא למסעות?” גייסלר הניד בראשו. “ותודה לך, אדוני, על הביקור אצלי בטרונדהיים”, הוסיפה אינגיר. גם יצחק הינהן ואמר: “שנינו מודים לך על זה”. אבל גייסלר לא גילה את רגשותיו ואמר: “אני הולך לשוודיה, דרך ההרים”. אנשי סילאנרה היו מדוכאים בשל הבצורת אבל ביקורו של גייסלרעודד את רוחם. הם הגישו לו את מיטב המאכלים, ונהנו מכך מאוד, לאחר כלהטובות שעשה אתם. גייסלר עצמו לא היה מדוכא. הוא דיבר על עניינים רבים, הביטבשדות והניד בראשו. קומתו היתה זקופה כקודם, ולפי מראהו אפשר היה לחשוב כייש לו בארנקו מאות כתרים. הוא השרה שמחה בבית; לא הרעיש את העולם, אבל ניהלשיחה נעימה. “זה מקום נהדר, סילאנרה”, אמר. “ועכשיו, יצחק, באים הנה אנשים נוספים. ספרתי חמישה יישובים. האם יש יותר מזה?” “שבעה, בסך־הכול. שניים אי־אפשר לראות מהדרך”. “שבעה יישובים, בערך חמישים תושבים. ומסביב בונים. האם יש לכם כבר בית־ספר?” “ודאי”. “שמעתי. בית־הספר הוא על אדמת ברידי, כי היא על אם־הדרך. והנה, גם ברידי עובד אדמה!” גייסלר צחק בבוז. “ועליך, יצחק, שמעתי שאתההשולט במקום הזה. ואני שמח. האם יש לך עכשיו גם מנסרה?” “כן, משהו כזה. והיא מביאה לי תועלת רבה. לפעמים אני מנסר קורות גם בשביל האחוזות שם, למטה”. “יפה!” “הייתי רוצה לשמוע את דעתך, מר גייסלר. האם תוכל לבוא אתי עד המנסרה?” גייסלר הינהן, כמומחה לדבר, ואמר כי יעשה זאת ברצון; כן, הוא יבדוק את המנסרה וישים לב לכל פרט ופרט. הוא שאל: “הרי יש לך שני בנים. איפה השני?” “בעיר! עובד בלשכת המהנדס!” “הממ…” אמר גייסלר. “אבל זה נראהממש כגבר! מה שמך?” “סיברט”. '‘והשני?" “אלישע”. “והוא במשרד המהנדס? מה הוא לומד שם? זוהי משרה שאי־אפשר להתפרנס ממנה. הוא יכול לבוא אלי”, אמר גייסלר. “בוודאי”, אמר יצחק, כדי לצאת חובת נימוס. הוא ריחםגייסלר. אהה, גייסלר לא נראה כאדם שיכול להחזיק מזכיר! ייתכן שמצבו קשהביותר; שרוולי מעילו היו מהוהים. “אולי תלבש גרביים יבשים, מר גייסלר?” שאלה אינגיר, והוציאה זוג גרביים חדש, גרביים דקים ומעוטרים – מימי תפארתה. “לא, תודה”, אמר גייסלר, שהיה ודאי רטוב עד לשד עצמותיו. “מוטב היה אילו בא אלי”, אמר בנוגע לאלישע, “אני זקוק לומאוד”, אמר. תוך כדי דיבור הוציא מכיסו קופסת טבק, 'עשויה כסף, ושיחק בה. זה היה, אולי, החפץ היקר היחיד שנשאר ברשותו. אבל הוא לא נרגע, וקפץ מעניין לעניין. החזיר לכיסו אתהקופסה ואמר: “השדות כה אפורים! בהתחלה חשבתי, כי צל מכסה אותם. מדוע נשרפתהתבואה כאן? בוא אתי, סיברט”. הוא קם לפתע מכיסאו שאצל השולחן הערוך, פנה אל הדלת, בירך את היושבים, ונעלם. סיברט הלך אחריו. הם פנו אל הנחל. גייסלר השקיף על סביביו. פתאום נעצר ואמר: “כאן!” והוא הסביר: “אין שום היגיון בזה שהתבואה שלכם תישרף, בשעה שיש לכםכאן נחל איתן. השדות שלכם יהיו ירוקים מחר”. סיברט, מוכה־תימהון, אמר: “כן”. “תתחיל לחפור כאן, באלכסון, תעלה לא רחבה. האדמה ישרה. לידהמים נתקין צינורות. כיוון שיש לכם מנסרה, ודאי נמצא שם קרשים ארוכים. טוב, תביא את ומעדר. תיכף אחזור ואסמן את הקו”. הוא רץ שוב אל הבית, כשנעליו ספוגות מים. על יצחק הוטללהתקין צינורות; עליו להתקין צינורות־עץ רבים, כדי להציב אותם בכל מקום שבואי־אפשר לחפור תעלה. יצחק העיר כי ייתכן שהמים לא יגיעו עד המקום הדרוש, כיהמרחק רב, והאדמה היבשה תבלע אותם לפני שיגיעו אל השדות החרבים. גייסלרענה: “כן, הדבר ייקח קצת זמן; האדמה תושקה לרוויה, ואחר־כף יזרמו המיםהלאה. מחר יוריקו השדות!” “כך”, אמר יצחק והתחיל להתקין צינורות. גייסלר חזר אל סיברט. “טוב עשית”, אמר. “המשך כך. ראיתימיד, כי אתה גבר! קו החפירה צריך להימשך בכיוון היתדות שתקעתי. אם תיתקלבאבנים גדולות או בסלעים, סטה הצדה, אבל לאחר מכן חזור אל הקו ותחפור באותועומק. הבנת?” הוא שב אל יצחק. “צינור אחד מוכן. אבל דרושים לנו שישה. הזדרז, יצחק. מחר הכול יוריק, והתבואה שלך תינצל!” גייסלר התיישב, הניח את ידיו על ברכיו. הוא שמח, רעיונותשונים עלו במוחו. הוא דיבר בלי הרף: “יש לך זפת? מצוין, הכול יש לך. הצינורות ידלפו בהתחלה, אבל אחר־כך יתייצבו ויהיו אטומים כבקבוקים. אמרת כינשארה לך זפת מבניית הסירה? ואיפה הסירה? למעלה, בבריכת ההרים? גם בה אנירוצה להביט”. גייסלר הבטיח הבטחות רבות! הוא היה גבר זריז, ועתה הסתחררמרוב פעילות. הכול צריך להעשות מיד! והנה, העבודה עולה יפה. הוא לא היה חסרהכרה עצמית, ואף נטה להגזים קצת בכך. שדות־התבואה אינם מוריקים בּן־לילה. אבל האיש היה מהיר־תפיסה ומהיר־החלטה, ובני סילאנרה חייבים תודה לאדם זהאשר הציל את תבואתם. “כמה צינורות יש לך? זה לא מספיק. ככל שיהיו לך יותרצינורות – יזרמו המים מהר יותר. אם תעשה עשרה או שנים־עשר צינורות, כל אחדמהם באורך של עשרה מטרים, תוכל לנשום לרווחה. מה אמרת? יש לך קרשים באורךשנים־עשר מטרים? השתמש בהם! אתה תרוויח!” גייסלר קם ורץ שוב אל סיברט. “נהדר, סיברט, יופי! אביךמחבר את הצינורות ומושח אותם בזפת. יהיו לנו יותר צינורות משחשבתי. לך, תביא צינורות ונתחיל”. שעות אחר־הצהריים יצאו בעבודה בהולה. סיברט לא היה רגיללקצב כזה. הם לא רצו לבזבז זמן ולא נכנסו לאכול, אבל המים החלו לזרום. במקומות אחדים היה צורך להעמיק את התעלה או לכוון את הצינורות, אבל המיםזרמו! שלושת הגברים עבדו עד שעת־ערב מאוחרת והשלימו את המלאכה. כאשר החלוהמים לטפטף על האדמה החרבה – היתה שמחה לאנשי סילאנרה. “שכחתי את השעון שלי, מה השעה?” שאל גייסלר. “כן, מחר בערב הכול יהיה ירוק”, אמר. אלוהים אדירים, איזה מאורע! אבל גייסלר האריך לשכב במיטתו למחרת. הוא נחלש, התלהבותוחלפה. הוא כבר לא רצה לראות את הסירה, ורק משום שהתבייש בו מדבריו, הלך עדהמנסרה. גם בהשקיה כבר לא התעניין. כאשר ראה כי השדות לא הוריקו בן־לילה, נעגמה רוחו. הוא לא שם לב לכך שהמים מוסיפים לזרום. הוא אמר: “ייתכן שיהיהצורך לחכות עוד יום. רק לא להתייאש”. ברידי אולסין בא בערב. הוא הביא דוגמאות של אבנים כדי להראותן לגייסלר. “לדעתי”, אמר, “הן יוצאות מן הכלל”. אבל גייסלר מיאן להתבונן באבנים של ברידי. “האם זאת העבודה שלך כאן? מדלג על ההרים ומחפש אוצרות?” שאל בלעג. ברידי לא היה מוכן לשמוע דברי תוכחה ממי שהיה ראש־הכפר, ואמר בקול מחוצף: “מי אתה שתגיד לי מה לעשות?” “עד היום לא למדת לעבוד, ואתה מבזבז את זמנך לריק”, ענה גייסלר. “ואתה? מה עשית בכל הזמן הזה? קנית הר שלא שווה פרוטה. והוא עדיין עומד שם. אתה באמת טיפוס!” “הסתלק”, אמר גייסלר. ברידי לא התעכב: הוא לקח את השק ובו האבנים ופנה אל ביתו בלי להיפרד מהיושבים. גייסלר התיישב, התחיל לדפדף בניירותיו ושקע בהרהורים. דומההיה, כי משהו נדלק במוחו; הוא רצה לברר מיד, מה בעניין החוזה, מה תוצאותהאנליזה. היתה במקום נחושת כמעט טהורה, חומה. עליו לסדר איזה עניין ולאלדחות אותו שוב. “ובאתי הנה כדי להסדיר את העניין הזה”, אמר ליצחק. "אני רוצה למשוך הנה אנשים רבים ולהתחיל בעבודה. מה דעתך? " יצחק שוב ריחם עליו בלבו, ולא ענה דבר. “אל תזלזל בכך”, אמר גייסלר. “יבואו המון אנשים, יהיה רעש, מהומה, קולות־נפץ בהרים; ספק אם ימצא הדבר חן בעיניך. אבל זה יחיה אתהסביבה, ויהיה לך שוק גדול למוצרי־החלב שלך. ותוכל לקבוע בעצמך את המחירים, לפי ראות־עיניך”. “כן”, אמר יצחק. “ברור מאליו כי תקבל אחוז גדול מההכנסה. זה יהיה הרבה כסף, יצחק”. יצחק השיב: “כבר קיבלתי ממך, אדוני, די והותר”. למחרת בבוקר עזב גייסלר את האחוזה ופנה מזרחה, לעברשוודיה. כאשר הציע לו יצחק ללוותו קצת, ענה: “לא, לא! תודה”. לבו של יצחקנכמר למראה האיש היוצא לדרכו עני ועזוב. אינגיר הכינה לו צידה לדרך. היאאפילו אפתה רקיקים בשבילו, אבל לא הסתפקה בכך; היא עמדה על כך שייקח אתוחלב והרבה ביצים. גייסלר לא הסכים בשום אופן. אינגיר הצטערה על כךמאוד. גייסלר התקשה, כנראה, לעזוב את סילאנרה בלי לשלם תמורתהלינה והמזון, כפי שהיה רגיל לעשות. הוא העמיד פנים כמי ששילם, ופרע אתחובו בשטר גדול. הוא פנה אל ליאופולדינה הקטנה: “הנה, ילדה, משהו בשבילך. קחי!” והוא נתן לה את קופסת הטבק, קופסת־הכסף! “את יכולה להחזיק בה סיכות. אמנם, היא לא מתאימה לכך. אילו יכולתי, הייתי רץ הביתה והיית מקבלת דבר טובמזה. יש לי מה שתרצי”. אבל צינורות ההשקיה שסידר גייסלר, נשארו גם לאחר לכתו. הםנשארו ופעלו יומם־ולילה, שבוע אחרי שבוע. השדות הוריקו. פריחתם המטורפת שלתפוחי־האדמה נפסקה. החיטה צמחה וגדלה. בעלי־האחוזות באו בזה אחר זה כדי לחזות בפלא. בא גם אכסלשטרים מ“נווה־הירח”, שחי בגפו, ללא עזרה, אבל עשה כל עבודה במועד וסידר כלדבר בעתו. הוא היה עליז יותר מהרגיל, כי אשה צעירה אמורה לבוא ולעזור לובקיץ זה – דאגה אחת הוסרה מלבו! הוא לא גילה את שם האשה הצעירה, ויצחק לאשאל. אבל היתה זאת ברברה בת ברידי; לא היה עליו אלא לשלם את דמי המברקלברגן. והנה, אכסל הוציא את הכסף הדרוש למברק, אף שהיה אדם זהיר מאודבענייני כספים, ואפילו קצת קמצן. השקיית השדות הפליאה אותו מאוד. הוא בדק את הצינורותוהתעניין בכל דבר. בחלקתו לא היה אמנם נחל, אבל היה בה פלג־מים. גםלוחות־עץ לצינורות אין לו, אבל הוא יחפור תעלה לאורך השדה כולו – אפשרלעשות זאת. בחלק התחתון של אדמותיו המצב איננו רע כל עיקר. ואולם, אם תימשךהבצורת, יהיה גם עליו לסדר השקיה. לאחר שראה את הדבר אשר לשמו בא, רצהלחזור לביתו. יצחק ואשתו הזמינו אותו שייכנס הביתה; אבל הוא אמר שאין לוזמן, וכי הוא רוצה להתחיל עוד הערב בחפירת התעלה; אחר־כך הלך לדרכו. זהו אדם שונה מאוד מבני סוגו של ברידי! עכשיו ניתנה לברידי עצמו הזדמנות להתרוצץ מאחוזה לאחוזה, על־פני אדמת הביצות, ולפטפט על ההשקיה ועל המתרחש בסילאנרה. “כן, לא כדאילאדם להיות קפדן גדול מדי. הנה, יצחק חפר תעלות רבות מדי שנועדו ליבש אתשדותיו, והגיע הדבר לידי כך שכעת עליו להשקותם שוב”. יצחק היה סבלני. אבל, לעתים, הוא השתוקק להיפטר מפטפטן זה, השכן הקרוב של סילאנרה. ברידי היה חייב להשגיח על קו הטלגרף, כי החזיק באופן רשמיבמשרה זאת. אבל פקידי חברת הטלגרף נזפו בו פעמים אחדות על רשלנותו. המשרההוצעה שוב ליצחק. לא, ברידי לא טיפל בטלגרף, אלא חיפש מתכות בהרים. הדברהפך אצלו למעין תאווה, כשיגעון לדבר אחד. ברידי היה סר לעתים קרובות לסילאנרה ומביע את דעתו כיסוף־סוף מצא את האוצר. הוא היה מהנהן בראשו ואומר: “עכשיו לא אכנס לפרטים, אבל מצאתי דבר יקר ביותר, את זה אין להכחיש”. הוא ביזבז את זמנו ואת כוחולריק. בשובו לביתו, עייף ומיוגע, היה משליך ארצה שק ובו דוגמאות אבנים, נושם ושואף בכבדות, כמו לאחר יום עבודה, ואומר כי אין עוד אדם המפרנס אתעצמו ואת בני ביתו, תוך כדי עמל קשה יותר מזה שלו. הוא גידל קצת תפוחי־אדמהבקרקע ביצתית מלוחה, קצר את העשב שצמח מאליו סביב ביתו – ובכך הסתכמה כלהעבודה החקלאית שלו. הוא נכנס לעולם שלא היה עולמו, וסופו יהיה מר. גג ביתוהיה עשוי מסכך, ניבעו בו פרצות רבות; מדרגות המטבח נרקבו; העגלה עדיין עמדהבחוץ לא מכוסה. ברידי לא נדאג מדברים אלה. כאשר שיחקו ילדיו באבן המשחזהשהתגוללה בחצר, התייחס לכך בטוב־לב ואפילו השתתף במשחקם. הוא היה בעל אופיחלש, בלתי־יציב, ללא כובד־ראש וגם ללא דאגה; אדם חלש, חסר־אחריות, שמצא, איכשהו, דרכים לכלכל בהן את בני משפחתו. כך חיו האיש ומשפחתו, כמו על־פינס; אבל היה זה מובן מאליו שהחנווני לא יוכל למכור לברידי בהקפה עד סוףהימים. הוא העיר לו פעמים אחדות, ובאחרונה בטון חריף. ברידי הבין כיהחנווני צודק והבטיח להסדיר את העניין. הוא ימכור חלקת־אדמה, יקבל סכוםהגון וישלם לחנווני. ברידי אכן רצה למכור את אחוזתו, גם בהפסד, כי מה, בסופו שלדבר, הוא מרוויח ממנה? הוא רצה לחזור אל הכפר, אל החיים הנוחים, אל שיחותהחברה, אל החנות – לכך שאף, במקום לשבת כאן במנוחה, לעבוד וליצור – ולשכוחאת העולם הגדול. הו, איך יוכל לשכוח את חג המולד, עם האשוחים המקושטים, אואת החג הלאומי בשבעה־עשר במאי ואת המכירות הפומביות למטרות צדקה! הוא אהבלפטפט עם כל אדם ולשמוע חדשות; ועם מי ידבר כאן, בין הביצות? במשך זמן־מהיכול היה לשוחח עם אינגיר מסילאנרה, אבל גם היא השתנתה באחרונה. לא, הוא טעה כאשר עזב את הכפר. כעת בערה בו הקנאה כי, הנה, ראש־הכפר השיג שליח בית־דין והרופא מצא רכב אחר. הוא ברח מהאנשים שהיוזקוקים לו, ועכשיו הם מתקיימים בלעדיו. אבל – שליח בית־הדין והרכב, שניהםלא היו ראויים לתארים אלה. מן הדין היה כי יחזירו אותו, את ברידי, אלמשרותיו הקודמות, ויקבלו את פניו בתופים ומצילתיים! ובעניין ברברה – מדוע השתדל כל־כך למצוא לה משרה בסילאנרה? הוא עשה זאת, כמובן, לאחר התייעצויות ממושכות עם אשתו. אילו הכול עלהכשורה, היתה כאן תקווה טובה לעתידה של ברברה, ואולי כל בני המשפחה היויוצאים נשכרים מכך. לנהל את משק ביתם של שני רווקים בברגן – זהו דבר טוב, בלי ספק, אבל מי יודע מה יעלה בגורלה. ברברה היתה יפה וביקשה ליהנות מןהחיים; ייתכן שכאן היתה ניתנת לה אפשרות להשיג את אושרה: בסילאנרה היו שניבנים. אולם, כאשר ראה ברידי כי תכנית זאת לא תצליח, חיפש ומצאאחרת. למען האמת, אין זה רצוי לבוא בקשרי משפחה עם אינגיר, עם אשה שנדונהלמאסר; יש בעולם צעירים אחרים, מלבד אלה שבסילאנרה, כמו אכסל שטרים, למשל. יש לו חצר ובית משלו, הוא אדם עובד וחוסך כסף, הרוכש לאטו בהמותוכלי־עבודה, וחסרה לו אשה. “מה אגיד לך? אם תשיג את ברברה, תמצא את כלהעזרה הדרושה לך”, אמר לאכסל. “והנה, זה התצלום שלה”. לא עברו שבועיים, וברברה הגיעה. אכסל כבר השלים את מחציתהקציר. הוא קצר בלילה ואיחסן ביום; היה עליו לעשות הכול במו ידיו. והנה, באה ברברה. כמתנת אלוהים היתה בעיניו. התברר שהיא יודעת לעבוד. היא מירקהאת הכלים, כיבסה, בישלה, חלבה את הפרות ועזרה בקציר. כן, היא קצרה וגםאיחסנה בגורן – לא משכה את ידה משום עבודה. אכסל החליט לתת לה שכר הגון; הפסדו ייצא בשכרו. היא כאן בעצמה – לא צילום של גברת מפונקת. ברברה היתהגבוהה וזקופה, בעלת קול צרוד, ידיעות וניסיון בעניינים רבים; לא היו בה כלסימנים של תמימות ילדותית. אכסל לא הצליח להבין מדוע פניה צנומות כל־כך. “הייתי צריך להכיר אותך, כי ראיתי את התצלום, אבל את לא דומה בכלללתמונה”. “זה שינוי שבא בגלל הנסיעה”, ענתה. “וגם בגלל החיים בעיר”. תוך זמן־מה שמנה ויפתה שוב. היא אמרה: “תאמין לי, נסיעהכזאת ואוויר כמו אוויר העיר, אוכלים את האדם”. היא רמזה אף לסכנות האורבותלצעירה בברגן – “כאן שמרי נפשך!” תוך כדי שיחה ביקשה מאכסל שיזמין עיתון, עיתון מברגן, כדי שתדע מה נעשה בעולם. היא התרגלה לקריאה, לזמרה, לתיאטרון. “ופה הבדידות קשה כל־כך”, אמרה. אכסל3 שמח על עזרתה עד שהזמיןעיתון וגם עזר לבני משפחת ברידי, שהיו באים לעתים קרובות, אוכלים ושותים: הוא רצה לשמח את המשרתת שלו. היתה נעימות רבה בלילות־השבת, כאשר ברברה היתהמנגנת ושרה בקולה הצרוד. לבו של אכסל המה מהתרגשות כאשר שמע את הלחניםהזרים והיפים; הוא שמח גם על כך שמישהו יושב בפינתו הנידחת ושרשירים. במשך הקיץ הכיר, כמובן, גם צדדים אחרים אצל ברברה, אבלבדרך־כלל היה שבע־רצון. היא נהגה לעתים בשרירות־לב ותשובותיה היו חדותונמרצות – והן באו במהירות רבה מדי. באותה שבת, כאשר אכסל נאלץ לרדת אלהחנווני בכפר, לא היתה ברברה צריכה לעזוב את הבהמות ואת הבית וללכת לה. ויכוח גרם לכך. ולאן הלכה? לביתה, בברידאבליק. אבל… כאשר חזר אכסל הביתה, בלילה, לא מצא את ברברה. הוא האביס את הבהמות, אכל ושכב לישון. ברברההופיעה השכם בבוקר. “רציתי לבדוק, איך ארגיש את עצמי בבית שיש בו רצפת עץ” אמרה בשנינות. אכסל לא השיב דבר. הרצפה בביתו היתה עשויה מחימר. מכלמקום, השיב כי יש לו קורות־עץ וקרשים, ובמשך הזמן יהיה גם לו בית עם רצפתעץ! דומה היה כי ברברה חזרה בה לאחר ששמעה את הדברים האלה. לא, היא לאהשתנתה ומידותיה לא התקלקלו. אף שהיה זה יום ראשון, היא רצה אל היער והביאהענפים; היא פיזרה אותם על הרצפה, לנוי. אם היא נעימה וטובת־לב כל־כך, מה יעשה אכסל? הוא הגיש להאת מטפחת הראש שקנה בשבילה אמש. הוא התכוון להחביא את המטפחת ולהשיג תחילהמברברה איזה דבר בעל ערך. אבל היא שמחה על המטפחת, לבשה אותה, פנתה אליוושאלה אותו אם המטפחת הולמת אותה. “ודאי”, אמר, “זה יפה מאוד”. אבל אם היאתשים על ראשה את מעילו, היא תהיה יפה. היא צחקה, וכדי לגרום לו נחת־רוח, אמרה: “אני מעדיפה ללכת לכנסיה במטפחת ולא בכובע. בברגן חבשו כולן כובעים, חוץ מהשפחות, שהיו בנות־איכרים”. ושוב הם חיים בידידות רבה! כאשר הגיש לה את העיתון, אותו קיבל בדואר, ישבה ברברהוקראה את הידיעות האחרונות מהעולם הגדול: גנבים פרצו לחנותו של צורף ברחובהחוף; מלחמת־אגרופים ניטשה בין צוענים; נמצאה גוויית תינוק שנפלטה מהים לידהעיר. “מעניין מי השליך את התינוק לים”, אמרה ברברה. ומתוך הרגל ישן קראהגם את מחירי הסחורות. וכך עבר הקיץ. טז שינויים רבים חלו בסילאנרה. לא היה אפשר להכיר את האחוזה, בהשוואה למת שהיה בה קודם! במקום היו מבנים רבים, מנסרה וטחנה. הישימון נעשה לארץ נושבת. והיד היתהעדיין נטויה. אבל השינוי שחל באינגיר היה השינוי המופלא ביותר: היא היתהאחרת לגמרי והצליחה בכל מעשיה. המאורע החמור, שאירע בקיץ האחרון, לא גמל אותה מקלות־הדעת. היו תקופות של נסיגה. היא הרגישה שהיא מוכרחה לדבר על אשר עבר עליה במוסדשבו נאסרה ועל הכנסיה בטרונדהיים. הין אלה דברים קטנים, דברים של־מה־בכך! היא הסירה את הטבעת מעל אצבעה, והאריכה את שמלותיה הקצרות. היא עשתהחשבון־נפש. האחוזה היתה שקטה. נשות הכפר לא באו לעתים קרובות, כי אינגירכבר לא טיפלה בהן כקודם. מי שחי בישימון אינו יכול להשתעשע תמיד. והשמחהאינה מתגלה בהוללות. שם, באחוזה, כל עונה מביאה את פלאיה. הקולות הסודייםוהאינסופיים של השמים והאדמה, אפילת היער, חסד העצים – כל דבר היה כבדועדין גם יחד. לא היתה מחשבה אשר לא יכלה לעלות על הדעת בדומיה הזאת. מצפוןלסילאנרה היתה בריכת־מים קטנה, ובה דגים זעירים. הם חיו ומתו ולא היתה בהםכל תועלת. אלוהים, באמת לא היותה בהם כל תועלת! באחד הערבים עמדה שם אינגיר והיא הקשיבה לצלצולי הפעמוניםהקטנים שלצווארי הפרות. שום קול אחר לא הגיע לאוזניה, כי דומיית־מוות שררהמסביב. והנה, לפתע, עלה קול שירה מתוך הבריכה. קול רפה עד מאוד, אשר כמעטלא נשמע, קול גווע ודועך. זאת היתה שירתם של הדגים הזעירים. אנשי סילאנרה יכלו לראות מדי בוא הסתיו או האביב אתאווזי־הבר, העפים מעל לעמקים, ולהאזין לצריחותיהם של העופות, אשר דמו לשיחהנלעגת. נדמה היה כי העולם חדל לנוע, עד אשר תעבור הלהקה. האם, ברגעים כאלה, לא מתעוררת באנשים הרואים את העופות הללו, תחושה של אין־אונים? הם חוזריםלעבודתם, אך לפני כן הם נושמים עמוקות – רוח שלא מהעולם הזה נגעבהם. הם היו מוקפים פלאים. בחורף היו הכוכבים וגם הזוהר הצפוני – אופק בוער, אש בהיכל אלוהים. ולפעמים – לא לעתים קרובות – נשמע קול הרעם. על־פי־רוב נשמע הרעם בסתיו, ורטט של קדושה היה עובר באדם ובבהמה. הצאןמתקבצות יחד, עומדות צפופות. הן מקשיבות – למה הן מקשיבות? האם הן סבורותכי הגיע סוף העולם? ובני הבית למה הם מצפים בראש מורד כאשר רועםהרעם? האביב – כן, הוא עליז, מהיר, מלא תענוגות! אבל הסתיו! – הוא מעורר בנפש האדם תחושה אחרת. אנשים פוחדים לעתים באפילה, ומבקשיםניחומים בתפילת ערב. הם חוזים חזיונות ושומעים קולות. יש ארשים שיצאו באחדמימי הסתיו להביא דבר־מה הביתה – הגברים, למשל, עצים; הנשים – את הבהמות, המחפשות כמטורפות אחר פטריות – והם חוזרים כאשר תעלומה אופפת את לבם. האםדרכו בטעות על נמלה והרגוה? אפילו הפטריות אינן סתם פטריות, ללא כוונה. האםהאדם אינו קופא ומחוויר למראן? פטריית־הפרה אינה פורחת ואיננה זזה ממקומה, אך עם זאת יש בה משהו מבעית ומדהים. היא – מפלצת, מעין ריאה עירומה, החיהאת חייה ללא גוף. אינגיר נעשתה אשה קשת־רוח. הישימון העיק עליה. היא נעשתהדתית מאוד. האם יכלה להימלט מזה? איש החי בישימון איננו יכול להימלט מזה. כאן תמצא לא רק שאיפות ארציות וחיי העולם־הזה, אלא גם יראת־שמים ואמונותטפלות. אינגיר חשבה, אולי, כי יותר מכל אדם אחר, היא צריכה להתכונן לקבל אתעונשה מידי שמים. אין מנוס מכך. היא ידעה כי האל מתהלך על פני השדות עם רוחהערב, ומביט על סביביו בעיניו הטובות להפליא. הוא ימצא אותה. בחייה לא היודברים רבים שאותם יכלה לשנות או לתקן. היא יכלה, אמנם, להטמין את טבעת הזהבעמוק בכיסה, ולכתוב לאלישע שישוב גם הוא אל האמונה; אבל חוץ מזה נבצר ממנהלעשות דבר, מלבד עבודה קשה, מתוך מסירות־נפש. היא יכלה לעשות דבר נוסף! ללבוש שמלות צנועות ולענוד בימי ראשון סרט משי כחול וצר על הצוואר, כדילהבדיל את היום הקדוש מששת ימי המעשה. ענווה מיותרת ומזוייפת זאת הביעהאיזו השקפה פילוסופית, הכנעה, סטואיוּת. הסרט הכחול בלה מרוב שימוש. הואנגזר מכובע של ליאופולדינה, שהיה כבר קטן; הסרט דהה ואם נודה על האמת הואהיה גם מלוכלך מעט – בסרט זה השתמשה אינגיר בחגים. כן, היא הרחיקה לכתוחיקתה את מנהגיהם של העניים; היא הפגינה מסכנוּת מזויפת. והאם היתה רואהזכות בכך, אילו היתה מגיעה למצב כזה מתוך הכרח? אל תפריעו לה; זכותהלנוח. היא הגזימה באופן מופלג, ועשתה יותר מן המוטל עליה. שניהגברים היו בחצר; אולם לאחר שהלכו משם, ניצלה אינגיר את ההזדמנות וניסרהעצים. מדוע שלא תענה את נפשה ותסגף את גופה? הרי היא אינה אלא יצור נקלה, משולל חשיבות. מעשיה אינם יוצאי־דופן ואין אדם בעולם – חוץ מאלה החייםבישימון הזה – אשר ישים לב לחייה או למותה. במקום הזה היא היתה כמעט אדםגדול, המתעלה על האחרים; היא חשבה איפוא כי היא ראויה לכל הסיגופים שהטילהעל עצמה. בעלה אמר: “סיברט ואני שוחחנו בעניין זה. בשום־אופן לא נסכים שתנסרי עצים ותעבדי מעל לכוחך”. “אני עושה זאת למען מצפוני”, ענתה אינגיר. למען המצפון? דברים אלה העירו מחשבות בלב יצחק; הוא היהכבר גבר מבוגר, כבד־מחשבה, אבל עמד על דעתו. אין זאת אלא שהמצפון הוא כוחעצום, אם היה ביכולתו לשנות את אינגיר במידה כזאת. החזרה בתשובה של אינגירפעלה גם על בעלה, אמונתה דבקה גם בו והוא נהג בענווה רבה. החורף היה קשהמאוד. יצחק חיפש בדידות, מקומות סתר. כדי לשמור על היער שלו, קנה מהממשלהחלקת־יער ליד הגבול השוודי. הוא החליט לכרות את העצים לבדו. לסיברט ניתנהפקודה להישאר בבית ולהשגיח על אינגיר שלא תעבוד יותר מדי. יצחק היה יוצא אל היער בשעה מוקדמת מאוד בבוקר ושב הביתהעם חשיכה. הירח לא זרח תמיד; לפעמים כיסה השלג את עקבותיו מהבוקר ואז התקשהלמצוא את הדרך, ופעם אירע דבר ־מה. הוא כבר עשה את רוב הדרך וראה מרחוק, באור הירח הבהיר, אםסילאנרה, משתרעת על הגבעות; השלג אשר כיסה אותה יצר את הרושם כי האחוזהבנויה במעבה האדמה. והנה יש לו עכשיו עצים חדשים לבניה, ואינגיר והילדיםישתאו לדעת למה ישמשו עצים אלה, לאיזה בניין על פני האדמה; הוא ישב בשלגכדי לנוח מעט ולא לחזור הביתה עייף מאוד. דממה היתה מסביב. תודה לאבינו שבשמים על דומיה זאת ועלמחשבתו ברגע כזה, כי טובה היא: יצחק הוא איש עובד, כורת עצים, והוא סוקר אתנחלתו כדי לראות אם אין בה חלקה נוספת שאפשר לעבדה. בדמיינו הוא עוקר אבניםגדולות. ויש לו כשרון מיוחד לייבוש ביצות. ידוע לו כי בנחלתו מצויה חלקהגדולה של אדמת ביצה. בביצה זאת מצויים מחצבים רבים וכל השלוליות מכוסותקרום של מתכת. הוא ייבש אותה. בדמיונו הוא מחלק את החלקה. הוא יהפוך אתהאדמה הזאת לקרקע טובה, נותנת יבול. אהה, אדמת בור שהוכשרה לזריעה היאהישג. יש בכך, לפי הרגשתו, יושר וסדר וגם תענוג!… הוא קם ונבוך מעט. ‘‘הממ! מה קרה?" הוא רק נח קצת. ועכשיומשהו עומד מול עיניו: עצם, רוח, משי אפור – לא, שום דבר. הוא צעד קדימה, צעד בלתי בטוח, ונפגע במבט – מבט רחב, שתי עיניים. עצי הצפצפה הרעישופתאום. וידוע לכל אדם כי איוושת הצפצפות מרגיזה ומאוסה. מכל מקום, יצחק לאשמע מימיו רעש מאוס מזה ששמע הפעם והוא הרגיש כי גבו סמר. הוא שלח את ידוקדימה. אבל מעולם לא היתה תנופת ידו חסרת־אונים כמו בפעם הזאת. מה היה לפניו ו יצור או לא? יצחק היה בטוח כל ימיו, והיהמוכן להישבע, כי יש כוח עליון בעולם; הוא גם ראה אותו פעם במו עיניו, אבלהדבר שראה עכשיו לא היה כאלוהים. אולי זאת רוח הקודש? אם כן, מדוע היאעומדת כאן, בשדה הזה – שתי עיניים, מבט, לא יותר? אם היא באה לקחת אותו. לקחת את נפשו – טוב, ייעשה הדבר. הרי זה צריך לקרות באחד הימים, ואז הואיעלה לשמים וייהנה מזיו האל. פחד אחז בלבו של יצחק לקראת המתרחש. הוא התחלחל. הדמותהפיצה קור וצינה. זהו השטן! ייתכן שזהו השטן. אבל מה הוא מחפש כאן? מהוהחטא שיצחק חטא? הוא חשב על ייבוש הביצה – האם ייתכן שדבר זה עלול להרגיזאת השטן? יצחק לא חש בשום עוון אחר. הוא חזר מהיער, עייף ורעב הוא הולךלסילאנרה – והכול מתוך כוונה טובה. הוא פסע צעד נוסף, לא רחב, ומיד שב אחורה. הדמות לא הסתלקהויצחק קימט, כפי הנראה, את מצחו, כמו מתוך אי־אמון שהתעורר בלבו. אם השטן – יהיה השטן. אבל אין לו כוח עליון. לוּתר כמעט השמיד אותו פעם, ורבים הבריחואותו בסימן הצלב או בשם ישו. יצחק לא שמח על הסכנה ולא לעג לה; אבל הואויתר על מחשבתו הראשונה – למות וליהנות מזיו האל. הוא פסע שני צעדים לקראתהדמות, הצטלב וקרא: “בשם ישו!” “הממ?” כאשר שמע את קול עצמו, נדמה היה כי הוא שב אל עצמו, והוא ראה את סילאנרה. הצפצפות לא רעשו עוד, שתי העיניים נעלמו. הוא לא זימן לעצמו את הסכנה. כאשר עמד על סף ביתו, כיחכח בגרונו ונכנס פנימה בראש מורם, בצעדי גבר, בצעדי גיבור. אינגיר נבהלה ושאלה מדוע פניו חיוורות כל־כך. הוא אמר לה כי ראה את השטן. “איפה?” שאלה. “שם, על הגבעה, ממש מול ביתנו”. אינגיר לא קינאה בו. היא לא לעגה לו. נפשה היתה בימיםהאחרונים, מסיבה כלשהי, בהירה יותר. אינגיר נעשתה חביבה מאוד. היא אמרה: “האם היה זה השטן עצמו?” יצחק הינהן בראשו ואמר, כי עד כמה שאפשר היה לראות, היה זה השטן בעצמו. “ואיך נחלצת?” “הסתערתי עליו בשם ישו”, ענה יצחק. אינגיר הינהנה בהתרגשות ועבר זמן־מה עד שיכלה להגיש את האוכל לשולחן. “מכל מקום”, אמרה, “אסור לך ללכת לבד אל היער”. היא דאגה לו – והדבר נעם ליצחק. הוא העמיד פנים שאינו פוחדואינו ירא, ואין לו שום צורך בבן־לוויה כאשר הוא הולך ליער; אבל הוא עשהזאת רק כדי שלא להפחיד את אינגיר יתר על המידה, בעקבות המקרה האיום שפקדאותו. הרי הוא הבעל, ראש המשפחה, המגן לכולם. אינגיר הבינה את כוונתו ואמרה: “כן, כן, אתה לא רוצה להבהיל אותי, אבל אתה צריך לקחת את סיברט אתך”. יצחק ביטל את דבריה בצחוק של בוז. “חוץ מזה, חולשה יכולה לתקוף אותך ביער, מחלה. נדמה לי שבזמן האחרון לא הרגשת כל־כך טוב”. יצחק השמיע צחוק נוסף. הוא חולה? יגע, עייף, כן. אבל – חולה! אינגיר ודאי לועגתלו. הוא בריא כמו תמיד. הוא אוכל, ישן ועובד. הוא בריא כשור. פעם נפל עליוגזע־עץ גדוע, והרחיק את אוזנו מנקודת החיבור אל הראש; אבל הוא החזיר אתהאוזן למקומה והצמיד אותה מתחת לכובעו במשך ימים ולילות, עד שנדבקה שובלבשר. כנגד מיחושים פנימיים השתמש במיץ־עץ מתוק, מהול בחלב, שהיה קונהמהחנווני – רפואה בדוקה שהקדמונים כינו אותה “תהירייקה”. אם הוא נפצע בידוהוא רוחץ את היד במים ומניח מלח על הפצע, המגליד תוך ימים אחדים. עדיין לאהיה צורך להזמין רופא לסילאנרה. לא, יצחק לא היה חולה. גבר כמוהו יוכל לצאת בשלום גםמפגישה עם השטן. מלבד זאת, המאורע ההוא לא הותיר בו כל סימנים; נדמה היה לוכי הוא חזק יותר. כאשר קרב החורף לקצו, והאביב התקרב, הרגיש יצחק – הבעלוראש המשפחה – כי הוא גיבור. “אני מבין בדברים האלה. אתה צריך לגרש אותו. בשעת־דחק אני מסוגל להבריח גם את השטן”. הימים היו ארוכים ובהירים יותר. חג הפסחא עבר, העצים הובאוהביתה. מסביב היה אור, ואנשי סילאנרה נשמו לרווחה אחרי שעמדו בניסיוןהחורף. אינגיר היתה הראשונה אשר כמו התעוררה משנת־החורף; פניהנוהרות זה זמן רב; משום מה? אכן, ישנן סיבות מספיקות לכך. היא הרתה ללדת. הכל מסתדר בחייה, והיא אינה צריכה לדאוג. זה היה חסד אלוהים, אחרי חטאיה. היא היתה מאושרת – האושר רדף אחריה. יצחק שם לב לכך באחד הימים, והוא שאלאותה: “נדמה לי שבאמת משהו מתרחש. זה ייתכן?” “כן, תודה לאל. הדבר מתקרב”, ענתה. שניהם השתוממו על כך. ודאי שאינגיר לא היתה זקנה. היא לאהיתה זקנה בעיני יצחק. אבל – עוד ילד. כן, כן! ליאופולדינה בילתה תקופותממושכות, במשך השנה, בבית־הספר בברידאבליק, ולא היו תינוקות בבית. חוץ מזה, הילדה גדלה. עברו ימים אחדים ובשבת התעורר יצחק בשעה מוקדמת ונסע אלהכפר. הוא חזר ביום שני בבוקר. יצחק לא דיבר על תכלית נסיעתו אבל כאשר חזרהביא אתו משרתת. שמה היה יאנסינה. “עשית שטות”, אמרה אינגיר. “אין לי צורך במשרתת”. יצחק ענה כי דווקא עכשיו המשרתת דרושה ביותר. מכל מקום, היה זה רעיון יפה של יצחק; אינגיר היתה מבוישת. הדבר נגע ללבה. המשרתת היתה בתו של הנפח. היא הסכימה לעבוד אצלם במשך הקיץ, ואחר־כך יראו. “חוץ מזה”, אמר יצחק, “שלחתי מברק לאלישע וקראתי לו לחזור הביתה”. אינגיר נרעדה. מברק? האם החליט יצחק להמית אותה בטוב־לבו? אכן, זה זמן רב חשבה אינגיר על כך שלא טוב להשאיר את אלישע בעיר. בעירהרעה! היא כתבה לו על אלוהי הרחמים; כן הסבירה לו כי האב הולך ומזדקן, האחוזה מתפשטת, סיברט איננו מסוגל לעשות את כל העבודה, והרי באחד הימיםיירש את דודו. היא גם הציעה לו את הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה. אבל אלישענעשה אדם עירוני ולא התגעגע לחיי איכרים. הוא ענה כי אינו יודע מה יעשהבבית, אם יחזור. האם ייתכן שיטפל באחוזה ויזניח את כל אשר למד? “באמת, איןלי חשק לעשות זאת”, כתב. “ואם תוכלי לשלוח לי בד ללבנים, לא אצטרך להיכנסלחובות”, כתב. ודאי: האם שלחה את הבד. אבל לאחר השינוי שחל בנפשה ומאזנעשתה יראת־שמים, הבינה כי אלישע מכר את הבד והשתמש בכסף לצרכיםאחרים. גם האב הבין זאת. הוא לא דיבר על כך, משום שידע כי אלישעהוא בבת־עינה של אינגיר, והיא בוכה ודואגת לו. בדים נעלמו בזה אחר זה, וברור היה ליצחק, כי שום אדם לא יוכל לעטוף את גופו בלבנים רבים כל־כך. לבסוף, לאחר עיון בדבר, נאלץ יצחק – כגבר וכראש המשפחה – להתערב בדבר. מברקכזה, שנשלח על־ידי החנווני, עולה כמובן סכום הגון. אבל המברק הזה עשוילהשפיע מאוד על הבן, וחוץ מזה, יצחק חשב על השמחה שתיגרם לו כאשר יבשר עלכך לאינגיר. כשחזר מהכפר נשא על גבו את הארגז של המשרתת; עם זאת, לא שב ולאחש בגאווה אשר מילאה את לבו ביום שבו הביא לאינגיר את טבעת הזהב… החיים היו עכשיו כה נפלאים! אינגיר התעלתה על עצמה בשאיפתהלהיות טובה ומועילה. כמו בימים הראשונים, היתה אומרת לעתים קרובות לבעלה: “אין דבר שאתה לא מסוגל לעשות!” ובפעם אחרת: “אתה הורג את עצמך בעבודההזאת!” ושוב: “לא, עכשיו אתה צריך להיכנס ולאכול, כי אפיתי לך רקיקים”. כדילבדר את דעתה שאל יצחק: “הייתי רוצה שתגידי לי אם את יודעת, מה אני עומדלבנות בקורות האלה”. “לא, אינני יודעת זאת”, עונה אינגיר מתוך ענווה. הכול שב להיות כמו בימים הקודמים. לאחר שאינגיר ילדה בת – תינוקת בריאה ויפת־תואר – יצחק לא יכול היה שלא להודות לאלוהים. אכל מה היהבדעתו לבנות? זה יהיה דבר שאוולינה תוכל לעסוק בו: אגף נוסף לבית, עודטרקלין. ראו, המשפחה בסילאנרה גדלה: יש משרתת, אלישע ישוב הביתה בקרוב, והתינוקת שנולדה. הטרקלין הישן חייב להיהפך לחדר שינה, אי־אפשראחרת. מובן מאליו שיצחק היה חייב לספר על כך לאינגיר. היא עצמההתאוותה לדעת. אף שייתכן כי שמעה את הסוד מפי סיברט – הם התלחשו לעתיםקרובות – העמידה פנים נדהמות ביותר ואמרה: “אתה ודאי צוחק לי!” ויצחק, שלבומלא אושר, ענה: “ומה, עם הבנים, את חושבת שנוכל להמשיך בלי שנרחיב אתהבית?” שני הגברים עבדו מדי יום בחציבת האבנים לבניין האגף החדש. כוחם היה כמעט שווה: האחד – רענן וחזק בגופו הצעיר, מהיר תפיסה, בקיאבמציאת האבנים הטובות ביותר; והשני – מזדקן וכבד־תנועה, אבל בעל כוחבלתי־מצוי. פעם, לאחר שהשלימו את העבודה הקשה, נחו קצת ושוחחוביניהם: “ברידי רוצה למכור”, אמר האב. “כן”, ענה הבן. “מעניין לדעת כמה הוא דורש”. “כן, מעניין כמה”. “שמעת משהו?” “לא… כן, שמעתי: מאתיים”. האב הירהר קצת ואמר: “מה דעתך, נוכל לקחת את האבן הזאת?” “השאלה היא אם נצליח להסיע את השובבה הזאת”, אמר סיברט. הוא קם, ולקח את הפטיש. פניו היו אדומות והוא הוריד את הפטיש, התכופף, התרומם ושוב הוריד את הפטיש – עשרים מכות שוות, מכות רעם! הוא לא חס עלכלי־העבודה ולא חס על עצמו, אלא הלם שוב־ושוב. חולצתו יצאה מתוך מכנסיוובטנו נחשפה. עם כל תנופה, התרומם על בהונות רגליו, כדי להגדיל את עצמתהמכה. עשרים פעמים! “עכשיו, בוא נסתכל!” קרא האב. הבן הפסיק את עבודתו ושאל: “האם היא נסדקה?” שניהם שכבו על האדמה ובדקו את האבן, את הנערה, את השובבה – לא היה בה כל פגם. “עכשיו אנסה בכילף”, אמר האב, וקם. היתה זאת עבודה קשה ביותר. הפלדה הזיעה, החוד קהה. “הידית זזה”, אמר האב, והפסיק לעבוד. “וכבר אין לי כוח”. ובמשפט זה היתה לו כוונה מיוחדת! אב זה, שהיה כספינת־משא, שהיה כה סובלני וטוב לב, רצה שבנויכה את המהלומה האחרונה, אשר תפוצץ את האבן. והנה, היא נשברהלשניים. “כן, אתה חזק ונבון”, אמר האב. “הממ, אפשר היה לעשות עסק טוב מברידאבליק”. “כן, אם יעבירו צינורות בביצות וייבשו את המים”. "צריך לתקן את הבית מהמסד ועד הטפחות. יש שם עבודה רבה, אבל… אגב, האם שמעת כי אמא מתכוונת ללכת לכנסיה ביום ראשון?" “כן, היא דיברה על זה”. “כך. ועכשיו בוא, נחפש בסביבה, אולי נמצא אבן שתתאים לסף. האם לא מצאת אבן שתתאים לכך?” “לא”, אמר סיברט. הם המשיכו בעבודתם. כעבור ימים אחדים הגיעו השניים למסקנה, כי יש להם די אבנים לבניין הקירות. זה היה בליל שבת. הם ישבו לנוח ושוב פיטפטו קצת. “הממ… מה דעתך, כדאי לעיין בעניין ברידאבליק?” “למה י” שאל סיברט. “מה נעשה בה?” “אכן, אינני יודע. נמצא שם בניין בית־הספר, במרכז האחוזה”. “מה נעשה בו?” שאל הבן. “אין לי מושג. אי־אפשר להשתמש בו לשום דבר”. “האם חשבת על כך?” שאל סיברט. האב ענה: “לא… חשבתי על אלישע. אולי הוא ירצה לעבד את האדמה הזאת”. “אלישע?” “כן. אבל אינני יודע”. השניים שקעו בהרהורים. האב אסף את כלי־העבודה, הטעין אותם על גבו, ופנה לעבר הבית. “אני חושב שאתה צריך לדבר אתו על כך”, אמר סיברט. האב סיים את השיחה: “הנה, גם היום לא מצאנו אבן מתאימה לסף הטרקלין”. למחרת היה יום שבת. היה עליהם לצאת בשעת־בוקר מוקדמת, כדילהספיק במועד, הואיל והיה צורך ללכת עם התינוקת עד מעבר להרים. יאנסינה, המשרתת, הצטרפה אליהם; היא תהיה “אם טבילה” אחת ואת האחרות ימצאו מעברלהרים, בין קרוביה של אינגיר. אינגיר נראתה יפה מאוד: היא תפרה לעצמה שמלת כותנה, שהלמהאותה; על חולצתה היה צווארון לבן. הילדה היתה לבושה בלבן, ורק בשולי השמלה, למטה, נשזר חוט משי כחול. והתינוקת היתה מיוחדת במינה: היא חייכה כברומילמלה, וכאשר השעון היה מצלצל היא היתה מטה אוזן. האב בחר את שמה. זאתהיתה זכותו. הוא היסס בין יעקובינה ורבקה. לשני השמות היתה שייכות־מהליצחק. לבסוף ניגש אל אינגיר ושאל: “הממ, מה דעתך על השם רבקה?” “כן, טוב”, ענתה אינגיר. כאשר שמע זאת יצחק נמלא אומץ, ואמר בתוקף: “אם יינתן לה שם כלשהו, יהיה השם הזה רבקה. ואני עומד על כך!” ברור שגם הוא רצה להיות בכנסיה, הן לשם נימוס והן כדי לשאתאת התינוקת בידיו. לרבקה הקטנה לא יחסרו בני לוויה הגונים בעת הטבילה. הואקיצץ את זקנו ולבש, כמו בעבר, חולצה אדומה. החום היה אמנם כבד, אבל כיווןשהיתה ליצחק חליפת חורף חדשה ויפה – לבש אותה. עם זאת, לא היה יצחק מסוגהאנשים שאוהבים להתגנדר; הוא נעל זוג מגפיים שרגיל היה להלך בהם. סיברט וליאופולדינה נאלצו להישאר בבית ולהשגיח על הבהמות. הם שטו בסירתם דרך אגם ההרים, והדבר היה קל יותר מהעיקוףשהיו נאלצים לעשות קודם לכן, כאשר לא היתה להם סירה. במשך השיט, כאשראינגיר חלצה שד לתינוקת, ראה יצחק משהו שמתנוצץ על צווארה – מה זה? ובכנסיהראה כי טבעת־הזהב על אצבעה. הו, אינגיר! היא לא יכלה לוותר על דברים מסוג זה. יז אלישע חזר הביתה. הוא לא היה בבית במשך שנים אחדות; הוא היה גבוה יותרמאביו, ידיו היו ארוכות ולבנות ושפמו כהה. הוא לא התגאה כלל והשתדל להיראותטבעי וחביב. האם התפלאה ושמחה על כך. הוא ישן בחדר הקטן יחד עם סיברט; שניהאחים חיו בידידות והשתעשעו במעשי־־קונדס שונים. אבל, כאשר התבקש אלישעלעזור בניסור העצים לבניין הבית, התעייף במהרה כי כבר לא היה רגיל בעבודותגופניות. היה זה דבר רע ביותר, בייחוד לאחר שסיברט נאלץ לעזוב את העבודהולהשאירה בידי יצחק ואלישע, אשר הפריע יותר משעזר. ולאן הלך סיברט? מה, האם לא באה פעם אוולינה מעבר ההריםובפיה הודעה על הדוד סיברט. הוא הולך למות. האם אפשר שסיברט לא יילך אליו? איזה מצב! מעולם לא היתה דרישת הדוד שסיברט יבוא אליו דבר בלתי רצוי כמובפעם הזאת. אבל לא היתה כל ברירה. אוולינה אמרה: “לא היה לי פנאי לבוא עד הנה, לא, בשוםאופן. אבל אני אוהבת את כל הילדים כאן, בייחוד את סיברט, ורציתי לעזור לובעניין הירושה”. “האם הדוד סיברט חולה מאוד?” “הו, ירחם האל. הוא נעשה רזה מיום ליום”. “האם הוא שוכב במיטה י” “במיטה! לכל הרוחות! הדוד סיברט כבר לא ירוץ על האדמה”. על־פי התשובה הזאת חשבו, כמובן, כי קרב סופו של הדוד סיברט. אינגיר האיצה בסיברט שייצא ללא דיחוי, שייצא מיד. אולם הדוד סיברט, בן־הבליעל, לא נטה למות ואף לא שכב כלהזמן במיטה. כאשר הגיע סיברט הקטן, מצא אי־סדר ועזובה באחוזה; עבודות האביבלא נעשו כהלכה; הזבל לא הוצא אל השדות; אבל המוות לא היה קרוב. הדוד סיברטהיה כבן שבעים. הוא היה חלש מאוד, והתנודד בבית מפינה לפינה; הוא היה זקוקלעזרה בעניינים שונים: רשתות הדיג, למשל, היו טעונות תיקון. אבל הדוד סיברטלא גסס ועדיין היה מסוגל לאכול דגים מעושנים ולעשן את מקטרתו. סיברט התעכב שם חצי שעה, ראה את מצב הדברים ולאחר־מכן אמר לחזור הביתה. “הביתה?” שאל הזקן. “כן. אנחנו בונים חדר, ואבא זקוק לעזרתי”. “כן”, אמר הזקן, “אבל הרי אלישע בבית”. “הוא בבית, אבל הוא לא רגיל לעבודה כזאת”. “אם כך, למה באת?”. סיברט סיפר על הדברים שאמרה אוולינה. “הולך למות?” שאל הזקן. “היא אמרה שאני הולך למות? לעזאזל!” “חה־חה־חה!” צחק סיברט. הדוד נעלב, הביט בבן אחותו ואמר: “אתה לועג לאיש גווע, והרי שמך כשמי”. סיברט היה צעיר מכדי שפניו יהיו קודרות, והוא לא התעניין במיוחד בדודו. עכשיו רצה לחזור הביתה. “כך. וגם אתה חשבת שאני גוסס ולכן מיהרת לבוא הנה”, אמר הזקן. “כך אמרה אוולינה”, עמד סיברט על דעתו. אחרי שתיקה קצרה הציע הדוד הצעה. “אם תתקן את הרשת, אראה לך משהו”. “כך”, אמר סיברט, “מה תראה לי?” “זה לא עסקך”, ענה הזקן בתרעומת ושכב במיטה. המשא־ומתן נמשך זמן־מה, כנראה. סיברט לא ידע מה לעשות, הואיצא החוצה והשקיף על סביביו. הכול היה מוזנח. לא היה אפשר לגשת לעבודהכלשהי. כאשר נכנס שוב, ישב הדוד ליד התנור. “אתה רואה את זה?” שאל הזקן והצביע על ארגז עשוי עץ אלון, שניצב על הרצפה. זה היה ארגז לכסף. למעשה, היה זה ארגז בקבוקים, שבעבר היוהעשירים לוקחים אתם לדרך. עכשיו לא היו בו בקבוקים. גזבר המחוז הזקן שם בומסמכים וכספים. הו, ארגז בקבוקים זה! התהלכה אגדה כי טמונים בו אוצרות זהב. אנשי הכפר היו אומרים: “מי יתן, והיה לי הכסף השמור בארגז שלסיברט”. הדוד סיברט הוציא נייר מתוך הארגז ואמר בקול חגיגי: “אתה יודע לקרוא, לא? קרא מה שכתוב כאן”. סיברט הקטן לא היה מומחה גדול בקריאת כתבי־יד, לא, הוא לאהיה מומחה; עם זאת הוא קרא, כי הוא נועד לרשת את כל הרכוש שיישאר אחרי מותדודו. “ועכשיו עשה מה שאתה רוצה”, אמר הזקן והחזיר את המסמך לארגז. הדבר לא הרשים את סיברט. המסמך לא לימד אותו דבר שלא ידעקודם לכן. הרי מילדותו שמע לעתים קרובות כי הוא עתיד לרשת את דודו. הדברהיה שונה, אילו ראה במו עיניו את האוצרות הטמונים בארגז. “ודאי יש בארגז הזה הרבה דברים יקרים”, אמר. “יותר משתוכל לשער”, השיב הזקן. בן אחותו גרם לו צער והכעיס אותו במידה כזאת, עד שהוא נעלאת הארגז ועלה שוב למיטתו. הוא שכב והשמיע הודעות שונות: “במשך שלושים שנההייתי משגיח על כל כספי הכפר. אני לא צריך להתחנן שמישהו יעזור לי. מאיפהאוולינה יודעת שאני הולך למות? האם לא אוכל לשלוח שלושה אנשים – ביחד! – כדי להביא רופא, אם ארצה בכך? אני לא ארשה שיתעללו בי. ואתה, סיברט, אתהמחכה בחוסר־סבלנות למותי. רק דבר אחד אגיד לך: קראת את המסמך, השמור בארגזהכסף שלי. לא אוסיף על כך. אבל, כאשר תגיע הביתה תגיד לאלישע שיבוא הנה. שמו לא כשמי. אבל שיבוא הנה”. על אף האיום שהיה כלול בדברים האלה, חשב סיברט בדבר, ואמר: “אמסור את הצעתך לאלישע”. אוולינה היתה עדיין בסילאנרה, כאשר חזר סיברט. היא הספיקהלהתהלך בסביבה, והגיעה עד אחוזתו של אכסל ושם פגשה את ברברה. בשובה, היתהעל פניה ארשת חשאיות. היא אמרה: “ברברה שמנה. ודאי אין לכך שום חשיבות. אבל, אל תגלו את הדבר לאיש… מה? חזרת הנה, סיברט? אם כך, אני לא צריכהלשאול אם הדוד סיברט הלך לעולמו. כן, כן, הוא היה איש זקן, על סף המוות. הכול מאלוהים! מה, דיברתי דברי הבל, כך אתה אומר? הלוואי שהייתי נקיה מכלעוון אחר כפי שאני נקיה מזה. וכי יכולתי לדעת שדודך משקר לאלוהים ולבניאדם? הוא הולך ורזה, כך אמר, ועל דברים אלה אחזור גם כאשר אעמוד מולכס־המשפט. מה אתה אומר, סיברט? האם דודך לא שכב במיטה ולא שילב את ידיו עלחזהו והאם לא אמר כי יילחם בכאביו ויתגבר עליהם?” לא היה אפשר להביס את אוולינה במלחמת־מלים. היא הכריעה אתסיברט בדבריה, ושמה מחסום לפיו. כאשר שמעה כי הדוד סיברט קורא אליו אתאלישע, ניצלה את הדבר לטובתה. “הנה, מזה תראו אם אמרתי דברי הבל. סיברטהזקן קורא אליו את בני משפחתו, הוא מתגעגע אל קרוביו, סופו קרב! אל תסרב, אלישע. לך מיד, כדי שתספיק למצוא אותו בחיים. גם אני צריכה ללכת לעברההרים, ונוכל ללכת יחד”. אוולינה לא עזבה את סילאנרה לפני שמשכה את אינגיר הצדהולחשה באוזנה: “לא אמרתי שום דבר, אבל ראיתי הכול. עכשיו היא ודאי חושבת כיתהיה בעלת־בית באחוזה. הרבה אנשים עולים לגדולה, אף שהתחילו מלא־כלום. מיהיה חושב כך על ברברה! אכסל הוא בלי ספק אדם חרוץ. יש לו אדמות, הכול רחבכאן יותר מאשר אצלנו. וזה ידוע לך היטב, אינגיר, כי הרי משם באת. לברברההיו פקעות צמר אחדות, צמר חורף. אני לא ביקשתי ממנה, והיא לא נתנה לי מהצמרהזה. רק החלפנו מלים אחדות, ולא יותר, למרות שאני מכירה אותה מאז היתהילדה, כאשר אני הייתי בסילאנרה, בשעה שאת, אינגיר, הלכת מכאן כדיללמוד…” “רבקה הקטנה בוכה”, אמרה אינגיר ונתנה לאוולינה פקעת צמר. אוולינה הביעה את תודתה: “כן, זה מה שאמרתי לברברה. איןנדבנית כמו אינגיר. היא תיתן את העור מעל בשרה ולא תתאונן לעולם. כן, בואיוראי: מעולם לא דמה ילד לאמו, כפי שרבקה הקטנה דומה לך”. האם אינגיר זוכרתכי אמרה פעם שלא תלד עוד? והנה, היא רואה! לא, נשאל את אלה אשר אחרי בלותןהיתה להן עדנה ונדע כי אין חקר לדרכי אלוהים. כך אמרה אוולינה. היא הלכה אחרי אלישע במעלה היער, כפופה מזוקן, קמוטה פניםומלאת סקרנות. היא לא השתנתה. עכשיו תאמר לסיברט הזקן, כי היא, אוולינה, שיכנעה את אלישע לבוא אליו. אבל הדבר הזה לא היה למורת רוחו של אלישע; קל היה להשפיעעליו. כי – שימו לב – אלישע היה טוב יותר מכפי שהוא נראה. הוא היה טובעל־פי דרכו, נוח וחביב, אבל לא הצטיין בכוח גופני רב. הוא לא רצה לשובהביתה מסיבה טובה: הוא ידע כי אמו נשלחה לבית־הסוהר בעוון רצח, בגלל שרצחהאת התינוקת שלה. בעיר איש לא שמע על כך, אבל בכפר של אמו כולם ודאי יודעיםעל כך. האם הוא לא חי בעיר, במשך שנים, בין חברים שעידנו את רגשותיו? האםהמזלג איננו כלי נחוץ, ממש כמו הסכין? כן, מתוך רצון רב הלך בהרים למקוםאחר, משום שבבית אביו הוכרח לכבוש את שאר־רוחו. הוא השתדל להסתגל לאחרים, והצליח בכך. אבל הדבר הזה היה למורת־רוחו. למשל, כאשר חזר לסילאנרה, לפנישבועות אחדים, היה לו מעיל אפור־בהיר, אף שהדבר היה באמצע הקיץ. כאשר תלהאת המעיל על מסמר בטרקלין, יכול היה להבליט את התגית, שעליה נרשם שמובאותיות כסופות. אבל הוא לא עשה זאת; וכך היה גם באשר למקל ההליכה שלו. אמנם לא היה זה אלא מקל של מטריה, אבל הוא לא ניפנף בו בסילאנרה כפי שעשהבעיר, אלא נשא אותה בצנעה, סמוך לשוקו. לא, אין להשתומם על כך שאלישע הלך. הוא לא היה מוכשר לבנותבתים. הוא יודע לכתוב; זה דבר שלא כל אדם מסוגל לעשותו; אבל במקום שבו נולדלא היה מי שיעריך את השכלתו, חוץ מאמו. ועל כן התקדם בשמחה, טיפס במעלההיער, בעוד אוולינה מפגרת אחריו. במעלה היער חיכה לה. הוא הלך במהירות, כאילו רודפים אחריו, הוא רץ. הוא יצא את החצר כמתגנב, חושש שמא יראו אותו. כן, זאת בגלל שלקח אתו את מעילו ואת מקל הטיול שלו. במקום שאליו הוא הולךיוכל, אולי, לראות אנשים חשובים; ייתכן שיילך אל הכנסיה. לכן, עינה את עצמובמעיל המיותר בחום הקיץ. חסרונו לא הורגש בבית. סיברט שב לעזור לאביו, ועבד מהבוקרעד הערב. לא נדרש להם זמן רב להקמת הטרקלין, כי היה זה מבנה נסמך, בן שלושהכתלים בסך־הכול. ולא היה צורך להקציע את הקורות בידיים, כי הדבר נעשהבמנסרה. באחד הימים הטובים עמד לפניהם החדר, מכוסה, מרוצף; גם חלונות נקבעובקירות. הם לא יוכלו לעשות יותר מכך, כי הגיעה עת הקציר. ציפוי הקירותוהצביעה נדחו לפי שעה. והנה, פתאום הופיע גייסלר מעבר ההרים, יחד עם פמליה גדולה. האנשים האחרים רכבו על סוסים שאוכפיהם היו צהובים. הם היו נוסעים עשירים, כנראה, גדולים ושמנים. הסוסים נשמו בכבדות תחת משקל המשאות שעליהם. גייסלרהלך ברגל, בין האדונים החשובים האלה. בסך־הכול היו ארבעה אדונים, וגייסלר. מלבדם היו גם שני משרתים. הרוכבים ירדו מעל סוסיהם בחצר. גייסלר אמר: “הנה יצחק, הרוזן בכבודו ובעצמו. שלום, יצחק! אתה רואה: חזרתי, כפי שאמרתי לך”. גייסלר נראה כפי שהיה לפנים. למרות שבא ברגל, ניכר היה כיאינו מבטל עצמו מול האנשים האחרים. מעילו היה מרופט, אבל על פניו היתה ארשתשל חשיבות עצמית. הוא אמר: “האדונים האלה מתכוונים לעלות למעלה. הם שמניםוהם רוצים לרזות”. האדונים הזרים היו טובי־לב; הם התנצלו על שהתפרצו כך אלהחצר, כמו בימי מלחמה. הם הביאו אתם צורכי־אוכל, ולא יפלו למעמסה על יצחקועל בני ביתו. אולם, הם יכירו לו תודה, אם יוכלו לישון באחוזה. אולי מותרלהם ללון בחדר החדש? לאחר שנחו קצת, וגייסלר ביקר אצל אינגיר וילדיה, עלו כלהאורחים אל ההר, ושהו שם עד שעה מאוחרת בערב. במשך כל הזמן הזה נשמעובסילאנרה קולות־נפץ תמוהים. כאשר חזרו הגברים הזרים, הביאו אִתם שקים מלאיםאבנים. “נחושת חומה”, אמרו, ונרכנו לבדוק שוב את האבנים. הם שוחחו עת ארוכהוהסתכלו במפה שציירו. בין הבאים היה מומחה למחצבים ומהנדס אחד; אחד כונהבתואר “יועץ חקלאי” והשני “בעל בתי־חרושת”. “רכבל”, אמרו. “מסילת רכבת”, אמרו. גייסלר השמיע דבר־מה מעת לעת ונדמה היה כי דבריו מבהירים ענייניםשמטרידים את האדונים. הם הקשיבו בדריכות לכל אשר אמר. “למי שייך הנחל, מצד דרום?” שאל היועץ החקלאי. “לממשלה”, ענה גייסלר בחיפזון. הוא השגיח על הכול. בידיו החזיק את התעודה שיצחק חתם עליהלפני זמן רב. “כבר אמרתי קודם שהמקום שייך לממשלה, ומדוע אתה חוזר עלשאלתך, אדוני?” אמר. “אם אתה רוצה לבדוק את הדבר, בבקשה”. לאחר מכן, בערב, משך גייסלר את יצחק הצדה ואמר: “מה דעתך, נמכור את מכרה הנחושת?” יצחק אמר: “הרי אתה, אדוני ראש־הכפר, כבר קנית את המכרה וגם שילמת לי”. “כן”, אמר גייסלר, “קניתי את המקום, אבל הרי מגיעים לךאחוזים ממכירה לקונה שני או מההכנסה. אתה רוצה לוותר על האחוזיםהאלה?” יצחק לא הבין את הדבר הזה, וגייסלר נאלץ להסביר לו. יצחקהרי לא יוכל לטפל במכרה כי הוא איכר, עובד־אדמה. גם גייסלר עצמו לא יוכללטפל במכרה. אבל – כסף? כמה שירצה! אבל אין לו פנאי, עניינים רבים מוטליםעליו, עליו להשגיח על אדמותיו בצפון ובדרום. והנה הוא, גייסלר, מתכווןלמכור את המכרה לאדונים השוודים האלה. כולם קרובי אשתו, אנשים עשירים, מומחים לדבר, והם יכולים לפתוח את המכרה ולנהל את העבודה. האם יצחק מביןעכשיו את הדבר? “אעשה כל דבר שיהיה טוב בעיניך, אדוני”, אמר יצחק. אמון רב זה נעם מאוד לגייסלר. המסכן. “אינני יודע, אם זהוהדבר הטוב ביותר בשבילך”, אמר ושקע במחשבות. לאחר מכן אמר בביטחון: “אםתיתן לי ייפוי־כוח, אשיג בשבילך יותר משתוכל להשיג בעצמך”. יצחק אמר: “הממ… מהרגע הראשון שבאת הנה, אדוני, היטבת אתנו”. גייסלר הפסיק אותו: “אם כן, סיכמנו”. למחרת בבוקר התיישבו האדונים והתחילו לכתוב. תחילה כתבושטר־קניה, ובו נאמר שהמכרה נמכר להם בארבעים אלף כתר. לאחר מכן נרשמה תעודהובה נאמר כי גייסלר מוותר על ארבעים אלף כתר לטובת אשתו ובניו. יצחק וסיברטנקראו לחתום על מסמכים אלה כעדים. כאשר סיימו את הדבר, רצו הזרים לקנותמיצחק את זכויותיו בסכום מגוחך – חמש מאות כתר. אבל גייסלר הפתיע אותם כאשרקרא: “בלי צחוק!” יצחק לא הבין הרבה בעניין זה; הוא מכר פעם וקיבל את המגיעלו; חוץ מזה, מדובר בכסף שוודי, שאין לו שום משמעות. סיברט הבין יותר ממנו. שיחתם של הזרים הפתיעה אותו; אין זאת אלא שמדובר בעניין משפחתי, ששניהצדדים רוצים להתפשר בו. כי כך, למשל, אמר אחד הזרים: “גייסלר יקירי, העיגולים האדומים סביב עיניך מיותרים לגמרי!” על כך ענה גייסלר תשובההמשתמעת לשתי פנים: “נכון, ברור שהם מיותרים. אבל בעולם הזה אין נותניםלאדם כגמולו”. דומה היה כי קרוביה של הגברת גייסלר מבקשים להגיע לידיהסכם עם בעלה, ולהיפטר מביקוריו המטרידים ומקרבת המשפחה המאוסה הזאת. מכרההנחושת היה שווה משהו, כפי הנראה. איש לא הכחיש את הדבר. אבל הוא היהמרוחק, והזרים אמרו כי הם קונים אותו כדי למכור אותו לאנשים אחרים, המסוגלים לפתוח מכרה ולנהל אותו ביתר־קלות. גם זה היה דבר מובן. הם אמרו, כי לא ידוע להם כמה שווה ההר. כאשר ייפתח המכרה, יסתבר, אולי, שארבעים אלףכתר הם סכום מגוחך לעומת שוויה האמיתי של הקניה, אבל אם לא ייעשה הדבר, הרישזהו הפסד כספי ברור. הם רוצים ששטר־הקניה יהיה ערוך כחוק, ועל כן הםמציעים ליצחק חמש מאות כתר תמורת המניה שלו. “אני בא־כוחו של יצחק”, אמר גייסלר, “ואני לא מוכר את חלקו בפחות מעשרה אחוזים של מחיר הקניה”. “ארבעת אלפים!” אמרו האדונים. “ארבעת אלפים!” גייסלר עמד על דעתו. “ההר הזה היה רכושו שליצחק, והוא יקבל ארבעת אלפים. ההר לא היה קנייני ואני מקבל ארבעים אלף. שימו לב, בבקשה, לעניין זה”. “כן… אבל, ארבעת אלפים!” גייסלר אמר: “אם לא, המכירה מבוטלת”. הם התלחשו ביניהם ויצאו אל החצר. הם לא החליטו מיד. “הכינואת הסוסים!” – קראו אל המשרתים. אחד האדונים ניגש אל אינגיר, שילם להבנדיבות תמורת הלינה, הקפה וביצים אחדות. גייסלר התהלך כמי שאין לו ענייןבמתרחש, אבל עינו היתה פקוחה. “איך הצליחה ההשקיה בשנה שעברה?” שאל את סיברט. “היא הצילה את היבולים שלנו”. “אני רואה, שמאז הייתי כאן יישרתם עוד חלקת אדמה”. “כן”. “ונחוץ לכם עוד סוס אחד”, אמר גייסלר. הוא ראה כל דבר. “בוא הנה ונסיים את העסקה”, אמר בעל בתי־החרושת. הם נכנסו אל הטרקלין החדש, והכסף של יצחק הונח על השולחן. גייסלר קיבל שטר, שאותו תחב לכיסו כלאחר־יד. “תשמור עליו היטב”, אמרו לו, “בעוד ימים אחדים תקבל אשתך פנקס בנק”. פנקס בנק, כך אמרו. גייסלר אמר: “טוב!” אבל העניין עדיין לא הסתיים. גייסלר לא ביקש דבר לעצמו, אבל הוא עמד לפניהם והם ידעו להעריך את הסיוע שנתן להם. אולי הם הסכימומראש כי יינתן לגייסלר סכום כלשהו. כאשר מסר לידיו בעל בתי־החרושת סכוםכסף, הינהן גייסלר בראשו ואמר: “טוב”. “עכשיו נשתה כוס יין עם גייסלר”, אמר בעל בתי־החרושת. הם שתו, ובזה נגמר העניין. הם נפרדו מגייסלר. ברגע זה הגיע ברידי. מה הוא רצה? ברידי שמע, כמובן, את הדיהפיצוצים והבין את הנעשה שם, בהרים. עכשיו הוא בא כדי למכור אדמת מחצבים. הוא לא התייחס כלל לגייסלר ופנה אל הזרים; הוא אמר להם כי גילה אבניםמיוחדות במינן, אבנים מצוינות, בהן אדומות כדם ובהן נוצצות ככסף. הוא מכיראת ההרים כאת כף־ידו והוא מוכן לעלות לשם יחד עם האדונים המומחים. הוא גילהמכרות אחדים והשאלה היחידה היא: מה טיבן של המתכות האלה. “האם יש לך דוגמאות?” שאל המומחה למחצבים. “כן. אבל – האם לא כדאי יותר שנעלה למעלה? זה לא רחוק. דוגמאות – יש, בוודאי. שקים שלמים. ארגזים מלאים”. הוא לא הביא אותם אתו, והם נמצאים בביתו. הוא יוכל לרוץ ולהביא את הדוגמאות. אבל, אם האדוניםיחכו, הוא יכול להביא להם דוגמאות מן ההרים. האדונים הנידו בראשםונסעו. ברידי הביט אחריהם כנעלב. אם היו בלבו זיק של תקווה – גםהוא דעך! מזלו הרע גרם לכך שלא יצליח בשום דבר. הוא התנחם במזגו הנוח, המאפשר לו לצחוק על הכול ולהמשיך. הוא הסתכל ברוכבים ואמר: “סעולשלום!” הוא פנה אל גייסלר, שהיה אדונו בעבר, כאשר שימש כראש־הכפר. הוא פנה אליו בנימוס רב. גייסלר מצא תירוץ כלשהו כדי להוציא את ארנקוולהראות לברידי כי מצוי בו כסף רב. “אולי תוכל לעזור לי, אדוני ראש־הכפר?” אמר ברידי. “לך לביתך ותעבד את האדמה שלך”, אמר גייסלר, ולא הושיט לו כל עזרה. “יכולתי להביא בקלות, קרון מלא אבנים. אבל, אם האדונים האלה באו עד כאן, האם לא היה כדאי יותר שהם יראו בעצמם את המקום?” גייסלר העמיד פנים כאילו אינו שומע את דבריו של ברידי, ופנה אל יצחק: “אולי ראית איפה שמתי את התעודה? היא חשובה מאוד, וערכה כמהוכמה אלפי כתר. אהה, הנה היא, כאן, בין השטרות”. “מי היו האדונים האלה? מה, הם יצאו כך, סתם, לטיול?” שאל ברידי. עצביו של גייסלר היו מתוחים ביותר קודם לכן, ככל הנראה, והוא שב ונרגע. אבל הוא התעניין בדברים אחרים. הוא קרא לסיברט וביקש ממנושיעלה אתו אל ההר. גייסלר החזיק בידו גליון־נייר גדול, והוא סימן בו אתהגבול מדרום לאגם. מי יודע מה היתה כוונתו בזה? כעבור שעות אחדות חזרוהשניים הביתה וגייסלר השתומם לראות כי ברידי עדיין שם. אבל הוא לא השיב לאףאחת משאלותיו של ברידי. הוא היה עייף, והחווה בידו סימן שיניח לו. הוא נרדם כמעט מיד. עם שחר קם – ושוב היה מלא מרץ. “סילאנרה!” קרא, כאשר עמד בחצר והסתכל על סביביו. “הכסף שניתן לי – יהיה שלי?” שאל יצחק. “איזו שאלה!” אמר גייסלר. “האם אתה לא מבין שמגיע לך יותר? בעצם, לפי החוזה שלנו, היית צריך לקבל את הכסף ממני. אבל, כפי שראית, לאהיתה כל דרך אחרת. כמה קיבלת? ארבעת אלפים כתר. נדמה לי שנחוץ לך עוד סוסאחד בחצר”. “כן”. “אני יודע איפה תמצא סוס שייטב בעיניך. עוזרו של ראש־הכפרהאירדל מזניח את נחלתו. הוא מעדיף לנסוע למכירות פומביות. הוא מכר כבראחדות מבהמותיו ועכשיו הוא רוצה למכור גם את סוסו”. “אפנה אליו בעניין זה”, אמר יצחק. גייסלר הניף את ידו באוויר ואמר: “יש לך הכול, רוזן האדמה! בית, מקנה, שדות מעובדים היטב, איש לא יוכל להביא אותך לפת לחם”. “לא”, ענה יצחק, “יש לנו מכל אשר ברא אלוהים”. גייסלר הסתובב עוד קצת בחצר. לאחר מכן נכנס פתאום אלאינגיר: “התוכלי להכין לי גם הפעם קצת צידה לדרך?” שאל. “אולי רקיקיםאחדים, אבל בלי חמאה ובלי גבינה. לא, הכיני רק מה שביקשתי ממך, אינני רוצהלסחוב יותר מזה”. גייסלר יצא שוב. בראשו התרוצצו, כנראה, מחשבות רבות. הואהתיישב בטרקלין החדש והתחיל לכתוב. הדברים היו כבר ערוכים במוחו ועל כן לאנדרש לו זמן רב. “זהו כתב־בקשה אל הממשלה”, אמר ליצחק ביהירות. “לשר הפנים. ענייני רבים כל־כך!” לאחר שקיבל את הצידה לדרך ונפרד, היה נדמה כי הוא נזכרבדבר־מה: “כאשר הלכתי מכאן בפעם הקודמת שכחתי, כנראה, כלומר הוצאתי שטר־כסףמהארנק ושמתי אותו בכיס המעיל. אחר־כך מצאתי אותו. העסקים שלי רביםכל־כך”. הוא הניח דבר ־מה בידה של אינגיר והלך. כן, גייסלר הלך לו, ולבו טוב עליו, כפי הנראה. הוא לאהידרדר וימיו לא קרבו למות. הוא ישוב עוד לסילאנרה ולא ימות אלא כעבור שניםרבות. אבל אנשי סילאנרה התגעגעו אליו לאחר שהלך. יצחק רצה לשאול בעצתובענייו ברידאבליק, ולא מצא שעה מתאימה לכך. אבל יש לשער כי גייסלר היה מציעלו שלא יקנה את האחוזה. האם כדאי לקנות נחלה לאיש משרד כאלישע? יח הדוד סיברט נטה למות. כשלושה שבועות לאחר בואו של אלישע, מת הזקן. אלישע סידר את הלוויה, ועשה את הדבר כראוי: הוא הכניס פרחים אלהחדר שבו הוצב הארון, שאל דגל ותלה אותו בחצי התורן, קנה בד שחור לכיסויהארון. הדבר נודע ליצחק ולאינגיר, והם באו ללוויה. אלישע מילא את תפקיד בעלהבית, וקיבל יפה מאוד את פני האורחים. לא רק זאת, אלא שלאחר התפילות לידארון המת, נשא אלישע נאום קצר, שריגש את אמו עד כדי כך שהשתמשה במטפחת האף. הכול התנהל כשורה. בשובם הביתה, היה על אלישע לשאת את מעילו לעיני אביו, אבלאת המקל החביא באחד השרוולים. הכול היה כתיקנו, עד שהגיעו אל הסירה. יצחקנגע במעיל, ונשמע קול פיצוח. “מה זה?” שאל יצחק. “שום דבר”, ענה אלישע. אבל הוא לא השליך את המקל שנשבר, ובבית חיפש טבעת כדי לחבר את שני החלקים. “אולי אפשר יהיה לתקן אותו?” אמר סיברט, “נשים כאן מקלות־עץ קטנים ונחבר אותם בחוט שעווה”. “כן, אני אקשור אותם בחוט שעווה!” אמר אלישע. “חה־חה”חה! אולי אתה מעדיף לקשור אותו בסרט אדום?" “חה חה חה” צחק אלישע, אבל נכנס אל אמו וקיבל ממנה אצבעוןישן; הוא הסיר את ראשו ונמצאה לו טבעת מתאימה. הוא היטיב להשתמש באצבעותיוהארוכות. האחים המשיכו להתלוצץ ביניהם. “האם אני אקבל את הירושה של הדוד סיברט?” שאל אלישע. “האם תקבל? כמה זה?” שאל סיברט. “חה”חה“חה! קודם אתה רוצה לדעת כמה זה, קמצן!” “כך, קח לך את הירושה, בבקשה”. “הסכום נע בין חמישה לשישה אלפים”. “כתרים!” קרא סיברט. אלישע שב אל העניין לאחר מכן. “אתה לא מתחרט על המתנה שנתת לי אתמול?” שאל. “טיפש!” קרא סיברט, אבל חמשת אלפים כתר הם חמשת אלפים כתר – וזה סכום לא קטן. אלמלא היה אחיו קמצן או רשע, כי אז היה צריך לחלק אתהסכום שווה בשווה. “אגיד לך את האמת”, אמר לבסוף אלישע. “אני מסופק אם אתעשר מירושה זאת”. סיברט הביט בו בתימהון. “כך, לא?” “לא, לא אתעשר ביותר”. אלישע הרי היה בקיא בחשבון. הוא פתח את ארגזו של הדוד, זהארגז הבקבוקים המפורסם, עבר על המסמכים ועל הסכומים ובדק הכול. הדוד לאהטיל על בן־אחותו עבודות־שדה או תיקון רשתות, אלא הכניס אותו לערבוביהמשונה של מספרים וחשבונות. אם מישהו שילם לפני עשר שנים בעז או בחביתדגים־כבושים, לא נרשמה התמורה בפנקס; הדוד חיטט בזכרונו ואמר: “זהשילם”. “ובכן, נמחוק את השם הזה”, אמר אלישע. אלישע הרגיש כאן בנוח! הוא היה עליז ונהג בחביבות; הואחיזק את רוחו של הזקן כאשר אמר לו, כי הכול כשורה. השניים התרגלו זה לזהוגם התלוצצו מדי פעם. אלישע נהג בטיפשות לגבי עניינים רבים, אבל גם סיברטהזקן היה כמוהו. הם חיברו תעודות מלאות מליצות, לא רק לטובת סיברט הקטן אלאגם לטובת הכפר, לטובת העדה שהזקן שירת אותה במשך שלושים שנה. “עזרה טובהיותר מעזרתך, אלישע, לא הייתי יכול להשיג”, אמר הדוד סיברט. הוא שלח שליחלהביא בשר־כבש באמצע הקיץ, הובאו גם דגים חיים מהים, ועל אלישע היה לשלםבכסף שהוציא מתוך הארגז. הם הסתדרו יפה יחד. הם הזמינו את אוולינה – ובאמת, לא היה אפשר לחשוב על אדםמתאים יותר למשתה הזה; איש לא יכול היה להפיץ – כמוה – שמועות על ימיוהאחרונים של סיברט. כולם היו שבעי־רצון. "אני חושב שעלינו להשאיר גם לאוולינה סכום קטן, אמר הדוד. “היא אלמנה, ואין לה רכוש רב. עם זאת, עדיין יישאר מספיק לסיברטהקטן”. “אני אדאג לך”, אמר לה סיברט הזקן, “אם לא אבריא, אני רוצה שלא תסבלי חרפת־רעב”. אוולינה הודיעה כי לשונה דבקה לחכה. אבל לשונה לא דבקהלחכה: היא התרגשה, בכתה, הודתה. והיא ידעה למצוא קשר הדוק בין המתנההחומרית וה“גמול בשמים”, כדבריה. לא, לשונה לא דבקה לחכה. ואלישע? בתחילה חשב כי מצבו הכספי של הדוד מצוין, אבל לאחרמכן, כאשר בדק את הדברים, ניסה להעמיד דברים על דיוקם. הוא העיר: “מצבהקופה איננו טוב ביותר”. “כך. אבל בארגז הזה נמצא כל מה שאני אשאיר אחרי”. “כן. אבל, האם אין לך כספים בבנק?” שאל אלישע, על סמך שמועות שהגיעו אל אוזניו. “הממ…” השיב הזקן. “יש לי זכיון דיג, חצר, הבתים והמקנה, פרות אדומות ופרות לבנות. נדמה לי שאתה מדבר שטויות, אלישע יקירי!” אלישע לא ידע מה שוויו של זכיון הדיג, אבל את ה“מקנה” ראהבמו עיניו: פרה אחת. היא היתה לבנה ועליה כתמים חומים. אין זאת אלא שהדודדיבר מתוך הזיה. אלישע לא הצליח להבין את כל חשבונותיו של הזקן. היתה זאתערבוביה שלמה, סבך של מסמכים ומספרים, בייחוד מן השנה שבה הוחלפה הקרונההקטנה בכתר. גזבר המחוז חישב לעתים את הקרונה הקטנה לכתר שלם. אין להתפלאעל כך שהיה עשיר בעיני עצמו! אלישע חשש כי לאחר סידור החשבונות לא יישארכסף רב, ואולי לא יישאר דבר, ולא יהיה אף כדי לכסות את ההוצאות שכברהוצאו. כן, סיברט הקטן יכול היה להבטיח לו בלב שקט, כי יתן לו את כל הירושה שקיבל מדודו. האחים התבדחו בעניין זה. סיברט לא התעצב. ייתכן שהיה מצטעריותר אילו ידע שוויתר על חמשת אלפים כתר. הוא ידע היטב כי נקרא על שם דודומתוך כוונה מיוחדת. ועתה עמד בתוקף על כך שאלישע יקבל את הירושה. “ודאישאתה צריך לקבל אותה. בוא, נסדר את העניין ונחתום על מסמך”, אמר. “אני אוהבאותך ואני רוצה שתהיה עשיר. אל תבוז למתנה הזאת!” הם השתעשעו יחד. סיברט הקל על חייו של אלישע בבית. הרבה דברים היו מכבידים מאוד על אלישע, אילו סיברט לא היה כאן. אבל באלישע חלה תמורה שלילית. שלושה השבועות שבילה מעברההרים בבטלה גמורה, לא השפיעו עליו לטובה. הוא הלך שם לכנסיה, התקשט ואףפגש עלמות צעירות. בסילאנרה לא היו דברים כאלה. יאנסינה לא באה כלל בחשבון, כי לא היתה אלא בהמת־עבודה, והיא מתאימה יותר לסיברט. “הייתי רוצה לדעת איך מתנהגת עכשיו ברברה מברידאבליק”, אמר. “רד אל אכסל שטרים ותראה”, ענה סיברט. אלישע ירד כעבור ימים אחדים. כן, הוא יצא לחופשי. שמחתושבה אליו והוא כמו ניעור לחיים אצל אכסל שטרים. לא היה אפשר להתעלם מברברה, ומכל מקום, היא היתה היחידה בסביבה. היא ידעה לנגן, והיתה פיקחית. מלבד זה, לא נדף ממנה ריח שרכים, אלא ריח של בושם אמיתי. והוא, אלישע, רמז, כי באהביתה רק לימי החופשה ובקרוב יהיה עליו לחזור למשרתו. נעים מאוד להיותבבית, במקום שבו נולד, ויש לו בבית חדר מיוחד, רק לעצמו; אף־על־פי־כן, הדבראינו דומה לחיי העיר! אכסל לא הרגיש טוב בין שני ילדי־העיר האלה. הוא יצא אלהשדה. לשניים ניתן איפוא חופש גמור, ואלישע היה נהדר, הוא הזכיר כי היהבכפר הסמוך והוביל שם את דודו לקבורה. הוא גם ציין, כי נאם נאוםלזכרו. כאשר פנה לשוב הביתה, הציע לברברה כי תלווה אותו קצת. “לא, תודה רבה! האם כך מקובל בעיר, שאשה תלווה את הגבר בלכתו הביתה?” שאלה. אלישע הסמיק; הוא הבין כי העליב אותה. למרות זאת, חזר אל אחוזתו של אכסל ביום ראשון, והפעם נשאאתו את מקל הטיול. השניים שוחחו ביניהם ולא שמו לב לאכסל. “לאביך יש אחוזהגדולה, הוא בנה הרבה”, אמר אכסל. “כן. ויש לו מספיק כסף לכך. אבא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה”, אמר ביהירות. “אבל אנחנו, הקבצנים, לא יכולים לעשות זאת”. “כלומר?” “מה, לא שמעת? לא מכבר באו אליו מיליונרים משוודיה וקנו ממנו מכרה נחושת”. “באמת? והוא קיבל הרבה כסף?” “סכום עצום, אני לא רוצה להתפאר, אבל הוא קיבל כמה וכמהאלפים. ומה רציתי להגיד לך? כן. הנה, יש לך בחצר עצי־בניין. מתי אתהתבנה?” “אף פעם”, אמרה ברברה. אף פעם! – זאת היתה הגזמה מחוצפת. בסתיו האחרון חצב אכסלאבנים, ובחורף הביא אותן אל החצר. עכשיו, בקיץ, הקים את היסודות וכל מהשעליו לעשות הוא לבנות את הבית. לדבריו, הוא מקווה להשלים את הבית בסתיו. הוא חשב לבקש מסיברט שיעזור לו במשך ימים אחדים. ומה דעתו של אלישע? “כן”, אמר אלישע. “אבל גם אני הייתי מסכים לעזור”, הוסיף בחיוך. “אתה, אדוני?” קרא פתאום אכסל, “הרי אתה מתעסק בעניינים אחרים”. היה זה נפלא להרגיש, כי מכירים בערכך גם במקום הנידח הזה! “אני חושש, באמת, כי ידי לא טובות לכך”, אמר אלישע מתוך עליונות. “אני רוצה לראות”, אמרה ברברה ולקחה את ידו. אכסל שוב הרגיש עצמו מיותר ויצא את הבית; השניים נשארולבדם. הם היו בני אותו גיל, למדו יחד בבית־הספר, שיחקו יחד, התנשקו. הםהעלו זכרונות מהתקופה ההיא, וברברה השתדלה להיראות טובה יותר משהיתה. דברזה ניכר בבירור. ודאי, לא היה אפשר להשוות את אלישע לפקידים הנהדרים מברגן, שהיו להם משקפיים ושעוני זהב. אבל כאן, בישימון, הוא בכל זאת היחיד שראוילתשומת־לבה. היא הוציאה את תצלומה והראתה לו. כך נראתה אז – אבל עכשיו היתהשונה. “וכי מה חסר לך עכשיו?” שאל. “האם אתה לא חושב שפני התכערו מאז?” “התכערו? אני חייב לומר לך, כדי שתדעי, כי עכשיו את יפה פישניים משהיית; זה בגלל ששמנת קצת”, אמר. “התכערו! איזה רעיוןמשונה!” “אבל תודה כי השמלה שאני לובשת בתצלום, בעלת מחשוף, יפהמאוד. חוץ מזה היתה לי אז, אתה יכול לראות, שרשרת כסף, שאותה קיבלתי במתנהמאחד הפקידים הבכירים שאתם גרתי. אחר־כך אבדה לי. כלומר, לא בדיוק אבדה; אבל הייתי זקוקה לכסף, כדי לחזור הביתה”. אלישע שאל: “האם תוכלי לתת לי את התצלום?” “לתת לך? ומה אתה תיתן לי תמורתו?” הו, אלישע ידע היטב את התשובה שרצה להשיב, אבל הוא לא העז לבטא את הדבר. “כאשר אהיה בעיר אצטלם, ואז אתן לך את תצלומי”, אמר. היא לקחה את התצלום חזרה ואמרה: “לא, זהו התצלום היחיד שברשותי”. הלב הצעיר נעגם; אלישע שלח את ידו אל התצלום. “ובכן, תן לי מיד משהו תמורתו!” אמרה ברברה וצחקה. הוא חיבק אותה ונישק אותה בעוז. הכול נעשה נוח יותר. אלישע גילה את נפשו, הוא היה נפלא, הםהחליפו מבטים מלבבים, צחקו, התלוצצו. “כאשר נגעת בידי, היה מגעך רךכקטיפה”, אמר. “כן, כן; עוד מעט תחזור העירה ולא תשוב הנה לעולם”, אמרה ברברה. “את חושבת שאני כזה רשע?” שאל אלישע. “אולי יש שם אשה שבגללה תישאר”. “לא, בינינו, עדיין לא התארסתי”, אמר. “ודאי עשית זאת”. “לא, אמרתי לך את האמת”. הם צחקו והתנשקו. אלישע היה מאוהב. “אני אכתוב אלייך”, אמר, “מותר?” “מותר”, ענתה. “כך. אני מנומס, ולא הייתי עושה זאת בלי הסכמתך”. לפתע עבר בו רטט של קנאה והוא אמר: “שמעתי כי התארסת לאכסל. זה נכון?” “לו, לאכסל!” אמרה בבוז. דבריה ניחמו אותו. “שיילךלעזאזל!” אבל היא התחרטה מיד והוסיפה: “אין לי טענות כלפי אכסל. הוא סידרלי מנוי על עיתון, ולעתים קרובות מאוד הוא נותן לי מתנות. כן, זאתהאמת”. “ייתכן שהוא אדם נפלא ומצוין”, הסכים אלישע, “אבל זה לא העיקר”. אולם, הדברים שאמר על אכסל הרגיזו, כנראה, את ברברה. היא קמה ואמרה לאלישע: “עכשיו אתה צריך ללכת. יש לי עבודה ברפת”. ביום ראשון הבא ירד אלישע בשעה מאוחרת יותר, ובידו מכתב. זה היה מכתב! הוא נכתב במשך שבוע שלם, מתוך התרוממות־הרוח ויגיעת המוח! “לעלמה ברברה אולסין – פעמיים או שלוש פעמים נפל בחלקי האושר, אשר איןלהביע אותו במלים, לראות את פנייך –” הוא הגיע בשעה מאוחרת, וחשב כי ברברה ודאי סיימה כבר אתעבודתה ברפת, ואולי אף שכבה לישון. אין בכך כל רע – להיפך, זה טוביותר. אבל ברברה לא ישנה, וישבה בבית־החימר. אולם ניכר בפניה, כיאין לה שום רצון להראות לו סימני חיבה. לא היה זכר לכך. אלישע התרשם, כיהדברים נודעו לאכסל והוא הזהיר אותה. “הנה המכתב שהבטחתי”. “תודה”, אמרה, פתחה את המכתב וקראה בו. על פניה לא ניכרה כל שמחה. “גם אני יודעת לכתוב כמוך”, אמרה. ייאוש תקף אותו: מה קרה לה? ואיפה אכסל? “הלך. ייתכןשנמאסו עליו הביקורים הטפלים האלה, בכל יום ראשון, והוא לא רצה להיות כאן. ייתכן גם שהיה עליו לסדר משהו בכפר. הוא ירד אתמול. מכל מקום, הוא לאבבית”. “למה את יושבת בערב חם כזה בתוך החדר המחניק הזה? נצא החוצה קצת”, אמר אלישע. “אני מחכה לאכסל”, אמרה. “לאכסל? האם את לא יכולה לחיות בלעדיו?” “אני יכולה. אבל מי יגיש לו אוכל כאשר יחזור?” הזמן עבר לשווא. הקרבה בין השניים לא גדלה. ברברה החמיצהפנים. הוא ניסה לספר לה שוב על הנאום שנשא ליד ארון דודו. “לא היה זה נאוםארוך, אבל היו כאלה שבכו”. “באמת?” “ובאחד הימים, ביום ראשון, הלכתי לכנסיה”. “ניסית לדבר שם עם מישהו?” “אם אני ניסיתי לדבר עם מישהו? רק נכנסתי והעפתי מבט. לדעתי, הדרשה של הכומר היתה גרועה מאוד”. הזמן עבר. “מה, לדעתך, יחשוב אכסל, אם יחזור בשעה מאוחרת וימצא אותן כאן?” שאלה ברברה לפתע. אהה, אילו סטרה לו לא היה נפגע כפי שנפגע מדבריה. האם שכחהאת ביקורו האחרון? האם לא הוסכם ביניהם כי הוא יבוא הערב? הוא התעצב מאודואמר: “אוכל ללכת מכאן?” היא לא נבהלה ביותר מדבריו. “במה טעיתי?” שאלושפתיו רעדו. “טעית? לא טעית כלל”. “אם כך, מה קרה לך הערב?” “מה קרה לי? חה־חה־חה! מכל מקום, אני לא אתפלא אם אכסל יתרגז”. “אני אלך”, אמר אלישע. אבל היא לא נבהלה. הוא לא נחשב בעיניה ודבריו לא נגעו ללבה. הו, נערה אכזרית! לבו הלם בחוזקה. תחילה דיבר בנימוס: היא, ברברה, אינהמוסיפה כבוד רב לבנות מינה. הואיל והערה זאת לא עשתה עליה כל רושם, הוסיף: מוטב היה אילו שתק ולא דיבר על כאבו. היא לא נהגה בו כשורה. לבסוף אמר: “אילו ידעתי שכך תקבלי את פני, לא הייתי בא הערב בכלל”. “באמת?” אמרה. “לא היית בא, לא היית יכול להניף את מקל־ההליכה שלך”. אכן, ברברה היתה בברגן והיא ידעה כיצד ללעוג. היא ראתהמקלות־הליכה אמיתיים ועכשיו יכלה לשאול ברוב הוצפה, מה טיבו של מקל זה, אשרשימש קודם כמוט־מטריה, ועכשיו אלישע נושא אותו בגאווה? הוא שמע את דבריה, נכלם והשתתק. “אני משער כי את רוצה שאחזיר לך את תצלומך”, אמר. אם דבריםאלה לא ישפיעו עליה – אבדה כל תקווה. לקחת מתנה בחזרה – זוהי שערוריה שאיןגדולה ממנה בעיניהם של איכרים. “במה הוא חשוב לך?” שאלה. “טוב” אמר. “אשלח לך את התצלום מיד. ואת מכתבי תחזירי לי”. הוא קם ללכת. היא החזירה לו את המכתב. אבל אז עלו דמעות בעיניה. צער אחז בלבה, אהובה הולך ממנה, לנצח! “אתה לא צריך ללכת”, אמרה. “לא אכפת לי מה יחשוב אכסל”. ידו של אלישע היתה על העליונה. הוא ניצל את יתרונו ונפרד ממנה. “כאשר אשה מתנהגת כפי שאת התנהגת היום, אני מתרחק ממנה”, אמר. הוא הלך לאטו לעבר סילאנרה. הוא שרק, נופף במקלו, והתנהג כמי ששום דאגה אינה מעיבה על שמחתו. הבלים! כעבור רגעים אחדים יצאה ברברה בעקבותיו, וקראה בשמו פעמיםאחדות. כן, הוא נעצר, אבל הרגיש עצמו כאריה פצוע. היא התיישבה על העשב, ודומה היה כי היא מתחרטת על התנהגותה. לבסוף התרכך וביקש ממנה נשיקה אחת, “נשיקת פרידה אחרונה”, אמר. “לא, אל תעשה זאת”, אמרה. “תהיי טובה אלי כמו בפעם הקודמת!” אמר. הוא הסתובב סביבהוניסה להשיג את מבוקשו בתחבולות שונות, אולם היא קמה והתגוננה. הוא הנידבראשו והלך. כאשר התרחק עד שלא היה אפשר עוד לראותו, הופיע לפתע אכסל מעבר השיחים. ברברה נבהלה ושאלה: “האם אתה יורד מלמעלה?” “לא, אני עולה מלמטה, אבל ראיתי את שניכם עולים”. “כך? יפה מאוד!” קראה בכעס. לבה היה מר עליה, כקודם. “מה אתה עוקב אחרי ומריח באפך? מה זה עניינך?” אכסל לא היה ותרן. “כך. הוא היה פה גם היום?” “ואם כן – מה בכך? מה לך ולו?” “מה לי ולו? השאלה היא מה לך ולו! את צריכה להתבייש!” “אני צריכה להתבייש?” אמרה ברברה. “דע לך: אני יושבת בביתכפסל. מדוע אני צריכה להתבייש? אם אתה רוצה להתחתן – אלך לדרכי. שמור אתלשונך. זאת חרפה ממש שאני צריכה לבקש ממך את הדבר הזה. זאת תשובתי. אנינכנסת מיד כדי לבשל לך אוכל ולהגיש לך קפה, ואחר־כך אוכל לעשות כל מהשארצה”. הם נכנסו הביתה תוך כדי מריבה. לא, לא תמיד שרר שלום בין אכסל וברברה. היא היתה בביתויותר משנתיים, אבל מפעם לפעם היו מגיעים לידי ריב, בייחוד משום שברברה אמרהכי בדעתה לעזוב את המקום. הוא הפציר בה, ביקש ממנה שתישאר לעד, תחלק עמו אתלחמו ואת כל חייו. הוא ידע כי המצב יהיה רע ביותר אם יישאר שוב ללא עזרה. היא הבטיחה לו פעמים אחדות כי תסכים להצעתו, ובשעות מסוימות לא חשבה על שוםדבר חוץ מאשר על כך שהיא תישאר אתו. אבל, לאחר כל מריבה היתה מאיימת כיתקום ותלך. על־כל־פנים, היא צריכה ללכת העירה כדי לתקן את שיניה, כדי שלאתמות מכאב, ללכת, ללכת! עליו למצוא איזו תחבולה כדי לקשור אותה אלהמקום. לקשור אותה! ברברה לעגה לדברים מסוג זה. “ובכן, את רוצה ללכת?” אמר. “ואם כן – מה בכך?” “האם תוכלי לנסוע?” “מדוע לא אוכל? האם אתה חושב שאני שרויה בצרה משום שהחורף מתקרב? בברגן אוכל למצוא משׂרה בכל עונה”. אכסל אמר בשקט: “את לא תוכלי לעשות זאת עכשיו, כל זמן שהתינוק בקרבך”. “תינוק? על מה אתה מדבר?” אכסל נדהם. האם ברברה יצאה מדעתה? יש לציין, כי אכסל לא ויתר כאן: מצויד בנשק זה הוא התנהגבביטחון מוחלט, ולא בחכמה עשה זאת. לא היה צורך להתווכח אתה הרבה, ובאביבלא היה עליו להורות לה שתזרע תפוחי־אדמה. הוא יכול היה לעשות את הדברבעצמו. לאחר שיתחתנו יוכל להראות לה את כוחו. עד אז עליו להתנהג בחכמהולהיכנע. ואולם, הרע מכול היה עניין הפקיד הזה, אלישע, שבא הנה עםמקלו ובפיו דברי־חנופה. האם כך צריכה להתנהג צעירה מאורסת, במצב כזה? הדברהרי הוא למעלה מן ההשגחה. עד כה לא היה לאכסל שום מתחרה. והנה – המצבהשתנה. “הבאתי לך עיתונים חדשים”, אמר אכסל. “ועוד דבר קטן שקניתי לך. אבל אין לי מושג אם ימצא חן בעינייך”. היא לא התרגשה. אף ששניהם שתו קפה רותח, אמרה לו בצינה: “אני בטוחה שזוהי טבעת הזהב, שהבטחת לי לפני שנה”. אבל הפעם החטיאה את המטרה, כי הוא אכן הביא לה את הטבעת. לא היתה זאת טבעת זהב, והוא מעולם לא הבטיח לה כדבר הזה. היא נזכרה בכך. היתה זאת טבעת כסף, כסף טהור, עם חותמת. אבל – אבוי – התקופה הארורה בברגן! ברברה ראתה שם טבעות אירוסין אמיתיות, ומוטב שהוא לא יספר להמעשיות. “אתה יכול לשמור לעצמך את הטבעת הזאת”, היא אמרה. “מה רע בה?” “מה רע בה? הכול רע בה”, ענתה, ואחר־כך קמה והחלה לפנות את השולחן. “קחי את זאת בינתיים, ואולי אשיג אחרת במשך הזמן”, אמר אכסל. על כך לא השיבה דבר. מכל מקום, ברברה הגזימה הערב. האם אין להודות על טבעת כסף? פקיד גאה זה העביר אותה, כנראה, על דעתה. אכסל לא יכול היה להתאפק והואהעיר, כי איננו מבין מה מבקש כאן אלישע לעתים כה קרובות. “מה לו ולך?” שאל. “מה לו ולי?”, “כן. האם הוא לא רואה את מצבך? האם הוא לא מסתכל עלייך?” ברברה התייצבה מול אכסל ואמרה: “אתה חושב שבדבר הזה קשרת אותי אליך. אבל עוד תראה, כי אתה טועה”. “כך”, אמר אכסל. “כן. ועוד תראה, שאלך מכאן”. חיוך ריחף על שפתיו של אכסל, אבל הוא לא העז לצחוק כדי לאלהרגיז אותה. אחר־כך דיבר אליה כאילו היתה ילדה: “התנהגי יפה, ברברה. הרישנינו יודעים את האמת”. הדברים נאמרו בשעת־לילה מאוחרת, כאשר ברברה היתה חביבה שוב, והיא נרדמה כשטבעת הכסף על אצבעה. אכן, הכול עוד יבוא על מקומו בשלום! שוב שרר שלום בין השניים, אבל אלישע לא הצליח להירגע. הואלא הבליג על העלבון. הוא לא הבין את פשר מעשיה של ברברה, ולכן האמין כיהתעללה בו מתוך רוע־לב. ברברה מברידאבליק התנהגה בחוצפה, אם נביא בחשבוןשהתגוררה זמן־מה בברגן. הוא החזיר לה את התצלום בדרכו: הוא הביא אותו באחד הלילות, והחביא אותו בערימת השחת שעליה ישנה ברברה. אבל הוא לא נהג באופןבלתי־מנומס. לא, חלילה. הוא מישש את הדלת שעה ארוכה, כדי להעיר את ברברהמשנתה, וכאשר התרוממה, נשענה על זרועה ושאלה: “האם אתה לא מוצא את דרכךהלילה?” נצמת לבו והוא חש כאילו דקרו אותו במחט או בחרב. אבל הוא לא שעהאליה, אלא הפיל בזהירות את התצלום על הרצפה והלך לדרכו. הלך? האמת היא כילאחר צעדים אחדים הוא התחיל לרוץ, לרוץ. הוא היה נרגש ביותר, כמעט עליז. לבו הלם בחוזקה. הוא הסתתר מאחורי שיחים אחדים והסתכל אחורה. לא, היא לארצה אחריו! אהה, הוא קיווה שהיא תעשה זאת! אילו עשתה ויתור כלשהו למענו! אבל, לעזאזל, עכשיו הוא כבר אינו צריך לרוץ, הואיל והיא אינה רצה אחריו, בכתונת־לילה בלבד, מיואשת, מדוכאת בגלל שאלת־האהבה שהופנתה לאחר ולאאליו. הוא המשיך ללכת לביתו – בלי מקל ובלי שריקות. לא, הוא כבר לא חש עצמו כגבר בעמיו. דקירה כזאת בלב משאירה סימנים. האם בכך הסתיים הדבר? באחד מימי השבוע ירד שוב, רק כדי להעיף מבט. הוא שכב במארבבסובלנות חולנית, משונה, ולא הסיר את עיניו מפתח הבית. כאשר נשמעו רעשים, דומה היה כי הם נועדו למחוק את אלישע מעל פני האדמה. אכסל וברברה יצאו מתוךהבית ופנו לרפת. הם חיבבו עכשיו איש את רעותו. כן, חיבבו עד מאוד. הם הלכוחבוקים; נראה שהוא מתכוון לעזור לה בעבודתה ברפת. אלישע התבונן בבני הזוג והוא נראה כאדם שעולמו חרב עליו, שדוכא עד עפר. ייתכן כי זה הדבר שחשב עליו: היא מתחבקת עם אכסל שטרים. איןלי מושג מה קרה. פעם חיבקה אותי. השניים ננעלו ברפת. טוב, יערב להם! בוז! האם הוא ישכב כאן ויתחבא בין השיחים? האם ישכב על בטנו וישכח את עצמו? מי היא בכלל? אבל הוא – הוא אלישע! שובבוז! הוא קם, ניער את העלים מעל מכנסיו. הוא ביטא את זעמו בצורהמשונה: מתוך ייאוש התחיל לשיר שיר של ניבול־פה. וכאשר הרים בכוונה את קולו, כדי להשמיע את הדברים הנתעבים ביותר – היתה על פניו ארשת של עדינותורוך. יט יצחק חזר מהכפר והביא אתו סוס. כן, הוא קנה את סוסו של סגן ראש־הכפר, כפי שהציע גייסלר. הסוס הוצע למכירה אבל מחירו היה מאתיים וארבעים קרונה, שהם שישים כתר. יוקרהסוסים האמיר עד בלי די; בימי ילדותו של יצחק אפשר היה להשיג את הסוסהמשובח ביותר בחמישים כתר. ומדוע לא גידל סוסים בעצמו? הוא הירהר בכך. הוא חשב עלסייח צעיר שאותו יגדל במשך שנה או שנתיים. אולם, רק אדם הפנוי מעבודת השדהיוכל להקדיש עצמו לעניין כזה; מי עוזב את השדות ואינו מייבשם או מעבדם, אלאמחכה עד שיהיה לו סוס שישא את התבואה מן השדה? וכך אמר לו הסגן שלראש־הכפר: “אין לי שום צורך להחזיק סוס. הנשים יוכלו להכניס לממגורה אתהחציר שלי, כשאני טרוד בנסיעות השונות לצורך משׂרתי”. יצחק חשב זה שנים אחדות על סוס נוסף. גייסלר לא היה הראשוןשהשגיח בכך. יצחק הכין את הדרוש לדבר: עוד חבל לרגלי־סוס ועוד חלקת מרעהלימי הקיץ. היו לו עגלות אחדות, והוא התכוון לבנות עוד קרונות בימי הסתיו. גם את הדבר החשוב מכול, את המספוא, לא שכח, כמובן. הוא חרש את חלקת הבורהאחרונה, כדי שלא ייאלץ לוותר אפילו על פרה אחת! באותה חלקה זרע חצירהמיועד לפרות מעוברות. כן, הוא חשב על הכול. אינגיר שוב ספקה כפיה והשתוממה בהתלהבות, כקודם. יצחק הביא חדשות מהכפר. ברידאבליק עומדת למכירה; הודיעו עלכך בפומבי, בחצר הכנסיה. שדות התבואה והמרעה, חלקת תפוחי־האדמה – הכוליימכר, ואולי גם הבהמות הספורות שבחווה. “האם הוא מוכר את כל מה שיש לו ונוטש את המקום לעד?” שאלה אינגיר. “ולאן הוא יילך?” “אל הכפר”. היה זה נכון: ברידי אמר לשוב אל הכפר. תחילה הוא ניסהלהשתכן בביתו של אכסל שטרים, שם נמצאה ברברה, אבל הדבר לא עלה בידו. ברידילא רצה בשום אופן לקלקל את היחסים בין אכסל ובתו, ולכן נהג בזהירות רבה. אכסל עמד להעלות את הגג על ביתו החדש; והאם אין זה אפשרי – אחרי שהואוברברה יעברו לבית החדש – כי בית־החימר הישן יימסר לברידי ולמשפחתו? לא! שימו לב, ברידי לא חשב כאדם יוצר; הוא לא הבין כי אכסל מוכרח לפנות את ביתהחימר, משום שהיה דרוש לפרות ולצאן. גם כאן היה הכרח להפוך את הבית הישןלרפת, אבל גם לאחר שהדבר הוסבר לברידי, הוא לא הבין את הטעם שבכך. “הריאנשים קודמים לבהמות”, אמר. ואולם, דעתו של אכסל היתה שונה לחלוטין. הבהמותקודמות! האדם יוכל למצוא תמיד מקלט לימי החורף. כאן התערבה ברברה בשיחהואמרה: “אם כן, אתה מעדיף את הבהמות על האנשים. טוב שהדבר נודע לי!” אבלאכסל לא נכנע. הוא לא היה טיפש ולא טוב־לב; הוא הלך ונעשה קמצן מופלג, וידעהיטב כי אם יכניס לביתו את כל האנשים האלה, יהיה עליו לדאוגלמזונותיהם. ברידי הפסיק את דברי בתו, ואמר כי נוח לו יותר לחזור אל הכפר. הוא התעייף מן החיים בישימון ובגלל זה הוא מוכר את חוותו. למען האמת, לא ברידי אולסין היה המוכר; היו אלה הבנקוהחנווני, ורק למראית־עין הוצג ברידי כמוכר. הוא חשב כי בדרך זאת לא תיוודעחרפתו ברבים. לפיכך, הוא לא נפל ברוחו כאשר נפגש עם יצחק. הוא התנחם בכך כיעדיין נשארה לו משרת המפקח על הטלגרף. זאת הכנסה קבועה, ובמשך הזמן ישובויעלה אל מעמדו בכפר, ויהיה עוזרו של ראש־הכפר. אבל ברידי היה נרגש, בכל זאת. לא ייתכן אחרת: אין זה קללהיפרד ממקום אשר אהב וחי בו במשך שנים רבות. אבל ברידי לא התעצב מעולםלזמן רב, והיתה זאת תכונה מושכת־לב באופיו. הוא יצא אל הישימון ועיבד אתהאדמה; הדבר לא הצליח בידו. הוא ייגש לעבודות אחרות ואפשר שבהן יצליח יותר. מי יודע מה טומן בחובו העתיד? ייתכן שיעשה עסקים מזהירים בדוגמאות האבניםשאסף. ומכל מקום, בתו הגיעה למנוחה ב“נווה־הירח”. היא כבר לא תוכל לעזוב אתאכסל שטרים לעולם, וכל אדם יכול לראות זאת! לא, כל עוד הוא בריא והוא יכול לעבוד, איננו פוחד, אמרברידי אולסין. בניו גדלו והם דואגים לעצמם. הלגה עובדת עם הדייגים וקתרינהתתחיל לעבוד בבית־הרופא. בבית יישארו רק שני ילדים קטנים. אכן, עוד מעטיתוסף אליהם ילד שלישי, אבל… יצחק סיפר לאינגיר חדשה נוספת מן הכפר. אשתו של זקן־הכפר ילדה. אינגיר שאלה: “בן או בת?” “זה לא ידוע לי”, השיב יצחק. ובכן, אשתו של ראש־הכפר, שנזפה בנשים העניות על שהן מביאותלעולם ילדים רבים מדי – ילדה. לדעתה, צריך היה לתת בידי האשה אתחופש־הבחירה כך שתקבע בעצמה את גורלה. והנה – גם היא ילדה. “אמנם כן”, אמרהאשת הכומר, “היא השפיעה קצת על סביבתה, חה־חה־חה, אבל לא נמלטה מגורלה!” רבים בכפר חזרו על הלצה זאת של אשת הכומר, ורבים הבינו אותה. ייתכן שגםאינגיר הבינה, ורק יצחק לא הבין. יצחק ידע לעבוד; הוא היה עכשיו אדם עשיר, בעל אחוזה גדולה. אבל הכסף המזומן שהיה ברשותו היה מונח למשמרת. ייתכן שהחיים במקום מרוחק זההצילו את יצחק, שכן אילו חי בכפר, אולי גם הוא היה מתפתה לקסמי העולםהגדול: שם היה שפע של חפצי מותרות וגינונים אציליים! אולי הוא היה קונהחפצים שונים ולובש חולצה אדומה גם בימי חול. חוותו המרוחקת הגנה עליו מפניכל בזבוז. הוא חי באוויר צח, ומדי יום ראשון בבוקר היה רוחץ את פניו ואתגופו במעלה הנחל; הכסף היה מתנה משמים, והוא שמר על כל פרוטה. האם יש לוצורך בכסף זה? את ההוצאות השוטפות אפשר לכסות בהכנסות ממכירת תבואה ומוצריחלב. ידיעותיו של אלישע היו רחבות יותר. הוא יעץ לאביו להכניסאת הכסף לבנק. אולי היה זה רעיון טוב מאוד, אבל הדבר נדחה לעתיד, וייתכןשלא ייצא כלל אל הפועל. וזאת, לא משום שיצחק זילזל בעצת בנו; אלישע לא היהטיפש, ואביו נוכח בכך בזמן האחרון. ובעת הקציר ניסה לקצור. הוא לא היה פועלמעולה, והיה עליו להימצא תמיד ליד סיברט, כדי שהוא ישחיז מדי פעם את מגלו; אבל לאלישע היו זרועות ארוכות והוא ידע להערים את החציר. הוא, סיברט, ליאופולדינה ויאנסינה עבדו יחד באיסוף החציר. אלישע לא חס על כוחו והוא קצרעד שידיו כוסו יבלות, והיה צורך לעטוף אותן בתחבושת־בד. זה שבועות אחדיםסבל מחוסר־תיאבון, אבל הוא עבד במרץ. ניכר היה כי משהו בלתי רגיל עבר עליו. דומה היה כי אכזבה בשל אהבה או בשל עניין דומה לזה, אשר גרמה לו כאבים, השפיעה עליו לטובה. הנה, אזל הטבק שהביא אתו מהעיר. במצב אחר היה פקידכמותו טורק את הדלת בזעם או שהיה מתאונן על דברים שונים. אבל אלישע לא נהגכך; הוא היה עתה יציב יותר, ממש מבוגר. ומה המציא סיברט כדי להתגרות בו? באחד הימים שכבו שני האחים על האבנים ושתו מים מן הנחל. סיברט הודיע, כי הוא מוכן ליבש עלי אזוב כדי שיהיה טבק לאלישע. “זאת, אםאתה לא מעדיף לעשן אותם כשהם לחים”. “אני אתן לך טבק!” אמר אלישע. הוא שלח את ידיו הארוכותוהטביל את ראשו של סיברט בתוך המים, עד הכתפיים. סיברט נרטב עד לשדעצמותיו. “נדמה לי כי אלישע משתנה לטובה”, חשב האב למראה בנו העובד. “הממ, אני מתחיל להאמין שאלישע יישאר בבית”, אמר לאינגיר. היא השיבה: “לא, אינני יודעת. לא, הוא לא יישאר”. “כך. האם דיברת אתו על זה?” “לא… כלומר, החלפנו מלים אחדות. אבל אני מנחשת…” “הייתי רוצה לדעת כיצד הוא היה מסתדר, אילו היינו נותנים לו נחלה קטנה משלו”. “כלומר?” “האם יעבד אותה היטב?” “לא”. “אם כן, דיברת אתו בעניין זה”. “דיברתי אתו בעניין זה? אתה לא רואה עד כמה הוא השתנה? אני כבר לא מכירה אותו”. “את מגזימה”, אמר יצחק. “אני לא רואה שום דבר, חוץ מזה שהוא עובד טוב”. “כן, ודאי”, אמרה אינגיר בקול כנוע. “אינני מבין, על מה את יכולה להתלונן”, אמר יצחק בכעס. “עבודתו משתפרת מיום ליום. מה אפשר עוד לדרוש ממנו?” “הוא השתנה”, אמרה אינגיר. “נסה לדבר אתו על גופיות”. “גופיות?” “הוא אומר שבעיר היה רגיל ללבוש גופיות לבנות בקיץ”. יצחק הירהר בכך ולא הבין דבר. “והאם זה אפשרי שתהיה לוגופיה לבנה?” שאל יצחק. כל העניין איננו אלא פטפוט של אשה. הוא חשב שאלישערשאי לדרוש גופיה לבנה, ומלבד זאת הוא לא הבין איזה ערך יש לדבר. “מה דעתך על כך שניתן לאלישע את אחוזת ברידי?” “למי?” “לאלישע”. “ברידאבליק?” שאלה אינגיר. “אל תעשה זאת”. למעשה, היא כבר דיברה עם אלישע על תכנית זאת, שעליה נודעלה מפי סיברט, אשר לא ידע לשמור סוד. חוץ מזה, מדוע צריך היה סיברט לשמוראת התכנית בסוד, אם אביו סיפר לו עליה, רק כדי שהדבר יופץ וידונו בו? לאהיתה זאת הפעם הראשונה שיצחק נהג כך. ומה ענה אלישע? כקודם, במכתבו מןהעיר: “לא, אינני מעוניין לשכוח את כל מה שלמדתי ולהיות אין ואפס!” אמוהביאה נימוקים טובים, אבל אלישע דחה אותם, והודיע כי יש לו תכנית אחרת. מחשבותיו של לב צעיר עמוקות מני־ים. ייתכן שאלישע חשב כי אחרי המקריםהאחרונים לא יוכל לחיות בשכנותה של ברברה. איש אינו יכול לדעת זאת. לאמואמר, כי בעיר הוא יכול להשיג משרה טובה יותר מזאת שהיתה לו, והוא יוכללהיות מזכיר השופט או לעבוד אצל יועץ־המחוז; יש להתקדם שלב אחרי שלב. כעבורשנים אחדות אולי ימונה לראש־כפר או למשגיח מגדלור או לפקיד מכס. לאדם משכיליש אפשרויות רבות. לבה של אינגיר נמשך אחרי דעת הבן. היא לא היתה בטוחה לגמריבעצמה, והעולם עדיין עלול לצוד אותה ברשתו. אמנם, בחורף הוסיפה לקרוא בספרהתפילות שקיבלה כמתנת פרידה ממנהל המוסד בטרונדהיים. אבל עכשיו?… האםייתכן שאלישע יהיה באחד הימים ראש־כפר? “ודאי”, ענה אלישע. “האם ראש־הכפר האירדל לא היה בזמנו פקיד פשוט?” תקוות גדולות! האם היתה מוכנה ליעץ לבנה כי יתמיד בתכניתו. מה יעשה איש כזה בישימון? ומדוע אלישע מתאמץ כל־כך בעבודתו? אלוהים יודע. ייתכןשהיתה לאלישע כוונה נסתרת. מלבד זאת, היתה גם בו טיפה של גאוות־איכרים, והוא לא רצה להיות בין הנחשלים. חוץ מזה, מוטב שישררו יחסים טובים בינוובין אביו, כאשר יחליט לעזוב את סילאנרה. האמת ניתנת להיאמר: בעיר היו לוחובות שונים, קטנים, וכדאי היה לשלמם בבת־אחת: דבר זה יגדיל את האשראישיינתן לו. לא היה זה עניין של שטר בן מאה כתר, אלא בעיה חשובהביותר. אלישע לא היה טיפש – רחוק היה מזה. על־פי דרכו הוא היהערמומי. הוא ידע כי אביו נמצא בבית ומשקיף מבעד לחלון. ואם אלישע יעבודעכשיו ביתר־חריצות, ייתכן שתצמח לו מכך טובת־הנאה, בלי שייגרם כל נזקלמישהו אחר. היה באלישע משהו עדין, סתום. הוא לא היה רע, אבל משהו נפגםבאופיו. ייתכן שהדבר נגרם בשל העובדה כי באחרונה לא היתה יד חזקה שתכוון אתצעדיו. ומה יכלה האם לעשות למענו כעת? רק לעזור לו. היא יכלה להתרשםמתקוותיו של הבן ולהגן עליהן מפני סכנה הצפויה להן מן האב – זאת מה שיכלהלעשות. סרבנותה הרגיזה את יצחק. לדעתו, התכנית לרכוש לאלישע אתברידאבליק, לא היתה רעה כלל. היום, בשובו הביתה, עצר כדי להעיף מבט שלמומחה על הנחלה העזובה: ידיים מאומנות יוכלו לעשות דבר־מה. “מדוע שלא אנסה את הדבר?” שאל את אינגיר. “אני אוהב את אלישע, ואני רוצה לעזור לו בכך”. “אהה, אם אתה באמת אוהב אותו, אל תזכיר לו את ברידאבליק”, ענתה. “כך?” “המחשבות שלו עמוקות ממחשבותינו”. יצחק לא היה בטוח בעצמו ועל כן לא עמד על דעתו. אבל לאחר שהציע את תכניתו בגלוי, שוב איננו יכול לסגת ממנה. “הוא יעשה את אשר אומר לו!” קרא יצחק פתאום. קולו היה רםומאיים, כדי שאינגיר תדע. “כן, את תראי. ולא אוסיף שום דבר. יש שם בניין שלבית־הספר, והאחוזה נמצאת באמצע הדרך בינינו ובין הכפר. מה הן המחשבותהעמוקות שלו? עם בן כזה הייתי גווע ברעב – האם זה הטוב שבכך? ועכשיו אשאלאותך: איך ייתכן שבני, בשר מבשרי ודם מדמי – ימרוד בי?” יצחק השתתק. הוא הרגיש, כנראה, כי ככל שירבה לדבר – כךיורע המצב. הוא התכוון לפשוט את בגדי החג שבהם נסע אל הכפר. לפתע התחרטונשאר בהם. מה היתה כוונתו בכך? “את צריכה לדבר עם אלישע”, אמר. אינגיר השיבה: “מוטב שתדבר אתו אתה. הוא לא ישמע בקולי”. טוב מאוד. יצחק הוא ראש המשפחה. אלישע לא יעז לסרב. אבלמפני החשש שמא תהיה ידו על התחתונה, התחמק יצחק. ואמר: “ודאי, אני אדבראתו. אבל אני טרוד בעניינים רבים. וכעת עלי לטפל בדבר אחר”. “כך”, אמרה אינגיר. יצחק יצא שוב את הבית. הוא הלך עד גבול האחוזה. הוא הוגהבדבר־מה סודי, והוא מבקש להתבודד. וזה הדבר: הוא חזר מהכפר ועמו חדשהשלישית, חשובה משתי הקודמות. הוא החביא אותה ביער. שם היא עמדה, עטופהבשקים ונייר. הוא הסיר את העטיפה – והנה, מכונה גדולה. היא צבועה אדוםוכחול, ויש בה הרבה גלגלים, זיזים, שיניים וסלילים – מכונת קצירה. מובןשהסוס החדש לא היה מובל הביתה דווקא היום, אלמלא היה זה נחוץ בגללהמקצרה. יצחק ניסה להיזכר בכל הוראות השימוש, שאותן קרא הסוחרבאוזניו. הוא חיזק בורג, הזיז יתד, טיפטף שמן על כל החלקים, ושוב התבונןבמכונה. עוד לא היה רגע כזה בחיי יצחק: לאחוז בעט ולחתום על תעודה – מובן, גם זהו דבר מסוכן וקשה. וכך גם המקצרה החדשה, שיש בה סכינים רבות, וכל סכיןנאחזת בסכין סמוכה. גם המשור הגדול שבמנסרה, המדייק כחוט השערה, הוא מכשירטוב ויפה – אבל המקצרה היא ממש קן עורבים עשוי מענפי ברזל. מכונת התפירה שלאינגיר לא היתה אלא צעצוע בהשוואה למקצרה! יצחק רתם את עצמו אל המכונה. זה היה הרגע הגדול. ובגלל זה העדיף להתבודד עם המכונה, ולמלא את מקום הסוס. מה יקרה – למשל – אם המכונה לא הורכבה כראוי, ולא תקצור, אלא תתפוצץ בקול רעש אדיר? אבל הדבר לא קרה. המכונה קצרה את העשב. עובדה! יצחק התעכב שם שעות אחדות, שקוע בחקירה ובאימון. השמש החלה לשקוע. הוא שוב ניסה לקצור – והמכונה פעלה. לפנות ערב, כאשר יצאו שני האחים אל השדה כדי לקצור ליוםהמחרת, אמר להם יצחק: “הערב תלו את המגלים על הקיר. אתם יכולים לקחת אתהסוס החדש ולבוא אתו אל היער”. יצחק לא נכנס פנימה כדי לאכול, אף שהאחרים כילו כבר ארוחתם, אלא פנה אל המקום שממנו בא. “לרתום את העגלה?” קרא סיברט. “לא”, השיב האב והמשיך ללכת. הוא צעד בצעדים נמרצים, מלא גאווה; אילו הלך כך לקראתהמוות, היה נחשב ודאי לאיש אמיץ ביותר, כי לא היה בידו דבר להגן בו עלעצמו. הנערים הלכו אחריו. הם ראו את המכונה וקפאו במקומותיהם. זאת היתה המקצרה הראשונה בחבל ארץ נידח זה, וגם הראשונה שנראתה בכפר – מכונה גדולה, צבועה באדום ובכחול – ממש תאווה לעיניים! האב קראבשוויון־נפש, כאילו מדובר על מעשה רגיל: “בואו הנה, רתמו את הסוס אלהמכונה”. הבנים רתמו. האב הפעיל את המכונה. העשב נקצר. הבנים הלכו מאחורין, בלימגלים, בלי עבודה, וחייכו. האב עצר את הסוס, הסתכל אחורה ואמר: “הממ, העבודה אינה מושלמת”. הוא הבריג ברגים אחדים כדי להוריד את הסכינים. הואניסה שוב. הקצירה לא היתה ישרה. מלבן הסכינים היה חופשי מדי. האב והבניםהחליפו מלים אחדות. אלישע הוציא את הוראות־השימוש וקרא. “כתוב כאן, אבא, שתשב על המושב. אז המכונה תפעל טוב יותר”. “כך”, אמר האב. “אני יודע, למדתי את כל ההוראות” הואהתיישב ונסע הלאה. המכונה נעה בקו ישר. פתאום – כל הסכינים נעצרו. פרר! מהקרה? האב קפץ מעל מושבו ועכשיו לא היה עוד גאה ובטוח בעצמו; הוא הביטבמכונה מתוך דאגה. גם הבנים הביטו בה. משהו אינו כתיקונו. אלישע עיין בדףההוראות. “הנה בורג קטן!” אמר סיברט והרים אותו מהארץ. “זהו זה; טוב שמצאת אותו”, אמר האב, כאילו זה הדבר הדרושלו כדי לתקן את המכונה. אבל הם לא יכלו למצוא את מקום ההברגה. “איפה, לעזאזל הנקב של הבורג הזה?” “הנה”, אמר אלישע והצביע על המקום. אלישע הרגיש כאילו עלה לגדולה. כולם ראו כי הוא מסוגללפענח את מסתרי הוראות־השימוש. הוא הצביע שוב על הנקב ואמר: “לפי שרטוטחלקי המכונה, הבורג צריך להיות כאן”. “כן, זה מקומו, הרי כאן הברגתי אותו”. וכדי להדגיש כי הואבקיא במכונה, ציווה על סיברט שיחפש מסביב. “עוד בורג אחד כזה צריך להיותכאן”, אמר מתוך חשיבות רבה, כאילו הוא זוכר בעל פה את כל חלקי המכונה. “אתהלא מוצא? זאת אומרת שהוא במקום”. האב התכוון להמשיך. “טעות!” קרא אלישע. הוא החזיק בידו את דף ההוראות, ולא היה אפשר לזלזל בו. “הקפיץ הזה צריך להיות מופנה כלפי חוץ”. “באמת?” שאל האב. “כן”. והוא מופנה כלפי מטה. זה קפיץ פלדה שצריך להיותמופנה החוצה, כי אחרת הבורג ההוא יפול שוב, והסכינים יפסיקו לפעול. כל זהמופיע כאן בשרטוט". “אין לי כאן משקפיים, ולכן אני לא מסוגל לראות טוב אתהשרטוט”, אמר האב בשפה רפה. “הנה, אתה רואה יותר טוב, הכנס את הבורג כמושצריך. אם זה לא היה כל־כך רחוק, הייתי הולך ומביא את המשקפיים”. הכול סודר, והאב עלה שוב על המושב. אלישע קרא אחריו: “אתה צריך לנסוע יותר מהר! הסכינים עובדות יותר טוב ככה. זה כתוב פה!” יצחק נסע והכול התנהל כשורה. המכונה פועלת, ואחריה נשארתרצועה רחבה של חציר קצור; הוא מסודר היטב ומוכן לאסיף. כעת ראו את יצחק מןהבית, וכל הנשים יצאו לקראתו. אינגיר נשאה את רבקה הקטנה בזרועותיה, אם כירבקה מסוגלת זה מכבר ללכת בכוחות עצמה. הן באו, ארבע נשים, נחפזות, עיניהןפקוחות לרווחה, משתוממות מול המכונה הנפלאה, מקיפות אותה. הו, יצחק היהאדיר בעיני עצמו ולבו היה מלא גאווה! הוא יושב על המכונה שלו, לבוש בגדיחג, ולראשו כובע! אמנם הוא מזיע כולו, אבל הוא נוסע, קוצר, עובר על פניהנשים המוכות תימהון. הן אינן תופסות את הדבר. והמכונה קוצרת! יצחק עצר את המכונה. הוא השתוקק לשמוע את אשר יאמרו הנשים. הן מתלחשות, אינן רוצות להפריע לו בשעה שהוא עושה את עבודתו. אבל הן מדברותביניהן, ויצחק יכול לשמוע. והוא מחזק את לבן בדברים: “כן, עכשיו אני קוצראת החלקה הזאת ומחר תוכלו לאסוף את החציר”. “האם אין לך פנאי לבוא ולאכול משהו?” שואלת אינגיר הנדהמת. “לא, אני עסוק בדברים אחרים”. הוא שימן שוב את המכונה והסביר לכולם כי זהו עניין מדעי ממש, וחזר לקצור. הנשים נכנסו הביתה. יצחק מאושר! אנשי סילאנרה מאושרים! יצחק היה בטוח כי השכנים יבואו בקרוב כדי לראות את הדבר; אכסל שטרים היה מעוניין ביותר. ייתכן שהוא יבוא מחר. אבל ברידי מברידאבליק – זה מסוגל לבוא עוד הלילה. יצחק היה מוכן להסביר להם את עניין המקצרהולהראות להם כיצד היא עובדת. הוא יראה להם כי במגל אי־אפשר, בשום פניםואופן, לקצור בצורה ישרה וחלקה כזאת. אבל המחיר של המכונה הזאת, הצבועהבאדום ובכחול – זה דבר שאין לו שיעור! כאשר עצר את המכונה בפעם השלישית, כדי לשמן אותה, נשרוהמשקפיים מכיסו – והדבר קרה לעיני בניו! האם יד אלוהים עשתה זאת, כהתראהמשמים, לבל יתגאה יתר על המידה? הרי קודם לכן הרכיב את משקפיו ועייןבהוראות־השימוש, אבל לא הבין אותן. עזרתו של אלישע היתה נחוצה. כן, אלוהיםאדירים, יש ערך להשכלה! וכדי להשפיל את עצמו, הוא מוותר על רצונו להפוך אתאלישע לאיכר, הוא לא ידבר עוד על כך. עניין המשקפיים לא השפיע על הבנים. סיברט לא יכול היהלהתאפק. לא, הוא לא היה מסוגל לכך. הוא משך בשרוולו של אלישע ואמר: “בואנלך הביתה ונשרוף את המגלים. אבא יקצור במקומנו”. ההלצה באה במועד. ספר שני א סילאנרה כבר איננה פינה נידחת ובלתי־מיושבת: חיים במקוםשבעה אנשים – מבוגרים וצעירים. אבל בתקופת הקציר הקצרה, באו אל המקוםאורחים שונים, אשר רצו לראות את המקצרה. ברידי היה, כמובן, המבקר הראשון. אבל באו גם אכסל שטרים ושכנים אחרים מן האחוזות הרחוקות יותר, ואף כאלההגרים ליד הכפר. ומעבר להרים באה אוולינה: אי־אפשר היה שהיא תיעדר. גם הפעם הביאה אוולינה חדשות מכפרה. מעולם לא באה בלישיהיו סיפורים בפיה. אחרי שסוכמו כל החשבונות, התברר כי סיברט הזקן לאהשאיר אחריו כל רכוש. מאומה! אוולינה קפצה את פיה והעבירה את מבטה על היושבים. האם אףאחד לא נאנח בחדר? האם התקרה לא מתמוטטת? אלישע חייך. “איך זה ייתכן? האםלא נקראת על שמו של הדוד סיברט?” שאלה אוולינה. סיברט ענה: “כן, אבל אני הקדשתי לך את כל הירושה שנשארה אחריו”. “כמה זה?” “בין חמשת אלפים לעשרת אלפים”. “כתרים?” שאל אלישע כשהוא מחקה את קול אחיו. אוולינה אמרה כי אין השעה מתאימה להתבדחות. אהה, רימואותה! הרי היא אימצה את כל כוחה כדי להזיל דמעות על קברו של סיברט הזקן. האם סיברט בעצמו לא ידע את מצב הדברים, כאשר ציווה שייכתב: “סכום כזה וכזהלאוולינה – משענת לעת זקנה?” ומה יהיה עכשיו על המשענת הזאת? היא הפכה לקנהרצוץ! אוולינה המסכנה! ראוי היה שתזכה בירושה קטנה: זאת יכלהלהיות נקודת־אור בודדה בחייה האפלים. הגורל לא פינק אותה. היא יודעת להרע – זה נכון; היא רגילה לעשות את דרכה בחיים בעזרת מעשי־תרמית ורמאויות קטנות; היא ידעה להפיץ שמועות ולהכאיב לאחרים בלשונה החדה. אבל ירושה קטנה היתהמסייעת לה. כל חייה עבדה; ילדה בנים ולימדה אותם את המעט שידעה לעשות; חיזרה על הפתחים למענם; ייתכן שאף שלחה ידה בגניבה; אבל היא דאגה ללחמם, ככל שיכלה לעשות אם במצב עלוב כזה. כשרונותיה לא נפלו מאלה של אנשי־מזימותאחרים; היא עבדה וטרחה לעצמה ולביתה, כיוונה את מעשיה לפי ההווה, והשיגה פהחריץ־גבינה ושם קצת צמר. היא חיתה על לשונה החדה ועליה תמות. אוולינה – ייתכן שסיברט הזקן נזכר בימים שבהם היתה צעירה, סמוקת־לחיים, נאה. אבלעכשיו היא זקנה, מכוערת, סמל החורבן – טוב לה המוות על־פני החיים. היכןיקברו אותה? אין לה קבר־משפחה, ובוודאי יטמינו אותה באחד מבתי־הקברות, ביןעצמות זרות לחלוטין. זה יהיה סופה. אוולינה נולדה ומתה… גם היא היתהצעירה פעם… לזכות בירושה עכשיו, בערוב ימיה? כן, נקודת־אור יחידה – וידיההיגעות היו יכולות לנוח: גמול מאוחר, שהגורל שלח לה, משום שחיזרה על הפתחיםלמען ילדיה, אולי אף גנבה למענם, אבל תמיד הביאה להם לחם. לרגע אחד – ושובשררה סביבה אפילה, ועיניה משוטטות סביב, ידיה מחפשות וממששות: “כמה ישכאן?” היתה אומרת. “מה, זה הכול?” היתה אומרת. והצדק היה אִתה. היא היתה אםוידעה להעריך את החיים – היא היתה ראויה לגמול רב. ועכשיו אבדה כל תקווה. אלישע עבר על החשבונות של סיברטהזקן; הם היו מסובכים במקצת. אבל האחוזה והפרה, זכיון־הדיג והשטרות הספיקורק לכיסוי ההוצאות. על מצב דברים זה, שלא היה רע לחלוטין, יש להודות במקצתלאוולינה. היא התעניינה רק בדבר אחד: שיישאר לה משהו מן הירושה, ולכןהבהירה עניינים אחדים, שהיו ידועים לה – המעורבת עם הבריות או ענייניםשמבקר החשבונות התעלם מהם כדי לא להביך תושבים נכבדים בכפר. המכשפה הזאת, אוולינה! היא לא האשימה את סיברט הזקן. אין ספק שהוא התכוון לדבריו ובוודאינשאר אחריו עושר רב; אולם שני הפקידים שעליהם הוטל העניין גזלו ממנה. “אבלביום מן הימים יגיע גם הדבר הזה לאוזני היודע־כול!” אמרה באיום. היא לא ראתה כל צד מגוחך בזה ששמה הוזכר בצוואה; היה בזה כבוד מסוים: אף אחד מקרוביה לא הוזכר שם. אנשי סילאנרה קיבלו את הדבר בשוויון־נפש. הם הרי לא הופתעו מכך במיוחד. אבל אינגיר לא יכלה להבין את העניין: “הדוד סיברט, שהיה עשיר כל־כך במשך כל ימיו!” אמרה. “הוא יכול היה לעמוד לפני כיסא־הכבוד כעשיר מופלג, אבל הם שדדו את רכושו”, אמרה אוולינה. יצחק התכונן לצאת אל השדה, ואוולינה אמרה: “חבל, יצחק, שאתה צריך ללכת. כך לא אראה את מכונת הקצירה שלך. הרי יש לך מקצרה, לא?” “יש”. “כך. וכולם אומרים שהיא קוצרת יותר ממאה מגלים. מה לא תוכללהשיג, יצחק, בכספך הרב! הכומר שלנו קנה מחרשה עם שני יצולים, אבל מהוהכומר שלנו לעומתך?” יצחק יצא. בשעת־הצהריים תהיה מכירה פומבית בברידאבליק, והוא הולך לשם. הוא יגיע בדיוק בזמן. יצחק לא חשב לקנות את האחוזה, אבל היתה זאת המכירה הפומבית הראשונה בסביבה, והיה זה מוזר שלא יילך. כאשר עבר ליד נווה־הירח ראה את ברברה. הוא חשב לברך אותהלשלום ולהמשיך בדרכו, אבל ברברה קראה לו ושאלה אותו אם הוא יורדלמטה. “כן”, ענה ורצה להמשיך בדרכו. בית־הולדתה של ברברה הועמד למכירה, ועל־כן העדיף לקצר. “האם אתה הולך למכירה הפומבית?” שאלה. “למכירה הפומבית? אני רק יורד למטה. איפה אכסל?” “אכסל, אין לי מושג. הוא הלך למכירה הפומבית. גם הוא רוצה, ככל האחרים, לזכות במציאות”. ברברה כרעה ללדת, ולשונה היתה כה חריפה, המטורפת! המכירה התחילה כבר. יצחק שמע את ההכרזות של ראש־הכפר וראהאת הקהל הרב. כאשר התקרב למקום, הסתבר לו כי איננו מכיר את כל האנשים. היושם זרים, וברידי רץ ביניהם, לבוש במיטב בגדיו, פיטפט אתם וחייךאליהם. “שלום, יצחק! הנה, גם אתה כיבדת אותי ובאת למכירה הפומבית. תודה לך! היינו שכנים במשך שנים רבות כל־כך, ואף פעם לא רבנו”. ברידי התרגשמאוד. הרגשתו של אדם, הנוטש מקום שבו שהה ואותו אהב, היא ודאי מוזרה ביותר. אבל אם כך רצה הגורל – אין מה לעשות כנגדו. “אולי מעכשיו יהיה לך טוב יותר”, ניחם אותו יצחק. “כן, למעשה גם אני חושב כך”, ענה ברידי, “אני לא מצטער, בכלל לא! לא הצלחתי באחוזה הזאת, ומעכשיו יהיה לי טוב יותר. הילדים גדליםועוזבים את הבית – אמנם, אשתי עומדת לחבק עכשיו תינוק נוסף, אבל, בכלזאת.’” – ולפתע אמר ברידי: “התפטרתי מהטלגרף”. “מה?” שאל יצחק. “התפטרתי מהטלגרף”. “התפטרת מהטלגרף?” “כן, החל מראש־השנה. מה אני צריך את הצרה הזאת? נניח שישלי משׂרה, שאני עובד כרכב אצל ראש־הכפר או אצל הכומר, והנה, אני צריךלהשגיח על הטלגרף. לא, זה לא ייתכן. הדבר מתאים לאדם שיש לו פנאי רב. לרוץלאורך הקו, לטפס על הרים ועל גבעות תמורת שכר נמוך או בלי כל שכר – כל אלהאינם דברים שמתאימים לברידי! חוץ מזה, שוב רבתי עם הממונה עלי”. ראש־הכפר חזר מפעם בפעם על המחירים המוצעים בעד האחוזה, וכיוון שהם כבר עברו את הסכום שבו הוערך שווי הנכס, לא עלו עכשיו התוספותעל חמישה או עשרה כתר. “העבודה. רגע, נדמה לי שאכסל מציע עכשיו מחיר!” קרא ברידי ומיהר לגשת אליו, מלא סקרנות. “אתה רוצה לקנות את האחוזה שלי? האם אתה לא מסתפק במה שיש לך?” “אני מציע את המחיר בשמו של קונה אחר”, אמר אכסל כאילו רצה להתחמק מתשובה. “מילא, לא אכפת לי. לא התכוונתי לזה”. ראש־הכפר הניף את פטישו; הוצע מחיר חדש – תוספת של מאה כתר. איש אינו מוסיף על כך. מי הציע? אכסל שטרים בשם איש אחר. ראש־הכפר רשם את הפרוטוקול: “אכסל שטרים בתור בא־כוח”. “בשביל מי קנית?” שאל ברידי. “אמנם, זה לא אכפת לי, אבל, בכל זאת…” אדונים אחדים, שישבו ליד ראש־הכפר, הנידו בראשיהם, היו אלהבא־כוח הבנק, החנווני ועוזרו. אירע משהו – אין די בסכום המוצע כדי לכסות אתהמגיע לנושים. הם קראו לברידי, והוא ניגש אליהם, הרכין את ראשו, חסר־דאגה. “מי היה מאמין כי האחוזה לא תכניס יותר מזה?” אמר. לפתע הודיע בקול רם לכלהאנשים: “מכיוון שהמכירה הפומבית הסתיימה, ומכיוון שהטרחנו לכאן אתראש־הכפר, אמכור כל מה שיש לי כאן: העגלה, הבהמות, קלשון, משחזה – אין ליעוד צורך בדברים האלה. אמכור את כולם”. הוצעו מחירים שונים. אשתו של ברידי, אשר למרות שעמדה ללדת, התהלכה במהירות בין האנשים, התחילה למכור קפה ליד השולחן. מלאכה זו שיעשעהאותה, כאשר ברידי ביקש לשתות קפה, התבדחה ותבעה גם ממנו תשלום. ברידי באמתהוציא את ארנקו ושילם. “שימו לב לאשה זאת”, אמר לקהל, “היא מבינהעניין”. העגלה לא היתה שווה הרבה. היא עמדה זמן רב מדי בחוץ; לבסוףהציע אכסל עוד חמישה כתר, וזכה גם בעגלה. אכסל לא הוסיף לקנות, אבל כולםהשתוממו על מה שכבר קנה אדם זה, הזהיר כל־כך בכספו. הגיע תורם של בעלי־החיים. מדוע החזיק אותם ברידי, למרותשאין לו שדות מרעה? לא היו לו פרות. הוא הביא למקום, לפני זמן רב, שתיעזים, ועתה היו לו ארבע. חוץ מזה היו לו שש כבשים. סוס לא היה לו. יצחק קנה כבשה אחת, בעלת אוזניים שטוחות. כאשר ילדיו שלברידי הוציאו את הכבשה הזאת מן הדיר, הציע מחיר. דבר זה עורר תשומת־לב: הרייצחק מסילאנרה הוא אדם עשיר, ולשם מה נחוצה לו כבשה נוספת? אשתו של ברידי הפסיקה לרגע את מכירת הקפה ואמרה: “כדאי לךמאוד לקנות את הכבשה הזאת, יצחק. היא אמנם זקנה, אבל כל שנה היא ממליטהשניים או שלושה טלאים”. “אני יודע”, אמר יצחק והביט ישר בעיניה, “אני מכיר את הכבשה הזאת”. הוא הלך הביתה יחד עם אכסל שטרים והכבשה אחריו. אכסל שתקונראה היה כי משהו מטריד אותו. אבל יצחק חשב כי אין לאכסל כל סיבה להיותשרוי בצער. אחוזתו במצב טוב, הוא אסף כבר את רוב התבואה, והוא מוכן לבנותאת הבית. מצבו של אכסל שטרים היה טוב – התפתחות אטית במקצת, אבל בטוחה. ועכשיו הוא קנה גם סוס. “קנית את אחוזת ברידי”, אמר יצחק, “אתה מתכוון לעבוד שם?” “לא, אני לא אעבוד שם. קניתי אותה בשביל איש אחר”. “כך”. “מה דעתך? שילמתי יותר מדי?” “לא. האדמה שם טובה, אם ייבשו את הביצות”. “קניתי את האחוזה בשביל אחי שבהלגולנד”. “כך”. “אבל היה בדעתי להתחלף אתו”. “אתה רוצה להתחלף אתו?” “במקרה שברברה תעדיף לגור למטה”. הם הלכו במשך זמן רב בדומיה. אכסל אמר: “מציעים לי שאקבל את ההשגחה על הטלגרף”. “על הטלגרף? כך. שמעתי שברידי התפטר”. “מ”, אמר אכסל בחיוך, “אבל הדבר לא היה ממש כך. אותו את ברידי, פיטרו”. “זה נכון”, אמר יצחק, כמבקש ללמד זכות על ברידי, “ההשגחה על הטלגרף תובעת זמן רב”. “אם לא ישתפר עד ראש השנה”, אמר אכסל, “יפטרו אותו”. “כך”. “אתה חושב שאני צריך לקבל את המשׂרה?” יצחק הירהר שעה ארוכה ואז השיב: “כן, כן, הדבר מכניס כסף, אבל…” “הם יגדילו את המשכורת”. “בכמה?” “פי שניים”, “פי שניים? אם כך, אני חושב שכדאי לך לעיין בדבר”. “אבל הקו ארוך. לא, אני לא יודע מה לעשות. מכל מקום, אי־אפשר להרוויח עכשיו מהיער, כמו שהיה כאשר הגעת הנה, ואני צריך להשיגכלי־עבודה שונים – יש לי פחות מדי. אני זקוק תמיד לכסף מזומן, ואני עדייןלא יכול למכור פרה או כבשים. חשבתי, שכדאי לי לעבוד שנה אחתבטלגרף…” איש מבין השניים לא העלה בדעתו כי ברידי ישתפר והמשרה תישאר בידיו. כאשר הגיעו ל“נווה־הירח” פגשו את אוולינה, שהלכה לעברהבית. כן, היא היתה אשה משונה, שמנה וזקנה, שזחלה ממקום למקום, תמיד קדימה, אף שהיתה כבר למעלה מבת שבעים. היא כבר ישבה בבית החימר, אבל כאשר ראתה את האנשים, רצה אליהם. “שלום לך, אכסל! אתה חוזר מהמכירה הפומבית?” שאלה. “אניבטוחה שאתה לא מתנגד לכך שבאתי לראות את ברברה. ואתה בונה בית? אתה מתקדםמיום ליום. קנית כבשה, יצחק?” “כן”, ענה יצחק. “אולי את מכירה אותה?” “אם אני מכירה אותה? לא”. “הסתכלי: זוהי הכבשה שטוחת־האוזניים”. “שטוחת־אוזניים? מה פשר הדבר? ואפילו אם כן… מה רציתילהגיד? מי קנה את האחוזה של ברידי? אמרתי עכשיו לברברה: מעניין מי יהיהשכנך מעכשיו. כך אמרתי לה. וברברה המסכנת יושבת ובוכה. זה מובן. ראיתי בימיחיי הרבה כבשים שטוחות־אוזניים. וזה נכון, יצחק, המכונה שלך היא מעללתפיסתן של עיני הזקנות. כמה עלתה – מוטב שלא אשאל, כי לא אוכל לספורמספרים גבוהים כאלה. אם ראית אותה, אכסל, אתה יודע למה אני מתכוונת. היהנדמה לי שאני רואה את אליהו ברכב האש שלו…” לאחר שהחציר נאסף אל הממגורה, החל אלישע להתכונן לנסיעתו. הוא כתב אל המהנדס כי הוא מוכן לשוב, וקיבל תשובה מתמיהה: התקופה קשהוהדברים השתנו. המהנדס איננו מסוגל להחזיק פקיד, והוא כותב הכולבמו־ידיו. עסק ביש! אולם, למען האמת, לשם מה זקוק מהנדס המחוזלמזכיר? כאשר לקח את אלישע אליו, רצה להיראות כבעל השפעה ונכסים, ותמורתהלבשה ומזון קיבל ממנו עזרה במשרדו. אבל עכשיו, כשהנער גדל, זה היה ענייןאחר. “אבל”, כתב המהנדס, “אם תחזור עכשיו, אעשה כל שבידי כדילמצוא לך משרה במשרד אחר, אף שזה קשה למדי. הצעירים הבוחרים בפרנסה זאתרבים למדי. שלום וברכה”. מכל מקום, אלישע יחזור העירה. האם ייתכן אחרת? הן הוא רוצהלסלול את דרכו בחיים. אלישע לא אמר לבני משפחתו שום דבר על השינוי במצב. אבל הוא היה מדוכדך. החיים בסילאנרה השפיעו עליו. היו אלה חיים פשוטים, ללאתפארת, אבל מלאי שקט מדהים – כחיי חלום. הוא לא היה צריך להיראות בפני אישולא היה עליו להסתכל במראה. חיי העיר עוררו בו אי נחת. הוא היה מעודן יותרמן האחרים באחוזה, אבל חלש מהם. למעשה, הוא היה זר בכל מקום. לא היה כל רעבכך, שהשתמש שוב בשרכים כדי לבשם את גופו. אבל מהי הסיבה לכך שאיש כמוהו, בן איכרים, השומע את אמו ואת הנערות החולבות את הפרות, מגיע לידי מחשבהכזאת: הן חולבות. הקשב: הצליל נפלא. הוא דומה לזמר שהורכב מצלילים בודדים. אין שום דמיון בין צליל זה ובין קול החצוצרה ונגינת חברי חיל־הישע או צפירתהאניה. החלב זורם לתוך הדלי… בסילאנרה לא היה נהוג להפגין רגשות, ואלישע חשש מן הפרידה. הוא היה מוכן לדרך. שוב ניתן לו גליל־בד ללבנים, והאב הפריש סכום כסף אשריינתן לאלישע כאשר יעזוב את הבית. כסף – האם יצחק מוכן לוותר על כספו? אינגיר רמזה כי זוהי הפעם האחרונה; אלישע יתקדם תכף־ומיד וידאגלעצמו. “כך”, אמר יצחק. היה זה מעמד חגיגי. שקט שרר בבית; כל אחד קיבל ביצה שלוקהוסיברט עמד בחוץ, מוכן לשאת את חפציו של אלישע, אשר החל להיפרד מבניביתו. תחילה נפרד מליאופולדינה. היא אמרה לו: “דרך צלחה”, בחןרב. המשרתת יאנסינה, שעסקה בסריקת צמר, השיבה על ברכתו; אבל מבטן שלהצעירות הרגיז אותו, וזאת אך ורק משום שעיניו היו אדומות. הוא הושיט את ידולאמו, אשר פרצה בבכי ולא שמה לב, כי הדבר איננו לרוחו. “אלוהים ישמורעליך!” אמרה מתוך בכי. גרועה מכול היתה, בלי ספק, הפרידה מהאב. מאלף סיבות: הוא היה עייף כל־כך ונאמן עד בלי גבול; הוא נשא את הבנים בזרועותיו, סיפרלהם על שחפים ועל עופות ועל חיות. זה לא היה מזמן, רק לפני שניםאחדות… האב עמד ליד החלון. לפתע הסב את פניו, לחץ את יד בנו ואמר, בקול רם, מתוך צער: “כן, כן, שלום לך! הנה, אני רואה שהסוס החדש יצאהחוצה”, והוא מיהר אל הסוס. אבל קודם לכן התגנב לשם ופתח בעצמו את דלתהאורווה, וסיברט ידע זאת היטב. הוא עמד בחוץ וליווה את אביו בחייך. מכלמקום, הסוס לא גרם כל נזק. אלישע היה מוכן. אמו הלכה אחריו, עמדה בפתח, בכתה ואמרה: “אלוהים ישמורעליך!” היא הניחה משהו בידו ואמרה: “קח את זה, ואל תודה לו. הוא לא אוהבזאת. ואל תשכח לכתוב לעתים קרובות”. מאתיים כתר. אלישע הביט על סביביו. האב השתדל לתקוע יתד באדמה כדי לקשור את הסוס, והדבר לא עלה בידו, אף שהיתה זאת אדמת מרעה רכה. האחים הלכו במהירות והגיעו עד “נווה־הירח”. ברברה עמדהבפתח הבית והזמינה אותם פנימה. “האם אתה הולך שוב, אלישע? אם כך, אתה חייבלהיכנס ולשתות ספל קפה”. הם נכנסו פנימה. אלישע כבר לא היה מאוהב בה. לא היה בדעתולקפוץ מהחלון או לשתות רעל, לא ולא. הוא הניח את מעילו על ברכיו ודאג לכךשהתווית המוכספת תיחשף. אחר־כך העביר את מטפחת־האף על שערותיו והעיר הערהדקה ביותר: “מזג־האוויר היום ממש קלאסי!” ברברה לא נבוכה. היא השתעשעה בטבעת־הכסף שעל ידה האחתובטבעת הזהב שעל ידה השניה – אכן, היא קיבלה לבסוף גם טבעת זהב. היא לובשתסינר, המכסה את גופה מן הצוואר עד הרגליים, ולפיכך כרסה אינה בולטתלעיניים, כמו אצל נשים הרות אחרות. בעוד האורחים שותים קפה, מתעסקת ברברהבתפירה, ולאחר מכן היא מחברת לצווארון פס תחרה. הביקור לא הביך את ברברהוהיה זה דבר טוב; הכול שב ונעשה טבעי ואלישע יכול היה להפליג בדבריםולשבות־לב. “איפה אכסל?” שואל סיברט. “איפה הוא? כאן בסביבה”, ענתה ברברה והזדקפה. “אם כן, לא תחזור הנה לעולם?” שאלה את אלישע. “ספק רב אם זה יהיה כך”, השיב. “זה לא מקום מתאים למי שהתרגל לחיי העיר. הייתי שמחה אילו יכולתי לנסוע אתך”. “הו, את הרי לא מתכוונת לכך”. “לא מתכוונת לכך? אני ראיתי את החיים בעיר ואני יודעת מהוהמצב בכפר. הייתי בערים גדולות מאלה שאתה היית בהן ולכן ברור שאינני מרוצהכאן”. “ודאי, לא לכך התכוונתי. הרי את היית אפילו בברגן” ענה. הו, ברברה היתה שחצנית! “נכון. ואם לא היו לי עיתונים, הייתי בורחת מכאן”, אמרה ברברה. “אבל חשבתי – אכסל, וכל הדברים האחרים כאן”. “אהה, אכסל – אני לא שמה לב אליו. ואתה, האם אין מי שמחכה לך בעיר?” אלישע היה מוכרח להתפאר קצת. הוא לא היה מסוגל לנהוג אחרת. הוא מיצמץ בעיניו, העביר את לשונו על שפתיו ורמז בגלוי כי ייתכן שמחכים לובעיר. ברור שהוא יכול היה לנצל את כל אלה לטובתו בצורה טובה יותר, אם סיברטלא היה נמצא במקום. הוא אמר: “הו, שטויות”. “כך”, אמרה, נעלבת. היא רתחה מזעם. “שטויות, אתה אומר! אכן, אתה לא יכול לצפות ליותר מזה ב’נווה־הירח’. אנחנו לא נפלאיםכמוך”. אבל אלישע חשב כי לא אכפת לו אם ברברה תלך לעזאזל. על פניה היו כתמים רבים, ואפילו הוא הבין היטב את מצבה. “אולי תנגני קצת?” שאל. “לא”, אמרה קצרות. “מה רציתי להגיד? האם אתה יכול, סיברט, לבוא הנה לימים אחדים ולעזור לאכסל בהקמת הבית החדש? אולי תוכל להישאר כאןמחר, כאשר תחזור מהכפר?” סיברט הירהר. “כן, אבל אין לי בגדי־עבודה”. “אגש הערב לסילאנרה ואביא את בגדיך הנה”. “טוב”, אמר סיברט, “אחשוב על כך”. ברברה אמרה: “אבל אתה צריך לעשות זאת! הקיץ עובר וצריךלהקים את הבית ולהעלות את הגג לפני הגשמים. אכסל רצה לבקש את עזרתך זהמכבר, אבל הוא לא מצא הזדמנות. כן, אתה חייב לעזור לנו”. וכך הוחלט. אולם אלישע נעלב. הוא הבין, כי ברברה נהגה בתבונה כאשרביקשה עזרה בשמה ובשם אכסל; אבל היא עשתה את הדבר בגלוי. היא עדיין לאבעלת־בית באחוזה, ולא עבר זמן רב מאז נישקה לו! האם אין לה שום בושהבענייני אהבה? הוא אמר פתאום: “אף־על־פי־כן, אחזור הנה ואהיה הסנדק בעת הצורך”. ברברה נתנה בו מבט זועם ואמרה: “סנדק? ואתה אומר שאחריםמדברים שטויות. חוץ מזה, תואיל לחכות עד שאודיע לך, כי נחוץ ליסנדק”. מה אלישע יכול היה לעשות, אם לא לחייך מתוך מבוכה ולחשוב על המרחקים? “תודה רבה על הקפה”, אמר סיברט. “כן, תודה על הקפה”, אמר גם אלישע. אבל הוא לא קם ולא השתחווה. לעזאזל! הרי כולה נוטפת ארס! “תראה לי”, אמרה ברברה, “אכן, גם למעיליהם של הפקידיםהבכירים, שאתם התגוררתי, הוצמדו תוויות מוכספות, אבל הרבה יותר גדולות”, אמרה. “ואתה, סיברט, תבוא לישון פה הלילה? אני אביא את בגדיך”. ובזה נפרדו. האחים הלכו לדרכם. ברברה יכולה, ככל שהדבר נוגע לאלישע, ללכת לעזאזל. וחוץ מזה, יש לו שני שטרי־כסף בכיסו! האחים נזהרו מאוד שלא לגעת בנושאים עדינים, כמו הפרידההמוזרה מן האב, הדמעות של האם. הם עקפו את ברידאבליק כדי שלא יעכבו אותםשם, ושוחחו על כך תוך כדי הליכה. כאשר אפשר היה כבר לראות את הכפר – מקוםשבו סיברט צריך להיפרד מאחיו – עלתה בהם התרגשות מיוחדת במינה. סיברט אמר: “ייתכן מאוד שעכשיו תורגש קצת בדידות בסילאנרה”. כאן התחיל אלישע לשרוק ולבחון את נעליו; הוא גילה כי קוץנתקע באצבעו. הוא התחיל לחפש בכיסיו – “את הניירות” כדבריו. איזוערמה! הדבר היה נגמר ברע, אלמלא הציל סיברט את המצב. “הנה זאת האחרונה!” – אמר, טפח על גב אחיו ורץ משם. היה זה פתרון מועיל. הם החליפו עוד דברי פרידה אחרים מרחוק, וכל אחד פנה לדרכו. יד הגורל או מקרה מוצלח? אלישע שב העירה, למרות הכול, אלמשרה שכבר לא חיכתה לו עוד, ואכסל שטרים השיג פועל. ב־21 באוגוסט החלולהקים את הבית, והגג הועלה כעבור עשרה ימים. לא היה זה בית מרווח ביותר, אבל היה זה בית־עץ, והמקום אשר שימש עד עכשיו דירה לבני־אדם נעשה רפתמצוינת. ב בשלושה בספטמבר נעלמה ברברה. כלומר, לא בדיוק נעלמה, אלא שאי־אפשר היה למצוא אותה בשום מקום בקרבת הבניינים. אכסל עבד בבית החדש: הוא קבע חלון ודלת, והיה שקועבמלאכתו. בצהריים, כאשר לא נקרא לארוחה, נכנס לבית החימר. לא היה שם איש. הוא חיפש ומצא משהו לאכול, ותוך כדי כך הביט סביבו: כל השמלות של ברברה היוכאן. זאת אומרת שהיא נמצאת בחוץ. הוא חזר אל עבודתו. כעבור זמן־מה הציץ שובלתוך הבית הישן: אין נפש־חיה. ודאי שכבה לה במקום כלשהו. הוא יצאלחפשה. “ברברה!” קרא. הוא חיפש סביב הבניינים. הוא ניגש אל השיחיםשבפאתי אדמתו, הוא חיפש במשך שעה תמימה, קרא לה – ואין עונה. לבסוף הוא מצאאותה הרחק מן האחוזה; היא שוכבת על הארץ, בין השיחים, המים שוטפים עלרגליה, שׂערה פרוע, רגליה יחפות והיא רטובה: בגדיה נוטפים מים. “כאן את שוכבת,” הוא אומר. “ומדוע לא ענית כשקראתי לך?” “לא יכולתי”, לחשה. קולה היה צרוד וכמעט שלא נשמע, “מה קרה, נפלת לתוך המים?” “כן, מעדתי”. “רע לך?” “כן. הדבר עבר”. “עבר?” שאל. “כן. ועכשיו אתה צריך לעזור לי לחזור הביתה”. “איפה –” “מה?” “איפה התינוק?” “התינוק היה מת”. “הוא היה מת?” “כן”. אכסל לא זז ממקומו. “איפה הוא?” “אתה לא צריך לדעת”, ענתה. “עזור לי ללכת הביתה. אוכל ללכת אם תתמוך בי”. אכסל הוביל אותה הביתה. מים ניגרו מבגדיה. “האם הוא היה מת?” שאל. “שמעת כבר”, ענתה. “איפה הוא?” “אתה רוצה להריח אותו? מצאת משהו לאכול, כשלא הייתי בבית?” “מה עשית בנחל?” “רציתי לקטוף ענפי ערוער”. “ערוער?” “כדי לנקות את דליי החלב”. “אבל הרי אין שם שום ערוער”, אמר. “חזור לעבודתך”, קראה ברברה בקוצר־רוח. “מה עשיתי ליד הנחל? רציתי לקושש נצרים למטאטא… האם אכלת? זאת השאלה ששאלתי”. “אכלתי?” חזר על השאלה. “האם רע לך מאוד?” “לא, לא”. “אקרא לרופא”. “רק נסה!” אמרה. היא קמה ממקומה כדי להחליף בגדים. “אתה לא מכיר דרך אחרת כדי לבזבז את כספך?” אכסל חזר אל עבודתו, אך לא הספיק לעשות הרבה. הוא דפקמסמרים והקציע קרשים אחדים, כדי שברברה תשמע את הרעש. לבסוף הוא קבע אתמסגרת החלון בקיר. לברברה לא היה תיאבון בערב; היא עבדה קצת, הלכה אל הרפתוחלבה את הפרות, ונזהרה יותר מן הרגיל כאשר היה עליה לעבור על המפתניםהגבוהים. כתמיד, גם הפעם שכבה לישון בממגורת השחת. אכסל הציץ לשם פעמיםאחדות במשך הלילה, וראה כי היא ישנה שינה עמוקה. הלילה עבר עליהבשלום. למחרת בבוקר נהגה ברברה כמעט כרגיל, אולם מחמת הצטננות אבד קולה, והיא עטפה את צווארה בבד. הם לא יכלו לדבר ביניהם. הימים עברו, המאורע נשכח, עניינים אחרים התייצבו בראשהסולם. ראוי היה שהבית החדש יעמוד ריק, עד שהקורות יתלכדו, והקירות יהיומוצקים ואטומים; אולם, אי־אפשר היה לחכות, צריך היה לעבור אליו ולהכשיר אתבית־החימר לפרות. לאחר שעברו אל הבית החדש, הוציאו את תפוחי־האדמה ומידלאחר מכן קצרו את התבואה. החיים התקדמו במסלולם הרגיל. על־פי סימנים רבים, גדולים וקטנים, הבין אכסל, כי יחסיהםהתערערו: ברברה לא הרגישה עוד ב“נווה־הירח” כבביתה, ולא היתה קשורה אלהמקום יותר מכל משרתת אחרת. הקשר ביניהם התרופף לאחר מות הילד. אכסל חשבתמיד: חכי עד שיוולד הילד! אבל הילד בא והלך. הדברים הגיעו עד כדי כך, שברברה הסירה את הטבעות מעל אצבעותיה ולא ענדה אף אחת מהן. “מה זאת אומרת?” שאל. “מה זאת אומרת?” שיננה ונשאה את מבטה במרי. מה היה פשר הדבר הזה, אם לא בגידה מצדה? והנה, אכסל מצא את הגוויה הקטנה על חוף הנחל. הוא לא חיפשאותה. הרי ידע כמעט בדיוק את מקום קבורתה, אבל הסיח את דעתו מן העניין. אולם עופות־טרף החלו לחוג מעל למקום, עורבים שחורים ופעם אף נראו שם שנינשרים בשמים, דומה היה כי עורב צעיר גילה את הדבר ואחר־כך לא התאפק, ממשכבן־אדם, והחל לפטפט על העניין. דבר זה עורר את תשומת־לבו של אכסל, והואחיפש הזדמנות טובה כדי להתגנב אל המקום ההוא. הוא מצא את הגוויה מתחתלענפים ואבנים שטוחות; היא היתה עטופה ביריעת־בד גדולה. מתוך סקרנות ואימההסיר קצת את הבד – עיניים עצומות, שערות רכות; בן, רגליים משולבות. מלבדזאת הוא לא ראה דבר. הבד היה רטוב. אכסל לא היה יכול להשאיר כך את הגוויה, והוא חרד לנפשוולביתו. הוא רץ אל החצר, הביא מעדר והעמיק את הקבר; אבל הואיל והמקום היהקרוב מדי אל הנחל, החלו המים לחלחל פנימה. לכן היה עליו לכרות קבר חדש, במעלה הגבעה. פחד עברוֹ תוך כדי מעשה. ברברה יכולה לבוא ולמצוא אותו כאן. הוא חשב שלא אכפת לו אם היא תבוא. כן, בבקשה: היא תוכל לעטוף יפה את הגוויההקטנה, בין אם התינוק נולד מת או שנולד חי! הוא ראה בבירור את אשר הפסידכתוצאה ממות הילד: קרוב לוודאי שיצטרך לשבת לבדו בבית החדש, דווקא עכשיו, כאשר עדרו גדל פי שלושה! בבקשה: שתבוא! אבל ייתכן שברברה ידעה במה הוא עוסקכאן. היא לא באה. היה עליו לעטוף את הגוויה ולהוריד אל הקבר החדש. הואהחזיר את השיחים למקומם; לא ניכר שום שינוי, מלבד תלולית קטנה בין העשביםהגבוהים. כאשר חזר לאחוזה מצא את ברברה בחצר. “איפה היית?” שאלה. לבו כבר לא היה מר עליו, כפי הנראה, כי השיב: “לא הייתי בשום מקום. ואיפה היית את?” ברברה הבחינה, מן הסתם, כי מעיניו נשקפת אזהרה. לכן נכנסה הביתה, בלי להוסיף דבר. אכסל הלך אחריה. “מדוע את כבר לא עונדת את הטבעות?” שאל ייתכן שהרגישה, כי הדבר הנכון שעליה לעשות הוא להיכנע קצת, והיא צחקה. אתה כועס כל כך עד שאתה מצחיק אותי. אבל, אם אתה רוצה שאקלקל אתהטבעות בעבודה היום־יומית, אוכל לעשות זאת!" היא הוציאה את הטבעות וענדהאותן. על פניו עלתה הבעה מטופשת של שביעות־רצון ועל־כן היא שאלה בחוצפה: “ומה אתה עוד דורש ממני?” “אני לא דורש ממך שום דבר”, ענה. “את צריכה רק להיות כפי שהיית בהתחלה, כאשר באת הנה. לזה אני מתכוון”. “כל אדם משתנה”, אמרה. והוא המשיך: “קניתי את אחוזת אביך רק כדי שנוכל לעבור לשם, אם תעדיפי לשבת במקום ההוא. מה דעתך?” אהה, הוא הפסיד! הוא פוחד כי המשרתת שלו תעזוב אותו והוא יישאר לבדו – את זאת ראתה בבירור. “כבר דיברת על כך”, אמרה. “כן, אבל לא ענית לי”. “לא עניתי? כבר נמאס לי לשמוע על זה שוב־ושוב”. לדעתו של אכסל, הוא נהג בה בחסד רב: הוא הרשה למשפחת ברידילהתגורר בברידאבליק, ואם כי תבואת האחוזה היתה שייכת לו, לא הוציא משם אלאעגלות־שחת אחדות, ואת תפוחי־האדמה השאיר לבני־המשפחה. ברברה לא היתה צריכהלבוא בטרוניה דווקא עכשיו. אבל היא לא הבחינה בכך ושאלה: “נעבור לברידאבליקובני־משפחתי יושלכו החוצה?” האם שמע היטב? לרגע ישב בפה פעור, ובלע את רוקו, כאילוהתכוון לתת לה תשובה ארוכה. אבל הוא לא אמר דבר. לבסוף שאל: “הם לא עובריםלכפר?” “זה לא ידוע לי”, ענתה. “האם שכרת להם דירה שם?” אכסל לא רצה להתווכח אִתה, אבל הוא לא יכול היה להתעלם מן העובדה שהתנהגותה מתמיהה ביותר ועל כן אמר: “את נעשית עקשנית ורעה, אבל את ודאי לא מתכוונת לכך”. “כוונתי, כדברי. פשוטה בתכלית”, אמרה. “ועכשיו, אמור ליבבקשה, מדוע בני־משפחתי אינם יכולים לעבור הנה? אמי היתה עוזרת לי קצת. אבלאתה חושב, כנראה, שאין לי הרבה עבודה ולכן לא נחוצה לי עזרה”. ברברה צדקה במקצת, אבל דבריה לא היו נכונים מעיקרם: בנימשפחת ברידי יצטרכו לגור בבית־החימר, ואכסל שאל את עצמו מה יעשה עם הפרות? למה מתכוונת הנערה הזאת? האם אין לה שכל בראשה? “מוטב שאשיג לך משרתת”. “עכשיו, בחורף, כשאין עבודה רבה? תודה. היית צריך לחשוב על כך כשהייתי זקוקה לעזרה. תודה!” גם כאן צדקה במקצת. היא היתה זקוקה למשרתת כאשר הרתה ולאהיתה בקו־הבריאות. ברברה לא פיגרה מעולם בעבודתה, וגם עכשיו היתה מהירהוחרוצה כקודם. היא עשתה את כל העבודות הנחוצות ולא הזכירה את הצורך במשרתת. אולם, היתה ראויה לעזרה. “מכל מקום, אני לא מבין אותך”, אמר אכסל, מדוכדך. שתיקה. אחר־כך שאלה ברברה: “שמעתי כי אתה עומד לקבל את משרת הטלגרף של אבי?” “מה? מי אמר לך?” “שמועה עוברת”. “כן, ייתכן הדבר”. “כך”. “ולמה את שואלת?” “אני שואלת, משום שלקחת מאבי את ביתו ואת אדמתו ועכשיו אתה רוצה לגזול גם את פרנסתו”. שתיקה. לבסוף פקעה סבלנותו של אכסל, והוא קרא: “שמעי, את בכלל לא ראויה לכל מה שאני עושה למענו ולמען בני משפחתך”. “כך!” “לא!” קרא והלם באגרופו על השולחן. אחר־כך קם. “אל תחשוב שאתה יכול להפחיד אותי!” אמרה בקול חלש ונלחצה אל הקיר. “להפחיד!” חיקה את קולה והשמיע שריקת בוז. “אבל המצב נעשה רציני, ואני רוצה לדעת מה קרה בעניין התינוק. האם הטבעת אותו?” “הטבעתי?” “כן”, אמר, “הרי הוא היה בתוך מים”. “כך, ראית אותו?” אמרה. היא היתה מוכנה להוסיף: ‘ודאי הרחת אותו’ – אבל לא העזה לעשות זאת. “אז ראית אותו?” “ראיתי שהוא היה מוטל בתוך מים”. “כן, הוא נולד במים. מעדתי ולא יכולתי לקום”. “כך, מעדת”. “כן, ובאותו הרגע יצא הילד לעולם”. “כך. אבל לקחת אתך בד. האם ידעת שתמעדי?” “לקחתי אתי בד?” “בד לבן, גדול. קרעת אחת מהחולצות שלי”. “כן, לקחתי את הבד כדי להביא הביתה את ענפי הערוער”. “ערוער?” “כן, ערוער. הרי אמרתי לך כי התכוונתי להביא ענפי ערוער”. “או נצרים למטאטא”. “הו, איזו חשיבות יש לכך?” יחסיהם השתפרו לאחר הריב הגדול הזה. כלומר, היחסים לא נעשוטובים יותר, אבל אפשר היה לסבול אותם. ברברה היתה פיקחית והיא חשה בסכנה. אולם, בתנאים אלה, החיים ב“נווה־הירח” נעשו מלאכותיים וקשים ביותר, חייםללא ביטחון וללא הנאה תוך עמידה מתמדת על המשמר. הדבר נמשך מיום ליום וכלעוד זה נמשך – אכסל היה מוכרח לקבל הכול באהבה. ככלות הכול, הוא הכניס נערהזאת לביתו, הוא היה זקוק לה, חי אתה, נקשר אליה. אדם איננו יכול לשנות בנקלאת טבעו ואת אורח־חייו. ברברה הכירה את הבית החדש כאת כף ידה, היא ידעההיכן מונח כל דבר, מתי ימליטו הפרות והעזים, אם יש די מספואלחורף4, איזה חלב טוב לגבינה, ואיזה טוב לשימושבבית. אשה זרה לא תבחין בין ימינה ושמאלה, ואולי אין כלל אפשרות להשיג אשהאחרת. אהה! אכסל חשב לעתים קרובות כיצד יוכל להיפטר מברברהולהביא אשה אחרת במקומה. לעתים נהגה בו בצורה שכמעט הפחידה אותו. גם בימיםהראשונים, כאשר גרם לו לבו הרע שיתקשר אליה, היה נרתע לפעמים ממנה בשלהתנפלויותיה הגסות. אבל אז היתה יפה וידעה לנהוג בחביבות וּלחבקובזרועותיה. כך היה הדבר בעבר. עכשיו הכול נפסק. לא, תודה. היא לא רוצהלחזור שוב על העניין הבזוי הזה! אבל אדם איננו יכול לשנות בנקל את טבעו ואתאורח־חייו. “אם כך, בואי נתחתן מיד”, אמר אכסל. “מיד?” אמרה. “לא, תחילה אסע העירה כדי לתקן את השיניים שלי”. המצב נשאר כשהיה. ברברה כבר לא קיבלה משכורת קבועה, אבלהיתה לוקחת ממנו הרבה יותר ממשכורתה, ומדי פעם, כאשר קיבלה את הכסף שביקשה, היתה מודה לו כעל מתנה. אכסל לא הבין לשם מה דרוש לה כסף במקום נידח זה. ולשם מה, בשם האלוהים, היא חוסכת כסף משנה לשנה? דברים רבים לא היו נהירים לאכסל. האם לא נתן לה טבעתאירוסין מזהב טהור? אמנם, היחסים ביניהם היו טובים במשך זמן רב לאחר שנתןלה את הטבעת, אבל הדבר לא פעל לנצח, והרי הוא איננו יכול לקנות לה טבעותחדשות לבקרים. בקיצור: האם ברברה מאסה בו? האשה היא יצור כה משונה! האם היהבסביבה גבר אחר, בעל עדר הגון ובית חדש, שחיכה לבואה? אכסל צדק, כאשר הלםעל השולחן מתוך התמרמרות על הנשים, שדעתן קלה ונפשן הפכפכה. היה זה מוזר ביותר: דומה היה כי ברברה אינה חושבת על שוםדבר אחר, מלבד על החיים בעיר, בברגן. טוב ויפה. אבל, אם כך הדבר, מדוע עזבהאת העיר וחזרה הנה? מברק מאביה לא היה גורם לה שתעשה אפילו צעד אחד. זאתאומרת שהיתה סיבה אחרת לכך! אי־שביעות רצונה גדלה משנה לשנה; כל כלי־העץ האלה במקוםכלי פח ובדיל; החליבה שאינה נגמרת במקום טיול מסביב למחלבה; נעלי איכרים; סבון צהוב; כר מלא שחת; אף לא זכר לתזמורת צבאית; ככה היא חיהכאן… אחרי המריבה הגדולה, הם שבו להתווכח לעתים קרובות. “נדבר על זה או לא?” אמרה ברברה. “אתה, כנראה, לא מרגיש בכלל מה עוללת לאבי”. אכסל שאל: “כך? מה עוללתי לו?” “אתה יודע טוב יותר ממני”, אמרה. “אבל אתה לא תהיה מפקח על הטלגרף”. “כך”. “אני לא אאמין, עד שלא אראה את הדבר בעיני”. “את ודאי חושבת שאינני די משכיל לכך”. “אולי החכמת. אבל אתה לא יודע לקרוא ולכתוב, ואתה לא נוגע בעיתון”. “אני יודע לקרוא ולכתוב במידה שזה נחוץ לי”, אמר, “אבל את רק נערה שלא מסוגלת לסתום את פיה אפילו לרגע”. “הנה הטבעת שלך!” צווחה והשליכה על השולחן את טבעת הכסף. “כך. ואיפה השניה?” שאל כעבור רגע. “אם אתה רוצה את הטבעות שלך בחזרה – אוכל לתת לך”, אמרה כשהיא מתאמצת להסיר את טבעת הזהב מעל אצבעה. “אני בז לך”, אמר ויצא את הבית. היא ענדה שוב את הטבעות כעבור זמן קצר. חשדותיו של אכסל בנוגע למות התינוק, לא השפיעו על ברברהלאורך ימים. להיפך, היא שרקה מתוך בוז. היא לא הודתה על חטאה ורק אמרה; “וגם אם הטבעתי אותו! אתה חי כאן בישימון ואתה לא יודע דבר מכל הנעשהבעולם”. כאשר שאלה זאת הופיעה שוב, עלה בדעתה להסביר לו כי הואמתייחס אל העניין ברצינות מוגזמת. ידוע לה מעשה בשתי צעירות בברגן, שרצחואת ילדיהן. אחת מהן נשלחה לכלא לחודשים אחדים, כי בטיפשותה, לא רצחה אתהילד במו ידיה, אלא השאירה אותו בחוץ, שיקפא בכפור, ואילו השניה יצאה זכאיתבדין. “לא, החוק בעניין זה כבר אינו מחמיר כל ־כך”, אמרה ברברה. “וחוץ מזה, הדבר אינו נודע תמיד. בחורה אחת שעבדה בבית־מלון בברגן רצחה שני תינוקות. היא נולדה בכריסטיאניה וחבשה כובע מעוטר בנוצות. על רצח התינוק השני נשלחהלשלושה חודשי מאסר, אבל הרצח הראשון לא נודע”, אמרה. אכסל הקשיב, וחרדתו גדלה. הוא התאמץ להבין, לזהות משהובחשכת התהום. ייתכן שהצדק אִתה. הוא התייחס אל העניין ברצינות מוגזמת. היא, המנוולת, איננה ראויה כלל שישימו לב אליה. רצח תינוק היה בעיניה דברמשולל־ערך; היה זה ביטוי לשחיתות־מידותיה ולקלות־הדעת הטבעית של השפחה. דברזה בלט בימים שלאחר־מכן: היא לא הקדישה אף שעה אחת לחשבון־נפש, אלא פיטפטהכקודם דברים שאין להם שחר. “אני צריכה לנסוע בגלל השיניים שלי”, אמרה. “חוץמזה, אני צריכה מעיל”. היא התכוונה למעיל קצר, המגיע עד הברכיים, שהיהאופנתי בעיר. אם ברברה התייחסה בפשטות כזאת אל העניין – מה אכסל יכולהיה לעשות? גם הוא נרגע. היא הרי לא הודתה מעולם בפשע כלשהו, אלא הכחישהמעת לעת את הכול, בלי כעס או זעם, אלא כמשרתת המכחישה את העובדה ששברהצלחת, אף שלמעשה עשתה זאת. עברו שבועות אחדים, ולפתע נתקף אכסל בהלה. הוא עמד בלי־נועבמרכז החדר, והיה נדמה לו כי עכשיו נפקחו עיניו לראות. אלוהים, הרי כולםראו אותה כשהיתה בהריון! היא היתה שמנה ועבה. עכשיו קומתה זקופה שוב, אבלאיפה התינוק? ומה יהיה אם יבואו אנשים וישתוממו על כך? יבוא יום והם יצטרכולהסביר את הדבר. ואם לא היה בכך כל דבר רע, מוטב לקבור את הגוויה בביתהקברות. אז היו מוציאים את הגוויה מבין השיחים ומרחיקים אותה מןהאחוזה… “לא, הדבר הזה היה מצער אותי”, הסבירה ברברה. “הם היו מנתחים התינוק, שואלים שאלות, חוקרים. אני לא רוצה בכך”. “רק שלא יקרו בעתיד דברים רעים מאלה”, אמר. ברברה השיבה: “מדוע אתה חושב על כך בכלל? תן לו לנוח עלמשכבו בין השיחים”. והיא הוסיפה, מתוך צחוק: “אתה חושב כי הוא ירדוף אחריך? שתוק ואל תחשוב עוד על העניין הזה”. “כך”. “אם הטבעתי את הילד? לא, הוא טבע לבדו, כשנפלתי למים. המחשבות שלך ממש משונות! חוץ מזה, הדבר לא ייוודע”, אמרה. “בקשר לאינגיר מסילאנרה, הרי הדבר התגלה לבסוף, כפי ששמעתי”, אמר אכסל. ברברה הירהרה. “לא, אינני מודאגת. החוק שונה, ואילו הייתקורא עיתונים, היית יודע זאת. נשים רבות הורגות את התינוקות שלהן ואיש אינופוגע בהן לרעה בשל כך”. ברברה השתדלה להסביר לו את העניין. היא היתה בקיאה בדבר. לא לשווא היתה בעיר, שם ראתה ושמעה רבות. היא ישבה לפניו – עולה עליובידיעותיה. היא היתה חוזרת על שלושת עקרונותיה: ראשית, לא עשתה זאת; שנית, הדבר אינו נורא, גם אם עשתה זאת; ושלישית – זה לא ייוודע לעולם. “לי נדמה, כי כל דבר סופו להתגלות”, אמר. “לא ולא”, אמרה. ייתכן שרצתה להדהים אותו או לעודד אותו, או שדיברה מתוך התפארות ושחצנות, אבל היא הטילה פצצה: “אני בעצמי עשיתי דברשלא התגלה”, אמרה. “את?” אמר בספקנות. “ומה הדבר שעשית?” “מה הדבר שעשיתי? הרגתי”. אולי היא לא התכוונה להרחיק לכת עד כדי כך, אבל עכשיו היתהמוכרחה להמשיך. הוא הביט בה מוכה תימהון. בדבריה לא היתה אפילו חוצפה; היאעשתה זאת מתוך רדיפת ריב. היא רצתה להופיע בעיניו כאשה חזקה, שאינה יודעתפחד. “אתה לא מאמין לי? אתה זוכר את גוויית התינוק שנמצאה במפרץ? אני הטלתיאותו למים”. “מה!” קרא. “גוויית התינוק. כבר שכחת את כל העניין? הרי קראנו על זה בעיתון”. הוא צרח: “את מפלצת!” תדהמתו חיזקה את רוחה, העניקה לה כוח בלתי־טבעי, עד שיכלהלתאר את פרטי המעשה: “התינוק היה בארגז שלי – מת; את זה עשיתי מיד לאחרשנולד. וכאשר הגענו לנמל, השלכתי אותו למים”. אכסל ישב קודר, אילם. ברברה הוסיפה לספר: הדבר היה לפני זמן רב, עברו כבר שנים רבות. זה אירע כאשרהיא באה ל“נווה־הירח”. מכאן הוא יכול ללמוד כי לא כל דבר נודע – ואף לא רובהדברים. מה היה קורה, לדעתו, אילו התגלו כל מעשי הרצח? ומה היו עושים כלהמשפחות בעיר? הרי הם הורגים את תינוקותיהם לפני שהללו נולדים. יש רופאיםמיוחדים לתכלית זאת. האנשים אינם רוצים אלא בילד או, לכל היותר, שניים. ולכן, הרופא הורג אותם בעודם ברחם אמם. אכסל יכול להאמין לה, כי לא מקפידיםעל דברים כאלה בעולם הגדול. “את הרגת גם את הילד השני?” שאל אכסל. “לא”, ענתה בשוויון־נפש גמור, “הוא מת כשנפלתי”, אמרה. והיא חזרה על דעתה כי אין כל רע בכך. היא התרגלה, כנראה, להתייחס אל העניין כאל מעשה שגרתי, והדבר לא נגע ללבה. ייתכן שבפעם הראשונהחשה חרדה ופחד כאשר הרגה את תינוקה. אבל בפעם השניה? היא יכלה להתייחסלמעשה כזה מתוך הביטחון שנסמך על הניסיון: כבר היה כדבר הזה וכמוהו יהיהעוד. אכסל עזב את הבית. ראשו חישב להתפוצץ. לא אכפת לו שברברההרגה את התינוק הראשון. אין זה נוגע לו. וגם העובדה שילדה את התינוק ההוא, אינה חשובה ביותר. היא לא היתה תמימה ולא העמידה פנים שהיא כזאת. היא לאהעלימה את נסיון־חייה וגם לימדה אותו שעשועים רבים בחושך. טוב. אבל הואמאוד רצה להקים לתחיה את התינוק השני. בן זעיר, יצור לבן, עטוף בד! ואם היאאשמה במות התינוק, היא חטאה לו. היא התירה קשר, שיש לו צורך בו, ואשר לאיתחבר עוד לעולם. אפשר שהיא מעדה, נפלה למים ולא יכלה לקום; אבל הבד הזה, החולצה, שלקחה אתה… השעות עברו. הגיע הערב. אכסל עלה על מיטתו, נעץ את מבטולתוך החשכה שמולו למשך זמן רב, ואחר־כך נרדם וישן עד הבוקר. בא יום חדש – ואחריו באו ימים נוספים. ברברה נשארה כשהיתה. נסיון־חייה היה עשיר, והיא התייחסה אלדברים שוליים אשר כאן, בביתה, נדמו לדברים מסוכנים ומחרידים, בשוויון־נפש. ובכך היתה איזו נחמה: פיקחותה ובטחונה העצמי הגנו על שניהם. היא לא נראתהכלל כיצור מסוכן. ברברה – מפלצת? לא מתקבל על הדעת! להפך: היא היתה יפה, כחולת־עיניים, מהירה בעבודתה. המקום הנידח הזה נמאס עליה במקצת. כן נמאסועליה כלי־העץ, שטעונים שפשוף רב; אולי אכסל עצמו נמאס עליה או אפילו החייםהבודדים והארורים שחיתה כאן. היא לא הרגה אף אחת מן הבהמות שלו ולא הניפהעליו סכין בלילה. הם שבו עוד פעם אחת ודיברו על התינוק המת, הקבור שם, ביער. אכסל חזר על דעתו, כי יש להטמין אותו בבית־הקברות. ברברה אמרה שוב כי היאנהגה בדיוק כפי שצריך היה לנהוג, והוסיפה דבר, אשר הוכיח כי יש לה תכניתמרחיקת־ראות: “אם ייוודע הדבר, אפנה אל ראש־הכפר. אני עבדתי בביתו, וגברת האירדל תעזור לי. לא לכל הצעירות קשרים טובים כמו הקשרים שלי, ולמרותהכול הן יוצאות זכאיות בדין. וחוץ מזה, אבי מקורב אל הפקידים החשובים, הואשליח בית־הדין וכיוצא בכך”. אכסל הניד בראשו. “אתה לא מאמין?” “מה אביך יכול לעשות, לדעתך?” “מה אתה מבין בעניינים כאלה?” קראה בזעם. “זכור: אתה הבאת עליו אסון, אתה גזלת ממנו את נחלתו ואת ביתו…” יש לשער כי היא ידעה שכבודו של אביה ירד בימים האחרונים, וכי דבר זה עלול להזיק לה. ואכסל, מה הוא יכול היה להשיב על דברים אלה? הוא שתק. הוא היה איש־שלום, איש עבודה. ג לקראת בוא החורף, שוב היה אכסל התושב היחיד באחוזתו. ברברה הלכה. כן, זה היה סוף הדבר. היא לא תתעכב בעיר זמן רב, אמרה: הרי אינה נוסעת לברגן. אבל היא לא מעוניינת ששיניה ינשרו, עד שפיה ידמה לפיה של עגלה. “כמה יעלה הדבר?” שאל אכסל. “איך אני יכולה לדעת?” אמרה. “מכל מקום, זה לא יעלה לו כלום, כי אעבוד שם ואשלם את ההוצאה”. היא הסבירה, מדוע מוטב לה לנסוע דווקא עכשיו. יש לו כעת רקשתי פרות חולבות ועד האביב יהיו ארבע. חוץ מזה, העזים ימליטו ותגיע עתהקציר. תהיה הרבה עבודה עד יוני. “עשי מה שאת רוצה”, אמר אכסל. הדבר לא יעלה דבר, אף פרוטה אחת. אבל עכשיו דרוש לה סכוםכלשהו, מעט מאוד: כסף לנסיעה ולרופא השיניים. מלבד זה, היא זקוקה למעילולעוד דברים אחדים. אבל אם הוא לא רוצה לתת לה – היא תוותר. “אבל קיבלת הרבה כסף עד עכשיו”, אמר אכסל. “נכון”, ענתה ברברה, “אבל לא נותרה לי פרוטה”. “לא חסכת דבר?” “חסכתי? תוכל לבדוק בארגז שלי. אפילו בברגן לא חסכתי דבר, והרי שם המשכורת היתה גדולה יותר”. “אין לי כסף בשבילך”, אמר. אכסל לא נטה להאמין כי ברברה תשוב מנסיעה זאת. היא הציקהלו כל־כך באחרונה, עד שהחלה להיות לו לטורח. לא עלה בידה להוציא ממנו סכוםכסף, אבל כאשר הצטיידה בחבילה ענקית של דברי מזון, השים עצמו כאינו רואה, ואף הוריד את הצידה ואת הארגז אל הכפר, לתחנת הנמל. הדבר נעשה. הוא יכול היה לשבת בגפו ב“נווה־הירח”, כי הרי הורגל לכךקודם לכן. אבל כל אימת שעזב את הבית, נשארו הבהמות ללא השגחה. החנווני יעץלו להזמין את אוולינה, שעבדה שנים אחדות בסילאנרה. אמנם היא זקנה מאוד, אבלעדיין היא זריזה וחרוצה. ואכן, אכסל שלח הזמנה לאוולינה, אבל היא לא באהולא הודיעה דבר. תוך כדי הציפיה לבואה, כרת אכסל עצים ביער, דש את החיטה, טיפל בפרות ובעזים. מסביב היו רק בדידות ודממה. מעת לעת עבר במקום סיברטסילאנרה, בדרכו אל הכפר או בשובו משם. הוא הוריד עצי הסקה, עורות, גבינות, אבל בדרך־כלל היה חוזר בידיים ריקות. בסילאנרה לא נזקקו לדברים רבים מבחוץ. מעת לעת – בייחוד בזמן האחרון – עבר במקום ברידי אולסין. מי יכול לדעת מה הביא אותו לשיטוטים זריזים אלה! דומה היה, כי בחודשיםהאחרונים לעבודתו כמשגיח על הטלגרף, הוא השתדל לרצות את הממונים עליו, ולהיעשות אדם נחוץ שאי־אפשר בלעדיו, כדי שהמשׂרה תישאר בידיו. מאז שברברהעזבה, הוא לא היה מתעכב אצל אכסל, אלא עבר בחיפזון על פני ביתו. ייתכןשהיתה זאת חוצפה מצדו, כי הרי הוסיף להתגורר בברידאבליק ולא פינה אתהמקום. פעם אחת, כאשר ניסה להתחמק כדרכו, בלי ברכת שלום. עיכב אותו אכסל ושאל אותו מתי יש בדעתו לפנות את האחוזה. “איך שלחת את ברברה לדרך?” אמר ברידי. “בלי פרוטה. בקושי הגיעה לברגן”. “כך. עכשיו היא בברגן?” “כן. סוף־סוף הגיעה לשם, כפי שהיא כותבת, אבל היא לא חייבת לך תודה על כך”. “אשליך אותך החוצה מברידאבליק”, אמר אכסל, “ובקרוב מאוד”. “כן, תמיד הצטיינת בטוב־לבך”, השיב ברידי בלעג. “אחרי ראש־השנה נשליך את עצמנו”, אמר ופנה לדרכו. כך. ברברה נסעה לברגן. זה היה בדיוק כפי שחשב אכסל. הוא לאהצטער על כך. הצטער? בשום־אופן לא. היא היתה מרשעת ושוחרת ריב. עד עתה היהצל של תקווה בלבו, כי ייתכן שתחזור. השד יודע מדוע, אבל לבו נמשך קצתיתר־על־המידה אל אשה זאת, אל המפלצת. לעתים היתה חביבה מאוד, אין לתאר עדכמה היתה חביבה; ורק כדי למנוע מבעדה שתיסע לברגן, לא נתן לה כסף. והנה היאהגיעה לשם בכל זאת. אחדים מבגדיה נשארו באחוזה, ובעליית הגג היה כובע מקושטבנוצה. אבל היא לא באה לקחת את חפציה. כן, אולי הוא מצטער במקצת! העיתוןשלה הוסיף להגיע, והיה זה כלעג ובוז, אשר לא ייפסק לפני ראש־השנה. אבל היו לו עניינים אחרים לענות בהם. באביב יהיה עליו לבנות ממגורה ליד הקיר הצפוני של הביתהחדש. ועתה, בחורף, יש לכרות עצים לשם כך ולנסר קרשים. לאכסל לא היתהחלקת־יער משובחת; ברחבי האחוזה היו מפוזרים עצי־תדהר גבוהים. הוא בחר בעציםשהיו קרובים אל הדרך המובילה לסילאנרה, כדי שיקל עליו להסיע אותםלמנסרה. באחד הבקרים נתן לבהמות כמות גדולה של מספוא, כדי שיספיקלהן עד הערב, סגר את הדלת ויצא ליער. מלבד גרזן ואוכל, הוא לקח אתו אֵתלסילוק השלג. האוויר צח. אתמול התחוללה סערת שלג עזה, ואולם היום נרגעההרוח. הוא הולך לאורך קו הטלגרף עד המקום שקבע לעצמו ומתחיל לכרות. הואמוריד את הענפים מעל לגזע הכרות, מיישר את המרישים ואוסף את הענפים. ברידי אולסין עולה מולו – ייתכן שחל איזה קלקול בקו אושברידי מתרוצץ כאן ללא סיבה מיוחדת. הוא נעשה נאמן מאוד למשרתו, ובאמת ניכרבו שינוי לטובה. שני הגברים לא דיברו זה אל זה ואף לא החליפו ברכות. אכסל רואה כי מזג־האוויר עומד להשתנות: הרוח מתחזקת. אבלהוא מוסיף לעבוד. שעת הצהריים עברה כבר מזמן, אבל הוא עדיין לא אכל. הואכורת עץ־תדהר גדול, והעץ הנופל – מפיל את אכסל. איך קרה הדבר? מעשה שטן. עץנישא זז משורשיו. האדם מכוון את העץ לכיוון אחד והרוח – לכיוון אחר; הרוחמנצחת. אולי הדבר היה עובר בשלום, אבל השלג כיסה את האדמה: אכסל צעד אחורהורגלו נתקעה בזיז־סלע; עכשיו הוא רובץ בין הסלעים והעץ הגדול מעיק עלגופו. כן, הדבר היה עובר בשלום למרות הכול, אבל גופו נתפס בתנוחהמשונה מאוד. עד כמה שיכול היה להרגיש, היו אבריו שלמים, אבל הוא לא מסוגללהניעם מתחת למשקל העץ. כעבור זמן שיחרר אחת מידיו, אך השניה נתונה תחתגופו, והוא איננו יכול להשיג את הגרזן. היא מביט על סביביו ומחפש תחבולה, ככל חיה הנופלת בפח. הואמביט ומתאמץ תחת המשא. ברידי ישוב בדרך זאת כעבור זמן־מה, הוא חושב, מאמץאת גופו ונושם בחוזקה. אכסל מתייחס אל העניין בקלות־ראש, והוא מצטער רק על כךשמקרה רע ובלתי־צפוי כזה הפריע לו בעבודתו. הוא אינו חושש לבריאותו ואינורואה כל סכנה לחייו. הוא מרגיש כי היד שמתחת לגופו הולכת ומשתתקת וכמוה גםהרגל התקועה בסלע. אבל אין סיבה לדאגה: ברידי יבוא מיד. אבל ברידי לא בא. הסערה גוברת. הרוח מטילה את פתותי השלג על פניו אכסל. הדברנעשה רציני! – הוא חושב, אבל איננו דואג, דומה כאילו הוא קורץ לעצמו ואומר: שים לב, הדבר נעשה רציני! כעבור זמן הוא משמיע קריאת־עזרה בודדת. אי־אפשרלשמוע היטב בסערה, אבל היא מתפשטת לאורך הקו לעבר ברידי. אכסל שוכב כאןומחשבות משונות עולות במוחו: אילן היה יכול להשיג את הגרזן, ייתכן שהיהמצליח להשתחרר! אילו יכול היה לשחרר את ידו! היד מונחת על סלע חד, הננעץלאטו לתוך גב היד. אילו סולקה מכאן האבן הארורה! אבל מעולם לא קרה שאבןתנהג בנדיבות כזאת. הזמן עובר. הסערה גוברת. אכסל הולך ונקבר בשלג. הואחסר־אונים. השלג יורד לאטו, כמו ללא כוונה רעה, על פניו. בתחילה נמסיםהפתותים, אבל פניו של אכסל מתקררות והפתותים אינם נמסים עוד. עתה הדברחמור. הוא קורא לעזרה, פעמיים, ומטה אוזן. גם גרזינו מתכסה שלג. הוא רואה רק את הקת. שם, ממול, תלויתרמילו, ובו הרבה אוכל. אילו היה משיג אותו, היה אוכל דבר־מה, אוכל לשובע. כיוון שנפשו חשקה בחיים, היה רוצה להשיג גם את מעילו, כי הקור מתגבר. הואמשמיע קול רם, קריאת להצלה. והנה ברידי. הוא נעצר ומתבונן באיש הקורא לעזרה. הוא עומד רגע ומתבונן כאילו רוצה להבין מה מתרחש כאן. “בוא הנה ותן לי את הגרזן”, קורא אכסל בקול רפה. ברידי מסב את פניו לצד אחר. הוא הבין את אשר קרה, ועתה הוא סוקר את חוט הטלגרף, ונראה כאילו הוא מתכונן לשרוק. האם יצא מדעתו? “בוא הנה ותן לי את הגרזן, העץ הזה חונק אותי!” קורא אכסל שוב, בקול רם יותר. אבל ברידי השתנה לטובה והוא עכשיו כל־כך נאמן לעבודתו, עדשאינו רואה דבר, חוץ מחוט הטלגרף, ואינו עושה שום דבר; הוא שורק, וזוהישריקה של שמחה ונקמה! “כך, אתה רוצה שאמות ואתה אפילו לא נותן לי את הגרזן!” קורא אכסל. אבל עכשיו נראה כי ברידי חייב להרחיק לכת לאורך הקו ולהשגיח על החוט. הוא נבלע בשלג היורד. כך! עכשיו היה זה מועיל ביותר, אילו הצליח אכסל לשחרר אתידו ולהשיג את הגרזן. הוא מותח את שרירי בטנו ואת שרירי חזהו, כדי לסלק אתהמשקל הרב הרובץ עליו, הוא מזיז את העץ, אבל הוא אינו משיג הרבה; שלג נוסףנופל על פניו. אחרי נסיונות־שווא אחדים, הוא מוותר. החושך יורד. ברידי הלך, אבל הוא איננו יכול להימצא במרחקרב. אכסל קורא שוב: “האם אתה מתכוון להשאיר אותי כאן, רוצח? אתה יודעשתמורת עזרתך הקטנה היית יכול לקבל ממני פרה, אבל אתה רק כלב נבזה, ברידי. ואתה רוצה שאני אמות! אבל אני אפרסם את הדבר הזה – אני נשבע! דע לך! האםאתה לא יכול לגשת אלי ולתת לי את הגרזן?” דממה. אכסל מתאמץ שוב, מרים קצת את העץ, אבל, שוב, איננומשיג דבר ורק שלג נוסף נערם עליו. אז הוא מוסר את נפשו בידי הגורל ונאנח. הוא הולך ונעשה יגע, נוטה לישון. הפרות והעזים שלו עומדות ברפת, מהבוקר לאניתנו להן מספוא ומים. ברברה כבר אינה מטפלת בהן. היא ברחה מכאן וגם לקחהאתה את שתי הטבעות. הכול נעשה כהה יותר ויותר. הלילה מתקרב. אבל לא זההעיקר. זקנו קפא. עוד מעט – וגם עיניו יקפאו. מה טוב היה אילו יכול היהלהשיג את המעיל התלוי על העץ. ודבר שכמעט לא ייאמן: אחת מרגליו משותקת כמעטעד הברך. “הכול ביד אלוהים”, הוא אומר. הוא יכול לגלות אמונה, כשהוא רוצה. החושך יורד. כן, הוא יוכל למות גם בלי אור־מנורה. הוא נעשה טוב־לב; כדילהביע את הכנעתו הגמורה הוא מחייך, חיוך של חיבה אווילית, אל סערת השלג, השלג התמים של האלוהים! כן, הוא יכול לוותר על דבר נוסף: הוא לא יפרסםברבים את מעשהו של ברידי. הוא שוכב בדומיה. הוא נוטה לישון. אבריו משתתקים כאילן שתהרעל. ומולו – הכול לבן: יערות, שדות, כנפיים לבנות, צעיפים לבנים, מפרשיםלבנים הכול לבן. מה כל זה? הבלים, הוא יודע היטב שזה רק שלג. הוא שוכבבחוץ, ועץ רומס אותו, זאת לא הזיה. הוא צועק שוב, שואג בכל כוחו. חזהו מתרומם מתחת לשלג והואשואג. ייתכן שקולו מגיע עד הפרות שברפתו. הוא אינו חדל לצעוק. “אתה חזיר, אתה מפלצת!” הוא קורא לעבר המקום שבו נעלם ברידי. “האם אתה מבין מה אתהעושה, כשאתה משאיר אותי כאן? לפחות תן לי את הגרזן! רק זאת אני מבקש. האםאתה בכלל בן־אדם? אבל – מי יתן שהאלוהים יברך אותך, גם אם החלטת להשאיראותי כאן”. אין זאת אלא שהוא שקע בשינה. הוא קפוא, כחסר־חיים. אבלעיניו פקוחות; הן מכוסות שלג, אבל פקוחות. הוא אינו יכול להוריד את ריסיו. האם הוא ישן בעיניים פקוחות? אולי ישן דקות אחדות, או אולי שעה שלמה. אלוהים יודע. והנה, עכשיו אוולינה עומדת לידו. אכסל שומע את קולה: “בשם ישוהנוצרי, אתה עדיין חי?” ועוד היא שואלת, למה הוא שוכב כאן. האם יצא מדעתו? מכל מקום, אוולינה עומדת כאן. אוולינה ניחנה בחוש־ריח מיוחד במינו, כחוש הריח של צבוע. היא מופיעה בכל מקום שאסון עתיד לפקוד אותו, ואיך אוולינה היתה מוצאת אתדרכה בחיים, אלמלא היתה מצטיינת בחריצותה ובחוש־הריח החריף שלה? עכשיו היאאומרת, כי קיבלו את הזמנתו של אכסל ובאה מעבר להרים – על אף שבעים שנותיה – כדי לעזור לו. אתמול לנה בסילאנרה, והיום באה ל“נווה־הירח”. היא לא מצאהאיש בבית, נתנה מספוא לבהמות, ניגשה אל הדלת והקשיבה למתרחש בחוץ. היא חלבהאת הפרות, האזינה שוב, כי לא יכלה להבין את פשר הדבר. ואז שמעה קול קורא ואמרה לעצמה: “או שזה קולו של אכסל אוקול של אחד השדים – אבל ראוי ללכת ולראות, להכיר את כל נפלאות הבורא, שאיןחקר לתבונתי. לי לא יקרה דבר כי אני הרי לא ראויה אפילו להתיר את שרוכינעליו”. והנה היא עומדת כאן. הגרזן? אוולינה חופרת וחופרת בשלג ואינה מוצאת את הגרזן. היא משתדלת להזיז את העץ, אבל ברור שהדבר איננו לפי כוחה, והיא מסוגלתלהזיז רק את הענפים. היא שבה ומחפשת את הגרזן – מסביב חושך גמור. היא חופרתבידיה וברגליה. אכסל אינו יכול להורות בידו, והוא אומר איפה היה הגרזןקודם, אבל היא אינה מוצאת אותו. “וסילאנרה רחוקה כל־כך…” אומראכסל. "אוולינה מתחילה לחפש לפי השערתה, ואכסל קורא: “לא, לא שם!” “כן, כן”, אומרת אוולינה, “אני מנסה לחפש מסביב. ומה זה?” היא שואלת. “מצאת אותו?” “כן, תודה לאל”, עונה אוולינה. אכסל איננו גאה בעצמו כעת. הוא מודה, כי ייתכן שדעתו אינה שפויה עכשיו, אבל הוא עדיין חי. ומה יוכל אכסל לעשות בגרזן? הרי הוא איננו מסוגל להזיז יד. היא, אוולינה, תשחרר אותו. הו, לא פעם אחת בלבד בחייה הניפה אוולינה גרזןוחטבה עצים! אכסל איננו יכול ללכת. רגלו האחת משותקת לגמרי, דקירותחדות בכל הגוף מכריחות אותו לצעוק, והוא לא חש עצמו כאדם חי. נדמה כי חלקממנו נשאר קבור מתחת לעץ. “זה מוזר כל־כך, אני לא מבין”, הוא אומר. אוולינה מבינה את הדבר יפה, ומסבירה אותו בלשונה הנפלאה: כן, היא הצילה אדם ממוות, והיא בטוחה כי האל בחר בה להיות שליחתו הענווה – במקום לשלוח את מלאכי־השרת. האם אכסל אינו רואה בכך את יד אלוהים, המכוונתאת חיינו? ואילו רצה האל לשלוח תולעת לעזרה – היה יכול לעשות זאת. “כן, אני יודע, אבל אני מרגיש כל־כך מוזר…” “מוזר? חכה קצת, תכופף את הגב ותיישר אותו, כך, כל פעם קצתיותר קדימה. השרירים קפאו. עליו ללבוש את המעיל ולהתחמם”. כל ימי חייה לאתשכח את מלאך האלוהים, ששלח אותה אל הדלת בפעם האחרונה, ואז שמעה את קולהקריאה מן היער. כך היה גם בימי קדם, כאשר הריעו בחצוצרות ליד חומותיריחו. הפלא־ופלא! שריריו של אכסל השתחררו קמעא, והוא יכול ללכת. הם השתרכו לעבר הבית. אוולינה הוסיפה לתמוך באכסל. הכול כשורה. לאחר שעשו מרחק הגון הבחינו בברידי הבא לקראתם. “מה קרה?” שואל ברידי. “נפגעת? האם אני יכול לעזור לך?” אכסל שותק בסרבנות. הוא נדר שלא ינקום בברידי ולא ימסוראותו לרשות; חוץ מזה הוא לא חייב לו דבר. ומדוע חזר ברידי? האם ראה כיאוולינה הגיעה ל“נווה־הירח” והבין כי היא ודאי תשמע אתקריאות־העזרה? “כך, את כאן, אוולינה?” אמר ברידי. “איפה מצאת אותו? מתחתלעץ? לאדם קורים דברים מוזרים ביותר!” ביטא את השקפתו. “הלכתי לבדוק את קוהטלגרף, ושמעתי קריאה. מי, אם לא אני, ירוץ לשם כדי להגיש עזרה? ובכן, זהאתה, אכסל, שקראת מתחת לעץ?” “כן. ואתה שמעת וראית אותי – אבל עברת על פני”, ענה אכסל. “ישמרני אלוהים!” קוראת אוולינה לנוכח רשעות נוראה כזאת. ברידי מסביר כיצד אירע הדבר: “ראיתי אותך? כן, ראיתי. אבליכולת לקרוא לי, מדוע לא קראת לי? הכרתי אותך, אבל חשבתי שאולי שכבת לנוחקצת”. “סתום את פיך!” קורא אכסל באיום. “בכוונה זנחת אותי שם”. אוולינה הבינה כי לא רצוי שברידי יתערב עכשיו בדבר. יש בכךכדי להפחית מתפקידה ולהעיב את זוהר מבצע־ההצלה שלה. היא מעכבת את ברידי, הרוצה להושיט עזרה לאכסל. אסור לו לשאת את התרמיל ואת הגרזן. אוולינה היאברגע זה לצדו של אכסל – אבל, ברבות הימים. כאשר תבוא אל ביתו של ברידי ותשבשם על כוס קפה, תהיה לצדו. “תנו לי לשאת, לפחות, את הגרזן ואת האת”, אומר ברידי. “לא”, עונה אוולינה, בשמו של אכסל. “אני אשא אותם”. ברידי חוזר על דבריו: “היית צריך לקרוא לי, אכסל. הריאנחנו לא שונאים זה את זה במידה כזאת, שלא יכולת לבקש ממני עזרה. קראת? כך. אז היה עליך לקרוא בקול רם יותר. ידוע לך שהיתה סערה עזה. חוץ מזה, יכולתלרמוז לי בידך”. “לא היתה לי יד חופשית לשם כך”, אומר אכסל. “ראית היטב כי שכבתי מתחת לעץ, כאילו הייתי קשור בחבלים”. “לא, לא ראיתי. בחיי לא קרה לי דבר כזה! הרשה לי לשאת את החפצים שלך, בבקשה”. “עזוב את אכסל! הוא חולה”, אומרת אוולינה. אבל בינתו של אכסל שבה אליו. הוא כבר שמע סיפורים שונים עלאוולינה הזקנה, והבין, כי היא תהיה עליו למעמסה כל ימיה, אם תישאר היחידהשהצילה את חייו. הוא היה מוכן שהכבוד והתהילה יתחלקו בין שניהם, ובבקשה, ברידי יכול לשאת את התרמיל ואת כלי־העבודה. אכסל אמר כי יש בכך משום הקלהוכי הוא שמח על כך. אבל אוולינה לא היתה מוכנה להיכנע. היא אחזה בתרמילואמרה, שהיא – ורק היא – תישא את הדברים שהופקדו בידיה. כל הצדדים ניהלומלחמת־ערמה. אכסל נשאר לרגע בלי משען, וברידי היה מוכרח להניח את התרמילכדי לתמוך באכסל, אף־על־פי שהוא לא התנודד כלל. וכך זה נמשך: ברידי תמך בגבר חסר־האונים, ואוולינה נשאה אתהתרמיל. היא גררה את משאה בכבדות ובלבה איבה וזעם. בדרך הביתה נפל בחלקההחלק המאוס והקל ביותר שבעבודה מה, לעזאזל, עושה כאן ברידי? “הו ברידי, מה שמעתי? אחוזתך נמכרה במכירה פומבית?” “מה אכפת לך?” אמר ברידי. “מה אכפת לי? לא חשבתי שזהו סוד”. “שטויות, אוולינה. היית צריכה לבוא ולנסות לקנות את האחוזה”. “אני? אתה לועג לאשה זקנה!” “כך. אבל האם לא התעשרת? השמועה אומרת כי ירשת את ארגז הכסף של הדוד סיברט, חה־חה־חה!” לא היה בהזכרת הירושה המדומה כדי לשמח את אוולינה. “כן, כוונתו של סיברט היתה טובה, את הדבר הזה אני לאמכחישה”, ענתה. “אבל אחרי מותו גזלו ממנו את כל רכושו. גם אתה, ברידי, יודעמה זאת אומרת להיות נגזל ולהישאר בלי קורת־גג. אבל לסיברט הזקן יש עכשיואולמות רחבים וארמונות, בעוד שאני ואתה, ברידי, עדיין מתהלכים על פניהאדמה, וכל מי שרוצה דורך עלינו ברגליו”. “מה לי ולך?” אומר ברידי ופונה אל אכסל. “אני מאוד שמהשהזדמנתי הנה ואני יכול לעזור לך להגיע הביתה. האם אני לא הולך מהרמדי?” “לא”. אבל – לריב עם אוולינה? זהו דבר בלתי־אפשרי! עוד לא קרהשהיא תיכנע, ואין מי שיוכל, כמוה, לערבב שמים וארץ למין תערובת של רשעותוידידות, של ארס ופטפוט. והנה, היא שמעה במו־אוזניה כי ברידי הוא זה שמוליךאת אכסל ועוזר לו. “מה רציתי להגיד”, היא אומרת, “האם הראית את השקים שלו. שבהם אספת את האבנים, לאדונים שהיו אז בסילאנרה?” “אם אתה רוצה, אכסל, אשא אותך על כתפי עד הבית”, אומר ברידי. “לא”, עונה אכסל. “אבל אני מודה לך על כוונתך הטובה” הם מתקדמים בדרכם. עוד מעט יגיעו אל האחוזה. אוולינה חשה כי אסור לה לבזבז זמן, אם היא רוצה להשיג דבר־מה. “מוטב היה, ברידי”, היא אומרת. “אילו אתה הצלת את אכסלממוות. אבל איך זה קרה, ברידי, שראית אותו מתחת לעץ שמעת את קריאתו והמשכתבדרכך?” “שתקי, אוולינה!” אומר ברידי. השתיקה לא הפריעה לה כלל כי היא בוססה בשלג ומשא כבד עלכתפיה. היא שאפה רוח, אבל לא השתתקה. לסיום היא שמרה את ההפתעה הגדולה, דברשיש בו סכנה. האם היא תעז? “מה בקשר לברברה? היא קמה והסתלקה, כנראה”. “כן”, ענה ברידי. “וכתוצאה מזה השגת עבודה לחורף”. כאן שוב ניתנה לאוולינה הזדמנות טובה: היא יכלה לרמוז כירבים מבקשים ממנה שתעבוד אצלם, כל תושבי הכפר רוצים בה. היא היתה יכולהלהשיג שם שתי משׂרות ואפילו שלוש. רצו להזמין אותה אל בית הכומר. וכבדרך־אגב העירה דבר שכדאי כי יגיע לאוזניו של אכסל. הוא לא יזיק: הציעולה תמורת עבודה במשך כל החורף כך־וכך כסף, חוץ מנעליים חדשות וכל מה שנחוץלכלכל כבשה. אבל היא ידעה כי בבואה ל“נווה־הירח” היא באה אל ביתו של אדםנדיב, שישלם לה ביד רחבה, ולכן בחרה לבוא הנה. לא, ברידי אינו צריך לדאוגלה. עד עכשיו פתח האל את כל הדלתות לפניה והזמין אותה להיכנס. נראה כי היתהלו כוונה מיוחדת כאשר שלח אותה הנה בלילה הזה, שהרי היא הצילה אדםממוות. אכסל כבר עייף מאוד, ורגליו אינן נשמעות לו. הדבר מוזר: עדעכשיו היה נדמה כי הוא חוזר פחות או יותר אל איתנו, וחום פשט בעורקיו, ועכשיו הוא לא מסוגל להחזיק מעמד ועל־כן הוא נשען על ברידי. הדבר התחילכאשר אוולינה החלה לדבר על שכרה. וכאשר חזרה על הרעיון – היא הצילה את חייו – הורע מצבו בהחלט. האם הוא התכוון לזלזל ולהפחית בערך עזרתה? אלוהים יודע. מכל מקום, דעתו היתה צלולה לגמרי. כאשר הם קרובים אל האחוזה אומר אכסל “אניחושש, שלא אוכל להגיע עד הבית”. ברידי אוחז בו ונישא אותו על גבו. הם ממשיכים ללכת. אוולינה מלאה זעם וארס, ואכסל על גבו של ברידי. “מה קרה?” שאלה אוולינה. "האם ברברה לא עמדה ללדת?’’ “ללדת?” ברידי נאנח תחת משאו. היתה זאת תהלוכה משונה ביותר. אכסל נישא על כתפיים עד פתח ביתו. ברידי נאנח. “האם ייתכן שכבר ילדה?” שואלת אוולינה. כאן מתערב אכסל ואומר לברידי: “אני באמת לא יודע אין הייתימגיע הביתה, אילולא היית עוזר לי!” אבל הוא איננו שוכח את אוולינה ואומר: “וגם לך, אוולינה, אני מודה. את היית הראשונה שמצאה אותי. תודהלשניכם”. זה הערב שבו ניצל אכסל ממוות. בימים הראשונים שאחרי מקרה זה, התקשתה אוולינה לדבר על כלנושא אחר, חוץ מן המאורע הגדול. אכסל לא הצליח להשתיקה. אוולינה יכלה לצייןבדיוק רב את המקום שבו עמדה, בתוך הבית, כאשר מלאך5־האלוהים קרא לה אל הפתח, כדי שתוכל לשמוע את הקריאה לעזרה. אבלאכסל חייב לטפל בעניינים אחרים. הוא חזר אל עבודתו ביער, וכאשר גמר לכרותאת העצים, נסע אל המנסרה שבסילאנרה. היתה זאת עבודת־חורף נעימה: להביא קורות וגזעים ולחזור משםעם קרשים ולוחות! אבל יש לסיים את המלאכה עד ראש־השנה, כי אז מגיע הכפורהגדול והוא מקפיא את המכונה. העבודה מתקדמת יפה – הכול נעשה במועד. לעתיםקורה שסיברט מסילאנרה חוזר מן הכפר ועגלתו ריקה, ואז הוא עוזר לשכנו ומעלהעצים אל החווה. השניים נוסעים ומשוחחים ביניהם: “מה חדש בכפר?” שואל אכסל. “לא הרבה”, עונה סיברט. “מתיישב חדש יבוא הנה”. מחיישב חדש – זה רחוק מלהיות “לא הרבה” – אבל כך נוהג סיברט לדבר. בכל שנה התיישב באזור איכר נוסף. מעבר לברידאבליק היועכשיו חמש אחוזות. אולם היישוב התפשט באטיות כלפי מעלה, אף־על־פי שבצד זה, הצד הדרומי, האדמה החקלאית היתה גדולה יותר והביצות פחתו. יצחק הרחיק לכתמכולם כאשר יסד את סילאנרה. הוא היה הפיקח והנבון שבכולם. אחריו בא אכסלשטרים. ועכשיו, הנה עומד להצטרף אליהם שכן נוסף. לפי השמועה, קנה המתנחלהחדש חלקה גדולה של אדמת ביצה, שאותה התכוון לייבש, וכן יער; החלקה הזאתהיתה סמוכה לאחוזתו של אכסל; היה שם די־והותר שטח. “שמעת משהו על האיש?” שאל אכסל. “לא”, השיב סיברט. “הוא עומד להביא הנה בתים טרומיים, שמחברים את חלקיהם במהירות ומעמידים אותם במקומם”. “כך. זאת אומרת שהוא עשיר”, אמר אכסל. “וחוץ מזה לא שמעת דבר?” “לא. הוא בן שלושים ושלוש”. “ומה שמו?” “אהרן, אומרים. ולאחוזתו יקרא סטורבורג”. “סטורבורג, כלומר ‘בירה גדולה’. כן, זה לא דבר קטן”. “הוא בא מהחוף. אומרים שעד עכשיו עסק במסחר בדגים”. “השאלה היא אם הוא מבין משהו בחקלאות”, אמר אכסל. "וחוץ מזה לא שמעת דבר עליו?’’ “לא. כאשר קיבל את שטר־הקניה, שילם במזומנים. וחוץ מזה לאשמעתי עוד דבר. אבל אומרים שהרוויח הון במסחר הדגים. עכשיו יש בדעתולהתיישב כאן ולעסוק במסחר”. “כך, הוא מתכוון לעסוק במסחר?” “כן, זה מה שאומרים”. היה זה עניין בעל חשיבות רבה, ושני השכנים דנו בו בעודםממשיכים ללכת, היתה זאת ידיעה חשובה, אולי החשובה ביותר בתולדות היישובבחבל־ארץ זה. והיו דברים לענות בהם: עם מי יסחור המתנחל החדש? עם שמונההאחוזות שבאלמינינג? אולי הוא מקוה כי יבואו אליו קונים מהכפר? מכל מקום, פתיחת חנות במקום תשפיע רק לטובה. אולי הודות לכך יגדל היישוב, מחיר האדמהיעלה – מי יכול לדעת? הם דיברו על העניין, בחנו אותו מכל צדדיו ולא התעייפו! העניינים שלהם ושיחותיהם היו יקרים לשני גברים אלה, לא פחות מאשר לאנשיםאחרים. האדמה היתה כל עולמם: העבודה, עונות השנה, הקציר. אבל האם לא היתהכאן גם התרגשות? הו, בהחלט היתה! לעתים יכלו לישון רק מעט מאוד זמן, וקרהשנאלצו לוותר על ארוחת צהריים ולהמשיך בעבודה. הם יכלו לשאת בכך. גופםהסתגל למצב. שכיבה בת שבע שעות מתחת לעץ־תדהר לא תזיק לבריאותם, אם העצמותנשארו שלמות, חיים ללא מרחב, ללא תקווה? כך! אבל האם ייסוד סטורבורג והחנותשבה לא היה דבר מעורר תקווה? עד ראש־השנה דובר בעניין זה… אכסל קיבל מכתב על גליון־נייר גדול, שסמל אריה הוטבע עליו; היה זה מכתב רשמי: על אכסל לקבל מידי ברידי אולסין את הכלים והמכשיריםהשונים, ולהתחיל בעבודה כמשגיח על הטלגרף החל מראש־השנה. ד סוסים רבים עוברים מדי יום דרך הביצות, ומובילים את המבניםהטרומיים של המתיישב החדש – עגלה אחר עגלה, כולן טעונות משא רב. במקום אחד, אשר במשך הזמן ייקרא סטורבורג, פורקים את המשאות. האחוזה ודאי תגדל עםהשנים. ארבעה גברים חוצבים סלעים ועוקרים אבנים. מובילים ומובילים. כל קורה מהוקצעת לפי המקום המיועד לה, ובבוא האביב יניחו אותן הבונים לפי סדר שנקבע מראש. החשבון היה מדויק וכלקורה היתה ממוספרת. שום דבר לא חסר, חלונות, דלתות, אפילו זכוכית צבעוניתבשביל דלת המרפסת. ובאחד הימים הגיעה עגלה טעונה שתילים. לשם מה? אחדהתושבים מעבר לברידאבליק ידע מה הדבר: הוא בא מן הדרום, וכבר ראה דבריםכאלה. המתיישב החדש מתכוון לטעת גן. אם כך, גן ייגטע בישימון. ההכנות עשו רושם טוב. מעולם לא היתה תנועה כזאת על פניאדמת־הביצות, ורבים מבעלי הסוסים הרוויחו יפה תמורת השכרתם. גם על כך שוחחוביניהם: הנה, תקווה לרווחים בעתיד; הסוחר יביא את סחורותיו מהארץומחוץ־לארץ, ויהיה צורך להעלות אותן מהנמל. לפי הסימנים, יהיה זה דבר רציני ביותר. בא משגיח או סוכןצעיר שטיפל בעניין ההובלה. הוא האיץ בפועלים, זירז אותם ונדמה היה כי לעולםלא ימצא די סוסים, אף שלא נותר מטען רב. “הרי לא נשארו קורות רבות”, אמרו לו. “כן, אבל – הסחורות”, ענה. סיברט מסילאנרה עבר במקום, וכדרכו – היתה העגלה ריקה. המשגיח קרא אליו: “מדוע אתה נוסע בלי מטען? הרי יכולת להוביל משא עד סטורבורג”. “אמנם יכולתי, אבל לא ידעתי דבר על כך”, השיב סיברט. “הוא מסילאנרה ויש להם שני סוסים”, לחש מישהו באוזני המשגיח. “האם נכון שיש לכם שני סוסים?” שאל. “תביא את שניהם, בבקשה, וקח אתך עגלות. זוהי הזדמנות להרוויח כסף”. “כן, זה יכול להיות לא רע בכלל”, אמר סיברט, “אבל דווקא בימים אלה אין לנו פנאי רב”. “אין לך זמן להרוויח כסף?” שאל המשגיח. אכן, לא תמיד היה להם זמן פנוי בסילאנרה. העבודה היתה רבהמדי. והנה הם אפילו שכרו פועלים לעזרה, בפעם הראשונה: שני בנאים משוודיהשחצבו אבנים לבניית רפת. רפת זאת היתה משאת־נפשו של יצחק זה שנים רבות. בית־החימרהישן היה קטן ורעוע. הורגש צורך ברפת בנויה מאבנים ובה בור־זבל, כפי שנדרש. הצרכים התרבו יותר וייתר, דבר אחד גרר אחריו את הדבר השני. הבניה לא נפסקה. ליצחק יש בית נסירה וטחנה ומכלאה, ומדוע לא תהיה לו גם נפחיה קטנה? רק מקוםקטן, לשעת־דחק, כאשר כלי כלשהו מתקלקל או כאשר יש צורך בזוג פרסות. לא תמידאפשר לגשת עד הכפר. לא נחוץ הרבה: סדן קטן ותנור־נפח. כל הזמן נבנו בנייניםקטנים וגדולים בסילאנרה. האחוזה התפשטה. היא היתה גדולה מאוד, אי־אפשר להמשיך בלימשרתת, ויאנסינה בהחלט תישאר במקום. אביה הנפח דורש לפעמים בשלומה ושואל אםלא תשוב הביתה במהרה, אבל הוא איננו דורש זאת בתוקף; הוא ותרן מופלג וייתכןשיש לו כוונה בכך. סילאנרה היא האחוזה הגדולה ביותר באלמינינג, ובה בתיםרבים ושדות נרחבים. אבל האנשים לא השתנו. הלאפים כבר אינם נכנסים אל החצרואינם מעמידים פני אדונים; דבר זה נפסק לפני זמן רב. בכלל, הלאפים מעדיפיםעכשיו ללכת בדרכים עקיפות ולהתרחק מסילאנרה. מכל מקום, הם לא נכנסים אלהבית. הלאפים משוטטים בפינות נידחות, באפילה. אם הם נכנסים לתחום של אורואוויר הם נמקים כשבלולים. מעת לעת נעלם עגל או כבשה נעדרת; אבל הדבריםמתרחשים בקצה האחוזה, ואין עצה כנגד זה. מובן שסילאנרה יכולה לעמוד בנזק. אף אם סיברט היה יודע לירות, אין לו רובה. והוא לא יודע לירות. הוא אישעליז – לא איש מלחמה. חוץ מזה, הוא לץ גדול. “מלבד זאת”, היה אומר, “ישבוודאי חוק האוסר לירות בלאפים בתקופות מסוימות בשנה”. סילאנרה יכלה להבליג על נזקים אלה, משום שזאת אחוזה גדולהומבוססת. אבל לא חסרות דאגות – לא! אינגיר איננה מרוצה מעצמה ומחייה. לא. היא נסעה פעם למקום מרוחק ומאז, כפי הנראה, התרופפו עצביה. מצבי־רוח קודריםפוקדים אותה לסירוגין. היא זריזה וחרוצה כמו בימים הטובים, אשה בריאהומתאימה לבעלה, גבר בעל כוח כביר. אבל האם לא נשארו בלבה זכרונותמטרונדהיים? האם אינה חולמת? בוודאי. בעיקר בחורף. אז נדלקת בה תאוות־חייםמשונה. אבל הואיל ואינה יכולה לרקוד לבדה – אינה עורכת נשפי ריקודים. מחשבות קודרות ותפלות? כן בוודאי. ואולם, באלוהים, גם הצד השני של החייםהוא יפה ונפלא! היא התחילה להסתפק במועט; הבנאים השוודים הם בכל זאת אנשיםזרים וקולותיהם עולים מהחצר. אבל אלה הם גברים מבוגרים ושקטים, שאינםמשתעשעים אלא עובדים. עם זאת, גם הם טובים לה ומכניסים קצת חיים בשגרתהאחוזה. אחד מהם מיטיב לזמר, ואינגיר מקשיבה לו לעתים. שמו של האיש הואהיאלמאר. ולא הכול כשורה בסילאנרה. הנה, למשל, מפח־הנפש שגורםאלישע. הגיע מכתב ממנו, שבו נאמר כי המשׂרה אצל המהנדס כבר איננה פנויה, אבל בקרוב יקבל אחרת, הוא רק צריך לחכות. ובמכתב אחר כתב כי הוא מחכה למשרהגבוהה באחד המשרדים; אבל בינתיים איננו יכול להתקיים ללא פרוטה. ולאחרשנשלח לו מהבית שטר בן מאה כתר, כתב והודיע כי הכסף לא הספיק אלא להחזרתאי־אלו חובות קטנים. “כך”, אמר יצחק. “אבל עכשיו אנחנו בונים את הרפת וישנןהוצאות שונות. שאלי את אלישע, בבקשה, אם לא מוטב שיבוא הנה ויעזור לנו!” אינגיר כתבה, אבל אלישע לא רצה לחזור הביתה, לא. אין בדעתו לנסוע לשוואבפעם השניה. הוא מעדיף לסבול חרפת־רעב. ייתכן כי בכל העיר לא היתה אף משׂרה בכירה שעמדה להתפנות, או שאלישע לא היה זריז דיו על־מנת לסלול את דרכו. מי יודע, ייתכן גם שהואלא הצטיין בכשרונותיו. הוא היה מנוסה בכתיבה, אבל האם היה גם בעל שכל, האםהיה פיקח? ואם לא – מה יהיה בסופו? כאשר חזר מהבית עם מאתיים כתר בכיסו, הגישה לו העיר, ללאדיחוי, את החשבונות שלא שולמו עדיין. לאחר ששילם אותם, היה נאלץ לקנותמקל־הליכה: מקל המטריה הישן כבר לא יכול היה לשמשו לצורך זה. היה צורךלקנות גם דברים נוספים, כמו כובע־פרווה לחורף, מגלשיים מברזל להחלקה עלהקרח וקיסם כסף כדי לחצץ בשיניים ולהשתעשע בו בחברת ידידים על כוס משקה. כלעוד היה עשיר, הזמין את חבריו לשתיה ושילם את חלקם, ככל שהיה יכול. במסיבהלכבוד שובו העירה, הזמין אלישע, מתוך חשבון זהיר מאוד, חצי תריסר בקבוקיבירה. “מה זה?” שאלו אותו, “אתה נותן למלצרית עשרים אורט? אנחנו נותנים לה רק עשרה!” “בלי חשבונות קטנים!” אמר אלישע. הוא לא עסק בחשבונות קטנים, לא! הדבר לא התאים לו כלל. הואבנו של בעל־אחוזה גדולה, לאביו יערות רבים, ארבעה סוסים, שלושים פרות וארבעמקצרות. אלישע לא היה שקרן ולא הוא הפיץ את האגדה על עושרה של סילאנרה. בשעתו עשה זאת מהנדס המחוז והתפאר בכך בעיר. אולם העובדה, שהאגדה התקבלהכמעט כאמת, לא היותה למורת רוחו של אלישע. הואיל והוא עצמו היה אפס, נוחהיה לו להיות לפחות בנו של איש חשוב; בשל דבר זה זכה לאשראי, וכך התקייםאיכשהו. אבל הדבר הזה איננו יכול להימשך לאורך זמן. לבסוף היה עליו לשלם, והוא נקלע למצב קשה. אחד מחבריו מצא לו משרה בבית המסחר של אביו. היתה זאתחנות לאיכרים, ובה סחורות שונות. זה היה טוב מלא־כלום. לא היה נעים לו, לבחור בגילו, לעמוד בחנות ולקבל משכורת של מתלמד; הרי הוא שאף להגיע לדרגהשל ראש־כפר. אבל הוא הרוויח למחייתו, והעניין לא היה גרוע כל־כך. אלישע היהנעים ונוח לבריות, והלקוחות חיבבו אותו. הביתה כתב כי התחיל לעסוקבמסחר. ידיעה זאת ציערה מאוד את אמו. אם אלישע עומד מאחורי דוכןשל חנווני – הרי אין בזה יותר מאשר בעבודה דומה בחנותו של החנווני בכפר. קודם לכן היו לאלישע שאיפות גדולות. הוא שכח אותן? אינגיר לא היתה טיפשה: היא ידעה כי יש הבדל בין עניין רגיל ועניין בלתי־רגיל, אם כי ייתכן שלאתמיד יכלה להבחין בקו הגבול. יצחק היה תמים ופשוט יותר. עכשיו, כאשר חשב עלהעתיד, כבר לא הביא את אלישע בחשבון. בנו הבכור נעלם מנגד עיניו, ויצחק כברלא תיאר לעצמו כי סילאנרה תחולק בין שני בניו כאשר תגיע שעתו למות, באחדהימים. באביב באו מהנדסים ופועלים משוודיה. הם באו לסלול דרכים, להקים צריפים, לישר את האדמה, לפוצץ סלעים, לחתום על חוזים על אספקת מזון, על הסכם עם בעלי סוסים ובעלי אדמות על שפת הים – וכל זה לשם מה? האם אנחנואיננו נמצאים בישימון? כן, אבל הפעם ייעשה ניסיון לפתוח את מכרההנחושת. כך; יצא משהו מעניין זה, גייסלר לא הקים רעש לשווא. היו אלה אותם אדונים נכבדים, שבאו בפעם האחרונה: היועץהחקלאי ובעל בתי־החרושת לא באו. אבל בא אותו מומחה למכרות ואותו מהנדס. הםקנו מיצחק את כל לוחות העץ שהוא יכול היה לוותר עליהם, קנו מזון ומשקאותושילמו בכסף מזומן; הם דיברו בנעימות ובידידות ואמרו כי סילאנרה מוצאת חןבעיניהם. “מסילת קרוניות”, אמרו, “מסילה תלויה באוויר מראש ההר עדשפת־הים”. “דרך כל הביצות?” שאל יצחק כבד־המחשבה. דבר זה הביא אותם לידי צחוק. “מהעבר השני”, אמרו, “לא מהעבר הזה. הרי המרחק מכאן עולהעל כמה מאות מייל. לא, מעברו השני של ההר, ישר אל שפת־הים. השיפוע גדולוהמרחק אפסי. נוריד את המתכת בקרוניות. אתה תראה: זה יהיה דבר נפלא. אבלבהתחלה נוליך את המתכת בעגלות, נסלול דרך ונוביל בעגלות, הו, לא פחותמחמישים סוסים, גם זה יהיה דבר נפלא. וגם מספרנו לא יהיה קטן כפי שאתה רואהעכשיו. כמה אנחנו כאן? בודדים! יבואו יותר מהצד השני: רכבות מלאות פועלים, צריפים מוכנים, מזון וכלי־עבודה. אנחנו נכניס חיים באזור – מיליונים! הנחושת תישלח לדרום־אמריקה”. “האם היועץ החקלאי לא יבוא?” “איזה יועץ חקלאי? אה, ההוא! הוא מכר את חלקו”. “ובעל בתי־החרושת?” “גם הוא מכר. ובכן, אתה זוכר אותם? לא, הם מכרו. ואלו שקנומהם, מכרו גם הם. עכשיו שייך המכרה לחברה, לאנשים עשירים, אילי־ממון”. “איפה גייסלר?” שאל יצחק. “גייסלר? אינני יודע”. “ראש־הכפר גייסלר, זה שמכר את המכרה”. “אה, שמו היה גייסלר? אלוהים יודע איפה הוא. גם אותו אתה זוכר?” ובלי לדחות את הדבר ניגשו לעבודה. אנשים רבים באו במשךהקיץ. אינגיר הרחיבה את עסקי מכירת החלב והגבינה ומצאה עניין רב במשא־ומתןעם אנשים רבים, הבאים והולכים. יצחק עיבד את שדותיו: שום דבר לא הפריע אותובעבודתו. שני הבנאים וסיברט הקימו את הרפת. היה זה מבנה גדול ונדרש זמן רבלהקמתו, כי מספר העובדים היה מצומצם וסיברט נעדר לעתים קרובות, כאשר היהעליו לעזור בעבודות השדה. מה טוב שיש להם עכשיו מקצרה ושלוש נשים חרוצותהאוספות את החציר! הכול היה טוב – הישימון התעורר לחיים, הכסף פרח מסביב. ובית־המסחר בסטורבורג – האם לא היה זה בית־מסחר ענקי? אהרן היה, כפי הנראה, בעל תושיה. אין זאת אלא שעוף־השמים הוליך אליו את הקול בדבר פתיחת המכרה. הוא מיהר לבוא למקום ולפתוח חנות. הוא סחר, הו, כממשלה, כמלך! ראשית מכרכלי־בית שונים ובגדי־עבודה. אבל כאשר לפועלי המכרות יש כסף, הם אינםמסתפקים רק בקניית הדברים הנחוצים. לא, הם קונים הכול. במוצאי־שבתותהתרוצצו המון קונים בחנות, ואז נכנס כסף רב לכיסו של אהרן. משרתו ואשתועסקו במכירה ליד הדלפק, והוא עצמו מכר ככל אשר יכול, אבל החנות לא היתהמתרוקנת עד שעה מאוחרת בלילה. והתברר כי בעלי הסוסים שבכפר צדקו: הסעתהסחורות לסטורבורג היתה עסקה כבירה. הדרך תוקנה והורחבה והיא היתה עכשיושונה לגמרי מהשביל שסלל יצחק. אהרן הועיל לכל הסביבה במסחרו וגם בכך שתיקןאת הדרכים. למעשה, שמו לא היה אהרן – שם זה ניתן לו בעת הטבילה; שמו האמיתיהיה אהרונסן. אבל כך כינה את עצמו וכך קראה לו אשתו. המשפחה חיתה ברווחהוהחזיקה שתי משרתות ומשרת אחד. האדמה בסטורבורג לא עובדה לפי שעה; לא נותר פנאי לעבודהחקלאית; ומי יוכל לחפור תעלות באדמת הביצה? לעומת זאת, היה לאהרונסן גן ובוענבי־שועל, כוכביות, עצי עוזרד ועצי נוי שונים. בין העצים נסלל שביל רחב, שבו טייל אהרונסן בימי ראשון ועישן את מקטרתו הארוכה. מאחורי הבית היתהמרפסת שחלונותיה היו אדומים, צהובים וכחולים. סטורבורג! שלושה ילדים קטניםויפים היו במקום. הילדה תלמד כיצד להתנהג כבת־סוחר והבנים ילמדו לסחורבעצמם; אלה שלושה ילדים, שנכון להם עתיד מזהיר! אלמלא חשב אהרונסן על העתיד, לא היה בא הנה כל עיקר. הואהיה ממשיך בעסקי הדגים, ואם ההצלחה היתה מאירה לו פנים, היה מצליח להרוויחגם בעסק זה כסף רב; אבל זהו עיסוק שאיננו מכובד כמו בית־מסחר, הוא אינומעלה את האדם בסולם החברתי, וכובעים אינם מונפים בהדרת־כבוד לפני בעליו. עדעכשיו שט אהרונסן על־פני ים־החיים וחתר במשוטים. מעכשיו ישתמש במפרשים. אִמרה היתה שגורה בפיו: “יהיה טוב”. כוונתו היתה כי לילדיו יהיה טוב יותרמאשר לו, והם יעבדו פחות קשה ממנו. והנה – העניין הצליח יפה. היו מקדמים בברכה את פניו ואתפני אשתו ואפילו את פני ילדיו. אין לזלזל בברכת־השלום לילדים. הפועלים היויורדים מהמכרה לאחר ששהו שם ימים רבים ולא פגשו ילדים. ילדיו של אהרונסןרצו לעברם, והפועלים פנו אליהם בדברי חיבה, כאילו פגשו שלושה כלבי־שעשועיםקטנים. ברצון היו נותנים להם כסף, אבל הלא אלה היו ילדיו של סוחר. ביןהבאים היה גוסטף, צעיר שובב, שכובעו שמוט על אוזנו ומנהגו עליז תמיד. הואהשתעשע שעה ארוכה עם הילדים. הם רצו לקראתו, והוא נשא אותם על גבו, ורקדסביבם. “אח!” קרא גוסטף בעת הריקוד. לאחר מכן הוציא גוסטף את חלילווהמנגינה היתה כל כך נעימה ויפה, עד ששתי המשרתות יצאו והאזינו לו בעינייםלחות. גוסטף בן־הבליעל ידע מה הוא עושה! כעבור זמן נכנס לחנות ומילא את תרמילו בדברים שונים; לבסוףהיתה ברשותו ‘חנות’ קטנה, שאותה הוציא מתוך השק שלו והציג אותה בסילאנרה. היה לו נייר מעוטר למכתבים, מקטרת חדשה, חולצה חדשה, צעיף, ודברים נוצצים: שרשרת שעון שמצפן תלוי בקצה, אולר. כן, הרבה דברים היו לו וביניהם גםחזיזים שקנה לכבוד היום הראשון, לשמח את עצמו ואת האחרים. אינגיר הגישה לו חלב, והוא התלוצץ עם ליאופולדינה, הרים את רבקה הקטנה באוויר – “עוּף!” “מה, בניין הרפת יסתיים בקרוב?” שאל את בני־ארצו מתוך ידידות. “לא, חסרה עזרה”, ענו הבנאים. גוסטף התלוצץ ואמר שאם כך, הוא יעזור להם. זה יכול להיות טוב מאוד, חשבה אינגיר, כי הרפת צריכה להיות מוכנה עד הסתיו, כאשר העדר נאסף לימות החורף. והנה גוסטף פוצץ חזיז אחד. וכיוון שפוצץ אחד מהם – מדוע לאישלח מיד את כולם, שישה במספר? הנשים והילדים עצרו את נשימתם מרוב השתוממותעל מעשה הכישוף ועל המכשף, העושה בלהטיו. אינגיר לא ראתה מעולם חזיזים, אבלדבר מופלא זה הזכיר לה את העולם הגדול. איזה ערך יש למכונת־ התפירה לעומתדבר כזה! לבסוף, כאשר ניגן גוסטף בחלילו, היתה מוכנה, ברוב התרגשותה, לרוץאחריו בכל אשר יילך. העבודה במכרה נמשכה כסדרה, והנחושת מובלת בעגלות אל הנמל. אניה אחת הוטענה והפליגה לאמריקה הדרומית, ואניה שניה עגנה במקומה. כל אדםשכוחו הספיק לו, עלה אל ההרים כדי לחזות בפלא. גם ברידי אולסין היה שם, עםדוגמאות האבנים שלו, אבל המהנדס לא היה שם, כי נסע לשוודיה. מדי יום ראשוןעלו אל המכרה אנשים רבים מהכפר, ואפילו אכסל שטרים, שלעולם אין לו פנאי, עבר פעמים אחדות ליד המכרה תוך כדי בדיקת קו הטלגרף. עכשיו אין כמעט אדםבאזור שלא ראה את המכרה. והדבר הגיע לידי כך שאפילו אינגיר סילאנרה לבשה אתשמלתה היפה, ענדה את טבעת־הזהב והלכה אל ההרים. מה לה שם? למעשה, שום דבר. היא לא סקרנית לראות את המכרה. היא רוצהרק להיראות. כאשר הבחינה אינגיר בכך שנשים אחרות יצאו אל המקום, חשה כי גםעליה לגשת לשם. יש לה צלקת בשפתה, וילדיה כבר גדולים, אבל עליה להתחרות עםהנשים האחרות. אמנם היו ביניהן יפות וצעירות ממנה, אבל היא תנסה את כוחה. היא לא היתה שמנה, קומתה היתה גבוהה, פניה נאות וטובות־מראה. מובן שאיננהעוד סמוקת־לחיים כשהיתה וצבע עורה כבר מזמן איננו דומה לגון האפרסק. אבל, נראה! אין ספק שהגברים יסתכלו בה ויגידו: “זאת אשה נאה!” הפועלים קיבלו את פניה בידידות. הרי כמה וכמה פעמים קנואצלה חלב, והם הכירו אותה. הראו לה את המכרה, את הצריפים, את האורוות, אתהמטבח, את המרתף, את המזווה. הנועזים שבהם התקרבו אליה ונגעו קלות בזרועה. אינגיר אינה מתרעמת. הדבר נעים לה. כאשר עליה לעלות או לרדת במדרגות, היאמרימה את שמלתה וחושפת את שוקיה; אבל היא עושה זאת כאילו לא במתכוון, ומעמידה פנים שלא אירע דבר. “זוהי אשה לעניין”, חושבים הפועלים. הו, אשה זקנה! למרות הכול יש בה דבר הנוגע ללב: קל היהלראות זאת – מבט מאחד הגברים חמי־המזג האלה בא לה כמתנה בלתי־צפויה, והיאהכירה תודה והחזירה מבט. היא חשה נעימות במקום המסוכן, היא היתה אשה ככלהנשים. אולי היתה אשה נאמנה עד עכשיו משום שלא באה לידי ניסיון. אשה זקנה! גם גוסטף בא. הוא עזב שתי נערות שבאו מן הכפר, כדי שיוכללעמוד לידה. גוסטף הבין את המתרחש. הוא לחץ את ידה בחמימות מופרזת, הודה להעל קבלת־הפנים בסילאנרה, אבל לא הכביד עליה בדברים. “ואתה, גוסטף, האם תבוא בקרוב לסילאנרה כדי לעזור בבניין הרפת?” שאלה אינגיר וסומק כיסה את פניה. גוסטף עונה בחיוב; הוא יבוא בקרוב. חבריו שומעים זאת ואומרים, כי בקרוב יבואו כולם לשם. “מה זאת אומרת? האם לא תישארו כאן, במכרה, למשך כל החורף?” שואלת אינגיר. הפועלים עונים בזהירות: “לא, כפי הנראה, לא”. גוסטף ישיר יותר, ואומר מתוך צחוק, כי בקרוב יגרדו בציפורניים את שאריות הנחושת שבמקום הזה. “אתה לא מדבר ברצינות!” קוראת אינגיר. “לא”, אומרים הפועלים האחרים. “מוטב שגוסטף יזהר ולא יאמר מלים כאלה”. אבל גוסטף איננו נזהר, והוא אומר הרבה יותר. ובמה שנוגעלאינגיר – הוא קנה את לבה, אף שלא הכביד עליה בדברי אהבה. צעיר אחד ניגן עלמפוחית, אבל נגינה זאת היתה רחוקה מנגינתו של גוסטף. צעיר נוסף ניסה למשוךאת תשומת־לבה בכך ששר בעל־פה שיר מתאים ללחן המפוחית. הוא לא השיג הרבה, אףשקולו היה רם כרעם. כעבור זמן קצר ענד גוסטף את טבעת הזהב על זרתו. איו זהקרה, אם לא האיץ בה? הוא עשה זאת, אבל בחשאי, כפי שנהגה אף היא. כאשר הואהתחיל ללטף את ידה, העמידה פנים כאילו אינה מרגישה בדבר. כאשר ישבו בצריףושתו קפה, שמעה מבחוץ קולות מריבה והבינה, כי בגללה קם הרעש הזה. חושיההתעוררו: תרנגולת־בר זקנה יושבת ומאזינה להמולה נעימה. איך חזרה אינגיר הביתה באותו ערב? במצב־רוח מצוין. היאהיתה הגונה כפי שהיתה – לא פחות ולא יותר. גברים רבים ליוו אותה ולא חזרוכל עוד גוסטף היה לצדה. הם לא נכנעו, לא רצו להיכנע! אפילו שם, במרחקים, בעולם הגדול, לא התענגה אינגיר במידה כזאת. “האם אינגיר איבדה משהו?” שאלו בסוף. “איבדה? לא”. “טבעת זהב”, אמרו. גוסטף היה מוכרח להחזיר לה את הטבעת. מחנה שלם היה נגדו. “טוב שמצאת אותה”, אמרה אינגיר ומיהרה להיפרד מבני־לווייתה. ההיא מתקרבת אל סילאנרה ורואה את הגגות הרבים. שם ביתה. היא שבה להיות אשת־האיכר הנאמנה. היא הולכת באחד השבילים, כדי לעבור לידהדיר ולראות את הכבשים. בדרך לשם היא עוברת ליד מקום המוכר לה היטב: כאןנקברה פעם תינוקת. היא יישרה את העפר בכפות ידיה והעמידה על התל צלב קטן. אה, זמן כה רב עבר מאז! והיא שואלת את עצמה: “האם המשרתות חלבו את הפרותוהכינו את כל שדרוש לקראת הערב?” העבודה במכרה נמשכה, כן. אבל שמועות אמרו כי התקוות שנתלובמכרה לא התקיימו. המומחה, שנסע לשוודיה, חזר ואתו מומחה נוסף. הם קודחיםומפוצצים ובודקים. מה קרה? הנחושת טהורה למדי, אין ספק בכך. אבל זהו גידדק, והוא מתעבה לעבר הגבול, מחוץ לשטח שבבעלות החברה. זה פשר הדבר: הקונים הראשונים לא התעמקו הרבה בדבר. לאהיתה זאת אלא מועצת־משפחה – קרובים שקנו לשם ספקולאציה. הם לא השתדלו לקנותאת ההר כולו, המשתרע על־פני מיילים רבים, עד הים. הם קנו רק חלק קטן מיצחקסילאנרה וחלק מגייסלר, ולאחר מכן מכרו לאחרים. מה אפשר לעשות? המנהלים, המפקחים והמומחים ידעו היטב מהעליהם לעשות: לפתוח מיד במשא־ומתן עם הממשלה. הם שלחו רץ לשוודיה, ובידותעודות ומפות, והם עצמם ירדו לראש־הכפר כדי להבטיח לעצמם זכות בעלות עלרכסי ההרים שמדרום לנחל. אבל כאן נתקלו בעיכובים שונים. החוק היה נגדם: הםזרים ואין להם רשות לקנות אדמה בדרך ישרה. הם ידעו זאת, ואף דאגו להסרתהמכשול. אולם הצד הדרומי של ההר היה מכור כבר, וזאת לא ידעו. “מכור?” שאלו האדונים. “זה כבר, לפני שנים אחדות”. “מי קנה את האדמה?” “גייסלר”. “איזה גייסלר? אה, הטיפוס ההוא!” “והעסקה כשרה וחוקית”, אמר ראש־הכפר. “זהו הר סלעי וצחיח. הוא קיבל אותו כמעט בחינם”. “לעזאזל, מי הוא גייסלר זה, שאנחנו שומעים את שמו כל הזמן? איפה הוא?” “אלוהים יודע איפה הוא”. האדונים נאלצו לשלוח רץ נוסף לשוודיה, והיה עליהם לברר מיהו אותו גייסלר. לפי שעה לא יכלו להמשיך לעבוד כקודם. גוסטף בא לסילאנרה. הוא נשא על גבו את כל רכושו. הוא באואמר: “אני כאן!” גוסטף עזב את עבודתו בחברה. למעשה באותו יום ראשון דוברעל בעיות המכרה בצורה גלויה מדי; דבריו הובאו לידיעת המפקח והמומחה – ואתגוסטף פיטרו. בהצלחה! ייתכן שזהו הדבר שאליו התכוון גוסטף. מעכשיו לאיעוררו ביקוריו בסילאנרה חשדות. הוא קיבל מיד עבודה בבניין הרפת. הם בנו. כעבור ימים אחדים הגיע למקום פועל נוסף מן ההרים, וגם הוא קיבל עבודה באחוזה. כעת עבדו בשתי משמרות, והמלאכה התקדמה במהירות. הרפת תהיה מוכנה, ככל הנראה, לפני הסתיו. אבל הפועלים ירדו מן ההרים בזה אחר זה – את כולם פיטרו – והם חזרו לבתיהם בשוודיה. המכרה הנסיוני ייסגר. כל יושבי הכפר הצטערו מאוד, כי היו טיפשים: הם לא הבינו מהו “מכרה נסיוני”. ויותר מזה לא היה כאן. מסביב – דאגה ודיכדוך. הכסף נעשה יקר מציאות, המשכורת הוקטנה, בית־המסחרבסטורבורג שבק חיים. מה פשר העניין הזה? הרי הכול היה יפה ומסודר כל־כך. אהרונסן השיג נס ודגל, קנה עור דוב לבן למגררה המשפחתית ובגדים מצויניםלחורף. אלה אמנם דברים קטנים, אבל אירעו גם דברים גדולים: שני מתיישבים קנואדמה בין סילאנרה ו“נווה־הירח”, וזה לא היה דבר־של־מה־בכך לגבי המתיישביםהקודמים. המתנהלים החדשים בנו בתי־חימר, עקרו עצים, החלו ליבש את הביצות. הם היו אנשים חרוצים והצליחו תוך זמן קצר. במשך כל הקיץ קנו מצרכי מזוןבסטורבורג, אך בבואם אל החנות בפעם האחרונה כמעט לא מצאו בה דבר. סחורות – מה יעשה אהרונסן בסחורות, לאחר שהופסקה העבודה במכרה? לכן החנות היתה כמעטריקה ולא היה לו דבר זולת כסף. מכל אנשי הסביבה ייתכן שאהרונסן היה העצובביותר. תכניותיו הגדולות לא היו אלא תכניות־שווא. כאשר הוצע לו לעבד אתהאדמה ולחיות עליה עד שיגיעו ימים טובים יותר, ענה: “לעבד את האדמה? לא לשםכך באתי הנה עם משפחתי”. לבסוף, אהרונסן לא יכול עוד לעמוד בפיתוי. הוא רצה לעלותאל המחצבה ולראות הכול בעיניו. זה היה ביום ראשון. כאשר הגיע לסילאנרה, רצהלקחת את יצחק אתו. אבל רגלו של יצחק לא דרכה בהרים מאז החלה שם העבודה. הואהיה מרוצה מאוד באחוזה. אינגיר התערבה בדבר: “האם לא תוכל ללכת עם אהרונסן, אם הוא מבקש ממך?”, אמרה. שימו לב: אינגיר אינה מתנגדת, כנראה, כלל וכלללזה שיצחק יעזוב את הבית לזמן־מה. זה היה יום ראשון בשבוע, והיא רצתהלהיפטר ממנו לשעות אחדות. ויצחק הלך. הם ראו דברים חדשים בהרים. יצחק לא מצא את רגליו ואת ידיובעיר חדשה זאת, שבה צריפים וסככות ובורות פתוחים. והמהנדס עצמו הדריך אותם. ייתכן שמצב־רוחו של המהנדס לא היה טוב ביותר באותו רגע, אבל הוא השתדללהיאבק בעצב שתקף את אנשי הסביבה ובעיקר את תושבי הכפר, וזאת היתה הזדמנותטובה, כיוון שהרוזן מסילאנרה והסוחר מסטורבורג היו כאן. המהנדס הסביר להם את ההבדל בין המחצבים השונים: חצץ פשוט, חצץ נחושת, ברזל. כן, הוא ידע היטב מה מכיל ההר בקרבו. נמצאו בו גם כמויותקטנות של עפרת זהב וכסף. אדם איננו יכול להיות מהנדס מכרות אם איננו בקיאבכך די הצורך. “אבל, האם העבודה תיפסק?” שאל אהרונסן. “תיפסק?” השתומם המהנדס. “בזה לא נסייע רבות לאמריקההדרומית. אנחנו נפסיק לזמן־מה את העבודה במכרה הנסיוני. התברר לנו מה נמצאכאן. כעת ייבנה הרכבל ואחר־כך תתחיל העבודה, מצד דרום. אולי אתה יודע, יצחק, איפה נמצא גייסלר זה?” “לא”. “אין דבר, אנחנו נמצא אותו. ורק אז תתחיל העבודה האמיתית. איזה רעיון – להפסיק!” יצחק השתומם והתרגש למראה מכונה קטנה, שמניעים אותה ברגל. הוא ראה מיד שזוהי סדנת נפח, שאפשר להעביר אותה ממקום למקום בעגלה. “כמה שווה מכונה זאת?” שאל. “המכונה הזאת? אה, לא הרבה”. יש להם הרבה מכונות כאלה. אבל למטה, ליד הים, יש מכשיריםאחרים ומכונות ענקיות. יצחק הרי מבין כי אי־אפשר לחדור אל מעמקי ההרים, אלהתהומות, בציפורני האצבעות, חה־חה! הם המשיכו ללכת והמהנדס סיפר כי בדעתו לנסוע לשוודיה בימים הקרובים. “אבל אתה תחזור, אדוני?” בוודאי. המהנדס איננו רואה כל סיבה שבגללה הממשלה או המשטרה יעכבו אותו בבית. יצחק כיוון את הדברים כך, שיגיעו שוב אל המכונה הקטנה. “כמה עולה מכשיר כזה?” הוא שואל. "כמה?’’ המהנדס אינו יודע את הדבר בבירור. “ברור שהוא עולה סכום ידוע, אבל בעסק גדול כל־כך אין לזה שום חשיבות”. המהנדס הנפלא – ודאי לא היו לו סיבות רבות לשמוח, אבל הואשיחק את תפקידו עד הסוף: אולי יצחק יוכל להשתמש במכונה? הוא יכול לקחתאותה. החברה עשירה למדי והיא מעניקה לו את המכונה במתנה! מקץ שעה שבו יצחק ואהרונסן לבתיהם. אהרונסן נרגע, והתקוות הטובות שבו אליו. יצחק ירד מההר כשהוא נושא על גבו את המכונה היקרה. הוארגיל, הזקן הזה, ספינת־המשא, לסחוב משאות! המהנדס הציע שהמכונה תישלח למחרתלסילאנרה, אבל יצחק הודה לו ואמר כי אין צורך בכך. הוא תיאר לעצמו שבביתישתוממו מאוד לראות אותו – חוזר עם המכונה. אבל הוא עצמו השתומם, כאשר הגיע הביתה. הוא ראה סוס הנכנס אל החצר ומוביל בעגלה מטען מיוחד. העגלון היה מאנשי־הכפר, אבל ליד העגלה צעד אדון, שבו התבונן יצחקבהשתוממות: זה היה מר גייסלר. ה היו עוד דברים שיצחק יכול היה להשתומם עליהם, אבל הוא לאהיה בנוי לכך – לא היה ביכולתו לחשוב על דברים רבים בעת ובעונה אחת. כאשרעבר ליד המטבח לא אמר אלא: “איפה אינגיר?” כי הוא רצה לערוך לגייסלרקבלת־פנים יפה. אינגיר? היא היתה בשדה. מיד לאחר צאתו של יצחק יצאה לשדהלקטוף אוכמניות ותותים, היא וגוסטף השוודי. האשה הזקנה היתה שיכורת־אהבה. אמנם הסתיו והחורף קרבו, אבל היא חשה בלבה את חום הקיץ. “בואי והראי לי היכן גדלים שיחי התות השחור”, אמר גוסטף. “השיח החום”, אמר. ומי יוכל לעמוד בניסיון? היא נכנסה במרוצה לחדרה ובמשךרגעים אחדים הייתה רצינית. אבל הוא חיכה בחוץ. החיים החופשיים של העולםהגדול רדפו אחריה. היא עשתה את שערותיה, בחנה את פניה בראי ויצאהשוב. איזו אשה במקומה לא היתה נוהגת כמוה? הנשים אינן מסוגלות להבחין בין גבר לגבר – לא תמיד, ואף לא לעתים קרובות. הם הלכו בשדות הביצה וקטפו תותים שחורים. הם עוברים מתללתל. היא מרימה את שמלותיה ושוקיה נחשפות. מסביב דממה. האפרוחים של הקוראהלבן גדלו כבר, ועל־כן האם אינה שורקת עוד. על־פני אדמת הביצה מצוייםמקומות רבים, מכוסי שיחים. הם הלכו קרוב לשעה והתיישבו לנוח. אינגיר אומרת: “איך אתה מתנהג…” הו, היא כה חלשה לעומתו, היא צוחקת במבוכה, כי אהבתהאליו גדולה; הו, אהבה כה מתוקה וכה מרה! החוק החברתי תובע שתסרב. כן, כדילהיענות אחר־כך. אינגיר שרויה באהבה עזה כמוות, באהבה אכזרית. היא חושקתבו, לבה נמשך אליו. אשה זקנה! “כאשר תיגמר בניית הרפת, תלך מכאן”, אמרה. לא, הוא לא ילך. מובן שיצטרך ללכת, אבל לא בשבוע הבא. “אולי נלך הביתה?” שאלה. “לא”. הם קטפו תותים וכעבור זמן־מה שוב מצאו מקום בין השיחים. אינגיר אומרת: “אתה יצאת מדעתך, גוסטף”. השעות עוברות. הם נרדמו, כפי הנראה, בין השיחים. נרדמו? כה נעים לנוח בשדה, בגן־העדן… אינגיר התרוממה קצת, הקשיבה ואמרה: “נדמה לי שעגלה מתקרבת”. השמש שוקעת. כאשר הם פונים לעבר סילאנרה, מתכסות הגבעותצל. הם עוברים על פני מקומות־סתר נוספים. גוסטף רואה אותם וגם אינגיר רואהאותם, אך כל הזמן נדמה לה כי מישהו נוסע לפניהם. איך אפשר לסרב, בדרךהביתה, לגבר יפה ומתהולל? אינגיר חלשה מאוד, היא מחייכת ואומרת: “לא, מימילא ראיתי טיפוס כמוך”. אינגיר חזרה הביתה לבדה. טוב שבאה עכשיו. יצחק נכנס זה עתה לחצר יחד עם אהרונסן – והנה, סוס ועגלה ליד פתח הבית. “שלום לכם!” אומר גייסלר ומברך גם את אינגיר. האנשים עומדים ומביטים איש ברעהו. אין רגע נעים מזה. גייסלר חזר. שנים אחדות לא היה כאן, אבל, הנה, הוא חזר. הוא הזדקן קצת יותר, אבל עדיין היה זריז ומלא־חיים; עכשיו הוא לבוש בהידור: מתחת למעילו חזיה לבנה ועליה שרשרת־זהב. השד יודע מה טיבו של האיש הזה! האם הגיעה אליו שמועה כי משהו מתרחש במכרה הנחושת והוא באלחקור את העניין? מכל מקום, הוא כאן. הוא עירני ומאיר־פנים, סוקר את המבניםואת הבית, שולח את מבטו לעבר השדות. חלו תמורות גדולות: הרוזן הרחיב אתתחום ממלכתו. גייסלר הינהן בראשו מתוך שביעות־רצון. “מה אתה סוחב על גבך?” הוא שואל את יצחק. “הרי זה משא שסוס צריך לסחוב אותו”, הוא אומר. “תנור נפחים”, מסביר יצחק. “הוא יביא לי תועלת רבה בחצר”. יצחק הוסיף לכנות את סילאנרה בשם “חצר”. “איפה השגת אותו?” “מהנדס המכרה נתן לי אותו במתנה”. “האם יש מהנדס במכרה?” שאל גייסלר כמי שאינו יודע. איך ייתכן שהמהנדס ינצח את גייסלר? “שמעתי שקנית מקצרה והבאתי לך מכונת־דיש”, אמר והורה באצבעו על העגלה. שם עמדה המכונה, צבועה בכחול ובלבן. הם מורידים את המכונה ומסתכלים בה. יצחק רתם את עצמו אליהוניסה להעביר אותה על פני האדמה החלקה. פיו היה פעור מרוב תימהון. פלא אחרפלא בא לסילאנרה. הם התחילו לשוחח על המכרה ועל מחצב הנחושת. “הם שאלו רבות עליך, אדוני”, אמר יצחק. “מי שאל?” “המהנדס וכל האדונים. הם צריכים למצוא אותך ויהי־מה, אמרו”. ייתכן שיצחק הגזים בערך הדבר, או שהעניין היה למורת־רוחו של גייסלר, אשר אמר: “אני כאן, אם יהיה להם צורך בי”. למחרת היום, חזרו שני השליחים משוודיה ואִתם שניים מבעליהמכרה. הם רכבו על סוסים – גברים חשובים, שמנים, ולפי כל הסימנים בעליהון־עתק. הם כמעט לא התעכבו בסילאנרה ורק שאלו, בלי לרדת מהסוסים, מהי הדרךהנכונה, והמשיכו לעבר ההרים. גייסלר עמד סמוך אליהם, אבל הם העמידו פניםכאילו אינם רואים אותו. השליחים וסוסי־המשא נחו שעה קלה, שוחחו עם הפועלים שעבדובהקמת הרפת, נוכחו לדעת כי האיש הזקן בעל שרשות הזהב הוא גייסלר, ונסעוהלאה. אבל אחד הרצים חזר עוד באותו ערב, ובפיו ידיעה: גייסלר צריך לעלות אלהאדונים. “הרי אני כאן, אם יש להם צורך בי” – זאת היתה תשובתו של גייסלר. גייסלר נעשה יהיר, כאילו ידו אוחזת בטבור־העולם. ואוליחשב, כי הודעה בעל־פה איננה לפי כבודו? אבל איך קרה שהוא בא לסילאנרה בדיוקבזמן שבו היו זקוקים לו? האם אין דבר שנסתר ממנו? כאשר תשובתו הגיעה אלהאדונים, אשר חיכו למעלה, היה עליהם לטרוח ולרדת לסילאנרה על אפם ועל חמתם. המהנדס ושני המומחים באו אִתם. אבל היה צורך לישר הדורים רבים לפני שהפגישה תצא אל הפועל. הדבר לא עורר תקוות טובות. גייסלר נהג ביהירות יוצאת מגדר הרגיל. האדונים נעשו מנומסים מאוד. הם ביקשו את סליחתו של גייסלרעל שאתמול שלחו לו, כי היו עייפים מאוד מהנסיעה. גייסלר ענה באדיבות שגםהוא היה עייף. אלמלא כן, היה בא אליהם. טוב; ועתה אל העניין: האם יש בדעתו למכור את ההר שמדרום לנחל? “האם אתם קונים לעצמכם, רבותי, או שאתם מתווכים?” זאת היתה רשעות גלויה מצד גייסלר. הוא ראה במו עיניו שהאדונים הנכבדים והשמנים האלה אינם מתווכים. והשיחה נמשכה: “מהו המחיר?” שאלו האדונים. “כן, המחיר!” אמר גייסלר וחכך בדעתו. “שני מיליון”, אמר לבסוף. “כך!” אמרו האדונים וחייכו. אבל גייסלר לא חייך. המהנדס והמומחים בדקו כבר את ההר, קדחו חורים אחדים וניפצוכמה סלעים. הם הגיעו למסקנה זאת: הנחושת היא פרי התפרצויות של הרי־געש, ועובי הגיד איננו מחולק בצורה שווה. על־פי חקירה זאת, כמות הנחושת הגדולהביותר נמצאת על הגבול שבין חלקת החברה והחלקה של גייסלר. לאחר מכן מצטמצםהגיד ובחצי המייל האחרון כבר אין במקום נחושת בכמות השווה הפקהמסחרית. גייסלר שמע את ההרצאה הזאת בשוויון־נפש גמור. הוא הוציאמכיסו תעודות אחדות ועיין בהן בתשומת־לב רבה, אבל לא היו אלה מפות, ומייודע אם היתה להן שייכות כלשהי למכרה. “אתם לא חפרתם עד העומק הרצוי”, אמר, כאילו קרא את הדברים. בכך הודו מיד האדונים, אלא שהמהנדס שאל כיצד יכול גייסלר לדעת זאת: הרי הואעצמו לא ניסה לחפור כלל. וכאן חייך גייסלר, כאילו הספיק לראות את המסתתר בעומק של מאות מסרים בתוך האדמה ולאחר מכן כיסה את החורים. הם הוסיפו לדבר עד הצהריים ולבסוף הציצו האדונים בשעוניהם. גייסלר הוריד את המחיר לרבע מיליון כתר, ומכאן לא זז אפילו באורט אחד. נוסףלכך דומה היה כי הוא נעלב מאוד. הם חשבו שהוא ימכור ברצון, שהוא מוכרחלמכור. אבל אין לכך שחר! האם אינם יכולים לראות כי הוא לבוש בהידור ומכובד כמעט כמותם? מחמישה־עשר עד עשרים אלף – אמרו האדונים – גם זה לא סכום מבוטל. “בלי כל ספק, שעה שאדם זקוק לכסף”, אמר גייסלר, “אנל מאתיים וחמישים אלף, זהו סכום גדול יותר”. כאן אמר אחד האדונים, כאילו מתוך כוונה להשפיל את גייסלר: “אני נזכר עכשיו, כי יש לנו דרישת־שלום אל אדוני מקרובי אשתובשוודיה”. “תודה, תודה”, אמר גייסלר. הואיל וההערה הקודמת לא השפיעה על גייסלר, אמר השני: “אגב, רבע מיליון… הרי אין כאן עפרות זהב, אלא רק נחושת”. גייסלר הינהן בראשוכאומר: כן, רק נחושת. כאן פקעה בבת־אחת סבלנותם של כל האדונים. חמישהמכסי־שעונים נפתחו בבת־אחת ונסגרו. לא נשאר זמן רב לשיחה בטלה. הגיעה שעתהצהריים. האדונים לא ביקשו אוכל בסילאנרה: הם חזרו אל המכרות ואכלו שםמהמזון שהביאו אתם. כך הסתיימה הפגישה. גייסלר נשאר לבדו. מה הן המחשבות שהתרוצצו אותה שעה במוחו? אולי הוא לא חשבעל שום דבר, ולא גילה כל עניין במתרחש. לא – הוא התייעץ בנפשו, אבל לא הראהכל סימן של חוסר־מנוחה. אחרי הצהריים אמר ליצחק: “חשבתי לצאת לטיול בסביבותההר שלי, וברצון הייתי לוקח את סיברט אתי, כמו בפעם הקודמת”. יצחק הסכים מיד. “לא, הוא טרוד בעבודות אחדות”, הודיע גייסלר. “הוא ילך אתך תיכף־ומיד, מר גייסלר”, אמר יצחק וקרא לסיברט שהיה עסוק בבניית הרפת. אבל גייסלר הניף את ידו ואמר בקצרה: “לא”. הוא טייל בחצר, עבר כמה פעמים על פני הבנאים ושוחח אתם. איך יכול היה לעשות זאת, כאשר היה טרוד בעניין חשוב כל־כך? הו, ייתכן שהואחי זמן רב בתנאים של חוסר־ביטחון, עד שהוא כבר איננו נרתע משום סכנה, ושוםאסון איננו יכול להכריע אותו. זה היה עניין של חוש: לאחר שמכר את המכרה הקטן לקרוביאשתו, הלך מיד וקנה את כל ההר. מדוע עשה זאת? האם היה בדעתו להכעיס אתהבעלים החדשים בזה שנעשה שכנם הקרוב? למעשה, התכוון לרכוש רק רצועת־אדמהצרה מדרום לנחל – המקום היחיד שבו אפשר יהיה להקים מבני־מגורים לעובדים, אםהעבודה תתחיל אי־פעם. אולם הוא קנה את ההר כולו משום שזה נמכר לו כמעטבחינם, ובעקבות זה לא היה עליו להקים גדר ארוכה לסימון הגבול. מתוך רשלנותנעשה שליט הרים. במקום מגרש קטן לבנית צריפים וסככות למכונות – השיג הרשלם, שגבולותיו הגיעו עד הים. המכרה הקטן עבר בשוודיה מיד ליד. גייסלר עמד על המשמר וידעאת הנעשה. מובן שהקונים הראשונים לא עשו את העסקה מתוך חכמה, אלא מתוךטיפשות. מועצת־המשפחה לא הבינה דבר בכל העניין, והקונים לא רכשו די שטח עלההר. כוונתם היתה פשוטה: להתפשר עם איזה טיפוס בשם גייסלר ולהיפטר ממנו. אבל, גם האדונים החדשים נהגו בצורה מגוחכת. הם היו עשירים, הם יכלו להרשותלעצמם לקנות מכרה רק לשם הבדיחה שבדבר, לשם שעשועים, אולי תוך כדי איזומסיבה נועזת – מי יודע? אבל כאשר הגיע העניין עד המכרה הנסיוני והכול נעשהרציני – נתקלו פתאום באבן־נגף: גייסלר, “הם ממש תינוקות”, חשב ודאי גייסלר, מתוך יהירות. הוא נעשה קשה־עורף. הקונים החדשים ניסו להתייחס אליו כאלקבצן, ועל כן דיברו על חמישה־עשר עד עשרים אלף. תינוקות. הם לא מכירים אתגייסלר. אבל הוא כאן! האדונים לא ירדו מההר באותו יום. הם חשבו כי ינהגו בתבונהאם לא יגלו כל סימני חיפזון. אולם למחרת בבוקר באו. סוסי־המשא ירדו אִתם. הם רצו לשוב לבתיהם. אבל גייסלר נעלם. לאן נעלם גייסלר? במצב כזה לא יכלו האדונים לברר שום דבר תוך כדי רכיבה על סוסים, והם נאלצו לרדת ולחכות. לאן הלך גייסלר? איש לא ידע זאת. הוא שוטט ברחבי סילאנרה. באחרונה ראו אותוליד המנסרה. הרצים נשלחו לחפש אותו, אבל הוא הרחיק לכת, כנראה, כי קראואליו והוא לא ענה. האדונים הציצו בשעוניהם והתרגזו מאוד: “הרי לא נהיהטיפשים ונחכה!” – אמרו. “אם גייסלר רוצה למכור, עליו לחכות כאן!” ייתכן. רוגזם של האדונים חלף. הם חיכו. הם אפילו התלוצצו. הדבר עלול להביא לידי ייאוש: יהיה עליהם להישאר כאן, על אם־הדרך, כלהלילה. “מזהיר!” אמרו. “בני משפחותינו יגלו פעם את עצמותינו היבשות”. גייסלר בא לבסוף. הוא טייל לרוחב האחוזה ולאורכה, ועכשיו הוא חזר מהדיר. “נדמה לי שהדיר קטן כבר. כמה בעלי־חיים יש לך בסך־הכול?” שאל את יצחק. הוא היה מסוגל לדבר כך, שעה שהאדונים עמדו ושעוניהם בידיהם! “הו, התחממתי בהליכה הזאת!” אמר. “שיערנו, והיינו כמעט בטוחים שאתה נמצא בקרבת מקום, אדוני”, אמר אחד הזרים. “לא ביקשתם ממני לנהוג כך, רבותי”, אמר גייסלר. “אילו הייתם מבקשים, הייתי נשאר כאן”. כך. ומה בדבר העסקה? האם גייסלר יסכים להצעה הגיונית? הרי לא בכל יום מזדמנת לו עסקה של חמישה־עשר עד עשרים אלף. דברים אלה העליבו את גייסלר עד מאוד. האם זוהי דרך מנומסתלניהול משא־ומתן? אין ספק שהאדונים לא היו משמיעים דברים כאלה אלמלא כעסםהרב, כפי שאין ספק כי פניו של גייסלר היו מחווירות פתאום אלמלא שהה קודםבמקום מבודד והאדים אותן. עתה ענה בקרירות: “אינני מתכוון לשער השערותבנוגע לסכום שביכולתכם לשלם, רבותי, אבל אני יודע מהו הסכום שאני רוצהלקבל. איני מוכן לשמוע פטפוטים נוספים בעניין ההר. המחיר נשאר כפי שקבעתיאותו אתמול”. “רבע מיליון כתר?” “כן”. האדונים עלו על סוסיהם. “ועכשיו אומר לך משהו, מר גייסלר”, פתה אחד מהם, “נרחיק לכת עד סכום של עשרים וחמישה אלף”. “אתם עדיין מתלוצצים אתי”, ענה גייסלר. “אבל, ברצינות, אני מציע לכם הצעה נגדית. האם תסכימו למכור לי את המכרה הקטן שלכם?” “כן, זה עניין שראוי לתשומת־לב”, השיבו האדונים, שהופתעו במקצת מן ההצעה. “אם כן, אקנה אותו”, הודיע גייסלר. הו, גייסלר זה! החצר היתה מלאה אנשים, וכולם שמעו את דבריו – כל אנשי סילאנרה, הבנאים, האדונים והשליחים. ייתכן שלא היה בידו להשיג אתהכסף הדרוש לקניה זאת, אבל – מי יודע? אולי הדבר כן היה בידו. מי מביןאותו? מכל מקום, דבריו הביכו את האדונים. האם כוונתו היתה לתת להםסטירת־לחי? הוא חשב שההצעה תעלה את ערך ההר שלו? האדונים התייעצו ביניהם ולבסוף ירדו מהסוסים. כאן התערבבעניין המהנדס, אשר, כפי הנראה, החזיק בידו כוח כלשהו, כל החצר היתה מלאהאנשים וכולם הקשיבו לדברים. “אנחנו לא מוכרים!” הודיע בהחלטיות. “לא?” שאלו האדונים. “לא!” הם התלחשו ביניהם לרגע ועלו שוב על סוסיהם. “עשרים וחמישה אלף!” קרא אחד האדונים. גייסלר לא השיב דבר. הוא פנה להם עורף וניגש שוב אל הבנאים. כך הסתיימה הפגישה האחרונה. גייסלר ניסה להיראות כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל. הואהתהלך בחצר, דיבר עם הבנאים והתפעל מהקורות הענקיות שהם העמידו על גג הרפת. השבוע יגמרו את הבניין ויניחו עליו גג ארעי. במשך הזמן תיבנה במקום עליהלאחסון השחת. יצחק מנע את סיברט מלעבוד בהקמת הרפת או בכל עבודה אחרת, כדי שיהיה מוכן כל רגע ללוות את גייסלר אל ההרים. אבל לא היה צורך בכך; גייסלר חזר בו מכוונתו או, אולי, שכח את כל העניין. לאחר שקיבל מאינגיר קצתצידה, יצא בערב אל הכפר והתעכב שם. הוא עבר על־פני שתי האחוזות שהוקמו ליד סילאנרה ושוחה עםאנשים; הוא הגיע עד “נווה־הירח” כדי לראות כיצד התקדם אכסל שטרים בזמןהאחרון; הוא לא התקדם במהירות אבל עיבד חלקות־אדמה גדולות. גייסלר התענייןבנעשה אצלו ושאל: “האם יש לך סוס?” “כן”. “למטה יש לי מקצרה ומחרשה. שתיהן חדשות. אשלח את הכלים אליך”. “מה!” קרא אכסל. נדיבות כזאת היתה למעלה מבינתו. הוא גם חשב כי מיד תעלה שאלת התשלום. “אתן לך את הכלים בחינם”, אמר גייסלר. “זה לא מתקבל על הדעת”, אמר אכסל. “אבל יהיה עליו לעזור לשכניך ולחרוש חלק מאדמת הבור שלהם”, דרש גייסלר. “זה ייעשה”, הבטיח אכסל, אולם הוא התקשה להבין מה טיבו של גייסלר זה. “כך; יש לך למטה אחוזה ומכונות?” שאל. גייסלר ענה: “כן, יש לי רכוש רב”. שימו לב: ייתכן שלא היה לגייסלר רכוש רב. עסקיו לא היו כהמרובים. אבל הוא אהב להתפאר. יהיה עליו לקנות את המחרשה ואת המקצרה באחתהערים ולשלוח אותן הנה. גייסלר ניהל שיחה ארוכה עם אכסל שטרים על תושבי הסביבה, עלבית־המסחר בסטורבורג, על אחיו של אכסל, שנשא אשה, זה־עתה והגיע לברידאבליקכדי ליבש את אדמת־הביצה. אכסל התאונן על כך שאין כל אפשרות להשיג אשהלעזרה. הוא חי לבדו, רק עם אשה זקנה, אוולינה, שאיננה שווה הרבה, אבל עליולשמוח גם על כך. במשך תקופה ידועה בקיץ היה חייב לעבוד יום ולילה. אולי היהמצליח להשיג אשה בארץ מולדתו, הלגולנד, אבל מלבד משכורתה יהיה עליו לשלם להגם הוצאות נסיעה. ההוצאות בכלל מרובות. אכסל סיפר גם כי קיבל על עצמו אתההשגחה על קו הטלגרף, אלא שהוא מתחרט על כך במקצת. “עניינים כאלה מתאימים לאנשים מסוגו של ברידי”, אמר גייסלר. “כן, זה נכון”, אמר אכסל, “אבל עשיתי זאת בשביל הכסף”. “כמה פרות יש לך?” שאל גייסלר. “ארבע. ופר אחד. הפר של סילאנרה רחוק מדי”. אבל דבר חשוב יותר הציק לאכסל, ועל כך הוא רצה להתייעץ עםגייסלר. החלה חקירה בעניין ברברה. מובן מאליו: הדבר נודע. ברברה היתה הרהוהנה, היא נסעה מכאן חופשית כציפור־דרור, בלי ילד. מה פשר הדבר? כאשר שמע גייסלר את הדבר, אמר קצרות: “בוא אחרי!” שגיהגברים התרחקו מן הבית. גייסלר העלה על פניו ארשת חשיבות רבה, כאילו היהפקיד ממשלתי. הם התיישבו בפאתי־היער וגייסלר אמר: “כן, עכשיו ספר!” מובן מאליו שהדבר נודע. האם אפשר היה אחרת? המקום לא היהריק מאדם, וחוץ מזה באה אוולינה. מה לאוולינה ולעניין זה? הו, אשה זאת! אכסל הסתכסך אִתה. היא ישבה כאן ויכלה לחקור את אכסל עצמו, לאט־לאט. הריהיא חיה לשם עניינים חשודים, ובמובן מסוים עליהם פרנסתה; נוסף לכך ניחנהבחוש־ריח מצוין. למעשה, אוולינה היתה כבר זקנה מכדי שתוכל לטפל בבית ובמשקשל אכסל, והיה עליה ללכת. אבל, האם יכלה לעשות זאת? לנטוש מקום שסוד גדולטמון בו? היא סיימה את מלאכות החורף ופנתה אל עבודות הקיץ, כשהיא מתנהלתבכבדות. הדבר היה כרוך במאמצים גדולים והיא שאבה כוח מן התקווה שתוכללהוכיח את אשמת בתו של ברידי. באביב, כאשר השלג החל להימס, התחילה אוולינהלרחרח מסביב ועד מהרה גילתה את הגבעה הקטנה שליד הנחל. באחד הימים התמזל להמזלה והיא ראתה איך אכסל מיישר את האדמה מעל לקבר הקטן. אם כך, הדבר ידועגם לו. אוולינה הינהנה בראשה השב: עכשיו הגיעה שעתה. היא לא התכוונה לאכסל. אכסל לא היה איש רע ולא היה קשהלחיות בביתו. הוא היה קפדן מופלג: ספר את חריצי־הגבינה וידע בדיוק את מקומהשל כל פקעת־צמר. ובשנה שעברה, כאשר הצילה את אכסל, האם גמל לה כגמולה? לא, הוא עמד על דעתו שפרי הניצחון יחולק בין שניים. כן, הוא אמר: אם אוולינה לאהיתה באה, היה קופא בלילה. אבל גם ברידי עזר לו מאוד בדרך הביתה. זה היהשכרה! לדעתה של אוולינה, האל היה צריך לשפוך את חמתו על בני־אדם בשל מעשיםכאלה! האם אכסל לא יכול היה להוציא את אחת הפרות ולומר: "הפרה הזאת תהיהשלך, אוולינה?’’ אבל לא היה זכר לדבר כזה. ועכשיו נראה אם הדבר לא יעלה לו במחיר גדול יותר. במשך הקיץ ארבה אוולינה לכל עובר־ושב, התלחשה אתו וגילתה את הסוד, “אבל אל תגלה על כך לאף אחד”, היתה מחרה בו. אוולינה ירדה גם אל הכפר פעמים אחדות. לבסוף המתה הסביבהמשמועות: הן התפשטו כערפל העוטף את הפנים וחודר אל האוזניים. אפילו הילדיםשלמדו בבית־הספר בברידאבליק התחילו לקרוץ בעיניהם ולהביט על סביבםכיודעי־סוד. ראש־הכפר היה חייב להתערב, לשלוח הודעות ולקבל הוראות. באחדהימים בא ל“נווה־הירח” עם בן־לוויה. הוא חקר ודרש וערך פרוטוקול. לאחר מכןחזר לביתו. אבל כעבור שלושה שבועות הוא חזר וחקר וכתב עוד, ובפעם זאת חפרבגבעה קטנה וירוקה והוציא את גוויית התינוק. אוולינה עזרה לו בכך ולכן נאלץלהשיב על שאלותיה. בין היתר אמר לה כי ייתכן שיאסרו גם את אכסל. כאן ספקהאוולינה את כפיה, משתוממת על החרפה אשר הומטה על המקום הזה; מי יתן ותוכללנדוד מפה למרחקים, למרחקים! “והיא, ברברה?” שאלה בלחש. “העלמה ברברה נמצאת בבית־סוהר בברגן”, אמר ראש־הכפר. “האמת יצאה לאור”. הוא לקח את גוויית התינוק והלך לדרכו. אין להתפלא על כך שאכסל שרוי בחרדה. הוא העיד בפניראש־הכפר ולא הסתיר דבר. הילד הוא שלו ובמו ידיו הניח את הגוויהבקבר. עכשיו הוא שואל את גייסלר מה יהיה סוף הדבר. יהיה עליו, כנראה, לנסוע העירה לשם חקירה חמורה יותר וכן להתנסות בצרות שונות. גייסלר כבר לא היה עירני כקודם. נדמה היה כי הסיפור עייףאותו, וכי הוא נרדם – מי יוכל לדעת את סיבת הדבר? ייתכן שחריצות הבוקרהסתלקה ממנו. הוא קם ואמר: “צריך לעיין בדבר. אחשוב על כך ועוד לפני שאסעתקבל את תשובתי”. גייסלר הלך. הוא חזר לפנות ערב לסילאנרה, אכל מעט ושכב לישון. הואהתעורר בשעה מאוחרת – אין זאת אלא שהיה עייף לאחר הפגישה עם בעלי המכרותמשוודיה. כעבור יומיים היה מוכן לנסוע. שוב היה עירני וחביב, שילם ביד רחבהתמורת האירוח ונתן לרבקה הקטנה כתר שלם. הוא אמר ליצחק: “לא אכפת לי שלא סיימתי את עסקת המכירה – זה עוד יסודר. לעת עתה אפסיק את העבודה למעלה. הם ממש תינוקות. הם חשבו כייצליחו לרמות אותי. האם שמעת שהציעו לי עשרים וחמישה אלף?” “כן”, אמר יצחק. “זהו”, ענה גייסלר, ובתנועת ראש ניער מעליו כל מיני מחיריםמחפירים וסכומים מגוחכים. “השבתת העבודה במכרה לא תזיק כלל לסביבה. להפך, הדבר יביא את האנשים לידי כך שיעבדו את אדמתם. אבל למטה, בכפר, שם יורגשהדבר. הקיץ הם הרוויחו כסף רב. בגדים יפים ודייסה מתוקה היו בכל בית. עכשיונגמר הדבר הזה. תבין: אנשי הכפר יכלו לחיות אתי בשלום, וייתכן שאז המצב היהשונה. אבל עכשיו אני הקובע”. דומה היה כי אין לו עניינים רבים לקבוע בהם. כאשר הלך נשאחבילת־צידה קטנה, וחזייתו כבר לא הבהיקה בלובנה. ייתכן כי אשתו, שקיבלה פעםארבעים אלף כתר, מימנה את נסיעתו זאת בשארית הכסף ההוא – אלוהים יודע מה הםפני הדברים – ועכשיו הוא חוזר לביתו בכיסים ריקים! גייסלר לא שכח לסור אל אכסל שטרים ולתת לו את התשובה: “חשבתי בדבר. העניין התחיל ואתה לא יכול לשנות את מהלכו. יזמינו אותך לחקירה ותצטרך להעיד…” אלה היו דברים כלליים. אולי גייסלר לא עיין כלל בעניין. אכסל ענה “כן” על כל דבר של גייסלר, מתוך דכדוך. אבל לבסוף עלתה ארשת שלגאווה על פניו של גייסלר והוא אמר כנמלך בדעתו: “אני שואל את עצמי אם אוכללהיות בעיר בעת המשפט” “הו, אילו רק יכולת, אדוני!” קרא אכסל. גייסלר החליט: “אראה אם זה יהיה אפשרי. יש לי הרבה עסקיםבדרום. אבל אולי אצליח למצוא פנאי. בינתיים, שלום. את המכונות אשלחלך”. גייסלר הלך. האם היה זה ביקורו האחרון בסביבה זאת? ו הפועלים האחרונים ירדו מההרים. העבודה נפסקה לגמרי. ההר נעשה שוב לשממה. רפת האבנים בסילאנרה הושלמה ולקראת החורף הועלה עליה גגארעי. השטח הפנימי נחלק לתאים נאים ובהירים. היה שם אולם ענקי באמצע ותאיםמרווחים משני צדיו – ממש כמו בבית מגורים. בעבר היה כאן רק בית־חימר דלשיצחק ישב בו יחד עם עזים אחדות. עתה אין עוד זכר לבית־חימרבסילאנרה. ברפת נקבעו אבוסים ומחיצות. כדי שהעבודה תסתיים במהירות, עדיין מחזיקים באחוזה את שני הבנאים. אבל גוסטף אומר, כי הוא אינו מבין דברבנגרות, וברצונו לעזוב את המקום. גוסטף סייע רבות בבניין הרפת והתגלה כבעלכוח עצום. בערבים שימח את כולם. הוא ניגן בחלילו ועזר לנשים לשאת את הדלייםהכבדים מן הנחל. אבל עכשיו ברצונו לנסוע. לא, הוא איננו מבין בנגרות, הואאומר. נראה שברצונו ללכת בכל מחיר. “היית יכול להישאר עד מחר”, אמרה אינגיר. לא, כבר אין במקום עבודה בשבילו, ועכשיו יש לו בני לוויה מבין הפועלים של המכרה. הוא יעבור אִתם את ההרים. “מי יעזור לי להביא מים?” אמרה אינגיר וחייכה בעצב. גוסטף מצא עצה: היאלמאר. היאלמאר היה הצעיר בשני הבנאים, אבל הם היו מבוגרים מגוסטף ואף אחד מהם לא דמה לו כלל. “אה, היאלמאר!” אמרה אינגיר בבוז. אבל היא חוזרת לשלוט בעצמה ואומרת, כדי לגרות את קנאתו של גוסטף: "כן, היאלמאר. הוא לא רע בכלל. והוא “שר יפה”. “הוא סתם צעצוע!” אמר גוסטף, בלי להתרגז. אבל הוא היה יכול לבלות את הלילה בסילאנרה – זוהי דעתה של אינגיר. הו, העניין נמאס לבסוף על גוסטף. היה נעים לחטוף אותה מידיחבריו, לחטוף אותה לעיניהם וליהנות ממנה במשך השבועות שעבד כאן. אבל הואהתכוון למצוא עבודה במקום אחר. אולי יחזור הביתה, אל אהובתו – זאת היתהכוונתו. האם יתהלך כאן בלי עבודה בגלל אינגיר? הסיבות לעזיבתו ברורות מאוד. אינגיר צריכה להבין אותן. אבל היא נהגה בעזות־מצח, הפסיקה לחשוב על כלהמוטל עליה, לא דאגה לשום דבר. היחסים ביניהם לא נמשכו זמן רב, אלא כל עודנבנתה הרפת. אינגיר היתה עצובה. היא הרחיקה לכת בנאמנותה המופרזתלגוסטף. היא אשה גלויה, האוהבת בפשטות, במישרין. לא, היא לא מתביישת בכך. היא אשה חזקה, ואינה נשמעת אלא לצו לבה, אשר לעת בלותו היתה לו עדנה. כאשרהכינה חבילת־צידה לגוסטף, רטטו שדיה מרוב התרגשות. היא אינה חושבת אם יש להרשות לכך או אם אין סכנה בדבר: היא התמסרה כולה. תאוות־חושים מילאה אותה. גם אם יצחק ירים אותה שוב עד התקרה ויטיל אותה ארצה, גם אז לאתוותר. היא מסרה את הצידה לגוסטף. היא העמידה דלי ליד המדרגות, כדי שגוסטף יעזור לה, בפעםהאחרונה, להביא מים. אולי רצתה להגיד לו עוד דבר־מה, אולי לשים משהו בידו – אולי את טבעת הזהב, אלוהים יודע. היא מסוגלת לכל דבר. אבל צריך לשים קץ לכלזה. גוסטר מודה על הצידה, אומר: “שלום” והולך. הולך… והיא עומדת בודדה. “היאלמאר!” קראה בקול רם יתר־על־המידה. והקול היה כקול קריאה לעזרה, כקול קריאת־ניצחון עלובה. במשך כל הסתיו עבדו כל אנשי הסביבה – עד למטה בכפר – בעבודות העונה. חפרו והוציאו את תפוחי־האדמה, אספו את החיטה. הפרות רועותבאחו. שמונה אחוזות – ובכולן רבה התכונה. אבל ביישוב המסחרי בסטורבורג איןבהמות ואין שדות מעובדים. יש שם רק גן. בסטורבורג אין עבודה רבה. בסילאנרה החלו לגדל גם נפוּס. הפרות מאיימות לפרוץ את הגדרולהסתער על הצמחים. על כן הוטל על ליאופולדינה ועל רבקה הקטנה לשמור אתהשדה. בידי רבקה שוט ארוך והיא מגרשת את הפרות. האב עובד בקרבת מקום. מעתלעת הוא ניגש אליה, נוגע בידיה וברגליה ושואל אם לא קר לה. ליאופולדינה, שבגרה מעט, סורגת בעת השמירה גרביים לחורף. היא נולדה בטרונדהיים, וכאשרבאה לסילאנרה היתה בת חמש. העיר הגדולה, האנשים הרבים וגם הנסיעה הארוכההנה – כל אלה הולכים ומיטשטשים בזכרונה. היא בת איכרים, וכל העולם הגדולמצטמצם בכפר שלמטה, שם ביקרה בכנסיה פעמים אחדות. הגיע שעתן של עבודות צדדיות, כמו תיקון הדרך, שבמקומותאחדים אי־אפשר לעבור בה. מכיוון שפני האדמה עדיין לא קפאו, החלו יצחקוסיברט לחפור תעלות לאורך הדרך. ישנן עוד חלקות אדמת־ביצה וצריך ליבשאותן. אכסל שטרים הבטיח לעזור בעבודה זאת, כי יש לו סוס, וגם הואמשתמש בדרך. אבל לפתע התברר כי יש לאכסל איזה עניין דחוף בעיר – מה לו שם, איזה עסק יכול להיות לו שם? ולדבריו, זה דבר שאיננו סובל דיחוי. הוא ישלחבמקומו את אחיו מברידאבליק שיעזור בתיקון הדרך. שמו פרידריך. זה היה גבר צעיר, שנשא אשה לא מכבר, ואהב להתלוצץ. והואעזר. פרידריך דמה בהרבה לסיברט. ופרידריך, בדרכו הנה הבוקר, עבר בסטורבורגובפיו חדשות רבות ששמע מפי הסוחר. הדבר התחיל בזה שפרידריך ביקש חפיסת טבק. “אכבד אותך בחפיסת טבק, כאשר תהיה לי חפיסה כזאת”, אמר אהרונסן. “האם אזל הטבק?” “כן. ולא אביא עוד למקום הזה, כי אין קונים. כמה אני מרוויח, לדעתך, בחפיסת טבק?” מצב־רוחו של אהרונסן היה רע מאוד. לדעתו, החברה השוודית, בעלת המכרות, הוליכה אותו שולל. הוא בא והתיישב בישימון כדי לפתוחבית־מסחר, ופתאום נפסקה העבודה במכרה! פרידריך מחייך ולועג לאהרונסן: “לא, הוא לא עיבד את האדמהואין לו אפילו מספוא. הוא קונה מספוא! היה אצלי וביקש לקנות שחת. לא, איןלי שחת למכירה”. “כך, אתה לא זקוק לכסף?” שאל אותו אהרונסן. לדעתו, הכסף יענה את הכול. הוא השליך שטר של מאה כתר על השולחן ואמר: “הנה כסף!” “כן, כסף זה דבר טוב”, אמרתי. נראה שדעתו של אהרונסן משתבשת. ואשתו מתהלכת במשך היום כאשר שעון בכיסה – מהו העניין החשוב, שאסור לה להחמיץ? “האם אהרונסן לא סיפר לך על אדם ששמו גייסלר?” שאל סיברט. “כן, זה האיש שאינו רוצה למכור את חלקו בהר, כך אמר. והואהיה מרוגז; ראש־כפר שהודח מתפקידו, אמר; אדם, שאולי אין בכיסו אפילו חמישהכתר, וראוי שיירו בו!” “חכה קצת”, אמרתי, “אולי הוא ימכור בעוד זמן־מה”. “לא”, אמר אהרונסן, “אל תאמין בזה. אני, בתור סוחר, מביןאת הדבר יפה מאוד. שעה שצד אחד דורש מאתיים וחמישים אלף והצד השני מציעעשרים וחמישה אלף – אין עסק אבל שאלוהים יברך אותם”, אמר אהרונסן, “הלוואישרגלי לא היתה דורכת במקום ארור זה”. “ובכן, אולי אתה רוצה למכור?” שאלתי. “כן”, אמר, “זה ממשהדבר שאני מתכוון לעשות. בּיצה, חור, ישימון! אני לא מרוויח אפילו כתר אחדליום!” הגברים צחקו על אהרונסן ולא השתתפו בצערו. “אתה חושב שהוא באמת עומד למכור?” שאל יצחק. “כן, נראה שכך הדבר. הוא פיטר את הפועל שלו. אכן, טיפוסמוזר, אהרונסן זה. בכך אין כל ספק: הוא פיטר את הפועל שהיה יכול לכרות עציםבחורף ולהוביל אותם, אבל את המשרת שבחנות הוא ממשיך להחזיק. כפי הנראה, נכון שהוא לא מוכר סחורה אפילו בכתר ליום, כי בכלל אין סחורה בחנות. אבל, אם אלה פני הדברים, לשם מה הוא צריך את המשרת? נדמה לי שזה נובעמגאוות־סרק. הוא אוהב לראות את המשרת עומד ליד דוכן־המכירה וכותב בפנקסיםגדולים. חה־חה־חה! אכן, נראה שאהרונסן הוא קצת מטורף”. שלושת הגברים עבדו עד הצהריים, אכלו את הארוחה שהביאו אתםושוחחו ביניהם; היו להם עניינים משלהם לענות בהם: מצב אזורם, גורל התושבים – עניינים כבדי־משקל. אבל הם דנו בכך מתוך שלווה, כאנשים שדעתם מיושבתעליהם, שעצביהם אינם לקויים ואינם עושים דברים שאינם ראוייםלהיעשות. הסתיו חולף. דומיה שוררת ביער; כאן ההרים ושם השמש; בלילהזורחים הכוכבים והירח. הכול קבוע, ידוע, קרוב אל הלב. במקום זה יש לאנשיםפנאי לנוח על העשב, כאשר זרועם מונחת ככר מתחת לראשם. פרידריך סיפר על ברידאבליק ואמר כי לא הספיק לעשות הרבה עד כה. “בכל זאת”, אמר יצחק, “התקדמת יפה. ראיתי את הדבר כאשר הייתי למטה”. שבחים אלה מפי זקן המתיישבים בסביבה, מפי הרוזן, גורמים קורת־רוח לפרידריך והוא שואל: “האם אתה חושב כך באמת? לא, יש עוד הרבה לעשות. בתחילתהשנה הזאת נתקלתי בעיכובים רבים. הייתי צריך לתקן את הבית. הגג היה מלאפרצות. ואת האסם הייתי צריך להרוס ולבנות מחדש. המכלאה היתה קטנה מדי, כייש פרות ועגלות, שלא היו לברידי”, אמר פרידריך בגאווה. “המקום מוצא חן בעיניך?” שאל יצחק. “כן, הוא מוצא חן בעיני וגם בעיני אשתי. מהבית נשקף נוףנאה, ואנו יכולים לראות את הדרך המטפסת למעלה. החורשה הקטנה שליד הבית יפהמאוד. יש שם עצי לבנה וערבה, וכאשר יהיה לי פנאי אטע עוד עצים, בחלק השנישל החצר. מאז שחפרתי את התעלות, באביב, התייבשה האדמה. נראה מה יצמח שםבשנה זאת! האם אנחנו שבעי־רצון? כן, בוודאי. הרי לי ולאשתי יש בית, חצרושדות!” “והאם כל הזמן תהיו שם רק שניכם?” שאל סיברט בערמה. “לא, ידידי, ייתכן מאוד שמספרנו יגדל”, השיב פרידריךוחייך. “ובמה שנוגע לשביעות־רצון, לפני כן לא ראיתי את אשתי כפי שהיאעכשיו. ממש פורחת!” הם עבדו עד הערב. מעת לעת הזדקפו ודיברו ביניהם. “אז לא השגת טבק?” שאל סיברט. “לא!” וגם לא הצטערתי על כך. אני לא מעשן", ענה פרידריך. “אתה לא מעשן?” “לא. והלכתי לאהרונסן רק כדי לשמוע את החדשות”. שני הגברים הצעירים פרצו בצחוק. האב והבן שתקו כהרגלם בדרכם הביתה. אבל נראה שיצחק עיבד איזו תכנית, כי הוא אמר: “שמע, סיברט!” “מה?” “אהה, עניין לא חשוב”, אמר האב. הם המשיכו בדרכם. פתאום אמר האב: “האם אהרונסן יכול להמשיך במקום הזה אם אין לו סחורה?” “לא”, אמר סיברט. עכשיו איו הרבה אנשים שמעוניינים בסחורה שלו". “כך אתה חושב. אולי אתה באמת צודק”. סיברט השתומם קצת על דברי אביו, שהמשיך: “עכשיו יש כאן רק עשר אחוזות. אבל ייתכן שמספרן יגדל, מי יודע?” סיברט השתומם עוד יותר – למה התכוון אביו? אהה, אין לו שום כוונה! הם ממשיכים בדרכם, ועתה הם קרובים לסילאנרה. וכאן שאל הזקן: “המ… כמה ידרוש, לדעתך, אהרונסן תמורת אדמתו?” “אם כך, זה היה הדבר!” אמר סיברט בנפשו. “האם תקנה אותה?” אמר. לפתע הבין את כוונת אביו: הזקן חשב על אלישע. אהה, ברור שלא שכח אותומעולם; הוא חשב עליו לא פחות מאינגיר, אבל בדרכו המיוחדת, הקרובה יותר אלהאדמה, אל סילאנרה. סיברט אמר: “אנחנו ודאי נוכל לשלם את המחיר!” האב נוכח כיבנו היטיב להבין את כוונתו, וכאילו מתוך חשש שאולי גילה יותר מכפי הצורך, לא אמר אלא מלים אחדות על תיקון הדרך ועל כך שהוא שבע־רצון מכך שהעבודההושלמה. בימים הקרובים הרבו סיברט ואמו להתלחש ביניהם. הם המתיקו סוד ואף כתבו מכתב. וביום ראשון חש סיברט צורך ללכת לכפר. “מה, שוב אתה הולך לכפר? וכל זה רק כדי לקלקל את הנעלייםבלי סיבה?” שאל האב, ועל פניו ארשת של רוגז. הוא הרגיש ודאי כי סיברטמתכוון ללכת לדואר. “אני רוצה ללכת לכנסיה”, אמר סיברט. הוא לא מצא תירוץ אחר, האב אמר: “טוב, אם אין ברירה”. ואולם, אם החליט סיברט ללכת לכנסיה, הוא יוכל לרתום אתהסוס לעגלה ולקחת אתו את רבקה הקטנה. תענוג זה מגיע לה באמת, בפעם הראשונהבחייה. היא שמרה היטב על הירק מפני הפרות, ובכלל היתה הפרח, הפנינה שלסילאנרה. העגלה נרתמה, והמשרתת יאנסינה הצטרפה כדי לשמור על רבקה דברשסיברט לא התנגד לו כלל. לאחר שעזבו את הבית, הגיע למקום המשרת מסטורבורג. לשם מה? אהה, שום דבר יוצא־דופן. המשרת, גבר בשם אנדרסן, בא – זה כל העניין. אירועזה לא הסעיר את הרוחות בסילאנרה. הימים שבהם היה מראהו של אדם זר משהויקר־מציאות חלפו מזמן, ואינגיר כבר אינה מתרגשת. היא התכנסה בתוך עצמה, שובהיא רגועה וכנועה. סידור תפילה הוא דבר נפלא, מדריך, ממש יד המחבקת את הכתף! לאחר שאינגיר סטתה מן הדרך ותעתה בין שיחי התות, מצאה שוב את עצמה, בעזרתסידור התפילה ותוך כדי עבודתה. היא הרבתה להגות באלוהים. היא נזכרה בימיםהרחוקים, כשהיתה קוראת “לעזאזל!” כאשר נדקרה תוך כדי תפירה. עכשיו קורהשהיא נדקרת במחט ודם שותת מאצבעה, אבל היא מוצצת את הדם בלי לומר דבר. לאמעט כוח־רצון דרוש לאדם כדי לחזור בתשובה. אבל אינגיר הגדילה לעשות. כאשרהושלמה בניית הרפת, כל הפועלים הלכו ובסילאנרה נותרו רק אנשי המקום – פקדמשבר את אינגיר: היא בכתה והתייסרה מאוד. היא לא האשימה איש, חוץ מאשר אתעצמה, והחרפה כירסמה בלבה. אילו יכלה לדבר עם יצחק ולהקל על עצמה! אבלבסילאנרה איש לא דיבר על רגשותיו, ואיש לא התוודה על חטאיו. לכן קבעה מנהגחדש; היא היתה הולכת בעצמה עד המקום שבו עבד יצחק ומזמינה אותו לארוחה, ולאהוסיפה לקרוא לו מפתח הבית כקודם. מדי ערב היתה בודקת את בגדיו ותופרת אתהכפתורים. היא הרחיקה לכת עוד יותר. באחד הלילות נשענה על זרועהואמרה: “שמע, יצחק!” “כן?” “מה, אתה ער?” “כן”. “אהה… דבר לא חשוב. אבל לא התנהגתי כראוי”. “מה?” שאל יצחק. השאלה התפרצה מפיו וגם הוא נשען על זרועו. הם המשיכו לשוחח. אינגיר היא, ככלות הכול, אשה מצוינת. “לא התנהגתי אתך כפי שהייתי צריכה להתנהג”, אמרה “ואני מתחרטת מאוד”. הדברים הפשוטים האלה נגעו ללבו של יצחק – הם נגעו ללבו שלהגבר רב־הכוח, והוא רצה לנחם את אינגיר. אמנם הוא איננו מבין כראוי אתהעניין, אבל הוא מבין כי אין עוד אשה כמוה בכל העולם. “את לא צריכה להתייסר על הדבר הזה”, אמר יצחק. “אף אחר מאתנו אינו מתנהג כראוי”. “לא, לא לכך התכוונתי”, ענתה אינגיר, בהכרת־תודה. הו, יחסו של יצחק אל הדברים הוא בריא כל־כך – הוא תומך בהםכשהם עומדים ליפול. איזה אדם מתנהג כראוי? הצדק אתו! אמוֹר, אל האהבה, מחפשהרפתקאות למרות שהוא הרי אל, וקל מאוד לזהותו: יום אחד הוא שוקע במצעשושנים ושוכב שם מתוך הנאה, מעלה זכרונות ומלקק את שפתיו; למחרת נתקע קוץברגלו והוא מוציאו כשפניו מעוותות מכאב. האם ימות מזה? לא־ולא! הוא בריאכשהיה. האם ייתכן שימות בגלל דבר כזה? גם בחיי אינגיר חזר הכול לתיקונו. היא מקפידה על שעותהתפילה ומוצאת בכך נחמה. היא חרוצה, סבלנית, טובת־לב. היא מעדיפה את יצחקעל פני כל הגברים ואינה חושקת באף אחד אחר. אמנם הילאמאר “הצעצוע” איננומיטיב לשיר, אבל גם הוא טוב למדי, באמת! שוב יש בכך הוכחה כי טוב למישיראת־אלוהים בלבו ולמי שמסתפק באשר ניתן לו. והנה בא המשרת הזה מסטורבורג, אנדרסן. הוא בא לסילאנרהביום ראשון, והיא לא התרגשה כלל. היא אף מיאנה לקבל את פניו בכד חלב, ומכיוון שהמשרתת לא היתה בבית, שלחה את ליאופולדינה להגיש את החלב. וליאופולדינה אכן הכניסה את כד החלב בצורה נאה מאוד, אמרה “בבקשה”, והסמיקה, אף שלבשה שמלת־חג ולא היה בה דבר כלשהו שצריך להתבייש בו. “תודה רבה לך”, אמר אנדרסן, “האם אביך בבית?” שאל. “כן, הוא באיזה מקום בחוץ”. אגדרסן שתה, ניגב את שפתיו בממחטה והסתכל בשעון. “האם המרחק מפה עד המכרה גדול?” “לא, פחות משעת הליכה”. “אני עולה כדי להעיף מבט על המקום, בשביל אהרונסן, שאצלו אני עובד”. “כך”. “כן, את הרי מכירה אותי, אני עובד אצל אהרונסן. את הרי היית אצלנו וקנית דברים שונים”. “כן”. “אני זוכר אותך היטב; היית אצלנו פעמיים”. “לא קיוויתי שתזכור אותי, אדוני”, אמרה ליאופולדינה. היא חשה עייפות ונאלצה להתיישב. אנדרסן הוסיף: “מדוע שלא אזכור אותך?” הוא שאל: “האם תוכלי ללכת אתי אל המכרה?” ליאופולדינה חשה כאילו כל החפצים סביבה משתנים ונעשיםמוזרים, הרצפה נעה תחת רגליה והיא שמעה את קולו של מר אנדרסן כאילו באממרחקים גדולים: “האם אין לך פנאי?” “לא” אמרה. רק אלוהים לבדו יודע כיצד עלה בכוחה לחזור אל המטבח. האם ראתה אותה ושאלה: “מה קרה לך?” “שום דבר”. שום דבר! – בוודאי. אולם, ראו: עכשיו הגיע תורה שלליאופולדינה להתפעל ולהתרגש, הגיעה שעתה לרקוד במעגל. היא היתה יפה ויכלהלהיות רקדנית נהדרת. ציפור מצייצת בלבה וידיה, כידי אמה, ענוגות. האם לאידעה לרקוד? היא ידעה. מוזר היה מאין למדו לרקוד, אבל למדו לרקוד בסילאנרה. סיברט ידע וליאופולדינה ידעה: ריקודי כפר, ריקודים סקוטיים, ואלסים. ומדועאסור לליאופולדינה להתקשט ולהתאהב ולחלום בהקיץ? כמוה כאחרות. כאשר קיבלהאת לחם־הקודש, השאילה לה אמה את טבעת הזהב. הדבר לא נחשב לחטא בעיניהן, ולאהיתה להן כל מחשבה רעה בכך. כל העניין בא רק לשם קישוט. ולמחרת היום, כאשרהלכה לתפילת הערב, ענדה את הטבעת רק בסיום הטקס. אבל היא יכלה לענוד אתהטבעת גם בעת התפילה כי היתה בתו של איש עשיר, אחד מרוזני האדמה. כאשר שב אנדרסן מן ההרים, מצא את יצחק בסילאנרה. הוא הוזמןהביתה לארוחת־צהריים ולקפה. כל בני הבית ישבו יחד ושוחחו. משרת־החנות הסבירכי אהרונסן שלח אותו לראות את המכרה ולבדוק אם יש סימנים לכך שהעבודהמתחדשת. מי יודע, ייתכן שהמשרת אנדרסן שיקר כאשר אמר כי שלחו אותו: אוליהוא הלך על דעת עצמו. ומכל מקום, לא ייתכן שבזמן הקצר אשר עבר מאז עזב אתסילאנרה הגיע עד המכרה. “על־פי המצב במקום אי־אפשר לדעת אם החברה תחדש את העבודה במכרה או לא”, אמר יצחק. לא; גם אנדרסן מודה בכך. אבל אהרונסן שלח אותו. ומכל מקום, ארבע עיניים מיטיבות לראות משתי עיניים. אינגיר לא יכלה להתאפק ושאלה: “האם נכון מה שאומרים הבריות, כי אהרונסן מתכוון למכור את אחוזתו?” המשרת ענה: “הוא מדבר על כך. והוא איש שיכול לעשות כל מה שעולה בדעתו. יש לו הרבה כסף”. “האמנם יש לו כסף רב כל־כך?” “כן”, השיב המשרת והרכין את ראשו. “בדבר הזה אין מחסור”. ואינגיר שוב אינה יכולה לשתוק: “מה המחיר שהוא תובע בשביל האחוזה?” כאן התערב יצחק, ייתכן שסקרנותו גדולה מזאת של אינגיר אבלהרעיון בדבר קניית סטורבורג אינו צריך, בשום־אופן, לבוא מצדו. על כן העמידפנים כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל. הוא שאל: “מדוע את מתעניינת בכך, אינגיר?” “אני סתם שואלת”, ענתה. שניהם התבוננו בציפיה במשרת. לבסוף באה תשובתו. הוא דיברבזהירות רבה. הוא אינו יודע מהו המחיר, אבל הוא יודע כמה עלתה האחוזהלאהרונסן. “כמה זה?” שאלה אינגיר, שלא יכלה לשים מחסום לפיה. “אלף ושש מאות כתר”, השיב המשרת. “הייתכן?” קראה אינגיר וספקה כפיה. אם יש דבר שלא תמצא אצלנשים הרי זהו הבנה במחירים של נכסי־דלא־ניידי. אכן, אלף ושש מאות כתר הםסכום־עתק במקום זה. אינגיר חששה רק מדבר אחד: שמא יירתע יצחק בגלל הסכוםהזה. אבל יצחק אמר רק זאת: “זה בגלל הבניינים הגבוהים”. “כן”, אמר המשרת אנדרסן, “בגלל המבנים הגדולים”. זמן־מה לפני צאתו של המשרת מהבית, התגנבה ליאופולדינההחוצה. משונה, אבל היא לא יכלה לתאר לעצמה כי תושיט לו את ידה. בינתייםמצאה לעצמה מקום טוב: היא עומדת ברפת החדשה ומשקיפה מבעד אחד החלונות. מסביב לצווארה היא קשרה סרט משי כחול – שלא היה עליה קודם לכן. מעניין מתימצאה פנאי לקשור אותו. הנה אנדרסן עובר על פניה: הוא נמוך ושמן במקצת, אבלרגליו זריזות. זקנו צהבהב. הוא מבוגר ממנה בשמונה או בעשר שנים. והוא איננומכוער כלל, לדעתה. בשעה מאוחרת בערב חזרו הביתה אלה שנסעו אל הכפר. הכולהתנהל כשורה. רבקה ישנה במשך שעות אחדות בדרך חזרה והם הכניסו אותה הביתהבלי להעירה. לסיברט נודעו הרבה דברים חדשים, אבל כאשר אמו שאלה: “מההחדשות?” ענה: “אהה, לא הרבה. אכסל השיג מחרשה ומקצרה. מכונותחדשות”. “באמת?” שאל האב מתוך התעניינות מרובה. “ראית במו עיניך?” “כן, ראיתי אותן. הן עמדו על הרציף”. “כך; ובכן, זה הדבר שלמענו נסע העירה”, אמר האב. וסיברט, הירדע דברים רבים, יושב בשקט ואיננו מוציא הגה מפיו. האב יכול להאמין כי אכסל נסע העירה כדי לקנות מחרשהומקצרה. ומוטב שגם האם תאמין בכך. אבל, למען האמת, ההורים לא האמינו בכך: גם אליהם הגיעה השמועה כי הדבר קשור ברצח נוסף של ילד בסביבה. “לך לישון עכשיו”, אומר האב לבסוף. סיברט, המלא ידיעות כרימון, שוכב במיטתו. אכסל נקראלחקירה. העניין חשוב ביותר. ראש־הכפר נסע אתו. הדבר חשוב עד כדי כך, שגםאשתו של ראש־הכפר, אשר זה עתה ילדה שוב, עזבה את התינוק ונסעה העירה. היאאמרה כי ברצונה להעיד בבית־המשפט. הכפר רחש שמועות משמועות שונות, וסיברט הבחין כי האנשיםהתלחשו גם על רצח תינוק שקדם למעשה זה. כל השיחות שנערכו ליד הכנסיה נפסקוכאשר הוא התקרב למקום. ואילו לא היה בן סילאנרה, ייתכן שהיו מפנים לו עורף. מצבו של סיברט היה טוב: יליד אחוזה גדולה, בן עשירים; הוא היה ידוע כצעירהגון, פועל טוב. כולם כיבדו אותו. העיקר שלא יגיעו דברים מיותרים לאוזנייאנסינה לפני שובם הביתה! לסיברט היו סיבות טובות לחשוש – גם איכריםרבי־כוח מסמיקים ומחווירים. הוא ראה כיצד יצאה יאנסינה עם רבקה מהכנסיה. גםהיא ראתה אותו, אבל עברה על פניו בלי להגיד דבר. הוא חיכה זמן־מה ולאחר מכןנסע לבית־הנפח כדי לקחת אותן. בבית־הנפח אכלו ארוחת־צהריים. כל בני המשפחה התאספו. גםסיברט הוזמן, אבל הוא כבר אכל ועל כן הוא מודה להם. הם ידעו כי הוא יבואבשעה כזאת, ויכלו לחכות לו שעה קלה. בסילאנרה לא נוהגים כך. “אכן, אתה רגיל למאכלים טובים יותר”, אמרה אשת־הנפח. “האם שמעת חדשות בכנסיה?” שאל הנפח, אף שהוא עצמו היה בכנסיה. כאשר יאנסינה ורבקה הקטנה עלו על העגלה, אמרה אשת־הנפח: “כך, יאנסינה, אל תדחי יותר את הדבר ושובי הביתה”. לדברים אלה משמעות כפולה, חשב סיברט, אבל לא התערב. אילו היו הדברים חד־משמעיים, אולי היה עונה. הוא רק קימט את מצחו והמתין. הם נסעו הביתה. רק רבקה פיטפטה וליהגה. הביקור בכנסיה עשה עליה רושם רב; היא התפעלה מבגדי הכומר, מברק הנרות, מצלילי העוגב. כעבור שעה ארוכה אמרה יאנסינה: “ברברה עשתה משהו מחפיר”. “למה התכוונה אמך כאשר אמרה שתשובי הביתה?” שאל סיברט. “למה התכוונה?” “האם את מתכוונת לעזוב אותנו?” “באחד הימים אצטרך לעזוב”, אמרה. “פרר!” קרא סיברט ועצר את הסוס. “האם נחזור מיד?” יאנסינה הביטה בו. הוא היה חיוור כמת. “לא”, ענתה והחלה לבכות. רבקה התבוננה בהם בהשתוממות. טוב שרבקה הקטנה היתה אתם בנסיעה זאת. היא עמדה לצדה שליאנסינה, ליטפה אותה עד שחייכה שוב. וכאשר איימה רבקה על אחיה כי היא תקפוץמן העגלה, תמצא מקל ותכה אותו – נאלץ גם הוא לחייך. “אני צריכה לשאול אותך למה אתה התכוונת”, אמרה יאנסינה. סיברט ענה: “התכוונתי לומר כי אחרי שתעזבי אותנו נצטרך לחיות בלעדייך”. כעבור זמן רב אמרה יאנסינה: “כן, ליאופולדינה גדלה והיא תוכל לעשות את מלאכתי”. היתה זאת נסיעה עגומה מאוד. ז גבר הולך בשדות. גשם יורד וסופה משתוללת – אבל הוא אינו שםלב לכך. הוא נראה כאיש השמח בחלקו, וכן הוא. זהו אכסל שטרים החוזר הביתהמבית־המשפט, לאחר שיצא זכאי. הוא שבע־רצון: למטה, על הרציף מונחות מקצרהומחרשה השייכות לו, ושנית הוא יצא זכאי בדין. הוא לא השתתף ברצח התינוק. אםכך, הכול יבוא על מקומו בשלום! אבל אילו שעות קשות עברו עליו! האיש הזה, שבמשך כל ימיועבד עבודה מפרכת, לא התעייף מעולם כפי שהתעייף כאשר העיד בבית־המשפט. הואלא היה מעוניין להגדיל את אשמתה של ברברה, ולכן נזהר שלא לומר יותר מדי. הוא לא אמר את כל אשר היה ידוע לו. כל משפט שאמר לא בא אלא לאחר שנשאל, ועל־פי־רוב לא ענה אלא ב“כן” ו“לא”. האם לא די בכך? האם צריך להגדיל אתהסכנה? לעתים נדמה היה כי העניין מחמיר. הפקידים הגבוהים, שהיו לבושיםשחורים, היו מסוכנים. במלים אחדות יכלו להפוך את הקערה על פיה ואולי לחייבאותו בדין. אבל הם היו אנשים הגונים ולא זממו להרוס אותו. מלבד זה, כוחותגדולים התאמצו להציל את ברברה, והדבר הביא תועלת גם לו. מהי הסכנה שעליו לחשוש ממנה? הרי לא יעלה על דעתה של ברברה להעיד לרעת האיש שהיה אדונהומאהבה. בידיו היו ידיעות מסוימות על עניין זה של רצח התינוק וגם על ענייןאחר, שקדם לו. ברברה לא היתה טיפשה כל־כך. לא, היא היתה ערמומית למדי: היאהיללה את אכסל ואמרה, שהוא לא ידע דבר על התינוק עד שהכול הסתיים. הוא גברקשוח ולא תמיד חיתה אתו בשלום, אבל ביסודו הוא איש שקט ובעל מידות טובות. במה שנוגע לקבר החדש שכרה והטמין בו את הגופה, הרי הדבר נעשה זמן רב לאחרהמקרה, ורק משום שאכסל סבר כי הקבר הראשון איננו יבש דיו. ובאמת, הדבר היהנכון. מה יכול היה לקרות לאכסל, אם ברברה לקחה על עצמה את כלהאשמה? לטובת ברברה פעלו כוחות עצומים מאוד: אשתו של ראש־הכפר האירדל לאחסכה כל מאמץ. היא הלכה לפקידים גבוהים ונמוכים, היא לא חסה על עצמה, היאדרשה שיגבו ממנה עדות ונאמה נאום ארוך בבית־המשפט. כאשר הגיעה תורה, עמדהליד דוכן־העדים ונראתה אשה מכובדת ביותר. היא הרצתה בפני השופט והמושבעיםעל בעיית רצח־התינוקות; אפשר היה לחשוב כי הוסכם על כך מקודם. על אשתראש־הכפר אפשר היה לומר דברים רבים, אבל היא ידעה לנאום והיתה מעורהבפוליטיקה ובכל השאלות החברתיות. היה זה דבר מתמיה: מאין הביאה את כל הנימוקים האלה? מעתלעת היה נדמה כי השופט הראשי מנסה לגרום לכך שתדבר יותר לעניין; אבל, כפיהנראה, לא מצא אומץ להפסיקה, ולכן הרשה לה להמשיך. לבסוף מסרה ידיעות אחדותשהיה צורך בהן, והציעה לבית־המשפט הצעה שעוררה תשומת־לב. חוץ מפרטים משפטיים־טכניים רבים, אלה היו דבריה: “אנחנו, הנשים”, אמרה אשת ראש־הכפר, "אנחנו המחצית הנרדפתוהאומללה של המין האנושי. הגברים מחוקקים אח החוקים, ולנו, הנשים, איןהשפעה עליהם. אולם, האם יכול גבר להבין את המתרחש בלב אשה כאשר קרבים ימיהללדת? האם הוא ידע את חרדתה, התייסר בחבלי־הלידה, זעק מרה כמוה? “במקרה שלפנינו, האשה היולדת היא משרתת. היא לא נשואה, ולכן היא חייבת להסתיר את מצבה במשך כל ימי הריונה. מדוע היא חייבת להסתיראת מצבה? בגלל הדעות הקדומות של החברה האנושית. חברה זו מתעבת צעירה רווקהשנכנסה להריון. לא זו בלבד שאיננה מגינה עליה, אלא רודפת אותה, בזה להולועגת לה. הרי זהו דבר נורא! כל בעל מצפוון יתקומם כנגד זאת! לא די בכךשהצעירה מביאה תינוק לעולם, שהוא דבר רע כשלעצמו, אלא שעליה לשאת אות־קלוןשל פושעת על מצחה! עלי לומר כי לעלמה היושבת כאן על ספסל־הנאשמים, אירעמקרה מאושר כאשר על־פי נסיבות רעות, נולד תינוקה בנחל ונחנק מיד. זהו אושרלה ואושר לתינוק. כל זמן שהמצב החברתי הוא כפי שהוא כיום – יש לזכות כל אםבלתי־נשואה, גם אם רצחה את תינוקה במתכוון”. השופט השמיע נהימה קצרה. “ומכל מקום, ראוי שעונשה יהיה קל”, אמרה אשת ראש־הכפר. "ברור שכולנו בדעה כי הילד חייב להישאר בחיים, אבל האם ייתכן שמכל חוקיהצדק, אף לא אחד יעמוד לזכותה של האם האומללה! תארו לכם מה סבלה במשךהריונה, חשבו על העינויים שבהם התענתה כדי להסתיר את מצבה, כאשר לא יכלהלמצוא מוצא לעצמה ולפרי־בטנה… גבר לא יוכל לתאר לעצמו דבר כזה. מכל מקום, הילד מת ללא ייסורים. לטובת עצמה ולטובת התינוק, אין האם רוצה בחיים אלה. החרפה גדולה מנשוא. וכך נולד בראשה הרעיון להמית את התינוק. היא יולדתבסתר, ובמשך עשרים וארבע שעות דעתה נטרפת עליה. אחרי הלידה, כאשר כל עצםוכל שריר בגופה כואבים, היא מוכרחה להרוג את התינוק ולהחביא את הגוויה – תארו לעצמכם את כוח־הרצון הדרוש לכך! אבל, מובן מאליו כי כולנו רוצים שכלהילדים יישארו בחיים, ומצער מאוד שפתיל־החיים של אחדים מהם נקפד. אבל איןזאת אלא אשמתה של החברה האנושית, אותה חברה, שבה אין תקווה, שאיננה יודעתרחמים, שמרבה לרכל, הרודפת עד חרמה, המרושעת, העומדת על המשמר ומבקשתלהשמיד את האם הרווקה! "אולם על אף יחס חברתי זה, האמהות הנרדפות עשויות לקוםמשפלותן. לעתים קרובות מתחילות דווקא נערות אלה – שעברו על החוק – לפתחלאחר מכן, את תכונותיהן היפות והעדינות ביותר. בית־המשפט יכול היה לחקורעניין זה אצל מנהלת בתי־המקלט שם נאספים אמהות וילדיהן, ולהיוודע אם הדברנכון או לא! הניסיון מוכיח, כי דווקא אותן נערות שהחברה עצמה הכריחה אותןלהמית את פרי בטנן – נעשות אומנות מצוינות לילדים. וזהו חומר למחשבה לכלבר־דעת. "והנה, עוד צד אחד של העניין. מדוע יהיה הגבר פטור מעונש? את האם שרצחה מענים וסוגרים בבית הכלא, ולאבי הילד, למסית ולמדיח, איןעושים דבר. והרי, כיוון שהוא הגורם להולדת התינוק, יש גם לו חלק ברצח, והחלק הגדול ביותר, כי בלעדיו לא היה מתרחש האסון. מדוע ייצא נקי? מפנישהחוקים נקבעו על־ידי הגברים – זוהי התשובה. אנחנו מוחות בכל תוקף על חוקיםאלה! והדבר לא ישונה לטובה, כל עוד אנחנו, הנשים, לא נשתתף בבחירות וכל זמןשקולנו לא יישמע בבית־המחוקקים. “אם החוק האכזרי הזה פוגע באם פושעת, או באם האשמה במידהזאת או אחרת, באם לא נשואה שרצחה את תינוקה – מה נאמר על אם חפה מפשע, שהיארק חשודה ברצח, והיא לא רצחה כלל את התינוק? כיצד תכפר החברה על החטא שתחטאלקרבן זה? אין על כך כפרה! אני מודיעה שאני מכירה את הצעירה, היושבת עלספסל־הנאשמים, מילדותה. היא שירתה בביתי. אביה עובד במשרד של בעלי. אנחנו, הנשים, מרשות לעצמנו לחשוב ולהרגיש בצורה הפוכה מזאת של הגברים, המטיליםהאשמות; אנחנו מרשות לעצמנו להחזיק בדעתנו העצמית. הצעירה היושבת כאן נעצרהוחירותה נשללה ממנה – משום שחושדים בה, ראשית, כי ילדה במסתרים! ושנית, המיתה את תינוקה. היא – אין לי שום ספק בכך – לא עשתה שום דבר מאלה. בית־המשפט יגיע בעצמו למסקנה זאת, הברורה כאור בצהריים. במסתרים? הרי היאילדה בצהרי־היום! היא היתה אמנם לבדה, אבל האם אפשר היה אחרת? היא חיתהבמרחקים, במקום נידח. האדם היחיד שנמצא שם בלעדיה, היה גבר. האם יכלה לקרואלו לעזרה בשעה כזאת? אנחנו, הנשים, מתקוממות על כך ומשפילות בבושה אתמבטינו ארצה. והילד – האם באמת רצחה אותו? הוא נולד בנחל; כאשר ילדה אותוהיתה מוטלת במים קרים כקרח. איך הגיעה לשם? היא משרתת; עליה למלא יום־יוםאת המוטל עליה. היא הלכה ליער כדי לקטוף ענפי ערוער על מנת לנקות את דלייהחלב. כאשר עברה במי־הנחל מעדה ונפלה.. בעודה מוטלת במים, נולד התינוקונחנק בגלים”. אשת ראש־הכפר הפסיקה את הרצאתה. היא יכלה לראות כי דבריהעשו רושם ניכר על השופט ועל השומעים. דומיית־מוות שררה באולם, ורק ברברהמחתה את דמעותיה. אשת ראש־הכפר מסיימת: “לנו, הנשים, לב־אנוש; השארתי אתתינוקי בידיים זרות, כדי שאוכל לבוא הנה ולהעיד לטובת הצעירה, החפה מפשע. חוקי הגברים לא יפריעו לנשים לחשוב בצורה עצמאית. אני חושבת שהעלמה שלפנינונענשה דיה על חטא שלא חטאה. זכו את הנאשמת, ואקח אותה לביתי. היא תהיההאומנת הטובה ביותר שהיתה לי עד כה”. אשת ראש־הכפר סיימה. השופט העיר: “הרי לפי דברי הגברת, מתברר שדווקא רוצחות הילדים הן האומנות הטובות ביותר”. אבל השופט לא התנגד לדעתה של גברת האירדל. להפך: הוא נטהלרחם על הנאשמת. כאשר חקר התובע הממשלתי את גברת האירדל חקירה־נגדית, ישבהשופט במנוחה על כיסאו ורשם לעצמו הערות. המשפט נמשך עד הצהריים, כי היו רק עדים מועטים, והענייןהיה ברור למדי. אכסל שטרים ישב באולם וחיכה לתוצאות טובות. אבל לעתים חשכאילו התובע ואשת ראש־הכפר חברו יחד כדי להביאו לידי מבוכה, כי הרי הוא קבראת התינוק במקום להודיע על מקרה המוות לרשות. חקרו אותו חקירה ממושכתוייתכן שלא היה יודע לבאר את הדבר, אלמלא ראה את גייסלר בקצה האולם. נכוןהדבר: גייסלר יושב כאן. הדבר חיזק במקצת את רוחו של אכסל. הוא לא חש עצמובודד ועזוב מול הפקידים שביקשו להרוס אותו. גייסלר הינהן לעברו. כן גייסלר בא העירה. הוא לא ביקש להעיד, אבל היה נוכחבמשפט. בראשית החקירה הקדיש ימים אחדים לבירור פרטי העניין ולרשום הדבריםשידע או ששמע קודם לכן מפי אכסל. ראש־הכפר האירדל היה איש מוגבל מאוד, שהשתדל להאשים את אכסל בהשתתפות ברצח התינוק. אידיוט זה, חמור זה, לא הביןדבר בחייהם של האיכרים היושבים בערבה. הוא לא הבין כי דווקא תינוק זה היההופך לכוח שיקשור אל אכסל את האשה העוזרת לו בעבודה. גייסלר דיבר עם התובע הממשלתי, אבל קיבל את הרושם שאין בכךצורך. היה בדעתו לעזור לאכסל כדי שזה יוכל לשוב לאחוזתו; אבל לא היתה נחוצהכל עזרה. לא, כפי הנראה היתה תקווה טובה גם לברברה, ואם היא תזוכה ברורשתוסר מאכסל אשמת ההשתתפות. היה צורך רק לחקור את העדים. לאחר שהעדים נחקרו – אוולינה לא הוזמנה, אבל היו כאןראש־הכפר, אכסל, מומחה אחד ושתי צעירות מן הכפר – לאחר שהם נחקרו, הוכרזההפסקה לארוחת־צהריים, וגייסלר פנה שוב אל התובע. התובע הממשלתי סבר עדייןכי לברברה יש תקווה. עדותה של גברת האירדל השפיעה מאוד. עכשיו תלוי הדברבחבר־המושבעים. “האם אתה מתעניין במיוחד בצעירה זאת, אדוני?” שאל התובע. “במידה מסוימת”, ענה גייסלר. “למעשה אני מתעניין יותר באיש”. “האם היא שירתה בביתך?” “לא, היא לא שירתה בביתי”. “למעשה, מצבו של הגבר חמור יותר”, אמר התובע. “הוא הלך לבדו וקבר את התינוק ביער. זה דבר חשוד ביותר”. “הוא התכוון, ככל הנראה, לזכות את התינוק בקבורה הוגנת” אמר גייסלר, “כי הדבר לא נעשה כראוי בפעם הראשונה”. “מובן, היא אשה ולא היה לה כוח לחפור. ובמצב שבו היתה, ודאי לא יכלה לעשות זאת. בכלל”, אמר התובע, “הגענו לידי השקפה אנושית יותרעל כל העניין הזה של רצח תינוקות. כשופט, לא הייתי מקבל על עצמי לדון צעירהלכף־חובה, ולפי מצב הדברים לא אוכל להציע שיחייבו אותה בדין”. “הדבר משמח אותי”, אמר גייסלר והשתחווה. התובע המשיך: “כאדם וכאיש פרטי, הייתי אף מרחיק לכת. לא הייתי מעניש אף אם בלתי־נשואה”, “מעניין מאוד שאתה, אדוני התובע, וגם הגברת שהעידה היום שניכם בדעה אחת”. “אהה – זאת! כן, היא היטיבה לדבר. לשם מה נחוצים באמת כלהעונשים האלה? האם שאינה נשואה סבלה גם קודם לכן ייסורים רבים. גסות החברהוהיחסים החברתיים משפילים אותה כל־כך, עד שאין צורך בעונש נוסף”. “כן”, אמר גייסלר, “אבל מה בנוגע לילדים?” “באשר לילדים, זהו מצב מעציב מאוד”, אמר התובע. “אבלככלות־הכול, דבר זה טוב יותר גם לילדים עצמם. לממזרים צפוי גורל מר. ומהעולה בסופם?” ייתכן שגייסלר רצה להרגיז קצת את האדון המפוטם הזה, ואולי רק רצה להפגין את ידיעותיו. הוא אמר: “ארסמוס היה ממזר”. “ארסמוס?” “כן, ארסמוס מרוטרדאם”. “אה, ככה.” “יליאונרדו היה ממזר”. “ליאונרדו דה־וינצ’י? כן. ודאי יש יוצאים מן הכלל, והם רק מאשרים את הכלל. אבל – ככלות־הכול!” “אנחנו מגינים על עופות ועל חיות”, אמר גייסלר, “ומוזר קצת לשמוע, שהגנה כזאת לא תינתן לתינוקות”. התובע הצביע על ניירות אחדים, והתכוון לרמוז שהגיע זמן לסיים את השיחה. “כן”, אמר, שקוע במחשבות, “כן”. גייסלר הודה על השיחה המרתקת, שנפל בחלקו הכבוד להשתתף בה, והלך. הוא התיישב בבית־המשפט, כדי שלא לאחר לחידוש הדיון. הואהיה שבע־רצון. הוא ידע על חולצה שנקרעה, לשם איסוף ענפי הערוער, וידע עלגוויית תינוק שצפה במפרץ. הוא יכול היה להביך את בית־המשפט. מלה אחת שלוהיתה גורמת מהומה. אבל לא עלה בדעתו של גייסלר לבטא מלה זאת, כל עוד הדברלא היה נחוץ. הרי המצב מצוין: גם התובע הממשלתי עומד לימין הנאשמת. האולם התמלא. התוכחה הרצינית של התובע והמליצות של הסניגור – כל אלה היומחזה מבדח ומושך לב בעיירה הקטנה. המושבעים ישבו ותמהו, מה עליהם לחשוב עלברברה ועל מות תינוקה. מכל מקום, לא היה קל להחליט בעניין זה. התובע היה איש נאה, ובלי ספק אדם טוב־לב. אבל לא היה ספק כי משהו הרגיז אותו לפני זמן לא רב. אולי עלה בדעתו כי עליו להשמיע דעה שתתאים לחוק הנורווגי? מי יודע? זה היהמוזר, אבל הוא לא היה נוח לבריות כפי שהיה לפני־הצהריים. הוא התייחס למעשה – אם נעשה – בחומרה יתרה. הוא אמר שזהו מעשה חמור, אם רק ברור שהענייןמעורפל, כפי שצריך לחשוב על־פי דברים שהשמיעו העדים. המושבעים יחליטו עלכך. הוא עצמו רוצה להפנות את תשומת־לבם לשלוש נקודות אלה: נקודה ראשונה, האם הלידה היתה חשאית; האם השאלה ברורה למושבעים הנכבדים? וכאן הוא הוסיףהערות אחדות משלו. הנקודה השניה היתה החיתול העשוי מבד החולצה: למה הנאשמתלקחה את החיתול אִתה? האם הרגישה שהיא זקוקה לכך? הוא פיתח נקודה זאת. הנקודה השלישית היא הקבורה החשאית, המעוררת חשד, משום שלא הודיעו דבר על כךלכומר ולראש־הכפר. בעניין זה מילא תפקיד חשוב האיש אכסל, היושב כאן, וחשובעד מאוד שהמושבעים יבינו היטב את השאלה הזאת. כי הרי ברור שהאיש ידע הכול. ואם הסכים לקבור את הגוויה – סימן שהמשרתת שלו עשתה מעשה רעבידיעתו. “הממ!” נשמע קול באולם. אכסל שטרים הרגיש כי הוא נמצא שוב במצב מסוכן. כאשר העיףמבטו באולם לא נתקל במבט כלשהו: כל העיניים היו נעוצות בנואם. אבל, הנהגייסלר שוב יושב באולם והוא נראה כמי שעומד להתפקע מרוב גאווה עצמית. שוויון רוח זה והקריאה הרמה “הממ!” עודדו את אכסל והוא שוב לא הרגיש אתעצמו בודד לגמרי. והנה, המצב השתנה לטובה. התובע הגיע, כנראה, למסקנה כי כברעשה את שלו. הוא החשיד את אכסל ככל אשר יכול ועכשיו חדל. מבחינה מסוימת, חזר בו, התובע, ולא דרש שיחייבו את ברברה בדין. הוא אמר דברים ברורים, כיעל יסוד העדויות איננו יכול להציע שיפסקו את דינה של הנאשמת לחובה. זה טוב מאוד, חשב אכסל, בזה ייגמר העניין. עתה הגיע תורו של הסניגור – איש צעיר שסיים לא מכברלימודי־משפטים וההגנה במשפט זה נמסרה לידיו. לאחר מכן היו כולם בדעה, כישום אדם לא האמין יותר ממנו כי הוא מגן על אשה חפה מפשע. למעשה, הקדימהאותו אשת ראש־הכפר. בבוקר השתמשה בהוכחות רבות שהוא התכוון להביא. הואהצטער על כך שהיא כבר דיברה על ה“חברה”. הו, החברה היתה גם לו לזרא! הואהתרעם על השופט על שלא הפסיק את נאומה של גברת האירדל. הדברים שאמרה היונאום־הגנה אמיתי – ועכשיו, מה נותר לו לעשות? הוא החל בסיפור קורותיה של ברברה ברידי. מוצאה מסביבה דלה, אם כי הוריה חרוצים ומכובדים. בהיותה צעירה מאוד החלה לעבוד כמשרתת בביתושל ראש־הכפר. “ושמענו היום את דעת המעסיקה שלה, גברת האירדל – דעה מזהירהביותר”. לאחר מכן נסעה ברברה לברגן. הסניגור דיבר בהרחבה על ההמלצה הטובהשניתנה לה על ידי שני הפקידים בברגן שאצלם עבדה. אחר־כך באה ברברה וקיבלהעל עצמה את המשׂרה אצל הרווק בעל האחוזה, וכאן החלו צרותיה. לרווק זה הרתה. התובע הממשלתי הנכבד רמז – אמנם, בנימוס – על האפשרות של לידה במסתרים. האם ברברה, הסתירה את מצבה, האם שמרה אותובסוד? שתי העדות – צעירות מכפר הולדתה – שיערו כי היא הרה, וכאשר שאלו אותה – לא הכחישה את הדבר, אלא השיבה בקיצור. זו דרכן של נערות צעירות במקריםכאלה – להשיב על כך בקיצור, מלבדן לא פנה אליה איש בשאלות. האם היה עליהללכת לבעלת־הבית ולהתוודות לפניה? הן לא היתה לה בעלת־בית, היא עצמה היתהבעלת־הבית. צעירה במצב כזה איננה הולכת לבעל־הבית כדי לגלות לו את הסוד; היא סובלת בסתר, איננה מדברת על כך, איננה לוחשת דבר. היא אינה מתחבאה אבלהיא מעדיפה את הבדידות. והנה, נולד התינוק, בן בריא ושלם בגופו. הוא נשם בהיוולדו, אבל אחר־כך מת. המושבעים כבר יודעים את פרטי הלידה הזאת, שהתרחשה במים. האםמעדה ונפלה לנחל, ולא יכלה להציל את תינוקה. היא נשארה במים ורק לאחרזמן־מה יכלה לעלות על החוף. והנה, לא נמצאו כל סימני אלימות על גוף הילד, איש לא רצה במות התינוק. הוא נחנק וטבע. אי־אפשר להסביר את מותו בדרך טבעיתיותר. התובע רמז לחיתול הבד. לדעתו, העובדה שהנאשמת לקחה אתה אתהבד, היא עובדה סתומה. אבל אין דבר ברור יוחר מעובדה סתומה זאת: היא לקחהאת הבד כדי לארוז בו את ענפי הערוער. היא יכלה, למשל, לקחת ציפה של כר, אבלהיא לקחה חולצה קרועה; הרי היה עליה לקחת משהו. היא לא יכלה לשאת את ענפיהערוער בידיה. לא, המושבעים אינם צריכים להיות מודאגים מכך. אולם, קיימת נקודה נוספת, שאיננה ברורה דיה: האם ניחנולנאשמת התמיכה והעזרה, שהיתה זקוקה להן במצבה המיוחד? האם בעל־הבית שאצלועבדה, ידע כי היא זקוקה ליחס זהיר? בעת החקירה דיברה העלמה טובות על אדונה, וזה סימן לעדינות־רוחה. והאיש, אכסל שטרים, לא הטיל בעדותו כל אשמה עלהעלמה; זהו מעשה נבון, כי בזכותה גם הוא ייצא זכאי. אילו היה מנסה להגדילאת מידת האשמה שלה, ייתכן שהיה גורם לחיובה בדין, ואז גם הוא היה נופל בפחיחד אתה. מי שהתעמק בחקירת העובדות אינני יכול שלא לחוש השתתפותעמוקה בצערה של העלמה המסכנה. אבל היא לא צריכה לבקש רחמים, היא מבקשת רקיחס צודק. היא ואדונה מאורסים במידה ידועה, ואולם בגלל היחסים הגרועיםשביניהם הנישואים הם בלתי אפשריים. העלמה לא יכלה למצוא את אושרה ליד אדםזה. לא נעים לומר זאת, אבל אם נשוב פעם נוספת אל קרע־הבד שלקחה, יהיה עלינולציין כי היא לא לקחה חולצה משלה, אלא אחת מחולצותיו של בעל־הבית. בתחילהשאלנו את עצמנו: האם החולצה הזאת ניתנה לה? כאן, חשבנו, אולי תוכל להתגלותהשתתפותו של אכסל באותו מעשה. "המ!’’ נשמע קול יבש ורם מקצה האולם. הנואם הפסיק אתדבריו, וכל העיניים חיפשו את האיש שבגללו נגרמה הפסקה. השופט שלח מבט חודרוחריף לכיוון ההוא. “עם זאת”, המשיך הסניגור, “גם ביחס לפרט זה אנחנו יכוליםלהיות שקטים לגמרי. זאת, אם נביא בחשבון את דבריה של הנאשמת עצמה: היא יכלהלהסיר מעליה את מחצית האשמה, אבל היא לא עשתה זאת. היא ניקתה את אכסל שטריםמהחשד שהוא ידע משהו על כך שהיא לקחה את החולצה שלו אל הנחל, כלומר אלהחורשה, כדי לקטוף ענפי ערוער. אין שום טעם להטיל ספק בדברי הנאשמת, שהיומהימנים כל הזמן והם מהימנים גם עכשיו. אילו לקחה את החולצה מידו של אכסל, היתה בכך הוכחה לרצח בכוונה תחילה. אבל הנאשמת, האוהבת את האמת, איננה רוצהלסייע בכך שתוטל על האיש אשמה לא לו. נדרך־כלל היא אומרת דברים גלוייםואיננה מנסה להטיל אשמה מישהו אחר. קו זה באופיה – להיות טובה כלפי הזולת – מתגלה בכל מעשיה. נו, למשל, עטפה בקפדנות את הגוויה הקטנה. וכך מצא אותהראש הכפר”. לשם הדיוק, אמר השופט, מחובתו להעיר, כי הקבר שמצא ראש־הכפר היה הקבר מספר 2, ואכסל הטמין את הגוויה בתוכו. “אמנם, הדבר נכון, ואני מודה לכבוד השופט”, אמר הסניגור “כך זה היה. אבל אכסל עצמו העיד, כי העביר את הגוויה מהקבר הישן והטמיןאותה שם. ברור מאליו שאשה יודעת טוב יותר מגבר כיצד צריך לחתל תינוק. ומייחתל טוב יותר מהאם עצמה?” השופט הינהן בראשו לאות הסכמה. “ובכלל, האם העלמה לא יכלה – אילו היתה לה נטיה לרוע – לקבור את הילד עירום? אני ארחיק לכת ואגיד: היא יכלה להניח את הגוויהבעביט־השופכין, היא יכלה להשאיר אותו בחוץ, מתחת לעצים, כדי שיקפא מקור – כלומר, אלמלא היה כבר מת. היא יכלה להשליך אותו לתנור, שיישרף. היא יכלהלקחת אותו אל הנחל בסילאנרה ולהטביע אותו. אבל היא לא עשתה דבר מן הדבריםהאלה. היא עטפה את התינוק בזהירות וקברה אותו! ואם החיתול היה קשור כהלכה, כפי שמצאו אותו, הרי שהדבר נעשה בידי אשה ולא בידי גבר”. “ועכשיו”, אמר הסניגור, “על המושבעים להחליט אם רובצת עלעלמה זאת שארית כלשהי של אשמה”. לפי דעת הסניגור, לא נשארה כל אשמה. המושבעים יכולים לחייב אותה בכך שלא הודיעה לשלטונות על מקרה המוות. אבלהתינוק הרי היה מת, והדבר קרה במרחק של מיילים אחדים מראש־הכפר. היה זה רקכדרך־הטבע להשאיר את התינוק בקבר היפה שביער. ואם יש משום עבירה בקבורהזאת, כי אז חלק ממנה צריך לחול על אבי התינוק. אבל גם בכך לא יהיה די. בימינו מתרחקים מהשיטה התובעת להעניש את החוטא ובמקום זאת משתדלים לתקן אתמידותיו. בימים הקדמונים היו מענישים על כל עבירה, ככתוב בתנ"ך: עין תחתעין, שן תחת שן. לא, רוח אחרת מפעמת עתה בספרי החוקים, שהם עכשיו אנושייםיותר. הם משתדלים לכוון אל הכוונה הרעה, שהיתה בלב הפושע. “לכן, זכו את העלמה!” קרא הסניגור. “השאלה העומדת בפניכםאיננה כיצד לצוד עוד נפש חוטאת, אלא כיצד להחזיר לחברה האנושית אשה טובהומועילה”. הסניגור רמז גם לכך שבמשׂרה החדשה, אשר הוצעה לנאשמת היאתימצא תחת השגחה מעולה. הגברת האירדל, אשתו של ראש־הכפר, בעלת ניסיון־חייםרב, הכירה את ברברה לפני שנים רבות, ופתחה לפניה את דלת ביתה. לבסוף, עלהמושבעים להוציא את פסק־דינם לפי מצפונם ואחריותם. הסניגור הודה לתובעהממשלתי על שלא הציע לחייב את הנאשמת; בכך התגלתה הבנתו האנושיתהעמוקה. הסניגור התיישב. המשפט לא נמשך עוד זמן רב. הסיכום לא הכיל אלא חזרה על שניצדי העניין; לכל מהלך בפרשה צורפה הערה קצרה – יבשה, משעממת, מכובדת. הכולעבר בשלום. התובע והסניגור נכנסו ללשכתו של השופט וכך הקלו עלעבודתו. האולם הואר. שתי נברשות דלקו והפיצו אור קלוש. השופט התקשהלקרוא את רשימותיו באור זה. הוא גינה בחריפות את האשמים בכך שלא הודיעולרשויות על מות התינוק. “ואולם, במקרה שלפנינו, היתה זאת יותר חובתו של האבמאשר של האם, אשר לא יכלה לעשות זאת”. עכשיו על המושבעים להחליט, אם זהו מקרה של לידה חשאית ורצחתינוק. הכול הוסבר שוב מההתחלה ועד הסוף. לאחר מכן באה האזהרה המקובלת, שעלהמושבעים לזכור את גודל האחריות המוטלת עליהם, ולבסוף העצה הידועה: להחליטלטובת הנאשמים במקרה של ספק. הכול הוברר. המושבעים יצאו את האולם והתכנסו בחדר אחר. היה עליהם להתייעץ בניסוח תשובות לגליון שאלות שנמסר לאחד מהם. הם נעדרו מן האולם רק חמש דקות, ועם שובם ענו כ“לא” על כל השאלות. לא, העלמה ברברה לא רצחה את התינוק. השופט הודיע כי ברברה חופשיה ללכת. הקהל עזב את האולם. ההצגה הסתיימה… מישהו אחז בזרועו של אכסל: גייסלר. “ובכן, יצאת מהעניין הזה”, אמר גייסלר. “כן”, אמר אכסל, “אני מאוד שמח שהדבר נגמר כך”. “הייתי רוצה לדעת, איך הוא יכול היה להסתיים באופן אחר!” קרא גייסלר, כשהוא מטעים כל מלה ומלה. אכסל התרשם כי גייסלר התערב במהלך הדברים. מי יודע: ייתכן שגייסלר כיוון את המשפט וגרם לתוצאות הטובות האלה. זאת היתה תעלומה. אכסל הבין, מכל מקום, כי במשך כל היום עמד גייסלר לימינו. “אני מאוד מודה לך, אדוני”, אמר ורצה ללחוץ את ידו. “על מה?” “על הכול”. גייסלר אמר בקצרה: “לא היה בדעתי להתערב וזה גם לא היה נחוץ”. עם זאת, ייתכן שתודתו של אכסל נעמה לגייסלר. דומה היה שחיכה לה והנה, קיבל אותה. “אין לי עכשיו פנאי להמשיך ולשוחח אתך”, אמר. “אתה חוזר מחר הביתה? טוב מאוד. שלום ולהתראות!” גייסלר נעלם במורד הרחוב. בעת המסע הביתה, פגש אכסל באניה את ראש־הכפר ואת אשתו, עם ברברה ושתי הצעירות שהעידו במשפט. ואתה שמח בתוצאות המשפט?" שאלה אשת ראש־הכפר. ודאי", השיב אכסל. הוא שמח מאוד על שהעניין נגמר. ראש־הכפר אמר: “זהו המשפט השני בעניין רצח תינוק שהיה לי במקום הזה. המקרה הראשון אירע בסילאנרה. ועכשיו – סיימתי גם את הטיפול במקרה השני. אי־אפשר לעבור בשתיקה על מקרים כאלה: צריך לכבד את החוקים”. אשתו של ראש־הכפר הבינה כי אכסל ודאי שומר לה טינה על הדברים שאמרה אתמול בעדותה. כעת ניסתה לתקן את הרושם הזה. “אתה הרי הבנת מדוע דיברתי נגדך אתמול”, אמרה. “כן, ודאי”, ענה אכסל. “אני בטוחה שהבינות. אני מקווה שלא עלה על דעתך שאני רוצה להזיק לך. תמיד חשבתי שאתה אדם מצוין, את זה אני יכולה לומר לך”. “כן”, אמר אכסל ולא הוסיף דבר. אבל הוא שמח ודבריה נגעו ללבו. “חשבתי ככה”, אמרה אשת ראש־הכפר, “אבל הייתי מוכרחה להטילעליך חלק מן האשמה. אלמלא עשיתי זאת, היו מוצאים את ברברה אשמה וגם אותךהיו מחייבים בדין. כוונתי היתה טובה”. “כן, אני מבין ואני מודה לך, גבירתי”. “אני ולא אחרת רצתי בעיר מפקיד לפקיד, ופעלתי לטובת שניכם. אתה צריך להבין כי כולנו, בבית־המשפט, היינו חייבים להטיל חלק מן האשמהעליך, כדי שישחררו את שניכם!” “כן”, אמר אכסל. “האם האמנת לרגע שאני נגדך? איך אני יכולה להיות נגדך אם אני חושבת שאתה אדם טוב”. דברים אלה נעמו מאוד לאכסל לאחר כל העינויים שבהם התייסר. הוא התרגש כל־כך עד שחשב לתת לאשת ראש־הכפר איזו מתנה, כדי להביע אתהכרת־התודה שלו: אולי איזו בהמת־שחיטה בסתיו. היה לו פר צעיר. הגברת האירדל, אשת ראש־הכפר, מילאה את הבטחתה: היא לקחה אתברברה לביתה. גם על סיפון האניה טיפלה בה. היא גם לא הרשתה לה לפטפט עםרב־החובל מברגן. כאשר הבחינה בכך, לא אמרה גברת האירדל שום דבר, ורק קראהלברברה שתיגש אליה. אבל, הנה, שוב עומדת ברברה ליד רב־החובל, ראשה מוטההצדה, והיא מדברת במבטא של ברגן. גברת האירדל קראה לה שוב ואמרה: “לא מוצא חן בעיני, ברברה, שאת נכנסת לשיחה עם גברים. זכרי את מה שעבר עלייך ומאין את חוזרת”. “שמעתי שהוא מברגן והחלפתי אתו מלים אחדות”, אמרה ברברה. אכסל לא דיבר אִתה. הוא הבחין שעורה נעשה עדין וחיוור וכי היו לה שיניים יפות. הטבעות שנתן לה לא היו על אצבעותיה… ועכשיו, אכסל חוזר אל אחוזתו. הגשם סוחף והסערה משתוללת, אבל נפשו שמחה. הוא רואה את המקצרה ואת המחרשה. הו, גייסלר! בעיר הוא אף לאהזכיר את המשלוח הזה. איש מוזר ומופלא. ח אבל אכסל לא יכול היה לנוח. עם סופות הסתיו היה עליו לטרוח קשה. הוא עצמו גרם לכך: מכונת הטלגרף שבביתו ציינה, כי הקו התקלקל. הו, התאווה לכסף מזומן גברה עליו כאשר הסכים לקבל משרהזאת! כאשר ניגש אל ברידי אולסין כדי לקחת את מכשירי הטלגרף ואת כלי־העבודה, איים עליו ברידי במקצת: “שכחת, כפי הנראה, שבחורף הצלתי את חייך”. “אוולינה הצילה את חיי”, אמר אכסל. “כך. אבל האם אני לא נשאתי אותך על כתפי הדלות עד ביתך? חוץ מזה, בקיץ קנית את אחוזתי והשארת אותי בלי קורת־גג לחורף”. ברידי היה נרגז מאוד: “כן, קח לך את המכשירים. אני ובני־משפחתי נרד אל הכפרונתחיל לעשות משהו. אתה לא יודע מהו הדבר; מדובר על אכסניה שבה יוגש גםקפה. אל תחשוב שהדבר לא יצליח! אשתי יודעת למכור ואני אעסוק במסחר וארוויחיותר ממך. אני יכול להכשיל אותך בצורות שונות. אני יכול לנתק את החוטיםולהפיל את העמודים. אתה תהיה מוכרח לצאת ולתקן זאת, וזאת כשתהיה לך עבודהדחופה. אני אומר לך את זה, ואתה אל תשכח…” אכסל היה צריך להעלות את המקצרה ואת המחרשה. כל אחת מהןהיתה מקושטת בזר מוזהב וצבועה בשלל צבעים! במשך היום הוא התכוון לבחוןאותן. והנה, עליו לתקן את החוטים. יהיה רע מאוד אם בגלל הטלגרף הוא יצטרךלדחות עבודות דחופות. אבל – הדבר מכניס כסף. במעלה ההר פגש באהרונסן. הסוחר אהרונסן ניצב שם והסתכלבסערה, כרוח־רפאים. מה הוא עושה כאן, למעלה? ייתכן שהוא לא מצא מנוחה והלךלהרים לבדוק מה קורה במכרות. והסוחר עשה זאת מתוך דאגה גדולה לעתידו. הואעמד על ההר השומם והביט על סביביו: מכונות חלודות, כלי־מלאכה, קרוניות, שחלק גדול מהן היו מונחות תחת כיפת־השמים – מראה מדכא. במודעות שניתלו עלהקירות נאמר כי אסור לחבל במבנים או בכלים וכן אסור לקחת משם כל דברשהוא. אכסל שאל את הסוחר הזועם: “יצאת לצוד?” “כן, אילו יכולתי לפגוע בו”, ענה אהרונסן. “במי היית רוצה לפגוע?” “במי אם לא באותו איש שהורס אותי ואת אנשי הסביבה? באיששלא רוצה למכור את ההר שלו ובגללו אין שום התפתחות והכסף לא נכנס אלכיסינו”. “האם אתה מתכוון לגייסלר?” “כן, אליו. מות ימות!” אכסל צחק ואמר: “גייסלר היה בעיר לפני ימים אחדים. יכולת להיפגש אתו. אבל לפי דעתי הצנועה, ספק אם כדאי לך לכעוס עליו”. “מדוע לא?” שאל אהרונסן. “אני חושב שהאיש הזה הוא חשוב יותר ומופלא יותר ממך”. הם שוחחו שעה קלה. אהרונסן היה מר נפש. לבסוף שאל אכסל: “מכל מקום, אני מקווה שלא תעזוב אותנו ולא תלך מכאן?” “אתה חושב שאירקב כאן בין הביצות, בלי להרוויח אפילו תמורת הטבק שלי?” קרא אהרונסן בזעם. “אם תמצא לי קונה, אמכור מיד”. “קונה?” אמר אכסל. “האדמה באחוזתך טובה מאוד. אילו היית מעבד אותה, היית יכול להתפרנס מכך”. “שמעת כי אין ברצוני לחטט באדמה!” קרא אהרונסן לתוך הסערה. “אני יכול לעשות דבר טוב יותר”. אכסל שיער כי אפשר למצוא קונה. אבל אהרונסן לעג לרעיון הזה. “בכל האזור אין אפילו אדם אחד שיכול לשלם את המחיר”, אמר. “לא, לא באזור זה. אבל ישנם מקומות אחרים”. “אהה, כאן אין שום דבר מלבד עוני!” קרא אהרונסן. “זה ייתכן, אבל יצחק מסילאנרה היה יכול לקנות את האחוזה שלך”, אמר אכסל. “אני לא מאמין בזה”, אמר אהרונסן. “לא אכפת לי במה אתה מאמין”, אמר אכסל והתכוון להמשיך בדרכו. אבל אהרונסן קרא אחריו: “חכה רגע! אתה באמת חושב שיצחק יכול לפטור אותי מסטורבורג?” “כן”, ענה אכסל, “במה שנוגע לכסף, הוא יכול לקנות חמש אחוזות כמו סטורבורג”. כאשר עלה אהרונסן למעלה, הוא עקף את סילאנרה. בדרכו הביתה נכנס אל האחוזה ושוחח עם יצחק. “לא”, אמר יצחק והניד בראשו. “לא חשבתי על זה אף פעם ואני לא מתכוון לקנות”. אבל, כאשר אלישע חזר הביתה לימי חג־המולד, זז יצחקמסירובו. הוא עצמו, כמובן, לא שמע מעודו רעיון משונה כמו קניית סטורבורג. מכל מקום, רעיון כזה לא היה עולה בדעתו. אבל אם אלישע חושב שהדבר מתאים לו, אפשר לעיין בכך. אלישע לא הסכים ולא סירב. אם יישאר עכשיו בבית – יקיץ הקץ על חלומותיו. החיים כאן אינם דומים לחיים בעיר. בסתיו, כאשר נקראו אנשי הכפר למפקד, לא הצטרף אליהם אלישע. הוא לא רצה להתערב בין איכרים. הוא היה בן עולם אחר; האם יחזור עכשיו לאותועולם? אמו היתה בעד הקניה. גם סיברט היה בעד. צירפו אליהם את אלישע, ויום אחד נסעו שלושתם לסטורבורג, כדי לבחון את האחוזה. אבל כאשר הבין אהרונסן כי יהיה עליו להסתלק מביתו, שינה אתטעמו; הוא לא חייב למכור! האדמה טובה מאוד והוא יכול למכור אותה כל יום. “הרי לא תשלמו לי את המחיר שאני שילמתי בעד האחוזה”, אמר אהרונסן. הם עברו בכל החדרים, היו באורווה, בממגורה, התבוננובשאריות הפליטה של החנות: חלילים, שרשרות שעונים, קופסאות מלאות נייר ורוד, נברשות מקושטות – סחורות שאין להן ביקוש כאן. מלבד אלה היו בחנות גם שאריותשל בד כותנה ותיבות־מסמרים אחדות. אלישע התהלך מתוך חשיבות מרובה ובחן הכול במבט של מומחה. “אין לי צורך בסחורות האלה”, אמר. “אתה לא צריך לקנות אותן”, השיב אהרונסן. “אבל אני מציע לך, אדוני, אלף וחמש מאות כתר בעד האחוזה, כמו שהיא, כולל הסחורות והבהמות”, אמר אלישע. אבל הוא לא התעניין בכך, והצעתו היתה רק הלצה: הוא רצה להפגין את חשיבותו. לאחר מכן שבו לסילאנרה. לא, למשא־ומתן לא היו כל תוצאות. אלישע הציע לאהרונסן הצעה משפילה ומעליבה. “אני בכלל לא מוכן להקשיב לדברים שלך”‘ הודיע אהרונסן, שהתכעס מול עירוני יהיר זה שניסה ללמד אותו, את הסוחר אהרונסן, פרק בעניינימסחר. “עד כמה שידוע לי, לא עשיתי אתך שום ברית־אחים”, אמר אלישע, נרגז אף הוא. לאחר שיחה זאת ודאי ישנאו זה את זה לנצח. אולם, מדוע אהרונסן העמיד פנים של אדם אשר איננו חייב למכור? היתה סיבה לכך. בלבו של אהרונסן התעוררה תקווה חדשה. בכפר נערכה אסיפה כדי לדון במצב שהתהווה לאחר סירובו שלגייסלר למכור את ההר. לא רק הכפר והאחוזות שסביב, סבלו מכך – הסביבה כולההיתה כגוססת. ומדוע לא יכלו האנשים לשוב אל חייהם הנוחים אך הקשים, אותםחיו לפני שהחלה העבודה במכרה הנסיוני? לא, לכך האנשים לא יכלו לשוב! הםהתרגלו בינתיים ללחם לבן, לאריגים מבית־חרושת, לשכר גבוה, לחיים עליזים; הםהתרגלו לכך שיהיה כסף בידם, והנה – זרם הכסף נפסק, נעלם כלהקת דגים בים. אלוהים, מה גדולה היתה הצרה! ואיך אפשר להיחלץ ממנה? לא היה ספק בכך שראש־הכפר לשעבר, גייסלר, התכוון לנקוםבאנשי הכפר על שתמכו בפקידי הממשלה כאשר אלה הדיחו אותו מכהונתו, וכמו כןהיה ברור כי בכפר לא העריכו כראוי את גייסלר. הם כבר לא יתפטרו ממנו. בעזרתתחבולה פשוטה – תביעה של רבע מיליון כתר בעד הר שומם – עצר את התפתחות הכפרכולו. האם הכוח לא נמצא בידו? אכסל שטרים מ“נווה־הירח” יכול היה להסביר להםאת הדבר: הוא דיבר עם גייסלר באחרונה. ברברה ברידי הועמדה למשפט בעיירה, יצאה זכאית ושבה הביתה, וגייסלר שהה שם במשך כל דיוני בית־המשפט! וכל מישסבור כי גייסלר נעשה עני מרוד, יואיל להתבונן במכונות החקלאיות היקרות, שאותן העניק במתנה לאכסל! גורלו של כל המחוז היה נתון בידי האיש הזה, וחייבים להגיעלפשרה אתו. מהו המחיר האחרון שדרש גייסלר בשביל ההר שלו? יש לברר את הדבר. השוודים הציעו לו עשרים וחמישה אלף וגייסלר לא הסכים. אולם מה יקרה אם הכפריוסיף את היתר, כדי שהקניה תצא אל הפועל? אלמלא דובר על סכום עצום, כי אזהיה העניין מסתדר זה מכבר. החנווני שבכפר וגם הסוחר אהרונסן היו תורמים אתחלקם בחשאיות גמורה: הכסף הזה היה חוזר אליהם במשך הזמן. לבסוף נבחרו שני אנשים שיסעו אל גייסלר לדבר אתו. וחיכו שהם ישובו בקרוב. ובכן, לאהרונסן היתה תקווה חדשה, והוא האמין כי הוא רשאי לנהוג כך עם אדם הרוצה לקנות את סטורבורג. הוא היה איש גאה ביותר. כעבור שבוע חזרו שני השליחים עם תשובה שלילית ומוחלטת. כלהעניין לא סודר כהלכה, שכן אחד השליחים היה ברידי אולסין – משום שהיה לופנאי רב. השניים אמנם מצאו את גייסלר, אבל הוא רק הניד בראשו וצחק. “שובולכם הביתה”, אמר. והוא שילם את דמי־נסיעתם חזרה. לפיכך, נגזרה כליה על האזור! לאחר שאהרונסן הרעיש עולמות, נעשה מצבו בכי־רע, ובאחדהימים הלך לסילאנרה וגמר את העניין. כן, זה מה שהוא עשה. אלישע קיבל את כלאשר רצה: אחוזה ובה בניינים, בהמות וסחורות – הכול באלף חמש מאות כתר. אמנםבעת ספירת המלאי התברר כי אשתו של אהרונסן לקחה לעצמה את מרבית בד־הכותנה, אבל אדם כאלישע אינו שם לב לפרטים פעוטי־ערך כאלה. “בלי חשבונות קטנים!” אמר. אבל בנפשו פנימה לא שמח אלישע כל עיקר; גורלו נגזר: הואייקבר כאן. היה עליו לוותר על תכניותיו הגדולות. הוא כבר לא יהיה פקידבלשכה, וגם לא ראש־כפר – ואפילו חיי עיר, סתם חיי עיר, לא נפלו בחלקו. הואהתגאה כלפי אביו ובני המשפחה בכך שקנה את סטורבורג ממש במחיר שהציע: וזוהיהוכחה לכך שהוא מבין בדברים כאלה. אלא שניצחון זה לא היה גדול ביותר. המשרתאנדרסן היה בבחינת חלק מהקניה. אהרונסן לא היה זקוק לו מכיוון שלא היה לובית־מסחר, אלישע חש הנאה כאשר אנדרסן בא אליו ושאל, אם עליו להישאר. זאתהיתה הפעם הראשונה בחייו, שבה הרגיש אלישע כאדון. “תוכל להישאר!” אמר. “נחוץ לי כאן ממלא־מקום, כי אני נוסע לעתים קרובות לרגל עסקי בברגן ובטרונדהיים”. אנדרסן עבד היטב – אלישע נוכח בזה מיד. הוא השגיח יפה עלהכול כאשר אלישע לא נמצא בבית. רק בימים הראשונים במקום זה התנהג אנדרסןכאדון, וזאת באשמת אהרונסן. עכשיו הכול השתנה. כאשר הפשירו השלגים, באסיברט מסילאנרה והחל לחפור תעלות ניקוז באדמת אחיו; וגם אנדרסן יצא אלהביצות ועזר בחפירה – אלוהים יודע משום מה עשה זאת, כי לא היתה זאת חובתו. זה היה טבעו של האדם הזה. פני־האדמה היו עדיין קשים, והשניים לא יכלו לחפורלעומק. אבל לפי שעה השלימו את מחצית העבודה, וגם זה היה חשוב מאוד. היה זההרעיון של יצחק – ליבש את הביצות בסטורבורג ולעבד את האדמה. החנות הקטנהתוכל להיות עסק צדדי, כדי שאנשי הערבה לא יצטרכו לרדת לכפר כאשר לאשה דרושהפקעת־חוטים. סיברט ואנדרסן חפרו תעלות, ובהפסקות שוחחו ביניהם. אנדרסןרכש לעצמו באיזה אופן מטבע זהב בן עשרים כתר, וסיברט רצה מאוד במטבע הזה. אלא שאנדרסן לא רצה להיפרד ממנו. הוא עטף אותו בנייר משי והחביא אותובארגזו. סיברט הציע שייאבקו על המטבע, שיעשו הגרלה – אבל אנדרסן לא מצא אתהאומץ לכך. אז הציע סיברט תמורת המטבע שטר בן עשרים כתר, וגם היה מוכן ליבשבעצמו את הביצה כולה, אם המטבע יעבור לידיו. אבל אנדרסן נעלב ואמר: “כן, כדי שתוכל לספר בביתך, שאני לא מסוגל לעבוד בייבוש הבִּיצה!” הם התפשרולבסוף על כך שתמורת המטבע יקבל אנדרסן שטר בן עשרים וחמישה כתר. סיברט רץ בלילה לסילאנרה וקיבל את השטר מידי אביו. אכן, זה מעשה שובבות של נער. לילה בלי שינה, מייל אחד עדסילאנרה, מייל אחד בחזרה, ואחר־כך יום עבודה רגיל. אבל איזו חשיבות יש לכלזה לגבי צעיר חזק כסיברט, אם מטבע הזהב נמצא בידו? ייתכן שאנדרסן לעג לוקצת בשל החילופין האלה, אבל במקרה זה השתמש סיברט בתחבולה טובה. די היהשיאמר משהו על ליאופולדינה כמו, למשל: “אהה, כמעט שכחתי, יש לך דרישת־שלוםמליאופולדינה” – כדי שאנדרסן יסמיק ויחדל להתלוצץ. שניהם נהנו בימים אלה, בהם עבדו בייבוש הביצה, התווכחו, שוב עבדו, שוב התווכחו. לעתים היה אלישע מצטרף אליהם ועוזר להם, אבל הואהיה מתעייף במהרה, כי גופו וגם רצונו לא היו חזקים. אבל הוא היה אדםחביב. “הנה, אוולינה באה!” היה מתלוצץ סיברט. “לך מכור לה חציקילוגרם קפה.’” אלישע היה עושה זאת ברצון. הוא היה נכנס ומוכר לאוולינהדבר־מה ובאותה שעה לא היה עליו לעבוד בחפירה. אוולינה המסכנה היתה זקוקה מעת לעת לקצת קפה, שהיתה קונהבפרוטות המעטות שנתן לה אכסל לעתים רחוקות, או שקיבלה תמורת חריץ־גבינהקטן. אוולינה כבר לא היתה כקודם; העבודה אצל אכסל היתה קשה מדי לאשה הזקנה. אבל היא לא הודתה בחולשתה, והיא היתה יודעת מה להשיב, איי־איי, אילו היהאכסל מפטר אותה! באוולינה היה כוח־חיים עז, ואי־אפשר היה להכניע אותה. היאעשתה את עבודתה ואף מצאה פנאי לבקר אצל השכנים ולפטפט אִתם עד בלי די, דברשחסר לה ב“נווה־הירח”, כי אכסל היה טיפוס שתקן. היא לא היתה מרוצה במהלך החקירה ולא מתוצאותיה. אוולינה לאיכלה להבין כיצד נפטרה ברברה ברידי מכל עונש, בעוד שאינגיר מסילאנרה נשלחהלשנות מאסר אחדות. ומרירות לא־נוצרית מילאה את לבה על כך ששפטו את השניהברחמים כה רבים. “אבל האלוהים עדיין לא השמיע את קולו!” אמרה אוולינהוהנידה בראשה. היא הביעה בזה את התקווה לעונש מהשמים, שיוכל עוד לבוא. ברורמאליו שאוולינה לא יכלה לשמור בלבה את כעסה בעניין זה. כאשר היתה מגיעהלידי חילוקי־דעות עם אכסל, היתה רומזת רמזים חריפים על־פי דרכה: “אכן, ידועלי, איזה עונש מטילים עכשיו על חוטאים. אבל אני – דבר־אלוהים מנחה אותי. אני ישרת־דרך”. אכסל נלאה לחלוטין ממנה והיה רוצה שתרחיק לכת. שוב הגיעהאביב ושוב היה עליו לעשות את כל העבודה לבדו. מברידאבליק כתבו הביתה, להלגולנד, כדי שימצאו אשה בשבילו, אך בינתיים לא קרה דבר. ומכל מקום, יהיהעליו לשלם את דמי־הנסיעה. אכן, רע הדבר שעשתה ברברה כאשר החליטה להיפטר מהתינוקוללכת לדרכה. במשך שני חורפים וקיץ אחד הוא נאלץ להסתפק רק בעזרתה שלאוולינה ולפי כל הסימנים, הדבר יימשך גם להבא. והאם זה אכפת לברברהרעת־הלב? פעם אחת, בחורף, החליף אתה מלים אחדות בכפר, אבל אף דמעה לא ירדהמעיניה. “מה בקשר לטבעות שנתתי לך?” “טבעות?” “כן, טבעות”. “הן כבר לא אצלי”. “כך, הן כבר לא אצלך?” “הרי כל היחסים בינינו נפסקו”, אמרה, “ולכן לא יכולתי לענוד את הטבעות. לא נוהגים כך כשיחסים נפסקים”. “רציתי רק לדעת מה עשית בהן”. “אתה רוצה שאחזיר לך אותן? לא חשבתי שאתה כל־כך שפל”. אכסל הירהר רגע ואחר־כך אמר: “הייתי יכול לשלם לו תמורתן. את לא צריכה לתת לי אותן בחינם”. אבל זה לא עזר: ברברה הסירה את הטבעות, ולא עלה בדעתה למכור בזול טבעת זהב וטבעת כסף. ברברה לא היתה כלל גסה ומכוערת. היא לבשה סינר שחור ומסביבלצווארה היה צווארון לבן. היא נראתה יפה. אנשים סיפרו כי יש לה כבר מאהבחדש בכפר. אבל ייתכן שלא היתה זאת אלא שמועה. מכל מקום, אשתו של ראש־הכפרהשגיחה עליה בשבע עיניים ולא הרשתה לה ללכת לריקודי חג־המולד. הגברת הזאת היטיבה להשגיח. כאשר ראתה כי אכסל משוחח עם זאתשהיתה פעם המשרתת שלו, בעניין הטבעות, באה גברת האירדל ואמרה: “הרי אתצריכה ללכת ולהביא משהו מן החנות, ברברה”. והיא רצה מיד לשליחותה. האשהפנתה אל אכסל ואמרה: “האם תוכל למכור לנו איזו בהמה לשחיטה?” “המ!” השיב אכסל. הוא גם הסיר את כובעו. אכן, זאת היא אשת ראש־הכפר ששיבחה אותו בימי הסתיו, כאשראמרה כי הוא אדם מצוין, ועל זאת היתה ראויה, בלי ספק, לגמול. אכסל כבר ידעכיצד יש להתנהג עם פקידים, ומיד עמדה מול עיני רוחו בהמת שחיטה – בן־בקררך; אבל יום עבר אחרי יום, כל הסתיו חלף – חודש אחרי חודש – והוא לא שחט אתבן־הבקר. הוא חשב כי שום רעה לא תבוא עליו, אם ישאיר את בן־הבקר לעצמו. אםיתן אותו, יתרושש במקצת: זהו בן־בקר רך וטוב. “המ… שלום, גבירתי. לא”, אמר אכסל, “אין לי שום בהמה”. ניכר היה שהאשה קראה את מחשבותיו, כי אמרה: “שמעתי שיש לך עגל רך”. “כן, זה נכון”, השיב. “והחלטת לגדל אותו?” “כן, אגדל אותו”. “כך”, אמרה אשת ראש־הכפר. "ואולי יש לך אייל?” “לא, לא כעת. אין אצלי בהמות חוץ מאלה שהחלטתי לגדל”. “אם כך, אין דבר”, אמרה אשת ראש־הכפר והלכה. אכסל חזר לביתו וחשב על העניין. הוא חשש שמא היתה זאתטעות. הרי אשתו של ראש־הכפר היתה עדה חשובה, לטובתו ולרעתו, אבל עדה חשובה. דיברו בו סרה וחשדו בו, אבל לבסוף יצא נקי מהעניין הנורא של גוויית התינוקשנקברה ביער. מן הראוי, איפוא, שימכור לה אייל. מוזר מאוד, אבל הדבר היה קשור לברברה: אם הוא יביא לגבירתה אייל, יעשה הדבר רושם על ברברה. אולם יום עבר אחרי יום, ולא ניכרו שום תוצאות רעות לכךשדחה את העניין. כאשר התכונן לרדת שוב אל הכפר, לא לקח אתו אייל. לא – זאתלא עשה. אבל ברגע האחרון לקח את האייל. אייל גדול ושמן. כאשר הביא אותו אלבית ראש־הכפר, אמר: “בשר האייל קשה, אבל רציתי להביא משהו מובחר”. אשתראש־הכפר לא הסכימה בשום־אופן לקבלו כמתנה. הגברת הזאת הקפידה על הסדר: “לא, תודה, מתנות אינני מקבלת מאיש”. הסוף היה, שאכסל קיבל מחיר טוב תמורת האייל. הוא לא זכה לראות את ברברה. אשת ראש־הכפר ראתה, כנראה, כיהוא מתקרב, והרחיקה את ברברה. אין לדעת מה יעלה בגורלה – אבל ברברה זאתגזלה ממנו עזרת־אשה במשך שנה וחצי. ט באביב קרה דבר בלתי־צפוי וחשוב עד מאוד: העבודה במכרההנחושת עמדה להתחדש, כי גייסלר מכר את ההר שלו. האם אירע דבר מופלא כזה? הו, גייסלר הוא איש כה מיוחד. הוא יכול לעשות משהו או לא, להניד בראשולשלילה או להנהן בו. היה ביכולתו להעלות שוב חיוכים על פניהם של תושביהכפר האם חש סוף־סוף ייסורי־מצפון והחליט לגאול את המחוז, שבוהחזיק פעם במשרת ראש־כפר, מהעונש של לחם רע ומחסור בכסף? או – אולי קיבל אתרבע המיליון שלו? האם הדבר הגיע לידי כך שגייסלר היה זקוק לכסף ולכן נאלץלמכור את ההר שלו במחיר שהוצע לו? עשרים וארבעה או עשרים וחמישה אלף הם, בסופו של דבר, סכום הגון. לפי השמועות, היה זה בנו של גייסלר שביצע אתהעסקה. העבודה החלה שוב. אותו מהנדס חזר עם קבוצת פועלים, ושוב ניגשו לעבודה. הפעם עבדו בצורה אחרת מאשר קודם – צורה שונה לגמרי. הכול התנהל, לכאורה, כשורה. באו השוודים עם פועלים, עםדינאמיט ועם כסף – ומה היה חסר עוד? גם אהרונסן חזר, הסוחר אהרונסן, והוארצה מאוד לקנות שוב את סטורבורג. “לא”, אמר אלישע, “אני לא מוכר”. “אבל תמכור אם אתן לך מחיר הגון?” “לא”. לא, אלישע לא ימכור את סטורבורג. והסיבה לכך היא, שחייסוחר בסטורבורג כבר אינם נראים לו עלובים כל־כך. היתה לו מרפסת יפה, עםזכוכיות צבעוניות, משרת בחנות, שעשה את כל המלאכה, והוא עצמו יכול היהלנסוע למקומות שונים. כן, לנסוע במחלקה הראשונה, עם אדונים חשובים! אילויכול היה להגיע לאמריקה! הוא חשב על כך פעמים אחדות. גם נסיעותיו המסחריותלערי הדרום הרגיעו את נפשו. לא היו אלה חיי הוללות, לא הפלגות בספינותהשייכות לו ולא חיי מותרות. למעשה, הוא היה איש מוזר. הוא כבר לא התענייןבנערות, ועבר על פניהן בלי להקדיש להן כל תשומת־לב. הוא לא נמשך אליהן. אבל – הוא היה בן הרוזן, הנוסע במחלקה ראשונה וקונה סחורות רבות. מנסיעות אלהשב תמיד כשהוא יותר מעודן. פעם חזר ולרגלו ערדליים. “האם אתה נועל שני זוגות נעליים?” שאלו אותו. “כן, כי הקור פגע ברגלי”. כולם השתתפו בצערו על כך., היו אלה ימים מאושרים, ימים של פינוק ובטלה. לא, הוא לאיעזוב את סטורבורג. האם יחזור אל העיירה ויעבוד שוב בחנות־איכרים קטנה, בלישיהיה לו אפילו משרת שיוכל לתת לו פקודות? חוץ מזה, גם הוא קיווה שהמסחרבסטורבורג יתפתח יותר ויותר. הנה, השוודים חזרו, והם יציפו את המחוז בכספם. הוא יהיה טיפש אם ימכור. אהרונסן חזר פעמים אחדות על עקבותיו, לאחר שאלישעדחה אותו; אהרונסן הצטער מאוד על שבטיפשותו מכר את האחוזה. אהה, אהרונסן יכול היה להצטער פחות ואלישע יכול היה לצמצםקצת את תקוותיו. במיוחד היה על תושבי האזור להקטין את שמחתם ולא למחואכפיים כמלאכים קטנים, זכים ומאושרים. לא – מכל אלה היו אנשי הכפר צריכיםלהימנע. כי עכשיו הייאוש גדול מאוד. העבודה במכרה החלה, אמנם, אבל היא בקצההשני של ההר, במרחק שני מייל, בקצה הדרומי של חלקת גייסלר, בגבולו של כפראחר, מרוחק, ללא כל קשר אל תושבי העבר הזה של ההר. העבודה תתחיל שם ותתקדםלאטה צפונה, עד אשר תגיע למכרה הראשון, בסילאנרה, ותביא ברכה לכפר. הדבריימשך שנים רבות, ימי דור. הידיעה הזאת באה והתפוצצה בקול אדיר. היא זיעזעה את הנפשותוהחרישה את האוזניים. תושבי הכפר היו שרויים בצער ומדוכדכים מאוד. אחדיםמהם קיללו את גייסלר: שוב התעלל בהם. נערכה אסיפה נוספת ונשלחו נציגים מןהכפר, הפעם אל החברה, אל המהנדס. הדבר נכשל. המהנדס הסביר להם, כי הוא חייבלהתחיל את העבודה מדרום, כי שם קרוב יותר אל הים ואין צורך ברכבל, אין כמעטצורך בהובלה. מן ההכרח להתחיל את העבודה בדרום – וקץ לדיבורים! אהרונסן עבר מיד אל שדה־העבודה החדש, אל ארץ־הזהב החדשה. הוא רצה שאנדרסן יבוא אתו. “למה לך להישאר כאן?” אמר. “יהיה לך יותר טוב, אם תבוא אתי”. אבל אנדרסן לא רצה לעזוב. היה זה משונה, אבל נדמה היה כיאיזה דבר קושר אותו אל המקום הזה, שבו הוא הכה שורש. אין זאת אלא שאנדרסןהשתנה, כי המקום לא השתנה. האנשים והיחסים ביניהם נשארו כמעט כפי שהיו. עבודות המכרה נפסקו אמנם, אבל איש מבין בעלי האחוזות לא סבל מכך במיוחד: היו להם נחלאות, תבואה, עדרים. אמנם לא היה להם כסף רב אבל הם ייצרו כמעטאת כל מה שהיה נחוץ להם. אפילו אלישע לא התייאש מכך שזרם הכסף לא פנהלעברו. הרע היה רק בכך, שמתוך התלהבות ראשונית קנה הרבה סחורות שלא היה להןדורש. אבל אפשר לאחסן אותן; הוא קישט את חנותו ונהנה מכך. לא, אנשי האחוזות לא התייאשו. האוויר לא הזיק לבריאותם ולאהיו אנשים רבים שיכלו להעריך את בגדיהם החדשים. העדר אבנים יקרות לא הציקלהם ועל יינות ידעו רק מה שמסופר על החתונה בכפר־קנה.6 הם לא הצטערו על כך שהיה עליהם לוותר על דברים שונים כגון: פוליטיקה, אמנות, מותרות; ערכם של הדברים האלה הוא כערך הכסף שבני־אדםמוכנים לשלם תמורתם. אולם, האדמה תיתן תבואה – ויהי־מה. היא הראשית, היאהמקור והיסוד. מה? חייהם ריקים ועצובים? הו, כלל וכלל לא! מעליהם כוחות עליונים, ולהם חלומות, אהבה, מגוון של אמונות תפלות. באחד הערבים עבר סיברט ליד הנחל ופתאום עמד מלכת: שניברווזי־פרא נחו על המים, זכר ונקבה. הם הרגישו בו, ראו את האדם ונבהלו. אחדהעופות השמיע איזה קול, הגה קצר, והעוף השני השיב באותו קול. הם פרשו כנפיםועפו הרחק, אל מעלה הנחל, שם התיישבו שוב. כאן אמר אחד העופות דבר־מה, והשני השיב. אלה אותם קולות שהושמעו קודם, אבל הפעם מורגש בהם שחרור מפחד, מורגש בהם אושר. הקולות גבוהים עכשיו בשתי אוקטבות לעומת אלה שנשמעו לפניכן. סיברט עמד והביט בעופות, ושלח את מבטיו למרחקים, אל ארץ החלומות. קולדיבר בנפשו, והוא חש מתיקות ועמד שם, עם הזיכרון היפה של דבר־מה פלאי ויפה, שעבר עליו ונשכח מלבו. הוא עושה את דרכו הביתה בדממה, ואינו מדבר על כך עםאיש. אין בפיו מלים להביע את הדבר. היה זה סיברט מסילאנרה הצעיר הפשוט, שזכה באחד הערבים לחוויה מסעירה זאת. לא היה זה המקרה הראשון בחייו. הוא התנסה בדברים שונים ובין היתר – יאנסינה עזבה את סילאנרה. דבר זה גרם לו מבוכה רבה. כן, יאנסינה עזבה לבסוף, זה היה רצונה. אהה, יאנסינה לאהיתה נערה מהשוק, איש לא יגיד זאת! סיברט הציע פעם להחזיר אותה הביתה, ואזהיא בכתה. אחר־כך הצטערה על הדמעות ההן והוכיחה שהיא מתחרטת: היאהתפטרה. אינגיר שמחה על כך מאוד, מפני שנפשה קצה במשרתת שלה. הדברהיה מוזר, כי אי־אפשר היה למצוא בה כל פגם. אבל נדמה היה כי מראה פניה שליאנסינה קשה עליה, ולכן הכבידה עליה ישיבתה בביתה. הדבר נבע, כנראה, ממצבי־רוחה של אינגיר. במשך כל החורף היתה מרת־נפש ויראת אלוהים. “יש בדעתךללכת. בבקשה, לכי”, כך אמרה לה אינגיר. זאת היתה הצלחה: תפילתה הליליתנשמעה. מלבד נערה זאת, היו שם שתי נשים מבוגרות – ולשם מה להחזיק אתיאנסינה הרעננה? אינגיר ראתה במורת־רוח כיצד יאנסינה הגיעה לפרקה וכפיהנראה אמרה בלבה: “ממש כמוני, אז!” היא הוסיפה להתפלל. בעצם, לא היתה מושחתת. היא טעמה אמנםטעם חטא, לגמה לגימה קטנה, אבל לא היה בדעתה להמשיך בכך עד זקנה ושיבה; איןלהעלות כדבר הזה על הדעת. אינגיר דחתה את הרעיון בחלחלה. עבודת המכרהנפסקה, כל הפועלים נעלמו, תודה לאל, אין דבר טוב מזה! עם הצניעות אפשרלהתפשר, אבל היא יותר מכך, היא הכרחית, היא ברכה מהשמים. אבל, העולם הוא רע. הנה, ליאופולדינה, ליאופולדינה הקטנה – הניצן, התינוקת – היא שופעת בריאות ושטופת חטא. אם יד נשלחת לחבקה, היאתיפול לתוכה! ועל פניה הופיעו פצעונים, סימן לדם משתוקק. הו, האם זוכרתהיטב כי כך נדלקה התאווה גם בה עצמה. היא לא דנה את בתה לכף־חובה בשלהפצעונים האלה, אבל היתה רוצה לשים קץ לדבר. ומדוע אנדרסן מגיע מדי יוםראשון לסילאנרה ומשוחח עם יצחק על ענייני חקלאות? האם שני הגברים האלהחושבים כי ליאופולדינה אינה רואה דבר? הו, בני הנעורים השתוללו גם לפנישלושים, ארבעים שנה – אבל עכשיו הורעו פני הדברים. “ייתכן שאת צודקת”, אמר יצחק, כאשר שוחחו על כך. “אךעכשיו, הנה האביב מתקרב, ויאנסינה איננה. את מי נזמין לעבודותהקיץ?” “ליאופולדינה ואני נעבוד”, הודיעה אינגיר. “טוב לי כשיש לי הרבה עבודה!” קראה בהתרגשות וכמעט פרצה בבכי. יצחק לא יכול היה להבין את פשר ההתרגשות הזאת, אבל היו לועניינים משלו, והוא יצא לקצה היער והתחיל לעבוד סביב אבן אחת. לא, העבודה! יצחק לא היה מסוגל להבין מדוע יאנסינה הלכה. היא היתה נערה חרוצה. הואהבין, בדרך־כלל, רק את הדבר הקרוב ביותר, את העבודה הישרה והטבעית. מבנהגופו היה איתן גם עכשיו, והוא אכל כגבר צעיר. היה זה כמעט בלתי־אפשרי להפראת שלוותו. והאבן הזאת. היו במקום אבנים רבות, אבל הוא הרי צריךלהתחיל באחת מהן. יצחק חשב על כך שבקרוב יצטרך לבנות בית קטן לו ולאינגיר. הוא רוצה לישר את המגרש כל עוד סיברט נמצא למטה בסטורבורג, שאם לא כן יצטרךלתת הסברים לבנו, ודבר זה אינו רצוי לו. אבל מובן שיבוא יום, שבו יזדקקסיברט לכל הבניינים שבאחוזה, ואז יצטרכו ההורים לעבור לבית משלהם. עבודתהבניה לא פסקה מעולם בסילאנרה; גם עליית־הגג ברפת עדיין לא הוקמה, אבלהקורות והקרשים לכך היו מוכנים., ובכן, האבן הזאת. אותו חלק ממנה, שבלט על פני האדמה, לאנראה גדול במיוחד. אבל היא לא זזה ולא נעה, וזאת אומרת שמדובר בגוש־סלעגדול. יצחק חפר מסביב לאבן וניסה לתקוע את מוט הברזל, אבל שוםדבר לא קרה. הוא חפר עוד וניסה שוב ללא תוצאות. יצחק חזר הביתה, והביא אתואת כדי לסלק את האדמה שהצטברה סביב האבן. הוא הוסיף לחפור וניסה שוב – לא. “זה סלע רציני!” חשב יצחק, מתוך שלווה גמורה. הוא חופר זה שעה ארוכה, והאבןלא זזה, היא שקועה עמוק באדמה, והוא איננו מסוגל להחזיק היטב באחד מקצותיה. הוא יצטער מאוד, אם יהיה עליו לפוצץ את האבן. הוא יקים רעש שיישמע עד הביתוכל בני המשפחה יבואו לראות מה הוא עושה. הוא חפר עוד. לבסוף התחיל יצחקלכעוס על האבן: הוא קימט את מצחו והביט בה כאדם שלא בא הנה אלא כדי להסתכלבאבנים, והנה דווקא אבן זאת מצטיינת בטיפשותה. הוא מתח עליה ביקורת: היאעגולה ומטומטמת, ואין בה שום נקודת־אחיזה. הוא נטה אפילו לחשוב כי תבניתהשל האבן היא חסרת־טעם. האם יפוצץ אותה? בשום־אופן לא. מדוע יבזבז עליהאבק־שריפה? האם להרפות ממנה, לגלות סימנים של אזלת־יד ולתת מקום לחשד, כיהאבן תקיפה יותר ממנו? יצחק חפר. ומה היתה התוצאה? לבסוף הצליח לתקוע את מוטהברזל מתחת לאבן וניסה להזיזה בכל כוחו – ושום דבר לא קרה. הוא עבד כהלכהאבל לא הצליח לעשות הרבה. מה הטעם שבכך? האם זאת האבן הראשונה שהוא עוקר? האם הוא הזדקן? הו, בדיחה יפה, יפה באמת! אכן, בזמן האחרון הרגיש פעמיםאחדות כי הוא נחלש, כלומר, הוא לא הרגיש בדבר, לא שם לב אליו, לא היה זהאלא פרי־הדמיון. ועכשיו – הוא הסתער שוב על האבן בהחלטה נחושה לעקוראותה. הו, אין זה דבר־של־מה־בכך, כאשר יצחק גוהר על מוט הברזל בכל כובד גופו! הוא מניף את המוט בכל כוחו, גבר ענקי, רב־אונים. אבל האבן לא זזה. שום דבר לא הועיל. היה עליו לחפור עוד. האם יפוצץ את האבן? שקט! לא. אבל עליו לחפור עוד. הוא התעקש – האבן תצא, ויהי־מה! אי־אפשר לומרכי בהחלטה זאת של יצחק היה משהו חולני. לא היתה זאת אלא נטייתו רבת־השניםשל האיכר להכשרת האדמה, וזאת, ללא כל עדנה ורוך. מראהו היה נלעג. הואהסתובב סביב האבן, חפר עוד, והסיר את העפר בידיו. אבל לא היתה כל חיבהבמעשים אלה. הוא התעקש. אולי ינסה שוב בעזרת מוט הברזל? הוא הכניס את המוט למקוםשבו נראה היה לו כי יצליח להזיז אותה – לא. האם נשמע אי־פעם על חוצפהועקשנות כזאת, מצד אבן? אבל, הנה, עכשיו נדמה כי הדבר יצליח. יצחק ניסה שובובלבו עולה תקווה. האיכר מרגיש כי יוכל לנצח את האבן. לפתע נשמט המוטמאחיזתו ויצחק נפל ארצה. “לעזאזל!” אמר. הדבר התפרץ מפיו. כובעו נפל ויצחקנראה כאיזה ספרדי, שודד ממש. הוא ירק. והנה, אינגיר באה. “עכשיו, יצחק, עליך לבוא לאכול”, היא אמרה בחיבה ובטוב־לב. “כן”, ענה. אבל לא רצה שהיא תתקרב. כעת אין לבו הולך אחרי דיבורים. אינגיר לא הרגישה בדבר והיא התקרבה. “מה המצאת הפעם?” היא שאלה כדי להחניף לו בכך שמדי יום הוא ממציא דבר חדש. אולם יצחק זעף וזעם. הוא ענה: “זה עדיין לא ידוע לי”. אינגיר טיפשה גדולה; היא מוסיפה לשאול ולפטפט ואינה מסתלקת. “מכיוון שכבר ראית”, הוא אומר, “הרי יש בדעתי לעקור את האבן הזאת”. “כך. אתה רוצה לעקור אותה?” היא אומרת. “כן”. “אני יכולה לעזור לך?” יצחק הניד ראשו לשלילה. אולם הוא חשב שזה יפה מצדה להציע עזרה. “אם רק תחכי כאן קצת” – הוא אמר ורץ אל הבית כדי להביא פטיש. אם הוא יצליח לפוצץ קצת את האבן – יהיה זה משען מצויןלמנוף. אינגיר החזיקה את המוט ויצחק הלם בו. הדבר הצליח. רסיס ניתזמהאבן. “תודה לך על העזרה”, אמר יצחק. “אל תחכי לי לארוחה. קודם אני צריך לעקור את האבן הזאת”. אבל אינגיר לא הלכה, ובעצם הדבר היה נעים ליצחק; היא עומדתומסתכלת בו שעה שהוא עובד. זה זמן רב משמח אותו הדבר הזה. והנה: הוא מוצאנקודת־משען מצוינת בשביל המנוף, הוא מרים – האבן זזה! “היא זזה!” אמרה אינגיר. “את לועגת לי?” שאל. “לועגת? האבן זזה!” האבן באמת זזה. האבן קיבלה את מרותו. מעתה אין זה אלאמשחק־ילדים: יצחק מניף את המוט, האבן מתנודדת, אבל לא יותר מכך. יצחק חוזרעל כך פעמים אחדות, אבל ללא תועלת. פתאום התחוור לו כי אין זו רק שאלה שלמשקל־גופו – הוא חסר את כוח־הנעורים, את הגמישות התקיפה של גופו. משקלהגוף? אין זה קשה להישען על המוט העבה ולשבור אותו. אבל כוחו עזב אותו. זה, כנראה, פשר הדבר. יצחק התמלא מרירות. אילו, לפחות, אינגיר לא היתה עומדתכאן ומסתכלת בו! פתאום הרפה מהמוט ואחז בפטיש. הוא נרגז ועכשיו הוא מסוגללמעשה אלים. הכובע שמוט על אוזניו והוא נראה כשודד. הוא התהלך סביב האבןבצעדים גדולים, כאילו התכוון להראות לה את גופו. נדמה היה כי כעת לא ישאירמהאבן הזאת דבר זולת שברים. ומדוע לא יעשה זאת? כאשר אדם מתמלא שנאת־מוותכלפי אבן, הוא רק צריך לנפץ אותה באופן זה או אחר. ואם האבן ממאנת להישבר? הו, הבה נראה מי מהשניים יאריך ימים! אינגיר נדאגה כי היא ראתה שדמו של יצחק רותח. היא אמרה: “אולי נלחץ שנינו על מוט המנוף?” “לא!” קרא יצחק בזעם. אולם, לאחר שעיין בדבר, אמר: “טוב, מכיוון שאת כאן. אבל, אני לא מסוגל להבין מדוע את לא הולכת הביתה. בואיננסה!” הם הצליחו להסיט את האבן על צדה. הם הצליחו. “אוּף!” אמר יצחק. כאן התגלה לעיניהם דבר־מה בלתי־צפוי מראש: הצד התחתון שלהאבן היה שטוח, ישר, חלק כרצפה. האבן הזאת איננה איפוא, אלא מחציתו שלגוש־סלע גדול יותר; החצי השני ודאי מונח כאן בקרבת־מקום. יצחק ידע היטב, כיייתכן ששני חלקי האבן היו מונחים זה על גבי זה, והם הופרדו על־ידי הכפורבמשך תקופה ארוכה. הגילוי הזה שימח אותו מאוד. האבן היא טובה מאוד, ואפילוסכום כסף גדול לא היה נותן לו סיפוק כזה. “זוהי אבן יסוד מצוינת”, אמרבגאווה. אינגיר אמרה ברוב תמימותה: “אינני מסוגלת להבין, איך ידעת זאת מראש”. “המ!” אמר יצחק, “את חושבת כי סתם חפרתי כאן?” הם הלכו יחד לעבר הבית. יצחק זכה בהערצה בלתי־צפויה. הואנהנה מכך כאילו היה ראוי לה באמת. הוא הסביר, כי כל הזמן חיפש אבן שתהיהטובה לסף הבית, והנה מצא. מעתה יוכל להמשיך ולחצוב בלי לעורר כל חשד: הואיוכל לטעון כי הוא מחפש את המחצית השניה של האבן. אבל, כאשר חזר סיברטהביתה, קרא לו יצחק שיעזור לו. אם הדברים הגיעו לידי כך, שהוא לא מסוגל לעקור אבן כזאתלבדו, הכול השתנה, ועליו למהר בבניית הדירה. הזקנה התקרבה, עוד מעט יגיעזמן שבו לא יוכל לעשות דבר, ורק יישב ליד התנור. זר הניצחון שקיבל על מציאתהאבן נבל עד מהרה. הליכתו של יצחק נעשתה כפופה. האם יצחק לא היה מגלה התעניינות גדולה ומקשיב בתשומת־לבכאשר דובר על “אבן” או על “חפירה”? והדבר לא היה לפני זמן רב. בסך־הכול, שנים אחדות. מי שהיה מפקפק אז כי אפשר ליבש אדמת ביצה, היה צריך להיזהרמפניו. עתה הוא מתחיל להתייחס אל הדברים האלה בשוויון־נפש. כן, כן, אלוהיםאדירים! שום דבר לא היה עוד כקודם, הערבה השתנתה. עמודי הטלגרף לא היו כאןמקודם; ההרים שליד הנחל לא היו אז מלאי בורות מכרה. והאנשים? האם הם מברכיםאלה את אלה כשהם נפגשים? לא, הם מסתפקים במנוד־ראש, וגם זה לא תמיד. אולם קודם לכן לא היתה סילאנרה. היה רק בית־חימר עלוב. ועכשיו? וגם רוזן לא היה אז. כן, אבל מה קורה לרוזן זה היום? הוא אדם זקן, עצוב ונובל. למה לאכול ולפנק את הקיבה במטעמים, אם אין היא ממציאה את הכוח הדרוש לגוף? עכשיו סיברט הוא החזק. ותודה לאל על כך. עם זאת, היה טוב עוד יותר אילוכוחו של יצחק לא היה נוטש אותו. מדוע הגלגל שלו אינו מסתובב עוד במהירותהקודמת? כגבר עמל כל חייו, הוא נשא משאות כבדים על גבו, ועכשיו הגב הזהחייב לנוח בעל־כורחו, כגבו של סוס בא בשנים, שהזקנה התישה את כוחו. יצחק היה עצוב ועגום. על הגבעה, ליד היער, מונח כובע ישן, שהולך ומתפורר. ייתכןשהרוח נשא אותו לשם, או אולי הילדים עשו זאת, כשהיו קטנים. זמן רב הוא מונחשם, והוא בלה ומתפורר. בשעתו היה כובע חדש, כובע צהוב ויפה. יצחק עדייןזוכר כיצד חזר הביתה מהחנות כשהוא חובש את הכובע, ואינגיר אמרה שהוא יפה. כעבור שנים אחדות הוא ירד אל הכפר, והצבּע צבע אותו בשחור. כאשר חזר הביתה, אמרה אינגיר כי הוא יפה משהיה בכל זמן אחר. כל דבר מצא חן בעיני אינגיר. אהה – זאת היתה תקופה יפה; הוא חטב עצים, ואינגיר התבוננה בו. זאת היתההתקופה היפה ביותר בחייו. כאשר היה מגיע האביב. היו שניהם – יצחק ואינגיר – מתעלסים, ממש כציפורים וכחיות־היער. ואחר־כך היה זורע תפוחי־אדמה וחיטה. הוא עבד יומם־ולילה. היו אלה ימי עבודה ושינה, אהבה וחלומות. הוא היה דומהלפר הראשון שלו, בעל־חיים נפלא, מבהיק כביר. אבל עכשיו הכולהשתנה… יצחק היה קודר. אלה היו ימים אפלים. הוא לא חש כי יש בורצון או כוח להתחיל בבניית ממגורת השחת. סיברט יטפל בכך בבוא היום. עתהעמדה על הפרק בניית הדירה. אי־אפשר היה להסתיר מסיברט לאורך זמן כי המקוםליד היער שיצחק עובד בו, הוא מגרש בניה. ובאחד הימים אמר לו יצחק: “הנה, כאן אבן משובחת – אם נוכל לבנות שוב. והנה, עוד אבן משובחת”. סיברט לא גילה כל השתוממות ואמר: “אבני־פינה נהדרות”. “מה דעתך?” שאל האב. “חפרנו כאן הרבה, כשחיפשנו את החלקהשני של האבן, עד שהפכנו את המקום למגרש בניה יפה. אבל, אני שואל אתעצמי…” “באמת, זהו מגרש בניה נאה”, אמר סיברט והעיף מבט על החלקה. “אתה חושב כך? אולי היינו יכולים באמת לבנות כאן בית קטן לאורחים, אולי יבוא מישהו”. “כן”. “אני חושב על טרקלין וחדר קטן. ראית מה קרה כאשר באו בפעםהאחרונה האדונים משוודיה. עכשיו הרי אין לנו בניין חדש בשבילם. ומה דעתך? הרי זה טוב שיהיה כאן גם מטבח קטן, כי אולי ירצו לבשל משהו?” “כן, בלי מטבח קטן אי־אפשר בכלל, הם ילעגו לנו”, אמר סיברט. “כך אתה חושב?” האב שתק. אבל סיברט – הוא כל־כך חביב. מיד הבין כי נחוץלהם בית קטן בשביל האדונים משוודיה. הוא לא שאל אפילו שאלה אחת ואמר: “אילוהייתי במקומך, הייתי בונה מסדרון קטן ליד הקיר הצפוני. יהיה להם מאוד נוחאם תבנה מסדרון, שבו יוכלו לתלות את בגדיהם לייבוש”. האב נכנס לדבריו: “אתה צודק מאוד”. שניהם השתתקו והוסיפו לעבוד. כעבור רגעים אחדים שאל האב: “האם אלישע חזר הביתה?” סיברט השיב בקול רפה: “הוא יחזור בקרוב”. אלישע נעדר לעתים קרובות מאוד. הוא הרבה בנסיעות. האם לאיכול היה להזמין את הסחורות בדואר, במקום לנסוע כדי לקנות אותן? אמנם, בדרךזאת השיג אותן במחיר זול יותר, אבל בכמה עלו לו הנסיעות! הלך־מחשבתו היהמשונה מאוד. מדוע עליו לקנות כל־כך הרבה גלילי בד כותנה וסרטי משילכובעי־הטבילה, וכובעי קש שחורים ולבנים ומקטרות ארוכות? הרי אנשי האחוזותלא יקנו דברים כאלה, ותושבי הכפר אינם באים לסטורבורג אלא כאשר אין בידםכסף. אלישע היה מוכשר על־פי דרכו. הוא ידע לכתוב ולחשב במהירות. “אילו הייתי מוכשר כמוך!” היו אומרים האנשים במקרים כאלה. כל זה נכון; אבלכסף רב מדי ירד לטמיון. אנשי הכפר לא שילמו את חובותיהם, ואפילו קבצןכברידי אולסין בא בחורף לסטורבורג וקיבל בהקפה בד כותנה וקפה וריבהונרות. יצחק הוציא כבר כסף רב על אלישע – על החנות ועל הנסיעות. לא נשאר בידו הרבה מעשרת האלפים שקיבל תמורת חלקת המכרה. ומה יהיההסוף? “מה דעתך? אלישע יחזיק מעמד?” שאל יצחק פתאום. “אם יחזיק מעמד?” שאל סיברט, כדי להרוויח זמן. “נדמה לי שאין תקווה לכך”. “הוא מקווה מאוד”, אמר סיברט. “כן. דיברת אתו על זה?” “לא. זה מה שאומר אנדרסן”. האב הירהר רגע. לאחר מכן הניד בראשו: “לא, אין תקווה. וצר לי על אלישע”. יצחק, שלא היה עליז ביותר גם קודם לכן, נעשה עגום יותר. כאן הודיע סינרט: “מתיישבים חדשים עומדים לבוא בקרוב”. “האמנם?” “כן. שני תושבים חדשים. הם קנו קרקע למעלה, מעלינו”. יצחק עמד במקומו, כי זאת היתה בשורה חשובה וטובה. “אם כך, יהיו פה עשר אחוזות”, אמר. יצחק ביקש ידיעות מפורטות על הקרקע שקנו המתיישבים החדשים. הוא הכיר היטב את כל הסביבה. “כן, הם עשו עסקה טובה. יש להם יער טוב לעצי הסקה. העצים שם גבוהים. ויש שם מדרון מצד דרום־מזרח”. לא, אין לך דבר שיעמוד בדרכם של המתיישבים. אנשים נוספיםבאים בלי הרף. העבודה במכרה נפסקה אמנם, אבל הדבר טוב יותר לחקלאות. לאנכון שהאזור היה לשממה: החיים המו מסביב, עוד ארבע ידיים, עוד שנימתיישבים, עוד ארבע ידיים, שדות, בתים. אהה, היער, בתי־החימר, המעיינות, הילדים ובעלי־החיים! חיטה גדלה באדמת ביצות. פעמוניות כחולות רועדות עלהגבעות. קרני־השמש מפזזות על התלתן שלפני הבתים. אנשים חיים כאן. הם חושביםומדברים. והנה, זהו המתיישב הראשון. בבואו הנה שקעו רגליו בבוץ. הואהתיישב על גבעה שטופת שמש. אחריו באו אחרים; הם הלכו בעקבותיו דרך אלמינינגהפראית; ובאו נוספים. השביל נעשה לדרך סלולה, ואנשים נסעו בה בעגלות. הואהיה זה אשר הניח את היסוד, הוא הינו רוזן האדמה. “בין כך וכך אנחנו יכולים לחפור כאן גם בעתיד”, אמר, “אם אנחנו רוצים להשלים השנה את ממגורת השחת”. ואת הדברים האלה אמר בלב שמח, כאילו מפעמת בו רוח־חיים חדשה. י אשר, מטפסת במעלה ההר. גשם קיץ אטי יורד עליה, אבל היא מתעלמת ממנו. בלבה רק דאגה אחת: היא היתה רוצה לדעת אם… זוהי ברברה, היא ולא אחרת – ברברה ברידי. והדאגה שלהמוצדקת. היא אינה יודעת מה יהיו תוצאות המעשה הזה. מכל מקום, היא כבר איננהעובדת בביתו של ראש־הכפר. זהו הדבר. היא עוברת בצדי השבילים, הרחק מכל האחוזות. היא איננה רוצהלפגוש איש. כל אחד מהם היה מבין מיד לאן מועדות פניה, כי היא נושאת על גבהשק מלא חפצים. כן, היא הולכת ל“נווה־הירח”, והיא רוצה להישאר שם. עשרה חודשים שירתה בבית ראש־הכפר. אין זה זמן קצר לפיחשבון הימים והלילות, אבל אם נביא בחשבון גם את הגעגועים, זוהי תקופה ארוכהמאוד. בהתחלה הכול התנהל כשורה. גברת האירדל התעניינה בברברה, קנתה להסינרים, דאגה לה. ברברה נהנתה לגשת לחנות בבגדים אלה. הרי היא חיתה בכפרהזה בעודה ילדה, היא הכירה את כל התושבים מאז, מהתקופה שבה ביקרהבבית־הספר, התנשקה עם הבנים ושיחקה באבנים. במשך חודשים אחדים היה הכול טוב ויפה. אבל גברת האירדלהחלה להתעניין בה יותר ויותר, עד שהדבר היה קשה מנשוא. לא היתה בכך תועלתממשית, אבל כך התקלקלו היחסים הטובים. ברברה לא יכלה לעמוד בניסיון זה, אלמלא היו לה שעותיה בלילות: משתיים אחר חצות ועד שש בבוקר היתה בטוחה מכלסכנה, ובשעות אלה הרשתה לעצמה כמה תענוגות אסורים. המבשלת לא הלשינה עלברברה. היא היתה משרתת פשוטה, וגם היא היתה יוצאת בלילות. שתיהן עמדו עלהמשמר לפי תורנות. עבר זמן־מה עד שנתפסו. ברברה לא היתה קלת־דעת. אם בחור היהמזמין אותה לריקודים בליל חג־המולד, היתה אומרת בתחילה: “לא”. וכך גם בפעםהשניה. אבל, בפעם השלישית היתה אומרת: “נראה. ייתכן שאוכל לבוא בין שתייםבלילה לשש בבוקר”. תשובה של נערה הגונה, האין זאת? לפי תשובה זאת חשבוהלגרועה יותר משהיתה באמת. היא היתה משרתת, שעבדה כל חייה ולא ידעה שוםתענוג אחר מלבד פריצות. זה היה הדבר היחיד שהתאוותה אליו. אשתו של ראש־הכפרנאמה באוזניה נאומים ארוכים והשאילה לה ספרים. הטיפשה! מה לברברה ולספרים – לברברה, שחיתה בברגן, קראה עיתונים וביקרה בתיאטרון? הרי היא לא היתהתמימה! אבל ייתכן שאיזה חשד התגנב ללבה של גברת האירדל. באחדהלילות, בשעה שלוש לפנות בוקר, ניגשה אל חדר המשרתות וקראה: “ברברה!” “כן”, השיבה המבשלת. “האם ברברה לא כאן? פתחי!” המבשלת פתחה את הדלת והודיעה – כפי שהוסכם מראש – כי ברברה היתה מוכרחה לרוץ לבית אביה. “לבית אביה? מהר? עכשיו הרי שלוש בלילה”, אמרה אשת ראש־הכפר בלי להסתיר את השתוממותה. למחרת היום נערכה חקירה. ברידי נקרא ואשת ראש־הכפר שאלה: “האם ברברה היתה בביתך הלילה בשעה שלוש?” ברידי לא היה מוכן לכך, אבל אמר מיד: “כן”. “זה נכון, בשלוש בלילה. דיברנו עד מאוחר, כי היה לנו עניין חשוב לדון בו”, ענה אביה של ברברה. על כך השיבה אשת ראש־הכפר: “מהיום והלאה, ברברה כבר לא תצא בלילות”. “לא. ודאי שלא”, ענה ברידי. “על־כל־פנים, כל עוד היא יושבת בביתי”. “לא. שמעת, ברברה? בעצמי אמרתי לך דברים כאלה”, אמר ברידי. “מדי פעם תוכלי לרדת אל הורייך בשעות אחר־הצהריים”, החליטה אשת ראש־הכפר. אבל, אשת ראש־הכפר, בעלת העין הפקוחה, המשיכה לחשוד. עבר שבוע, והיא ניגשה אל חדר המשרתות בארבע לפנות בוקר. “ברברה!” קראה. אולם, בפעם הזאת יצאה המבשלת. ברברה היתה בבית, וחדר הנערות היה נקי וצנוע. הגברת האירדל היתה חייבת למצוא איזו אמתלה. “האם הכנסת אתמול את הכבסים הביתה?” “כן”. “טוב עשית. יורד גשם. לילה טוב”. לבסוף נמאס לגברת האירדל להתעורר בשלוש ובארבע בלילה, לגששבאפילה עד חדר־המשרתות ולבדוק אם הן בבית. יהיה אשר יהיה – היא לא תוסיףלעשות זאת. אלמלא ביש־מזלה של ברברה, היא יכלה לשבת בבית ראש־הכפר שנה תמימה. אבל, לפני ימים מועטים החלו הצרות. הדבר קרה במטבח, מוקדם בבוקר. תחילה היתה מריבה קטנה ביןברברה ובין המבשלת. למעשה, לא היתה זאת מריבה קטנה כל־כך. הן הרימו אתקולותיהן יותר ויותר, ושכחו כי הגברת יכולה להיכנס. המבשלת לא התנהגה כראויויצאה בלילה את הבית, אף שלא היה זה לפי התור – בליל יום ראשון. ומה היההתירוץ? האם אמרה שהיא הולכת להיפרד מאחותה היקרה, הנוסעת לאמריקה? לא־ולא! היא לא אמרה דבר, חוץ מזה שזהו הלילה שלה. “את שקרנית ומנוולת!” קראה ברברה. והנה, גברת האירדל עמדה בפתח. ייתכן שאשת ראש־הכפר לא התכוונה אלא לבקש הסבר לפשר הצעקותהאלה. היא אפילו השיבה על ברכתן של הנערות. אבל לפתע נעצה את מבטה החדבברברה, בחולצתה של ברברה, אף התקרבה קצת כדי לראות טוב יותר. הדבר לא היהנעים. לפתע השמיעה גברת האירדל צריחה, והצביעה על הדלת. אלוהים אדירים! מהכל הדבר הזה? – כך חשבה ברברה והשפילה את מבטה כדי להסתכל בחולצתה. אלוהים ־– רק כינה ולא יותר. היא חייכה; מכיוון שידוע לה כיצד להתנהג במקריםיוצאים מן הכלל, היא פלחה את הכינה והשליכה אותה ארצה. “מה, על הרצפה?!” הזדעקה אשת ראש־הכפר. “האם יצאת מדעתך? הרימי מיד את הרמש!” כן, ברברה התחילה לחפש, ומיד ידעה מה עליה לעשות: העמידהפנים כאילו מצאה את הכינה, ובתנועה רבת־רושם היא השליכה אותה אלהתנור. “מאיפה זה בא אלייך?” שאלה האשה בהתרגשות. “מאיפה זה בא אלי?” אמרה ברברה. “כן, אני רוצה לדעת מאיפה זה בא אלייך, איפה היית ומאין הבאת אותה. עניֹ!” ברברה טעתה בכך שלא אמרה: “בחנות!” זה היה הדבר הנכוןלומר. לא, היא לא ידעה מאיפה באה הכינה, ואף רמזה שאולי היא באה אליהמהמבשלת. “ממני!” המבשלת רתחה. “את לא צריכה את עזרתי כדי להשיג כינים!” “אבל את הרי יצאת בלילה!” שוב שגיאה גדולה. דבר זה לא היה צריך להיאמר בשום פניםואופן. המבשלת כבר לא יכלה לשתוק, וכך נחשף סוד הבילויים הליליים. גברתהאירדל היתה במצב של התרגשות נוראה. אין לה טענות כלפי המבשלת, וכל זעמהמופנה כלפי צעירה זאת, שהמליצה עליה ודיברה בשבחה. למרות זאת, הכול היהעובר בשלום, אילו ברברה היתה נופלת לרגליה של אשת ראש־הכפר ונשבעת כי לעולםלא תעשה עוד כדבר הזה. אבל לא. גברת האירדל נאלצה להזכיר למשרתת את כל אשרעשתה למענה; ברברה השיבה בצורה משונה ביותר, היא התחצפה; עד כדי כך הגיעהטיפשותה. ואולי היה זה מעשה נבון. אולי רצתה לשים קץ לזה כדי שתוכל לעזובאת הבית. גברת האירדל אמרה: “מציפורני הנמר הצלתי אותך”. “במה שנוגע לזה”, אמרה ברברה, “הייתי מרוצה יותר אילו לא היית עושה זאת, גבירתי”. “זה תגמול על מעשי?” קראה גברת האירדל. “אה, מה טעם בכל הדיבורים האלה?” אמרה ברברה. “ייתכן שהיומחייבים אותי בדין, והייתי יושבת בכלא חודשים ספורים. אז הייתי נפטרת מכלהעניין!” לרגע אחד ניטל הדיבור מגברת האירדל. היא עמדה, נדהמת, פתחה את פיה וסגרה אותו לאט. הדבר הראשון שאמרה היה – הודעת פיטורין. “כרצונך, גבירתי”, אמרה ברברה. בימים שלאחר מכן ישבה ברברה בבית הוריה. אבל היא לא יכלהלשבת שם לעד. המצב בבית לא היה רע. האם ניהלה בית־קפה, וכל הזמן נכנסוויצאו אנשים. אבל ברברה לא יכלה להתפרנס מזה; אולי היו לה גם סיבות אחרותלחפש משרה קבועה. לכן, יום אחד לקחה שק מלא חפצים ופנתה אל “נווה־הירח”. עכשיו השאלה היא, אם אכסל שטרים יסכים לקבל אותה שוב לביתו. על־כל־פנים, היא הכינה את כל הדרוש לסידור נישואין ביום ראשון הבא. יורד גשם. הדרך מרופשת. אבל ברברה ממשיכה ללכת קדימה. ישלה שאיפה שאותה היא רוצה להגשים, והיא מוכנה להילחם על כך. מעולם לא היתהמפונקת, והריהי נערה יפה. יש לברברה כושר תפישה, אלא שלעתים היא משתמשת בונגד עצמה. האם ייתכן אחרת? היא למדה לברוח מהפח אל הפחת. עם זאת, נשארו בהתכונות טובות. מותו של תינוק אינו עניין בעל חשיבות בעיניה, אבל ילד שיישארבחיים יחיה אִתה בנעימים. מלבד זאת, יש לה אוזן מוסיקלית. היא יודעת לנגןולשיר בקול שמעורר רגשות נעימים ועגומים. להתפנק? הו, היא רחוקה מזה כל־כך, עד שהקריבה את עצמה ולא חשה שזהו הדבר שאותו היא עושה. מעת לעת בכתה, ולבהנכמר כאשר נזכרה באירועים שונים בחייה. אבל זהו דבר מובן, שאולי בא בשלהשירים העצובים שהיא שרה. זהו ביטוי נפשה, התענוג המתוק של העצבות, עצבותשהוליכה שולל את ברברה פעמים אחדות. היא התאוותה לנגן בלילה באוזניאכסל. היא כיוונה את הדברים כך שתגיע ל“נווה־הירח” בשעה מאוחרת. בחצר שררה דומיה. אכסל כבר החל לקצור את החציר שבקרבת הבית, ואף הספיקלהכניס שחת לאסם. ברברה שיערה כי אוולינה ודאי ישנה בפנים, בבית, ואכסלעצמו – בממגורה, במקום שבו היא ישנה קודם. היא ניגשה בזהירות אל הדלתהמוכרת לה, וקראה: “אכסל?” “מה קרה?” השיב אכסל מיד. “זאת אני”, אמרה ברברה ונכנסה פנימה. “אני יכולה להישאר כאן הלילה?” “כך, זו את?” אמר. “ולאן את הולכת?” “קודם כל, אני צריכה לשאול אותך אם דרושה לך עזרה לקיץ” אמרה. אכסל חשב בדבר ואמר: “את לא נשארת במקום שהיית בו?” “לא. גמרתי את העניינים שלי שם”. “עוזרת לקיץ נחוצה מאוד”, אמר אכסל. “אבל, מה קרה? את מוכנה לחזור?” “לא, אל תדאג לי”, אמרה ברברה. “מחר אני אמשיך בדרכי. אלך לסילאנרה ומשם, לעבר ההרים. שם קיבלתי משרה”. “יש לך משרה?” “כן”. “אני מאוד זקוק לעוזרת בקיץ”, אמר אכסל. ברברה היתה רטובה כולה. אבל, בשק יש לה בגדים והיא רק צריכה להחליף את הרטובים בבגדים יבשים. “אל תשימי לב לזה שאני כאן”, אמר אכסל וזז קצת לכיוון הדלת. ברברה הסירה את בגדיה הרטובים. תוך כדי כך הם הוסיפו לדבר ביניהם, ואכסל הפנה את ראשו אליה לעתים קרובות. “עכשיו אתה צריך לצאת לרגע”, אמרה ברברה. “לצאת?” הוא שאל. מזג־האוויר לא היה נוח לכך. הוא ישבנמקומו וראה כיצד היא מתפשטת, בלי שיוכל להסיר את מבטו ממנה. וברברה, היאהיתה כל־כך חסרת־דעת! הרי יכלה ללבוש את הבגדים היבשים בשלבים, תוך שהיאמסירה את הבגדים הרטובים. אבל היא לא נהגה כך. החולצה שלבשה היתה דקה מאודודבקה אל גופה. היא התירה אותה ונפנתה אחורה. היה לה ניסיון רב. אכסל הנדהםחשב כי כעת היא תוכל להסיר את החולצה בתנועה אחת. “זה נהדר”, הוא חשב. היאנשארה במקומה, שקועה במחשבות. לאחר רגעים אחדים הם שכבו בקש ושוחחו. כן, דרושה לו עוזרת לקיץ, בלי ספק. “כך נאמר לי”, הסכימה ברברה. גם השנה הוא נאלץ להתחיל לבד בקציר. ברברה הרי מסוגלתלהבין את המצב. מכל מקום, היתה זאת היא שברחה ממנו אז והשאירה אותו ללאעזרה. את זאת לא יוכל לשכוח. וגם את הטבעות לקחה אתה. ונוסף על כל הבזיונותהאלה, העיתון שלה המשיך להגיע מברגן, ואי־אפשר היה להיפטר מהצרה הזאת. לבסוף נאלץ לשלם דמי מנוי לשנה שלמה. “עיתון חצוף”, אמרה ברברה, וליטפה את זרועו של אכסל. נוכחגילוי חיבה כזה, הודה אכסל כי היא צדקה למדי כאשר כעסה עליו בגלל שהוציאמיד אביה את ההשגחה על קו הטלגרף. “בכלל, אני מוכן להחזיר את העבודה הזאת לאביך. היא גורמת לי בזבוז זמן”. “כן”, אמרה ברברה. אכסל חשב קצת ואחר־כך שאל במישרין: "ובכן, תישארי כאן למשך הקיץ?’’ “אהה, אני אעשה כל מה שתגיד לי”, אמרה ברברה. “את מדברת ברצינות?” “כן. וכל מה שטוב לך, טוב לי. אל תטיל ספק בזה”. “כך?” “ודאי. וגם הכנתי את כל הדרוש לנישואין בכנסיה”. כך. זאת היתה בשורה לא רעה כלל. אם הדבר נכון הפעם, אם אין זה עוד תעלול מחפיר – כי אז תהיה לו אשה בבית שתעזור לו לתמיד. “יכולתי להשיג אשה מארצי”, אמר. “היא כתבה, שהיא רוצה בי, אבל אמרה שיהיה עלי להחזיר לה את הוצאות הנסיעה מאמריקה”. “היא באמריקה?” שאלה ברברה. “כן. היא נסעה לשם בשנה שעברה, אבל המקום אינו מוצא חן בעיניה”. “לא, אל תחשוב עליה!” קראה ברברה. “מה יהיה בסופי אם היא תבוא?” והיא פרצה בבכי. “ולכן לא סיכמתי אתה את העניין”, אמר אכסל. ברברה הודיעה, מצדה, כי יכלה להינשא לגבר אחד בברגן, שהואהמוביל של מבשלת־בירה גדולה, ומשׂרתו אחראית ביותר. “אין ספק שהוא עדייןמצטער עלי”, היא אמרה, והתייפחה. “אבל, אתה יודע, אכסל, אם שני אנשים עברויחד דברים רבים, כפי שאנחנו עברנו, אני לא אוכל לשכוח אותך, גם אם אתה שכחתאותי מזמן”. ‘מי – אני?" אמר אכסל. “לא, אל תבכי על כך. לא שכחתי אותך”. “כך”. הודאה זאת עזרה מאוד לברברה. היא אמרה: “הבלים! למה לךלשלם תמורת הנסיעה שלה מאמריקה? הרי זה סכום ענקי! אין לך צורךבזה”. היא הביעה את דעתה על כך: הנסיעה תעלה כסף רב, ואין בכלל צורך בכך. כפי הנראה, הוטל על ברברה להביא לאכסל את האושר. במשך הלילה הגיעו לידי הסכמה. הם הרי לא היו זרים, ולאהיתה זאת הפעם הראשונה שבה דיברו על ענייניהם. גם את הנישואין יסדרו בקרוב, לפני יום אולאף הקדוש ולפני קציר החציר. הם דיברו בגילוי־לב, וברברה האיצהבו. אכסל לא נפגע מכך, ושום חשד לא התעורר בלבו. להפך, החיפזון שלה מילא אתלבו גאווה. כן, הוא היה איכר, אדם לא מעודן, ששם לב להכרחי ולמועיל בלבד. חוץ מזה, ברברה היתה יפה מאוד ומשכה את לבו, אולי יותר מאשר קודם. היא היתהכתפוח רענן והוא נעץ בה את שיניו. הרי הם התארסו בעבר. על גוויית הילד ועל המשפט לא נאמר דבר. לעומת זאת, הם דיברו על אוולינה ודנו בשאלה כיצד להיפטר ממנה. “כן, היא צריכה ללכת מכאן”, אמרה ברברה. “אנחנו לא צריכים אותה. היא אשה מרושעת ופטפטנית”. אבל היה קשה מאוד להיפטר מאוולינה. למחרת בבוקר, כשראתה את ברברה, חשה אוולינה במתרחש לבוא. היא התעצבה, אבל לא אמרה דבר ואף הגישה לברברה כיסא. עד כה, היה מהלך החייםבאחוזה מסודר: אכסל היה מביא מים ועצים להסקה; הוא עשה את כל המלאכות הקשותואת השאר עשתה אוולינה. היא אף חשבה לסיים את חייה באחוזה זאת, והנה באהברברה והרסה את התכנית הזאת. “אם היה קצת קפה בבית, הייתי מכינה לך”, אמרה אוולינה. “האם את ממשיכה בדרך?” “לא”, אמרה ברברה. “כך, לא תמשיכי לעלות?” “לא”. “אמנם זה לא עסקי”, אמרה אוולינה. “אם כך, את ודאי תרדי”. “לא. אני אשאר כאן”. “כך? תישארי כאן?” “כן, זה מה שיהיה, כפי הנראה”. אוולינה חשבה בקדחתנות. “כך”, אמרה. “אוכל ללכת מכאן. הדבר הזה משמח אותי מאוד”. “באמת? האם אכסל היה קשה אלייך?” אמרה ברברה. “קשה? לא. את לועגת לאשה זקנה, המחכה למוות הגואל. הוא, אכסל, היה לי כאב, כמתנה מהשמים בכל רגע ובכל שעה. לא אוכל לומר אחרת. אבלאין לי בסביבה הזאת אף קרוב אחד. אני בודדה ועזובה, יושבת אצל זרים, וכלקרובי הם בעבר השני של ההרים”. אבל אוולינה נשארה באחוזה. אי־אפשר היה לשלחה לפני החתונה. אוולינה התנגדה. אך לבסוף הסכימה לעשות אִתם חסד, לשמור על הבית ועלבעלי־החיים, כאשר ילכו לסדר את הנישואין. לשם כך היו דרושים יומיים. אולםגם אחרי שבני הזוג חזרו, אוולינה לא הלכה. היא דחתה את הדבר מיום ליום. פעםאמרה כי היא חשה ברע. פעם שניה אמרה כי גשם עומד לרדת, ככל הנראה. היאהחניפה לברברה כשאמרה כי עכשיו השתנו המאכלים בבית ויש אפילו קפה! הו, אוולינה לא נרתעה משום דבר, והיא אף שאלה את עצת ברברה בעניינים שבהם הבינהיותר ממנה. “מה דעתך, אני צריכה לחלוב את הפרות לפי הסדר, כפי שהן עומדות ברפת, או שאתחיל עם הפרה המכונה בורדילינה?” “עשי כרצונך”. “זהו! תמיד אמרתי כך!” קראה אוולינה. את היית במרחקים, בין אנשים חשובים, ולמדת כל דבר. אני לא זכיתי לגורל כזה!" לא, אוולינה לא נרתעה משום דבר, ועסקה כל הזמן בפוליטיקה. האם לא סיפרה לברברה על הידידות הגדולה שבינה ובין אביה, ברידי אולסין? הו, היא בילתה אתו שעות רבות בשיחה נעימה. הוא אדם ישר וחביב, ברידי, לעולםאינו שוקע במרה שחורה! עם זאת, הדבר לא יכול היה להימשך. אכסל וברברה לא רצולהחזיק עוד את אוולינה בביתם, וברברה נטלה על עצמה את כל העבודה. אוולינהלא התאוננה על כך, אבל היא שלחה מבט חד ומסוכן אל גברת הבית ואמרה בקולשונה מהרגיל: “כן, הנה, עלית לגדולה!” אמרה. “אכסל נסע העירה בסתיו. האםלא פגשת אותו שם? לא, את הרי היית בברגן. היה עליו לסדר איזה דבר בעיר. הואקנה מקצרה ומחרשה. אנשי סילאנרה הם ממש כלום לעומתכם, אין מה להשוות!” אוולינה דקרה דקירות־מחט זעירות, אבל דבר זה לא הועיל. ברברה ואכסל לא פחדוממנה. אכסל אמר לה במפורש כי עליה ללכת. “ללכת?” שאלה אוולינה. “כיצד? אולי בזחילה?” היא לא רצתהללכת בטענה שהיא חולה ואינה מסוגלת להזיז את רגליה. מצב בריאותה הורע באמת: מאז שהעבודה נלקחה ממנה, נטש אותה כוחה והיא חלתה באמת. במשך שבועיים נגררהבאחוזה. אכסל הביט עליה בזעם, אבל היא נשארה בבית, ולבסוף נאלצה לשכבבמיטה. אבל היא לא שכבה בשקט ולא חיכתה למוות הגואל. להפך: היא דיברה במשך שעות ארוכות על כך שעוד מעט תשוב לאיתנה. היא רצתה שיקראו לרופא, סוג של מותרות שלא נשמע כמוהו. “רופא?” תמה אכסל. “כלומר?” השיבה אוולינה בקול רך, כאילו לא הבינה את שאלתו. כן, היא היתה צנועה ונחמדה והביעה את שמחתה על כך שאיננה למשא על שום אדם. היא תוכל לשלם לרופא בכספה. “כך? את תוכלי?” שאל אכסל. “ומה אתה חושב?” אמרה אוולינה. “חוץ מזה, הרי לא יתנו לי למות כאן, לעיני האלוהים והאנשים, כחיה”. כאן התערבה ברברה ושאלה שלא בחכמה: “מה חסר לך? אני מגישה לך את הארוחות, ורק מתוך כוונה טובה אינני נותנת לך קפה”. “זו את, ברברה?” שאלה אוולינה, והסבה את עיניה. פניה היורזות ועיניה היו מפחידות. “זה נכון, ברברה, מטיפת קפה אחת, מכף קטנה שלקפה, מחלתי היתה מחריפה מאוד”. “אילו הייתי במקומך, הייתי חושבת ברגע זה על עניינים אחרים לגמרי ולא על קפה”, אמרה ברברה. “הוא אשר אמרתי: אף פעם לא רצית במותו של איש… אבל, מה אני רואה? את בהריון, ברברה?” “אני?!” קראה ברברה והוסיפה, בזעם: “את ראויה לכך שישליכו אותך לאשפה יחד עם פיך המלוכלך”. החולה השתתקה לרגע, ושקעה בהרהורים. שפתיה רעדו כאילו רצתה לחייך, אף שהיה זה אסור בתכלית האיסור. “הלילה מישהו קרא כאן בקול”, היא אמרה. “היא השתגעה”, לחש אכסל. “לא אני שפויה לגמרי. שמעתי מעין קריאה. מהיער או מעבר הנחל. היה זה דבר מוזר. קול של ילד קטן… האם ברברה יצאה מכאן?” “כן”, אמר אכסל. “היא לא רוצה לשמוע את השטויות שלך”. “אני לא מדברת שטויות, לא השתגעתי, זה נדמה לכם”, אמרהאוולינה. “לא, זהו רצונו של האל. אני אתייצב לפניו עם כל הדברים שאני יודעתעל האחוזה הזאת. בלי ספק אבריא. אבל אתה, אכסל, צריך לקרוא לרופא, כדי שזהיהיה מהר יותר. מה בקשר לפרה שאתה רוצה לתת לי”. “איזו פרה?” “הפרה שהבטחת לי. התכוונת לבורדילינה?” “את מדברת שטויות והבלים”, אמר. “אתה יודע שהבטחת לי פרה, אז, כאשר הצלתי את חייך”. “לא, אני לא יודע שום דבר על כך”. אוולינה הרימה את ראשה והתבוננה באכסל. ראשה היה שב, ובלאו־הכי כמעט קירח, מחובר לצוואר ארוך כצווארו של עוף – מראה היה מפלצתי. אכסל נסוג אל הדלת ושלח את ידו לאחוז את הידית שמאחוריו. “כך!” אמרה אוולינה. “אתה טיפוס כזה! לא נדבר על זה עכשיו. אוכל לחיות גם בלי הפרה. אבל טוב שאני מכירה עכשיו את פרצופך האמיתי. אניכבר אדע מה לעשות בפעם השניה!” אולם אוולינה מתה בלילה, באחת משעות הלילה. מכל מקום, כאשר נכנסו בבוקר אל החדר היא היתה כבר מתה. אוולינה הזקנה – נולדה וחיתה ומתה… אכסל וברברה לא חשו כל מורת־רוח כאשר קברו את אוולינהלעולמים. לא היה עליהם עוד לעמוד על המשמר, והם יכלו לחיות בנעימים. ברברההתאוננה שוב על כאבי שיניים – וחוץ מזה הכול היה כשורה. מטפחת הצמר שאותההיא מחזיקה על פיה, המקשה על דיבורה, היא עינוי. אכסל אינו מבין מדוע כאבהשיניים הזה איננו פוסק. הוא אמנם שם לב לכך שהיא לועסת בזהירות רבה, אבלהרי לא חסרה בפיה אף שן אחת. “האם לא התקינו לך שיניים תותבות?” שאל. “כן”. “כך. וגם אלה כואבות?” שאל. “אל תלעג לי!” אמרה ברברה בכעס, אף שהוא שאל בתום־לב. מתוך מרירות היא באה לידי גילוי־לב: “האם אתה לא רואה את מצבי?” מה מצבה? אכסל התבונן בה קצת וראה כי היא שמנה. “את בהריון?” “כן. וזה ידוע לך”, ענתה. הוא נדהם, מתבונן בה, ומחשב לאטו: שבוע אחד, שבועיים, השבוע השלישי. “זה ידוע לי?” הוא שאל. ברברה התרגזה מאוד, ופרצה בבכי מר. “תוכל לקבור אותי באדמה ולהיפטר ממני!” קראה. מוזר, באיזו קלות מסוגלות הנשים להגיע לבכי. לא, אין בדעתו של אכסל לקבור את ברברה באדמה. הוא איש השם לב רק אל הצד המעשי של החיים. “ובכן, לא תוכלי לעבוד בקיץ בשדה?” “מה? לא אוכל לעבוד בשדה?” אמרה, כמעט בחלחלה. אלוהיםאדירים, נשים מסוגלות – בגיל זה – לצחוק בקלות רבה על כל דבר. הואיל ואכסלהתייחס כך אל העניין, עבר רטט של אושר בגופה של ברברה והיא קראה: “אניאעבוד כשתי נשים. אתה תראה, אכסל, אעשה כל מה שתגיד לי וגם יותר מזה. אעבודבכל כוחי ואשמח אם תהיה מרוצה ממני”. באו עוד דמעות וסימני חיבה. השניים היו לבדם באחוזה, לאהיה כל פחד: דלתות פתוחות, חום הקיץ, זמזום הזבובים. היא היתה כה נכנעת: מהשטוב בעיניו, טוב גם בעיניה. אחרי שקיעת החמה, אכסל היה עדיין טרוד ברתימת הסוס למקצרה; היה בדעתו לקצור עוד חלקה קטנה לפני שיעלה השחר. ברברה רצה לקראתו, כאילובפיה דבר חשוב ביותר, ואמרה: “אכסל, איך יכולת לחשוב על אשה מאמריקה? היא לא היתה מגיעה הנה עד החורף, ומה היית עושה בה?” ראו: זה היה רעיון שעלה בדעתה של ברברה, והיא רצה אליו, כאילו זהו עניין נחוץ ביותר! אבל העניין הזה לא היה נחוץ כלל. מהרגע הראשון שבו הכניסאכסל את ברברה אל ביתו, הוא ידע כי מובטחת לו עזרה למשך כל ימות השנה. אשתויושבת אתו וכך יוכל להמשיך גם בהשגחה על הטלגרף. במשך השנה יש בכך הכנסההגונה במזומנים, וזהו דבר בעתו, כל עוד איננו מסוגל למכור הרבה מתוצרתחוותו. כל העניינים הולכים ומסתדרים. הוא כבר איננו חושש שחותנו, ברידיאולסין, יחבל בקו הטלגרף. ההצלחה החלה להאיר פנים לאכסל. יא הזמן עובר. החורף עבר ועכשיו שוב אביב. יצחק היה צריך לרדת אל הכפר באחד הימים. שאלו אותו מה עליולעשות שם. “אינני יודע בדיוק”, ענה. אבל הוא ניקה את העגלה היטב, העמיד בהאת השרפרף – ונסע. כמו תמיד, היו בעגלה צורכי אוכל לאלישע בסטורבורג: מעולםלא יצאה עגלה מסילאנרה בלי להוביל דבר־מה לאלישע. נסיעתו של יצחק אל הכפר היתה תמיד מעין מאורע חשוב. רקלעיתים רחוקות היה נוסע בעצמו. בדרך כלל היה סיברט נוסע. בשתי האחוזותהראשונות שעבר על פניהן, עמדו האנשים בפתחי בתי־החימר ואמרו: “זהו יצחקבעצמו. הייתי רוצה לדעת, למה הוא נוסע”. כאשר הוא עבר על “נווה־הירח”, ראתהאותו ברברה, שעמדה ליד החלון ותינוק בזרועותיה. “זהו יצחק בעצמו”, חשבה. הוא הגיע לסטורבורג ועצר את הסוס. “האם אלישע בבית?” אלישע יצא אליו. כן, הוא היה עדיין בבית. הוא לא נסע עוד, אבל יש בדעתו לנסוע. הוא צריך לערוך את מסעות האביב בערי הדרום. “כאן יש כמה דברים, שאמא שלחה לך”, אמר יצחק. “אין לי מושג מה זה, משהו לא חשוב ביותר”. אלישע קיבל את הסלים, הודה ושאל: “האם אין איזה מכתב?” “כן”, אמר האב וחיפש בכיסיו. “מרבקה הקטנה, נדמה לי”. אלישע נוטל את המכתב שציפה לו. הוא מבחין, כי המכתב עבה. הוא אומרלאביו: “חבל שהקדמת לבוא. יומיים לפני הזמן. אבל, אם תחכה קצת, אביא את ארגזי”. יצחק ירד מהעגלה וקשר את הסוס. אחר־כך הוא סייר בשדות. משרת החנות, אנדרסן, איננו חקלאי רע. אמנם, סיברט בא עם הסוסים מסילאנרהכדי לעזור לו, אבל אנדרסן ייבש בעצמו אדמות ביצה, ובעזרת פועל שכיר ריצףבאבנים את התעלות. בשנה זאת אין צורך לקנות מספוא לבעלי־החיים בסטורבורג, וייתכן שבשנה הבאה יוכל אלישע להחזיק סוס משלו. וכל זה – בשל חריצותו שלאנדרסן. מקץ זמן קצר קרא אלישע אל אביו. הארגז הוצא, והוא מוכןלנסיעה. אלישע לובש חליפה כחולה, צווארון לבן לצווארו. הוא נועל ערדלייםונושא מקל טיול. הוא אמנם יקדים ויבוא יומיים לפני הפלגת הספינה, אבל איןבכך כלום; הוא יוכל לחכות בכפר. האב והבן יוצאים לדרך. אנדרסן עומד בשער ואומר: “נסיעה טובה!” האב דואג לבנו ורוצה לפנות לו את המושב כולו. אבל אלישעמסרב מיד, ויושב ליד אביו. הם עוברים על פני ברידאבליק, ואלישע נזכר כי שכחדבר־מה. האב עוצר את הסוס. “מה הדבר?” אהה, רק מטריה. אלישע שכח את המטריה שלו, ולכן התבייש לומר זאת בגלוי. על כן אמר: “לא חשוב. ניסע הלאה!” “אולי נחזור?” “לא, ניסע הלאה”. עם זאת, היה זה רע מאוד ששכח את המטריה. הדבר נגרם בשלהחיפזון הרב, שכן ידע כי אביו מטייל בשדה ומחכה לו. עכשיו ייאלץ אלישע, עםבואו לטרונדהיים, לקנות מטריה חדשה. אמנם, אין כל רע בכך שיהיו לו שתימטריות. אבל הוא כעס על עצמו, קפץ מן העגלה והלך בעקבותיה. השניים יכולים היו להחליף דברים, בעוד האחד נוהג בעגלה והשני הולך אחריה. האב נאלץ להפנות את ראשו ולדבר כאילו אל עורפו: “כמה זמן תשהה שם?” שאל האב. “כשלושה או ארבעה שבועות, בערך”, אמר אלישע. האב הביע את פליאתו על כך שאנשים אינם הולכים לאיבוד בעריםהגדולות. אבל אלישע עונה, כי הוא רגיל לערים הגדולות ואף פעם לא תעהבהן. והנה, משער האב, כי אין זה יפה שהוא יישב לבדו בעגלה, והואאומר: “עכשיו כדאי שאתה תיסע קצת. זה נמאס עלי”. אלישע אינו מסכיםבשום־אופן לכך שאביו יירד, והוא מעדיף להתיישב לידו. תחילה הם סועדים אתלבם במזון המשובח שהביא האב, ואחר־כך ממשיכים בדרכם. לבסוף הם הגיעו לשתי אחוזות, הנמצאות במורד. כאן כברמורגשת השפעת הכפר: בחלונות הקטנים, הפונים אל הרחוב, וילונות לבנים; על גגהממגורה רואים נס לתליית דגל בשבעה־עשר במאי. “זהו יצחק עצמו”, אומרים אנשי האחוזות למראה הנוסעים. לבסוף עלה בידי אלישע להסיח את דעתו מעצמו ומעסקיו והוא שאל: “מה הביא אותך לנסוע בעצמך היום?” “המ! בעצם, אין בזה שום דבר יוצא מן הכלל”, ענה האב, אולם הואיל ואלישע נוסע מכאן, לא יזיק אם יידע את תכנית אביו. “אני רוצה לקחת את יאנסינה, בתו של הנפח”, הודיע האב. כן, הוא הודה בפה מלא. “האם אתה צריך לנסוע בעצמך? סיברט לא יכול היה לנסוע?” אלישע לא הבין את הדבר. האם חשב, שסיברט יסכים להביא את יאנסינה, לאחרשהתנהגה בגאווה כזאת, ועזבה את סילאנרה? לא, בשנה האחרונה לא עלה יפה קציר החציר. אינגיר היתה, אמנם, חרוצה מאוד, כפי שהבטיחה. ליאופולדינה עשתה אף היא את המוטל עליה. אבל החציר היה גס והוא נמצא הרחק מהבית. סילאנרה היתה עכשיו אחוזה גדולה, ועבודות אחרות – מלבד קציר החציר – היו מוטלות על הנשים: השגחה על הבהמות, הכנת האוכל בעתו, חביצת חמאה וכן הכביסה והאפיה – האם והבת טרחו יותר מכפייכולתן. יצחק לא רצה לראות עוד קיץ אחד כזה, ולכן החליט כי יאנסינה תחזורלסילאנרה, אם רק תרצה. אינגיר לא התנגדה לכך עתה כקודם, בינתה שבה אליה. היא אמרה: “לא אכפת לי, עשה כפי שאתה מבין”. כן, אינגיר החלה להיות יותרממושמעת. אין זה דבר קטן, כשבינתו של אדם שבה אליו. אינגיר כבר לא היתה צריכה להעלים שום אש יוקדת ולא היהעליה עוד לכבוש כל תאווה פנימית. החורף צינן אותה. חומה בקושי הספיק לצורכיהבית. היא החלה להשמין, ועם זאת נעשתה יפה. מופלא היה כיצד סימני הזקנהדילגו עליה. היא לא הזקינה, לאִטה, אולי משום שתקופת פריחתה איחרה לבוא. אלוהים לבדו יודע את סדר הדברים. אין לך מעשה שיש לו סיבה אחת בלבד, לכוליש שרשרת סיבות. האם אין זה נכון שאשת הנפח לא חדלה לשבח את אינגיר? ואיזהדופי יכלה אשת הנפח לתת בה? בגלל ליקוי מלידה, איחר לבוא אביב חייה. אחר־כךהועברה למקום אחר, שם חיתה באווירה מלאכותית, ושם נשללו ממנה שש שניםמחייה. אז דמה היה חם; משום כך, ברור היה שבסתיו חייה יופיעו ניצני פרא. אינגיר טובה יותר מאיזו אשת נפח. היא אמנם פגומה במקצת אבל ביסודה היא טובהונאמנה… האב והבן המשיכו בנסיעתם. הם הגיעו עד הפונדק של אולסין והכניסו את הסוס לאורווה. היה ערב. השניים נכנסו פנימה. ברידי אולסין שכר את הבית הזה. לא היה זה, למעשה, אלאצריף, שנשען על ביתו של החנווני. הוא חולק לשני אולמות ולשני חדרי שינה. הצריף לא היה כה גרוע, והוא נמצא במקום טוב. אנשים נכנסו אל הפונדק כדילשתות קפה וסרו אליו גם אנשי הסביבה שציפו להפלגה. לבסוף שיחקה השעה גם לברידי. הוא מצא את מקומו הנכון ועלכך הוא צריך להכיר תודה לאשתו. הרעיון לפתוח פונדק ובית־קפה עלה בראשה, כאשר הגישה קפה בברידאבליק בעת המכירה הפומבית של האחוזה. אז היה הדבר נעיםמאוד: להחזיק ביד כסף מזומן. מאז באו הנה, הכול סודר. האשה מוכרת קפה, ובביתה חוסים כל אלה שאין להם בית משלהם וכן הנוסעים הממתינים ליום ההפלגה. בתה קתרינה עוזרת לה בהגשה. מובן, שלא יארך הזמן שבו תוכל קתרינה לשבת בביתהוריה ולהגיש קפה לאורחים. אבל בינתיים העסק מצליח, וזהו העיקר. ההתחלההיתה טובה מאוד, ויכלה להיות טובה עוד יותר, אילו החנווני היה מספק להםיותר עוגיות, שאותן מגישים יחד עם הקפה. כל הגברים אשר רצו לחגוג אתהשבעה־עשר במאי ישבו בפונדק ודרשו עוגיות, אולם אלה לא נמצאו. החנווניילמד, ודאי, להכין כמויות גדולות יותר לאירועים כאלה ולחגיגותאחרות. ברידי ובני־משפחתו משתדלים לחיות על רווחי העסק הזה ככלשהדבר אפשרי. לעתים הם נאלצים להסתפק בקפה ובשרידי העוגיות. אולם גם במזוןזה די להחזיק את הנשמה בגוף, ופני הילדים נעשות, כתוצאה מכך, עדינות מאוד, אציליות כביכול. “לא לכל אדם יש עוגה ליד הקפה”, אומרים בכפר. נראה היה שמצבה של משפחת ברידי טוב למדי. הם החזיקו בביתאפילו כלב, שהסתובב בין האורחים, זכה בשיירים מן השולחן ולכן הלך והשמין. כלב שמן כזה הוא מודעה חיה לטיב המזון באכסניה! ברידי אולסין היה, אם כן, החלוץ בתחום המסחרי הזה, ונוסףלכך עסק גם במלאכות נוספות. הוא נעשה שוב בן לווייתו של ראש־הכפר ושליחבית־הדין, משרה שגזלה ממנו זמן רב. בסתיו האחרון נפל ריב בין בתו ובין אשתראש־הכפר בגלל דבר פעוט ערך, אם נדייק – בגלל כינה, ומאז ראש־הכפר ואשתואינם מביטים בברידי בעין טובה. אולם ברידי לא הפסיד הרבה בשל כך. אדוניםאחרים פנו דווקא אליו, כדי להרגיז את אשת ראש־הכפר; כך התמנה ברידי להיותעגלונו של הרופא, ואשתו של הכומר אינה יודעת בדיוק את מספר החזירים שעלברידי לשחוט אותם – כך אמר ברידי עצמו. גם בימים אלה קורה, מדי פעם, שעוני שורר במטבחה של משפחתברידי, ולא כל דרי הבית הולכים ושמנים כמו הכלב. אבל ברידי מקבל הכולבקלות: “הילדים הולכים וגדלים מיום ליום”, הוא אומר, “אם כי ילדים חדשיםמתוספים כל הזמן. הגדולים, שכבר נסעו מהבית, דואגים לעצמם ולפעמים הם אפילושולחים דבר־מה הביתה”. ברברה נישאה לאכסל, הילג עסוק בנמל הדייגים, ומדיפעם הם שולחים צורכי אוכל או כסף הביתה. אפילו קתרינה, המשמשת את האורחיםבפונדק, נתנה לאביה בחורף, כאשר המצב היה קשה מאוד, שטר בן חמישה כתר. “זאתנערה מצוינת”, שיבח אותה ברידי, ולא שאל מידי מי ותמורת מה היא קיבלה אתהכסף. זאת היא הדרך הנכונה: הילדים צריכים לעזור להוריהם! ברידי איננו מרוצה ביותר מבנו הילג. לעתים עומד ברידיבפונדק ומרצה באוזני הרוצים לשמוע, על חובת הילדים להוריהם: “קחו, למשל, אתבני הילג. אם הוא מעשן קצת טבק ושותה לפעמים משהו חריף, בכל זאת אין לי כלטענות כלפיו. כולנו היינו צעירים. אבל מה התועלת במכתבים הריקים שהוא שולחאלינו, מכתבים שאין בהם שום דבר חוץ מדרישות־שלום חמות? הוא לא צריך לגרוםלכך שאמו תבכה. זה לא מעשה ישר. בעבר זה היה אחרת; הילדים היו יוצאים לעבודולעזור להוריהם. וכך זה צריך להיות. האם הוריהם לא נשאו אותם על ידיהם, האםלא בזיעתם ובדמם כילכלו אותם, עד שגדלו? זה דבר שאסור להם לשכוח כל ימיחייהם!” דומה היה כאילו הילג שמע את דברי אביו, כי הנה הגיע ממנומכתב שאליו צורף שטר בן חמישים כתר. משפחת ברידי החלה לחיות כמו בניאצילים. הם קנו דגים ובשר לארוחת־הצהרים, וחוץ מזה – נברשת לחדר הטובשבפונדק. כך עבר יום אחרי יום, ומה דרוש עוד? בני משפחת ברידי התקיימו בנס, אבל ללא דאגות יתרות – ומה דרוש עוד? “הנה אורחים חשובים!” קרא ברידי והוביל את יצחק ואת אלישעאל החדר שבו היתה תלויה הנברשת. “אבל, מה אני רואה? האם ייתכן, יצחק, שאתהנוסע?” “לא. יש לי עניין אצל הנפח”. “כך. הרי זה ודאי אלישע שנוסע שוב לצורך עסקיו?” אלישע היה רגיל להתארח באכסניות. הוא התנהג בחופשיות, תלהאת כובעו ואת מקלו על הקיר וביקש קפה. בסל של אביו מצויים מזונות. קתרינההגישה את הקפה. 'לא, אתה לא צריך לשלם, אדוני", אמר ברידי. “פעמים אחדותהוזמנתי לארוחה בסילאנרה, ושמי רשום בפנקס החייבים לאלישע. אל תקחי אףפרוטה, קתרינה!” אולם אלישע שילם. הוא הוציא את ארנקו ושילם, ואף נתן לקתרינה עשרים אורטים כדמי־שתיה. יצחק הלך אל הנפח, ואלישע התיישב שוב. הוא החליף עם קתרינה רק דברים הכרחיים. הוא נהנה יותרלשוחח עם אביה. לא, אלישע אינו מתעניין במיוחד בנערות; הן העליבו אותו פעם, ועכשיו אין לו צורך בהן. ייתכן כי מעולם לא השתוקק לאהוב ממש, כי הוא לאנמשך אליהן כלל. אדם מוזר מאוד בין אנשי האחוזות: אדון בעל ידיים ענוגות שלפקיד, שנוטה כמנהג הנשים אחרי תפנוקים, ומתהלך עם מטריה ועם ערדליים. הואהשתנה. הוא רווק מוזר. אפילו השפם שלו איננו גדל כשורה. ייתכן שבעבר היו לותכונות טובות וכשרונות מסוימים, אבל הוא חי באווירה מלאכותית ואיבד אתדרכו. האם כשרונותיו המקוריים אבדו מחמת עבודה מאומצת בחנות? ייתכן שכך הואהדבר. מכל מקום, הוא עומד לפנינו – חלוש, אדיש, חסר־תאווה. היה עליו לקנאבכל גבר שבין האיכרים, אבל גם לכך לא מצא כוח. קתרינה רגילה להתלוצץ עם האורחים, והיא מתגרה בו; היא אומרת כי הוא נוסע לערי הדרום כדי לפגוש שם את אהובתו. “יש לי עניינים אחרים”, אמר אלישע. “אני נוסע לצורך עסקי”. “אל תתבדחי עם אורחים חשובים, קתרינה”, אומר אביה. ברידי אולסין נהג כבוד רב באלישע. מן הראוי שיעשה כך: הואחייב כסף לסטורבורג, והוא משמש את הנושה שלו. ואלישע? יחס זה אכן מוצא חןבעיניו, והוא נעשה טוב־לב. “אדוני הנכבד!” – כך פנה אל ברידי, כדי להדגישבדרך זאת את מעמדו הוא. הוא מספר, ששכח שוב את המטריה. “דווקא כאשר עברנועל פני ברידאבליק נזכרתי במטריה”. “האם תיכנס בערב, אדוני, לשתות כוס משקה?” שאל ברידי. “כן, אילו הייתי לבד. אבל אבי נמצא כאן אתי”, ענה אלישע. ברידי אומר כממתיק סוד: “מחרתיים יבוא הנה אדם, המתכונן לנסוע לאמריקה בפעם השלישית”. “והוא בא הנה כדי לבקר אצל משפחתו?” “כן. הוא מאוברדורף. הוא שהה מעבר לים שנים ארוכות, ואת החורף הזה בילה עם משפחתו. כבר הביאו את ארגזו בעגלה. ארגז ענקי”. “גם אני חשבתי לנסוע לאמריקה”, אמר אלישע. “לאמריקה?” קרא ברידי. “הרי אין לך שום צורך בכך”. “ודאי לא הייתי נשאר שם לתמיד; אינני יודע. אבל כבר נסעתי הרבה, והייתי רוצה לנסוע גם לאמריקה”. “כך. כפי הנראה, מרוויחים שם באמריקה הון תועפות. ניקחלמשל, את האיש שהזכרתי קודם. בחורף הזה הוא שילם באוברדורף תמורת חגיגותאחדות, וכאשר הוא בא הנה, הוא אומר לי: ‘הבה לי דוּד מלא קפה ואת כל העוגותשיש לך’. כן, כך הוא אומר. אתה רוצה לראות את הארגז שלו?” הם יצאו אל המסדרון כדי להסתכל בארגז. היה זה אחד מפלאיהעולם: מבריק, עטור פסי מתכת ונעול בשלושה מנעולים קפיצים, חוץ מהמנעולהתלוי. “בטוח מפני גנבים”, אמר ברידי כאילו ניסה את הדבר בעצמו. הם נכנסו שוב אל החדר; אלישע השתתק. האיש הזה מאוברדורףהימם אותו. הרי הוא יוצא למסעותיו כאילו היה שר בממשלה. ברידי הירהר, כנראה, רק בו. אלישע ביקש עוד קפה וניסה לנהוג אף הוא כאחד העשירים: הואהזמין עוגה וכיבד בה את הכלב. הוא עשה זאת, אבל הרגיש עצמו נקלה ועלוב. איזה ערך יש לארגזו לעומת הכלי הנפלא הזה? הוא הסתכל בארגזו: ארגז־יד עטוףבד שחור מצופה בשעווה. באלוהים, הוא יקנה לעצמו ארגז נפלא כאשר יגיעהעירה. “אל תיתן בבקשה שום דבר לכלב, אדוני”, אמר ברידי. אלישע התעודד ואמר: “אהה, זהו כלב שמן להפליא”. הוא עבר ממחשבה אחת לשניה, הפסיק את השיחה עם ברידי ויצאאל האורווה. שם הוא פתח את המכתב שהיה בכיסו. הוא החביא אותו ולא בדק אתסכום הכסף שבו. הוא היה מקבל לעתים קרובות מכתבים כאלה מהבית, ובהם סכומיכסף שונים – מס לנסיעותיו. ומה גילה הפעם? גליון־נייר אפור ועליו ציורים שלרבקה בשביל אחיה החביב אלישע, ומכתב קצר מאמו. ומה עוד? לא כלום. איןכסף. האם כתבה, כי לא יכלה לבקש כסף מהאב, הואיל ולא נשאר לוהרבה מעשרת האלפים, שקיבל בשעתו תמורת מכרה הנחושת. הכסף הוצא על קנייתסטורבורג ומאז – לרכישת סחורות שונות ולנסיעותיו הרבות. עכשיו עליו להשתדללהשיג בעצמו את הכסף, הדרוש לו לנסיעה, כי הסכום שנותר בבית שייך לאחיוולאחיותיו – גם להם מגיע חלק. נטיעה טובה ומוצלחת והרבה ברכות. אין כסף. לאלישע עצמו לא היה כסף לנסיעה. הוא הריק את קופת החנות אךלא מצא בה הרבה. הו, הוא נהג בסכלות כזאת! לפני זמן לא רב הוא שלח אל הסוכןמברגן כסף, לתשלום חובות אחדים. היה אפשר לדחות את הדבר. מובן גם, כי היתהזאת קלות־דעת מצדו, לצאת לדרך בלי לפתוח תחילה את המכתב. אז הוא לא היהנוסע אל הכפר עם ארגזו העלוב. והנה הוא עומד כאן… האב חזר מבית הנפח לאחר שהכול הסתיים בהצלחה: יאנסינה תיסעאתו מחר. ראו, יאנסינה לא היתה עקשנית כלל. היא הבינה מיד, כי דרושה עזרהבסילאנרה לעבודת הקיץ, ולא היה לה שום נימוק כנגד הצעתו של יצחק. היתה זאתהחלטה ישרה ונכונה. שעה שהאב מספר על כך, חושב אלישע על עצמו. הוא מראה לאביואת הארגז האמריקאי ואומר: “הייתי שמח, אילו נמצאתי במקום שממנו באהארגז!” והאב עונה: “כן, הדבר הזה לא היה רע כל־כך”… למחרת בבוקר התכונן האב לשוב הביתה. הוא אכל ארוחת־בוקר, רתם את הסוס ונסע אל בית הנפח כדי לקחת את יאנסינה ואת ארגזה. אלישע הביט ארוכות בעקבות אביו, וכאשר נעלמה העגלה, הואשילם את דמי־האכסון ושוב העניק דמי־שירות. “הארגז שלי יישאר כאן עד שאשוב”, אמר לקתרינה. לאן הולך אלישע? יש לו רק מקום אחד ללכת אליו: הוא חוזר עלעקבותיו כדי לשוב אל מקום הולדתו. הוא מטפס ברגל, ומשתדל להימצא במרחק קטן, אם אפשר, מאביו ומיאנסינה; הוא איננו רוצה שיראוהו. הוא הולך והולך, ועכשיוהוא מתחיל לקנא באמת בכל אחד מאנשי האחוזות. חבל על אלישע. החיים רימו אותו. האם אין לו חנות בסטורבורג? כן. אבל אין לזה ערך ממשי. הואנסע יותר מדי להנאתו, לשם קשרים מסחריים כביכול, ודבר זה עלה כסף רב. נסיעותיו לא היו זולות. “בלי חשבונות קטנים!” – היה אלישע אומר ומעניקעשרים אורטים דמי שירות, שעה שאפשר היה להסתפק בעשרה אורטים. אדון פזרן כזהאיננו יכול להתקיים מהכנסת בית־המסחר שלו, ודרושה לו עזרה מהבית. בסטורבורגאוספים עכשיו תפוחי־אדמה חציר וחיטה ככל הדרוש לבית; אבל כל הצרכים האחריםמובאים מסילאנרה. וזה הכול? האֵם צריכה להשיג כסף לנסיעותיו מידי האב. וזה הכול? הצרה הגדולה ביותר עדיין לא הוזכרה: אלישע מנהל את בית המסחר בטיפשות. שעה שבני הכפר עולים אליו כדי לקנות סחורה – הוא נותן להםבהקפה ורואה זאת ככבוד לעצמו. החנות מתרוקנת – והוא ממלא אותה שוב. כל זהעולה כסף. ומי ישלם? האב ישלם. בתחילה עמדה אמו לצדו: “אלישע הוא הגאון שבמשפחה, וצריךלעזור לו. שים לב, באיזה מחיר נמוך הוא קנה את סטורבורג, ואיך אמר בדיוקכמה הוא מוכן לשלם!” כאשר הביע האב את דעתו, כי המסחר של אלישע איננו אלאמשחק חתולים, השיבה האם: “אל תדבר שטויות!” ורמזה רמזים ברורים, שמהם היהאפשר להבין, כי יצחק הטוב איננו מרגיש שהוא חייב להקפיד בכבודו שלאלישע. שימו לב: האֵם עצמה היתה במרחקים; היא נסעה, והבינה כיאלישע איננו יכול להתקיים במקום הזה כפי שהוא רוצה. הוא התרגל לגינוניםיפים יותר, חי בסביבה שונה, וכאן חסרו לו אנשים כרוחו. הוא אמנם הגזים קצתבמתן סחורות בהקפה לקונים עניים. אבל את זה הרי לא עשה מרוע־לב או מתוךכוונה לרושש את הוריו; הוא עשה זאת מתוך עדינות־הנפש, הוא שאף לעזורלאנשים, שלא זכו להגיע למצב כמצבו. הרי הוא האיש היחיד בסביבה, שיש לומטפחת לבנה, הטעונה כביסה בלתי־פוסקת. אילו אמר “לא” שעה שאנשים ענייםמבקשים ממנו שיתן להם בהקפה – עלול היה הדבר להתפרש בצורה לא נכונה ולגרוםאי־נעימות רבה, כי היו אומרים עליו שאיננו איש־המעלה, בהתאם לדעה הרווחתבציבור. האם הבחינה בכל הדברים האלה. אבל האב, שלא הבין שום דבר בכך, פקח פעם את עיני האם ואת אוזניה, כשאמר לה: “הביטי, זה כל הכסף שנשאר ממכרה הנחושת”. “כך, כך”, אמרה. “ולאן הלך היתר?” “כולו הלך לאלישע”. האם ספקה כפיה ואמרה: “ובכן, שידאג סוף־סוף לעצמו”. אלישע המסכן שבור. היה עליו להישאר כאן ולהיות עובד־אדמה. עכשיו הוא אדם שיודע לכתוב, אבל אין לו שום כשרון לפעילות, אין בו כלעמקות. אבל הוא איננו שד שחור. אין בו אהבה, אין בו רדיפת כבוד, למעשה הואשום־דבר. משהו רע וארור הציק לו, כאילו פשה בו ריקבון פנימי. מוטבהיה, אם המהנדס הטוב לא היה לוקח אותו אליו, כשאלישע היה נער, כדי שיסלוללו דרך. כך קוצצו שורשיו של הילד והווייתו נפגמה. כל מה שהוא מנסה עכשיומגלה כי קיימת בו איזו מגרעת איומה, איזה צל כהה על הרקע הבהיר. אלישע מוסיף ללכת. יצחק ויאנסינה עברו על פני סטורבורג. אלישע הולך בדרך עקיפה וגם הוא חולף על פני סטורבורג. מה יעשה כאן בחנותו? השניים שבעגלה הגיעו עם לילה לסילאנרה. אלישע הולך אחריהם, סמוך לעגלה. הוארואה שסיברט יוצא החוצה, ומביט בתימהון ביאנסינה. השניים לוחצים ידייםוצוחקים קצת. אחר־כך מוביל סיברט את הסוס אל האורווה. עכשיו מעז אלישע להראות את פניו. הוא – גאוות המשפחה – מעז להראות7 את פניו. הוא מתגנב פנימה ומוצא את סיברט באורווה. “זה אני ולא אחר”, אומר אלישע. “מה, גם אתה כאן?” קורא סיברט ומשתומם מחדש. שני האחים מדברים ביניהם בלחש. השאלה היא, אם סיברט יוכללהביא את האם לידי כך שתשיג כסף, עזרה לשם הצלה דמי־נסיעה. הוא איננו יכוללהמשיך כקודם. כל העניין נמאס על אלישע. הוא חשב על כך כמה פעמים והלילה ייצא הדבר אל הפועל – נסיעה ארוכה, לאמריקה, מיד, הלילה. “לאמריקה?” קורא סיברט בקול רם. “שקט! חשבתי על זה הרבה. עכשיו אתה צריך להשפיע על אמא. אי־אפשר שהמצב יימשך כך. חשבתי על כך הרבה”. “אבל – אמריקה!” אומר סיברט. “לא, אל תעשה דבר כזה”. “אני אחזור מיד ואשיג את אניית הדואר”. “ולא תאכל שום דבר לפני כן?” “אני לא רעב”. “תשכב לישון קצת?” “לא”. סיברט דואג לאחיו, הוא מנסה לעכבו; אבל אלישע עומד על דעתו. בפעם הראשונה הוא עומד על דעתו. סיברט נבוך מאוד. כאשר ראה את יאנסינה התבלבל, ועכשיו הנה, אלישע מתכוון לעזוב לגמרי את המקום, את העולם הזה. “ומה יקרה לסטורבורג?” הוא שואל. “האחוזה תהיה של אנדרסן”. “של אנדרסן? מה זאת אומרת?” “האם הוא לא יתחתן עם ליאופולדינה?” “אינני יודע. אבל זה אפשרי”. הם המשיכו לדבר בשקט. סיברט חשב כי אולי מוטב שייצא האבבעצמו, כדי שאלישע ידבר אתו. “לא, לא!” לוחש אלישע. לא, זה בלתי־אפשרי. הואלא יוכל לעמוד לעולם מול סכנה כזאת, הוא זקוק תמיד למתווך. סיברטאומר: “הרי אתה מכיר את אמנו. אתה תגרום לכך שהיא תבכה ותתווכח. היא לא צריכה לדעת”. “לא”, אומר אלישע, “היא לא צריכה לדעת”. סיברט נכנס הביתה. הוא התעכב שם זמן ארוך כנצח ושב עם כסף בידו, עם הרבה כסף. “הנה, זה כל מה שיש לו. אתה חושב שזה יספיק לך? ספור, הוא לא ספר את הכסף”. “מה אמר אבא?” “לא הרבה. עכשיו חכה עוד רגע. אני אלבש משהו ואבוא אתך”. “בשום־אופן לא. אתה צריך לישון”. “כך? ואולי אתה פוחד להישאר לבד באורווה החשוכה?” סיברט ניסה להתלוצץ קצת. הוא השתהה זמן קצר בבית וחזר לבוש, כשהוא נושא על גבו את תרמיל אביו, מלא צידה. כאשר יצאו מהאורווה, הם נתקלו פתאום ביצחק. “מה אני שומע? אתה נודד למרחקים?” שאל האב. “כן”, אמר אלישע, “אבל אחזור”. “לא אעכב אותך”, מילמל הזקן וחזר על עקבותיו. “נסיעה מוצלחת”, קרא בקול צרוד ומוזר והמשיך ללכת בצעדים מהירים. שני האחים ירדו בדרך, ומקץ זמן קצר התיישבו לאכול. אלישעהיה רעב כדי כך שלא יכול היה לשׂבוע. היה ליל אביב נהדר. תרנגולי־הבר קראוקריאות דודים מעבר הגבעות, קולות המולדת מעוררים רגשה בנפשו של הנודד. “מזג־אוויר יפה, לא?” הוא אומר. “אבל עכשיו אתה צריך לחזור, סיברט”. “כך”, אומר סיברט וממשיך ללכת. הם עברו על פני סטורבורג, על פני ברידאבליק. קריאותתרנגולי־הבר ליוו אותם. אין זאת בדיוק מנגינה של תזמורת צבאית, כפי שאפשרלשמוע בעיר, אלא הצהרה: האביב הגיע. לפתע שמעו את ציוצה של ציפור־השירהראשונה. הציוץ העיר ציפור שניה. אין אלו ציוצי ציפורים. זהו המנון. הנודדנקרע בגעגועים אל המולדת. אך הוא נוסע לאמריקה, ואיש איננו מוכן לנסיעההזאת כמוהו. “אבל עכשיו אתה צריך לחזור, סיברט”, הוא אומר. “כן”, ענה האח, “אם זה מה שאתה רוצה”. הם התיישבו בקצה היער וראו את בתי הכפר, את החנות, את הרציף, את הפונדק של ברידי. אנשים התרוצצו ליד אניית הדואר. “אין לי עוד הרבה פנאי”, אמר אלישע וקם. “חבל מאוד שאתה נוסע רחוק כל־כך”, אמר סיברט. “אבל אחזור”, אמר אלישע. “ואז כבר לא אסע עוד עם ארגז זול ומרופט”. לאחר הפרידה, תחב סיברט דבר־מה לתוך ידיו של סיברט8 משהו פעוט, עטוף בנייר. “מה זה?” שאל אלישע. “תכתוב הרבה”, אמר סיברט ופנה ללכת. אלישע הסיר את הנייר והסתכל. היה זה מטבע זהב, מטבע זהב בן עשרים כתר. “לא, את זה אתה לא יכול לתת לי!” קרא אל אחיו. אבל סיברט המשיך בדרכו. הוא הלך קצת ואחר־כך התיישב שוב. מסביב לאניית הדואר רבה התנועה. אגשים עולים אליה. גם אחיו עולה. והאניה מפליגה. אלישע נוסע לאמריקה. הוא לא חזר לעולם. יב קבוצה משונה עולה לעבר סילאנרה, מגוחכת במקצת. אלה שלושהגברים הנושאים על גבם משאות כבדים – שקים תלויים להם מלפנים ומאחור. הםהולכים בשורה, ומדי פעם קוראים איש לרעהו איזו קריאה של התבדחות. אבל המשאשלהם כבד. אנדרסן הולך בראש השורה, ולמעשה הוא אחראי לכל הפעולה: הוא גייסאת עצמו, את סיברט מסילאנרה ואת פרידריק שטרים מברידאבליק לעניין זה. אנדרסן זה הוא לץ יחיד במינו. הוא כמעט כרע תחת המשא, אבל הוא המשיךלהתבדח. הוא לא קנה את סטורבורג ואת החנות שבה – לא היו לו אמצעיםלכך. וגם מוטב שיחכה קצת; ייתכן שיקבל הכול בחינם. אנדרסן איננו טיפש: הואחכר בינתיים את האחוזה והוא ממשיך להפעיל את החנות. הוא בדק את המלאי ומצא סחורות רבות שאין להן דורש, ממברשותשיניים ועד מפות שולחן רקומות ואפילו ציפורים קטנות, הקשורות בחוטי ברזל, וקוראות “צוויץ” כשלוחצים עליהן בנקודה מסוימת. עם כל הסחורות האלה הוא יצא עכשיו לדרך: יש בדעתו למכוראותן לפועלים העובדים במכרות, מעבר ההרים. הוא ידע מנסיונו אצל אהרונסן, כיפועלי מכרות שיש כסף בידם, קונים כל דבר שבעולם. עכשיו הוא הצטער על כךשהשאיר בבית את ששת סוסי־הצעצוע, שאותם קנה אלישע בנסיעתו האחרונהלברגן. הקבוצה נכנסה אל חצר סילאנרה, והגברים הסירו את השקים מעלגבם. הם לא התעכבו במקום זמן רב. לאחר ששתו חלב והציעו בבדיחות־הדעת שבניהבית יקנו את סחורתם, הרימו שוב את השקים והמשיכו בדרכם. הם נגררו דרך היערלעבר הדרום. הם הלכו עד הצהריים, אחר־כך אכלו, והמשיכו ללכת עד הערב. אז הם הבעירו אש, שכבו על הארץ וישנו קצת. סיברט נרדם על אבן, שאותה כינהכיסא־נוח. כן. סיברט מכיר את האזור: השמש חיממה את האכן במשך כל היום והיאתהיה נוחה לשינה חבריו אינם מנוסים כל־כך ואינם שומעים בעצתו. הם שכבו עלהעלים, והתעוררו כשהם רועדים מקור. הם אכלו ארוחת־בוקר והמשיכוללכת. הם אימצו את אוזניהם לשמוע אם אכן היה זה קול של התפוצצותסלעים בהרים, וקיוו כי במשך היום יפגשו אנשים ויגיעו עד המכרות. ייתכן כיבינתיים התקדמה הכריה לעבר סילאנרה. לא היה זה קול של התפוצצות. עד הצהריים לא פגשו נפש חיה. אולם, מעת לעת הם עברו על פני בורות גדולים שנחפרו לשם בדיקת שכבות האדמה. כיצד זה ייתכן? אולי נמצא גיד עבה והפועלים כמעט שלא זזים ממקומם? אחר־הצהריים הבחינו בבורות רבים יותר, אבל אנשים אין. הםהוסיפו ללכת עד הערב ויכלו לראות את הים המשתרע לרגליהם. הם עברו בין מכרותנטושים ולא שמעו קול. הדבר היה משונה מאוד. היה עליהם להבעיר שוב אש ולשכבלישון. הם ניסו למצוא את פשר הדבר. האם העבודה הסתיימה? האם הם יצטרכו לשאת את המשא חזרה? “לא, לא”, אמר אנדרסן. למחרת בבוקר ניגש אליהם גבר חיוור ונזעם. הוא הסתכל בהם. “זה אתה, אנדרסן?” הוא שאל. היה זה אהרונסן. הוא לא סירב כאשר הציעו לו לשתות קפה ולאכול דבר־מה. הוא התיישב לידם. “ראיתי עשן עולה מכאן ובאתי לראות מה פשר הדבר”, הסביר. “חשבתי, הנה הם חוטבים עצים, ושוב מתחילים לעבוד. והנה, אני מוצא רק אתכם. לאן אתם הולכים?” “לכאן”. “מה יש לכם בשקים?” “סחורות”. “סחורות!” צעק אהרונסן. “אתם רוצים למכור פה סחורות? אין פה אף אחד. כולם עזבו ביום שבת”. “מי עזב?” “כולם, כולם. הכול עזוב ושומם פה. חוץ מזה, יש לי מספיק סחורות. חנות מלאה. תוכלו לקנות ממני”. אהה, הסוחר אהרונסן שוב נקלע לצרה. העבודה במכרות הופסקה. הם הרגיעו אותו, הגישו לו עוד קפה וביקשו פרטים על המצב. אהרונסן הניד בראשו מתוך ייאוש גמור. “אני לא יודע מה להגיד, אני לא מבין”, הוא אמר. הכול היהכשורה. הוא מכר סחורה והרוויח כסף. הסביבה פרחה. בכפר אכלו לחם לבן, בנובניין חדש לבית־הספר, קנו נברשות, נעליים משובחות. פתאום גילו האחראים כיהעסק איננו כדאי, והפסיקו הכול. האם זה נכון שהדבר איננו כדאי? הרי כל הזמןזה היה כדאי, לא? לא התגלו שכבות נחושת חדשות בכל פיר? הדבר איננו אלארמאות; “והם לא שמו לב כלל לעובדה, שהם גורמים נזק עצום לאדם כמוני”, אמראהרונסן. ואין ספק כי השמועה האומרת כי גייסלר אשם גם הפעם – נכונה. הוא באממש ברגע שבו נפסקה העבודה, כאילו הריח את הדבר מרחוק. “האם גייסלר פה?” “האם הוא פה? צריך שידונו אותו למיתה! הוא בא באניית הדוארושאל את המהנדס: ‘איך המצב?’ ‘טוב, עד כמה שאני יודע’, אמר המהנדס. וגייסלרשאל: ‘אם כן, הכול כשורה?’ ‘כן, המצב מצוין', אמר המהנדס. אבל, אלוהים! כאשר נפתח צרור הדואר, נמצאו בו מכתב ומברק אל המהנדס, שלא כדאי להמשיךבעבודה ועליו לשים קץ לדבר”. בני החבורה הסתכלו איש ברעהו. אבל מנהיגם, אנדרסן הערום, עדיין לא ויתר. “חזרו הביתה”, יעץ להם אהרונסן. “זאת לא נעשה”, אמר אנדרסן. אהרונסן הביט בשלושתם, העביר את מבטו מאחד לשני. “אתם משוגעים”, אמר. ראו: אנדרסן כבר איננו מחשיב ביותר את מעבידו הקודם; עכשיוהוא אדון לעצמו. הוא אירגן את המסע אל המקום הרחוק הזה. כבודו יושפל אםיהיה עליהם לשוב על עקבותיהם. “אבל, לאן תלכו?” שאל אהרונסן במרירות. “את זה אינני יודע”, אמר אנדרסן. אבל יש לו, כפי הנראה, תכנית. אולי הוא חושב על אנשי הכפר. שלושה גברים עם פניני זכוכית וטבעות יבואו אליהם. “בואו נלך”, הוא אומר לחבריו. אהרונסן החליט להישאר כל הבוקר בחוץ. מכיוון שיצא לטיול, אולי יצליח לראות אם החפירות הופסקו ואם נכון הדבר שהאנשים הלכו מכאן. הרוכלים האלה, המתעקשים להמשיך בדרכם, מפריעים לו. הוא מנסה שוב־ושובלהשפיע עליהם כי אין טעם להמשיך הלאה. אהרונסן מתקצף. הוא מסתובב סביבם, צועק עליהם, מעכב אותם – הוא מגן על אזורו. כך הם הגיעו עד הצריפים. המקום היה שומם. המכונות והמכשירים החשובים ביותר הונחומתחת לסככות. אבל מסביב התגוללו קורות, קרשים, קרונות שבורים, ארגזיםובקבוקים. על הצריפים היו תלויות מודעות שבהן נאמר: “הכניסה אסורה”. “אתם רואים!” קורא אהרונסן. “אין אף אחד. לאן תלכו?” הואמאיים עליהם ואומר כי צפויה להם סכנה וכי יפלו לידיו של ראש־הכפר. הוא עצמוהיה רוצה ללוותם כדי לוודא שאינם מוכרים סחורות אסורות. אם כן, ייענשוויישלחו לכלא. לפתע קרא מישהו בשמו סיברט. זאת אומרת שהמקום אינו שומםלגמרי. גבר העומד ליד הצריפים קורא לו ורומז לו לגשת. סיברט ניגש אל המקום, כשהוא מדדה תחת עול המשא והוא מזהה מיד את האיש: גייסלר. “פגישה נפלאה!” אומר גייסלר. פניו טובות אבל עיניו נפגעו, כנראה, מאור שמש־האביב ועל כן הוא מרכיב משקפיים אפורים. “פגישה מוצלחת!” הוא אומר. “היא פוטרת אותי מהליכה עד סילאנרה, ויש לי טרדות מרובות. כמהאחוזות יש עכשיו באלמינינג?” “עשר”. “עשר אחוזות! זה טוב בעיני. אני מרוצה. לארצנו דרושים שלושים ושניים אלף גברים כאביך. חישבתי במדויק”, הוא אומר. “אתה בא אתנו, סיברט?” קוראים אנדרסן ופרידריק. גייסלר ממהר להשיב: “לא”. “אשיג אתכם!” קורא סיברט ומוריד את השקים מעל גבו. השניים מתיישבים ומדברים ביניהם. גייסלר, למעשה, מדבר כלהזמן ואיננו שותק אלא ברגעים שבהם סיברט עונה בקצרה על שאלה שהופנתהאליו. “פגישה מיוחדת במינה! אני חייב לומר זאת שוב. נסיעתי היתהמוצלחת מאוד, והנה, אני פוגש אותך ואינני צריך ללכת עד סילאנרה. מה נשמעבבית?” “הכול בסדר, תודה”. “האם בנית כבר את הממגורה מתחת לרפת?” “כן”. “אני באמת עסוק ביותר. עסקי מסתעפים יותר מדי. תראה, סיברט: מה זה המקום הזה? עיר חרבה. האנשים בנו אותה שלא לטובתם. אני בעצםרק המתווך בכל העניין הזה, כלומר הסרסור באיזה קומדיה של הגורל… הדברהתחיל בכך שאביך מצא בהרים אבנים אחדות ונתן לך לשחק בהן כשהיית ילד. זאתהיתה ההתחלה. ידעתי היטב כי האבנים האלה אינן שוות יותר ממה שאנשים מוכניםלתת בשבילן. טוב. קבעתי מחיר ידוע וקניתי. מאז עברו האבנים מיד ליד והריקואת כיסי האנשים. עבר זמן. לפני ימים אחדים באתי הנה. אתה יודע מדוע? כדילקנות שוב את האבנים!” גייסלר השתתק ובחן את פניו של סיברט. הוא מבחין בשק ושואל: “מה יש לך כאן?” “סחורות”, אומר סיברט. “אנחנו רוצים למכור אותן למטה, בכפר”. גייסלר לא גילה כל עניין בתשובה זאת, ואולי לא שמע אותה כלל והמשיך: “אם כן, יש בדעתי לקנות שוב את האבנים. בפעם האחרונה היהזה בני שסידר את המכירה. הוא צעיר, בגילך. הוא הברק שבמשפחה ואני הענן. אנימאלה, היודעים מהו הדבר שראוי לעשות, ואינם עושים אותו. הוא הברק, ובינתייםהוא בתחום המסחר. בפעם האחרונה מכר בשמי. אני משהו, הוא לא־כלום. הואאיש ההווה. הוא ממהר. אכן, בברק כשלעצמו אין כל ברכה. ניקח למשל, אתכם, את בני סילאנרה. אתם רואים כל יום מולכם הרים כחולים. אלה אינן המצאותמלאכותיות אלא הרים נישאים. הם עומדים שם מקדמת הימים, והם חבריכם. כך אתםחיים עם השמים והארץ, אזרחי המרחב, שותפי האדמה. אין לכם צורך בשלח, אתםעוברים בחיים ללא מגן על ראשכם ובלי כלי־נשק בידכם, אלא בשלום ובשלווה. ראה: הטבע – שייך לך ולבני מינך. האדם והטבע אינם נלחמים זה כנגד זה, כלאחד מהם מודה בזכויות השני, אינם מתחרים זה בזה. הם הולכים יחד, זה לצד זה. אתם, בני סילאנרה, חיים באווירה כזאת, ומכים שורשים. ההרים, הביצות, השמיםוהכוכבים – כל זה אינו נמדד בקמצנות, לכל זה אין גבול! שמע, סיברט, שמחבחלקך! יש לכם כל מה שדרוש לקיומכם, כל דבר שלמענו אתם חיים. אתם נולדיםומולידים דורות חדשים, אתם נחוצים על־פני האדמה. אתם מקיימים את החיים. אצלכם דור הולך ודור בא, ובמות האחד בא השני במקומו. וזאת היא כוונת החיים. ומהו גמולכם? חיי יושר וצדק, קיום שיש בו יחס אמיתי לכל דבר. ומה עוד? איןכוח שמכניע אתכם ושולט בכם. אתם, אנשי סילאנרה, יש לכם מנוחה וכוח ושלטון. אתם מוקפים ידידות. וזה גמולכם. הנה אביך: הוא אחד משלושים ושניים האלפים. ומה הם האחרים? אני ענן, אני משהו. אני מופיע פה־ושם, נע־ונד, לפעמים אניגשם בישימון. אבל האחרים? בני הוא הברק, שלמעשה איננו אלא לא־כלום, ברקחולף. הוא יכול לעסוק במסחר. בני הוא טיפוס מודרני. הוא מאמין בתיאוריית הזמן. בתיאוריה של היהודי ושל הגרמני. אני לא מתייחסלזה ברצינות. הצרה היא, שחסר לי הכשרון הזה, לא להתחרט על שום דבר. אילוהיה לי כשרון כזה – יכולתי גם אני להיות ברק. עכשיו אני ענן”. לפתע דומה היה כי דעתו של גייסלר התיישבה עליו. הוא שאל: “האם בנית כבר את ממגורת השחת על רפת האבנים שלכם?” “כן. ואבי בנה בית חדש”. “עוד בית?” “כן, אם יבוא מישהו, הוא אומר. אם מר גייסלר יבוא, הוא אומר”. גייסלר הירהר רגע בכך ואמר: “ובכן, אני מוכרח לבוא. בוודאי. אם כך, אבוא. אמור זאת לאביך. אבל, עסקי כה מרובים. הנה, עליתי הנהואמרתי למהנדס: ‘תואיל בבקשה למסור דרישת־שלום לאדונים השוודים ולומר להםשאני קונה’. עכשיו נראה מה ייצא מזה. אחת היא לי, אני לא ממהר. אילו ראיתאת המהנדס! הוא ניהל כאן את העבודה ושלט באנשים, בסוסים, בממון, במכונותובכל מיני כלים. הוא חשב כי הוא עושה הכול כפי שצריך. הוא חשב, כי המטרההעיקרית היא להפוך את המחצבים לכסף וכי הוא ראוי לשבחים על שבזכותו נכנסכסף לכפר, לסביבה. הוא הלך בצעדים מהירים אל הכיליון, ולא הרגיש בכך. לאכסף דרוש לארצנו – יש בה יותר מדי כסף. אנשים כאביך – בהם יש מחסור. אלה, כאן, עושים את האמצעי למטרה ועוד מתגאים בזה! הם חולים ושוטים. הם לאעובדים, אינם יודעים מהי מחרשה. הם יודעים רק לשחק בקוביה. האם לא צריךלשבח אותם? הם מכלים את כוחם במעשי הבל! הבט בהם – האם הם לא מסכנים במשחקאחד את כל מה שיש להם? החיסרון הוא בזה, שאין במשחק הנדון גודל־לב ולאאומץ־לב, אלא פחד. אתה יודע מה זה משחק לשם רווח? זהו רק פחד, שבגללומבצבצת זיעה על הפנים. החיסרון הוא בזה, שהם אינם יודעים ללכת יחד עםהחיים, הם רוצים להקדים אח החיים, הם ממהרים, והם נתקעים בתוך החיים כטריז: כאן הם שומעים את קול צלעותיהם הרצוצות, שאומר להם: הפסיקו! די! אומרותהצלעות. ואז החיים שוברים אותם. בנימוס, אבל לחלוטין. אז מתחילות התלונותעל החיים, הכעס על החיים. כל אחד לפי דרכו. לאחדים יש באמת סיבות להתאונן, לאחרים אין שום יסוד לכך. יש להתייחס אליהם ברחמים ולהצדיק אותם. שים לבלקלפנים, שמהמרים על החיים”. לפתע אמר גייסלר: “נפסיק עם זה”. הוא עייף, כנראה, הוא מפהק. “אתה מתכוון לרדת?” הוא שואל. “כן”. “יש זמן, ואתה עדיין חייב לי טיול בהרים. אתה זוכר, סיברט? אני זוכר כל דבר. אני זוכר דברים שאירעו לי כשהייתי בן שנה וחצי. עמדתי אזעל הגשר באחוזת גארמו, ופתאום הגיע לאפי איזה ריח. אני מבחין בריח זה ביןמאה ריחות. אבל נפסיק גם עם זה. עכשיו היינו יכולים לערוך את הטיול שלנובהרים, אבל אתה צריך לשאת את השקים האלה. מה יש בפנים?” “סחורות. אנדרסן רוצה למכור אותן”. “ובכן, אני אדם היודע מהו הדבר שראוי לעשותו, ואינני עושהאותו”, אמר גייסלר. “דבר זה פשוט מאוד. אני הענן. אולי באחד הימים אקנה אתההר מחדש, אין זה מן הנמנע. אבל אז לא אעמוד במקום ולא אגיד: ‘מסילה תלויהבאוויר! דרום אמריקה!’ זה עניין לאנשי ההימורים. האנשים כאן חושבים שאניהשטן, כי ידעתי מראש שהדברים יסתיימו בכי־רע. אבל אין בי שום כוח מיוחד. כלהעניין פשוט מאוד: מכרה הנחושת במונטנה. הינקים הם יותר ערמומיים מאתנו, הםמנצחים אותנו בדרום־אמריקה. הנחושת שלנו דלה מאוד. בני הוא הברק. עוף־השמיםהוליך אליו את הקול. אני מיהרתי הנה. הקדמתי את האדונים השוודים רק בשעותאחדות. זה הכול”. גייסלר פיהק שוב, קם ואמר: “אם אתה רוצה לרדת, נלך עכשיו”. הם יורדים במהירות מההר, גייסלר מפגר קצת, הוא עייף, אנדרסן ופרידריק מחכים על הרציף. פרידריק לועג לאהרונסן; “נגמר לי הטבק. אולי יש לך טבק?” “אני אתן לך טבק!” קורא אהרונסן. פרידריק צוחק ומנחם אותו: “אל תכעס, מר אהרונסן. אנחנו נמכור את הסחורה הזאת מול עיניך, ואז נחזור הביתה”. “בלום את פיך?” קורא אהרונסן. “חה־חה־חה! אתה לא צריך לרוץ כך, אדוני. הירגע קצת”. גייסלר עייף, עייף מאוד. גם המשקפיים האפורים אינם עוזרים עוד. עיניו כמעט נעצמות באורו של יום האביב. “להתראות, סיברט!” הוא אומר לפתע. “לא, אין שום אפשרותשאבוא הפעם לסילאנרה, אמור זאת לאביך. אני צריך לסדר עניינים רבים כל־כך. אבל, תאמר לו שאבוא אחר־כך, בפעם אחרת…” אהרונסן יורק אחריו ואומר: “צריכים לירות בו”. בשלושה ימים מכרה החבורה את הסחורה במחירים טובים. העסקהיה מצוין. כסף רב היה בידי אנשי הכפר, ולמרות המשבר הגדול, הם היו שרוייםבמצב־רוח נוח מאוד להוצאת הכסף. הם היו מאוד זקוקים לציפורים האלה, הקבועותעל חוטי ברזל; הם העמידו אותן על השדות, וקנו גם סכיני־נייר כדי לגזור אתדפי לוח־השנה. אהרונסן צעק בזעם: “כאילו אצלי בחנות לא תמצאו דבריםכאלה!” הסוחר9 אהרונסן היה שרוי בצרה: הוא רצה להימצא כאן כדי להשגיח על הרוכלים האלה; אבל הם נפרדו וכל אחד פנהלכיוון אחר. הוא לא יכול היה ללכת בעקבות שלושתם, אלא אם כן יקרע את עצמולגזרים. על כן, ויתר ראשית על פרידריק שטרים, זה בעל הפה הטמא, ואחר־כך עלסיברט, שלא ענה לו ולא דיבר אתו בכלל ורק מכר את סחורתו. אהרונסן בחר לרוץאחרי מי שהיה משרתו, אנדרסן, ולהפריע לו ככל האפשר. אבל אנדרסן הכיר היטבאת אדונו מאז וידע כי אין לו שום מושג במסחר בכלל ובסחורות אסורותבפרט. “כך, אין איסור על חוטים אנגליים?” שאל אהרונסן בביטחון של ידען. “כן, אבל אין לי כאן חוטים כאלה. אתה יכול לראות”. “זה יתכן מאוד. אבל אתה רואה שגם אני יודע מה אסור ואתה לא צריך ללמד אותי”. אנדרסן10 החזיק מעמד יום אחדבלבד. לאחר מכן ויתר על הניסיון וחזר לביתו. השלושה נותרו ללאהשגחה. כעת – הכול התנהל יפה. זה אירע בזמן שהנשים אהבומחלפות־שׂער מלאכותיות, ואנדרסן היה מומחה במכירת מחלפות שער. לעתים היהמוכר מחלפת שער בהירה לעלמה כהת־שער ומביע את צערו על כך שאין לומחלפות־שער בהירות או מחלפות־שיבה, אלה היקרות שבכולן. מדי ערב נפגשוהשלושה במקום שנקבע מראש, עורכים סיכומים ומחליפים פריטים שלא נמכרו. אנדרסן היה מתיישב בנוֹחוּת ובפצירה היה מגרד את שמו של מפעל גרמני מעלמשרוקית ציד ואת השם פאבר מעיפרון. אנדרסן היה ונשאר הרמאי שבחבורה. אבל סיברט לא הצדיק את התקוות שנתלו בו. הוא לא פיגרבמכירה. להפך, הוא מכר יותר מכולם, אלא שקיבל רק מעט כסף. “אתה צריך לדבריותר”, הודיע אנדרסן. לא, סיברט לא נאם נאומים ארוכים. הוא מקמץ במלים. מדועלפטפט? מלבד זאת, סיברט רצה שהכול יסתיים עד יום ראשון כדי לחזור הביתה: העבודה באחוזה מרובה. “יאנסינה מושכת אותו”, הביע פרידריק שטרים את דעתו. גם פרידריק מיהר, כי היה עליו לעשות את עבודות האביבבשדותיו, אבל ביום ראשון הרגיש עצמו חייב ללכת אל אהרונסן ולהתגרות בוקצת. “אמכור לו את השקים הריקים”, אמר. אנדרסן וסיברט חיכו לו בחוץ. הם שמעו קולות ויכוח בוקעיםמהחנות ומדי פעם גבר עליהם צחוקו של פרידריק. לבסוף, פתח אהרונסן את דלתחנותו ואמר לאורח: “צא!” אבל פרידריק לא עשה זאת, אלא נשאר בפנים, והוסיףלדבר בשטף. הדבר האחרון ששמעו השניים: הצעתו של פרידריק שאהרונסן יקנה אתסוסי הצעצוע. הם פנו לבתיהם – שלושה צעירים עליזים ובריאים. הם הלכוושרו, ישנו מעט בין ההרים והמשיכו בדרכם. הם הגיעו לסילאנרה ביום שני, כאשריצחק התחיל לזרוע. מזג־האוויר היה מתאים לכך. אוויר לח; מדי פעם חדרהקרן־שמש מבין העננים. בני החבורה נפרדו: “להתראות, להתראות”. הנה, יצחק צועד שם על פני השדה וזורע, איש בעל גוף, ובכוח. הוא לבוש בגדים תוצרת בית, הצמר בא מכבשותיו והמגפיים – מעור העגלים והפרותשלו. הוא זורע כבטקס קדוש, גלוי־ראש. קדקוד ראשו קירח ומשני צדיו שופעהשׂער. שערות הראש והזקן מקיפות את פניו. זהו יצחק – רוזן האדמה. לא תמיד ידע יצחק את התאריכים. איזה צורך היה לו בכך? הואאיננו צריך לשלם שטרי־חוב. סימני צלב בלוח מראים לו מתי תמליט כל פרה. והואידע כי עד יום אולאף הקדוש צריך לאסוף את כל החציר, וידע מתי יחול יוםשוק־הבהמות באביב, כי לאחר שלושה שבועות מיום זה יוצא הדוב ממאורתו. אזצריכים הזרעים להיות כבר באדמה. את הדברים הנחוצים ביותר ידע. הוא מפריח את השממה מטבעו, והוא איכר מכף רגל ועד ראש. אדםקדמון – שקם לתחיה ומביא אתו בשורה לעתיד, אדם מהתקופה הראשונהלעבודת־האדמה. הוא ידוע מאוד. מניין שנותיו הוא תשע מאות שנה, אבל הואבן־זמננו. אמנם כן: מהכסף שקיבל תמורת מכרה הנחושת לא נשאר דבר – הרוח נשא את כולו. ולמי יש עכשיו כסף לאחר שהמכרות הוזנחו? אבל אלמינינגמשתרעת כאן, מציעה אפשרות להתיישב בה ומחכה למאות איכרים. האם אין הדברים צומחים וגדלים כאן? הכול צומח וגדל כאן; אנשים ובהמות ותבואת האדמה. יצחק זורע. שמש בין־הערביים מאירה את החיטה. הוא מפיץ אתהגרעינים בצורת קשת, והם נופלים על האדמה כגשם זהוב. סיברט מכסה את התלמים. היער וההרים עומדים כאן ומתבוננים. הכול נשגב. כאן ישנה מטרה. “ציל צליל” – נשמע קולם של הפעמונים התלויים על צוואריהפרות. הצלילים מתקרבים. הפרות שבות מן המרעה. חמש־עשרה פרות, ארבעים וחמשכבשים. שישים ראש. הנשים יוצאות אל הרפת ואל הדיר עם דליי החליבה: ליאופולדינה, יאנסינה ורבקה הקטנה. שלושתן יחפות. רוזנות11־האדמה, אינגיר עצמה, איננה אִתן: היא בתוך הבית. היא מבשלת אתארוחת־הערב. היא מסתובבת בבית גבוהת־קומה, כוהנת אש, השומרת על הלהבהשבכיריים לבל תכבה. אמנם כן: ים־החיים טילטל את אינגיר. היא היתה בעיר, ועכשיו היא שוב בבית. העולם הוא רחב, ואין ספור יצורים שוקקים בו; גם אינגיר היתה ביריד הזה, והיתה כאין־וכאפס בין האנשים האחרים – אחת מרבים. עכשיו יורד הערב. “בירה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ “התפארת” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ “אכסה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ “לחורך” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ “מלך” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ ראה בברית החדשה, יוחנן ב, 1–11, שם מסופר על ישו שבעיר כנא (היום כפר קנה) הפך מים ליין בסעודת חתונה. ↩ “להראו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ צריך להיות “אלישע” – הערת פב"י. ↩ “הסוחן” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ צריך להיות “אהרונסן” – הערת פב"י. ↩ “רוזנת” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43821	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q40826", "authors": "קנוט האמסון", "filepath_pby": "/p1968/m43821", "genre": "פרוזה", "original_language": "no", "pby_id": 43821, "source_edition": "ירושלים: שוקן", "title": "ברכת האדמה", "translator_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q401855", "translators": "ניסן טורוב " }
אגריפוס הראשון: ציור היסטורי במקום הקדמה. בבואי לתת ציור “אגריפוס המלך” לא שמתי לב לדקדוקיההסטוריה, כי לא ללמד הסטוריה באתי, כי אם לתת לקוראים ציור הליכות הזמןההוא, וציור המלך הישר כפי מה שהוא נראה אלי בחזון. בכלל ראיתי, כי בבוא הסופר לציר את דמות אחד מגבורי האומהעל פי ההגדות המפוזרות בלבד לא יוציא לעולם ציור שלם. ועל כן גם הכותביםהסטוריה לא ימנעו מהוסיף או לגרוע קוים ושרטוטים, למען יצא מציורם איש חי, ומכל שכן שההוספה והגרעון הותרו לנו – בעלי האגדה, שכל חפצנו הוא רק לשעשעאת נפש הקורא. המחבר. א בשמונים שנה לפני חרבן הבית השני נולד בן לאריסתובל בן הורדוס מלך יהודה, ויקראו לו שם – אגריפוס, בהיותו עוד ילד קטן מתו עליו אביו ואמו. אביו אריסתובלנהרג במצות הורדוס אביו, וביריניקה אמו גם היא מתה מהר אחרי מות אישהותעזוב לבנה רכוש רב מאד. אגריפוס התחנך כאחר מבני מלכי קדם. בהיותו נער שֻׁלח רומאהלהתחנך שם בין בני המלך וגדולי השרים. בעיר רומא הגדולה ישב אז טִבֶּריוּסהעריץ על כסא המלוכה. בעיר ההיא היו גם חכמים ומשוררים. ושמה שֻׁלח אגריפוסללמוד חכמה ודעת, להבין טוב טעם. אך בני המלך והשרים הגדולים לא בקשו חכמה, כי אם תענוגים, לא שיר ומליצה, כי אם הוללות ושכרות. ויהי גם אגריפוס כאחר מהם, רודף קדיםועושה כל תועבה. אולם לא מרֹע לב עשה רע, כי אם מקלות דעת. כי בהיותו תמידבחברת הוללים ורודפי תענוגות, לא נתן לבו לחשב דרכו, כמו רוח שכרון נסבהעליו וזמן לא נתן לו לנוח מעט ולהפיג את שכרונו. אגריפוס ידע כי נער ישראל הוא, אך לא נעים היה לו השם הזה. מעת אשר החלה ממלכת יהודה לרדת מגדולתה, באשמת שואפי שררה, החלו בני הנכרלשפך בוז על עם ישראל. כל עון וכל חטאת טפלו בראש היהודים; גם בדאו מלבם, כי בני ישראל עובדים לא לאל אחד, כי אם לאליל נבזה, ובבית מקדשם הוצג ראשחמור, אשר אליו ישתחוו. אגריפוס לא ידע כי שקר בפי שונאיו, ויאמר בלבו, כי אמנםרבו פשעי עמו מפשע כל הגוים; ועל כן שמח מאד על אשר לא חשבו לו רעיוההוללים לחטאה, כי מגזע ישראל מוצאו, ומאד מאד היה שבע רצון אם רעיו בשיחתםלא הזכירו את שם יהודי בפניו. אמנם דעות היהודים החלו להשתרש אז בלבות חכמי הגוים, רביםדרשו אז לתורת היהודים וימאסו בעבודת האלילים; אך רעי אגריפוס לא היוחכמים, ולא ידעו ולא חפצו לדעת מתורת היהודים מאומה, כי נקל הוא ללעג ולהתלמהעמיק חקר ולהבין דבר לאשֻׁרו. מה נעים היה לאגריפוס לשמוע, באמור אליואחד מרעיו: אתה, אגריפוס, לא יהודי הנך: גם בפניך, גם בהליכותך איש רומאאתה כאחד מאתנו! מובן מאליו, כי בעד התהלה הזאת מצא הפטריצי1 החונף שכר רב מיד אגריפוס הרחבה. אגריפוס לא ידע מאומה מכל הנעשה אז ביהודה, לא ידע מכלהעשק והגזל אשר עשו שם פקידי הרומאים, ולא שם לבו לריב המפלגות, אשר גבר אזבישראל, כי מבלי יכלת לעמוד על נפשם להלחם עם צוררם הנורא – ממלכת רומא – הראו את גבורתם בהלחמם איש באחיו. – לכל אלה לא שת אגריפוס לב, כי מה לוולעם ישראל? הן עליו כבר העידו רעיו, כי לא יהודי הוא, וגם הוא חש בנפשו, כי אמנם רומאי הוא: בשפת הרומאים ידבר ובמנהגיהם ינהג. הוא לא שאף גם להיותמושל ביהודה, כי גם הממשלה ביהודה כאין נחשבה בעיניו. הוא חשב בלבו, כייהיה לשר צבא רומא כפומפיוס ואנטניוס, אשר נתנו חתיתם על כל עמי התבל וירוואת הארץ בדמי אדם. אמנם נבדל הוא מן הרומים בדתו, כי איננו משתחוה כמוהםליופיטר אלהיהם. הוא איננו יכול להבליג על שאט נפשו ולאמר גם אמירה קלהבשפתיו, כי יופיטר אלהים הוא. את כל התועבות יעשה, אבל התועבה הזאת לא יוכללעשות! אך הדבר הזה לא יפריע אותו מהתחשב כאחד הרומאים, כי ראה, כי גם רעיואינם מאמינים באליליהם ומלעיגים להם. הם אומרים, כי רק המון העם, החשוכים, יאמינו בו, אבל הם “החכמים” יודעים, כי הבל הוא יופיטר ושוא הוא הֶרְקוּלֶסבנו, ואך מפני הנימוס הם הולכים אל היכל קדשם להשתחוות ולהקריבקרבנות. ויחי אגריפוס ברומא ימי משתה ושמחה, ימי מהומה ושכרון עםכל גדולי המלוכה, עד כי אבד את כל רכושו הרב. אז בגדו בו רעיו, וירחיקואותו מעליהם, ונושיו הרבים באו ויאמרו להושיב אותו בבית הכלא, על אשר קצרהידו משלם להם את חובותיו. אז ראה אגריפוס ויבן, כי לא בו בחרו רעיו הגאיונים, כי אםבכספו, וכי גם הוא ככל אחיו היהודים נבזה הוא בעיניהם אם כסף איןלו. אלכסנדר, נשיא היהודים באלכסנדריה, שמע את כל תעלוליאגריפוס ואת התלאות אשר מצאוהו ויאמר אל לבו: אמנם הוא אגריפוס לבדו אשםבאסונו, בפזרו את אוצרות אמו להבל, ואשר זרע יקצר עתה. אך לא טוב, כי נצרמלכי יהודה, נכד המלך הורדוס, אשר בפי הגוים נקרא בשם “הורדוס הגדול” יהיהעתה למשל ולשנינה, כי יאָסר כאחד הרקים בבית הכלא. הדבר הזה יהיה לחרפה לארק לאגריפוס, כי אם לכל עם ישראל כלו. וימהר אלכסנדר וישלח לאגריפוס אתהכסף אשר דרשו בו נושיו למען יחלץ מהם, אף כי הליכות אגריפוס לא טובים היובעיני אלכסנדר, שהיה איש תם וישר וירא אלהים. תלאות אגריפוס היו לו ללקח טוב. הלקח הזה הסב לו מכאובגדול, אבל יחד עם המכאוב הביא לו גם מרפא, כי הפיג מעט את רוח השכרון אשרהיתה נסוכה עליו, אולם למען ירפא כלו, נחוצים היו לו עוד לקחים אחדים, עודסמי מרפא חריפים… אחרי אשר היה אגריפוס נע ונד עת קצרה בארצות שונות, שב עודהפעם לרומא. גיסת טבריוס, קיסר רומא, אנטוניה, אשר היתה בימי נעוריה רעיהנאמנה לבירוניקה, אֵם אגריפוס, קרבה את בן רעותה ותדבר עליו טובות באזניהקיסר, ויהי אגריפוס לאוכל על שלחן המלך ורֵע אהוב לקַּליגולה יורשהעצר. אז שכח אגריפוס את תלאותיו ועוד הפעם נמשך לבו אחרי תענוגי הרומאים אשר הסכין בהם מאז. אולם לא ארכו הימים וטבריוס קצף על אגריפוס, כי הלשינובאזניו, כי אגריפוס חפץ, כי ימהר טבריוס למות, וקליגולה ישב על כסאו. אזהושם אגריפוס בבית הכלא ויהי אסור שם כחצי שנה, עד מות טבריוס. בימים אשר ישב אגריפוס בבית הכלא הרחק מתשואות רעיוהעליזים, נתן את לבו לחשב את דרכו, לדעת מי הוא ומה הוא עושה פה. אז הביןאגריפוס, כי אי אפשר להשען על טובת מלכי רומא, וכי כל חסדם הוא ציץ נובל. אז עלה על לבבו זכרון ארץ מולדתו, זכר את אשר שמע בילדותו מפי אומנתו עלדבר אבותיו החשמונאים הגבורים, אשר היו מלכים תקיפים בישראל ואשר מפניהםנִחת גם אנטיוכוס הגדול. – מה טוב היה לוּ יכלתי גם אני להשיב לי את הממלכה. או אז אתחזק, אתגבר ולא אצפה עוד לחסדי זרים. רוח החשמונאים לבשה אותו. נפש שאפה לחיי דרור, לחיי כבודוגדולה; וככל אשר רבו ימי מאסרו, כן רבה בו שאיפתו לחפש וכן גדלה תשוקתולהשיב אליו את מלכות ישראל ולכונן את מצבו על בסיס חזק, למען לא יהיה תלויברשות אחרים. טבריוס מת, וקליגולה ישב על כסא אביו. אז זכר קליגולה אתאגריפוס אהובו ויוציאהו מבית כלאו, ויט אליו חסד וישימהו לאיש סודו. ויתןלו שלשלת זהב על צוארו תחת שלשלאות הברזל, אשר שם עליו טבריוס אביו. ויהיאגריפוס גדול מאד בעיני כל שרי רומא. גם כל אלה אשר הפכו לו מלפנים ערף, עתה החניפו לו ויבקשו קרבתו. אולם אגריפוס לא שמח בחלקו, הוא ידע את נפש קליגולה, כימשחתה היא. אמנם בראשית ימי מלכותו פשט את טלפיו והראה “סימני טהרה”, כיענש את השרים, אשר הטו משפט העם. גם שם לבו להיטיב את מצב ההמון על ידיחקים טובים והנחות; אך אגריפוס ידע, כי לא לארך ימים יעשה טוב, ועל כן איאפשר גם לסמך על ידידותו, כי רגע תבוא בו רוח אחרת ויהפך לו מאוהב לאויב. ועל כן בקש אגריפוס ממנו לתת לו ממלכת יהודה. קליגולה לא אמר להשיב את פניידידו ריקם, אך לא רצה להפרד ממנו, ושנה שלמה עברה עד אשר הצליח אגריפוסלהטות את לב הקיסר לבל יאהבנו יותר מדי וכי יתן לו לשוב לארץאבותיו. בשנה השנית למלכות קליגולה שב אגריפוס ירושלימה ועטרת מלכות יהודה על ראשו. ב בימים ההם היתה עדת ישראל באלכסנדריה גדולה ונכבדה מאד. עלידי הצרות הרבות שמצאו בני ישראל בארצם מיד פקידי רומא האכזרים, עזבו רביםאת הארץ ויבקשו להם מנוחה בארצות זרים, וארץ מצרים פתחת אז שעריה לפניהגולים. אלכסנדריה היתה אז עיר הראשה במצרים ותעל בחכמתה ובעשרה על כל עריארץ הקדם. בית ועד החכמים, אשר היה בה, היה לאור גוים, ומכל קצות הארץ נהרואליו. ובני ישראל לא עמדו גם הם מנגד. עד מהרה סגלו להם את שפתיון וחכמתה ויקומו מהם חכמים גדולים, משוררים נפלאים, סוחרים זריזים וחרשיםנבונים וחרוצים. גם בשפתם, גם בכל הליכותיהם היו כבני יון ולא נבדלו מהם כיאם בגזע מחצבתם בלבד, ובהרבה דברים עוד עלו עליהם, כי לא היו להוטים כיוניםאחרי תענוגי־הבל, גם החזיקו איש ביד רעהו. ויראו היונים כי עם ישראל עצוםהוא מהם בחכמה ובכל כשרון ויקנאו בהם מאד. אולם בקנאם בישראל לא חפצו ללמודאת דרכם לבקש חכמה כמוהם בכל נפשם ולהסתפק כמוהם במועט, כי אם השתדלו לבזותאת ישראל ולהתכבד בקלונם. כי למה יעבידו את נפשם עבודה קשה ללמוד הרבהולעלות במעלות החכמה. אם אֶגרפם אתם להדוף את שנואי נפשם ממעלתם ולהפילםארצה? אז החלו שונאי ישראל להעליל על היהודים, כי בחכמתם משחיתיםהם את בני הנעורים, כי במסחרם יעשו מרמה, כי החרשים היהודים מקפחים שכרהחרשים היונים. השנאה הלכה וגדלה מיום ליום, בראשונה נודעה בגן “השדרותהעליונות” בין חכמי היונים, ואחר הלכה ותתפשט בין המון העם. אולם בני ישראל לא ראו אחריתם. הם ראו כי חזיוני הסביליה2 אשר כתבו סופרי ישראל נקראים באהבהובחבה בין כל היונים. אמנם היונים לא ידעו כי ממקור ישראל יצאו, אבל הלאאמונת היהודים ודעותיהם עצורות בקרבן והן באות כמים אל לבות היונים; ועל כןהאמינו, כי עוד מעט ומלאה כל הארץ דעת אלהים אמת ואהבת אדם. וגם אמנם ביןהיונים היו חכמים רבים, אשר אהבו את היהודים וילמדו את תורתם בכל לב. והחכמים ההם עמדו לימין היהודים, ויסמכו עליהם בני ישראל, כי יריבו את ריבםויוציאו לאור צדקם. לב בני ישראל באלכסנדריה נקשר בארץ מולדתם החדשה, ולרביםמהם היתה יקרה גם מארץ ישראל; כי רוב חכמתם שאבו ממקור היונים, וישכחו כמעטאת שפת עמם, וגם את תורת משה והנביאים דרשו על פי תרגומים, אשר תֹרגמו לשפתיון. ההבדל בין יהודי אלכסנדריה ובין יהודי ארץ ישראל היה גדול מאד, וכמעטאמרו בלבם, כי קרובים הם אל היונים מאשר אל אחיהם היהודים. ורבים פנו ערףלעמם ויכחשו בצור מחצבתם וישתדלו להראות את אהבתם לארץ מצרים יותר מאשראהבוה המצרים בעצמם. ומה רב היה שברם בראותם כי היונים, אשר דבקו בהם, מחרפים ומגרשים אותם בחרפה!… אך בני ישראל לא חפצו להאמין כי המצב הזהיארך ימים. הם התנחמו, כי אך מקרה הוא אשר כרגע התלקח וכרגע יכבהואיננו. אולם כאשר עבר אגריפוס מרומא לארץ ישראל בכבוד מלכות, התפרצה אש הקנאה מלבות היונים כזרם גפרית ותאכל על ימין ועל שמאל. ההמוןהפרוע התנפל כארי משחית על הדֶּלתא – מרום מושב היהודים באלכסנדריה – ויהרסו את בתי התפלה ויכו את היהודים וישללו את רכושם וירמסו וישברו ויתצוכל אשר מצאו. מכל עבר ופנה נשמע: הלאה, יהודים! הלאה, הלאה! קול חכמי היונים הישרים נחבא מפני רעש הצוררים. אם נסה חכםיוני להרים בשער קולו להצדיק את ישראל, אז קראו לו: יהודי, יהודי! הנה האישהזה מכר את נשמתו ליהודים בכסף. ולמורת רוחם נאלצו לשום בעפר פיהם ולשתק. אז רבו הסופרים בבני יון כילק, כי כל אשר ידע לגנות את ישראל, לו סופר חכםנקרא וימצא שכר רב. היהודים ראו כי אין מגין בעדם באלכסנדריה וישלחו את ציריהםרומאה לדרוש עזר מקליגולה. לקליגולה הריק והפוחז, לקליגולה חסר הדעת, אשרכגדל אכזריותו כן גדלה סכלותו, – לחלאת מין האנשי באו צירי היהודים, ובראשםהחכם הגדול ידידיה האלכסנדרוני להשתחוות ולבקש תחנה וקליגולה הנבל עוד העיזפניו כנגדם וידבר עמם קשות. בעיני איש כבד עון כמוהו לא ישרו דרכי בניישראל! ידידיה האלכסנדרוני, אשר היה סמל החכמה והצדק נאנס לשמועמוסר הבלים מפי חדל אישים, שותה דם עבדיו כמים. עליו היה לעצור בעד רגשותיוולהחליק לשון למצוא חן בעיני האיש, אשר היה שנוא לו מכל תועבה… עיני החכם הגדול מלאו דם. כלימה כסתה פניו, לא בשבילו בלבד, כי אם בשביל כל בני האדם, המרכיבים איש כקליגולה אלוף לראשם. ג ואגריפוס ידע מכל הנעשה לישראל באלכסנדריה ולבו התחמץ מאד. הוא ראה כי כבוד עמו השפל עד עפר, גם בעיר אשר בה החכמה תשכן מרום, ומהיהיה גורלם בארצות אחרות, במקום אשר אור החכמה עוד לא נגה עליהן? אז ראה אגריפוס, כי אין תקוה להשיב את כבוד ישראל בחכמהובכל כשרון, כל עוד אשר מלכות ישראל שפלה ורופפת. לב המלך הזה מלא אהבהוחמלה אין קץ לעמו המרדף על לא חמס עשה. עד העת ההיא שאף למלוכה אך למעןייטב לו לעצמו, לכונן את מצבו לבל יהיה עוד תלוי ברשות אחרים, אבל המקרהשקרה באלכסנדריה העירתהו לחדל מבקש טובה לעצמו. עתה חש אגריפוס כי יהודיהוא ומלך ועליו להקדיש כל כחו להרים קרן עמו. אולם אגריפוס ראה כי לא בנקל ירים את כבוד עמו, אשר ירדמטה מטה מיום מות אלכסנדרה מלכת־יהודה. אברי האומה התפרקו על ידי המלחמותהרבות שנלחמו בני ישראל איש ברעהו. גם קשה מאד לצאת מתוך צפרני החיה הטורפתאשר בשם רומא נקראה. אך אגריפוס לא חת מפני כבד העבודה, ויחל מעשהו בהשכלודעת. רבים הם בישראל החפצים בטובת עמם, אבל רפי ידים הם להביאחפצם לפעולה. רבים הם העוסקים בצרכי עמם, אבל בכל מעשיהם רק טובת עצמםידרשו – ממון או כבוד. אך מעטים, מעטים מאד המה האנשים החפצים והיכוליםלעשות ואשר בכל מעשיהם ידרשו רק טובת עמם, בלי כל פניה. אגריפוס היה האיש אשר בו נכללו כל המעלות הטובות הדרושותלכל העוסק בצרכי העם. אהבה טהורה ועזה לעמו, חפץ כביר לפעול ולעשות, וכחחזק כצור לעמוד נגד כל שטן ומפריע עד הוציאו חפצו לאור. אגריפוס, אשר התחנך בין הרומאים, ידע להתהלך עם גדוליהרומאים ולקנות לבבם בדברי חן, בשעשועים אשר אהבו, ובמתנות יקרות, עד כיחשבוהו לאוהב רומא; ובכל זאת לא חדל רגע מחשב מחשבות להיטיב את מצב עמו. בשבתו בבית המשחק יחד עם פקידי רומא העליזים, היה לבו הרחב מלא מחשבותגדולות ותכניות3 שונות לסדר את סדרי המלוכה, להגדיל את כבוד עמו ולהאדירו. אם החכמה תעז לכל עם, לעם ישראל היא כנשמה לגוף, כי עםישראל עם הספר הוא מעולם. ועל כן השתדל אגריפוס להגדיל את חכמת ישראלבהשיבו את כבוד הסנהדרין ובתי ועד החכמים, אשר חדלו לגמרי בימי המלךאַרכילאוּס שהיה לפניו. בשוב הסנהדרין לשבת בלשכת הגזית שבה נשמת העם לפעם בקרבו, כי ראה העם עוד הפעם את חכמיו יושבים על כסא המשפט ובראשם רבן גמליאל הזקןנכד הלל הענו. העם החל להכיר את ישוּתו ובלבו התעורר החפץ לשוב לימינעוריו. ועד החכמים המפקחים על צרכי העם, המתקנים תקנות טובותוחוקקים חקים צדיקים, היה טל תחיה לעצמות האומה היבשות. על ידי ועד החכמיםהיה אפשר לאגריפוס להוציא את תכניתו הגדולה לאוֹר. במות קליגולה מלך קלודיוס תחתיו, ואגריפוס מצא חן גם בעיניהמלך הזה. אז החל אגריפוס לבצר את חומת ירושלים ולהרחיב את גבול החומהבהביאו אל תוכה את פרור העיר הנקרא בשם “ביצתא”. הוא בנה את החומה מאבניגזית עשרים אמת ארכן ועשר – רחבן. אף כי גדל אגריפוס בחצרות מלכים בין עמי הנכר ויתנהג שםכאחד מהם, בכל זאת בהיותו למלך בישראל נזהר מחלל את קדשי עמו עד כי גםהפרושים שבחוהו. ביחוד הראה תמיד לדעת כי לא לכבוד מלכים ישא נפשו, ועל כןמחל תמיד על כבודו. בעת קריאת התורה היתה הרשות נתונה למלך לשבת, ולכןנעשתה למענו בימה לשבת עליה, אך אגריפוס לא חפץ לנהג שררה ויחלק כבוד לתורהויעמוד וישמע כאחד העם. בנסעו במרכבה בחוצות ירושלים פגש בכלה אשר הובלה אז אלחפתה בלוית קרוביה ושושביניה. ויצו אגריפוס לרכבו לנטות הצדה ולעמוד, למעןיתן מקום להכלה לעבור בתחלה. בימיו החלו להביא את הבכורים מהערים לירושליםברוב פאר והדר, כי התאספו אגֻדות, אגדות להביא יחד את הבכורים בשיריםובשמחה. אז נשא גם המלך אגריפוס את כל בכוריו על שכמו כאחד מבני העם מהרהבית עד העזרה4. בני ישראל חגגו תמיד את חג הפסח ברב פאר והדר. החג הזה הואזכר ליציאת מצרים, זכר לחרות, אשר אליה שאפו בני ישראל תמיד, גם בהיותםעבדים עושים בחמר ובלבנים. וכאשר גברה עליהם יד רומא ותכבשם תחתיה, כן גברבלבם החפץ לחיות חיי חפש. ועל כן הוקירו אז את חג הפסח יותר מאשר הוקירוהובעת אחרת. וגם אגריפוס לא נמנע מלחג את החג הקדוש הזה ככל אחיו. ובערב הפסחשנה את מנהגו, אשר היה נוהג לאכל את ארחתו בט' שעות ביום, ולא אכל עדשתחשך, למען יוכל גם הוא לאכול לתאבון ככל בני ישראל פסח מצה ומרור. אמנםהדבר הזה קל הוא בעיני כל איש אשר איננו מפונק מנער ואשר התחנך מילדותולשאת עול המצוות; אבל אגריפוס היה מפונק מאד ובסוד עליזי רומא התגדל, ולאידע את המנהגים הדתיים ולא שמרם. על כן חשבו לו הפרושים לזכות, אם עתה נתןלבו לקיים את המנהגים העתיקים שנתקדשו בקדושת הדת. ד אמנם טובה רבה הביאו הפרעות שהיו באלכסנדריה: על ידןהתעוררה כנסת ישראל מתרדמתה לדעת, כי לא תוכל להתבולל בעמים; אז הבינו בניישראל כי עליהם לדאג לטובת עמם. אכן גם עד העת ההיא פרחה הצדקה והנדיבותבישראל להחזיק איש ביד אחיו; אפס בדאגם לשלום כל איש ישראל לבדו, שכחו אתהעם כולו ולא שמו לב להגדיל את כבוד האומה בכללה. על פי מדת הרחמים הנטועהבקרב ישראל מימי קדם, לא יכלו להשיב פני עני ריקם, ולחובה קדושה חשבו להםליסד חברות אשר מטרתן להושיע לכל קשי יום; אבל בימי הטובה לא עלה על דעתם, כי עוד חובה קדושה מוטלת עליהם, להושיע לבת ציון העזובה אשר: אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה… יהודי אלכסנדריה, ושאר המדינות אשר מחוץ לארץ ישראל, בימיטובה לא העלו על לבם את ירושלים ולא דרשו ולא ידעו את צרכי עמם, ואך שומריהדת אשר היו בקרבם הסתפקו במה ששלחו קרבנות להקריב על המזבח אשר בירושלים; כי קצרי ראות כמוהם לא יכלו לראות את הקשר שיש בינם ובין ציון הרחוקה מהם. אך לא לבד יהודי אלכסנדריה כי אם גם יושבי ירושלים לא שמו לב לצרכי עמם. גםבלבם חסרה ההכרה הלאֻמית אשר בלעדה אי אפשר לכל עם להתפתח ולהתגדל. מימימלחמת אנטיגנוס ואריסתובלוס רבו המפלגות ביהודה, וכל אחד מישראל החזיק בידיאחת המפלגות אשר עליה התחשב. ומאז בערה המחלקת בישראל ותהי יד איש ברעהו. וגם אחרי אשר פרשה ממלכת רומא מצדים וחרמים לרגלי ישראל לא שמו לב; וכל אחתמהמפלגות שָׂמחה שִׂמחה גדולה בראותה, כי הרומאים מבזים, בוזזים וממיתים אתאנשי המפלגה השנואה לה. כי כן היה דרך הרומאים מאז להאיר פנים לאחת המפלגותולקום כאויב למפלגה אחרת; כי על ידי זה נקל היה להם להסתיר את מחשבתם הרעה, שהם חושבים להחליש את כח העם עד אשר יוכלו להביא את צוארו בעול בלי טרחהיתרה. ובכן כרוּ בני ישראל בידם שוחה לרגלם מבלי דעת, כי יבוא יום ויפלוכלם בה, ויוסיפו לקנא איש ברעהו, להלשין ולהלחם בעד כבודם הפרטי, בשאפםלשררה או בעד כבוד מפלגתם. אולם אחרי הפרעות באלכסנדרה נפקחו עיני בני ישראל ויבינו. כי חובה קדושה מוטלת עליהם להרים את כבוד העם כולו, על ידי התאחדות כל כחותהעם, מבלי שום לב אל המפלגות ואל הכתות. הם הבינו כי בארצות זרים לא ימצאומנוחה שלמה לעולם, כאשר נבאָה אז הסבילה העברית באלכסנדריה על עם ישראל, לאמר: כָּל אֶרֶץ, כָּל יָם מִמְךָ יִמָּלֵאוּ וּבַכֹּל תָּבוֹאִי. אַךְ זָרָה תְּהִי בִדְרָכֶיךָ לְרוּחַ כֻּלָּמוֹ… הפרעות השיבו לישראל את אגריפוס לתת לבבו ונפשו בעד טובתעמו; הפרעות השיבו לישראל את כל המתכחשים לצור מחצבתם באמרם: נהיה אנחנוככל היונים ואין חפץ לנו בלאמיות ישראל; הפרעות השיבו את לב החכמים לשוםלבם לסגלות עמם, להגדיל את תורת ישראל וחכמתו. אבל יחד עם הטובה הגדולה הביאו הפרעות גם רעה רבה, כי אזקמו מקנאים מעם ישראל, אשר נבאו לא לבד לחזק אח ברית האחוה בין בני ישראל, כי אם לטעת שנאה להעמים הזרים ולגמל להם שנאה תחת שנאתם, להתרחק מהם בכלולהנזר מהם כמו מדבר שקץ. גזרו טומאה על ארץ העמים, גזרו על פתם. ולא זהבלבד, כי גם השליכו שקוצים על כל חכמת היונים ויגזרו להרחיקה מעל גבולםויקראו: ארור המלמד את בנו חכמה יונית!… אז שמו חכמי ישראל פניהם אך לחקר דתם בלבד, לחזק את מוסרותהאמונה על ידי גזרות וגזרות לגזרות; והקנאים הלהיבו את לבבות ההמון לאלאהבת עמם, כי אם לשנאת הנכרים. בשומם כל לבם אך לחקר הדת, נטו אל הקצההאחרון, לעורר ריבות על ענינים טפלים, כמו: איפה צריך האדם להניח המפה שהואמקנח בה את ידיו בסעודה: על השלחן או על הכסת שהוא יושב עליה? והעניניםהטפלים היו להם לעיקר עד כי היה קשה עליהם טהרת כלים משפיכות דמים. ופעםאחת, כאשר תקע אחד הכהנים סכין בבטן חברו, עמד רבי צדוק על רגליו וידברדברי מוסר אל העם, כי הכהן במעשהו זה טמא את סכין הקדש, וכל העם געובבכיה. ובתוך אלה החכמים דורשי התורה קמו קנאים, אשר בקנאתםלתורתם היו נכונים לרדוף באף את כל מי שאיננו עמם בעצה אחת. קנאת הדתהתלקחה במחנה לבער ולהשמיד את כל אשר נטה נטיה קלה מאשר הורו החכמים הקנאיםההם. אגריפוס ראה מהרה, כי אויב נורא אורב לו מבית. הקנאים שמיםלאַל את כל השתדלותו, אשר הוא משתדל לטעת את אהבת האומה בקרב בני עמו. עלהקנאים ההם המקנאים באמת נספחו צבועים וחנפים, כל אלה אשר חרה אפם עלאגריפוס על אשר לא נתן להם משמרת פקודה נכבדה במדינה, ויהיו לקהל גדול אשריחד חתרו חתירה מתחת כסא מלכותו. תלמידי בית שמאי לא יכלו סלוח לאגריפוס חטאת מולדתו מביתהורדוס ויפקדו עון אבות על בנים. ומלבד זה אל נכון לא היה נזהר בכל דקדוקיהמצות כמוהם וילמד את בניו חכמת יון. לפי דעתם היה על המלך להתחבר אל חברתהחסידים “טובלי שחרית”, אשר היו בימים ההם, לשבת תמיד בבית המדרש יחד עם כלהתלמידים. ואם איננו עושה כאלה – איננו ראוי לשבת על כסא המלוכה בישראל… ביחוד לא מצא אגריפוס חן בעיני איש אחד מבית שמאי ושמו שמעון שהיה ראשהקנאים. רוחו היתה אש אוכלה, פיו חוצב להבות והשפעתו היתה גדולה מאד עלההמון. ויאמר האיש להרים יד במלך אגריפוס. ואגריפוס ישב אז בקסריה. ויוגד הדבר לאגריפוס וימהר ויבוא ירושלימה וישלח ויקרא לשמעון. שמעון בא ויתיצב לפניו בלי כל מורא ופחד, עיניו הפיקו משטמה עזה למלך ישראל. – שמעתי, שמעון, כי אתה מסית את ההמון להסירני ממלכות. – כן הדבר – ענה שמעון, ועיניו הבוערות הביטו ישר אל עיני אגריפוס, אשר הביטו אליו בחמלה. – ומה עול מצאת בי? – תורתנו צותה עלינו לשום עלינו מלך מקרב אחינו ולא מזרע האדומים5, והמלך חייב להזהר בכל דקדוקי המצוותיותר מכל איש יהודי, כי הוא איש המופת, אליו יביט העם וכמעשהו יעשה. דודהמלך ישב תמיד ועסק בתורה, שלמה היה ראש ישיבה, ואתה משתעשע עם פקידיהרומאים, ובניך לומדים חכמת יון, – היש לך איש אחר הגון ממני? – הגידה נא לי, ידידי, אםמצאת, ואמסר לידו את המלוכה בכל חפץ לבי. אמנם אנכי אינני זהיר במצוותכמוך, אבל אוהב אנכי כמוך את עמי ישראל וחפץ אנכי בטובתו מאד; ועל כן אם אךיש הגון ממני והייתי גם אני לך לעזר להושיב את האיש ההוא על כסא המלוכה, ועבד נאמן אהיה לו כל הימים. שמעון הביט אליו במבט חודר, אך עיני אגריפוס הביטו אליובמבט רך ונעים אשר חדר אל לב הקנאי, וכמבט עיניו כן היה גם קולו, אשר לבבגם את הקנאי היבש ההוא. שמעון לא מצא מה לענות. הוא עמד דומם ויתבונן בפני המדבר לדעת אם לא התל יהתל בו. – הנני נשבע לך בכל קדש, – אמר אגריפוס – כי לא לצון חמדתילי. דברי יצאו ממקור לבי, והנני להקימם בכל עת. אנכי יודע את רפיוני יותרממך, ועיני רואות, כי כבדה העבודה ממני להרים את קרן ישראל… בקשוּ אישאחר הגון ממני ומסרתי בידו בעצמי את המלוכה, מבלי אשר תצטרכו למרד ביולהביא מלחמת אחים בשערי ירושלים. המעט הוא הדם אשר נשפך פה? לולי נשפכו אזדמי אחינו, כי עתה לא לחכנו היום כפות רגלי שונאינו… – אדוני ומלכי! סלח נא! – קרא שמעון בכרעו על ברכיו. – סלחתי לך, שמעון! וגם אתגאה בך, כי מלך אני לעם, אשרבתוכו ישנם אמיצי לב כמוך, אשר לא יפחדו מהגד בפני מלכם את עותתו. אולם שמענא, ידידי, איעצך: הן לשון למודים נתן לך ה' – אנא הורה נא לעמנו, כי לאידחפו איש את רעהו בעמדם בספינה רעועה. שמעתי, כי ביניכם, בין בית שמאיובין בית הלל, מתלקחת מלחמת הדעות. אמנם מחלקת לשם ברור האמת מביאה תועלתרבה, כי על ידי זה תרבה הדעת ותפרח החכמה בישראל; אבל אם היא יוצאה מגבולה, להטיל איבה ושנאה, לקרוע את ישראל לגזרים, ומפלגה אחת תלחם ברעותה בחרב ודם – מחלקת כזאת תכבה את נר החכמה ותביא שואה נוראה לעמנו. בעמל רב אנחנו שטיםבין גלי מים זדונים השוטפים עלינו מכל עברים, ואניתנו נקובה, רסוסה, איןתרן ואין נס… רחם נא, ידידי, על עמך אשר אהבת ואל תתן להדפנו אלהמצולה!… על עיני אגריפוס נראו דמעות. * אגריפוס מת בדמי ימיו כבן חמשים שנה. את משאת נפשו לאהספיק להוציא לפעלה; לא הספיק להשיב לעם ישראל את כבודו וחפשו. ואחריו לאקמו בעלי רוח כביר ודעה מתונה אשר היו נחלת המלך הגדול הזה. אולם בקרב עמו רוחו חי הוא, והרעיון אשר מלא את לבו הרחבלא נכחד מקרב ישראל. כאלפים שנה עברו מיום מותו, ובמשך הדורות הרבים ההםהקיצה פעמים רבות רוח אגריפוס משנתה העמוקה, פקחה את עיניה, הביטה מסביבותרא, כי עוד הלילה פרוש על התבל, עוד צללי עלטה יכסו ארץ, ובעצב ותוגהתשאל את הכוכבים המאירים במרום: הגידו נא, כוכבים טובים, מתי יאיר הבקר?… בני מרום עם הארץ ברומא נקראו בשם “פטריציים”, לאמר: “אבות הארץ”. ↩ חזיונות הסביליה כתבו חכמי היהודים בשומם את דבריהםבפי הסביליה כאלו היא מטפת נבואתה ליונים. החזיונות ההן היו כתובותבשפת יון ונעתקן בזמננו לעברית ע"י ה' י. שטיינברג. ↩ פלאַנען. Планы ↩ סדר הבאת הבכורים מתארים לנו חכמינו בני הדור ההואלאמר: כל העיירות שבמעמד – הארץ נחלקה לחלקים וכל חלק נקרא מעמד – מתכנסות לעיר של מעמד ולנים ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים ובבקרהשכם היה הממונה קורא: “קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו!” הקרוביםמביאים תאנים וענבים והרחוקים גרוגרות וצמוקים. השור הולך לפניהםוקרנותיו מצפות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם ובדרך היואומרים: “שמחתי באומרים לי בית ה' נלך”… עד שמגיעים לשערי ירושלים. הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם (מבשר להגיד בירושלים, כי נושאיהבכורים באים, ואז) עטרוּ את בכוריהם (בפרחים ועלים) הפחות והסגניםיוצאים לקראתם… בבואם העירה אמרו: “עומדות רגלינו בשעריךירושלים!…” כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם, שואלים בשלומםואומרים: אחינו, בני מקום פלוני, באכם לשלום! החליל מכה לפניהם (והםהולכים) עד שמגיעים להר הבית. ↩ הורדוס אבי אביו היה בן גר אדומי. הוא נשא בת כהןמזרע החשמונאים ותלד לו את אריסתובלוס ואריסתובלוס הוליד את אגריפוס. ויהי אגריפוס אדומי מצד אחד וחשמונאי מצד שני. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43822	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43822", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43822, "source_edition": " ורשה: תושיה", "title": "אגריפוס הראשון: ציור היסטורי", "translator_uris": "", "translators": "" }
בְּשֶׁל מִגְבַּעַת הכל יודעים, כי גרשון בּאבּינוֹביצר וצפורה בּאבּקין – חתןוכלה הם, ובכל מקום אפשר לפגשם שניהם יחד: בגן העיר, בבית המשחק, על חתונותומשתאות – גרשון וצפורה לא יפרדו. אמנם תנאים לא נכתבו וגם קנין לא היה, אבל מה בכך, אם לא נכתבו תנאים ולא היה קנין? הלא בעבותות אהבה קשוריםלבבותם יחד, ואהבתם מה עזה ומה רוממה! וגם בפני יעקב בּאבּקין אבי צפורה ישבו הזוג הצעיר יחדו, ישיחו, ישחקו ולא יתבוששו. אמנם יעקב באבקין הוא איש מהנימוס הישן ולמורתרוחו היא התקרבות עצומה כזו בין בחור ובתולה, אבל אומר הוא לשאת בשרו בשניוולדום. בימים האלה גם דברי אב עשיר אינם נשמעים, ואף כי דבר עני כמוהו, הצריך לקבל לפרקים עזרה מבתו. יעקב הוא סמרטוטר עני ומתהלך כל היום בחוצותהעיר ומבקש פרנסה, והפרנסה מתחמקת ממנו, ואיננה נגלה אליו אלא לעתיםרחוקות, וגם זאת במדה זעומה. וצפורה בתו היא התופרת, והיא המשתכרת ומכלכלתאת הבית בשעת הדחק. אכן יודע יעקב, כי עתה אי אפשר לגרשון לבוא בברית הנישואיןעם בתו. יודע הוא, כי גרשון מכין את עצמו לעמוד לבחינה למען יוכל אחרי כןלהיות רב מטעם הממשלה, אבל לכל הפחות חפץ מאוד, כי יכתבו תנאים כמנהג ישראלו“ישברו הקדרות”, ולא יצטרך לכחד תחת לשונו, כי בתו כלה לבחירה גרשון, תחתאשר עתה, באמור לו איש ברמז כי בתו מיועדת לגרשון, הוא אנוס לגמגם איזומלות בלתי מבוררות, ופניו מתאדמים ומתכרכמים. והימים לא יעמדו, כי חלוף יחלופו. צפורה איננה עוד צעירהלימים, כי חמש ועשרים שנה מלאו לה, ויעקב יודע, כי הבנות כעבור זמנן ערכןכלוחות ישנים, שאין דורש להם. והנה עוד שנה עוברת, ואחריה עוד שנה, וגרשוןעודנו מתעודד לבחינה. ומי יודע מתי יהיה עתיד לבחינה? יעקב איננו יודע מההמה הלמודים הדרושים להבחן בהם. אבל יודע הוא, כי גרשון איננו שוקד כלל עללמודיו. תמיד הוא רואה אותו מתהלך בחוצות ובלילות ישוח עם צפורה בתו בגניםאו יושב ומשוחח עמה בבית בחדרה ומפריע אותה מעבודתה. הוא מבטיח, כי בשנת תר… הבע“ל יעמוד אי”ה לבחינה. מי יתןויֵאָמנו דבריו, ובאה בתי אל המנוחה ואל הנחלה, ופני לא יחורו עוד – חשביעקב בלבבו. ובשנת תרנ"ז אמנם עמד גרשון למבחן, אך יצא וידיו על ראשו. לפי דברי גרשון הסבה לזאת היתה, יען כי המורה הבוחן הוא איש קשה ומבקש תמידתואנות, ומה גם מעברי. אפשר, כי מקצת אמת היתה בפיו, כי אמנם המורה הבוחןלא היה מחסידי אומות העולם; אבל הסבה העיקרית לא נעלמה מעיני יעקב, אשר ידעאת הפתגם התלמודי: “לא יגעת ומצאת – אל תאמן”. ובתוך כך גרשון צריך לנעלים, למכנסים – במחילת כבודכם – ומאין איפוא יקחם? אמו היא אשה אלמנה סוחרת בשוק בביצים, בקשואיםובתרנגולים, ובעמל רב תמצא לחמה לה ולגרשון בנה, אבל בשום אופן לא תספיקפרוטתה לקנות לבנה נעלים חדשים ומכנסים. וצפורה תמהר להענות לבחירה בטרםידרשנה, והיא ממציאה לו את כל מחסוריו. בלילה, בלילה, לפעמים אחר חצות, היא יושבת כפופה על מכונתהתפירה ומאיצה בגלגלה לסוב מהרה בחפזון להשלים את עבודתה, למען תשיג ידהלקנות בגד חדש לגרשון אהובה; ומה יפחד וירחב לבבה בזכרה את העונג אשר תנחל, כאשר ילבש גרשון את בגדו החדש! הן גם בבגדיו הישנים אין דומה לו ליופי וחן, ומה גם בלבשו בגדי חמודות… וגרשון מקבל מאת צפורה את כל מתנותיה, כמו נפרע ממנה אתחובה. הוא לא יבוש גם מהגיד לצפורה, כי כזה וכזה יחסר לו. ולמה יבוש? הןשניהם כאחד נדבקו ואיך יערוך עמה חשבונות? הלא ימים באים והוא יצא מהבחינותמנצח, והיה לרב מטעם הממשלה בעדה גדולה ויקבל שכר רב, ואז תתענג צפורה עלרב עושר וגדולה, והיא תמשול בכל הטוב אשר יהיה לו; נחוץ רק לחכות זמן מה, והאושר בוא יבוא. וצפורה מאמינה בכל הבטחותיו בכל לבה. ואיך לא תאמין? הן פיגרשון המדבר, ופי גרשון לא ישקר לעולם. אם לא הצליח בבחינה בשנה זו, יצליחבשנה הבאה, ואם יבואו שניהם בברית הנישואין, וחיו יחדיו באהבה ושלוםויתענגו על רב טוב. ויהי היום וגרשון היה לסופר בבית המסחר של ה' גיטין, ושכר קצבו לו שלושים שקל לחודש. אז עזב גרשון את ספרי הלמוד ואת תקותו להיות רב מטעם ויחשבוימצא, כי אמנם טוב ויפה יותר לאחוז במסחר, כי לפני ה' גיטין יתרפס גם “הרבמטעם”, יחניף לו וישרת לפניו כעבד, וה' גיטין לפעמים בועט בו ומבזהו בפניו. וסוף סוף במה נחשב השכר “שהרב מטעם” מקבל, נגד הרוח שה' גיטין מרויח מעסקיוהעצומים? וישם גרשון את כל לבו לעבודתו החדשה, וגם החל להתגאות בפני בניגילו, אשר עוד יחלמו את חלומותיהם להבנות מספרי למוד. ובראותו את עצמו עולה ומתנשא על גפי המסחר התגנבה לפעמיםאל לבו מחשבה זרה, כי לו היה חפץ, כי אז לא יבצר ממנו עתה לקחת לו אשה יפהמבנות העשירים מאנשי־השם עם נדוניא רבה. הוא אמנם לא יעשה כזאת, יען כי אתדברו לא יחפוץ לשנות ומה גם בדעתו, כי צפורה הרבתה לעשות עמו חסד. אבל המחשבה הזרה, אחרי שנולדה במוחו של גרשון, זעזעה ועקצה אותו לעתים תכופות ויש אשר התעורר בקרבו גם מעין רגש של חרטה. הוא בקש לגרש את המחשבה הזרה, אך היא התעוררה ותבצבץ כמומאליה. אכן הוא את צפורה יקח לאשה, אבל הוא בזה מקריב את נפשו לקרבן בשביללעמוד בדבורו. הוא לא יהיה מאושר, כשתהיה לו צפורה לאשה. כי מה היאצפורה? – נערה פשוטה, תופרת עניה, לפנים אמנם אהב אותה, אך זה היה מלפנים, בימים אשר צפורה היתה צעירה לימים, ופניה היו כפי השושנה, אשר אך התפתחה. אפס הימים ההם עברו וכבר פנה זיוה, פנה הודה, ומה גם בימיםהאחרונים… ובאמת שנו מאוד פני צפורה בימים האחרונים. אביה חלה במחלתהריומטיזם. הוא לא יכול עוד להתהלך בחוץ ולבקש פרנסתו כמלפנים, ועל כן רקצפורה בעבודתה מכלכלת את כל בני הבית ונאנסה איפוא לעבוד בלי הרף ולבלתי תתתנומה לעפעפיה… גם אל מלבושיה לא יכלה עוד צפורה לשום לב. די היה לה, כימצאה ידה בעבודתה להשביע את נפשות אחיה ואחיותיה הקטנים בלחם, ולא לחשובמחשבות על בגדיה שאינם כתקונם. וימי האביב שנת תר… הופיעו בכל יפים והמון קסמיהם. והבחורים והבתולות יוצאים לטיל בגן בעיר שלובי־זרוע, והחתנים והכלות שבתוכםכל אחד מתפאר: זה שלי הוא, או: זאת שלי היא. וגם גרשון וצפורה זוגנו יצאולטייל, אבל רוחו סרה, והוא כובש פניו בקרקע… הוא ראה כי בחירתו לבושה מגבעת שכמוה תלבשנה רק בימותהגשמים; אך ביום אביב, בשעה שמסביב שמחה וחג, היתכן ללבוש מגבעתכזו? – הלא אמרת לי כי לפני חג הפסח היתה לך עבודה רבה, – אמר גרשון מבלי יכולת להתאפק ולכחד את צערו הגדול. – אמנם כן, ב"ה סכום הגון הרוחתי, – ענתה צפורה לתומה. – ומדוע לא קנית לך מגבעת? – קרא גרשון. – הן חרפה היאלהתראות בין אנשים במגבעת כזו. חרפה וקלון! הלא הכל מראים באצבעותיהםעלינו… – הלא ידעת, כי אבי חולה – ענתה צפורה במרירות. – אביךְ, אביךְ… – קרא גרשון בחרי אף – ובכל זאת חובהעל האדם לבלי לשכוח את צרכי נפשו. לאביך אפשר לך לתת נדבה ולו גםנדבה גדולה, אבל לתת לו את נפשך כליל – רק אוילים יעשו כזאת. אלתשכחי, צפורה, כי אנוכי אינני מה שהייתי מלפנים. עתה הנני נפגש לעתיקרובות עם אנשים רמי המעלה, ואם ישאלוני “מי היא הנערה אשר הלכה עמך” – מה אענה אותם? – ואם מגבעתי לך לחרפה ולקלון, מדוע לא תקנה לי אתהמגבעת אחרת לפי כבודך? הלא תזכור, כי כאשר היתה הפרוטה מצויה בידיובעיני לא נעים היה לראות, כי אינך לבוש בגדי כבוד, התעוררתי מעצמילמלא את מחסוריך. – הלהתחשב עמי בעד החסד אשר עשית עמי מלפנים תבואי הפעם? – קרא גרשון בחימה עזה – אמנם כן הוא דרך הנשים: בפיהן אהבה, ובלבןחשבונות הפרוטה… – אני לא אמרתי להתחשב עמך, – ענתה צפורה, וטרם אביןמדוע רוחך סרה. אמנם רואה אני זה ימים אחדים, כי פניך אינם אלי כתמולשלשום… אין זאת, כי אם דבר לאט עמך ורק תואנות תבקש… ומהערב ההוא עברו כשני שבועות, וגרשון לא סר לדרוש את שלוםצפורה. וצפורה מיחלת בכליון עינים לבואו. היא מתחרטת מאוד על אשר הדאיבה אתלבו בדבריה. היא חושבת, כי אמנם היא חטאה לנגדו, כי היא נגעה בפצע לבבובהזכירה אותו, כי מלפנים קבל מידה מתנות; אבל מדוע יוכיחנה על כי לא קנתהמגבעת־אביב, והוא הלא יודע, כי אביה חולה וכל מחסוריו עליה? הוא אומר, כיהאדם איננו צריך לשכוח את מחסוריו הוא… אין זאת כי אם אל נסה לראותבענוּת בנים קטנים השואלים לחם, כי לולא זאת לא דבר כאלה… הן גם הוא אישישר ולב בשר לו. ויעקב באבקין רואה כי הנה בתו עצובה מאוד מאוד ויבן, כי “חתול שחור” עבר בינה ובין בחירה, אשר יוקיר את רגליו זה כמה מבוא אלביתו. – בי האשם. כי נתתי לנער ההוא להתקלס בבתי זה שנים אחדות – חשב יעקב בלבבו… מי יתן ויכולתי עתה לצאת מהבית, כי אז הלכתי ישראליו להביא את הענין לידי גמר: אם חפץ הוא – יקחנה מיד, ואם לא – יחדל ממנה ותנשא לאחר. אבל יעקב לא יכול למוש ממטתו. אפס כעבור איזה זמן בא גרשון אל הבית לבקר את צפורה. – שמעני נא, גרשון, – אמר אליו יעקב – עד הנה התאפקתיולא אמרתי לך דבר, כי חשבתי כי מעצמך תבין להביא את הדבר לידי גמר… אמנם מלפנים אמרת לעמוד לבחינה והיית טרוד בלימודיך, אבל עתה הנה ב"המשמרת פקודה לך בבית המסחר ועת היא כי… כי… – יעקב התחיל לגמגם, כי קשה היה בעיניו להשפיל את כבודו ולבקש מאת החתן כי יקחבתו. – התבין?… אני אינני אומר לפנות אליך בבקשה, כי תקח אתבתי לאשה, אבל אם מה' יצא הדבר אין רשות לי להפר. אבל נחוץ שיבואהדבר לידי גמר. היא ב"ה כבר הגיעה לפרקה, ואתה מעכב עליה לבלי להנשאלאחר, ובעצמך תדחה מיום ליום מבלי להביא את הדבר לידי גמר. – ולמה נמהר ככה? – ענה גרשון בשחוק – עוד יש שהות. – עד שילבין ראשה… – אמר יעקב בשחוק מר. – לא, ידידי, אנוכי איש חולה, לא ידעתי יום מותי ולא אחפוץ לעזוב את בתי כאניה בלב ים. – אבל דבר כזה לא יעשה בחפזון – אמר גרשון בכובד ראש. – הן שכרי לעת־עתה עודנו מועט, רק שלושים שקל לחודש. ואחר החתונה הלאנחוץ לשכור דירה יפה ולקנות כלים נאים, ושכר כזה לא יספיק לכלהצרכים. – ומי ידרוש ממך כי תחיה חיי שררה? – קרא יעקב. – הן אניידעתי את אביך ואת זקנך, כי כולם לא היו שׂרים וחוֹרי ארץ, כי אםעניים פשוטים כמוני, ומדוע תלך אתה בגדולות ובנפלאות? האם אחרי הייתלמשרת בבית גיטין תאמר, כי עליך להתנהג כמוהו? ראה נא איך יחיה המוןבית ישראל. הן רבים יחשבו להם לאושר גדול אם ימצאו שלושים שקל לחודשוהנם מתפרנסים בצער, כמובן, עם נשיהם ובניהם. ובמה גרועים הםממך? – אני לא לשמוע תוכחות מוסר באתי. כל איש חי בשכלו הוא ולא בשביל זרים, – ענה גרשון בכעס ויקם מעל הכסא. – הרשות בידך לעשות כחפצך בנפשך, אך לא בנפש בתי. – אחלי, אבי! – קראה צפורה אשר באה בעת ההיא החדרה ותשמע את דברי אביה. – חדלי נא מהקוֹמדיה הזאת! – קרא גרשון מבלי הבט אלצפורה. – התאמרי כי טפש לבי מהבין דבר? מתחילה שסתה את אביה בי ואחריכן היא מבקשת להשתיקהו. – בה' נשבעתי, כי אני לא הגדתי לו דבר – קראה צפורה ממעמקי לבה. – ומדוע נזכר היום לבוא אלי בתוכחה? ידעתי אתכם כולכם… פתי מצאתם… – גרשון פנה וילך. – – טוב כי כן נגמר הדבר, – חשב גרשון בלבו ולא נמשך לאורךימים. באמת נוֹאלתי מאוד, כי אמרתי להקריב את נפשי קרבן, יען הבטחתילה במו פי כי אשאנה. אני הוכחתי אותה על כי תקריב את נפשה כליל בעדאביה ואחיה, ובעצמי אמרתי לעשות כאולת הזאת, אשר איננה נאוה כלללאיש־מעשה החפץ לקנות שם בעולם המסחר. אם כסף קבלתי ממנה מלפנים, הנני להשיב לה בנשך ובמרבית, אך לא להקריב את נפשי כליל. ומה הוא האושר אשר תמצא היא, אם תנשא לי? אחרי שבאמת אינניאוהב אותה, הלא יהיו כל הימים ריבות וקטטות בינותינו, ולמי ינעמו חייםכאלה? אם הבטחתי לה – מה בכך? בעולם המסחר מנהג הוא מימות עולם, כי הכלנעשה לפי מצב השעה. ומדוע אֶהבּל אנוכי לשנות ממנהג העולם? ומה גם עתה אחרישאביה חולה ועלי יהיה מוטל עול המשפחה כולה… לא: “אל תצדקהרבה”!… אם השיב גרשון את חובו לצפורה או לא – לא נודע עוד לאיש; אבל זה נודע ברור, כי זה לא כבר בא בברית התנאים עם שארת בשר של הגבירגיטין, והכל מנבאים לגרשון עתידות גדולים, כי יהיה ברבות הימים העמודהימיני בכל בית המסחר… יעקב חפץ מאוד ללכת ולמרט את לחייו בפני כל עם ועדה, אך רגליו הכואבות לא יתנוהו למוש ממטתו… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43827	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43827", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43827, "source_edition": "ועד היובל", "title": "בְּשֶׁל מִגְבַּעַת", "translator_uris": "", "translators": "" }
מִי נִצַּח ר' ראובן קרובץ היה “יהודי יפה” מכל הצדדים: הוא הצטיין בתארו, ביחוסו, בעשרו ובחכמתו. פניו עדינים, זקנו מגודל ומצחו גבוה. הוא לבוש תמיד בגדיםנקיים מאוד, מדבר בלשון נקיה ומתהלך עם כל אדם בענוה גלויה וגאוהמסותרת. הוא נכד לאחד מן הגאונים הגדולים, הנחשב לאיש קדוש. רבניםנמצאו במשפחתו לאין מספר. ור' ראובן בעצמו הוא גם כן מופלג בתורה ועדייןיכול הוא להתחרות עם הלומדים המופלגים בפלפול וסברה. אולם אין לו חפץלהוגיע את מוחו בהויות דאביי ורבא, ועל כן לעתים רחוקות יצלח בידי אחדהלומדים למשוך את לב ר' ראובן, שיכניס ראשו בישובה של איזו קושיאחמורה. בערך למצב שאר תושבי העיר קרישין העניה, הוא נחשב לגבירעצום. יש אומרים, שיש לו שלושים אלף רובל ויש אומרים – חמשים. את כספו הואנותן ברבית לא־גדולה לעשירים, ויותר מזה – לסוחרים קטנים למחצית שכר, ומזההוא מוצא פרנסתו ברוח ובלי עבודה רבה. ובהיותו בטל מעבודה כמעט כל היום, משתעשע ר' ראובן בקריאתכתבי־עתים או ספרי “מליצה”. אמנם מכיסו לא היה מוציא על זה אפילו פרוטהאחת, אלא היה שואל את כתבי־העתים ואת הספרים מאת המורה טוביה פדרמן. קשה להגיד, איזה רושם עשתה עליו קריאתו בספרות החדשה. גםכי הרבה לקרוא, ממנהגיו לא סר, ויוסף להתנהג כאורתודוכסי גמור. כשטוביהפדרמן היה נוגע בשיחתו עמו בשאלות הזמן, היה ראובן שומע ושותק או מוסיףמלות אחדות המשתמעות לכמה פנים, אשר טוביה בתמימותו היה חושבן לאות הסכמה. וגם כאשר התחיל רעיון “חבת ציון” לנסר בעולמנו, לא הביע ר' ראובן את דעתועל זה בשפה ברורה. טוביה היה בא תדיר אל בית ר' ראובן להשתעשע עמו בשיחהספרותית או לשחוק עמו בשח־מט. גם במשחק הזה היה מראה ר' ראובן נפלאות, וטוביה היה שמח ונהנה, כי זכה לשבת עם אדם גדול כר' ראובן, שאיננו מבזהמשכיל עני כמוהו; כי ערך טוביה היה שפל מאוד בעיר מפני שהיה עני, ונוסף לזהלא היה ירא־שמים. טוביה אמנם התאמץ לבלי לשית לב לבוזיו, אבל בכל זאת, למרות כל “פילוסופיתו”, היה חש התבטלות בפני מי שגדול ממנו על פי הערכתההמון, ובפרט בפני ר' ראובן. ר' ראובן היה נוח לבריות בכלל. לכל באי ביתו היה מאיר פניםומקבלם בכבוד. אכן חבר וידיד לא היה לו גם אחד. הכל היו מכיריו ומכבדיו, אךלא אחד ידיד ורע, כי רגש הידידות והחבה היה זר לו לגמרי, וחוסר הרגש הזההיה מרחיק מעליו את הבריות גם בשעה שהיה מקרבם בנימוסו היפה. הוא נתן נדבות לכל הפושט יד, לכל הגבאים המחזירים עלהפתחים, ונחשב לחבר לכל חברות הצדקה, ואף חברת “חובבי ציון” בכלל. נדבותיולא היו גדולות, אבל היו במדה הראויה לפי כבודו. אפס מעודו לא בקש חשבון ולארצה לדעת, למה הוא נותן ואם מתנהגים המוסדות של צדקה, שתמכם בנדבותיו, כראוי. כמה פעמים הציעו לפניו, שיהיה גבאי ומנהל באחד המוסדות, אך הוא לאאבה לקבל עליו כל משרה. – ב"ה “בעלנים” להתמנות לא יחסרו לנו, ומה לי ולצרה הזאת? – היה ר' ראובן אומר: – תהיינה נא פרוטות, ומחלקים ימצאו להן תמיד. – אבל איך יחלקו? – נסה טוביה לשאלו. – ומי יערב, שאם אנוכי אהיה המחלק, לא יבואו אחרים ויאמרו: “אבל איך הוא מחלק?” – ענה ר' ראובן בבטחה. לחנה בתו היפה נתן ר' ראובן חנוך אירופי־עברי. היא למדהשפות שונות: אשכנזית, צרפתית ורוסית; וגם בשאר הידיעות הכלליות שמעה לקחמפי מורים מומחים. ויחד עם זה למדה שפת עבר וספרותה מפי טוביהפדרמן. חנה היתה נערה בעלת כשרונות מצוינים ועשתה חיל בכל למודיה, גם בלמודים העברים. טוביה היה שבע נחת ממנה. הוא אמנם לקח בעד עבודתו מר' ראובן שכר קטן מאוד, אולם לו היתה ידו משגת, כי אז לא היה נמנע מלשלם לו, לר' ראובן, על תתו לו ללמד את בתו. לחנה קבע טוביה שעה בערב, אחרי כלותו את כל לקחיו, למען לאיצטרך למהר ולכלות את לקחו עמה, כי מצא עונג רב בלמדו אותה. הוא ראה, כיהיא עושה חיל להפליא, ויותר ממה שהוא אומר לה היא מבינה מדעתה. גם כוחזכרונה גדול מאוד, וכל מה שהיא קוראה מונח אצלה כמו בקופסה. היא היתה נחמת טוביה ומשׂוֹשׂ לבו. טוביה היה מצטער תמידעל עמלו הרב, שכמעט יעלה בתוהו. זה עשרים שנה, שהנהו מורה בתלמוד תורה; כמהאלפים תלמידים התחנכו תחת ידו – ומה מעטים הם אלה, אשר לא שכחו גם את כתביהקודש, ומהם שאינם יודעים עוד אפילו לקרוא “עברי” כהוגן, כי מיום צאתםמ“תלמוד תורה” עזובים המה לנפשם, אין דואג עוד לחנוכם ואין שם על לב לחזורעמהם על מה שלמדו בילדותם, עד כי כל למודיהם ימחו מלבם כליל. – לא כן חנה תלמידתי – חשב טוביה בלבו; – הנטיעים אשרנטעתי על לבה לא ימושו משם לנצח. היא תהיה למופת לבנות רבות לשקוד עלספרות עמן ואלה האחרונות, הקוראות הראשונות לספרות החדשה שלנו, תהיינה לאמהות טובות בישראל ותגדלנה דור דעה. וחנה גדלה ותיף במאוד מאוד ותהלתה מלאה את כל הערים מסביב. החתנים אשר בקרישין, גם המיוחסים והמושלמים, לא העיזו לשאת את עיניהם אליה, בדעתם, כי רמה ונשגבה היא מהם, ולזכות גדולה נחשב הדבר, אם הואילה לשוחח עםמי שיהיה דברים אחדים. ור' ראובן חשב מחשבות להשיא את בתו סמוך לפרקה. ופעם אחת, בהפגשו עם גבריאל השדכן המפורסם, הודיעהו מן הצד, כי חפץ הוא למצוא חתןלבתו. – חתנים יש למדי – ענה גבריאל. – אבל זאת היא הצרה, כילבת משכלת כבתך קשה למצוא את בן זוגה. כי מי יזכה בעיניה? עלוי מוסמךלהוראה אינו יודע את הלשונות ואת המנהגים של בני הדור החדש; רופא אואינז’ינר מן החדשים אינו יודע לקרוא עברית. והיא הלא יודעת הכל. אכןיפה אמר שלמה: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”. ביחוד המכאוב גדול לשדכנים, ש“משברים את מוחותיהם”, קורעים את נעליהם בהליכה וחזרה, ואחרי כלהעמל והטורח סופם לצאת וידיהם על ראשם. תמה אני עליך, על איש חכםכמותך, כי הרבית להשכיל את בתך בכל חכמה ולשון. לסחורה יפה כזו קשהלמצוא “בעלן” הגון. – לחנם תחשוב כדבר הזה – אמר ר' ראובן בבטחה. – אמנם חנהבתי היא נערה מלומדה, ובכל זאת תשמע בקולי להנשא לכל אשר אֲצַוֶנָה. ואני לא אכחד ממך, כי לא אחרי יחוס גם לא אחרי תורה או השכלה אנירודף, כי סחורה כזו יש לנו למדי ואין לנו חפץ לדרוש אותהמאחרים. – זהו ענין אחר לגמרי – ענה גבריאל ופניו אוֹרוּ. – אנשים בעלי ממון, שיבקשו להשתדך עמך, ימצאו לרוב. יש לי עשיר אחד, אשר בודאי היה חפץ לקחת את בתך לבנו ולא חושׂך את כספו לתת מוהר ומתןלרוב, אבל… – אבל אדם פשוט – סיים ר' ראובן. – מה אמר? – ענה גבריאל בגמגום קל. – אמנם בעושר גדול הוא ממך, בעל מיליונים הוא, אך בתורה וביחוס… – מובן מאליו – אמר ר' ראובן בשחוק – כי לגביר גדול אפשרלסלוח אם אינו גדול בתורה. ומה שנוגע לענין יחוס הרי כבר אמרו: “כסףוזהב מטהר ממזרים”. מה נעשה? בימינו אלה הכסף קונה את הכל ועולה עלהכל. הגד מי הוא? – בתנאי, כי לא תחשוב לי זאת לעוון: אברם איסאייביץ קיזיק. – הוא גביר גדול – אמר ר' ראובן – ומה הוא בנו? – בנו למד בגימנזיה, ועתה הוא מנהל את כל עסקי אביו. ”בריה" גדולה במסחר. – ויפה תואר? – בחור הדור מאוד, ממש כאחד האצילים! – ואתה דברת עמו מכוח איזה שדוך? – דברתי. קיזיק הזקן אמר: הבה כלה נאה ל“תיאודור” בניומחותן הגון למעני. כסף אתן לרוב וגם שכרך לא אקפח. ניסיתי להציעלפניו כמה שדוכים וימאן. אחרי כן אמרתי אליו בשחוק: ועם ר' ראובןשלנו רוצה אתה להתחתן? והוא ענה: דבר. אם יתן עשרת אלפים, אתן אניחמשים. – אנוכי, מלבד בגדים ומתנות, לא אתן מאומה, – ענה ר' ראובן. – אבל להבטיח? – אתה – ככל אשר תחפוץ, אך לא אנוכי. אני מעודי לא שניתי בדבורי – אמר ר' ראובן בגאוה. * כעבור איזה זמן נתפרסם, כי חנה בת ר' ראובן קרובץ ותיאודור אברמוביץ קיזיק מאורשים. כבוא השמועה לטוביה היה כמוּכּה תמהון. חנה היתה לאשה ל“פידקה” קיזיק?! הוא ידע את ה“חתן־דנן” ואת השכלתו. הוא גמר שלוש מחלקותבגימנזיה ומן הרביעית הוצא אחרי שבתו שם שתי שנים, ומאז היה לעוזר לאביובבית מסחרו. מעודו לא לקח איזה ספר בידו, ועברית לא ידע גם לקרוא בסדור. ואותו בחר ר' ראובן בשביל חנה המשכלת העברית? האין זה חלול הקודש? הה, אלאלוהים! איך כופת האב את היונה התמה לפני ארי?… ארי?.. טוביה חדל מבוא אל בית ראובן, קשה היה לו להביט בפניו. כלדמי עורקיו היו רותחים כשהיה רואה אותו מרחוק. ואיך יגש אליו ויברכהו ברכתמזל־טוב? פעם אחת, באחד מימי חנוכה, כשהאויר היה שקט, הקור לא גדולוהשלג הלבן התנוצץ וחרק תחת רגלי ההולך, עבר טוביה ברחוב מבלי שים לב לכלאשר מסביב, לא ליפעת הטבע ולא לאנשים העוברים על פניו, כי תפוש היה באיזומחשבה. והנה פתאום קול קורא אליו בשמחה “צפרא טבא”! טוביה נפעם מקול הקורא, והנה חנה וחתנה לנגדו. היא היתה יפה כשושנה פורחת. לחייה אדמו מן הקור ועיניההשחורות התנוצצו כגחלי אש. כל תנועותיה ומדברותיה הפיקו התפעלות עזה. היאהיתה מאושרת מאוד. – זהו תיאודור חתני, וזהו מורי האדון פדרמן, מורי וידיד ילדותי. ידידים גדולים היינו תמיד. תיאודור הושיט לו את ידו המסותרת בבית־יד ויבט עליובעיניו הנוצצות כברזי־עשת. טוביה העיף עליו גם הוא את עיניו בהושיטו לואת ידו, וחמתו התלקחה בקרב לבו. – מדוע חדלת מבוא אלינו? – שאלה חנה. – זה כבר לא ראיתיך. – העבודה רבה, – נסה המורה להצטדק בשפה רפה. – אבל מחר תבוא אל ביתנו, בלי דחוי תבוא אל ביתנו! – קראה חנה בגעגועים, כילד המתחטא על אוֹמנו. – מחר יסע תיאודור בבוקרלביתו ואני אשאר פה גלמודה ועצובה. על כן בוא נא אתה ונפטפט מעט. – אבוא, – ענה טוביה בלי חמדה. היא ברכה אותו ותחבק את ידו בידידות רבה, וגם תיאודורהושיט לו את קצה אצבעותיו מבלי הוציא מפיו גם הגה קל, וילכולדרכם. כאשר הרחיק טוביה ללכת צעדים אחדים, שמע עוד פעם קול חנה קורא אליו: – הלא תבוא מחר? זכור, כי הבטחתני! “לא היא אשמה בדבר זה, – חשב טוביה בנפש מרה, – כי אםאני, שלא למדתיה לשנוא את הרע. אני אמרתי, כי על המורה מוטל לחנך אתתלמידיו באהבת הטוב בלבד, אבל עתה אני רואה, כי שגיתי. נחוץ להודיעלתלמידים, שיש רע בעולם, ובו צריך האדם למאוס, ואותו הוא צריך לבזות בכללב ונפש”. ממחרת בערב בא טוביה אל בית ר' ראובן. אדון הבית קבלפניו כדרכו, בסבר פנים יפות, אך טוביה היה מר נפש ובעמל רב הוציא מפיודברים אחדים. – האם חולה אתה? – שאלהו ר' ראובן. – כן, חולה אני קצת – ענה טוביה בשפה רפה ופניו זועפים. בעת ההיא שבה חנה הביתה, ובראותה את מורה, מהרה אליו ותמשכהו אל חדרה בשמחה רבה… – המצא חתני חן בעיניך? – קראה בשמחה גלויה. היא היתה בטוחה כי תיאודור מוצא חן בעיני כל. טוביה לא ידע מה לענות על שאלה זו. המעשה כבר נעשה, ולמהלו לגנותו בעיניה? בעיניה הלא מצא חן בלי ספק, ואם יאמר לה את האמת לאתאמין בו; אבל איך יוכל להלל את השדוך הזה, אשר ראה בו חלול כל קדשי־עמו? עלמה מצוינה, שיכלה להיות לתפארת לעמה, נמכרה בעד בצע כסף – איך יתאפק ולאימחה נגד הדבר הזה? אבל איך ימחה ולפני מי ימחה? לפני ילדה תמימה, שאינהמבינה בין ימינה לשמאלה… לפני ר' ראובן? הלא יגרשהו בחרפה, על שבא להתערבבעניני משפחתו. אבל איך יחריש? ומה יענה עתה? – עלם יפה־תואר, וגם עשיר גדול, – אמר טוביה – אך בטרם אדע, אם גם משכיל הוא. – לא, אדוני! – ענתה חנה מבלי שנות את קולה. – השכלתומעטה מאוד. הוא כמעט לא קרא מאומה, וגם עברית אינו יודע. אבל לב טובלו. הוא הבטיחני, כי ישים לבו לתורה ודעת, כי יהיה לי לתלמיד מקשיבוכל אשר אצוהו יעשה. אנוכי אשתדל, כי יקח לו מורה עברי מיוחד, – וגםאני אשתלם בידיעת הספרות העברית. מלבד זאת החלטתי לנסוע עמו לאחתמערי חוץ־לארץ כדי להשתלם שם במדעים. אביו הוא בעל מיליונים ולאיחשוך ממנו כל אשר יהיה עם לבבו לעשות. דברתי עמו על דבר חבת ציון, בארתי לו את כל יקרת ערך הרעיון הזה, והוא הודה לדברי ויאמר, כי ישאת נפשו לקנות אחוזה גדולה בארץ־ישראל. גם פבריקות ייסד שם, לכלהעניים ימציא שם עבודה. אבי שיחיה אומר, כי בשדוך הזה הוא רואההזדווגות האידיאה עם הכוח, המוציא בזמן הזה כל אידיאה לפעולה – עםהכסף. כל אידיאה שאין עמה כסף היא כנשמה בלי גוף. לא אכחד ממך, מורי, כי מתחילה היה לבי נוקפי ללכת אחריו, אבל אבי דבר על לבי. הוא הסבירלי, כי גם לולא היה תיאודור עלם נחמד כזה, לולא היה לבו טוב כמושהוא, גם אז צריכה הייתי לותר על טעמי ודרישותי בשביל העושר הרבהצפון לנו, כי בעושר רב כזה אפשר להביא טובה רבה, לשנות את כל מצבעמנו לטובה. מדוע לא הצליחו חובבי ציון, למשל, במעשיהם עד עתה? רקמפני שעניים הם, תרומותיהם פרוטות ודבריהם אינם נשמעים. לא כן אםמיליונרים יקחו את ההנהגה בידם; אז את כל אשר יחפצו יעשו: הם בעצמםיתנו וגם את האחרים יכריחו לתת נתינות שיש בהן ממש… אבל הלא ראית, כי יפה הוא תיאודור וטוב לבב. גם נבון הוא מאוד, אף כי אינו מלומד. לוּ שמעת את האניקדוטין שספר… חה, חה, חה… אבל עוד לא הראיתיך אתהמתנות שהביא לי. חנה מהרה אל התיבה ותוציא משם ארגז קטן ויפה מאוד ותפתחהו, ולנגד עיני טוביה הבריקו תכשיטי זהב, אבנים יקרות וחרוזי פנינים. בידיםחרוצות שמה עליה את עגיליה ושרשרותיה, צמידיה וטבעותיה וחרוזי פניניה, ותביט בעינים מאירות פעם אל הראי ופעם אל מורה. אושר ותמימות־הילדות נשקפומכל מבטי עיניה, ומפניהם נמס לב המורה. “קצרים המה החיים ועוד קצר מהם אושר החיים – חשב טוביהבהביטו אל תלמידתו ברחמים רבים. – עתה היא סובאת את האושר מלוא לוגמתה – אלנא אפריע אותה! איני יכול להתאכזר על הנפש התמימה הזאת ולמסוך נטפי רעלבכוס אשרה”. אמנם יחד עם זה התעורר בקרב לב טוביה רגש מעציב למראה כלהעדיים היקרים. קוי זהרם היו כחצים לעיניו וגם את לבבו פצעו. טוב היה לולראות אותה עניה, נשואה למורה עני כמוהו, חיה חיי עבודה וצער, אך חיים שישבהם שירה ורוממות הנפש, הבאות מתוך רגשות־אהבה משותפים, כששני בני הזוגמכירים איש את ערך רעהו ומוקירים זה את זה. אבל עתה… עתה היא אמנם שכוֹרהמאָשרה, אבל הלא השכרון יפוג ברבות הימים, ואז תפקח את עיניה וראתה, עם מינטל עליה לראות חיים, ואז תמאס בכל תכשיטיה ועדייה ותקוץ בחייה. – היפות הן המתנות? – קראה הנערה בשחוק־זדון. – יפה את, חנה, כשמש, כאור שבעת הימים! – קרא טוביה ברגש – מי יתן ולא יועם זהרך לנצח? – לא עלי, כי אם על הקישוטים אנוכי שואלת אותך–קראה הנערה בשחוק. – מה הם כל הקישוטים וכל היופי שבמעשי בני אדם לעומת היופי, שחנן אותך יוצרך? הלא כמוהם כאין! – רע לב אתה – אמרה חנה ברוגז מדומה – אינך יכול להלל. תיאודור טוב ממך… * עברו שתים עשרה שנה. העיר קרישין נשפטה באש. כמעט כל בתי העיר נשרפו, כנהוג בכלתפוצות ישראל אשר “בתחום המושב”. העניות גדלה בעיר מאוד. רבים עזבו את תלםהשמם וילכו לבקש פרנסה בערים אחרות או, פשוט, לחזר על הפתחים במקומות שאיןמכירים אותם, ורבים נמקו בענים ויחבקו אשפתות במקום מולדתם השמם. וטוביה פדרמן גם הוא נאנס לבקש לו מקום אחר. אמנם ביתו לאנשרף, אבל בית הת"ת היה למאכלת אש ומקור מחיתו דלל וחרב. על כן עזב טוביהלימי זקנתו את העיר קרישין וילך אל עיר ז. לבקש לו תלמידים. גם קוה, כייבנה מעט על ידי תלמידתו הגבירה. בשעה השביעית בערב בא טוביה אל משכן הגבירה אננא מטביאוֹבנה קיזיק… בחדר האוכל ההדור והמקושט עמד על שולחן יפה וחזק, עשוי מעץאלון, מיחם של כסף או של ניקל לבן דומה לכסף. מנורה אלקטרית שפכה אור רב עלהחדר ועל אשר בו. גברת הבית ישבה על יד המיחם וממולה נער בן עשר שנים. היאהיתה עוד יפה אך העדון, אשר ניכר בה לפנים, לא היה לא עוד, רשמי פניה הדקיםנתכסו בחלב וכל גופה נעשה רחב ושמן יותר. כשראתה את טוביה שמחה לקראתו ותחבק את ידו בידידות ותושיבהו לימינה. – ספר נא לי, מה החדשות הנשמעות בעירנו? – שאלה הגבירה בהושיטה לו כוס חמים ומיני מרקחת. – החדשות אינן משמחות. העיר הרוסה ושוממה. הדלות גוברת. רבים נדדו ללחם ורבים גוועים ברעב, – אמר טוביה לתומו. – בחדשות כאלה אני, ברוך־השם, שבעה גם פה – אמרה חנה באי רצון. – תמיד את שומעת רק שמועות רעות, תמיד הכל באים להתאונןבאזנינו, כאילו באמת ימי צום ובכי הם כל ימות השנה לכל העולם כולו… רבלך, פטיא! – גערה הגבירה בבנה, נער בריא בן עשר שנים, אשר אכל מן התפוחיםשעל השולחן בלי חשבון. – לך, שובב, להכין את הלקחים. – רק עוד תפוח אחד קטן אקח – ענה הנער. – רב לך, ואם לא – ונתתיך על יד המורה הזה ללמדך עברית! – אמרה הגבירה. – אני לא אלמד, איני רוצה, – ענה הנער בהחלט, ויחטוף תפוח גדול וימהר לצאת מן החדר. – נער שובב הוא, אך כשרונותיו נעלים מאוד – אמרה הגבירה, – בשנה זו אני אומרת להכניסהו לגימנזיה והוא מתעצל להכין אתלקחיו. – ועברית למד? – שאל טוביה. – עתה אי אפשר. הן בעמל רב יצלח חפצי בידי, שיכין אתהלקחים הנחוצים כדי שיכנס לגימנזיה. ואולם אחרי כניסתו אשכור לו מורהעברי; והיה בטוח, שאם תשב בעיר הזאת, לא אתנהו לאחר. – תודה – אמר טוביה. – כמדומה לי שיש לך, מלבד הנער, גם בת קטנה. – היא ילדה טובה, לומדת בגימנזיה במחלקה המכינה. – והיא לומדת עברית? – היא נערה חלשה ועמוסה למודי הגימנזיה. גם מורה צרפתית באה אליה, גם על הפסנתר היא פורטת. בעת ההיא בא בעל הבית, תיאודור אברמוביץ, הביתה בחפזוןומבלי שים לב, כי איש זר יושב בבית, קרא: אננא, הביאי תה, אך עדמהרה! הגבירה הציגה לפני בעלה את טוביה מורה הזקן, ותיאודור הושיט לו קצה אצבעותיו ומוציא מאפו מלות בלתי ברורות. – הנסע היום אל התיאטרון? היום הלא יציגו את “הצוענית עזה”. מאוד חפצתי לראות את המשחקת הנפלאה. – היום אני צריך לנסוע אל אספת “לחם אביונים” או, השד ידעם, לאיזו אספה, – אמר הגביר ויעוה את פניו. – מאוד נחוצה לך הגבאות – קראה הגבירה בכעס. – אולי היית יושב רגעים אחדים עם בני ביתך. – האנוכי מבקש מידם, כי יבחרו בי לגבאי? – ענה תיאודורבגאוה. – כמה פעמים בקשתי מהם, שלא יבחרו בי, כי אין לי פנאי להתעסקבצרכי צבור! ומה שהם חושבים, כי בזה יצודו אותי ואני אזיל להם כסף, טעות היא בידם. כל זה אמרתי להם מראש, והם בכל זאת בוחרים תמיד רקבי. אמנם אנוכי לא הייתי הולך היום אל אספתם, לולא פגשני זה לא כברסמוּאיל בּוֹריסוֹביץ ריקמן בבית האוצר ובקשני לבוא היום אל האספה, ולא יכולתי להשיב את פניו ואבטיחהו. עתה כבר הגיעה השעה. הוא גמע את כוסו בבת אחת ויקם ממקומו וילך, וישכח להפרדבשלום מן האורח. הוא חשב, כפי הנראה, כי למותר הוא לנהוג באיזה קבצן מנהגדרך ארץ… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43828	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43828", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43828, "source_edition": "ועד היובל", "title": "מִי נִצַּח", "translator_uris": "", "translators": "" }
הַמּוֹרָה א יהושע החנוני, איש זקן ולמדן, ישב ויקרא בספר לאור מנורהיפה, יהושע החנוני נקרא גם בשם יהושע המלמד, אך השם האחרון לא היה נעים לו, להפך, הוא התגאה, כי סוף סוף השיגה ידו לשנות את שמו ולהקרא בשם חנוני; ובכל פעם ששמע איש אומר לתומו “יהושע החנוני” היה לבו מתמלא עונג. אולםשלושים וחמש שנות עבודת־פרך של מלמדוּת ודלות השאירו בו רשמים שלא ימחו. פניו דלים וקמוטים, גבו עקום וכל גופו – חורבה ישנה. הוא כבר אמר לשכב על מטתו, אך חכה לבתו כי תשוב. לא נעים לו, כי ירגיזוהו משנתו לקום ולפתוח את הדלת. – העוד לא שבה שרה? – שאלה אשה זקנה בצאתה מחדר־המטות ותשפשף את עיניה בגב ידה. – איננה עוד – ענה יהושע. – אמנם אחרה שם לשבת. – כל היום לא אכלה מאומה – אמרה הזקנה – נערה סכלה, למשרת מורה היא מחכה, כמי שמחכה לזכות בגורל מאתים אלף. – האמת אגיד לך, פריידל, כי יותר מזה שמחתי לוּ הקרה ה' לפניה זווג טוב. – כן, יהושע – ענתה הזקנה באנחה בישבה על יד הכירה החמה – מה קשים הזווגים בזמן הזה! הבתולות הזקנות הולכות ורבות, כמו אפסוחתנים מן הארץ. – עוד יש חתנים ועוד רבים משיאים את בנותיהם – אמר יהושע – רק בתנו יוצאה מן הכלל. היא תבקש להקדיש את נפשה לעבודת ההוראה… המלמדוּת מצאה חן בעיניה… נפלא הדבר: אני מברך ומודה להשי"ת בכל עתובכל רגע, כי הצילני מהמלמדוּת הארורה, והיא מבקשת את המלמדוּת באות נפשה! בעוד רגעים אחדים נפתחה הדלת, ונערה כבת עשרים ושתים באה אל הבית. היא היתה שפלת קומה ודלת בשר, אך עיניה מאירות מאוד, ועל כל פניה שפוכה שמחה אין קץ. – זכית בגורל!..–קרא יהושע בשחוק, בהביטו אל פני בתו המאירים. – כן, נבחרתי למורה–ענתה הנערה בפשטה את מעילה, אשר היה רטוב מאד הסתיו. – ומדוע ככה תשמחי, סכלה? הכי קצבו לך שכר תרפ"ט אלפים? – הרבה יותר – ענתה שרה בשחוק. – החליטו לקצוב שעה ביום ללמודים העבריים, וגם את אלה אוֹרה אני. – אכן זאת היא שמחה רבה.. – ענה האב בלעג קל; – אבל מדוע אחרת ככה? – ריב גדול היה שם, מלחמת־שפתים ארוכה ע"ד נחיצות הלמודים העבריים… – האם היו שם מתנגדים ללמודים העבריים? – שאל האב. – מתנגדות נוראות. כמעט כל המפקחות טענו, כי הן בעצמןאינן יודעות מהלמודים העבריים מאומה, והן בכל זאת בריאות וקיימותואינן מרגישות כי יחסר להן דבר־מה. גם הרופאה קלוגמן אמר, כי הלמודיםהעבריים הם רק מין “אפיקומן”, שגם לנערים אין בהם צורך, ומה גםלנערות עניות. אנוכי השתדלתי להראות להם את טעותם ולהוכיח, כיהלמודים העבריים נחוצים מאוד לכל אדם מישראל, אבל כל ראיותי והוכחותילא הועילו, לולא חשה לעזרתי סוֹפיה גריגוֹרוֹבנה. – הגבירה קובילקין? – כן. כאשר סופיה גריגוֹרוֹבנה גלתה דעתה, כי הלמודים העבריים נחוצים המה, ענו גם המתנגדים בעל־כרחם אמן. – אכן אשת חיל היא, הגבירה קובילקין, מי יתן וירבו כמותה בישראל! – אמר יהושע. – אולם בדבריה היו גם נטפי מרה – אמרה שרה באנחה קלה; – היא אמנם הסכימה לדברי כי נחוצים הם הלמודים העבריים לנערות העניות, אבל מה מר היה הטעם שנתנה לדבריה! – ומה היה טעמה? – שאל יהושע בתמיה. – היא אמרה. כי בנות העניים מטבען הן נשחתות ומגודלותבתוך סביבה של פראים, בחברת אנשים גסים ופורעי מוסר, על כן נחוץ לשוםעין ביחוד על חנוכן הדתי, שתהיה הדת להן למתג ורסן לעצור בעד שובבותן ופראותן. – לא אבין, איזו טפה של מרה מצאת בדברים האלה? – אמר יהושע לתומו; – כמדומה לי, כי נכוחים וישרים הם. – צר היה לי מאוד לשמוע מפי גבירה, הנחשבה למשכלת, שטנהגדולה כזו על בנות העניים, שמנת־חלקן עמל ויסורים כל הימים, אם באמתההמון שלנו פרוע לשמצה, לא בו האשם, כי אם באלה השאננים היושביםבארמונות מרווחים ונהנים מכל טוב ההשכלה. ההמון אסור בחבלי עוני, ואין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ומה עשו גבירינו עד הנהלרווחתו? הטובים שבעשירים נתנו נדבות לכל הפושט יד, אך בזה עודהשפילו את רוח המקבלים ויעשום לקבצנים. לא מתג ורסן נחוץ לבני העניים – מתגים ורסנים גדרים וסייגים יש להם הרבה יותר מדי; מעט חופש נחוץלהם, שיוכלו לפתוח את עיניהם ולדעת את מצבם בתור בני אדם ובתוריהודים. ואם תתנו להם חנוך טוב ולהתפתח כבני חורין, אז לא תהיה לכםסבה להתאונן על מצבם המוסרי. – רב לכם לדבר ולהתוכח עתה – אמרה האם; – הן היא מהבוקר לא אכלה מאומה. הבה אוציא את ארוחתך מהתנור ואשימה לפניך. – אין לי כל חפץ לאוכל – אמרה שרה. – ובמה תשבעי? בנסים? לכי, סכלה, ואכלי. רב לך לדבר עם אביך השוטה. תשעה קבין שיחה לו… – האמנם תאמרי ללמד את תלמידותיך תנ"ך? – שאל יהושע מבלישום לב לדברי אשתו – כמה תוכלי ללמד במשך שעה אחת לארבעים תלמידות? הלואי פסוק אחד. – אני לא אלמד כמנהג המלמדים, לכל תלמידה לבד. אני אלמדן כמו שנוהגים ללמד בגימנזיה. – בגימנזיה הן לומדים למודים אחרים, אבל הלמודים העבריים… – גם את הלמודים העבריים אפשר ללמד באותה שיטה שמלמדים למודים אחרים. – “חדושים” – אמר יהושע וימשוך את כתפיו. הכרת פניו ענתהבו, שעוד הטיל ספק באפשרות דבר כזה, ורק לא רצה להתווכח עוד עם בתו, אחרי שאשתו הוציאה את הארוחה מן התנור. ב בילדותה של שרה עוד עסק אביה במלמדות, ובראותו כי כשרונותמצוינים לבתו, ויושיבה יחד עם תלמידיו וילמדה תנ“ך וגמרא, ולאחרונה החלללמדה גם פרק ב”תניא". אולם בעת שהיה יהושע מוכן להכניס את בתו לפרדס, התודעה שרה לאחת משכנותיה, נערה שכלתה למודה בגימנזיה, ותחל לקחת מפיה לקחבלמודים הכלליים; ולא ארכו הימים, ושרה החלה לדבר על לב הוריה לתתה להכנסאל הגימנזיה. מתחילה, כמובן, לא הסכים יהושע לחפץ בתו, אך אחר שעמדה שרה עלדעתה בכל תוקף, נאנס יהושע לבטל רצונו מפני רצון בתו, האהובה לו מאוד, ושרהנכנסה אל הגימנזיה אל המחלקה החמישית. אולם גם אחרי שנכנסה שרה אל הגימנזיה לא חדלה מקרוא לפרקיםבספרות ישראל, וככל אשר הוסיפה להבין בספרות הכללית כן עמקה ורחבה הבנתה גםבספרות עמה וכן גדלה חבתה לה. ויהושע היה מלמד בעל כרחו. המלמדוּת היתה שנואה בעיניותכלית שנאה, ותמיד התפלל לה' כי יצילהו מהמלמדוּת הארורה. “נוח היה לילהיות חוטב עצים או פושט נבלות מהיות מלמד” – היה דברו תמיד. ולעת זקנתוזכה, כי באה, תקותו. הוא פתח חנות קטנה וממנה מצא את פרנסתו בריוח. ועל כן בראותו כי שרה עוסקת בעבודת ההוראה, ולרוב בחנם, היה מתפלא ומשתומם על הדבר הזה. – למה כל העבודה הכבדה הזאת? – היה יהושע שואל לנפשו, – הן לא מטופלת היא בבנים, כי תמשוך בעול המלמדוּת הקשה. או אולי לשםמצוה היא מתכונת? אבל הלא במצוות אחרות אינה מדקדקת כלל, ואי אפשראיפוא לחשדה, כי דואגת היא לעולם־הבא; ומלבד זאת, הן בעד תורה זושהיא מרביצה לא יתנו לה שם גם ללקק עצם יבשה מן הלויתן… האמנם אמתבפיה, כי הנאה רוחנית לה מעבודת המלמדוּת? האפשר הדבר כי תהנה היאמהעבודה הזאת אשר דכאה אותי כל ימי? לא, רק מעשה נערות היא. הילדיםאוהבים לשחק ברב ותלמידים, וגם היא עוד ילדה הנה… אבל שנה אחר שנה עברה, ושרה עדיין עושה “מעשה נערות”. הפדגוגיה היתה משׂוֹשׂ חייה, ולעבודתה זו בקשה להקדיש את כוחה. ואחרי אשרכלתה חוק למודה בגימנזיה, עלתה לגדולה ותהי למורה בבית הגבירהקובילקין. מרת קובילקין היתה עמוד התוך בקהלת נ. ולא לבד הנשים, כיאם גם הגברים יראים וחתים מפניה. בכל עניני הצבור ישימו לב לכל אשר תאמרהגבירה קובילקין, כי היא החכמה והיא התקיפה. היא קוראה “ווֹסחוֹד” ו“נוֹבוֹסטי”, שופטת על הפוליטיקה ובקיאה גם בסדור ובמחזור, ובבית־הכנסתהיא מראה לחברותיה מה להתפלל ומה לדלג. מהרה נוכחה הגבירה, כי לא שגתה בבחרה את שרה למורהלבנותיה, כי היא כמו נוצרה לעבודת הפדגוגיה. בקסם אשר על שפתה לקחה את לבתלמידותיה וכל חפצה השלימו. ותחלוק הגבירה לשרה כבוד ויקר, הזמינה אותהתמיד אל שולחנה, לעגה באזניה לחברותיה העשירות, דברה עמה בעניני הפוליטיקהוגם אָצלה לה עתרת חנופה. אולם בלבה לא כבדה הגבירה את המורה, כי גם בכל כשרונותיהוהצטינותה במה נחשבה? הן רק נערה עניה היא, בריה שפלה שערכה אין ואפס. אמנםבאזניה אמרה הגבירה, כי העשירות לא נחשבו בעיניה למאומה אחרי כי נבערות הןמדעת, ורק נערה חכמה כמוה יקרה ונכבדה בעיניה; אבל בהופיע לביתה אחתמגבירות העיר חרדה קובילקין אליה וכרגע שכחה את מורתה העניה ולא שעתה עודאליה, כמו איננה כלל בביתה. לפעמים קנאה קובילקין בשרה המורה, היודעת לבצוררוח תלמידותיה, בעוד שהיא לא תוכל לעצור בהן. בעת צרה, כאשר גדלה שובבותןשל בנותיה, וגערתה העירה בהן רק שחוק, נאנסה קובילקין להפיל עליהן מוראה שלהמורה העניה ולאמור: “אם לא תחדלנה מהשתובב והגדתי את מעשיכן למורתכן” – והדברים האלה עושים עליהן רושם תמיד. ומרת קובילקין חשבה אז בלבה: אכןילדות תמימות הן, כי גדלה בעיניהן מורתן העניה.. לצפרים נבערות גם הגולםלענק יחשב וינוסו מפניו… ושרה כבדה את הגבירה קובילקין בעד תבונתה המעשית וחריצותה. אך מאיזה טעם כמוס, שלא יכלה לבררו גם לעצמה, לא אהבה אותה, היא הרגישה, כיאיזה חיץ יבדיל ביניהן גם בשבתן יחד ולא יתן להן להתחבר בשום אופן. לפעמיםהיה לה הדבר הזה למכשול לב: – מדוע לא אוכל להתקשר באהבה אל האשה הכבוּדההזאת, המרבה להראות לי אותות חבה ורצון? אין זה, כי אם משפט־קדום, שלא אוכללשרשו מלבי! – כן חשבה שרה ותשתדל בכל עוז למחות את הרגש הבלתי־נעים, שעוררה בקרבה קובילקין ותבקש לראות בה רק את הטוב; אך למורת רוחה חזק היהאותו הרגש בלבה, ולא יכלה למחותו בכל השתדלותה. ובימים ההם נפתח בית־ספר עברי לנערות עניות בעיר. ביןהמשתדלות במוסד הנכבד הזה לקחה מרת קובילקין, כדרכה, מקום בראש. ועל פיהנבחרה שרה למורה בבית־הספר, ועל פיה נקבעו שם הלמודים העברייםלחובה. בעד הדבר הזה רחש לה לב שרה תודה רבה. אולם הטעם שנתנה מרתקובילקין לנחיצות הלמודים העבריים, המר את רוחה מאוד, ומאז חלק לבה מהגבירהעוד יותר. ג ואולם בתקוה טובה השתעשעה שרה, כי מרת קובילקין אשר מסרהעל ידה את חנוך בנותיה לא תתערב בעניני הלמודים והיא, שרה, תלמד אתתלמידותיה בבית־הספר ככל אשר יורנה שכלה. והיא נגשה לעבודתה בגיל וחדוה רבה, בכל לבבה ובכל נפשה. ועבודתה בימים הראשונים היתה כבדה עליה מאוד. היא לא מצאהקורת־רוח בכל ספרי־הלמוד שיצאו עד העת ההיא. אמנם אחדים היו מוכשרים פחותאו יותר ללמוד השפה, אך למוד השפה היה לשרה רק לאמצעי, אבל לאלתכלית. העיקר היה בעיניה לשפוך על התלמידות רוח היהדות, לטעת עללבן הרך אהבה עזה לקדשי העם, אשר תוכל לעמוד בפני כל הרוחות הסוערות בעולם. ולעשות כדבר הזה אי אפשר על ידי לקחים יבשים ופרזות ריקות הניתנות לתרגם, שבזה מורים רבים מבלים את עתותיהם. שרה ראתה, כי נקל לה מאוד לקנות את לב התלמידות למעןתשקודנה על הלמודים הכלליים לא מיראה, כי אם מאהבה, כי תמצאנה בעבודתן עונגונחת. נחוץ איפוא למצוא תבלין להנעים גם את הלמודים העבריים. – מלחמה כבדה היא עתה לנו, עם קטן וחלש – אמרה שרה בלבה – לשמור את קיומנו ואת סגולותינו הלאומיות בתוך העמים הגדוליםהסובבים אותנו. עתה עלינו לשום עין ביחוד על החנוך הלאומי, ואוי לנואם לא נצליח לטעת את היהדות על לב הבנים והבנות בעודם באבם. אמנם כן, מלחמה כבדה היא לנו עתה, אבל במה נלחם וכלי־זין אין לנו? הנחלה היקרה לנו המה כתבי הקודש ואגדות התלמוד. מבאר מיםחיים זאת עלינו להשקות את העדרים, את התינוקות הרכים, אבל כתבי הקודשוהאגדות כמו שהם – אינם מוכשרים להיות לספרי־למוד. הם רק חומר יקר, שממנונחוץ לעשות מטעמים לרוח הילדים. ללמוד שפת המדינה יש ספרי־למוד ערוכים בהשכל ודעת ומכווניםלהכניס לתוך לב הילד את רוח הלאומיות של אותו העם המדבר בשפה ההיא ולפתחיחד עם זה את שכל התלמיד וטעמו, ומה יש לנו? נורא מאוד לצאת אל המערכהבכלי־זין קהים וחלודים… אבל לשבת ולחכות עד שיהיו לנו ספרי־למוד ערוכים בכּל – אי אפשר. נחוץ לגשת אל העבודה מיד, מבלי להתמהמה רגע. ולא חשׂכה שרה מעמל נפשה. בלילה אחרה לשבת ותחפש בספריםרבים, ותרשום, ותכתוב; וכדבורה חרוצה האוספת את דבשה מפרחים שונים, אספהשרה את שעוריה מספרים שונים. כל מלה ומלה שקלה במאזני משפט, כל אגדה, כלמשל הביאה בכוּר הבקורת, אם מכוונים הם אל המטרה, אשר שמה לפניה. ואחרי עמל רב, יגיעת בשר ורוח, מצאה שרה את הדרך הנוכחה, והתלמידות עשו חיל עד להפליא. הגבירה קובילקין התפארה במורה אשר בחרה, ולעתים קרובות – מה שהיה רע בעיני שרה – היתה מביאה אורחים אל בית־הספרלהראות את הגדולות אשר עשתה, בהקימה בית־הספר לשם ולתהלה, שהתלמידות עושותבו חיל להפליא. גם אלה המפקחות, אשר בראשונה התנגדו ללמודים העבריים, עתהבשמען את צלצלי השירה העברית מפי הילדות הרכות, לבשה גם אותן מעין רוח גאוהלאומית ותתענגנה גם הן, ומה גם אחרי כי רבים הללו באזניהן את בית־הספר ואתהמורה המצוינה. בבית־הספר היה גם השר המפקד על בתי־הספר מטעם הממשלה, ויבחן פעמים אחדות את התלמידות בשפת המדינה וחשבון ויהלל גם הוא את פועלהמורה ויכתוב בספר לזכרון. גם הרב דק"ק… המשתדל ללכת לרוח הזמן, הואיל לבוא אלבית־הספר ולבחון את התלמידות. הגבירה קובילקין בקשה אותו לבוא, והוא, רב “מתמשׂכל”, לא ישיב פני אשה גבירה ריקם. וילך ויבחן את התלמידות, אף הראהשם את כוחו וגבורתו להמציא שאלות שונות להביא על ידן את התלמידות במבוכה, ולאחרונה הודה גם הוא, כי השכילה המורה בעבודתה. ובספר הזכרון כתב תהלהארוכה בכתב מסולסל. שתי שנים עשתה שרה בבית־הספר, והימים ההם היו לה ימי אושראין קץ. נעים היה לה לראות, כי מיום ליום תגדלנה ידיעות תלמידותיה בלמודיםהעבריים, כי נפשן קשורה בלמודים ההם ועוסקות בהם בחפץ־לב. היא אמנם היתהגונבת משאר השעורים והוסיפה על השעורים העבריים, אבל סוף סוף עשו תלמידותיהחיל גם בשאר הידיעות. מה רבה היתה שמחת המורה, כאשר הציעו לפניה תלמידותיהשאלות שונות שהעידו על התפתחות שכלן של השואלות, התפתחות ישרה בכל הפרטים: בזכרון, בהבנה עמוקה, בדעה ישרה וטוב טעם. – וממה נבראו כל אלה? הלא מאפס ותוהו! התלמידות הן בנותעניים, מהדיוטא התחתונה בחברה, ואין ספק שהיו נמקות במחסור ועוני, בבערות ורפש, לולא באו אל בית־הספר הזה. אכן היטיבו מאוד הנשיםהצדקניות, כי בנו את הבית הזה! – אמרה שרה בלבה. עתה היו מיסדות הבית בעיניה כצדקניות גמורות, ולבה רחש להן תודה וברכה לאין־קץ, ביחוד למרת קובילקין. עתה נמחו מזכרונה הדברים המרים שיצאו מפיה הגבירה לפנים. ובעלותה פעם על מטתה בחדרה הקטן והנקי, אחרי הכינה אתשעוריה ליום המחרת, כבתה את הנר, הביטה שעה ארוכה מבעד החלון אל פני הלבנההמאירה באור רך, והנה נדמה לה, כי משוטטת היא בעולם, עוברת על כל המקומות, אשר נדחו שמה בני עמה, ולשמחת לבבה היא רואה, כי בכל מקום נפתחו בתי־ספרכבית־ספרה, ורוח היהדות תחיה ותשובב את נפש העם, ודור דעה קם בישראל, דוריודע את ערכו האנושי ומהותו הלאומית, דור חזק בדעתו וגדול במוסרו, אשר לאיכנע ברוחו מפני השפעה זרה.. ובחפצה הגדול להגדיל תורה ודעת בקרב ישראל, היא באה בדברים עם המורים העבריים שבכל הארצות, ובהשתדלותה נוסדה חברת מוריישראל, לא לעיר או מדינה כי אם לכל העולם כולו. – ואחר הוסד החברה, החליטוחבריה להתאסף לקונגרס כללי בירושלים. מה נהדר ומה יפה הקונגרס הזה! אליונקבצו כל טובי המורים, מיטב כוחות האומה. שם נראה לה האידיאל העברי בכלגדלו והדרו. הכרת פני הצירים תענה בהם, כי כל מגמתם היא רק להיטיב ולשכללהחנוך, לגדל ולחנך את הדור הצעיר, שיהיה מתוקן ונעלה על הדור שלפניו. והיאשרה, עולה על הבמה ודורשת לעשות את החנוך הלאומי חטיבה אחת בכל הארצות ובכלהממלכות, למען יהיה ישראל גוי אחד בארץ, ומכל עברים ימחאו כף לדבריה וקולקורא בכוח: יחי ישראל עם אחד! ומעיניה נוטפות דמעות ששון וגיל… ובהקיצה משנתה ובזכרה את חלומה (היא איננה יודעת ברור, אםחלום היה או חזון לב), ושחוק נעים עלה על שפתותיה הדקות, ועיניה נגהו באוררך ונעים. לה נדמה, כי קרוב היום אשר לא יהיה עוד הדבר חלום. הן מי לאיבין, כי העם המפוזר והמפורד צריך לשמור את אחדותו לפחות בחנוכו הלאומי? ומי מהמורים לא ישמע כדבר הזה? ומי מהורי הילדים וכל החפצים בטובת עמם לאיבואו לעזר למורים בדבר הטוב שהם אומרים לעשות לעמם? בלב מלא תקוה קמה שרה בזריזות ממטתה ותבט אל מורה־השעותהקטן אשר על שולחנה, והנה השעה השמינית מהרה תעבור. בעוד חצי שעה עליה ללכתלעבודתה בבית־הספר. ד אך בתוך כל האושר והעבודה הנעימה היו לה לשרה גם רגעי עצב ותוגה. עב קל עלה על שמי חייה וגדל ורחב עד כי היה לערפל… תמורהלרעה באה במצב הוריה, כי בעל־הבית אשר ממנו שכר יהושע את חנותו, בקש להרוסאת ביתו הישן ולבנות תחתיו בית חדש. ויהושע נאנס להעביר את חנותו למקוםאחר, אך שם הפסיד הוצאות רבות, ומאומה לא נשא בעמלו. אולם לא על הדבר הזה התעצבה שרה. הכסף שהרויחה די היה להלפרנס את נפשה ונפש הוריה הזקנים. שרה לא ידעה לחשב חשבונות הפרוטה, ודאגתהפרנסה היתה זרה לה. היא רחפה תמיד בעולם האצילות, בעולם הרעיונותוהאידיאלים. ורק זה הצר לה לפעמים, כי הוריה שרויים בצער על אשר נפלו למשאעל בתם הרכה והענוגה. יותר מזה, היה קשה בעיניה, כי בנות הגבירה קובילקין גדלו ופנו עורף ללמודים וגם בקול שרה לא שמעו עוד כמלפנים. סבות שונות גרמו לזה. העשירות הנפרזה כשהיא לעצמה הביאהאותן לידי פריקת עול. הן הרגישו, כי בנות עשיר הן, ולא לכך נוצרו ללמודולעמול כי אם להתענג ולראות בטובה. ויותר מכל הרעה האומנת האשכנזית אשר לקחה קובילקין לבית. האומנת ההיא שנאה את המורה העבריה ותשתדל להשפיל את ערכה בעיני הבנות, ותחללחקות בפניהן את תנועותיה ותשם את שרה לשחוק. והבכירה, שהיתה אז במחלקה הרביעית בגימנזיה, היתה שבה משם לעתים קרובות וציון רע בידה. ומי אשם בזה? כמובן, הטילה מרת קובילקין את האשמה על ראש המורה. – מלפנים היתה עבודתך פוריה יותר – אמרה קובילקין אלשרה; – אכן אי אפשר לדרוש ממך, כי תעבדי גם עתה בשקידה כאשר עבדתמלפנים. הן עתה תקדישי את כוחך לבית־הספר, ובשובך משם עיפה ויגעה, לאתוכלי עוד להשלים את עבודתך כראוי. הדברים האלה ירדו כחצים אל לב שרה. אותה יחשדו, כי עושה היא מלאכתה רמיה! – לא אני אשמה בזה – ענתה שרה בשפה רפה – כי בנותיך החלו להתרשל בלמודן. ישנן סבות אחרות. – מה הן הסבות? – סִבות שונות, אך לא אני – ענתה שרה, ולא יספה לבארדבריה, כי לגלגל את החובה על האומנת האשכנזית נראה לה כמלשינות, ולהשמיע תוכחה באזני הגבירה על דרכי החיים בביתה, אשר הם ישחיתו מדותבנותיה – הלא תשחית דבריה על אוזן לא שומעת. והגבירה הוסיפה להאמין בכל לבה, כי רק נרפה היא שרה, ולו חפצה היו בנותיה מצליחות בלמודן כמאז. ופעם אמרה לה קובילקין בפה מלא, כי היא חכתה, כי תכיר להטובה על כי בהשתדלותה נבחרה למורה בביה"ס ותשקוד ללמד את בנותיה בזריזותיתרה… פני שרה הלבינו כסיד בשמעה את הדברים האלה. – הן אחדים הציעו לפני שכר רב יותר מאשר תתן לי קובילקין – אמרה שרה לנפשה –ובכל זאת לא חפצתי לעזוב את מקומי בביתה, יען כיבאמת אכיר טובה לה, והיא תאשימני, כי כפוית־טובה אנוכי… אל נכוןתחשוב הגבירה, כי חסד היא עושה עמי כי לא תשלחני מביתה, ועל אפי ועלחמתי עלי לקבל את החסד הזה. שרה היתה נכונה לשבת ולעבוד יותר מן הזמן הקצוב, ובלבדשתדענה תלמידותיה את לקחן, אבל התלמידות לא אבו, וגם מהזמן הקצוב החסירותמיד, כי תמיד היה נכון לפניהן ענין אחר המלבבן יותר מספרי־הלמוד. – הכלית את שעוריך? – שאלה קובילקין בתמיה, בראותה את המורה יוצאת טרם עבר הזמן הקצוב. – אני לא כליתי, אך הן לא חפצו לשבת עוד – ענתה שרה בעצב. – האמנם לא חפצו? אנוכי אושיבן, בחזקה אושיבן – קראה קובילקין בכעס. והגבירה באה החדרה. במקום אשר בנותיה משתעשעות, ותגער בהןותוכיחן עד אשר ישבו עוד הפעם ללמוד שעוריהן. אבל העבודה הבאה באונס לאהביאה ברכה, וגם עד מהרה שכחו הבנות כי יסרה אותן אמן, והוסיפו להקשות ערפןלבלתי שמוע אל מורתן. ומה תעשה המורה העלובה? התלך להתאונן באזני גברתה? אבל ההתאוננות היא מדה מגונה בעיניה, וגם יודעת היא, כי כל גערותיה ומוסרהשל האם לא יועילו כי אם לשעה קלה. – אנוכי לא אבין פרוש המלות: “הן אינן חפצות לשבת עוד” – אמרה פעם אחת הגבירה אל שרה; – הן לזאת מורה את, ועליך לבקש עצהולהשתדל, כי תשבנה כל הזמן הדרוש. הן יש בידך לעצור בעד התלמידותבבית־הספר, כי תשמענה את לקחך ולא תצאנה בלי רשותך, ומדוע לא תוכלילעצור גם בעד בנותי? האמנם גרועות הן מהעניות היחפות? על טענות כאלה לא מצאה שרה מענה. היא חפצה מאוד לעזובמשמרתה בבית הזה, אך לבה אמר לה, כי אם תאמר כדבר הזה לגבירה, תאשים אותהזו, כי בכונה תתרשל במלאכתה, למען יפטרוה ממשמרתה אשר היתה לה לזרא. ואולם גם על לב הגבירה עלה פעמים אחדות לפטור את שרהממשמרתה ולקחת מורה אחרת תחתיה, אך לא טוב היה בעיניה לפטור את המורה הזאת, אשר היא בעצמה הרבתה לספר בשבחה, כי אז הלא יודע לכל כי בנותיה פרועותושובבות. ועל כל אלה הנה הבת הצעירה אמרה, כי לא תחפוץ במורה אחרת, כי רקאת שרה היא אוהבת, והצעירה היא רכה וחלשה, ואמה אוהבת אותה מאוד ואינה חפצהלצערה. וכה הוסיפה שרה ללמד את בנות קובילקין, ועבודתה שם היתה עבודה קשה ומרה. ויהי בימי האביב ותצא מרת קובילקין, היא ובני ביתה כדרכהמדי שנה בשנה, לבלות את ימי האביב והקיץ בנאות־דשא. ושרה נשארה בלי עבודהוכל שכר לא היה לה, כנהוג, לא שלמה הגבירה מאומה בעד חדשי הקיץ. ובימים ההם בא אחד ויציע לפני שיעור בשכר הגון. והימים היו ימי לחץ לשרה, כי אביה לא הרויח מאומה, וכיסה היה ריק. – מדוע לא אקח את השיעור הזה אשר הציעו לפני? – חשבהשרה; – הן כמה פעמים רמזה לי מרת קובילקין ברמזים גסים, כי עבודתיבביתה לא טובה בעיניה, ואל נכון תשמח עתה, אם אעזבנה כולה. ומלבדזאת, היש לה הצדקה להתאונן עלי, אם אקח שיעור אחר? וכי מפני שעשתהעמי טובה פעם אחת, אשתעבד לה כל ימי? כבד מאוד עלי ללמד את בנותיהאשר השתובבו, ועתה עוד עלי לשבת בלי עבודה כל ירחי הקיץ, וכל זה עלילסבול, יען כי לפני שנתים הואילה הגבירה קובילקין בחסדה לאמור, כימורה הגונה אנוכי, הכי לא עבדות היא זו? – אולם – הוסיפה שרה לחשוב – מרת קובילקין אל נכון תודניבכל לב, כי תפּטר ממני, אחרי שאין דעתה נוחה מעבודתי, ואולי באמתתשכיל מורה אחרת ללמד את בנותיה יותר ממני. הן רק מפני הכבוד לאתשלחני מביתה, והיא מחכה למקרה שתוכל להפּטר ממני בדרך כבוד. ושרה אמצה את לבה ותקבל את השיעור אשר הציעו לפניה. ה ככלות ירחי הקיץ שבה מרת קובילקין אל העיר. היא בקרה פעם בפעם את בית־הספר ולא הגידה לשרה דבר עלאודות בנותיה. היא חכתה, כי שרה תבקשנה, שתואיל לתת את בנותיה על ידה, ואזתוכיח אותה על מעשיה בימים האחרונים, כי חדלה מעבוד את עבודתה בשקידה, וכיעליה לדעת, כי רק לה, למרת קובילקין, היא חייבת תודה על עלותה לגדולה כזו, להיות מורה בבית־הספר ולשבת לפעמים בין בנות מרומי העיר, ולולא היא, מרתקובילקין, היתה שרה נערה שפלה ובת בלי שם כמו שאר המורות. אולם תקות הגבירה היתה לשוא, שרה לא בקשה ולא שאלה אותה דבר. לא ארכו הימים ויודע הדבר לקובילקין, כי אמנם מרדה בההמורה ותקח לה שיעור אחר. אולם היא נסתה עוד לנחם את נפשה, כי שרה אךהוסיפה לקחת עבודה חדשה, ברצותה לעבוד גם בלילה ולאסוף כסף, והדבר הזה, כמובן, לא חשבה לה לעוון, כי הכל צריכים לכסף והכל חייבים להשתדל למצוא כסף – וכל המרבה הרי זה משובח. לא יכלה הגבירה גם להעלות על דעתה, כי תעזוב שרהאת ביתה, בית אשת חסדה, ששם היא מרויחה תשעה רובל לחודש רק בעד שתי שעות שלעבודה בכל יום, מלבד ימי השבת!… הן השכר הזה גדול הוא מאוד, ולו היתהחפצה לעמוד על המקח, כי אז נאותה שרה לקחת גם שמונה רובל, וגם זה היה דיוהותר, אחרי כי לא בכל יום תעבוד כל שתי השעות בשלמותן. – אי אפשר שתעזוב שרה את שיעורה! – החליטה מרת קובילקיןבנפשה; – אין זאת כי יראה היא פן אשיב את פניה, והיא דלה גאה. אמנםמאוד חפצתי להמיר אותה באחרת טובה ממנה. אך איפה היא הטובה? ומה אעשהלמרים בתי אשר לא תאבה באחרת? – מדוע לא תבואי אל השיעור? – שאלה מרת קובילקין את שרה. – אני… אני אמרתי… אמרתי – גמגמה שרה – כי לא תחפציעוד בי, ואולי באמת מורה אחרת תצליח בביתך יותר ממני. ומלבד זאת קשההיה לי לשבת כל ימי הקיץ בלי עבודה. – אם כן עלי לבקש לבנותי עתה מורה אחרת?… – צר לי מאוד. ה' יודע, כי רע מאוד הדבר בעיני. אך היכולתי לעשות אחרת? – זאת היא הכרת טובה – חשבה קובילקין בלבה, אך לא הגידה למורה דבר. עוד שני שבועות עברו וקובילקין בקרה את בית־הספר כדרכהתמיד, ואך ממבטי עיניה הכירה שרה, כי אין פניה אליה כתמול שלשום, אבל שרהעשתה את עצמה כלא יודעת, בתקותה כי בעוד ימים אחדים יפוג כעס הגבירה ושבהוהאירה לה פנים כמקדם. אבל שרה טעתה. – היא, הקבצנית, תעיז להקל בכבודי ולהתפטר ממשמרתה בטרםגרשתיה! – קראה מרת קובילקין בחימה עזה בשובה מבית־הספר לביתה, אף כילנגד עיניה לא היה איש אשר תתַנה לפניו את עלבונה. – היא, אשרהרימותיה מן האשפה, אשר נתתי לה מהלכים בין אנשים נכבדים ורמי המעלה, היא תעיז לבעוט בי ובחסדי?! אנוכי אטחנה עד כי תהיה לאבק. מן האשפההרימותיה ואל האשפה אשיבנה, כתולעת ארמסנה! מעיני הגבירה התמלטו נצוצי אש. היא לחצה את אגרופה וגםרקעה ברגלה, עד כי נבהל החתול אשר רבץ במנוחה על הספה הרכה, ויקפוץ מעלמשכבו וימהר וינס החוצה. בעמל רב התאפקה מרת קובילקין לבלתי בוא עם המורה בריב גלויעל חשבונותיהן הפרטיים, לבל תהיה לבוז, אך עד מהרה מצאה ענין כללי להתגרותבשרה ולפקוד עליה את חטאותיה… ויהי היום ומרת קובילקין ישבה בבית־הספר ותקשב אל הלקחהעברי. שרה קראה ותבאר לפני התלמידות את אחד השירים, ואחרי כן צותה עלהתלמידות ללמוד שורות אחדות מן השיר, אשר כתבה לפניהן על הלוח. – וברכת־המזון וקריאת־שמע שעל המטה הן יודעות? – שאלה הגבירה כמו לתומה. – בעיני – ענתה שרה ברוח שוקט – קשה הלמוד על־פה בכלל, ורק שירים אחדים הנני נוהגת ללמד על־פה, למען תקראנה לפרקים כלהתלמידות במקהלה והיו להן לתועלת ולשעשועים. – בדברי שעשועים את מתעסקת ואת העיקר תעזבי – קראההגבירה בחרי־אף. – העיקר הוא בעינינו למודי הדת ולא שיריםוזמירות. – הן לא נכחד ממך – דברה שרה רכות – כאשר אמרתי לך פעמיםרבות, כי מגמתי היא לקשר את לבות התלמידות אל היהדות באהבה. ואחרישכל מה שהן לומדות בלמודים הכלליים מבינות הן הבנה שלמה וברורה, חובההיא עלינו לשום לב, כי כל מה שתלמודנה בעברית תביננה כמו כן הבנהשלמה וברורה. – לתת להמון־העם בינה! – קראה הגבירה בכעס – לא לעשות אתבנות העניים לפילוסופיות מגמתנו, כי אם לעצור בעד שובבותן ופראותן, שתדענה לעשות מה שהגדולים מצוים אותן, מבלי להתחכם הרבה. – אבל תורת הפדגוגיה… – לעזאזל כל תורת הפדגוגיה! כל הצרות באו עלינו על ידן. הן הרבו בתוכנו את הכופרים ואת גזוזות השער, ושפחות קמות בגברתן, ולאלשוא יאמרו עלינו צוררים, כי מהרסים אנחנו. לא! לא לכך שכרנוך שתלמדיבבית־הספר מטודות. דת נחוצה לנו: תפלות וברכות, עברי־טייטש, שתהיינהיראות את ה', שתכבדנה את העושות עמהן טוב, שלא תהיינה כפויות־טובה, שתחוסנה ותשמורנה על רכוש אדוניהן בבואן לשרת בבית אחרים, ולא תעשינהכל נבלה. רק לתכלית זאת שכרנוך, אבל לפי הנראה שגינו מאוד, הבאנו זאתאל העדר. – אל נא תשכחי, סופיה גריגורובנה – אמרה שרה באמצה אתכוחותיה לדבר במתינות, בעוד אשר פניה הלבינו כפני מת – אל נא תשכחי, כי לא בשוק אנו עומדות, כי אם בבית־הספר, ופה מורה הנני ולא שפחה, וכל זמן שאני משרתת בתור מורה, אבקש את כל המפקחות הנכבדות ובתוכן גםאותך, גברתי, כי לא תתערבנה בדבר שאינכן בקיאות ומומחות בו, ובשוםאופן לא ארשה למי שיהיה להשמיעני תוכחה בפני התלמידות. אם אינני טובהבעיניכן, הרשות בידכן לפטרני ממשרתי, אבל גערות לא אחפוץלשמוע. – הראית איך לבשה הנערה הזאת גאות? – קראה קובילקין בשחוק לעג – השומע יאמר, כי “בת־מלכה” היא… – דומי!… קראה שרה ברקעה ברגלה, וכרגע נפלה ותתעלף… ו המאורע הזה נודע עד מהרה בכל העיר, ופירושים שונים נתנו לו. אחדים אומרים, כי מצאה הגבירה קובילקין את שרה מלמדת אתהנערות מתוך ספר “הברית־החדשה” בשפת עבר; ואחדים אמרו כי שרה חפצה ללמדאת תלמידותיה חומש עם פירש"י ושפתי־חכמים, וכולם יחד דנו את המורה לכףחובה, אלה אמרו כי מסיתה ומדיחה היא, ואלה – כי דעתה מטורפת… וגם מפי אביה שמעה שרה תוכחה מאהבה. ממחרת היום ההוא עוד לא יכלה שרה ללכת אל בית־הספר, כירפו כוחותיה מאוד, ואז נסה יהושע לדבר על לב בתו, כי תשוב מדרכה המובילהלא אל האושר והמנוחה. – למה לך לריב חנם? – אמר יהושע. – אם הן חפצות דוקאבסדור, בעברי־טייטש, למדי את תלמידותיך כחפץ הגבירות. אמנם ידעתי, כיאוהבת את את השפה העברית, וחפצה את ללמדה לאחרים, טוב מאוד ויפה. אבלמה נעשה אם הן, המפקחות על בית־הספר, אינן חפצות? למסור נפשך בעדהדבר הזה בודאי אינך מחויבת. הן לא הלמוד הוא העיקר, אותו הנני מוחללהן במחילה גמורה, ורק לשכר־הלמוד עינינו נשואות, ומה ממך יהלוך, אםישלמו לך בעד “סדור” או בעד “תשבורת”? והאשה אשר לפנים הכינה את שרה לעמוד לבחינה בגימנזיה (היא כבר היתה לאשה לאיזה דוקטור) אמרה לה: – למה העמסת עליך משא כבד כלמודי היהדות? הלא טוב, טובהיה לך לו למדת את הלמודים הכלליים לבד, כי אז, מלבד השר המפקח, לאהיה איש בא לחוות דעתו אם טוב פעלך, והכל היו נותנים כבוד לשמך; ולמהלך לטפל בלמוד מת ולשום עליך אדונים קשים, כי כל מפקחת תבוא להורותךדעה? אמנם מאוד יצדק אישי באמרו, כי המתרחק מבני ישראל ופוסע עלראשיהם בגאוה, ירום בעיניהם ואותו יעריצו, וכל המתקרב אליהם ודורשטובתם – יבזוהו. הכל יודעים, כי מורה הגונה את, ולו התרחקת מןהיהדות, כי אז לא נועז איש, וגם מרת קובילקין בעצמה, להטיח דבריםנגדך, אבל עתה, אחרי שנואלת להתקרב אל היהודים וללמד תורתם ושפתם, ידרשו המה ממך, כי תשימי נפשך כעפר לכולם, כסמרטוט הזה, שכל הרוצה באומקנח בו את רגליו. חדלי, יקירתי, מהיהדות ולמודיה, מהרי והודיעילמפקחותיך, כי מתפטרת את מצרה זו; יתעסקו בלמודים אלה המלמדיםהנבזים, ולא נערה נבונה ומשכלת כמוך. מרים כלענה היו הדברים האלה לשרה. היא חשה כי תשחה נגד הזרם, כי מכשולים רבים לה מבית ומחוץ. ”מרת קובילקין וחברותיה הקימו בית־ספר – חשבה שרה – אבלהיודעות הן, כי בית־ספר אשר כל הלמודים נלמדים בו כהוגן, מלבד הלמודיםהעבריים – מקרב את מפלת היהדות? הן אינן יודעות ואינן חפצות לדעת! מה להןוליהדות? גבאות נחוצה להן, שֵם מפקחות, בת־צחוק של אילי הארץ… הן חפצות, כי תהיינה להן הבנות העניות לשפחות טובות.. הן אי אפשר לכחד, כי מרתקובילקין טובה היא מכל חברותיה, כי חכמה היא מהן ומשתעשעת לפעמים בשיחותמעניני היהדות, ועקבות היהדות לא נמחו כליל מביתה… ואם היא תקום לאויבתלי, מי משאר המפקחות תחזיק בידי? כן, בודדה וגלמודה אנוכי, ומסביב רקמכשולים, רק מכשולים… אבל מה אעשה? האמנם עלי להניח את נשקי מידי, לעזובאת למודי היהדות, כי יתעסקו בהם מלמדים חשוכים?… חלילה! אני לא אעזוב אתעבודת עמי לעולם. לא חיי עונג ושלוה אבקש. בדרכי אלך ולא אסור, לא אוכללסור"… ז בכל כוחה השתדלה הגבירה קובילקין לדחות את שרה ממשמרתה: היא שלחה בה את חצי לשונה הטבולים ברעל להשפילה בעיני שאר המפקחות – ולאהצליחה, כי חברותיה הקשו הפעם את ערפן ולא אבו לגרש את המורה מבית־הספר, לאמפני שידעו להוקירה, כי אם מאשר לא אבו לעשות נחת־רוח לקובילקין…. אמנם צר היה לשרה לעמוד בקשרי מלחמה. הן היא לא חפצה קרבות, ומלבד זאת ראתה, כי המלחמה מביאה נזק גם להנהגת בית־הספר. לעתים חשבה שרה לעזוב בעצמה את בית־הספר, כי אמרה בלבה; מייודע, אולי מורה אחרת תביא תועלת יותר, באין מתנגדים לה. אבל כרגע עלה עללבה כל העמל הרב אשר עמלה, עד כי הביאה את בית־הספר למדרגה כזו, ונפשהקשורה בו. ואיך תעזבנו פתאום? ולמה תעזבנו? הכי יבצר ממנה מהורות אתהתלמידות? הן רק קובילקין לא תחפוץ בה, ומה בכך? האם עליה להכנע מפניה? – אמנם רפת־כוח אני – חשבה שרה בלבה – והעבודה גם מבלעדי זאת קשתה עד מאוד, אבל שארית כוחותי אחגור ואת שדה המערכה לא אעזוב. ולשמחת לבבה חדלה קובילקין בימים האחרונים מלבקר את בית־הספר. – מי יודע, אולי תמשוך את ידה לגמרי מבית־הספר ורוח לי. הן הוא יכול להתקיים גם מבלעדי עזרתה – כן אמרה שרה בלבה, אבל היאשגתה במשפטה… כעבור שבועות אחדים בא השר המפקח על בתי־הספר ויאמר לשרה, כי מפי עדים נאמנים נודע לו, כי היא מקילה את ראשה בעניני הדת לפניהתלמידות, ועל כן אי אפשר למסור בידה חנוך ילדות עניות, והוא משיא לה עצההוגנת, כי תבקש בעצמה לפטרה ממשמרתה, ואז לא יעצור בעדה מלבקש לה עבודהבמקום אחר. פני שרה הלבינו מאוד בשמעה את הדברים האלה. תחילה אמרהלגלות לפני השר כל אשר קרה בבית־הספר וסבת השנאה אשר תשנא אותה הגבירהקובילקין, אך אחרי כן נמלכה, כי לא חפצה לספר באזניו בגנות בת עמה. – אדוני, הבית הזה יקר לי מאוד – ענתה שרה – וברצוני הטוב לא אעזבנו, ויעבור עלי מה… וממחרת היום קבלה שרה פקודה כדת לעזוב את בית־הספר. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43829	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43829", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43829, "source_edition": "ועד היובל", "title": "הַמּוֹרָה", "translator_uris": "", "translators": "" }
אֵם הַבָּנִים (מכתב־קדוּמים מימי הורדוס) אומנת אני לילדי ישראל, ואני חיה ושמחה בחיי. ואתה בלי ספק תתפלא על דברי: היתכן? אלמנה שכולה ושמחהבחייה! הכי לא אהבה את אישה, תפארת הכהונה? השכחה את בניה, ברוכיאלוה? לא! אני אהבתי אותם, אני אוהבת אותם גם עכשיו. קשורים הםבי, בנימי נשמתי, ואני רואה אותם תמיד ולא ימושו מנגד עיני כלהימים. ואיך אפשר לי לשכוח את אישי, שלא השאיר בזרע אהרן דומה לו? ואיך אפשר לי לשכוח את נטיעי הרכים והרעננים? מרחוק, מעזרת הנשים הייתי מבטת אליהם, בשעה שהיו עוליםשלשתם לדוכן, בני, פרחי הכהונה, אחר אביהם סגן הכוהנים. מלאכי אלוהים היו, מלהבות אש עיניהם נאכלו הקרבנות, שהקריבו על מזבח ה'. והנה הם פורשיםכפּיהם כלפּי העם בברכה – וכל המקדש מלא שירת־יה, המשתפּכת מפּי קדשם, וכלהקהל הגדול שומע ומקשיב בעצירת נשימה; כולנו מתעלים למרומי על, עד גבוליה… אז היה לבי מתרחב מרוב שמחה, ועיני דומעות דמעות גיל. אז הייתי חושבת: במה זכיתי אני, אשה דלת־מעשים, לגדולה כזו? אני לא נועזתי לנשקם, יראתי לשתות לגימות גדולות מכוס עדני. יראתי שלא יתפּוצץ לבי מרוב נחת־רוח. הם היו מתנפּלים על צוארי, מחבקים אותי, מלפפים אותיומנשקים, מנשקים בכל חום נעוריהם, ואני הייתי דוחה אותם מעלי: די לכם, חביבים! השכחתם, כי זקנה אמכם וכבד ממנה לנשוא משא תענוג גדול… והאלונים הללו נגדעו. לא מתו — נהרגו, ואני חיה ושמחה. אחי! תוצאות המות לפעמים גדולות מהחיים, אלה הם חיים, שאיןלהם סוף ותכלית. לפעמים על ידי המות החיים נעשים יותר מעולים, יותר טהורים, יותר קדושים. הנה אני יושבת עם הילדים הקטנים, שאני מחנכת אותם ומספרת באזניהם ספורים מכל אשר ראיתי בימי חיי. ובשעה שאני מספרת אני חורתת על לבם עמוק עמוק תמונות בניהקדושים, תמונת אישי המרומם. ואני בטוחה כי הם, אישי ובני, חיים הם בקרבהילדים האלה ויחיו לנצח בלבות כל ילדי ישראל, ואני שמחה. מספרת אני להם איך בני התמרמרו על שהרומאים תלו את נשר רומא על שער המקדש ואיך שגמרו בלבם להורידהו — ויהי מה. הם באו וספרו לאביהם מה שבלבם. לחדרי חדר קולם באמרם: רוצים אנו למסור את נפשותינו בעד מקדש אלוהינו. ובעלי שמע את דבריהם בפנים של אימה. – היודעים אתם, ילדים, את כל האחריות שאתם נוטלים עליכם? – יודעים אנו, אבא! ־ ענו הם בקול עלז. – אם כן, יהי חלקי עמכם – ענה הוא. ואני שמעתי, ורגע כמו התפוצץ לבי, ויללה בקשה להתפּרץ מקרבי. אבל פתאום התאפקתי, כוח אלוהים בא אל קרבי, וכשבקשו לגשת אלי להפּרד ממני, קראתי אליהם מרחוק, בהניעי להם בידי: – לכו, ילדים, לכו. ברכת ה' עליכם! והם הלכו והשליכו את הנשר הטמא מעל מקדש אלוהים. מה שהיה אחר כך – אתה הלא יודע.. בני נהרגו. בעלי מת בבית האסורים… ואני שמחה, בוכה ושמחה. עניה וכל כך עשירה! אני מספּרת וחוזרת ומספרת את מעשי בעלי, מעשי בני, חייהם, מותם, וחניכי שומעים, ואני בטוחה, כי בעלי ובני לא לריק חיו ולא להבלמתו. אישי, הצדיק והטוב, לא מת, בני, הצדיקים הקדושים, לא מתו. חיים הם בלבי, בלבות בני עתם, בלבות הדורות הבאים אחריהם. חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43830	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43830", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43830, "source_edition": "ועד היובל", "title": "אֵם הַבָּנִים", "translator_uris": "", "translators": "" }
נִשְׁמַת קָדוֹש (אגדה) לפני המלאך, הממונה על אוצר הנשמות, עמדה נשמה אחת כולה מאירה כספּיר. המלאך הסתכל בה בעונג רב, והיא הביטה אליו בשמחה ובעליצות של תינוק. — דרושה את לי, יקרה. — אמר המלאך. — שם במעמקי התבל, עלהכוכב הנקרא ארץ, עתידה עכשיו גויה להולד. הרוצה את לרדת שמה ולהכנס אל תוךגויה זו? — ארד — ענתה הנשמה, ובת צחוק האירה את פניה האצילים. — לשם סקרנות? — אמר המלאך בשחוק. — לא – ענתה הנשמה — רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים, וגם אני רוצה לעזור את השפלים, את העלובים, להשתתף בצרתם, לעודדם, לרוממם. — תמימה, אינך יודעת מה מחכה לך שם… — אמר המלאך בפנים של אימה. — צריך אני להזהירך מראש. — ומה? — פה כל מלאכי מעלה מתענגים על יפיך. טהורה את, קדושה. ושם… עכשיו… נסיונות גדולים עתידים לך. שם שדים מחללים ושטן מרקד. דוררע וחוטא שם עכשיו. ומי יודע אם לא תמשכי גם את אל המחול הפראי ותזדהמיותתלכלכי. ואז אבכה על גורלך, מה אבכה. אולי יותר טוב, שתמתיני עד שיהיההדור צדיק, ואז תרדי ותתענגי שם לראות איך ישפוך ה' רוחו על כל בשר, וכלהעולם ימלא חדוה. — איני יראה מפני כל שד, וכל רפש לא ידבק בי — ענתה הנשמה בבטחה. — אולי, אבל בכל אופן מלחמה גדולה עתידה להיות נגדך שם. הרבה אויבים קשים יערכו עליך מלחמה. תמיד ישימו על דרכך מכשולים. — מלחמה בעד הצדק והיושר, יפה מאוד — קראה הנשמה בשמחה, במחאה כף. — אני אוהבת את המלחמה. נעים לי ללכת בין חרבות שלופות, בין חציםמעופפים בבטחה ועוז, כי ה' מגן לי, והאמת והצדק סוככים עלי. — אילו היתה המלחמה גלויה ודרכה ידועה – אמר המלאך, ועיניוהבהירות נתערפלו. – אבל זאת היא הצרה, שלאמת דרך אחת ולשקר דרכים אין מספר. את תצא למלחמה בצדק וביושר, והם יסתתרו, יארבו לך, ולא תוכלי להזהר מפניהם. מהמארב יירו בך וימיתוך… — ימיתוני? – התפלאה הנשמה. — האפשר להמית נשמה? – אמנם לא את הנשמה, אבל את הגויה שתבואי לשכון בה. – אז אכנס לגויה אחרת. ומבלי חכות למענה, פרשה הנשמה את כנפיה הזכות ותעף מטה. וברגע ההוא נשמעה הפעיה הראשונה של תינוק שנולד. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43831	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43831", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43831, "source_edition": "ועד היובל", "title": "נִשְׁמַת קָדוֹש", "translator_uris": "", "translators": "" }
מַתָּן בְּסֵתֶר הירשל קוטין ידוע בכל הסביבה כצייר נפלא. הנסיכים בעליהאחוזות הגדולות מזמינים אותו לצייר את היכליהם ומשלמים לו כדבעי. הירשליודע את המלאכה ויודע גם לקחת את מחירה. בעד אולם אחד הוא לוקח לפעמים אלףרובל. והירשל מכניס ואינו מוציא: אשה ובנים אין לו. דירתו צרהוסרוחה, לבושו סמרטוטים, כאילו הקבצנות אומנותו, ומאכלו – לחם וקצת מיגריסין. רק בשבתות הוא סמוך על שולחן נח־ליב המלמד ומשלם לו בעד שלושסעודות שלושים פרוטות. מובן מאליו, שהוא הולך ומאסף “ממון קרח”. ואנה הוא שם את כל הכסף הזה? הרבה עמלו כל יושבי העיר למצוא חידה זו והעלו חרס בידם. לצדקה, למשל, אינו נותן פרוטה וגם ברבית אינו מלוה. סבבו אותו הסרסורים בלהטיהם, שיתן את כספו בנשך, ולא יכלו. הוכיח אותו הרב שיתן לצדקה ולא הועיל. תשובה אחת ישנה בפיו: אין לי. כמובן, הכל ידעו, כי שקר בפיו. לא פעם בדקו גנבים בארגזו ומצאו שם — תכריכים, וישובו בבושה. בתכריכים גם גנב לא יגע. מי היה האיש? מאין מוצאו? — איש לא ידע בברור. שיחה נפלהבפי הבריות, כי הוא היה מן הקאנטוֹניסטים, שהכריחוהו להמיר את דתו ולא עמדבנסיון. אבל אחר כך חזר בתשובה ויהי ליהודי. ואמנם ירא שמים הוא הירשל — בזה “לית מאן דפליג”. המוניהוא, בור, עם הארץ, אבל את האלוהים הוא ירא, ומה שהוא יודע הוא מקייםבזהירות רבה. גם יום אחד לא יעבור עליו, שלא יגמור את התהלים מראשו עדסופו, ובשבת מלבד שהוא שומע את הסדרה עם פירוש רש"י מפּי נח־ליב, הוא קוראתמיד את התהלים. פעם הזמין אותו שר־העיר בשבת ולא רצה ללכת. אימו עליושיסחבוהו בחזקה, והוא לא מש ממקומו. אילו בני תורה בקשו להתיר לו את הדבר, ולא קבל. ויחד עם זה קמצן הוא מאין כמוהו. בעיר היו אומרים, שהוא נמכר לאשמדאי, שאין לו שליטה עלכספו, והכל היו מבזים אותו ובפניו ולא היו קוראים אותו לתורה גם בשמחתתורה. ויהי האיש עזוב ושומם, בודד נבזה. רק נח־ליב המלמד היה בא אליו לעתים. לנח־ליב היתה “חולשה” לציור. הוא בעצמו בילדותו עשה “מזרח” לעמוד שבבית־הכנסת. ופעם ראה את מעשהושל הירשל והשתומם עליו. גם הוא, כמובן, היה מבזה את קמצנותו, אבל יחד עם זהלא היה יכול שלא לכבד את מתנת אלוהים שבו, ולפיכך היה מבקר את הירשל ומשוחחעמו, מספר לפניו מעשיות מגדולי הצדיקים, והירשל מספר לו על־דבר הציוריםשראה ומה שעשה באצבעותיו. כמה שנים עברו, ונח־ליב לא נסה לבקש מהירשל “גמילות־חסד”. את שלושים הפרוטות, שהירשל משלם בעד השבת, היה נח־ליב מקבל בכל פעם ביוםהראשון. זולת זאת לא היה מבקש ממנו כלום. הוא ידע, כי אצל הירשל קפוצה היד, וגם לא בקש שיפתחנה. התרגל נח־ליב עם דלותו וכמעט שהתפּאר בה — “יאה עניותאלישראל”, ואינו מקנא כלל במי שיש לו כסף, ובפרט ב“עכברא דשכיבאדינרי”. ואולם פעם אחת היתה השעה דחוקה לו ביותר. זה היה ביום החמישי לשבוע, ולא היה לה לאשתו במה לקנות קמח לשבת. אמנם יודע הוא נח־ליב, והדבר הזה לא סוד הוא גם אצל אנשיהעיר, כי יש בקהלתם שני נדיבים נפלאים (לפי הנראה, “זה לעומת זה עשההאלוהים” – הירשל נפלא בקמצנותו, והם, לעומת זה, נפלאים בנדיבותם). הלא הם: שמריהו הקַמח וגבריאל הקצב. כל שאינו יודע ממי לשאול, והוא צריך לחלותולבשר לשבת, הריהו הולך אל שמריהו הקמח ומקבל קמח לחלות ואל גבריאל הקצב — ומקבל בשר. אם תשיג ידו של הקונה וישלם — מה טוב, ואם לא — לא ינגשׂו בו. ועניי העיר יודעים את נדיבותם של שמריהו וגבריאל ומשתמשים בו להנאתם, וכבריש לכל אחד מהם פנקס גדול, שבו רשומים חובותיהם של הקונים, וכל הפנקס, כמובן, ראוי לצור על פי צלוחית. ונח־ליב גם כן השתמש בזה לפני אילו שבועות. חשב הוא לשלםלשמריהו אחר השבת, אבל עד היום לא מצא לקיים את הבטחתו. אמנם שמריהו פגשאותו והוכיחו על שלא בא לקבל קמח גם בשבת שאחר זו. מובן מאליו שבשרו שלנח־ליב נעשה ברגע ההוא חדודים חדודים. אבל שמריהו חיזק אותו ואמר, שהואיכול לחכות עד שיעזור לו ה', ואם בינתים אין לו כסף, הוא יכול לקבל עוד בליכל פקפוק. כך אמר לו, ואעפי"כ קשה לו לנח־ליב ללכת אליו שוב, ואפילו אם חלילה ישאר בלי חלות לשבת, לא יפנה אליו. אז החליט בלבו לבקש מאת הירשל, שיתן לו גמילות חסד לקניתקמח ואחר כך ינכה לו מהתשלומים שהוא משלם לו. האפשר שישיב את פניו בדברשכזה? — ולמה לך לבקש גמילות חסד ממני? — ענהו הירשל בתמימות. – הלא יכול אתה ללכת אל שמריהו הקמח, והוא בודאי יתן לך קמח לשבת, וכן אלגבריאל הקצב, ולא תצטרך לבקש “גמילות חסדים”. נח־ליב השתומם בשמעו את הדברים האלה… מה זאת: תמימות או רשעות? הוא שולח אותו אל שמריהו?! ובכל זאת התאפק נח־ליב וספר לו להירשל את הסבה, מפני מה אינו יכול ללכת אל שמריהו. — טפשות! — ענה הירשל — וכי אתה חושב שהוא מפסיד הרבה? — איני מבין מה אתה סח — ענה נח־ליב – אם אין משלמים לו, הריהו מפסיד כמה שנותן. — אט… מפסיד… — ענה הירשל… — הלא שמריהו וגבריאלנותנים תמיד לא רק לך, ואעפי"כ לא נתרוששו, חלילה. להיפך, הם הולכיםומתעשרים. — ובכן? – אמר נח־ליב ברמיזה רבה. — מהו “ובכן”? — ענהו הירשל, כאילו אינו מבין את הרמיזה. — ובכן, למה זה אתה אינך…? — שאל נח־ליב ולא גמר, מפּני שקשה היה לו להעליב את הזקן. — אני… אני… ענין אחר: אני נדרתי שלא ליהנות מן הצדקה — ענה הירשל ושוב באיזו תמימות נפלאה. — לא זאת אני שואל — ענה נח־ליב ברגש. — בודאי לא יפה לךליהנות מן הצדקה. אסור לך ליהנות מן הצדקה, על פי הדין אסור. אבל למה אינןנותן לצדקה? הלא אתה לא צעיר. איש אינו לוקח את כספו עמו אל הקבר… — אני… — ענה הירשל כמו מבולבל קצת…— אני — ענין אחר. אני… אין לי… ומה איכפת לך, אם שמריהו יתן לך קמח וגבריאל בשר? לך וקחמהם, מה איכפת לך? אני – אין לי… אתה מבין? הם נותנים, לך וקח מהם, מדועלא? מה איכפת לך? הדברים הללו הכעיסו כל כך את נח־ליב, שהוא יצא ממנו תיכףבכעס נורא. מעודו לא כעס כמו ברגע ההוא. איך זה איש שכזה אינו מתביישלאמור: לך אל פלוני וקח ממנו, בעוד שהוא בעצמו יכול לתת ואינו נותן! ונח־ליב חדל מאז לבקר את הירשל. אך הירשל לא נפגע גם מזה. אחת היא לו — אם באים אליו או אין באים. בדרך הוא נפגש עם נח־ליב. הוא אומרלו שלום, ונח־ליב משיב בשפה רפה. בשבת הם יושבים יחד אל השולחן, והירשלאינו שואל את נח־ליב כלום, כאילו לא נפגשו מעולם. וכעבור איזה זמן מצאו את הירשל מת בחדרו המרופש. חברי חברה קדישא כמעט לא רצו להתעסק בו. הם רצו לחפור בורולהשליך את הפגר אל תוכו. ורק מפני שעל פי הדין צריכים לקברו בקברי ישראלנאנסו לטפּל בו, אבל בשעה שטפּלו בו, שלחו בו חצי לשון, לעג וליצנות, ובינוש השמש טפח לו על גבו וקרא: אוי לך, זקן קמצן! טפּש היית בעולם הזהוטפּש נשארת גם לעולם־הבא! וכך הורידוהו אל קברו בבושה וכלימה, ותכס עליוהארץ. ואולם ביום החמישי וביום הששי נזדעזעה העיר; אכן ידעוכולם, כי הירשל מת… — אז נתגלה הסוד, כי הירשל היה משלם לשמריהו הקמחולגבריאל הקצב כל מה שהיו העניים מקבלים מהם בהקפה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43832	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43832", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43832, "source_edition": "ועד היובל", "title": "מַתָּן בְּסֵתֶר", "translator_uris": "", "translators": "" }
רְצוֹן הַצַדִּיק רבי חנינא בן דוסא היה אחד מגדולי התנאים ורועה עזים עלמדרוני ההרים שעל יד הכנרת. פרנסתו היתה דלה מאוד. בת קול יצאה והכריזה: כלהעולם כולו נזון בשביל חנינא בני, ולחנינא בני די בקב חרובים מערב שבת לערבשבת. כי מאושר היה רבי חנינא בגורלו: יש לו ארץ יפה, תורה נחמדה ואלוהיםאדירים, ומה לו עוד? ובלילה, בלילה, היה בא אליו אליהו הנביא להשתעשע עמו בדבריתורה, פני אליהו מאירים וגם פני רבי חנינא מפיקים נוגה, ולא היה צריך לאורמנורה, כי הבית כולו נתמלא אורה. — רוצה אני — אמר רבי חנינא פעם לאליהו הנביא — לראות את מקומי בגן־העדן. — טוב מאוד – ענה אליהו —שים ידך בתוך ידי ובטיסה אחת נהיה שם. ורבי חנינא שם ידו בתוך יד אליהו, וברגע נתרוממו מעל הארץ, עפו במרום עד שהגיעו אל גן העדן. הכרובים השומרים על השער פתחו לפניהם אתהדלתות והם נכנסו אל היכל התנאים הקדושים. התנאים קמו לפני האורחים וקבלואת פניהם בשמחה. ועיני רבי חנינא כמעט הוכו בסנורים מרוב האורה. כל צבעיהקשת הנהדרים הזהירו מסביב. והנה הוא שומע קול שירה אדירה, שירת השמש, הירחוהכוכבים בהסתובבם במעגלם הנצחי, וקול גלי הים הגדול וקול העצים והעשבים, העולים וצומחים מתוך האדמה, והכל מצטרף לשירה אחת כל כך יפה, כל כך רוממה! “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו”… ואולם מתוך השירה הכבירה והיפה הזאת קלטה אזנו לפרקים קול כאנחה כבדה פולחת לב. — מה היא האנחה הזאת? — שאל רבי חנינא את אליהו בהשתוממות. — אנקת הרשעים המתענים בגיהנום היא – ענה אליהו. — הכי קרובה היא? —שאל רבי חנינא. — רק קיר אחד דק מפריד בין גן העדן ובין הגיהנום, ושועתהמעונים בגיהנום עולה תמיד באזני היושבים בגן העדן, כי זה לעומת זה עשההאלוהים: תענוג גן־העדן לעומת צער הגיהנום. — ואיך אפשר להתענג בגן־העדן בשעה שאתה יודע שיש נפשות מתענות בגיהנום? — שאל התנא החסיד. לא! איני רוצה בגן עדן שכזה. — המעונים רשעים הם, — ענה אליהו — עובדי עבודה זרה ושופכי דמים. — ואפילו אם היו רשעים! – קרא רבי חנינא — יהיו מי שיהיו, איני רוצה בצערם… — ואם כן מה אתה רוצה, חנינא אחי? — אני רוצה שלא יהיה צער בעולם הזה, ומכל שכן בעולם הבא. בינתים ניגש אליהם רבי עקיבא, ובשחוק חן שאל אותם על מה הם דנים. — על אנקת המעונים האומללים הבאה מתוך הגיהנום, — קרא רביחנינא — ואני מתפלא עליכם, צדיקי עולם, שהנכם מתענגים בגן־העדן, בשעה ששם, מעבר לקיר, נענות נפשות בני אדם. צריך לבטל את הדבר הזה. — אנחנו כבר קבלנו נגד זה לפני בית־דין של מעלה, – ענה רביעקיבא – אבל שם ענו, כי זה יתוקן רק על ידי המשיח. כשהוא יבוא, אז ימחה ה' דמעה מעל כל פנים ויבער את הצער מהעולם. — ואם כן, עלינו לשבת ככה ולחכות? – קרא רבי חנינא— מדועלא נשתדל לקרב את ביאת המשיח? איך נוכל לשבת בחבוק ידים מבלי כל מעשהולהתענג על גורלנו? — צדקת מאוד. אנו משתדלים פה בכל יכלתנו — ענה רבי עקיבא – ואתה לך והשתדל שם בארץ, עד שנביא את המשיח, כי רק הוא יסיר את חרפת הצערמשני העולמות גם יחד. ורבי חנינא בן דוסא מהר לעזוב את גן־העדן. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43833	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43833", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43833, "source_edition": "ועד היובל", "title": "רְצוֹן הַצַדִּיק", "translator_uris": "", "translators": "" }
דֶּרֶךְ הָרוּחַ (אנדה) כשהכניסו את ר' שניאור זלמן בעל ה“תניא” אל בית־הסוהר בפטרבורג1 ונסגרה עליו דלת הברזל – כבר חשך היום. הוא שמע מאחריו חריקת הבריח החזק בבואו אל טבעותיו וצריחתהמנעול כשסבב בו המפתח והד קול הפסיעות, שהלכו ונתרחקו מן הדלת. בתוך החדר, בעל הקירות השחורים, נראו צללים, צללים, שקבלו איזה פנים משונים ואיומים. המנורה הקטנה, שדלקה בפנה לפני האיקונין, הפיצה אור קלוש על כל אלה הבריותהעלובות, גרי הבית, המרוחקים מבני אדם וסגורים כחיתו טרף בכלוב, רובם בעליעינים לוהטות ופנים נשחתים מרעב, מבערות ומתאוות רעות. מהם נכשלו בעבירה לאפעם ולא שתים, ומהם כבר לקו מכות אכזריות ועוּנו עינויים קשים; פני אחדיםכבר נצרבו בחותם של ברזל לוהט. — הרי לך גם ז’יד! – קרא טימושא, ראש בריונים, בראותו את הרב נכנס. שחוק אדיר התפרץ מפי האנשים־החיות הללו, אך השחוק נפסק באמצעיתו, נתמעך פתאום בגרונם ולא נגמר. ור' זלמן לא ידע ולא ראה מה שלפניו. שקוע היה בצערו הגדולעל עלבון אחיו, שמסרוהו בידי גויים, ומי יודע מה יהיה בסופו? איך ואיפהידרוש הוא משפט צדק מנכרים, אם אלה, שאבותיהם עמדו על הר סיני, עוותו כל כךאת הדין? האסירים שנרתעו תחילה לאחור מהדרת פני הרב, עתה, כשראוהו שרויבצער, התחילו להתחזק ולהעיז פנים נגדו. החיה שבהם חזרה ונעורה ויתנפלו עלהאסיר החדש, חפשו בכליו ויגזלו כל אשר מצאו. והוא כמעט שלא הרגיש במעשיהם, כי במה נחשב עלבון הנכרים נגד עלבון אחים? * בעת ההיא היה קטרוג גדול בעולם ועצבות כבדה שלטה בו. ואפילו הצדיק ר' לוי יצחק מבדיצ’ב, שהיה עובד את אלוהים בשמחה, אף הוא “מרהשחורה” תקפה אותו. העצבות, זה “ים הכבד”, בלעה אותו כתנין, ונשמתו הזריזההתחבטה שם בכל כוחה כיונה במעי הדגה, בקשה להשתחרר ולא יכולה. כבר הגיעההשעה של תפלת מעריב. הוא אינו יכול לפתוח פה: מתוך עצבות אין עומדיןלהתפלל. נסתתם איזה צנור, וה“חיות” ניטלה מהעולם… אבל השעה מאוחרת, עוד מעט וחצות הלילה תגיע. והוא מתחיל להתפלל, וכל מלה עומדת בגרונו, כפיטורי בפי ושט. מצמצם הוא את מחשבתו לכון לבו לשמים – ואינו יכול. יודע הוא שאין הדבר כפשוטו; לבו מגיד לו, שאחד הצדיקים היותר גדולים שרוי בצער, ולפיכך נסתתרה השמחה ואינה יכולה להתגלות. ויודע הוא שאם איזה צדיק שרוי בצער, אין זה מפני יסוריםפרטיים, אלא מפני צרות הכלל, מפני שאיזו גזרה רעה מתרגשת ובאה על כנסתישראל. ישב לו ר' לוי יצחק, ראשו תלוי על לבו, ועיניו נעוצותבקרקע, והחסידים יושבים באימה וביראה ומביטים דומם אל הרבי. גם הם שרוייםבצער ואינם יודעים על מה. — רבונו דעלמא כוליה! – צעק ר' יצחק בתרעומת, כמעט “בהעזה” – כידוע, היה הוא, זכרונו לברכה, כמעט מטיח דברים כלפי מעלה, בשעה שהיה בא לדבר סניגוריה על ישראל – מה אתה מבקש מצדיקיך? שתלת אותםבמספר מועט בכל דור ודור, ועליהם שמת את המשא הכבד של תקון כל העולמותוהמתקת הדינים, ובמה הם יכולים לעשות את חובתם? הלא בתפלה. ומה יעשו, אם אתה מבטל אותם מן התפלה? את חרבם וקשתם אתה נוטל מידם. ובמה יעמדובמערכה? מה אתה מבקש מצדיקיך? מתאוה אתה לתפלתן של צדיקים, עזור להם, איפוא, שיוכלו להתפלל. “ותשועת צדיקים מה‘, מעוזם בעת צרה. ויעזרם ה’ ויפלטם, יפלטם מרשעים ויושיעם, כי חסו בו”. בקול אדיר וחזק קרא את הפסוק הזה, והחסידים הרגישו כי נקרעבכוח המסך המבדיל, כי ענן התוגה נתפזר, כלה החושך, שפע האורה העליונה ירדבזרם אדיר, והעולם נתבסם. וכולם התחילו בתפלת מעריב. תפלה כזו, אמרו הזקנים שבחסידים, לא נשמעה מעולם. היא בקעה רקיעים. * והאדמו"ר ר' זלמן הרגיש פתאום שנעשה שנוי בעולם והתנער. צער גדול נצטער על שנטה לבו רגע אחד ללמד חלילה קטיגוריא על ישראל, והיהמיצר ודואג שמא, חס־וחלילה, יענש מי שהוא על ידו. כלום אין הקדוש־ברוך מנהיג ומשגיח בעולם ויש דבר שנעשה בלארצונו, יתברך? הוא מסבב הסבות, ומאי דעביד רחמנא לטב עביד. ובאמת כמה טובותגנוזות יש בעולם; איך? מה? למה? עליו אנו יכולים לסמוך, שהכל לטובתנוולכבודו. ולמה אני מצטער כל כך על שאסרו אותי? האם החומה העבהודלתות הברזל חוצצות ביני ובין מי שהוא ממלא כל עלמין וסובב כלעלמין? "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך". כל הארץ כבודו מלא, לית אתר פנוי מיניה, ו“בכל מקום אין מונע מדבקות הנפש ביחודו ואורו יתברך”. * וראה זה פלא: לבם של הגויים התפוסים אל הרב הקדוש נהפך לטובה, ולא עוד, אלא שגם מנהגיהם בינם לבין חבריהם הוטבו הרבה. הקללה הידועה שלהם לא היתה נשנית ומשתלשת עוד בפיהם כל היום, וכל־שכן שלא הרבו כל־כך להכות ולפצוע זה את זה. ואפילו טימושא, זה האביר שבבעלי־האגרופים, גם הוא חדללהראות כוחו. לתמהון כל הכלואים היה טימושא שוכב שעות רצופות על יצועו מבלידבר דבר, ופעם אחת קם והחזיר להרב את הכסף שגזל מידו. הרב הניע בידו, כלומר: לא צריך, אך טימושא קרא: קח, ואם לאו, אהרוג אותך! הרב קבל את הכסף וגחך, וטימושא שב אל יצועו הקשה וישכב… * ומיום ליום התרגל הרב עם האסירים, והאסירים התרגלו עמו. הוא היה מתהלך בחדר הגדול הנה והנה וחוזר לו משניות או “זוהר” על פה ומטייל לו עם נשמות ר' שמעון בן יוחאי, האר“י והבעש”ט ושארקדושי עליון, זכר כולם לברכה, משיח עמהם בעניני מעשה בראשית ומעשהמרכבה. ופעמים היה הרב שוכח לגמרי שהוא בבית האסורים והיה מזמר לובדבקות נפלאה את נגונו הידוע, בעל ארבע ה“בבות”, שבו היה מטייל ועולה, כמפורסם לכל, בארבעה עולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה). באותה שעה היוהאסירים כולם יושבים דומם ומקשיבים… ופעם אחת באחד מלילי חנוכה, עמד הרב והדליק את הנרותוהתחיל לזמר “הנרות הללו” כדרכו: במחיאת כפים ובנגון של שמחה. מיד נצנצהרוח של חדוה גם בקרב האסורים והתחילו כולם לזמר בקול אחד, ופתאום נתן כלאחד יד לרעהו והתחילו מרקדים כולם במעגל סביב הרב. וגם שר בית־הסוהר כשנכנס לשם וראה את השמחה, עמד רגעמשתומם, ופתאום נמשך גם הוא אל תוך המרקדים וירקד עמהם. שכח גם הוא אתמשרתו וגאותו ויהי כאחד האדם. ובבית האסורים נהפך פתאום היגון לשמחה והחושך לאור גדול. על כנפי הנגינות, שיצאו מפנימיות נשמתם של שברי בני אדם הללו, התרומם הביתעם כל נצוצי הנשמות הכלואות שם אל שמי השמים, אל המקום שאין כל חסיד יכוללהגיע אפילו ב“שמע ישראל”, בבחינת “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאלבנבואה”. * פעמים היה טימושא שוכב בפנתו ומביט כמו מן הצד אל הרב בשעה שהוא שונה ומתפלל, מסתכל בו היטב היטב, ובתוך לבו קלחת רותחת. הוא מרגיש שהוא מתבטל מפני הצדיק הזה, וצר לו על אבדןחרותו הפראית. מעולם לא היה טימושא כפוף, מעולם לא נשא בעול, ועתה הואמרגיש, כי הצדיק הזה בולם אותו ומכניעו. ובמה? רק במבטו, מבט הצדק והטוהר, הוא מושל עליו ומבטל אותו ואת כוחו וגבורתו ממש כקליפת השום. ואף־על־פי־כן חביב עליו הצדיק, קשורה אליו נפשו בקשר אמיץ. קלועה היתה נפשו של טימושא בין קנאה ואהבה, בין שאיפה לחרות פראית ובין הכנעה מפני הדר הקדושה והצדק. היו רגעים שבהם היה טימושא אומר לקום על הצדיק, להרים עליואגרופו החזק כמטיל ברזל ולנפץ את ראשו, שלא יפריע אותו, שלא ינקר את עיניו. נפש יהודי בין טימושא ובין אגרופו מה היא? הוא כבר הרג כמה וכמהנפשות. ואף על פי כן, לא לבד שלא הרים עליו יד, אלא שלפעמים עודלבו נמשך אחריו עד כלות הנפש ממש. היו רגעים, שהיה טימושא נכון להשתטח לפניהצדיק ארצה ולהגיד לו… מה יגיד לו? הוא בעצמו אינו יודע. רגשותיו ים עמוקוסוער, ופיו אלם… פעם ישב לו טימושא כדרכו על יצועו, מצץ מקטרתו והביט עלהרב, שעמד אז בשמונה עשרה, פני הרב היו כמו חטובים משיש, והוד אלוהי שפוךעליהם, רק לפעמים נתרחקו הקמטים שעל מצחו זה מזה, עיניו נתעצמו בחזקה, ואנחה חרישית התפרצה מעומק הלב. ניכר היה שכולו שקוע בתפלה. על יד טימושא ישב איזה צעיר בעל עינים ערומות. הוא נגע בטימושא והראה לו בקריצת עין של לגלוג על הרב המתפלל. טימושא נתאדם מכעס, עיניו הפיקו ניצוצי אש, ובבעיטה אחת ברגלו השליך את הצעיר המלגלג מעל היצוע וכמעט ששפך את מעיו. * פעם אחת ניגש טימושא אל הרב ואמר: ידעתי כי איש קדוש אתה, הגידה נא לי: למה ברא ה', במחילה מכבודך, חזיר שכמוני? למה אני מזהם לחנםאת התבל? איזו תועלת יש לו מזה שהביאני לעולם? הגידה נא, איש קדוש! הרב שמע את דבריו בכובד ראש, כדרכו בקודש, בשעה שהיה מקבלאת פני הבאים אליו ליחידות. הוא לא תמה כלל, אדרבה, כאילו המתין וצפהלכך. — רוצה אתה, טימושא, לדעת את דרכי ה' – אמר הרב, – יפהאתה עושה, אבל תחילה צריך להטהר מעט. לאלה השקועים בזוהמא אי אפשרשיהיו דברי מובנים, וגם כשאגיד לך לא תבין. — להטהר אתה אומר? – קרא טימושא. – ואיך אפשר להטהר. אם רוח הטומאה מפעפע בכל הנפש? אם מלבד טומאה אין כלום? — רק אתה חושב ככה, אבל באמת לא כך הוא, – ענה הרב. – נשמתו של אדם, גם זו של הפושע היותר גדול, עמוקה הרבה יותר ממה שאדםיכול לחשוב. הניצוץ האלוהי לפעמים יורד לתוך עמקי הקליפות, שבוי הואשם, אבל אינו כבה לעולם. — אני איני מבין מה שאתה מדבר – אמר טימושא. — אני יודע רק שחזיר אני, חזיר טמא ונאלח, ורוצה אני מאוד להפטר מנפשי. אני רוצהלהיות יהודי. מאמין אני שיש אלוהים רק בישראל, ואתה איש האלוהים. עכשוהתחלתי להבין ולהאמין. התדע מדוע? אני הייתי מלפנים שונא אותך, הייתימקנא בך; מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור, ואני מלא חזירות? החזירותשבי היתה מתקוממת נגד הקדושה שבך, ובקנאתי חפצתי להרגך, חפצתי ולאיכולתי, ולא עוד, אלא שלבי נמשך אחריך, ממש עד כלות הנפש. אני רוצהלחבק אותך, לנשק אותך – אבל שפתי טמאות, רוחי טמאה, איני רוצה לזהםאותך במגעי, הבה אנשק את נעלך, את הרצפה שאתה דורך עליה… לשרתך אנירוצה, למסור נפשי בעדך… הרוצה אתה לצאת לחפשי? אני אוציאך. בלילה הזההנני נכון להוציאך. את כל השומרים אחנק. עוד רב כוח עמדי לבער בשעה אחתאת כל הנבלים הללו… חריקת בריח הברזל הפסיקה את שפך הנפש של טימושא. הפקידים נכנסו לספור את האסורים. * לצערם של האסורים העבירו את הרב למדור אחר, מרווח ונקי, ומיוחד לו לבדו. הרבה עמלו החסידים בשביל הדבר הזה, שלא יהיה הצדיק יושביחד עם פושעים גסים. — לך לשלום, איש האלוהים! – אמר אליו טימושא בהפרדוממנו, – אני לא אשכחך, אל נא תשכחני גם אתה, התפלל נא בעד נשמתיהחוטאת. וביום השני נעלם טימושא מבית האסורים. באיזו עיירה קטנה בליטא קבל עליו טימושא דת ישראל ויקרא בשם אברהם. הוא לא למד הרבה, הוא ידע רק מנהגים אחדים, אבל הוא היהאדיר באמונתו, ובכוחו זה ירד אל פנים רוסיא, אל פלך סרטוב, ובכל מקום בואונתחמקה ה“חזירות” וברחה מפניו… כפרים שלמים הכניס טימושא תחת כנפי השכינה. הם אבות הגרים, הידועים בשם “כת המתיהדים”… מתנגדים הלשינו לפני הממשלה הרוסית, כי הוא מקבץ כסף ושולח לתורכיה (1798). ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43834	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43834", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43834, "source_edition": "ועד היובל", "title": "דֶּרֶךְ הָרוּחַ", "translator_uris": "", "translators": "" }
בַּעֲשָׂרָה רֻבָּל (מעשיה של חסידים) ר' הלל הפּאטריצ’י זצ"ל, היה, כידוע, נוסע בערי הנגב עםמנין שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, בין בקיץ ובין בחורף, בעגלה גדולה ומסוככהבבד ורתומה לשני סוסים וכשהיה בא זמן התפלה, היה המנין מוכן לפניו והיהמתפלל תמיד בצבור. פעם אחת חסרו שני אנשים מן המנין שלו. אחד חלהבאלכסנדרוֹבסק והשני נשאר שם להוליך לחופה את בת קרובו היתומה. אבל על דברמנין לא דאגו עכשיו. הרי נוסעים הם לשמעוֹנוֹבקה, כפר גדול, ושם כמאהמשפחות יהודיות. שם יש גם בית מדרש גדול ויפה. היום היה יום חורף בהיר. הדרך היתה לבנה וחלקה, כאילומצופה זכוכית. באלכנדרוֹבסק התפללו מנחה גדולה, ומשם עד שמעונובקה שלוששעות של נסיעה או פחות מזה, בדרך יפה כזו של עכשיו. אבל, כשיצאו מן העיר, בא השטן לשחק עמהם. התחילה לנשב רוחצפונית, רוח־ערבה, המבשרת סערה. כל היושבים בסוכה נשתתקו, ניטל הדבור מהם. בקשו להרים קול בשיר, והקול נחבא, כולם הרגישו, כי מהרה תתחוללהסופה. ואחרי עבור שעה התחוללה הסופה בכל תקפה, ופתי שלג דקיםכחול יצאו במחול פרא, כמחול הקוזקים, החשיכו את זוהר השמש וכיסו את עיניחיים העגלון ואת עיני הסוסים ומהרה נטו מן הדרך, המכוסה בשטיח עבה של שלגרך, ויסעו אל אשר נסעו, מבלי דעת אנה. תחילה לא הרגיש חיים העגלון, שהעגלה נטתה מן הדרך, אבל אחר כך, כשהרגיש, אי אפשר היה לו לתקן: אנה ישוב? ור' הלל זצ"ל יושב ומחייך: – אתהחושב, חיים, – הוא אומר – שאתה המנהיג? לא, חביבי. יש אחד מישמנהיג. והנם נוסעים הלאה, הלאה. אבל הסוסים פסקו לרוץ. הם הולכיםכבר לאט לאט, והנה פתאום – עמוד! הסוסים שקעו עד הברכים לתוך איזה בורעמוק… עכשיו צריכים כולם לצאת מן הסוכה, להתיר את הסוסים ולהוציא אותם ואת העגלה בידים קפואות מקור. נאנח חסיד אחד. קשה היא בשבילו נסיעה כזו. שמע ר' הלל וגיחך: — קשה – הוא אומר – להוציא סוסים, שהמה שקועים רק עדהברכים ובשלג נקי ורך, אבל כמה קשה להוציא את האדם מתוך בצה, שהוא שקועבה עד קדקדו, וצריך לאחוז באזניו ולהוציאו. ואעפי"כ – העיקר, שלאלהתיאש. אוסרים איך שהוא את הסוסים בעגלה ונוסעים עוד מעט, ושובירידה אל שוּחה, ושוב עמידה, ובתוך כך הלילה בא, והחושך עמו. מה שייך “חושך”? תוהו ובוהו! כל המרחב הגדול שמן השמים עד הארץ ומקצה הארץ ועד קצהמלא פתי שלג מרקדים ומסתובבים לקול הסופה, המשמיעה את מנגינתה הפראית, פעםבקולי קולות של יבבות איומות ופעם בקול שריקה עזה ונוראה, מחרידה כללב. מי יודע כמה נסעו. ארבע או שש שעות, ואולי גם שבע. סוף סוף נשמעה מרחוק נביחת כלבים: הכפר קרוב. איזה כפר? הם אינם יודעים בעצמם. בכל אופן לא שמעוֹנוֹבקה, שחשבו תחילה לנסוע אליו. עוד מעט והגיעו לכפר פוּזירוֹבקה. צריכים היולנסוע כלפי דרום ונסעו כלפי צפון. והכפר קטן ודל ומהיהודים יש שם רק אחד, שאול בעל ביתהטחנה. כשנודע לו שר' הלל בא, שמח האיש מאוד, ומיהר לקבל את פניו ואת פניחסידיו באהבה רבה. קפואים למחצה התנפלו כולם אל תוך הבית. בעל הטחנה, ששמחמאוד על ביאת הרבי, מיהר לפתח את הסוסים, והאשה גם היא מיהרה להחם חמיםולהכין נזיד לאורחים. צריך להתפלל מעריב, והנה חסר אחד. התחילו שואלים את שאולאולי יש איזה יהודי קרוב למקום ההוא. אמר שאול: כשתי פרסאות מפה על ידהתחנה של מסילת הברזל יש יהודי, אם עוד אפשר לקרוא לו בשם יהודי. שמע זאת ר' הלל והקפיד: מה שייך? יהודי הריהו יהודי. מי יכול להעריך את ערך נשמות ישראל, לדעת איזו יותר חשובה? — יהודי אוכל טרפות הוא, מחלל שבת בפהרסיה. יהודי שלא התפלל אולי עשרות שנים – אמר שאול. — ואף על פי כן, “אני ה' השוכן אתם בתוך טמאוֹתם” – ענה ר' הלל. – יקרה וחביבה היא נשמת היהודי. ברוך הניקוֹפּוֹלי, צעיר חי, שקבל על עצמו אחר חתונתולנסוע שנה בכנופיה של ר' הלל, אברך עז פנים, חצוף־החצופים ומסור אל ר' הללבכל לבו ונפשו, אמר: אני אלך ואביאנו. הוא חבש את הסוס, רכב עליו ונסע. * בתחנה היה חושך. זה חצי שעה מעת שעבר המסע האחרון. המסעשאחריו בודאי יתאחר לבוא מפני הסופה. ורק בבית שעל יד התחנה, שבו יושבהיהודי, פקיד התחנה, היה אור. פיאוֹדוֹר גברילוביץ, פּקיד התחנה, יושב וגומר את חשבונותהיום והסיגרה בפיו. הוא ממהר לגמור, כי רוצה הוא לנסוע אל כומר הכפר, לשחקשם בקלפים, וכבר מוכן סוסו לרכב עליו. והנה דפק ברוך הניקוֹפּוֹליבדלת. פיאוֹדוֹר גברילוביץ נזדעזע קצת וקרא: מי שם? — יהודי! – ענה ברוך בקול צלול ובטוח. – דבר נחוץ! פיאוֹדוֹר גברילוביץ פתח את הדלת, וברוך הניקוֹפּולי בא, בהביאו עמו אויר קר אל תוך החדר החם, ועל הרצפה ננערו גלי שלג מעל מגפיוומיד נמסו ויהיו למים. — מה לך? – קרא אליו פיאודור גברילוביץ רוסית, כדרכו. — אני יודע גם כן קצת את לשון הגויים – ענה ברוך בעזותקצת, כדרכו – אבל הלא אל יהודי אני מדבר וטוב לי לדבר עמו “מאמע־לשון”. לזכר השם “מאמע” נזדעזע לב פיאודור גברילוביץ – את אמו היהמכבד בלבו ונדמה לו, שאמנם היום יום מיתתה. מלפנים היה אומר קדיש, אך זהשנים אחדות פסק גם מקיים את המנהג הזה. — באתי לבקש את אדוני לבוא עמי אל בית הטחנה, להיות שם עשירי למנין. — מה? – שאל פיאודור גברילוביץ משתומם. שח לו ברוך, כי ר' הלל בא אל הכפר, ושם יש רק תשעה אנשים, וצריך הוא לעשירי שישלים המנין. — ואם הוא צריך מה זה נוגע לי? – שאל פיאודור גברילוביץ בחיוך. — בודאי זה שייך גם לך – אמר ברוך בתקיפות. – תפלת הצדיק שייכת לכל העולם כולו ויכולה להביא טובה רבה גם לך. — חביבי, לך ובקש לך יהודי אחר – אמר פיאודור גברילוביץ, – אנוכי אינני מהמתפללים. — אין יהודי אחר, וגם למה לי לבקש יהודי אחר, אם פה לנגדי יהודי? – ענה ברוך. — אבל איני רוצה לא בטובה של הצדיק ולא להתפלל עמכם. — איני מבקש חלילה את טרחתך חנם – אמר ברוך. – הא לך בעד זה חמשה… עשרה רובל. הצעה זו העירה בקרב פיאודור גברילוביץ שחוק מוזר, ויחד עם זה מענין היה הדבר. — מה אתה מחייך? הדומה אתה, כי זאת היא הבטחה בעלמא? האלך שטר בן עשר רובל ולך עמי, – ובדברו הוציא ברוך והניח לפניו שטראדום. הבין פיאודור גברילוביץ, שישנם יהודים, שענין התפלה נוגעבאמת אל לבם, וכל כך טורחים להשיג מנין; ובלבו התעורר החפץ לעשות לו נחתרוח וללכת עמו. את הכסף, כמובן, השיב לו. הוא שם עליו את מעילו החם, את מצנפתו ויצא מן הבית. — שב, אדוני, על הסוס, ואני אלך רגלי. — אני ארכב על סוסי, הנהו כבר חבוש. באו אל הכפר. ר' הלל הושיט לו שלום והביט אליו בעיניו הטובות והעמוקות. לב פיאודור גברילוביץ נזדעזע מהבט הזה. מהרה נטלו כולם את ידיהם, ור' הלל עמד לפני התיבה והתחיל בתפלת מעריב. פיאודור גברילוביץ אמר קדיש אחר התפילה בקול נמוך. אחר תפלת מעריב רצה פיאודור גברילוביץ לשוב תיכף, אך ר' הלל נכנס עמו בשיחה ומתוך שיחה בא לדבר בדברי תורה. ראה פיאודור גברילוביץ, שעיני ר' הלל כמעט סגורות, ופניומאירות מאוד. מקולו העדין ומחזוּת פניו נראה היה, כי אש יוקדת בקרבו, ודבורו שוטף ונכנס אל תוך הלב. מדבר הוא על דבר “רשע ורע לו” רשע שיש בוניצוץ של קדושה, והניצוץ הזה מפריע אותו, את הרשע, שיתענג במעשיו הרעים, ודורש להעלותו למקורו ע"י תשובה. רשע כזה לעולם לא ימצא מנוחה, ומאושר יהיהרק אז – כאשר יקרע את המסכים המבדילים בינו ובין שורש נשמתוהאלוהית. ודברי הצדיק חורתים כמו באש על לב פיאודור גברילוביץ. הואמרגיש, כי הוא טבוע בטיט היון, ורוצה בכל לבו לצאת מן המצב שהוא נתון בו, רק אינו יכול. ברגע אחד עברו עליו זכרונות ימי חייו הראשונים בעת שהיה בביתאמו החביבה והיה יהודי בין היהודים, ואך אחר כך הלך ונתרחק מעל עמו, הלךונתרחק, עד שכמעט נבדל ממנו לגמרי. ולבו מלא געגועים ושאיפה מבלי דעתלמה… ר' הלל גמר את דרשתו ונכנס לחדר הסמוך אשר פנה לו בעל־בית הטחנה. ופיאודור גברילוביץ נכנס פתאום אחריו ויקרא: הצילה, רבי! — מה חסר לך, ר' יהודי? — רבי, אני רוצה להשאר יהודי, הצילה, רבי! — אל סוכתי, אחא! – ענה ר' הלל. – תטייל עמי בסוכתי חדשים אחדים ותשלים את המנין שלי. * ופייטיל הפּוּזירוֹבי, הוא פיאודור גברילוביץ, נשאר אצל ר' הלל ויהי לאחד מחסידיו היותר נלהבים. וברוך הניקופולי, כשהיה מלגלג בו, היהאומר: זוהי שקניתי בעשרה רובל. מציאה!… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43835	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43835", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43835, "source_edition": "ועד היובל", "title": "בַּעֲשָׂרָה רֻבָּל", "translator_uris": "", "translators": "" }
הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצוֹ הַיְּהוּדִי (אגדת־עם) רבי יקותיאל הרופא היה נודע לתהלה בכל קצוי תבל בחכמתוהרבה ובטוב לבבו, והמלך הגדול אוגוסט השני התהלך עמו כאח וכרע; לא עשה המלךדבר קטן או גדול בטרם נועץ עם רעהו החכם היהודי. ובכל יום ויום היה רבי יקותיאל בא אל ארמון המלך, ובבואוהיו כל השרים הגדולים קמים מפניו ביראה ומשתחוים לפניו בהכנעה. וגם הבישוףהגדול, הכומר בארמון המלך, היה מחניף ליהודי הזקן ושאל תמיד לשלומו באהבהגלויה, בדעתו כי אהבת נפש אוהב המלך את רבי יקותיאל. אולם רק בפיו ובשפתיוכבד הכומר את היהודי ובלבו בערה תמיד כאש קנאתו. היטב חרה לו, בראותו כיהמלך מגדל ומנשא את אחד היהודים וכמה פעמים ניסה להסיר את לב המלך מאחריהיהודי. הביא לו ראיות, כי אסור לו למלך לאהוב איש יהודי. אך כל עמל הכומרהערום עלה בתוהו, והמלך הוסיף לאהוב את רבי יקותיאל ולכבדו לעיני כלשריו. ויהי בראות הבישוף, כי כל דבריו, אשר ידבר באזני המלךלהבאיש את היהודי בעיניו, ישא רוח – ויבקש וימצא לו תחבולה אחרת והיא: להקים את בת המלך לאויבת ליהודים ולהרחיק בעזרתה את רבי יקותיאל מארמוןהמלך. והמלך אהב את בתו אהבת נפש, כי יחידה היתה לו וכל אשר שאלה נפשה לא מנע ממנה. בשפתי מרמה ולשון חלקות החל הבישוף לזרוע את זרע השנאה עללב הנערה הצעירה, ועמלו עשה פרי. ולא ארכו הימים ובת המלך היתה לשונאתישראל כמורה שלה, ועל פי עצתו ניסתה גם היא לדבר על לב אביה המלך להסיר אתהיהודי מעל פניו. אולם גם לדבריה לא שם המלך לב, ורבי יקותיאל הוסיף להתהלךבחצר המלך כמאז. וייעץ הבישוף את בת המלך להתחלות, והיה בבוא אביה לבקרהואמרה, כי רק היהודי אשם בחליה, כי בראותה את פניו תקוץ נפשה בחיים, וכי לאתוכל לשוב לאיתנה עד אם הרחיק המלך את היהודי מארמונו. צר היה לו למלך לעשות את דבר בתו. הוא ניסה להוכיח לה כילא טוב תעשה בשנאה איש צדיק וחכם, אך היא באחת, כי לא תוכל להבליג על גועלנפשה בראותה את פני היהודי; ובכל יום ויום, מדי ראותה אותו בארמון המלך, תרגיש עקיצה בלב, כאילו נשכה נחש. אז נוֹעץ המלך עם הבישוף, והבישוף הוכיחובדברים נמרצים, כי חטוֹא יחטא לאלוהי השמים אם לא ימהר לעשות כרצון בתו: להרחיק את היהודי מביתו, כי בנפשה הוא. ויואל המלך להרחיק את היהודימחצר־המלכות. אולם מדי יום ביומו צוהו המלך לבוא אל גנת הביתן אשר לו, ושםנדברו ונועצו שניהם בעניני המדינה כמשפטם כל הימים. אפס כי בזה לא נחה עוד דעת הבישוף הצורר, ותמעט ממנו, כירחק היהודי מארמון המלך, ויאמר להשמיד את רבי יקותיאל ולהכריתו מארץ החיים. על כן יעץ הבישוף את בת המלך, כי תתחלה עוד פעם, ועם רופא המלך היה דברו: להגיד למלך, כי מחלת בתו אנושה מאוד. וכאשר ישאלהו המלך: מה סבת מחלתה? ואמר לו: אין זאת כי נפשה כמהה ועורגת לאיזה דבר, אשר יכבד ממנה להשיגו, והיא הלא ענוגה ורפת כוח על כן תדל מיום ליום. ותעש בת המלך כעצת הבישוף ותתחל; ויחרד המלך אליה וישאל: מה לך, בתי? ותען הנערה: נפשי תקוץ בכל אוכל ובכל משקה וכוחותי ירפו מיוםליום. אין זאת כי אם בא קצי. וימהר המלך לשאול את פי הרופא. ויאמר הרופא: אמנם מחלת בתך אנושה מאוד, הנה היא הולכת ודלה, וידי קצרה מהמציא לה תרופה; אין זאת כי נפשה כמהה ומתגעגעת לאיזה דבר, אשר לא תוכל להשיגו. — אולי תדע מה הוא הדבר? – שאל המלך. — לא: – ענהו הרופא – התחננתי אליה לגלות לי את אשר בלבה, אך היא מאנה לעשות את בקשתי. אז החל המלך לדבר על לב בתו, כי תגיד לו את חפצה, והוא ישתדל לעשותו, גם אם יעלה לו החפץ הזה בחצי המלכות. אולם היא הוסיפה להסתיר את סודה. וכאשר הפציר בה אביהמאוד, אמרה לו, כי יודעת היא ברור, שהוא לא יאבה ולא יוכל למלא את חפצה, ועליה לרדת באביב ימיה שאולה. יום יום היה בא המלך אל בתו ומתחנן לפניה, כיתרחם עליו ועל נפשה ותגיד לו את סודה – והיא שמה מחסום לפיה. ופניה הולכים ורעים, וכוחותיה הולכים ודלים, ומחלתה הלכה הלוך וקשה, כי כן העיד בה הרופא, ותהי כהולכת למות. ורחמי המלך נכמרו מאוד על בתו היחידה ויכרע לפני מטתה ויבך ויתחנן לפניה, כי תגיד לו מה הוא הדבר, אשר נפשה כה תכלה אליו. ותאנח הנערה ותאמר: השבעה נא לי כי תמלא את חפצי והגדתי לך. וישבע לה המלך, כי לא ימנע ממנה כל אשר תשאל נפשה. אז אמרה הנערה: אמנם, אבי, צר לי מאוד להגיד לך, כי רקהיהודי יקותיאל הוא בעוכרי. ידעתי, כי אוהב אתה את היהודי הזה וקשה לךלהפרד ממנו, ועל כן לא יכולתי להדאיב את נפשך ואהי מתהלכת במר נפשי עד אשרנפלתי למשכב. אולם זה לא כבר נגלה אלי מלאך בחלום ויאמר: “אם ישאר היהודיבחיים – אז תמותי את, ואם יומת היהודי – והיתה נפשו תחת נפשך”. ואת כלהדברים והאמת האלה שמרתי בלבי ימים רבים, יען ידעתי כי יבצר ממך לעשות אתחפצי… ועתה, אבי, עשה כטוב בעיניך: המיתהו – ואחיה, או חַיֵהוּ – ואמות. והמלך נבהל מדברי בתו ולא ידע מה לענותה. בעת ההיא באהבישוף החדרה. ותאמר הנערה אל אביה: שאל נא את פי כוהננו הגדול, והוא יגידלך מה טוב ומה ישר בעיני האלוהים. ותספר הנערה לבישוף את כל אשר דברהבאוזני אביה. ויפן הבישוף אל המלך ויאמר: רצון בתך הוא רצון אלוהינו, אשר נשבעת לה בשמו. אם כה תעשה, והצלת את נפשך ונפש בתך; ואם לא – מרה תהיאחריתך. צר היה למלך מאוד לעשות כדבר הבישוף, אבל הוא ירא לחלל אתשבועתו, וישלח פקודה אל רבי יקותיאל לבוא מחר בתשע שעות בבוקר אל שדרתהעצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר. ואל שר הטבחים שלח פקודהלהיות הוא ועבדיו נכונים מחר בתשע שעות בבוקר על יד שדרת העצים, אשר על ידהכבשן הגדול אשר מקדם לעיר, והיה בבוא שמה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, ואחזו בו והשליכוהו אל תוך כבשן האש. רבי יקותיאל קבל את פקודת המלך ותפעם רוחו בקרבו. — מדוע בחר המלך הפעם במקום הזר ההוא? – שאל רבי יקותיאללנפשו ולא מצא מענה. ויחרד לבו בקרבו מבלי דעת מדוע. וכל הלילההבהילוהו חלומות נוראים, נדמה נדמה לו, כי אריות ונמרים רודפים אחריו, הוא קורא לעזרה, אבל מרחוק נשמע לו רק קול שחוק וחרוק שנים… * בבוקר השכם קם רבי יקותיאל וילבש את בגדי החמודות שלו, ובסוף השעה השמינית צוה לאסור את מרכבתו, למען יגיע אל המקום אשר יעד לוהמלך בראש השעה התשיעית; כי אמר: יחכה הוא שם עד בוא המלך, ואל יחכה המלךלבואו. ויהי אך יצוא יצא מביתו ויאמר לשום את רגלו על שלבי המרכבה – והנה איש בא ויאמר לו: — הואילה נא, ר' יקותיאל, וסורה אלי, כי בני יכנס עכשיו בבריתו של אברהם אבינו, ואני רוצה לכבדך במצות סנדק. — מתי תהיה הברית? — תיכף, כבר הכל מוכן – ענה האיש. — אם כן, אני הולך: למצוה כזו אי־אפשר לסרב. ור' יקותיאל ירד מעל המרכבה וילך. והבישוף וחבריו שתו ושכרו כל הלילה, ובבוקר השכם מיהרהבישוף לנסוע אל המקום ההוא, לראות בעיניו בהשרף היהודי שנוא נפשו בכבשןהאש. בראש השעה התשיעית הגיע הבישוף אל שדרת העצים אשר על יד הכבשן. ועבדיהמלך ראו ממארבם, והנה איש זקן בא והוא עוטה מעיל ארוך – ויתנפלו עליולהשליכו אל תוך הכבשן. לשוא צעק, כי בישוף הוא, כוהן לאלוהים – כי לא היהלו שומע, וישליכוהו אל הכבשן וישרף. בלילה ההוא נדדה שנת המלך. לבו הכהו מאוד על אשר נוֹאללהטות אוזן לקול הבישוף, אבל מה יעשה והוא נשבע לבתו ואיך יחלל אתשבועתו? אז נזכר כי קרא מלפנים בכתבי הקודש, כי גם בימי קדם הלשינואנשים רעים על אנשים יהודים צדיקים לפני מלך בבל ויצו להשליכם אל כבשן האש. ומלאך בא ויצנן את האש, והצדיקים יצאו שלמים ובריאים מתוך הכבשן. מדוע לאיעשה ה' נפלאות גם היום לאיש ישר וצדיק? – חשב המלך בלבבו. אבל מדוע שמתי אני על האיש הצדיק הזה עונש מות? מדוע לאיכולתי למשול ברוחי ולבלתי שמוע בקול בתי? ולמה הטיתי את לבי אל דבריהבישוף השואף לדמי נקיים? הה, לו יכולתי להציל את נפשו! אבל הן אנוכינשבעתי… נשבעתי!… ומה בכך אם נשבעתי? הלא שבועת שוא היא. איזוזכות היתה לי להסגיר את נפש נקי וצדיק למות? לא! שבועתי אינה שבועה, בטלההיא ומבוטלת. אני אלך ואצילהו. אז הביט אל השעון והנה – חצי השעה התשיעית. ועד אשר יבוא אל המקום הנועד תעבור עוד חצי שעה. — נואש, נואש! – קרא המלך ויפרושׂ את כפיו – הוא כברנשרף. אולם, איך שיהיה, אמהר נא שמה, אשמע נא מה דבר לפני מותו. בודאיקללני קללה נמרצת. אכן הרעותי מאוד אשר עשיתי. — מרכבה! – קרא המלך. וכרגע עמדה המרכבה על יד פתחארמונו והוא יצא בחפזון וישב בה, והרכּב דפק בסוסים וישוטוכברקים. הוא בא אל שדרות העצים ושר הטבחים ונעריו התיצבו לפניו, ויגד השר למלך כי מצותו נעשתה, האיש כבר שוֹרף. — שוֹרף? – קרא המלך בקול חרדות. — כן, אדוני המלך – ענה השר – כפקודתך, המלך, עשיתי. בעת ההיא קרבה שמה מרכבת רבי יקותיאל. בפחד וברעדה ירד רבי יקותיאל מן המרכבה, בראותו כי המלך עומד שם ומחכה לו. — יקותיאל?! – קרא המלך בשמחה ויפול על צוארי היהודי ויבך. שר הטבחים ונעריו עמדו משתאים ומתפלאים בלי להבין מאומה מה נעשה לעיניהם. — ואתה הלא אמרת כי שוֹרף? – שאל המלך את השר. — כן, אדוני המלך, הוא שורף – ענה שר הטבחים. — מי שוֹרף? – יקותיאל ידידי?! — לא, הבישוף שוֹרף. הלא כה צוה אדוני המלך, כי אם יבואבשעה התשיעית איש זקן לבוש מעיל ארוך והשלכנו אותו אל תוך הכבשן. ובראשהשעה התשיעית בא הבישוף ונרא, כי אמנם איש זקן הוא ועוטה מעיל ארוך – ונעש כאשר צוה אדוננו המלך. — ברוך שם אלוהי הצדק! – קרא המלך – הוא השיב לרשע גמולו בראשו ואת נפש ידידי הישר הציל. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43836	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43836", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43836, "source_edition": "ועד היובל", "title": "הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצוֹ הַיְּהוּדִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
בַּעַל בִּטָּחון (אגדת־עם) אפרים הרוכל התהלך כל היום בחוצות פראג. כל היום ליהט השמשאת ראשו והאבק שם מחנק לצוארו, ופרנסה לא מצא. לפנות ערב כשל כוחו, רגליוהתנהגו בכבדות ונחל זיעה שטף על פניו הצנומים, וכבר אמר לשוב אל ביתו בפחינפש. אז עבר על פני חצר הנסיך מושל העיר; אל החצר ההיא לאסר מעודו. יודע הוא שכלבי־הנסיך עזים מאוד, ומתנפלים על כל עני הבא אלהחצר; וקריסטוף עבדו שונא את היהודים ותמיד הוא מתקלס בהם להרעימם. אולםעתה כאשר אפסה תקוה ממנו להשתכר, ובביתו – הוא יודע – מצפים אשתו ובניובכליון עינים לפרוטות אחדות שיביא להם לקנות לחם, שם את נפשו בכפו ויבוא אלהחצר. הנסיך ואשתו ישבו על המעקה ויראו את היהודי בא החצרה. — הבה נא נצחק מעט ברוכל היהודי הלזה הבא הנה – אמר הנסיך אל אשתו. — למה נצחק באיש עני? – אמרה הגבירה, – טוב, כי נחוֹן אותו בנדבה והלך לו. — בגדים ישנים! כלים ישנים!… – קרא אפרים בקול ניחר. וכרגע התנפלו עליו הכלבים בנביחה נוראה, וקריסטוף העבד מיהר עם המטאטא שבידו לגרש את היהודי. אך הנסיך רמז לעבדו, כי ירפו ממנו. — בוא, יהודי, הביתה, כי יש לי חפצים ישנים למכור לך – אמר הנסיך וישחק בכל פה. ויבוא היהודי כושל ורועד מאימת הנסיך. אז צוה הנסיך את משרתיו ויביאו שמלות רבות ישנות, מהן יקרות ערך, צרורות בצרור אחד. — התוכל לתת לי במחירן עשר פרוטות? – שאלהו הנסיך. — אדוני הנעלה – ענהו הרוכל – השמלות האלה שוות שקליםרבים, ואנוכי איש עני; רק שלושים זהובים יש לי, אשר לויתים ממכרי. לוידעתי, כי קניה גדולה כזאת נכונה לי היום, כי אז לויתי יותר. ברוך ה' הכל יודעים, כי אפרים הרוכל איש ישר ונאמן, והיו מלוים לי גם מאהשקל. — הלא אמרתי לך, כי עשר פרוטות אני דורש במחירן – קרא הנסיך בתרעומות. – הלא אדון אנוכי לקניני. וישתחוה אפרים לנסיך ויאמר: אודך ה' על חסדך הגדול אשרעשית עמדי היום! ויוצא את עשר הפרוטות ויתנן לנסיך. אז הרים הרוכל אתהחבילה לשים אותה על שכמו ולא יכול, כי לא היה בו כוח; ויצו הנסיך את עבדו, לשאת את החבילה על שכמו ולהביאה אל בית היהודי. והעבד היה שונא את היהודים מאוד, אך אנוס היה הפעם לעשות את מצות הנסיך. העבד הלך עמוס משא החפצים, והרוכל היהודי לפניו – עד בואם אל ביתו הקטן, שעמד באיזו סמטה צרה ונרפשת בקצה העיר. אשת אפרים השתוממה למראה כל השמלות היקרות שהביא אישה. אךהוא ספר לה את כל החסד אשר עשה ה' עמו, אחרי אשר נואש כמעט מהשתכר ביוםהזה. מן היום ההוא והלאה, היה סר אפרים מדי חודש בחדשו אל חצרהנסיך; ובכל פעם קנה שם בזול דברי חפץ שונים, שהרוויח מהם כמעט לכל הוצאותהחודש ובכל פעם השתחוה לנסיך ויודה לה' חסדו. כאשר קרבו ימי חג הפסח הלךאפרים אל חצר הנסיך ויהי נכון לספר באזני הנסיך את ערך חג הפסח ואתהוצאותיו הרבות, אולי יוסיף הפעם עוד איזה בגד, או כלי. אולם בפעם הזאת היה הנסיך סר וזעף. — מה זאת? – חשב הנסיך בלבו – אני עושה חסד עם היהודיהזה והוא מברך תמיד רק את אלוהיו! אותי, מיטיבו, הוא מברך בברכה קצרהובשפה רפה, הבה, איפוא, אנסה הפעם ואראה מאין יושיעהו אלוהיו. הנסיך קבל את אפרים בסבר פנים יפות, אך לא מכר לו מאומה. — אין אתי היום מאומה למכור לך, – אמר הנסיך – בוא בחודש אחר. — צר לי מאוד, – אמר אפרים – בחודש הזה הוצאותי כפולות, כי חג הפסח לנו בחודש הזה. — ידעתי, ידעתי, – ענהו הנסיך – בימים מקדם ניצלתם בחודשהזה את מצרים, אבל עתה אין גם למצרי מאומה ולא תנצל אותו. גם הכנסותימעטו מפני המלחמה, והשנה היתה שנת בצורת… — אם כן אין לי להשען, אלא על אבי שבשמים – ענהו הרוכל בבטחה, וישתחוה לנסיך ויצא. ראה העבד הרע, כי שב היהודי ריקם מאת פני אדוניו, וישמח לאידו ויחרפהו וילעג לו, ואפרים שמע עלבונו והחריש. בפחי נפש שב אפרים הביתה והפעם התנפלה עליו גם אשתו בחרפותוקללות, על אשר שם תמיד בטחונו בנסיך מיטיבו ולא פנה אל עסקיו בחריצותכמלפנים. ויצר לאפרים מאוד, ויפן פניו אל הקיר ויתפלל תפלת מעריב ויבך חרש. אחר ישב ללמוד הלכות פסח. עודנו יושב והוגה בספר, והנה פתאום נשבר החלוןלרסיסים ובעדו השלך אל הבית דבר מה כרוך בבד כתבנית ילד קטן. קול חרדההתפרץ מפי אפרים ואשתו; שניהם מששו את הגוף הרך כפגר ילד, ויתחלחלו. — אין זאת – אמרה האשה – כי יחפצו שונאינו להעליל עלינו, כי הרגנו ילד נוצרי ללוש בדמו את המצות. – האשה זכרה, כי כדבר הזה קרהלאבי־אביה, אשר שמו צורריו גוף ילד מת במרתפו. וברדתו אל המרתף להוציאאת היין אשר הכין שם לחג, ראה את נבלת הילד וימס לבו בקרבו. אך הואהתאושש מהר, ויצו ויסיקו את התנור וישם את פגר הילד על העצים ויהי כולולמאכלת אש. בליל הסדר באו השוטרים והשופטים לבקש את הילד המומת ולאמצאו וישובו בבושת פנים. — גם אנחנו נעשה עתה כמו שעשה אבי־אבי – אמרה האשה ותלך ותסיק את התנור. אולם כשבקש אפרים להרים את הפגר מעל הארץ, ראה כי לא ילד הוא, כי אם קוף. וכאשר הניע אותו – נפלו מפיו שקלי זהב אחדים. ויתפלא אפרים על הדבר הזה. ויאמר: אין זאת כי אם מטמון שלח ה' לחג הפסח. אז נתחו את הקוף, וימצאו בו עוד כשלושים שקלי זהב ותהישמחת אפרים ואשתו גדולה מאוד. וממחרת יצאה האשה לשוק ותקן לחג הפסח כל מאכלתאוה ויין טוב לרוב וגם בגדים קנתה לה ולילדיה. * ובליל הפסח בשעה שישבו אנשי הבית וספרו ביציאת מצרים והנה איש דופק על הדלת. האשה נבהלה, אך אפרים חזק את לבה באלוהים ויאמר: אל נאתפחדי, אשתי, הלא ליל שמורים לנו הלילה הזה, ואלוהי ישראל הואשומרנו. אז פתח את הדלת ויראה והנה – הנסיך בא. — אנוכי – אמר הנסיך – הקשחתי את לבי ממך בבואך לבקשממני עזרה לפני החג; עתה נמלכתי ואומר: אלכה נא ואראה איך יחוג אפריםשלי את חגו. והנה עיני רואות, כי אמנם עזרך ה' והספיק לך את צרכיהחג. — כן, אדוני! – ה' לא יעזוב את הבוטחים בו. – ויספר לו אפרים כל אשר קרהו, לא כחד ממנו דבר. אחרי שחקרו ודרשו, נודע, כי הקוף היה של הנסיך. וימיםאחדים לפני חג הפסח הביאו אל אוצר הנסיך שקים מלאים שקלי־זהב ויבחן הגזבראת השקלים בשניו. ראה הקוף את מעשה הגזבר, ויקח גם הוא מן השקלים וישם בפיוויבלעם. אז צבתה בטנו וימות. ועבד הנסיך, צורר היהודים, השליך את נבלת הקוף אל בית הרוכל. — אני לא חפצתי לתת לך מאומה מידי, – אמר אז הנסיךלאפרים בשחוק – והנה אָצַל לך אלוהים מרכושי לכבוד החג הקדוש בלי ידיעתי. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43837	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43837", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43837, "source_edition": "ועד היובל", "title": "בַּעַל בִּטָּחון", "translator_uris": "", "translators": "" }
חֲתַן דָּמִים (אגדה) א שני אחים ישבו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד עני. העני, שמעוןשמו, עבד את ראובן אחיו העשיר, ובעמלו מצא רק לחם צר, כי בניו היו רבים, ושכרו מועט. ויהי היום, ונשי האחים ילדו שתיהן בנים. ותאמר אשת שמעוןלאישה: הנה נתן ה' לנו בן, בקש מאחיך, כי יוסיף על שכרך, למען יִרְוַח לנומעט, ויאמר שמעון: אל נא תדאגי, יונתי, ה' יעזרנו לפרנס גם אותו, ובמזלועוד ירום גם מזלנו. בערב שבּת בבוקר בא שמעון אל ראובן אחיו לקבל שכרו בעדהשבוע, ובגשתו קרוב אל הפתח שמע, כי אחיו מתקוטט עם אשתו. ראובן אומר, כימהיום צריך להוסיף לאחיו על שכרו, אחרי שנוספה על משפחתו עוד נפש אחת, והאשה אומרת: “לא, הן גם על משפחתנו נוספה נפש אחת והוצאותינו מרובות, ועלינו לדאוג לנפשנו ולא לנפש אחיך. ומלבד זאת עתה רבו האנשים המבקשיםלעבוד גם בשכר פחות מזה ולצדקה תחשב לנו, אם איננו פוחתים משכרו”. ויאמרשמעון בלבו: לא טוב, כי בגללי תהיה מריבה בין איש לאשתו, אעזבה נא אותם, וה' יזמין לי פרנסה מבלעדיהם. ויבוא שמעון אל הבית ויאמר לאחיו, כי הנהומתפטר ממשמרתו. וילך שמעון היערה ויחטוב עצים, ויקשרם בחבל, וישם את החבילה על שכמו וילך לשוב הביתה. ומטר סוחף ניתך ארצה, ורוח סתו נשבה בחזקה, והבּוֹץ עמוקעד הברכים. נעלי שמעון הקרועים מלאו מי־רפש, בגדיו הלחים דבקו לבשרו, והמשאכבד עליו מאוד מאוד. ויתפלל שמעון אל אלוהים ויאמר: אנא ה'! הושיעה נא ותן כוח לפרנס את אשתי וילדי הקטנים. פתאום נגלתה לפניו מרכבה יפה מאוד, רתומה לשלושה סוסיםאבירים, ובתוכה עברי אחד זקן יפה תואר והדור בלבושו, והרכּב הוא עברי צעירלימים וגם כן יפה מאוד. וישתומם שמעון למראה עיניו. כשהגיעה המרכבה עד שמעון, עצר הרכב בעד הסוסים ויעמדו, והאיש היושב במרכבה פנה אל שמעון וישאל: הלא העירה אתה הולך, ר' יהודי? — כן, אדוני – ענה שמעון ביראת הכבוד. — אם כן, – אמר האורח, – הנח את החבילה על המרכבה וגם אתה עלה אלינו ונסעה יחד. — הלא אדוני רואה, – ענה שמעון בתמיה, – כי בגדימלוכלכים ונעלי נרפשים?… – ויען האורח ויאמר: אין דבר, ידידי. אלישערכּבי ינקה את המרכבה בבואנו. אולם לא עת עתה לסרב, כי ערב שבת היום. הנח את החבילה ועלה מהר על המרכבה. ויאמר שמעון: אכן לב טוב חננך ה' ורוח נדיבה. הגידה נא לי, אדוני, מה שמך? — שמי אליהו – ענה האורח, – הלא רואה אתה כי הסוסיםאמיצי כוח ולא יכבד מהם לשאת גם אותך ואת חבילתך הקטנה, ונמצא אתה נהנהואני לא חסר. וישם שמעון את חבילת העצים במרכבה, ויעל גם הוא וישב בפנה בזהירות, לבל יטנף את בגדי האורח הנקיים והיפים. בנסעם שאל האורח את שמעון למעשהו ולפרנסתו, ויספר לפניושמעון את כל לבו, כי הוא נשאר עתה בלי עבודה, ורק אל ה' ישא עיניו, כי ממנויבוא עזרו. ויאמר האורח: ה' לא יעזוב את הבּוטחים בו באמת ובלב שלם. ועתהאל תדאג להוצאות השבת, כי הנני אומר להתאכסן בביתך, ושלמתי לך שכראכסניה. ויען שמעון ויאמר: אמנם חפץ אני מאוד להכניס אורח חשובכמוך אל תוך ביתי, אבל מי יכין לך מאכל כראוי, ואשתי עודנה חולה? ויאמרהאורח: אל נא תדאג יש עמנו הכל, וגם אשתך תרפא ותתחזק. וישאל שמעון את האורח: הגידה לי, אדוני, מה מעשיך? ויעןהאורח בשחוק: עסקים רבים לי עם שרי מעלה, ואולם אוהב אני לשבת בחברת בניעמי העניים. ב מהרה באה המרכבה ותעמוד על יד בית שמעון, בית ישן ושפל. שמעון בא ראשנה הביתה להגיד לאשתו כי אורח חשוב בא, והואחפץ להתאכסן בביתם. ותתפלא האשה מאוד ותהי נבוכה וחרדה ומלאה בושה, כי איךתקבל פני אורח חשוב בביתה הדל? אולם בטרם פתחה פיה לענות דבר, והאורח באהביתה. ברגע ההוא טהרו פני השמים, והשמש האירה את הבית באור נעיםומשׂמח. היולדת הביטה אל ילדה השוכב בכּר, ותּרא כי על שפתיו מרחף צחוקנעים. האורח בֵּרַך את בני הבית. ואלישע הרכּב הוציא מן המרכבהמרבדים ומלבושים ומיני מזונות. ויערוך את השולחן וישם עליו מטפחת לבנהוחלות יפות, בקבוק יין, וגם דגים חיים הביא. ושמעון ערך את העצים בתנור וַיָצֶת בהם אש, אך לחים היוולא בערו. אז ניגש אלישע ויאמר: “הבה אנסה אני”. וכאשר הצית הוא את האשבערו העצים כקיסמין יבשים. ואליהו ניגש אל היולדת ויאמר: הנה לך מעט יין, שתי והתחזקת. הלא ערב שבת היום, ומי יכין לנו מאכל מבלעדיך? האשה שתתה מן יין, שהושיט לה האורח, וכמו זרם חיים חדשיםבא אל קרבה ותרגש כי נרפאה כולה, ותמהר, ותרד מעל המטה, ותעמוד על יד התנורלבשל לכבוד השבת. השבת עברה בשמחה רבה בבית שמעון. גם אליהו גם אלישע רכּבוֹ היו מופלגי תורה וישתעשעו עם שמעון, שהיה בר אורין, בשיחות של תלמידיחכמים. במוצאי השבת בקש שמעון את האורח, כי ישב עמו גם יום מחר, כי יכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, והוא יכבדנו להיות סנדק. ויאמר האורח: הנני לעשות חפצך בשמחה, ועתה קרא הנה מהלומדים שבעיר לבוא הנה ולעסוק בתורה ב“ליל השמירה”. ויבואו לומדי העיר וגם הרב הזקן בתוכם, וישבו יחד עם האורחים ללמוד תורה, גם אכלו ושתו והיטיבו את לבם. ג ובבית ראובן העשיר רבה התכונה ל“ברית”. בבוקר אחר תפלת השחר באו כל עשירי העיר אליו לשמוח, ובמצותסנדק כבד ראובן את אחד העשירים הגדולים שבעיר. והמשתה היה גדולמאוד. ובבית שמעון נאספו רק הלומדים העניים, אבל איזה אור נפלאהאיר שם, ובשבת האורח על כסא הסנדק ראו הקרואים כי פניו מאיריםכשמש. ואלישע הרכב נתכבד בכוס של ברכה. השומעים היו מלאים תמהון. קול נעים ומבטא שפתים צח כזה לא שמעו מעודם. — הנה “בעל־עגלה”! – חשבו כולם בלבם. גם ראובן גם שמעון נתנו לבנים שם אחד כשם זקנם המת – עמנואל. אחר הסעודה פנה האורח אל אבי הבן ויאמר באזני הנאספים: הנהה' חנני בכל ורק פרי בטן מנע ממני, על כן אם טוב בעינכם מכרו לי את הילדהרך הזה, ואני אתן אלף כסף מחירו. את הילד אאמץ כבן לי, אגדלהו ואחנכהובדרך ה', ובזה ייטב גם לכם וגם לילד, ולי יהיה הדבר למצוהולשעשועים. כל הנאספים חשבו, כי שמעון צריך לשמוח על הדבר הזה, אבלבאמת צר היה לשמעון למכרו את ילדו. אז הרבו הנאספים לפתותו, עד כי נפתּהלמכרו. ויתן האורח את הכסף לשמעון ויכתבו בספר, כי אחרי עבור שלוש שנים צריך שמעון למסור את עמנואל לקונה. האורח נסע לדרכו, ושמעון עשה מסחר בכסף שקבל ויצליח מאוד ויהי לעשיר גדול. ובנו עמנואל גדל ויחכם וייף מאוד, ונפשות הוריו נקשרו בו באהבה עזה, שבעתים מאשר אהבו את שאר הילדים. אבל מחשבת תוגה אכלה את לבם כתולעת, בזכרם כי ילדם מכורלזר, וכמלאות לו שלוש שנים יבוא קונהו ויקחהו. ורק זאת היתה נחמתם, כי אחרישהון רב להם, יגאלו את בנם בכסף מלא. ואם יתעקש הקונה, והוסיפו לו אלף אואלפים שקל, ובנם ישאר אצלם. ד כמלאות לעמנואל שלוש שנים הזמין שמעון את כל נכבדי העדה לבוא אל ביתו לספר את הילד ולשוש יחד במשתה התספּורת. הרב הישיש ניגש בראשונה ולקח באצבעותיו משערות המשי של הילד ובקש לספרן, והנה נפתחה הדלת ועני אחד בא. אך העיף בו שמעון את עיניו ופניו נפלו. הוא הכיר כרגע, כיזהו האיש שקנה ממנו את הילד. אפס התאפק וימהר אליו ויושיבהו ביןהקרואים. האם גם כן הכירתהו, ותתן קולה בבכי, אך שמעון נחם אותהויאמר: לפי הנראה ירד האיש מנכסיו, ובלי ספק יתרצה לקבל את כספובחזרה. בכל עת הסעודה לא דבר האיש דבר על אודות הילד, ורק אמר כישמח הוא, כי כספו הביא עושר לבית שמעון. ואולם ככלות הסעודה פנה האורח אלהורי הילד ויאמר, כי הגיעה עתה השעה לקחת את הילד אתו. – התלך עמי, עמנואל? – פּנה האורח אל הילד. ומה התפלאו ההורים בראותם, כי הילד מחבק את האורח, וקורא בשמחה: אלך, אלך! שמעון ניסה לפתות את האורח, כי יקח כסף גאולתו, אך האורחסרב. והמסובים גם הם התחילו לפתות את האורח, לקחת את הכסף מידשמעון. וישחק האורח ויאמר: תמיד, ידידי, הנכם עומדים לימיןהעשירים. מלפנים, כשהייתי אני עשיר, עמדתם לימיני ופתיתם את שמעון שימכורלי, ועתה, כשהוא עשיר, אתם מבקשים לפתות אותי, שאשיב לו את הילד. האנשים נכלמו וַיִדמו. — אבל איך תלך עמו, ולך אין עגלה? – שאל שמעון את האורח. — אל נא תירא. אם לא אמצא עגלה, על כתפי אשאנו. הנני מבטיחך, כי גם אם עני אני, לא יחסר לבנך מאומה. האורח לקח את הילד על זרועותיו ויברך את הורי הילד ואת הקרואים ויפן ללכת, וההורים האומללים הולכים אחריו ובוכים. אך יצא האורח מן הבית, והנה אכר אחד עובר בעגלה רתומה לסוסאחד. וישאל אליהו את האכר: אם אפשר לשבת בעגלתו, ויאמר האכר: הן, וישבאליהו עם הילד בעגלה. ויפן עוד הפעם לשמעון ואשתו ויבטיחם, כי כאשר יגדלעמנואל יזמינם לחופתו. והאכר דפק בסוסו וכרגע נעלמו. ה אליהו הביא את הילד אל מקומו, מקום יפה ושאנן בראש הרגבוה. ושם לו בית מדרש ועל ידו גן גדול מכל עצי פרי וארזים. שם גדל עמנואלוילמד תורה ודעת, עד כי מלאו לו שמונה עשרה שנה. אחרי כן לקחהו אליהו וישב עמו במרכבה ויסעו. בדרך ישןעמנואל ולא ידע איזה מרחק עבר וכמה נסע. ורק בפקחו את עיניו ראה כי הםעומדים לא רחוק מעיר אחת גדולה. אז אמר לו אליהו: לך, בני, אל העיר הזאת. פה יש ישיבה גדולה ומפוארה, ומצאת שם את דרכך בחיים. ורק אחת הנני להזהירך, כי יהיו תמיד דברי בן סירא לנגד עיניך, כי תזהר מגלות בפני כל איש מהשבלבך. עמנואל נפרד ממורו ומחנכו, ויבוא אל העיר סורא, ויסר שם אל הישיבה, וימצא חן בעיני ראש הישיבה. ולראש הישיבה בת יפה וחכמה מאוד, ושמה תמר. רבים מבחוריהישיבה המצוינים בקשו לקחתה לאשה, והיא בכולן מצאה מגרעות ולא רצתהבהם. מדי שבת בשבתו היה עמנואל אוכל על שולחן ראש הישיבה, ושםראה את תמר ותמצא חן בעיניו. ויבקש עמנואל מאת ראש הישיבה לתת לו את בתולאשה. ויאמר ראש הישיבה: אמנם בעיני טוב אתה, אבל מי יודע מה תיטב בעיניבתי? פעם ביום השבת בשבתם על יד השולחן בקש עמנואל רשות לזמר “זמירות”. כמו בחבלי קסם משך עמנואל את לב כל שומעי זמירותיו, ומעיני תמר ירדו אגלי דמעות, ולבה מלא אהבה אל המשורר הצעיר. — אמנם מצודד נפשות אתה! – קראה תמר בשמחה מתוך דמעות, אחרי שפסק עמנואל לזמר. – אין זאת, כי אם כנור טמון בגרונך. ויאמר ראש הישיבה: אם חפצה אתּ, בתי, יהיה לך הכנור הזה לנחלה. וַתִּכָּלֵם תמר ותתאדם, ותורד את ראשה לארץ. ביום ל"ג בעומר חגגו את ברית התנאים של עמנואל ותמר בבית ראש הישיבה ברב פאר ושמחה. ואת יום החתונה קבעו לשבת שאחר השבועות. אז הלך עמנואל אל עיר מקום אבותיו, לספר להם את כל אשר קרהו ולהזמינם ליום חתונתו. בדרך, במלון, מצא עמנואל איש צעיר לימים בן־גילו שהיה דומה לו בכל: בקומתו, במראהו ובקולו. עמנואל שהיה לבו מלא שמחה, כי נתארסה לו תמר, מיהר לספר את כל אשר עמו לפני העלם הזר. והעלם היה בן דודו העשיר ראובן, אשר שמו היה גם כן עמנואל. והוא, עמנואל בן ראובן, כבר הכיר את תמר ובקש לקחתה לאשה, אך הוא ידע, כילשוא ישחית את דבריו באזניה, כי היא בודאי תרחיקנו בבוז, כי עם הארץ הוא. ועל כן בשמעו עתה, כי היא עתידה להנשא לעמנואל בן שמעון, בערה בו קנאתוויאמר להשיג את חפצו בערמה ונכלים. בלילה גנב עמנואל בן ראובן את שטר התנאים מילקוטו שלעמנואל בן שמעון, ובבוקר קם בן שמעון ולא שם לבו לאשר נגנב ממנו. ויצאושניהם ללכת ויבואו היערה. ויאמר עמנואל בן ראובן אל בן דודו: לכה בדרך הזהובאת אל עיר אבותיך ואנוכי אפרד ממך. עמנואל בן שמעון האמין לדברי הנוכל ויבוא בעבי היער. ובן ראובן ידע, כי ביער ההוא לסטים אורבים לעוברים, וכברנהרגו שם אנשים רבים, ובצדיה שלח את בן־גילו שמה למען יתנפלו עליו הלסטיםויהרגוהו. ממחרת היום ההוא יצא הקול, כי מצאו ביער עלם אחד הרוג ולא נודע מי הוא. וישמע הדבר עמנואל בן ראובן וישמח מאוד, ויאמר עתה תהיהתמר לי לאשה, כי היא תחשוב כי לי נתארסה, אחרי שקומתי ותארי כקומת בן דודיותארו. וימחק מתוך התנאים את השם שמעון ויכתוב תחתיו “ראובן” לאמור: עמנואלבן ראובן ישא את תמר. אז הלך עמנואל הנוכל אל אבותיו ויתפאר, כי בו בחר ראשהישיבה מסורא להיות חתן לבתו היפה ויראה את כתב התנאים. וישמחו אבותיו מאודוישלחו לכלה מתנות יקרות ויכינו הכל ליום החתונה. וראובן בקש את שמעון אחיו ואשתו לנסוע עמו לכלולת בנו. ליום הנועד באו ראובן ושמעון ובניהם ובנותיהם לעיר סורא. ו אז לקח אליהו מי גן־עדן ויוציא את גוית עמנואל המומת מקברו וישפוך עליה את המים, ויחי העלם. ויאמר לו אליהו: הלא הזהרתיך, כי לא תמהר לגלות את כל לבךלפני איש, אשר לא ידעת מתמול שלשום, ואתה עברת על מצותי, וַתְּגַל את כללבך לפני בן גילך והנה היית בכל רע, ולולא שפכתי עליך מי גן עדן, כי אזהיית נרקב בקברך. ועתה אמנם חי הנך, אבל בן דודך הנבל, אשר הביא עליך את כלהרעה, אומר לקחת היום את תמר בחירתך לאשה. וישמע עמנואל בן שמעון את הדבר הזה ויחרד מאוד, ואחר נתןקולו בבכי ויקרא: למה, אבי, החיית אותי לראות את תמר בחירתי נתונה בידירוצחי? ויאמר אליהו: אל תירא. “לא יחרוך רמיה צידו”. קום מהר ונלכה שמה, כי היום הזה נועד ליום חתונתך. — האמנם? – שאל אותו עמנואל בתמיה. — כן, – ענה אליהו – אני נתתי לך לנוח עד היום הזה. עתה נשימה נא מסוה על פנינו ונמהר ללכת. בקפיצת הדרך הביא אליהו את עמנואל כרגע אל בית ראש הישיבה. שמה נאספו רבנים גדולים, וחתן השקר עמנואל בן ראובן יושבבראש ולפניו חלה עבוּתּה. ובחדר השני הנשים מקשטות את הכלה לחופה ומנגניםמשמחים את לב הקרואים במנגינות יפות. אליהו התיצב לפני ראש הישיבה ויאמר, כי בדחן הוא מארץרחוקה, והוא מבקש רשות להגיד מעט בדחנות לפני הנאספים. ויתן לו ראש הישיבהרשות. כשפתח אליהו את שפתיו מיד הרגישו השומעים כי לא בדחנוּתבפיו, כי אם דברי אלוהים קדושים, החודרים אל הלב. וכאשר שמעו הנשים אתמדברות ה“בדחן” הזה, יצאו גם הן לשמוע. ובהיותם תפושים כולם בקסם הבדחן הנפלא, שכמוהו לא שמעומעולם, לא ראו, כי החתן יושב נבוך ופניו מוריקים, כי בעת ההיא הסיר עמנואלבן שמעון רגע את המסוה מעל פניו, ויראהו עמנואל בן ראובן ויכירהו, כי הואהוא העלם אשר ממנו גנב את התנאים, ואותו התעה מן הדרך לתתו ביד רוצחים, ויחרד מאוד, ויאמר בלבו: אכן מצא אלוהים את עווני. ככלות אליהו את דבריו, פנה אל המסובים ויאמר: עתה הרשו נא לחניכי זה לשיר לפניכם מעט. אז שנה עמנואל בן שמעון את ה“זמירות”, ששר בפעם הראשונהבאזני תמר ואשר בהן קנה את לבה לאהבה אותו – ויתפלאו כל השומעים על יפי קולהעלם, ומעיני תמר נגרו אגלי דמעה ממתיקות השיר. כשפסק, פנתה תמר אל החתן היושב בראש ותאמר: הלא גם אתה יודע לשיר כעלם הזה, ואת השיר ששמעתי היום השמעתני אזביום השבת, כבד נא גם אתה את הקרואים בשיר. ויבהל החתן מאוד ופניו הלבינו כפני מת. ואליהו קרא אליו ויאמר: שירה נא את שירך, חתן נכבד, שירה, אל תפחד. הגד את אשר עמך, אל תכחד, כי “יש עין רואה ואוזן שומעת”. אז הודה עמנואל בן ראובן על אשמתו, כי אמנם סבב בכחש אתהמחותנים ואת הכלה, וכי במרמה וגנבה אמר לקחת לו את תמר, ארוסת בן־גילולאשה, ובאמת לא הוא החתן, כי אם העלם המשורר הוא החתן האמתי. אז הסירו אליהו ועמנואל את המסוות מעל פּניהם, והכלה הכירהכרגע, כי אמנם זהו חתנה. ושמעון ראה את אליהו ויכירהו, כי הוא האיש אשר קנהממנו את בנו. — ר' אליהו! – קרא שמעון – איפה הוא עמנואל בני? — חי הוא, ר' שמעון! וגם אשה ארש לו, כלה יפה ונחמדה ובתתלמיד חכם, והנני להזמין אותך לשמוח עמו ביום חתונתו, ואם חפץ אתהלראותו כרגע, – אמר אליהו בשחוק – הנהו לפניך. לך, עמנואל, ושקהלהוריך. ובבית – שמחה וגיל. עמנואל ותמר שמחו, כי לא עזב ה' אתחסדו מהם ולא נתן לרמאי ונוכל להפר את בריתם, והורי החתן והכלה שמחו גם הםבראותם, כי חפץ ה' בזיווג הטוב הזה, וביחוד גדלה שמחת שמעון ואשתו בראותםאת בנם יפה כארז. עמנואל בן ראובן והוריו התחמקו חרש בעת ההיא ויצאו נכלמים מן הבית. כעבור שעה עמדו עמנואל בן שמעון ותמר תחת החופה, ואליהוברך אותם ואחר פנה אל שמעון ויאמר: כל הימים אשר היה בנך קטן, הייתי אני לולאב, עתה הנהו איש ובלב שמח הנני משיבו לך ואומר: הרי שלך לפניך. וכרגע נעלם אליהו מעיניהם. אז ידעו, כי אליהו הנביא הוא, המנחם לשבוּרי לב ומושיע לצדיק מכל צרה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43838	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43838", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43838, "source_edition": "ועד היובל", "title": "חֲתַן דָּמִים", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר יצחק נופך 1.jpg בעודני נער בבית אבי הייתי קורא מפעם לפעם אתהקורספונדנציות ממינסק של יהודה נופך, שהיו מתפרסמות בעתון היומי “המליץ” הפטרבורגי בעריכת צדרבוים. ר' יהודה נופך היה מחובבי־ציון הראשונים בשנות השמוניםברוסיה. את חבתו העמוקה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולתרבות העברית הוריש האבליצחק בנו, שעם גמר חוק למוריו בגימנסיה הרוסית סיים גם את הש"ס והיה בקיבספרות העברית העתיקה והחדשה. תורת היהדות וההשכלה האירופית התמזגובו, בגמרו את הגימנסיה במינסק, נכנס יצחק נופך לאוניברסיטהבפטרבורג, ללמוד בלשנות ומדעי המזרח. בעת ובעונה אחת היה מנהל הספריה שלהבארון דוד גינצבורג בפטרסבורג, ומלמד את בנו עברית. בעיר־הבירה הרוסית נפגש יצחק נופך עם כמה סטודנטים ציונים, שמהם יצאו להם אחר כך מוניטין בהסתדרות הציונית, בהם: א. גולדשטיין, ש. גפשטיין, א. בבקוב, ש. ינובסקי ואחרים. מאז התמסר לתנועה הציונית. הסטודנט יצחק נופך היה בין מחשיבי העבודה המעשית והתרבותיתבארץ־ישראל בכל התנאים. ובשנת תר“ס (1900) ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראליחד עם מ. שיינקין. נופך עשה בארץ כמה חדשים. ביקר במושבות יהודה, שומרוןוהגליל וביקר גם בערים. הישוב העברי בארץ היה אז דל ומצער: המושבות, שברובןהגדול נתמכו על־ידי הבארון רוטשילד, ובשנת 1900 עברו לידי יק”א, עמדו אזלפני משבר גדול. המסחר והתעשיה היו אז בעיקר בידי לא־יהודים, וליהודים כמעטשלא היה חלק בהם, פרט ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב. נופך ראה ושמע הכל, ובשובו לפטרבורג הרצה על המצב בארץ בחוג חבריו הסטודנטים. בבקרו בארץ חשב ומצא, שלשם ידיעת התנאים המשפטייםוהמדיניים הקיימים בתורכיה ובכללה ארץ־ישראל, ראוי למתבונן לעלות לארץעל־מנת להשתקע בה לקבל הכשרה מוקדמת בבית־הספר הגבוה של תורכיה. חדשים מספר לאחר שגמר את האוניברסיטה בפטרבורג, נפרד נופךמחבריו שעמדו אז בראש התנועה הציונית ברוסיה, ויצא בשנת תרס“ד (1904) לקושטא, ושם נכנס לאוניברסיטה לשם לימוד תורת המשפטים. פה למד ארבע שנים אתהחוק העותומני, את הלשונות תורכית וערבית, והוסיף להשתלם גם בלשונותהאירופיות: אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד. במשך ארבע שנות שבתו בתורכיה (1904–1908) רכש לו ידיעה עמוקה כמנהגיה, בחוקיה ובתרבותה, ובתרס”ח (1908) הוכתר שם בתואר “דוקטור למשפטים”. בעת למודיו בקושטא הקדיש נופך הרבה מזמנו גם לתעמולהציונית בין יהודי קושטא, סאלוניקי, איזמיר וכו'. במשך עשר שנים (תרס“ד–תרע”ד) מילא בקושטא כמה תפקידים ציוניים־מדיניים שהוטלועליו. לבקיאותו בלשונות המזרח, הלשונות העתיקות והחיות, וידיעותיו המקיפות בחוק העותומאני סללו לפניו את הדרך בחוגים המדינייםבקושטא תודות להשכלתו הגבוהה ולהכשרתו המקצועית. הוא שימש שם כיועץ משפטיב“לשכת־המסחר הרוסית” ואף היה פעיל בתנועת “התורכים. הצעירים”. שנים מספרשימש הד"ר יצחק נופך מקשר בין עסקני ההסתדרות הציונית לבין השלטונותהתורכים, ועם זה היה גם מדריך־מייעץ לעולי ארץ־ישראל שעברו דרךקושטא. זכורני, כי בבוספורוס רצו רבים מאתנו לעלות על היבשה כדילסייר את קושטא ופרבריה, בשעה שהאניה הרוסית “ניקולאי” – בה נסעולארץ־ישראל כמה ויותר מבני העליה השניה. לשם כך דרוש היה רשיון מיוחד מאתהרשות התורכית, ולא בנקל אפשר היה להשיג את ה“תזכרה” התורכית. למזלנו הפליגבאניתנו מאודיסה הציוני בינינסון ממינסק עם משפחתו. בינינסון היה מידידימשפחת נופך, וביום צאתו מאודיסה ביקש טלגראפית את יצחק נופך בקושטא לפגשובזמן עגינת האניה. עם התקרב האניה לחוף הבוספורוס, עלה מיד על האניה איש צעירושופע עלומים, ופגש את בינינסון בחבוקים ונשיקות. באותו מעמד הכרתי אף אניאת יצחק נופך, והתידדנו מיד. השיחה בינינו היתה מעניני הזמן: על המשמרהתורכי ופגעיו, על “הפתקה האדומה” (פתקה שהתירה ליהודי רוסיה ורומניה לעלותלא"י, ולשהות בה לא יותר משלשה חדשים), על כמה בעיות ישוביות ומדיניות שלהימים ההם. יום שלם סיירנו אתו בעיר־הבירה ופרבריה, והוא הרצה לפנינוארוכות על חיי התורכים ועל המשטר המדיני בארץ זו. בין הנוסעים באניתנו היוכאלה שלא השיגו רשיונות לעלות על חוף יפו, ויצחק נופך הצליח לקבל אתהרשיונות לאחר משא־ומתן עם הפקידות התורכית בקושטא. בשובנו אל האניה נפרדנו מיצחק נופך בברכה להתראות בקרובבארץ־ישראל. על פעולותיו החשובות של ד“ר נופך בקושטא, בחוגי השלטונותהעותומאניים ובקרב היהדות התורכית והמזרח הקרוב, שמעתי אחר כך רבות. ורקכעבור שלש־עשרה שנה, בראשית תר”פ (1919) נפגשתי עם נופך בביתו של מאירדיזנגוף בשדרות רוטשילד, והוא סח לי על הרפתקאותיו בשנות המלחמה (1914–1918). הרשות התורכית הצבאית הביטה עליו בעיני־חשד בגלל ציוניותו, ומיד עם פרוץ המלחמה, באב תרע"ד (1.8.1914), הוגלה מקושטא לפנים המדינההתורכית לאנטוליה. במשך ארבע שנות המלחמה הוגלה מעיר לעיר, והיה כל הזמןנתון לפיקוח חמור של השלטונות הצבאיים. עם בואו לארץ קבע דירתו תחילה בירושלים, ונכנס מיד לעבודהצבורית. יסד את משפט־השלום העברי והיה בו שופט קבוע. עם זה היה מראשוניהמורים בשעורי־המשפט הממשלתיים בירושלים. כעבור שנה עבר לגור בתל־אביבונתמנה מטעם ממשלת ארץ־ישראל לשופט־שלום ממשלתי ביפו. הרבה טרחות, ויגיעות טרח הד“ר נופך, עד שהוסכם לפתוח בשנתתרפ”ג (1923) משפט־שלום ממשלתי בתל־אביב. ממשלת ארץ־ישראל דחתה זמן רב אתפתיחת בית־המשפט בתל־אביב “מחוסר תקציב” אך הד“ר נופך לא נרתע והשפיע עלראש מועצת־העיר מ. דיזנגוף לשכור דירה לבית־המשפט על חשבון העיריה, כדילשכן את המוסד הממשלתי הראשון בתל־אביב. בקושי רב הושגה הדירה הפנויה שלשני חדרים ברחוב יהודה הלוי. ומשנגמרה פרשת הדירה החלה פרשת ריהוט החדרים, החבור הטלפוני והציוד המשרדי הדרוש לבית־המשפט הממשלתי. אף לכך היה חסרתקציב בממשלת א”י. על כותב הטורים האלה, שמילא בימים ההם תפקיד של מפקחכללי בעירית תל־אביב, הוּטל לבוא לעזרת השופט נופך, ואמנם כעבור ימים מספרהועבר השופט לתל־אביב ובית־המשפט נפתח בשעה טובה. הוצאות ההחזקה היו עלחשבון העיריה, ורק משכורת המנגנון שולמה על־ידי הממשלה. סדר זה היה קיים עדשנת תרפ“ח (1928) השופט הראשון והיחיד בתל־אביב היה עד אז ד”ר יצחק נופך. הוא היה גם הראשון, שהנהיג את הלשון העברית בבית־המשפט הממשלתי בתל־אביב. הדיונים, הפרוטוקולים, וגם פסקי־הדין נכתבו עברית. בימים ההם היה זה הישג גדול להשלטת הלשון העברית במוסד ממשלתי, ואף בכך היתה תל־אביב הראשונה. תחילה חששו השלטונות, שהכנסות בית־המשפט בתל־אביב לא יכסואת ההוצאות, ומשום כך היו בבית־המשפט כמה שנים שופט יחיד, מזכיר אחד ושמשאחד. על שולחנו של הד“ר נופך בבית־המשפט, מצא לו מקום גם “חושן משפט” לידספרי החוקים האנגליים והעותומאניים. עם גידול תל־אביב רבו והלכו גם העניניםהמשפטיים, וכן עלו וגדלו גם ההכנסות, שכיסו את כל ההוצאות ואף נשאר עודףהגון של אלפי לא”י לקופת הממשלה. עם התרחבות בית־המשפט, עבר המוסד מדירתו הקטנה לדירהמרווחת יותר, בת 6 חדרים, ברחוב המרכזי אלנבי. הוזמן שופט עברי שני, ואחרכך שלישי, ועם גידול העיר ורבוי האוכלוסיה התפתח גם בית־משפט השלום הממשלתיבתל־אביב למוסד גדול. אחר כך נפתח בתל־אביב גם בית־משפט מחוזי ובית־משפטלקרקעות. גדל מספר השופטים וגדל מנגנון הפקידות. ההכנסות מבתי־המשפטבתל־אביב, כהכנסות משירותים ממשלתיים אחרים, היו מרובות בתל־אביב מאשרבערים אחרות בארץ. מלבד בתי־המשפט הממשלתיים היו קיימים בימי ממשלת המנדטגם משפט שלום עברי (בית־דין של בוררות), ובשנות המלחמה והחירום – בית־דיןלענייני ספסרות ובית־דין עירוני לענייני דירות. עם קום המדינה, קמו בתי־דיןישראליים־עבריים, שהכל בהם על טהרת העברית, ורשת בתי־הדין הגדולה ביותרבארץ היא בתל־אביב, העיר רבת־האוכלוסיה שבמדינה. השופט ד“ר יצחק נופך שימש כמה שנים יועץ משפטי למועצת העירתל־אביב ולועד הקהלה ליהודי תל־אביב ויפו. לפרקים היה מרצה על מלחמתהזכויות של האשה העבריה בא”י. לא היה פוסק מלימוד והשתלמות כל הימים, תמידהיה שוקד על תורת המשפטים, קורא בספרות העברית הישנה והחדשה, הוגה בספרותהאנגלית, הצרפתית, התורכית והערבית. מגדולי המומחים בחוק העותומאניהבין־לאומי. פירסם שורת מאמרים בעתונות הציונית ובעתונות המקצועית. שופט בחסד עליון, בעל מזג נעים ואופי טוב, חביב ומקובל עלהבריות, נקי כפים ובר־לבב, מסביר פנים לכל אדם ומושיט עזרה לכל הפוניםאליו. ועם כל כובד־הראש שלו במשפטו ורחב־השכלה, היה גם אישספוג־הומור ובעל שיחה נעים, שופע מילי דבדיחותא, משלי עם, פתגמיםוהיינו־דאמרי־אינשי מכל תקופה ומכל עם. היה יושב על התורה ועל הספר, חי חיים צנועים ושמח בחלקו. מה מאושר היה, כשזכה להקים לו בית קטן ברחוב יבנה בתל־אביב ולחנך את בתוהיחידה חנוך עברי־לאומי ולהקנות לה השכלה גבוהה. אשתו מרים היתה רופאהבתל־אביב, והבת חמדה גמרה את תורת המשפטים בג’נבה (שווייץ), וכיום היאעורכת־דין בתל־אביב. ביתו של השופט יצחק נופך היה בית ועד לחכמים, שם היו נפגשים שופטים, רופאים, עורכי־דין וכו', ובבית שררה אוירה תרבותית. במלאת לו חמשים שנה, חלה במחלת־כליות קשה ונסע לפאריס לשם ריפוי ולא זכה עוד לחזור לעירו ולמשפחתו. בט“ו סיון תרפ”ט נפטר בפאריס, ואחר כך הועלו עצמותיוונטמנו בבית־העלמין הישן בתל־אביב. אשת־נעוריו לא האריכה עוד ימים אחריו, ובאדר תרצ"ה (פברואר 1935) נפטרה אף היא. בתולדות הציונות ובתולדות העיר תל־אביב ייזכר תמיד שמו שלהד"ר יצחק נופך, מטובי הציונים והעברים, והשופט הממשלתי הראשוןבתל־אביב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43847	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43847", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43847, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ד\"ר יצחק נופך", "translator_uris": "", "translators": "" }
84834/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .םדאלכל תוריבסמ וינפו ויתפש לע דימת ףחרמ שואי־לא לש יחצנה ךויחהשכ ,הרבחה ייחב ףתתשהלו דובעל ךישממ אוהו ,ותוננער וב תדמוע – הלעמו הנש םישלשונימיל הדמעש ותיער וילע התמו ,םיעבשה ליג תא רבעש רחאל םג .לארשי־ץראב םישפחה םינובה לש תימואלה הלודגה הכשלה לשלודגה אישנכ ןכו ,ביבא־לתב ”בכוכה“ םישפחה םינובה תכשל אישנ .ביבא־לתב ”רושהשמ“ תירב־ינב תכשל אישנ היה םינש המכ .םייללכה םינויצה תורדתסה לש תיצראההצעומה רבחכ םיירובצה םייחב ףתתשמ ןירגנרוק .פ .י ר"ד .תונורכזלש תורבוח הברה בתכ ןכו ,תידוהי הירוטסיהל ןושאר ךרכ ,”םדק ימיב םידוהיהלש תויאבצה תובשומה“ לע רפס רביח ןכו ,”ןומדקה חרזמה יקוח“ לע רפס םסריפ .ביבא־לתב הלכלכלו טפשמל הובגה רפסה־תיבב וילע הצרמ אוהו ,ןומדקה ירבעהקוחבו הירוטסיהב יעדמ רקחמב קסוע ןירגנרוק .פ .י ר"דה .ןיד־ךרועכ ועוצקמל רזחו היסנפל אצי 4491 תנשבו ,ביבא־לתב יזוחמה ןידה־תיבב טפושל הנמתנ 7391 תנשב ,הפיחב הז דיקפתל רבעוה 5391 תנשב ,ביבא־לתב יתלשממ םולש־טפושל הנמתנ 9291 ויתסב .ביבא־לת ריעה תצעומלו ימואלה דעולו םירחבנה־תפיסאל ןילופ ילוע ידי־לע רחבנ 5291 תנשב .ועוצקמבקסוע לחהו ,םירז ןיד־יכרועל תוניחבב ןחבנ .)ינלופה טנמלרפב םידוהיה םיריצהלש בולקה תריכזמו ןיד־תכרוע( קידרבליז םחנמ תב הדירפ ותיער םע ,הב עקתשהלתנמ־לע ץראל הלע 3291־ו 2291 םינשב לארשי־ץראב רקיבש רחאל .השרוו תליהק דעול רחבנו ,ןילופ ינויצ לש יזכרמה דעוב ,”תונבל תע“ תעיסב תולועפב ףתתשה .ןילופל ”בושיה תרשכה“ תרבח חכ־אב ףא 2291־מו ,השרווביזכרמה ילארשיצראה דרשמה להנמ היה )4291–0291( םינש עברא .ךייר ןואיל־הירא ר"דה 'לש ותואישנב היצילג ינויצ לש יזכרמה דעוה רבח היהו ,ןיד־ךרועכ ,ועוצקמלרזח םינלופה ידיב ץראה שוביכ ירחאו ,יברעמ־יניארקואה טנמלרפל תוריחבהתארקל תימוקמ תידוהי הקיטילופב היצילגב קוסעל ךישמה .סיראפב םולשה־תדיעודילש תוידוהיה תוחלשמה דעו לא חילשכ "תיברעמה הניארקוא”בש ידוהיה ימואלהדעוה םעטמ רחבנ המחלמה רחאל .הניארקואב ירטסואה שוביכה־ליחבו יאבצה להנימבותיזחב ןיצקכ ןירגנרוק .פ ר“דה תרש ,הנושארה םלועה־תמחלמב .'ץיבוהורדבןיד־ךרועכ דבעו היצילגל רזח 3191 טסוגבאב .ןילרבב תימלועה תינויצה הלהנההלש םיריכזמה דחאכ דובעל ןמזוה ךכ רחא .םירבע םירומל ןוירנימסו םייממע םירבערפס־יתב 53 היצילגב זא ודסונ תירבעה העונתה תעפשהב .בובלב ןושארה ”םירבעהםוי“ סוניכב )היצילגב םירבעה םירומה תדוגא אישנ( ןמרפוס לאפר םעו )היצילגבתירבע תוברתל תורדתסהה אישנ( ןוהט עשוהי ר"ד ברה םע ,הניבוקובבו היצילגבםירבעה רפסה־יתב תורדתסה גיצנכ ןירגנרוק ףתתשה 1191 ףוסב .הילע ינינעל הדעוה ר"ויכ ,הילע ינינעב ןירגנרוק ר”דההצרה ,הנושארה םלועה־תמחלמ רחאלש ינויצה סרגנוקב .רשע־העבראהו רשע־השלשה ,רשע־םינשה םיסרגנוקבו )0291( ןודנול תודיעוב ,רשע־דחאה ,ירישעה ,יעישתה ,ינימשה םיסרגנוקב ריצכ ףתתשה ךכ רחא .היצילגב ינויצה רעונה ינותע גיצנכןירגנרוק ר“ד ףתתשה )5091 לזאב( יעיבשה ינויצה סרגנוקב .”הנידמה יעדמלו םיטפשמלרוטקוד“ ראותב רתכוה 9091 תנשב .טנמלרפב תינויצ־תידוהי העיס ּוויהש ,םידוהיםיריצ העברא ורחבנ התאצותבש ,ירטסואה טנמלרפל תינויצה תוריחבה־תמחלמבףתתשה ,ןיד־ךרוע דרשמב תוחמתה ךותו ,בובל תטיסרבינואב םיטפשמל ךמסוה ,הנש 32 ול תאלמב .היצילג תודהי לש תוימואל תויוכזל המחלמב קלח חקל ףא .תינויצההלומעתבו היתודובע לכב הליעפ תופתתשה ףתתשהו ,לופונראטב ”אבכוכ רב“ תינויצהתיאמידקאה הדוגאה ידסייממ היה ,םיטפשמל הובגה רפסה־תיב דימלת ותויהבו .לופונראטב סנכתנש ,היצילג לכמ םיינויצה תויסנמיגה־ירגוב לש ןושארה יצראהסונכה תא להינו ןגריא ,1091 ילויב ,היסנמיגה תא ומייסב .וליג ינבמ היסנמיגהידימלת ןיב םיינויצ םיאת ןגראל לחה 51 ןב .תינויצה הדובעה תכרעמל סנכנ ,41 ליגב .)תיחרזמה היצילג( לֹוּפֹונרטב 3881–ג"מרתב דלונ :ןירגנרוק ר"דל ,ול שי וירוענמ רישע ינויצ רבע .הבךרבתהל לוכי ירובצ ןקסע לכש הבוטה הלוגסה ,שּואי־לא לש ךויח ,ויתפש לע ךויחדימת ,הלועפל ןכה דמוע דימת .ילאיצוס וא יתוברת דסומ הזיאב םאו ,םישפחהםינובה לש ”בכוכה“ תכשלב םאו ביבא־לת תיריעב םא ,תויתרבחהו תוירובצהויתולועפב יתיארו זאמ תובורק םיתעל זאמ ותא יתשגפנ .5291 תנשב ץראלואוב תישארמ בורקמ יתרכה ןירגנרוק )פיליפ( םחורי ר"דה תא gpj.2 ןירגנרוק )ּפיליפ( לשיפ םחורי ר"ד	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43848", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43848, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ד\"ר ירוחם פישל (פיליפּ) קורנגרין", "translator_uris": "", "translators": "" }
אליהו גולומב 3.jpg במותו של אליהו גולומב, בתמוז תש“ה (יולי 1945), נותקה עודחוליה אחת משרשרת “הרביעיה” של המחזור הראשון, שגמר בשנת תרע”ג (1913) אתהגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב. זוכר אני היטב – כאילו אתמול היה הדבר – את ארבעת הנערים, שהתרועעו למן המחלקה החמישית וצעדו יחד בראש כל יתר התלמידים בני־גילם, עדקבלם תעודת הבגרות של המחלקה השמינית, ואלה הם הארבעה: דוב הוז (ז"ל), אליהו גולומב (ז"ל), משה שרתוק (כיום: שרת, שר־החוץ במדינת ישראל) ואלכסנדרזלצמן (כיום: ד"ר א. מלחי). אליהו גולומב היה בנערותו שתקן, צנוע ועניו בהליכותיו, אךתקיף בדעתו, ולא נוח לויתורים. נזכר אני בפרט אופייני לדמותו ולתקיפותו עודבימי נערותו: אירע הדבר, ואליהו גולומב, בהיותו תלמיד המחלקה השביעית, הוצאמן הגימנסיה על־פי החלטת הועד הפדגוגי, בגלל סכסוך בינו ובין אחד המוריםהראשיים והותיקים. הנהלת הגימנסיה ניסתה בכוח־השפעתה לדבר על לב התלמידאליהו גולומב, שיפייס את המורה המובהק, אשר נעלב על ידו, וללא הועיל. אליהועמד על דעתו בתקיפות, ולא נכנע. כותב הטורים האלה בא בדברים עם אביו והסבירלו, שאליהו בנו, לא יוכל לחזור לגימנסיה כל זמן שלא יפייס את מורו ומחנכו. על כך ענה לי אביו, שאליהו איננו מן הוותרנים, וכל מה שעשה נובע ממחשבהתחילה ומשיקול דעת. רק לאחר התערבות כמה מחברי הועד הפדגוגי והועד המפקח, הוחזר אליהו גולומב למחלקה והמשיך את לימודיו עד סיומם. כמעט כל בוגרי המחזור יצאו ללמוד בבתי־ספר גבוהים בצרפת, אנגליה, גרמניה, תורכיה וארצות־הברית. ורק יחידים נשארו בארץ ופרשו לעבודהחקלאית. בין המעטים הללו היו דוב הוז ואליהו גולומב, שהלכו לדגניה, שהיתהאז ה“קבוצה” הראשונה מתוך ההתישבות הקבוצתית, שנוסדה בתר"ע. שני החבריםעבדו כפועלים פשוטים והתקשרו לעבודת האדמה, כאילו היו חקלאים מבטן ומלידה. לאחר שנה עבר גולומב לקבוצת כנרת, ונתמחה שם בכל ענפי העבודה החקלאית שלהמשק המעורב, כמו: פלחה, גידול עופות וצאן, מחלבה, גידול ירקות ומטעיםשונים. עם פרוץ מלחמת־העמים באב תרע"ד (אבגוסט 1914), התנדבוכשמונים צעירים משני המחזורים הראשונים של הגימנסיה “הרצליה” והלכולבית־הספר לקצינים שבקושטא עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם. בין המתנדביםהיו דוב הוז, משה שרתוק, פנחס ריקליס, חיים קרופסקי (אריאב), אליעזרליפסון, בנימין ארנשטיין ואחרים. הם חשבו וקוו, שהשתתפותם הפעילה בצבאהתורכי הלוחם תשפיע לטובה מבחינה מדינית על מושלי הארץ, ובפרט על העומדיםבראש ממשלת תורכיה, שישנו את יחסם לטובה להתישבות היהודיתבארץ־ישראל. אליהו גולומב חשב אחרת מחבריו הרבים. דעתו היתה, שהנוערהעברי מחוייב לשמור על הגחלת של הישוב העברי המדולדל בעיר ובכפר, והוא נשארלעבוד בקבוצים בלול, ברפת ובגידול הירקות והתבואות. לפי השקפותיו השתייך לתנועת הפועלים, אך לא הבדיל, בפרטבעת צרה, בין נותני העבודה ומקבליה, והוא עשה במיטב יכלתו להקל את מצבהזקוקים לעזרתו ללא כל הפליה. עם פרסום פקודת הגירוש הכללי על יהודי יפו תל־אביב, בניסןתרע"ז, נוצר מצב חמור מאד. הרשות התורכית הבהילה את כל התושבים לעזוב אתבתיהם ולצאת אל הדרך תוך ימים מספר. כלי־רכב חסרו אז לגמרי ביפו ובתל־אביב, וגם במושבות יהודה הקרובות לא היו סוסים ועגלות (מכוניות לנסיעותומכוניות־משא לא היו עדיין בארץ), מפני שכולם הוחרמו בשביל הצבא התורכישחנה אז בארץ־ישראל ובסוריה. בן־לילה נוצר ועד־הגירה, ושליחים יצאו לגליל להשיג עגלותוקרונות־משא, לשם הסעת אלפי המגורשים עם חבילותיהם וצרורותיהם. הועד להקלתהמשבר התמזג עם ועדת החטה, הקמח והלחם, וכל יתר הועדות התמזגו עםועד־ההגירה וכולם יחד היו אובדי־עצות. ואז נתארגנו כמה צעירים, ובהם גםאליהו גולומב ורחל ינאית. מפיהם נודע לי, שלאחר הגירוש המהיר מיפו ותל־אביב רווחהשמועה, כי פקודת הגירוש חלה גם על מושבות יהודה ושומרון. כן פשטו שמועות, כי למושבות הגליל העליון והתחתון צפויה סכנה של התנפלות מצד הדרוזים, הבידואים והפלחים. ואז נתארגנה חיש־מהר קבוצת בטחון, שנכנסה בראשה ורובהלפעולת ההגנה על הנפש והרכוש של היהודים בעיר ובכפר. אליהו גולומב, השתקן, לא הרבה בדבורים גם עכשיו, אך עשה הרבה במלוי תפקיד אחראי זה. עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי, בראשית תרע"ט היה אליהוגולומב מן המתנדבים הראשונים, ויחד עם חבריו ברל כצנלסון, ד. סברדלוב, ש. יבנאלי, משה סמילנסקי ואחרים, עברו מעיר לעיר וממושבה למושבה ופתחו בתעמולהרחבה לשם יצירת הגדוד העברי. א. גולומב שירת את הגדוד העברי כשנתים עד ראשית תרפ"א, ואחר כך חזר לחקלאות והיה ממיסדי עין־חרוד באותה שנה. גולת־הכותרת של עבודתו הצבורית היתה: השמירה על הבטחוןהצבורי. עשרות שנים שקד על מערכות ההגנה הישובית בארץ, והקדיש לעבודהאחראית זו את מיטב שנות חייו ואת מיטב מרצו ואונו. וכל זה עשה בלא אומרודברים, ורק על־פי צווי פנימי. לא פעם סיכן את חייו ויצר מערכת בטחון בכלנקודות הישוב העברי, ועל משמרתו זו עמד מתוך־אומץ־לב וגבורה נפשית עד יומוהאחרון. רק בן חמשים ושתים היה במותו (נולד י“ד אדר תרנ”ג–1893 בגרודנה, נפטר בתל־אביב ל' סיון תש"ה), אך מת שבע־פעלים וזכרו יהיה קשורתמיד בתולדות הישוב ובתולדות העיר תל־אביב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43849	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43849", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43849, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "אליהו גולומב", "translator_uris": "", "translators": "" }
יוסף שושני 4.jpg מגידוליה וחניכיה וגם משומריה הראשונים של תל־אביב היה יוסף בן גדליה שושני (נולד 1897). הכרתיו מראשית בואו לארץ בשנת תר"ע (1910), יחד עם הוריוובני משפחתו. בן שלש־עשרה היה ונכנס למחלקה השלישית של הגימנסיה “הרצליה”. מן התלמידים המצטיינים היה בכל הלימודים, בעל אופי טוב ומזג נעים, ונתחבבעל מוריו, חבריו וכל מכריו. עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה (1914), התגייסו לצבא התורכיכשמונים תלמיד מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” ומתלמידי המחלקות העליונות. ביןהמתגייסים היה גם תלמיד המחלקה השמינית יוסף שושני, שנשלח עם חבריולבית־הספר הצבאי בקושטא. אך לאחר מאמצים שוחרר מן הצבא, כדי לגמור אתלמודיו בגימנסיה. בתקופת הגירוש הכללי מתל־אביב (ניסן תרע"ז–אפריל 1917), נתרוקנה תל־אביב מתושביה, והיתה צפויה סכנה לכל הרכוש בתל־אביב. לשמירתהרכוש התנדבו עשרה צעירים ושתי צעירות מבין בוגרי הגימנסיה ואחרים. בין המארגנים הראשיים של השמירה היה סעדיה שושני, ואחיו, יוסף שושני, היה בין השומרים. וכך ניצלה תל־אביב מגניבות ומשוד. כשנתארגן הגדוד העברי – בסוף 1917, היה יוסף שושני ביןראשוני המתנדבים ואף הלך לחזית הצבא הלוחם. כשנשתחרר מן הצבא, לאחר גמרהמלחמה, שימש קצין בנמל חיפה. בכל מקום המצאו מצא יוסף שושני הבנה הדדית ולשון משותפת עם חבריו־לעבודה הן בחזית והן בעורף. במרוצת הזמן חזר לתל־אביב, והצטרף להנהלת הדפוס של משפחת שושני. במשך כשלשים שנה עבד יחד עם אחיו ובני משפחתו, והיה חביבורצוי על כל העובדים ועל כל הבאים במגע עם דפוס זה, ממקומות־העבודההראשונים של תל־אביב. צנוע ועניו, ומאיר פנים לכל אדם, דייקן ושקדן, הולך תמים וישר־לב, חבר טוב ובעל משפחה מסור. כמה שנים לפני מותו בלא־עת הותקף בהתקפת־לב, הבריא וחזרלעבודתו בבית־הדפוס ובצבור. בינתיים עברו עליו כמה אסונות משפחתיים – מותאשתו האהובה, אסתר לבית ברנשטיין, אחות רחמניה לפי מקצועה, ממחלת הסרטן, ומות ילדתו היחידה ארנה, בת שנה – ששברו לגמרי את כח התנגדותו למחלות, והותקף שוב בהתקפת־לב, החלים וחזר שוב לעבודתו. בט“ז טבת תש”י עבד בדפוס מן הבוקר עד הערב וחזר בשעה מאוחרת למעונו, בלי להתאונן על כל מחושים. בחצות הלילה הותקף התקפה קשה, והובהל אליו רופא, אשר טיפלבו שעה ארוכה. התקפה זו היתה ההתקפה האחרונה, אשר ממנה לא קם עוד. בי"ז טבת 6 בינואר 1950 הוציא נשמתו, ונטמן באותו יום ליד קבר אשתו בבית העלמיןהמרכזי. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43850	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43850", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43850, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "יוסף שושני", "translator_uris": "", "translators": "" }
שמעון ברקול 5.jpg את שמעון ברקול הכרתי מקרוב, מראשית כניסתו, בשבט תרפ"א, לפקידות בועד תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו בכל שלבי הפקידות. תל־אביב היתה אז עיירה קטנה בעלת 3600 נפש. משרד “ועד תל־אביב” מנה אז פחות מעשרה פקידים, והעבודה המשרדית התרכזה בעיקר במזכירות ובמחלקת החשבונות. באותם הימים הוזמן ברקול בן הכ"ד (נולד בתרנ"ו בליטא) למשרד ועד תל־אביב כפקיד יומי לנסיון. תחילה עבד ברישום המכתבים הנכנסיםוהיוצאים ובארכיון הועדה. תוך שבועות מספר התבונן לעבודה המשרדית המסועפת, חקר ושאל מפי גדולים ממנו, למד ושינן מתוך הקפדה ושקידה מתמדת. לא הסתפקבקריאת המכתבים לשם רישום בלבד, אלא התעמק בתכנם, ולמד מהם את הנעשה בפניםהועד ומסביב לו. תפיסתו הטובה וכשרון הסתכלותו סייעו בידו להסתגל מהר לכלתפקיד שהוטל עליו, ולא בז לשום עבודה, מתוך הנחה שכל העבודות כשרות ובלבדשהן לטובת המוסד. בימים ההם החל ועד תל־אביב בהכנות להקמת מועצת־עיר. בהתייעצות עם עורכי־דין מובהקים הוכנה הצעת החוקה הראשונה, ותל־אביב עמדהאז לפני מיפנה חשוב בהתפתחותה הקרובה. ובעצם הכנת תכניות העבודה הגדולה לשם קבלת התחוקהלמועצת־העיר העברית הראשונה, פרצו בניסן תרפ"א מאורעות הדמים, שהתפשטוביפו, בתל־אביב ובמושבות יהודה ושומרון. לתל־אביב הקטנה נשקפה אז סכנהגדולה, כי היתה מוקפת מכל עבריה ישובי הערבים שמהם יצאו כנופיותהפורעים. “ועד תל־אביב” נעשה מיד למרכז מדיני, שבראשו עמדו אז: נחוםסוקולוב (התארח אז בתל־אביב), מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, שמעון רוקח, ז. ד. ליבונטין, א. ז. הופיין, ש. טולקובסקי וכותב־הטורים. ימים על לילות נמצאו חברי הועד המדיני בין כתלי בנין הועדבשדרות רוטשילד, ועמדו על המשמר לשם קבלת ידיעות מירושלים ומתן הוראותלתושבי תל־אביב והמושבות הסמוכות. כותב־הטורים, שמילא אז תפקיד של מפקחכללי בועד תל־אביב, היה עסוק באותם הימים בישיבות הועדה המדינית, ועל־כןהטיל כמה עבודות על עוזרו שמעון ברקול. שעות העבודה במשרד היו בימים ההם מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, בגלל רבוי הענינים המסובכים, אשר לא סבלו כל דחוי. ואז ראיתי מקרוב את מסירותו המופתית ואת גישתו הכנה והישרה לכל תפקיד שהוטל עליו. תוך חדשים־מספר היה ש. ברקול עסוק ביום במשרדי הועד, ובלילות היה עומד על משמרתו יחד עם מאות בחורי ישראל, אשר הגינו באומץ־לבעל המושב הקטן. לא פעם סיכן ברקול את חייו, בעמדו במערכת השמירה וההגנה. לא שערתי אז, שהצעיר ש. ברקול, אשר בשנות נעוריו היה מןהתלמידים השקדנים בישיבות טלז וסלובודקה בליטא, והתורה “התישה את כחו”, יהיה מוכשר להשתמש בעת הצורך בכלי־נשק ולעמוד על נפשו בגבורה נפלאה. והרי מבחינה גופנית היה צנום וכחוש, ובמידה ידועה החלש גםבהיותו שבוי־מלחמה בגרמניה יותר משלש שנים במלחמת־העולם הראשונה, אך כשצוהשעה דרש ממנו, התאזר עוז רב ונרתם מתוך התנדבות ובלי כל מורא ופחד להגנההעצמית. לאחר שתל־אביב קיבלה במאי 1921 את הזכויות המשפטיות, רבתהוגדלה העבודה המשרדית בעירית תל־אביב. וברקול שמח להיות מפקידיההראשונים. לא למד בשום בית־ספר למסחר או לכלכלה, ואף לא קיבל כלהשכלה מקצועית של פקידות, אלא שקדנותו והתמדתו עזרו לו להתמצא במשך זמן קצרבעבודה המשרדית. את תורת הפקידות למד בעיקר מתוך הסתכלות במציאות החיהובשרותים השוטפים. עשה את עבודתו לא רק מתוך משמעת ומלוי חובה, אלא מתוךחדוות היצירה. מעשה שעשה, שהיה בו משום הוספת אריח או לבינה לבנין של העירהצעירה, היו יקרים לו כי נעשה לחלק מן השרות העירוני שבו טיפל באותהשעה. בעל מזג רך היה מטבעו, נעים הליכות ומאיר פנים לכל אדם, ישר דרך ורוכש את אמונו של הבא אתו במגע. והרי כמה מן התפקידים של ברקול ששימש בהם בעבודתו בעיריה: כשש שנים שימש עוזר למפקח הכללי בעירית תל־אביב, ובסוףתרפ"ו הועבר למחלקת המסים, ועסק בעיקר בגביית מסי־הקרקעות. כעבורחדשים־מספר היה סגן המזכיר הכללי, וגם פה מצא את עצמו, והשביע את רצוןמנהלו. עם רבוי עניני העיריה במשרדי ספרי האחוזה והקרקעות (טאבו) של הממשלה, הטילה עליו הנהלת העיריה את העבודה הזאת, שדרשה ממנו זהירותוהתמסרות במידה מרובה. באותו פרק־זמן מילא את מקומו שלמזכיר־הכספים. לאחר שהמזכיר הכללי י. נדיבי, הפסיק את עבודתו באבגוסט 1930, הוטל על ש. ברקול למלא את מקומו כשנתים. המכתבים והמיסמכים האחרים שיצאו מידו היו כתובים בסגנוןעברי רהוט ומלוטש, כי היה לא רק בר־אורין, שלמד עברית מן המקורות העתיקים, אלא היה גם בקי בספרות העברית החדשה. דבריו היו קצרים וקולעים אלהמטרה. עם פרוץ מאורעות־הדמים, באב תרפ"ט, לקח שוב ברקול חלק פעילבמערכת ההגנה והשמירה על תל־אביב. במשך כמה חדשים מילא ביום את שליחותובמשרדי העיריה, ובערבים ולפעמים גם בלילות, עמד על המשמר. הראה את חריצותו ואת כושר פעולתו לא רק במשרדי העיריה, אלאהקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניניהם של פקידי העיריה, לקופת התגמוליםולצרכניה שלהם. בכל המפעלים הללו היה ממניחי יסודות המפעלים והרוח החיהשבהם. חבה יתירה היתה לו לילדים, ולמענם היה ממיסדי “אגודת חובבי גן־החיות” ובמשך כמה שנים חבר פעיל בועד גן־החיות העירוני. איש־צבור היה בטבעו, ולכמה מוסדות צבוריים וחברתיים הקדישהרבה ממרצו ומזמנו. בכל מקום הכירו בו אדם נבון ומיושב בדעתו, הכל עשהבמתינות ומתון שקול־דעת, מתוך חבה ואהבה לזולת. על סגולותיו וענוותנותו ופשטותו נתחבב על אנשי העיריה, נבחרים כפקידים, מנהלים וראשי המחלקות ועל עובדי העיריה לכל סוגיהם. בגלל ישרו ונאמנותו וכשרונו להסתגל לכל תפקיד, הטילה עליוהנהלת העיריה תפקידים מרובים ובפרט תפקידים מיוחדים שדרשו פקחות, זהירותבמשא־ומתן ונאמנות.. עם מנוי ועדת ההערכה הראשונה לשם קביעת גובה שכר הדירה בתל־אביב, הטילה עליו הנהלת העיריה לנהל ענף־הפעולה הזה. יסוד עיקרי לקביעת גובה המסים ותשלומי המים מתושביתל־אביב, שימשה הערכת שכר־הדירה. עבודה זו היתה כרוכה בהתאמצות מרובה, וברקול העמיס על עצמו גם את התפקיד הקשה הזה, מתוך הכרה שהוא ממלא שרותחשוב למקורות ההכנסה של העיריה. גולת־הכותרת של עבודתו בעיריה היתה: גאולת כמה שטחי־קרקעמידי בעלים לא־יהודים בגבולות תל־אביב, לשם הגדלת נכסי העיר והעיריה. על כךזכה לכנוי־של־חבה: “חנקין של עירית תל־אביב”. הוא לא ידע ערבית, ואף־על־פי כן מצא לו מהלכים בחוגיהערבים בעלי הקרקעות, ניהל אתם משא־ומתן ממושך כמה שנים, והצליח לרכוש לואמון רב בין הערבים בגלל ישרותו, נאמנותו ומתינותו בדין־ודברים אתם. לאחר גמר קניה גדולה, שארכה זמן רב, הציע לו בעל־הקרקעהערבי, שהיה מאושר על הסכום הגדול שקיבל בעד הנכס – כמה מאות לא“י כ”מתנהאישית" לאחר עבודה מאומצת ויגיעה רבה, אך המוכר השתומם, כשברקול סרב בהחלטלקבל כל פרס בעד טירחתו, כיון שעבודתו היא כולה לטובת העיר, את הסיפור הזה שמעתי מפי ש. ברקול, אגב שיחה על עניני גאולת הקרקע, והוא סח לי את זה לא לשם הדגשת ישרו, אלא לפי תומו. ש. ברקול הגדיל את נכסי העיריה ברכוש גדול בעל ערך רב, ושמח על כל שעל אדמה שהעביר לרשות העיריה. וזה היה שכרו הגדול על עמלוהרב. הוא לא הצטמצם בשעות־העבודה הרגילות בעיריה, כי גם בהיותו מחוץ למשרדי העיריה היו הגיגיו נתונים בשירותים העירוניים. במשך עשרים ושתים השנים שעבד בעיריה, השתחרר מן העבודה רקפעמים מספר ולא השתמש בחופשה השנתית המגיעה לו. רק פעם אחת, בניסן תרצ“ה, לאחר 15 שנות עבודתו בעיריה, הרשה לעצמו לקבל חופש לחדשיים, לשם נסיעהלליטא כדי לראות את אביו, אשר התגעגע על בנו־יחידו שלא ראהו שנים רבות. שמחה גדולה גרם לאביו בבקורו זה ובליל הסדר של פסח שאל שמעון את אביו אתארבע הקושיות מן ה”הגדה", כדרך שהיה שואל בילדותו, ולשמחת אביו לא היה כלגבול. בשובו לארץ, בסיון תרצ"ה, חזר לעבודתו בעיריה, ולאחר זמןקצר קיבל ידיעה מעציבה על מות אביו. זו היתה, איפוא, פגישת הפרידה של שמעוןעם אביו. כשנוסדה בעיריה המחלקה לעבודה סוציאלית, שעליה לטפל בהגשתסיוע לאלפי נצרכים וקשי־יום לסוגיהם, חשבו ומצאו שהאיש המתאים לעמוד בראשהמחלקה הזאת הוא – שמעון ברקול, איש המוח והלב כאחד. תחילה פיקפק והיסס הרבה בידעו, שמחלקה זו מצריכה התאמצותיוצאת־מגדר־הרגיל, בפרט בשנות חירום. והרי הוא בלאו־הכי עסוק בכמה וכמהעבודות עירוניות כמו: רכישת קרקעות, עניני משרד ספרי־האחוזה, מסי־עקיפין “תו־המגן”, מחלקת הערכה וכו'. אך מתוך משמעת וציות, ובפרט מתוך אהבה לעיר, קיבל עליו גםאת התפקיד הקשה הזה, ובתמוז תש"ב נתמנה כמנהל ראשי של המחלקה לעבודהסוציאלית, וכדרכו התמסר מיד בכל לבו גם למחלקה החדשה, השקיע בה הרבהעמל ואת מיטב מרצו וזמנו, ובמשך שנה הצליח לפתח את המחלקה ולהרים אותה עלהגובה הדרוש. הוא תיכן כמה תכניות לשכלול המחלקה ולפיתוח הסיוע לחברותהעובדות בטיפול סוציאלי, ונעשה תוך זמן קצר לאב ולפטרון של מוסדות ומפעליםשונים. פגשתיו בחנוכת הבנין החדש של בית־הספר המקצועי לנשיםמיסודה של הסתדרות נשים עממיות בתל־אביב, וכעבור ימים מספר – במסיבה שלאגודת “עזרת יתומים” בתל־אביב, וראיתי שהוא חי ממש עם המוסדות האלה, ישלשון משותפת בינו לבין העסקניות של שני המפעלים החברתיים. פניו קרנו בראותואת עשרות הצעירות, השוקדות על מלאכתן בבית־הספר המקצועי לנשים. הוא נתחבב על ראשי הועדים על גישתו הכנה לכל פעולה צבורית וחברתית. ביום ד' באב תש“ג, קבע ש. ברקול במשרד המחלקה לעבודהסוציאלית ראיון לנשיאות של “עזרת יתומים”. הגברות העסקניות באו בשעה הקבועהוחכו לראיון המובטח, אלא שבאותה שעה קיבל ש. ברקול התקפה קשה, והועברלבית־החולים העירוני “הדסה”, ולא קם עוד ממטתו. לאחר סבל קשה, במשך כמהימים ומאמצים קשים של הרופאים להמשיך את חייו, השיב רוחו לאלקים בי”ב אבתש"ג. במותו אבד אחד היקרים והנאמנים שבפקידי עירית תל־אביב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43851	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43851", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43851, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "שמעון ברקול", "translator_uris": "", "translators": "" }
שלמה גרטל 6.jpg שנים רבות עבד שלמה גרטל בעירית תל־אביב, כמנהל מחלקתהחשבונות והגזברות, עד צאתו לפנסיה. התפתח יחד עם העיריה והלך אתה משלב אלשלב. בימי שירותו כגזבר, גדלה העיר ואוכלוסיתה, ועמן התקציב השנתי. מימיולא היה בין אנשי־המלל, המדברים גבוהה, אלא בין אנשי־המעש, הצועדים על הקרקעואינם ממריאים שחקים. יליד פולין. למד בנעוריו בקלויז של חסידי בלזבעיירת־הולדתו הרובישוב, שבפלך לובלין. אחר כך למד כתלמיד אכסטרני בבתי־ספרלמסחר בווארשה ובאודיסה. בתרע"ג, השנה האחרונה של “העליה השניה” (בשנהשלאחריה פרצה מלחמת־העמים), עלה לארץ. תחילה עבד כפועל בקבוצת כנרת. שם הכיר את א. ד. גורדון, חנה מייזל ויתר טובי החלוצים. אחר כך עבר ללמוד בבית־מדרש למורים בירושלים. משפרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914 קיבל את הנתינות העותומאנית, לבל יגורש מןהארץ כנתין־רוסיה. נדרש לשרת בצבא הלוחם של מולדתו הרשמית ו“פדה” את עצמו, לפי החוק, בתשלום כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך אלף פראנק. בטבריה נפגש עם “ראש ועד ההגירה”, מאיר דיזנגוף, שניהל את מפעל העזרה למגורשים ממקומותמושבותיהם מדרום הארץ. ודיזנגוף הטיל עליו תפקידים בניהול החשבונות והקופהשל ועד ההגירה. וכשחזרו הגולים לבתיהם בסוף המלחמה, ודיזנגוף חזר לראשותועד תל־אביב בסתיו 1917, הטיל על גרטל “להמשיך בעבודתו” כמנהל חשבונות שלועד תל־אביב. הועד היה לעיריה, והיקף העבודה המינהלתית גדל והלך עם גידולההמפליא של העיר, ושלמה גרטל עשה קרוב לשלשים שנה בעבודה שקדנית ומסורהבהנהלת החשבונות, ואחר כך כראש מחלקת הגזברות של עירית תל־אביב. נדב מזמנו וממרצו גם לעסקנות צבורית כשופט במשפט־השלוםהעברי, חבר ועדת הבקורת של “הלואה וחסכון”, במכון למנהלי חשבונות בליגהלמלחמה בשחפת, כחבר הועד של “כופר הישוב”, חבר הנשיאות בחברת “גאולה”, חברהועדה לערעורים להסדר תפיסת מקרקעין, חבר המועצה למען הקהק"ל, חבר הנשיאותבקואופרציה לאשראי בארץ, ועוד. עם צאתו לפנסיה בעירית תל־אביב, הוזמן למנהל ראשי לבנק “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, ואף במוסד זה זכה לחיבה ולהוקרה כללית כאדםמוכשר ומסור לתפקידו, דורש סדר ודייקנות מעצמו ומזולתו, וגם איש צנועבהליכותיו ובעל מזג טוב ונוח לבריות. שלמה גרטל הוא תמיד ובכל מקום – שלמה גרטל. הערת המלבה"ד: ש. גרטל נפטר ביום ד' אלול תשט"ז (23.4.1956). את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43852	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43852", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43852, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "שלמה גרטל", "translator_uris": "", "translators": "" }
אריה־ליב גולדין 7.jpg בז' אלול תש“ח הלך לעולמו. אחד מבני העליה הראשונה, אשר באלארץ בשנת תרנ”ג (1893). אריה־ליב גולדין נולד בתרל"ה (1875) בדוינסק (דינבורג), שם למד בחדר ואחר כך בבית־ספר למלאכה. במלאת לו שמונה־עשרה שנה, עזב את בית הוריו והלך לאודיסה ומשם הפליג באניה רוסית ליפו. בעלותו לארץ הלך לראשון־לציון, ומיד נתקבל כמסגר לביתהמלאכה שעל יד היקב. משכורתו הראשונה היתה פראנק וחצי ליום (ששים פרוטותישראליות). רמת־החיים היתה בימים ההם כל־כך ירודה, ששכר זה הספיקלחיים מצומצמים. מנהלי העבודה הכירו מיד, שהצעיר העולה מחונן בכשרונותטובים, והוא היה אז מלא כוח־עלומים ורצון חזק לעבוד, לפעול ולהתקדםבמקצועו. כעבור זמן־מה הועלתה משכורתו לשני פראנקים, ותודות למסירותו, שקדנותו וחריצותו עלה משלב אל שלב והגיע לשכר של חמשה פראנקים ליום. אז היהשכר זה גבוה למדי בשביל פועל מקצועי. מטבעו היה הצעיר גולדין איש צנוע ועניו בכל הליכותיו. לאהתרברב ולא אהב לדבר ולנאום, כי מן השתקנים היה. הוא אהב את המקצוע שלמכונאות, מסגרות ושרברבות, ומילא את תפקידו האחראי ביקב ראשון־לציון במשךעשרים ושבע שנים רצופות לשביעת־רצונה הגמורה של הנהלת היקב. שמעו הטוב הלך לפניו, והוא נתפרסם בכל ערי הארץ ומושבותיהכבעל מקצוע מנוסה. בתרס"ט לקח אשה מבנות ירושלים, את לאה ממשפחת הלברשטטר. הוא זכה להקים לו בית בראשון־לציון, ואשתו ילדה לו בן ובת, וחי עם אשתנעוריו חיי משפחה נאים ונעימים. בתקופת המלחמה הראשונה, כשהרשות הצבאית התורכית שמה מצורכמה פעמים על ראשון־לציון, ואסרה אחדים מראשי המושבה, מעסקניה וממנהליהיקב, עברו על א. ל. גולדין ימים קשים רעים ומרים. מפעם לפעם היה מוכרחלהסתתר במחתרת מעיני הבלשים התורכים ובאופן כזה ניצל ממאסר ומגירוש מןהארץ. הוא נשא בדומיה את הסבל הרב במשך כל שנות המלחמה הקודמת בלי להתרעםעל מישהו. עם גמר המלחמה המשיך את עבודתו ביקב ראשון־לציון, והמנהליםידעו להעריך את שירותו המצוין והתיחסו אליו מתוך הוקרה רבה. הוא גם התחבבעל חבר הפקידים והעובדים שעבדו במחיצתו במשך עשרות שנים. באחד הימים, בראשית 1920, הזמין מ. דיזנגוף את גולדיןכמכונאי למחלקת המים בתל־אביב, אשר עמדה אז על סף התפתחותה והרחבתה. תל־אביב היתה אז מצערה – שטחה 1431 דונאם, מספר הבתים – 200, מספר החדרים – 1563 והאוכלוסיה בת 2084. בשנת 1920 היו בתל־־אביב רק שני מכוני־מים: בשדרות רוטשילדפנת נחלת־בנימין וברחוב אלנבי פנת סמטת בית־השואבה. תצרוכת המים היתה אזכ־300,000 ממ"ע לשנה. אורך רשת הצנורות כ־3000 מטר. אז היה אריה־ליב גולדיןהמכונאי היחידי, וגם שימש מפקח על רשת הצנורות ועל ידו שני פועליםעוזרים. עם גידולה של תל־אביב והרחבתה, גדלה תצרוכת המים במידהניכרת מאד. בהתאם לכך הוקמו מכוני־מים חדשים בכל פנות העיר, אשר חרגהממסגרתה הצרה ופרצה צפונה ודרומה, מזרחה וימה. גם רשת הצנורות התרחבה בדבבד עם גידולה המהיר של תל־אביב, וא. ל. גולדין עמד במערכת העבודה יומםוליל והתמסר לה בכל נפשו ומרצו. עם ריבוי העבודה במפעל־המים, גדל המנגנון הטכני ומספרהעובדים לכל סוגיהם. מאז נתמנה א. ל. גולדין למכונאי ראשי, והפיקוח על רשתהצנורות הוטל על אחד מעוזריו הנאמנים, א. שווארץ (הלך לעולמו במאי 1931), ולאחר מותו נמסר הפיקוח על הרשת לד. פלדמן. מנגנון המכונאים, החשמלאים, השרברבים, המסגרים, המלחימים, הבנאים ויתר העובדים המקצועייםוהבלתי־מקצועיים גדל ורב משנה לשנה, וכולם מצאו לשון משותפת והבנה הדדית עםחברם הוותיק א. ל. גולדין. הוא זכה לחזות במו עיניו את גידולו המהיר של מפעל־המים, במקום 2 מכוני־מים היו קיימים ביום־מותו 28, ועמדו להתחיל בפעולה עוד 2 מכונים חדשים. במקום 300,000 ממ“ע מים בשנת 1920, סיפקו מכוני־המים בשנת 1947 למעלה מ־23,000,000 ממ”ע; במקום הרשת הקטנה של 3,000 מטר בשנת 1920, השתרעה הרשת לאורך 180,000 מטר. במקום 2 עוזרים היו בשרותי מכוני־המים, רשתהצנורות ומחלקת המאור למעלה ממאה פקידים, מהנדסים, טכנאים, מכונאים, חשמלאים, שרברבים, מסגרים ועוד. מפעל־המים בתל־אביב, שגדל לנגד עיניו, הוא עכשיו המפעל הגדול ביותר מסוג זהבכל הארץ. א. ל. גולדין היה מאושר לעמוד בשתי רגליו במערכת העבודה שלמפעל־המים בתל־אביב, אשר התפתח בממדים רחבים וסייע במידה מרובה לביסוסהוהתפתחותה של העיר העברית הראשונה. אפילו בשנים האחרונות, כשמצב בריאותונתרופף מאד, לא פסק א. ל. גולדין לעקוב אחרי פעולות מפעל־המים, ויחד עםעוזריו שקד על עבודתו מתוך מאמצים רבים והתעניין בכל מה שנעשה לשם הסדרתהשל אספקת המים. הוא חי בארץ 55 שנה, 27 מהן הקדיש לעבודתו ביקב ראשון־לציון ו־28 שנה עבד במפעל המים העירוני בתל־אביב. חצי שנה לפני מותו יצא לפנסיה, אבל גם בחדשים האחרונים, כששכב על ערש דוי בבית־החולים העירוני “הדסה”, הכרתו לא עזבה אותו והואהתעניין הרבה בכל מה שמתרחש בשטח מפעל־המים. בשבת ז' אלול תש"ח נפטר אריה־ליב גולדין, ולמחרת היום הובל לקבורה בבית העלמין שבנחלת־יצחק, בן 73 היה במותו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43853	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43853", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43853, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "אריה־ליב גולדין", "translator_uris": "", "translators": "" }
45834/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .א"ישת תבט 'כב םיהלא לא וחור בישה .רפסמ םישדח ”הסדה“ ינוריעה םילוחה־תיבב בכשו הלחש רחאל .”רוצח“ ץובקב תיעוצקמה ותדובעל רזחו ,תופוע קשמ לודיגבםלתשהל תירבה־תוצראל עסנו ”הילצרה“ היסנמיגה תא רמג דיחיה ונבו ,םינשתורשע יתשכ ביבא־לתב םינוריע םידלי־ינגב תננגכ הדבע ותשא .תחא הנש הכשלה אישנכ םג שמישו ,הירומ תכשל ,םישפחה םינובה רדסימ רבח םג היה .וז הנוכשב םינושארהםיבשיתמהו םינובה ןיב םגו ,ביבא־לתב תמייקה ןרק תמדא לע םירומהו םידיקפהתנוכש ידסיממ היה ןכ ;ביבא־לת תיריעב תודיקפה ינגראממ היה .ותלוכי בטימב תלוזל ותרזע תא שיגהל ןמוזמו ןכומ היה דימתו ,תוירבל חונו ביבח ,בוט יפוא לעב ,טקש ,ןותמ שיא היה ללכ ךרדב .םימואנ םוקמב הלועפו הדובע ףידעהו ,ויתוכילה לכב וינעו עונצ שיא היה ועבטמ .םינורחאהוימי דע ותוריש תא ךישמהו ֹוז הקלחמב להנמ ןגס תגרדל הלע ,7491 ףוסב םימה ימולשתו םיסמ תיבגל תדחואמה הקלחמה תחיתפ םע .הנש םירשעכ ןהיכ וז הרשמבו ,רואמהו םימה תקלחמדרשמב ישאר תונובשח־להנמכ 7291 ףוסב הנומש דע בלש לא בלשמ הלע ,ביבא־לתתיריעב דיקפכ לבקתנ המ־ןמז רחאל .ביבא־לתל עיגה 5291 תישארבו ,היסורמותחפשמ םע תאצל ןודרוג בקעי חילצה םיכשוממ םיצמאמ רחאל .היסורב םידוהיה יפלכ זא ויה רפסמןיא דע םירוסיאו תולבגה .היסורמ תאצל זא היה לק אל .ןויצל תואושנ ויניע ויה ,ידמל ןתיא היה ירובצהו ירמחה ובצמ יכ םאו .רובצ ינינעב הברה לעפו םיטילפהםידוהיה ינינעב לופיטל רסמתה ,תירובצ הדובעל בחרנ רכ אצמ ןאכ .תירבעההליהקה ריכזמכ םש לבקתנו ,)תינופצה זקוק תריב( ןוד רהנ לע בוטסורל ותחפשמםע ןודרוג .י רבע 4191 תנשב הנושארה םלועה־תמחלמ ץורפ םע .השרווב תונובשחלהנמכ דבע ךכ רחאו ,הארוהב קסע ויאושנל תונושארה םינשב .ןיאושנה תירבב התא אבו ,םייגוגדפה םיסרוקה תדימלת הקסנליו הואנ הריעצה םע שגפנ השרווב .םידימלתהו םירומה לע בבחתנו ,ירבע רפס־תיבב הרומכ םש לבקתנו ,)ןילופ תריב( השרוול רבע 5091 תנשב .ימצעדמלתמכ ול שכר תיללכ הלכשה .הרשע־עבש ליג דע תמסרופמה ”רימ“ תבישיבדמל ותוריעצב .םינבר יאצאצמ םיקודא םירוהל )5881( ט”מרת ןושחב )קסנימ ךלפ( קסנוגל הרייעב דלונ .5291 תישארב ,תיעיברה הילעה ימיב ץראל הלע .ביבא־לתתיריעב םידיקפה יקיתוומ ,ןודרוג בקעי רטפנ א“ישת תבט 'כב gpj.8 ןודרוג בקעי	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43854", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43854, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "יעקב גורדון", "translator_uris": "", "translators": "" }
ישראל ושר־רייכמן 9.jpg במותו של ישראל ושר־רייכמן נסתלק אחד מבני העליה השלישית, אחד מטובי בנינו־בונינו, אשר עלה לארץ בשנת 1923. בן 36 היה אז, מלא כח עלומים, רצון ושאיפה לעבוד ולפעול למען האומה והמולדת. צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל לב טוב, נוח לבריות ומוכן להגיש את עזרתו לכל הפונים אליו, בלי הבדל מפלגה ומעמד. הכרתיו לראשונה בשורת הפועלים, כשעבד בסלילת כבישים מטעםמחלקת ההנדסה של עירית תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו גם בשטח העבודההצבורית. יום־יום יוצא לעבודה המפרכת והמיגעת את הגוף, ואת הערבים הקדישלעסקנות צבורית. בימים הראשונים נבחר לועד עובדי המחלקה, ומיד הראה עירנות ופעילות רבה, וכל חבריו לעבודה הוקירו את מסירותו הגדולה. בשנות 1926–1928 נבחר ישראל ושר למועצת העיר תל־אביב, כנציג מפלגת “פועלי־ציון” בתל־אביב. לא היה מן הדברנים והנואמים המושבעים, אלא העדיף את הפעולההממשית על הדבור. ואזכיר פה רק כמה מפעולותיו בעבודה הצבורית בעיריה (ביןהעובדים) ובעיר: ישראל ושר היה ממיסדי הועד המאוחד, מועצת עובדי העיריהופקידיה, קופת־התגמולים של פועלי העיריה, השתתף באופן פעיל ביסוד הצרכניהלפועלים, חברת מעון הפועלים, ספרית הפועל על־שם ב. בורוכוב בתל־אביב, ממיסדי המעונות המשותפים לפועלים בתל־אביב ורמת־גן. כן היה חבר הועדבמועדון על־שם רוזה כהן והבטאון של עובדי עירית תל־אביב “שערים”. במרוצת הזמן עבר י. ושר מסוג “פועלים” לסוג “פקידות” בעבודה משרדית. בשנים האחרונות שימש יושב־ראש של מועצת פקידי העיריה וחבר הנשיאות בקופת תגמולים של הפקידים. בשנת 1936 יצא ממפלגת “פועלי ציון” ועבר למפלגת פועליארץ־ישראל (מפא"י), והיה פעיל מאד במוסדות צבוריים של הסתדרות העובדיםהכללית, בועד הארצי של קרן היסוד, בועד הארצי של הקרן הקיימת, במועצתקופת־מלווה של העובדים, ועוד ועוד. ובעצם עמידתו במערכת העבודה והעסקנות הצבורית בממדים רחבים, הלך לעולמו. חבריו לעבודה בחוגי הפועלים והפקידים זוכרים את פעולותיו הצבוריות והענפות, וזכרו הטוב של ישראל ושר־רייכמן לא ימוש מקרבם. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43855	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43855", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43855, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ישראל ושר־רייכמן", "translator_uris": "", "translators": "" }
יהודה חקלאי חקלאי ב.jpg בשנת תרפ"ג עלה מרוסיה לארץ הצעיר יהודה חקלאי (נולד בתרנ"א בפינסק). עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה בבוברויסק, יסד חוג ללימוד היסטוריה עברית והתקרב לנוער הציוני. במלחמת־העמים הראשונה שרת כסגן־קצין בצבא הרוסי, ולאחרמהפכת 1917, ברוסיה, עסק בתעמולה ציונית בין החיילים היהודים. בגמר המלחמהלמד תורת החקלאות במחלקה האגרוֹנוֹמית של הפוליטכניון בקיוב, על־מנת להשתמשבידיעותיו בארץ־ישראל. מחוץ לכתלי הפוליטכניון, יסד עם אחדים מחבריו בני גילו אתההסתדרות הציונית “החקלאי”, ואחת מהחלטות החברים היתה שכל אחד מן המייסדים, שיזכה לעלות לארץ־ישראל ישנה את שם משפחתו ל“חקלאי”. מקיוב עבר למחלקה החקלאית של האוניברסיטה בסימפרופול (קרים), ואף שם יסד הסתדרות בשם “החקלאי”, ששמה לה למטרה לפתח פעילותציונית ותרבותית עברית. הסתדרות “החקלאי” אירגנה מקומות להכשרה חקלאיתמעשית בשביל החלוצים הראשונים, המתכוננים לעלות לארץ ולהשתתף בפיתוחההתישבות החקלאית. בשנת 1919 אירגן יהודה חקלאי את עלייתה של שיירה בת 300 איש מתוך המוני הפליטים, שנמלטו לסבסטופול לאחר הפרעות האיומות שהתחוללובאוקראינה, באניה קטנה “חורליניץ”, אשר הגיעה לקושטא (בירת תורכיה אז) לאחרטלטולים קשים במשך ארבעה ימים. יהודה חקלאי נשאר בקושטא כחצי שנה, ושימש מזכיר לשכת־המודיעין הארצישראלית מיסודו של יוסף טרומפלדור. בקיץ 1920 עלה לארץ בקבוצת העולים הראשונה, שקיבלהרשיונות־עליה, ונכנס לעבוד במשטרת הנמל ביפו, כדי לעזור לעולים חדשיםבהגיעם אל חוף הארץ. כעבור זמן־מה עבר לעבודה חקלאית בקבוצת “מחניים”, אךבגלל מחלת הקדחת הוכרח לחזור לתל־אביב ונתקבל לעבודה בתחנה לקבלת העוליםבחוף יפו, בהנהלתו של ח. רידניק. בזמן הפרעות, שפרצו במאי 1921, ניצל בנס יחד עם ח. רידניק, בעברם בין שורות ערבים פורעים, ובקושי הגיעו שניהם לתל־אביב. למעלה משנה עזר ליהושע גורדון ולחיים פיינברג בהקמתווהחזקתו של מחנה־העולים הראשון, שהוקם ברחוב אלנבי בכמה מאות אהלים בשנת הוא התעניין הרבה בחיי העולים החדשים, ודאג לכל מחסוריהם במיטביכלתו. בשנת 1923 נתקבל כפקיד במשרד המחלקה לעבודות ציבוריותבעירית תל־ אביב. לאחר ארבע שנים הועבר כמזכיר ראשי למשרדי מחלקת המיםוהמאור, ואת תפקידו מילא שנים רבות מתוך מסירות רבה וידיעה מקצועית. היה גם פעיל בחיי ציבור הפקידים, והקדיש מזמנו וממרצו לעסקנות ציבורית. בשנות 1932–1943 היה יו“ר ועד ההורים וסגן יו”ר הועד המפקחשל בית־הספר התיכוני למסחר בתל־אביב. היה מיוזמי ארגון ועד־הורים מרכזי לכלבתי־הספר התיכוניים שבתל־אביב ועבד הרבה בשטח זה. עם פרוץ הפרעות, באביב 1936, זרמו לתל־אביב המוני פליטיםמשכונות גבול יפו וסביבתה, ואז נתמנה י. חקלאי מטעם עירית תל־אביב לגזברמפעל העזרה לפליטים – בנשיאותה של הנרייטה סולד, והוא השתתף בכל מאמציולהקל על סבלם של הפליטים, אשר העריכו את יחסו הטוב אליהם. בעת ובעונה אחתהיה מן היוזמים להקמת בית־הספר למלאכה “עמל” (ע’בודה, מ’לאכה ל’פליטים), על־שם מאיר דיזנגוף, לשם הכשרה מקצועית של הפליטים, וכמה שנים היה אחדהחברים הפעילים ביותר בועד. בשנת 1934 נכנס כחבר במיסדר “הבונים החפשים” – בלשכת “מוריה” ומאז הוא פעיל במיסדר זה. זה שנים רבות הוא חבר הועד הפועל והמועצה של הסתדרותהציונים הכלליים בתל־אביב, חבר הועד הפועל המקומי והארצי של התאחדות בניהישוב, חבר הועד הפועל של חבל ימי לישראל בתל־אביב, פעיל בעוד כמה מוסדותציבוריים ותרבותיים. י. חקלאי פירסם שורת מאמרים בבעיות צבוריות ועירוניותשונות. גם בעברו את גיל הששים הוא תמיד חי, ער, תוסס ומלא רצוןלפעול ולעבוד לטובת החברה והציבור. המרץ והחריצות מלווים אותו לאורך כלחייו, והוא מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לעזור לזולת ולהשתתף בפועל. בעבודהציבורית רחבה ומקיפה. מלא יזמה, רצון ומרץ וממשיך להקדיש את מיטב זמנולעסקנות ציבורית. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43856	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43856", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43856, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "יהודה חקלאי", "translator_uris": "", "translators": "" }
יהודה נדיבי 11.jpg בן ארבע עשרה היה יהודה פרנקל (כיום: נדיבי), כשהוריו עלולארץ מלונדון, בקיץ תרע"ג (1913), והביאוהו לתל־אביב עם שני אחיו הקטניםממנו. מאז ראיתיו והכרתיו מקרוב. לנגד עיני עברו חייו בגימנסיה “הרצליה”, התבגרותו ושרותו במשרד הממשלה הבריטית הצבאית והאזרחית, כניסתולמזכירות של עירית תל־אביב בקיץ תרפ"ד (1924). הוא נולד ביוני 1899 בהומל (רוסיה הלבנה). אביו ר' שלמה בןיוסף פרנקל היה עסקן פעיל ב“צעירי־ציון”, עסק בהוראה והיה מן המוריםהראשונים אשר הנהיגו ב“חדר המתוקן” בהומל את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. אף האם חנה היתה ציונית מנעוריה (עליה פרק מיוחד במדור אחר בספרזה). בזמן הפרעות, שפרצו בהומל בקיץ תרס"ג (1903), השתתף שלמהפרנקל באופן פעיל במערכת ההגנה העצמית נגד הפורעים הרוסים. כעבור זמן־מהעקר עם משפחתו ללונדון, ואף פה המשיך לעסוק בהוראה בעברית. ובית פרנקל שימשבימים ההם מרכז לדוברי עברית בלונדון. הילד יהודה, בגיל חמש, למד ביום – בבית־ספר עממי שבמרכזהיהודי במזרח־לונדון, ובשעות הערב – בבית־הספר העברי “תלמוד־תורה”. במלאתלו שתים־עשרה שנה, גמר את בית־הספר העממי וזכה בסטיפנדיה, אשר נתנה לו אתהאפשרות ללמוד בבית־ספר תיכוני. האב, שלמה פרנקל, התמסר לתעמולה ציונית בארצות־הבריתובקנדה, ובשנת 1913 היה ציר ציוני קנדה בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתכנסבווינה. לאחר הקונגרס העביר את משפחתו בת חמש הנפשות לתל־אביב, והוא חזרלעבודת התעמולה הציונית בארצות־הברית. המעבר מלונדון הכרך לתל־אביב הזעירה, שטבעה בים של חולות, לא הדהים את הנער יהודה. מיד הסתגל לחיי תל־אביב, נכנס כתלמיד למחלקההחמשית והתקרב למורים ולתלמידים. המורים הכירו בו תלמיד מקשיב ושקדן ובעלהנהגה טובה בתוך המחלקה ומחוצה לה, והתלמידים התרועעו אתו והוא נעשה כאחדממשפחת הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”. מן המחלקה החמשית עבר לששית שלהמגמה הריאלית, והתקדם יפה בלימודים לשביעת רצונם של הוריו ומחנכיו. בפרטהצטיין במתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ציור ושרטוט. ראוי להזכיר, שעוד בראשית תרע"ז הכין התלמיד יהודה פרנקלתכנית תל־אביב הקטנה וסביבתה המדברית. את המדידות עשה בלא כל מכשיריםומכונות, כי־אם בפסיעות, ממש עקב בצד אגודל מדד את הרחובות, את המדרכות ואתהמגרשים הבנויים והפנויים, וכתב בכתב אשורי את שמות הרחובות. בשולי המפהכתב הערות ובאורים לסעיפים הבאים: א. מגרשים ריקים בלתי־בנויים. ב. ישוב תימני מחוץ לתחומי תל־אביב של אז. ג. ישוב נוצרי או ערבי מחוץ לתחומי תל־אביב של אז. ד. הרחובות של אז: הרצל, יהודה הלוי, לילינבלום, שדרותרוטשילד, נחלת בנימין, מונטיפיורי, חברה חדשה (כיום אלנבי), דרך־המלך–שכם–יפו (כיום: דרך יפו ודרך פתח־תקוה) ומסלת הברזל. מפה זו מעניינת גם עתה את עין רואיה, והיא מזכירה את ימיה הראשונים של תל־אביב בתחילת בנינה. האב, שעבודתו הציונית החזיקה אותו מחוץ לארץ־ישראל, היהמבקר אצל המשפחה מפרק לפרק, ומאושר שזכה לגדל את בניו בגימנסיה “הרצליה”. עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, באבגוסט 1914, נפסק הקשר עםראש המשפחה, שעשה אז בארצות־הברית. באו ימים קשים, רעים ומרים. החלה פרשתהחפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים מן הארץ. הבנקים נסגרו, והפרוטה כלתהמן הכיס. צרכי המזון וכל יתר המיצרכים החיוניים נתיקרו באופן מבהיל ואחר כךנעלמו לגמרי. יום יום וגזירותיו הרעות, יום יום וצרותיו האיומות. נוצר מצבחמור מאד, ומאין תבוא העזרה? לאט־לאט הסתגלו תושבי תל־אביב לתנאים הקשים. הלמודיםבגימנסיה “הרצליה” נמשכו, אף־על־פי שהמורים הראשיים (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“רי. לוריא וד”ר ח. בוגרשוב) גורשו מן הארץ, וגם ד“ר ח. הררי ורעיתו נשארובחו”ל. ובימים טרופים אלה לא שכחה הגימנסיה “הרצליה” את גדול המשורריםהעברים שבתקופת התחיה – את חיים נחמן ביאליק, וערכה בפורים תרע"ה נשףתלמידים למלאת 25 שנה להופעת שירו הראשון. אחדים מן התלמידים ציירו את ח. נ. ביאליק, וכתבו על קלף באותיות זעירות כמה משיריו. והתלמיד יהודה פרנקלצייר כמה תמונות של ביאליק בשרטוט ועל יד כל תמונה חיבר “שיר” מיוחד, שחרוזים אחדים מובאים בזה: לַחֲצִי יוֹבֶלְךָ עֲבוֹדָתִי זוֹ אַקְדִּישׁ, מֵעָלֶיהָ תִּקְרָא עָלֶיךָ דַּעְתֵּנוּ, וְרִגְשׁוֹת כָּל אֶחָד אֵלֶיךָ יַרְגִּישׁ. בַּצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, הַנְּכוֹנָה, הַיָּפָה תִּרְאֶה עַצְמְךָ כְּפִי שֶׁהִנֶּךָ, אָהוּב, חָבִיב בְּפִי כָּל נוֹשֵׂא, פָּנֶיךָ יַבִּיעוּ אֶת טֹהַר נַפְשֶׁךָ… תמונות אלו עם החרוזים והשרטוטים גנוזות בין יצירות תלמידים ב“בית ביאליק” בתל־אביב. יומיים לפני פסח תרע"ז (אפריל 1917) יצאה גזירת הגירושהכללי מיפו ומתל־אביב. תל־אביב התרוקנה מתושביה וגם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו בין הגולים. משפחת פרנקל עברה למושבה יבניאל (בגליל התחתון), ואילו יהודה הבכור נדד עם תלמידי הגימנסיה, שהתפזרו בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, גבעת־עדה וחיפה. בגמר המלחמה חזרה משפחת פרנקל – באוקטובר 1918, יחד עם כל הגולים לתל־אביב. מיד הוזמן הבוגר יהודה פרנקל, כמקשר בין ה“ריש־גלותא” מאירדיזנגוף ובין השלטון הצבאי הבריטי בעניני הגולים מיפו ומתל־אביב. ידיעת שתיהלשונות (עברית ואנגלית) סייעה לו לעבור מתפקיד לתפקיד בפקידות. כעבור זמןקצר נכנס לעבוד במשרד המושל הצבאי בחיפה עם המאיור ג’מס רוטשילד. ומן המשרההצבאית עבר למחלקה לעניני היהודים, בשלטון המחוז, ביפו. במרוצת הזמן נתמנהלמנהל המחלקה למושבות העבריות שבמחוז יפו. בעת ובעונה אחת אירגן (בקיץתרפ"א–1921), מטעם המושל המחוזי ומחלקת העליה הממשלתית, בשיתוף פעולה שלועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב, את רישום הבקשות של היהודים תושבי מחוזיפו להעלאת קרוביהם מחוץ־לארץ. עם פרסום חוק ההתאזרחות (בתרפ"ב–1922) החליף יהודה פרנקלאת אזרחותו הבריטית בנתינות הארצישראלית, ואת השם “פרנקל” החליף בשם עברי “נדיבי”, ומאז ועד היום הוא ידוע לכל בשם יהודה נדיבי. בתרפ"ג (1923) עברלהנהלת מחלקת הכספים של משרד מושל המחוז ביפו. לאחר שנה הפסיק את עבודתו במשרדי הממשלה הבריטית, ונתקבל (ביוני 1924) כמזכיר עירית תל־אביב. נדיבי אוהב סדר ומשמעת, זריז ומהיר במלוי תפקידו ומתמצאיפה בעבודה המשרדית. הוא לא הסתפק בידיעותיו ושאף תמיד להשתלמות מקצועית. ביקר בלונדון, ולמד שם את שיטות העבודה של העיריות ויצר קשרים ראשונים עםחוגי משרד־המושבות. מפרק לפרק ביקר בערי אנגליה, השתתף בועידת ארגון מזכיריהעיריות שנערכו באוניברסיטה של אוקספורד. השתתף גם בקונגרס הבינלאומילניהול מדעי. בשנת 1937 ביקר נדיבי בכמה ארצות מזרח־אירופה, וכןבסקנדינביה ובברלין, כדי ללמוד מקרוב את שיטות הניהול העירוני בכמה עיריות. בשנת 1939 יצא בשליחות המוסדות והקרנות הלאומיים להודו, בורמה ומאלאיה. בהודו נתקבל לשיחה אצל המהטמה גאנדי. השיחה התנהלה באנגלית, ונמשכה שעהקלה. נדיבי נקט תמיד בסיסמה: “מכל מלמדי השכלתי”. יחד עם הנסיוןהמעשי, שנן ולמד את תורת הניהול העירוני בארצות שונות, ובמידה רבה התאיםלתנאי הארץ את ידיעותיו בשטח הניהול העירוני. בתקופת המלחמה השניה התנדב, בהסכמת הסוכנות ועיריתתל־אביב, לצבא הבריטי ושירת בדרגת קפיטן, כקצין־הקשר היהודי בין המפקדההצבאית ובין גדוד המתנדבים הארצישראליים. כחמש שנים טיפל בכל העניניםהאישיים של חיילינו בחזיתות אפריקה, אירופה וארצנו. אף בתו התגייסה לחילהתעופה, והבן לבריגדה היהודית. בגמר המלחמה שוחרר מן הצבא וחזר לעבודתו בעיריה. בשנת 1946 יצא שוב בשליחות עירית תל־אביב והמוסדות ללונדון, ונפגש שם עם כמה אנשיםמחוגי הממשלה הבריטית. כן השתתף בועידה השנתית של מזכירי העיריות ובקורסממשלתי לשלטון מקומי, בה לקחו חלק גם עובדי עיריות איטליה, דנמארק, שבדיה, צ’כוסלובקיה ועוד. בשנת 1936 יסד את איגוד “מזכירי הרשויות המקומיות העבריות”, ומאז הוא משמש כיושב־ראש האיגוד. יהודה נדיבי עובד במערכת הפקידות זה יותר משלשים שנה, ותוךעשרות שנים רכש לו נסיון רב בשירותי הפקידות העירונית, והרי אין חכם כבעלהנסיון. הוא מן הפקידים המוניציפאליים העברים הראשונים בתל־אביב, וממילא בארץ כולה (כי תל־אביב היתה עריסת השלטון המוניציפאלי העברי), שהכניס לעירית תל־אביב את השיטות החדישות המקובלות בערים מתוקנות בעולם. ואף בשטח זה, כבענינים רבים אחרים, עירית תל־אביב היא אם ודוגמה לעיריותאחרות בארץ. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43857	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43857", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43857, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "יהודה נדיבי", "translator_uris": "", "translators": "" }
זלמן פבזנר 12.jpg מתהלך בתוכנו אחד מבני העליה השניה, איש צנוע ועניו בכלהליכותיו, זלמן פבזנר. נולד בסטארודוב (רוסיה) בתר“ן. עלה לארץבתרס”ח–1908, בהיותו בן 18. עם התחלת ישור החולות בשנת תרס"ט לשם בניןפרבר־גנים “אחוזת־בית”, היה העולה החדש, הצעיר זלמן פבזנר, מן העובדיםבחריצות יחד עם קבוצת פועלים בת עשרים איש. ומערבות החול של “אחוזת־בית” עבר לעבוד כפועל פשוט וכנוטרכרמים בכרמי ראשון־לציון. מראשון־לציון עבר לבאר־יעקב, ועבד שם כשנה, ואחרכך אנו פוגשים אותו ב“מרח” (כיום: גבעת עדה) שליד זכרון־יעקב. ומתרפ"ה – בשירות עירית תל־אביב והספריה העירונית “שערי ציון”. מראשית בואו לארץ עבד עבודה המיגעת את הגוף, ובקושי השתכראת לחמו הצר. תנאי החיים של הפועלים היו קשים מאד בימים ההם. מזמן לזמןתקפה אותו הקדחת הממארת שהיתה מחלישה את בריאותו, את כחותיו הגופניים. אבלברוחו היה אמיץ־לב, לא התלונן על גורלו ועל מצבו החמרי, וכאילו נשא בחובואיזה סוד כמוס אשר לא גילהו לשום איש. הסוד נתגלה רק כעבור שניםרבות. מראשית בואו לארץ נכנס בפבזנר רעיון: ליצור נכס תרבותישאין דומה לו. בשקט ובלי דברים נגש במרץ רב לאסוף וללקט את העתונות היהודיתשיצאה לאור בארץ־ישראל ובכל העולם, בכל הלשונות ולכל גלוייה, מראשיתה ועדימינו. וזה עשרות שנים הוא חוסך משכרו הדל ורוכש בפרוטותו האחרונה עתוניםישנים וחדשים, ואף כרוזים ומודעות שפורסמו בארצנו לרגל מאורעות שונים. מחונן הוא בחוש מיוחד של אספן, וכשרון רב לו לשמור מכל משמר על העתון, המודעה, העלון, הכרוז, הצלום וכל מה ששייך לחיי ישראל ולחיינו הישובייםבארץ בפרט. בגלל מסירותו המצויינת הצליח ליצור יש מאין, לשמור על הנכס היקרבתקופת מלחמת־העמים הראשונה, שארכה למעלה מארבע שנים (1918–1914), ואחר כךבימי מלחמת־העולם השניה, ובימי המאבקים ומלחמת השחרור, הפצצותוהפגזות. בתקופת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים, והיחס הרעבכלל מצד השלטונות הצבאיים והאזרחים של המשטר התורכי, טילטל זלמן פבזנר אתארגזיו, סליו וחבילותיו, שבהם היה ארוז האוסף היקר שלו מעיר לעיר ומכפרלכפר, ושמר מתוך הקרבה עצמית וסכנת נפשות על אוצרו היקר, עד שהצליח למצואלו מקלט בטוח בתל־אביב. ואף כאן בעיר העברית הראשונה, היה טורח ומתיגע הרבהבהעברת אוסף העתונות שלו ממרתף למרתף ומדירה לדירה. ועמלו הרב נתן פרי אשרישווה לו: בשנת תרצ“ח זכה ז. פ. לקבל מן הקרן הקיימת לישראל מגרש ברחוב ד”רחיים חיסין בתל־אביב, ובעזרת העיריה והלוואות קופת התגמולין של פקידי עיריתתל־אביב, הוקם על המגרש הזה בית קטן בן 4 חדרים ושם מצא האוסף, אחריטלטולים רבים, מקום קבוע בשני חדרים. תכנית הבנין תוכננה לשלש קומות, אבלמחוסר אמצעים כספיים הוקמה רק קומה אחת. את הבנין שבו אוסף העתונות, קרא פבזנר “בית הלבנון” על־שם העתון העברי הראשון בארץ־ישראל “הלבנון”. תודות למסירותו, חריצותו ושקידתו של פבזנר, שמורים וקיימיםב“בית הלבנון” כל עתוני ארץ־ישראל מראשית הופעתם ועד היום הזה. וכן גנוזיםב“בית הלבנון” קומפלקטים שלמים מן העתונותהיהודית בארצות הגולה, מהם עתונים שהופיעו לפני מאה וששים שנה ויותר. ישלציין במיוחד את העתון העתיק “וואכענטליכן בעריכטען”, שנדפס בהולאנד בשנת 1781. עובדה היא, כי אינו, לא בספריה הלאומית שלנו בירושלים ואף לא באוספיםהגדולים של בתי־הנכות הממלכתיים. לא יאמן כי יסופר: פ. דל־האמצעים הצליח לאסוף נכס לאומי יקר־ערך כזה שאיו ערוך לחשיבותו, ובזה קנה את עולמו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43858	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43858", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43858, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "זלמן פבזנר", "translator_uris": "", "translators": "" }
משה פרנקל 13.jpg האניה הרוסית “רוסלאן”, שפתחה את העליה השלישית לארץ לאחרהכרזת בלפור, הביאה מנמל אודיסה לחוף יפו, למעלה משש מאות יהודים, שבהםבעלי מוניטין בספרות העברית כפרופ' יוסף קלוזנר, כמה עסקנים ציונים חשוביםוציונים טובים מן השורה, מהם קשישים בעלי שם, מהם צעירים שרכשו להם שםבמרוצת הזמן בארץ. בין הצעירים היו: ישראל גורפינקל (גורי), מחשוביהסתדרות־העובדים כיום וחבר הכנסת; אברהם קמיני, מחשובי הפקידים בעיריה במשךשנים רבות ואחר כך חבר מועצת־העיר, ויו"ר הועד הארצי של הקרן הקיימת לישראלזה שנים רבות. בין הבאים ב“רוסלאן” היו גם שני אחים צעירים מאודיסה – האחד יצחק פרנקל, כיום מחשובי הציירים, והשני משה פרנקל, מוותיקי הפקידיםבעירית תל־אביב, הממונה על גבית המסים ועסקן פעיל וחרוץ בכמה וכמה מוסדותצבוריים. משה פרנקל נולד בשנת 1897 למשפחת חסידים, וקיבל חנוךמסורתי. בימי נעוריו היה ממבקרי בית־הכנסת “יבנה” באודיסה, אשר שימש שניםרבות מרכז חשוב לציוני אודיסה והסביבה. כשהגיעו לאודיסה פליטי ארץ־ישראל, אשר גורשו על־ידי הרשותהצבאית של תורכיה בראשית המלחמה הראשונה, נוסד מיד בעיר זו ועד העזרהלפליטים. משה פרנקל הטה שכם לועד זה, עמד בראשו וטיפל במסירות רבה ומתוך התנדבות בפליטים עד היום האחרון. עם גמר המלחמה, בנובמבר 1918, החל, יחד עם כמה מחבריו, לארגן את שיבת המגורשים לארץ־ישראל. אל מחנה הפליטים נספחו מאות עולים חדשים, ובהם גם משה פרנקל ואחיו יצחק. לא קל היה אז לקבל רשיון־יציאהמרוסיה הבולשביסטית, ושבעתיים קשה היה למצוא אניה אשר תפליג מאודיסהלארץ־ישראל. מחוסר אפשרות למצוא מאות מקומות פנויים באחת האניות, היומוכרחים לשכור אניה מיוחדת על חשבון הנוסעים עצמם. לאחר מאמצים מרובים יצאו מאודיסה בסוף 1919 למעלה משש מאות יהודים, והפליגו באניה הרוסית “רוסלאן”. משה פרנקל המשיך לטפל בפליטים, ודאג להנעים על היוצאים את הנסיעה מאודיסה עד בואם ליפו. בראש ועד האניה “רוסלאן” עמד הפרופ' יוסף קלוזנר, ועל ידוהיו עוד חברים אחדים, ובהם משה פרנקל, אשר התנדב למלא תפקיד של גזברהעולים. בגורל האניה הזאת נפל להיות הראשונה, אשר הביאה לנמל יפוקבוץ גדול של הפליטים והעולים הראשונים, לאחר סיומה של המלחמההראשונה. מנמל יפו עברו כל העולים לתל־אביב. לאחר הפסקה ארוכה שלארבע שנים ויותר היה זה בבחינת מאורע גדול בכל הישוב ובתל־אביב בפרט, ו“עולי רוסלאן” היו לשיחה בפי כל. מחוסר בתי־מלון בתל־אביב, התאכסנו כמעטכולם בבתים פרטיים. תושבי תל־אביב שמחו לקראת החוזרים והעולים החדשים, וברצוןרב קיימו את מצוות הכנסת אורחים, וקבלו את כל העולים בזרועותפתוחות. תל־אביב הקטנה, עם 180 הבתים ועם האוכלוסיה שעלתה אזל־1800 נפש, המתה על ששת רחובותיה הקצרים ממאות האורחים אשר מלאו את כל בתיהפרבר, והשמחה היתה במעונות המארחים. עולי “רוסלאן” הביאו דרישת שלום חיה מיהודי רוסיה וסיפרו, שאלפים ורבבות מאחינו בני ישראל מחכים בכליון עינים ליום המאושר שיוכלולעלות לארץ ולהתנחל בה. ימים מספר לאחר שבתו בתל־אביב, הלך משה פרנקל למושבה ראשון־לציון, ועבד בזמן הראשון ביקב. בשנת 1923 נכנס לעבוד במחלקת המסים בעירית תל־אביב, ובמרוצת הזמן עלה משלב אל שלב עד שנתמנה כמנהל מחלקת המסים, ומאז ועד היוםעומד בראש המחלקה הזאת, המכניסה את ההכנסות העיקריות בתקציב העיריה. מפרק לפרק חרג ממסגרת העבודה המשרדית, ויצא לפעולות צבוריות שונות. עם הווסד האגודה לבנין שכונה חדשה “נוה־שאנן”, מחוץ לתחומי תל־אביב הבנויים, בשנת 1922, היה משה פרנקל מראשוני מייסדיה. כעבור שנים מספר נתארגנה קבוצת מורים ופקידים לשם בניןשכונה חדשה על החולות שבקרבת תל־אביב, ושוב אנו מוצאים את משה פרנקל ביןמייסדיה ומתישביה בשנת 1931. בעת ובעונה אחת היה ממייסדי בית הכנסת “נחלת אבות” ברחוב בורוכוב, הגובל בשכונת המורים והפקידים. גולת הכותרת של עבודתו הצבורית היא – “מגן דוד אדום” בתל־אביב. מראשית ייסודו של “מגן דוד אדום”, על־ידי יוצרו ויוזמוהד"ר משולם ליבונטין, עמד משה פרנקל לימין המייסד הראשון והתמסר למפעלהחשוב בכל נפשו ומאודו. מ. פרנקל היה גם ממייסדי המרכז הארצי של “מגן דוד אדום”, חבר ההנהלה, גזבר ואחד החברים הפעילים בכל שטחי פעולות המוסד, אשר יצאו לומוניטין לא רק בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, אלא גם מחוץ לגבולותהארץ. ראוי להזכיר כאן שבעד שירותם הגדול לטובת “מגן דוד אדום” רשם רה“ע מאיר דיזנגוף ז”ל בספר הזהב של הקהק“ל את הד”ר מ. ליבונטין ואתעוזרו הנאמן מ. פרנקל. בתקופת מלחמת־העולם השניה היה מ. פרנקל חבר המטה הראשי שלשירות ההתגוננות הפאסיבית בתל־אביב. כן פעיל בעל היובל במיסדר הבוניםהחפשים, בלשכת “חירם”. ועוד כחו ומרצו עמו להוסיף על זכויותיו הצבוריות כהנה וכהנה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43859	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43859", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43859, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "משה פרנקל", "translator_uris": "", "translators": "" }
חיים צ'פלינסקי 14.jpg זמן רב קשה היה לי להשלים עם המציאות, שהצעיר הרענן והמלא כח־עלומים – החשמלאי חיים צ’פלינסקי איננו עוד בחיים. הרי מיום כניסתו למחלקת המאור שבעירית תל־אביב, הייתי רגיללראותו יום־יום במערכת העבודה הסדירה, חי, ער ותוסס, ממלא במסירות מופתיתומתוך הכשרה מקצועית יפה את תפקידיו השונים במחלקת המאור המסועפת. הוא היה בעל סדר ומשמעת, חרוץ, זריז ומהיר במלאכתו, פיקח, נבון ובעל תפיסה מהירה, מתמצא יפה בכל ענפי העבודה המקצועית. הוא אהב אתהעבודה, היה קשור בכל נימי נפשו לחבריו בעבודה, לארגון העובדים ולעומדיםבראש הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, ונתחבב על מרעיו ומיודעיו. בשנים האחרונות עלה לדרגת פועל ראשי במחלקת המאור, אבל לאהשתרר על עוזריו, כי אם משך בעול העבודה לכל ענפיה וסוגיה יחד עם עוזריוהמקצועיים והבלתי מקצועיים. העבודה המקצועית והעבודה הפשוטה נתמזגו אצלו למזיגה נאה, ואחת השלימה את השניה. הוא לא בז לקטנות של עבודה, ובכך שימש דוגמה נאהלמנהליו ולעוזריו. מטבעו היה בעל אופי טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות, איש אדיבובעל רמה תרבותית, מחונן במידות תרומיות ובסגולות מצוינות. עיניו היובהירות וקורנות, חיוך נעים על שפתיו, פנים מלאים חן, פונה לכל אחד באדיבותובנימוס מוכן להענות לכל דורשיו. מוצאו של חיים צ’פלינסקי מעיירה קטנה אושמיאני, בליטא, נתייתם מאביו בילדותו. בגיל צעיר נכנס ללמוד בבית־ספר טכני בווילנא, ולמדבו את תורת החשמלאות. עם גמר חוק למודיו בבית־הספר בווילנא, השיג מיד עבודה ורכש לו גם נסיון מעשי במקצוע החשמלאות. באחד הימים של שנת 1935, בהיותו בן 23, יצא חיים צ’פלינסקיאת ליטא, ועלה לארץ על מנת להשתקע בה. ביקר בערי ארץ־ישראל ומושבותיהוהתיישב בתל־אביב, ופה הוא גר עם רעיתו ובנו יחידו עד יומו האחרון. חיים צ’פלינסקי לא הסתפק בשירותו העירוני, אלא נמשך גםלעבודה צבורית מתנדבת, והיה פעיל בכמה מפעלים חשובים. בפרט הקדיש מזמנוומרצו לועד פועלי מפעלי המים והמאור בעירית תל־אביב. יחד עם חברי ועדהעובדים הגן במשך שנים על זכויות העובדים – ללא ליאות וללא הפסקה. ידיו היותמיד מלאות עבודה, בידו האחת אחז במכשירי וכלי העבודה היומיומית, ובידוהשנית עסק בעבודה בשביל הזולת, בשביל החברה והצבור. חיים צ’פלינסקי היה שמח בחלקו, שזכה להיות בשורת עובדיהעיריה העברית הראשונה, ובזמן ההכרזה ההיסטורית של באי־כוח האומות המאוחדותבליק־סכסס על הקמת המדינה העברית לא היה גבול לשמחתו ולאשרו. עם קריאתם הראשונה של אנשי ה“הגנה” נענה מיד, ובכל לבוונפשו נכנס למערכת ההגנה. אף כאן היה פעיל, ער ומסור, לא חס על זמנו ועמדעל משמרתו בחרף נפש, בהקרבה עצמית ובמסירות מופתית. כל אלה שעמדו אתובמערכה יודעים לספר על גבורתו ואומץ לבו. ובעצם ימי עמידתו על משמרת ההגנה פלחוהו כדורי המרצחים, והחבר היקר חיים צ’פלינסקי נפל חלל ומת מות גבורים בשדה מערכת הדמים – כ“השבט תש”ח (5.2.48). בין גבורי האומה, אשר הקריבו את חייהם על מזבח המולדת והמדינה, יזכר גם שמו הטוב של החבר חיים צ’פלינסקי. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43860	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m43860", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43860, "source_edition": "הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "חיים צ'פלינסקי", "translator_uris": "", "translators": "" }
הספרות העברית והעם הספרות העברית שבה יחד עם עמה אל מקומה העתיק, אל ארץהנביאים והחכמים, מיסדי הספרות שלנו. מגלויות שונות שבים היהודים לארצם, ועמהם מתלקטים אחד אחד גם הסופרים עם רכושם הרוחני. בארצות הגולה נהרסו המקומות ואין מקום קבוע שם לכוהניהספרות לעלות לדוכן, ורק תקוה אחת נשארה: להקים מחדש את בית ספרותנו עלאדמת האבות. ואולם צריך לדעת מראש, כי עבודת הסופרים בארץ־ישראל היארבת האחריות, ולא כל מה שהוא כשר וישר בחוץ־לארץ, הוא כשר וישרבארץ. וקול ברמה נשמע: סופרי ישראל! בבואכם לשיר את שיר ה' עלאדמתכם, יהיו לכם הנביאים והחכמים מיסדי ספרותנו למופת. את המתנה הטובה, אתהכשרון הספרותי שלקחו מיד ה' לא מכרו בכסף לשטי כזב, להוסיף עונג לשבעיתענוגים ולגרש את השעמום מלב בטלנים ופרות הבשן. רק לחנך את העם היתהמגמתם, לפשט את העקמומיות, ליסר את הזדון ולעודד את החלשים. גם המה, הנביאים והחכמים אהבו פרחים, להלביש את רעיונותיהםבמעטה הוד, אבל מעולם לא עלה על לבם לכסות את הרקבון ביפי מליצה וליַשן אתהמצפון הנרדם בשירים ערבים. וזוהי גם חובתכם, סופרי ישראל, בשובכם לעמכם ולארצכם. הנה נוצרה בארץ־ישראל “הסתדרות הסופרים העברים”. בכוחמאוחד ומסודר בודאי שאפשר לעשות גדולות, ובלבד שתהיה מטרת העבודה ברורהלהם, ואליה יקדישו כוחם… אפס להצלחת הספרות דרוש עוד תנאי – שיהיה לה קהל קוראים. בבית ריק אין עומדים להטיף, ובשביל ליצור קהל קוראים צריכה להיות הסתדרותמיוחדת: הסתדרות של חובבי הספרות ומפיציה. התחבולות שבהן אחזו מפיצי הספרותעד היום אינן נותנות כבוד לספרות ולסופרים, המול"ים דאגו להצלחת מסחרם, ולעתים קרובות מבלי להתחשב כלל עם טובת הספרות והסופרים. צריך איפוא לחדש את הקשר שבין הסופר והעם על ידי הספר. צריך שכל שדרות העם יתחילו להתענין בספרות וידרשו אחר הספר. יבנו הסופרים והעם מחדש את במת ספרותנו בארץ הנביאים והחכמים ואין כל ספק, כי היא תהיה לאור האנושיות כולה. קונטרס, אלול תרפ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43865	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43865", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43865, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "הספרות העברית והעם", "translator_uris": "", "translators": "" }
פועלים ובעלים פבריקה היתה בנוילאנארק אשר בשוטלאנד שפועליה נתפרסמו בתורגנבים, שודדים, שכורים וכו', בא אוֹאֶן לנהל את הפבריקה ובזמן קצר נתהפכוהפועלים ויהיו לבני תרבות ממדרגה גבוהה. הוא לא השתמש בעונשים ואף לאבאיוֹמים, אלא ידע למצוא מסילות אל הרגש האנושי הצָפון בלב כל אדם, ואפילוהרשע, ולהדריך בדרך טובה. והם היו נשמעים לו ברצון. הם הרגישו שזהו אח, חברמשתתף בצערם ורוצה בטובתם באמת, ובזה הציל נפשות והגדיל את התוצרת. חבל שאין לנו אואֶן! אני משער בנפשי: אילו היה אישכאוֹאֶן מנהל לא את הפבריקה, שפועליה מושחתים ורעים, אלא עומד בראש העבודותהצבוריות והלאומיות שלנו, ותחת הנהלתו היו עובדים הפועלים שלנו, שאינם לאגנבים ולא שכורים, אלא להיפך, כולם במדה ידועה בני תרבות, ומהם בני תרבותבמדה גבוהה, הלא היה בונה בזמן קצר ש"י עולמות. ואסוננו הוא שאין לנו אואֶן. יודעים אנו שפועלינו אינם בני פועלים, אלא באים ברצוןלהקדיש את עצמם דוקא לעבודה פשוטה, בתקוה שבבואם לארץ ישראל ימצאו כאןפגישה של אחוה, והנה באים ומוצאים: איזו מין בורגניות שאין כמוה לרועבאירופה. הבורגני האירופי מעונין בזה שיהיו לו פועלים, והעסקןהצבורי־הלאומי בארץ־ישראל רואה בפועל העברי רק קוץ ממאיר, שטוב היה להשתחררממנו… ובתנאים כאלה – לך ובנה את הארץ!… * * היה אינצידנט בתל־אביב בין הפועלים ובין איזה קבלניםהפועלים סבלו, סבלו וסוף סוף נתפקעה סבלנותם ועשו מה שעשו. והנה באה עיריתתל־אביב הנאורה והדביקה מודעה חמורה כלפי הפועלים לאמור (אני מוסר, כמובן, לא מלה במלה, אבל התוכן זה הוא); “דעו לכם, שקצים, שאם לא תתנהגו בדרך־ארץ, מוכנים לנו בשבילכם שוטרים ובית הסוהר וכל הני מילי מעליותא, הנמצאים בכלכרך תרבותי.” ומהו הדרך־ארץ? לסבול רעב, עלבון, דחיות של לך שוב וכו' וכו'. זהו היחס לבנים הבונים. לאלה שנותנים את זיעתם ודמם בשביל תחית עמנו… רבש"ע! מתי יחדל הטמטום הזה מקרבנו?! קונטרס, תמוז תרפ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43866	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43866", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43866, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "פועלים ובעלים", "translator_uris": "", "translators": "" }
החלוצים ובעלי הרכוש במכתב אחד מחו"ל קראתי: “יראים (הם העשירים שבחו"ל) מןהחלוצים החדשים אשר מקרוב באו לא לעבוד ולבנות רק לתקן עולם ולחלק שלל לפיתכנית מרכס ולנין”. והכותב הוא מטובי חו“צ הזקנים, שעבד הרבה לשם ציון והשקיע גם סכום כסף הגון בקנית נחלאות בא”י. “אכן גם זה מוסר אלהים”, שגם טובי חו"צ היושבים בחוץ לארץ אין להם כל מושג משאיפות החלוצים ומעבודתם פה בארץ. לסתם עשירים איני רוצה לדבר. סתם עשיר הוא בעל בטחון גדולבחסדי גויים, ואפילו אחרי כל המהפכות והטביחות שברוסיה ושבאוקריינה ואחריששבעו רוק וכלימה בפולין, בלטויה, ברומניה ועוד, הם עדיין לא זזו מבטחונם, שיוכלו להמשיך את חייהם המנוולים בגולה, שהגאראדאוואי עוד יסוכך עליהםבאברת חסדו, ורכושם ילך ויגדל. – אליהם לא נדבר ואותם לא נקרא הנה. כי אםבמקרה באו הנה אחד או שנים, לא לבנות הארץ באו, אלא למוץ דם עניים. והםחושבים שגם החלוצים קנינם הם, והם המפיצים דבות רעות על ארץ־ישראל ועל קהלהעובדים, מפני שבטבעם הם מרגלים. אבל הטובים, אלה שהיו והווים חובבי ציון באמת צריכים לדעת, כי החלוצים באים הנה לא לחלק עם מי שהוא את הרכוש הקיים, אלא לייצר אוצרותעושר מתוך טבע הארץ בעמלם וביגיעם ולהכשיר אותה שתהיה מקלט בטוח לעמנוהאובד והנדח בארצות הגולה. וכל מי שעינים לו יוכל לראות ולהוכח כי כן הוא. ישנם מהם רבים שהיו יכולים לחיות חיים טובים בכרך, והם הלכו דוקא למקומותשוממים לעבוד שם עבודת פרך בסכנת נפשות ממש מהבצות המפיצות רעל ומשבטיהבידואים שהחמס הוא משלוח ידם. והחלוצים הללו שמחים בגורלם, מפני ההכרההעמוקה שבלבם, שתפקיד גדול הם ממלאים לפנות את שדה העבודה בשביל כל צעיריישראל. הם אינם חפצים בלחם הקלוקל של נדבות, ומכל שכן שאינם חפצים ברכוש שלאחרים. הם אמנם חפצים שיהיה כל עם ישראל לעם עובד, הנהנה מיגיע כפו ממשויושב בכבוד בארצו. הם אמנם חפצים שבני ישראל לא יצטרכו לחיות מניצול יגיעתאחרים ומכל שכן מניצול זרים, שסוף סוף מוכרחים להיות לנו שונאים בנפש, אבלכמה זה רחוק משיטת הבולשביקים, מחרימי הרכוש שנאצר כבר בידי יחידים אלה, כדי להנחילם לידי יחידים אחרים… אל נא יפחדו עשירי חוץ־לארץ מפני החלוצים שבארץ־ישראל. שםיש להם ממה לפחד, כי כלל גדול למדונו אבותינו: מי שאינו נותן ליעקב, נותןלעשו. הם יתמו בגולה ורכושם עמם, אם לא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיוויפנה למזרח לבקש מקלט לו ולעמו בא"י בעוד מועד. והחלוצים העובדים, למרות כל הדבות הרעות, כל המכשולים וכל המפריעים יצליחו, כי ה' אלהי ישראל עמם. האידיאה הטהורה תאיר את דרכם, תנחמם ותעודדם, וגם אלה הנופלים מתים במערכה הכבדה, מתים מות נשיקה וצחוק על שפתיהם. כרעו ברך, אלים שבורים, אלילי ממון, כי במה נחשבים אתם נגד הדר ה' ההולך לפני חלוצי עמו. קונטרס, שבט תרפ"ב את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43867	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43867", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43867, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "החלוצים ובעלי הרכוש", "translator_uris": "", "translators": "" }
ממכתב צעיר אחד מכתב קבלתי מצעיר אחד לאמור: שבע שנים אני עובד בארץ, פעם פה ופעם שם. בקשר אמיץ הייתימתקשר במקום על ידי העבודה, אבל לא יכולתי להשאר תמיד במקומי, החיים נתקואותי ביד חזקה והסבו קרע בנשמתי. וכך הלכה נשמתי ונקרעה לקרעים קרעים, ושלמות נפשי נפסדה. ואני נודד כצל זה שבע שנים! בכל מקומות נדודי היו יחידים שנתקרבתי אליהם קורבה נפשית. ברגעי המרגוע היינו שופכים איש לפני רעהו את כל מה שנצטבר בתוך הלב, אתעינויינו ואת תקוותינו, ובמשך הזמן נתקשרתי עמהם בכל נימי נפשי… אולםכשהגיעה השעה ונדחתי ממקומי, נתקו גם הקשרים הנפשיים, שקשרו אותי אלידידַי־יחידַי והשאירו לי פצעים עמוקים בלב… היה זמן, שבאמונה ובבטחון עבדתי את האדמה וחשבתי על דברהתרחבות אפקנו והשתלמותנו. והנה אחרי נסיונות קשים ומרים התחלתי להרגיששהאמונה הזאת הולכת ורופפת. ועכשיו אנית חיי צפויה להשבר, ואני עוד מעטאטבע וארד אל המצולה… והנה אני מתחזק להלחם נגד הטביעה, ואני חושב לנתק אתשרשראות המציאות המכווצות את שרירי ולצאת לחפשי. הבה אלך לחפש מה שדרושלהשלמת רוחי. הן תמיד שאפתי להשתלמות, והיא עדיין ממני והלאה. ומה אני שואללהשתלמותי? כל מה שיש בו מן המרחב ומגילוי הכוח הגנוז. חידוש הכוח! כן, אנימוכרח לחדש את כוחותי, לצאת מהסביבה המעיקה והמדכדכת את נפשי. שם בחוץ, רחוק מעולם הפרפורים, אולי אזדקף, אלמד באופן חפשי, את תורת היצירה, אחדורלתוך תוכה של העבודה היוצרת ואשלוט בה. ואז אשוב אל הארץ ברצון חדש, ברצוןיוצר וברור. ומאידך גיסא קול מדבר אלי: אל תעיז! חפור ומצוא פה מרגועלנשמתך התוהה, פה בארץ התהוותנו. חלילה לך מעזוב את צרור עברך וללכת לנועעל חידוש חיים בארץ זרה! הנה חבריך מצמצמים את רצונם ומוצאים תוכן בעבודתםוסיפוק נפשי. היה גם אתה כאחד מהם. כאחד מהם! ומי יודע מה גנוז אצלם בתהום נשמתם? אולי גם הםתוהים כמוני, אלא שאינם מגלים לשום בריה. גם לא תמיד מוצאים את הנפש שלפניהאפשר לשפוך את מרירות הלב, הגעגועים והספקות. לו מצאתי נפש קרובה בשעה זו, אולי על ידי אחדות הנפשות היו מתאחים גם קרעי נשמתי. אבל היכן הנפש הזאת? ובתוך כך אני קלוע בכף הקלע, תועה בישימון. ואין מוצא. * * רושם מדכא עשה עלי המכתב הזה. רואים צעיר מתחבט ביסוריו, יסורים של נפש, הנמצאת במועקה ונחלתה עבודת פרך עולמית, הכזבת כל התקוותלהתפתחות, להשתלמות, לנחת רוח. אבל מה שמדכא ביותר הוא, שבשעת חירום זו, שכל גורל עמנונתון בכף המאזנים וצריך לאזור את כל הכוחות – כל הכוחות – להכריע את הכףולהציל את שארית הפליטה מכליון גמור, באים צעירים עם דרישותיהםהסוביקטיביות, הפרטיות ומחלישים את עצמם ומרופפים את אחרים מעבוד להצלתהכלל… אוי לו לעם שגבוריו מגיניו מפקפקים בעמדם במערכה, וכל אחד חושב: אולי הגיעה השעה ואשתמט אני והצלתי את נפשי! אמנם הצעירים חושבים לא על דבר בריחה לגמרי, ולא על בגידהבדגל הלאומי. הם רק כרגע, לפי שעה, חושבים לצאת למרחב, לחופש כדי להשתלם, ואחר כך, כעבור איזה שנים, כשהכוחות יתחזקו, הגופניים והרוחניים, אחרישיספגו אל קרבם סכום מדע ידוע, ישובו אל ארצם, ואז יעשו גדולות… יעשו גדולות… יקבלו מאה פונט לחודש שכר בטלה. כשיהיו מזוינים בתעודות משובחות, בהמלצות יפות ויהיו קרובים אל הקערה… עכשיו הצעיר אמנם אינו חושב על זה. עכשיו – אני מאמין – הוא חושב רק על השתלמות. אבל כך הוא דרכו של יצר הרע. היום אומר לו: השתמטמטעם אידיאלי, ואחר כך יאמר לו: כל כך הרבה עבדת להשתלמותך, צריך אתה לאלמכור אותה בזול, אל תהא שוטה! ואז יעשה מה שאחרים עושים. מתחיל בטובתוהפרטית – ומסיים בטובתו הפרטית ובנזקי הרבים… קיום העם הוא בסכנה. כל מי שטובת העם נגע עד לבו, אל יעזוב את המערכה. פה נחיה או נרקב, מארצנו לא נזוז… נחפור את האדמהבמכונה, באת, בצפרנים ונבסס את קיום עמנו בעבודה. אין דרך אחרת להצלתהעם… כמובן אין זה פוטר את העומדים בראש ההסתדרות שלנו מדאוגלהמעטת היסורים של הצבא העובד… זוהי חובתם. אבל הצבא שלנו, שהוא על פיהרוב די מבוגר, צריך ביחוד לזכור תמיד את חובתו, ואפילו אם מפקדיו מתרשליםלמלא חובתם. הוא במסירותו צריך להיות סמל בשביל אלה שההנהגה נמסרהלידם. זוהי חובת צבא עובדים עברי. ואת זה אני מוצא חובה לעצמי להודיע, כי כל מה שכתבתי כאןלא נתכוונתי אל הפרט, אל הצעיר שפנה אלי במכתבו. אדרבא. יפה עשה שהביא לידיביטוי מה שנצטבר בלבו. אלא שצריך להתגבר על הרגש הפרטי. בנין העם והארץדורש מסירות נפש, ובמקום שיש מסירות נפש שם הכל ניחא… קונטרס, תשרי תרפ"ב את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43868	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43868", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43868, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "ממכתב צעיר אחד", "translator_uris": "", "translators": "" }
הדרך הישרה שנה חדשה באה והישנות מתחדשות. הבטחות לחיי שקט… הפגנהבירושלים… יהודים הרוגים ופצועים… ושוב תהיה חקירה ודרישה… ושובהודעה מועדת החקירה… ואחרי ירושלים… הכל כנהוג… הכל כסדר… ומה נעשה אנחנו? הכוהנים לא עזבו את המזבח ביום שרפת בית אלוהים גם כשאחזהבו הלהבה. ולנו כל הארץ מזבח, כולה קודש הקדשים. נתחזק ונמשיך את עבודתנועד נשימתנו האחרונה. אנחנו למודי הפוגרומים, מהמות לא נחת, וממזבחנו חיים לא נרד. ר“ח חשון תרפ”ב. עם מאורעות ב' נובמבר בירושלים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43869	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43869", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43869, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "הדרך הישרה", "translator_uris": "", "translators": "" }
עם אשור המנדט והרציחות מן המארב קשה לדבר בשעה זו. אנחנו קבלנו את בשורת המנדט וגם איזוערבים רוצחים כנראה קבלו אותו. אנחנו קבלנו אותו בהכנה לעבודת יצירה, להראות בפועל מהו תפקיד האדם בארץ בכלל והיהודי בארץ־ישראל בפרט: לפארולשכלל את מקדש אלהים זה, את הארץ שנתן לבני אדם לעבדה ולשמרה, והם קבלואותו בהבנה להרבות שפיכות דמים, דמי קדושים וטהורים, ולהראות בפועל שתפקידהאדם הוא לטרוף ולשדוד ואמתלא מצאו להם – המנדט… אנכי אינני רוצה להעמיד אותם על טעותם. בשביל זה בודאי לאתועיל המלה הכשרה הנדפסת בעברית. היא אולי תועיל בזמן מן הזמנים, כשרעיוןהעבודה, הממלאה עכשיו את לבות צעירינו, יחדור גם אל תוך הפנות החשכות שלהערבים. אבל – אראנו ולא עתה. אשורנו ולא קרוב! אחת היא מה שלבי אומר אל עצמנו: אל פחד! המלה “פחד” צריכהלהיות נמחקת לגמרי מתוך המלון שלנו, מתוך כל חדרי הלב. גבורה עקשנות יחד עםמתינות בכל הדרכים שאנו הולכים. הולכים אנו ביד רמה לקראת החיים, אבל לקראתהמות גם כן אנו יכולים ללכת. על הארץ או מתחת לארץ – כמו שאמר אחדמחובבי־ציון הנאמנים – אבל ממנה לא נזוז. זאת היא החלטתנו האחרונה. קונטרס, ער“ח אלול תרפ”ב את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43870	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43870", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43870, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "עם אשור המנדט והרציחות מן המארב", "translator_uris": "", "translators": "" }
העבודה והעובדים דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה, כל שכןלבני ארץ־ישראל, השואפים לחיים ישרים, וקל וחומר בנו של קל וחומר לעובדהיהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמהחיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנתנפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחרבא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית, לשדד – אם אפשר לומר – את כל מערכות הטבע. ולהיותפתאום ליוצר, למסור את עצמו כולו לעבודה כשרה, לעזוב את כל שמחות הכרךהמזויפות והמתוקות כסאכארין, ולשמוח רק בשמחת היצירה. קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעותאורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים, ומה שגרוע יותר בצורתיהודים טפילים, החיים על השנוררות או סתם על המקורות הגלותיים של סחר־מכר, והמביטים בעין רעה על היהודים הצעירים הבאים לעבוד את הארץ ולסול דרך לישרילב, שיוכלו לחיות מפרי עמלם. ומאין ישאבו צעירינו, סוללי הדרך, כוח לעבודתם הקשה? * * מת עלינו חברנו, א. ד. גורדון. הוא צוה שלא יכתבו עליו כלום במשך שנה… “אל המת – הואכותב – צריכים להתיחס כמו אל סוד עולמי ואם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלאבשתיקה. יתיחד לו כל אחד בפינתו בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה “במסתרים”… האם זה לא די?” זה לא די! אענה אנכי אחריו בהחלט. לגועל נפש המה לי ה“אזכרות” הפורמליות עם הכבוד בקימה ועםההספדים הבנליים, עם כל שיקוציה של החברה הליברלית שקבלה מהאירופיותהמזויפה עד היסוד. מכל אלה בודאי יפה השתיקה, אבל פה שאלה אחרת, לגמריאחרת… אלה הצעירים, שמפקירים את עצמם בעד בנין ארצנו הנשמה, יפהלהם אם יראו לפניהם דוגמא של מסירות נפש שלמה, של ישרנות בלי גבול, שלנדיבות שאין לה שיעור, של הבנה עמוקה בכל צדדי השלילה, של עין בהירה, החודרת לתוך תהום הנפש, של השתתפות בצער העבודה והרגשת אהבה ורחמים גדוליםלצעירים העובדים, וביחד עם זה להיות תמיד מוכן לעודד, לחזק, לשמח, שלאתרפינה הידים הרפות. כמה יכולה דוגמא זו להביא ריוח והצלה ממש לכמה צעירים, הנופלים תחת כובד משאם! אלה שידעו את א. ד. גורדון, ובאורו התחממו, אלה יכוליםאפילו לשתוק, את דמותו שלו ישאו בסתר לבם תמיד, אבל אלה שלא ידעו אותו, להםלא תועיל השתיקה. לא די בשתיקה, אחי היקר, לא די! אבל אתה גזרת ואני נכנע. קונטרס, אדר תרס״ב את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43871	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43871", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43871, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "העבודה והעובדים", "translator_uris": "", "translators": "" }
על האיבוד לדעת האסונות של איבוד עצמו לדעת בארץ־ישראל נעשו יותר מדי תכופים… הגורם לזה הוא בכלל קושי החיים, קשים הם החיים ביחודלצעירים שבאים לעבוד את בנין העם והארץ. והשאלה היא: במה אפשר להתגבר עלהקושי הזה? כל זמן שיש תוכן בחיים אין מקום לאיבוד עצמו לדעת. ואפילו אם החיים קשים מאוד, הפגעים מרובים, אבל כל זמן שיש איזו נקודת תקוה מאירה, האדם בורח מהמות. אצל המאמין באלהים תוכן חייו הוא עשיית רצונו של הקב״השבידו נפשות החיים והמתים. הוא לא יחת מפני הקושי שבחיים. “גם כי אלך בגיאצלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. ואולם גם האיש שהאמונה באלהים רופפת בידו, אם איש מוסרי הוא גם כן יוכל להתגבר על הקושי שבחיים… אפשר לומר בודאות גמורה שאין אדם מאבד את עצמו לדעת אלאמתוך שבוש המחשבה. הנני זוכר מעשה שצעיר אחד אבד את עצמו מפני שהמורה העמידלו ציון רע. הצעיר הזה העמיד לו בשגיאה את תוכן החיים בקבלת ציון טוב אומספיק, ואם נאבד הציון הטוב, אז כבר אין תוכן לחיים. וכמו שטעה הצעיר הזהבחשבו תוכן חייו ציון טוב, כך טועים רבים ממאבדי עצמם לדעת, שחושבים אתתוכן חייהם בענין אחד מוגבל; וכשהענין הוא אבוד, אז אובד עמו בעיניהם טעםהחיים. השיבוש היותר רע הוא אם האדם מציג במרכז הכל את האני שלווכשאני שלו נפגש על כל צעד בפגעים רעים יש מקום להוציאו מדעתו ולהביאו לידיאיבוד עצמו לדעת. “כשאני לעצמי מה אני”. אמר לפני אלפים שנה הלל הזקן. הקיום של האני הפרטי הוא כל כך עלוב עד שבאמת אין טעם בחיים, את החשבוןהמפורט כבר עשה קהלת ושופנהויאר… אבל מי שאינו חושב את האני הפרטי למרכז, הוא ימצא תמיד טעם לחייו, ובפרט צעיר ארצישראלי שקבל על עצמו עבודת העם, עבודת הגאולה. אכן גאולתנו נגלית במידה זעומה, ובכל זאת הלא יש איזו גאולה, בכל זאת איזו קיבוץ – ואפילו אם הוא קטן – אוזר שארית כוחותיו ובונה את קנוההרוס על אדמתו, על אדמת אבותיו, איך אפשר לעזוב פתאום את העמלים ולהשתחררעל ידי המות? אם אנה קרנינה מאבדת את עצמה זהו עוד מובן. הן חייה שלהוכל הסביבה שלה מות הם. חיים של חמסנות, של בטלה, חיים של זוהמה. נוח להםולעולם שיפרדו ולא ישחיתו את השאר בצחנת־רקבונם. אבל צעיר או צעירה שעובדיםבארץ־ישראל עבודה כשרה, למה ימאסו הם בחייהם, ואפילו אם הם קשיםמאוד? עוד שיבוש אחד יש בדעת המאבד עצמו לדעת, שהוא חושב שהחייםשלו הם רכושו הפרטי, ואין למי שהוא לחוות דעה אם לשמור עליו או להפקירו. הדבר הוא לגמרי לא כך, לכל אדם קשורים בנימים נפשיים הרבה נפשות שמחוץ לו. נפשות הוריו שסבלו הרבה צער עד שגדלוהו, נפשות קרוביו ואוהביו וגם נפש העםכולו, שקיומו תלוי בקיום הדור הצעיר. וכשהלה מאבד עצמו לדעת הרי הוא כורתביד אכזריה את כל הנימים הדקים האלה המקשרים אותו אל הוריו, אל משפחתו, אלעמו; הוא פוצע פצע עמוק ונורא בהרבה לבבות. הכי יש דבר אי מוסרי יותר גדולמזה? יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם ליסוריםגדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת. ביחוד קשה הוא המצב עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרורהאשה, והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשיים ממה שהיו בדורות הקודמים, ועוד לא נמצא הריגוליאטור שישמור על שיווי המשקל, שלא תתפרץ התאוה ותעשהשמות. ולפיכך חייבים הצעיר והצעירה להתרגל יותר בחשבון הנפש. כלצעיר שיש רגש אדם בקרבו חייב להזהר בדבר הזה שלא ישפיל את כבוד האדם שבווכבוד האדם שבאשה. צריכים לדעת מראש, שפתרון לא נכון של הפרובלימה הזאתיכול להביא לידי אסונות נוראים. אל נא ימשכו לבות הצעירים אחרי נביאיהזימה! ואל יאבדו צעירינו את נפשם ונפש אחרים. חשבון הנפש! ויראו כי עוד לאפס תוכן החיים. כי עוד יש דברים חשובים אשר בשבילם כדאי לחיות. איבוד עצמו לדעת נעשה מתוך רצון כביר, רצון יוצא מהכלל. ישתמש נא האדם ברצונו הכביר לחיים ולא למות. קונטרס, אייר תרפ״ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43872	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43872", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43872, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "על האיבוד לדעת", "translator_uris": "", "translators": "" }
"אל דרך הגויים אל תלמדו" ירמיהו י. ב. נזדמן לי לקרוא ידיעה רשמית מהדפרטמנט לבריאות העם בארצות הברית בסוף שנת 1919, שבסך־הכל נהרגו מהפועלים בעת עבודתם בשנה אחת עשרים ושלושה אלפים ונפצעו שלושה מיליונים! לא ב“מלחמת־מצור” של עם בעם, ממלכה בממלכה, אלא מתוךהעבודה סתם באיזה בית־חרושת מתוקן ומשוכלל, נאבדו מהאנושיות באמריקה בלבדנפשות במספר מבהיל שכזה. “בחסד רק עניים מתים”, אומר המשל העממי. בשביל עניים לאכדאי להרעיש עולמות, לא כדאי אפילו להוציא איזה פרוטות למנוע בעד המשחית, להגן מפני הסכנה. כך הוא המנהג אצל הגויים. אמריקה היא ארץ חפשית. חופש גמור ניתן שם לעובד לשבר את רגליו, את ראשו ואפילו להכניס כדור אל לבו. אבל אנו… אנו בני ישראל הלאומיים, הציוניים, הדואגיםלקיום העם, – השומרים אנו על המסורת, שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קייםעולם מלא? הנה צעירים מאבדים את עצמם לדעת. מי מתבונן בהופעה הנוראה הזאת? מי מבקש עצה במה לעצור בעד הרעה? הנה חוסר עבודה. האם הלאומיים, הציונים, הדואגים בעד קיום העם, ההם מצמצמים הם את עצמם כדי לתת אפשרותלעובד היהודי שיעבוד ויתקיים ולא יבוא לידי יאוש ולידי אבוד עצמולדעת? לפני אלפים שנה היתה מחלוקת בין ר׳ עקיבא ובין בן פטורי: שנים שהיו מהלכין בדרך ובידו של אחד קיתון של מים. אם ישתו שניהם – שניהםמתים ואם אחד ישתה – ימות השני. בן פטורי אומר: ישתו שניהם ואל יראה אחדבמיתתו של חברו, ור׳ עקיבא אומר: חייך קודמין לחיי חברך. ומה היו החכמים הקדמונים האלה אומרים על דבר המאושרים בבנידורנו, שבשעה שמסביב להם רבים גועים ברעב, הם זוללים וסובאים יותר ממהשהאדם צריך ויש להם מוכן לא רק די להתפרנס בעצמם מאה ועשרים שנה, אלא גםלהוריש לבניהם ולבני בניהם? ועוד יש להם החוצפה להתהלל במידת לאומיות, ציונות, בשעה שדואגים באמת לעצמם ורק לעצמם. * קשה לי להטיף מוסר לאחי הצעירים העובדים ביסורים וברעב. הןאנכי אוכל ג׳ פעמים ביום, וגם דירה יש לי. ואיך אפתח פי להוכיח את אלההמשיגים בקושי פתקה לארוחת צהרים ומתגלגלים בלילות על פני השדה?… ואף על פי כן, חביבים, אין להתיאש! בני עם קשה־עורף אנחנו! נראה את קשיות ערפנו בשביל להגיע אל המטרה הנשגבה שהצגנו לעצמנו בבואנולארץ־ישראל. ההסתדרות שלנו החזקה, הנאמנה, סוף סוף תעבירנו בשלום את כלהכֵּפים והסלעים ותביאנו אל החוף המקווה. החזיקו חברים איש ביד אחיו וצעדו קדימה. קונטרס אייר, תרפ״ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43873	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43873", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43873, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "\"אל דרך הגויים אל תלמדו\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
על הפירודים ראשית החורבן היתה מפני שאנשים פרטיים מישראל – הורקנוסואריסתובל – שכל אחד מהם חשב בודאי שעמו הצדק וחברו הרשע, מבלי יכולתלהתפשר, קראו לפומפיוס הרומאי שהוא יהיה הדיין להצדיק הצדיק ולהרשיעהרשע. והוא הכריע: את שניהם שלח לעזאזל, ואת ידו הכבדה שם על יהודה להחריבה. והדבר הזה נשנה, הולך ונשנה בתקופה הארוכה של חורבננו, מאז ועד היום הזה… הפועלים היהודים אמנם יכולים להשתוות ביניהם. הפועליםהמזרחים אינם רוצים להתאחד עם שאר אחיהם העובדים גם בדבר שהם כולם מעוניניםלכאורה יחד במידה שוה, למרות שכלל גדול הוא “אין בודקין למזונות”, ובפרטאחרי שכולם באים לשם תכלית אידיאלית לבנות את הארץ בזעת אפם. ואף על פי כןהשטן מרקד: הפועל המזרחי עושה לו הסתדרות מיוחדת. לא רק לעניני־הדת. אלא גםלעסקי קבלנות. ואם יש בקהל העובדים שאינם מהסתדרות המזרחי רעבים ומחוסריעבודה – הלא הם אנשי הפקר, מסוג “מורידין ולא מעלין”, ומכל שכן שאין נזקקיםלהם לזונם ברעב. והצד השני, הפועלים של הסתדרות העוברים הכללית, טוען: יהודים אנו כמוכם, פועלים אנו כמוכם, ובשביל הגנת העובד והצלחת העבודה, איאפשר שאתם, הפועלים המזרחיים, תבנו לכם במה לעצמכם ושלא תשתתפו בצער כללהעובדים, ותבואו עוד להתחרות בנו ולהכרית את הפרוסה הדלה מפינו. ובכן אלה אומרים שזהו עסק פרטי שלנו ואין לאחרים להתערבבזה, ואלה אומרים הרי זה כאותו שקודח חור בספינה ואומר: הלא במקומי אניקודח ואין לאחרים להתערב בזה (מדרש). זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו, והמריבה אינו פוסקת. ומה עושים דַבָּרינו? שולחים אחרי גויים, והם מאהבתםלישראל, מכים ופוצעים את כולם, מבלי הבדל בין צדיק לרשע, זכרלחורבן. יהודים רָבים ומתקוטטים, וגויים מכים ופוצעים. פועלי המזרחי! אתם באים לבנות את ארץ־ישראל ברוח הדת. עפראני תחת כפות רגליכם!… בכל ישותי אני מרגיש שבלי רוח התורה שלנו, שיסודההוא “ואהבת לרעך כמוך”, בלי אהבה ואחוה אמתית, הנובעת מעומק הלב העברי, ארץישראל לא תבנה. והאהבה והאחוה הזאת מוכרחת להתפשט לא רק על כתה זו או עלכתה אחרת אלא ראשית כל על עם ישראל כולו, וגם על כל העמים, אפילו עובדיעבודה זרה. ואם במידת האהבה, מוכרחים אנו מפני טעמים שאינם תלויים בנו, להצטמצם בהיקף של עם ישראל בלבד, אבל משנאה צריכים אנו להתרחק אפילו במהשנוגע לעם אחר. זהו היסוד של תורתנו. ומי שאינו שם על לבו את יסוד התורהעליו נאמר: “וי למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד”. מה יועילו כלדקדוקי המצות אם העיקר חסר מן הלב? ואיך אפשר שארצנו תבָּנה אם כל אחד ישיםלב רק להפרט שלו, לפרט היחיד או לפרט הכתה? ובכלל איך אפשר לפועל כשר, העובד עבודה בשדה, בזעה, בעמל, בתמצית דמו, איך אפשר שהוא, הפועל, יהיה רחוק מחברו, שגורל אחד לשניהם? ואלמי יהיה קרוב? אל השבֵעים השאננים? כלל גדול הוא: הרעב אינו חבר לשבֵעַ. לאמפני שהשבע רע הוא מטבעו, אלא מפני שהשובע אינו יכול להרגיש בצער הרעב. הואאינו יכול להבין את כל הקושי שיש בחיי העובד, ביחוד בזמן הזה, שהוא נמצאבשפל המדרגה וניתן למרמס לכל רגל מעַול וחומס. והנה אתם, הפועלים המזרחיים, מתרחקים מאחיכם שגורלם גורלכם, מפני שנראה שכך יותר נוח לכם. אבל זוהי טעותגמורה, ואני בטוח כי מהרה תעמדו על טעותכם. ואם היום אתם קרובים למלכות – מי יודע מה ילד יום? ואם גם לאורך ימים תתגברו – וכי יש בזה משום אידיאליותדתית אם היא מוגנה ע״י מקלות שוטרים? ומה תרויחו בזה? עולם הזה? בזה כברקדמוכם אחרים, והם לא יתנו לכם להציג כף רגלכם על ספו. ועולם הבא? אותו איאפשר לנחול אפילו בכוח המשטרה המעולה. אם לדת אתם חרדים, השתדלו לאַהֵב אותה על ידי מעשים יפים, ע״י העמקת רגש האחוה והרחמים והשתתפות איש בצער רעהו. הרבו אור תורה במעשיםטובים, ובזה תקדשו את שם הדת ואת שם ארץ־ישראל, שהקב״ה זיכה אתכם להשתתףבבנינה. ברוסיה היתה חבורה Социалисти союза русского народа. בודאי ששמה יעורר גועל נפש לכל יודעי דרכיה. יסודה היתה שנאה וקנאה והשתמשות בנַגַייקות של הקוזקים. אנו בדרכיהם לא נלך. אהבה, אחוה, שלום ורחמים אלה – הם היסודות שעליהם נבנה את בנין ארצנו, יסודות הסוציאליות שלנו. ורק בזה נקים את ההריסות, נרפא את החורבן. קונטרס, ד׳ אב, תרפ״ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43874	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43874", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43874, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "על הפירודים", "translator_uris": "", "translators": "" }
בעל המלאכה והשוליא היו מלפנים ימים טובים. מי שמזלו גרם לו להתפרנס מיגיע כפיו מאיזו מלאכה שהיא, היהאביו העני או אפטרופסו (אם היה יתום) מוסרו לבעל מלאכה להתלמד שלוש שנים. החניך הילד (או השוליא) היה עובד תחילה כשתי שנים אצל בעל המלאכה כל עבודותהבית, לנענע את העריסה של הבן או הבת הקטנה של אדוניו, ולנקות את הזוהמהולשפשף ולהדיח את הקדרות ואת הקערות, וביחד עם זה למלא כל מיני שליחות, ובעד כל עבודתו הרבה והקשה מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה היה מקבל פרוסת לחםיבשה עם מרק קלוש ומכות – מכות רבות מאוד… וככלות שנות לימודו, שלוש שנים של קטורגה, היה נחשב כברלעוזר. עוזר לאדוניו במלאכה, ומקבל פרוטות אחדות בכל שבוע. כמובן ללמודכראוי את המלאכה אי אפשר היה. ראשית, האדון בעל המלאכה לא ידע למסור את מעטהידיעות שרכש לו בהרבה שנות נסיון, ושנית – וכי שוטה הוא בעל המלאכה שימהרלהקים לו חבר מתחרה ומקפח פרנסתו? אין לו פנאי? יסבול גם הוא, שוליא זה, כלמחלה וכל פגע עד שידע לעבוד כמוני… וכי לי עלה הדבר הזה בנקל? ידע גם הואויטעם מה שטעמתי אני… והנה העוזר לומד עוד איזה שנים בתור עוזר, לפעמים הוא נשארבמדריגה זו עד סוף ימיו, מוסיף לעבוד עבודתו הקשה תחת רשות אחרים ולעמידהברשות עצמו לא יגיע לעולם. אבל אם חרוץ הוא באופן יוצא מן הכלל, אז יעלהבעצמו למדרגת בעל מלאכה – “בעל הבית” כביכול, ואז הוא מקבל חניכים – שוליות, והוא מחלק להם מכות ופרוסות לחם יבשות… כך היה הסדר הנהוג אצל בעלי מלאכה במשך דורות, ואיש לא פקפק בישרות הסדר הזה ובתועלתו הגשמית והמוסרית… ומי יודע, אולי גם עכשיו עוד נוהגים כך בקצת קהלות קדושות, ששם המסורת נשמרת בכל תקפה והמנהגים קבועים ואינם זזים כפירמידימצרים. ומה היה גורלו של בעל המלאכה עצמו? גורלו היה גורל בעלמלאכה, גורל מיוחד. אין מה לדבר שהעשירים ותופשי התורה ביזו אותו, אלאאפילו המלמדים הלא־יוצלחים ג״כ היו מתגאים על בעלי־המלאכה. וכי סנדלר אני? היה אומר גם “בעל הבית” העני המתפרנס מתוהו ובוהו, שאין לו בית כלל, והואזקוק מאוד לסנדלר מפני שנעליו קרועות, אעפי״כ הוא מבזה בלבו את בעלהמלאכה. והנה זמירות חדשות נשמעו: זכות העבודה צריכה להיות לכל בניאדם. העבודה היא לא רק חובה, אלא גם זכות, מפני שרק בעבודה מתעלה האדםומתגלה מעלת אנושיותו. ולא רק בעל המלאכה, אלא גם השוליא, מכיון שהוא נכנסבקהל העובדים צריך להזהר בכבודו, כבוד האדם, לא להכותו ולא לחרפו ולגדפוולא להעבידו בפרך כבהמת משא. ולא לבד לשוליא כי אם ל“יחף”, זה שאין לומקצוע קבוע בעבודה, אלא פעם עובד בגן ופעם סולל כביש, גם הוא זכות העבודהלו ומעלת אדם ככל העובדים. והנה באו ימים שהעובדים מתאחדים יחד להגן על זכות העבודהשלהם, על מעלת אנושיותם וכל אחד משתתף בצערו של חברו ומחלק עמו אתפרוסתו… כך משמיעות הצפרים החדשות זמירות חדשות! וכי על זה לא תאבל הארץ ולא יזדעזעו לא רק העשירים ובעליהבתים, אלא גם בעלי המלאכה ועובדיהם? מה זה, וכי העולם הפקר? אנחנו סבלנוכל כך הרבה מכות ורדיפות עד שנעשינו קצת דומים לבני אדם, והנה הם באיםודורשים להיות כאחד מאתנו. אַ קְרֵיינְק! הָיֹה לא תהיה! את המשטרה נקומם, את אחינו הערבים, דם ישָפך ואנו לא נעמוד עמהם בשורה אחת… והצפרים החדשות, מזמרות להן את שירתן ויש ששירתן נכנסת לאוזן וגם עד הלב מגיעה… אין מפלט! קונטרס, טבת תרפ"ד את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43875	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43875", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43875, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "בעל המלאכה והשוליא", "translator_uris": "", "translators": "" }
העובדים ובעלי הרכוש (לכ"א סיון, בשנה השניה לפטירת זאב ברזלי) ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאיןבין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמהשאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצלרוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר. רק בזה נבדלו שני המעמדות זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לולעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שוםשייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל… אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זהמובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכותמשפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכלדאלים גבר – “עלמא דחירו!” אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסטכביכול, הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליזם, שהוא אידיאלאנושי, ומעמידים אותו בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגםהוא חושב לעיקר העיקרים הטבת מצבו הכלכלי. למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובדבכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק הרצון להיטיב את המצב הכלכלי שלהעובד – אכן, גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמתהערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינוניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרתכשהיא לעצמה ערכה גדול מאוד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותהבפּרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת־התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבלהתורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה. תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיהכולו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפיליםהמתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינועובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים. ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמהבעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות שלאחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפתחרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדותשל אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש. וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העבריבארץ־ישראל. כאן, מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודההכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמתאבותיו. הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרולטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להםלעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחנייםאינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בּפַּיוֹק (מנה) שהם מקבלים בעדעבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יחתמהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמוונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להורידאת ערך האידיאל הזה לבקשת הטבה חומרית. אמנם הטבת המצב הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשובמאוד. אינה דומה הטבת מצבו הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירותליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצבוהכלכלי של העובד היא שאיפה לא לחיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בוכוח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט המספוא שבאבוסועבודת פרך כל הימים. כן, הטבת המצב הכלכלי היא חשובה מאוד, אבל לא זהו העיקר. למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזלי ז״ל. כלל לא לשם הטבתמצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, אלא לעבוד בחומר ובלבנים. הוא היה בןעשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוחיתירה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולהבסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל, אתקרן תרבות ישראל, ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשובחשבונות הפרוטה. וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים ־־ הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית. קונטרס, סיון, תרפ"ד את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43876	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43876", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43876, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "העובדים ובעלי הרכוש", "translator_uris": "", "translators": "" }
בעלי המלאכה והסתדרות העובדים בעלי המלאכה שלנו אוזרים חיל: רוצים הם דבר קטן – להרוס אתהסתדרות העובדים בארץ־ישראל. כשרק תהרס ההסתדרות של העובדים אז מהרה, כמובמטה קסם, תצמח קרן ישועה, הארץ תבָנה מאליה והכל על מקומו יבואבשלום. נראה נא אם כך הוא הדבר. אינני רוצה חלילה לזלזל בכבוד בעל המלאכה בכלל ובעל־מלאכהבארץ־ישראל בפרט. לבי רוחש כבוד לזקן בעל המלאכה, שבא לארץ ישראל ונעשהלבנאי וסלל הדרך לפני רבים שיהפכו לאומנים. וכן עוד רבים מחבריו. אבל חוגפעולתם בהכרח היה מצומצם ונוטה לטיפוס של בעל מסחר זעיר, שגם בו אפשר למצואכמה מדות משובחות, אבל סוף סוף אי אפשר לו להתרומם לידי השקפה לאומית כלליתולהציג לנגד עיניו תכלית עליונה של הרמת קרן העבודה בכלל. כידוע בעיני “בעלי נכסי דלא ניידי” המלאכה בזויה, כמו שהיתה בדורות הקדמונים, ובשוםאופן לא יחנך את בניו במלאכה. ובכל השתדלותו של בעל־המלאכה להיות “לייטעןגלייך”, להתלבש כמו שנאה ל“בעל־הבית” ולשבת במזרח בבית הכנסת שבנה לעצמווכדומה – מצבו ירוד ושפל. אין כוח להתרומם. ואפסות הכוח באה מפני שבעל־המלאכה, כמו הסוחר הזעיר, על פיטבעו מתכון רק להיטיב מצבו הפרטי, הסוחר הזעיר שואף להיות בעל נכסי דלאניידי, ובעל המלאכה – להיות בעל בית־חרושת. ולמרות השתדלותם להתחבר יחדלמלחמה נגד ההסתדרות בודדים הם, כל אחד לבדו… כך הוא טבע הדבר. והנה בא מחנה הצעירים החלוצים ושינו את סדרי בראשית. הםבאו לכתחילה לארץ־ישראל לא לשם תועלתם הפרטית, אינם שואפים להיות בנקאיםולא בעלי בתי חרושת, אלא להפוך את עם ישראל לעם עובד בארצו ההיסטורית. והצעירים הללו ראו שאי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי מסירת נפש ובליהסתדרות מוצקה, שכל הרוחות לא יזיזוה ממקומה. ובראש ההסתדרות עמדו אנשיםבעלי השכלה עברית ועולמית גבוהה ורחבה. הם לקחו את כל הטורח הגדול הזה שלהנהלת ההסתדרות על שכמם, גם כן לא לשם קבלת פרס – הדרגה של שכר העובדבהסתדרות הפועלים ידועה למדי. – והנה צצו וקמו מוסדות עובדים חשובים מאוד, שבעלי המלאכה והסוחרים הזעירים לא ראום גם בחלומם: קופת הפועלים א״י, בנקהפועלים, המשביר, קופת חולים, ועדת תרבות, והנה – גם בית־ספר לילדי העובדים (שבודאי גם הוא לא יהיה יחידי) ועוד כמה וכמה דברים שאין לפורטם כאן. והםשהרימו את מעלת העבודה עד שגם הרכושנים האמתיים הכירו שזהו כוח לא רק חמרי, אלא גם כוח אינטלקטואלי גדול, שיכול להיות למעוז ולמשגב לעמם. יחס הבוזלעבודה חדל לגמרי וישנם כבר הרבה שהוגים לה כבוד. וזה עשו הצעירים החלוציםשמרימים לא רק שכר העבודה, אלא גם את ערך העבודה כשהיא לעצמה בתור יסודמוסרי גדול. קונטרס, אב, תרפ״ד את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43877	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43877", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43877, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "בעלי המלאכה והסתדרות העובדים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הסתדרות הנוער העובד לפני מונחת פתקה כחולה, שעליה נדפסו הדברים האלה: “עובדיםצעירים! הספחו לשורת הנוער העובד העברי שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדיםהעברים ויחד נלחם את מלחמתנו במנצלים”. הנוער העובד קורא את חבריו למלחמה. אגיד את האמת: לא כך תארתי לי מלפנים סדרי חיינובארץ־ישראל. לא חשבתי שכאן יחלק העם למעמדים ושתצטרך להיות הסתדרות חזקה שלהעובדים העברים וביחוד הסתדרות הנוער העובד… לא פיללתי… חשבתי: לארץ־ישראל הלא עולים אלה שחיבת ציון שוכנת בלבם, חיבת ציון ממש, לא בתור פרַזה נבובה ולא בשביל כבוד גבאות, אלא לבנות אתהעם ואת הארץ. מי יקדיש לזה כספו ומי שריריו, וביחד יחיו את הנשמות, יקימואת הנהרסות. מטרה אחת ומשאת נפש אחת לכולם. ומובן מאליו שאלה שיש אמצעיםבידם ידאגו בשביל העובד שמקדיש את שריריו לבנין הארץ, שלא יתנונה מחוסרמזון, מחוסר דירה, מחוסר תנאים היגיניים. הלא יודע הוא בעל האמצעיםהכספיים, שההמון העובד הוא רכוש הלאום (מלבד מה שהוא אדם ואח עברי), וצריךלשמור עליו ולא לזלזל בו כאותם השרלטנים המבזבזים את רכושם עד שיצטרכולבריות… והנה אני רואה שלארץ־ישראל באים יהודים, אולי גם חובביציון, אלא שחיבת ציון שלהם היא ממין גרוע מאד. הם חושבים שדי בשבילם אם הםעלו לארץ־ישראל והתישבו בה. בזה קיימו כבר את הכל. וכשהם יושבים בארץ־ישראלמותר להם לנצל את העובד העברי, להשפיל את כבודו ולבזבז את האינבנטר החיהלאומי (סלחו בעד גסות הביטוי, רוצה אני שיבינו אותי) בזבוז שַרְלַטַנִי… והעובדים מוכרחים להסתדר ודוקא בהסתדרות חזקה לעמוד עלנפשם, כמו שנוהגים בגולה. כי במקום שיש דררא דממונא שם פוסקת חיבת־ציון; מפני הריאליות של הפרוטה מתנדפת הרוחניות כליל… שמא תאמר מבינים זאת המעולים שבחובבי ציון שלנו ונותנים הםלכל הפחות תוקף להסתדרות העובדים שמגינה על עצמה, את ההסתדרות שבפרוטותיההאחרונות הקימו מוסדות גרנדיוזיים, שהציונים בעלי הרכוש לא חלמו עליהםמעודם, חושב אתה שהם שמחים על הצלחת ההסתדרות של הפועלים שהראו כבר כוחםבבנין הארץ… חלילה! הטמטום גדול כל כך עד שרואים בהסתדרות העובדים רק רעהרבה (כנגד מי?), מהרסים ומחבלים, שצריך להלחם נגדם ולבטל את הסתדרותם… ואז… אז הכל יבוא על מקומו בשלום. מי שירצה יפשוט ידו ויבזבז את האינבנטרהחי הלאומי ויעשה אותו כעפרא דארעא. ולא יהיה נודד כנף ופוצה פה… וכשועד הקהלה צריך לבנות בית אינו רוצה למסור את הבניןבקבלנות להסתדרות העובדים, שמא בזה יחלק כבוד להסתדרות. וזה אסור לחלוטין. צריך לתת את העבודה לפועלים מסכנים ומטומטמים, שאינם יודעים מה זה ארגוןולמה צריך ארגון, הועד יהיה למופת לאחרים לזלזל בכבוד הסתדרות העובדיםולמנוע מהתקשר עמו בחוזה. וזה עושה לא מאן דהוא, אלא חובב ציון ותיק, ובודאי בגולהידע להוקיר את העברי העובד בארץ־ישראל, ובודאי שרצה בטובתו, אלא אויראדארץ־ישראל כל כך החכים אותו עד שאבד ההגיון הבריא, ונוסף גם הוא על שונאיהסתדרות העובדים. והנה הנוער העובד גם הוא צריך להסתדר, גם הוא צריך להלחם. עוד טל הילדות על עיניו. והוא כבר טעם את טעם העבדות, טעם הסבל הנורא להיותמנוצל; הוא עובד שתים־עשרה שעה ביום, ניזון בפרורים, שומע חרפות ואין לופנאי לשאוף רוח, להשתלם. נגדרו בעדו מסלות החיים ואין לו דרך אחרת אלאלהלחם… והלב כואב מאד על הדבר הזה. לא הייתי רוצה שהנער העבריבאביב ילדותו יהיה כבר מלא ארס של שנאה למי שהוא. חשבתי שכאן בארץ־ישראליהיה הנוער העובד נשוא על כפים. הן הוא תקות העתיד שלנו, הן רק בו תבטחהאומה, כי יכיר את מעלת ארץ־ישראל ועם־ישראל, ושהוא גם יראה בנחמת ציון. ופתאום גם הוא מתכונן למלחמה… אי אפשר עוד לסבול. ותחת אהבה לבו מתמלאשנאה לעושקים. למנצלים… אילו היו אחינו היושבים בארץ חובבי־ציון באמת לא היונותנים לנוער העובד להיות משועבד ומדוכא תחת ידים גסות. הם היו מוצאיםתחבולות להגן על הילד העובד. יש ויש אמצעים לזה אצל אנשים קולטוריים בעלילב, ובפרט אצל חובבי־ציון. ואיך אפשר לחובב־ציון להיות אדיש לגורל הנוערהעובד? אבל הנה באה המציאות והרסה את האילוזיה שלי. העובדיםמוכרחים להיות מאורגנים בהסתדרות אחת חזקה כברזל, והנוער העובד גם הואמוכרח ללכת לעת עתה בדרך זו, כי אם הם לא ידאגו בשביל עצמם, אין מי שידאגבשבילם… אבל האהבה מאין תמצא? ואיך אפשר לבנות משהו בלי אהבה? ומה יהיה גורל הנוער היקר העובד אם לא ידע, חלילה, בָּשְׂמֵי האהבה? ואצל מי ימצאו את האהבה אם לא אצל חובבי־ציון? איפה אתם, חובבי־ציון, איפה אתם ואיפה חיבתכם? קונטרס, טבת תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43878	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43878", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43878, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "הסתדרות הנוער העובד", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרכושנות הרכושנות רעה לא רק מפני שהיא מנצלת, משעבדת, אלא ביחודמפני שהיא גורמת לכל אחד ואחד שיתבדל, שיתרחק גם מאחיו הרכושני כמוהו. הואשומע תמיד קול קורא באזניו: הזהר! מוקשים ומכשולים צפונים לך על כל צעד. פלוני עומד להתחרות עמך ואלמוני סתם מבקש להכשילך, קשה לו לראות שאתה עשירכמוהו. וזהו לא מפני שנפשו של הרכושני מקולקלת כשהיא לעצמה. “נשמהשנתת בי טהורה היא” – זוהי האמרה היפה שקבעו חכמינו בנוסח התפלה, – אלאשהרכושנות איננה נותנת ל“נשמה הטהורה”, לרגש היהודי והאנושי שבאדם להתפתחעל פי דרכו. “האדם הוא מדיני מטבעו” והרכושנות מכריחה את האדם לבדידות, לפחד מעין הרע… אנו לאומיים. כביכול, דואגים לאחדות לאומית, ובשביל זה אנובאים לארץ־ישראל. מקוים אנו שארץ האבות תקשר בזכרונות העבר הגדול שלה אתאישי האומה, אבל איך אפשר שיהיה קשר של קיימא בשליטת הרכושנות? יותר קלשיתאחדו האירלנדים עם האנגלים מאשר יתאחדו רכושנים מבני עם אחד. וזוהי הסבה שלמרות שקמו בינינו עוד לפני אלפי שנה נביאיםשבדברות אש הכריזו על חובת המוסר הלאומי והאנושי, למרות שבני ישראל התחנכועל התורה הזאת והפכו בה בכל עת ובכל שעה, השחתת הפירוד ושנאת־האחים אינהפוסקת עד היום הזה. מדת הרכושנות שרויה לאו דוקא באלה שיש להם בתים גדולים, כרמים ופרדסים, אוצרות זהב, אלא גם באלה שאין להם כלום, או כמעט כלום, כמושאומר המשל הרוסי Стрец старца ненавидит (הקבצן שונא את חברו הקבצן). גם הוא, הקבצן, במדה ידועהרכושני: תרמיל יש לו והוא דואג שתרמילו יהיה מלא, והוא רואה בקבצן האחרמתחרה מסוכן. וסוד גלוי הוא, שגם אלה שדברי הנביאים שגורים תמיד על פיהם, גם חכמי־ישראל היראים והשלמים תמיד עומדים במלחמה זה כלפי זה. מוסר הנביאיםוהחכמים לחוד והפסיכולוגיה הרכושנית שבתוכם לחוד. ומדה זו של רכושנות, שבתוכה טבענו בכל ימי גלותנו הארוכהולא מצאנו ממנה מוצא, היא לופפת אותנו גם עכשיו. לא רק בוני בתים בתל־אביבופרדסנים בפתח־תקוה, אלא גם בין העניים, העמלים, יושבי השכונות; אין לצערנוביניהם אותה ההתאחדות הפנימית, האהבה של אחים באידיאה, של העזרה ההדדיתהיום־יומית (באקראי בודאי שישנה). זו שאנו מוצאים אצל הדוחובורים וכדומה, מפני שחייהם סודרו לא על בסיס הרכושנות לכתחילה. וצריך אני ללכת עוד צעד. גם בקומונות שלנו אין עוד שלמותהאידיאל של הנבואה. הקומונה כל זמן שהיא סגורה הרי היא קומונה רכושנית, הדואגת לקיבוץ שלה, אבל אין בה עדיין משום התאחדות לאומית ומכל שכן התאחדותאנושית… עקירת הרכושנות מהלב, כמו היבלית, עם כל שרשיה האוכלים אתכל הקרקע, – זה מה שדרוש לחלוצי ארץ־ישראל בראשונה, ואז יהיה מקום לרגשהאדם־היהודי שבהם לצמוח ולפרוח. קונטרס, אדר ב׳ תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43879	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43879", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43879, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "הרכושנות", "translator_uris": "", "translators": "" }
ליום השנה של א. ד. גורדון עוד שנה עברה מעת פטירתו של אהרון דוד גורדון – זו השנה השלישית. לא בשביל להתאבל עליו באתי להזכירו הפעם, אלא להפך: נעיםמאד לדבר על אהרון דוד גורדון, היחיד והמיוחד שבקהל העובדים. בשעה שאתהמדבר על אדם שכמותו, הנך מרגיש שבמדה ידועה הנך מתקרב אליו ומה נעימה קרבתטהור־נפש שכזה! לא לחנם היו זקני החסידים אוהבים להשתעשע בספורי מעשיות שלהצדיקים והחסידים שהלכו לעולמם. גם לא להתאבל היתה כונתם. המגיד ממזריטשכתב בצואתו מפורש שביום הפטירה שלו לא יתאבלו, אלא יעשו סעודה. רצה הצדיקהזה שהחסידים בזכרונם ישמחו על שהם מתקרבים אל נשמת הצדיק, שהיא מעוז ומשגבלכל הדבקים אליו, כל חד לפום שיעורא דיליה. ומעלתו החסידית של אהרון דוד גורדון היתה השמחה שהיתהשרויה בו. למרות כל היסורים והמכאובים, פגעי משפחתו ופגעי חבריו בעבודה – השמחה לא פסקה ממנו. וזו לא היתה שמחה של אופטימיסטן גרידא, שהעתיד המזהיר משחקלפניו ושאליו הוא מכון את צעדיו בדרך המלאה חתחתים, לא זו בלבד היתה שמחתו. אלא הוא היה שמח גם בהווה. הוא ראה בו כל כך הרבה ניצוצות של אושר, עד שגםבשבילו בלבד היה כדאי לסבול, כי במה נחשבו כל היסורים נגד האושר הגדולשלנגד עיניו עכשיו. הוא אהב את ארץ־ישראל לא בתור ארץ מולדת סתם, אלא בתור ארץהספוגה אור עליון של הנבואה, ארץ האבות, הנביאים והחכמים, גדולי הדעהוגדולי המעשה. והוא הרגיש בכל עת ובכל רגע שהוא בארץ־ישראל. הרעיון הזה דיהיה בשבילו למלא את לבו תמיד שמחה אין קץ. ויחד עם זה העבודה היוצרת היתה לו לאידיאל נשגב, אידיאלמוסרי, שמשמח תמיד את הלב. כל מעשה, כל תנועה שהוא עושה הוא מפרה בה ויוצר. האדמה היקרה, העזובה, הנשמה מטוהרת בעבודתו מהיבלית האוכלת אותה, והנה היאעדורה במעדר, נטועה עצים, זרועה ירקות, ואהרן דוד מרגיש כי גם הוא מטוהרמכל מיני הגלות, מכל הפסולת של ההשחתה העירונית, והוא מתעלה ומתקדש. והוא היה גם גדול באינטלגנטיותו. הוא איש הספר, יהודי עמקןוקולט פניני מחשבה מספרות עמו וגם מהספרויות העולמיות: מ“חובות הלבבות” ומטאגורה, מהרמב״ם ומטולסטוי, מר׳ יהודה הלוי ומגיתה – מכל המקורות ידעלספוג מה ששייך לשורש נשמתו. ומי שיש לו רכוש רב שכזה איך לא יהיה תמיד שמח וטוב לב? זוהי שמחה של מצוה, מעין עדנים שאינו פוסק. ואנו, הדלים והאביונים, מזכירים את שמו של אהרן דוד גורדוןושמחים, שאנו דבקים בו דבקות כל שהיא, שאם גם אין אצלנו העושר הגדול שבוחוננה נשמתו הברוכה, אבל אנחנו אוהבים אותו, מוקירים אותו ואנו מרגישים כיאהבה זו היא גם כן סגולה יקרה ומשמחת את הלב; משמחת עד לידידמעות… אהרן דוד גורדון היה אומר: “מי שמוסר את נפשו הלא גם הואנותן מה שהוא (עפעס – בלשונו הלועזית)”. ואני מוסיף: מי שאוהב את אהרן דודגורדון נוחל גם כן משהו… והמשהו הזה מי יודע ערכו! קונטרס, תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43880	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43880", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43880, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "ליום השנה של א. ד. גורדון", "translator_uris": "", "translators": "" }
תביעת עבודה דבר שלא נשמע כמוהו בעולם נעשה עכשיו בארצנו, צעירותעבריות מבקשות לעבוד בחצץ. משתדלות בכל מיני השתדלויות, מקבלות הבטחות, וסוף סוף העבודה נמסרה (או עומדת להמסר) לערבים, בשעה שהצעירות גועות ממשמרעב. הצעירות, כשלושים נפש, ישבו על הקרונות ולא נתנו לפרק אתהחצץ. הוזמנו שוטרים עם שוטיהם לגרשן בחזקה, אבל כנראה אין יד השוטריםמלומדה להכות בצעירות רעבות… ועדיין הדבר לא נגמר. הצעירות דורשות זכות של עבודה, עבודח כשרה, עבודה גופניתקשה, והמעט שהקהל אינו משתדל למלא את דרישתן הצודקת הזאת, אלא עוד מאייםעליה בשוטים!… לצעירות בשאר הארצות אם אין להן עבודה יש להן “דודות” המספיקות כל צרכיהן… ומי שאינו רוצה שהארץ הקדושה תהפך לארץ קדשות, עליו לאלשתוק בדבר הזה. צריך לתת לנערות אלה עבודה כשרה. ואם דרוש בשביל זה קצתהתאמצות, אסור למנוע מזה. צעירותינו צריכות לחיות, ולחיות בכבוד. וארורההיד שתפגע בצעירה הנלחמת בעד זכות העבודה הכשרה! וארורים יהיו כל אלה שישבידם למחות ולא ימחו! “דבר” תרפ״ה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43881	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43881", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43881, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "תביעת עבודה", "translator_uris": "", "translators": "" }
לעזרת העלייה על דבר החובה הקדושה המוטלת על כל אחד מישראל, היושבבארץ־ישראל, לדאוג לאחיו העולים – אין לדבר הרבה. כל אחד מאתנו יודע ומכירכמה תלאות, פרפורי נפש, תעיות, סובל העולה לארץ־ישראל אפילו כשהוא בא עםסכומים מסויימים, ומכל שכן ההמון הגדול המשולל כל אמצעים, אבל אמצעי אחדגדול יש בו בנפשו: רצון כביר להשתתף בבנין הארץ ואנרגיה יוצאת מהכלל. וכדישלא יתבזבז ולא ילך לטמיון הרכוש הגדול והיקר הזה נחוצה עזרה והדרכה מצדאלה שכבר התישבו בארץ. והעיקר יחס לבבי אמתי, הרצון להשתתף בצער העולה. כמובן, שכל יהודי ארצישראלי צריך ליתן נדבתו להכנסת אורחים, אבל זה לאמספיק. אם אדם נותן את נדבתו ומסתלק לא יצא בזה ידי חובתו. אסור לנו לשכוחאף לרגע את חובתנו הלאומית להגביר את עלית חלוצינו ולתת להם אפשרות להתקייםבארץ. זוהי לא רק חובות המוסדות הציוניים והפילנטרופיים, אלא חובת כל יהודיבאשר הוא יהודי. אנו נמצאים ברגע מכריע, לממש את התקוה בת אלפים שנה, שטוביעמנו שמרוה בלבם. ואנחנו, בעמדנו עכשיו בבחינה, חייבים לאזור את כלכוחותינו שנגמור אותה בהצלחה. הענינים הפרטיים, הטובה הפרטית, הנוחיותובקשת חיי שלוה של הפרט צריכים להיות נדחים מפני גודל הפרובלימה הלאומית. כל מי שהוא יהודי נאמן לעמו לא יחדל רגע מחשוב, שעולים באים, שעולים צריכיםלבוא, ועלינו לצמצם את עצמנו, את מאויינו, כדי לתת מקום לאורחינו הבאיםלהתישב בתוכנו. הנה הולכים ומתקיימים דברי הנביא: עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מ״ט, כ׳). נגש נא ונתקרב איש אל אחיו להרבות את הקליטה של העולים. “הארץ”, אדר תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43882	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43882", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43882, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "לעזרת העלייה", "translator_uris": "", "translators": "" }
אבן־פינה לבית פועלים ביום ט״ז באב התאספו הפועלים לחגיגה בתל־אביב ברחוב הירקון, להניח אבן הפינה לבית־פועלים. כולם מלובשים בגדי חג, בגדי כהונה – כתונת בד לבנה מכנסי בד, פניהם שזופים ועיניהם מבריקות. לעומתם שחק הים, צהלו פניו. השמש השוקעת, המנשקת את ראיהתכלת, רואה בזריחת הנוער העברי, העולה בגאון על במת החיים, בשורת התחיהבפיו ודגל העבודה בידיו האמיצות, נאספו הצעירים לכונן בית ועד ובית תרבות בכוחם, בעצם ידיהם, בשמחת יצירתם. יתקשרו בו העובדים יחד בקשר יותר חזק ויגינו יחד על כבוד עמם, על כבוד התרבות העברית־האנושית. ומי לא ישמח לחזיון הזה? אנחנו, בני הדור החולף עוד זוכרים הימים ההם, שהצעיריםהעברים היו מתביישים בעמם ושאפו להתבולל בין עמים אחרים; אנחנו עוד זוכריםאת הימים שהצעירים העברים שאפו להשכלה כדי שאחר כך, אחרי שיקבלו אתהדיפלום, יוכלו לחיות חיי לוכסוס על חשבון העובד הרעב, והנה נהפך הגלגל, ולטובה נהפך. צעירים נכנסו בעובי הקורה לשאת את משא עמם, ושאיפתם היאלחיות חיים ישרים, חיי עבודה של יצירה ועמל. והם מקוים שלא יהיה הבדל ביןהאינטליגנט ובין העובד, כי אם יעזרו זה לזה וישלימו זה לזה. ומי לא ישמח לחזיון הזה? אבל, כנראה, עוד ישנם שחושבים אחרת… ואולי לא חושביםכלל… המחשבה לפעמים מקלקלת את עיכול הקיבה… יותר טוב שלאלחשוב… ה״נכבדים", גם אלה שבשם ציונים יקראו והמורים שלנו וגםהסופרים – מושלי הכסף ודעת הקהל – עמדו מרחוק לחגיגה זו (מלבד ראש העיריה, מר דיזנגוף). מה זאת? קפאון או סנורים? זכורני, לפנים, בהיותי בגולה, היו הציונים עֵרים לכל דברקטן הנעשה בארץ־ישראל, והמורים היו תמיד החלוצים בכל ענין אידיאלי והולכיםלפני המחנה. ולמה נשתנו כאן? למה קפצה עליהם זקנה? יש אומרים מפני שחגיגה זו היא חגיגת מפלגה ידועה, והם “הנכבדים” כלליים הם, בלתי מפלגתיים. איני רוצה הפעם להכנס בוויכוח על דברפרינציפים. אמנם לפי דעתי, בלתי מפלגתי אמיתי הוא בבחינת לא “סור מרע” אלא “ועשה טוב”… אבל נניח שזהו לא כך, נניח שיש איזה פרינציפ רם מעל כל רמים, שכל המפלגות מתבטלות לפניו. – מילא, יהי כך, אבל איך אפשר שציונים, יהיו מישיהיו, יעמדו מרחוק למעשה כביר כהקמת בית־עבודה ובית־תרבות? וכי חושבים הםהנכבדים, שאפשר לבנות את ארץ־ישראל בלי צעירים ובלי עבודת צעירים? אַל יאוש, אחים צעירים! אתם באמתכם, בישרנותכם, באהבתכם את עמכם ואת ארצכם תמשכו גם את הנמושות אחריכם. “ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא ישאו עוד כלימת הגויים”. דבר, כ־א אב תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43883	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43883", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43883, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "אבן־פינה לבית פועלים", "translator_uris": "", "translators": "" }
לאספת הנבחרים מהו ענין אספה״נ? העם העברי מסתדר לשמור על קיום הכלל ולהגן עליו מפני עושקיו מבפנים ומפני עושקיו שמבחוץ. כאן אין ענין לחלוקי דעות בין “הודו” ל“ברוך שאמר”, ביןהשגחה פרטית להשגחה כללית וכדומה. כאן עצם ענין של קיום העם, של כלכלתוהעממית, של זכותו העממית בתור יחידה, שיש לה אינטרסים כלליים. ושיש לנו אינטרסים כלליים הלא זה כ״כ ברור. מי אינו מרגיששזכותנו הלאומית נקפחת ולפעמים גם עומדת בסכנה בירושלים וגם בשארמקומות? מי אינו מרגיש? ויש הרבה, הרבה שאינם מרגישים. הם אמנםיודעים, אבל לא זה אצלם העיקר. העיקר הוא אצלם היזמה הפרטית, ובשביל היזמההפרטית לעתים קרובות טוב הכאוס, התוהו ובוהו. "בתוך מים עכורים יפה לצודדגים״ ־־ אומר המשל הרוסי. ובעלי היזמה הפרטית רבים אצלנו בין שהם לבושים איצטלאדרבנן ובין שהם לבושים פראק עם סמוקינג. העיקר שיוכלו לצוד דגים בשבילסעודתם הם… וה“ראשים” שלנו, החפצים מאוד להיות ראשים, הם עושים אתרצון העם. כלומר אותם הרבים, שאין להם צורך באיחוד הכוחות ובסידורם, ושהםה“טון־געבער”… ומשום כך היה אפשר ששאלה חמורה שכזו של ארגון הישוב תדחהמפגי השתתפות האשה ושיטילו את פתרונה על הקונגרס, כלומר על אספה של אנשיםשאינם יושבים בא״י ושעניני א״י הם אצלם לא ענינים חיוניים כלל, ואינםיכולים להכיר אותם מפני ריחוק המקום. ולפיכך ברור הוא, שכל זמן שהדור אינו מתוקן, כל זמן שבניישראל יבואו לא״י לא לשם תיקון נפשם, למצוא עבודה כשרה יוצרת, אלא לחיותממה שהוא, מהפקעת שערים, מסרסרות, מרמאות, משכרון, מזימה (כל אלה ישנםבקרבנו, אל נא נעצום את עינינו כאותו עוף התוחב את ראשו בחול שלא ירגישבציידים) אין תקוה מהם לארגון. ואם גם יעשו קלפי ויבחרו ראשים, הלא הראשיםיהיו כפי הדור, ומה יוכלו אלה להועיל לאיחוד, אם העיקר חסר מן הספר, אם איןכלל מטרה לשם מה להתאחד (אם לא נביא בחשבון את האיחוד של בעלי נכסי דלאניידי)? יש צורך ויכולת באיחוד העובדים. הם מרגישים כי גם עניניהםהחיוניים, היום־יומיים תלויים באיחוד, ויש להם גם אידיאל שבשבילו הם באיםלא״י. לא לבצוע בצע, אלא להכין בסיס כלכלי כשר לעם ישראל מעבודה כשרהויוצרת. אידיאל שהוא גבוה רם ונשא מכל האידיאלים, מפני שאם אין הבסיס הזה, אז גם תורתנו ותפלתנו תועבה. ואנשים שיש להם אידיאל המה יכולים להתאחדולהתארגן, ואחריהם ילכו כל אלה שעומדים קרוב אל העובד, אלה שנשמתם לאנתקלקלה עד היסוד, אלה שמפני צוק העתים ושאר הגורמים אינם יכולים בעצמםלעמוד בשורת העובדים, אבל קרובים אליהם בלבם ־־ כל אלה יתארגנו יחד לשםקיום עם ישראל, לשם בנין א״י, והשאר על כרחם יענו אמן. יתארגנו העובדים ויתאחדו באחדות שלמה וישמרו על ארגונם ועלאחדותם ־־ הוא הגרעין שממנו מקור כל התפתחות העם הבריאה. ידעו העובדים שאיןמי שישא באחריות מבלעדיהם. בנין א״י דורש מסירות נפש ולמסירות נפש מסוגלים רק העובדים. “דבר” תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43884	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43884", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43884, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "לאספת הנבחרים", "translator_uris": "", "translators": "" }
בשאלת זכות האשה שאלו לחכם מהו הפירוש “אשמנו מכל עם”? הלא גם אם יש בתוכנו קלקולים, בשום אופן איננו גרועים מכל העמים. ענה החכם: אמנם איננו גרועים, לכאורה, מכל העמים, אבלכשנתעמק בדבר נמצא כי באמת “אשמנו מכל עם”. תקח למשל אחד מעמי אירופה, תשוהאת מצבו מלפנים, לפני אלף שנה ומצבו עכשיו ותמצא שהוא התקדם התקדמות רבה. ממצב פראי לגמרי עלה ונעשה לעם תרבותי. אבל אנחנו אם נשוה את מצבנו התרבותישהיה לנו לפני שלושת אלפים שנה לנגד מצבנו עכשיו וראינו כי ממדרגת עםתרבותי גבוהה ירדנו עד לידי פראות. ודברי החכם הזה נתאמתו ביחוד כשאנו באים לדון בשאלת זכויות האשה. אנחנו היינו הראשונים שלפני שלושת אלפים שנים הכרנובזכויות האשה ובכמה דברים נתַנו לה את היתרון על זכות הגבר. “וכי ימכור אישאת בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים” – צותה תורתנו. ואם העבדות בכלל היתהשנואה בעיני היהודים, עבדות האשה קל־וחומר. זה היה לפני שלושת אלפים שנה ועכשיו “אשמנו מכל עם”. ירדנו מהמדרגה ההיא למדרגת הפראים שרוצים בעבדות האשה. כי מהי שלילת זכות הבחירה מהאשה אם לא עבדות? העבד היהמשולל זכות בחירה, האדון היה בוחר ולא העבד. ולא מפני שהאדון היה יותר חכםונבון, – מההיסטוריה למדנו שלפעמים היו עבדים חכמים ונבונים, והאדוניםטפשים ומטומטמים,– ורק מפני שביד האדונים היה הכוח גזלו מהעבדים את זכותםהטבעית להיות חפשים. ועכשיו לגברים ניתנה זכות־הבחירה, לא לנשים. מדוע? כלהגברים חכמים ונבונים וכל הנשים טפשות ומטומטמות? כמה גברים ישנםנעדרי־שכל, וכמה להיפך יש נשים חכמניות, והנה לגבר הטפש ניתנה זכות הבחירה, והאשה החכמה משוללת זכות זו, וכי אין בזה משום פראות וירידהתרבותית? מהיכן קבלו הגברים זכות הבחירה? מפני מה הם רוצים שזכות זותהיה רק להם ולא לנשים? הזכות הזאת מתנת ה׳ היא לכל בני־האדם, שלא ירכיבולראשם אפוטרופסים שאינם רוצים בהם, ומובן מאליו שגם האשה יכולה לומראי־אפשר בפלוני שיהיה אפוטרופוס עלי נגד רצוני. ופלא הוא שהחרדים הם המתנגדים לצדק האלמנטרי הזה. גם בזהאפשר לראות ירידה תרבותית־מוסרית. האידיאל האצור בתורה נסתתר, ותחתיו באהחרדוּת הדומה לריליגיון של המכרים. כששאל אלכסנדר השני את הארכי־בישוף פילאריט מה דעתו על דברשחרור האכרים, ענה: לא איכפת לי אם האכרים יהיו משועבדים לפריצים, ובלבדשיהיו נוצרים טובים. והנה גם לחרדינו לא איכפת אם האשה תהיה משועבדת ומשוללתזכות אדם, ולא רק שלא איכפת להם, אלא שהם עוד משתדלים שהאשה תשאר בעבדותהלנצח נצחים, ואינם מרגישים שבזה עושים את התורה פלסתר. משאל עם! רוצים מנהיגינו שבני עמנו יחתמו בעצם ידם שצריךלמחוק מן התורה את הלאו “ולא תגזול”, הלאו היותר חמור, כי שלילת הזכות שלהאשה הלא היא גזל גמור! ואם כך הוא, בודאי שאנו צריכים לדפוק על לבנו בחזקה ולקרוא “אשמנו מכל עם”. התורכים וההוטנטוטים נכונים כבר להכיר בזכות האשה, והיהודים בני התרבות הגבוהה של שלושת אלפי שנה רוצים בשלילת הזכותהאלמנטרית הזאת. בושה! “דבר”, תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43885	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43885", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43885, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "בשאלת זכות האשה", "translator_uris": "", "translators": "" }
"כנסת ישראל" קרוב יום הבחירות לכנסת ישראל. השם הקדוש והיפה “כנסת ישראל” מכריח אותי לעמוד על טיבו, מהו הגרעין העיקרי של “כנסת ישראל”. אי אפשר לומר שאלה הפרדסנים, שכל שאיפתם היא להרבות ממונםע״י ניצול עבודה זלה וזרה – שאלה הם עיקר כנסת ישראל. חלילה! הם לא “כנסת” ולא “ישראל”, אלא “ערב רב”, שמרבים צרות לישראל. עיקר “כנסת ישראל”, עמוד התוך, הוא היהודי העובד, היוצר ובפרט העובד בחקלאות, כי עליו נשען כל בית ישראל בארץ־ישראל. היהודי העובד, היוצר, לא לעצמו הוא דואג, – אילו היה דואגרק לעצמו, היה מוצא די קומבינציות שיעבדו אחרים בשבילו כאן או בחו"ל – דואגהוא לכנסת ישראל ממש, לשלמותה, להתפתחותה, לתרבותה, להתערות בארצנו, להחיותה ולהפרותה. לא לחנם מתנפלים כל צוררי ישראל מהגויים ומהיאהודים עלהעובדים העברים בארץ־ישראל ועל הסתדרותם – כי אמנם, טול העבודה העבריתוהסתדרות עובדיה, והארץ תשוב לשממותה. ולפיכך, כל חובב ציון באמת הדואג לקיום כנסת־ישראל צריךלשים עינו ולבו להצלחת העובד, היוצר העברי, השם על שכמו משא הסבל הגדול שלהיצירה העברית בארץ־ישראל. אין כאן ענין של מפלגה, זוהי לא הסוציאליותבנוסח אירופה, זהו יסוד הקיום של העם העברי על יסודות הצדקהלאומי־האנושי. וכשם שרבה מאוד העבודה לעובדים היוצרים המשקיעים את כוחםבבנין הארץ, כך רבה העבודה הרוחנית עליהם בשביל להכיר את כנסת ישראל – היאהתמצית האידיאלית שהחיתה את עם ישראל בגלותו הארוכה שעליה מסר תמיד נפשו. צריך לעורר בלב העברי העובד את החפץ להכיר את עמו, להכיר את כנסת ישראל, לדעת את התמצית האידיאלית שבה ולהרתם בעולה של כנסת ישראל. מאז התחילו בני ישראל להכיר את הסביבה הגויית ולנהות אחריהספרות הגוית, הרבו להשליך שיקוצים על עם ישראל ועל תורת ישראל. כנסת ישראלהיתה בעיני ה“נאורים” שלנו לזועה. הכל יפה מה שאצל הנכרים, הכל מכוער מהשיש בו מן היהדות. אך העובד העברי בארץ־ישראל שנשתחרר מהשקפה הצרה שלהמתבוללים בעמי הנכר, הוא יכול לפתוח את עיניו ולראות באורה של כנסת ישראל, של האהבה והחמלה, של עזרה ההדדית, של קדושת המשפחה, של טהרת המידות, כל אלהשהם מורשה קהלת־יעקב. ואפריון נמטי להאינטליגנציה שלנו מפרנסי התרבות של העובדיםבא״י שמקרבים את לבות שומעיהם להכיר, מה היא “כנסת ישראל”, לאהוב את הטובוהיפה שהנחילונו אבותינו ולהיות מוצקים ואיתנים בהמשיכנו את שלשלת היוחסיןשלנו. והעבודה הזאת סוף סוף תביא ברכה גם לשכנינו הערביםולאנושיות כולה. יראו, במה עסוקים היהודים בארץ־ישראל ויתלמדו לחקות אותם, יחדלו מצחצוח חרבות, משאיפת נקמה, משנאת עם לעם ואיש לחברו, כי קרוב יוםה׳, יום גאולת האדם, אותו “עלמא דחירו”, שאליו שאפו גבורי כנסת ישראל מאזומעולם מעמקי מעמקים. אין כנסת ישראל יכולה להתקיים אלא במקום שיש אהבת ישראל, שיש יצירת ישראל, יצירה גשמית ורוחנית מלאה ורוממה. ומשאיפתנו זו לא יעצרונו כל המפריעים, נמשיך את עבודתנו, והאויבים סופם להיות לנו לאוהבים. “דבר”, תרפ״ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43886	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43886", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43886, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "\"כנסת ישראל\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
לאחינו החרדים חושבים אחינו החרדים להפרד מאתנו בשביל שער שבאשה, או בשביל… הרבה “בשבילים” לאחינו החרדים, ומי יוכל לפורטם? אבל טעות גמורה היא בידם. עם היהודים הלאומיים אי־אפשרלעשות מה שנעשה לפני אלף שנה לקראים. אנחנו חושבים את כל יהודי, חרד אושאינו חרד, שהוא אחינו, וגם בין טוב ובין רע לא נבדיל. מהטוב אנו נהניםומהרע אנו סובלים, אבל כולנו יהודים, ואפילו את הרב חיים זוננפלד גם כן לאנוציא חלילה מן הכלל. ואם יתעקש ויעמיד לנו פנים של ברוגז, אנחנו בכל זאתלא נרפה ממנו, ואם הוא לא יעמוד בשורותינו לעזור לנו בהקמת הריסותינו, בניוונכדיו בודאי שיהיו עובדים יחד באדמת אבותינו ובשם יהודי ידגלו. אין אנו מתיאשים מכל יהודי, אם רק לא יצא מכלל ישראל, יהיהמי שיהיה. שנויי הדעות אינן מעכבות ללאומיות. ואם איזה צאן יתרחק מהעדר לאנרפה ממנו ונשיב אותו אלינו באהבה, כל זמן שהזאבים האורבים לנו, לכולנו, לאיטרפוהו. טפשות, עקשנות וכל מרעין בישין, שישנם בתוך אלה הרוציםלהתרחק מאתנו, נשא ונסבול. לא נותר על מידת היושר והצדק בשביל כזב, אבלהכרתנו הלאומית לא תתן לנו גם לותר עליהם: שובו, בנים שובבים, שובו אל עמכםועבדו עמנו שכם אחד להקים את חורבות ירושלים. אנחנו לגריזים לא נלך ואתכם לא נתן ללכת לגריזים. נמשוךאתכם בכוחנו הלאומי לירושלים, ההולכת ונבנית, כי בני עם אחד אנחנו. יהודיםכמוכם כמונו. “דבר” תרפ"ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43887	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43887", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43887, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "לאחינו החרדים", "translator_uris": "", "translators": "" }
ה"גבורים" שלנו והצמחונות הנערים “הגבורים” שלנו קוראים לאלה שאינם יודעים לשבורזגוגיות ולרוצץ גולגלות בשם “צמחוניים”, כאלו זה שם גנאי. ואפשר לחשוששימצאו עוד צעירים שיבקשו לחקות את הגבורים הללו. הגבורה הלא מידה מהוללה, והחלש יאמר גבור אני… ולפיכך באתי לבאר להם את טעותם, שאין בשבירתזגוגיות ובריצוץ גולגלות שום גבורה ולהיפך, בשם צמחוניות אין שוםחרפה. הצמחונים חסים על החיים שלהם, של חברם, של כל בעלי החייםהשקטים. החיים הם להם דבר שבקדושה, ולדעתם אין רשות למי שהוא להרוג את מישהוא, אם אינו קם עליו להרגו. ואני אומר בפירוש: חיי אדם איזו שהוא, ואפילו מי שהוא רוצחומאנס, קדושים הם, ורק החותך חיים לכל חי, בידו ליטול ממנו אתהנשמה. אחד קדמון אמר: הקב״ה בעצמו אמר לאברהם שיעלה את יצחק בנולעולה, “ואל תשלח ידך אל הנער” קרא מלאך ה', ולא הקב״ה בעצמו. ללמדך, שבשביל שלא להרוג אדם יכול גם המלאך לבטל את פקודת הקב״ה, כביכול. ואםישאלוני מה יותר יקר בעיני: השפה העברית או חיי הקנאי לז׳רגון – אני אשיבבלי פקפוק: כי אין דבר יותר יקר בעולם מחיי אדם. לרגלי המלחמה העולמית, ואחרי כך לרגלי הריבולוציות, נעשוחיי אדם הפקר. לרמוס אדם, לרוצץ גלגלתו הוא מן הדברים הנוהגים בכל יום, בכלשעה. טרוף הדעת אחז בהמונים רבים לקום איש על חברו ולטרוף נפשות. אבל הטרוףהזה צריך לחדול. הגבורה היא יפה כשהיא באה להגנת חיים, לכבוש את הקנאה ואתהשנאה, לעזור לכושל, לחלש. וגם אין בשביל מה לפוצץ זגוגיות ולרוצץ מוחות, בארץ ישראלאין כל סכנה נשקפת לעברית. קנאי הז׳רגון לא יצלחו בשום אופן לתקוע לו יתדבארץ ישראל. אם להם אין ענין אחר בחיים, אלא לשמור על קיום הז׳רגון, הם לאירחיקו ללכת ממפתן הלשכה שלהם והלאה, ומה איכפת לנו? יעסקו בזה ואל יתעסקובדברים גרועים מזה. אצלנו השואפים לבנין עמנו בארצנו, ישנן הרבה שאלות חמורותיותר, הדורשות התאמצות גדולה הן במה שנוגע לבנין ארץ ישראל העובדת והן במהשנוגע לכבוד כלל ישראל. אל נא נאבד את המרץ שבנו בשביל קנאות לשם קנאות, אלנלך בדרכי היבסקיים, ההיטלרים והקוקלאנים שהם, כביכול, גבורי השעה. העתידלא להם. “דבר”, תרפ"ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43888	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43888", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43888, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "ה\"גבורים\" שלנו והצמחונות", "translator_uris": "", "translators": "" }
בעמק את חג הפסח העבר בליתי באיזה נקודות בעמק. ראיתי מה שראורבים… את היצירה החדשה שיצרו חלוצינו על אדמת עמק יזרעאל השומם, את השדותהירוקים, את הנטיעות, הכבישים והבצות שנתיבשו, מעינות מים שמפכים ועובריםבארץ לברכה, ראיתי שיש אפשרות, כי יתאספו ארבע מאות איש בנקודה אחת ויחיויחד בלי כפיה ובלי שוט, חיי אהבה ואחוה, חיי עבודה ויצירה, חיי סדר וסבל. ואולי זה הוא מהנפלאות היותר גדולות בחיי האנושיות כולה, ובפרט בחיי עםישראל התלוש והנודד והבודד, שלכאורה כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ופתאוםוהנה נשתנה טבעם עד שכל אחד רואה את עצמו מקושר עם הכלל, וכל מה שהוא עובד, לא טובת עצמו הוא דורש, אלא טובת הקיבוץ כולו. וגם במושבים החדשים שבעמק, אפילו אלו שאינם קומוניסטיים, עזרה הדדית מקובלת במידה מרובה ואין צריךלומר שאין שום ניצול נוהג בהם, אחרי שאי ניצול הוא הפרינציפ הראשי שלהם. וגם זה ראיתי: הצריפים המדולדלים שהם מסתתרים בהם לשוא אחרי עבודתם הקשהברוח קרה ובדלף טורד. בכוח לא אנושי מתגברים הם על כל הקושי והמפריעיםהעומדים לשטן על דרך התפתחותם. וכמה דואגים הם לדור הצעיר שעליו משליכיםיהבם, שהמה ישלימו את הבנין הגדול הלאומי שאבותיהם מניחים לו את היסוד. צריך לראות את בית הילדים, את הסדר ואת הנקיון, את הטיפול הרחמני בכלהילדים מבלי הבדל. בעצמם לפעמים ירעבו ולילדים לא יחסר דבר. מי שרואה את כלאלה, יהיה הספקן היותר גדול, יתמלא אמונה ובטחון שסוף סוף יצליחו במפעלםואת כל הקשיים ינצחו. ורק מחשבה אחת מטרידה והיא מיעוט צנורי התרבות בכלל והעברית בפרט. אחד מהמעולים של חלוצי העמק אמר לי: דע לך, כי זה זמן רבשלא קראתי ספר. אנכי שהייתי תמיד שונא את המספרים, מוכרח עכשיו להקדיש אתהרגעים שנשארו ברשותי דוקה לסמני המספר, לבחון את עניני המשק, ואין פנאילקרוא איזה ספר שהוא. זה הוא דבר מובן מאוד. אחרי יגיעה קשה תמידית אי אפשרלאדם, אפילו אינטיליגנטי, להשקיע את עצמו בקריאת ספר איזה שהוא. די אםקוראים את ה“דבר” וכדומה מן העתונות והעינים מתעצמות והתרדמה אוחזת בכבליהאת גבור היום. ויחד עם זה צריך לדעת שלא כל הספרים והעתונות שלנו מגיעיםלידם בזמן הקשה הזה. כפי שידוע אין יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים משגתלקנות ספרים חדשים. ואין צריך לומר שאין ועדי הקבוצות והתושבים יכוליםלרכוש להם את הספרים החדשים. וכך הולך ונסתם בפניהם הצנור התרבותי שלספרותנו, שגם היא אמנם לא עשירה ביותר. אכן אינני ירא מפני ירידת הדור הנוכחי. אצלו יש כיוון וישדרך שמביאה אותו לידי שלמות נפשית, העבודה כשהיא לעצמה וביחוד לבנין עםישראל בארץ־ישראל נותנת סיפוק גמור בעד כל הסבל וקשי העבודה. אבל מה יהיהעם הדוד הבא, שלא ידע את עקת הגלות ולא את צמאון הגאולה? הדור הבא אפשר שלאירגיש את מתיקות הנצחון שאבותיו נחלו במלחמתם הקשה. האידיאל שהוא עכשיומעודד ומחשל את העובדים אפשר יהיה בעיני הדור הבא כדבר של מה בכך. מה יחזקאותם שלא ירדו, שלא ישתפלו בחיי חולין, בחיי עבודה סתמית שאין בה מניצוץהשבת? ולא צריך לשכוח כי הכרך בקסמיו יתחיל למשוך אליו את לבבותהדור הצעיר לקראת חיים “קלים ונעימים”. הרשע ישאל את הקושיא: מה העבודההזאת לכם? בואו אחרי העירה, ושמה תלמדו לשפוך מן הנבוב אל הריק ולקבל שכרהגון ותתענגו שם על מוקיוני בלפוריה ושייקה פייפריה. ומה נשיב על שאלותהרשע? “דבר”, תרפ״ו את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43889	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43889", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43889, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "בעמק", "translator_uris": "", "translators": "" }
על הנסים הרעיון הציוני הולך ומתפשט בין העם העברי. אם נשוה אתראשית תקופת חבת־ציון, שהיתה נחלת יחידים, אם אפשר לומר – נחלת משפחה שלידידים קרובים, עם הכנסה של איזו אלפים רובל בשנה, לעומת הציוניות של ההווהעם האפרטים הגדולים, שהכנסותיהם עולות למיליוני לי״ש, בודאי שצעדנו קדימה, צעד גדול ובטוח, ושיבת ישראל אל ארצו ההיסטורית חדלה גם כן מהיות אילוזיהשל אידיאליסטים בודדים, כבר תפסו המתישבים מקום חשוב בארץ־ישראל גם בעיר גםבכפר, בחקלאות ובתעשיה. ואף־על־פי־כן עדיין יש איזה דבר דוקר בלב והאוזןמקשיבה להֶמְיַת כנסת־ישראל, זו נשמת האומה – לאמר: הרעיון הקדוש והנשגבהזה עוד לא חדר לתוך לבבות העם כדבעי, ואלמלי היה העם חדור ברעיון הזה, כיאז היה מצבנו אחר לגמרי, ולא היה מקום לאותה ההתלבטות שעסקני הציוניותמתלבטים בהשגת הכספים הנחוצים מאוד לרכישת קרקע ולישוב החלוצים, ולא היהמקום לבזבוז נפשות יקרות המתנונות באין עבודה, באין אוהל למשכן, באין לחם. והעינים רואות שיש בארץ־ישראל מקום לעבודה, יש אפשרות לתקן הכל, ורק מחסורהכספים בעוכרינו. ואם היה העם חדור ברעיון הציוני, אם היה מרגיש תמיד שכלהישועות והנחמות, – כמאמר ר׳ שמעון בן לקיש – צריכות לבוא רק מציון, שכלזמן ציון שוממה ועזובה מבניה אין תקוה לכל עם ישראל לחיות חיי עם לפי רוחוולפי כבודו – אז לא היה מחסור בכסף ומה שיותר חשוב, אז היה העם מאוחד עםהציונים והציונים עם העם בקשר נפשי אמיץ ומנצח את הכל. ומפני מה אין הרעיון הציוני מושל בתקיפות גמורה בלב העם? אכן זוהי חולשה של ההמון מאז ומקדם: וירא ישראל את הידהגדולה וכו׳ ויאמינו. אין ההמון מתפעל ומתרגש עד לידי “יציאת מצרים”, אלאכשהוא רואה לפניו נס גדול יוצא מדרך הטבע, אז הוא מאמין בה׳ ובמשה עבדו. אבל בזמן שאין נסים כאלה, בזמן שהכל מתנהג בדרך הטבע, בצעדים אטיים, איןמקום להתפעלות ואין – לצערנו צריך להגיד את האמת – מקום לאמונה. הכל נעשהבעיני ההמון אפור, חד־גווני, מצטמק ומתהפך לשבלון, ל“מהיכי תיתי”… ועל זה ידוו הדוים: בתקופה שכזו לא היה צריך העם כולו בכלארצות פזוריו לעמוד מרחוק ולבחון בלב קר מה שנעשה בארץ־ישראל ומה שצריךלהעשות. לכאורה, אמנם, אין מעשה נסים בארץ־ישראל ואין ממה להתפעל ולהתרגש. קונים לפי היכולת אדמה, חורשים, זורעים וקוצרים, הכל כדרך כל הארץ. אבל מישמסתכל בעין בוחנת יכול לראות גם במעט הזה שנעשה נסי־נסים: עם תלוש חוזרומתערה בקרקע שלו, צעירים אינטיליגנטים, חסידים־חנונים מוסרים את נפשם עלתחית עמם וארצם. מי שרואה בעיניו את המסירות הזאת, את ההתאמצות שאינהפוסקת, שהולכת ומתגברת, יבין שנסי־נסים נעשו עמנו. הן לא אידיאליסטים בודדים הם חלוצי־ציון, אלא אלפיםורבבות, המַשקים בזיעתם ובדמם את רגבי עפרנו, וכי לא נס מן השמים הוא? וכיצריך לנס יותר גדול מזה שהוא לנגד עינינו? ואיך אפשר שלמראה כל הגדולותיעמוד העם מרחוק ולא יתן כוחו ואונו להגדיל את העבודה הציונית לכלסעיפיה? ואמנם, דרישת הציוניות עכשיו היא יותר נמרצה מאשר היתהדרישתה לפנים. היא איננה יכולה להסתפק במה שהעם יושיט לח עזרה כספית כל אחדלפי מצבו, היא דורשת שהעם יהיה כולו חדור ברעיון הציוני, שנפשו תלהט בשלהבתיה לתחיתו ולתחית ארצו, שכל מה שנעשה בציון יהיה תמיד קרוב אל לבו, כאילוחלק מנפשו הוא, החלק היותר חשוב מנפשו, אז לעבודה הציונית תהיה מידה אחרתלגמרי, היקף אחר ועתיד יותר מזהיר ויותר קרוב. פקח עיניך, עמי, וראה את הנסים והנפלאות שנעשים עכשיווהאמן כי יד ה', ימין החסד הרוממה, נטויה לעזרתך ולברכך בדרכךציונה. אדר תרפ"ו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43890	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43890", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43890, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "על הנסים", "translator_uris": "", "translators": "" }
גולו את החרפה! בירושלים התנפלה המשטרה ביום הכפורים בגבורה נפלאה עלהשרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה. השרפרפים הלכו בשבי… הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמוריםגללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שםשרפרפים… חוק קדוש! בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי־צהובעל בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינוקנטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. ומי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעוברחוק. לימים נתבטל החוק הזה, נשתחרר היהודי מהעלבון הזה, אבלנשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץשעל יד הכותל המערבי. והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב. יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים שהכותל המערבי, בתור סמלהיהדות: יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדושהמפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרןהנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזה נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנםכאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפהאנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. "ובוזי יקלו״ – אומר הנביא. וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ור׳ זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר׳ יהודההחסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וכבעל רצון כביר השיב את הגזילה לבעליה. ולכותלהמערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון. אבל צריכים אנחנו לתקן את המעוות. אמנם, יודעים אנו כי ישפקידים המשתדלים שהחלאה לא תמוש מקרית דוד ושירושלים תשקע בטנופת, למען לאיחסר כלום מצביון גלותה. אך דעת הפקידים הללו בודאי אינה חובה על קברניטיהאומה האנגלית היודעים מה זה רגש אדם וקדשי עם ועם. והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזהולהשפיע על הממשלה המרכזית באנגליה להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומההמתעוררת לתחיה. ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהוא. לשכני הכותל המערביאפשר לתת מקום יותר רחב. האומנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכניםיטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, חלילה? “דבר”, תרפ"ו את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43891	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43891", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43891, "source_edition": "תל-אביב: ועד היובל", "title": "גולו את החרפה!", "translator_uris": "", "translators": "" }
זֶה לְעֻמַּת זֶה – ראי נא, נשמתי, הכיני נא “כבוּד יפה”. הן גם הוא בעצמויבוא אלינו ל“חנוכת הבית”, ועמו עוד מטובי העיר. ואני חפץ מאוד לשמח את לבאדוני, אשר הגדיל חסדו עמדי. אמנם אסיר תודה הנני לו. ראשונה, זה עשרים שנהאנוכי עובד בבית מסחרו ומקבל ממנו הספקתי בכבוד; ושנית, הלא הלוה לנו אלפיםרובל לקנין הבית בלי שטר ובלי רבית, הן בלי הלואה זו לא היה לנו ביתלעולם. – אין זאת, כי מכיר הוא אדונך בך, שעבודתך פוריה – אמרה האשה במקצת שמחה ומעט גאוה, כי לה בעל כזה. – אפשר. אבל על זאת כי מכיר הוא אנו חייבים לו תודה. עשירים אחרים אינם מכירים. אדוני הוא גביר “יהודי”, גורל אחיו קרוב ללבווחומל על משרתיו. ומעצמו מתעורר להוסיף על שכרם. אוהב כבוד הוא, אבל בדורהזה אהבת הכבוד היא מעלה יתרה. אם העשיר חפץ לנחול כבוד מאת אחיו היהודים, אות הוא, כי עודנו קשור אליהם. – נו, נערוך נא “חנוכת-הבית” הגונה, נחשוב כי עלה לנו הבית עוד בחמשה עשר או עשרים שקל. * כה נדברו יחד חיים שווארץ, איש כבן ארבעים שנה יפה תוארובעל פנים עדינות, ואשתו רייכל, גם כן בעלת פנים עדינות אך חולנית מעט. ניכר היה, כי שניהם ממשפחות מיוחסות בישראל המה. חיים היה אחד המשכילים המעולים, שמלבד ידיעתו בתורת המסחרנתן לבו תמיד לתורה וחכמה וישקוד עליהן לשמן. אף כי רבה היתה עבודתו בביתהמסחר, בכל זאת מצא לו פנאי להגות גם בתורת ישראל וחכמת העמים. ביחוד אהבחיים את ספרות עמו. הוא היה שׂשׂ על כל ספר עברי חדש, אשר יצא לאור. ותמידהיה ממהר לקנותו ולכרכו בכריכה יפה. ומרובים מחכמתו היו מעשיו הטובים אשר הרבה לעשות בעניני הכלל והפרט. בכולם השתתף בנדבתו ובעצתו. כאמור, זה יותר מעשרים שנה הוא עובד בבית המסחר של וֶלוְל, או, כמו שקוראים לו היום – ולאדימיר שמעונוביץ קנאפּ. האדון קנאפּ היה בן מלמד עני, חסיד וקבצן גדול. מפי אביולמד עד חמש עשרה שנה; בנעוריו לא ראה ברכה בלמודו, ומאז החל לשלוח ידובמסחר לא לקח ספר ביד, וישכח גם את המעט שידע לפנים. בכל זאת, על פי ההרגלהישן, כבד תלמידי חכמים בלבו. הוא הרגיש, כי מלבד אצילות הכסף יש גם אצילותהרוח, שגם היא חשובה וראויה לכבוד. ועל כן היה חיים שווארץ, זה האצילהרוחני, נכבד בעיניו ביחוד ונעים היה לו לספר, כי חיים שווארץ משרת בביתמסחרו. ידידות ואהבה לא היו בינו לבין משרתו. האדון קנאפּ ידע, כיסכנה היא להתרועע עם משרת, יהיה מי שיהיה… זולת זאת גזרת הטבע היא, כיהעשירות הנפרזה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האהבה הטהורה. אולם “התקרבות” לא מנע קנאפּ ממשרתו, ויבדילהו לטובה גם בזה, כי לא דרש ממנולעבוד גם ביום השבת, תחת אשר שאר המשרתים נאנסו לעבוד שבעה ימים בשבוע. גםעל שכרו הוסיף מתקופה לתקופה, מלבד דורונות. בימים הראשונים, כאשר היתה משפחת שווארץ קטנה, היה חיברוחה ועוד חשׂך מכספו ליום רע. אך כאשר רבו בני ביתו לא יכול עוד לחשוךמשכרו מאומה ולעתים נאנס להוציא גם מרכושו המעט. ולסוף, בראותו כי עוד מעטויכלה רכושו כולו, נועץ עם אשתו לקנות לו בית. והנה נקרה לפניו בית יפהבמחיר שבעת אלפים רובל, ארבעת אלפים היו בעליו חייבים עליו לאוצר הקרקעותוהשאר מה שחסר לו מצא בחסדי האדון קנאפּ. ביחוד שמחה רייכל על הדבר. לנוד ולנוע לדירה לעתים תכופות, כמו שנהוג בערים הגדולות, הוא פגע רע לאשה ומה גם לאשה המטפלת בילדיםקטנים! ותהי אסירת תודה לה' ולאדונה, כי סוף סוף זכתה למצוא לה מקוםמנוחה. * – בודאי גם מישה יבוא, – אמרה האשה אחרי איזו דומיה, הלא תזמין גם אותו? לדברים האלה הועבו פני חיים. איזו מרירות וצער נשקפו מרשמי פניו, אשר התעותו כמעט. – שאלה כזו למה? – ענה חיים בקול חרש; – אמנם שנוא לי הצעיר המלומד הזה, אבל מפני דרכי שלום… – מקוה נא, – אמרה האשה – כי בבואנו לשבת בביתנו ירום מזלנו וגם לב מישה יהפוך לטוב לנו. – לב מישה… – אמר חיים בלעג מר – לו היה שם לב… אולםלמה נירא מפניו? וידו קצרה מהרע לי; וגם מכבודי לא יוכל לגרועמאומה. * “מישה” או מיכאיל ולאדימירוביץ היה הבן הצעיר של קנאפּ הזקן, שנולד לו מאשתו השניה. בהיות מישה תלמיד המחלקות העליונות שלהגימנזיה נחשב לרדיקל, כי לא חשׂך את פיו מדבּר באזני חבריו והוריו עתק גםעל “ננתקה” ממש. הוריו שמעו ויחרדו וכמעט בכו ויתחננו לפניו, כי ימחול עלעצמו ועליהם ולא יוציא מפיו דברים כאלה. אך הוא לא שמע אליהם, ובהתלהבותגדולה היה אומר, כי לפניו אין משוא פנים, כי לטובת האנושיות גם את צוארויפשוט לטבח, כי האמת והיושר כתובים על דגלו, ובעדם ילחם כל הימים… אולם רק לשוא חרדו הוריו התמימים! הבן היקר הזה נזהרמהעמיד את עצמו במקום סכנה גם במקום שהיה משום פקוח נפש. ורק לפני הוריווקרוביו אהב להתראות כאיש ההולך לפני בני דורו ולבו אמיץ להתיצב במלחמה גםנגד ליסטים מזוין. בהיותו לסטודנט חדל מרדיקליותו ויהיה לליברל וחפשי בדעות. נעים היה לשמוע איך הוא מדבר על הפרוגרס, על גודל מעלת החכמה וביחוד עלהחכמות היפות. על הכל היה מדבר בטוב טעם וגם, כביכול, בלב רגש. ובשובו בימי החופש לאבותיו היה מישה יושב בלשכת המסחרומתערה בכל עסקי אביו. ואחרי גמרו תורת המשפטים ויצא מוכתר בשם קנדידט, הקדיש את עצמו כליל למסחר, ויהי לסוחר “על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו”, חרוץבעבודתו ויודע כל התחבולות הדרושות לחסר מכיסם של אחרים ולמלא את כיסו הוא. כל עשירי העיר קנאו בקנאפּ הזקן, שלו בן יקיר כזה, כי בן כזה הוא עמודהבית, ואשרי שכּכה לו! קנאפּ הזקן היה מביט באהבה ובעונג אל פני מישה בנו החלקיםוהיפים, אל עיניו השחורות והערומות, אל סנטרו החלק והעגול ואל שפמו העשוי. כולו הביע אנרגיה ותקיפות. ומישה עצמו שש לראות איך המשרתים חלים וזעיםמפניו, איך מפני מבטו יחתו ויבהלו. – עתה אחרי שיש לי עזר כזה, אוכל לנוח מעט מעבודתי – אמרהזקן בלבו. – אמנם עוד כוחי עתה ככוחי אז, אבל בכל זאת נחוצה לי עתה זהירותיתרה, נחוצה לי נסיעה של טיול למעינות החמים, הן עוד מעט ימלאו לי שבעיםשנה. הזקנה ממשמשת ובאה, נחוץ לגדור גדרים בעדה. דוב אורב היא הזקנה – אתהחיים היא ממררת… שני דברים רעים יש בתבל –התפלסף לפעמים קנאפּ הזקן – המותוהעניות. איך שיחיה האדם וכמה שיחיה – סופו למות, ואני מה מאוד חפץ בחיים, חיי נצח ודוקא בעולם הזה! אבל זהו דבר שאי אפשר. גם רוטשילד לא לנצח יחיה. חמתי על החכמים היושבים ודורשים במעלת החכמה ומדברים גבוהה גבוהה ועוד לאהשכילו עד היום הזה לבער את המות מן הארץ… והרעה השניה שיש בעולם היא – העניות. אכן, ב"ה, עשיראנוכי, אבל לא נעים לי לשמוע, כי אחרים גוועים מרעב ומקור. בזמן שהגבאיםבאים לספר באזני דברים כאלה, הרי הם גורמים לי יסורים גדולים. לא הנדבותשהמה לוקחים וחוזרים ולוקחים ממני, כי אם קינותיהם המעציבות יעכירו אתרוחי. אני משתדל להקשיח את לבי ולהשקיט את רוחי, כי למה אצטער אם פלוניופלוני גווע ברעב? ובכל זאת שעה ארוכה אחרי צאת הגבאים הנני סר וזעף. ופליאה דעת ממני מדוע לא יבערו את העניות מהעולם? את המות אולי קשה לבער, אבל את העוני הלא נקל מאוד, כי רק בעקב העצלות היא באה. אבי, למשל, היה ענימדוכא כל ימיו. מדוע? יען כי היה בטלן ועצל. ואנוכי לא התעצלתי, עבדתיבחריצות – ואעשר. גם מישה איננו עצל וגם הוא יהיה עשיר. לו הייתי מלך, כיאז שמתי עונש קשה על העצלים, ואז היו הכל חרוצים ועשירים, והכל היו חייםבתענוג ולא ישמע קול קינה. * לא כן היו מחשבות מישה: הוא למד את תורת הכלכלה, אתהפיזיולוגיה ואת תולדות ימי העמים ועוד דברים רבים; את המות לא ירא, כיצעיר לימים היה; ואת העניות לא רצה לדעת ולא שם לב אליה, ורק רעה אחת מצאבעולם, והיא – היהדות. בזכרו כי הוא נולד עברי היה חורק את שיניו. הוא ידעוגם מפי חבריו הנוצרים שמע, כי על פי כשרונותיו ועשרו היה אפשר לו לעמודבמדרגה היותר גבוהה בסולם החיים, ורק יען כי יהודי הוא נטל עליו לחבוקאשפתות, ומי אשם בכל אלה? הלא אחיו היהודים. אלה שהם בזויים ושנואים לו, עליהם הוא צריך לסבול, בגללם הוא שפל ונקלה. כל העמים החלשים התבוללוונטמעו בין התקיפים ולא היתה אודותם כל שאלה, ורק הם קשי עורף. ומדוע רקהמה היהודים הבזויים נשארו לבדם? ולמי היטיבו בשמרם את הפאות ואת הציצית זהשלושת אלפי שנה? – אבל מה לי ולהם? ואנוכי אינני חפץ לדעתם. באמונתם לאאאמין ובמנהגיהם לא אחזיק, ובכל זאת הנני סובל בגללם. מה מאוד היה חפץ מישה לקרוע את החוט המקשר אותו אל עמו, אבל כוח לא היה בידו לעשות כדבר הזה ועל כן היה מלא התמרמרות וקצף. הוא היהחפץ מאוד להרחיק מעל פניו את המשרתים היהודים, המזכירים לו את עוון לידתו. כמה פעמים הראה לאביו את היתרון שיש למשרתים מבני עם הארץ על המשרתיםהעברים, אך אביו יאטום אוזן ולא ישמע לו בדבר הזה. כאשר השמיעוהו נכבדי היהודים על איזה תקונים שהם אומריםלתקן בעניני העדה או בעניני הכלל כולו היה מישה עונה בחרוק שנים: “האתהיהודים תאמרו לתקן? אנוכי יודע את היהודים יותר מכם! זהו עם נשחת אשר גםאם יובא באש לא יטהר”. אפס רק את היהודים לא אהב מישה אבל את האנושיות כולה היהאוהב בכל לבבו, וכל מגמתו היתה – לפני דבריו – אחדות האנושיות עפ"יהפּרינציפּים של המהפכה הצרפתית. ולא נפלא איפוא, כי שנא מישה את חייםהיהודי והדבק בעמו. בימים הראשונים היו לפעמים וכוחים בניהם: חיים השתדללהראות את טעותו, כי כל האשמות שהוא טופל על היהודים בדויות הנה. אבל אחרישהכיר חיים, כי מישה חפץ להאשים את היהודים – חדל מהתוכח עמו. ורק לעתיםרחוקות, כאשר כשל כוח סבלנותו, היה מסתפק בהשיבו לו מלים אחדות, הנאמרותבדרך התול מר. ומישה ראה כי את המשרת העברי הזה אי אפשר לו להשפילולבזות, כי על אפו וחמתו עוד הוּא צריך לחלוק לו כבוד, וישנאהושבעתים. ונוסף לזה קשה היה בעיני מישה הליברל והחפשי בדעות לראות, כי חיים שווארץ הוא נאמן גם לדת היהודים. הוא, האמין ביסודי המהפכההצרפתית, היה בטוח, כי לאיש משכיל הדת נחשבה להבלים ישנים, שנחוץ לבערם, וחיים הלא איש משכיל הוא, ואם הוא מחזיק בדתו, אין זאת אלא צביעות. ופעםאחת, כאשר סגר חיים את ספרו בערב השבת לפנות הערב, לא יכול מישה להתאפקויאמר אליו בשחוק לצון: האמנם לכבוד ה' אתה שומר את השבת? – בענינים כאלה אינני רגיל לתת חשבון לשום אדם – אמר חיים בזעם. ומישה נשך את שפתיו ולא דבר עוד מאומה, אבל בלבו יקדה שנאתו. וחיים אף הוא, כמובן, לא אהב את מישה. בכל עת אשר ראה אתהקנדידט הזה מתנהג עם המשרתים בעריצות ומעבידן בפרך, היה לבו נקרע לגזרים. לאיש אידיאלי כחיים היה מאוס ומתועב לראות שקנדידט לתורת המשפטים עוסקבמסחר. – לי אין ברירה – חשב חיים בלבו. – אנוכי אנוס לעסוקבמסחר: חובה עלי לפרנס את בני ביתי ולעבודה אחרת אינני מוכשר, אבל הוא מדועישפיל הוא את עצמו כל כך? בימים אשר צעירים בגילו מלאים מחשבות נעלותובראשם מתרוצצות אידיאות רמות, והלב בוער באש קודש לכל קניני הרוח, בימיםההם יושב לו מישה ועוסק בפרקמטיא ככל “סחר-מכר”, ועוד פחות מהם, כתגרןגרוע, ומחרף ומגדף את המשרתים העניים… אמנם נחוץ לבנות בתי גימנזיאות, להקים אוניברסיטאות ולהטריח את הפרופיסורים הזקנים לחקור ולדרוש, לחברחבורים ולקרוא שעורים למען… למען תהיה הזכות ל“מישה” לנוס למוסקבה לקנותשם סחורה ולבקר את התיאטרון הגדול… ביחוד חרה לחיים מאוד, בשמעו את המשכיל הצעיר הזה דוברבהתלהבות על דברים נאצלים, על הקולטורה ואחדות האנושיות. – חדשה – אמר חייםבלבו. – הוא אוהב את האנושיות, כמו שאוהב את היהודים, ורק שאהבת האנושיותנקנית בזול. הרי הוא מרמה בה את השומע התמים.. אבל נחוץ לשתוק, לא טוב לצאת לריב עם בן אדונו. הלב יבערלו בסתר ככל חפצו, אבל הפה צריך להיות סגור. גם להראות לו אותו אי-רצון איאפשר. לא על האידיאליזם לבדו יחיה האדם, גם פת לחם נחוצה לו. * בשובו מחנוכת הבית היה קנאפּ הזקן מדוּשן עונג. שם שתולכבודו, הרבו לשבחו, ואחד שהתגדר בדברנות שמהו לעמוד התוך לכל בית ישראל. וקנאפּ הזקן נתן את עצמו להתפתות, כי כן הוא באמת… פתאום פנה אליו מישה וישאלהו: כמה קיבל חיים לחודש בשכרו? הזקן התפלא ויאמר: האינך יודע? מאה שקל לחודש. ומדוע עלה על לבך לשאול עתה שאלה כזו? – אין דבר, – אנה מישה בלחש – אך מי שמקבל רק מאה שקלים איאפשר לעשות לו “חנוכת הבית” כזו. למשפחה גדולה כמשפחת שווארץ מאה שקלים המהרק ללחם צר ולא להכין עוד משתאות. – אבל – ענה האב ברוגז מעט – חיים ידוע לי היטב לאיש נאמן. – מאמין אתה יותר מדי, כדרך בני הדור הישן שהיו חייםבאמונתם. אבל הדור הזה הוא דור חוקר ומבקר, דורש ובוחן ועל כן הוא הולךקדימה. חיים שווארץ הוא בודאי איש ישר, אבל אם לא יבדקו אחריו תדיר – מאליויהפך לגנב. ועתה, אחרי שראינו את רדיפתו אחרי המותרות, עלינו להביט אחריובעינים פקוחות. הן כל אלה לא מן האויר יוּקח… הדברים באו כארס על לב קנאפּ הזקן. הן באמת לא היה גם הואקל להאמין; להפך, נגע החשד דבק גם בו, וכל משרתיו היו תמיד חשודים בעיניו, מלבד חיים, שיצא מן הכלל. עליו היה סומך תמיד ובכל משך ימי עבודתו הרבים לאמצא בו שמץ דופי. אולם אחרי שבנו אהובו מראה “באותות ומופתים” כי חיים ישלחיד ברכושו, החל גם הוא להטיל ספק באמונתו. – האמנם רק במרמה סבבני כל הימים? – חשב קנאפּ. – מי יודע, אולי יש עמו כסף רב, ואך להונות אותי ישים את עצמו כאביון? – בעיני ברי הוא, – הוסיף מישה, כמו הבין את מחשבות אביו – כי יש עמו כסף רב. במשך עשרים שנה, בהיותו נאמן בביתך, אפשר היה לו לאסוףרכוש הגון, ואתה באת להוסיף לו עוד אלפים רובל. כמדומה לי שזאת יכולת לחשוךממנו. – אבל אני הבטחתיו – אמר האב בהורידו את ראשו כאשר לפני בנו. – אם הבטחת, תמלא את הבטחתך, אך מדוע לא תקבל ממנו אפותיקי; טוב שיהיה ביד “בעל הבית” שוט נכון לגו משרתו לעת מצוא. וקנאפּ הזקן עשה כעצת בנו. הוא דרש מחיים אפותיקי על הסךשהלוה לו. חיים אמנם התפלא על הדרישה המוזרה הזאת, אך נאנס למלא את דרישתאדוניו ויתנחם, כי רק קפריז של גביר הוא, אבל נגוֹשׂ לא יגוֹשׂ בולנצח. * והזקנה תקפה לאט לאט את קנאפּ הזקן ותכשיל את כוחו. לשואשם לו מבצרים להשגב מפניה! לשוא צבע את שערותיו, דרש ברופאים, נסע למעינותהחמים! היא לא פסקה מהחריב את גוו; הוא הרגיש, כי רגליו רופפות, עיניוכהות, ידיו רועדות וגם התיאבון הופר. ויחד עם זה איזה קול ילחש תמידבאזניו, קול יוצא מבטן שאול ומגיע וחודר עד מעמקי הלב: עוד מעט וחדלת מנסועבמרכבה יפה, לא תאכל עוד מעדנים, לא תראה עוד את אור השמש ולא תשמע עוד קולשרים ושרות, כי בחושך תשכב בלי נוע ובחושך תרקב. והרעיון הזה המר את רוחומאוד. וכאשר ספרו לפניו מקרה מות חרד חרדה גדולה. ומיראתו את המות היה מדקדק מאוד בשמירת בריאותו, וככל אשרהוסיף להזהר, כן היה לבו חרד פן תפגש בו מחלה מתדבקת או פן תעבור עליו רוחקרה ותאחזהו דלקת הריאה, והוא שמע, כי דלקת הריאה בימי הזקנה מחלה מסוכנתמאוד. סוף דבר: הוא ראה כי הרבה מזיקים אורבים לו על כל צעד וצעד, הוא צריךלהזהר מהם מאוד, מאוד. אי אפשר לו גם לעסוק במסחרו כמלפנים פן יתרגש, ומזהלחליים רעים תוצאות. הרופאים אמרו לו, כי מנוחה דרושה לו, ואם לאו – לאיועילו סמי הרפואה, שהם משקים אותו. ומדי זכרו את הרופאים יתרגז הזקן למרותרצונו: הם מקבלים כסף רב והועל לא הועילו. ובית המסחר התנהל רק על פי מיכאיל ולאדימירוביץ, וחיים הרגיש כי ממשלת עריץ עליו, המבקש תמיד תואנות. ובין כה וכה ובתו בגרה – וכמעט בכל יום היה חיים שב מבית המסחר קודר ושחוח. רייכלהבינה כי מר נפש הוא, אך לא שאלתהו, כי לא חפצה לנגוע בפצעו הכואב. ותחכהבכליון עינים לעת אשר הוא מעצמו יתעורר לשפוך עליה את מרי שיחו. והיום ההוא בא. הסאה נמלאה והוא לא יכול להתאפק ויספר לאשתו את מצוקת לבבו. כי לא יוכל נשוא את ממשלת קנאפּ הצעיר. – מה הוא עושה לך? – הוא, עלוקה, המוצצת את דם האדם טפין, טפין, – ענה חיים. – אנוכי רגיל לעבוד בבית המסחר, כאדם העושה בתוך שלו, בלי כל כפיה, והואתמיד בא להראות לי, כי רק עבד אנוכי, בהמה מושכת בקרון. אי אפשר לספר לך אתכל הפרטים; כל אחד כשהוא לעצמו הנהו קל ערך, אבל בהצטרפם יחד יוכלו להביאלידי אבוד עצמו לדעת או לידי שגעון. – התפטר נא, אבי, ממשמרתך, – אמרה חנה בתו – נאכל לחם צר, אך, כבודך לא תשפיל. – הוי, בתי! – גם אני חשבתי כאלה. משמרתי אמנם מקצרת אתימי, אבל האלך עתה לבקש משמרת אחרת?… רבים הם המבקשים להם עבודה ואין. אינך יודעת, חנה, מה נורא הוא מצב בני עמנו בעת הזאת. – לדעתי, – אמרה רייכל – טוב כי תלך אל הזקן ותספר לו את עלבונך. הוא הלא היה תמיד טוב לך, ואל נכון יהיה גם עתה לך למגן. – גם אני חשבתי כזאת, – ענה חיים – אבל קשה בעיני להשפיל את עצמי עד כדי לבקש הגנה. – לא ידעתי איזו שפלות יש בדבר? – ענתה האשה. – אתה נרדףעל לא חמס בכפך, ולך הצדקה לדרוש, כי אדונך אשר עֲבַדְתּוֹ זה שנים רבותיהיה למגן בעדך. – את, אמי, לא תדעי, – ענתה חנה – אבל אני יודעת, ולדעתי אין דרך אחרת כי אם להתפטר. ימים אחדים לא יכול חיים להחליט ללכת או לא, ולאחרונה התאפק וילך. כשבא חיים אליו מצא את הזקן יושב מעוטף באדרת חמה על כסא רך ורחב. לפניו היה צרור קלפים אשר בהם ניסה להפיל גורלות. אך ישב חיים, והזקן החל לשפוך את שיחו לפניו, כי רע לומאוד, כי בלילה העבר לא ישן כדבעי, ומארוחת הבוקר כמעט לא טעם. הוא היה חפץמאוד לטעום חתיכת מליח עם פרוסת לחם-דגן שחור דוקא. לוּ אכלתי זאת – אמרהזקן – כי אז בודאי התחזק כוחי ולא הייתי צריך לכל רפואה. וגם מארוחתהצהרים לא נהניתי ונוסף לזה גם באו גבאים לספר לפני על דבר העניות השוררתבעיר. המה לא הבינו כי אנוכי אומלל מכל העניים. ראיתי עניים זקנים נושאישקים גדולים וכבדים והם הולכים בקומה זקופה, ואני חלש ואין אונים. עתה הננימרגיש בכל גופי חלישות יתרה. כבד ממני גם לטייל הרבה ברגל, כמצות הרופא. הבה נשחק מעט בקלפים בשחוק “הכסיל”. שחור יפה הוא: שתי פרוטותהנצחון. חיים רצה לבוא בדברים עם אדונו על דבר עסקו, אך לא יכולבעצמו לפתוח פה. הוא חכה לשעת הכושר אולי ישאלהו אדונו למצבו ואז יגיד לו. אך האדון היה טרוד בעסקי עצמו. חיים ישב לשעשע את אדונו בשחוק “הכסיל”. מתחלה נצח הזקןשתי פעמים ושמח מאוד על נצחונו, אך מהרה סרה ההצלחה ממנו וחיים, למרותחפצו, נצח פעם אחר פעם ויזעף הזקן וישליך את הקלפים מידו… – לא אוכל כעת לשחק: כל היום הנני חש חלישות העצבים. עתה אני צריך לנוח… וחיים יצא מאת אדונו בפחי נפש. הוא כעס על עצמו שלא עשה אתהמוטל עליו להציל את נפשות ביתו מרעב ועוני. הוא איננו יודע בעצמו מה זהעצרהו לבלתי שפוך את שיחו לפני אדונו. אמנם מעודו לא התחנן חיים לפני מישיהיה, אבל מה יעשה אם נשתנו העתים?… * כעבור ימים אחדים ישב מישה בחדר הזקן ושיחה רצינית ביניהם. – ראשונה – אמר מישה – יש לי צעיר לימים שיקבל בתודהשלושים רובל לחודש. ושנית, האדון שווארץ איננו הגון עוד למשרתו. זקן הואומבטו איננו חד כדבעי. בספרי החשבון שתחת ידו מצאתי שגיאות גדולות. – אבל הלא זה כמה שנים שהוא משרת אצלי ואיך אפטרהו עתה? – אמר הזקן. – ומה בכך? הכי לא שלמת לו בעד עמלו? רב לך כי נשאת אותועד הנה ומעכשיו ישאהו אחר; ואם לא יעשה מהיום משתאות גדולות, כמו שהוא רגיללעשות, אין רע. – אבל הוא בעל לאשה ואב לבנים הוא? – פליאה דעת ממני – ענה מישה ברגש: – הכי בית מסחרנו הואבית מושב זקנים? בית מסחר בשעה שהוא צריך לאיזה משרת הוא מחזיק אותו, ואםלאו – פוטרהו. ובאמת, במה זכתה משפחת שווארץ, כי תשלם לה מאה רובל לחודש? בסך כזה אתה יכול לכלכל עשר משפחות עניות. המעט המה העניים שבעיר, ענייםודאים?… – מה אעשה, בני? – דבר הזקן בקול תחנונים, – אני איש חולה. בלילה הקיצותי בשעה השניה ולא יכולתי עוד לישון. אתמול ישנתי מעט בצהריםועל כן נדדה שנתי בלילה. לא טוב לי לישון ביום. אבל אני רגיל לישון מעט אחרארוחת הצהרים. צריך אני לשאול ברופא גם בדבר הזה, ולמה תבוא להרגיזניבעניני מסחר. הלא אמרתי לך זה כבר, עשה כבינתך. ב"ה שיש לי בן כמוך שאפשרלסמוך עליו בכל. אכן צר לי מאוד על חיים שלי, אבל אנוכי אומלל ממנו. הואבודאי ימצא לו משרה אחרת, הלואי שאמצא כך מהר רפואה. וממחרת פטר מישה את חיים ממשמרתו. – אולי תלך אל הזקן ותדבר עמו? – אמרה רייכל. – לא אלך, – ענה חיים בקול חרש – דברי לא יועילו. הזקן איננו מתערב בבית המסחר, ומישה בדברים לא יוסר ולבבו לא ירך. – אם כך הבה אלכה אני, – קראה האשה. – אני לא אחשה. אניאדבר תחנונים, משפטים, עד כי ישמעוני. גם עם הזקן גם עם הצעיר אדבר. הנשמעכדבר הזה? אדרבה, מה יאמרו הבריות? הלא רצח הוא! חיים לא ידע מה לעשות. הוא לא יכול להתנגד לעצת אשתו, אףכי כמעט ברור היה לו כי לא תועיל מאומה בכל צעקותיה ובכל תחינותיה. אבלאיזו תחבולה אחרת ימצא? אמנם לא טוב בעיניו כי תתבזה אשתו, אבל אין לו זכותלעצור בעדה מלכת, אם היא בעצמה רוצה בכך. מבולבלה ונפעמה מהרה האשה לשים עליה את מעילה ותאמר ללכת. בעת ההיא יצאה חנה מהחדר השני ותתיצב נוכח אמה. עיניה בערוכשני לפידים דולקים וכל רשמי פניה העידו, כי אומץ-לב והכרת עצמה יתנוססובה. – אל תלכי! – קראה הנערה. – אני אלך לעבוד עבודת פרך, לנקות את החצרות, לכבס או לתפור. אך לא תשימי עלי חרפה להתפרס לפניהם. רבלנו לחיות בחסד! נחיה איך שנחיה, אבל חסד לא אסבול. החסד קשב בעיניממות!… * כעבור שתי שנים עברתי על פני בית חיים שווארץ. עגלות אחדות עמדו על ידו והעגלונים אסרו בחבלים כלי-ביתשונים אשר העידו על בעליהם, כי “יורד” הוא, אשר הספיק למכור את הטוביםשבכליו בלחם. על ידם עמדה רייכל ותנגב את עיניה האדומות במטפחת רטובה. לפיהנראה, הספיקה האשה להרטיבה יפה בדמעותיה. חיים עמד כּפוף כגבן. פניו זקנומאוד, ושערותיו הפכו לבן. – הגיעה השעה לעזוב את ביתנו – אמר חיים אלי בנפש מרה – ולנוע עוד הפעם מדירה לדירה. – האם מכרת את הבית? – לא, מישה לקחהו בעד שני האלפים רובל שהלוני אביו. וחנה שעמדה על ידנו ותשמע את שיחתנו הרימה את ראשה בגאון ותאמר בפנים של מנצחת: – ואנוכי שמחה מאוד, כי חדלנו מהיות אסירי תודה למשפחתקנאפּ. טוב לי כי אבדנו כספנו המעט, כי אנחנו מביאים את לחמנו הצר בעמל רב. אבל לא בחסד. – הוי בתי! – אמר חיים – אנחנו חורקים שן, והוא שוחק על משבתנו… – ישחק לו, ובלבד שלא ירחם – ענתה הנערה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43892	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43892", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43892, "source_edition": "ועד היובל", "title": "זֶה לְעֻמַּת זֶה", "translator_uris": "", "translators": "" }
בְּצֵל הַכֶּסֶף א כמו ניצב הוא עתה לפני ואנוכי רואה את קומתו הגבוההוהכפופה מעט, את ראשו המתנועע בגאון, את עיניו הטרוטות אשר גבות אין להן, את לחייו הצנומות והקמוטות, את אפו החד והיפה, את זקנו הלבן המסורק והמעוגלבמספרים, את אדרת השער שלו, אשר שערותיו כבר נרקחו וטלאים הרבה לה, ובכלזאת נקיה היא בתכלית ואין עליה לא רבב ולא אבק, את נעליו המתוקניםוהמבריקים, – שכל אלה שמו עליו חותם מיוחד, חותם של אצילות ועניותכאחד… האיש הזה, דוד המבורגר, היה עשיר גדול מימי נעוריו, חוכרמכס היי"ש בגליל… ועשרו היה בולט וניכר בכל הליכותיו: תמיד היה צמד סוסיוומרכבתו המובחרים שבכל הגליל, דירתו הנאוה בדירות, מאכלו הטוב במאכלים, מלמדיו הטובים במלמדים ונדבתו הגדולה בנדבות. הוא היה אוהב מאוד את הכבודומנהל את הצבור ביד רמה, אך לא עריץ “יבש”, מתבודד ושונא הבריות, כי אם אישרעים, ותמיד היו בביתו משתה ושמחה, ולכן הוקירוהו גם החסידים, אף אם לאדרכיהם היו דרכיו. אך החכרנות כבר עברה, ואחריה אפס לאט לאט גם עושר המבורגר, עד כי היה לעני-אציל כיום הזה. עתה הוא מקבל מלחם אביונים, ממעות-חטים ושאר קופות הצדקה, אך איננו הולך בעצמו בשורה עם כל העניים, כי אם הולך אל אחד מפרנסי העירומגלה לו בסוד את צערו ומקבל מידו בחשאי. פרנסי העיר נושאים לו פניםונותנים לו כמה שידם מגעת. והוא מקבל ומודה להם הודאה קלה בפניהם ומקללאותם קללות נמרצות שלא בפניהם, גם מרבה לספר בגנותם ולגלות מומיהם, שישנםבהם ואינם בהם. לפי דבריו לוה ממנו פרנס פלוני מלפנים אלף שקל ולא החזירלו, ופרנס אלמוני קנה ממנו סחורה ולא שלם לו – סוף דבר: כולם עשקוהווגזלוהו, ועתה הם מתגאים עליו ומראים בפניו את שנאתם לו, יען כי הם דורשיםשהמקבל יראה לפניהם הכנעה ושפלות, אך הוא, המבורגר, חלילה לו להשפיל גאותולפניהם, כי זוכר הוא מה היו הוא ואבותיו ומה הם ואבותיהם: לפי דבריו, אבותיהם היו סנדלרים ובעלי-עגלה, והם בעצמם היו בנעוריהם גנבים ריקיםעניים, ועתה הם גנבים וריקים עשירים. הוא היה מר נפש, קפדם מאוד, חמתו תמיד בערה כאש, ואי-אפשרהיה לו לכלוא את רוחו… אמנם קללותיו וחרפותיו היו כעין מחאה, לא נגדפרנסי קהלת עירו שלא הם היו אשמים במצבו, כי אם נגד סדרי החיים, שהביאואותו לידי מצב כזה, נגד האנושיות כולה המגדלת ומחנכת אומלליםכאלה… בת זקונים היתה להמבורגר מאשתו הראשונה, עדה שמה, שהיתהאהובה לו מאוד. היא לא היתה יפת תואר, אך אצילות אבותיה היתה שפוכה עלפניה; כל תנועותיה ודבריה העידו, כי רחוקים הם דרכיה מדרכי יתר הבתולותהעניות, אף כי היא לא זכרה את הימים הטובים אשר היו לאבותיה, כי הם עברוכבר בטרם נולדה, ומעודה ראתה בבית אבותיה רק מחסור ועוני. בהיותה בתשתים-כשרה החל אביה לחשוב מחשבות מה לעשות לה, אם לתת אותה לבית-מלאכת-הטבקאו לתופרת. בבית-מלאכת-בטבק תוכל עדה לקבל שכר מיום בואה, ותופרת תבקש כיתעבדנה עדה שלוש או ארבע שנים חנם. גם זמן העבודה בבית-מלאכה ידוע ממתי ועדמתי, ואצל תופרת אין זמן קצוב לעבודה; יש אשר תלכנה בטל חדשים שלמים וישאשר העבודה רבה מאוד, ואז אין שעה פנויה גם לישון; יש אשר תארך העבודה כלהיום וכל הלילה והתופרות יושבות כפופות על מחטיהן ומתנמנמות. לא נעימה היאעבודה כזאת אחד סעודת פת לחם יבש!… אך תחת זאת בעבדה בבית-מלאכת-הטבק לאתצא לעולם לרשות עצמה, ואם אצל תופרת תעבוד ועבדה ארבע או חמש שנים, ואחריכן בשקלים אחדים תכונן לה בית-עבודה לבד, ואז תוכל לקבל תלמידות ולהיותגבירה לעצמה, כתופרת פלונית ופלונית – ומה מאוד יקר הוא לעברי, כי לא יהיהתלוי בדעת אחרים! הכלי ישא ויסבול, אך לא עבדות… ואחרי חשבו הרבה גמר אומר לתתה לתופרת; וברוך ה', כבר עברועליה שנות למודה, עדה עשתה חיל, הבינה היטב את מלאכתה וגם כבר החלה לקבלשכר וכחמשים שקל היו לה במזומנים, ואביה החל לבקש לה דירה באחד הרחובותהגדולים לבית-עבודה. הוא שעשע את נפשו בתקוה טובה, כי עוד מעט ויראה את שםבתו שמו ושם-משפחתו מצוירים בצבע באותיות גדולות ומזהירות על השלט אשר עלפתח בית-עבודתה… אך פתאום חלתה בתו במחלת הלב, הכסף אזל מכיסה לכיסיהרופאים והרוקחים, ופקודת הרופאים חזקה עליה לבלי שוב עוד למחטה… ובתוך כך והנערה גדלה ותהי לבת עשרים. נחוץ לתת לאיש, ומייקחנה – חולה עניה? היו איזו תלמידי חייטים, רודפי קדים, אשר אמרו לקחתה, אך המבורגר לא עני פשוט הוא שיקח חתן מכל הבא לידו, וגם בתו איננה נערהפשוטה אשר תהיה לאיש המוני, כי רוך מזגה לא יתן לה לשבת יחדיו עם בעל-מלאכהפשוט וגס. אז עלה רעיון על לבבו, רעיון אשר העלה חמתו כאש ויאכל את קרביו. מפני הרעיון הזה חרק שן, אגרופו התכוץ, ועיניו הטרוטות יצאו מחוריהןותמלאנה דם… מעודו לא פנה אל אחד מקורביו לבקש מהם עזרה, גם כאשר לאבוש מקבל מקופות הצדקה שבעיר מידי הגבאים. “קרובי יודעים את מצבי הרע – אמרהמבורגר תמיד אל לבי – יודעים מה רעים ומרים חיי העני. יודעים הם כי בעתאשר הם היו עניים עזרתים ותמכתים בכל כוחי, ודודם והודם הייתי אז, ועתה לאיחפצו לדעת אותי, גם יבוזו להגיד כי דודם אנוכי… לכן אף אני אינני חפץבהם ובעזרתם. טוב לי לבקש מנכרי, בן עם אחר, מבּקש מהם”. אבל עתה, כאשר הציקתהו “צרת הבת”, עלה על לבבו לפנות אל בתאחות אשתו המתה, הגבירה טרביצקי היושבת בנ. הגבירה הזאת היתה מלפנים נערהעניה והוא, המבורגר, נתן לה שלוּחים וגם השיאה לאיש, ותעל מעלה מעלה. ובעשרה לא זכרה את דודה והטוב אשר עשה לה… ופעם בנסוע לנ. אחד ממכיריו, בקש המבורגר מאתו לבוא לפני הגבירה טרביצקי ולספר לה את גורלו, אולי תושיעלו, אך השתדלות מכירו לא הועילה מאומה. הגבירה חיבה את דודה על כי המיר אתדודתה המתה בלא-דודתה החיה, ועל כן לא תאבה לדעת אותו ואת כל ביתו. אםמאהבת דודתה דברה זאת או לא – איך שיהיה, התרוץ היה מספיק, לפי דעתה, והכסףנשאר בכיסה בשלום. מה מר היה לו לפנות עתה אליה לבקש ממנה עזרה, אבל דרךאחרת אין לו. טובת בתו חמדתו דורשת ממנו קרבן כזה, התוכל עוד אהבת עצמווגאותו להתיצב על דרך אושר בתו? לא! דם לבבו יעלה על כל גדותיו, ישטוףויעבור ועד גרונו יגיע, כעסו וקצפו ירתיחו שארית לשד גוו כסיר, והוא בכלזאת ימשול ברוחו ועשה כל אשר טובת בתו דורשת!… – הכּוֹני, בתי, לדרך. מחר או מחרתים נסע לנ… ראיתי לךשם מקום אשר ייטב לך. לא תשבי עוד באהלי הרעוע, לא תסבלי עוד כפן וקור, כיאם בארמון מלך יהיה מושבך והתענגת על כל טוב… הנערה הביטה אליו בתמהון אם בדעת ידבר. – למה תתפלאי כה, עדה? – אמר דוד בשחוק; – הן קרובה עשירהלך בנ. אקחך ואובילך אליה, בביתה תשכוני, על שולחנה תאכלי וכל מחסוריךעליה; גם לא תחשׂך ממך נדה כרוב עשרה, כאשר יזמין לך ה' חתן טוב, והייתמאושרה. פה אף אם המבורגר אנוכי, אבל מה הוא שם-משפחה אם לנושאו אין כסף? – הלא אפס ותוהו! אך אם נדה תהיה לך ושם בת דודה הגבירה טרביצקי יקרא עליך, ונהרו אליך החתנים כדבורים אחר דבש. קרובת טרביצקי כאבן-שואבת תמשוך כלהלבבות, ואז יהיה לך גם שם המבורגר כלוית חן. המבורגר לא עני מבטן הוא ולאממשפחת המחזרים על הפתחים, אבותי אבות אבותי כולם היו עשירים מופלגיםופרנסי הדור, וגם אביך איננו “קטלא-קניא”, עוד גם היום כל הגבירים יראיםמפניו, זעים וחרדים לקראת בואו… ובדברו כל זאת באזני בתו ואשתו, התלהב דוד וישכח את רישו, וכמעט היה נכון להאמין בעצמו בדבריו, כי כל הגבירים יראים ומפחדיםמפניו. ועדה האמינה בדברי אביה, האמינה שבעתידותיה, בימי אושרהנכונים לה שם בנ. בבית קרובתה הגבירה, ואחרי כן בבית אישה… ובכל זאת לאהיה קץ לדמעות אשר שפכה בצאתה מאוהל אביה הצר ללכת אל בית-הנתיבות. צר היהלה להפרד מאביה אוהבה ואהובה וללכת אל אנשים זרים, להפרד מהאוהל הדל הנודעלה והנשקף אליה באהבה וידידות ולבוא אל ארמון אשר לא תכירהו ולאתדעהו. ב ביום השני נגשו המבורגר ועדה בתו אל בית טרביצקי בנ… לבבות שניהם הלמו בחזקה, מרוב הדרך אשר עברו ברגליהם מבית-הנתיבות ומפחדותקוה לפני הראיון הראשון ותוצאותיו. ביד רועדת אחז דוד את יד הפעמוןוימשכהו. עד מהרה יצאה השפחה ותתבונן אל האורחים רגע ותשאלם בקול גס: מהלכם פה? – את הגבירה טרביצקי – ענה דוד. – איננה בביתה – קראה השפחה ותאמר לסגור הדלת. – אנוכי המבורגר, דוד אבּרמוֹויץ, דוֹד הגבירה! – קרא דוד בקצף וגאון. השפחה השתאתה לקול דבריו, החרישה רגע ואחר אמרה: אלכה אל הגבירה והגדתי לה. מה שם משפחתך, אדוני? – המבורגר. השפחה הרוסית לא יכלה להוציא כן את השם הזה; פעמים רבותשנן לה ולא הצליח, כי בבואה עד הגבירה החליפה אותו ל“האמבוקער”, אך הגבירההבינה כרגע מי הם דורשיה, ובשפה רפה אמרה לשפחה: יבואו ויחכובחדר-האוכל. שעה רבה ישבו האב ובתו בחדר-האוכל. דוד ישב ותחתיו כמוגחלים להטו; לרגעים התנשא מעל מושבו, חרק שן, צעד על הפַּרקֶט החלק כשניצעדים וַיָשָב אל מקומו וַיֵשֶב ויתנועע וימולל את זקנו ויתנשא עוד הפעם… ועדה ישבה שוממה; כל אשר ראו עיניה פה מוזר היה לה: הפּרקט המבריק, התמונותהגדולות במסגרות זהב, ארון-המאכלים הגדול, הכסאות היפים, ושם הלאה הטרקליןהמפואר, הגליונות הגדולים, והפרחים היפים והרמים – כל אלה הכוה בתמהוןובשממון… היא זכרה את אוהל אביה: שם לא היה לא מרחב ולא יופי, אבל כל מהשהיה שם, הביט אליה באהבה ורעות, ופה מרחב ויופי, אך הכל נשקף אליה כמובזעם, כמו יחר להם על אשר באה לקלקל בעניותה את ההרמוניה השלטתפה… והגבירה גם היא לא שקטה בחדרה, גם לה היה רע ומר… העניים לא יתנו מנוחה ומרגוע רגע – אמרה הגבירה בלבה; – הנה הוא בא עם בתו מעיר רחוקה להרגיז מנוחתי!… אם מלחמו אכלתי בימי נעוריהלא עבודת פרך עבדתי בביתו בעד לחם? האם כל ימי אשלם בעת פת לחמוולעולם-ועד אהיה בעלת-חוב לו? אל נכון הוא בא עתה עמה לבקש בעדה נדוניא, אלנכון הוא חפץ להשיאה לאיש… הוא ירא פן יאחר המועד להרבות ולהפרות אתהעניים כילק… מצוה רבה וגדולה! חא, חא, חא!… מריא, קרח! – את שתי המלותהאחרונות קראה הגבירה בקול אדיר אשר נשמע כרעם בכל חדרי הבית. ומריא השפחהמהרה ותביא רגב קרח לשפשף בו את גב הגבירה כפקודת הרופאים. הגבירה זלפה טרביצקי היתה כבת ארבעים וחמש שנה, בעלת קומהבינונית, שמנה ועבה. היא יראה מאוד מפני אלוהים פן ישלח מלאך-המות ולקחה, פן ישים בה כל חלי ונגע, פן יביא מארה ברכושה. ועל כן היו עיניה תמידנטויות למרום, ובהזכירה איזה דבר רע ירקה שבע פעמים ותאמר: אל יזכר הדברפה, מביתי יצא בעשן ומחצרי – ברוח… ובכל זאת בכל דבר אשר היה נוגע לתאותנפשה מצאה לה הוראת היתר. למענה שפתו את המיחם בשבת וגם בשל מאכל, שתתהקאפה בחלב אחר סעודת בשר, לא צמה בימי צומות, ולא אכלה כרפס ומרור בליליהסדר. וכל זה היה יען כי נדמה לה שחולה היא, ולחולה הכל מותר. אם שמעה כיאחר עשה כזאת, אז חרה לה עד מאוד ותקנא לאלוהיה, והיא בעצמה – “אונס רחמנאפטריה”… לדעת הגבירה טרביצקי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילה. הקיסר עם חיילותיו – לשמור את נפשה היקרה משודד וחומס; הבהמות והעופות – להזמין לה בשר; הסוחרים – להביא לה רוח פרנסה, והעניים – להנחילה גן-עדן עלתתה להם לפעמים פרוטה ואיזו סחבות שנפסדו מהשתמש בהן; וגם לתכלית זו ישאלוהים בארץ – שתהיה עינו צופיה כל הליכותיה מראשית השנה עד אחרית השנה, לבל תכשל חלילה ולא תנגף רגלה, לתת לה תאות-האוכל וחלומות נעימים ולהאריךימיה עד נצח נצחים… ובהיותה טרודה כל כך וחרדה לטובת נפשה, שהיא לפי דעתהמרכז הבריאה כולה, לא יפלא עוד אם תמיד חשה בנפשה איזה מחסור, תמיד הרגישהאיזה מכאוב. היום כמו מר לה בפיה, אתמול עצמותיה היו כמו שבורות, ושלשוםהיה עליה כמשא כבד. וכל רופאי העיר השכימו תמיד לפתחה והיא שמנה מיום אליום, עד כי פחדו הרופאים פן יהפך לבה כולו לחלב. כעבור שעה, אחרי כלתה מריא את העבודה ותשפשף את בשר גברתהבקרח, עד כי גם היא גם גבירתה אדמו כתולע, יצאה זלפה מחדרה עצובה ונאנחהועטויה עד מעל לשפה. לה נדמה כי היום גם שנה תכאב לה… אמנם כן! מה יביאלה דודה העני אם לא כאב שינים? – חשבה זלפה; – הם, העניים, מרגיזים אתהעורקים ומזה באה כל מחלה, ה' ישמרנו! היא חפצה מאוד לדבר אתו קשות, לשלחו לעזאזל אותו ואת בתויחד, אך יראה. היא זכרה את דודה והליכותיו מימי נעוריה, זכרה מה קשה היתהחמתו וכי בתתו קולו עליה רחפו כל עצמותיה, ועל כן שמה לה פנים עצוביםותתאפק. – שלום עליכם – אמרה זלפה בקול חלש ודק ותגנח – מה שלומכם? – שלום עליכם – ענה דוד; – מה יש לשאול לשלום העני? מה שלומך, זלפה? – אינני בריאה, לא עליכם. הזאת בתך?… – בתי עדה. למענה נסעתי הנה להביאה אליך, למען תהיה בביתך, עד כי יזמין לה ה' זווגה, ואל נכון לא תקפצי ידך מהשיאה לאיש. כאבן כבדה נגולה מעל לב זלפה. “אם כן לא עתה הוא דורש כסף” – אמרה בלבה ותתנחם. – ולמה לה לשבת פה? – ענתה הגבירה. – תשב בביתך וכאשר ימצא לה שדוך הגון תודיעני. – אם שמך יקרא עליה יקפצו עליה רבים, ואם בביתי תשב – נבול תּבּול ואיש לא ישים אליה לב. הגבירה הביטה בעין חודרת על הנערה, ותתבונן בפניה, במבנהגויתה, בידיה, ותחליט כי די כוח לה לעבוד כל עבודה וכי לא תאכל עמה לחםחסד; אך הסתירה מחשבותיה ותאמר: אבל מה תעשה בביתי? אמנם לחמי לא אחשוךממנה, אבל לא טוב לאדם לשבת בחבוק ידים, ובביתי כל עבודה אין. ברוך ה' שתינכריות בביתי, מלבד מבשלת עבריה, אחת מפקחת על הסדר והנקיון ומגהצת אתהלבנים, “בריה” נפלאה שאין כמוה בבנית העברים; והשניה לעבודות גסות: להדיחאת הרצפה, לכבס, להביא מים ועצים; גם שומר החצר בא מדי פעם בפעם לעזור להןבכל עבודה, ומה תעשה בתך פה? – ברוך ה' לא קטן הוא ביתך – אמר דוד בלב מלא תקוה, כיהבין מקול דברי הגבירה שאין את נפשה להשיב את פניו: – עוד תמצאי עבודה גםלמענה. היא יודעת לתפור גם כותנות גם בגדים. אמנם הרופאים צוו עליה לבלתעבוד הרבה, אבל מעט תוכל לעבוד, כפי צורך הבית. – הלנו תהיה בתך לתופרת? – שחקה הגבירה – הן “לבנים” מובאים לנו מעיר הבירה. בתך לא ראתה בד כבד אשר ממנו לבנינו תפורים. – יוסף ה' על רכושך כהנה וכהנה, ובטוח אני כי בתי בעצמהבשבתה בביתך תמצא לה עבודה מועילה לכלכלת הבית. אנוכי אשבחנה בפניה, כי היאנערה לא סכלה ואוהבת עבודה. גם יודעת היא לקרוא ולכתוב ולחשבחשבונות. – הלא מראש אמרתי לך, כי נכונה הנני לקבלה. ערך מחיתה לאנחשב בעיני למאומה, אך אם תתאונן על כי תשב תמיד בטלה לא עלי תהיהתלונתה. – תודה רבה לך, זלפה, כי לא תעלים עין מבשרך וגם חמלת עלזקנותי. אל תיראי! ה' ישלם לך כפעלך, ויחד עם בתי תבוא הברכה אל ביתך, והיית בריאה, דשנה ורעננה!… – אמן! – ענתה הגבירה באנחה. – ה' חייב לעזור לי: ברוך ה', תמיד ידי פתוחות לתת צדקה, בכל יום ויום רבים מחזרים על פתחי, ואני נותנתכפי כוחי… ג דוד המבורגר שב לביתו שמח, ועדה נשארה לבדה בבית קרובתה הגבירה. ימים אחדים לחץ יגון נורא את לבבה כמו בצבת. מוזר היה לההבית ומלואו, גם האנשים גם הכלים; היא חפצה למצוא לה עבודה ולא מצאה. הגבירה לא דברה עמה מאומה, ורק בתתה לה שמלה חדשה ללבוש אמרה בפני זעם: לבשי! לא טוב להתהלך בביתי כאחת “המנוולות” – ולא ברכה אותה כנהוג. אין זאתכי אם אחת היא לה – אמרה עדה בלבה – אם בריאה אהיה או חולה, אך לבל אראהכמנוולת… לפי הנראה עוד אשא ואסבול בבית הזה… בשבתה אל השולחן לאכול עםכל בני הבית יצאה תמיד רעבה. בקחתה את האוכל היו עיני כל המסובין בכללועיני זלפה בפרט מוסבות אליה. אפשר כי נדמה לה כי כן הוא, אבל כל פרורשהביאה אל פיה לעסה בפחד ובלעה בחרדה. לרגעים אדמו פניה ולא ערבה להרים אתעיניה… אחרי אשר הסכינה מעט עם הבית, החלה לבקש מעט מאת השפחה לתתלה עבודה: להסיר את האבק מעל הכסאות והשולחנות, להשקות את הפרחים, וכדומה, והשפחה מלאה את חפצה לשמחת לבבה. בשבוע השני לבואה קראה לה זלפה ותאמר: הנני לשום אותךלסוכנת הבית. אנוכי לא אחפוץ כי תעבדיני חנם. בעד עמלך אשלם בכסף מלא, אםאך את תמלאי את אשר יהיה מוטל עליך באמת ובישרת לבב. וזאת תהיה עבודתך: אנוכי אתן לך סך כסף ואת תתני לשפחות מעט מעט, כפי מה שיהיה נחוץ לכלכלתהבית. עיניך הרואות כי חולה הנני, בקושי אניע את ידי ורגלי, ועל כן עליךלהשגיח בעין פקוחה על כל פרוטה ופרוטה שתגיע לתכלית הנרצה, ומאומה לא תלךלאבוד. אם כה תעשי, אם תתנהגי עמי לא כשפחות שכל מגמתן רק לזלול ולחמוסולגנוב, כי אם כבת ועינך תחוס על רכושי, אז גם אני אהיה כאם לך: אנוכיאשתדל למצוא לך חתן הגון ונדה ובגדים אתן לך ביד רחבה. ברוך ה' שם הגבירהטרביצקי איננו כשם הקבצן דוד המבורגר; רבים יחפצו להתחתן בי, כי יקוו למצואאצלי משמרת עבודה. סוף דבר, אין לך לדאוג מאומה, כי אם לשום עיניך לבל תאבדחלילה פרוטה, ולקמץ מה שאפשר. ותהי עדה סוכנת. העבודה אשר היתה מוטלת עליה, נראתה להבראשונה כמו קלה היא ונקיה, כי מי לא יוכל להוציא שקלים אחדים בכל יום? ובהעלותה על לבבה כי על ידה ינתן הכסף בכל יום ועל פיה ישק כל הבית, לבשהעדה מעט גאות, ונדמה לה שאיננה עוד נערה עניה וחולה, איננה עוד כלי חרסנשבר, כי אם דבר שיש בו ממש, שהרבה צריכים לו. היא תשתדל להשלים את עבודתהביושר וחריצות ואל נכון לא יקופח שכרה, אל נכון יחם גם לה באור קרובתההגבירה… אך שני ימים עברו ותבן, כי שגתה במשפטה, כי טובה כל עבודת פרךמעבודתה הקלה והנקיה… בבוקר נתנה לה הגבירה שלושה שקלים להוצאות היום. עדההתפלאה מאוד – שלושה שקלים להוצאות ליום אחד! והלא הכל נמצא נכון לפניה: עצים ופחם למרבה בדיר, ובשר מביא הטבח בכל יום מן הטוב והשמן, ולמה עודשלושה שקלים? הלא שלושה שקלים דים לאביה לפרנסת שבוע תמים עם עצים ושכרדירה, ואך זאת היא צרתו, כי גם שלושה שקלים בשבוע איננו מוצאלהרויח… אולם אך החליפה את השטר במטבעות נחושת, והנה יצאו כמיםמכברה ולריק היתה השתדלותה להחזיקן בחזקה. כעבור שעות אחדות עליה היה ללכתאל הגבירה ולבקש ממנה עוד מעט כסף לאיזו דברים נחוצים, אשר דרשו ממנההמבשלת ושפחת הבית. הגבירה הרעימה פנים בבוא עדה לבקש ממנה עוד כסף, הביטהעליה בכעס ותנהם באפה אך לא דברה דבר. לב עדה הלם בחזקה ופניה אדמו והלבינוחליפות. הגבירה הוציאה עוד שקל מכיסה ותתן לה בשאט נפש. עדה יצאה נכלמה, כמו באמת חטאה חטאה גדולה, כמו רק מאי-ידיעתה בכלכלת הבית רבו ההוצאותלמעלה… ביום השני נתנה לה הגבירה עוד שלושה שקלים. עדה חפצהלאמור: תני עוד שקל אחד או שנים, והיו עמדי למסכנות, אך לא ערבה את לבהלהניע בלשונה. – סכלה אני ובוערה – חשבה עדה; – גם את מחשבות לבי לא אוכללהוציא בשפתי, ולשוני כנציב קרח מוטלת בפי… ושלושת השקלים הוצאו עוד הפעם עד מהרה ועוד הפעם היה להלבקש מהגבירה כסף. ובפעם הזאת היתה הגבירה טרודה: לה נדמה כי ראשה יכאב לה, ותרחץ ראשה באוֹדיקוֹלוֹן וגם צותה לבהל את הרופא אליה. בברכים כושלות נגשהעדה אליה ובקול חלש ורועד הודיעה, כי נחוץ עוד כסף. – מה? כסף?! – הרעימה הגבירה – הא לך עוד חמשים פרוטות ואל תוסיפי עוד להרגיז מנוחתי בכל רגע. האינך רואה כי חולה הנני? וגם חמשים האגורות אזלו ועוד היה דרוש כסף: הכובסת הודיעהכי אפסה הבורית ונאנסה לשבות ממלאכתה, גם היה נחוץ לקנות קופסת סרדיניןלארוחת הערב. אך איך תבוא לפני הגבירה והיא כבר צותה לבל ירגיזומנוחתה? ובערב כאשר נודעה לגבירה, כי הכובסת, אשר שלמה לה שכרהליום, שבתה ממלאכתה שתי שעות וגם סרדינין לא היו לה לארוחת הערב, התרגזהותמטר על ראש סוכנתה האומללה אש וגפרית. עדה אמרה להצטדק, אך לשונה דבקהלחכה, ולו גם הצטדקה לא הועילה ואולי עוד קלקלה. וכן היה בכל יום ויום. – מעודי לא הוצאתי כל כך הרבה כסף בכל יום – קראה פעםהגבירה באזני עדה – כאשר אני מוציאה מעת בוא הקבצנית הזאת אל ביתי. קבצניתלא תדע מה הוא כסף ועל כן תפזרהו כדומן. – חי נפשי, כי אני משתדלת בכל כוחי לבל תצא גם פרוטה לאבוד! – נשבעה עדה ובעפעפיה נראו דמעות-דם. – אם כן – ענתה הגבירה בשחוק לעג – התבונני אולי כיסך עמוק יותר מדי ואיזו שקלים נחבאו במעמקים… הלא אוכלת כסף את!… על הדברים האלה לא יכלה עוד עדה לענות. לבבה מלא דם ונדמה לה כי הושם מחנק לצוארה… בעיני הגבירה היו הכל חשודים כגנבים, ותאמר בלבה כי כל “עקרת-הבית” צריכה להטיל אימה בביתה לחסום בעד שפחותיה ולקמץ בכל האפשר; ואם לא יחדלו לגנוב – לא יגנבו הרבה. – מדוע אך בי תגער גברתנו תמיד? – שאלה עדה את שפחת הבית, אשר היתה מבני הנכר. – לו גערה בי כאשר תגער בך, כי אז כבר ירקתי בפניה והלכתי לבקש לי מקום אחר – ענתה השפחה. – מה מאושרה היא השפחה! – חשבה עדה – היא יכולה לצאת מןהבית, מעמק עכור זה, בכל עת אשר תחפוץ, אך אנוכי… אני אינני יכולה. פההנני משרתת קרובת הגבירה ושם בבית איש זר שפחה פשוטה אהיה ככל השפחות… חלילה לבת דוד המבורגר לשרת בבית זר! ד רע ומר היה לעדה דבר שבתה בבית קרובתה הגבירה, אך לפעמיםגם בגי-הצלמות הזה איזו קוי אור, באו ויאירו את החושך ויביאו מרפא ונחומיםלנפשה הנהלאה… בבית טריבצקי היה נער משרת בבית המסחר: אתו התודעה עדהותשוחח עמו לפעמים איזו שעה, ונשמות שניהם נקשרו. הנער שמואל היה גם הוא בן להורים שירדו מנכסיהם. עד השנההשתים-עשרה למד שמואל מפי מלמדים טובים. אביו אף כי כבר היה עני בעת ההיא, התאמץ בכל שארית כוחותיו לתת חנוך טוב לבנו. הוא בחר לבנו מהמלמדיםהמשכילים היותר טובים בעיר, הבטיח להם שכר רב ויסבול רעבון וקור וישלם להםכפי אשר השיגה ידו, ויחניף ויכזב להם ויתפתל לפניהם. וכאשר בא סוף “הזמן” והוא לא הספיק עוד לשלם את כל השכר אשר נקב להם בתחילת הזמן, דחה את מועדהתשלום מיום ליום ומחודש לחודש, נשבע שבועי שבועות; פניו התעותו אז מאוד, איזה שחוק על ערמה, תחנונים ושפלות רחף אז עליהם… ובאמצעים ותחבולותשונות הצליח, כי יקבל המלמד את בנו לחדרו גם ל“זמן” הבא. ושמואל עשה חילבלמודיו, ידע את כל התנ"ך על בוריו, קרא גם איזו שירים וספורים, גם הצטייןבידיעת החשבון. ובמלוֹאת לנער שלוש-עשרה שנה, החל אביו לחשוב מה לעשותלבנו. ללמדהו אומנות? מה רע ומר גורל חניכי החרשים! – חשב אבי שמואל; – יהיה מה שיהיה ואנוכי לא אתן את בני להיות חניך בעל-מלאכה, לשמוע קללותוגדופים ולעבוד כל עבודת פרך. ומה תהיה תכליתו אחרי אשר יעבור כל מדורי “הגיהנום”? הלא רוב בעלי-מלאכה מקבלים “קצבה”, כי אך את גום ונפשם ישחיתוומלאכה על בוריה לא ידעו. לא! אני אשתדל לתתו אל אחד מבתי המסחר. שם ילמדלדעת את טיב המסחר, ידע להתהלך עם אנשים. בראשונה יקבל שכר מצער, ואם גםיעבוד שנה או שנתים בלי שכר אין רע: טוב לסבול עוד שתים שלוש שנים, אך אחריאשר יהיה בקי בהויות העולם, אחרי שיראה לאדונו שהוא מביא לו תועלת – אזימצא שכר טוב. עוד ישׂגא בני ויקבל שלושים, חמשים שקל לחודש ואולי גםמאה… אז נשא אבי שמואל עיניו אל הגביר טרביצקי. הגביר אהרן טרביצקי היה איש ככל האנשים ולא נבדל במאומה, כי אם בעשרו. ר' אהרן היה לא נדיב ולא כלי. הוא היה שומר מצוה, כורך ביוםהשבת מטפחתו על צוארו, אך לא “אדוק” ומשרתיו עסקו במסחרו גם בימי השבת, כילדעתו אי-אפשר היה למסחרו להתקיים בלי זה. גם בניו היו הולכים לגימנזיהוכותבים שם בימי השבת. גם זה היה מן הדברים שאי-אפשר בלעדם, כי מה יהיה בנואם לא דוקטור, פרופיסור? אף כי ידע ה' טרביצקי שאפשר להיות עשיר בלידיפּלום, אבל מאיזה טעם כמוס עשירינו מבקשים לבניהם דרך אחרת ומטרה אחרתיותר טובה ויותר נעלה מהדרך והמטרה שבחרו לנפשם. ואף כי גם “מלאכת הרפואה” איננה מעשרת עוד את בעליה, ויש אומרים כי גרועה היא ממסחר: אבל לעת-עתה, כךהוא מנהגו של עולם, והגביר טרביצקי במנהג העולם יחזיק ולא ירפה. ביוםהבחינות שחל בשבת היה ר' אהרן, כרוך במטפחתו על צוארו, יוצא לקראת בנו, ולבו דופק בחזקה, מחכה בכליון עינים לדעת תוצאות הבחינות… ואולם עלינולהגיד שבחו, כי ר' אהרן לא התגאה בעשרו והיה נוח לבריות, אהב שלום ומדברשלום עם כל אדם, ואפילו עם אשתו, וגם נהל את עסקיו בלי ערמומיות יתירה, בלישאון ורעש, בלי קטטות ומריבות. סוף דבר: הגביר אהרן טרביצקי, בבואו לתת דיןוחשבון בינו לבין עצמו על הנהגותיו, היה מוצא קורת רוח גדולה בנפשו ואומר: שישו, בני מעי, שישו! אחרי הפצרות והשתדלות הרבה, עלתה ביד אבי שמואל להביא אתבנו לבית מסחר הגביר טרביצקי, לא מפני שלא מצא הגביר חפץ בנער סרב לקבלו, כי אם יען שאבות רבים השכימו לפתחו לתת בניהם על ידו. כי מי מהם לא יחשובלאושר בנו לחסות בצל הגביר טרביצקי, אשר ילמד ממנו דרך-ארץ וטיב המסחר וכלמדה טובה? מובן מאליו, כי אבי שמואל לא דרש מהגביר כל שכר לבנו, כי היהבטוח שהגביר לא יאבה כי יעבדוהו חנם ואל נכון שלם ישלם לו כפעלו… והנער היה מהיר מאוד בעבודתו, אל כל אשר שוּלח השכיל, גםאל בית-הנתיבות לקבל את הפחם, לשכור עגלות, לשקול ולמסור ליד הקונים – הכלמילא בדקדוק גדול ובזריזות. עוד לא עברו שני חדשים מיום בואו לעבוד, והגבירטרביצקי לחש באזני אשתו הגבירה כי אוצר יקר נתן לו ה', בהזמינו לו את הנערשמואל, אשר עבודת שלושה משרתים הוא משלים לבדו. – אנוכי הלא כבר אמתי לך, אישי – ענתה זלפה –כי לא תירא: ה' יעשה הכל למעננו וישלם לנו ככל צדקותינו. ברוך ה' אנחנו איננו כשארהעשירים, השוכחים את ה'. אנחנו לא נשכחהו, לכן הוא חייב לעזור לנו, ובודאייעזור לנו… ואף כי הגדיל שמואל לעשות, בכל זאת קבל בשנה הראשונה חמשהועשרים שקל בעד כל השנה – שכר שהספיק לו רק לתקן מנעליו ולכותנות אחדות; – ובשנה השניה והשלישית קבל חמשים שקל לשנה, ומהרביעית והלאה קבל עשרה שקליםלחודש; מהסך הזה הוציא חלק קטן לבגדים נחוצים, והשאר לוה ממנו אביו, בהבטיחו לשלם לו בפעם אחת בשטר אחד גדול… ושמואל עבד עבודתו באמונה ככלב נאמן, ולא שם לב כי הואמקבל פרוטות ואדונו מרויח על ידו אלפים. וטרביצקי הגביר ראה כי בן חיל הואשמואל ויוסף על עבודתו פי שבעה. מעלות השחר עד חצות הלילה לא נח שמואל ולאשקט, לא בימי חול ולא בימי השבתות והמועדים ולא היו לו רגעי מנוחה להתבונןמה אתו ומה יהיה בסופו. גם אבותיו במצרים, בעת אשר עבדו בחומר ובלבנים, לאידעו כי עבדים הם. עבודת הפרך אשר היתה מוטלת עליהם לא נתנה לאיזו מחשבהלחדור אל מוחם, ולולא בא משה להעירם, כי אז גבלו את החומר עד עתה… וגם לשמואל בא מקרה ויעירהו, ותפקחנה עיניו ויבט אל כל סביביו, וירא מה קשה היא עבודתו… לפעמים בבוא שמואל לאכול בבית אדונו הביאה לו עדה את האוכלותבט אליו מן הצד… על פניו לא נראה מאומה מלבד זריזות יתירה. הוא חטףואכל, חטף ושתה, טחן בשיניו כמו במכונת הקיטור ממה שהושם לפניו, “ויטחן” גםאת ברכת-המזון, בהבליעו חמש מלות בבת אחת, וימהר לשוב לעבודתו, מבלי שום לבאל המאכלים ואל הנערה, אשר הגישה אותם לפניו. אך עדה, אשר הטבע חוננה אותה, כמו כל הנשים, ביתרון הכשר למשוך אליה עיני גברים, קרבה אליו בשאלות קלות, נכנסה עמו בדברים, הגישה אליו את המטפחת, יעצה לו לבחור את הטוב שבאוכל. וכה הורגל שמואל עם עדה, עד כי בקש ומצא לו עת לשוחח עמה בסתר לבל יודעלאדון ולגבירה… ומה צר היה לו כאשר היה אנוס להספיק את שיחתו הנעימה לרגלי עבודתו… – עבודה ארורה! – חשב אז שמואל – ככבל אחרי האסור תמשך תמיד אחרי ואי-אפשר להפטר ממנה… אז נפקחו עיניו וירא, כי אין לו גם רגע אחד אשר עליו יוכללאמור – לי הוא, בו אני האדון ועושה מה שלבי חפץ. תמיד העול והמוטות עלצוארו, תמיד הוא מושך את המשא הכבד המוטל עליו, מושך מבלי ראות את הגבול, את המטרה… כן עברו ימי בחרותו וכן תעבור גם שחרותו, כמו איננו אדם חי, כמו אין לו צרכים אחרים מלבד צרכי אדוניו. עבודה בלי מנוחה – קללה שאיננה כתובה בשתי התוכחות… לפניו נקרה איזה ספר כתוב בשפת עבר ביד אחד הסופריםבני-הדור, ויקרה בו שנים שלושה עמודים, ויזכר את ימי ילדותו, את הימים אשרהיה לו עסק עם ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל; וגם קרא איזו שירים ספורים, ולבו נמשך אחרי חזיונות מאפו, שולמאן… אז חי חיי רוח, מחזות נעימים, מחזות קודש רחפו תמיד לנגד עיניו, ועתה מה? עתה נגוזו, עברו כל המחזות ההםואין לו בעולמו אלא מעט אכילה, מעט שינה, ועבודה הרבה, הרבה מאוד! ומה אני מקבל בעד עבודתי הרבה והכבדה? – חשב שמואל – אךשקלים אחדים ההולכים תמס. ובכן לנצח אהיה משרת בעד פת לחם יבש, לנצח אבנהלי בית ולעד לא אדע מנעמי החיים, תענוגי אהבה ורעות, תענוגי הגיוןבספר… “פת לחם היא הדבר היותר יקר בתבל – אמר לי אבי; – היא יסודהחיים, ואם חפץ חיים אתה שמור את פת לחמך, ועבדת את אדונך באמונה”… אך מהבצע בחיים כאלה, שבהם האדם איננו מוצא כי אם פת הלחם? לא! מלבד פת לחם נחוץלאדם עוד דברים רבים, אשר גם בלעדם אי-אפשר לו להתקיים… ואם הוא מתקייםבלעדם – אוי לו ואוי לקיומו!… אני אעזוב את מקומי פה ואבקשה לי מקום אחר – אמר שמואל. – אבקשה לי עבודה באיזו חנות שמסחרה הוא רק עד השעה השביעית או השמיניתבלילה. ואז אדע כי יש לי מנוחה איזו שעה ביום. מה מאוד חפץ אנוכי לחזור עללמודי שלמדתי בילדותי! הן עוד לא שכחתים כולם. אבל איך אראה אז את עדה? עתה יקרו רגעים אחדים אשר בהםאוכל לדבר עמה, ואם אינני יכול לדבר עמה, הנני, לכל הפחות, רואה אותה בעיניאיזו פעמים בכל יום, ואם אצא מזה הלא גם את פניה לא אראה עוד… ולי מהנעמו ויקרו הרגעים ההם אשר אנוכי רואה אותה! נעימים מכל החיים, יקרים מכלחמודות התבל, מחיי אלפי שנה! לא אוכל למוש מפה. עדה אסרתני בעבותות אהבה. מבלעדה אקוץ בחיים… אך איך אסבול את העול הכבד אשר נטל עלי? מעט חופש אנוכי מבקש, שעה בכל יום, אלמד, אשוח, אהגה ואחליף כוח… דרך אחרת אין לי כי אם להשתדל לצאת לרשות עצמי… רב לי להיות עבד! חפץ אנוכי להיות אדון לעצמי ועדה תהיה רעיתי, חברתי!… אבל?… גנבה, גנבה!… אם הוא עשקני, כי לא נתן לי בעד עמלי מאומהבעוד אשר הוא הרויח על ידי אלפים ורבבות, אם הוא נתן לבתו שלוחים עשרתאלפים שקל, בעוד אשר ידי לא השיגה לקנות מנעלים – לו לא נחשב מאומה לעול, ואנוכי אם אקח איזו מאות שקלים לגנב יחשבוני! הלא אנוכי עמל יותר ממנובמסחרו ואנוכי מרויח את הכסף, ואם הונחו לרגעים בארגזו ולא בארגזי, הכי בזהנקנו לו? ומלבד זה, האם הוא לא יחבל כל תחבולות ערמה להרבות עשרו? היסוגלאחור כאשר יקרה לו לגנוב? הכי הוא לא יחליף את מיני הפחם טוב ברע? הכי הואלא ישחד את פקידי מסילת הברזל למען ימהרו לשלוח אליו סחורתו, בעוד אשרסחורת אחרים מונחת כאבן שאין לה הופכים. בשנה שעברה הרויח שלושים אלף שקלבתחבולות כאלה, ויהי הוא המוכר היחידי בעיר ושאר הסוחרים התרוששו מאוד; העניים נאנחו מרה, רבים מהם גועו מקור, והוא אסף פנינים בחפניו, וכל בניהעיר הביטו ותמהו על הצלחת הגביר ר' אהרן טרביצקי. האם אין זה חמס ועול? האם איננו בולע כסף זרים כשאול? ומדוע לו מותר ולי אסור? הלא מצבו לא רעכמו מצבי אני… “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב” – אמרשלמה. אבל מה יאמרו הבריות?… מה לי ולבריות? אם הם לא יבינו דבר לאשורו, אם הם מחייביםאת הזכאי ומזכים את החייב, אם הם מבטלים את דעתם ורצונם מפני דעת ורצוןהגבירים – הכי בשבילם אתן את נפשי לענות נצח? ידברו מה שידברו, כי כלדבריהם הבל! אבל… מורך, רפיון-רוח!… בוז לך, לעג לך, בן בלי חיל! אל תהי, שמואל, אשה מצרה! חזק והסר את הרעיונות המפחדים והמיראים אותך – צל ההריםאתה רואה כהרים. חזק והצלת נפשך ונפש עדה!… בעוד ימים אחדים נתן הגביר טרביצקי לשמואל חמש מאות שקללפדות מבית-הנתיבות. וילך שמואל ויטמן את הכסף וישב בפנים זועפים אל אדוניוויאמר כי אבד הכסף ממנו… הגביר והגבירה נסו לדרשו ולחקרו איפה אבד ומתי, אך שמואלענה באחת כי נעלם ממנו, כי בבואו אל הגזבר למסור על ידו את הכסף – והנההכסף איננו… שאלו את הגזבר ואת פקידי בית-הנתיבות ויגידו, כי בגשתשמואל אל הגזבר, התחלחל ויקרא: אבדתי, אבדתי! ויהי רעש בבית-הנתיבות, ויחפשו ויבקשו ולא מצאו. – אי אפשר לחשדו. – אמר הגביר אל רעיתו – לא פעם הראשונהאני שולח על ידו כסף, ולא רק חמש מאות שקל כי גם אלפים, גם שלושת אלפימסרתי על ידו ולא העלים, ולמה יקח הפעם סך מצער כזה? – ובכל זאת, לו שמעת לעצתי, כי אז שמת עיניך על כלהליכותיו – אמרה זלפה; – קשה לי להאמין כי פתאום יאבד הכסף מכיסו? הלא כיסושלם ועמוק… – צדקת מאוד, אנוכי אשים עליו עין. ה קרבו ימי חג הנוצרים, והשפחה הנוצרית השכורה לעבודה קשה עזבה את בית טרביצקי, ושפחה אחרת לא נמצאה, ותהי מהומה ומבוכה בבית. ויהי כראות עדה כי אין מים בבית, ותלך ותקח את הדלי ותדלהמים מן הבאר אשר בחצר ותביא, ותלך אל הדיר ותביא משם עצים ותסיק אתהתנורים, ותדיח את הכלים בבית-המבשלות ואת הרצפה. כבדה היתה ממנה העבודה הזאת, אך עדה אהבה את הסדר ותשנא אתכל בלבול וערבוביא, ועל כן אמרה בלבה: אעבוד שנים שלושה ימים עבודת פרך עדאשר תמצא שפחה. וזלפה ראתה ולא הרעימה אותה כדרכה בכל יום ויום. ותעבוד עדה עוד שבוע, ותעבוד שני שבועות, חודש ימים, ושפחה לא נמצאה. אמנם שפחות רבות באו אל בית הגבירה, אך בכולן מצאה מגרעת: פני האחת מעידים כי עצלה היא, והשנית כי גנבה היא, והשלישית כי איננה מפקחתעל הנקיון, וכן כולן. אולם הסיבה הראשית היתה, כי אמרה זלפה אל לבה: למה לילהחזיק בבית שפחה נוצרית האוכלת הרבה ומבקשת עוד שכר, אחרי כי אפשר לי לצאתידי חובתי העדה קרובתי? הן עלי להשיאנה לאיש ולתת לה שלוחים, ומדוע לאתעבדני עתה? העבודה דבר טוב היא, אלוהים אוהב עבודה – אומר המשל הרוסי; העבודה מביאה מרפא לבשר – אומרים הרופאים; ואף אמנם רואה אני כי היאהתחזקה, מאז החלה לעבוד עבודה פשוטה, בריאותה השתלמה והיא אוכלתהרבה. ואף אמנם עדה סבלה את אשר נטל עליה, אף אם כבדה העבודהעליה, אפשר כי הורגלה בעבודתה לאט לאט ולא הרגישה עוד את כבדה, לולא נלוואל צרותיה החמריות תלאות מוסריות, לו נתנה לה קרובתה הגבירה לעשות מעשיהבמנוחה ולא המטירה עליה לרגעים חרפות ובוז. יש אשר החלה עדה להדיח את הרצפהוזלפה מרעימה בקולה ומחרפת אותה על כי אין מים בכיור, ועדה צריכה לעזוב אתמלאכתה וללכת לדלות מים. ואחרי שובה כמעט לעבודתה הראשונה והנה עבודהשלישית, גם רביעית נמצאה, את כולן עליה להשלים, ואחרי כן זלפה מחרפת ומגדפתאותה על אשר הדחת הרצפה תמשך שעות הרבה, כי איננה יודעת גם “לקשר זנבהחתול”… ועדה תמיד שמעה דומם חרפות גברתה, בהורידה את ראשה לארץ. לו ראה אותה אז איש זר, כי אז חשב בנפשו שהיא מודה בלבבה כי חייבת היא, כיאשמתה גדלה במאוד מאוד… אולם לא תמיד שמעה עדה גערה. היו איזו שעות ביום, אשר זלפההחרישה, הלא הן בעת אשר אכלה. ועבודת האכילה נמשכה שעות אחרות ביום: בקומהבבוקר שתתה חלב חם ויחד עם זה אכלה, אחרי כן שתתה תּה ותאכל, באהלבית-המבשלות וישימו לפניה “לטעום” ותאכל, ישבה לארוחת הצהרים ותאכל, ואחריכן הפסיקה בשנה, שתתה תּה ותאכל, הביאו לפניה מיני פירות שונים ותאכל. אחרינסעה שעה לשוח הביאו לה סעודת ערב ותאכל, ואחרי כן אלה שתתה קאפה ותאכל. ואך בין הפרקים באה לעורר את שפחותיה בכלל ועדה בפרט ולהודיען נאמנה כי ישגבירה בארץ, כי יש עין צופיה ופה מלא אָלה. אך מה רבו מכאובי עדה כאשר כאבו שני גברתה. אז מבלי יכולתלאכול ישבה זלפה כל היום בלי עבודה, ועל כן שמה פניה רק בשפחתה ולא נתנהמנוח רגע לא לבד לידיה ולרגליה כי אם גם לאזניה: היא הרעימה אז בקולה החזקבלי הרף… כבדה, כבדה היא ממני עבודת הפרך, – אמרה עדה בלבה – אך את הכל נשאתי וסבלתי, לו הרגיע ה“סמבטיון” משאון דכיוֹ. ואמנם כבד היה מכוח איש לשאת משא העבודה והעלבון כאחד, אךהיו רגעים אשר כנטפי טל תחיה באו בעצמותיה להחיות רוחה הנדכאה ולחזקהולעודדה, הלא הם רגעי השיחה אשר עברו בינה ובין שמואל אהובה. היא שפכה לפניו את מרי שיחה והוא שמע – ולבבו התחמץ; הואהזיל דמעות ויחרוק שן והוא נתן בלבה תקוה טובה, כי בקרוב ימצא לו משמרתבבית מסחר אחרי או ימצא לו תרופה אחרת, ואיך שיהיה יוציאנה מעמק עכור זה, ויחדו יחיו חיי שלוה והשקט… והבטחותיו ודמעותיו עודדו את עדה ולא נתנו לה לכרוע תחתעולה הכבד. אך פתאום כהה גם שביב האור הקטן אשר האיר לה. מאז אבד הכסף אשרהיה מסור על ידו, צל תוגה רחף תמיד על פניו גם בעת דברו עמה. הוא אמנם לאחדל להבטיח לה, כי יוציאנה למרחב ויחלצנה מכל מעניה, אך בדבריו לא נשמעהאמון והבטחון אשר מלפנים. לפעמים רעד קולו וגם ידו רעדה בתוך ידה… לפעמים היה תפוש איזו מחשבות ולא שמע את אשר שאלה אותו. עדה לא היתה בעלתשכל גדול וחד, אך מאהבתה הגדולה השכילה לתפוס גם רשמים דקים, אשר נשתנובדרכי אהובה. – מדוע רוחך סרה, שמואל? – רוחי? – שנה שמואל במבוכה ויתאמץ בכל יכלתו לעשות לופנים שוחקים, והשחוק אשר רחף על פניו יכול להעיר תוגה בלב הרואה יותר מכלאנחה – רוחי… אין דבר, עדה. – אל תכחד ממני, שמואל – התחננה עדה. – האמנם תחשדיני…? – אמר שמואל ברעדה, בחשבו כי היא חושדת אותו שהוא גנב הכסף. – מה אחשדך? האם אינני יודעת אותך? ומה יש לחשוד אותך? מובן מאליו, כי לא גנב אתה. – ואם הייתי גנב האם אהבתיני? – שאל פתאום שמואל. – למה תדבר הבלים כאלה? זלפה אומרת כי גנבה אני, אבל באמת גם אתה גם אני לא שלחנו ולא נשלח ידינו בגנבה. מה קשה היה לשמואל להסתיר את סודו מעדה! הוא היה רגיל תמידלגלות לפניה את כל מסתרי לבבו, כאשר יאתה לשתי נפשות הקשורות יחד באהבה, וההעלמה היתה בעיניו כקיר ברזל, אשר לא נתנה לו להתקרב אל אהובתו התקרבותגמורה. על כן סרה רוח שמואל, וישכון עליו תמיד ענן התוגה, ולפעמים שאלהואדונו איזה דבר פעם ושתים והוא לא שמע, ויען מענה שלא ממין השאלה. והגביר ראה כל אלה, גם ראה כי שמואל ועדה נוחים זה לזה ומתלחשים לפעמים יחד, והחשד התגבר בלבבו… ויהיה היום ושמואל בא לחשוב איזה חשבון ויקח פנקס בידוויבט בו שעה ארוכה ולא הבין מאומה, ואדונו ישב על ידו, התבונן בו, ויתןבשחוק קולו. אז נפקחו עיני שמואל וירא, כי הספר הפוך לפניו, ראשו למטהושוליו למעלה. – אמנם ל“בעל-מחשבה” היית – שחק הגביר; – אני זה כבר אמרתי לדבר עמך… אין זאת כי אם יודע הוא ומבין כי אני גנבתי הכסף – חשבשמואל בלבבו ויחרד, ופניו הלבינו עוד יותר מאשר הלבינו בעת אשר נאנס לשקרשאבד הכסף. – שמואל! – דבר האדון רכות – הן מלאו לך עשרים שנה ועת לך לקחת אשה. לב שמואל שקט בשמעו את דברי אדונו, ויחרש ויט אוזן לשמוע. – והנני להיות לך לשדכן. הלא ידעת את עדה בת דודת אשתי… אם מצאה חן בעיניך ונתתי לה אלף כסף נדה. ואז אם תחפוץ תשאר לעבוד בביתמסחרי. מובן מאליו כי אוסיף על שכרך, ואם לא, תוכל לעשות לך מסחר לבד. כיאיש ישר וחרוץ אתה, ועם סך כסף כזה תמצא מחיתך בכל אשר תעשה. שמואל עלה פתאום עד כסא הכבוד… – במה אודך, אדוני, על גודל חסדיך? – הוציא שמואל בעמלמשפתיו, כי לבבו היה מלא שמחה וגדוש, עד כי לא מצא במה להביע ולהבין אתרגשת שמחתו לפני מיטיבו. – אין לך להודות לי, כי שאר-בשר היא לי עדה ועלי להשיאהלאיש, וטוב כי אתננה לך, כי אותך ידעתי משנות ילדותך כנער ישר וחרוץ ולאעם-הארץ. הנני עתה לאמור שבחך בפניך, כי עבדתני כל הימים באמונה. ואם פעםאחת הסכלת לעשות, אין זאת אלא מעשה נערות… האין זאת, שמואל? הגביר הביט אליו בשחוק קל במבט חודר. שמואל השפיל עיניו לארץ. – אמנם כן, רק מעשה נערות היה עמך. אמרת כי תקח מאוצרי חמשמאות שקל ותקח לך את עדה, ואפשר כי אמרת בלבבך כי אחרי שיעזור לך ה' תשיבלי את הכסף. ואולי עדה בעצמה השיאתך לעשות כאלה!… – חלילה, חלילה! – קרא שמואל ברגש – מחשבה כזאת לא תוכל גם לעלות על לבבה הטהור. – אל תאמר כי לחטא אחשוב לך, אך סכלות היא, מעשה נערות. ולא יותר. יש גנבה ויש גנבה: יש גנבה, שהגנב עושה אותה כמשלח ידו, לשם עסק, ואז היא ראויה לעונש: ויש גנבה שאיננה אלא דרך ארעי, ואי אפשר לקרוא לזהבשם גנבה… אולם עתה אחרי ששמעת מפי את אשר אני אומר לך, ואנוכי אמלא לךעוד חמש מאות שקל. הישר הדבר בעיניך? לב שמואל נמס כדונג מדברי אדונו. ערך נפשו שפל עתה בעיניומאוד ויאמר בלבו, כי איננו ראוי לטוב אשר אדוניו חפץ לעשות עמו, איננו ראוילהיות בעל לעדה התמה והישרה. – הגנבה פגול היא ותועבה, ומה גם באופן גס כזה – חשב שמואל בלבבו; – לו ידעה עדה את אשר עשיתי כי אז בצדק ירקה בפני, ואיךאני אמרתי להוסיף גנבה על גנבתי – לגנוב גם את לבבה, לכחש ולהעלים בפניה אתמעשי הרעים… לא! חפץ אני להיות אדם ישר וגם אם אובד בצדקי! אשיב לו כרגעאת כספו, ארחץ בנקיון כפי אולי אנקה…? – אמנם שגיתי מאוד! – קרא שמואל בתוּמו: – הנני להשיב לךאת הכסף כרגע, ואתה עשה כחפצך: אם תסלח לי ותקיים דבריך – טוב, ואם לא – לאאבקש ממך מאומה, וגם לעדה אנא תאמר, כי מאוד, מאוד צר לי על אשר עשיתי עלהעלימי ממנה את מעשי. לב הגביר פחד ורחב, כי בלי עמל הצליח לגלות את גנבתו, ויקם וילך עם משרתו הנכלם אל המקום אשר הכסף טמון שם. – מה היה? – שאלה הגבירה את אישה בשובו הביתה. – הוא השיב את הכסף ואני גרשתיו. – הלא אמרתי לך תמיד, אישי, כי ה' יעזור לנו, ואנחנו נעבודאותו תמיד. רכושנו הלא בא אלינו בעמל ויגיעה, רכוש כשר הוא בידינו, ועל כןהנוגע בו לא ינקה, עוונו ישא בעולם הזה ובעולם הבא, וה' יוסיף לנו כהנהוכהנה, כי הוא חייב לעזור לנו… – כאשר תשמע עדה את הבשורה כי גורש בחירה תקרא לבכי ולמספד – חמד הגביר לצון; – לפי דעתי גם ידה היתה עמו לגנוב את הכסף. ועל כן טובהיה להשיבה אל אביה. – ומה תגנוב ממני? – ענתה זלפה; – הן לא על אוצר הכסף היאמופקדת. לא, תשאר נא לשבת עמנו בבית. לא טוב אם יאמרו הבריות כי לא נאבהלהחזיק בביתנו את קרובתנו העניה. אמנם היא לא זכתה במעשיה לשבת עמנו, ועבודתה איננה שוה גם את הלחם אשר היא אוכלת, אך אל נכון ה' יעזור לנו… אולם מאוד יצר לי על אשר לא שמת את “הבחור היפה” בבית הכלא. גנב כזה ראוילעונש קשה: אנחנו השקינוהו, גדלנוהו, והוא משלם לנו כאלה!… – לא חפצתי למסור את ישראל לערכאות… ילך לו לעזאזל אחרי אשר קבלתי את הכסף, וידי לא תהיה בו – ענה האיש. – אולי הצדק אתך – אמרה זלפה. – ב“אשר לא רחצתי ידי” נבטח, כי הוא בעצמו יענישהו, הוא בידו החזקה יראה לנו נקמות בכל אלה אשר אמרולעשות עמנו רע, ואותנו יברך על אשר נכנסנו עמו לפנים משורת הדין… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43893	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43893", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43893, "source_edition": "ועד היובל", "title": "בְּצֵל הַכֶּסֶף", "translator_uris": "", "translators": "" }
חַטַּאת הַצִּבּוּר מוקדש למר מרדכי קרישבסקי לאות אהבת אחים. בבית עבוד העורות, אשר לגביר פ. א. רובלין קרה מקרה לאנעים: איש אחד זלמן טובמן שמו, אשר עבד שם בתור שכיר יום, נפל מעל הסולםותשבר רגלו. השמועה על דבר האסון הזה הממה כרעם את ראש זלאטה אשתו. היאהרגישה כי תוצאות האסון הזה רעות לה בהרבה יותר מאשר לו. הוא כי שבר אתרגלו, ישכב לו למעצבה בבית החולים, שם יאכל וישתה ולא ישמע קול נוגש, עדשובו לאיתנו, אבל היא וילדיה מי יחוס עליהם? מי יפרנסם? היא מעודה לאהשתכרה פרוטה, ולא ידעה איך להשתכר, ובכה תכלכל את בניה? איך תנהלם בלחם, ודמי דירה מאין תמצא? דמי דירה! הה, הדמים האלה לא יתנו דמי לה; היא חייבתלאדון הבית עוד בעד החודש העבר, ועתה חודש חדש הגיע, והנה צרה חדשה!… הואיגרשנה, אותה ואת ילדיה. ואז תתגולל עמהם בראש חוצות. הרעיון על דבר הדירה לקח את כל לבבה בשובה מבית החולים, עדכי שכחה, כי עוד לא טעמה מאומה כל היום, וכבר בא לילה. אך יללת הילדיםהעירתה ותדע, כי שאלת הדירה עוד לא נשאלה, ועליה לבקש מתחלה פתרון לשאלתהילדים, המבקשים אוכל כרגע. אך איך תמצא פתרון ודרך אחרת אין לה, כי אםלגווע ברעב? אולם כרגע זכרה, כי “בריל המרקד” בקש ממנה להשכיר לובדירתה פנה אחת. – מה מאוד לא חפצה זלאטה להביא שכנים אל תוך ביתה. היא לאחפצה כי ירא אחרים את עניותה המנוולת. בזמן שאני לבדי – אמרה זלאטה אל לבה – אין איש רואה מאכליושקויי, אם יש לי מעט עצים – אבשל, ואם לא – ואכלנו פת חרבה; אבל בזמן אשרזרים בבית, עלי לתת דין וחשבון לפניהם, ומלבד זה, הדירה גם לי לבדי צרהמאוד, אך חדר אחד בה, ואיך אצמצם את נפשי עוד? אולם עתה כאשר בה הרעב לתבועממנה ומילדיה ביד חזקה, נאוֹתה להשכיר לבריל המרקד ולאשתו פנה בדירתה, ואולי גם למכור את מטתה בעד איזו פרוטות; ומסך הכסף, אשר תקבל מעד שכרהדירה ומחיר המטה, תתן שקל אחד לאדון הבית, והמותר יהיה לה ללחם ליום אוליומיים. הלא כל בני שכונתי – חשבה זלאטה – ישכירו דירות לאחרים במעונותיהם ולעצמם כמעט לא ישאירו מאומה. הטובה אני מהם? ותלך זלאטה אל בריל המרקד, ותאמר לו כי נכונה היא להשכירלו פנה במעונה, אם אך ישלם בעד חודש למפרע. ובריל נאות וישלם לה, וגם קנהממנה את מטתה לאשתו, וזלאטה שבה לביתה ברכוש גדול… דירת זלאטה היתה ברחוב * * * הרחוק ממרכז העיר. שם נמצאיםע"פ רוב בתים שתבנית כלובים להם, קנים לבני דלת העם, אשר ידם לא תשיג לשכורלהם דירה, כי אם חור לצאת בו ידי חובת שנה בלילה ולהסתיר בו את הילדיםהערומים בימי החורף, לא מפני הצנה, כי הצנה חודרת גם שמה, כי אם מפני השלג. באחד החורים האלה אשר אשנביו היו נמוכים מקרקע הרחוב וכמו מביטים בתוגה אלהעוברים לעורר עליהם רחמים, ישבה זלאטה ובניה. קירות הבית היו רטוּבים עדחצים, ובפנה אחת, הסמוכה לפתח, שם הטחב את צבעו המיוחד – כתם ירוק גדול… את הפנה ההיא השכירה זלאטה לבריל ולאשתו, וממחרת הביאו השכנים את מטלטליהםהמעטים שמה. בילא עלתה בלילה על מטת זלאטה לשכב וזלאטה שכבה למעצבה עלהארץ. בראשונה חרה לה על הדבר הזה, כי מעודה לא נסתה לשכב על הארץ, ומה גםבדירה כדירתה הסרוחה; אך כרגע הבינה כי מחשבותיה מחשבות אָון, כי תקנאברעותה אשר עשתה עמה טובה, בקנותה ממנה את המטה. ותשתדל להרחיק מעליה אתהמחשבה הרעה הזאת, ולהפיס דעתה כי גם על הרצפה טוב לישון, אם אך לא יציקהרעב. בריל המרקד ובילא נחשבו בשכונתם לאיש ואשה. זה כשנתים עברומיום בוא בריל משוט בארץ ובילא עמו. תעודת רב לא היתה לו על נשואיו, אולםבריל לא היה אדוק במנהגים חיצונים, וכל תעודה היתה לו למותר. ולוּ ילדה לובילא בנים ונכתבו בספר הנולדים בתור ממזרים, גם אז לא היה שם בריל לב לזה, כי גם הוא בעצמו לא התיחס אחרי אבותיו; אך בילא לא ילדה לו מאומה, ובריל לאידע כל שטן וכל פגע רע. הוא ואשתו היו מחזרים על הפתחים ומוצאים את פרנסתם ברוח. שניהם ידעו את אומנותם והתמחו בה, וגם הטבע בעצמו חלק להם מתנות טובות שבהןיוכלו לעורר חמלה וגועל נפש כאחד: פנים משונים ומלוכלכים. לא לבד ששערותיהםהיו פרועות וסחבותיהם שעליהם מטונפות וקרועות מכל עבר, כי גם בתוי פניהםובדבריהם לא היה סדר ומשטר: השנים, השפתים והעינים היו כמו להכעיס, משונותומוזרות, והאף גם הוא שכח את מקומו ויתיצב מן הצד. ונוסף לזה חנן הטבע אתבריל ברקודי וויט הקודש, ובלכתו היה מתפתל וכל אבריו רעדו, ולבילא נתן מנהאחת יפה: פה היודע להתחנן ולהודות תחינות ותודות עצומות לכל נדיב לב, ולהמטיר קללות איומות ונוראות לאלה שלא נתנו לה, עד כי רבים חלו ורגזומקללותיה ולא העיזו לחשוך ממנה נדבתם. ____________ בריל לא התיחס אחרי אבותיו כי לא ידעם. בהיותו בן ארבעשנים עזבתו אמו על אחד הספסלים אשר לפני אחד הבתים. אנשי העיר רחמו עליוויתנוהו על ידי אשה לפרנסו ויקבו לה שכרה מקופת לחם אביונים שני שקליםלחודש. האשה לא יכלה לשום עליו עין, כי מן הבוקר עד חצות הלילה ישבה בצריףקטן ותמכור מי סֶלְתֶּר. בימי הקיץ עוד מצאה לחם לפרנסתה, ובימי החורף לאהספיקה פרנסתה גם ללחם צר. לפעמים התחוללה מריבה בין פרנסי העיר, וחלוקתלחם אביונים נפסקה, ויחדלו גם משלם לאשה את שכרה, ואז רעבה לפעמים היאוביתה וגם בריל עמם. ונוסף לזה היה בריל נושא עליו עוון ראשי הקהל ומוּכּהוּמעוּנה על חטאתם, כי האשה במר נפשה שפכה חמתה על חניכה. אמנם בכלל היו הימים ההם – הימים המאושרים בחיי בריל. ואףכי לפעמים היה רעב ותמיד היה מלא שחין ומכוסה חלאה, אבל חפשי היה כל הימיםלעשות ככל העולה על רוחו… בבצה שבתוך החצר היה הוא ורעיו מטיילים יחפיםבאין מכלים דבר ומשתעשעים עם הצפרדעים ככל אות נפשם. כאשר מלאו לו שש שנים בא בריל לבית ה“תלמוד תורה”. בעת ההיא לא היה עוד בט. בית מיוחד ל“תלמוד תורה”, והנעריםהתאספו ללמוד בבית המלמד. מיסדי התלמוד תורה היו דוב הקצב וזאב הסנדלר. שניהם היו אנשים יראים ונדיבי לב ויקבלו על עצמם את הטורח לסובב בעיר פעםבחודש עם קופה, שעליה היה כתוב באותיות גדולות “צדקה לתלמוד תורה”, וכאשראספו מעט כסף שכרו שני מלמדים ללמד את בני העניים חנם. אולם עד מהרה חדלוהאנשים ההם מסבות שונות לסבב על פתחי הנדיבים, לקבץ נדבות בעד המלמדים, אבלהתלמוד-תורה עוד לא חדל, כי המלמדים הלכו בכל שבוע בעצמם עם הקופה וקבצו אתשכרם. גבאי חברה קדישא בחרו מלמדים כשרים עם פאות ארוכות, ומנעליםופוזמקאות כדבעי, וילמדו באותה שיטה שלמדו הם אצל רבותיהם, והגבאים היונהנים בלבם, כי בני העניים נכנסים לחדר ולומדים, ויש להם מן המוכן ילדיםעניים שילכו לפני המטה ויקראו “צדק לפניו יהלך”… כשלושים נערים התקבצו אלחדר קטן, אשר בו שכן המלמד וביתו, באחד המרתפים. הנערים לא היו שויםבשנותיהם, כי מבני שש עד שלוש-עשרה שנה למדו אצל מלמד אחד; זה למד אלף ביתוזה חומש עם רש“י, ושנים או שלושה למדו גמרא. מובן מאליו, כי הנערים לאהצליחו בלמודם, כי אי אפשר היה למלמד אחד ללמד שלושים נערים, שהיו לכל המעטנבדלים לשש כתות, ומה גם כי את הקטנים היה צריך ללמד כל נער לבדו. ועל כןקרה לעתים רחוקות, כי נערים למדו שלוש או ארבע שנים ולא ידעו גם קרואב”סדור" כהוגן. וכאשר גדלו הנערים והמלמד לא יכול עוד ללמדם “עברי” מיראהפן יהיה לקלס, למד אותם על פה איזו פרשה בחומש, למען אשר בבוא הגבאים – וראו כי הנערים לומדים חומש. אמנם הגבאים לא דרשו מהמלמדים גדולות, כי באמתלמה להם לבני עניים לדעת תורה הרבה? הן לא להיות מורי הוראה מתעתדים, כי אםלהיות יהודים… אחדים מהנערים ישבו על יד השולחן ולמדו, והשאר ישבו, אושכבו על הרצפה, שנים שלושה מהנערים עזרו על יד אשת המלמד בעבודת הבית: זהקלף תפוחי אדמה, וזה הניע את ערש התינוק. הצחנה היתה תמיד גדולה בבית, אפס בהסיר המלמד אתפוזמקאותיו וסמרטוטיו מעל רגליו, אשר הזיעו תמיד, כמעט נחנקו התלמידיםמהריח הרע אשר התפשט בכל קצות הבית. נערים אחדים התפלאו: מדוע לא יברח “הרבי” למלט את נפשו מן הריח הנורא? הן הם יושבים בבית רק מפני כי אימת רבםעליהם, אבל ממי ירא הרבי כי ישב עמם? אולם לוּ התבוננו היטב, כי אז ראו שעדחטמו אין הצחנה מגעת, כי חומה היה לו תל הטבק שהיה צבור תמיד עלשפמו. אמנם לעתים קרובות היה הרבי מקטיר את מקטרתו, והעשן הסתיראיזה זמן את העפוש השורר בחדר, אך העשן היה חריף ומר מאוד וכמעט נחנקו בוהתלמידים הרכים. רגזן וקפדן היה ה“רבי” עד מאוד, ואם אך מעט מאוד העניקלתלמידיו מתורתו, לעומת זאת הרבה להפליא להם מכות ומהלומות. הארגז, שתוכונועד לטבק, היה גם לכלי חובלים בידו בעת קצפו, וישם בתלמידיו חברבורותירוקות. אולם לשאר התלמידים עוד נשא פנים, כי בידם היתה לפעמים פרוטה, אשרנתנו להם אבותיהם, ויקנו בה מרבם פול מבושל, אשר בשלה אשת המלמד בכל יוםסיר גדול. חלק גדול ממנו שמה בסל ותשא אל השוק לממכר, והשאר עזבה בסיר עליד אישה ה“רבי” והוא מכר במדה קטנה לתלמידיו; גם שנים, שלושה דגים מלוחים, חתוכים חתיכות קטנות על דף קטן, היו לפניו על השולחן וימכור כל חתיכה במחירפרוטה. כאשר בא אחד הנערים לקנות פול או דג מלוח, וה“רבי” ראה את הפרוטהשביד תלמידו, נהרו פניו, וכשחוק מאוס ונבזה נראה על שפתיו הלבנות. הוא היהנכון אז לנשק את תלמידיו בעת החסד שהוא עושה עמו, ושעה שלמה היה מראה לופנים שוחקות ונושא כל עוונותיו. אך לבריל לא היתה פרוטה מעודו, ועל כן שנאהו רבו ויקצוףעליו כל הימים. אם נגנב הלחם מאיזה תלמיד, אז הטיל את האשמה על ברילוייסרהו למען יודה על חטאתו. אמנם לפעמים שלח בריל יד בלחם רעהו. אך לאמרוע לב עשה הדבר הזה, כי אם יען שבדברים העומדים לאכילה היה מבעליהקומונה. הוא היה נכון תמיד לחלוק עם רעיו פרוסת לחמו שהביא אתו לפרקים, ולא חשב לו לעוון אם לקח מלחם חבריו מדעתם או שלא מדעתם. באחרית ימי הקיץ כלכל בריל את כל חבריו בתפוחים, אגסיםושזיפים, כי היה אמן גדול לטפס ולעלות על הגדר הגבוהה ולבוא אל הגן להביאמשם כל פרי, ואת גנבתו אשר הביא בחרף נפש, חילק בעין יפה לרעיו. לפעמים היהבן אדון הגן, נער נוצרי בן חמש-עשרה שנה, קורא לנערים העניים ומתנה עמהם, כי ישכבו על הארץ וגבם למעלה והוא יַדֶה באחד מהם תפוח, והיה התפוח ההואלנער המוּכּה בשכר המכה אשר יסבול. אולם כולם מאנו לתת גבם למכות ואך בריללבדו נאות לדברי הנער הנוצרי, לא מפני שרעבתנותו המריצה בו לשום את גוולמטרה, כי אם להראות, כי הוא ישחק למכות, וכל מהלומות ישא ויסבול, והתפוחיםאשר קבל אכל עם רעיו יחדו. אולם כעבור איזה זמן מצא בריל עצה במה לשחד את רבו, כי היהמלקט בחוץ את זנבות הפפירוסים המושלכים ומביאם אל הרבי, והרבי היה עושה מהםפפירוסים חדשים; ובזה כפּר את פניו ויפק ממנו רצון. כה עברו שנים אחדות על בריל כמעט בלי כל שנוי, מלבד אשרגדל בקומתו ולמד לקרוא בשבושים רבים תפלות אחדות מתוך הסדור. והנה רוח אחרתבאה בלב פטרוני העיר, אשר שמעו, ואחדים מהם גם ראו, באיזו ערים גדולות בתיתלמוד תורה בנויים לתלפיות, ולכבוד גדול יחשב שמה להתמנות במספר גבאיהתלמוד תורה, ויועצו יחדו ויחליטו לעשות גם הם כעדות המתוקנות, שיהיה ביתהתלמוד תורה מתנהג כביכול במשטר וסדר, וידעו כל באי עולם, כי גם פרנסי עירט. אינם נופלים מכל פרנסי הערים הגדולות. אפשר, כי יחד עם אהבת הכבודוהמשרה נגעה גם מדת הרחמים בלבם על בני העניים, אשר יגדלו כפראים, ויבקשולתת להם חנוך טוב. אך איש לא שאל לנפשו אם יודע הוא כיצד מחנכים? ולאיזומטרה הם חפצים לחנך? כי מה לא ידעו גבירינו הבאים להתעסק בצרכי הצבור? וקלוחומר בעניני החנוך – סכל בור ועם הארץ חושב עצמו למומחה. אז שכרו לתלמוד תורה בית גדול שחדרים מרווחים בתוכו וישימולמנהל ומורה ראשי את האדון גציל שמיסר. האדון גציל שמיסר היה מורה ומתנהגכבן תרבות, לבוש בגד קצר ומכנסים ארוכים ונעלים מגוהצים ברגליו, וחושן לבןעל לבו וזקנו מעוגל ומשקפים על עיניו; בכל זאת גם הקנאים האדוקים לא התנגדולו, יען כי ידעו האיש ההוא איננו חפץ מאומה כי אם למצוא שכר הגון, ולא ידיחאת התלמידים למינות חלילה. ואף אמנם לא נכזבו פרנסי העיר בשומם בטחונם בה' שמיסר. וכמו שכל מגמת הפרנסים היתה אך ליסד את בית הת"ת, למען יכּבדו בו ויתפרסמובעתונים כעוסקים בצרכי צבור, כן היתה כל מגמת ה' שמיסר אך למצוא חן בעיניהגבאים, למען יהללו אותו על פעלו ואולי עוד יוסיפו על שכרו. פה מצא ה' שמיסר בקעה רחבה לפעולתו מלפנים, בהיותו מלמדלבני “בעלי-בתים” ועשירים, חשב לחנך את תלמידיו על פי דרכו, דרך הדיסציפליןהנהוג בעבודת הצבא; אך האבות עמדו לו לשטן, כי צוו עליו לבל יכה את בניהם, והוא, המורה המומחה, לא ידע דרך אחרת להוציא חפצו לפעולה, כי אם על ידישבטים. אולם פה, בבית הת"ת, הלא התלמידים מסורים בידו ואין רשות לאבותלחוות לו דעה, ומלבד זה רוב האבות טרודים הם בעניותם ולא יעיזו להרים ראשלעמוד לימין ילדיהם המעונים, וגם מחוסר דעת הם בעצמם מודים, כי המכות יפותהן לחנוך וכי אי אפשר בלתי זה. – הילד העני – אמר אחד האבות העניים – מתחלתו לא נוצר אלאלקבל מכות. מתחלה יכוהו אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, או שאר שכנים וקרובים; בבואו למזל טוב “לחדר” יכוהו “הרביים”, ואחרי כן יבוא ל“בעל הבית” ללמודמלאכה ואז יכוהו “בעל הבית”, אשתו ועוזריו וכל החפץ לשלוח יד, עד כי יהיהלאיש, ואז יבוא הוא להכות. כן הוא הסדר מששת ימי בראשית עד סוף כלהדורות… כבר נודע בעיר שעיקר גדולתו של ה' שמיסר הוא בלמודי דרך ארץ (שטאאט בלע"ז), שאין בין כל המורים כמוהו לזרוק מרה בתלמידים. ואמנם נערי הת“ת חרדו ממנו כמפני דוב משחית. אם אמרו להסתרממנו בחדרי שאול לשחק שם – הופיע פתאום האדון שמיסר וישם בהם את עיניוהאמוצות ולא נותרה בהם נשמה. ולא לחנם יראו מפני המורה האדון שמיסר! הענויים הקשים אשר עינה בהם את תלמידיו עצמו מספור! אכן כל מלמדי הת”ת לאחשכו שבטם מתלמידיהם, כולם חרשו על גביהם כרוב “עוונותיהם”; אבל הם הכוהכאות פשוטות, בלי כל סדר ומשטר, פעם בראש ופעם בכתף, פעם תלשו בשערות ופעםמרטו לחי, ובעד עוון חמור “עיינו באחרונים”, בלי כל צירימוניה יתרה והכנותרבות. לא כן היה עושה המורה ה' שמיסר: הוא, כתלמיד מובהק לטורקווימדה, המציא תחבולות ומזמות נפלאות, ויפליא לתלמידיו מכותיו בשיטה מסוימה ובסדריםקבועים, עד כי גם לזכר המכות ההן אחזתם פלצות. היה מלקה עושה-פלא! ומלבדיסורי הרצועה, המציא האדון שמיסר לכל עוון ולכל חטאת, עוד ענשים קשים ומריםאשר עלו בערכם גם על הרצועה. עיקר התורה שהורה ה' שמיסר הוא שיהיו בני העניים תמיד זעיםוחלים, יראים ומפחדים מפני הכל: מפני רבם ומפני הגבאים, ובכלל מפני בניאדם; לברוח מכל מקום שבני אדם מתאספים שם, ויותר מהכל – להזהר בכבודהגבאים. ובהופיע בת"ת איזה גבאי יעמדו כל התלמידים הכן בשורה ישרה כאנשיצבא ויקראו בקול אחד: צפרא טבא! הראשון שעליו עלה הגורל “לטעום” את הרצועה, היה רעו שלבריל. הנער ההוא היה “הגבור” אשר מפניו נחתו כל רעיו. עוונו לא היה גדול: באמצע הלמוד יצא מחוץ לשער החצר אל החנות הסמוכה ויקן שם עוגה. אולם ה' שמיסר רצה להראות הפעם את גדלו ואת ידו החזקה, למען יהיה לאות ולמופת לבנימרי. התלמידים היו בתחלה שמחים לאיש רעם, שהנחיל אותם תמיד מהלומות ככוחווכגבורתו. וביחוד הרבה בריל לשמוח בלבו על מפלתו, כי הוא, כמובן, קבל ממנומכות יותר מכולם. אך כשהחל ה' שמיסר להראות את נפלאותיו וכל אכזריותעינוייו נפלו פני כל התלמידים והלבינו. כולם עמדו כנציבי שיש ובלב חרדהביטו על רעם, המתפתל וצועק מעצמת מכאוביו, ועל מורם האכזר המניף את רצועתוברוח קרה ובלב שוקט ועוד לועג לו בשברים בוטים כמדקרות חרב, בהתוליםשנונים. גם בריל הביט בחרדה אל גב רעהו, שקוים ירוקים כתכלת נראו עליו, שמעאת קול תחנוניו, את אנקותיו שיצאו ממעמקי הלב, ראה את פני מורהו העושה אתמלאכתו – מלאכת תליון – בעונג והנאה רבה, ולבב בריל התחמץ ומעיו המו לרעוהאומלל. הוא שכח אז את כל המכות שקבל ממנו מלפנים, סלח לכל חטאותיו; וכלהעת כשהניף ה' שמיסר את הרצועה, חש בריל כאב עצום, כמו שנחה הרצועה על גבוהוא ועיניו מלאו דמע. אולם אחרי שהמחזות האלה נשנו ונשלשו בכל יום, קהה רגשהחמלה בלב בריל, ולא זה בלבד, כי עוד החל להלשין באזני מורו על רעיו למעןייסרם. מובן מאליו, כי כונתו היתה לעשות נחת רוח למורו למען יתחבב עליווינצל מרצועתו. ופעמים אחדות זכה באמת לשמוע תהלתו מפי ה' שמיסר, כי הואעושה טובה בהלשינו על רעיו ואפשר לרוות שיהיה ברבות הימים לאדם הגון… אולם לא עברו ימים רבים ובריל נוכח, כי גם בזה לא ינצל עוד מיד מורו השומרלכל צעדי תלמידיו ואין לפניו משוא פנים, עד כי גם זכות המלשינות לא תגןבעדו. לפעמים קרה, כי הלך בריל לשמוע מנגינת אנשי הצבא או לראותאת למודיהם, ופתאום נתפס בידי מורו או חברו הלשין עליו באזני המורה (בת"תהיתה המלשינות מצויה אצל כל התלמידים). ואז שכח ה' שמיסר את כל זכויותיו, ובהעיפו בו את עיניו האמוּצות, צוהו ברוח שוקטה להכין את גוולמלקות. ובריל הבין, כי ישנם מלשינים גם מבלעדו, ועל כן השתדללנקום מהם. והיה אם לא מצא מה להלשין – ויתחכם ויקח את אחת החוברות אשרלרעהו ויכתמנה או עשה בה ציורים; ואחרי כן, בבוא המורה לבקר את החוברות, מצא את הכתמים ואת הציורים, ויענוש קשה את בעל החוברות. השנה, אשר בה התחנך בריל בת"ת תחת השגחת האדון שמיסר נחרתהבזכרונות כל ימי חייו, אף כי בריל היה מאלה אשר כל מעינם אך בהווה, שלאיחשבו חשבונות העבר ולא ישימו לב לעתיד. ביחוד הוא זוכר את היום האחרון, יום תוכחה, אשר כמוהו לא עבר עליו מעודו. הוא הלך אז בבוקר לביתהתלמוד-תורה כדרכו, והנה נער אחד לקראתו. שני הנערים הביטו זה אל זה ושניהםלדבר אחד נתכונו: להראות איש לרעהו את כוחו וגבורתו, מתחילה השמיעו אישבאזני רעהו דברי חרפות, ואחר הדברים – דחיפה, ואחר הדחיפה – שריטת צפרנים, ואחר שריטת צפרנים – תלישת שערות, ואחר דחף בריל בכוח את הנער אל התעלהוילכלך אותו ואת בגדיו. אז עבר הגבאי הראשי, הוא האדון רובלין, וירא את כל אלה, וידע כי חניך הת"ת עשה את הרעה, ויחר אפו על הנבלה הזאת… ויקצוף עליו קצףגדול, כמו באמת היתה חטאת הנער גדולה מאוד, אשר אך עונש קשה ימרקאותה. אז בא האדון רובלין בחמתו ובקצפו אל בית הת"ת, ויוכיח בשבטפיו את האדון שמיסר, על כי יעזוב את תלמידיו לנפשם להשתובב בחוצות, עד כייחסמו את העוברים ויעשו מעשים רעים “ושערוריות נוראות” נגד השמש. – ואין לנו חפץ בתורתך – קרא רובלין בחמתו – עשה אותםלאנשים, למדם לדעת דרך ארץ! נחוץ ליסר אותם פשוט בשוטים! בלי זה אי אפשר, ובפרט לנערים פראים, ל“צבא היחפים” כנערי הת"ת. בעד זה אנחנו משלמים לך כסףולא בעד תורתך. יש לנו רבנים גם מבלעדם, דרך ארץ!… דרך ארץ אנחנו דורשיםמהם, כי יתנהגו כבני תרבות, ולא יותר! המורה כבש את פניו באימה והכנעה לפני האדון הגדול. הוא רצהמתחלה להצטדק לפני הגביר, אך הגביר לא נתן לו לפתוח פה, כי היה טרוד להוציאכל כעסו באזני המורה, וככלותו את דבריו יצא בחרי אף. אז התהלך ה' שמיסרבחדרו הנה והנה, כנמר בסוּגר, ואחד עמד ויקרא: בריל… הנה!… בריל בא. פניו חורים ושפתיו רועדות. – שכב! בריל פשט את בגדיו וישכב. והאדון שמיסר נתן חופש לרצועתולשרטט את גב הנער היבש כשלד לארכו ולרחבו. אך בזה לא אמר עוד די. הוא חפץלנקום ממנו בעד החרפה, אשר סבל מהגבאי, על כן צוה על המעונה לעמוד על ידיוורגליו, ויקשור על גבו ספסל, ויאץ בו לרוץ בחדר במעגל, והאדון שמיסר הלךאחריו וילקהו ברצועתו. כל הנערים שחקו למראה הזה; אך בריל לא שחק, כי מלבדכובד הספסל ועקיצת הרצועה המתפצלת לכמה פצלים, עוד היה בספסל מסמר אשר קרעאת בשרו; וכל פעם, אשר נטל עליו להניע יד או רגל, בא המסמר אל תוך הפצעים, ויגדל כאבו מאוד, וינהם הנער ויבך ויתחנן. אבל המורה לא ידע רחם, ובעמודהמעונה מלכת, הוסיף לנופף את הרצועה ולהפליא את מכותיו, עד כי נאנס לרוץהלאה והמסמר העמיק הרחיב את פצעי גבו. אז ראה בריל כי אך לשוא תחנוניו וכיאחת היא אם ימלא מצות מורהו האכזר לרוץ במעגל, או יעמוד על מקומו ולא ימוש, ויאמץ את לבו, ויעמוד. ה' שמיסר נסה לעורר עליו את רצועתו, אך בריל שכב כפגר עםהספסל שעליו. אז השח המורה את ראשו להתבונן על הנער וירא והנה דם מטפטף, ויחרד, וימהר ויתיר את הספסל מעל הנער. בריל קם, פניו כוּסו ברפש מדמעותיואשר התבוללו בעפר הרצפה, אשר הביא בידיו אל פניו, במחותו את דמעותיו, וגבוהיה משורטט ברצועה, ובאיזה מקומות נראו פצעים זבי דם. אז ראה המורה כיהרחיק ללכת בדרך חנוכו, והשתדלותו היה יתרה ממדה הדרושה… – מעתה לא תהיה עוד “שקץ” – אמר ה' שמיסר בקול שחציו גערהוחציו חנינה ועל שפתיו נראה כשחוק של חנופה. – קח את הסמרטוט וטבול במיםוטהר את נגעיך מדם!… הנה ברכני ה' בתלמידים נגועים ומצורעים, קבצניםיחפים ו“שקצים” מאין כמוהם. אמור נא אתה בעצמך, בריל, האם כה ייטב לךבעולמך, ולא יחסר ממך מאומה מלבד להדוף את אחד הנערים אל התעלה? ובפני מי? בפני הגבאי הראשי, הגביר רובלין! ומה אעשה אני? הלא עלי לתת דין וחשבון עלעלילותיכם. אתם תחטאו ואותי יאשימו; בעבורכם אוכל חלילה לגווע ברעב אניוביתי… האם לא תוסיף עוד להשתובב?… בריל שתק ויאנל דום. אולם המורה לא שנה את שאלתו. – רב לך, רב לך, בריל – אמר שמיסר בקול רך; – עתה לבש בגדיך ושב. “מאחר שקבלת עליך את הדין – אחינו אתה”. ________________ אז החליט בריל בנפשו, כי לא יוסיף עוד ללכת אל “חדרו”. בבוקר בבוקר היה בריל לוקח את פת לחמו, כורכו בסמרטוט והולך לו לשוטטבחוצות העיר עד הערב ובערב שב לביתו. והאשה, אשר התחנך אצלה, לא ידעה, כיחדל לבקר את בית הת“ת. כי עברו חדשים שנים, ימי אושר לבריל. לפעמים היהמוצא גם איזו פרוטה להשתכר, בנשאו תרנגולים אל השוחט לשחוט, ובפרוטה, אשרקבל בשכר טרחתו, קנה לו ממתקים וייטיב לבו. אך לאחרונה הוּגד הדבר לאשה, ותחקור, ותדרוש, ויודע לה, כי אמנם בריל איננו הולך ל”חדר" ובריל הודה עלחטאתו, וגם הגיד לאומנתו את כל אשר קרהו, וירא את האותות אשר שם בו המורה, ותחמול האשה עליו, ותאמר: אכן, רב לך לשבת ב“חדר”, כי ברוך ה' גדלת ועתהתוכל לבוא לשרת לפני “בעל הבית”. טוב כי אבקש לפניך מקום בבית בעל-מלאכה, ולמדת שם להשתכר פרוטה. בעתות הרעות האלה, הפרוטה היא העיקר, ומי שיוגעלהשתכר פרוטה – יודע הכל… מלבד זה קצה נפשי מבקש שכר מזונותיך מגבאי “לחםאביונים”; ובשמחה רבה אשא כפי לאלוהים, כאשר לא אצטרך להם עוד. והאשה קימהדבריה ובאותו היום מצאה לחניכה מקום בבית אהרן החייט ללמדו שם אומנות, בתנאי כי יעבוד אצלו חמש שנים רצופות. אולם, כדרך כל האומנים, לא מהר אהרן להושיב את בריל חניכואל שולחן התפירה, כי אם הפקידהו לשרת את אשתו בחדר הבשול. עליו היה להוציאאת האשפה וסיר השופכין מהבית, לגנוב עצים מדיר השכן ולדלות מים מן הבאר, ללכת עם גברתו אל השוק ולשאת לפניה סל גדול מלא לחם וירקות, ואך לפרקים היהלומד את מלאכת התפירה, כלומר: לחמם את המגהץ או להוציא את החוטים המחבריםלשעה את גזרי הבגד עד שיתפרו יחד כראוי. אולם גם אם לא הרבה ללמוד את מלאכתו, אבל מכות קבל בריל הרבה. אמנם אהרן אדונו הרים ידו עליו אך לעתים רחוקות; אבל פינחסעוזרו, אשר אך כלה שנות למודו, למד עתה ידיו לקרב, וישם לו למטרה את לחיבריל האומלל. פינחס היה עתה ל“איש”, מקבל חמשה ועשרים שקל לשנה ומזונות, ועליו עתה להראות את כוחו וגדולתו, כי עתה גם הוא יכול לעשות דבר; עתהאיננו עוד חניך בעל-מלאכה, איננו עוד עבד נרצע לכל האדם, ובפני מי יראהפינחס את כל תוקף גדולתו וממשלתו אם לא בפני בריל? וגם בבית המבשלות לאהונח לו, כי שם משלה עליו ממשלת עריצים גֶלֶַה אשת אדונו. גלה היתה אשהעקרה, עבה וכעורה ובעלה לא אהב אותה, ויחרפנה בכל שמות של גנאי, ולפעמיםהנחיל אותה גם מכות יד. ובהיותה שפלה בעיני בעלה ובזויה כרמש, היה לה חדרהבשול – המקום היחידי, אשר בו יכלה להראות את כוחה וגבורתה, כי גם היאאיננה בטלה במציאות, כי גם היא בבחינת יש, כי פה ישנו נברא אשר ישפיל לעמודבסולם החיים ממנה, והיא מושלת עליו ממשלה בלי מצרים. פינחס המשרת מצדו וגלה העקרה מצדה השתדלו בשקידה רבה לחנךאת בריל, כל אחד לפי שיטתו: ובריל לא ידע במה יתרצה אל מחנכיו אלה, ויהינרדף ומעוּנה כל הימים. גם לאכול לא נתנו לא מככר אחד עם כל בני הבית, כילמענו בקשה גברתו ותמצא תמיד פתים יבשים ומגואלים, אשר הותירו היאואישה. אולם לעומת זה חפשי היה בריל מכל מצוה דתית ומוסרית, מתפלהוברכת המזון. בקחתו לפעמים את הסדור להתפלל באה גלה ותתן עליו בקולה, כיימהר לעבודת הבית. וירא בריל ויבן, כי “בחסידות” לא ימצא חן בעיני גברתו, ויעזוב את הסדור, אשר גם בימים ההם, בשבתו בחדרו, לא היה חביב עליו הרבה; בימי השבת היה שופת את המיחם ומסיק התנורים תחת “גוי השבת”. כן לא כהה אישבבריל להשתובב בחוץ, בלכתו במלאכות אדוניו לקנות מהחנות, או להביא “עבודה” לבעליה, והיה רץ ומרקד, שורק בשפתיו ומתאבק עם כל הנערים שהוא פוגע בהם, ומקללם בשפת המדינה “ישר והפוך”, מושך בפעמוני כל הפתחים ומתופף בחלונותוזורק אבנים בכל כלב עובר ביד חרוצים; ובריל חש בנפשו כי הגדיל לעשות, כיגם הוא איננו נותר בתבל, כי הוא פועל גבורות ובעל מלחמות, וכל הנעריםוהכלבים יראים ומפחדים ממנו, וחולקים לו כבוד, בנטותם מפניו הצדה… אדונו לא היה איש רע הלב, ולפעמים נכמרו רחמיו על הנערהעזוב, ואז עלתה על לבו ללמדו אומנותו, אך לא יכול להוציא חפצו לפעולה; כיהעבודה לא היתה אצלו תמידית, כי אם לעתים, לפני החגים העבריים, אוהנוצריים, ושאר הימים ישב בטל. בימי העבודה אי אפשר לו להורות, כי כל רגעהיה יקר בעיניו, ובעת אשר ישב בטל, היה קפדן גדול, כי דאגת הפרנסה הרגיזהאותו תמיד, וקשה היה לו למשול ברוחו ללמד את תלמידיו במתינות הדרושה ובאורךאפים. ועל כן היה דברו: עד אשר אלמד להחזיק המחט כראוי, אשלים אני עבודתיכולה… בהיותו מוּכה ונרדף כל הימים, למד בריל להכעיס את גברתו, אשר שנאאותה, ויבקש תמיד לקחת ממנה נקם. אם צותה להחם את המיחם בבוקר, אז היתהבטוחה, כי עד הצהרים לא ירתח; אם שלחה אותו אל החנות שב מדרכו אחרי שעהארוכה והביא לה לא את הדבר שהיה דרוש לה. בשובו לפעמים עמה מן השוק, והואעמוס סל מלא כל מיני מזון, נדחק במקום צר שבני השוק עמדו שם צפופים, וכמובלי צדיה הפיל את הסל מעל שכמו וכל אשר היה בסל נפזר לכל רוח. ובריל היהשמח בלבו, כשראה את פני גברתו משתנים, וקצף עולה על שפתיה, והיא רצהכמשוגעה לאסוף קניניה הפזורים מתחת לרגלי העוברים. מובן הדבר, כי בעדהגדולות האלה קבל בריל מכות גדולות, אבל מהן לא ירא בריל עוד, כי כל כך היהרגיל בהן, עד אשר חדל להרגיש את מכאוביו. כה עברו עליו שנה ומחצה בבית החייט, עד אשר מלאה סאתו, כיפעם עלה על לבו לנקום בגברתו נקמה גדולה, ויקח את ערדליה החדשים, אשר עודלא עבר הברק מעליהם, וישליכם אל התנור, וממחרת בהסיקה את התנור, מצאה באפרפליטת אבדה, ותדע את אשר עשה לה בריל, ויכוהו ויפצעוהו ויגרשוהו מןהבית… בריל יצא מהבית, אשר היה כבית-כלא בעיניו. הוא יצא עתהלחפשי. עתה אין עוד מושל עליו, ובידו לעשות כל מה שלבו חפץ, ואיש לא יכההבו. הוא עמד ברחוב, והנה השמים המרווחים לאין קץ עליו נטויים, והרחוב עםבתיו הגדולים והקטנים ארוך מאוד, ובריל יודע, כי שם בסוף הרחוב נמצאו שדיתבואות ויער של בית מקלט הנזירים; אך המרחב הגדול והחופש המוחלט הטילו עליואימה. וכמו אך עתה חש בנפשו את קטנותו ואת מעוט ערכו בתבל הגדולה אשרלפניו, עד כי איננו נחשב גם בעיניו למאומה. הוא אשר היה תמיד מחונך במתגורסן ושוט, הוא, אשר מראשית בואו לחדרו המיתו בו כל רצון חפשי ויגישו אתרוחו לנחוּשתים – הוא חרד עתה בראותו, כי אין אדון לו, אשר יטנו לכל אשריחפוץ, והוא צריך להשען על עצמו… הוא פנה לימין ושמאל לראות מאין יבואעזרו, מי יאספהו עתה הביתה – ואין איש. רבים עוברים ושבים בחוץ ואליו לאישימו לב. לוּ קראו אותו לשוב אליהם, כי עתה היה נכון לעשות כל אשר יצוועליו, והיה סובל כל יסורים קשים. גם לו קראהו המורה שמיסר לשוב ולהתענותתחת ידו בתלמוד תורה – גם אז טוב היה לו מעתה; כי אז ידע לכל הפחות שיש עיןפקוחה הצופה עליו לרגעים, ויד מושלת תטהו ימין ושמאל, ועתה גלמוד הנהו. אמנם הוא חפשי, אבל איננו יודע מה לעשות בחופשו, איך ישתמש בו… הוא למדלהיות רק עבד נכנע בגלוי ומתפרץ בסתר, אך לא לחיות חיי אדם חפשי, היודעלשקול בפלס כל דרכיו ואיננו צריך לאפוטרופסות. שומם ונעזב עומד בריל שעה רבה על מקום אחד, ואחר הרים אתפעמיו וילך אל עני אחד עיור, אשר גר בשכונתו. את העיור הזה נהג כמה פעמיםבחוץ, ובעד טרחתו קבל לפעמים פרוטה. בריל בא אל העיור ויספר לו את מצבו, והעיור, לשמחת לבבהנער הנעזב, נאות לקחתו לו למנהיג תמידי, ובשעה מוצלחת החל בריל לסבב יחדעם העיור על פתחי יושבי העיר לקבץ נדבות. שבועות אחדים עברו על בריל והוא עבד עבודת מנהיג באמונה. אמנם לא קלה היתה העבודה, כי העיור היה נוח לכעוס ומקפיד על כל דבר קל; וגםמזון לשׂוֹבע לא נתן לו, כי העיור היה קמצן מאוד וקשה היה לו, לא לבדלהוציא פרוטה מכיסו למזונות, כי גם חס על הפרוסות שנתנו לו הנדיבים, כיאותן מכר בזול למאכל בהמה. אך בריל נשא וסבל את תלאותיו וישמח בחלקו, כינמצא לו מורה להועיל, עד כי ידע את אומנות הקבצנות לאשורה, ואז אזר ברילכגבר חלציו, ויצא מתחת אפוטרופסות הזקן העיור לרשות עצמו. עתה לא היה עודבודד בעולם, כי העולם כולו היה שלו: אל כל מקום שהלך מצא מזון ובגדים, אךהבגדים היו לו למותר וימכרם בשוק הסחבות, ובסמרטוטים התיפה ויתפאר, כי היוכשלט לאומנותו, ועל ידם עורר רחמים בעיני כל רואיו. במשך שנים אחדות קנה לונסיונות רבים באומנותו ויעש חיל… ובלכתו למסעיו, נזדוגה לו בילא בת גילוותהי לו לאשה. בריל לא אהב אותה, אך לגרשה לא היתה לו כל סבה, כי מה ממנויהלוך אם שמו נקרא עליה? הן מזונותיה לא עליו, כי היא בעצמה בקשה ומצאה אתמזונותיה. ואולם בילא אהבה את בריל בלבה, אף כי תמיד המטירה עליו קללותונאצות נוראות, ולא התפרדה ממנו, מעת אשר נזדוגה לו. ובריל שמע את קללותיהוחרפותיה ולא התקצף, ואף לפעמים השיב לה קללות כפולות ומכופלות, לא בקצףוכעס, כי אם בדרך שיחה בטלה. _______________ זה הוא הזוג אשר בא לשבת במעון הצר אשר לזלאטה טובמן בשכרשקל אחד לחודש. קשה היה לזלאטה לשמוע את קללותיהם וחרפותיהם, כי מעודה לאהתקוטטה עם אישה גם קטטה קטנה, ומאוס היה בעיניה לראות איש ואשה נצים יחדומקללים זה את זה; אך כעבור שנים שלושה ימים, הסכינה מעט את שכניה ותחדללשית לב לקללותיהם, וגם נוכחה זלאטה כי בריל איננו רע הלב, אף כי פיו דוברנבלה וחדודים גסים, השורטים באזניה. תמיד בשובו בערב “מצידו” הוא נותןלבניה עוגות או פרוסות לחם ומיני מטעמים. גם את זלאטה כבד לקחת מצידו, אךהיא לא תחפוץ לגעת בו, כי לא תוכל לאכול מאשר קבץ בריל בתור נדבה. ומאודמאוד יכאב לבה על כי בניה אוכלים מזון כזה; אבל איך תחשוך את ילדיה הרעביםלבל יהנו מציד בריל? בימים האלה מצאה זלאטה במה להשתכר, כי היתה למבשלתבחתונת אחד העשירים, אך גם הימים האלה עברו, והכסף אשר השתכרה אזל מכיסה, וישארו האשה וילדיה בלי משען לחם. – לכי היום אל חדר הקהל – יעץ לה בריל – ובקשת מאת הגבאים לתת לך לחם אביונים. – טוב למות ברעב מפשוט יד לקבל נדבה – אמרה זלאטה. – הוי, פתיה! – קרא בריל וישחק בכל פה – האם משלהם אתּ באהלבקש? הלא משלך! משלך, מהכסף אשר שלמת מכס הבשר. הם לקחו ממך בחזקה בכל יוםמס בעד העצמות שבשלת בקדרתך, עתה בצר לך דרשי, כי ישיבו לך את כספך. – החשבון הוא כך, – אמרה זלאטה – אבל בכל זאת חרפה גדולההיא ללכת לעמוד שם בשורה עם כל העניים, יסלח לי ה' בעד דברי אלה, הן גם אישנכבד אחד לא ילך שמה לקבל מיד הגבאים נדבה. – אשה סכלה את, ומה אדבר עמך? – ענה בריל חציו מתקצף וחציומהתל; – אדרבה, הנכבדים המה הלוקחים חלק בראש מלחם אביונים. הרב מקבל שניאלפים מלחם אביונים, החזן עם משורריו מקבלים שכר רב מלחם אביונים, הדייניםוהשמשים מקבלים גם כן מלחם אביונים, המשגיחים על כל מצות מקבלים מלחםאביונים; וגם כל המוסרים והמלשינים וכל תקיפי העיר לוקחים חלקים נכבדיםמלחם אביונים ולא יתבוששו; ואת, אשה אומללה, גוועת ברעב עם ילדיך הקטנים, תבואי ללכת לבקש את המגיע לך. לו הייתי במקומך, כי עתה כל שניהם עקרתיפיהם, ונתנו לי כסף. המה באים להיטיב לעניים כאילו מכיסם יוציאו כסף; אבלאנחנו הלא נדע כי כסף מכס הבשר כסף עניים הוא, ומשלהם הם נותנים להם, אחרילקחם תרומה גדולה לתתה לטובים בעיניהם ביד רחבה. הנה הגביר רובלין יושב שםבראש המחלקים, הוא היה לאב רחמן לכל דל ועני… העניים מברכים אותו, והואשמח בלבו שמחה כפולה: שמח כי הוא קנה לו שם איש חסד, פועל צדקות ועוסקבצרכי הצבור, ויחד עם זאת שמח הוא כי מכיסו לא יוציא מאומה לצדקה. אל נאתכלמי, זלאטה, מפני הגאיונים ההם, יכנס הרוח באבי אביהם! עמהם נחוץ לדברבשפה אחרת, בלי בושה וכלימה, ולפעמים גם בחוצפה ועזות מצח, ואז תצליחי, כיקול תחינה ובקשה לא ישמעו, ואך אם תאמרי להם: רוצחים! יכנס הרוח באביאביכם! את כספי השיבו לי! ואז ידעו ויבינו את דבריך, וימהרו להשלים חפצך, למען תחדלי מהם והלכת לביתך. דברי בריל באו סוף כל סוף אל לב זלאטה ויאמצוה ללכת לבקש משען מקופת לחם אביונים. – לו הייתי לבדי – אמרה זלאטה אל לבה להצדיק את נפשה – כיעתה לא הלכתי שמה, כי אם גועתי ברעב; אבל עתה ילדי יסבוני ומבקשים לחם, וקול יללתם פולח כבדי, דרך אחרת אין לי כי אם אפשוט יד, או לשום קץ לחיי, לבלי שמוע אנקת הילדים ותרעומותיהם… לשום קץ לחיים… אמנם מרים הם החייםמאוד; ענויי נצח, שפלות ובוז – כל אלה כבד מאוד לשאת, אבל המות נורא הואמאוד, נורא הוא חושך הקבר ונוראים הם חבלי הגיהנום!… ומה יעשו הילדים בליאם? אמנם גם עתה כשאני חיה, אין לאל ידי להושיע להם, להאכילם ברעבם, אבלבלעדי עוד ירע להם מעתה, וגם את אישי ארחם מאוד: יסורים גדולים יסבול מרגלוהשבורה והבצקה כחבית ובבית החולים לא ישיתו אליו לב, כי אך לעתים יביאואליו את מזונותיו (מזונות אשר לפעמים הם רעים מאוד גם לבריא) וליתר צרכיולא ידאגו, הסדין והכותנות שחורים כפיח והמצעים קרועים והקש מבצבץ מביןהקרעים; וכן ישכב שם תמיד זלמן למעצבה, ואך בשעה שאני באה לבקרו, תחיה רוחוועיניו תתנוצצנה באור שמחה. ובמותי תכלה גם שארית נחמתו בעניו. חייבת אנילחיות ולשאת את סבל משר צרותי! הבה אאמצא את לבבי ואלכה. אולי ימצא ביןהגבאים אחד, אשר ישים לב לדרוש ולחקור את מצבי כמו שהוא ולהושיט לי ידעזרה. הוי, אלי! חזקני נא ואמצני ותן בלב הנדיבים רחמים לרחמני אותי ואתעוללי!… ועיני זלאטה נפתחו כמעינות, ודמעותיה שטפו את לחייה הצנומות. – למה תבכי, פתיה? – קרא בריל – לכי ואל תיראי. אמנם אוכלי אדם הם, אבל אותך לא יאכלו, כי גל עצמות את. – ובכל זאת תמצאנה העצמות היבשות חן בעיניך – התלוננה אשתבריל, אשר התקנאה בזלאטה על כי אישה מרבה לדאוג לטובתה, ובדעתה כי אישה הואמהחשודים ויש בהם… – רדי שאולה, נבלה סרוחה! – אמר בריל בשחוק. – זלאטה לא שמעה את דברי הריב, כי טרודה היתה בשאלה החמורה: ללכת או לחדול, ואחרי שפכה דמעותיה אמצה את לבה ותתכס במטפחתה הגדולה אשרמראה נהפך ירוק ותלך לחדר הקהל. חדר הקהל היה מלא אנשים ונשים; ביחוד רבו שם הנשים עם ילדיהן על זרועותיהן ובחיקן, אשר הביאו עמהן לעורר רחמים. לפנים מהגדר, המפסיקה בין המבקשים ובין הנותנים, יושבים הגבאים עשירי העיר, אדירי הכסף, ובראשם העשיר הישיש ה' רובלין. העניים מתפרצים בכוח לבוא אל שער הגדר. כל אחד משתדללהתיצב לפני הגבאים קודם חברו. ומקול הצעקות והקללות תחרשנה האזנים. הגבריםאשר כוח להן יסולו להם דרך בזרוע עוזם, והנשים היודעות להטות את לב מיכאלהשמש בשוחד – תתנה לו עוד בבוקר פרוטות אחדות, והוא בהגיע העת יפנה לפניהןהדרך לגשת עד הגבאים. בכלל, מיכאל השמש הוא מהמניעים היותר גדולים בעניניהצדקה, כי הוא המעיד על המבקשים, אם נצרכים הם באמת ועל דבריו יסמוכו; והעניים יודעים, כי ברשות מיכאל הם עומדים ומשתדלים למצוא חן בעיניו, להחניף לו ולכפר פניו במנחה, ויותר מאשר יתכחשו ויחליקו לשון לפני הגבאים, יבקשו פני מיכאל ויחניפו לו, כי ידעו שהכל תלוי בו. וזלאטה עמדה מנגד ולא ידעה מה לעשות במהומה הגדולה אשרלנגד עיניה. אך בעמדה זמן רב בתוך ההמון הדוחק איש את אחיו נדחקה גם היא, עד כי נגשה בלי רצונה אל פתח הגדר, אשר שם מיכאל השמש עומד וכמעט נחנקהמריח היי"ש אשר נדף מפיו. – אויה! אויה! – צעקה האשה, כי מיכאל השמש הדפה בכוחלאחור, עד כי כמעט התפרקו כל עצמותיה. – הה, רחמוני נא, הה, רחמוני! עולליגוועים ברעב!… תנו לי לדבר דברים אחדים… – חכי מעט – ענה מיכאל בלעז ובוז – הראיתם רבנית באה?… פנו לפניה דרך לבוא ראשונה!.. אחדים מהעניים העומדים קרוב למיכאל שחקו מעט לעשות לו נחת רוח… זלאטה נהדפה לאחור. וברוב עמל עלה בידה לצאת תוך הדוחק: ראשה כאב עליה מאוד, ברכיה כשלו וכמעט התעלפה. היא יצאה החוצה ותשב על הספסל שלפני השער. הלילה היה לילשוקט וקר. האויר הקר השיב מעט את רוחה. היא ישבה שעה שלמה ותחשוב בלבה איךלעשות: אם לשוב הביתה בידים ריקניות, או לבוא עוד הפעם אל חדר הקהל, אולייצליח חפצה בידה הפעם לדבר אם הגבאים ולבקש מלפניהם רחמים על ילדיה הרעבים. ואחרי שהרבתה לחשוב מחשבות, באה עוד הפעם אל חדר הקהל. והנה ההמון הולךהלוך וחסור. גם מקרב מיכאל השמש פג מעט היין, וקולו הצרוד לא היה עוד איוםכבתחילה. הגבאים עיפו וימהרו לכלות את מלאכתם. בפחד ורעדה נגשה זלאטה עודהפעם אל פתח הגדר, ותבט במורך לב אל השמש. – מה לך, עבריה? – שאל אחד הגבאים, אשר עמד קרוב אל הגדר ויבט אל זלאטה בעינים בוחנות… – רחמוני נא, אדוני! – קראה זלאטה ודמעותיה פרצו מעיניה – אישי מוטל בבית-החולים, ואנוכי גוועת עם ילדי ברעב. – תן לה, מיכאל להכנס, – צוה הגבאי. מיכאל פתח לפניה הדלת, וזלאטה באה ותתיצב לפני הגבאים, אשר הביטו אליה במבט חודר. – רחמוני נא! תנו לי לכלכל את ביתי… שני רובל לחודש שכר דירה… מזונות לארבע נפשות… הסקה… העצים יקרים מאוד. הדמעות שמו מחנק לצוארה ולא יכלה לדבר. – התכיר את האשה הזאת, מיכאל? – פנה הגביר רובלין אל השמש. – בודאי אני מכיר אותה, – ענה השמש – היא חוזרת אל הפתחים… – אני חוזרת אל הפתחים?! – קראה האומללה – לוּ תשברנה רגליטרם אלך לעמוד על בפתחים… שאלו נא כל שכני ויאמרו, כי מעולם לא פשטתי ידילבקש נדבה… – בילא המרקדת הגרה עמך הגידה לי, כי חוזרת אתּ עמה על הפתחים, – אמר השמש בהביטו אליה בחציפות. – שקר דברה! עדים הם כל השכנים. היא שונאה אותי ובוֹדה מלבה כזבים… היום עוד לא היה פרור בפי… ומה אעשה בילדי?… – תנו לה חמשים פרוטות, – אמר הגביר רובלין – אשר מהר לכלות את עבודתו ונפשו קצה בדרישות וחקירות אשר עצרוהו פה. הגביר הושיט לאשה איזו מטבעות כסף; וזלאטה, אשר עיניה חשכו ולא ידעה מה עמה, פשטה ידה, ותקבל מבלי לדעת מה קבלה, ותצא. – מה נתנו לך? – שאל בריל בשובה הביתה. – גם אנוכי אינני יודעת עוד.. הבה אמנה – ענתה האשה. – חמשים פרוטות ובתוכן אסימון שנפתחה צורתו, – אמרה זלאטה, ולבה כמו נקרע לקרעים מכעס. – אך לחבל נתנו לי להתלות בו ולא יותר. מה אעשהבפרוטות האומללות האלה? האתן שכר דירה אם אקנה עצים להסקה או לחם? – לו נתנו לי כזאת – אמר בריל – כי אז השלכתי את נדבתםבפניהם. הוי, אשה נבערה! מה זאת לקחת? הלבעבור זאת ישבת שם כל הלילה? לוּ סבּוֹת בעת ההיא על פתחי הבתים, כי עתה אספת כסף משנה… שמעיני נא, זלאטה, וייטב לך: מחר נלכה ונעשה את המבחן הראשון לחזור על הפתחים, וראית, כי איןפרנסה טובה ויפה מזו: עקימת החוטם והנה פרוטה… וגם אם לא תעקמי את החוטםלא ימנעו ממך את הפרוטה ואך כדי לצאת ידי חובתך טוב, כי תראי להם פניםמעוררים רחמים. חי נפשי כי אין דבר, כי מאומה לא יכאב לך מעבודתך זאת… “כפּרתנו” יהיה הגביר רובלין עם כל בית מסחרו נגד המסחר שלנו. לוֹ אך בתיםאחדים וחנויות אחדות, ואני בעל כל הבתים שבעיר הזאת ושבכל עיר ועיר וכלהחנויות – חנויותי המה… ובתארו לה את כל הטוב הצפון בעסק הקבצנות בחום וברגש, לאראה כי זלאטה התמוגגה בעת ההיא בבכי, בראותה כי כל תקוה לה – אין, ולא שתהלבה להצעתו. – התלכי עמי מחר? – אמר בריל בראותו את דמעותיה. – רב לך, סכלה, לבכות! לכי עמי וראית עולמך בחייך: כל ימיך כחג אחד ארוךיהיה. – ללכת? לאן אלך? שאולה? אל תהום הקבר? – התיפחה זלאטה ותפרוש כפיה. – הראית את הגבירה הגדולה? – קראה בילא בלעג, כי חרה לה עלזלאטה הממאסת באומנותה, אומנות הקבצנות… – לו היה איש אחר פה, כי עתהאמור בלבו, כי באמת מיוחסת גדולה היא, נשמה מפונקת ועדינה, ולא נאה להלחזור על הפתחים… – האתון פתחה את פיה – אמר בריל בשחוק מר; כי אף שהיה ברילאיש חפשי: לועג לכל קודם ולכל מדה טובה, בכל זאת גדלה בעיניו נפש זלאטה, ולבבו התחמץ, בשמעו את אשתו מקילה בכבודה, וכמעט נכון היה לצאת עמהלמלחמת-כפים. – אל תשיתי לב, זלאטה, לאשר תדבר הנבלה הסרוחה באזניך – הוסיףבריל בקול רך – חדלי לבכות, אל תראי! עוד לא ראיתי איש גווע ברעב… שמעיני, אשה סכלה! הן בעל כרחך את חיה, ואי-אפשר לך להריק את נשמתך מקרבךברוק פיך ועל כן למה תחבלי את נפשך?… יש אתי מעט משקה מתוק, ממנו תשתי, והתחזקת, גם חתיכת כרכשת שמורה עצמי וסעדת לבך… אל תהיי אשה סכלה, זלאטה! “הרבי לך לשמוח”! קול בריל לא היה עתה גס כפעם בפעם, כי רוך ונעימות וחןנשמעו מתוכו, ועל כן חדר אל לב זלאטה. ואחרי הפצרות רבות נאותה לסעוד לבהבאוכל אשר הגיש לה בריל. לאט לאט הסכינה זלאטה את בריל ותחדל מהתבושש לקחת מאתולהנות מהמטעמים אשר הביא. גם דברי הנבלה אשר השמיע בריל לא שרטו עוד באזניהשרטת כמאז, כי אם העירו בה שחוק. בכל ערב היה מביא נרותיו אשר גנב מעלהעמוד בבית-התפלה, ובמעון הצר היה אור, והילדים גם הם היו ששים ושמחיםלקראת בריל, כי גם להם הביא מנחה וישתובב עמהם. ככה עברו שבועות אחדים. זלאטה השתכרה מעט ואת החסר השליםבריל. בילא התרעמה אמנם על זה, חרפה וגדפה את אישה ואת שכנתה צרתה, אך גםבריל, גם זלאטה הסכינו את תרעומותיה. וכמעט התנחמה מעצבונה. גם אישה התרפא, ובעוד ימים אחדים היה נכון לצאת מבית-החולים, ואז, כי יעזור ה' להם, וישבההיא ואישה וילדיה לבדם במעונם, ובריל ואשתו יצאו מהבית הזה… אמנם צר לה, כי בריל יפרד ממנה, הוא נחשב כקרוב לה, כידיד ביתה!… ערבות מהתלותיו, וחקוייו שהוא מחקה אחרים מעוררים שחוק, עד כי גם בילא הזועפת תשחק שחוקגדול, והילדים אוהבים אותו מאוד: “דודם” בריל יקר בעיניהם יותר מאמם. אמנםלא טוב, כי לא יזהר בלשונו ומלמד אותם לדברי נבלה. היא הוכיחה אותו, אך הואלועג לתוכחתה. היא יודעת, כי אין הצדק עמו, אבל אי-אפשר לה להתוכח עמו, כיעל כל שאלה שהיא שואלת הוא מוצא מאה תשובות, ובחדדו את לשונו יגדיל לדברדברי נבלותו, והילדים עונים אחריו. ובשמעו את יענקל הקטן מגמגם אחריובפטפוטי ילד דברי נבלה, ישמח שמחה גדולה וישחק בכל פה… – איש חיל הוא יענקל! – אמר בריל וימחא כף. – הוא יגדל והיה לאיש, וכל הנשים בו תתברכנה… הגידה, יענקל, עוד הפעם… יענקל עושה רצון בריל, ובריל שוחק שחוק גדול, וגם זלאטה שוחקת עמו, אך שחוקה מהול בתוגה. היא מרגישה שאין הדבר יפה. לבריל היתה מטרה אחת בחיים – להתענג בכל התענוגים שתשיגידו, אחת לו אם בהיתר ואם באיסור, אם יעשה בזה טובה לרעהו או רעה, אם ינחלמזה כבוד או בזיון. רגש הבושה כבר עבר ובטל מלב בריל, כל הנבלות שעשה בחייועשה בנפש שוקטה, וגם אם נתפש לא שת לב לחרופים ולדברי בוז. מטבעו היה ברילחד השכל וידע לרדת לעומקו של דבר ולשפוט לא לפי המראה החיצון, כי אם על פיהתכונה הפנימית. וכאשר בחר לו את עסק הקבצנות למד את תכונות בעלי הטובה, אתטוב מוסדות הצדקה, את מעללי העשירים, ויבן כי גם הם, העומדים בראש העדה, הם, הרמים והנישאים והנכבדים, אינם טובים ממנו, התולעה, הרמש, גם במשהו. אמנם איזה ברק חיצוני יש להם מה שאין בו, אבל בתוכם, בפנימיותם גם הם אינםעולים הרבה עליו ובכמה פעמים עוד גרועים ממנו; ומדוע יבוש הוא מעשות איזהדבר למלא תאות נפשו, יען שיש אומרים, שהדבר ההוא מגונה? הנה, למשל, בחזרועל הפתחים, נותנים לו אך פרוטות, והפרוטות ההן אינן מספיקות לכל צרכיו, צרכי אוכל ומשקה ערבים; ועל כן אם יקרה לגנוב איזה כלי קטן: סכין, כף, מטפחת וכדומה, הנוחים לבוא אל הצלחת, הוא גונב ואיננו מרגיש, כי הוא עושהבזה עול; אדרבה, הוא שמח מאוד, כאיש שמצא מציאה, וכל מה שהוא קובץ, מדעתהבעלים ושלא מדעתם, הוא מוציא בערב על הפרוטה האחרונה לממתקים ויין טוב, מבלי לדאוג דאגת מחר, והרי הוא שמח ומשמח אחרים עמדו. וכה דברו תמיד: “אניאינני כשאר הקבצנים הצוברים כסף ולא יאמרו די. דרך זו שנאה נפשי. אם אמצאדי לאכול ולשתות היום למה אדאג? הלא העולם לא יחרב גם מחר, ואם רגלי תהיינהאתי ולשוני לא תמק בפי – אמצא גם מחר מה שמצאתי היום”. ויהיה בערב אחד ובריל הביא ציד רב עמו ובדירתו הצרה היואור ושמחה. הפעם לקח לב הנשים בחדודיו ובמשליו ותשתינה אתו, והמשקה היהמתוק ויורד כשמן אל הושט ומשם הוא בא ונבלע בתוך כל האברים ומחמם אותםומשמח את הלב באופן נעלה. וכה אחרו שבת עד אשר תקפה עליהם השינה, וזלאטההלכה ותשכב אצל ילדיה על הרצפה, ראשה סבב עליה כגלגל ועד מהרה נרדמה תרדמהעזה… ______________ זלאטה קמה בבוקר, ראשה כבד עליה ויגון נורא לחץ את לבה… איזה שברי חלומות עלו עתה על זכרונה, צללים כהים, שאי-אפשר לה לתפוס אותםבדיוק. אך ככל אשר הוסיפה להתבונן בצלים ההם ולהעמיק חקר בשברי החלומות אשרלא נמחו מזכרונה, כן הוסיפו הצללים להתיצב לפניה בתמונה יותר מורגשתומוחשית… הנה בריל וזלמן אישה מתקוטטים יחד. על מה ולמה הם מתקוטטים? זלאטה איננה יודעת מאומה, הקטטה הולכת ורבה וגם בילא הרימה את קולה ותקלל, ותחרף את הכל, והילדים צועקים ובוכים, וזלאטה יראה וחרדה מאוד וברכיהכושלות וכולה רועדת… אישה מביט עליה בזעם והיא מכירה, כי עשתה דבר נגדרצונו, וכי על הדבר ההוא הם מתקוטטים יחד, אך בשום אופן לא תוכל לזכור אתאשר עשתה… אחרי כן החלו האנשים להתאבק יחד ולהכות איש את רעהו והמבוכהעוד גדלה בבית… פתאום התנשא בריל כזאת משחית. מבטי עיניו היו נוראיםמאוד, ויך בגרזן ויפוצץ את ראש זלמן ויקרב אל זלאטה הרועדת ויאמר לחבקנה. היא פשטה ידיה להרחיקהו מעליה, אך ידיה רפו. היא חפצה להרים קולה, אך קולהנחבא, ובלי כוח היא מוטלת בזרועותיו, ועיניה סגורות, כי יראה מהביט אלעיניו האיומות… ובפתחה את עיניה והנה חושך סביב לה ודממת קבר, אין עמהאיש, וראשה כבד עליה… זלאטה בקשה פתרונים לדברי החלום, העמיקה לחשוב אולי היה גםדבר אמת בחלום הנורא אשר חלמה, כי נראה אשר לא שוא היה כולו; ופתאום נודעלה כי אמנם חוּלל כבודה בלילה הזה ותתן קולה בבכי. – למה תבכי, זלאטה? – שאל בריל בהקיצו משנתו ובהתגרדו בחשק נמרץ… – מה עשיתי לך, כי גמלתני רעה גדולה? – אמרה זלאטה ותתמוגג בדמעות. – החסר ממך דבר, אשה כסלה? – ענה בריל בלשון – הן ב"ה בריאה ושלמה את וכל מום אין בך… – אבל הלא עבירה חמורה היא – התיפחה זלאטה; – הלא אבדתי נשמתי לנצח. – רב לך, פתיה, להתיפח! – אמר בריל. – אך אנשי מרמה בדומלבם, כי ישנם מעשים שאינם רצויים בעיני ה', להניא את העם מהתענג בחייהם, והם בעצמם עושים כל האסור ושולקים בלבם לתמימות המאמינים בהם. הגביר א. רואה חיים עם אשת הגביר ב. והרב יודע את הדבר ובכל זאת הוא מרבה להחניףלגביר א.; לו ראית איך חרד הרב לקראת בואו ומחבק את ידו באהבה וכמעט נכוןלשרת לפניו כאחד הסרסורים… אין זאת, כי הרב יודע שמותר להנות ולהתענג, ובפרט בדבר שזה נהנה וזה לא חסר, ואף לעניים יחשב לעוון. לעשיר מותר הכל, לו כל הזדונות כזכויות נחשבו, ולנגדו אין פוצה פה ומצפצף; ומדוע לא נהנה גםאנחנו ממה שתשיג ידנו? הוי, אשה סכלה, ירקי נא על הכל ואל תפחדימהבליהם. – מה לי ולהרב? – אמרה האשה ותמרר בבכי. – אנוכי יודעת כיהבאת עלי צרה גדולה וחרפת נצח… אמנם לא אתה לבדך אשם, כי גם אני אשמתי, כי הרשיתי לעצמי לשתות עמך יין; כל אשה כשרה בישראל לא תעשה כזאת, ועל כןבאה עלי כל הרעה הזאת. אנוכי אשמתי בכל אלה, אויה לי! ואיך אשא עתה פני אלזלמן אישי? – איפה היא בילא? – שאל בריל, בראותו כי המטה ריקה ובליסדרים, וניכר היה, כי בילא מהרה לעזוב את מטתה ותלך, וכבר עברה עת רבה והיאלא שבה. – אלכה נא לבקשנה, כי לפי הנראה דבר לאט עמה. הי ערומה כנחש, אבלאנוכי עוד ערום ממנה! אמנם לא אקצוף עליה אם היא מבקשת למצוא לה תענוגיםכלבה, אבל למה להסתיר ממני? בריל לבש את סחבותיו ובלי נטילת ידים עזב את הבית, כי לאנעים היה לו לשבת עם זלאטה הבוכיה. לא מאשר חמל עליה, כי לא הבין ערךהעלבון הגדול אשר עלב אותה, ולא ידע את מכאובה הנורא; אך, פשוט, כי לא נעיםהיה לו לראות דמעות ולהקשיב קול בוכים. וזלאטה לבדה ישבה על מצעה על הרצפהותקונן על כבודה המחולל. – הילד הקטן הקיץ משנתו ויתגעגע אל אמו. – הה, בני, בני! לו לא היתה לך אם, לו מתי בעת ילדתיך. כימה תסכוך לך אם בעלת-חטא, אשה מבישה ושפלה?… אתה עוד תאהבני, ילדי, ואנוכי אשה בזויה ומחוללה!… הילד ראה את אמו בוכיה ויבך גם הוא. – בכה, ילדי, בכה הרבה בכי, כי מתה אמך הכשרה, מתה לנצח, עתה זונה בזויה תהיה לך אומנת. הבה, ילדי, נגוע בבכי. בעת ההיא ומיכאל השמש נראה בבית. – הרב צוה להביא אותך אל ביתו – אמר מיכאל בקולו הגס והצרוד, וריח של יי"ש נדף מפיו. זלאטה הרגישה, כי לבבה נתק ממקומה, ופניה הלבינו כמת. – איך אלך עתה, וילדי עוד לא הקיצו משנתם? ומי יאכילם וישקם אם אלך מאתם? – אם כשרה וצנועה.. – אמר בלעג – אך לילדיה היא דואגת… אל תיראי! ממזריך לא ימותו גם אם תעזבים שעות אחדות בלי מאכלומשקה.? פני האשה נפלו מאוד. היא הכירה את כל שפלות מצבה ולא יכלה לענות דבר ולתבוע עלבון בניה מהשמש. – הבה נלכה – אמר השמש. – האשב פה לחכות לך? – אנוכי לא אלך עתה. הנני לבוא בעצמי אל הרב בעוד שעה – ענתה האשה. – אם לא תלכי עמדי ברצון וסחבתיך בשערות ראשך – אמר מיכאלבקול מושל, ולבו מלא עונג בשוותו לעצמו איך יראה להאשה המסרבת את ידו הקשהויסחבנה בחוץ לעיני המון רב… אמנם גם מיכאל בעצמו לא היה צדיק גמור, בימינעורי היה סרסור באחד מבתי המלון; אך זה היה כבר, ועתה היה מיכאל דנן ליראשמים. להכות לחי איזה “בעל חטא” נחשב לו לעונג נפלא, ומה גם ליסר בשבטים את “בעלת החטא” למען תודה על חטאתה. מיכאל נאנח מרה על אשר, בעוונותיו הרבים, נאסר מטעם הרשות ליסר בשוטים “בעלת חטא”: אבל בכל זאת עוד נשאר לפניו כרנרחב להראות את קנאתו לה' אלוהי ישראל במכות לחי, בתלישות שערות וכדומה מןהענויים שאין רשומם ניכר כל כך… זלאטה ראתה כי אי-אפשר לה למרות את פי השמש האיום ותעזוב בנפש מרה את הילדים ותלך. – ואיפה הוא בריל אהובך? – שאל מיכאל. – הוא לא אהובי, ולא ידעתי אנה הלך – ענתה האשה. – עוד חזון למועד. אנוכי עוד אפתח פיך והגדת לי הכל, לאתעלימי ממני דבר – אמר מיכאל בשחוק התולים אשר הכעיס את לב האשהתמרורים. – לי הגידו, כי נטמאת! – אמר הרב אל זלאטה בקול מרגיז לב. – תני תודה ואל תכחדי את האמת. – אמנם, רבי, – קראה האשה ותבך – אמנם חטאתי חטאה גדולה. חטאתי לאלוהים. חטאתי לאישי, לילדי. תן לי רבי, תשובה חמורה. כל אשר תצוה על אעשה. – תשובה אתן לך אחרי כן, – ענה הרב ועתה תתגרשי מאישך. – להתגרש מאישי? להפרד ממנו, מילדי? פסוק ראשי בפעם אחת ולא תענה נפשי לאורך ימים. – הנני אומר כי צריכה את להתגרש מאישך, כי כן הוא הדין, וכל הטענות והדבורים לא יועילו לך מאומה. – אנוכי לא אקבל גט – קראה האשה בהחלט ותפן את שכמה לצאת. מיכאל השמש ראה, כי עומדת היא לצאת, ויאחז בבגדה. אך היא בחוּמה נתקה מידווהבגד נקרע וסמרטוטיו סרחו על הרצפה. אז תפש מיכאל אותה בידה, אך היא, כצפור הנאחזת ברשת, התמרמרה ותשתדל בכל מאמצי כוחה להתנתק מידו; וכאשר ראתהכי חזק ממנה, נשכה את ידו נשיכה עמוקה. מיכאל מהר להסיר את ידו והיא אמרהלנוס, אך כרגע תפסה עוד פעם, והיא החלה לבעוט ברגליה, ליבב ולהתפרפר בכלאבריה. – עזוב אותה – אמר הרב. – אותה אפשר לגרש שלא בפניה ובעל כרחה, על-ידי שליח להולכה… מאוד צר היה למיכאל לעזוב את טרפו מידו, טרם עשה בו נקמתו כחפצו, אך חזקה עליו מצות הרב ויעזוב את האשה, והיא נסה כרגע החוצה. זלאטה נמלטה מיד מיכאל השמש ותנס החוצה. מטפחתה צנחה מעלראשה ותגלינה שערותיה הפרועות. קרעי בגדה, אשר קרע מיכאל בתפשו בה, סרחו עלהארץ מאחריה, עיניה יצאו מחוריהן ותתעינה אל כל עברים, שפתיה עוד לחשובדממה דברים מקוטעים. רבים חשבוה למשוגעה, ורבים, אשר נודע להם כל הנעשה, שחקו עליה, ונשים “צדקניות” קללוה קללות נמרצות, ותחרפנה אותה ותירקנהבפניה; אך היא כמו לא שתה לבה לכל אלה ותלך הלוך וקרב אל ביתה. בבואה אל הבית, ראתה, כי הפנה אשר בה עמדה מטת בילא ריקניתהיא, כי היא מהרה לצאת מהבית, ותקח את כל אשר לה, וגם את הכר האחרון אשרהיה לזלאטה קרעה ותוציא ממנו נוצותיו ותשים בכרה, אך זלאטה לא הרבתה לחשובאודות זה, כי מחשבות אחרות לקחו את לבה. הילדים ראוה וימהרו אליה בקול בוכים… גרון פנחס הקטן כבר נחר מבכי, כי לא חדל לבכות מעת יצאה אמו עד שובה. – מה אעשה לכם, ילדי? – אמרה זלאטה בחבקה את בניה – מהתסכּוֹן לכם אם בזויה ושפלה כמוני? אנוכי אומללה לנצח, חרפתי לא תמחה לעד, וגם אתם אומללים תהיו על ידי, כי מה יאמרו הבריות? הנה בני “בעלת החטא!” ואיש לא ירחם אתכם, כאשר לא ירחמו עלי. רב לי, בני! חיי הגיעו על גבול, הנההקצה האחרון… סבלתי רעב, קור וכל מחלה, ועתה הנה גם כבודי חוּלל, והננילמשל ולשנינה. הנני חרש נשבר של עביט, חרפה וקלסה לכל הארץ. גם לזלמן אישיאך למשא אהיה. הלא תמיד יזכור את עווני, ואם לא יגיד לי בפני, אבל בלבו לאישכח עווני לנצח. היו שלום, בני!… היא פתחה את החבל הדק, אשר בו קשרה את בגדה על מתניה, ותבטאל תקרת הבית, והנה שם תקוע וו חזק אשר עליו היה תלוי ערש בנה. ותעמד ספסלנוכח הוו ותעל עליו. היא הביטה בחלון – והנה היום היה יפה מאוד, השלג המכסהאת הרחוב האיר לנוגה ברק השמש, וילדים החליקו על פני הקרח בשמחה רבה… יפההיא התבל!… –אמרה זלאטה אל לבה, בשומה בפעם האחרונה את עיניה בחלון – אבללא לנו היא, לא לנותרים כמוני. לנו היא נותנת אך יסורים לשׂבוֹע וחבללהפטרה. ______________ כעבור שעה מצאוה תלויה ורוח אין בקרבה. שמע מיכאל השמש ואמר: “ברוך המקום שהרגה”… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43894	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43894", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 43894, "source_edition": "ועד היובל", "title": "חַטַּאת הַצִּבּוּר", "translator_uris": "", "translators": "" }
לזכרון: הקדמה לכרך שלישי הראש והראשון בועד היובל למלאת לי שמונים שנה (כ“ד שבטתרצ”ד) היה נזר שירת דורנו, ר' חיים נחמן ביאליק ז"ל, והוא שעורר את החברים – יבדלו לחיים ארוכים – להוציא לאור את כתבי. וביום היובל חתם בראש חבריהועד בכתב ידו על שני הכרכים שהספיקו לצאת אז מהדפוס. אולם בטרם שיצא הכרך הזה, השלישי, היתה בנו יד ה' ור' חיים נחמן נסתלק ונגנזה נשמתו הטהורה בגנזי מרומים. משתתף אני עם כל אחינו באבל הכבד על יתמותנו ויחד עם זהאני מזכיר בתודה את החסד אשר עשה עמדי, ביחוד בהוצאת ספרו הגדול של רב“זבכר ז”ל “אגדת התנאים והאמוראים” בתרגומי, שגם מזה הספיק לראות רק את הספרהתשיעי, גדול מאוד צערי שלא זכיתי לשתף אותו בסיום הספר הזה (עוד ישנם אצלימזה שלשה ספרים בכתב יד). יהי שמך וזכרך ברוך ומבורך בעד תנובת רוחך האדירה ובעד עמלך להנחיל לעמך פרי ספרותנו העתיקה והחדשה. א. ז. רבינוביץ זאת חנוכה תרצ"ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43895	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43895", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43895, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "לזכרון: הקדמה לכרך שלישי", "translator_uris": "", "translators": "" }
מפנקס שריה הסופר מספרים שר' ישראל סלנטר התודה לפני אחד מידידיו: לפעמיםבשעה שאני מבקש לעלות על הבימה לדרוש, השטן מתיצב כנגדי ודורש חשבון: למהתלך לדרוש? להתפרסם אתה רוצה? לנחול כבוד? להתגאות על הבריות? ואני משיבו: אמנם בעל דין קשה אתה, אבל אני צריך לפרנסה… אין פרנסה אחרת, מלבדדרשנות… ומיד כשהשטן שומע את השם “פרנסה” הוא מתהפך לאחר. – אםבשביל הפרנסה אתה הולך לדרוש, הוא אומר, הנני לעלות עמך על הבימה ואעזור לךלעשות מטעמים לקהל כאשר אהב… בשביל פרנסה הכל מותר… אבל כשאני עולה על הבימה – סיים ר' ישראל – אז אני דוחף בכוח את השטן מכל המדרגות, ואני מדבר מה שישים אלהים בפי. ־־־־־־־־־־־ את הדברים האלה אני מזכיר לעצמי לפרקים כשאני יושב לכתוב. פניות שונות מתעוררות בלב הסופר, וביניהן גם תאות הפרסום, גם התקוה (על פיהרוב – כוזבה) לפרנסה וכו' וכו', אבל יש גם איזה רגש של חובה כלפי העם, לפזר את הערפל הסובב אותו, לעזור בחיפוש דרכים… ואני תפלה: חנני, ה', ביטוי נאמן לאותו הרגש הטהור, המתאמץלעלות ממחשכי הפניות, שאין כוח ביד הסופר להרחיקן; ואת הניצוץ הדל והחוֵר, שנוצץ בתוך נשמתי, תצרף אל הניצוצות הגדולים והקטנים של שאר עובדי הספרותהישרים, והיו יחד לאבוקה, לעמוד אורה, שיוליכנו אל התחיה ואלהגאולה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43896	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43896", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43896, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "מפנקס שריה הסופר", "translator_uris": "", "translators": "" }
בדרך התחיה א. ר' ליב המלמד הוספה לסיפור “בימי הרעש” של מנדלי מוכר ספרים, מאת שריה הסופר אמר שריה הסופר: הסיפור של ש“י אברמוביץ ז”ל “בימי הרעש” ידוע ומפורסם בעולם. הוא נדפס מתחילה ב“פרדס” של הרי“ח רבניצקי, יבדללחיים, ואח”כ בכל כתבי מנדלי כרך שלישי, ואין כל צורך לשוב ולספר אותו. אעפי"כ לתועלת המעיינים הנני לתת כאן את תוכנו בקיצור נמרץ. תוכן הסיפורהוא ענין מעציב ומגוחך כאחד: מנדלי מוכר ספרים מתקשר בקשר של שותפות עם ר' ליב המלמד העלוב לעלות לארץ־ישראל ולעבד שם את האדמה. המסכנים הללו הלכושניהם לשיחור. כלומר לאודיסה, שהו שם איזה זמן, דפקו על דלתות העסקניםחובבי־ציון, ור' מנדלי בפקחותו הבין שכל העסק הוא לעזאזל, נתחרט מהר ושבלעיר כסלון מולדתו, לסוסתו ולעגלתו והלך לו שוב למסעיו להפיץ בישראל קינותוסליחות. ור' ליב אמנם לא נתחרט, אבל גם הוא נוכח, שאין כל אפשרות להטות אתלב נדיבי אודיסה שיתנו לו נחלת שדה וכרם בארץ־ישראל, עשה לו שם מלמדות, ובזה נגמר הסיפור. חשבתי תמיד בלבי, שהסיפור הוא “מעשיה” כלומר בדותא, שהמספרים בודים לשעשע את הקוראים, אלא שאברמוביץ בכשרונו הגדול ידע לפחתרוח חיים ביצורי דמיונו, עד שנדמה לנו כאילו הם יצורים ריאליים, עומדיםלפנינו בכל מלא צביונם וקומתם. ביחוד עשה עלי רושם ר' ליב המלמד, ולא פעםאחת ראיתיו בחלום, הכרתיו ע"פ הסימנים המובהקים, שמנה בו מנדלי מוכר ספרים, והייתי בחלומי ממלא שחוק פי, עד שהיתה אשתי מתעוררת לקול צחקי. בשנה שעברה, כשהתישבתי בארץ־ישראל, נזדמן לי לעבור על פניאחת המושבות העבריות וטיילתי שם בשדה עם אחד הסופרים מחוץ למושבה. הימיםהיו ימות החורף בין גשמים לגשמים. האדמה התרחצה היטב היטב, ולבשה את בגדיכלולותיה החמודות, המרוקמות בציצי פז, לקבל את פני החתן־השמש, שיצא מחופתוושלח לה ברכת שלום בקרני הוד. והנה ראיתי בשדה יהודי אחד בעל זקן קצר ומעוךששערותיו הלבינו, חטמו ארוך וחטוטרת מתנשאת עליו. גופו צנום, אבל כנראה בעלעצמות חזקות, עיניו מאירות, ופניו השזופים מפיקים אומץ ובטחון. לבוש הואמכנסים רחבים וטלית־קטן רחבה, שציציותיה מתבדרות מן הרוח, והוא אוחז בידוהאחת במחרשה ובשניה שוט והולך לו אחר זוג פרדות. כנראה רגיל הוא אצלעבודתו: אין סימני לאות ואין נטפי זיעה. הולך הוא אחרי המחרשה ה“הולךבחליל” בצעדים חזקים ומדודים. לפעמים מרים את עיניו המאירות, ופניו המוקשיםמצטהלים. – שלום לך ר' ליב! קרא בן לויתי אליו. – שלום, חביבי! ענה האכר. – סליחה, אין מפסיקין בחרישה. אולי תועיל לסור אל ביתי בערב. שם נשוח, נתוכח. אמרנו ללכת הלאה, אלא שהשם ר' ליב הזכירני את המלמד ש“בימיהרעש” וחיוך עבר על שפתי. עמדתי איזה רגעים על מקומי. נעצתי את עיניבחורש… פלא, כמה דומה הוא לר' “ליב המלמד” ההוא! האמנם חולם אנכי? – מי הוא ר' ליב זה? שאלתי את בן לויתי. – פניו כאילומוּכרים לי. הנני נכון להשבע שראיתיו פעם או איזה פעמים, אבל איני יודעהיכן. – הלא זהו ר' ליב המלמד, שותפו של ר' מנדלי מוכר ספרים. – בסיפור “ימי הרעש”? – כן, הוא. – הלא הוא לא היה ולא נברא, אלא משל היה?! – טעות היא אצלך – ענה בן לויתי – הסיפור של אברמוביץ הואמעשה שהיה, והנה ר' ליב המלמד לפניך. הוא כידוע, ביקש להתנחל בארץ־ישראל, ובמרץ ועקשנות שאין דוגמתם הגיע סוף סוף למטרתו, והנהו עכשיו אכרבעל־הבית. – משטה אתה בי, אחא! – לא משטה, אלא אומר לך דברים כהויתם. – תאמר שגם מנדלי מוכר ספרים הוא אישיות ריאלית? – לא זאת לא אומר. מנדלי מוכר ספרים הוא שם בדוי, אבל היהר' מנדלי החזן שעמו עשה ר' ליב שותפות, ואברמוביץ הסב את שם מנדל החזן לשםהכולל “מנדלי מוכר ספרים”. ומנדל החזן נתחרט ושב באמת לעיר מגוריו ולתיבתו, ור' ליב נשאר נאמן לרעיון שלו ובצרות רבות עלה לארץ־ישראל, במסירות נפשהשיג חלקת אדמה והתמכר לעבודתה בהתלהבות נאה לחסיד שכמותו. – פלאות! – עניתי אני משתומם. – הלא תזכרו איך צייר מנדלימוכר ספרים את ר' ליב ב“ימי הרעש”: “גופו, כביכול, כחרס הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן כעין התכלתמתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה. לסתות נופלות, עינים משקעות וחוטםארוך בעל חטוטרת משתרבב ועולה מביניהן, ונראה כארובת העשן בודדת על גג הביתשנפלה בו דליקה, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל הוא הזקן הקצר שהלבינושערותיו”… – ואני זוכר גם מה שסיים שם: הריני מסתכל בו בשחוק של בוזעל שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה הזו, וכמה גדול כוחו של הפועלהזה! – ואף על פי כן הנה ר' ליב זה לפניך אכר מצויין, מומחה בכל עבודותהשדה והכרם, כאיש שדה, שנולד על ברכי אבות אכרים. – אם תרצה, נסור אליו שנינו בערב, ותשמע מפיו את מאורעותחייו. הוא אוהב לספרם לכל מי שרוצה לשמוע. אבל צריך אני להגיד לך שהוא מדברבלשון הקודש, הוסיף בן לויתי קצת בגיחוך. – בסגנון הקליר והקדמות הרבנים, כמו שתארהו מנדלי? – לא כל כך. הוא בכלל השתנה הרבה ממה שהיה. בכל אופן כדאי להכיר את ר' ליב המלמד. בערב הלכנו אליו, כלומר אל בית הכנסת ששם הוא קורא שעורמהשעה השביעית עד השמינית. חבורת השומעים היתה מנומרת למדי. איזה זקנים, איזה אברכים וגם איזה צעירים פועלים. הוא קרא בעברית שבורה, אבל בהתלהבות. הדיבור בכללו היה שוטף, הוא לא הרגיש בליקויי השפה, בחוסר הנגינה הנכונה, בשגיאות דקדוקיות בבנין המלים, בהצטרפות לא נכונה של השפה הארמית עם השפההעברית וכדומה. אך הוא ידע לפחת רוח חיים בסוגיה ולהסבירה בהסברה קלהונעימה. ניכר היה שהוא יודע לשחות בים התלמוד והוא כובש את הגליםומנצחם. כשגמר התפללו מעריב והוא בקש אותנו ללכת אחריו אל ביתו. – בעיני היה הדבר הזה חידוש, אמרתי אליו. – איזה חידוש? – מה שר' ליב… – לא ר' ליב, אלא אריה. ליב הייתי בחוץ־לארץ, כאן שמי אריה… – ואיזה הבדל יש בדבר? – אנחנו צריכים לבער את הז’רגון מתוכנו מכל פינה כחמץ בערב פסח… הפסקתי אותך ונכנסתי לתוך דבריך. איזה חידוש ראית? – הלא אנו רגילים לקרוא שיעור בתלמוד רק בז’רגון. ואתה קורא בעברית. בודאי היה קשה ממך לשנות את ההרגל. – קשה או לא קשה, אנחנו מוכרחים לעשות כזאת, ענה הוא בטוןאמיץ. שמעתי פתגם של חכם: טוב לזחל על ארבע, ובלבד שלא להעזר על ידי אחרים. התנאי הראשון לקיום העם הוא השפה. בזמן שיש לנו שפה שלנו הרי אנו עם, ואםלאו – הננו גרועים מצוענים. ואם אנו נלחמים על קיום עמנו, עלינו להלחם יחדעם זה על קיום שפתנו בכל פינות שאנו פונים בבית ובשוק ולהבדיל בביתהמדרש. – ואתה משתמש רק בה תמיד? – גם בהיותי בגולה. חדשים אחדים שישבתי באודיסה, הייתימדבר רק עברית ורק לפעמים הייתי מתיר לעצמי לדבר בז’רגון כשאין השומע מביןעברית. אבל מעת שבאתי לארץ־ישראל לא הוצאתי מפי אפילו מלה אחת ז’רגונית. אסרתי זאת עלי כביכול בחרם חמור. מי שפונה אלי אני משיב עברית, יפנה אליבז’רגון, או בערבית, או ברוסית. – ואם הוא אינו מבין? – מה זה עסקי? ילך וילמד – קרא הוא כמעט בקצף – הוא באלארץ־ישראל ובארץ־ישראל צריכה השפה העברית להיות שלטת. אין לי שפה אחרת. בדבר הזה אני קנאי, קשה כארז, ואני חושב שאם נהיה רכרכים, מתנועעים לכלרוח, לא נצליח בכל מעשינו. עיניו התנוצצו בדברו ורשמי פניו נעשו באמת קשים. – אבל… תסלח לי… האינך יודע כי שפתך העברית פגומה? – ומה יש? יבואו ויתקנו. וכי מפני שאני חוטא במועט כשאנימדבר עברית, אלך לחטוא חטא שאין לו כפרה? הלא הדבר הזה נוגע עד הנפש, עדהנפש, עד נפש אומתנו. איך אפשר להקל ראש בדבר? הקראת את הסיפור “בימי הרעש”? – קראתי. ומה? – הראית איך מתלוצץ שם לדבורך? – ומה בכך?… שפתי מלאה שבושים, אף על פי כן רק עבריתאדבר. וכך צריכים לעשות כל אלה שדורכים על סף ארץ־ישראל. צריכים לעזוב אתהגלות, את שפת הגלות ואת עבודת הגלות. ומה שנוגע למלגלגים כבר נצטוינובשולחן ערוך סימן א', “ואל יתבייש מפני המלעיגים עליו”. באנו אל תוך הבית. בית אכר עם רהיטים פשוטים. המיחם משמיע קול רתיחה ועומד מוכן על השולחן. מנורה גדולה מפיצה אור רב. – השקית את הפרדות? נתת מספוא? שאל הוא את בנו נער בן שלש־עשרה. – כן, נתתי. – אם כן הבה נשבה, אורחים יקרים. – את המנורה אפשר לקרבהימינה… כך… אני אוהב הרבה אור. ומלבד זאת יש שאני צריך לעיין בספר, הצטדק ר' ליב, שלא יחשבוהו שהוא רודף אחר לוקסוס. וסוף סוף הלא צריך לשמורלעת זקנה על אור העינים. – בן כמה אתה? – בן ארבעים ושבע. – בן ארבעים ושבע. שמע מינה שבשעה שהיית באודיסה עוד היית צעיר למדי ומנדלי מתאר אותך כזקן… – גם הוא צדק מאיזה צד. שיבה באמת זרקה בי עוד בהיותי בןשלושים וחמש. קצת מפני שראיתי הרבה תלאות בימי חיי, ואנכי יכול לומר כמושאמר יעקב אבינו “מעט ורעים היו ימי שני חיי מגורי”. וביחוד השפיעו עליהפוגרומים לרעה, וזקנה קפצה עלי, אבל באים ימי טובה ומשכחים את ימי הרעה. בעיני רבים נחשבתי אז ככלי חרס שאין לו תקנה, וב"ה הנה ראה! בדברו הושיט לי את ידו המלאה יבלות קשות. – ב“ה יד עובדת. אין לה להתבייש בפני כל יד אכר. וגבי זה, שהיה מלפנים שחוח ומעוקם, יכול ב”ה לשאת עליו שלושים וחמשה רוטל בלי חשש, ולעת הצורך גם חצי קנטר. – הלא אמרו “התורה מתשת כוחו של אדם”. – זהן כשיש רק תורה, אבל במקום שיש גם עבודה ובפרט בא"י אין מקום לתשישת כוח. ואיך הגעת לזה שהיית לאכר? הדבר הזה מענין אותי מאוד. אולי תוכל לספר לי? – אספר, אספר, רק תשתה עמדי כוס תה. ואולי רוצה גם פרוסתלחם… צר כי אין לנו עכשיו חלב. הבהמות עוד לא ילדו. עוד מעט ויהיה גםחלב. ־־־־־־־־־־ כמו שידוע לכם מספור של מנדלי מוכר ספרים, נפרדתי ממנדלי, או יותר נכון, מנדלי נפרד ממני. הוא, מנדלי, פיקח הוא. זהיר ומתון הוא. מביט הוא דרך משקפים בהירות. רואה הכל מראש. ואנכי מביט מעל המשקפים… הואהולך לו כפי מה שיורהו שכלו, וכשהוא רואה שעל הדרך החדש מוטלות הרבה אבנינגף, מיד הוא נרתע לאחור ושב כצפרדע אל בצתו. ואנכי, לא כן נתן אלהים עמדי. לי יש רצון ושאיפה. אבני הנגף אינן נראות לי, אנכי פשוט איני מרגיש אותן, ואפילו בשעה שרגלי שותתות דם. מרחוק מאירה לי המטרה ככוכב נוצץ ומשכתני, ואני נחפז ורץ, נופל וקם, נופל וקם, ואיני חושש לכל המכשולים. אני אינייכול למדוד ולשקול, ועל רעיוני לא עולה השאלה: לעשות או לחדול. אחרי שהמטרהברורה לנגד עיני אני מוכרח לעבוד, מוכרח למהר את דרכי. איך ללכת? אשאלאנשים ויורוני. אם יטעוני אעמוד על טעותי ואתקנה: אם אמצא אבן נגף על דרכי, אטה קצת ואבקש דרך אחרת, אך נוכח המטרה. היא תמיד מאירה נגד עיני ומושכתומעודדת אותי. והנה באתי לארץ ישראל. נמצאו אנשים טובים שנתנו לי להוצאות הדרך ונסעתי. גם הנסיעה היתה קשה מאוד. “רצה הקב”ה שארגיש ואצטער כדישיכפיל לי שכרי" – הריני אומר בלשון ר' אבא בר כהנא. לא נתנה לי רשות תעודהלנסוע. אח היה לי שמת וכנהוג תבעו אותו שיעמוד לקריאת הצבא. מה שכתוב “במתים חפשי”, הם, הרשעים, אינם מודים בזה ורוצים דוקא שאשלם שלש מאותרובל. וכשאין לי, אין נותנים לי לצאת לחוץ לארץ. והייתי צריך ללכת סחור, סחור, לעבור את הגבול בגנבה ולנסוע דרך טריאסט… אין ברירה, אני עושהזאת… אך כל זה לא כלום. הסדרה של ההרפֶתקאות התחילה מעת שבאתילא"י. התחלתי לדפק על פּתחי הועדים ואנשים עסקנים, העתרתי עליהם בקשותותחנונים, אבל לשוא… בכל מקום הייתי לשחוק… מי יתן למלמד מסכן להתנחלעל האדמה? מי יאמין לו כסף? מי יפקיד בידו בהמות וכלים? אבל אנכי לאנרתעתי. צריך הייתי רק קצת לנטות הצדה… הלכתי לבקש עבודת פועל. והנה גםזה עלה לי בקושי גדול, איזה פועל הוא ליב המלמד? מבקשים להראות להם אתהידים… ממשמשים בידים וצוחקים. – אל תסתכלו בידים, הסתכלו בלב. אנכי אמלא את חובתי על צד היותר טוב, בעזרת ה', הבו עבודה! רצו לתת לי עבודת שמש בבית הכנסת. לא! לא לשֵם זה באתי לא"י. אני רוצה לעבוד את האדמה. איש אחד מהחדשים ראה בצערי ורחם עלי ונתן לי עבודה. יהישמו מבורך. מחזה של שחוק היה לו לראות את אחיו היהודי בקאפוטה הארוכה עובד. ואני חושב בלבי: ישחק לו כרצונו. מה שנוגע לעלבון ובוז: הלא יהודי אני, מוכן ומזומן לזה מיום שנוצרתי, אבל העיקר שאני מתקרב אל המטרה. תיתי לו לאדוני החדש, שצוה על המשגיח שלא יאיץ בי. אעבוד כמה שאוכל… הדבר הזה נודע לי אחר כך. והעבודה היתה באמת קשה, עבודת המעדר. הנני תופס את המעדר בידי, והוא משתמט ממני. אתם מבינים, הוא אינו נשמע לי כלל. מתחלק ומכה לצדדין וסורט את ידי. הכל מביטים ושוחקים, ולבי שותת דם. ואני מתחזק, תופס שוב את המעדר ושוב הוא מורד בי… נגש אלי פועל צעיר והראני איך להחזיק ואיך להכות, והעיקר לחש לי “לא עליך המלאכה לגמור”… שפוייה, שפוייה! (לאט, לאט). גם אחרי זה היתה העבודה קשה. אנכי מביט איך אחרים עושים. זה גומר שורה של גומות, ואני עדיין מתחבט בגומה הששית… נחלי זעה שטפו עלמצחי. כולי הייתי טבול בזעה. איני יודע מאין באו לי כל כך הרבה נוזליםכאלה. בערב שבתי מהעבודה רצוץ ושבור. הידים פצועות, זבות דם. הרגלים כושלות. כל העצמות התפרקו. קבלתי שכר שני בישליקין. – תבוא גם מחר, ר' ליב, – טוב, אבוא, תודה! אנה ללכת לאכול? הפועל הצעיר, מורי ומדריכי, יועץ ללכת לקלוב הפועלים. שם הכל בזול. חשבתי, חשבתי: איך אלך שמה? בין הצעירים אהיה למשלולשנינה. ואעפי"כ התאמצתי ואלך. סוף סוף הלא גם אני פועל. צריך להכנס בחברתהפועלים, ואלא מה שאינם נזהרים במצות? – “וכפר אדמתו עמו”. ראיתי באיזומסירות נפש הם, הצעירים, שמהם בני אבות אמידים, מפונקים ועדינים עובדיםעבודת פרך. אסור להרהר אחריהם. “כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וגםכולם קדושים!” ראיתי כמה הם סובלים, כמה הם מעֻנים, הוי כמהסובלים!… מהרה הסכנתי אליהם, אל הצעירים הפועלים. אנכי אהבתי אותם וגם הם אהבוני. כולנו הרגשנו כי מטרה אחת לנו, וחבת הארץ מקשרתנו. ביום השני כשיצאתי לעבודה עדיין הייתי שבור ומרוסק. “חזקני, אלהי, ואמצני מרפיון וחיל”, קראתי בתפסי את המעדר בידי. “תנה ביכוח לעבוד את האדמה הסגולה, אשר בחרת לעם סגולה, ותן לי לקדש את שם ישראלברבים, שלא יאמרו נרפים אנו, יכולים לאכול רק מה שמכינים אחרים”. והתחלתילעבוד. והנה זה פלא: ככל אשר הוספתי לעבוד, כך הרגשתי שהעבודה נעשית יותרקלה. המעדר כבר נשמע לי, כאילו מתרומם מאליו. לפרקים אני מעמיד את המעדר; מזדקף ושואף רוח ותיכף איזה כוח מושך אותי לעבודה. עבודת מתנה היא לי. מעטמעט התישר גבי, הרפיונות שבי חדלו. יש תיאבון לאכילה. וכשאני גומר אתעבודתי איני מרגיש עיפות יתירה, ואני יכול אח"כ גם לקרוא שעור בתלמוד, לעיין בספר. זכיתי שמזמינים אותי לעבודה. זה אומר: בוא אלי לעבוד, וזהאומר: בוא אלי. עבדתי בכמה מקצעות של עבודה, נתמחיתי בהם. אז התחלתי לדפוקשוב על דלתות הפקידים שיקציעו לי אחוזת שדה והפקידים לא אבו לשמוע. לתתנחלת שדה לליב המלמד הזקן, ששערותיו כבר הלבינו – זהו דבר שאי אפשר. פרינציפ יש להם שלא לתת לזקנים. אבל גם לי יש פרינציפ: אנכי צריך להיות אכרבא"י. ואפילו אם יתהפכו כל העולמות. מליב המלמד לא יִפָּטרו לעולם, עדשיעשו את חפצו. הציקותי להם עד יציאת נשמה. לא נתתי להם לא לאכול ולאלישון. לא היה להם מחבוא ממני. התהלכתי אחריהם כצל. בכל מקום שפנו שם אני. – מה? תנו חלקת אדמה. – אמרתי כבר שאי אפשר! – אז היה אי אפשר, ועכשיו אפשרואפשר. פעם באתי אל הפקיד ואורח אחד היה אצלו. – מה? – תנו חלקתאדמה, אצלכם יש הרבה אדמה לא מעובדת שנִתנה לאריסים נכרים, אין רע אם תתנולי חלקת אדמה. הוא דבר עם האורח צרפתית, אבל הבנתי שעלי הם מדברים. מזכירים את מנדלי מוכר ספרים, ואת ליב המלמד ומחייכים. – מנדלי מוכר ספרים, אמרתי, ידע לתאר את פרצופי, אבל לא ידע כלל את נשמתי. אלהי! נשמה שנתת בי טהורה היא נשמה יהודית כדבעי. אבל מה לעשות? אין לנו רשות לתת לזקנים אדמה, אמר הפקיד. הפעם היה קולו רך. הבנתי שהוא עומד כגדר הדחויה. צריך לדפוק הלאה. עוד מעטוחומת יריחו תפול… ואני דופק: בארץ ישראל, אדוני, הבטיחנו ה' “למען ירבו ימיכם” “והארכתימים”. ואני איני זקן כל כך כמו שאתם חושבים. הצרות הזקינוני. הנה לכםתעודות מועדי מושבות שבהן עבדתי, ב“ה כולם מעידים שפועל ישר וחרוץ אני. תנולי האפשרות לעבד חלקת האדמה. הפקיד דיבר עם האורח ואח”כ אמר: טוב. אשלחמכתב מיוחד לפריז אודותיך. תבוא בעוד שלושה שבועות. וב“ה בקשתי נתמלאה, והנני אכר בא”י. ואני מאושר לא רקבשבילי, אלא בשביל אחי בני עמי. לא אחד היה מנדלי מוכר ספרים, שהיה מלגלגעלי ועל כיוצא בי: “מה היהודים האומללים האלה עושים”? ההם, העירונים, הסרסרים, המלמדים, תשושי הכוח ורודפי הפרנסות הקלות יהפכו לעובדי אדמה? והנה אנכי המלמד אוכל להראות להם בגאון: כן זה אפשר. היו סבות שגדרו בעדנואת דרך החיים ולא נתנו לנו לעבוד את אדמתנו, וכשהוסרו הסבות הננו שביםלארצנו ומתקרבים לאדמתנו. ואנכי איני יחיד. בישובנו החדש יש הרבהכמוני. אנכי, שריה הסופר, הורדתי לארץ ראשי, ולבי היה מלא חרטה. הן גם אני הייתי לפעמים מהרהר אחרי מעשי חובבי ציון. – אל תראוני שאני שחרחורת!" קרא ר' ליב בניגון ובסגנוןהאגדה. – “אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי”, ששזפתני השמש, שמש הגלות הצורבת ואינה מצמיחה. אבל כאן בא"י, – “יבוא דודי לגנו ויאכל פרימגדיו”. “בצוק העתים” ב. מכתב מר' ליב המלמד לשריה הסופר אמר שריה הסופר: מזמן שעשיתי הכרות עם ר' ליב המלמד, החלפנו בינינו לפרקים מכתבים. המכתב הזה דלקמן מדבר בענינים חשובים מאודמתוך השקפת עולם מיוחדת ושלמה. אמנם לא חדישה – זו כמובן אי אפשר לדרוש מר' ליב המלמד הזקן, – אבל יש בו גון חדש, או התמזגות של גונים חדשים עם הצבעהיסודי הישן. את צורת המכתב תקנתי הרבה, אבל לא תכנו, אותו הנחתי כמושהוא. לידידי המליץ המפוֹאר וכו' כש“ת ר' שריה, הי”ו, א"ס. אחדשה"ט, ארהיב בנפשי עוז לקחת את קסתי בידי ולהביע בהלפניך את מורשי לבבי, המלא על כל גדותיו לרגלי המאורעות הגדולים והנוראיםוחסד ה' שנגלה עלינו באתחלתא דגאולה ממשית, מאורעות שהמוח לא יכיל אותםוהפה קורא מאליו: מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך! אעמוד כאן להביא בחשבון איזה פרטים מאשר היה ולגלות איזה מחשבות מתקוותי בעתיד. בודאי ידוע לך שנתפסתי בעוה“ר בתחילת החורף תרע”ח למלכותבתור מרגל. האם היו רגלים לדבר? לא כלום. לדבר לא היו רגלים, אבל לי ישרגלים, והרגלים לפי דעת תורכיה – לכך נוצרו שיקבלו פּאַליקס, כלומר חביטותבמקלות. ובכן נתפסתי ונלקיתי ושולחתי לדמשק… הנה לך סיום הפרשה. סבלתי צרות ויסורים עד שנתאכרתי בא“י, ועכשיו הא לך מכות, התעקר וצא לחוץ לארץ!… אבל ברחמי ה' המרובים, כמעטשהגעתי עד גבול א”י, נמלטתי מיד האויב והסתתרתי בין אחי בגליל. לא אספר לך מהענויים שסבלתי. עכשיו באו דברים הרבה יותרחשובים, שלוקחים את לבבי ומשכיחים את כל מה שעבר עלי. הכל נזער, נתקטןוהולך ונמחה מפני גדלותו של ההוה ועוד יותר של העתיד. הדקלרציה של בלפור מצאה אותי בדגניה. היא הממה אותי!… אחרי גלות ארוכה־ארוכה, שחורה־שחורה של אלפי שנים, באהממלכה אדירה והכריזה: ארץ־ישראל לעם ישראל! הלא זהו דבר פלא שאין כמוהו, יצירה של עולם מלא, חידוש מעשה בראשית! איני צריך להגיד לך שלבי מלא הכרת טובה לבלפור זה. איךאפשר אחרת? תמיד היינו מכירי תודה לחסידי אומות העולם, שמדי פעם בפעם דברוטובות עלינו, אעפ"י שדבריהם הטובים לא השפיעו כלום על מהלך החיים המעשיים. נשמה יש לנו וגם היא דורשת מזון: שיחה נאה, דיבור מלטף; ועל אחת כמה וכמהכשאנו שומעים דבורים כדרבונות: אנגליה מכירה בלאום ישראל בתור עם שיש לוזכות על ארצו ההיסטורית המיוחדת. אומרים שלאנגליה יש נימוק פוליטי בדבר. אדרבה! אם כך הוא, אז תגדל שמחתי שבעתים. שמע מינה שיש לנו ב"ה עדיין ערך כל שהוא ומתחשביםעמנו חשבונות פוליטיים. איך שיהיה, הדבר הוא טוב ויפה ונעים לאין חקר, ולבי מלארגש הכרת טובה ואיני מתביש כלל ברגש הזה. זהו לא נובע מהכנעה וביטול כלפיהתקיף, אלא רגש אנושי, שאני רוצה לשמרו כסגולה, ואני קורא: ברוך יהי בלפור בפינו ובפי צאצאינו לעולם ועד! וביחוד אני מכיר טובה, מפני שהוא הוגה בסגנון התלמודי: “אורח טוב מהו אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי”. אני מאמיןבאמונה שלמה, שכל המלחמה הנוראה הזאת עם כל בלהותיה, מלחמת גוג ומגוג, היתהרק כדי שסוף סוף יכירו כל העמים והלשונות שנעשה עול מאין כמוהו לעם העתיק, עם ה', עם נושא דגל הנבואה, צריך לתקן את המעוות, לשחררו מגלותו ולהשיבו אלארצו, ולתת בידו האפשרות להחיות חיים יפים, למען יהיה לאור גויים. יד השגחה היתה בזה: כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי, בשביל עמי. יד ההשגחה היתה בזה, שנתקיימנו למרות כל התלאות עד המומנטהזה, ויד ההשגחה היתה במעשים הכבירים במהפכה העולמית הנוראה שנעשתה בעולםכולו – והכל בשבילנו! ואם כך הוא–אצלי אין שום ספק שכך הוא–מובן הדבר שהיה לבעלהבית חשבון לטרוח כל כך הרבה בשבילנו. שהעתיד המזהיר שלנו יכפר על הכל, או, לדבר בלשון הסוחרים, שיכסה את כל ההוצאות ועוד יתן רווחים. ומה הם הרווחיםהללו? תכלית קיומנו בעבר היה להראות בעליל, שאפשר לו לעם קטןלהאריך את קיומו, אם רוח אלהים מחיינו, גם בשעה שמסביב יסערו איתניםלהפיצהו, ולנגד זה – עמים גדולים ועצומים מתפוררים ומתפרדים, מפני שאין רוחאלהים בתוכם, כי לא בכוח יגבר איש. לא בשרירים ולא בהסתדרות פוליטית חזקהתליא מילתא, אלא בכוח החיוני הנסתר שאנו המאמינים קוראים לו בשם רוח אלהיםאו דבר ה'. ומהי תכלית קיומנו בעתיד? שאלה זו החרידה אותי. אם כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלאבשבילנו. במה נשלם בעד הטורח הגדול הזה? הלא חוב גדול מוטל עלינו, יותרגדול מכל המיליארדים שנתחייבו הממלכות הלוחמות. אבל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו דורש מאתנו מה שהוא לא לפי כוחנו, אלא מה שבידינו לעשות ולטובתנו ולהנאתנו. התעודה שלנו היא לגשם בפועל את מה שהורו אותנו נביאנווחכמינו ז"ל. אנו צריכים להיות לאור גויים לא רק “בספר” אלא גם במעשה, בחיים הממשיים. אנחנו צריכים לחיות בארצנו חיים מוסריים על יסוד היושרוהצדק, ביחוד על יסוד עבודת האדמה, עבודה עצמית, לא בתור אדונים המשעבדיםאת אחרים לעבוד בשבילם, אלא בתור עובדים עצמיים, כל אחד בידיו ממש. חיינו שבגולה – צריכים אנו להתודות – היו חיים פגומים. אמנם זה היה לא באשמתנו, הפלשתים סתמו הבארות אשר חפרו אברהם ויצחק, גדרובעדנו את כל דרכי הפרנסה הכשרה והשאירו לנו רק פשפש קטן לרבית, למזיגה, לסחרנות, לבטלנות, לצביעות, למלשינות ולפרזיטיות מכל המינים. עכשיו, כשאנושבים לתחיה, עלינו ראשית כל לבקש חיים מוסריים, ביחוד עבודת האדמה. אי אפשרלהיות איש מוסרי אפילו אם ישקוד כל היום על “ראשית חכמה” (וגם לא על ספריחקירה ושירה, שהמשכילים רואים בהם תעודת חייהם), כל זמן שהוא אנוס בשבילפרנסתו להשתמש בתחבולות אי מוסריות: בשקר, במרמה, בחנופה, בהפקעת שערים, בריבית, ברנטה. אל יאמרו: למה לנו להיות עם של “אתה בחרתנו”? יש בכל העמיםכאלה וכאלה, נהיה גם אנחנו כמוהם. אבל זה דוקא אי אפשר. אנו יכולים להיותאו מעולים מכל העמים או שפלים מכל העמים, אבל לא להיות ככל העמים. “ישראלכשהם עולים עולים עד לשמים וכשהם יורדים – יורדים עד עפר”. ומלבד זאת, כאמור לעיל, אין בכל העמים עם שיהיה עליו אחריות מוסריות כזו שישנה עלינו; רב לנו להיות רק נאה דורשים, עלינו להיות גם נאה מקיימים. אנו מתחילים לבנות מחדש את בית חיינו, ועלינו להניח ביסודואבני מוסד שלמות ולא עצים רקובים. הבנין שלנו צריך להיות בנין עדי עד, שיהיה למופת לכל העולם כולו. זאת דורשת ההשגחה מאתנו. ולא להכניס אל ארצנואת הרקבון של הגלות, את התגרנות הבזויה והרדיפה אחר הממון והגזלוהחמס… אבל איך אפשר שיהיה כדבר הזה? איך אפשר שעמנו התלוש מאדמתוומעבודת אדמתו זה אלפי שנים, עם עירוני, שהסכין עם העיר ועם חיי העיר ועםפרנסות העיר ועם תענוגי העיר ועם תחלואי העיר – ופתאום ישליך את אלילי כספוואת אלילי זהבו וילך לעבוד עבודה עצמית בּפנה שוקטַה בסתרי הרי יהודהוהגליל? וביחוד איך אפשר להטות לבו לעבודה עצמית, בשעה שכל כך קל לשעבד את האחרים שהם יעבדו, בפרט בא"י שהערבים עובדים בזול. יודע אני כמה זה קשה, ואף על פי כן אני בטוח, שזה יקוםויהיה. עקבות חלוצי העבודה נראו כבר בארץ, הם ירבו והיו למחנות מחנותגדולים וימשכו אחריהם את כל העם, וה' אשר היה עמנו בימי גלותנו הוא יהיהעמנו גם אתה והוא יטה את לבבנו, את לבב כולנו, גם את לבב הסוחרים והפרדסניםשבנו, לעזוב מעתה את הפרנסות המבאישות ולחדש את חיינו בארצנו על יסוד עבודהפוריה עצמית. “והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי בכם לב בשר”. ואולם יחד עם הפרנסה הכשרה הדרושה לקיום הגוף (כמובן תלויבזה גם קיום הנפש), צריך לדאוג גם בשביל התרבות העצמית שלנו. מוקיר אנכימאוד את העבודה הפוריה העצמית וחושב אותה לתנאי הכרחי בהתחדשות חיינובארץ־ישראל, אבל איני רוצה בשום אופן שהפועל והעובד את האדמה בא"י יהיהבור־גס ועם־הארץ, כמו הקורדים שלנו שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסידור, – רוצה אני ומקוה שתקוים בנו גם ההבטחה “וכל בניך למודי ה'”. בני המושבותלא יסתפקו במה שהילדים לומדים בחדר או בבית ספר. היהודי צריך ללמוד תמיד גםבימי הבחרות וגם בימי הזקנה; תמיד צריך הוא לעלות ולהשתלם. זוהי תעודתהאדם, תעודת היהודי. וכשאני משוה לנגד עיני את העתיד המזהיר, הנשקף אלי בחזון, שעם ישראל יושב בארץ ישראל ועובד עבודה עצמית בשדה. כל השדות, כל הגנים, כלהפרדסים נטועים בידיהם ממש, ובלילות, בלילות ובכל ימי שבת ומועד מתאספיםנערים וזקנים, צעירים וצעירות והוגים בספרים, שומעים דרשות של חכמיםמובהקים, מתוכחים ומשוחחים שיחות לתמידי חכמים, ששים ושמחים, שרים ומרקדים, וכולם בריאים בגופם ובנשמתם – אני קורא: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו! בשביל עם שכזה כדאי היה לבעל הבית לטרוח. ידידך אמת, דוש"ט אריה, המכונה ליב המלמד. “הארץ והעבודה” את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43897	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43897", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43897, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "בדרך התחיה", "translator_uris": "", "translators": "" }
על הסתירות והנגודים (מענה לחברנו ר' א. ד. גורדון) “אל תתגודדו” – אל תעשו עצמכם אגודות, אגודות. אגדה רבים הם האידיאלים בעולם ובכולם יש יופי ואורה, בכולם יש די כוח למשוך את הלב, להעלות את הנשמה. אבל כשבאים האידיאלים להתגשם במעשים, יקרה לפעמים שהםסותרים זה את זה, ואז תתחיל התנגשות, התרוצצות, שעוברות בנקל לידי פולמוסשל דברים, ולא רק של דברים. אז תקום ההתחלקות לכתות, למפלגות העוינות זו אתזו ונלחמות אשה ברעותה, והמלחמות לפעמים קשות מאוד ומביאות לידי תוצאותמרות. ביחוד קשה הוא הפולמוס לנו, לעם ישראל. לבנו תמיד מלא כעס, התרגזות והתמרמרות נגד רוצחינו־מנדינו הנכרים, שאינם פוסקים מאכול את בשרנוזה אלפי שנה. ואחרי שידנו קצרה מעשות להם כלום, אנו שופכים את כל רגשנקמתנו איש על ראש רעהו, ואת כוחנו המועט והרופף אנו מוציאים לא לבנין אלאלהריסה. סקירה אחת על הקטטות הרבות שקמו בתוכנו בימי גלותנו תוכללאשר את ההנחה הזאת. נקח נא למשל את המחלוקת על דבר ספרי המדעוהמורה־נבוכים של הרמב“ם, מחלוקת זו התלקחה בעצם ימי הצלב, בשעה שנשמדוקהילות רבות, ועם ישראל כמעט שנשקף לכשלון. והנה נדמה לו לר' שלמה מן ההר, שכל אסון עמנו תלוי רק בספרים האומללים ההם, ואלולא היה “מורה הנבוכים” בעולם, כי אז היה אך טוב לישראל סלה. ולפיכך השתמש בכל האמצעים שהיו בידו: חרמות, שמתות ומלשינות, ובלבד לבער את ספרי הרמב”ם, אף על פי שבנגב צרפת כלמשכיל במקצת ידע את השפה הערבית, ומי שהיה רוצה בדעות חפשיות יכול היהלמצאן בנקל בספרות הערבית, בספרים יותר קלים מספרי הרמב“ם, העמוקים והקשים. והמגינים על ספרי הרמב”ם, הנאורים כביכול, גם כן לא נמנעו מהשתמש במלשינותועל פיהם נחתכו לשונות של יהודים בסכין של תליין על שדברו דופי בספריהרמב"ם. התראו, אחינו נקמו את נקמת מסעי הצלב ושאר הנטבחיםוהנרדפים, רק לא מאויביהם, אלא מאחיהם הם. ושני אידיאלים קולטוריים – האמונה והחקירה החפשית, שבאמת שתיהן נחוצות לאנושיות ובלעדיהן אין התפתחותואין גם קיום – היו לעילה שאחד ירד לחיי חברו, האומלל כמוהו. ולכשתדייקותמצאו, כי כך הוא בכל הקטטות, שלא פסקו מתוכנו בכל ימי גלותנו. הלב מלא זעםואנו מוצאים תמיד איזו סיבה לעורר מחלוקת, ביחוד לשם שמים, כלומר לשם איזהאידיאל. כועסים אנו על קרושיבן על פורישקביץ, על דריומון ואנו שופכים אתכעסנו על החסידים, על הסוציאליסטים, על הז’רגוניים או על העבריים. ורפואה נגד מחלה זו הוא טיפוח רגש האחוה בין כל אישיהאומה, מבלי הבדל בין מפלגה ומפלגה. גם החסיד, גם הסוציאליסט העברי אינוצריך לשכוח רגע, כי ראשית הכל – אחדות האומה. החסידות והסוציאליות שתיהןאידיאלי גדולים המה. אבל למעלה מהם מתנשא האידיאל של “ישראל גוי אחד”, ואיאפשר לתת לסתירות המתגלות בהתגשמות האידיאלים, להביא לידי פירוד בין אחים. רגש האחוה בזמן שיהיה מפותח כדבעי, יסיר את החוחים “הסובבים את השושנההעליונה” – כפי מליצת בעלי הקבלה – ויביא לידי כבוד הדדי ואהבה אמתית, כמושהנשמה העברית מוכשרת לאהוב. * * את ההקדמה הזאת שמתי לבסיס, שעליו הנני להעמיד כלי תותחנגד דברי חברנו ר' א. ד. גורדון במכתבו “לאחינו הפועלים” (בכתבים כרך א' עמי' 60). עוד עכשיו טרם נתפזר עשן אבק־השרפה ממלחמת ועדהאודיסאי־ברנר. וראו נא: גם במלחמה זו ישנם אותות הזעם, הממלא את לבנולרגלי הגזרות הנוראות, שבאו עלינו בימים האחרונים. לב העברי החם, המפעםבקרב נפשו של ברנר, מלא זעם נורא. והוא הקרוב מאוד אל עניי עמו, היודע אתכל מרי גורלם, את חייהם בקברים־מרתפים, את נדודיהם בלי מטרה, שפך את זעמוהעז, לא נגד הצר הצורר אותם, אלא נגד אחיו הפונים בצרתם אל – “אבינושבשמים”, על “הגלחים שלנו ושלהם” אף על פי שגם אם נדון מהצד החיצוני איאפשר להעמידם בשורה אחת: הרבנים שלנו חיים חיי צער עם ברנר בישיבות ואחר כןאוכלים לחם חרפה מאיזה מס של שמרים או מהכנסות המקוה, וכל רגל גסה רומסתעליהם, והגלחים שלהם מושלים במיליארדים שנאספו מעושק וגזל ודמיעניים. אבל אין אדם נתפס על צערו ואבינו שבשמים הבוחן לבבות בודאיאינו מתרגז על דברי ברנר וגם ה“גלחים” שלנו לא נזדעזעו הרבה. מי שיש אמונהבלבו אינו נפגע מאיזה דיבור מפוצץ שהתפרץ מלב כואב. והנה בא חברנו ר' א. ד. גורדון ומבקש בדבריו להרחיב את האינצידנט העלול להביא לידי פירוד גמור בין אחים. “לנו – אומר ה' גורדון – אינה רצויה לא רק התמיכה שאחריםבאים לתמוך בנו, כי אם הדאגה שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבותהטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גםבחרותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכםרשות לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשות לדאוג לכם!” הדברים האלה הם באמת נוראים. הגע בעצמך: המפלגה הבינוניתשבנו, האנשים האמידים קצת, המה כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כלאידיאלנו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בא"י קרוב אל לבם ונפשםביחוד, מפני שעד עכשיו היו רגילים לראות את הפועל העברי עובד רק בשדה זרים, ופתאום בא ר' א. ד. גורדון ואוסר עליהם גם את ההשתתפות בצערו של הפועלהארצי־ישראלי, היש לך גזרה יותר רעה מזו? והכל משום מה? משום שאנשים אחדיםעשו שלא כהוגן!… ההכרה העצמית של הפועל וחירותו האישית היא בלי ספק הערובההיותר בטוחה בשביל קיומו והתפתחותו. גם האורגניזציות של הפועלים בלי ספקמועילות ונחוצות: הפועלים יודעים זה את זה, חברים המה בעבודה וצריכים הםלהתאגד ולהגן על אינטרסיהם. אבל למעלה מכל אלה עומד רגש האחוה, שצריך להיותמפותח בלבות כל אנשי האומה, מבלי הבדל בין פועל ובין נותן עבודה. ואיך אפשרלפועל או לנותן עבודה אם מרגיש סימפטיה, ויותר מזה, מרגיש אהבת אחריםהמושיט זה לזה ידם לעזרה בכל מה שאפשר, לאמור: לא, אתה מעליב אותי, נכריאתה לי, איני רוצה שתשתתף עם בצערי? אם הגוי מכה אותי – יכה. מה זה נוגעלך? ואם אני מתגולל חולה בדירה סרוחה, שוב זה עסק שלי… לא, ידידי, איני יכול להסכים למסקנא כזו בשום אופן. ראשיתכל, הפועל אח הוא, ואי אפשר שאחיו לא ידאגו לו, ושנית, הלא כולנו רוציםבתחית העם ובתחית הארץ, ואיך אפשר שנתפלג כל כך, שנביט זה על זה כמוזרים־צרים? “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” כתוב על דגל הפועל. ואני מוסיף על זה: תנאי להתגשמות הציונות הוא הטיפוח שלרגש האחוה בכל לבבות בני ישראל, כי במקום שאין רגש של אחוה שם תמיד תמצאאיזו סיבה למחלוקת, כי זעם וכעס לא יחסר לנו כל זמן שאנו שבעי צרותונדודים, ורק רגש האחוה, האמתי והעמוק, הוא ימעיט את הניגודים, יישר אתהסתירות, יציב את הגבולים, ותחת איש את בשר רעהו, נאכל את טוּבהארץ. “הפועל הצעיר” תרע"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43898	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43898", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43898, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "על הסתירות והנגודים", "translator_uris": "", "translators": "" }
אגרת ברכה לועידת היסוד של אחדות־העבודה קבלו בזה, ידידים, את ברכתי לאספתכם הכללית בארצנוהמשוחררת. מצב בריאותי אינו נותן לי להיות נוכח באספתכם זו. אבל בכל לביאני משתתף עמכם ומבקש הצלחתכם; ואני תפילה, שכמו שראיתי בצערכם בתקופההקודמת, בעבודתכם הקשה, בענייכם ובכל פגעיכם, כך אזכה לראות בשמחתכם, בתקופה הבאה, כשהפועל החקלאי יחיה בארצנו חיים שלמים גופנייםורוחניים. אנכי אינני מלומד בחכמת הכלכלה, אבל מה שבלבי אגיד לכם: אין אני רואה כל תקוה לתחית עמנו בארצנו אלא בעבודה עצמיתחקלאית, שתתן לעובדים את האפשרות לחיות חיים שלמים בריאים בגוףובנפש. אין הפועל העברי צריך להיות דומן בשביל התחיה העתידה, ללכתערום ויחף, לסבול רעב ולהתגולל ברפתים, אלא לראות עולמו בחייו – למצוא אתהמינימום, שממנו ולמטה מתחילה התנונות והשפלת ערך האדם. הפועל העברי, וביחוד החקלאי, צריך להיות יסוד העם, ואין בנין בריא בלא יסוד בריא. כל שאר הדברים: אמונה ותורה, חקירה ושירה, אומנות ואמנות, ספרות וחינוך, דברים נאים הם. במה דברים אמורים, כשיש יסוד בריא של עובדיםעבודה עצמית ישרה, אבל כל זמן שהוא איננו, גם הם נשמות ערטילאיות שמרחפותבאויר, ואין להם אחיזה בחיים. העבודה העצמית היא ראשית המוסר ומעשה הניצול היא ראשית חטאת. בלא חיים מוסריים אין תחיה ואין דת, אין יופי ואין כלום… אפשר שהחלוץ הצעיר, זה שבא מארץ רחוקה, רוצה להתמכר לעבודהבאיזה תנאים שהם, רוצה הוא בכל לבו, המלא אידיאליות טהורה, להקריב נפשוכליל בשביל העתיד המזהיר של תחית העם. להם אנו צריכים לומר: הזהרו מפני השטן שמתלבש בלבוש של אידיאליות… אם הפועלים שלנו יתחילו לחיות שוב חיי נזירות והסתפקותיותר מהמידה הנכונה, – ללוּקסוּס, כמובן, כולנו מתנגדים, – חיי “בִּטרַקיםוּבּוֹסיַאקים”, אז ישחיתו את עצמם וישחיתו גם את אלה שינצלו אותם, ולעמנולא תהיה תחיה לעולם… ולפיכך מהצעד הראשון, שאתם צועדים על שדה העבודה על אדמתישראל, תהיה דרישתכם הראשונה: תנאי עבודה אנושיים ותנאים כלכליים אנושיים, ואי אפשר לקוות, כי תמצאו גם אותן ההנאות הרוחניות, המשפרות את החיים, כלאחד ואחד לפי נטיות רוחו והלך נפשו. התקופה הקודמת היתה גהינום בשביל הפועל העברי, והוא הקשיח את לב האמידים שבעמדם במלחמת החיים, ראו אִוָן ולא התבוננו… התקופה הזאת עברה מבלי שוב עוד… יחי הפועל העברי חייםטובים ויפים, יחי עמנו חיי עבודה כשרה ויפה, תחי אדמתנו המעובדת בעבודהעצמית עברית, תחי אספת הפועלים החקלאים! אוהבכם. כ“ב אדר ראשון תרע”ט, יפו, “אחדות העבודה” את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43899	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43899", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43899, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "אגרת ברכה לועידת היסוד של אחדות־העבודה", "translator_uris": "", "translators": "" }
אל צבא העובדים יסוד תחית עמנו וארצנו הוא צבא העובדים. בלעדו הכל הבלנדף, בין ברוחניות ובין בגשמיות. כשאני שומע קול איזה מאות צעיריםבארץ־ישראל קורא באמונה ובטחון: אנחנו לא נשקוט עד אשר נקים את הריסותינו, אנחנו בצפרננו נפלח את אדמתנו השוממה שתתן יבולה, אנחנו נגן על כבוד עמנוולא נעזוב את עמדתנו עד טיפת דמנו האחרונה; וכשאני יחד עם זה רואה שהםמקיימים את דרכם ולוחמים מלחמת התחיה בסבלנות שאין דוגמתה, ולנגדם נשמע הדקול רבבות צעירים הפזורים עדיין בגולה ועתידים במהרה להכנס אל צבא העובדיםשבארץ־ישראל, – אז לבי הזקן מתחיל לפעם בפעמי נוער ולעיני הכהות נראה הודשחר הגאולה… אבל היסוד צריך להיות מוצק, איתן. צבא העובדים מוכרח להיותמאוחד יחד בקשר אחוה פנימית ובהסתדרות חזקה. הפירודים ונימוקיהם מוכרחיםלהבטל. זהו עיקר העיקרים. אמנם יש שבשביל המגמה הלאומית יצטרכו העובדים להתאחד גם עםשאר המעמדים, אבל אסור לעובדים להסיח דעת אף רגע מתפקידם המיוחד, כי אם הםלא יתאחדו יחד לבדם לדאוג בשביל המעמד שלהם, אחרים לא ידעו לדאוגלהם ולא יוכלו לעזור להם. אחדות גמורה צריך להיות בין כל העובדים, רגש של אחוה אמתית יפעפע בכל נימי נפשם. ואם יש כאלה, שמאיזה טעם (השטן יכול להמציא גם טעמיםאידיאליים) אינם רוצים לעת עתה להתאחד עם שאר צבור העובדים באחדות גמורה, אל נא ירפו את הידים. יבוא זמן ויעמדו על טעותם. ידעו צבא העובדים, כי דרכוארוכה וקשה ומלאה חתחתים, ורק על ידי אחדות גמורה יתגבר ויצלח. אל תרגזו אחים בדרך! קונטרס, אדר תר"ף את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43900	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43900", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43900, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "אל צבא העובדים", "translator_uris": "", "translators": "" }
אחדות העובדים כל מי שמביט בעין פקוחה רואה את הנחיצות הגדולהבאחדות־העובדים. אין כוחם של העובדים אלא באחדותם. בזמן שהם אינם גרגריםנפרדים, אז גם סערה לא תזיזם. גוש מוצק קשה לנשל ממקום עמדתו. זהו דבר כל כך מורגש לכל מי שהוא עובד, עד שאין כל צורךלהרחיב על זה את הדיבור. אין כל ספק שאין דעת כל העובדים שוה בהרבה דבריםשהם פחות או יותר חשובים. גם זהו דבר מובן. העובדים אינם עמודי עץ, אלאנפשות חיות. כל אחד עם הפסיכולוגיה שלו; ואף על פי כן צריכים ואפשר להםלהתאחד יחד. העבודה הלא היא מקור חייהם, ועל כולם לשמור על המקור הזה, שיהיה נובע תמיד ומרוה את כל העמלים. ובמקום שיש גורם כל כך חשוב להתאחדות, שם חילוקי־הדעות בענינים אחרים, אינם צריכים להפריע בעד האחדות. וכמדומנישגם לא יוכלו להפריע. הכוח המושך של הגורם העיקרי לא יתן לעובדים להתפרדולהכשיל כוחם ולדלדל את מקור חייהם. הנפרדים בשגגה יעמדו מהרה על טעותםוישובו. באחדות זו יש צד אידיאלי גדול: עזרת העובד לעובד, עזרתאחים ממש, הקרובים זה לזה קורבה פנימית ונפשית. זוהי לא פילנטרופיה, שיש בהמשום השפלת ערך האדם, אלא עזרה הדדית, כעזרת איברי הגוף שנותנים זה לזהומקבלים זה מזה. רגש האחוה הזה מחמם את הלב ומרומם את הנפש. אם העבודה היאמקור החיים, אז האחוה שבין העובדים היא תבלין החיים. ולעזרה הדדית צריכיםכל העובדים. הצרכים של העובד הם מרובים, צרכי ההשתלמות התמידית בחומרוברוח, מלבד מקרים של מחלה ואסון. וכל מה שחברת העובדים היא יותר מאוחדה, יותר מוצקה, העזרה יכולה להיות יותר גדולה יותר כבירה. לא כן אם העובדים מתפרדים לכיתות, כיתות. למצוא אמנם סיבותלפירודים לא קשה. כמו שאמרנו אין דעות כל העובדים שוות, ואילו היה עושה כלאחד ואחד את החשבון הסוביקטיבי שלו, את שאיפותיו הפרטיות ואת טעמו הפרטיואת חפצו הפרטי, אז בודאי שאי אפשר היה לחבר ביחד אפילו מנין של עובדים, וכל אחד היה צריך ללכת איש איש לבדו, ככוכבים במסילותם. אכל מי שאינו רוצהלחטט אחר הרגשות האינדיבידואליים של כל אחד ואחד (זה אפשר להניח לאלה שישלהם הרבה שעות בטלות) צריך לדעת את ההפסד הגדול שהפירוד מביא לעובדים, הפסדחמרי ורוחני. ההפסד החמרי הוא נראה לעין כל. ויותר מההפסד החמרי גורמתההתפרדות להפסד רוחני. הקיבוצים הנפרדים גורמים לחיכוכים, לדבות רעות, לשנאה. העומד בראש הקיבוצים וגם חברי כל קיבוץ משתדל לרכוש יותר חבריםלקיבוץ שלו ולפעמים גם אלה שהם אנשים טובים וישרים אינם יכולים להבליג עלרגשותיהם ויוצאים לחפש חטאים בקיבוץ השני ולהשליך עליו שיקוצים. וצריךלהגיד את האמת שבין הקיבוצים השונים לא כל החברים עומדים במדרגה מוסריתגבוהה. יש, מהם, כמובן גם אנשים בינונים ויש גם פחות מזה והם בדאגם לעורם, או מפני סיבות אחרות, משתדלים לסכסך את העובדים זה בזה, כדי שיהיוהפירודים קיימים לעולם. בכל כיתה ישנם פרזיטים, שהם על פי רוב נוצרו רקלתכלית זו, לחיות על חשבון אחרים, ובשבילם יש צורך גדול להחליש אתהאורגניזמוס, כי רק באורגניזמוס חולני יכולים הם להתקיים. וזולת זאת הדאגה שכל קיבוץ וקיבוץ דואג רק לעצמו גורם תקלהגדולה… העומדים בראש כל קיבוץ, בחפצם להגדיל את כבוד הקיבוץ שלו, מתחיליםלהתרפס לפני התקיפים, העומדים בראש ההנהלה הציונית, כדי שיתמכו בהם. ובזההם משחיתים את ההסתדרות הציונית, שהיא חדלה לעמוד על הגובה הדרוש, בהטותהאוזן לקול מלחשים, וגם משפילים את כבוד העובדים והעבודה. לא לשם “קלייזל” זה או זה צריכים העובדים לעבוד, אלא לשםקהל העובדים כולו ולשם כבוד העבודה. קנאה זו, שלפעמים מוסד זה ממציא עבודהלאיזה פועלים ולפעמים מוסד אחר, אינה מרבה חכמה… לא רצויה, וגם מזיקה היא ההתחרצות שמפלגה זו או אחרת מראהבעבודתה ואפילו כשהיא לטובת העובדים, אם היא נעשית בכונה למשוך בזה את לבהעובדים התמימים שיראו – הנה אנו העושים… דומים הם לאותם החנונים מהטיפוסהישן שהיו מחלקים קליות ואגוזים לילדים למען הרגילם אל החנות שלהם. אםהעומדים בראש המפלגה של העובדים אינם עושים עדיין כזאת, מובטחני שסופםלעשות, כי במקום שהמפלגות מבוססות רק על הפוליטיקה בלבד, שם מוכרחים לבואמעשים מכוערים… הדאגה בשביל העובדים צריכה להיות מצד התאחדות העובדיםהכללית. גם זו אמת מובנה וברורה שאינה צריכה לשום ביאור. ההתפרדות היא מכהגלותית, שממנה אנו צריכים להתרפאות בארצנו. “חוברת”, אייר תר"פ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43901	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43901", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43901, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "אחדות העובדים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרהורים יש לפעמים שאני פוגש פה ושם בצעירים בני טובים, אברכי משי, שקשה מאוד להכנס אתם בדברים, מפני איסטניסותם, מפני שהם משתדלים להטמין אתצערם ויגונם. צעיר שכזה פגשתי היום במקרה, השתדלתי לבוא עמו בשיחה, התחלתי לשאול אותו דבר מה, והוא התחיל לגמגם. הוציא איזה מלות קטועות, איזהרמזים, ומיד פנה והלך בצעדים מהירים, כאילו ירא פן ארדוף אחריו… ואמנם מתוך המלים הקטועות, מתוך הרמזים המועטים הספקתי, כמדומני, להכיר למדי את עברו של הצעיר הזה ואת מצבו בהוה. מה מאוד אני רוצהלחזקו במה שאפשר לי וביחוד להצילו מרגש הבדידות, שכנראה מעיק עליו יותרמהכל. אבל איך אפשר לעשות זאת, אם דברי הפשוטים והתמימים מתקבליםאצלו כעלבון, כאילו אני רוצה סתם, משום סקרנות גרידא, להכנס אל תוך דבירנפשו, אל תוך רגשותיו הכמוסים? ובלב כואב אני מתרחק ממנו, והוא מתרחק ממני, אולי גם כן בלב כואב. הלא בודאי גם הוא מרגיש שרעות וידידות דרושה לו, וסוףסוף אין לאדם ידיד יותר נאמן מהאדם. מצטער אני על שחדל ממנו אותו היחס הפשוט והתמים שהיה ביןיהודי וחברו בימי קדם. צעיר זר נכנס לבית המדרש, מיד סובבים אותו אחיו, תוקעים לו את היד ב“שלום עליכם”, שואלים אותו: מנין יהודי? מה עסקו בעירזו? והוא היה עונה על הכל גם כן בתמימות ובפשטות, והיה מוצא עזר וסעד בקולוגם בממון, בעצה טובה ובטרחה, ולא היה בודד. ומה מאוד צריכים אנו ליחס שכזה עכשיו בארץ ישראל. יחס של אחוה פשוטה ותמימה, אבל היא לצערי איננה. ומשום כך אמרתי לנפשי טוב כי אדבר בכתב. יקרא מי שיקרא, אפשר שיקרא גם אותו הצעיר שאליו מכוונים דברי יראה שלא כל א"ה שפגש כאןזרים הם לו. ידע שגם כאן נמצא חבר נאמן, ידיד ואח בצרה… בכתב מותר לי לדבר קצת על אודותיו. את שמו לא אגלה. ובודאי שלא ימצא את עצמו נעלב על ידי דברי. אבותיו היו עשירים גדולים וחסידים. והוא היה כמו שנאמר “אמון עלי תולע”. בהיותו תלמיד מקשיב למד תורה במדה הגונה ובתור פרפראותלמד חשבון, שפת המדינה. בקיצור: בחור מושלם. בעת שהתחילה המלחמה ברח מרוסיה מפני פחד הגיוס, ובא לארץישראל, אי אפשר לומר לשֵם ארץ ישראל, אלא, איך שיהיה, המקום היחידי ליהודיהוא ארץ ישראל. אבל כאן אי אפשר היה לו לשבת. הוא ירא פן בימי המלחמה ינתקהקשר בינו ובין אבותיו, ומאין יקח כסף למחיתו? ועל כן יצא לאלכסנדריה וישבשם עד כלות המלחמה, ואחר כך שב לארץ ישראל. והנה בעיר מגורי אבותיו היתה מהפכה בולשביסטית, והם נהפכופתאום ויהיו לעניים, ובעינם הלכה האם לעולמה ואחריה האב, ומכל המשפחה לאנשאר רק הוא הצעיר הבודד, גר עני, סובל יסוריו בצניעות, אינו מבקש עזרהואינו מחכה לעזרה, אינו שופך שיחו ואינו קובל על גורלו. הוא אמנם מרגיש שצריך היה לעשות איזה דבר, שצריך הוא ללחוםעל קיומו. אבל אינו יודע איך. היבקש משרה? ממי יבקש? מי צריך לו? – עבודה? אנה ילך לבקש עבודה? הילך אל הפועלים, והם הלא רחוקים ממנו כרחוק מזרחממערב – הוא צעיר אדוק, ירא שמים בסתר ובגלוי, והם – אפיקורסיםגמורים… אמנם הוא איננו קנאי. מה לוולהם? ילכו המה בדרכם והוא ילך בדרכו הוא. אבל איך אפשר לו ללכת אליהם. הלאהוא יהיה לשחוק וללעג בעיניהם… כך מצאתי את הצעיר הזה, כך הוא, נדמה לי, הלך מחשבותיו, שלמדתי מתוך איזה דברים קטועים שנתמלטו מפיו. מתוך איזה רמזים. ואם גם הוא איננו כזה, אבל הלא בודאי אפשר ואפשר שיהיוכאלה. אנחנו, בעמדנו עכשיו בהתחלת הגירה גדולה, צריכים להיות מוכנים לקבלגם פני אורחים כאלה. ובאמת צער הצעירים האלה אין לשער. הם עקורים מעולם אחר, מסביבה אחרת, מתנאי חיים אחרים לגמרי וכשהם נכנסים אל תוך רשות הרבים שלעולם זר ומוזר, הם אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, והם גועיםבסתר. ולבי הומה עליהם ביחוד מפני שאני מכיר רבים מהם שהם בעלינפש טהורה, נשמתם חצובה מכסא הכבוד, הם יוכלו להיות תפארת עמם ועלוליםלקלוט כל מה שיש טוב ויפה בעולם. אל נא תאבדנה הנפשות החביבות הללו מתוכנו! ובשבילם אני בא בדברים האלה. לעודדם עד כמה שאפשר ליולהורות להם את הדרך. חובתי היא ואעשנה. אינני חושב שיש בזה משוםיוהרא… א. ראשית כל יחדלו נא צעירי־משי הללו לחשוד בצעיריםהילידים, שהם מתיחסם בבוז אליהם. מפני שהמה נאמנים לדת זוהי חשדנות מבלי כליסוד. מלפנים אמנם היו קנאי ההשכלה ששנאו את “מורדי האור”, אבל התקופה ההיאכבר חלפה. הצעירים העובדים בארץ ישראל מעריצים את העבודה העברית וקניניהםהלאומיים, ומה שנוגע לעניני הדת הם מתיחסים לא רק בסבלנות אלא גם בכבוד. אםהם רואים שמי שהוא ירא שמים בתמימות הריהו גם חביב עליהם. סוף סוף הלא גםאני אינני מה“חפשים”, ואף על פי כן נוכחתי שאפשר לי לחיות בכפיפה אחת עמהם, אלא להרגיש את עצמי ביניהם כאח בין אחים, ואני משתתף בצערם ובשמחתם באמתובתמים. סוף סוף עניני הדת הם דברים המסורים אל הלב, צריך לתת בזה חופש גמור לכלאחד ואחד שילך על פי הכרתו הפנימית ואם לאו– אפשר להפוך את גן העדןלגיהנום, ושוב תקפוץ הצביעות ותעלה בראש, ושאפי בצע וממשלה יסכסכו את בניעמנו זה בזה. נקבר נא את קנאת הדת יחד עם החשדנות והיתה לנו הרוָחה. ב. נחדל נא מהתפאר בזה שאבותינו היו עשירים ואכלו צימס גםבימות החול. אין בזה כל תפארת. ר' יהושע בן חנניה היה פחמי קבצן, ובשוםאופן אין מעלתו פחותה מר' אליעזר בן חרסס העשיר. ואם נבוא לחטט בעושר, אזבודאי שנצטרך לסתום את חטמנו יפה יפה. לכל הפחות, להתפאר בזה לא כדאי. ולינדמה, כי מי שזכה להפטר מכבלי העושר, ובפרט אם הוא צעיר, שיכול להסתגללחיים יותר מוסריים, צריך לברך בפה מלא: ברוך שפטרני! ובמה יתהלל המתהלל בזמן הזה? בעבודה, ביגיעת כפים ממש בכללועל אדמת ישראל בפרט. העבודה הכשרה צריכה לרומם את הנפש, לשמח את הלבולהכניס זרם של חיים חדשים, יפים וטהורים בכל המובנים. ואני כבר ראיתי כאן צעירים תלמידי חכמים, בני רבנים, ששלשלת היוחסין נמשכת אחריהם מתקופות קדמוניות, לובנים לבנים, חופריםבורות, הולכים אחר המחרשה, וקומתם זקופה, ועיניהם מאירות. אין שמחה יותרגדולה, ואנכי הייתי אומר: אין עבודת ה' יותר גדולה, מזו של העבודה הכשרה, שהיא מתקנת את הגוף ואת הנפש יחד. ג. וכשצעירי משי הללו באים כאן לתקן את פגימות חייהם ע"יעבודה כשרה, חלוצים יעבדו יחד עם שאר אחיהם העובדים, שכם אחד ועבדו באחוהוברעות. לא יתנכרו ולא יתבודדו. התקון יבוא רק על ידי קשר פנימי של רגשאחוה. יעבדו יחד עם אחרים, ישוחחו יחד, יתוכחו, ידונו. בודאי ימצאו גם הםמה להגיד לאחרים, ידלו גם הם מפנימיות נשמתם את הפנינים האצורות שם ויושיטובאהבה לאחיהם, ומאחיהם יקבלו מה שהם מושיטים להם באהבה. – אל תחשדו, אלתתבודדו, חדלו מקונן על העבר – עבדו וחיו! קונטרס, ניסן תר"פ. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43902	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43902", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43902, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "הרהורים", "translator_uris": "", "translators": "" }
[הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב] הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה איכה תרבי בצהרים? (שה"ש א' ז'). הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב, ספר כדברים האלה: מעשה היה באחד הפריצים העשירים שישב לו בארמון הקיץ שלו על ספל קהוה עםסיגרה מפיצה ריח טוב והביט בהנאה רבה דרך החלון על יופי הקיץ, וראה את האכראיבן עומד בשעה שהשמש לוהטת, והוא מניע בחרמש שבידו תנועות יפות ומדודות, והעשבים נופלים לרגליו גלים, גלים. – נעים מאוד, איבן, לעבוד בשעה שכזו בשדה! – קרא הפריץברגש. – הנני חושב שאין תענוג יותר גדול מזה… מרחב, אור עבודת שרירים… נחמד!… – נסה נא אדון! השיב איבן. הספור הזה משום מה עלה על לבי עכשיו… אכן, נעים מאוד במושב רעים, בשיחת חברים לדבר על כוס תה, ומכל־שכן על כוס יין, על הגאולה, לשמוע נאומים נלהבים מעורבים בפסוקים יפיםשל נחמה. הגאולה כשהיא לעצמה היא כל כך חשובה, כל כך נשגבה ואין תענוג יותרגדול מאשר לדבר ולחזור ולדבר בה, לשכוח ולהעלים עין מכל אשר יוכל להזיקלנחת רוח הכללית שתוקפת את כולנו, את כל עסקנינו הטובים ואת כל סופרינוהיודעים להקטיר קטורת ניחוח באף הגואלים, גדולי אומתנו וקברניטיה. ובאמת מי יכול לחשוב אחרת? גאולה היא מלה מקסימה. עם גולהונדח. בזוי וכבול, ופתאום – הנה הוא נגאל. היש נס גדול מזה? היש שמחה גדולהמזו? ואף על פי כן יש שמחשבות נוגות עולות על לבבי, מחשבות שיכולות כנטפי מרה לקלקל את כל חבית הדבש שלנו… ולצערי איני יכול להעלימן אעפ"י שגם אנכי הייתי רוצה לשיר בקול אחד עם כל המהללים והמשבחים והמפארים… הגאולה צריכה לבוא, אבל מי יגאל? אין גואל אחר אלא הצעיר העובד, הסולל כבישים, החופר בורות, המסיע אבנים, המיבש בצות, אם הוא לא ילך לעבוד, אין גאולה לנו, וכלהנאומים, וכל הדקלרציות, וכל השירים והתשבחות – הבל המה. והעבודה אינה קלה כלל. ביחוד קשה היא לאלה שבאים באמצעהקיץ, שלא הספיקו להתאקלם, וחסרים הם תנאי חיים היגיינים: אין מקומות לינה, אין שמלות נקיות ואין מזון בריא ומספיק. מרמים החלוצים הצעירים את עצמםשיוכלו לפתור את כל השאלות האלה בשה“י ופה”י, בהתלהבות של אידיאה ושאיפהלאידיאל. אבל הגוף הוא בעל גבול, ובוכהלטריה מדוקדקת ישנה לכל הכנסותיווהוצאותיו. הכל נכתב בספר; כלומר בתוך אברי הגוף, ואם ההוצאות רבות עלההכנסות ובאה הקדחת, ובאה המלריה ובאה הדיזנטריה עם כל המרעין בישיןומפילות את הגבורים, עושות אותם ל“לא־יוצלח”ים, שוללת מהם את החיים ואת טעםהחיים. אחריהם אמנם יבואו גדודים חדשים, וגם הם יכרעו ויפולו ועד אשר תבוא הנחמה, תצא הנשמה… והחומר הוא יקר מאוד, חומר אנושי הוא, ואנו יהודים, עלברכי התורה חונכנו, בנשמתנו נשתרשה הדעה ש“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילוקיים עולם מלא”: נפש האדם – עולם מלא, לא כמו שנחשבו הפועלים החינאים בעיניהינקים שבאמריקה, שאם רבבות מהם יפולו וימותו – מי ישים להם לב? העיקרשהעבודה תעשה, וחיי האדם לא נחשב לכלום. לא כן אנחנו, אין אנו יכולים לשמוח בגאולה שתבוא ע"יהתנונות ומפלת עובדים חלוצים. כנסת ישראל צריכה לחוס על חיי האדם מאיזה עםשיהיה ומכל שכן על חיי בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו. הדאגה לקיומם, לבריאותם צריכה להיות ראשונה לכל מי שדוגל בלאומיות ישראל. יהודי שאינודואג לחיי הפועל היהודי – אינו יהודי כלל, ומכל שכן שאינו לאומי… ההגירה באה, ההגירה תבוא. גדולה כשטף נהרות. עבודה אוליתמצא לעובדים – אף כי גם זה… מי יודע? – אבל האם יכשירו את תנאי החייםשלא יכשלו המהגרים בעבודתם הקשה? עסקן פלוני הוא בודאי ציוני טוב, אבליחיד, מהו יכול לעשות? פה צריכה הסתדרות גדולה, אמיצה וביחוד מטובי העוליםבעצמם יחד עם החברים הנמצאים במקומם, להכין הכל מראש לשמור על החומר האנושישיהיה תמיד רענן ומסוגל להמשיך עבודתו. מדרך המצביאים להביא יחד עם הצבא את כל הדברים הנחוצים: אהלים, מזונות, רופאים, רפואות, ורק על ידי זה הם מקוים לנצחון… וגם אנובמלחמתנו בעד גאולתנו צריכים לדאוג ראשית כל על בריאות הצבא, שיהיה הכלמוכן בשבילו מראש: מזון ודירה ורפואות. ורק אז נוכל להשתעשע בזמירות הגאולההיפות. הנה טובי עמנו מתאספים יחד לועידה ציונית. על כל לשון נשאשם הגאולה. אל נא ישכחו רגע את גורל הגואלים האמתיים, את הפועלים העובדים, ויקדישו את כל תשומת לבם להכשרת העבודה ולהגנה על העובדים, כי זה עיקר הכל, ומבלעדו אין ואפס. קונטרס. תמוז תר"פ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43903	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12403993", "authors": "אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'", "filepath_pby": "/p111/m43903", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 43903, "source_edition": "תל־אביב: ועד היובל", "title": "[הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב]", "translator_uris": "", "translators": "" }

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.