Datasets:

NHLOCAL
/

project-ben-yehuda

Dataset card Data Studio Files Files and versions Community

Split (1)

train · 10.4k rows

text stringlengths 151 2.27M	source stringclasses 1 value	metadata dict
תרי"ט אגרת עשרים. פאניוועז יום ב' ד׳ תשרי שנה ״תפקדהו בטובה״ לפ׳׳ק. בראשית שנת ״אחרית״, אחדש אתך הברית, לבלי תֶמַח שמי מלבך וזכרי בל תכרית: והמכלכל נביאו במדבר בנחל כרית, יתן גם לך חיים נעימים שם טוב ושארית, ויטהרך מחטאתיך בנתר ובורית, ידידי וסמל מאוַיַי, כל ימי חַיַי, זאב וואלף הכהן נ״י. הנה אמרתי אשמרה לפי מחסום ולא אדבר בך עד תענני על מכתבי הראשונים והאחרונים, כי רבות נתחייבת לי; אפס כי זכרתי כי בעל חשבון הנפש לעת כזאת איש כמוך היָרֵא אלהים מנעוריו, ובלתי ספק טרוד אתה בחשבונך עם אלֹהיך ולא תֵפֶן לחשֵב עם רעיך. ומה גם כי נכון אנכי ללכת לווילנא ממחרת יום הכפורים ולשבת שם כל ימי חג הסכות, ויותר מזה כי אשה כלי זיינה עליה, היא האשה אשר כבר בקשתיך פעם אחת לקנות [ב]עבורה וכו׳… האשה הזאת שבה עוד הפעם ותאלצני לדבר בך ולבקשך לקנות עתה וכו׳… ובלתי ספק תעשה למעני ותקבל עליך הטרחה הזאה לקנות כו'… ולשלוח ע״י המוכ״ז באופן שתגיע לפאניוועז על חג הסכות; וכן תשיב לי גם כן על ידו את עלי ״המגיד" אשר לי תחת ידך, ואולי יש ג״כ עלים מצייטונגען אחרים תשלח גם אותם. והנה דע אחי כי ספרי ״משלי יהודה" נתן על פי הגענעראל להחכם הצענזאר טוגענדהאלד לחרוץ משפטו עליו ואז לא ירף מדבר טוב עליו באזני המיניסטער; ואקוה כי החכם הנ״ל לא ימנע הטוב ממני, כי מודע ומכיר [הוא] לי מתמול שלשום. ואולם — היאמין לבך לשמועה הזאת ? — האד״ם כזב ויבגוד בי; ימים רבים השיאני ויבטיח לי כי יחוש לעזרתי ובבוא העת נסוג מעלי ויעמוד מרחוק. אשר על כן נאנסתי לשנות טעמי ולבטל רצוני אשר רציתי בתחלה לבלי הטריח את הרב הד״ר ניימאן בשאלותי וכתבתי לו ע״י הפאסט ערב ראש השנה ובלי תפונה כבר הגיע המכתב לידך ואולי גם גלה אזנך בדבר הזה, ואולי גם תוכל אתה לדבר על לבו, כי יתמכני בימין צדקו כי אין לי בלעדיו. בין כה וכה הנה עיני כלות לאמרתך אשר נעצרה זה ימים רבים. והנה מברך אותך ואת ביתך ואת זרעך בשנה טובה ומתוקה אני ידידך באמת יל"ג. ידידינו ה׳ סירקין מבָרֶכך. אגרת עשרים ואחת. [להנ״ל] ב״ה יום ה׳ ו׳ חשוון שנה ״תפקדהו בטובה". פאניוועז. לידידי בחירי מקדמות שנותי, אוצר מכלול כל חמדותי, כמו״ח זאב הכהן נ״י. השלום והברכה! (לפ״ק). פעמַיִם בשנה אנכי חלם חֲלוֹם נְחמָד, חלום משיב נפש נַחַלָאָה ומשַעשעַ לב נשבר ונדכה, כחלום ישני אדמת עפר, בשם ״אַלמָוֶת״ נקראהו. בחלומי והנה סרה מעל יד עבודתי, דלתות בית ספר נעלוֹת, תלמידי מפזרים ומפֹרדים ואין פעמון מצלצל מאסף לנֹדֵד; ועירי הקטנה והנכחדת מאין אדם ורֹב בהֵמָה בתוכה, נהפכה ותהי לעיר גדולה לַאלֹהים! בתי מדות והיכלים רָמִים יכללו הדרה, והמון אדם רב ישתקשקו ברחבותיה ולהם פנים מפנים שונים; זה פני חכם לו וזה פניו פני צדיק ירא אלהים; פני מליץ ומשורר, פני משטין וצורר, וקנאה מעורר; פני אוהב חכמים ונבונים, פני אוהב בצע ורודף שלמונים, פני חבר לצבעים ולגאֵיונים; פני זה כפני אחַי וקרובַי, ופני זה כפני מיודַעי ואהובַי; וכלם יחלפו אַחַד אַחד ויתחלפו חליפות וצבא רָב עמם, ואנכי עומד ומתענג בעליצותי על התמורה ההדורה הזאת ואנכי נופל על פני וקורא: ״הה ווילנא! הבי לי נא דודיך! פתחי לי אוצרות חמדתֵך ומטמוני יקרותַיִך,ִ אתענגה נא על חמדות הדריך המחדשים עדיהם נגדי חדשים לרגעים, אתעלסה באהבים בחברת משכילַיִך, סופרַיִך, חכמַיִךִ ומליצַיִך רעי!״ והנה יד נוגעת בי ותעירני, איקץ והנני פה בעירי פֹּה-נבז. מחלום נחמד כזה הקיצותי אתמול לעת ערב ואשוב לטרדותי ולדאגותי כפעם בפעם; ואשוב לשוֹחֵחַ באַחי ורעי הרחוקים ע״י הכתָב, ואשוב לדבר שלום גם בך, אבן הנזר בין פניני ידידי, ראש הפינה ליסוד קורות לבי ובתי נפשי! אבל לפני יום הכפורים דברתי בך דברים אחדים ע״י עגלון, אף שלחתי לך חמשה רו״כ לקנות לי איזה דבר חפץ והנה עד היום עוד לא עניתני בדבר קבלת המכתב והכסף ואף לא שלחת לי את החפץ המבוקש ולא עלי הצייטונגען אשר כבר נקבצו ובאו אל תחת ידך ולא השיבותָ לי את עלי המגיד אשר בלתם לא אובה שלוח לך אחרים תחתם אשר תשמח נפשך בקראך בם דברים רבים ממני וגם שמך נזכר בם לטוב, וגם לא הודעתני את חפץ הד״ר ניימאן ותשובתו על מכתבי אשר הריצותי לו ע״י הפאסט זה כששה שבועות. ואנכי הייתי בווילנא לפַקֵח (מלבד ענינים אחרים) גם בעסקי ספרי החדש; ותהלות לאל עליון כי מצא חן בעיני משכילי עמנו ויהללוהו מאד; הצענזאר ה׳ טוגענדהאלד נתן עדותו עליו ראשונה לעיני הממשלה (אפֿיציעל) בדברי תשבחות, ואחריו ה׳ פֿין הללַני ג״כ אותי ואת ספרי בתוך הבעריכט שלו; וגם לפני שר התקופה נתן ה׳ את חני ובראשית השבוע הבא ילך ספרי למסעיו פטרבורגה והוא בכבודו ידבר עלי טוב לפני המיניסטער. והנה תראה כי בעז״ה ההתחלה טובה ומי יתן ויבַצע גם הד״ר ניימאן הבטחתו הטובה אשר הבטיח לי על פיך (כי עוד לא כבדני לבא אתי בכתובים) וידבר טוב בעדי אל אחד מן השרים העומדים בהמיניסטעריום — אולי אל הפרופסור מיכֿלינסקי! ודבר זה הגדול אלי הנני שָם בידך אחי ואל תבישני משברי. מאת ידידי הד״ר מאיר לעטעריס קבלתי תמונתו למנחה לאות אהבה. שובה לדבר אתי אחרי החרישך ימים רבים ממני ושמח בדבריך המסולאים מפז את לבב אוהבך הנחפז בעת הזאת מאדיל״ג. אגרת עשרים ושתים. .1858 Ponivesz 22 October ט״ז חשוון תרי״ט. ידידי ורעי הזק״ן. מכתבך בלא משלוח ע״י הפאסט ומשלוחך בלא מכתב ע״י הזדמנות קבלתי, ומאד נצטערתי בצערך באבֹד אחת מחמש אצבעותיך, היא בתך הקטנה; ואולם אחרי אשר כבר ארכו הימים מיום מותה, לא ארבה פה בדברי תנחומים פן אעיר את דאבון לבך; וגם לא ארהיב עז בנפשי לברך אותך שישיב ה' אבדתך בקרוב, כי רב לך הילדים אשר כבר חנן אלהים אותך בהמה. יגדלו ויחיו לארך ימים! והנה אתה בא עלי אחי בעקיפין כאלו רמזתי בשום רמז רמיזה באחד ממכתבי שעתי לא תתנני להריץ מכתבי אליך ולהרבות דברי בהם כאשר עד כה, והוא דבר אשר לא היה ולא נברא; ואנכי רק אמרתי כי טוב היה לנו לו היינו מודיעים איש לאחיו גם איזה דברי תורה במרוצת מכתבינו למען יהיה בהם גם איזה תועלת, אבל לא שיהיה הדבר הזה הכרחי מחייב בבטולו ביטול המכתבים. ואחרי מתי עוד ידידי תהיה פוסח על שתי הסעפים כאחד מקטני אמנה ולא תאמין בי ברעך האמתי, כי באמונה אנכי עושה אתך? ראה נא הנה אנכי מגיד לך תמיד את כל לבי הנגלות והנסתרות, לא אכסה דבר; ואתה מדי קראך את דברי תחשוב תמיד שרוח אחרת היתה אתי בדברי ושאיזה פניה יש לי ואנכי מדבר בך בתם לבבי ובנקיון רוחי כאשר ידבר איש אל רעהו באמת! מכתב הד״ר ניימאן הגיעני; ואנכי עודני מחכה בתשובתי עד בוא הידיעה מווילנא שספרי הלך לו למסעיו לפ״ב; וכבר שמעתי שיצא מווילנא אבל עוד נחסרו לי איזה דברים פרטיים ואדעם בפאסט הבאה, ואחר השבת אבוא בכתובים גם אל כבוד הד״ר. כי כבד אותי הד״ר לעטעריס בתכנית פניו למנחה, כמדומה לי שכבר הגדתי לך; אבל כי קבלתי גם מכתב אהבה וידידות מעלף בדברי חכמה ותורה מאת החכם הכללי משוש דורנו מו״ה שד׳׳ל נ׳׳י את זאת עוד לא הגדתי לך בוראי וכבר גם השיבותיו דברי טעם, ודבריו ודברי כבר נדפסים בהמגיד. — מלבד ספרי ״משלי יהודה" אשר הלך לפ״ב ואשר עוד לא נודע לי יום צאתו לאור יש בלבבי להוציא בחֹרף הזה ספר אחר כולל ״לירישע געדיכֿטע" מן המובחרים שבשירי, אם יהיה ה׳ בעזרי… וכו׳. אצלנו בפאניוועז מפליאה החלי רע מכותיה זה כשני שבועות ועוד לא השיבה חרבה לנדנה. ה' ישמרנו אותנו ואת בני ביתנו מכל חלי רע ופגע רע וישמחנו איש בטובת רעהו; ואתה ברך את רעיתך בשמי ושני בניך ושתי בנותיך הנמצאות וחושה לשמחני בדבריך הנעימים ואולי תמצא עתה את הספר ״עזאפ׳ס פֿאבעלן״ אשר כבר בקשתי ממך פעמים רבות, ודע שההעתקה האשכנזית ממנה הוציאה אור מדפיס אחד בלייפציג ושמו euchnizT ואם לא תמצאנה אצל Deubner בקשה אצל מו״ס אחרים אולי תמצאנה כי נחוץ הוא לי; וכן אולי תמצא לי לשאול, או גם לקנות אם איננו ביוקר רב, הספר ״איזראעליטישער מוזענאלמאנאך" להרב דהעבֿינגען, שלההו לי ע״י הזדמנות ראשונה. שכחתי לבשר לך בשורה טובה כי הד״ר שטיינשניידער יחרפני בהמזכיר שלו בנומער האחרון על אשר הטחתי דברים כנגדו בהמגיד; כן הודיעוני מחוץ לגבול , ועוד לא ראיתי הנומער ההוא מן המזכיר. ובזה כלו דברי ידידךיל״ג. אגרת עשרים ושלש. [להנ״ל] בעז״ה מוש״ק י״א טבת 6 דעצעמבער 1858 פאניוועז. תרי״ט. שלום לך רעי כאח לי! את מכתבך היקר כתוב ביום ט׳ כסלו קבלתי ביום ט' טבת ועלי הצייטונגען אשר נלוו אליו; והנה אֵחר מכתבך חדש ימים בדרך ועל כן גם אֵחרה תשובתי לבוא; והנני תמה ראשונה על אמרך כי בושש מכתבי אל הרב הד״ר לבוא ואני כתבתי אליו עוד ביום ב' כסליו תשובה על מכתבו והפקדתי טובי בידו, האם לא בא אליו המכתב ההוא ויאבד בידי הפאסט? תודיעני בטובך על אדות זאת, גם אם כתב הד״ר אל זייבערלינג כפי הבטחתו אם לא; והנני מודיעך כי כבר יצא משפט ספרי בפטרבורג לזכות וכי בשבוע העבר נתכבדתי במכתב מלא תהלה מאת האדון הפראפעססאר כֿוואלסאהן אשר כתבתי אליו ובקשתיו כי ישים עינו לטוב על ספרי ויענני כי אף כי לא יכלו לקבל את ספרי כספר למודים בבית הספר, מטעמים שונים, בכל זאת הללוהו אל המיניסטער ויבקשו לתמוך ידי בהוצאות הדפוס, ובקרוב אדע פשר דבר. ובסוף דבריו עוד הואיל האיש הנכבד הזה בטובו ליעצני עצות מרחוק איזה הדרך אבחר לעטי, ואיזה ספרים אכתוב למען יוכל אז לעשות יותר בשבילי ותודיע זאת ג״כ להד״ר ניימאן, כי מצאתי את מבוקשי לחצאין, יען כי היה לבבו גם הוא טוב עמדי ואקוה כי במשך החדש הזה ישוב ספרי מפ׳׳ב ואדע סך כסף העזר הנתן לי, ולא ימשכו הימים אחרי כן ושלחתים לבית הדפוס. — אחרי הבשורה הטובה הזאת עוד בשורה בפי אליך ידידי, והיא כי ביום שלפני ערב חנוכה המליטה אשתי בת ותקרא שמה נחמה (מה יהיה שמה בשפת אשכנז?) — והנה כעת שתי בנות לי ובן אין! דור בא ודור הולך! ביום ב׳ דר״ח טבת מת אבי (חמותי) [חותנתי] הישיש הנכבד ר' תנחום ארינשטאם אשר ידעתו פנים אל פנים והוא גם אבי דודותי ממ״ע שטערן ודיללאן כפי אשר ידעת. ידידנו דיללאן אשר היה אופראווליאיושצי באקציז, לא יהיה עוד; כי אדונים חדשים בעלו את האָטקופ ויבאו אנשים אחרים לרגליהם ועוד לא ידע מה יעשה השם בו לאחר ראשית שנת 1859, והנה תחתיו שב סאלאווייציג על כנו כמשפט הראשון אשר היה אופראווליאיושצי ודיללאן קבל בין כה וכה כשבע מאות רו״כ חלק ירושתו בנחלת אבות אשתו. ״אין לך צרה באה לאדם שאין לאחרים בה ריוח״ (ב״ר פ' ל״ה). והנה אחרי הודיעי אותך את כל זאת אשובה לדבר בך על אודותיך ואומרה: כי על עמלי להעיר ולעורר את רוחך הנרדמה ועל קראי אותך קבל עם לצאת לעזרת שפת עמנו בסופרים, אל תגער בי כי לא יחר לי, ואל תודני כי לא לרצון יהיה לי; כי לא זה ישעי ולא זה חפצי, כי אם להצמיח מוצא דשא וכל פרחי חמד על ערוגות לבבך, להועיל לעמנו ולשפתנו, לעשות לך שם תפארת, ולהציל גם את גוך ובשרך מדאגותיו ומצוקותיו אשר סביב שתו עליו בירכתי ביתך; כי אם תָחֵל להָחֵם את לבך הקר באש תאות כבוד סופרים, ראה תראה כי יבראו לך שמים חרשים וארץ חדשה, כי תחיה חיי רוח על הארץ ואם יהיה מבול מצוקות ורעות ח״ו סביבך תמצא נפשך מרגיע לכף רגלה על ענפי עץ הדעת. חי אני! רעי כאח לי! כי גם צרות לבני הגדילו בימים האחרונים האלה, אשר אבד הוני בענין רע, והוצאות ביתי הולכות ורבות והכנסותי מעטות, ואמי האלמנה אשר בווילנא וילדיה מסובלים עלי כי אין להם אחר, וכחות בשרי הולכות הלוך וחסר, ובכל זאת לא אתן למוט רגלי רוחי וקרא בזה גם את השיר-זהב אשר כתבתי בו את דברי אלה אליך ; עשה אפוא גם אתה כזאת רעי והנצל, כי גם חיי רוח גם חיי בשרים יהיה לך מזה: והנני נותן לפניך היום עבודה אחת קטנה אשר בלי הוצאות רבות בכסף ובזמן תוכל למלאתה, ואקוה כי תשא לך פרי תנובה: קח נא את הספר: Acht Jahre in Asien und Afrika von J. J. Benjamin, Hannover 1858 והעתיקהו כדמותו וכצלמו לשפה עבר. הנה הספר הזה מקובל על כל קוראיו, וגם אנכי קראתי תוצאות אחדות ממנו וימצא חן בעיני; ואתה בחלקת לשונך תיטיב להעתיקו לשפת עם למען אשר ירוץ כל קורא בו, וככלות מלאכתך תוכל אם תחפץ להציגו לפני הממשלה, כמעשי אני, ויצאה לעזרך בהוצאות הדפוס; או כי מכור תמכרנו להמדפיס, כמעשי ידידנו שולמאן, והדפיסו. ואנכי בכל יכלתי הנני נכון לעזרך בכל מה דאפשר רק חזק ואמץ; והודיעני דבר אם תעשה זאת, כי הדבר הזה צריך להעשות במהרה, יען כי הספר נדרש ופן ימצאו עליו מעתיקים אחרים; והיה כי תקנה את הספר ותקרא בו ושמת אל לבך להעתיקו אז אודיע חיש מהרה בהמגיד ובשאר הצייטונגן כי הנך מעתיק אה הספר המהולל ההוא למען רפות ידי מעתיקים אחרים ולבי אומר לי כי אם תעשה זאת תרויח כסף הרבה, כי הספר הלזה יקנוהו בני עמנו בכל ארצנו. ורק אל תתנהל בעצלתים במעשיך עם היאזעפוס אשר בא אחר ויקדמך. ודי בזה. בהמוזענאלמאנאך אין לי עוד חפץ! משלי עזאפ תשלח לי בלשון יון אם איננו יקר מאד. עוד זאת אבקשך: הנה זה ירחים רבים אשר כתבתי לידידנו לה' וואונדערבאר במיטוי ושלחתי לו 2 רו״כ במחיר ספריו אשר כבדני בם, ומן אז והלאה לא קבלתי דבר ממנו, והנני דואג פן אבד מכתבי עם הכסף בדרך; והנה מלבד אשר לא אתענג על דבריו הנעימים עוד יוכלהוא מבלי דעת לשאת עלי עון כי עכבתי את תשלומיו. והנה אולי תוכל לעשות בחכמתך להודע אם קבל מכתבי עם ב' רו״כ אשר שלחתי לו ע״י פאסט ביום ד׳ כ״ו תמוז שנת תרי״ח (26 יוני 1858) מבלי אשר ידע הוא כי אנכי הוא השואל והודעתני. והנה תיטיב להודיעני מה טיבו של האיש מענדעלסאהן, אשר הוא משוחֵחַ אלי זה פעמים במכתבך (ובשתי הפעמים דבריו, המה דברים של מה בכך) ואתה לא דברת אלי על אודותיו דבר. והיה שלום וברכה אתה וכל אשר לך ברכת אוהבך בכל לבויל״ג. איך גריססע הערצליכֿסט מיינע געעהרטע פֿריינדין, מאַדאַמע קאפלאן זאמט איהרען ליעבען קינדערן! איהרע מיהע פֿיר מיך , טהייערע פֿריינדין! ויאר דאס מאל זא גראסס, דאס איך קאם צו דאנקען וואגע. איך גלויבע עס ווירד אַם פאססענדסטען היער זיין די פֿערזיכֿערונג, דאסס איך פֿאָן נון אן זי מיט דער גלייכֿען ערמידענדען אויפֿטראגען מאֶגליכסט פֿערשאנען ווערדע. מיינע פֿרויא מיט ביידען טאֶכטערליין (דאס צווייטע קוים 3 וואכען אלט) עמפפֿעהלען זיך איהנען בעסטענס. איך וואגע אויך מיין אנדענקען אין אירר געדעכטניס צוריק. P.S. אחי קאפלאן! אל תעצר לי לחתום על הצייטונגען גם לשנת 59 בקרוב אשיב את כסף החתומים לדייבנער לידו ממש יען כי דבר לי אליו גם זולת זאת. — מאשר נשאר מכתבך בידי ימים אחדים, הנני שולח לך גם ארבעה רו״כ [ב]עבור המו״ס דייבנער, שנים ממני ושנים מידידנו סירקין המברך אותך וחושך אמריו אליך מאין עת פנויה לפעם אחרת; ואתה בטובך תשיב את שני מכתבינו הרצופים בזה עם הכסף לדייבנער ותבקשו כי יסלח לנו על כי שלחנום אליו ערומים, יען כי יראנו פן יפשטנו הפאסט מייסטער ערֻמים. אף בל תֹחֶר להשיב לי את הצייטונגען אשר לי תחת ידך, והיה שלום וזכור באהבה את אוהבךהנ״ל. אגרת עשרים וארבע. [להנ"ל] ב“ה מוש”ק פ' שמות. י“ט טבת תרי”ט. פאניוועז. שלום עד אין קץ לך מחמד לבי! בפאסט העברה שלחתי לך מכתב בצרוף ד' רו"כ. ובלתי ספק כברקבלתו וקראתו. ועליו אין לי להוסיף; והנני שולח לך עלי המגיד מן נו' 31 עד 43 ועד בכלל. והנומערן אשר כבר קראת החסרתי, והמה בכלל 9 נומערן עם 2 הוספות. ואל נא תעכבם אצלך זמן רב כמו בפעם שלפני זה, כי לולא זאת לא אוכלשלוח לך העלים הנותרים. והסבה לאשר עָלַי מגֹאָלים, יען כי אני מקֹצר יד להחזיק את המגיד על חשבוני לבד, ספחתי אלישלשה שותפים הלוקחים את העלים מידי לקראם, וחברך חברא אית ליה, וחברא דחברךחברא אית ליה. וכה ילך מחיל אל חיל עד כי בשובו אלי לא אכירהו כי בשחתיטבלוהו ותעבו שלמותיו. היה שלום וברכה אתה ואשתך וכל צאצאיך כברכת אחיךאוהבך דן גבריאל. אגרת עשרים וחמש. ב“ה יום ד' ו' אד”ר תרי"ט פאניוועז (28 יאנואר 1859). השלום אתה מחמדי ואהובי, יושב בסתר לבבי, זאב וואלף הכהן נ"י!? תמול באני מכתבך בצירוף עלי הצייטונגען והספרים, והיוםאמהר להשיבך מלים כאשר עם לבבי; כי חמֻדות אתה לי ודבריך חיי רוחי, וכל עודאשר אמהר כתוב אליך הלא תקדם ותבוא תשובתך אלי; ואנכי – שעשֻׁעַי את רעיהמה ינחמו את נפשי בעת צרה ויוסיפו לי ענג וטובה ביום טוב. לא רעב אנכילזהב ולא צמא ליקר וכבוד, כי אם לשמוע דבר ה‘, דברי רעי הנאמנים; אחבקךאשקך ואודך בכל לבי על אשר שמעת לעצתי ותקח לך מועד להעתיק את הספר אשריעצתיך ורק התחרה להחיש את המלאכה ולעשותה טובה ושלמה מכל צדדיה, כי אם כירק מלאכה ולא חכמה היא כדבריך, בכל זאת סמוך לבי בטוח בה’ כי תעמיד לךרֶוַח ותעש פרי תנובה, כי הספר יהיה מרוצה לעם הקוראים וזה ישע כל מחבר. ואם תסיר המכשול הזה, היא ההתחלה הקשה מדרכך, או תמצא לך מנפשך עבודות רבותאחרות אשר תעשינה לך שם ותהלה בארץ כאשר לך יָאָתה. ואל תפן אל דבריהמבקרים המדברים קשות בר' בנימין זה, כי כמוהם רבו גם הממליצים בעדוואומרים כי כל דבריו אמת וצדק; וגם פהיליפזאן לא יֵבוש מהביא מספרו תוצאותרבות בעלי העתים אשר לו. ואם תקרא את שמך על הספר או לא, עוד נועצה בזה, אבל אם נגמור אֹמר שתעלים שמך, הלא לא אוכל להשלים חפצי להודיע תיכף אחרהתחלת המלאכה, בעלי העתים כי ספר ר“ב השני נעתק לל”ע; והדבר הזה היה נחוץמאד לרפות ידי איזה קאנקורענט באם שימצא, והזהירות היתרה הזאת איננה נפרזה, והא לך מופת על זה: הזכרת במכתבך אלי את העתקתך של פלאוויוס וכי תחפוץלהוציאו אור. והנני מסגיר לתכלית זאת, פה מכתב אשר קבלתי מידידנו רק“שבשבוע הזה, ממנו תראה כי כבר קדמך הוא וכי גם בטרם בוא מכתבך אלי כתבתיאליו שהעתקת הפלאוויוס ערוכה גם אצלך לדפוס, מלבד מה שגם הד”ר לעטטעריסהוציא חוברת אחת מתולדות ימי פלאוויוס, ויותר לא ידעתי. ובכל זאת, שיםעין על דברי שולמאן אולי יישר בעיניך להוציא גם אתה את העתקתך. – קראת מלאאחרי המבקרים הקוראים איש את אחיו למהלֻמות ולריבות שפה, והיא צרעתנוֹשָנָת בכל דור ודור, כי במקום שיש חכמה יש קנאת סופרים, ולא כדעתך שרקבדור הזה פשה הנגע ורק בקירות בית ישראל. השכחת את מריבת חכמי פרובינצהבהצותם על ספרי אדוננו הרמב“ם ז”ל; את השנאה הכבושה במכתבו של ר' יהודהאלפאכר להרד“ק ז”ל המתחיל במלות “יגער בך השטן, דוד הוא הקטן”, ואת המחלקתהנמשכה מזה בימי הרשב“א והרמב”ן זצ“ל? והמחלקת והרדיפות של רנה”ו והשטנהנגד הרמבמ“ן בהתחילו להוציא אור את כתב עתו קהלת מוסר ועוד ועוד!! כללו שלדבר שבכל דור ודור יש מחלוקות רבות בין חכמי הזמן אשר רק מעוטן לשם שמים, ובכל זאת לא יועם הזהב ולא ישנא הכתם הטוב; רוח עברה ותגרש את חשרת העבים, והמשכילים יזהירו ככוכבים. צר לי, רק לי, שהכנסתי גם אנכי את ראשי ביןהררים גדולים אלה הנטחנים זה בזה; אבל אנכי חפצתי להלחם בעד משכילי ארציאשר חכמי עבר הגבול יבזום כנערים נעורים; ופעמים יצאתי לקרב בעדם, והמהיעמדו מרחוק ויטשוני בדד כאשר עשה רק”ש, אשר כמעט רק בעבורו ולהציל כבודוערכתי מלחמה את הד“ר ש”ש, והוא שנה טעמו בהקדמתו למסתרי פאריז ח“ג, החניףאת מבקריו בחלקלקות והשתחוה על כפות רגלי כל מנאציו. – ואת אשר הלינות עליבקול רעש גדול, על אשר קראתי לעוזב ה' מכֻבָד, במכתבי הכתוב אליך; הנה לאאזכור ולא אדע על מה תסֻבִינה שמה דלתות אמרי, אך זאת ידעתי שלא על דבראמונתו והגלות לבו בעניני הדת דברתי שמה, בלתי אם רק על פי מקומו הגבוה אשרהוא עומד עליו, ובידו לעשות עם אנוש כערכו טובה רבה וכן להיפך; וגםידיעותיו וחכמתו רבו למעלה כאשר נוכחתי למראה עיני מספרו “איבער דיא סאביעראונד דען סאבעאיזמוס”; ועל אשר נטש תורת אמו ואמונת אבותיו, המשפט לאלהיםהוא ולא לנו; ואין זה דומה לאיש יהודי המתאמץ להפיץ דעות הכפירה והשחתתהמדות בין זולתו; ועל כל אלה הן לא כתבתי דברי שמה לדפוס כי אם במכתב רעים, אשר תוכל לצור אותו על פי צלוחית של פלייטון, ובהבל בא ובחשך ילך, ומה כלהחרדה הגדולה הזאת? ובכל זאת אבקשך ואשביעך שלא תכחד ממני את הדבר האחר אשראמרת להעירני עליו, ואנכי אגיד לך אז את כל לבי, לא אכסה פשעי. – החרפה אשרנשא עלי ש”ש קטנה היא ונקלה; קראַני “אבסקורער קאררעספאנדענט” אשר הוראתובאמת “איש בלתי מפורסם” ודומה בהוראתו למלת חשֻׁכִים העברי (וטעות גדול טעההמגיד בהעתיקו אותו “בוזה חכמה ושונא דעת” שהוא תרגום מלת אבסקוראנטולא אבסקור, ובזה צדק ממנו ש"ש בהמזכיר 5No) והואשם היאות לי באמת, האחת מפאת שמי הנסתר החתום על מאמרי ההוא, והשנית כי גםשמי האמתי איננו מפורסם ונודע ומה גם לעֻמת הד“ר ש”ש. וכמדומה לי שבנומר 5 שב ש"ש וידבר עלי טובות ויאמר “שדעתו על דבר מחבר המאמר (כמדומה לי שיכוֵןעל מאמרי דשו"א, אבל לא יכולתי עוד לעיין היטב יען כי המזכיר עודנובידי סירקין) היא בלתי נכונה ונחם הוא עליה; ועוד ששמע מווילנא שהמחבר הנ”להוא איש נכבד ונאמן רוח.1 בין כה וכה אין בדבריואלה גדופים וחרפות עלי, עד שאמרת אתה, כי אפפוני אבני אלגביש וגחלי אשבוערים, משלכים בזעף אף ובחמה שפוכה! ד. היה לאופראווליאיושצי בשוילען; וכבר נשמע כי גם מן המצבהזה יהָרֵס וישאר רק רעוויזאר; אבל בין כה וכה ימצא חית ידו. את שם בתיכתבתי בהמאַטריקען בלשון רוססיאнаталiя –,2наташа דייטש Nanny. על דברספרי משלי יהודה לא ידעתי עוד כל חדש, כי לא קבלתי שום תשובה מפ"ב מלבדאותה אשר כבר הגדתי לך. אם בכל זאת לא תאמר נואש מהוציא את העתקתך פֿלאוויוסלאור תוכל לשלחה אלי ואשימה עיני עליה. תודה רב לך על שלחך אלי את העזאפהנחוץ לי מאד; עד כמה מגיעה יד ידיעתי בלשון יָוָן כבר הגדתי לך במכתביהאחרון; אפס מדוע לא הודעתי את מחיר הספר? על העלה הראשון כתוב בעט עופרת 30 וכפי הנראה הוא 30 קאפ' יען על עבר העלה ההוא ביתה כתוב Aesopicae fabulae 7½ Ngi שהוא ½22 קאפ'. ועל כן הנני מליטבזה רו“כ אחד ולקחת חצי הרו”כ המגיע לך ומהנשאר תשלם בעד העזאפ. אל נא תתןדמי לדייבנער עד אשר ימלא את חסרוני בעלה 47 מן הפֿאלקסבלאטט; ואנכי בקשתיוכי יביא לי משלוח אחד השמור [ב]עבורי בוויען ביד שטיינאקער על שמי ומייודע אם עשה זאת אם לא כי לא ענני; והיום אני וסירקין כותבים אליו. אל נאתשכח מהשיב לי ע"י מוקדם את עלי המגיד אשר לי תחת ידך, כי חפץ אני למסרםלידי (החובש)3. כמדומה לי שכבר הוצאתי את כל לביואין לי עוד מה לכתוב לך. היה שלום וברכה אתה וכל בני ביתך; וברך בשמי אתרעיתך ואחותך הכבודות ואת כל ילדיך היקרים והחמֻדים כזהב, ופקדני לעתיםמזמנות במכתביך היקרים כי אליהם תערוג נפש ידידך אוהבך כנפשו את מכתבו של ק' שולמאן הלוט בזה תשיב לי. יהודה ליב בר"א גארדאן. אגרת עשרים ושש. [להנ"ל] עשרה מאמרות. ב“ה יום ד' ג' אד”ש תרי"ט פאניוועז. ידידי יקירי אהובי חביבי, רגע לא ימוש זכרונך מלבי! כתבתי לך ביום ה' אד“ר (והליטותי במכתבי רו"כ אחד) ולאידעתי אם בא לידך, כי עוד לא מצאתי מענה ממך; ובכל זאת אֶכָּנס עמדך לפניםמשורת הדין, כי ידעתי את קֹצר רוחך ועבודתך הקשה וכי סוף סוף תשלם את נשייבנשך ובמרבית, ותבוא אלי במגלה עפה כתובה פנים ואחור להֵיטיב את נזקיבשתיקתך הארוכה. ואולם אנכי לא אוכל לחשות, כי דברים אחדים לי אליך הנראיםכנחוצים, והמה גם אלצוני לדבר דברי אלה עליך ע”י הפאסט: א) ספרי “משלי יהודה” שם מפ“ב ריקם; הקאמיטעט שם אותולפני ה' זייבערלינג והוא בקרו בטוב טעם ודעת אבל כפי הנראה גם ברֹעַ לב; ותהי תשובתו כי מקומות אחדים יעשו את ספרי לבלתי הגון לבוא בבתי הספר (אףכי במקומות רבים כתוב בכתב ידו: אטליצנא! פרעקראסנא!)4 ולאחד ממכירי אשר דבר טוב עלי אליו, כתב כי מכתבו אֵחר לבוא אחריאשר כבר יצא המשפט השולל מלפניו, וכי טעמו ונימוקו עמו! – והמיניסטער חרץ איפוא על פי דבריו גם את משפטו כי לא יוכל לקבל את ספרילספר למוד בבה”ס ולא לתת לי מקודם על הוצאות הדפוס, אבל אם אתקן את ספריבדברים הנוגעים לצענזור ואדפיסהו, אז אחרי ההדפסה לא ימָנַע מצַוֹת לקנותובכל בתי הספר לב"י “למען העיר את רוח המחבר בעבודתו על דרך המדעים” для поощренія трудовъ автора на ученомъ поприщь. והנך רֹאה כי האיש אשר הכית בחרפה לחיי על דברי טוב בו חפץ להיטיב עמדי וגם בא אלי בכתוביםכאשר הודעתיך; והשני (הישר בעיניך) קלקל. תספר מוצא הדבר להד“ר ניימאןותבטיחו כי בכל זאת לא תקטן תודתי לו, על חָפצו להיטיב עמדי מאשרבראשונה. על גליון מְשָׁלך הרצוף בתוך ספרי כתוב מידי ז”ב: Exellenté… ב) בנומר 7 מן המגיד שנה שלישית מצאתי כתוב משני אחים בנישושן אשר באו מהודו לאירופה והעידו על אמתות דברים רבים הכתובים בספרו שלר"ב בעל המסעות כדברים האלה: “וכאשר שמעו כי ס' המסעות יהיה נעתק גםללה"ק שמחו מאד והבטיחו לקבל ארבעה עשר עקסעמפ”. ולא הוגד מי המעתיק ומתיואנה יֵצֵא לאור; ואתה לא הודעתני אם החילות את עבודתך זאת. ואולי היה באמתמן הצרך לקחת רשות בתחלה מן המחבר; ודבר זה לא עלה על לבי ועל לבך. ג) אם עוד לא באת בכתובים עם מיכאל גארדאן על אודותי, אלתבא עוד, כי האמלל הזה תקע את עצמו במקום לא נכון לו, ויקבל עליו פקודת “קאססיר” והוא לא ידע המלאכה הזאת וגם איננו יודע למשוך בשבט סופר בשפתרוססי', ויהיו דברי הקאססע שלו יגעים וחסֵרים, ויֵאָנס לעזוב מקומו וישבתחתיו בקאוונא ימים רבים, ועתה כפי הנשמע יבוא לעירי בתור “צאסטניפאוויערענני” (מקום שפל); ולא אחפוץ לספות על מר נפשו, ומחמלתי עליו הנניסולח ונושא לו בכל אשר עשה לי. ד) תחלה נא את פני המו"ס דייבנער (אשר זה פעמים כתבתי אליוולא ענני –) ולא תתן דמי לו עד אשר יוציא ויביא לי המשלוח המונח אצלשטיינאקער בלייפציג [ב] עבורי על שמו. הגידה לו כי כל ההוצאות יושב [תוּשבנה] לו וגם בעד טרחתו יקוב שכרו ואֶתֵּנָה. ה) ידידי הד"ר לעטטעריס מוציא לאור [את] כל השירים אשרכתב מימי נעוריו ועד עתה בכרך אחד ונקרא בשם “תּוֹפֵשׂ כִּנוֹר וְעוּגָב” ואותי בחר לסוכן לכל ארץ רוססי' למכור על ידי הספר הזה; אם תחפץ להיות לימעיר ריגא לעזור בארצות ליפֿ-וקורלאנד, והיה לך מחיר לא קטן חֵלֶףעמלך. ו) השיבה לי עלי המגיד אשר לי, וגם את עלי הצד“י והפ”ב אשרהגיעו לך עד כה, ע“י פאסט אם אין הזדמנות לפניך. גם הנומר 47 מן הפ”ב תשליםלי כי בלעדו לא אהיה חובש5 את כל הספר. ז) בקרוב יצא לאור ח' רביעי מהעתקת מ"פ אשר לשולמאן ובראשותהיה נדפסת הקדמה ממני, והוא מאמר ארוך מהפך בזכות ההעתקה ומדבר משפטים עםמבקריו ומחרפיו. – ח) יש אתי ספרי “שירי יהודה” כולל קבוצת שירים בודדים, Lierische Gedichte ערוך לדפוס; והנני חפץלשלחו אליך לחֹג אצלך את חג הפסח אם תבטיחני שתבדוק אותו לאור נר חכמתךותבער ממנו כל שאור וכל חָמֵץ. ט) תברך בשמי את רעיתך הכבודה, ואת צאצאיך הנאהבים והנעימים (ארבעה במספר?!) וגם את אחותך, אם עודנה בביתך. י) תהיה גם אתה שלום וברכה; שָׂמֵחַ וטוב לב ביום הפורים, ובן חורין בחג הפסח זמן חֵרוּתנו ובשמחתך וטוב לבך התזכור את ידידך זוכרךלרגעים ופוקדך לבקרים את יהודה ליב גארדאן?! אגרת עשרים ושבע. [להנ"ל] פאניוועז א' דחוה“מ פסח תרי”ט. שלום לך אבי, איש חסדי ומטיבי, אוהבי ואהובי יושב בסתר לבבי! קבלתי אתמול מכתבך היקר אשר בו הראיתני לדעת את אשר כברידעתי באר היטב, כי אוהב נאמן אתה לי וכי תדרוש טובתי בכל לבבך. והנני מודהומשבח לך על כל הטוב אשר עשית לי עד כה ואשר עתה עושה עמדי. ובדבר אשרהודעתני הנני מוכרח לשמוע בקול שתקיף ממני ובלתי ספק אעשה ככל אשר כתב, והנה פה מקום אתי להגיד לך, כי לדעתי צריך לשוב ולהשמיט משירך הנעלה אשרבראש ספרי את הבית אשר חברת לו על פי בקשתי מן “ריח והדר שושן כו' עד בשפתזו נעמה”, יען וביען כי לא נדרשו לי להביא את ספרי לבית הספר, ולא קבלותפלתך “מי יתן ובאו לבני בית הספר”! – “ומשליך אלה יֻתַּן על פיהם”, והריהיא תפלת שוא. וכן לא אחפץ להדפיס את מאמר לעטטעריס אלי בלשון אשכנז, המדברגם הוא בזה האופן – ואיחל לָמוֹ עצתך. ועוד אבקש עצתך בדבר אחר והוא: הנהכתבתי משל אחד בשם “יעלת סלע והנשר” (הנהו רצוף לפניך בזה) ונחלקו בו חכמיישראל, ה' טוגענדהאלד הזכירו לשבח, וגם חפץ להעתיקו לשפת אשכנז כי מצא חןבעיניו מאד; ורש“י פין הזכירו לגנאי ויתוה על מצחו “תיו תמות”, יען כימתנגד הוא מעט למתנגדי הממשלה המיסדת בתי הספר, כאשר תראה בעיניך. ומידיהשלישי המכריע ביניהם אשר בפ”ב מצאתי כתוב בצדו Отлично но не умѣстно כלומר “טוב מאד אבל אין כאן מקומו” – ובתוך מכתבולהמיניסטער לא הזכירו בפרט כמו שהזכיר משלים אחדים כי אם אמר בדרך כלל כירע בעיניו את אשר הבאתי במשלים אחדים “דברים קשים כגידים לבית יעקב” – употребление Автором слишком ръзкихъ колкостей противъ Еврееъ “אלצו שארפֿע שטיכעלייען געגעןדיא יודען” וכאלה נמצאו באמת בספרי, אבל כבר בערתי אחריהם. והנה לבי מפקפקבמשלי זה אם הקלותי בו כבוד בית ישראל אם לא ואתה אדוני וידידי הנך יודע אתהאיש ואת שיחו אשר בידו יהיו עתותי ספרי, הודיעני נא דעתך ועצתך הישרה אםאוכל לקיים את משלי זה היקר בעיני, או אם אמחנו מספרי. הנני עושה חפצךושולח לך כדמות העתקה ממה שכתבתי להמגיד ביום כ“ד אד”ר כפי שיכלתי להוציאמן ההעתקה המחוקה מאד אשר נשארה תחת ידי: א) תוכחת מגולה…… (דברים אחדים כנגד מחרף שד“לבנומר 6; אבל אחרי אשר כבר קדמני שד”ל בעצמו בנומר 12 בלתי ספק לא ידפיסעוד את דברי; ואֻלי יהיה זה מניעה גם להדפסת החלק הב' ממאמרי זה המשולבבמקצת עם הראשון). ב) אהבה מְסֻתָּרֶת. לשאל את פי שולמאן – לפקוד בשלום רייכערסאהן – שטיינבערג – ממאמרי לבעה“מ נשארה תחת ידי ה עתקה מחֻקה מאד, והננילשלוח לך כדמות העתקה ממנו ביד אחי, ואולי יבא בין כך וכך גם נדפס בהמגיד; אבל יש לי סבה להסתפק אם ידפיסנו מכל וכל מפני שהיה משולב עם מאמר אשר כברקדמני בו שד”ל. מן הספרים של לעטטעריס אשר אמרתי לשלוח לך לא ראיתי גם אניעוד עלה אחד בעיני, ולא עוד אלא שהפסדתי בערך עשרים רו“כ ששלמתי אניוסירקין ללעטטעריס. והספרים באו לידי משולחנו בק”ב והוא מעל בשליחותו, ויפתח את הצרור לקרוא בם, ויגנבו מן הספרים, ושאריתם נתן בידי מעביריהגבול ומן הוא והלאה עקבותם לא נודעו. ועוד צרור אחד מונח ועומד ומוכן ליבטילזיט זה כשנה תמימה, ואין איש אשר יעבירנו את הגבול; וכבר הבטיחוני רביםולא קיימו הבטחתם. ואולם על אודות הבטחתו לדבר על אודותינו במכתב העתי שלוהנה כבר החל לקיים מעט מעט דברו, ובנומר 13 משנה זו דבר דברים אחדים עלאודותי. ובמכתבו אלי אומר: “את ספרי רעיך אשר שלחת לי (ספרך, ס' בן פורת, הריסות בית ועוד) אשפוט משרים לעת מצוא במכתבי העתי, ודברי אמת יכון לעד”. זה ימים רבים חלפו מעת קבלתי מכתבך האחרון. והנה לדאבוןנפשי בשורה רעה מוצאת בפי היום: משלוח הצופה אשר כבר שלמתי לך [ב]עבורו, אבד, כי האיש אחד ממכירי אשר עשה לי הטוב לקבל התכריך מידי גרעפֿע עטאונצער הניחו בתוך תכריך סחורה, אשר התעתדה לבוא אליו, והתכריך הזה לא נודעאיפה הוא. ואולם המשלוח השני “ס' מו"נ וא"א” עודנו מונח בטילזיט אשר עלהגבול, וכבר הבטיחוני רבים להעבירו את הגבול ולא קיימו; כי דבר קשה הואומסֻכָּן מאד; ואינני יודע מתי יבוא לידי; ובחפצי היה להשיבו אחורלקאֶניגסבערג, למען ישוב משם דרך לייפציג לידך, ויראתי פן ירע בעיניך הדברהזה. מידי המו“ס דייבנער אשר בריגא קבלתי מכתב זה כשבועים, כתובבו, כי כפי הנראה לו עוד לא הגיע המשלוח לליפציג, יען כי הסוכן שלו יחרישולא יודיעהו דבר מזה. ואולם בבאו ימהר להגיעהו לידי, והנה במקום הזה כלהמשלוחים בטוחים, אף כי יתמהמהו בדרך. והנה ביום ר”ח ניסן העבר שלחתילדייבנער על אדרעססא של פראנדעל עט מייער בוויען משלוח [ב]עבורך כולל “ס' שם הגדולים” ב' חלק' וי' עקזעמפל' מספרי “אדו”ם" כמו שהרשית באחד ממכתביך. מחיר ס' שה“ג 1–50, 2fl, 30Kr. ומחיר כל ספר אדו”ם 50 קרייצר. והנה תוכל לתת ספרי בכסף ובספרים אחרים חדשים ומועילים אם יקרולפניך; ותגיעם לידי לעת מצוא. בכליון עינים אחכה ליום צאת ספרך במהדורא החדשה. ואנכי כברהודעתי את צאתו בין אחדים ממכירַי בערים שונות, אשר הבטיחו להיות בעוזרילטובתך; והנותר תעשה המודעה אשר אמרת להדפיס, ואשר תשלח לי ממנה עקז' אחדיםבתוך קרייץ-קאנווערט, באופן שתשלם שמה את הפארטא, כי פה ידרשו [ב]עבורוסך עצום; ורב לי אם הבטיחוני להשיבו לידי מבלי שלחו את הצענזור ואם יישרבעיניך והליטות שם גם ס' אחד “הצופה” אשר בצפייתי צפיתי לראות פניו ולאזכיתי עד היום – על דבֶּרְךָ בי דברים טובים נגדה נא לכל עמי כבר הודיתי לךוכן אודך גם עתה בכל לבבי (אף כי יש שם בדבריך שני תקונים קלים הא' שאיננימורה לשון עברית בבית ספרי כי אם מורה הדת כמו שכתוב בל' צרפת על מעטפתספרי “אדו”ם", הב' שהממשלה לא מלאה בקשתי בדבר ספרי) ועוד יותר אודך אםאהיה אנכי הזכאי אשר על ידי תגלגל הזכות. יל"ג. אגרת עשרים ושמונה. ב“ה יום א' א' תמוז תרי”ט פאניוועז. שלום לך ידידי זאב וואלף הכהן. ספרי אשר השיבות לי ביד יה"ס קבלתי; וגם ספרי כתב יד שבאלי ואתה לא הודעתני את משפטך עליו ולא אדע אם הדומיה תהלה או תָּהֳלָה. אודך בישר לבב על הספר “זרע ישראל” אשר הרימות לי מנחה לאזכרה. והנה שמעתיכי יש תחת ידך כל ספרי האינסטיטוט ותחפוץ למכרם, הנני נכון לקנותם מידך אםלא תרבה על מחירם אשר קבע להם פֿהיליפסאהן. אם תאות לזה תוכל לשלחם אלי עלידי הזדמנות ראשונה, ואנכי אשיב לך מכרם. ביום החמישי העבר (כ"ח סיון) ½11 שעה כחצות היום, מֵתָהעלינו חנה אשת דיללאן, ותעזוב לארץ אחריה שבעה עוללים נטיעים בלתי מגודלים, ואיש אמלל מרבה תאניה, ומיודעים בוכים ומשפחה הומיה; וביתה ערער יתערער מאדכי נפל היסוד. היה שלום אח יקיר ורֵעַ נאמן; ברך בשמי את אשתך ואת אחותךואת כל ילדיך; לי ולכל אשר לי שלום, ויתר דברי ביתי תוכל לשמוע אם תחפוץמפי ידידנו המוכ"ז כי הוא ידידי כלבבי, האחד בכל עיר מושבי, תמים במעשיוונאמן באהבתו, ואין זולתו. ידידך אוהבך בכל לבו ונפשו יל"ג. P.S. ברך בשמי את חברך ה' מענדעלסאהן, כי כן ברכני במכתבך אלי ביד ה' סירקין הנ"ל. אגרת עשרים ותשע. כ“ב למנחם תרי”ט. אלהים יברך אותך ואת ביתך ידידי יקירי שאהבה נפשי מהרז"ו קאַפלאַן. צר לי מאד כי עוד לא ערכתי אליך מלים למן היום אשר יצאתימעירך ומביתך, וגם עתה, התדמה כי לקחתי לי מועד למלאות את מכתבי זה בדבריידידות מפה לפה? לא, רעי, סלח לי, כי לא עת היא להשתעשע עמך באהבים, כי עודרפו ידי וכל רפאות תעלה אין לי עוד מימי הים אשר רחצתי בהם, אך אחות אשתיהכריחתני היום לערוך דברים אליך לא דברי חן ואהבה, אך דברי רצון כי תיטיבלהגיד לאחותך תחיה אשר תיטיב לקנות למענה פניני חול הנקובים בשמותם למטה, כי רבה העבודה עליה לתת מפרי כפיה מנחה לאהוב נפשה החדש, כי מאורשה היאלאיש נכבד ה' ש. מזאגער חדש. ואלה הפנינים אשר תקנה אחותך תחיה למענה וכו' וכו'. ……………….. הראית ידידי [את] המכתב? הנהו מפלגא ולעיל דאהורמיזמפלגא ולתתא דאהורמין! וקבל איפוא את ברכתי, וגם את שמלתך אשר השאלת ליאשיב לי בקרוב ידידך יל"ג. אגרת שלשים. [להנ"ל] בעזה“ש מוש”ק יום ד' לחדש שמזלו בתולה, לסדר ולפרט “למען יאריך ימים הוא ובניו!” בחדש שמזלו בתולה, ישלח האל ברכה כפולה, לידידי הנבחר מכלסגולה, ולנות ביתו היקרה והמעולה, ולמשפחתו בהדרה כלולה, והיתה היא כמנורתזהב כֻלָה, ואתה ידידי על ראשה הגֻלָה, והאומר חרבי לצוּלָה, ידשן אתכםבשמנו הטוב ויופע עליכם אורה גדולה, ואנכי במחשכי שבתי אתענג לֹנגה אורכםסלה. הנני משיב לך בזה ידידי היקר את מכתבך הנחמד והנעים ע“יידידנו ד. ולא אפונה כי כבר קבלת מכתבי הראשון ע”י הפאסט והנני מחכהלתשובתך עליו וביחוד בדבר הד“ר כי נחוץ הוא לי מאד! כי אתה ידעת את לבבמשכילי עירנו ווילנא; טובים המה לי מאד בכל לבבם ובכל נפשם, אבל לא בכלמאדם; ידברו עלי טובות בעיני, או בעיני יודעי, או אולי גם בינם לבין עצמםאבל ביכלם להועיל לי בדבר שיש בו ממש וריוח, כדבר הזה אשר אנחנו עוסקים בולא אֵדע אם יעמוד לבם לעשות ככל אשר הבטיחוני! ועל כן חפץ אנכי לחצוב עמודיביתי שבעה, כי יפול האחד והיה הנשאר לפלטה ובכל זאת אולי יכבד עליךהדבר הזה אשר בקשתי כי לא תחפֹץ להכביד על הד”ר או כי תראה כי “החצים ממךוהלאה” אל תפצר בו ואל תבאיש ריחי וריחך בעיניך וה' יעמיד לי רוח והצלהממקום אחר, או כי ישלח לי עזרו מקֹדש. חפצתי לשלוח לך עוד איזה עלים מןהמגיד, אבל יען כי מעטים המה חשכתי ליום אחר. לדעתי ייטב לנו אם נסול למכתבינו דרך תושיה, ונשא ונתן בכלמכתב בדבר הלכה, למען לא נהיה כאוכלים מזבחי מתים! ומה גם כי פס החֹמר אשרנצור עליו את צורת מכתבינו, אם לא כי יהיו בינינו דברי תורה בין בחקירותובין בביאורי מקראי קדש וכדומה לזה, איש איש ככל העולה על רוחו, ואז יהיהבמכתבינו גם איזה תועלת למען יעמדו ימים רבים, וגם הזמן אשר נבלה בעריכתמכתבים לא נבלה בדברים של מה בכך. ולולא קצרה לי עתה עתי, כי בלילה אנכיכותב והמוכ"ז נחוץ, כי אז הייתי אנכי המתחיל. – תשיב לי בטובך את האוריאלאקאסטה, אם לא תחפוץ לעכבו במחיר אשר אמרתי! ודע אחי כי מן הראוי היה לעוררשוט הבקורת העזה והנוראה על הספר הזה אשר אין חפץ בו לקהל העברים בחמרו, ספור חיי איש מקצץ בנטיעות, בצורתו שפה מבולבלת, מדולדלת ומקולקלת, שפתאשכנז לבושה טלאים מבגדי ירושלים, ובתכליתו לבהל ולרפות ידי החפצים לגשת אלמקדש ההשכלה והחקירה בראותם כי שחו אל מות מעגלותיה. האין בזה חלול לשוןהקדש יותר גדול מאשר במסתרי פאריז? ואנכי כבר נגעתי בקצה עטי במאמר אחד אשריצא לאור זה בקרוב, בבקֹרתי הספר הזה. והיה אם תחפוץ לעשות (ויותר היה טובלכתוב זאת בשפת אשכנז ולשלחה ע"י ידידנו ה' וואונדערבאר לפֿהיליפזאהן בעצמו; כי ידידי החכם לעטטעריס ישבח אותו – לא ידעתי מה היה לו?) אז תודיעני ואהיהתנא דמסייעא לך. ובזה תמו דברי בפעם הזאת ואנכי מחכה לתשובתך ולגשם נדבותפיך אשר תניף עלי, ואז אשוב לדבר בך ככל העולה על רוחי – כי שערותי ילבינו, וכחי ולֵחִי ומֹחי ינוסו ורוחי ישוב אל המקום אשר בא משם, וחסדי מאתך לאימוש, וברית אהבתי לא תמוט – אולם אחרי כן – מי זה יודע!? ידידך אשר לבו לך דופק, עד סתימת הגולל והדופק יל"ג. אחר שבתי התבוננתי כי לא אלי יכַוֵן בדבריו אלה. [המחבר]. ↩ נטשה ונטליה הערת פב"י. ↩ באגרותיו האחרונות משתמש בל' כורך. העורך. ↩ המקומות הבלתי טובים יוכלו על נקלה להתקן. ↩ עיין לעיל הערת העורך. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42527	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42527", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42527, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרי\"ט", "translator_uris": "", "translators": "" }
תר"ך אגרת שלשים ואחת. ב“ה צום בן אחיקם בשנת הכת”ר, פאניוועז. ידידי היקר וכו' כמהר"ז קאַפלאַן נ"י. אבל אָשֵם אנכי על דבר הָאַדֶרֶת אשר לא שבה אליך עד היום. ובכל זאת לא כזבתי במכתבי הראשון, כי באמת נְתַתּיהָ בידי ה' פ.ד. והוא שכחאותה בבית אביו, והנני משיב אותה היום לך ע“י ב”ע1, והודעתני בטובך מקבלתה, ועמך הסליחה למען תֵּאָהֵב. ספרי משלי יהודה נדפָס ברָב יופי, וכבר באו לידי שלשההעלים הראשונים, ודעתי נוחה מהם. אפס כי מחיר הדפָסָתו יעלה לי למעלה ראש; בעד הנייר לבד שלמתי 77,90. מחיר הדפסת כל עָלֶה 12 רו“כ וכל הספר יחזיקבודאי 12 עלים (כי מסדר האותיות נסכַּל להעמיד את השורות מפֻזָרות יותרמדאי, ולשום ריוח בסוף כל משל ומשל, ועוד…) עד אשר יעלה שכר ההדפסה עם כלהוצאותיה יותר מב' מאות וחמשים רו”כ. דבר אשר לא פללתי ולא עלה על לבי! וכפי הנראה אהיה אנוס להשמיט דברים רבים מן הספר, כמו שירֵי התהִלָהוהמכתבים אשר כתבו אלי גדולי חכמי לב, ואולי גם ההקדמה. בחוה“מ סכות הבע”לאנכי נוסע לווילנא אי"ה. קבל ברכתי וברכת כל בני ביתי, אתה וביתך וכל אשר לך, כברכת ידידך הכותב בחפזון, על כן במכתבו שֻלַח רזון יל"ג. אגרת שלשים ושתים. ביום החמישי ער“ח חשון תר”כ. פה ווילנא. ידידי כנפשי בחירי יקירי זאב וואלף הכהן קאַפלאַן נ"י! השלום? מתֻשאות ווילנא עיר ההומִיָה קולי כאוב מארץ עולֶה אליך! זה ימים רבים אנכי יושב פה ומפַקֵחַ על עניני הדפסת ספרי; עזבתי את ביתי, נטשתי את אשתי וילדי הנאהבים, לשבת בצל מְלוֹן אוֹרחים, לבַלוֹת יָמי המנויםולכַלות שקָלַי הספורים בידי עם אַחֵר – ומי יודע אם יהיה שכרלפעולתי? מדי שבתי בזה אלצו בי אחדים ממיודעי ומַכִּירַי, לשוב ולהזכירך על דבר ספרֵי האינסטיטוט אשר יש לך מארבע(?)2 שנים העוברות. והנה אם חפֹץ תחפֹץ למכרם כתְמָם, אין מחסור דבר, כי אז יתנו לך כפי בקשתך מחירם: ג' רו"כ לשנה, וגם בעד תכריך הספרים ישלמולך לפי ערך וכפי אשר תכתוב. נחפז אנכי מאד, ידידי! כי נכון אנכי היום לנסוע לדרכי לשובלביתי; ואתה תמהר נא לענני על אֹדות זאת בהזדמנות ראשונהלפאָניוועז. בטרם צאתי מביתי הנחתי ביד רעיתי (לפני החג) מכתב כתובאליך להשיבו לך עם האדֶרֶת, ובלתי ספק כבר באו לידך וכבר נשָאתָ וסלחתָּ לעון ידידך ולחטאת יהודה ליב גאָרדאָן. P.S. הדבר הזה הוא גדול אלי, ועל כן אם תחפוץ לעשות לי אותלטובה תמהר לענני; הכסף ישֻלַם לך פעם אחת ולא למקוטעין. מדי דַבֶּרך ביהודיעני ג"כ מה מחיר געזעניוס קליינע העבראישע גראממאטיק מהדוראהאחרונה? אגרת שלשים ושלש. ב“ה כ”ו חשוון שנת כת"ר. פאניוועז. שלום עליך ידידי מנֹעַר, משכיל מזהיר כזֹהַר, עצם השמים לטֹהַר, כמו"ה משה הכהן רייכערסאהן! אגרתך זָבַת חלב ודבש קבלתי, אשר הודעתני בה "כיבִּקַרְתָּ את קברות בית הדפוס ומצאת בתוכם גם את מצבת “משלי יהודה”. והנהאנכי תמהתי מדי קראי דבריך: מה לכֹהן בבית הקברות? ואחר שבתי וראיתי כיבאמת אינך רק גר ואורח בבית קברות מחברי עם עבר ולא תדע להבחין בין קברלקבר; והמצבה אשר ראית איננה “מצבת משלי יהודה” כי אם מצבת צרור כספי אשרטיפחתי ורביתי, עמלתי וגדלתי, ושם לקברות אותו הובלתי, ואני כאשר שכֹלתישכלתי; וזאת הכתֹבֶת החרותָה, על המצבה אשר ראית: פה נטמן צְרוֹר כסף יחיד לבעליו! כמה רסיסי זעה נזלו עליו טרם בא באנשים, טרם גדלו אביהו נר רובל ידעך, לא ישיבו יגיהו כי טמנוהו בכיסם עָמֹק, וקברו אותו המקברים. הִוָסרו כל סופרי ארץ וקחו מוסר המחברים! תהי נפש הַצְרור צרורה בצרור החיים את אשר לו הכסף ולו הזהב, אך לא בשמים. והנה אתה ידידי מפני אשר לא התבוננת לכתֹבֶת המצבה, הֶאֱהַלְתָּ על המת ונלכדת ברשת הטומאה, להביא גם את צרור כספך אתה אל ביתעולמו בין יורדי דומה, ועוד מעט ושבתָ וראיתָ כי אין בידך מאומה, וצר לימאד כי בלי רצוני אהיה לך למכשול מעט בדרך אשר יֵצא ספרך לאור, בין בניהדור, ולו ידעתי מראש כי גמרת אומר ולא ישוב, להדפיס את ספרך זה, כי אז, חיאיזופוס וחי קרילוף, וחי תרתק וחרומף, כי טמנתי את שלי עוד באהלי לימיםרבים, כי כן נמצא אתי גם עתה קובץ משלים אוֹרִיגִינַלים טובים וחדשים לאשערום הקדמונים, ולא תראהו רק עין אחרוני אחרונים. ואולם הנותן לעורב מידו כי יתע לבלי אוכל הוא ישלח מלאכוגם לפני ספרי גם לפני ספרך להנחותָם הדרך הישרה בעת אשר יָחֵלו לחזור עלהפתחים, לעמוד כפופים ושחים, לפני העשירים המשֻבחים, (המתעדנים כבני מלכים) לאסוף אגורות הכסף אחת לאחת למצוא חשבון הכסף הרב אשר הוצאנו; ואולם המפגעהקטן הזה אל נא יפגע בברית אהבת נעורינו ואל ינַתֵּק חוט ידידותנו הנאמנה, הטובה לנו ממאתים וממנה, לבלי ימשול המושל עלי ועליך, המשל הנמצא בלתי ספקבספר משליך, בהיות שני הכלבים, הנעימים והנאהבים, פתאֹם נצים ורבים, יען כיראו לעינים כי השליך למו הטבח עצם מבית המטבחים, וינשכו איש את רעהובשניהם, עד שפך דם עליהם. ואולם אחרי אשר כבר טִמֵאתָ את כהנָתְך והזאת שלישי ושביעיעוד לא הזו עליך, אולי תשוב לבַקֵר עוד הפעם בבית הקברות ולדרוש אל המתים, אנא אל תתעלם שם מאבדתי, השתטח על קבר בתי יחידתי, הוא צרור הכסף אשר שלמתיבעד הדפָסָתִי, והגד לה כי גם בלתה חי אנכי על אדמתי, כי לא אֵבְךְּ עליהולא אקָרַח ולא תבוא דמעתי, ורק התפלל בעדי אליה את זאת תפלתי: בת יהודההשדודה עלינו התגלגלי, ולפני עמֵך תחנתנו הפילי, ובעד קוֹנֵך רחמים שאלי, כי כל צְרור נקוב וכל כיס לְחֳלִי. אל נא תמיש חסדך מאתי לפקדני לעתים מזְמָנות בדבר פיך חֵן, וגם אנכי אעשה לך כן. והודעתני מספרך בעת אשר יהיה תפוס, בעבותות הדפוס, ואת אשר יקרנו באחרית הימים, מראש ועד סוף, בעת אשר יעזוב את החוף, ופֵרַשנסיו ככנפי העוף, לעוף אל ים מרחקים אל ים הקרח הוא ים הקוראים. – יל"ג. אגרת שלשים וארבע. בשם ה' בראש השנה לאילנות בשנת ה כת"ר. פאניוועז. קאַפלאַן ידידי בחירי רצתה נפשי, לך שלום ולאשת חיקךשלום, ולאחותך היקרה ולכל בניך ובנותיך הנאהבים והנעימים שלום עדהעולם! זה שעות אחדות מעת קבלתי מכתביך היקרים כתובים ביום ב' וביום ט' דנא והנני ממהר להשיבך דברים, אף כי עוד אין עובר אורַחלפני. דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חָמֵץ. אנֹכי דחוף ומבֹהָללבערו מביתי והנני מוכר אותו לנכרים, אשר לא ידעו שפת עברית, והמה יקבלוהובתור מתנה שלא על מנת להחזיר, או ישלמו לי בשוה פרוטה, עד כי זה כמשך חֹדֶשימים, מיום אשר אנֹכי עוסק בהֲפָצַת ספרי, וכבר חלקתי במקומות שוניםהקרובים והרחוקים כשני מאות ספרים, ועד היום לא הביאו לי רק כעשרת רו“כ, ומזה יעלה לי דמי פאָרטאָ ושאר הוצאות יותר מחֶציָם. מפ”ב עוד לא מצאתימענה; ושאר האנשים המקבלים את ספרי, מקבלים ומחשים; ויש מהם אשר ישליכואגורת כסף אחת בעדו כמו פִזַר יתנו לאביון, כי כעני המחזיר על הפתחים מחבריישראל היו. זה רֹעַ גורלם בעולם הזה ובעולם הבא איני יודע כמה! עיני צפִיוֹת למתי יִרְוַח לך ושבתָ ודברתָ אלי והודעתניאת משפט ספרי ומעשהו בפרט ובכלל, כי בזאת נכון לבי בטוח, כי ספרי זה הואדבר חדש בקרב עמנו, אם טוב ואם רע. שלחתי ספרים אחדים לידידי הר"ר פֿוכֿער למכרם במיטוי, ובתוכםגם ספר אחד לידידנו לה' וואונדערמאר למנחה. והנה תיטיב עמדי אם תעיר אתרוחו במכתב לשוב ולחרוץ משפט ספרי קבל עם כאשר בראשונה, כי לי לא יאותלעשות זאת; ואתה תשלב גם דעתך במאמרו, והורית לו את המקומות הטובים (כפיראות עיני שכלך) ואת הפרטים הראויים לדבר עליהם ביחוד. קבלתי מכתב מעיר המלוכה מאחד מיושבי בשבת תחכמוני (קאממיסיאָן צור בעזיכֿטיגונג העבראֶישער שול ביכֿער) והמה מטילים עלי לכתובבשפתנו ספר להמון עם בני ישראל בפרט ידוע, ומבטיחים לי [ב]עבור שכרותשלומים מאת המיניסטעריום; ולא אדע אם אקבל עלי העבודה ההיא. דרשתָ 10 עקז' מספרי, ואיה איפוא תמכרם בריגא? האם בגורן ציממערמאַן או ביקבשוויינפֿורטה? והנני עושה בקשתך לחצאין ושולח לך ששה עקזעמ' ג' במקח 90 וג' במקח 75 קאפ'; והיה אם יגאלום הקונים טוב ואם לא השב תשיבם לי ע"יבטוח. האשה העגונה ואִמָה כבר הודיעוך בלתי ספק מוצא דבר משפטםבזה (ועתה) [ואתה] תדע יותר ממני, כי בני בית ד' עשו במחשך מעשיהם ולאגלו אפילו לצנועים, וגם לי לא הגידו מאומה אף כי כבדוני לכתוב הקוויטאנציאבלשון אשכנז, ואף כי כבדתני אתה לכנותו בשם עקר משפחתי. ואולם אנֹכימראש ומקדם אמרתי לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ואם עשההוא רעה גם בכפיה דבק מאום וכל האומר שלא חטאו שניהם אינו אלא טועה. סלח לי על קוצר מכתבי כי לא ארכה עתי יותר, וברך בשמי את הד"ר ואת ביתו זו אשתו ה' יקימה ויסעדה3 והבה ברכה גם לבני ביתך יחד. לאשתי ולכב"ב שלום. סירקין ורומש יברכוך. אלה דברי ידידך הקשור בך תמיד, בפתיל צמיד, יל"ג. אגרת שלשים וחמש. פאניוועז כ“ז אדר תר”ך. יהי אלהים עמך בכל אשר תפנה קאַפלאַן ידידי! זה כשבֻעַיִם ימים שלחתי אליך מכתב עם ששה עקז' מספרי, ע“יאחד מבני עירי אשר נסע למיטאוי ומסרם לה' בעהרמאַן והוא הבטיחו להריצם אליךובלתי ספק קִיֵם דברו! ומחכה אנכי לשמוע אם קבלת אותם ומה גורלם בעירך. והנה אף כי אין לי חדשות להשמיעך, בכל זאת עצור במלין לא אוכל לדבר אליךדברים אחדים ביַד ובעַד המוכ”ז, ההולך לריגא ומנשא את נפשו למצוא לו מחיהבלַמדו לבני ישראל תורת אבותיהם, ואם עיר רֹכֶלת העמים ההיא תדרוש גם אתהסחורה הזאת, תושיע נא ידך לו באשר תוכל, כי איש מיטיב לכת הוא, רוב ימיוהתפרנס מעבדת האדמה, דבר יקר מאֹד בבני עמנו, ולא נטש גם את תורתו באומנתו, והיום אלצוהו מצֵרים ומרֵעִים לעזוב את חית ידו זאת ולהסתפֵּחַ אל המלמדות, היא הפרוזדור לפני טרקלין המיתה. עוד אחת מעט היא אבקשך. זה כשבעה שבֻעות שלחתי עשרה ספריםמספרי ע"י הזדמנות לפוכֿער במיטוי ואחל פניו לחלקם בין יודעיו שמה, ועד כהאין קול ואין עונה ואין כָסֶף. על כן אחלה (פניו) [פניך] בקחתך דברים עמותעיר לבו אלי לעשות דבר לטובתי אם עוד לא עשה, ואם כבר פעל למעני דבר, להשיבני אמריו; כי לבי חָרֵד פן אבדו ספרי בדרך. דייבנער דרש מאתי בקאָממיססיאָן 40 ספרים מספרי. – האםכתבת [על] אודותי לוועונדערבאַר? ומה ענך? – היה שלום כי נחפזאנכי. ברך את ביתך וכל אשר לך בשם ידידך מוקירך ומכבדך יל"ג. לי ולכב"ב שלום. אגרת שלשים ושש. ב“ה יום ה' 28 יולי 1860 פאניוועז, כ”א מנחם אב תר"ך. ידידי משא נפשי, קאַפלאַן מחמדי! היום בעת צהרים הביאו לי המלתחה [ב]עבור אחותך ואתמכתבך. והנה את אחותך עוד לא ראיתי בעיני, אף כי כבר שמֹעַ שמעתי כי זהיומים היא מתלוננת תחת חומת פאָניוועז, וגם את המחותנים מריגא לא ראו עיני, אף כי באו לעירי ושחרו פני הנגידים, שטערן ודיללאָן; והנה שלמתי בעד המלתחה 81 קאפ‘. כי שלשה פוד משקלה, לפי דברי העגלון; ובלתי ספק תבוא אחותך לראותיואמסרנה לידה. ועתה הנני נוער חצני מהבל העולם ומעמל הזמן ושב לדבר בךדברים הנוגעים אל נפשך ונפשי. מאד שמחתי בקראי את דבריך הנחמדים בצד“י, לאעל כי יהללוני, כי אם על כי התעוררת לקץ הימין להשמיע קולך בשער בת רבים; ונפשי תקוה כי לא יהיו דבריך אלה האחרונים אשר יִגַהּ עליהם אור הדפוס. – מן המליץ לא ראיתי מאומה, בלתי אם קבלתי מכתב בל”א מהמוציאים אותולאור, בו בקשו שאשלח להם את ספרי ואכתוב ידי בקהל סופריהם; ואנכי עניתיםובקשתים שישלחו לי פראספעקט או נו’ אחדים ממכתבם, למען אדע תוכנו (דיאטענדענץ) ולא מצאתי מענה; וכפי הנראה עוד לא החל המליץ לצאת. מן הכרמל כבריצאו 7 נומערן, ואנחנו כבר קבלנו 5; אבל אין לי בפ"ע שאשלח לך, כי אם קוראאנכי בשל אחרים; ואם ישאילנו סירקין ידידנו אשלחנו לך. בקראך בו תראה כי פֿין מוציאו לאור, אם ידעת היטב את האיש ואת שיחו. ומלבד זה לא יחפוץ לשלםדבר לכל סופריו ומכַתְביו; כי אם רבים יעמלו והוא יקצור. תקבל בזה תיקוןמשלים אשר אמרתי לך, ואקוה כי בקראך בו יגדל יקר ספרי משלי יהודהבעיניך. ואולי יתן הוא לך חמר לצור בו מאמר “בהשואַת שני ספרי המשליםהאלה”. הלא הכרמל לפניך ומדוע לא תטע בו שורקים מעץ דעתך? גם מאמר כזה, אם תכתבנו בלי משוא פנים ובלי נגיעה אל גוף המחבר בדברים קשים, תוכל לשוםשמה. נחפז אנכי כי העגלון נכון לצאת ועוד לי מלאכה ממלאכת יומי. בס' תיקון משלים תמצא תוים אשר התויתי שם בעט עופרת מדי עברי על פניובחפזון, בכלותך לקרוא בו תשיבנו לי. ידידך המברך אותך ואת אשתך ואת בניביתך כלם בשלום יל"ג. [בעל עגלה]. ↩ סי' השאלה להמחבר הוא ולא להעורך. ↩ אהה! תפלת שוא כבר הבהילתני השמועה כי החליפה העדינה ההיא חיים עוברים בחיי נצח. ה' ישלח נחם לאבליה וצרי לשבריהם! ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42528	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42528", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42528, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תר\"ך", "translator_uris": "", "translators": "" }
תרכ"א אגרת שלשים ושבע. שוילען מוש“ק כ”ה חשוון יהיה עתך לעולם לפ"ק. [להזק"ן] השלום אתה ידיד נפשי, אוהב יקר ותמים, אשר עיני כלות אליך כל הימים? ימים רבים עצור בקרבי דברי אליך, כאשר בוער בעצמותי, וידיאסורות ומחשבותי פזורות ומעט עתי אין אתי; כי הלא שמעת כי שִׁנִיתי מקוםמגורי ואצא מפאָניעוועז להשתקע בשוילען. והנה זה כשמונה עשר יום מעת אנכיובני ביתי יושבים פה ועוד לא אדע מה יעשה השם בי ואם יטריפני פה לחם חקיבריוח כאשר בפאָניעוועז. בין כה וכה האנשים טובים אלי ולבבם – מי זה בא עדנבכי לבב אנוש?! ידעתי כי תסלח לי על כי בֹשש מענה פי לבוא אליך על מכתבךהאחרון. והנה בהמשך הזמן קראתי את מאמרך בלשון אשכנז ויישר בעיני מאד. יישרכחך אחי ששמחתני, ומי יתן וצלחה בידך להוסיף כהנה וכהנה בכתבי העתיםהאשכנזים והעבריים ומן קטנות האלה תעלה מעלה מעלה לעשות לך שם גדולבעולמך. משפטך אשר חרצת על הכרמל חרוץ הוא וישר ונכון. הנה אנכיראיתיו כבר עד הנומר 17 ואיננו משתנה לטוב; כי המוציא לאור חָסֵר עסטהעטיקהוא ובחִכו אין טוב טעם לשפוך רוח חן ונעם על מעשה ידיו כדרך הרידקציון וגםאין לו קורריספודינטן טובים כי צר עין הוא מלכבד לאיש איש כפעלו. ולא ראיתאת הראַזסוויעט! ולו ראית את המליץ! ברוך שככה לו בעולמו!! וגם המגידשנה תבניתו ותכניתו לטוב בימים האחרונים האלה. מדי דברי בהמגיד אגיד לך כי ידידנו סירקין הודיענימפאָניעוועז כי בנומר 40 קלל אותך המגיד ויגדפך קבל עם. והנה אין המגידבעירי ובגבולי וגם לא ידעתי מה זה ועל מה זה, ועל כן אנכי מודיעך זאת, פןלא ידעת. ואתה הודיעני אם תענה ליריבך זה, ומה פשר חרון אפו עליך. השיבה לי את תיקון המשלים בצירוף דעתך עליו. אם יש לך דבר טוב שלחהו1 להמליץ כי כשר הדבר להחזיקבמעוזו כי אנשים שועים הם מוציאיו והם לא יקפחו את שכרך כאשר רידקטורןאחרים עושים. ודע אחי כי יש לי עוד דברים רבים אליך אבל מקצר רוחי ועתיאחשך אותם עד יום שובי לדבר אליך שנית. בין כה ברך את רעיתך ואת צאצאיך ואתהד"ר אברהם ואת אנשיו. וזכור לטוב את רעך ידידך היושב בודד בעיר מֻזרה לוועיניו אל ידידיו בערי המרחק. יל"ג. רעיתי ושתי בנותי שלֵמות ת"ל. אגרת שלשים ושמנה. י' סיון תרכ"א שוילען. ידידי יקירי אשר שמו לא ימוש מפי מעתה ועד עולם, זאב הכהן, השלום לך! קבלתי פקודתך שלום ע“י ש”ב רעיתך תחי' אשר חגג בעירנו חגהשבועות והיא עוררתני לשלם לך את חובי אשר אֵחרתי אצלי כל ימי החרף העבר. חרף עז וקשה היה לי והוא הכביד עלי אַכפו ויכפוף נפשי עד לבלי קום; כי מלבדשבתי בעיר חדשה, במקום לא מצאתי ריוח מן הצד מלבד משכרתי בבית ספרי ירחיםרבים טרם מצאתי לי יודעים ומכירים, ואתה ידעת כי מעט הוא השכר הנִתן לנו מןהממשלה לכלכל נפשנו ונפשות בתינו; נוסף לזה באו גנבים בביתי ויגנבו את כלכלי כספי וטליתי ותפלי בערך 75 רו"כ. וגם עתה עוד לא הוטב מעמדי, אף כיצלחה בידי לפתוח בית ספר לנערות; אבל בית הספר עוד לא ישא פרי תנובה, ועודלא ירבה הטובה, וכבר רבו אוכליה, הלוטשים עינם ומחדדים שניהם עליה; וטרדותירבות מאד מאד, ונפשות ביתי גם הֵנָה מתרבות, וזה כל פריי ותנובתי. ועל כןגם לא עצרתי כח לעשות גם חובותי לפניך במכתבי ידידות כאשר נסיתי. צאתי מפאָניעוועז הניאתני מלראות 40 No מן המגיד שנה עברה, בה שפך חמתו עליך; עד ששלח לי ידידנו עהרליךהנומר ההוא בראשית שנת 1861 והנה אחרי דברי ידידנו הנ“ל בנומר 11 שנה זוהמתרפס ומרהיב את בעל המגיד עליך ועלינו, לא נוכל עוד לדבר דברים בהמגידבדפוס; אבל אנכי מצדי הוכחתי את דרך בעל המגיד על פניו במכתבי לידידי ושאריר' דוד גארדאן היושב ג”כ בליק ואם אוכל אשלח לך בימים הבאים העתק מן המכתבההוא. ואתה הודיעני אם כבר נחה דעתך מן המריבה ההיא. ידידנו סירקין כעתבפ“ב מבקש לו עסקים, וגם אחי אברהם גארדאן, אשר כלה למודיו בבי”ס הרבניםויהיה לרב הוא עתה בעה"מ לשקול על דלתות האוניווערזיטאֶט. הלא תראה אחיאיכה התקוה משחקת לפני בני הנעורים אשר בגילנו ויש עתידות למו – ואנחנוכאשר אבדנו אבדנו! מכְתבי זה כתוב לסירוגין ולמקוטעין בבית ספרי ברגעי החופששבין שעה לשעה ועל כן דבריו מבֻלבלים. האם אין תקוה שנתראה פנים בקיץ הזה? אולי תהיה במטיאוי? ואנכי – אלו היה לי מקום בבית אחד ממכירינו שיאספוני שםמבלי שאצטרך ללכת לנוע על המלונות הייתי בא גם אנכי למיטאַוי לראות פניידידנו דשם. היה שלום וברך את בני ביתך בשם ידידך הנחפז, אך לא לקבלפז יל"ג. אגרת שלשים ותשע. [להנ"ל] Herren Dawid Gordon in Lück לא פניתי ערף אל המגיד ולא בחלה נפשי בו מעודי, כי כבודוהולך וגדל בעיני ואהבתי הולכת וחזקה אליו בה במדה אשר ייטב וייקר באמת מיוםאל יום, ובכל אשר מצאה ידי לעשות דבר לטובתו עשיתי; שאל את פימיכֿאַלאָווסקי ויגדך, אם לא תאמינו לי. אבל ביום בואי בברית עמו גליתי אתאזנו מראש כי לא אוכל לשאת את משא הפאָרטאָ עלי, כי אינני עשיר אף כי אשמחבחלקי, והוא גם התיר לי לכתוב אליו בלא כסף ובלא מחיר, וכן היה דבר הולךומתגלגל כשנתים ימים, עד כי בראשית שנת 1860 שלחתי לו מאמרי תיקוןמשלים וקבלתי תשובה ממנו כתובה ביום ה' ז' אדר תר“ך לאמר: “מכתבך עםמאמרך בא לידי – אונפֿראנקירט – ולולא הייתי באותו היום בעצמי על הפאָסט “כיאז לא בא לידי כלל”. מדברים אלה שמעתי שתים: שאין נפשו אלי ואל מאמרי ושלאיקבל עוד ממני מכתבים בלתי חפשים, ולכל הפחות שיוכל היות שישובו מכתבי אליואשלם כסף משנה על לא דבר, ואחרי שידי איננה משגת לשלם הפאָרטאָ, אשר נוסףלזה יקחו בארצנו יותר מן החק הקבוע, עמדתי מכתוב. ואחרי אשר נשרש הדבר בלביעלה על רעיוני עוד דבר אחד שהיה כחידה סתומה בעיני והוא שלא כבדני המגידמעולם להודיע בעָלֵהו את אחד מספרי אשר אמנם שלחתי שניהם אליו ובקשתיו כמהפעמים שיודיעם ברבים. ואם לא חפץ להודיעם מפני שלא מצא בם להלל ולא אבהלחלל, היה לו למצער להודיע כמותם ומחירם ושנמצאים למכור אצל מיכֿאַלאָווסקיוגם זה היה לו כרגלים לדבר שאין לו חפץ בי אשר אולי צמחה לי מזה תועלת. אבלעם כל אלה חלילה לי מפתוח פי ברצח ולדבר – ומה גם להדפיס דבר כנגד כבודו. והנני דורש ומבקש ממך שתראה לי אפילו תיבה אחת בכל מאמרי שנדפסו בהצד”ישתראֶה באצבע שנהפכתי לאויב להמגיד כמו שידידי כותב. אבל תמה אנכי על צרותעינו של ידידנו בעה”מ בסופריו אשר ישלחו דברים במ“ע אחרים; וכפי הנראה זהגם כל חמתו עלי יען כי באו דברי בהצד”י אשר היה איש ריבו, ואולי יחר לו גםעתה בשמעו כי יבואו דברי בראַזסוויעט והוא גם הוא יצא לקראתו זה לא כביר. (אבל האם יחפוץ ידידנו שנתעבר על ריב לא לנו) וזה היה גם חרון האף הגדולאשר קצף בידידי התמים וישר הנפש בקאַפלאַן עד כי גם עבר על לאַו דלאיוסיף והכהו בתוכחות חמה יותר מכפי חטאתו הקטנה ונקלה אָחינו לעיני כל, ובהדי שותא פילכא ירה זיקים על ימין ועל שמאל, וחרף גם המשורר והממַשַׁלמשלים ועוד ועוד, ופתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים “נבזים המה כו'” אףכי לא הודיע מי הגיד לו שאנשים כקאַפלאַן נבזה הוא בעיני אנשי ארצנו, ומייתן והיו נבזים רבים כמוהו! ואנכי ראיתי את זה והשתוממתי – אבל שויתיודוממתי, כי מלבד המחסום אשר שמתי לפי, עוד טרדות רבות סביב שתו עלי ומסבותשונות התהפכו לרע לי בימי החרף העבר, כי עזבתי את עיר מושבי אשר ישבתי שםכשמונה שנים והלכתי אני ונפשות ביתי ילדים קטנים לעיר שוילען עיר מוזרה אשרעברו ימים רבים בטרם התישבה דעתי ונחתי מזעפי! ואחרי כן באו גנבים בביתיויבצרו עוללותי ויוסיפו על דאגותי ועל טרדותי, ועוד כאלה דבריםרבים. והנה אחרי אשר נעשתה השערוריה בשאַוולאַן וכתבתי עלאודותיה בצד“י בראזסוויעט ובהמליץ, לא כתבתי גם כן אל המגיד מפני אשר חכיתיתמיד על תשובתו על מכתבי מן ז' אדר ודמיתי כי עוד באיבה יהדפני וירַדֵף גםאמָרַי, עד אשר ראיתי את דברי נדפסים בנומר 11 אז מצאתי את לבבי לשוב ולדברבו גם בדבר שאַוולאן, וערכתי לפניו כל פרטי הדברים הראוים להִשָׁמַע, כיאנכי יודע אותם מכל סופרים אחרים יען שאנכי כתבתי וערכתי את כל הבקשותוהמגלות בלשון רוסיה לראשי קהל שאַוועל ושאַוולאַן ובלתי ספק היו בדבריפרטים רבים אשר לא באו בדברי האיש האחר; וכן שבתי וכתבתי הדברים בפרטיותלהצד”י, ועתה באה הפקודה מהגענ. גוב. לבטל את דברי הרופא אָלשאַנסקי ולמסורהדבר להרופא דשאַוועל האַרטמאַן ולרופא מטעלז מאַצעווסקי שיוציא את המתהמקברה וישובו ויבקרוה; ובקרוב תבוא גם קאָממיסיאָן חדשה לדרוש הדבר מחדש. ואין ספק ששונאי ישראל יחפרו וימצאו עֹנשם בדין. מאמרי קול מגיד מדןשלחתי להמגיד ולא לכוכבי יצחק, יען שגם דברי הראשונים נדפסו בהמגיד, ולמהלא שמר רובין את החק אשר הזכרת ויצא לקראתי בכוכבי יצחק ולא במגיד? ועתה הראשונות כבר היו ולא תשובנה עוד לעולם, ואנכי ששועלז לשוב ולבוא בברית האהבה עם ידידנו הרב בעה“מ אשר כמו שלא נְגָעַנִיהוא לרע בשום דבר כן לא פגעתי גם אני בכבודו לא במעשה ולא במחשבה, ונכוןאנכי לשוב ולהביא מתנובות רוחי ברכה אל ביתו ככל אשר יתן ד' אל לבי. והננימבקש שיודיעני אם קבל בשנה העברה ספרי משלי יהודה אשר אצלו היה רצוףעוד ס' אחר לידידנו להרשד”ל. גם לך ידידי הנקרא בשמי אשלח ע"ימיכֿאַלאָווסקי למנחת זכרון את שני ספָרַי ואבקשך שתכבדני גם אני בספריךהיקרים והיו בעיני כשכיות החמדה באהבתי אותך. נאמנים דבריך אשר אמרת אחרי המלך “כמים הפנים לפנים כן לבהאדם לאדם” כי גם אנכי הכרתיך מכותלי אמריך בהמגיד ואהבתיך אהבה תמה כי אישחכם אתה, וסגנון לשונך ושפתך הברורה נוסף על רחב דעתך וחכמתך מצאה חן בעינימהרבה סופרים אחרים בזמננו המתימרים רק בלשונם ואין כֹּחָם אלא בפה מדברמליצה רֵקָה, כאלו רק על הלשון לבדה יחכם וישכיל האדם ולא בראשוובלבבו. אולי באמת קרובים אנחנו בבשר! כי גם אנכי כמוך מווילנאאנכי ועוד משפחתי שמה. שם אבי אשר בן דוב בן מרדכי, יותר לא ידעתי, אביאבי זקני ר' מרדכי היה בן משק בית הנסיך ראַדזיוויל באחד מנכסיו והתרועעימים רבים עם הר“ר יש”ר מקאנדיאה (אשר ר' שניאור זק"ש ימיתהו ויחייהו עתהבהמליץ ויתעלל בו כבני הגבעה בהפלגש וכבני ספרד ביהודים) אף כי ר' מרדכיהיה צעיר ממנו לימים הרבה. כך שמעתי מפי א“א ז”ל. הרב ישראל גאָרדאָן היהקרוב לנו ממודעינו, אף כי לא אדע באיזה התיחסות. מקום מגורי אבי בווילנאָ מיום דעתי היה ברחובות הקרובים אל הגשר הירוק ואל ארמוןהקדתרא.2 אבל מדוע לא נתתָ אתה בך סמנים כאלה. וביחוד מדוע לא הגדת לי מתי עזבת את ווילנאָ וכמה ימי שני חייך עתה. יל"ג. במקור נדפס “שלההו”, צ“ל: ”שלחהו“. הערת פב”י. ↩ ביום כ“א כסלו העבר מלאו לי ל' שנה, וזה יותרמשמונה שנים בחדש שבט תרי”ג יצאתי מעיר מולדתי ווילנאָ ואשב ↩ בפאָניעוועז. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42529	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42529", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42529, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרכ\"א", "translator_uris": "", "translators": "" }
תרכ"ב אגרת ארבעים. שאוול כ“ו טבת ברכ”ת. ה' עליך ידידי שאהבה נפשי המשכיל היקר כמוהרר"ז קאַפלאַן. דבריך היקרים מן י“ג טבת ישעשעוני זה ימים אחדים ואני טרםצלחה בידי לגמול לך כטובתך, ולהודיעך משלומי ומצבי, ואני לא מאהבתי אתהעטיקעטטע עצרתי את דברי אליך עד כה כי אם מרב עבודה העמוסה על בשרי ועלרוחי עתה משנה על אשר עד בואי הנה. כי בעיר מושבי היוקר גדול מאד ואנכיגוזר על ימין ועל שמאל להאכיל לבני ביתי; מלבד בית הספר להממשלה ובית הספרלנערות אשר פתחתי זה קרוב לשנה תמימה ואשר עוד לא הביא לי חלף עבודתי הרַבהשכר מאומה, עוד לי עבודה אחרת והוראת שעה בבתים שונים אשר תרדיפני כל היוםותדריכני מנוחה מן הבֹקר עד הערב. ובערב כנוח בשרי מעמלי יֵצֵא רוחילעבודתי עד אישון לילה. הנה אלה הוגיעו את נפשי והָלאו את ידי מהרבות דבריםגם לידידים רבים אשר נפשי ולבי אליהם כל היום, וגם אליך ידידי, מבחַרידידי, מָעטו דברי מיום יָרדִי שאַוֶל; ומאשר לא עצרתי כח לערוך פעםבפעם דברים אחדים מיוחדים ומעי המו לך ונחומי נכמרו לשלומך, על כן נתתיהרוָחָה ללבי לדרוש בשלומך ע”י אחד מידידינו אשר היו דברַי אליו בפעם ההיא. וזה היה בעיני דרך ישר ולא אֹרח עָקוֹב, ומי יודע עד מתי ישנתי ונדהמתיכעצל לולא הרהיבוני ויעוררוני דבריך הנעימים; לך ידידי הצדק ולי בֹשתהפנים. רבות שבעה נפשי עונג ונחת בקראי דבריך בשערי ציון; אף כילא דעתי דעתך בכל הדברים אשר תדבר שמה. אבל בזה לא תנוח דעתי עד אשרתודיעני אם תקבל שכר חלף עבודתך מן הרדקציון וכמה קבלתָ. אנכי מקבל מן 40 עד 50 רו“כ לעלה. מלבד זאת מה שראית נדפס ממני, (גם הקארריספונדנץ זאַגאַררבנומר 20 ממני היא) עוד יצא בקרוב לאור ממני מאמר גדול יקֹבИсторiя басни у евреевЪ בעל ששה פרקים גדולים. כמקרה אשר קרה לךקרה גם לי עם הד”ר פ“ז. הבטיח לי לשלם שכר טוב בעד מאמרי…. הנדפס בנומר 40–45 בפ”ב, אבל לא מלא הבטחתו, ואנכי גם כתבתי לו וגם הזכרתיו את הבטחתובדרך העברה והוא כמחריש ולא ענני על מכתבי. ואתה בטובך הודיעני בפרוטרוט אתהדבר אשר היה בינך ובינו. להכרמל אנכי שולח לעתים מזומנים דברים אחדים; כייליד ארצנו הוא וחובה עלינו לתמוך בידו – המליץ לא אוסיף עוד לראות כי איןמחזיקו בעירי ודבר אין לי עמו. המגיד ישלח לי את עליו חנם אין כסף, אבלאודה ולא אכחד כי בימים האחרונים האלה עמדתי מכתוב עוד בשפת עבר ושמתי לביאל השפות החיות וביחוד אל שפת רוסיה. כפי אשר אראה אינך יודע כי ביום כפור העבר ילדה לי אשתי בן ואקרא את שמו כשם אבי אשר – Oscar –. אשתי עוד לאשבה לאיתנה מיום לִדְתָה; בתי הבכירה חלתה במחלת השאַרלאַך ועוד לאהתעודדה. ושאר בני ביתי וגם אני בכללם חיים ובריאים. בשבוע הבא אנכי נוסעלפאָניעוועז, אשר לא הייתי שם מיום צאתי משם זה כחמש עשרה ירחים ואשב שםימים אחדים. שלום לך חזק בבשר וחזק ברוח ואתה ורעיתך וששת ילדיך שלום. הזכירני לטוב לפני הד“ר הרב ניימאַן נ”י וסלח לי גם הפעם את קצר דבָרַי כיעם כל זאת ארוכים הם ממדת עתי הפנויה. ידידך באמת יל"ג. אגרת ארבעים ואחת. יום ו' ר"ח אדר ראשון תברך. שאוול. [להזק"ן] שלום לך ידידי שאהבה נפשי! בטרם צאתי מעיר מושבי ללכת לפאָניעוועז כתבתי אליך בתשובהעל מכתבך האחרון; ואין ספק בדבר שקבלת את מכתבי, כי ע"י הפאָסט שלחתיו; והנני שב עוד הפעם לדבר אליך אף כי עוד לא עניתני כי דבר נחוץ ליאליך. בחפצי להוציא אור בקיץ הבא ספר שְׂנָתִי (יאַהרבוך) כעיןהלוחות אשר יוציאו שנה שנה החכמים ווערטהיימער; קאָמפערט, פאַשעלעס, קליין, ווינטער ועוד. המה יכתבו בלשון אשכנז ואנכי אחפוץ להוציא בלשון עבר להורותדעת את העם. בטרם אבוא לפני הממשלה לבקש ממנה רשיון, נועצתי להוציא חלק אחדבתור נסיון, לראות אם ימצא חן בעיני העם ואם יקובל בספר פנים יפות; וכברגליתי בזאת אזני אחד החכמים בפ"ב וינענע לי ראשו וגם הבטיחני כי הרשיון לאיִמָנַע ממני וזה דבר הספר. א.) מאמר מדבר על מעמד המדיני של אחב"י בארצנו ועל החדשות שנשתנו בהם במשך השנה שעברה. ב.) בקרת ספרים שיצאו במשך השנה שעברה הנוגעים לחכמת ישראל בכל לשון שהיא. ג.) מאמרים מדברים מידיעות הטבע לכל חלקיה כתובים בסגנון פשוט בלי פלפול ובלי עמיקות עיונית רבה, למען ישמע העם בקראו בו. ד.) מאמרים מתולדות עם ישראל וביחוד מן הזמנים הבלתי גלוים וידועים עד הנה להמון העם. ה.) תולדות גדולים אנשי שם. ו.) שירים טובים; ויותר טוב באַללאַדען מקורות ישראל. ז.) ספורים. – בזה כַוָנָתי הראשית להעביר לעיני הקוראחזיונות מן הימים הַהֹוִים ולשום לפניהם את כל צלמי בית ישראל, טובותיהםותועבותיהם, לפקוח עיניו על דבריו. לספר הזה יבוא כעין תוספת לוח לשנה הבאה. בלוח הזהיושמו ציונים לכל יום ויום כל אשר נעשה בו גדולות בקורות ישראל כפי שקבעוםחכמי הבקרת החדשה. והנה לַסֵפר הראשון אשר אנכי מתעתד להוציא בקיץ הבא כבר ישלי דברים טובים הרבה. משלי: שירים טובים, וספור טוב בשם עולם כמנהגו; ידידנו ה' סירקין קבל על עצמו לחבר מאמר מדבר בידיעת תולדות הארץ “געאָלאָגיע” ועוד שאר דברים. גם שמתי פני לשאר חכמי לב בארצנו ואשיםלפניהם את חפצי זה. ועתה הנני גם אליך ידידי לבקשך שתגיד לי משפטך על הדבר הזהאשר אנכי מתחיל לעשות, משפט אמת וצדק בלי משוא פנים, וגם עצתך תנחני אםתמצא מגרעות, למלאות אותם. וממך ידידי אבקש שתכתוב [ב]עבורי מאמר, מסַפֵרבפרטיות את דבר אספת הרבנים בשנה זו בעה“מ, כפי אשר תשיג ידך לדעתי, והר”רהד“ר ניימאַן יהיה בעזרך; ונזהרתָ בלשונך לבלי הרחיב במקום הראוי לקצרולבלי קצר במקום הראוי להאריך; גם תסיר את כל הציורים השיריים והתמונותהשונות ותדבר אל העם דברים קלים ונכֹחים וישרים למבין. את המאמר הזה תמציאלידי אם תוכל ליום ראש חדש ניסן הבע”ל, כי בימי הפסח אחפוץ לנסוע לווילנא, שם אתן את הס' לבית הדפוס למען יצא לאור עד ר"ח אב, לא יאוחר. אחכה לתשובתך בקרוב למען דעת אם תמלא בקשתי אם לא. ידידך הכותב בחפזון יל"ג. (P.s.) עד עת מצוא יהיה נא הדבר כמוס אצלך. אגרת ארבעים ושתים. (י“ז סיון תרכ”ב). קאוונא 3 יוני 1862. שלום לך ידידי המשכיל הנבון כמ“ר זאב קאַפלאַן נ”י. מדי קבלי בשאוועל את מכתבך האחרון על ידי פאָסט הייתי טרודבהכנותי לדרך וזה כשני שבועות ימים אשר עזבתי את ביתי ואבוא לווילנאולקאָוונאָ. ומה גדלה שמחתי למצוא בעיר הזאת את אשתך היקרה ולדבר עמה פניםאל פנים מכל המוצאת אותכה וזה הדבר אשר קראני לצאת ממחבואי על ארץ רבה. סלאָנימסקי המוציא את הצפירה היה לאינספעקטאָר בבית מדרש הרבנים בזיטאמירוהנהו מבקש לו איש כלבבו לתת את הצפירה בידו ויבחר בי ויבטיח לי שכר קצובויבקש לבוא ולהתראות פנים עמו בשובו מפ“ב. באתי לווילנא ולא ראיתי פניו כיעודנו לא ישוב מפ”ב ולא קבלתי עלי את רידקציון הצפירה, כי השכר אשר יקֹבאיננו מספיק לחיי ולחיי אנשי ביתי בעיר גדולה כווארשא ומה גם כי רבים שתולי הבטחות רבות ויקראוני קריאה גדולה למקומות שונים; וגם הפקודה בבתי ספריהממשלה מבטחת פרי יותר טוב מאשר עד הנה. על כן יראתי להַנִיח מקומי ולהָניחהצלחתי והצלחת ביתי על קרן הצבי ישראל; מדאגה בדבר פן יבֻלע להצפירהונשארתי קרח מכאן ומכאן. בין כה וכה אודיעך כי דבר בטוח הוא שמעיר שאַוועל אצא לגורבעיר אחרת גדולה ממנה; אף כי טרם אדע איזה המקום אשר אבחר בו לשכן ביתי שם, אבל בקרוב אדע ואודיעך גם אתה. ומה ה' אלהים עושה עמך? אולי תיטיב תרומת הגבירים פֿרידלאַנסקי אשר הרימו לבית ספרך את מעמדך כי יוסיפו לך על שכרך? ומדוע לאדבר עליך הד“ר ניימאַן אשר גדול שמו בפ”ב בהמיניסטעריום טוב לפני המיניסטערלהעלותך מן המקום הצר הזה אל מקום רב ורחב ידים לטוב לך ולטוב לבית עבודתךכל הימים? המכתב הראשון אשר אמרת אשר שלחת על ידי עגלון לא ראיתי ולא בא לידי ומחברתי אחת בשנה איזט אויפֿגעשאָבען ניכט אויפֿגעהאָבען. היה שלום ושמחני לעתים מזֻמנות באמרי פיך, כי כל עוד אשראנכי יושב בארץ צחיחה הרחק מאדם, מכתבי רעי בעלי הנפש מרחוק המה ישעשעוניואהבתם הנאמנה היא נחמתי בעניי. מפה אנכי הולך לביתי שאַוועלה. ידידך יל"ג. אגרת ארבעים ושלש. שאַוועל ה' לחדש שמזלו בתולה. ברכ"ת. ידידי ר' משה פראָזער שלום לך! הנני משיב לך את עלי הצייט' די יודענטהומס בתודה על טרחתך; ואבקשך עוד זאת: בעבוֹר דרך שאַוועל שאֵרי בנימין בן אלעזר אהרנשטאם ללכתלריגא, נתתי לו מכתב להמו“ס דייבנער לקחת ממנו את עלי העתים אשר לי; ובלתיספק לְקָחָם והמה שמורים אתו; ואתה בטובך תקחם מידו ותגיעם לי ע”ימוקדם. על דבר האיש בעל דו פרצופין, המראה פנים לכאן ולכאן, הקוראשלום ונושך בשניו, ידעתי אמנם גם אני כמוך כי יצחק זה עָקֹב יעקב; אבל בוזאבוז לו ולמרמתו. כי מה מני יקח? את ברכתי או את בכֹרָתי? לא יפול לבי אםיחַלְלֵני, ולא ירום לבי אם יהַלְלֵני; מורם אנכי מחרפת אדם כזה ומתהלתו, וקול שריקתו ולחישתו לא יגיע עדי. ידעתי כי קטן ערכי ודל אבל לא לפי מדתערכו; לא אגיע לקרסולי חכמי דורנו הגדולים, אבל לא אתרפס לפני זוחלי עפרכאלה; ואם כי צעיר אנכי הרבה ממנו לימים, כי בעת אשר הייתי עוד תינוק שלבית רבו, היה הוא איש בא בימים שנתמלא זקנו, כדמותו וכצלמו היום, בכל זאתלבי ראה הרבה חכמה ודעת ממנו; ואם הוא זכה בשנת הארבעים וחמשה (או יותר) שנה לימי חייו להעתיק ס' ראָבינזאָהן ולהוציא לאור בעזרת אחרים אשר חלוידיהם במחברתו קלת הערך, והזכות הדקה מן הדקה הזאת העלתה את הזמורה אל אפועד כי אבד רוח מבינתו, וישמן ויבעט וינַבֵל את תור האדם המשכיל ואת דרךהארץ לבָרך את נפשו להתגדל ולהשתבח ולהתפאר ולהתרומם ולהתנשא ולהתעלותולהתהלל כי “עשה לו שם עולם” (דבריו בעצמו) וכי בהשכלתו לקח לו קרנים לנגחיחדו כל ברואי ארץ, ובעל התנ"ך הזה שכח מקרא מפֹרָש “יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך” – הנה כל זה יעשה איש שתום עינים וקצר ידים ורְחַב שפתים, איש אשר לבו נקוב כמחט סדקית ופיו פתוח כפתחו של אולם; ואולם האיש אשרהגביהו האלהים למעלה למשכיל, ורוח בינתו מרחפת על פני המים העליונים, ומראשהררי החכמה וגבעות הנסיון יביט בעיני מחקר על כל הענין הנעשה תחת השמש, ויצרף את כל הדברים בכור אמת לא בכור עֹני הוא ידַע כי כל כבוד סופריםהוא הבל ורעות רוח ואין יתרון לבעליו כי אם צחוק וטיול הילדים; ושם עולם זההוא רק טוב לַסָריסים אשר בהיכל העֹשר, כי טוב הוא מבנים ומבנות, כי לאישאל מזונות ולא יבקש מֹהר ומתן; אבל מי אשר יש לו גם מתת אלהים זה – האםבכבוד סופרים ובשם עולם יאכיל את בטנם וימלא מעיהם? גם בהשכלה ובחכמה ישגבוה מעל גבוה, וגבוהים עליהם! ואם לא התגאה הומבאָלד –איך יתגאה משכיללהבל דמה? הנה כל בית ישראל כנגד החיים המהלכים תחת השמש הוא כביצת החרגול, כי הוא המעט מכל העמים; ובכל העמים וגם במשפחות בני ישראל איש בארצו ללשונויש חכמים מצוינים בכל חכמה ודעת, ובכל מחקר ותושיה, ושפת עבר דלה מאנושנעה, וגם מבני עמה רבים הפנו ערף לה ורבים לא קרבו אליה ולא דרשוה מעודםורק מתי מספר יתעסקו במת מצוה זה; וגם במתי מספר אלה יש חכמים הרבה כביריכח לב עושים גדולות ונפלאות – ועתה צא וחשוב את ערך איש בעל כשרונות קלותודלות אשר זכה לעת זקנתו להעתיק בשפה נשכחת ספר ספורי לילדים קטנים, אשר לאביד יקִחו, צא וחשוב את ערכו לעֻמַת המון המשכילים והחכמים האמִתים ההולכיםומתרבים בזמן הזה מיום ליום ומוציאים את מעשה ידיהם להתפאר בכל השפות החיות – ואיך יתגאה? לא שמעתי דבר מסירקין ידידנו, ואולי ידעת והשמעתני; מתיתצא הילני שטערן מבית אביה והיתה לאיש? כי בלתי ספק אהיה מן הקרואים ואבואלפאָניעוועז לימים אחדים. הגידה נא לי מי הוא השליט על ספריו של סירקין לעתכזאת ואז אוכל להוציא מתחת ידו ספר אחד הנדרש לי? אל תשכח את אשר בקשתיך עלדבר מכתבי העתים אשר לי ביד בנימין אהרנשטאם והיה שלום. ידידך גארדאן. בידי דיללאָן ס' רוסיה КапеӥԓоскопЪ בשני כרכים, שלי; תקחנו מידו ותשיבנו לי ע"י הזדמנות. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42530	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42530", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42530, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרכ\"ב", "translator_uris": "", "translators": "" }
תרכ"ג אגרת ארבעים וארבע. שאַוועל ב' שבט תרכ"ג. שלום לעלם נָבָר, משכיל על דָבָר, העררן אהרן לוריא בפינסק. מכתבך מן ג' שבט הגיעני ביום י“ז בו, את האיש אשר תדרושאחריו אינני מכיר, כי אין אדם מכיר את עצמו, ואנכי אמנם טרם אדע אםבתחבֻּלַת ערמה בחרת בי מכל בני משפחת גאָרדאָן הרבים, לדרוש ממני אחריהאיש אשר תבקש, או אם בתֻמך הלכת וה' הנחך בדרך אמת; אבל בין כה וכה הנניחש להודיעך כי אני אני הוא האיש אשר אתה מבקש! אנכי ישבתי לפני שנים שתיעשרה בעיר מגורך ואסתופף בבית הוריך הנכבדים; מפי לקחת לקח שנים שלשהירחים; ועוד אזכרך – ילד רך וענֹג, יחיד היית אז להוריך, לבָן פנים ורך בשראבל מלא ברכת ד' רֹחב לב ויתרון הכֹשַר לחכמה, ואנכי נבֵאתי אז לאביך הנכבדכי תהיה לאיש משכיל וחכם, וכן הָייתָ, רֹאֶה אנכי את פני מכתבך הקטן הערוךבטוב טעם ודעת, כי לא בלית ימי ילדותך בהבל ושנות נעוריך בדברים של תֹהו; כי באה חכמה בלבך והדעת מלאה את נפשך. ומאֹד מאֹד ינעם לי לראות כי עודצפנת זכרי בלבבך וכי יקרה נפשי בעיניך; וכן יקרת גם אתה בעיני, נכבדת ואנכיאהבתיך ואבקשך כי תשוב תדבר בי ברחבה ותודיעני את כל הנעשה בך מיום לכתימעמכם עד היום הזה. איכה גדלוך הוריך אין ספק כי מלאו אזניך תורה וחכמהלמיניהן! האם נשארת מן הוא והלאה בעירך או אם נסעת וסבֹת ערים אחרות ותראערים ויושביהן ותַבֵט אדם עם יושבי חדל? האם עודך בגפך או אם כבר נשאת אשה? בת מי היא ומאיזו עיר היא? או אולי גם ראית זרע? האם כבר שלחת בעסק ידך אואם עודך סמוך על שֻׁלחן הוריך? – והוריך מה המה? השלֵמים וטובים המה מנפשועד בשר? השלום לאביך הנדיב היקר והנכבד ר' משה, ולאמך טובת שכל אשת החיל (אשר לדאבון לבי שכחתי את שמה)? העוד חיה אמך הזקנה חַיָה? השלום לדודךנגיד רב תבונות ר' יוסף איטינגור? איפה הוא כעת? – ומה הערים אשר אתה יושבבהנה פינסק וקארלין – האם עלו במעלות ההשכלה לפנים אור ירדו לאחור? את כלאלה תגיד לי והוספת עליהם כהנה וכהנה ככל העולה על רוחך. הגידה נא לי ג”כאם אתה הוא הכותב בעלי העתים לבני ישראל בשם אַ. לוריא? ומה הדבר אשר הביאךלבקש מלפני את ספרי אדו"ם שמונה שנים אחרי צאתו לאור, אחרי אשר כמעט כבראזל לו מתחת ידי? האם ראית את ספרי השני משלי יהודה ואם יֶשנואתך? מספרי אדו“ם אשר תדרוש שולח אנכי לך בעד הרו”כ הא' ב' עקזעמפ' כי מחירו 50 קאפ', ואת השני תתן לאשר ישר בעיניך. שלום לך ולכל אשר אתך חֲזַק וחֲזַק. מצפה אנכי בכליוןעינים ליום יבֹאו דבריך אלי, כי חמודות אתה לי ונפשי אִוְתָה לדעת את כלהנוגע בך; למען אשבעה תמונתך למראֵה עינים ולא רק בַהֲלָך נפש. והיה כייבֹאו דבריך אלי והוספתי גם אני לענותך ולדבר בך ככל אשר יתן אלוה אל לביוכן נשים לנו חֹק להריץ מכתבינו איש אל אחיו לעתים מזמנות רצוא ושוב, אםיהיה גם לבך לדבר הזה. אני אני מורך מקדם ומלמדך בשלשה ירחים, אוֹהבךוידידך עד נצח נצחים יל"ג. אגרת ארבעים וחמש. בעשירי לראשון תרכ"ג שאוול. ברוך אתה לי בן פורת נטע נעמן, תורת אלהיו בלבו ועם החכמהנאמן, זית רענן נטוע על מי החכמה ועל המבוע, יושב בצל הכסף שאנן, ובצלהחכמה יתלונן; עשיר הולך בתֻמו, דבריו נכֹחים ונעים נאֻמו, הוגה בידידיומלפנים בשכבו ובקומו, ומאהבתם לבו לא נדעך בחֻמו, פרי נחמד מאילן נאה, לוראוי להלל ולו יאה, כמ"ר אבר"ם לאור־יה יחי. מכתבך מונח בידי זה שְׁבֻעַיִם ואנכי מיחל לדבריך האחרוניםלמען ענותך על כלם פעם אחת בבואם אלי כתֻמם; וכן אמנם היה לך לעשות, למהרלשלוח לי סוף דברך למען יהיה כֻלו פרוש לפני כאגרת, ואנכי עניתי עליו דבריםכסדרן ולא הייתי נכנס לתוך דברי חברי. אבל אחרי כי בושש מכתבך השני לבוארֹאֶה אנכי כי מצפה אתה לתשובתי: ולא אַחֲלֶה עוד לבך בתוחלת ממֻשכה ולאאאדיב נפשך בצִפִּיַת הבל. תבקש לספר לך את קֹרות חיי מיום היותי עד היום; ואני איןנפשי אל הדבר הזה. שנים המה למיניהם אשר להם לבדם נתנה הצדקה להשמיע תולדותימי חייהם ברבים בהיות תקוה אשר בספורם יביאו ענג ותועלת לקוראיהם. הגדוליםאשר בארץ המה אשר פעלו רמות וגדֹלות בכל מדע וחזון או בכל כשרון מעשה אשרפי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני גילם, אף כי כמות כל האדם מתו, ונולדווחיו ואכלו ושתו ופרו ורבו כבני אדם; בכל זאת מצוה עלינו לספר בתולדותימיהם מיום צאתם מחיק אמם עד שובם אל חיק אֵם כל חי, ללמד דעת את העםולהבינו בינה יתירה, איכה נוצר רוחם הכביר בקרבם ואיכה עלו במעלות ההשתלמותממדרגה למדרגה עד עלותם למרום קִצָה ועד עשותם את הגדולות אשר עשו. כלהמרבה לספר בתולדות אנשי שם כאלה הרי זה משֻׁבח, כי יביא תועלת רבה לקוראיובהתעוררם לאחוז באשורם ולצאת בעקבותם ומזה ישוטטו רבים ותרבה הדעת. ויש מןהחכמים הכותבים בעצמם בספר את חייהם ואת אשר עבר על נפשם ומה הגיע אליהם. לזה צריך זהירות ושמירה יתרה כי צריכים הם לכלכל דבריהם במשפט ולסדר אתקורותיהם ותהלותיהם בצניעות רבה ובענוה גדולה כאדם שמספר דברי זולתו שאינםנוגעים לו ולא כאדם שבא להלל את עצמו; ויהיו גבורים לכבוש את יצרם ולדלג עלדברים הרבה, ולא יאריכו יותר מדאי בספורים של תהו, כמו למשל ששד"ל עושהעכשיו; כי יש דברים הרבה מרבים הבל שאין שום תועלת וענג בהם לכל אשריקראוהו באמת; כי אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים – והחיים חלום. ויש עודאנשים אשר אף כי לא פעלו גדולות ונצורות בקרב תבל, לא דברו (בע') [בשבעים] לשון ולא המציאו את אבק השרפה, אבל צבאם עלי ארץ היה מלא מסבותמתהפכות אלפי מינים, ומקרים ממקרים שונים; כמו התועים במדבר, הנוסעיםבארצות רחוקות ועוברים ארחות יַמִים, המעמידים את נפשם במקום סכנה; המהיספרו את כל הקרות אותם ואת כל התלאה אשר מְצָאָתַם ויצילם ד'. וקוראיהםיתענגו על ספורם המלא תמורות הדורות וחליפות מאליפות, כי זה מטבע האדם כיכל דבר שאינו תדיר קודם הוא להתפעל עליו ולהתענג בו. ואולם אני הגבר בעניי, הגידה לי שאהבה נפשי, מה עשיתיואזכה לכתוב קורותי ותולדותי בספר לו גם לעיני איש אחד כמוך היום? ואני טרםאדע אם לא ישלטו עיני זרים במכתבי אליך! ראמות ונשגבות לא פעלתי ומשך חכמתיקטנה ודלה ודקה מן הדקה; וגם חיי הולכים לאט כמי השילוח ואינם שונים מחייכל רֹאי השמש; ועל מה תתענג בסַפרי לך דברים תדירים ילדי יום יום, ומה תחכםבאחריתם? מה יתן ומה יוסיף לך לדעת, דרך משל, כי נולדתי בווילנא בכ“א יוםלחדש כסלו בשנת מרידת בני פולין הראשונה (תקצ"א), כי מנעורי גדלני אבי ככלשאר נערי בני ישראל על ברכי התלמוד ושאר כנותהו וכי בהיותי בן תשע שלא הגיעלחנוך כבר עסקו עמי בהלכות כתובות וגטין וקדושין והודיעוני הדרכים שהאשהנקנית בהם והעמיקו לפלפל עמי בשטת דם מפקד פקיד וי”א יום שבין נדה לנדה? אומה ימריצך כי תדע כי מלמדי הראשון אשר למדתי אצלו משנת הארבע וארבעה ירחיםעד שנת התשע (שנה) היה מהיר במקרא ולמד עמי גם ספרי קדש בדרך טפל נוסף עלהתלמוד שהוא היה העיקר, וכי בהיותי בן י“א שנים הייתי מבין התנ”ך והייתיבקי בכמה מאות דף גמרא ועליתי בשניהם על יתר חברי אז שהיו עתה למורי הוראהבישראל, וכי במלאת לי י“ג שנה סִיַמתי הבבות. ודרשתי בהם לפני הקרואים ואחדמהם נתן עיניו בי ונעשיתי – חתן לבתו, וכי אחרי כן כאשר נהפך הגלגל על אביויורידהו בסֻלַם ההצלחה מעלות רבות אחורנית בַמעלות אשר העלה את האיש הבוחרבי ובדרָשתי, מרום ונשא וגבוה ממנו, ובהשָׁנות מֵאותָיו נשתנו דֵעותיווינער חצנו ממני ויוציאני לחרות? ומה בצע אם אספר לך עוד כי במלאת לי י”דשנה הוציאני אבי מתחת יד אפוטרופסות של המלמדים ויתן עתותי בידי ויושיבניבד' אמות של הלכה ללמוד בנפשי באחד מבתי המדרשים, וכי בעת ההיא החל לבילנטות מן הדרך אשר תארו לי ולא מנעתי את עצמי מן ההגיון ואָחל להגות בספריםחיצונים ויהיה לי רוב היום למלאכה בבית מדרשי ושעות אחדות גנבתי יום וגנבתילילה ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות? או מה ממלך יהלוך אם לא תדע כי עדהשבע עשרה שנה מלאתי אחרי דברי אבי ופרשתי ארבות ידי וחציתי עד צואר ביםהתלמוד עד כי כמעט עברתי את כלו וכי רק אז נפקחו עיני לראות כי לא זו הדרךהמולכת אותנו למחוז החפץ בימינו אלה; כי אל אי שָׁמֵם וסלע קֵרֵחַ באתי אשרלא ישלם לי שכר טוב, די העבודה הרבה אשר העבדתי את נפשי עליו, וכי אז נפלההמסכה הנסוכה מעל עיני ואפן כה וכה ואביט עלי ועל כל אשר לי מסביב, ואֵראכי אַזִיי פרא אנכי בתוך אירופה הנֵאוֹרָה וכי מנהג המקום שיצאתי משם בידיומלתו על לשוני במקום אשר הלכתי שם שלא על מנת לחזור, שלא כדת וכדין, וכיבראותי כל זאת ונָתֹן אל לבי ואמהר לתקן את אשר עִוְתו אחרים ולמנות את אשרהחסירו ואאזור כחי ללמוד דקדוק שפת עבר על מכונתה ושפת רוסית, פולאנית, אשכנז וצרפת ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני בטבעו, ואנילבדי ואיש אין אתי, אין מורה ואין מנהל ואין מודיע דבר, ואהיה מתהלך כצפורנודד, מספר לספר ככל אשר אִנה המקרה לידי ואלמד ואקרא הרבה ואחכם מעט ככלאשר נתן אלהי אל לבי?? והנה מה חָכמתָ בשמעך ובידעך את כל הדברים היגעים האלהשהמה שיחת חולין שאינה צריכה למוד, והוא דבר ישן נושן שאין בו משום חששחדש. ובימים ההם ובזמן הזה עוד רבים מבני היהודים משלחים כצאן עויליהם בדרךעקלתון זו מבלי לשום אל לבם מראש את אשר יקרה אותם באחרית הימים; ואלההאֻמללים, בנעוריהם בלתי מגֻדָלים, יציצו מעיר, כאזוב אשר בקיר, ויעלו בראשהומיות, ככמהין ופטריות, ויגדלו במשחתם, כחומטים בקליפתם, ועמהם תגדלסכלותם וקשיות ערפם, אשר הסכינו בה בימי חָרפם; או כי אוי להם בפקוחעיניהם, ונקוטו בפניהם, ואבלו ואנו, ואמרו וענו: כאשר שכלנו שכלנו, אבותינוהחטיאו המטרה ואנחנו סבלנו. וכן האם תוסיף דעת בהוסיפי לספר לך כי בשנת תר“י שלחני אביז”ל לעיר פינסק לתבוע סך כסף אשר הגיע לו מאדון אחד אשר היה מורה בביה“סשם, ואני אז כבן תשע עשרה שנה ועוד לרגלי התביעה נאנסתי להֵעָצֵר בעיר ההיאשבועות אחדים ואִוָעֵץ לפרנס את עצמי בהוראת שעה אף כי לא הגעתי עוד לפרקיולא שמשתי כל צרכי, אז ידעתיך אותך ואת אביך ואמך הנכבדים ואת אמך הזקנה, תפארת מינה, ושאר אנשים ישרים ויקרים מבני משפחתך ומגרי עירך אשר מקצתםעודם שמורים בזכרוני ולבי עָרֵג אליהם, ואולם אחרי מספר ירחים נתבטלה הסבההראשית אשר הביאתני שמה ואז נואשתי גם מפרנסתי אשר הביאה לי שבלים דקותוצנומות, ואשים פני לשוב לווילנא. אחרי מסעים שונים קצרים וארוכים אשרנסעתי בערים שונות לרגלי עסקים שונים בשנות תרי”א ותרי“ב, נמניתי בשנתתרי”ג למורה בביה“ס הנפתח אז מטעם הממשלה בעיר פאניעוועז, ומן אז עד היוםזה לי עשר שנים רצופות עודני מורה בבית ספר כזה. וכבר נשאתי לי אשהבפאניעוועז וכבר ראיתי זרע שתי בנות ובן אחד; וכבר הוצאתי לאור שני ספריםבלשון עבר אשר ראית ואשר לא ראיתי בשניהם סימן ברכה; ומאמרים שונים בשפתרוסיה ואשכנז אשר אולי ג”כ ראית ובמשך הזמן הזה מצאוני צרות רבות ורעות; אבי מת עלי בשנת תרט“ו ויניח אחריו בת אחת שהשאתי לאיש ושלשה בנים שעזרתיותמכתי בידיהם עד אשר עֲזָרָם אלהים לבוא למחוז חפצם, האחד מהם (אברהם. ע' משלי יהודה ס' ד' משל י"ט) יכלה בשנה זאת חק למודיו באוניווערזיטאֶטשבמאסקוי והוא יהיה איש מצוין וגדול בישראל, ובלתי ספק יקבל שם הכבודמאגיסטער יוריספרודענץ – והשני ישקוד על למודיו בבית מדרשו של הקדושוולאדימיר בקיעף; והשלישי הוא הצעיר אתי היום בביתי מפתי יאכל ומכוסי ישתהולומד בגימנאזיום דפה. והנה כל אלה עלי היו כלנה, ונוסף לזה אבדו לי כמהמאות רו”כ בענין רע (הכרמל שנה ב' נו' כ"ח, שיר זהב: באבוד עשרי בענין רע) וגם על ספרי השני משלי יהודה הוצאתי כסף הרבה וחלק גדול ממנו לא שב לי; ולרגלי כל הנסבות האלה אזלת ידי והנני מתפרנס היום בדוחק ובצער. משכֻרתיהנתנת לי מאת הממשלה לא תספיק לי ולנפשות ביתי רק ללחם נקְדים ולנעלים בליםומטֻלָאים והעיר אשר אנכי יושב בה זה כשנתים קטנה ודלה ואנשיה רֻבם ענייםהמתפרנסים זה מזה. ואין הבור מתמלא מחוליָתו; ובכן תלואים לי חיי מנגדופרנסתי תלויה על חוט השערה ועל מקרים כוזבים ובלתי בטוחים, ואלמלא בכליומא מתרחיש ניסא כי אז כבר אבדתי בעניי…………….. ………………… …………………………………………… …………………………………………… הן אלה קצות דרכי בימי חיי עלי ארץ – ואתה שאלת והגדתיךומה חכמת עתה מאז יותר? או כי תתענג בשמעך את סוף דברי מלא תלונות ודברינרגן על מרי יומי, ועל צרת פרנסתי? הלא אמרתי לך אל תשאל ואל תנסה! והנה נלאיתי הפעם וגם הָלאיתיך ברֹב דבָרַי ומי שאמר לרקיעדי הוא יאמר גם למכתבי זה די. ואתה זכור ואל תשכח כי עוד לאעניתי1 דבר על כל שאלותי וכי מחכה אני לתשובתך. ואם תחפוץ שימָשכו מכתבינו לאֹרך ימים צריך שנחבר בהם הערב עם המועיל למעןלא נבלה זמננו בדברים של מה בכך ולא נוציא את כספנו, כסף הפאָרטא, על תהווהבל. ואם עוד תתאו לדעת מן הנוגע לי דבר, שאל ואשיבך אני ידידך יל"ג כי לאמך הזקנה שלום ולר' יוסף איטינגר אשר שאלתי ראיתי זהלא כביר במכתב עת; אבל הגידה נא לי איפֹה נמצא כהיום שארך חיים לוריא בהרבר' גרשון? “עניתי” במקור צ“ל ”ענית“ הערת פב”י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42531	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42531", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42531, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרכ\"ג", "translator_uris": "", "translators": "" }
תרכ"ד אגרת ארבעים ושש. תרכ“ד, שאוועל, כ”ח חשוון, שנת רני ושמחי בת ציון: שלום ויקר לאדם ביקר שעמלו בתורה, דעתו ישרה ובינתו עוטָהכַשַׂלמה אוֹרָה, לשום ים התלמוד נסמן והויות דאביי ורבא שוֹרָה, לבקרולהַפֵּך בדברי קדמונים ולא יעלה על ראשו מורא, לבו זך וישר ורוחו נכוןונפשו טהורה, אין קיסם בין שניו ובין עיניו אין קורה, בשם רייפמאנןיכֻנה ובשם יעקב קֹרָא. ביום צום בן אחיקם העבר יצאתי מביתי והלכתי למסעי ואהיה נעונד, בקאוונא ובווילנא ובהוראדנא, ואהיה מתהלך מעיר לעיר ואֵחר בדרך, עדחצי ירח זה; ובשובי לביתי, מצאתי את מכתבך היקר מן ג' אלול אשר בא הלוםאחרי צאתי, מחכה עלי. והנה צר לי צר כי לא הגיע לידך מכתבי1 השני מן י"ב סיון, בו דברתי עמך רחבות וארוכות והרביתילענותך על כל פרט ופרט ממכתבך הראשון; בהם היו דברים של תהו שעולם הפלפולמשותת עליהם, אבל מהם היו דברים טובים ונכֹחים הרבה אשר יצר לי מאֹד אבדםבדרך, מבלתי יכלת לזכור את כל אשר הרביתי שיחה לפניך שמה גם מחסרון עתפנויה ועבודתי הקשה לא אוכל לחזור על כל דבָרַי האובדים; ורק מעט מהמה אשרהצבתי לי ציונים בשולי מכתבך ובין שורותיו אותם אזכור ושמתים לפניך בקצרה, כקֹצר עתי. א) רֻבי הדברים שהטיבות להודיעני בפי' המשל ידעתי גם אניובררתים באר היטב במאמרי בל' רוסיא על תולדות המשל לבני ישראל; אבלבאחת הניחה לי ואעמוד על השערתי שקרוב לאמר שהמקומות שהבאתי מבן סירארומזים על משלים ידועים בזמנו בין ההמון והמה המשלים שהבאתי מאיזופוס, והשערה כזאת רבה היא להתלות בה ולהביא את ב“ס במספר מיַלדי המשל ומחזיקובעתים. וראה כי גם דון יחייא אומר על ב”ס והיה כותב משלים וחידות ממשכמו שהוא אומר על איזופוס. ב) עומד אנכי על דעתי כי מלת “בימיו” אשר בשה“ק לא שבה אליב”נ כי אם אל יאיר הקודם, שבימיו חי יותם שהיה הראשון לדוברי משלים. ושמתידעתך ודעתי לפני כמה ממשכילי ווילנא והגשתי עצֻמותי ונענעו לי ראשם. ג) הקדמתו של לאַנדסבערגער למשלי סופוס יָשנה וישנה אתי; והיא כוללת באמת חדשות ונצורות בנוגע לעניננו; אבל לא כל דבריו יעמדו במשפטהבקרת ויצדקו. ומלבד שגיאותיו הקטנות (כמו קריאתו תלָתָא במ' תילתא ועוד) החסרון הגדול בדרישתו זאת הוא: שהתוה לו את דרכו מראש, ובטרם דברו שם לולחק ולא יעבור להראות שהמשל נולד בין ב"י. ובזה עקל לפעמים הישרה ותהיחקירתו בלתי חפשית מגזרה קדומה. ד) הערותיך תקוניך ופרושיך בפיוטים אשר נדברנו בהם רֻבםקולעים אל המטרה, ונאמרים בדעה ישרה, כאשר הסכנת בבקרתך היקרה; ואולם מעטמן המעט יראֶה לי כיוצא מן הכלל הזה ועליו העירותי ואותו אשים לפניך, כינקל לברור הפסולת המועט מן האוכל המרובה. – אתה מהפך באקדמות הבית יקרמלי כל ארעא לתלותי קדושתא וזה אינו הכרחי, כי גם בצורתו הנוכחית הוראתוכך; והיא תמונה שירית הנקראת מעטהאטעזיס הנהוגה לרוב אצל המשוררים להקדיםהמאוחר ולאחר המוקדם; וגם בשיר הזה בראשיתו יש ערבוב דברים כזה מחרוז ה' עדחרוז ט‘, ששעורם: גויל אלו רקיעי כו’ כו' ולא ספק פרישתא הדר מרי שמיא כו‘. ומאמר מקוטע ומהופך כזה יקרא מעטאַקסילאגיע. – הגהתך באורייתא במ’ בלעותא היא בלתי ספק ללא אמת, כי המשוררים החורזים שיריהם בחרוז אחד לאיכפלו את המלות ולא יקחו לחרוז מלה שכבר חרזו בה; ובמלות אוריתא כבר נחרזהבית האחרון. – גם לקחת אמירא במ' מורא לא אוכל להסכים על ידך, כיהארמי לא יוסיף א' רק קודם שוא כדי להקל על המבטא כמו אַיְדָא, אַדְמָא, אבל לא לפני תנועה, ודומה לזה בל"ע הוספת הא' במובן לפני שתים. – לדרוש מלתתאין הפוכה אינו מן הצורך כי היא מל' תא חזי, תא שמע, וגם הם ל' קצר מן אתא. – תקונך נגבתא במקום נגותא הוא רחֹק רחֹק ומי ימצאנונכון? והלא מקרא מלא הוא לאיים גמול ישלם. יותר לא אזכור ולא אמצא רשום לפני ממה שהיה כתוב עוד על מכתבי הראשון אשר אבד; והנני שב לדברי מכתבך השני. הערותיך הקצרות על פרקי אבות להרמב“ם חרוצות ונֹכחות, אעפ”י שקשה הדבר שיהיה אחד מתמימי הדעת מזהיר: “אם באת לשכוח, דע כי אתהאוהב ואין אוהב שוכח” כי השכחה איננה תלויה בדעת השוכח ובאה לו לאנסו. אבללא אוכל לעת כזאת לעיין בדבר ולעמוד על בוריו כי אין הירושלמי בידי. בווילנא ראיתי את ספרך החדש “מועדי ערב” ולא הספיקה לי עתירק לעיין בו בדרך העברה ומצאתיו כאוצר בלום כולל ענינים נחמדים, קימיםומיוסדים. אבל בסופו ראיתי כי אמרת על כל יד עמל שהוא גערמאניזםוהעתקתיו אַללער האַנד טריבזאַל, ותשכח כי שם נקוד עָמֵל ולא עמָל, וכי הואשם התאר ולא שם המקרה. שולח אנכי לך בזה את שני ספרי, אשר בקשת, אבל לפני אדם חכםומבין כמוך אסמוך בתחלה את ידי עליהם ואתודה: שני הספרים האלה יצאו מתחתידי אינם מתוקנים כראוי. הראשון הוא עון נעורי, פרי עץ דעתי אשר קטפתיובעודני בסר, כי בן עשרים וחמש שנה אנכי בצאתו לאור, על כן בל יחרה זעמך אםתקהינה שניך בקראך בו. וזה תולדות הספר השני: היה היה עם לבבי לכתוב ספרמשלים אשר יֵאוֹת לבני ישראל, להגיד להם את דרכם ואת עליצותם, להראות להםבראי מלוטש את צלם דמות תבניתם פנים בפנים; ולתכלית הזאת אספתי מאה משליםטובים ומועילים הן מצד חמרם או מצד צורתם; אבל נחה עלי רוח עועים ואשים פנילשר הממשלה לבקש לי עזר; אבל העזר היה כנגדי, כי היה בי ובספרי יד המבקרשמה, ואת כל המשלים אשר שמו את פיהם בבית ישראל הסיר הֵתַז, ובשאריתם עשהכחפצו, כרת ראשם, וימל אותם, או לקח אחת מצלעותם; ומאשר היה הדבר נחוץ לסדרהספר אז לדפוס נאנסתי למלאֹת החסרון מן הבא בידי ויצא העגל הזה, מָשְחַתובעל מום, עקד וטלוא ונקוד וחום. אחדים מן המשלים המגֹרָשִים מהסתפח בספרי פרסמתי בספריכוכבי יצחק, אבל רבים רבים הנשארים תחת ידי; משָלוֹ של יותם אשר היה בספריכתוב בשירים ומבֹאָר, אסרו לבוא בקהל, אבל משלו של יואש (משלי יהודה ס' ב' משל א') הניחו ולא נגעו בו לרעה. ככה עשה המבקר כאדם העושה כבתוך שלו, והנני שם לפניך פה לדוגמא קטנה שורות אחדות אשר מחק המוחק; להמשל הכ"ד מןהספר הרביעי “יעלת סלע והנשר” היה הקדמת זאת: מַה־יִּדְאֲגוּ זָרִים לָנוּ וּלְבָנֵינוּ? – שָׁאַל עִקֵּשׁ לֵב מִקֶּרֶב עַמֵּנוּ – ………………. כִּי יַשְׁלִיךְ וִיפַזֵר כֶּסֶף כָּאֵפֶר וּבְכָל עִיר וָעִיר וּמְדִינָה וָפֶלֶךְ הֵקִים מוֹרִים וַיְכוֹנֵן בָּתֵּי סֵפֶר? וּמַה־יִּדְאַג הוּא לָנוּ וּלְבָנֵינוּ הֵן זַרְעֵינוּ הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם אָנוּ – יִשְׁקוֹט נָא בִּמְכוֹנוֹ, יַנִּיחַ לָנוּ לְגַדֵּל בָּנֵינוּ כַּאֲשֶׁר עִם לִבֵּנוּ! לֹא לָךְ, עֲנִיתִיו, אֵלֶּה דִבְרֵי בָלַע כִּי אָלַפְתָּ אָרְחוֹת יַעֲלֵי הַסָּלַע… והנה נשא את ראשו מעל המשל כרֹאש שר האופים ויעמידהו אתהגוף לבדו לשמצה, ואחרי דעתך את כל אלה, כי היתה יד אחר באמצע, אקוה כיתדינני לכף זכות במצאך בו משלים קלים אחדים אשר לא יכָתְבו רק לתינוקות שלבית רבן. ודע כי החכם ר"מ שטיינשניידער כתב על פי בקשת ר' דוד ששוןמבאָמביי ספר משל ומליצה, ללמד בו נערי בני ישראל ויעתק בו משלים אחדיםמספרים. – אשמח מאֹד אם תודיעני משפטך על ספרי אלה בלי משוא פנים עם נבראֶתָבָר ובמדה שמדדת לי אמֹד לך ואצא מעם פניך בחדושי תורה או בדבריםהנראים לי כחדושי תורה; ואבוּר לו היום באורי מקראות אחדים: הזכרתי למעלה התמונה השירית מעטהאטעזיס, ועל פיה יתוקנולדעתי הכתובים ישעיה מ“ד ט”ז ע“ש. וצ”ל כזה: על חציו יצלה צלי, בשר יאכלוישבע. שם מ“ז ט”ז צ“ל: כן היו לך אשר יגעת מנעוריך, סחריך איש לעברו תעו, כמו שהוא בפסוק י”ב, וכן הוא בתרגום. שם שם י‘. יותר טוב לגרוס: ותבטחי בדַעְתֵּך ת’ ברעתך. כמדומה לי שכבר שמתי לפניך גרסאות אחדות מן השבעים שאנכי עוסק בקריאת העתקתם; והנני לשים לפניך עוד אחדות: יחזקאל כ“ד ה': דור העצים תחתיה. – שם כ”ז ל"ב: ונשאו אליך בניהם קינה. – מיכה א' י‘: בְעַכּוֹ אל תבכו. – זכריה ג’ ה': וְאָמַר. לא אוכל האריך אף כי עוד מלאתי מלים אליך; כי הפאָסט קרובהלצאת ואנֹכי אץ וטרוד במלאכתי. את ספרי אשלח בפאָסט השנית כי למדתי זהירותמיעקב אבינו, ומיראתי את החתחתים בדרך עתה אשר כבר נגעו במכתבי השני, אמרתי: אם ישלטו במחנה האחת ואִבדוהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה. יתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וירוממך ללמוד תורהמתוך עידון ולא מתוך צער וכאב לב וטרדה רבה, כמוני אני ידידך ומכבדך הרובץבין המשפתים, נגוע וטרוד כל היום כבכור השבי אשר אחר הָרֵחָיִם, הכותב גםעתה בחפזון גדול כפלים כיוצאי מצרים יל"ג. אחד ממַכִּירַי הוציא מחברת קטנה בשפת עבר, ספור נעתקמלשון אשכנז, והנה הוא שולח לך אחת למנחה. הִנָה לוטה בַתַּכריך אצלמחברותי. אגרת ארבעים ושבע. י' אדר תרכ"ד ידידי היקר השלם והתמים, רועה משכילים ודבק בחכמים, אשכולהכֹפר על הרי בשמים, מלא כשרון ודעת כמלא ימים, שלום לך לעד ולעולמיעולמים, כבוד מו“ה אהרן לוריא נ”י! אלולי ידעתיך לאיש טוב התכונה וישר המזג שאינו דן כל אדםעד שמגיע למקומו ומשיב נפשו תחת נפשו, הייתי ירא כי התאנפת כי על כי אחרתיתשובתי על מכתבך האחרון עד כה כי על מכתבך הראשון אשר אמרת עניתיך במועדו, הנה היא כתובה לפני ביום כ"ב אייר שנה העברה ומאד יצר לי לראות כי לא הגיעהתשובתי לידך אשר היו בה דברים טובים ונכֹחים ראוים להשמר; אבל אגרתךהאחרונה הגדולה והרחבה, מונחת על שֻלחני כנושה, מזכרת עוני וחובתי, ואנכימבקש שעה פנויה – ואין. אבל עודך נצב לנגד עיני במראה אשר ראיתיך, ותמונתךעל פני תחלוף כעלם צעיר לימים ורך אשר לא טעם עוד טעם התאות והתרגשות הנפשהזורקות בנו מרה וצרות עין, נפש רַכָּה כזו תמימה וטובה – כן בלבבי אחשובה – לא תוכל לדינני לכף חובה! אבל מי יתנך בצל קורתי, וראית את עבודתי, וידעת את עמלי, ואת קשי גורלי; בֹקר חיי כבר פנה, במלאות לי שלשים ושלש שנה, ואני עודניעומד יומם וליל, על משמרתי הכן כבן חיל, עודני עמל מבקר עד ערב, להביאלביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשעות, אל בתי הספר, אשר לא יתנו אמרישפר, ולרעות מאין הפוגה, את צאן ההרגה, תלמידים ותלמידות, שדים ושדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה עִתִי, להורות ולנהלאת בִּתִּי; ובפנות היום, ובכלות הפעלים, ושבו הצללים, אז נפשי בקרב, תעמולכל הערב, לחרות על לוח, כל מעלות הרוח, לשפוך כל מעיָני, על הספר לפני, כיכמזון לגויתי, כן היא צורך גמור לנשמתי, להורות ולהגות מלב דברים, ולהביןבספרים, כן עָיֵף ורפה כח, לא אדע מנוח, עד הסָגֵר הָעָיִן, עד אישן כהלוםיין; חיש תחלוף התנומה, ובטרם בֹקר אקומה, לשוב אל סבלותי, האוכלות כלימותי, המכלות כחי, והמחריבות מֹחי, כן רגע לא אנוח, בבשר וברוח; כן תמידאסובבה, עד זקנה עד שיבה; וכגלגל בית רֵחַיִם, מֻרְדָף מחשרת מים, על כןרעי בו חפצתי, עד כה את פי קפצתי, כי מעבודה קשה, רוחי רפיון לבשה; על כןלא עניתיך – אבל לא שכחתיך. ובפרשי היום את מכתבך שנית לפני ואמצאהו מלא דברים נכֹחיםנאמרים בהשכל ודעת, מעידים על רחב לבך וישוב דעתך. מעמד ערי מושבך בנוגע אלההשכלה כמעמד רֹב ערי ארצנו אשר אחינו יושבים שמה עוד ההמון הרב הולךחשכים, מחזיק בתרמית לבו מֵאֵן לשוב, אבל בכל כאשר לכל נראו קרני השמשיוצאים על מורדי אור אלה, והנה ההמון נמוג וילך והלום ומתוכו יוצאים אחדאחד אנשי רוח, אשר נגעו קוי הדעת בלבם לְיַחְמֶנָה; והנה היוצאים ההמהמושכים רבים אחריהם, איש אמו ואביו ובני ביתו ומשפחתו; ומעט מעט תבקיעהסַבְלָנות בלבות העקשים הקשים כגידים בראותם בניהם או קרוביהם כמעשה בניאירופה יעשו וחרפה לא ישאו על קרובם. זכורני בהיותי בעיר מושבך נמצא לביתישראל תלמיד אחד בגימנאַזיום, אברהם……… שמו, (איה איפה הוא עתה?) ויהי העלם ההוא הולך כמתגנב לבית ספרו, מעולם לא עבר ברחוב בבגדיםשהתלמידים מצוינים בהם: כי הבגדים ההמה היו מונחים בבית הגימנאזיום תחת ידהשוטר והתלמיד בא בבגדים כשרים בפאות ארוכות, ושמה – סלסל שערו ויט אתפאותיו מאחורי אזנו וישם את מַדֵי התלמידים על בשרו ויהפך לאיש אחר. ככהיעשה כל הימים, ועתה אין עיר ואין מדינה אשר לא ילכו נערי בני ישראל לשאובמַיִם זָרים קרים נוזלים, ביד רמה, ולא יתבוששו, לאלפים תִמְצָאֵם בבתיהגימנאזיום; למאות בהאוניווערזיטאֶטען, לעשות תוכל לספור רופאים מומחיםבעבודת המדינה, וכמוהם רַקָחִים, מחזיקים אפותיקאי סמים לרפואה [בטעלז, בשאוועל, בווילקאמיר, בדינאבורג, בלידא ועוד, רופאי העיר או הגליל מטעםהממשלה – המה יהודים, בווילנא ארבעה אפותיקאין שייכין ליהודים; בקאוונאאחד, בווילקאמיר אחד, בזאגאררן אחד ועוד ועוד]. כמה תמצא עתה מבחורי בניישראל מושכים בשבט סופר ומדברים צחות בלשון המדינה או בשפת אשכנז וצרפת, וכלם ילידי הדור החדש, ברואי עשרת השנים האחרונות; כמה תמצא עתה מאצילי בניישראל ומעשיריהם נשואי פנים בעיני הממשלה, אשר יהודים המה בלבם ופניהםוחזותם ומלבושם והליכיהם – כבני-איירופא. ידידי, חובב עמו! עתה נרגעונשָעֵן באלהינו, כי יש תקוה לאחריתנו וחש עתידות לנו. משפטך אשר חרצת על הספר “כנור דוד” יעיד עליך כי טוב טעםבחכך וכי רוח מבינתך יוליכך באורח מישור למאוס ברע ובחור בטוב; הספר ההואאיננו בידי וגם לא קראתי בו כל צרכי ורק בהיותי בווילנא הבטתי בו בדרךהעברה ואפן כה וכה וארא כי אין בו דבר טוב. אין כחו אלא בפה דובר אבל לאבלב הוגה. מרחיב פה ומאריך לשון בדברים שאינם נכנסים אל הלב ושאין האֹזןיכולה לשמוע; אין זו תורה אלא מים, מים שאין להם סוף, מים מלוחים וסרוחיםומרים שאינם משיבים נפש שותָם. מים מלוחים ונודות נפוחים ופטפוטי מליםכעוללי טפוחים. אללי לי! אלה משורריך ישראל! אלה נביאיך בת יהודה! הפורטיםתנועותיהם, על פרקי אצבעותיהם, בטורים וחרוזים, חבושים וארוזים, בצלצלי שמעינגנו לא על הגיון בכנור, כנגינות שותי שכר והלומי יין, חרוז ומשקל ורוחאין. ואיה הרוח הבונה עולמות? ואיה הנועם המחיה נשמות? ואיה כח הדמיוןהמחשבות והציורים, הנותן נשמה בפגרי הטורים? הֶעָלִים גְדֵלים ואיה הפרחיםוהשושנים? החרוזים נטוים ואיה הפנינים? אבל לא בחורזים כאלה לבד האשם, כי ירבה ירק דשא ועשבאדדברא בכרם בית ישראל, אלה לב הותל הטָמו ועמל הכסילים להתהדר ולהתפאר, וזהחפץ כל החיים המהלכים תחת השמש. אבל הקולר תלוי בצואר האנשים שיש בידםלמחות ואינם מוחים, שאינם בוררים הפסולת מן הסלת ומן הפרחים החוחים, ומקרבים הכל ואינם דוחים, והמה מדמים להאדיר שפת עבר ולהרבות עמה פדות, ועלכן דנים את הכל לכף זכות, והמה לא יבינו כי מתחילים הם בשבח ומסיימיםבגנות; והיה כי תאמר להם והיית כקורא במדבר וכתוקע לתוך הבור או לתוךהדות. הרביתי שיחה לפניך ידידי כי נגעת בעטך החד במכאובי האנושהעצור בקרבי מימים רבים ותעירהו. ימים רבים נשפטתיו עם המוציא לאור עלי “הכרמל” על תתו מקום למחבלים כרמים כאלה ולא הועלתי מאומה. גם מחבר ספרכנור דוד גֻדַל על ברכי שמואל יוסף. בספרי אשר הוצאתי לא ראיתי סימן ברכה; כי מלבד מעוט חשקההמון לספרי מליצה ושיר, דרך מכירת הספרים לא סלולה לפני המחברים. לא ככלהגוים המפזרים ספרים למאות ולאלפים בדרך מוכרי הספרים אשר בכל עיר ועיר, בית ישראל. כי מוכרי ספריהם רֻבם עניים מרודים, בחֹשֶך יִדָמו ומי יעיד עלאמונתם במסחרם. מספרי אשר אמרתי הפיצותי למאות ומחירם לא שב לי אף לעשרות; גם מן הט“ו אשר מכרת בעירך לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום. אבל עתה נשארו לימעט מזער. מספרי אדו”ם אחדים ו“ממשלי יהודה” רק כמה עשרות; ואינני אץ למכרםבלתי אם במקום ברור; ועל כן אם תודיעני שיש בעירך אנשים הדורשים אחריוושלחתיו לך; אבל אם חפצך לסבב על הפתחים וספרי בידך לבקש לו קונים, איןנפשי לזה. אם יש את נפשך אשלח לך מחברת אחת קטנה אשר הוציא אחי בלשון רוסיאשמה יעיד על ענינה Еврейскаiя училища, אחי זה (רבוקאַנדידאַט יוריסט מן האוניווערזיטאֶט שבמאסקוי) ידבר בה על בתי הספר לבניישראל, על חסרונותם ועל מפלתם וכיצד הוא רפואתם, המאמר הזה נדפס בזורנאל שלהמיניסטעריום להשכלת העם; ועתה יצא במחברת בפ"ע. להוסיף גם איזה דבר מועיל ללהגי הרב אשר הוגעתיך בו היום אשים לפניך בזה שנים שלשה גרגרים מחדושי תורה. בדה“ב כ' כ”ב: ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בניעמון כו‘, כי תשית לבך למה שמסופר בכל הסימן ההוא תמצא כי המסַפֵר מחלקפעמים רבות בין יהודה (הבאים מכל ערי יהודה, פ' ד') ובין יושבי ירושלים. ושבת וראית כי סדר המלחמה בזה היה כשאר המנהג הנהוג בימים ההמה לשום אורבעל האויב ולפול עליו פתאֹם מפנים ומאחור ולשימהו לחרדת אלהים. ועתה כיתוסיף במלת יהוה בפ’ כ"ב רק אות ד' ותקראהו יהודה, תבין כי השופטשלח את יהודה להיות מארבים (דוגמא שופטים ט' כ"ה) והוא ועמו חשבו לנפולבהם ולהשחיתם; אבל יד ה' היתה בם ויעמדו איש על רעהו להשחית וכאשר באיהודה (פ' כ"ד) על המצפה, כלו' למקום המארב (הרי מפורש כהגהתי) מצאםפגרים מתים. ואז בא יהושפט ועמו, המה יושבי ירושלים לבֹז (פכ"ה) וימצא רכושופגרים (כאן צ"ל ובגדים כמו שמובא בקוניקוט) וכו', בינה בדבר. בל“ב מדות שהתורה נדרשת בהם נמנה גם: מוקדם שהוא מאוחרבענין וע' בס' נתיבות עולם להר”ר קצ“ב שמפרש במדה זו כמה פסוקים סתומים. ואוסיף לפניך בזה, אחדים שלא הזכירם שמה: ישעי' מ”ד ט“ז צ”ל על חציו יצלהצלי, בשר יאכל וישבע. – שם מ“ז ט”ו צ“ל כן היו לך אשר יגעת מנעורָיִךסֹחרַיך איש לעברו תעו, כמו שהוא בפ' י”ב וכמו שהוא מתורגם. – ירמיה י“ד א' צ”ל: דבר ה' אשר היה כו‘. – שם י"ז ג’ צ“ל בחַטַאת במותיך בכל גבוליך דומהלקאפיטל ט”ו פ' י“ג. – ובמדה זאת תסדר את המקראות המסורסים ביחזקאל מ”ג ט' י' י“א, ויהיה סדורם כזה: עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ויכלמומעונותיהם ואם יכלמו מכל אשר עשו ושכנתי בתוכם לעולם. אתה בן אדם הגד אתבית ישראל את צורת הבית ומדדו את תכנית. את הבית ותכונתו כו' כו‘, ערבובדברים כזה יוכל להשתרבב בספרים כתבי יד שמורים אלפי שנה; ואולם יושר השכלוההגיון יראוני הדרך במבוכות אלה. ואתה אם אמיץ לב בחוקרים הנך תקבל אתהחֹק הזה, ואל תבהל מפניו תלך. בישעי’ מ”ו וְאָמַר צריך לנקד וָאֹמַר, והפוכו זכרי' ג' ה' ואֹמר צ"ל ואָמר. תַמו חדושי בפעם הזאת שכחתי להגיד לך כי אף כי לא הביא לי ספרי משלי יהודה ריוחותנובה אבל הוא בעצמו מצא חן בעיני המבינים בעם. זה לא כביר הביאהו הח' ר“ירייפמאנן במשפט הבקרת ויצא זכאי. הגביר ר' דוד שמשון מבאמביי בקש מאת הד”רשטיינשניידער לחבר לו ספר משלים: ויחבר לו ספר משל ומליצה, ויאסוף אליושבעה משלים מספרי משלי יהודה, וכל הספר עשרים דף יכיל. אות הוא כי ישרומשָלַי בעיני המבקר, ולא בי האשם אם בחר את הפחותים והגרועים שבהם. הגידה נא לי אם ראית ספר אורשריפֿט לגייגער וס' מבוא עלהנקוד הבבלי לר' שמחה פינסקער? איעצך לקרא בהם ויעלה לך אור חדש על תולדותספרי הקדש וקורותיהם אבל בראשון נמצא גם דברים הרבה בלתי צודקים, את תוכותאכל וקליפתם תזרוק. סגנון לשונך טוב ויפה ועטך עט סופר מהיר אבל איעצך שלאתלמד קסתך להשפיק בילדי נכרים ובמלות זרות יותר מדאי. במכתבך אלי נמצאומלות נכריות, רעפארמות, פרוגרס, פרוגרסיסטן, קארעספאנדענטען, אינדעפערנטיזם, רוטיניסטען, זורנאלן, עקסעגעטי, אדמיניסטראציאן, פסעוודונים, פאראנאמאזיא ועוד. וכזה ראיתי גם במאמריך ב“כרמל”. למד לשונךדבר יהודית שלא תצטרך למלות לועזיות כי אם במקום שאי אפשר באופן אחר. אל נאתקצוף עלי על עצתי זאת אשר שמתי לפניך ואנכי לא קרוא. הוגעתיך ויגעתי בדבריהרבים ועל כן אשים קנצי למלים ואם אעצור כח אעתיק לפניך בזה עוד שיר מאשראתי בכתובים ותודיעני משפטך עליו. ברך נא בשמי לשלום את אביך ואמך ואםזקנתך – העוד יזכרוני? והיה שלום אתה וכל אשר לך. כחפץ אוהבך בכל לבו ונפשו יל"ג. P.S. אם יש אתך מן המוכן ציור דמות תבניתך שלחהו לי ואשוה אותך לנגדי תמיד, האם אין פאטאגראף בעירך? אגרת ארבעים ושמונה. ח' סיון מוצש“ק תרכ”ד שאוול. שלום לך ידידי. שאננך עלה באזני על רֹע חבלך ועבודתך הקשה – ומה אנחמך? אין בפי רק חצי נחמה לך והיא כי צרתך צרת רבים. ומה אני ידידך עושה? האםאינני רועה צאן ומנהל עלות כמוך? האם אינני יושב וגועה כל היום כשור, ומחריב מעיני ומיבש לשדי, וממציא לי פרנסה מצומצמת בצער ובקושי גדול? שלשושלשים שנה כלו לי בחרף העבר וכבר קפצה עלי זקנה וַיִכָל בשרי מֵרֹאִי, רפהכחי וַיָנָס לֵחִי, לא אוכל עוד מלט משא כבד – ומה אעשה לימיםהבאים? ואתה תבקש לך גדולות! והנך פוסח על שלשה הסעפים אם לשבתתחתיך בקאָוונאָ או אם תורת ה' לעזוב לשמור יין ותירוש או אם ללכת לבקשהצלחתך למאסקוי, דעתי נוטה לזאת האחרונה. אם באמת יִקָש עליך שבתךבקאָוונאָ ואם אל סרבים וסלונים אתה יושב עלה מאסקוי והצלח וה' יהיה עמך. אבל מה תוחלתך באקציז? האם ינעם לנפשך לחם אונים זה? ואם יש תקוה לאחריתךשמה? הלא האדם במה נחשב בעיניהם? משול כחרס הנשבר, היום כאן ומחר יגרשוהווילך באשר ילך ונשא בשרו בשניו, אם יָשָך ידידנו סירקין כפו עליך תמצאבמאסקוי די מחסוריו אשר יחסר לך, ובלתי ספק חפצו לתת גם את בנו תחת ידך, כיכבר לקח את בני ביתו אליו. כך היא עצתי וה' ינחך בדרך אמת. ספרי אדו"ם הנך מקבל בזה. רגעי מרגועי מעטים ורעים ואין לאל ידי לעשות תושיה רק מעטמזער, מעט מעט מכין אנכי לדפוס את ספורֵי “עולם כמנהגו”, אשר דרשום מיָדימשכילי הרבים בפ"ב Общество лросвЪщенія еврeеъ אשר זה לא כביר נמניתי גם אני בחברתם. לאשתי ולשלשת ילדי שלום; וכן לי אני ידידך דורש שלומך וטובתך כל הימים יל"ג. אגרת ארבעים ותשע. תרכ“ד (1864) ב”ה ז' מנחם אב בשנת “עיזא דבי טבחא שמינא מנאי”. שדי קרע שטן. שלום לך ידידי איש חמֻדות, משכיל שיר ידידֹת, בעל נפש ואישמדות, מחוה דעה ומדבר נגידות, לו התורה ולו החכמה ומליצה חידות, לו הכסףולו הזהב ותענוגות בני האדם שדה ושִדוֹת, כבוד מו“ה אבר"ם לוריאנ”י. תמונה אנכי רואה וקול דברים אינני שומע, זולתי דמות כמראהאדם חרות במכתב אלהים על הלוח. ולולא חותמך וחותם הפאָסט על גב אגרתך לאידעתי אם פניך המה נכח פני. אבל שתיקתך זאת ההולכת על יד תבניתך דמיא ליכהודאה כי זה שנית לא בא לידך מכתבי אשר הריצותי אליך זה ירחים רבים (לאאזכור עוד בבירור היום והחֹדש) וזה יצר לי מאד כי מלבד אשר זה ימים רביםהייתי בעיניך כמתעתע וכאיש אשר גזלת העני בביתו, הנה היה המכתב ההוא יקרמעט מצד תוכנו. שם הרביתי לדבר בך כנפשי שָבעי; הגדתי לך את לבי על מעמדשפת קדשנו בארצנו ועל דברת המחברים החדשים והמשוררים מקרוב באו, סופרי עמלוכותבי פלסתר; שם דברתי בך גם על אדות סגנון לשונך אתה ויעצתיך עצה ישרה; שם הצעתי לפניך איזה חדושי תורה וגליתי אזנך בדבר ספרי “עולם כמנהגו” אשראנכי עוסק בסדורו ובאחרונה העתקתי לפניך חלק אחד משירי “בית מועד לכל חי”, והבטחתי לך להעתיק גם את שני חלקיו האחרונים כאשר יהיה לרצון לפניך – וכלזה אבד ואין אומר השב. ובעוד אנכי יושב ומחכה לראות מה תדבר בי ואשובה לדברבך, כי השיחה בך שעשועים ונחת רוח לי תמיד, ובעוד אנכי שָמֵח ושש על מכתבךהבא לידי, אנכי מסיר את מכסהו מעליו ומוציא – לוח משוח ואותיותיו פורחות, תמונה לנגד עיני ובלשונה אין מלה. הייתי כגבר אשר נתן לי חפצי לחצאין; רקקתי שחקתי ובכיתי, וָאִחד כיתרו. חדיתי בשמחה את פניך אבל שתיקתך היתהחדודין ללבי. והנה רואה אנכי לדאבון לבי כי השטן מרקד בינותינו, ביניובינך. כי זה שנית אשר אבד מכתבי אליך – האם אין זה מעשה שטן? על כן הלכתיהיום לקראת לחשים וכתבתי בראש מכתבי את הלחש הבדוק “שדי קרע שטן” ו“עיזאדבי טבחא שמינא מנאי” כמצוה עלינו מפי מקֻבלי עמנו. ואתה ידידי איעצך והיהלי מעירך לעזור. הנה נא העיר אשר הרבי יושב בה קרובה אליך (האם עודנובסטאלין או אם אוה למושב לו עיר מלוכה אחרת? העוד ר' אַהרלע מושל או אם כברישב בנו ר' אָשרל על כסאו אחריו?) לך ידידי התרפס וקח מאתו כסף מלא קמיעאבדוקה ומנוסה; שמא גרם החטא וניתן רשות למשחית לגעת בנו. היד הרבי תקצר? הלא הרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו; ישלח נא דברו וירפא גםאותנו ויאמר למלאך המשחית הרף. הלא לנו הפדיונים ולהרבי הפתרונים! על פניך (אשר שלחת לי) אברכך ואולי תעלה בידי בקרוב להשיבגמולך בראשך ולָמֹד לך כפעולתך. בין כֹה וכה לא ימשכו הימים ותקבל ממנימשלוח קטן הכולל מאמרים קצרים נדפסים. ואתה וביתך ובית אביך הנכבד ואמךהזקנה הדשנה הכבודה שלום – שלום אין קץ! אני ידידך ואוהבך בכל לבב יל"ג. אגרת חמשים. (י“ט אב תרכ”ד) 9 אוגוסט 1864. ידידי היקר והנבון אבר"ם לוריא נ"י. מדעתי כי איש חכם אתה ודָבֵק בחכמים ובמַעבְדֵיהם הננישולח לך היום עשרה אגזעמפלאַרען ממחברת אחת כתובה בלשון רוססיא מאת אחיונדפסה ראשונה במכתב עתי רוססקי וויעסטניק לחדש מאי שנה זאת; ואף כי קטנההיא הנה ענינה יקר לנו ולבנינו ולבני בנינו, כאשר תראינה עיניך ולבבך יבין. העקזעמפלאר האחד כתוב עליו לשמך ולזכרך ונלוה אליו מחברת אחרת מעשה ידי אחיהנ"ל על דברת בתי הספר ליהודים אשר יצאה לאור בזורנאל מיניסטערסטווא נאראד. פראסוו… זה שנתים. והתשעה הנותרים תתחרה בטובך לחלק בין משכילי עירך אובין משכילי עיר אחרת, אשר תדע כי נבונים המה ודבר כזה יקר בעיניהם, והיה אתאשר העניק יעניקו לך במחירו תקבץ על ידך והטיבותָ להשיב הכסף למאסקוי על שםאחי ובזה תיטיב לו מאד כי אזלת ידו עתה בעת הוא עוסק בסיום למודו ומכיןעצמו לגמור העקזמען בתור קאנדידאט יוריספרודענציא, והדבר צריך עיון והרחבתהלב וישוב הדעת ואני ידידך אכיר טובתך באשר תדרש מידי ובאשר יהיה לאל ידילעשות. זה כעשרת ימים שלחתי לך מכתב ע"י הפאסט אקוה כי בפעם הזאת קבלת אותו. ידידך מוקירך לנצח יל"ג. אגרת חמשים ואחת. [להרב ר"י רייפמאנן] תרכ"ד ידידי הנכבד! ספרך ומכתבך הגיעו אלי במועדם וזה הדבר אשר לא חשתי לענותךעליו. הג' ר' י“ג יושב בפ' תמיד ובעת ההיא, בראשית חדש אלול, אמר לבואהלום; ואני אמרתי טוב אחכה עד בואו ואחליט עת רצון למסור ספרך לידו ולדברבאזניו על אדותיך, כי אם אשלח ספרך לפ. מי יעמוד עליו שמה להמליץ טוב בעדו? ואתה ידעת כי טוב דבור אחד של פנים בפנים מכל יריעות שלמה. ואולם אחרי כןבאה השמועה כי חלה הג' ואֵחר נסיעתו לשבועים ימים עד אשר ירפא; ואולםרפואתו לא במהרה באה ובכן נמשך בואו מיום ליום ומחדש לחדש עד אשר באחרונהבאה הידיעה כי יחדל לבוא; ולסבה זאת אֵחר לבו גם בנו ה. אשר אמר לבוא לר”ה, ואחכ"כ לחג הסכות, ולא בא כי אם היום, וזאת היא הסבה הראשית אשר מנעתנימכתוב אליך. נוסף לזה חפצתי למלאת בקשתך ולעיין בספרך ובדבריך ולחות דעתיעליהם מה שקשה עלי מאד לעשות לרגל טרדותי המרֻבות וכחי הרפה. והנה עתה אחרי אשר חזקו עלי דבריך האחרונים הנני משיםלפניך בזה שמות אחדים מבני עירי, ואתה כתוב את שמותם על ראש ספרך ושלח אתהספרים אלי ואחלקם, ודע כי הספר אשר שלחת לשם הגביר נתמזמז ונתקלקל בדרךואי אפשר להגישו לפֶּחָתנו, על כן שלח אחר תחתיו. ואתה אל תתמה כי מתי מספרהאנשים הרשומים לפניך בזה, כי בעוה"ר התורה מונחת בזה בקרן זוית ואין דורשואין מבקש; ואם יחבאו עוד עברים אחדים בחוריהם אשר אולי לבם ילך אחרי תורתםושפתם, מי יחפשם משם ולקחם? אף אין הדבר שוה והשכר המעט אשר אולי תקבל מהםיצא בהפסד כבודך וכבודי, ועל כן הסתפק במועט ואולי יהיה המועט הזה מחזיקמרובה, ואת אשר אוכל אעשה לטובתך, אם יחזק ה' כחי. לפי שעה לא אזכור ואם אזכור והודעתיך באחרית הימים. אתצרור הספרים חבושים וארוזים היטב לבלי יתקלקלו בדרך תשלח על שמי, ואם תחפוץתוסיף עליהם עוד אחדים, ואכתוב בעצמי עליהם את שמות בעליהם. אפס כי לא תאיץבי לעשות מעשך בנחיצה, כי המקום גדול ורחב ידים והאנשים טרודים וראשם סחרחרואין מפנה לדברים כאלה, ועל כן העוסק בזה צריך לבחר דרכו ולכון שעתו לבלייהיה הוא והאיש אשר הוא ממליץ בעדו חטאים. ואם באחד כך בהרבה מהם על אחתכמה וכמה. והיה זה שלום וברכה מאת מכבדך ומוקירך וחרד לטובתך יל"ג. אגרת חמשים ושתים. [להנ"ל] תרכ"ד. ידידי הנכבד! דרך עבודתי בקדש תוליכני היום אליך. הנה אנכי מעתיק ומוציאלאור את הקינות לט"ב ללשון רוסיה בשירים. ממילא משמע שלא כל השירים העתקתיכי אם רק את הטובים והמעולים שבהם; כי מי יעמוד בסוד הקליר ויתרגם ויעתיקאת להגו? בראש השירים אנכי שם הערות קצרות על ענין הקינה ועל מחברה. והנהבנוגע לשנים שלשה מהם לבי נוקפי כי החכמים העוסקים בזה מחולקים או שותקים, ועל כן אמרתי אשאל גם את פיך אולי יש לך חדשות בדבר. הקינה “שומרון קול תתן” חתום בראשה “שלמה” ואין מן החכמיםמגיד מי הוא שלמה זה? ולדעתי גם הקינה “שכורת ולא מיין” הדומה בסגנונהלקינה שומרון קול תתן, חקוק על מצחה שלמה, כזה: “שכורה ולא (ואולי צ"ל לא) מיין השליכי”, וא“כ שתיהן מעשה ידי מחבר אחד. והנה ידענו שלשה פיטנים בשםשלמה: ר”ש בן גבירול, ר“ש אלקבץ ורש”י. ועל דעתי אי אפשר ליחס את שתיהקינות האלה לא לר“ש בן גבירול, יען שאין זה סגנונו ויען שמשיריו לא באובמחזור פולין רק מעט מזער, ואף לא לר”ש אלקבץ, יען שדרכו לארוג בשיריורמזים וסודות, כי מקובל הוא, ובקינות אלה אין שום ריח סוד. ועל כן לבי נוטהלהאמין שמחבר הקינות הוא רש"י, שבאו ממנו פיוטים הרבה במחזורינו, וכלפיוטיו כתובים בהגיון ישר ובסגנון צח ונקי, מעין סגנון הקינות האלה. מהדעתך וידיעתך בזה? עוד לבי נוטה לשער כי גם הקינה “בליל זה יבכיון” אע“פ שלאחתום בה שום שם מחבר, הוא למחבר שומרון קול תתן, יען שדומה לה בסגנונה הקלה [הקל] ובזה שבחרה לה את נשואיה מתולדות עמנו בימים הראשונים הכתובות עלספרי הקדש. לאנדסהוט משער שהקינה בליל זה יבכיון היא לר”א הקליר, אבל זהבודאי ללא אמת, יען שאין זה סגנונו ולשונו. גם מחבר הקינה “אלי ציון” לאנזכר בספרים אשר לפני, ואולי חתום בסוף הא"ב השם יצחק, כזה: “ועל תחן יצוחולך קשוב”. השמיעני דעתך גם בזה. הקינה “ארזי הלבנון” מיוחסת לר' מאיר בן יחיאל, ולא ידעתיבבירור מי הוא. ר' מאיר בן יחיאל חי בגאליציען בבראדי בסוף המאה הט"ז, בעלמגלת ר' מאיר; אבל לבי מפקפק ליחס קינה זאת לזמן מאוחר כזה. לתשובתך אחכה בקרוב, כי מלאכתי נחוצה ואין להחמיצה. על מכתבך האחרון לא עניתיך ביחוד, כי לא היו בו דבריםנחוצים לענותך עליהם. בדבר הערותיך על שירי קוצו של יוד אענך בפעם האחרת, כי עתה אין לבי פונה לזה. ושלום לך מאת ידידך הנאמן, בכל עת וזמן י"ל גארדאן. P.S. נמצא איש החפץ להוציא על הוצאותיו את שירי האחרוניםבשם שירי יהודה מחברת ב'; בה יבֹאו שירים קצרים אשר שלחתי לעתים מזומנותלאחדים ממכָּרי, האם תרשני לשום שם גם את הטורים אשר שלחתי לך עם ספרי “שירי יהודה” אחרי התקון הנחוץ בהם? במקור נדפס “מכתבך”, צ“ל: ”מכתבי“. הערת פב”י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42532	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42532", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42532, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרכ\"ד", "translator_uris": "", "translators": "" }
תרכ"ו אגרת חמשים ושלש. [לר"מ הכהן פראזער.] בע“ה עשרה באב אחר הקינות. תרכ”ו. טעלז. שלום לך ידידי היקר! שלשת מכתביך ושני משלוחיך (הס' ח"ד [חקר דבר] פיסת הבד) באו לידי. המשלוח האחרון כמעט למותר היה לי כי כבר קניתי לי בזה בד לבן טובממנו; בכל זאת אכיר טובה לדודתי ולבתה הנאהבות והנעימות על חפצן להיטיבעמדי; מחיר הבד אשיב להן כשתודענה לי מִסְפָּרו וכמותו, הס' ח“ד בא לבקרוראוי הוא להיות מבוקר. השגיאה היותר גדולה ששגה מחברו היא רצותו למוד שפתעבר באַמת שפת גרמניה ורוסיה וחפצו שיהיו כל ספרי העברים שנכתבו במשךאלפי שנה עשוים בדפוס סופרי אירופה מן הדור הזה ושקדמו. וישכח כי רוחאחרת לכל עם ועם ובכל לשון ולשון, ושפת עבר יוצאת ירך שם רחוקה מלשונות יפתכרחוק מזרח ממערב, נוסף לזה היסודות שעליו הוא בונה בקורתו רעועות, ואיןסיפק בידי ראיותיו להצדיק משפטו הקשה. מרֵאיָתו (צד 36) עוד אין אנחנולמדים שה' לערנער לא הבין דברי הסופר שהעתיק ממנו. דעתו בצד 41 איננה מכרחתשוויזל שגה עד כמה בשוררו את שירי תפארתו יען שנושא השיר כבר בא בספרהתורה, ומה עשה מילטאָן בגן עדנו וקלאפשטאָק במשיחו ועוד רבים כמוהם. נוסף לזה אין שפת עבר נקיה שגורה בפי המבקר ומאמריו מלאים גרמניזמעןושגיאות כנגד חקי הלשון. בצד 44 יחפוץ שסופרי העברים החדשים יכתבוטראגעדיען, קאמעדיען, דראממען, ושכח כי אין לנו לא בתי טיאטראות ולא במותישחק (ביהנען) בשפת עבר, וחבורים כאלה למה הם באים? מצד 65 עד 68 העתיקבקצרה דברי באָקל בחלקו הראשון ולא הזכיר שמו עליו. ובכלל לא יצא ה' קאוונער ידי חובתו בבקורתו זאת ולא בנשק כזה ובחלֻקי אבנים יֵצא ללחום כנגדאנשי שם אשר כבר יצא טבעם בעולם וכלל את וויזל ואת מיצקון ואת כל חכמיישראל מימי התלמוד עד שד”ל בכלל אחד ובחדא מחתא מחינהו; והוא שואל שלא מדעתמה הועילו כל החכמים האלה לבני ישראל וישכח כי הרבה והרבה הועילו, כי לולאהחכמים והסופרים שבכל דור ודור כבר אולי נכחד קימנו ולא נזכר שם ישראל עוד, והדברים ארוכים ורבים ואין מקומם במכתב ידידות. וכל זאת אמרתי לך ידידיבחשאי מפני שאין דעתי לבקר את בקורתו של ה' קאוונער בפומבי אחרי כל התגרותוהשטנות שנכתבו עליו בהמליץ, אשר לדאבון לבי קראתים בטרם ראיתי את מחברתוועכשיו כשקראתיה אינם עוד בידי לעיין בם. אבל לא אוכל לכחד כי ספרות ישראלצריכה לבקורת לברור האוכל מתוך הפסולת. אבל לא ה' קעוונער יוּכל בכחו זהלהושיע את ישראל; וצריך לזה הכנה יתירה וידיעה רחבה בכל תורת ישראל ושימושתלמידי חכמים הרבה. ודבר זה לא יעשה בלתי אם ע“י חברת משכילים ולומדים, בקיאים בכל ספרי עמנו למיניהם. אולי יש אל תחת ידך גם ס' שׁרש דברשנכבד נגד חקר דבר, תיטיב עמדי לשלחהו אלי. הס' ח”ד מושב לך בזה. – השמועה אשר שמעת על חזא"ל היא שקר וכזב. הנה הוא מגיה בבית דפוסו של ר' יצחק גאלדמאַן בווארשוי, כפי שהודיעני ה' פֿין. ספרי האינסטיטוט לשנה הבאהאוציא [ב]עבורך. הודיעני אם עוד לא בא לקאוונא הסבארניק של החברהמשכילי הרבים. תודיעני מוצא דבר ממחלֻקתם של יבנה עם אשתו. ואני אץלכלות מכתבי כי בריאותי רפה (?) וכבר כתבתי היום הרבה אף אין מכתבךהאחרון לנגד עיני כי התבולל בכתבים רבים ולא אוכל למצאו כרגע. הודיעני עדכמה כחך גדול בשפת רוסיה האם תמהר לדבר בה צחות? ואם יש לך תקוה למצאפרנסתך בקאוונא גם לימים יבֹאו? כי עם לבבי היה לשלח את מורה הכתב מביתספרי, אשר אין דעתי נוחה הימנו. משכרתו כעת בערך 125 לשנה. אף פותח אנכיבזה בית ספר לנערות ושמה יהיה עבודה ושכר טוב. – לה' ווערבלאָווסקי כתבתיבעצמי, כי נכון אנכי לעשות למענו מה שיהיה בכחי בכחי הרפה; אבל גם הודעתישלא יבנה לו מגדל וראשו בשמים, כי העיר קטנה והכנסותיה מועטות; ואנשי העירטרחנים וצרכיהם מרובים. אצלי אין ספק שיבוחר ה' ווערבלאווסקי מפאת כי אחריםלא ישתדלו בזה; אבל יום הבחירה לא הוגבל עודנה וזה אמנם בידי לקרבוולהחישו. היה שלום וטוב כחפץ ידידך יל"ג. אגרת חמשים וארבע. טעלז 13 אפריל 1866 (תרכ“ו יו”ד אייר). בבנין אב ובקל וחמר, יצילך האל השומר, מגזרת ספירת העמר. שלום וברכה לך, אוהב דבק מאח, אשר נפשו בנפשי קשורה בחוטאהבה לא ינתק במהרה, כבוד מו"ה משה הכהן פראזער, לפני בקר מאלהיויעזר. צדיק אתה ידידי ואני ועטי הרשעים כי אמנם כן כל מכתביךעודם מונחים לפני ומיחלים לתשובה. ואולם שאלתך הראשונה “מדוע לא עניתיך” תשובתה בצדה בשאלתך השניה “מדוע לא שלחתי אליך עד כה את ספרי האינסטיטוט”. כי הספרים ההמה עוד לא הגיעו לידי מפאת מרחק הדרך וקושי הקומינקטיון ביןעיר מושבי החדש ובין ריגא; לפני חג הפסח מלאתי יד אחד הנוסעים לקבלם ולאהספיקה לו השעה וישב בידים ריקניות וכעת מחכה אנכי עוד הפעם להזדמנותבטוחה, וקשה היה עלי הדבר לבוא לפניך ריקם, על כן לא באתי כלל, ועמך הסליחהלמען תאָהב. מעמדי אם כי הוטב מעט מאשר למבראשונה בכל זאת עודנו מוקףמסבות ממסבות שונות שימררו לפעמים את חיי; אבל לא אחפוץ ולא אוכל לפרטם בזהלפי שעה, ועל כן יהיו בעיניך כאלו הייתי פורטם. כל הדברים שאמרת על אֹדותפאָניוועז אמורים גם מטעלז, סדנא דארעא חד הוא! כזאת כן זאת הנה עריםנכחדות, צבֻרי בתי הרס, גלים נצים לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורוסופרים ומליצים, כי אם גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהםסוחרים בסחורת פרוסיה במעשה צעצועים ובפטורי צצים, ושאריתם משמרים הבלי שואקנאים ובעלי חצים, או חובשי בית המדרש ומחשבי קצים, וכלם ישנים שנת מרמיטאנרדמים בחזקה ואינם מקיצים, עומדים על עמדם בקשיות ערף בשלוה ובטֻחות, שלאיזיזום ממקומם רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות, ואילו האחד שיפול ביניהםועיניו פקוחות או אשר שת לו אלהים מעט חכמה בטוחות, כל ימיו יהיה אישמכאובות וחסר מנוחות, יתנו בברותו ראש ולצמאו ישקוהו מים מלוחים מנודותנפוחות. העיר טעלז יושבת על תל הרים גבנונים ועל מי מעינות. בתיהבנוים בלי סדרים כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה נכנס. בימי הגשמים הסוחהבקרב חוצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערמת זבל גדולה, ואדים נפסדים יעלו מןהבצֹאת ומן הגבאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הבריאה. זה שבתי בעיר הזאתכארבעה ירחים ועוד לא הסכנתי לשאוף אוירה המקולקל ולשתות מימיה. מסורה היאבידי רושמי קורות הימים כי בהיות יד האפיפיור תקיפה כבימי גדולתו היתה העירהזאת ארץ גזרה אשר שמה שלחו ביד פשעם כל הפושעים והמורדים מכל ארצותהקאטאָליציזמוס לשאת את עוֹנוֹתם ועוד עד היום יש רחוב אחת הנקראת רחובזיביריען. ואני אומר כי השטן רכב על כנפי רוח זלעפות ועבר בטיסה אחת על פניהככר הזה ועל גבו שק מלא חֳרבות ויקב חר בשקו ויפלו ממנו מלא כף בתי חמראשר בעפר יסודם ויקרא שמם טעלז עד היום הזה. לטובתי ולהנאתי דמיתי למשכך אחרי אל העיר הזאת. בימי חגהמצות הואילו על פי עצתי שנים שלשה מנכבדי העיר לקחת מורה לבניהם ובלבי היהלקחתך הלום. ומה גם כי בדעתי לפתוח פה בית ספר לנערות והיית עוזר לי, ואוליבמשך הזמן היה עולה בידי לתת בידך את מלאכת הכתיבה בבית הספר, אשר עתה רבההמשכרת יותר ממאה רו"כ, כי המורה הנוכחי אין רוחי נוחה הימנו. אבל אחרי כןנחמתי וחסתי עליך כי אמרתי טוב שבתך בקאוונא משבתך בארץ תלאובותזאת. הספר וויענ' מיטטה' שאל ממני רח“ל קצ”ב וזה לא כביר כתבתיאליו על אֹדות זאת ובקשתי להשיבו לקאוונא ליד הג' שטערן, ובלתי ספק יעשהזאת. ע“ד ספרי שירי יהודה לא ידעתי מאומה. אליאשעוויץ המו”ל התחייבלהדפיסו עד חג הפסח; ואני טרם אדע מה עשה בו, כי לא אדע מקום חניתו עתה; ואולי ידעת את האיש הזה ואת שיחו כי לא באמונה ינהג. הקראת את שירי בלשון יהודית הנדפס בקול מבשר נומר 11, האםישר בעיניך? גם אנחנו חגוֹנו את חג רָנַי פַּלַט אדוננו המלך, ודרשתי אשרדרשתי בלשון רוסיה נשלחה אל שר הפלך בקאוונא ואולי תהיה נדפסתבוויעדאָמאָסטו. ובזה כלו לפי שעה דברי אליך ובבוא הספרים לידי אשוב לדברבך במהרי לשלחם אליך ואתה אל נא תעצור לי לכתוב כפעם בפעם ואל תפנה אלשתיקתי לפעמים ואל יעלו על לבבך דברים כי קצפתי בך1 או מאסתיך; אל תשתע כי ידידך אנכי ודבריך חביבים עלי תמיד כשעהראשונה; ובכל עת ובכל שעה בשלומך ידרוש וזכוֹר יזכרך מארץ חרמונים מעירמצער, ידידך באמת ובלי ספק, שאין להרהר אחריו ואין לפקפק, יל"ג. P.S. בבית שטערן תזכיר שמי אם תבֹא אליהם וברכתם. ולסופרנווידידנו ר"א מאפו תאמר כי בנו הוא לי למשיב נפש ולמִפתּח מזכיר את שם אביוהיקר לי מאֹד. ברוך האילן שנשא פרי הדר כזה שטעמו וטעם עצו שוה; ישמח האבביוצא חלציו! לכל מיודעי ומכירי בקאוונא את אשר תראה תגיד כי דורש שלומםוטובתם אני כל ימי לעולם. חזרנו על כל המקרא ולא מצינו פעל “קצף” נע“ב זולתמש”ב בישעיה (ח', כ"א) והתקצף וקלל במלכו, אשר שיעורו והתקצף במלכווקלל, וכנראה לזה כוון המחבר. העורך. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42533	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42533", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42533, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרכ\"ו", "translator_uris": "", "translators": "" }
תרכ"ז אגרת חמשים וחמש. ברכה ושלום להרב השלם כבוד מו“ה משה אהרן שאַצקעס בפינסק נ”י. מכתבך אדוני ותכריך ספריך קבלתי במועדם ולא כתבתי לך עד כהכי לא חפצתי לבוא לפניך בידים ריקניות, כי אמרתי יש לי תקוה למכור ספריךובאתרא דליעול מכתב מלא דברים בעלמא ליעול מכתב מלא שטרות המלך. אבל עדהיום הזה תקותי נשארה מעל! יחד עם ספרך באו אלי ממחברים אחרים ספרים שוניםהעומדים למכירה, אבל לא זאמעט הדרך ולא טעלז העיר למכור שם ספרים בכללוספרי המשכילים בפרט. היהודים היושבים בזה בכל המון בית ישראל נחלקים: א) להדיוטים לומדים, המה השורים המלחכים את עשב השדה מעבר ההר מזה ואינםרֹאים כי מעברו השני הוא מלא ברכת ה' כל פרי תנובה נחמד להשכיל, והמהלומדים באהלם והדיוטים מופלגים בצאתם ברחובות קריה ובבֹאם בין אנשים. ב) להדיוטים יראים המקדימים נעשה לנשמע ואצלם המעשה עיקר וללימוד לאחיישי. ג) להדיוטים משכילים, המתירים הרצועה על פי השמועה כי שמעומפלוני דבר זה מותר ודבר זה מותר. ד) להדיוטים גמורים. והנה לא ראי זהכראי זה ולא הרי השוֹר כהרי הבוּר, הצד השוה שביניהם שכלם הדיוטים וקמצניםרודפים בכל אות נפשם אחר הממון ועוסקים כל ימיהם בפרקמטיא וטוב להם אמה אחתשל קונט (….) מאלפי ספרי השכלה ותלי תלים של חכמות, ואנכי נסיתי לפתוחבמפתח שלך ארגזים של אלה הציקנין ואיננו הולמם. ועד היום לא עלתה בידילמכור אף אחד מספריך והרבה יהיה אם אמכור שנים או שלשה מהם. את כל התלאה אשר מצאתך בגראדנא שמעתי וקראתי בכרמלובווילענסקי וויעסטניק. ואת מי מאתנו, אחי, אין כמו אלה? במי לא יפגעו לרעהחרשי משחית אלה באופן זה או באופן אחר? ואנחנו איננו מן הראשונים וגם מןהאחרונים לא נהיה. הדברים אשר קראו הנביאים הראשונים נוכל לקרא גם אנחנוויוכלו לקרוא גם בני שלשים ובני רבעים אחרינו “כי כל בית ישראל ערלי לב” – “לא יטיפון לאלה לא יסג כלמות”. – וכשם שאי אפשר לעולם בלא ישראל כך איאפשר לישראל בלא ערלי לב ותועי רוח ובעלי הזיות והבלים, ואני מאמין באמונהשלמה שמעמד הרוחני זה של בני עמנו הוא נצחי, וכי רוח המושל ורוח הזמן וכלהרוחות שבעולם לא יזיזו אותם ממקומם. ומשכילי הרבים – כי תבֹא בהם הרוחלהטיף לעם הזה אז נכף כאגמון ראשנו ונט שכמנו לסבול את אשר יטילו עלינו, ואם נמאן בזה נכלא את הרוח ונשב בדד ונדם. – והנה גם אני בעניי שבתי נפלתיבמכמרת זו אחרי אשר נמלטתי ונזהרתי ממנה זה שמונה שנים, כי חבלי לדה באוובימי הפסח הבע“ל אנכי מוכן לנסוע לווילנא להדפיס אחד מחבורי בלה”ק וידעתימראש כי גם עלי תעבר כוס חמת אלה הקנאים, כי גליתי טפח ממה שהם מתאמצים בכלעז לכסות טפחים. אבל לא יגרתי מפני החמה, פני לא אסתיר מכלימות, וה' אלהיםיעזר לי. תשאל את דעתי על אדות ספרך, ולמה זה אכניס ראשי בדבר אשרכבר עשוהו אחרים ושלמים במה“ע, ומה גם כי עד כה לא הספיקה לי השעה לקרוא אתספרך כתֻמו, מהחל עד כלה, וקראתי בו רק לסרוגין פרקים מקוטעין. באחד מהםמצאתי כי בהצעה אחת על דבר משלות כובסים כונת לדעה אחת עמי במאמרי בלשוןרוסיה על אדות המשלים בספרי ישראל הנדפס זה כשנה בסבאָרניק של החברה משכיליהרבים בפ”ב, ואשר לדאבון לבי היתה בו יד הצינזור לרעה ויאַבדו מתוך הקהל. לא אכחד כי סגנון לשונך הוא כסגנון בעלי האסופות והמליצים בימים הקדמוניםואיננו עולה יפה לחבור מחֻכם כספרך ולא ינעם לחיך קוראים משכילים בימינואלה, האוהבים סגנון פשוט וקל בלא אריכות לשון ובלי פרחים ומעשי צעצועים. בשובי לקרוא בספרך בשום שכל כאשר לו יאתה והיה אם יעלו על לבבי דבריםוהערות על אדותיו והגדתים לך בפעם האחרת. – הספרים אשר ישארו תחת ידי אקחעמדי ומסרתים ליד ה' אליאשעוויץ, אם תרשני. אם תחפוץ לשוב ולכתוב אלי תכתובעל האדרעססע הזאת וכו'. והיה זה שלום צאת מכבדך ומוקירך כערכך יל"ג. אם לא יכבד עליך עשה הטוב והישר וברך בשמי לשלום את ידידיהאברך השלם כמ“ר אהרן לוריא נ”י, ואמר לו כי הוא היה הראשון אשר חדלמכתוב אלי ואם ירשני לשלוח את ספרי החדש בצאתו מן הדפוס. – (16 מאֶרץ 1867 טעלז) כ“א אדר שני תרכ”ז. אגרת חמשים ושש. (טעלז 1 מאי 1867) תרכ"ז ח' אייר. ידידי ר"מ פראזער! הייתי בקאָוונא ולא ראיתיך כי הלכת לשבת על כסא ממלכתך, ועל זה לבי עלי דוי, אמנם בי ולא בך האשם, כי אתה הלכת בדרך כל הארץ, כיעזבת בימי החג עבודתך, ותשב אל ביתך ואל נחלתך, לשבת על הסבתך, ולפתוחדלתך, ולקרוא שפוך חמתך; ואנכי עשיתי ההפך, כי עזבתי בימי המנוח את ביתי, ירדתי מעל הסבתי וממושב מלכים, לנוע ולהטרף במלונות הדרכים, ולבלות שבועותוימים, בדרכים מקולקלים מפני הגשמים, ועברו עלי כמה הרפתקאות, ומצאוני צרותרבות ורעות, ואבדתי זמן רב בדרך והוצאתי הרבה מעות, וקימתי כמה ימים לאיראה לך חמץ כי לא היה לי לחם לאכול, ובאתי בטיט היון של צייקישאק זכר לטיטשל מצרים, ועניתי בדרך כחי ושבעתי ממרורים עד בלי די. בווילנא מסרתי לדפוסספרי שירי יהודה. ראה זה אבקשך: בפאסט העבר ערכתי מכתב לקאוונא על שם ר' אהרן יאָנאַטאַנזאָן1 הנקרא ר' אהרן שקודערוהמכתב כולל דבר נחוץ לי. ומאשר לא ידעתי את מקום שבתו ובית מגורו ולא אדעאם הגיע המכתב לידו, על כן אם אין לך מונע תשאל את פיו אם הגיע מכתבי לידוואז תעירהו למהר להשיבני דבר ברור כשמלה. ידידך דו"ש באהבה רבה גארדאן. אגרת חמשים ושבע. ידידי יושב בסתר לבי ובצל נפשי יתלונן, י"ה סירקין נ"י. העודך יושב בקאוונא אחי בקרב בני ביתך אשתך וילדיך או אוליכבר שבת נטרדת מגן עדנך למֹד את האדמה לעבדה ולשמרה? הגידה נא לי שאהבהנפשי מה חדשת הפעם מביאתך ומיציאתך ומשבתך בקאוונא? האם עוד לערך ימים תשובלמאסקוי? ומה חפצך לעשות אחרי כן, אנה עיניך נטויות וענה פניךמֻעדות? תשובתי על מכתבך האחרון אֵחר לבוא מרב עבודה ומטרדות שונותובין כה וכה לא שמעתי דבר לא ממך ולא מאיש אחר מקאַוונא ולא ידעתי מכלהנעשה אתכם. צר לי מאד כי לא ראיתי עד כה את מאמריך בהמליץ וביחוד את מאמרךגאון ישראל אשר נעו מפניו כל רבני ישראל ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם; ועוד צר לי כי לא ראית גם עתה [אתה] את שירי ראשי עם הארץ והמאורותהגדולים אשר נדפסו בהכרמל. אולי יש מקום למנות החסרון יפקיד [לפקוד] עלידידנו ה' פראזער שיבקש עבורך [בעבורך] מן הכרמל את הגליונות שבאו בםשירי ועבורי [ובעבורי] את גליונות המליץ שבא שם מאמרך וישלחם אלי. – ספרישירי יהודה לא יצא מן הדפוס עד ראשית השנה החדשה. אתה ידעת ידידי את גורלמאמרי הנדפס עוד בשנה העברה בלשון רוסיה על אודות המשלים בספרי ישראל, כיהיתה בו יד הצינזור; זה לא כביר באה חוברת אחת ממאמרי זה אלי ועלים רביםבקרבה נושאים על מצחם תָּו של תמוּת, לתקן ולשנות את אשר מחקה הצינזור, ואני עמדתי משתומם ולא יכלתי להבין ולא אבין עד היום מה עול מצאו במקומותהנרשמים כי גזרו עליהם למיתה. דרך משל במה נגעתי בחקות הצינזור אם אנכימתאמץ לחזק ההשערה שלוקמאן הערבי ואיזופ היוני שניהם מזרע היהודים המה? אושבין ספרי שלמה המלך האובדים היו גם משלים הנקראים פֿאַבעלן? או שאנכי קוראלמשלו של יותם ושל יואש משלים (פֿאבעלן)? או שאנכי מחליט ומראה שבספרו של בןסירא יש ממשלי איזופ? או שאני קורא לר' יהודה הנשיא הקדוש Святой? וכדומה. תקנתי את המאמר והשיבותיו לס“ט פ”ב; אבל טרם אדע אם יניחו תקוני את רוח הצינזור. בקש גָארדאָן לישב בשלוה בטעלז קפץ עליו רוגז(ו)[ם] שלהפֿאנאטיקער. החשֻׁכּים האלה לא מצאו קורת רוח במעשי שאני עושה לטובת ביתספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל; לא ישר בעיניהם מה שאני מכריח את הנעריםלבוא כותיקין בבית הספר, ללמוד ולדבר בלשון רוסיה; מה שפתחתי בית ספר גםלנערות ונערות רבות יוצאות שמה לשאוב מים של תורה; מה שאני סוגר פיהם שלבעלי הזיות לבלי יטפלו דברים של הבאי בריש גלי. וביחוד העירו חמת המקנאיםעלי מכתבים אחדים מטעלז ושירי התול אשר נדפסו ממני בהכרמל, אשר בם יריתיבהדי שותא פילכא בסכלותם ובאולתם והמה יצאו כנערים מבית המרחץ ויקראו בקולגדול “המה המשלים ואנחנו הנמשלים”; ויתקוממו כנגדי ויכתבו עלי שטנה ומרורותאל ארבע כנפות הארץ, אל הדיריקטור, אל הקוראטאָר, אל הגובערנאטאר, ואלהגענעראלגובערנאַטאָר ויעלילו עלי כדרכם בכל מקום ובכל זמן כי מרביץ אנכיאפיקורסות ביניהם, ומורה מינות בבית ספרי, ודברים כיוצא בזה. עוד לא נשלםהדבר אף כי כבר עברו ששה שבועות ויותר מיום החל הקטגוריא, אבל אלי דבריגֻנב כי רבים מהם, הם ראשי המתקוממים ישאו את עוֹנם אשר לבית האסורים ואשרלענש כסף ואשר לגלות אל עיר אחרת. כל דבר השערורית הזאת כתוב ממני בספרבלשון רוסיה ובקרוב יגלה בקהל רב בדפוס באחד מכתבי העתים. – המהומה אשר נהיתה פה בעירי כפי הנראה היא מכה מהלכת עתהבין כל קהלות ישראל. כי ראו והתבוננו מורדי האור כי אזלת ידם וכי קרןההשכלה רמה עד כי יהינו שוחריה לדבר בשער, על כן יחגרו שארית חמות להקהלולעמוד על רִפשם. בלתי ספק שמעת השערורית אשר עשו הצבועים גם במינסק וכן עשוגם בשאר העירות, בגראָדנא ובנאוואָגראָדאָק ובשארי מקומות וכל עוד אשריוסיפו להתרגן ולהתקומם יוסיפו להבאיש ריחם בעיני הממשלה אשר תאֻנים כאלההָלאָת ולמדה לדעת את לבם הרע הנגרש כים לעקל ולעקלקלות. אם ימצאך מכתבי זה בקאָוונא הואילה ושמחני עוד הפעם בדבריפיך חן והגידה לי עד כמה יארכו עוד ימי שבתך שמה, כי אולי אסע בימים טוביםהבאים לווילנא והיה אם תתמהמה עד כה אתענג לראותך פנים בפנים. היה שלם וצולח, טוב לב ושמח, והיית פורח בלשד חיים ולח, עדבלי ירח, והיית מוצק ולא תירא מפחד הימים הנוראים הבאים, קול השופר לאיחִתָּך, ואימת יום הדין לא תבעתך; אם תקיים בי מצות עשה שכל התורה תלויהבה שהיא “ואהבת לרעך כמוך”. ידידך יל"ג. הוא מחבר הס' “כלי שיר”. העורך. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42534	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1376036", "authors": "יהודה ליב גורדון", "filepath_pby": "/p46/m42534", "genre": "מכתבים", "original_language": "", "pby_id": 42534, "source_edition": "ווארשא:", "title": "תרכ\"ז", "translator_uris": "", "translators": "" }
שלמה מימון וספר תולדותיו [א] מכל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, נדדו בגוים ושבים עתה “לגבולם”, הבן הנידח הזה, שלמה מימון, הוא ששבע נדודים ביותר, והוא הקרובללבנו ביותר. ודאי הוא אחד קרוב מאד שנתרחק. לפי מושגי הזמן שבו חי – נולד בשנת תקי“ג (1753)1 ונפטר בתקס”א (כ"ב בנובמבר 1800) – עברמימון, בעזבו את ביתו בנֶסוויז' שבמדינת ליטא, ובבואו משם לקניגסברגשבפרוסיה ולשטטין ולברלין ולפוזנא, ושוב לברלין ולהאמבורג ודרך היםלהולאנד, ואחר-כך שוב להאמבורג, לדאֶסאו ולברסלאו וכו', מרחקים רבים. אבליותר מן המרחקים האלה עבר בהתגלגלו מ“מלמד” בכפרים ליטאיים, ההולך ככלותה“זמן” במשך כמה שבועות בדרך כדי להגיע אל ה“מגיד” ממזריטש, תלמידו שלהבעש“ט, למשכיל ופילוסוף ברליני, שמשכילים ופילוסופים בברלין ראו אתדרכי-חייו כחפשיים ביותר, ושביאושו הגיע פעם עד לקצה הגבול, שממנו והלאה לאהיה מוצא עוד את החיבוּר עם העם היהודי. ואף-על-פי-כן שלמה מימון, הוא שלמהבן יהושע ממדינת ליטא, עדיין טעם עצו וגזעו בו בכל ענף וענף, והוא ניכר בכלמקום כתלמודי חריף, הקורע בשכלו החד פרגודים חפותים ונאים והרואה תכליתחייו בליבּוּנם של דברים ובהעמדתם על בירורם ועל אמיתם. והוא גם ניכר בכלמקום כבעל-הדמיון ההלכותי, החי חיים מלאים ושלמים בעולם של הפשטותקונקרטיות ואפשרויות רחוקות, והוא המסיק את המסקנות הרחוקות ביותר מןה”שמעתתא אליבא דהלכתא". [ב] שלמה מימון הסיק את המסקנות הקיצוניות מן הפילוסופיההבקורתית של עמנואל קאנט – וקאנט העיד עליו, בהשקיפו השקפה ראשונה עלכתב-היד של ה“מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטאלית”, הספר הפילוסופי הראשון שלמימון2, שנשלח אליו, כי “בין כל המשיגים עליו לא נמצא איש שהבין אותו ואת השאלה העיקרית כמוהו”3, – והשפיע השפעה עיקרית על מהלך הפילוסופיה שאחר-קאנט בגרמניה, ועם זה עלמהלך המחשבה הגרמנית בעת החדשה, ופילוסוף גרמני מובהק כפיכטֶה היה מושפעביותר בנקודה מכרעת שבתורתו מתורתו של מימון, ומושפעים היו מתורתו שֶלינגוהֶגל, אף כי לא הודו בדבר כפיכטה. על הפילוסופיה של מימון ועל השפעתה המעמיקה פירסם לפנישלשים שנה פרידריך קוּנטצה בלשון הגרמנית ספר רב האיכותוהכמות4, ולפני עשר שנים פירסם הוגו ברגמן בעברית ספר חשוב על הפילוסופיה של מימון5, והואהוסיף גם אחר-כך לדון בבעיות הנוגעות לפילוסופיה של מימון ולהשפעתה עלהמהלך הפילוסופי6. לא מענייני הוא להיכנס כאןלדיון בבעיות הפילוסופיות הללו של ה“נתון” ושל “הדבר כשהוא לעצמו” ושל החללוהזמן, ובעיות חמורות כיוצא בהן של תורת-ההכרה, שעיקר חידושיו של מימוןבהן, ובהן הראה את ידו הגדולה. כל זה שייך לספרות-המקצוע. אבל מימון רמזבספר תולדות-חייו, שדרכו לדון בבעיות חמורות אלו נסלל על-ידי דרך-חייוועל-ידי דרך הלימוד שלו. דרכם של כותבי תולדות-מימון ומבארי הפילוסופיה שלולהראות על “התוצאות המפריעות של החינוך הוַכּחני על-ידי התלמוד”, שנתנו אתאותותיהן בספריו הפילוסופיים, שאינם מסודרים כראוי ושיש בהם קפיצות ונטיותלצדדים, ויש בהם חסר ויתר וכו'7. כל זה נכון. אולם יש להדגיש כאן גם את הצד החיובי שבסבל הירושה של מימון, ומימון, שהיהישר לאין-תכלית, לא שכח להודות גם בזה, והוא מציין את הצד החיובי שבלימודהתלמוד, ש“אדם מוצא בו הזדמנות להתרגל להסיק מסקנות רחוקות ביותר מתוך גופייסודותיהן, לגלות סתירות נעלמות ביותר, למצוא חילוּקים דקים מןהדקים”8, ואין ספק, שזה השפיע השפעה עצומה על הדרך הבקורתית וגם על השיטה הבקורתית של מימון. אולי יש להכיר יותר מכול את יד החינוך התלמודי, החזקה עלמימון, עד שהיתה כטבע טבוע בנפשו, בדרכו לחבר כמה מחיבוריו כעין פירושיםוהערות9, ולהוסיף עליהם הרבה “נספחות”, ולתת אתהדברים מעין פנים ופירוש ותוספות – ויש שאת החריף ביותר הוא מכניס לתוךהתוספות. ואין הוא סותר ובונה בניין חדש, אלא מכניס את החדש בדרך בקורתותיקון, ומשנה את הישן על-ידי ביאור, ומחדשו על-ידי כך מתוך עצמו, מתוכו, וכאילו מחבר אליו חוליה חדשה של “מסורת”. והרי הוא דרך הביאור והפירוש שלהמסורת שלנו, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בה הכול “נמסר” ונמשך מדורלדור. [ג] אחד מאלה שנמצאו במחיצתו של מימון – הד“ר למדיצינה שבתייוסף וולף, מחבר ה”מימוניאנה" – מספר על המנהגים ה“תלמודיים” של מימון, שבשעה שקרא את ספריו המתימטיים של אוילר, וכתבים אחרים, שדרשו יגיעת-רוח, היה מלוה את הקריאה בניגון הגמרא ומנענע את גופו10. ומימון היה עושה את מלאכת הספרות שלו בעמידה, ליד “עמוד” – מנהג “בית המדרש”, – וכדי שתהיה עמידה זו נוחה יותר, שׂם מתחת לכל רגל ורגלשל העמוד ספר גדול11. וולף מספר על כמה מנהגים אחרים של מימון, שהם פרי חינוכוה“תלמודי”, ושהיה נוהג בהם גם כשנמצא בסביבה של לא-יהודים. בין המנהגיםה“מוזרים” האלה נמצא גם זה, שהיה נוהג בו “לעתים קרובות, כשנשאר לבדו, אוגם כשנמצא בחברה ועלה על לבו איזה ניגון יהודי, המוּשר בליל יום-הכיפוריםאו בחג אחר, והוא התחיל לשיר אותו לעצמו יחד עם המלים. ואף כשכבר חיכלא-יהודי שנים רבות היה יכול להגיע לידי התרגשות גדולה מניגון כזה. כך היהבא לפרקים לצייר זֵלִיגֶר, יהודי מומר, שמתוך שחוק היה מנגן לפניו בכינורואחד הניגונים הללו – אדאג’וֹ, ששרים חגיגית בערב, בפתיחה לליליום-הכיפורים. כאן, ואני הייתי עֵד לדבר, לא יכול היה לעצורבדמעותיו”12. בלבו ה“אפיקורסי” של מימון, שהיה כנתון כולו למושכלותצרופים ולאמיתות הגיוניות, ונלחם כל ימיו לשיחרור, עלו גם צמחים אחרים, צנועים יותר ונסתרים יותר. והגעגועים לבית ולמולדת ולמשפחה ולחברה קרובההיו אף הם גדולים בלבו. וזה היה בודאי מקור העצב הגדול שלו, שהיה נתפס לולפרקים כאילו בלא עילה וסיבה, שאף עליו מספר וולף13, אף כי מצד אחר לא נפעם לבו של מימון בחלום כמו מזה שחזה לעתיםקרובות, שהוא חזר לארץ מולדתו, פולניה14. וולף מעיד, בין שאר הדברים שהוא מספר על מימון, כימזג-האויר היה משפיע הרבה על מצב-רוחו ומצב-עבודתו, ולעתות סועה וסער ובעתגשמים לא היה יכול לעבוד את עבודתו, ואף לא לשבת בביתו, והיה נע ונד, והיהמבקש לו חברה בבית-קפה ובבית-יין15… המשיכה אלהיין באה לו למימון, לפי הודאת עצמו, עוד בימים שבהם היה מלמד בבתי-מוזגיםבכפרים נידחים בארץ-מולדתו, ורצה להשכיח בזה את רישו16. אבל וולף מספר, שמימון יצא ביחוד מן המסלול הראוי של החייםבתקופה שבין יצירה אחת שלו לשניה, והוא מבקש ומוצא גם לזה יסוד ב“תולדותיו” של מימון, ובמנהג לעשות חגיגה בסיום מסכתא17… אף כי חגיגה זו נמשכה אצל מימון לא-אחת יותר מדי. וולף מספר גם על זה, שבזמן של התרגזות היה מימון חוזרפתאום אל הדיבור הפולני-יהודי, ואפילו כשנמצא בחברהלא-יהודית18. אולי יעניין אותנו יותר דבר זה, שיש שבסערת-הויכוח מכניס מימון לתוך ספריו הגרמניים תרגומי פסוקים עברייםשלמים, שאינם רגילים בסגנון הגרמני19. ויש שהוא מתרגם לגרמנית אפילו מליצה עברית מאוחרת20. [ד] שלמה מימון היה גם סופר עברי, ובין שאר הנסיונות שלו בחיים היה גם הנסיון לקחת חלק בתנועת ההשכלה העברית. בשנה השנית (תקמ"ה) של “המאסף” – כתב-העת של ההשכלה העבריתבגרמניה – אנו מוצאים בראש החוברת הראשונה (תשרי), “בשורת ספר חדש” שלמימון, בחתימתו, והוא מבשר חיבור עברי גדול בשני ספרים, האחד בהם כוללחמישה חלקים: “החלק הא ידבר מחכמת החשבון באותיות והאלגיב”רה; הב ידברמההנדסה היסודית וחכמת המשולשים השטחיים והכדוריים; הג ידבר מההנדסה הרמהוחשבון ההבדלים; הד ידבר מחכמת הראייה למחלקותיה עם ניצוצות הנופלותהחוזרות והנשברות; החלק הזה ידבר מחכמת התכונה וגם החדשה, מבנין העולםותנועת הכוכבים במסלוליהם, מצבם ביחס זה אל זה, גדלם ומרחקיהם ודרכיחשבונותיהם, כל זה בלימודים מבוארים ומופתים חותכים“. אין ספק, כי הכוונהבכרך זה של החיבור לאותו חיבור עברי גדול של מימון במתימטיקה, שעליו הואמספר בפרק ט”ו מהחלק הב של תולדות חייו, כי חיברו בעיר דסאוּ, בשימו לוליסוד את ספר המתימטיקה של וולף בלשון הרומית, ועשה זאת לא על דעתמשכילי-ברלין, שיעצוהו לתרגם לעברית את ספר “תולדות היהודים” לבנאַז' אוספר “הדת הטבעית” לריימארוס, אלא על דעתו הוא, שאת השכלת היהודים צריךלהתחיל בספרים “שיש בהם כדי להועיל ביותר להתפתחות הרוח”, ושהם ודאיםוברורים, ואין להם כל קשר עם דעות והשקפות על הדת. לפי סיפורובספר-תולדותיו חיבר את הספר הזה בסוף ימיו של משה מנדלסזון, ונשא ונתן עמובדבר הספר הזה, וזה מתאים לשנת תקמ“ה, שהיתה האחרונה בחייו של מנדלסזון, והספר לא יצא, מפני שמשכילי ברלין ראו את כמותו גדולה מדי ונרתעו מפניההוצאות המרובות. אבל מימון לא נרתע וחיבר אחר-כך גם את הספר השני, שאתתוכנו הוא מוסר באותה “בשורת ספר חדש”, כי “הספר הב יחלק גם כן לארבעהחלקים: החלק הא מחכמת המשקולת, חוקי התנועה השוה, או התנועה הממהרת והמאחרתבשווי בשטחים אופקיים והנוטים – משווי משקל הגשמים והנעת המשאים הכבדיםבכוח פחות, וכיוצא בזה; החלק הב ידבר מחכמת שווי המשקל הנוזלים; החלק הגידבר מחכמת שעור האויר בבחינת הכובד והקלות, החום והקור, הלחות והיובש, וכיוצא בזה; החלק הד ידבר מהגרת המים בתחבולות זרות וכלים מכלים שונים”. תוכן הכרך הזה, השני, מתאים לתוכן הספר “תעלומות חכמה” של מימון, שכתב-ידונמצא בבודליאנה באוכספורד – וצילום ממנו נמצא בספריה הלאומיתוהאוניברסיטאית בירושלים – והוא נתחבר, לפי הרשום על שער הספר, “לסדר ולפרטמים עמוקים עצה בלב איש ואיש תׄבונות ידלנה (תקמ"ז – 1787) לפ”ק פה ברסלוייצ”ו"21, ומתאים למסופר בפי מימון ספר תולדותיו, בפרק הנ”ל, כי בשנות מגוריו בברסלאו, אחרי מותמנדלסזון, לא הזניח מכל וכל את מלאכות-ידיו בעברית ותירגם שם לעברית אתספרו של מנדלסזון Morgen Stunden, “וגם תורת-הטבעעל-פי יסודות של ניוטון כתבתי בלשון העברית, והיא שמורה אתי בכתב-יד עדהיום הזה, כמו יתר עבודותי בעברית”. לתקופה קודמת מזו בחייו של מימון שייך ספרו העברי “חשק שלמה”, שאף הוא נמצא עדיין בכתב-יד, אף כי בלתי-שלם22 – והוא, כרשום ב“שער” שלו, “חבור כולל ה ספרים: הא הוא ביאורנפלא על י”ב דרשות להר“ן ז”ל, קראתיו בשם מעשה נסים: והב הוא ביאור עלפי‘[רוש] הראב“ע ז”ל על התורה וספר תהלים, קראתים בשם עבד אברהם; והג הואביאור איזה ענינים נאותים שעלו במצודת רעיוני ממ“ב ומ”מ23, קראתים בשם מעשה לבנת הספיר; והד הוא חבור על חכמת האלגיב"רההרמה והנשאה, קראתיו בשם מעשה חושב והה הוא ביאור על פי’[רוש] רבנו בחייעל התורה, ונקרא בשם אברכך בחיי – אשר חברתי אני הצעיר באלפי, הדל במשפחתי, בהיותי גולה ממקומי, ונע ונד בארץ פה עיר ואם בישראל ק“ק פוזנא יצ”ו, שלמהבן א“א מוהר”ר יהושע נ“י מק”ק נעשוויז במדינת ליטא במלכות פולניא“ה, לפרטוה' נתן חכמה לשלמה לפ”ק" (תקל"ח – 1778). בחיבור זה אנו רואים את מימון הצעיר כשהוא נאבק עדיין עםהשקפות המסורת, והוא רוצה להשלים בין התורה ובין החכמה, ומבקש דרך ביןהפילוסופיה ובין ה“קבלה”. על עיקרי הספר הזה ידובר להלן, בפרק ט, וכאן רקיצוין, שחלק גדול מן החיבור הזה תפס הספר “מעשה חושב”, שבו בא מימון לפתוחאת לבות היהודים להשכלה לפי דרכו, בפתחו במדעים “שיש בהם כדי להועיללהתפתחות הרוח במדה מרובה ביותר”. [ה] אולם החיבור החשוב ביותר של מימון בעברית – והוא החיבור היחידי שלו בעברית שראה אור-עולם24 – הוא ספר “גבעת המורה”, ביאורו לספר “מורה נבוכים” של הרמב“ם, חלקראשון25, עם הקדמה לביאורו ומבוא, שבו הרצהבקצרה את קורות הפילוסופיה עד ימיו וסיכם אותן בהוסיפו על השיטות השונות שלהפילוסופיה את השיטה שלו. ביאור זה יותר משהוא מבאר מחשבות הרמב”ם לפיכוונתן הראשונה ממשיך הוא את קו המחשבות האלה ומחדשן על-ידי כך, שהוא מרכיבבהן ממחשבת הדור. בספר זה יצק מימון דפוסים עבריים חדשים ומחודשים לרעיונותומחשבות של הפילוסופיה החדשה ויצר בו – ובספריו שבכתב-יד – כמה וכמה מונחיםשל המדעים המתימטיים והפילוסופיים בעברית26. בתקופת ההשכלה העברית הראשונה נתחברו כמה ביאורים לספריםפילוסופיים עבריים של ימי-הבינים, שחכמי-ההשכלה נשענו עליהם במלחמתם לדעתולהכרה. אבל ההכרה של הפילוסוף מימון היא ההכרה הפילוסופית, ואת זו שאףלחדש. ועל-כן ביאורו לספר הראשי של הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים שונהכל-כך משאר הביאורים של המשכילים ברוחו ובכיווּנו. והוא אף מדגיש את השינויהזה בהקדמה לביאורו, ואומר, בכַוונו את פניו כלפי הקורא המשכיל: “ראוישתדע, כי אין תכלית כוונתנו בהשגת האמת ידיעת איזה משפטים כלליים, נמשכיםאחרי חוקות השכל, ומסכימים לצורת ההשגה בכלל, אבל באמת תכלית כוונתנו בזההיא השגת הדרכים אשר בהם נגיע אל המשפטים הנזכרים, כי להיות, כפי המוסכם, תכלית כוונתנו השגת השלימות, והשגת השלימות לא תגיע זולת הוצאת מה שבכח אלהפּעל, וזה לא יגיע כי-אם בפעולה, ולא בקבלת פעולה, והנה אין בידיעת איזהמשפט ואמונתו שום פעולה, אבל בידיעת הדרכים אשר בם נגיע אליו. – – והמשלבזה: בבחינת הענין בעצמו אין יתרון למאמין היות הארץ כדוריית על המאמיןהיותה שטוחה, מפני היות שתי התמונות אפשריות בשוה, אין יתרון לאחת מהנה עלזולתה; ואולם היתרון הוא היות המשפט הראשון נמשך אחרי חוקי התנועה הכולליםוהוא בעבור זה נקשר עם משפטים אחרים, והיות השגת הקשר בין המשפטים עצםפעולת השכל, ואולם המשפט האחר, עם היותו אפשריי בעצמו, על כל זה איננומפעולות השכל, היותו בלתי-נקשר עם משפטים אחרים. ולזה הוא באפשר, שידע אישאחד כל המשפטים הנמצאים בספרי החכמות מזולת שיגיע לקנין שום שלימות בעבורזה, ואיש אחר ידע משפטים מועטים, אבל במופתיהם, רצוני לומר: בקישורם עםמשפטים אחרים, יגיע למדרגת השלימות כפי מדרגת השגתם בקישור המשפטים הנזכר”. ומימון מוציא מזה מסקנה גם לדרך הביאור של ספר המחשבה מתקופת ימי-הבינייםבתקופה אחרת של מחשבה והשכלה, וגם לדרך המחשבה וההשכלה בתקופה זו עצמה, ש“אין ראוי שתהיה כוונתך בהשגת האמת ידיעת המשפטים המוסכמים לאמת בספריהחכמות, אבל ידיעת הדרכים אשר בם הגיעו אליהם ממציאיהם, ובזה תהיה בעצמךממציא בבחינת-מה”. דברים אלו, שהדור הראשון של ההשכלה העברית לא היה מסוגללהקשיב אליהם, ומכל שכן לקבלם, נתקבלו על לב גדול אחד בדור אחר, והפילוסוףהעברי ר' נחמן קרוכמל, בבואו להורות את בנו, אברהם, דרך בהשכלה ובלימודים, שׂם לו “עיקר גדול בלימוד, שלא להסתפק לעצמו בהלכות פסוקות”, כי “בכלהחכמות והמדעים אין הכלל העולה והסכום היוצא מחלקי הדרישה מביא שלימות לנפשזולתי כשיצטרף אליו גם דרך העיון והמחקר שהביאו אותם הפסקים והגזרות, ומישהוא יודע, דרך משל, שהארץ כדורית ומיושבת בכל צדדיה, איננו שלם יותר ממישחושב אותה שטוחה ומדור לבני-אדם רק על-פני שטחיותה, אך השלימות באה בערךאל זה הענין, כשיבין הדרך השכלי שהגיע לדעת האמת בהקדמות ובמופתים ברורים, ויובן עוד איך קשר מדע זה במדעים אחרים אמתיים, במשלנו – במדע בנין העולםבכלל וסידור כוכבי-לכת שהארץ אחד מהם. – – והחסרון הבא ממדע-שוא הנזכר הואבשביל קישורו עם מדעים אחרים של תוהו. ואין לך מחשבה שלא תולד מאחרות ושלאתוליד מחשבות רבות זולתה, והקישור מצוי בכולן כחוליותהשלשלת”27. החיבור העברי הזה של מימון נדפס בלי שנקרא שמו עליו. בשער הספר לא נזכר שם המחבר, והוא נרמז בסוף ההקדמה במעין חידה: קורא משכיל אהובי, תדע שמי ושם אבי, בהתבוננך במלת שׄבׄיׄ. ובסופו של המבוא, כשמרצה מימון את דעותיו הפילוסופיות, בחתמו בזה את תולדות הפילוסופיה, הוא אומר, “כמו שבארתי כל זה בספריהפילוסופיאה הכוללת (איבר די טראנסצענדענטאל פילאזאפיע), שכבר יצא לאורבלשון גרמנ”יאה“, והכוונה היא ל”מסה על הפילוסופיה הטרנדצנדנטאלית", ספרוהפילוסופי הראשון של מימון שיצא בשנת 1790, שנה אחת קודם שיצא ספרו “גבעתהמורה”. בין אלה שלא נזכרו בתולדות הפילוסופיה של מימון במבואול“גבעת המורה” יש לציין את שפינוזה ואת יוּם, ושניהם השפיעו השפעה עצומה עלתורתו של מימון, עד שמימון רואה בפרק האחרון של תולדות חייו את שיטתו, כפישהונחה ב“מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטאלית”, כהתאחדות מצד אחד של שיטותקאנט ויוּם ומצד אחר של שיטות שפינוזה ולייבּניץ. במבוא העברי מזכיר כאןמימון רק את קאנט ולייבניץ. כל זה נעשה לשם זהירות, כדי שלא להזכיר בראש הספר העברי שמותיהם של אלה שהיו מפורסמים ככופרים28, וביניהם גם שמו של מימון עצמו29. [ו] בגרמנית פירסם מימון אחד-עשר ספרים וקונטרסים, מלבדהמאמרים שפירסם בכתבי-עת ומלבד ספרים שהשאיר אחריו בכתב-יד. בכל הספריםהאלה שפירסם מיוחד ספרו “תולדות חייו של שלמה מימון”30, שבו מתגלה ליד מימון הפילוסוף עוד מימון אחד, והוא מימוןהצייר. על נטייתו ותשוקתו לצייר מספר מימון בספרו זה31, והוא גם מספר, שיש אשר רצה לבחור באמנות זו של ציורכאומנות32.אבל יותר מכל מראה הספר עצמו על נטייתו של מימון לצייר – ולסַפּר. שבתי יוסף ווֹלף מעיד לפנינו על תשוקתו של מימון לספר33 ועל נטייתו לאנקדוטה, הניכרת ביותר בספרתולדות-חייו. יש מקום לשער, שמתוך אנקדוטות, שהיה מימון רגיל לספר על חייולפנים, בארץ מולדתו, קודם שהגיע להשכלה, צמח ועלה ספרו, והקטעים מספרו, שפירסם מימון בכתב-העת שערך יחד עם קארל פיליפ מוריטץ34, קודם שיצא הספר, שבחלקו הוא מעין ילקוט של אנקדוטות שבתוךהספר, מעיד על כך. באותו “מאסף לחקר הנפש לפי הנסיון”, שמימון השתתף רקבעריכת כרכיו האחרונים, נדפסו כמה וכמה תולדות-חיים, שהיה בהן מן המוזר אוהמיוחד, היוצא מן הכלל, ופרקי תולדות-חייו של מימון נצטרפו אל הפרקיםהאלה35. תפקיד חשוב בחיבור הפרקים האלה, ואחר-כךבחיבור הספר כולו, מילא, כנראה, אותו מוריטץ, שהיה גם שותפו של מימוןלעריכת המאסף וגם המו“ל של ספרו36. מוריטץ חיבר, קודם שהתחבר למימון, רומן אבטוביאוגרפי – “אנטון רייזר” – בארבעה חלקים (1785–1790), שבו תיאר את נעוריו, שכנעוריו של מימון היו מלאים תלאותונדודים, ואף הוא נלחם להשכלתו בסביבה שהיתה אויבת לה, והרבה ממה שאירעלמימון אירע גם לו. פרקים מן הספר הזה הדפיס במאסף שערך, גם קרוב לזמן שבוהשתתף עמו מימון בעריכה37, וזמן מועט אחרי-כן ניסה מימון להעלות על הכתב את פרקי תולדות-חייו38. מוריטץ היה כוח מעורר, מעודד ומגרה לא כלפי מימון בלבד, והואמילא בזה תפקידים שונים בחיי התרבות הגרמנית של תקופתו. מימון גם רומז לכךבאמרו בהקדמה לחלק השני של ספרו, שהקטעים מתולדות-חייו שפירסם מתוך נימוקיםפסיכולוגיים – הינו, מתוך נימוקים של חקר-הנפש – בכתב-העת שערך יחד עםמוריטץ, ושמצאו חן יותר משציפה, הביאו לידי כך, שלא היה יכול לסרב עודלידידיו, וביחוד למו”לו, שהביעו את חפצם, כי יכתוב את כל דברי הספר. ויש סימנים המוכיחים כי לנגד עיני מימון ריחפה, בשעת כתיבת ספרו, תכנית ספרו של ז’אן ז’אק רוּסוֹ Les Confessions (הוידויים), כי לא זה בלבד שמימון מזכיר בספרו (חלק א, פרק ח) “גנבה à la Rousseau” – מעין הגנבות שעליהן מתודהרוסו ב“וידוייו”, – אלא שהוא מכריז בהקדמה לחלק השני של ספרו מעין הכרוז שלרוסו בפתיחה לחלק הראשון ולחלק השני של ספרו. “אני רוצה להראות לעיני העולםאדם בכל האמת הטבעית שלו, והאדם הזה אני הוא”, הכריז רוסו בפתיחה הראשונהלספרו. והוא ממשיך בזה: “אני תיארתי את עצמי, כמו שהייתי, מאוס ושפל, אם כךהייתי; טוב, נדיב-לב, גדול, אם כך הייתי; אני גיליתי את לבי, כאשר גלוי הואלפניך, הוֹ, עצם נצחי”. ובפתיחה לחלק השני: “המטרה העיקרית של וידויי היאתיאור מדויק של חדרי-לבי בכל מצבי-חיי”, ו“הדבר היחידי, המאחד את החלק השניהזה עם הראשון, היא אותה האמת הקפדנית”. וכך הכריז מימוןבהקדמתו39: “קודם-כל גמרתי בלבי להיות נאמןבסיפורי לאמת, בין שהיא לזכות ובין שהיא לחובה לעצמי, למשפחתי, לעמי וכו'”; “הענוה האמיתית אינה מצוה כל-עיקר לאדם להעלים עד כמה שאפשר את יתרונותיושלו, כדי שלא להשפיל על-ידי כך את האנשים, שחסרו אותם – – – וכמו-כן אין אתנפשי להעלים או ליפּוֹת – מחמת התגדרות להיות בלי מגרעת – כל מעוּות אנושי, שעלול היה לקרות אותי בחיים מתוך בערות, חינוך מקולקל וכדומה, על-פי הכללהידוע homo sum, nihil humanum a me alienum puto, אשר תוצאותיו יש בהן כדי לשמש אזהרה לאחרים”. ומימון מאריך בזה והוא מסיים “אמנם אינני לא אדם גדול, לא פילוסוף בשביל העולם ולא בדחן – – אני אוהב אתהאמת, ובמקום שדבר נוגע לאמת, איני חושש לא לשד ולא לסבתא שלו. – הואילוכדי לבקש את האמת עזבתי את עמי, את מולדתי ואת משפחתי, אין לחשוד בישאוַתר כלשהו על האמת מחמת נימוקים קלי ערך”. אפשר, שהעוקץ במקצתם של הדברים האלה מכוּון אף הוא כלפירוסו, שכידוע נמצאו אנשים באותה תקופה – ולא פחות הם נמצאים בתקופתנו – שחשדו בו, כי לא היה אמיתי אף בוידוייו. [ז] על-כל-פנים ברור, כי ספר תולדות-חייו של מימון שייך לאותםספרי-התולדות, שכאַב-טיפּוּס להם בתקופה החדשה משמש ספר-הוידויים של רוסו. בספר כזה יש לספר על “חטאים”, וביחוד יש להתודות בו על חטאות-נעורים. רוסוואחרים כמותו התודו הרבה על אשר שלחו ידם ואכלו מפרי עץ-החיים. וידוייםמעין אלה נמצאים במקצת גם בספרו של מימון. אבל טבעי הוא למימון, שיותרמשהוא מתודה על שהשיר מן הפירות של עץ-החיים, והוא עדיין בבחינת “פַּג”, הוא מתודה על אשר שלח ידו ואכל מפרי עץ-הדעת והוא עדיין ילד. וזה עצם עצמותו של הספר הזה, שבודאי מצומצם הוא בגבולותיוהרבה מספרו של רוסו, ויש בו פחות השתפכות-הלב, אבל יש בו קו עצמי חזקומיוחד – והוא בודאי ניגודי לקו-הטבע, השליט אף בוידויים של רוסו. כאןהשלטון העליון להכרה, והתשוקה החזקה ביותר, שדומה כי אין לך דבר שיוכללעמוד בפניה, היא לדעת. “וידעת… והשבות אל לבבך”, זה הצו כאן. והצו הואמוחלט, שהכול יחסי לגבו. ומתוה מימון את הקו ומותח אותו כמעט מהנקודההראשונה של ספרו עד האחרונה. הרי כאן ספר-חייו של אדם, שהאור כאילו בקע מנפשו והוא לאהיה יכול לבלי ללכת אחריו, ולוא גם עד קצה העולם, ולוא גם אל ירכתי שאול. הנר כאילו נדלק על ראשו, והוא בלבו, והוא בכול – ולא היה יכול להסיח אתהדעת ממנו. האור היה למימון עצם שמילא כל עצמוּתוֹ וכל ישותו. וזהו הקוטב הראשי בספר-תולדותיו של מימון, שהוא ספר-מלחמותלאורה, להכרה ולהשכלה. והאור שבו הוא לא זכה בו מן ההפקר, אלא “מסלעווצורו” ניקר אותו וחצבו מלבבו. ועל הקוטב הזה סובב-הולך ומתגלגל כל המעשהשבספר כולו על כל קורת-הרוח המעטה, ה“אפיקורסית”, שבו ועל כל הכאבהעמוק. וכמה טיפוסי לספר הזה, שאת הקטע הראשון שנתפרסם ממנו – השפיר שממנו התחיל להתרקם – פתח מחברו באותו סיפור, שבשנה הששית לחייו פתחעמו אביו את לימוד התורה בפרשת בראשית: “בראשית ברא אלהים את השמים ואתהארץ”, והוא הפסיק את אביו בשאלה: “אבא, ומי ברא את אלהים?” מימון הוסיףלַדָבָר, כשבא אחר-כך להרצותו בספר עצמו (בפרק ג מהספר הראשון) ביאורפילוסופי, והוא ראה אותו יתד לתלות עליו את המחשבה של הפילוסופיההביקורתית, שהסיבה הראשונה אינה אובייקט של השכל, אלא אידיאה של התבונה, ולפי שיטתו הוא, “בדוּת” של כוח-הדמיון, המבקש להקיף את הדברים ולאחדםבתמונה. אבל השאלה כשהיא לעצמה, בלי הביאור המאוחר, היא טיפוסית למימון לאפחות מן הביאור, והיא המסמלת באופן שאין למעלה ממנו את השאיפה הבלתי-מנוצחתשלו להכרה, יחד עם איזו הרגשה שכאילו היתה צפונה בלבו על “חטא” שבהכרה עלסכנת-מות הרובצת לפתחה, והיא, סכנה גדולה זו, כאילו עושה את השאיפה להכרהואת התשוקה אליה לתאוונית ביותר. [ח] יש כאן מקום להיכנס בפתח שפתח מימון בביאורו הפילוסופיהרחב לשאלה הראשונה ששאל. וכיון שה“בדות” נתעלתה כאן הרבה והיתה לה עלייה – ועל שם העלאה זו בשיטתו של מימון זכה בתקופתנו לכבוד גדול מאת מי שבנה צלעזו בניין פילוסופי גדול, מאת בעל “הפילוסופיה של כאילו”40 – נוכל אולי לשלם בזה למימון מידה כנגד מידה ולומר, שסיפורו אףהוא על השאלה הראשונה ששאל יש בו מן ה“בדות” העליונה הזאת של הדמיון היוצר, המבקש להקיף את הכול ולאחד את הכול בתמונה. כי אשר להשגתנו השכלית בדבר זהיש לומר, ראשית, כי לא היו פותחים לילד עברי את התורה ב“בראשית”, אלאב“ויקרא”; ושנית, יש בסיפור זה מן הסיפור האפיקורסי הטיפוסי, וכבר היהמסופר על אבי-אבות האפיקורסים, על אֶפּיקוּר, שישב לפני רבו – והוא בן י"ד – ולמד מפיו תורת-בראשית העתיקה, לפי הֶסיוֹדוֹס, שהכל נברא מן התוהו, ולאהסתפק בדבר41. ואם אפשר לראות בסיפור הזה של מימון את יד ה“בדות” העליונה, אולי יש לראות מן ה“בדות” הזאת גם בסיפור שבא אחריו, והוא מחובראליו, הסיפור על ההערה שהעיר בימי-ילדותו לאביו, כשהרצה לפניו דברי המדרשיםעל יעקב ועשו, שחילקו ביניהם את העולם, זה לקח את העולם הזה וזה לקח אתהעולם הבא, שכאילו אמר אז לאביו: וכי לא טיפש היה יעקב? היה עליו לבחורבעולם הזה. מבחינה שכלית נראה, כי דבר זה שייך לתקופה מאוחרת מזו בהתפתחותרוחו ומחשבתו של מימון, ובלא כוונה הוחלף בתפיסתו המאוחרת, הדמיונית, שלמימון – מן המאוחר אל המוקדם. ועוד סיפור טיפוסי אחד באותו פרק, ואף הוא, כראשון, מסמלאת שאיפתו הגדולה הבלתי-מנוצחת של מימון להכיר, לדעת. הוא הסיפור עלה“כדור” שהכין לעצמו, לפי הספר “נחמד ונעים” מאת ר' דוד גאנז, בימי ילדותו, בהיותו ישן עוד במיטה אחת עם סבתא, כדי להסביר לעצמו, לפי עצת המחבר, אתמהלכם של חמה ולבנה וכוכבי-הלכת. ואף כי בספר-הוידויים של רוסו – בחלק א – אנו מוצאים סיפור הדומה לו במקצת על מפת-השמים, שפרש אותה בגן על ארבעהעמודים בהסתכלו בלילה בכוכבים, כשהוא לבוש חזיה של “אמא” ולראשו מצנפתרחבה, ובעשותו תנועות רבות, להשוות את הנראה בשמים עם הנראה על-פני המפה, חשבו אותו בני-הכפר לעוסק במעשה-כשפים – ויש דמיון גם בין הנר המשונה, הנתון בתוך דלי, שהאיר את פני מפת-השמים של רוסו, כשפניה למטה, וביןגזר-העץ הבוער, התקוע בקיר, שהאיר את פני הציורים השמימיים שבידי מימון ואתה“כדור” שבידו – אף-על-פי-כן סיפור זה לקוח הוא בודאי מן החיים ממש, והסיפור מחייו של רוסו אולי הועיל למימון להעלות את סיפורו הוא ממצולותחייו. הן כך למדו לפנים וכך הגיעו לפנים לידי השכלה, ועוד כמה מן החייםאתנו כיום פתחו את השכלתם, כמו שמספר מימון על עצמו, מספר “צמח דוד” וספר “נחמד ונעים”, ומ“יוסיפון” ועוד, שמצאו בארון הספרים של אבא. אלא שמימוןהקדים, ושכליותו היתירה בודאי נגלתה בהקדם. [ט] בקטעים מתולדות-חייו של מימון, כפי שנתפרסמו בראשונהבכתב-העת של מוריטץ ומימון, כל הסיפור מצטמצם בגבולות תשוקת-החיים העמוקהשל מימון להכיר והרדיפה הגדולה שלו לדעת. וגבולות אלה נתרחבו לא מעט בספר, אבל לא טושטשו, ועדיין המקומות הדרמתיים בספר הם אלה, שבהם נתן מימוןלתשוקת הדעת שלו לפעול או לפרוץ, כגון דרך-לימודו (חלק א, פרק י"ג) אתהאלף-בית הלאטיני על-ידי המצאה המזכירה את ההמצאות שאליהן הגיעו החכמיםהראשונים שלמדו להכיר את כתב-החרטומים, או דרך הילוכו ברגל בימות החורף (שם, פרק י"ד) כחמש-עשרה פרסה – מנסוויז' לסלונים42 – כדי להשיג ספרי-מדע גרמניים שנתישנו מאת אחד הרבנים, שנטהבמקצת להשכלה ובביתו נמצאו ספרים בלשון הגרמנית – ופעם הלך ברגל גם שלשיםפרסה כדי למצוא ספר חקירה; ועל הכול – נדודיו למרחקים, לארץ זרה לו, ותלאותיו בדרך, על פני הים והיבשה, בין נכרים ובין יהודים, ורדתו למדרגתקבצן נודד, וכל זה כדי להגיע למקורות המדע. וכמה נוגעים עד היום אל הלב הדברים שמספר מימון על סגירתשערי ברלין לפניו, בידי יהודים, בהגיעו אליה בפעם הראשונה, אחרי התלאותהרבות (שם, פרק כ"א). “המיאון לתת לי רשות להישאר בברלין היה לי כמכת-רעם. המטרה האחרונה של כל תקוותי ומאויי הורחקה פתאום ממני, בה בשעה שהייתי קרובאליה כל-כך. שרוי הייתי במצבו של טאנטאלוס, ולא ידעתי איך אעזור לנפשי. ביחוד הייתי מצר על התנהגותו של הממונה על בית-העניים, שבפקודת המשגיחיםהיה דוחק בי למהר ללכת לדרכי, ולא הרפה ממני, עד שראני עומד מעבר השער. כאןהתנפלתי לארץ והתחלתי לבכות תמרורים. אותו היום יום אחד בשבת היה, והרבהבני-אדם היו מטיילים כרגיל לפני השער. רובם לא שעו אלי, תולעת-אדם ממררתבבכי – – – הייתי נרעש ונרגז כל-כך, שתקפתני הקדחת. – – –” בתארו מצבים כאלה נעשה מימון פייטן. הנה תיאור מצבו בעזבואת שטטין ובצאתו משם ללכת – ברגל – לפרנקפורט על נהר אוֹדר, מהלך לא-קטןלאדם עייף, רעב וכושל (שם, באותו פרק כ"א): “אבל מוכרח הייתי לעשות זאת. ובכן יצאתי משטטין, וכשהעליתי על דעתי את מצבי העלוב, ישבתי תחת תרזה אחתוהתחלתי לבכות תמרורים. במהרה רוַח ללבי במקצת, אומץ-רוחי חזר אלי ואניהלכתי לדרכי הלאה. אחרי עברי מילין אחדים הגעתי לפנות ערב אל אכסניה אחתואני עייף ויגע מאד. אותו היום היה ערב תשעה באב. מצבי היה מעציב מאיןכמוהו. כמעט שגועתי היום ברעב ובצמא, ואיך אצום מחר כל היום כולו? לא היתהבידי אפילו פרוטה אחת למחיתי וגם חפצים לא היו לי, שיכולתי למכרם. שעהארוכה הייתי מהרהר בלבי מה לעשות, והנה נזכרתי שעדיין יש לי בשקי כף-ברזל, שלקחתיה עמי ברדתי באניה; ומיד הוצאתי את הכף וביקשתי מאת בעלת-האכסניה לתתלי תמורתה מעט לחם ושֵכר. מתחילה סירבה לקבל את הכף, ואולם לאחר שהרביתיעליה תחנונים, נעתרה לבסוף לתת לי במחירה כוס שכר חמוץ. ובכן אנוס הייתילהסתפק בזה. שתיתי את כוס השכר, נכנסתי אל הרפת ושכבתי לישון על-גביהתבן”. ולא פחות פיוטי מזעזע הוא הסיפור המחובר אליו, עלארוחת-השבת בבית-היהודי שמצא כ“רב פולני”, ועל הכבוד שמצא בביתו, ועל השבתשנשבתה בעטיו של הליכלוך שנמצא על בגדו של האורח החשוב… [י] לא היו בספר אף קוים גדולים, “פאוסטיים”, אלמלא נמצאו בוגם הפרקים שבהם מספר מימון על התמסרותו לחכמת הנסתר – ל“קבלה”. הוא שלח ידואל כל ענפי עץ-הדעת, לאחוז בהם, והיה “בוער בחשקו” – ביטוי רגיל אצל מימוןבספר-תולדותיו – באחזו בכל ענף וענף. וענף ה“נסתר” הוא שמשך ביותר, כי עלכן “נסתר” הוא ויש בו מקום פעולה לשכל פעיל – להתעמק בדברים, כדי לבקשולמצוא את חידתם. והסכנה שבדבר היא שהוסיפה בודאי גירוי, ויש בה משום תבליןחריף ומיוחד למאכל בלתי-רגיל. המסתכן הרבה הוא שיכול להגיע להשגהרמה. עדות נאמנה להתמסרותו של מימון ל“קבלה” בימי-נעוריו אנומוצאים עוד בספרו “חשק שלמה”, שחיבר אותו כשכבר נמצא בדרך לברלין. יפההגדיר גייגר את תכונתו של הספר הזה, באמרו, שנקודת-מוצאו של מימון בו, היאמן ה“קבלה”, שהוא מזככה במחשבות השכליות של הרמב“ם, בלי לבגודבה43. אלהים הוא האין-סוף של ה”קבלה“, והואמיחדו ומאחדו עם מחויב המציאות, המצוי הראשון, והוא בורא העולם, של הרמב”ם. ומימון קרא את החלק העצמי ביותר שבספרו זה – החלק השלישי – בשם “מעשה לבנתהספיר”, והוא בחכמת הקבלה ה“ספירה” האחרונה, התחתונה, הממצעת לעליונות, ספירת מלכות, שהיא כמתווכת בין העולמות הרוחניים, העליונים, ובין העולםשלנו והאדם אשר עליו. וכך הוא מבאר בהקדמה את הספר הזה "על שם שהוא כעיןמראה מאבן ספיר המראה הציורים השכליים44, כמושרגילים מקובלים לבאר את השם אבן ספיר, שבו נקראת ספירה זו, לפי שהיא “מקבלת כל הגוונים משאר כל מעלות שעליה”45. ובחלק זה של הספר, וגם בחלקים אחרים, אנו מוצאים הרבה ביאורים ורעיונותמחקריים-קבליים46. מימון רומז לספר הזה באמרו בספר תולדות-חייו, כשהוא מספרעל התמסרותו ל“קבלה” ועל הביאורים השכליים, הפילוסופיים, שביאר לעצמו אתסודותיה, כי הוא חיבר בזה ספר שלם והביא עמו את הספר בבואו לברלין, והואשומר עליו עד היום “כעל מצבת-זכרון לשאיפת רוח האדם אל השלמות, שלא להשגיחבכל המעצורים העומדים על דרכו”47. ומרעיונותיו על האין-סוף ועל ה“ספירות” שנאצלו ממנו, כפישהוא מרצה אותם בספר תולדות-חייו, יש למצוא בספר “חשק שלמה”, אף כי הדבריםלא נאמרו שם בצורה הבהירה והברורה שבספר התולדות. ומימון חדר לחדרי “קבלה”, כמו שהוא חדר לחדרי-חכמה אחרים, אף כי את עיקר ה“קבלה”, אותותיה וסמליה ראהראייה “משכילית”, והוא ראה בה מעין זה שראו בתקופת ההשכלה באלילות, שהיאעבודת סמלים ואותות, שברבות הימים נשכחו כוונתם וזכרם48. ולפי זה הוא אומר: “סברה היא, שבתחלה לא היתה הקבלה אלאפסיכולוגיה, פיסיקה, תורת-המוסר, פוליטיקה וכדומה, שנרמזו על-ידי סמליםואותות במשלים ואליגוריות, שמשמעותם הכמוסה לא היו מגלים אלא לראויים לכך. לאט-לאט נשתכחה משמעות כמוסה זו, אולי בסיבת מהפכות, והאותות נחשבו לעצםהעניין גופו, שהם מרמזים עליו. אבל כיון שניכר היה על-נקלה, שהאותות הללוודאי משמשים להוראת איזה דבר, הניחו לכוח-הדמיון לחזור ולבדות מחדש אתהכוונה הכמוסה הזאת, שנתעלמה”49. ומימון ביאר יפה בספר–התולדות את שתי השיטות הראשיות שלה“קבלה”: את שיטתו של ר' משה קורדובירו ואת שיטתו של האר“י, באמרו, ש”ההיאריאלית יותר, זאת אומרת: מתקרבת יותר מזו אל השכל, וזו לעומתה היא פורמאליתיותר, זאת אומרת: משוכללת מההיא בבנינה"50. [י"א] הטבע ה“פאוסטי” שבמימון, שהביאו לידי כך שיתמסר ל“קבלה”, הוא שהביאו גם לידי כך, שלא ימצא סיפוקו בה. ומימון מסמיך רדיפתו חכמהוהשכלה ליאושו מחכמת הנסתר51. מבחינה פסיכולוגית – ובחינה זו היתה במעלה ראשונה אצל מימון – ודאי שכך הוא. אבל מבחינה אחרתיש אולי להסמיך לכאן יותר את תקופת הפרישות, שהיא קשורה קשר פנימי עםההתמסרות לנסתר, אף כי אין היא צד שני של המטבע הזה, שאצל מימון ביחוד היהבודאי בעל אופי אינטלקטואלי ביותר. נראה מדבריו המעטים של מימון על תקופהזו בחייו, שהיא היתה קצרה ביותר, וגם צרה, היינו – הוא לא הגיע בה למדרגהרחבה. אולם חסידות ופרישות זו בספרו דרגה היא לחסידות אחרת, היאה“חסידות”, שעליה מספר מימון בהרחבה. מימון סיפר קודם על החסידות והפרישותבחיי היהודים בזמנו, כדי שיוכל לספּר אחר-כך על ה“חסידות” כתנועה קרובה – וניגודית. על ה“חסידות” חיבר מימון פרק גדול, ואף הדגיש את זה בראש הפרק, וכאילו עשה זאת מפני שאגודה זו היה בה משום “אגודת סתרים” – ועלאגודות-הסתרים, מעין המאסוֹנים, דיברו הרבה בימי ה“השכלה” ההם והן עוררועניין מיוחד, כמו שמעיר מימון בהערה, בבואו להרצות על הגורם ליצירת כתה“חסידים”. אבל הוא עשה זאת לכל הפחות עוד מטעם אחד, והוא: מפני שראהבאגודה זו מהפכנות עמוקה נגד היהדות הקפואה, יהדות החוק השליט, והוא נמלטאליה לזמן לא-רב מתוך מהפכנות מעין זו, שכבר הגיע אליה בלבו, כפי שהוא מרצהבפרק “ידידות והזיה”, שהקדים אותו לפרקו על ה“חסידות”. ומימון מרצה על התהוות ה“חסידות” מתוך זוית-ראייה זו, אףכי קוי-הזוית הזאת אינם ישרים בספרו, והם מתעקמים לא-אחת עיקום כזה, המסכןאת עצם הזוית וקיומה. ואין פלא, שהיסטוריונים יהודים בתקופת ה“השכלה”, למןההיסטוריון של הכיתות בישראל פּרץ-פּטר בּיר52 ועד ההיסטוריון של היהודים והיהדות צבי גריץ53, נשענו במשפטם על ה“חסידות” עליו, במצאם בו בן-סמך להשקפותיהם, שניזונו מן ה“השכלה”. בכל תפיסתו של מימון את ה“חסידות” מכמה בחינות תפיסת מתנגדו“משכיל”, התרומם ביחוד בתיאור התהווּתה לגובה של מי שרואה את הדברים לאראייה של שעה, אלא ראייה שיש בה גם משום השקפה היסטורית. והוא גם תפס ומצאכמה מסימניה המובהקים של ה“חסידות” והבליט מיסודותיה העיקריים את עבודת ה' מתוך שמחה ואת הדבקות מתוך עבודה זו תפילה54, וגם הראה על אמצעיה להביא לידי דבקות זו55. וכמה ידע להבליט את תורת החסידות על-ידי שני הדרשותהחסידיים שמסר מפיו של איש-חסיד אחד, והם: הדרש על הפסוק “שירו לה' שיר חדשתהלתו בקהל חסידים” (תהלים קמ"ט, א) והדרש על הפסוק “והיה כנגן המנגן ותהיעליו יד ה'” (מלכים-ב ג, ט"ו)56. בשני הדרשותהתוכן והצורה עולים כבקנה אחד, ויש ביניהם התאמה שלמה, ושניהם מציינים אתהשקפת-העולם של ה“חסידות”, שלפיה הקשר של היחיד עם רוח-העולם הוא קשר נשמהבנשמה, ואין היחיד זוכה כאן ליחידות אלא הוא מתקשר בנשמה הפנימית שבפנימיתשל העולם, והוא מתבטל לגביה ונעשה כעין כלי לה. וכן הדרש השלישי שהואמביא57, המראה את דרך ה“חסידות” במידות, והואמצוי הרבה בספרי-חסידים. וזאת לדעת שתורת ה“חסידות” היתה בשעה שעזב מימוןאת ארץ-מולדתו – בשנת תקל“ז (1777) – רק תורה שבעל-פה, ולא היו לה עוד כלספרים שבכתב – הספר הראשון של ה”חסידות“, הוא הספר “תולדות יעקב יוסף” להרבמפולנאה, יצא בשנת תק”מ – ואף-על-פי-כן ידע מימון לתת לפנינו בספרו מןהאופייני ביותר לתורה זו. ומימון ידע לתת לפנינו גם מן האופייני לדמותו של ה“מגיד” החסידי, המפיץ תורתה58 – ואף לדמותו של ה“מגיד” הגדול ר' דוב ממזריטש59. ואף כי גישתו לדמות זוהיתה גישה של “משכיל”, ועל-כן משפטו עליה נראה לנו עכשיו כמעוקל, אבלתפיסתו בה היתה בכל-זאת תפיסה של ממש, בראותו בה דמות של “מגיד” מופלא, היודע לומר דברי-התורה שלו לצורך השעה והרגע ומתוך התעוררות של כל שעה וכלרגע. [י"ב] הנטייה של מימון במשך זמן ל“קבלה”, ואחר-כך ל“חסידות”, היאחלק מנטייתו העיקרית, היא תשוקתו הגדולה, הבלתי-מנוצחת, להשגה. וההשגהשהיתה טבעית ביותר לו היתה בודאי ההשגה השכלית: ההכרה. ועל-כן היא השלטתבספר זה בכל פרקיו. ומימון עושה בספר תולדות-חייו הטיות רבות לבאר דבריםולתת להם יסוד הכרתי רחב, שכלי, וכמעט שאין הוא עובר על חזיון אחד חשובבחיי היהודים בזמנו בלי להתעכב עליו ובלי לבקש לו טעם ונימוק שכלי, ואפילוכשהטעם והנימוק השכלי מחלישים את המגמה והמטרה השכלית, ה“השכלית”. וכך נוצרו בספר גם פרקים שלמים, החורגים מן המסגרתהסיפורית-הביאוגראפית, כגון הפרק הט“ו מן החלק הראשון, הכולל “הרצאה קצרהשל הדת היהודית מראשיתה עד הדורות החדשים”, שמעין המשך לו אנו מוצאים בפרקהט”ז, על הפרישות היהודית, ובפרק י“ט, על ה”חסידות“, או פרק כ, שהוא המשךלי”ט ובו “משהו על מסתורין דתיים”. ההטייה או הסטייה הגדולה ביותר שבספר היא זו שבעשרת הפרקיםהראשונים של החלק השני, המוקדשים לרמב"ם ולספרו “מורה נבוכים”, ויחד עםהמבוא להם – כאחד-עשר פרקים. פרקים אלה שבספר תולדות-חייו של מימון הם כעיןספר בתוך ספר, בניין בתוך בניין. כאן הרגיש מימון עצמו בהטייה הגדולה, והוא סיפר בפתיחהלמבוא על “ההשפעה המכריעה ביותר”, שהיתה לספריו של הרמב“ם, על “השינויהמוצלח” שבא בתפיסתו את הדת כדת-התבונה, והוא סיפר על ההערצה הגדולה שהעריץאת הרמב”ם, עד כי ראה את חכמתו כ“חכמת אלהים” והיה נשבע בכבוד שמו של “מורוהגדול רבי משה בן מימון”60, ושבועה זו כוחה היהתקיף תמיד – עד כמה שיכול היה להיזכר – להימנע מעשות דבר שקיבל על עצמו לאלעשותו. ו“כדי לתת לקורא יכולת לשפוט על ההשפעה, שכתבי האדם הגדול הזההשפיעו על השכלתי, עלי לפרש לו במקצת את רוח החיבורים. מי שאינו מבקש בספרזה אלא מאורעות, או קורא בו כדרך שקוראים את אחד הרומנים, יואל-נא לדלג עלהפרקים הללו, אשר בעיניו של איש הוגה-דעות ודאי לא יהיו מחוסרי-ערךכל-עיקר”61. מימון נהג בפרקים אלה בדעותיו של הרמב“ם ב”מורה נבוכים" בדומה לזה שנהג בהן בפירושו “גבעת המורה”. הוא לא היה רק שליח להולכת הדעותאל הקורא, אלא הוא גם יוצר בהן. פה ושם הוא ממשיך את קו-המחשבה של הרמב“םומכניס אליו מביאורו, המשנה את הקו ומטה אותו לקו-המחשבה שלו. ואף כי עשהזאת כאן פחות משעשה ב”גבעת המורה“, הרי הוא חפשי כאן מצד אחר מן השיעבוד אלספרו של הרמב”ם, בבחרו ממנו מלכתחילה להרצאתו את המתאים לרוחו ולכיווּנוובדלגו על השאר, או בחברו דברים ומשפטים שאינם מחוברים חיבור ישר בספרו שלהרמב“ם, ויש שהם מפוזרים שם על-פני שטח של פרק שלם, ואפילו של כמה פרקיםשלמים, והוא מלקטם יחד ומלכדם על-ידי כך ומדגישם, או בהדגישו דברים, שבספרושל הרמב”ם אין בהם משום הדגשה יתירה, ולהפך. הנה מבאר הרמב“ם ואף מדגיש בפתיחה ל”מורה נבוכים" אתההעלמה של חכמת האלהות, היא הפילוסופיה, ושיש לתת בה רק ראשי-פרקים, ואף אתאלה יש לפזר ולערבב לגודל ההעלמה, והוא נשען בזה גם “על הכוונה האלהית, אשרשמה האמתיות המיוחדות בהשגתו נעלמות מעיני ההמון”, והכתוב אמר: “סוד ה' ליראיו” (תהלים כ“ח, י”ד), וגם על מאמר המשנה (חגיגה פ“ב, מ”א): “איןדורשין – – – ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו”. והרמב“םמסביר את הסודיות הזאת ומראה את יסודה בטבע העניין, שאף החכמים אינם משיגיםאותו במידה שוה, ויש בהשגתם מדרגות רבות, ואפילו מי שעולה במדרגה אינו יכוללעמוד בה בכל שעה. ומוצא הרמב”ם פה מקום להראות על ההבדל שבין ההמון, והם “אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד, אבל אם בלילה יגששו”, ובין החכמים לפימדרגותיהם. והרמב“ם מאריך בכל העניין הזה. והנה מימון, בבואו למסור את דבריהרמב”ם, מעלים את דבר ההעלמה, שהוא חוק ומצוה, אבל רואה ומראה היטב אתהכוונה של הרמב"ם נגד ההמון – ואפילו נגד המון בעלי התורה, שלא עיינו בחכמתהפילוסופיה, – והוא ליקט את הדברים נגדו המפוזרים בכל הפתיחה ולכד אותםיחד, והדגישם על-ידי כך, וחיבר אליהם את הדברים שבפתיחה על טבעה של המחשבההפילוסופית, שאף אלה שמשיגים אותה אינם משיגים אותה במידה אחת, ואינםעומדים תמיד על מדרגה אחת. ויש שעל-ידי שינוי בַפּירוש משנה מימון את העניין ונותן לוצביון אחר. “הלכות יסודי התורה” שבספר “משנה תורה” של הרמב“ם מתרגם ומבארמימון – במבוא לפרקים על “מורה נבוכים” – כאילו היה כתוב: ההלכות של תורהשכלית (Die Gesetze einer vernünftigen Theologie). את הדברים בפתיחה ל”מורה נבוכים" על הקושי הגדול ללמד דברי פילוסופיה, כמושקשה ללמוד, “מהיות הענין מתראה, מציץ, ואחר יתעלם, כאילו טבע הענין הזההרב ממנו והמעט כן הוא”, מתרגם מימון תרגום חפשי: כאילו טבע העניין כך הוא, שלפעמים הוא עולה בידנו בלי עמל ולפעמים הוא עולה לנו בעמלרב62. זהו מדרש של הדברים. וכמוהו יש הרבהבהרצאתו של מימון את דברי ה“מורה”, ולא קל לומר, שמימון טעה בפירושם שלדברי הספר – ואין אנו מוצאים טעויות כאלה בפירושו “גבעת המורה”, – אלא שהואראה את עצמו חפשי בהרצאתו ולא השתעבד למקור, והשתמש בו גם לתכליתו הוא, לבאר ענייני פילוסופיה לפי דרכו. את הקושיה שמביא הרמב“ם בשם איש חכם בפרק שני של ה”מורה“, חלק א, בעניין עץ הדעת, כאילו הכוונה הראשונה היתה, שהאדם יהיה כשארבעלי-החיים, לא יהיה לו לא שכל ולא מחשבה ולא יבדיל בין טוב ורע, וכשהמרההביא לו מריו את השלימות הגדולה שבאדם, את השכל. והרמב”ם מישבה, שהאדם לפניהחטא היה בעל שכל שלם וכו' – את הסרת הקושיה הזאת מכנה מימון בתוכן-העניניםשל הפרק השני מפרקיו על ה“מורה”: “הסרת קושיה ברוח המתנגד לרוסּו” (Antiruosseauische Hebung eines Einwurfs). ובבואולהרצות את דברי הרמב“ם בענין ראה, הבט, חזה – בפרקים ד וה של ה”מורה“, חלקא – הוא מתרגם ומבאר את הדברים, שאצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבתםוהשיגו, אבל השגה בלתי-שלמה וכו' (והדברים מכוּונים שם לכתוב: “ואל אציליבני-ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו” – שמות כ“ד, י”א): “הגאונים הצעירים (Die Jungen Genies) הרסו וכו'63, והם תלמידי רוּסוֹ בגרמניה, בעלי “הסערוהדחף”, שהרימו על נס את בעלי ההרגשה והתחושה העמוקים והם כאילו נעשו כאןהניגוד למשה, שמתוך השגה שכלית גדולה ושלמה הסתיר פניו מהביט אלאלהים64… ומימון מצא גם כאן מקום לדרוש אתהכתוב ב”מורה” על משה, ש“השפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמרבו: ותמונת ה' יביט, וזכרו החכמים ז”ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחלה מהביטאל אלהים“, והוא מבאר את זה: “כלומר, משום שלא היה נמהר במשפטו על אלהים, היה משפטו נכון” (d. h. weil er sich in seinem Urteil von Gott nicht übereilte, war sein Urteil richtig). ויותר שישבביאור זה מן הזהירות הפילוסופית של הרמב”ם יש בו בודאי מן הביקורתהפילוסופית של מימון. לדעתו של הרמב“ם בהשגחה, שהיא נמשכת אחרי השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם, שלמות אין שלמות אחריו, אם כן כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא כפי מה שישיגהו מן השכל ישיגהו מןההשגחה”65 – לדעה זו, שהרמב“ם חוזר עליה כמה פעמים בספר “המורה”66, מכניס מימון פירוש, כאילודעתו של הרמב”ם היא, שההשגחה היא בהשתמשות האדם בשכל, ובה במדה תהיה השגחתהאלהים (Die Vorschung Gottes beruht, Maimonides zufolge, auf dem Gebrauch der Vernunft67 und ist diesem proportioniert)68 היינו, כמו שהוא מבאר זאת במקום אחר69: ההשגחה היא בזה, שהאלהים מנחה את השכל, ואינה מצויה אלא בזמן שהאדם משתמש בשכלו בפועל (Die göttiche Vorsehung ist nach der Meinung des Maimonides nichts anders als die Leitung der Vernunft70 und findet nur dann statt, wenn diese in wirkliche Übung gesetzt wird). אין ספק, שההשתמשות בשכל בפועל, לפי דבריו של מימון כאן – ומימון מכניס פירוש השכלי זה לעניין הדבקות ב“שכל הפועל” של הרמב“ם, – כמוהדברים שלמעלה בעניין ההריסה השכלית מכוּונים כולם לתכלית אחת, והיא להזהירמפני ההריסה של השכל מגבולותיו בתופעת הדברים לפניו אל ה”דבר כשהוא לעצמו" ולמה שהוא חוץ מן הצורות השכליות של חלל וזמן. וזה שייך בודאי לפילוסופיהשל מימון, ולא לפילוסופיה של הרמב“ם. ומימון נאמן בזה תמיד לעצמו, ובכל פעםשהרמב”ם מתקרב במהלכו הפילוסופי אל אחת הנקודות, שהיא נראית כקרובה לנקודהשבתוך המסלול של פילוסופית הביקורת, מימון מקרבו לכך ביותר. אם הרמב“ם מדברבפרק ל”א מן החלק הראשון של ה“מורה” על השגות שהשכל האנושי יכול להשיגן ועלהשגות שהשכל האנושי אינו יכול להשיגן בשום פנים, ואחר-כך הוא אומר, שישדברים שתשוקת האדם להשיגם היא עצומה והשכל מתגבר לבקש אמיתתם ולחפשם ובכלאומה ובכל זמן נמצאת כת בני-אדם שהיא מעיינת ומחפשת, ובדברים האלה תתפלגנההדעות ויש מחלוקת בין המעיינים, והמחלוקת היא הרבה מאד בעניינים האלהייםומעט בעניינים טבעיים ונעדרים בעניינים לימודיים (מתימטיים) וכו' – מימון, בבואו למסור תמצית הפרק הזה, מעמידנו קודם כל על כך, ש“המטפיסיקה שנויהבמחלוקת, פחות מזה חכמת-הטבע, והמתימטיקה אינה יודעת מזה ולא כלום”, וזהברוח ההתנגדות למטפיסיקה שבפילוסופית הביקורת, ולא בפילוסופיה של הרמב“ם. והרבה יש כיוצא בזה בהרצאתו של מימון את הפילוסופיה של הרמב”ם. ויש שמימוןמעיר, שהרמב“ם מתקרב בדרך זו וזו מן הפילוסופיה שלו או מן הויכוח שלו עםהפילוסופים אל קאנט71, או אל הפילוסופיה של מימון עצמו, הקשורה בפילוסופית הביקורת של קאנט72. ויש שהוא מבקר את הפילוסופיה של הרמב”ם מתוך יסודות ומחשבות שלפילוסופית הביקורת73. ויש שמימון מקרב את הרמב“ם אל שפינוזה74, או רומז למסקנה שפינוזיסטית, שיש להסיק מדבריהרמב”ם75, או מעלה על נס דבר שיש לראותו ככפירה, והוא נבלע בדברי הרמב"ם וכוונתו בזה אינה ברורה די צרכה76. כל זה הוא ממגמתו של החיבור המיוחד הזה של מימון על “מורהנבוכים” של הרמב"ם – וכוונתו אף היא להורות נבוּכים לפי דרכו הוא, עם הכבודהגדול וההערצה שבפרקים האלה אל ר' משה בן מימון. [י"ג] ר' משה בן מימון הוא בספר תולדות-חייו של מימון סמל התשוקהלדעת וסמל הקנאה לאמת של המחשבה. ומימון סיים את פרקיו על ספרו הפילוסופישל ר' משה בן מימון – ב“תכלית העליונה של האדם להכיר את האמת. והאלהיםיקיים את אשר הבטיח: העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”. זה מעין הסיום של “מורה נבוכים” – עצם הסיום של ה“מורה” יש בו הרבה יותר מן הדתיות העליונה, – והדמות של הרמב"ם הושלמה בידי מימון כפי שהתחיל בה וכפי שעיצב אותה בכלהפרקים כולם. ועוד דמות גדולה אחת עיצב מימון בספרו, והיא דמותו של משהמנדלסזון. אין זו דמות מופתית למימון, ומשום כך אין בה מן הגיבוש שיש בדמותהרמב"ם בספר הזה, ויש בה יותר ממיזוג של אור וצל. מימון צייר את פנימנדלסזון באהדה, ולא הפריז מצד אחד, כמשכילי-ישראל באותה תקופה, שהריעולקראת מנדלסזון ושרו לו תהילות, ולא גרע מצד אחר מכבודו ומערכו, כמו שהיהנהוג אז – וביחוד לאחר זמן מועט – בין אלה שקלטו את תורתו של קאנט. טיפוסי הוא למימון, שכשהוא בא לציין על פני הגליון אתהקוים העיקריים בפרצופו של מנדלסזון, שעשו עליו רושם, הוא מציין קודם כל, כי מנדלסזון היה “ידען גדול בתלמוד”, וכי היה תלמידו של מחבר הספר התלמודי “נצח ישראל”, רבי ישראל מזאמושץ77. מימון מצייןאת מנדלסזון גם כפילוסוף גדול, אף כי לא המציא שיטות חדשות, אלא תיקן אתהישנות, וביחוד את השיטה של לייבּניץ וּווֹלף, ומימון רואה אותו כחריףוכעמקן גם יחד, ומציין את טבעו המוסרי, ובספּרו את הסיפּור על הצעיר שהתחצףבפני מנדלסזון, ו“מנדלסזון עמד כשהוא נשען אל כסאו, לא גרע עין ממנו, ושמעאת כל דברי החוצפה שלו בסבלנות הסטוֹאית הגדולה ביותר, וכשכבר שככה חמתהצעיר ניגש אליו ואמר לו: ‘לך לך! הרי רואה אתה שלא תשיג כאן את מטרתך; אי אתה יכול להביאני לידי כעס’”78 – מעורר מימון בנו את הרושם, שלפנינו איש שמידת הענותנותוהסבלנות שלו הגיעה למעֵין זו שיחסו בזמן קדום להלל הזקן. וכמה מתקשר יפהבזה מה שמספר מימון על ההכרה העמוקה של מנדלסזון בטבעם של בני-אדם ובאופים, ואיך ידע להשלים את החסר בחוליות הרעיונות והמחשבה שלהם, ואיך היה לומד מכלאדם. וכך קמה לפנינו דמות שלֵמה של החכם הישראלי, שההשגחה, או בלשוננו: ההיסטוריה, העמידה אותו על גבול התקופות ונתנה עליו מהוֹדה. מימון כיבד את מנדלסזון על המעלות השכליות, שראה ומצא בוועל מעלות המידות שלו, ומימון ידע יפה על-פי הנסיון עד כמה הוא בעצמו הביאבזה את מנדלסזון לידי נסיונות קשים, והוא מספר גם על זה79 בגילוי-הלב המציין אותו ואת ספרו. מימון החזיק טובה למנדלסזון על כל אשר עשה בשבילו, וביחוד הרגיש מימון בהעדרו של מנדלסזון, אחר מותו, כי סר צלו80. אבל מימון כיבד את מנדלסזון גם בעבור דעותיו על היהדות. וקשההיה מאד למימון לקבל את הדעות הללו של מנדלסזון על היהדות של התורה והמצוה, אם מפני הספקנות שלו ואם מפני שנקלטו בלבו דעותיו של הרמב“ם, שראה גם בדתמיסודות הדעת, ומנדלסזון נמנע מן הטעמים האלה לדבר עם מימון בעניינים אלו, ולא התוכח עמו בענייני יהדות81. ואף-על-פי-כןהגיע מימון בסוף לידי מחשבות על היהדות הדומות למחשבותיו של מנדלסזון, ותיאורו של מימון בספר-תולדותיו – בפרק ט”ו מהחלק הא – את הדת היהודיתמראשית ימיה עד העת החדשה הוא, לכל הפחות בקויו העיקריים, לפי תפיסתו שלמנדלסזון בספרו “ירושלים”. ואם מימון אומר בספרו, כי “כדת חיובית נבדלת הדתהיהודית מהאלילות, שהיא אינה מדינית בלבד, היינו, דת שתכליתה רק טובת הכלל – בניגוד אל ההכרה האמיתית ואל טובת הפרט, – אלא שהיא, לפי רוח יוצרה, מותאמה לצורת השלטון התיאוקראטי של האומה, המיוסד על העיקר, שרק הדתהאמיתית העומדת על הכרת-התבונה יכולה להיות מתאימה גם לטובת הכלל וגם לטובתהפרט”82, הרי אין זה אלא הד נאמן לדבריו שלמנדלסזון, האומר ב”ירושלים“: “מדינה ודת לא היו בחוק ראשון זה – בחוק התורה – מאוחדים, אלא לאחדים, לא מחוברים, אלא אותו דבר עצמו. היחס שבין האדםלחברה והיחס שבין האדם לאלהים נפגשו בנקודה אחת ואי-אפשר היה להם לבוא לידיהתנגדות. אלהים, בורא העולם ומקיימו, היה יחד עם זה מלך האומה ומושלה, והואעצם יחיד ומיוחד, שאינו סובל כל פירוד וכל ריבוי – – – ולכן כל דבר מדיניקיבל אצל אומה זו צורה דתית וקדושה, וכל עבודה מדינית היתה ממש לעבודתאלהים”83. ומימון מודה, שקיבל בזה ממנדלסזוןואומר בפרקו על מנדלסזון: “בנוגע לעצמי, הנה עכשיו, לאחר שעיינתי במחשבתיבעניין החוקים היסודיים של דת אבותי, הריני מסכים הסכמה גמורה לדעתו שלמנדלסזון. החוקים היסודיים של דת ישראל משמשים גם חוקיה היסודיים שלמדינתו. ולפיכך כל מי שרואה את עצמו חבר של המדינה הזאת – – חייב לקייםאותם וכו'84. ומימון ביקש דרך לעצמו להוציא אתעצמו מכלל חבר-המדינה, וראה את עצמו כמי שעבר לדתהפילוסופים85, ולנגד עיניו עמדה בודאי דמותו שלשפינוזה, כמו שאין כמעט ספק, שהוא קיבל את השקפתו של מנדלסזון על היהדותבאמצעותה של השקפת שפינוזה על הדת היהודית, שהיא דת של תיקוןהמדינה86, והן גם מעֵין הדברים של מנדלסזוןב”ירושלים” על האחדות של המדינה והדת בישראל אנו מוצאים אצלשפינוזה87. [יד] ענייני פילוסופיה ועסקי דעות ומחשבות תפסו מקום ראשי בחייושל מימון, והם תופסים מקום גדול בתולדות-חייו. אבל מימון לא צימצם אתראייתו בפינה זו בלבד. כי עינו היתה בהירה והיא תפסה שטחי-חיים נרחבים. וכךנתן לנו מימון במבוא לספרו ציור חטוף של המעמדות וחייהם בפולניה בזמנו, וציור המשק של סבו וכלכלתו בפרק הראשון מספרו הוא בעל היקף רחב. והציור שלחיי האצילים הגדולים בפולניה בתמונת-החיים של הנסיך ראדז’יוויל בפרקהשנים-עשר מספרו הוא מעשה ידי אמן, ואפשר לפי תמונה זו לראות על מה אבדהמדינת פולניה (מימון כתב את פרקו סמוך לחלוקת-פולניה השניה). ומימון לא ראהרק את האצילים הגדולים וחיי-המותרות שלהם, אלא ראה והכיר וצייר גם את נפשהעבדים המשועבדים, וציור הנאמנות של העבד הנכרי, ששירת בבית היהודי – בפרקהחמישי מן החלק הראשון, – מותו וקבורתו, הוא מעשה ידי אמן להפליא. וציור ה“חדר” וחיי ה“מלמדים” בבתי המוזגים בכפרים, וחייהמוזגים והחוכרים היהודים, והשידוכים בישראל, וה“פרנסות” של אנשי התורה, וחיי המעמד הגדול הזה של יודעי-תורה בישראל, ואשוֹת-החיל בישראל – כל זהראה מימון ראייה ראשונה ותיאר אותו ראשון, קודם הרבה לכל הציורים ממין זה, הנמצאים בספרות ה“השכלה” העברית והישראלית-הלועזית, שלא-מעט למדו ממנווהושפעו ממנו. ומימון האריך לפעמים במדרש פילוסופי, אבל לא האריך בציור. הוא מצייר הכול בקוים מעטים, אבל חריפים, ובספרו אנו מוצאים מעיןדמות-דיוקן של יהדות פולניה וליטא בתקופה של ירידה שלפני העלייה, בימיההתפשטות הגדולה הראשונה של ה“חסידות” ובתקופת ההשפעה הראשונה, שעדיין לאהיתה כנראה ניכרת ביותר, של תורת הגאון מווילנה, וקודם שהיתה נראית וניכרתאפילו ההשפעה הקטנה של ה“השכלה”. ואנו רואים יהדות זו בפנים, וגם בעמדתהובמצבה כלפי חוץ. וציורים חטופים נתן מימון גם מיהדות גרמניה באותה תקופהומיהדות הולאנד, מלבד ציורים של אישים ועניינים שנתן בספר. ועל הכול – ציורשל עצמו, דמות-דיוקן המתפשטת על פני כל הספר, שחשף אותה עד שרשיה, ואף-על-פי-כן איזה “סוד” עוד שמור אתה, והוא עדיין מושך אותנו בכלקסמיו. אין אנו מוצאים בכתביו של מימון את שנת–הולדתו, והביאוגראף הראשון של מימון, שבתי יוסף וולף ב“מימוניאנה” (עמ' 10), קבע אותה בשנת 1754 (תקי"ד). ויש לפקפק בקביעה זו. כי הנה מספר מימוןבתולדות–חייו (חלק א, פרק כ"א), שהיה כבן כ“ה שנה בבואו לקניגסברג, ובשער ספרו בכתב–יד ”חשק שלמה“, שחיברו בפוזנא, בשבתו בבית ”הקציןהנגיד כמוהר“ר אליעזר ליפמן נר”ו“, ולימד את בנו, רשום שנתחבר בשנתתקל”ח, ולכל הפחות עברו כמה חדשים מזמן בואו לקניגסברג עד שניגש לחברספרו (הוא אומר מפורש – בכתב היד עמ‘ 19: – "ויהי כי ארכו לי הימים וה’ הניח לי מסביב" וכו'), וכיון שזמן בואו של מימון לפוזנא היה סמוךלראש–השנה (ספר–תולדותיו, הפרק הנ"ל), הרי היה מימון בקניגסברג בקיץתקל“ז, והוא אז כבן כ”ד, ובאופן זה יש לקבוע שנת–הולדתו בתקי“ג (1753). אמנם אומר מימון בספרו ”חשק שלמה“, שעזב את ארץ–מולדתו ”בשנת חמשתאלפים וחמש מאות ושלשים ושמונה לבריאה“ (תקל"ח), אבל זה סותר את החקוקבשער ספרו, וכבר הראה אברהם גייגר (ב–Jüdische Zeitschrift, שנה ד, 1866, עמ' 198 – 199, בהערה) מטעם אחר על הטעותשבדבריו של מימון. וכבר ציין פרידריך קונטצה בספרו על הפילוסופיה שלמימון (Die Philosophie Salomon Maimons, היידלברג 1912), עמ' 502, אחד משני המכתבים של מימון לגיתה, ובו הואכותב בכ”ח בספטמבר 1794: “אמנם אני נכנס עכשיו לשנת הארבעים ושתיםבחיי” (ich trete zwar erst in meinem 42 Jahr), וגם מזה משמע, שמימון נולד בשנת 1753, כמקובל. גם ציוןמקום–הולדתו נשתבש על–פי הרוב בספרים. ברור לפי המסופר בפי מימוןבתולדות–חייו, שהוא נולד בבית סבו, שאביו ישב בביתו וניהל את עסקיו, ומימון מספר (בפתיחה לפרק ב), שסבו גר שנים רבות במקום מגורי אבותיו, והוא הכפר סוּכוֹביבוֹרג שעל הנימן, בסביבת העיר מירז [=מיר], ששםהיתה לו “חזקה” על חכירת הנמל ועוד, והמשפחה עזבה את הכפר כשמימון כברהגיע לחינוך, ואף נשלח לאיבנץ, ללמוד תלמוד (בפרק ו). ובכן נולד מימוןבכפר זה, ולא בנסוויז', שממנה יצא אחר–כך למסעו לברלין. ↩ הספר – Versuch über die Transcendentalphilosophie – נדפס בברלין, בשנת 1790, והוא תורגם לעברית בידי שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, והתרגוםנדפס בשנת תש"א (חברה להוצאת ספרים על–יד האוניברסיטה העברית, ירושלים). ↩ מימון בתולדות–חייו, חלק ב, פרק ט"ז. ↩ הספר כבר נזכר למעלה, בהערה 1. ↩ הפילוסופיה של שלמה מימון, מאת הוגו ברגמן. חברהלהוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, ירושלים תרצ“ב. ראה גם הפרק עלשלמה מימון בספר ”קורות הפילוסופיה החדשה“ מאת פביוס מיזס (לייפציגתרמ"ז), עמ' 96–119. וראה גם ”בעיית העצם בפילוסופיה מקנט עד הגל" מאתנתן רוטנשטרייך (הוצאת ראובן מס, ירושלים 1939. ↩ ראה מאמרו “שלמה מימון ומשה בן מימון” בירחון “מאזנים”, כרך ג, עמ' 483–492. ↩ קוּנטצה בספרו הנ“ל, עמ‘ 28, וראה גם ארנסט קאסירר בספרו Das Erkenntnissproblem in der Philosophie und Wissenschaft der neuern Zeit, חלק ג, עמ’ 81–82. מןהחסרונות הללו כבר מנו בספריו של מימון בני–דורו ומימון מזכיר אותםב”הקדשה“שלו ”להאדונים המבקרים המקצועיים, המלומדים מאד", שבראשספרו Versuch einer neuen Logik (ברלין 1794), עמ' VII. ↩ בתרגום העברי של ספר–תולדותיו, עמ' 108–109. ↩ לבד מספרו העברי “גבעת המורה”, ביאור ל“מורהנבוכים”, שעליו ידובר בפרק אחר, חיבר מימון מעין ספרי פירושים: למאמרותשל אריסטוטלס (Die Kathegorien des Aristoteles, mit Anmerkungen erläutert und als Propädeutik zu einer neuen Theorie des Denkens dargestellt von Salomon Maimon, ברלין 1794); לספרו של בקון “האורגנון החדש” (Bacons von Verulam neues Organon, aus dem Lateinischen übersetzt von G.W. Bartoldy, mit Anmerkungen von Salomon Maimon. Band I., ברלין 1793); לספרו של ד"ר פמברטון: יסודות ראשונים לפילוסופיה של ניוטון (Anfangsgründe der Newtonischen Philosophie von Dr. Pembeton, aus dem Englischen mit Anmerkungen und einer Vorrede von Salomon Maimon, ברלין 1793). ↩ Maimoniana, oder Rhapsodien zur Charakteristik Salomon Maimons, aus seinem Privateleben gesammelt, von Sabattia Joseph Wolff (ברלין 1813), עמ' 89. ↩ שם, עמ' 96. ↩ שם, עמ' 87–88. ↩ שם, עמ‘ 138 וכו’. ↩ שם, עמ' 94. ↩ שם, עמ‘ 101 וכו’. ↩ תולדות חייו, חלק א, פרק י"ח. ↩ וולף שם, עמ' 106. ↩ שם, עמ' 87. ↩ במאמר הראשון שבספרו Streifereien im Gebiete der Philosophie (ברלין 1793), עמ' 4: Kann Gott einen Tisch in der Wüste zubereiten (תהלים ע“ח, י”ט: “היוכל אל לערוך שלחן במדבר"), ובדומה לזה באותו ספר ובספרים אחרים של מימון. ↩ במאמר הנ“ל שבספר הנ”ל של מימון, עמ' 42: Von der Zeder auf Libanon bis zum Ysop, der aus der Wand hervorwächst; von dem höchsten Seraph bis auf den niedrigsten Wurm (מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר; מן השרףהעליון ועד השלשול הקטן. – החצי הראשון של המשפט הוא תנ“כי – מלכים–אה, י”ג – והחצי השני עשוי על ידיו לפי המאמר בתלמוד: “לשום מיכאל השרהגדול לשום שלשול קטן” – חולין מ, ע"א). ↩ תיאור כתב–היד הזה, שצילומו נמצא בספריה הלאומיתוהאוניברסיטאית בירושלים, ניתן במאמרו של ש.ה. ברגמן “ספר תעלומות חכמהשל שלמה מימון”, שנדפס בספר–היובל לפרופיסור שמואל קרויס (ירושליםתרצ"ז), עמ' 255–259. ↩ תיאור מפורט של כתב–היד הזה, שנמצא בגנזיו שלבית–המדרש העליון לחכמת–ישראל בברלין, ניתן במאמרו של אברהםגייגר Zu Salomon Maimon’s Entwicklungsgeschichte, שנדפס בכתב–העת של גייגר Jüdische Zeitschrift, שנה ד (1866), עמ' 189–199. צילום של כתב–היד הזה נמצאבספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. נראה, שהכתב גם ב“תעלומותחכמה” וגם ב“חשק שלמה” הוא כתב–ידו של מימון. אני מודה בזה לד"ר י. יואל, הממונה על כתבי–היד של הספריה, שאיפשר לי לעיין בתצלומים ולהשתמשבהם לצרכי עבודתי זו. ↩ ממעשה בראשית ומעשה מרכבה. ↩ לבד מהחיבור הזה הדפיס מימון בעברית מאמר אחד, והואב“המאסף” לשנת תקמ“ט, חוברת שבט (עמ' ק“ל–קל”ו), ביאור פילוסופי עלדברי הרמב”ם בפירוש המשניות שלו לאבות פרק ג, משנה י“ז: ”רבי אלעזר בןעזריה אומר – – אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה“ וכו'. בראשהמאמר הזה בא מכתב קצר, שבו הבטיח מימון להילוות אל עוזרי ”המאסף“ ולהשתתף בו, ”פעם בביאור דברי פי חכם מקדמונינו, פעם בהעתקת דברי איזהמחבר מלשון לועז ללשוננו הקדושה, ופעם ישלח להם תשורה ממה שיעלה במצודתרעיונו כיד ה' הטובה עליו". ↩ לפי דברי מימון בפרק האחרון לתולדות–חייו חיבר אתביאורו לכל הספר “מורה נבוכים”, ונדפס רק לחלק הראשון, בפעם הראשונהבברלין בשנת תקנ“א (1791), על–ידי יצחק–איצק אייכל, ועל–פי הוצאה זובזולצבאך ובווינה בשנת תקפ”ח. ויש מעין עדות נוספת, שמימון חיבר אתביאורו לכל הספר, כי הנה ב“בשורה” על הוצאת הספר – עם קטעים מפירושו שלהנרבוני ומביאורו של מימון (מפרק ע"ג של החלק הא), – שפירסם אייכלבאייר תקמ“ח ב”המאסף“, הוא מבטיח, שאם ימצא די חותמים לספר, יתחיל מידבהדפסה ויוציא את החלק הראשון לר”ח כסלו תקמ“ט, והחלק השני יצא בחודשאדר תקמ”ט, והחלק השלישי כשלשה חדשים אחריו. גם בין כתבי–היד העברייםשל מימון, שנמצאו בעזבונו, היה ביאור ל"מורה נבוכים (וולףב“מימוניאנה”, בעמוד האחרון), ווּדאי לא היה זה כתב–היד של הביאור לחלקהראשון, שכבר נדפס (כהשערתו של הנ“ל, שלא ידע, כנראה, כי הביאור שנדפסהוא רק לחלק אחד של ה”מורה"). ↩ ה. ברגמן נתן בתוספת א לספרו “הפילוסופיה של שלמהמימון” רשימת המונחים העבריים של מימון, שליקט מתוך “גבעת המורה” ומתוךהמאמר “ביאור פילוסופי על דברי הרמב”ם בפירוש המשניות שלו לאבות פרק ג, משנה י“ז”. הרשימה אינה שלמה, ומה שרשום בה לא נבדק אם הוא מחודש. במאמרו של ברגמן על כתב–היד של ספר “תעלומות חכמה” (ספר–היובל לפרופ' שמואל קרויס) רשם בסוף את המונחים המתימטיים והפיסיקליים שבהם השתמשמימון בספר זה. ↩ שני מכתבים מר‘ נחמן קרוכמל שכתב לבנו ר’ אברהםקרוכמל, הובאו לדפוס על–ידי יהודה ליב לנדא בספר–היובל לאדולף שווארץ (ברלין ווינה 1912), החלק העברי, עמ‘ 48–49, ובכתבי ר’ נחמן קרוכמל, שיצאו על–ידי ש. ראבידוביץ, עמ' תכ"ז. ↩ בתוך הספר עצמו – בביאור לפרק ע“ד של ”מורה נבוכים“ – מזכיר מימון את שפינוזה ומבאר את היסוד של שיטתו, ואומר, כי ”זה הדעתעמוק מאד, ומסכים לדברי המקובלים בענין הצמצום", ומביא מדבריו של משהמנדלסזון בספרו Morgenstunden בויכוחו עם שיטת שפינוזה, וסותר דבריו של מנדלסזון. ↩ גם ב“בשורה” על הספר ב“המאסף” תקמ“ח לא נתפרסם שםהמחבר, ויצחק אייכל הודיע, כי מחבר הביאור ”גבעת המורה“ ”לא הודיע אתשמו – אמנם נראה בו, כי הוא איש חרוץ ובקי בכל חדרי הפילוסופיא, כאשריראה הקורא בדוגמתו". ↩ הספר נקרא בגרמנית בשם Salomon Mainons Lebensgeschichte והוא נדפס בפעם הראשונה בברלין: חלקא בשנת 1792, חלק ב בשנת 1793. הוא תורגם ללשונות–התרבות המובהקותבאירופה. בתרנ"ט תורגם גם לעברית בידי י. ח. טביוב (יצא בהוצאת “תושיה”, וורשה, בתרנ“ט–תר”ס) – התרגום הוא חפשי בכמה וכמה מקומות, והוא גם מקוצר במקומות מעטים, – ותורגם עתה מחדש בידי י. ל. ברוך (אנימציין בכל מקום את עמודי הספר לפי המהדורה הגרמנית הראשונה, ובתרגוםהעברי לפי עמודי התרגום החדש). ↩ חלק א, פרק ג, עמ‘ 34. בתרגום העברי עמ’ 68–69. ↩ חלק ב, פרק י“ג, עמ‘ 195. בתרגום העברי עמ’ 196. וראה ביחוד ווֹלף ב”מימוניאנה", עמ' 235. ↩ בהקדמה ל“מימוניאה”, עמ' 7. ↩ Γνωθι Σαυτον oder Magazin zu Erfahrungsseelkunde als ein Lesebuch für Gelehrte und Ungelehrte. Mit Unterstützung nehrerer Wahrheitsfreunde herausgegeben von Karl Philipp Moritz und Salomon Maimon. Berlin bei August Mylius. – מכתב–העת הזה יצאו עשרה כרכים, ומימון השתתף בעריכתו מהחוברת האחרונה (ג) של כרך ח (1791). ↩ בכרך ט, חוברות א וב (1792). ↩ בקטעים שנדפסו בכתב–העת אין מימון מדבר בגוף ראשון, כבתוך הספר, אלא הדברים מסופרים על מימון – הוא נקרא שם בן–יהושע – בגוף שלישי, ושמו של העורך–המו"ל הועלה בראש הקטעים (Fragnente aus Ben–Iosuas Lebensgeschichte. Herausgegeben von K. P. Moritz). בראש הספר (על שער הספר) – במהדורה א – רשום: Salomon Mainons Lebensgeschichte von ihm selbst geschrieben und herausgegeben von K. P. Moritz. ↩ בכרך ח, חוברות א וב Fragment aus dem vierten Teil von Anton Reisers Lebensgeschichte. ↩ כבר הזכרתי, כי בקטעים שנדפסו בכתבי–העת מסופריםהדברים על–אודות מימון (בן–יהושע), ואין הוא מדבר בגוף ראשון, וישלציין כאן, כי כך הוא דרך הסיפור גם ב“אנטון רייזר” של מוריטץ. ↩ לחלק השני. ↩ האנס פאיהינגר: Die Philosophie des Als Ob (מהדורה ד, 1920), עמ‘ 110 וכו’, 273, 286. ↩ Diogenes Laërtius, ספר י, ב. ↩ רש“י פין אומר בספרו ”שפה לנאמנים“, סעיף צ”ד (“הכרמל” החדשי, שנה ד, תרל“ט–תר”מ, עמ' 581): “בליטא מצאנו את הרבהגאון החכם ר‘ שמעון בר’ מרדכי, האב”ד דק“ק סלונים, הבא בשנת תקל”חבהסכמה על ספר אויקלידוס שהעתיק והוציא לאור הרב החכם ברוך משקלוב. – – – אל הרב הגאון הזה הלך, כפי המקובל בידנו, הפילוסוף המופלא ר‘ שלמהמימון בהיותו בארץ מולדתו בליטא, לשאול ממנו איזה ספרי–חכמה כתוביםבלשון אשכנזית, כי שמע עליו אשר בימי נעוריו היה בה’[מבורג] ולמדלשון אשכנזית, ועמה את החכמות הלימודיות, והנן שעשועיו גם בימיו, וישלו ספרים בחכמה בלשון אשכנזית". ↩ במאמרו שכבר נזכר, שפירסם על כתב–היד של “חשק שלמה”, ב Jüdische Zeitschrift, שנה ד (1866), עמ' 193. ↩ עמ' כ (בכתב–היד). ↩ שערי אורה לר‘ יוסף ג’יקטיליה שער א. מימון הכיר אתהספר הזה והוא מספר בספר–תולדותיו (חלק א, פרק י"ד), שעל–פיו למד לדעתאת הכינויים הרבים ל“ספירות”. ↩ טיפוסי הוא הביאור ל“שכינה”: “ראיתי לבאר עניןהכנוי הזה, הרגיל בפי המחברים, ובפרט בדברי המקובלים הרבה מאד, ונאמר: כבר נודע מה שביארו הפילוסופים וזכרו ג”כ הרמב“ם ז”ל בספר המורה איךשהטבע מכין החמרים לקבל הצורות ונותן הצורות צורה נבדלת, והוא השכלהפועל – לדעתו ולדעת כל פילוסוף. ואולם אנחנו בשם אלהינו נזכיר ונאמר: כבר נתבאר איך שהוא ית‘ פועל הכל בשתי הבחינות הנזכרות, והיא, כי מתחלההוא מכין החומר, ואחר–כך נותן בו צורה. והנה הפעולה האמתית היא הכנתהחומר והיא ההווה בזמן, אבל נתינת הצורה אין ראוי לקראה בשם פעולה, כיאין הצורה כי–אם עצמו ית’ השורה על החומר כפי ערכו, והוא כעין האדםהבונה בית לעצמו ואחר–כך הוא שוכן בו. – – – והנה אף שהכל ממנו ית‘ כבריהיו בכאן ב בחינות חלוקות, כאמור, הנה הבחינה המכינה החומר אנו מכניםבשם שכינה ונותן הצורה בשם קב“ה, וכבר נמצאו בזה מדריגות חלוקות, כי ישחומר מעולה מאחר וכמו כן צורה מעולה מאחרת, וזה סוד מה שנאמר הקב”המזווג זווגים, כי באמת הוא עוסק בזה, והבן“. ומימון ממשיך לבאר בזה אתגלות השכינה: ”והנה החומר היותר מעולה הוא חומר האדם השלם, כעין האבותודומיהם, וכמו כן הצורה היותר מעולה היא הצורה האלהית אשר חלה בהם, אשרהיא מעולה מהצורה המדברת, – – ובפרט אחר–כך בהשתלשל הדורות עד זמן מתןתורה, שאז קבלו צורה יותר מעולה אחר שנחלקו לי"ב שבטים והם ששים רבואכעין המרכבה העליונה. – – – וכן המשכן ובית–עולמים הי[ו] החומרשהכינה השכינה להיותו מכון לשבתה, ותיכף אחר ההכנה חלה עליו הצורה, כמושכתוב: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו’. וכןבבית–עולמים: אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. וכל עסקינו תמיד אינםאלא ליחד קב“ה ושכינתי[ה], והוא כעין הכנת החומר. ועל–פי זה תבין גםכן ענין גלות השכינה בעו”ה" (“חשק שלמה”, עמ' מ). ↩ חלק א, פרק י"ד ↩ ראה משה מנדלסזון: Jerusalem, מאמר ב (בהוצאת כתביו הנבחרים על–ידי מ. ברש, 1880, כרך ב, עמ' 447); בתרגום העברי של א. ב. גוטלובר (ז'יטומיר תרכ"ז), עמ' 95. ↩ חלק א, פרק י“ד, בפתיחה. ליחסו ה”משכילי“ של מימוןל”קבלה“ יש לצרף את הדברים שכתב בתקופה שבה חיבר ספר תולדות–חייובתשובה על איגרת של ד”ר אוברייט (האיגרת והתשובה נדפסו בכרך ט שלכתב–העת שערך מימון יחד עם מוריטץ – שנזכר כמה פעמים, חוברת ג): “מחכמתהמזרח המהוללה אין לי מושג. מהקבלה כמו שהיא עכשיו לפנינו, אין ללמודדבר חכמה לעיון ולא דבר שיש בו תועלת מעשית. היא רק משחק של מספריםואותיות, שהמקובלים מבקשים בהם סודות ושהם – כאלהים, שהשתמש, לפידבריהם, באמצעי זה בשעת בריאת העולם – יכולים ליצור בהם הכל לפי חפצם” (שם, עמ' 104–105). ↩ שם. ↩ שם, בעמודי הפרק האחרונים. ↩ בספרו Geschichte, Lehren und Meinungen aller bestandenen und noch bestehnden religiösen Sekten der Juden וכו', חלק ב (גרין 1823), ובמאמרו Chassidäer באנציקלופדיה של ארש וגרובר, מחלקה I, כרך ט"ז (1827). ↩ בספרו תולדות היהודים, כרך י“א, בפרק על החסידות, ובעיקר בציון לפרק. כרך זה תורגם לעברית בידי י. א. טריווּש ויצאבווילנה בתרס”ט. ↩ ח"א, עמ‘ 221. בתרגום העברי עמ’ 139. ↩ שם, עמ‘ 222. בתרגום העברי עמ’ 140. ↩ שם, עמ‘ 227–229. בתרגום העברי עמ’ 142–143. ↩ שם, עמ‘ 230. בתרגום העברי עמ’ 143. ↩ שם, וביחוד בהערה לעמ‘ 236. בתרגום העברי עמ’ 146. ↩ שם, עמ‘ 232 וכו’. בתרגום העברי עמ' 144. ↩ משערים, שעל שם כך קיבל בברלין את שם–המשפחה מימון, שבו חתם על ספריו בגרמנית, בעוד שעל ספריו בעברית הוא חתום בשם שלמה בןיהושע ממדינת ליטא, וכך גם ב“ביאור פילוסופיי”, שהדפיס ב“המאסף” תקמ"ט. ↩ מי שהביא לבית–הדפוס את המהדורה השניה של ספרתולדות–חייו של מימון, ד“ר יעקב פרומר (מינכן 1911), הוציא מתוך נדבכיהבניין של הספר את הפרקים על הרמב”ם ועל ספרו “מורה נבוכים”, וכן אתהפרקים העיוניים על הדת היהודית ועל מסתרי–הדת, וספח אותם לספר בצורת “נספחות”. אחר–כך הוציא ד“ר מ. שפיצר, שטיפל בהוצאת ספר תולדות–חייושל מימון, שיצא בהוצאת–שוקן, ברלין (1935), לגמרי את הפרקים על ספרו שלהרמב”ם מתוך הספר. אכן בתרגום העברי ניתנו הפרקים האלה, וכן יתר הפרקיםהעיוניים – כבמהדורת פרומר, – בצורת נספחות. ↩ חלק ב, פרק א. ↩ שם, עמ‘ 37. בתרגום העברי עמ’ 276. ↩ לעומת זה אנו מוצאים את מימון ב“גבעת המורה”, בביאור לפרק י“ד מהחלק הא של ה”מורה“, שהוא מבאר את דברי הרמב”םבהכניסו לדבריו רעיון עיקרי של תורת רוּסוֹ על סיבת אי–השויון שבעולם: “ידוע הוא, שבכל קבוץ אנושי ימצאו שתי כתות אנשים, ר”ל: החשובים (אַדליכע) והפחותים (געמיינע). והנה כאשר נחקור על סיבת זה, ר“ל: איךהגיעו אל החלוקה וההגבלה הנזכרת, נמצא,שזה קרה על הדרך הזה: האנשיםבטבעם מתחלפים זה מזה בחוזק ובחולשה, בחכמה ובסכלות וכיוצא בזה, ולזההיותר חזקים והיותר חכמים מזולתם יתעצמו בהכרח על היותר חלושים מהםבבחינות הנזכרות ויכבשום לעבדים, וישתמשו בהם לתועלת עצמם, כמו שיעשובני–אדם בכלל עם הבהמות והחיות, ומזה נתחדשה החלוקה הטבעית בין החשוביםוהפחותים שזכרנו”. וראה שם כל העניין, וביחוד הסיום, שבו נראה מימוןכנוטה אף לתורת הטבע של רוסו, והוא מבאר לפי זה את הכתוב בבראשית י, בוכו‘: "ויראו בני האלהים – השופטים ומנהיגי המדינות – את בנות האדם – הפחותים מצד ההסכמה – כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ומזהנמשך הנפילים היו בארץ וגו’, רצוני לומר, שהולידו גבורים“, ורואה מימוןאת ביאורו כביאורו של הרמב”ם לדברי הכתוב שם. ↩ מו“נ, ח”ג, פרק י"ז. ↩ שם, פרק י“ח, פרקים נ”א ונ"ב. ↩ ההדגשה היא של מימון. ↩ בסוף פרק ז מפרקיו על ה“מורה”. ↩ שם, פרק י‘, עמ’ 148. בתרגום העברי עמ' 329–330. ↩ אף ההדגשה כאן היא של מימון. ↩ שם, עמ‘ 98. בתרגום העברי עמ’ 306. ↩ ראה שם, בהערה של מימון לעמ‘ 43. בתרגום העברי עמ’ 279. ↩ ראה שם, עמ‘ 103. בתרגום העברי עמ’ 308 (וראה גם עמ' 301). ↩ במסרו תמצית של פרק י“ב מן החלק הב של ה”מורה“ (שם, עמ‘ 85, בתרגום העברי עמ’ 299) נותן מימון צורה לדברים כאילו אומר שםהרמב”ם, כי “העולם הוא שפע מתוך האלהות” (Die Welt ist ein Ausfluss der Gottheit). ↩ ראה הסיום לתמצית פרק ס“ח מחלק א של ה”מורה" (שם, עמ‘ 62, בתרגום העברי עמ’ 288) בעניין האחדות שלשכל–משכיל–מושכל. ↩ ראה הדגשתו את דברי הרמב“ם בפרק ס”ו מן החלק הא שלה“מורה” (שם, עמ‘ 60, בתרגום העברי עמ’ 287), כי הלוחות היו מעשה הטבע. והוא מודה, שדברי הרמב“ם בעניין זה אינם ברורים די צרכם, ומביא הוא – בספרו זה כמו ב”גבעת המורה“ – את דעת הנרבוני בפירושו למקום זהב”מורה", המחזקת את דעתו. ↩ ח"ב, עמ‘ 168–169. בתרגום העברי עמ’ 183. ↩ שם, עמ‘ 171. בתרגום העברי עמ’ 184. ↩ שם, עמ‘ 172. בתרגום העברי עמ’ 184. ↩ שם, עמ‘ 252. בתרגום העברי עמ’ 222. ↩ שם, עמ‘ 179. בתרגום העברי עמ’ 188. ↩ שם, עמ‘ 158. בתרגום העברי עמ’ 241. ↩ Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum, כתביו הנבחרים של משה מנדלסזון, הוצאת ד"רמוריץ ברש (לייפציג, 1880), כרך ב, עמ‘ 460–461. בתרגום העברי של א. ב. גוטלובר (ז'יטומיר תרנ"ז), עמ’ 110. ↩ שם, עמ‘ 180–181. בתגום העברי עמ’ 189. וראה גם עמ‘ 232; בתרגום העברי עמ’ 214. ↩ שם, עמ‘ 181. בתרגום העברי עמ’ 189. ↩ מאמר תיאולוגי–מדיני (Tractatus theologico–politicus), במבוא ובפרקים ג, ד, ה, י"ז. ↩ שם, פרק י“ז: ”אלהים לבדו היה איפוא השליט עלהעברים – – – ועל–כן היו במדינה זו החוק האזרחי והדת, שהיא היתה, כמושהראיתי, רק לשמוע בקול אלהים, דבר אחד. עיקרי–הדת לא היו תורות, אלאמשפטים וחוקים, יראת–אלהים היתה לצדקה, עזיבת–אלהים לעולה ולפשע. מישפשע בדת חדל להיות אזרח והיה על–ידי כך בלבד לאויב; מי שמת על קידושהדת כאילו מת על קידוש המולדת. – – – על–כן אפשר לכנות ממשלה זו בשםממשלת–הדת". ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42535	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12410594", "authors": "פישל לחובר", "filepath_pby": "/p402/m42535", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42535, "source_edition": "תל-אביב: דביר, .", "title": "שלמה מימון וספר תולדותיו", "translator_uris": "", "translators": "" }
אחרית דבר: מאת הועד להוצאת כתבי דוד סמילנסקי הועד להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי מגיש בזה לצבור את הספר הראשון “עם בני דורי” (פרקי זכרונות ודמויות אישים). ספר זה אינו אלא חלק קטן מכתביו של העסקן המובהק, שליווהבמשך עשרות שנים את תנועתנו הציונית ואת בנין הארץ – לא רק במעשים ובפעולותממשיות אלא גם במאמרים מפרי־עטו לעת־מצוא. כתבים אלה, ככתביהם של כל ראשוני התנועה, ערכם מרובה כחומרהיסטורי וגרפי ממקור ראשון, שמתוכו ילמדו בני דורנו והדורות הבאים את פרשתגלגוליהם, אורח חייהם וסבלותיהם של מחוללי התנועה, סוללי־דרכה, חלוציהועסקניה. חובה מיוחדת מוטלת עלינו ביחוד בימי חירום ושידוד המערכותלהציל משיני הכליון, על ידי פרסום בדפוס, כל תעודה בת־ערך הנוגעתלתנועתנו. אין ספק, שספר זה, הגדוש חומר חשוב, וגם כתוב בצורה מלבבתהשווה לכל נפש – ימצא לו מהלכים בכל חוגי הצבור. וככל אשר ימהרו לרכוש אתהספר, כן תאופשר לועד ההוצאה הגשמת המטרה שהציב לו: הוצאת שאר כתבי ד. סמילנסקי. בהתאם לצרכי השעה, הקדיש ועד ההוצאה חלק מהכנסות הספר למטרה לאומית־ציבורית, שהזמן גרמה: לטובת הקרן למען החייל העברי. בשם ועד ההוצאה: פרופ' ד"ר יוסף קלוזנר ד"ר חיים בוגרשוב ד"ר משה שרמן ד"ר משולם ליבונטין מנחם־אב תש"ב, תל־אביב את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42537	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "", "authors": "הועד להוצאת כתבי דוד סמילנסקי", "filepath_pby": "/p2672/m42537", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42537, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "אחרית דבר: מאת הועד להוצאת כתבי דוד סמילנסקי", "translator_uris": "", "translators": "" }
93524/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא ↩ .י"בפ תרעה .תירבעה הנשל תמאות הניא תיזעולה הנשה – רוקמב ךכ .א"שת ירשת ,ביבא־לת .ימי תיראשב םג תויחל ךישמא וז יתנומאבו .רתויבםירמהו םיערה םימיב וליפא דמעמ קיזחהל תישפנה הרובגה תא יל הנתנו יתואהצמיאו הדדועש איה לארשי־ץראבו לארשי םעב הלודגה הנומאה .הקיתעה התדלומב תירבעה המואה לש הדיתעבולארשי חצנב יתנמאה דימתו שאונ יתרמא אל םלועמ לבא ,תיבושיהו תינידמהונתדובעב תודיריו תוילע יתיאר ,יתנקז םגו יתייה רענ .ונצרא ןינבל ךבדנ יתפסוהו םינושארה םיצולחהןיב תויהל יתיכזש ,ינא רשואמ .”םירוסיב אלא תינקנ לארשי־ץרא ןיא“ :רמאמה תאדימת יתרכזש ךותמ .והשימ יפלכ תמוערתו תוינורט ילב הבהאב ירוסי תא יתלביקלבא ,תדלומה תמדא לע ילגר ךורד םוימ יתרבע בר לבסו םילוגלג ךרד .יצראלוימעל ,ינומלא םימעפל ,טושפ לייחכ יתבוח תא אלמלו בחרה רובצה ןמ דחא תויהלאלא םירחא לע טלתשהלו ימצע תא טילבהל יתנוכ התיה אל ימימ .וחכ תא קזחלו ריבגהלו רובצל ליעוהל לולע – תוילאודיבידניא תולוגסבןנוחמ וניאש הזכ וליפא – דיחי לכו הזב הז םיבלושמו םירושק דיחיהו רובצהש ,ינא ןימאמ .םייטרפה ינינע לע רובצה ינינע תא בורל ףידעמ ינאו ,”רובצהןמ שורפת לא“ :העודיה המסיסה דימת תדמועו הדמע יניע דגנל ילש ”ןימאמ ינא“ה .דועו הפוריאב ירויסמ עסמ ימשרל ,)הז ץבוקב ופסאנ םהמ רשא( ירוד ינב םינקסעו םישיא לע תונורכז ,הילעפמוביבא־לת ינינעל וא העשה ינינעל רקיעב תושדקומ ויה יתומישר .דועו ”ביבא־לת תיריעתועידי“ ,”בושיה“ ,”הישעתו רחסמ“ ,”רקובה“ ,”םויה ראוד“ ,”ץראה“ :ןוגכלארשי־ץראב תירבעה תונותעב ירמאמ תא םסרפל יתוליחה ןכ ירחא .דועו ,הסידואב רואל ואציש ”תירבע הבשחמו“ ”המידק“ ,גרוברטפב רואל אציש )ןועובש( ”טיוסזאר“ ,)ימוי ןותע( ”דרגטבטסילי תושדח“ ומכ ,םייסור םינותעהמכל תופוכת םיתעל לארשי־ץראמ בתוכ יתייה םלועה תמחלמ ינפל .תירובצה יתדובעלתרש ילכו יאול־תב אלא ,המצע ינפב הרטמ אל הביתכה התיה יל .הב ןחנ רשא םיהלאתנתמכ שיא שיא ,תירבעה תונותעבו תורפסב דבוכמ דמעמ םהל ורציב – יקסנלימסבאזו ריאמ ,השמ – יליג ינבו יבורק .טעב םג יחכ תא יתיסנ תונותעב .3291 דע תופוצר םינש רשעמ הלעמל לארשי־ץרא ידיקפ לש תיצראהתורדתסהה שארב יתדמעו ,2191 תנשב ביבא־לתבו ופיב רחסמה־יתבב םירזועהוםידיקפה תורדתסה לש םינושארה םימזויה דחא םג יתייה .22/1291 תנשב ביבא־לתב ןושארה ירחסמה זכרמה לש םינושארה וינובמו וידסיממ םג תויהל יתיכז ראשה ןיב .םמודיקלו םחותיפל המ־תדמב יתעייסוםינוש םיגוסמ תודסומב תירובצ הדובעל תויונפה יתועש תא יתשדקה אלא ,דבלבהיריעה ינינעב יתמצמטצה אל ביבא־לת תיריעב יתדובע תונשב םג ביבא־לתב תירובצ הדובעב .278.832.21־ל 9391 תנשבו ,ע"ממ 621.288.1־לביבא־לתב םימה תכורצת העיגה 7291 תנשב :תינוריעה םימה תכורצתב תפקתשמ איהשיפכ ,ונתדמח־ריע לש המוצעה התוחתפתהב יניע ומב תוארל יתיכז וז הרשמב ףא .םויה דע וב שמשמ ינאש דיקפת ,ביבא־לת תיריעב רואמה תקלחמו םימה לעפמ להנמכ – 7291 רבמטפסב – יתינמתנ ,יללכ חקפמ לש דיקפתה לוטב םע רואמה לעפמ להנמל יללכ חקפממ .)2289 תמועל( י"אל 82987 לש ינוריע ביצקתלו ,)4802 תמועל( םיבשות 92773־ל )1291 תישארב 002 תמועל( תיב 1823־ל ביבא־לת העיגה – 7291 – וזיתרשמ תא יבזע תנשב .האילפמ תוריהמב ביבא־לת החתפתהו הלדג וז הרצק הפוקתבו ,םינש ששמ הלעמל יתדבע ביבא־לת לש יללכה חקפמה דיקפתב .ץראבתורחא תוירבע תוצעומלו הוקת־חתפ תיריע ,ביבא־לת לש היריעה תקוחל ירקיעדוסי השמיש וז הקוח .תיטפשמ תוכז לבק הנוכשה דעוו ביבא־לת תצעומ לש הקוחההרשאתנ 1291 יאמב .ל”ז ןפ .ש ד“ועה ,יטפשמ ץעויכ ,ףרוצ הקוחה תדעול .תורושהבתוכו ךונח .ג .א ,ףוגנזיד .מ ,ןויצ־ןב .ש :ופתתשה התכירעבש ,ביבא־לתתצעומל הנושארה הקוחה הנכוה 1291 לירפאו סראמ ישדחב .מ"יל 3509 – האצוהה ,תירצמ הריל 2289 הסנכה :0291 תנשב ביבא־לת דעו לש יתנשה וביצקת .4802 היסולכוא רפסמו ,)רדח 3651( םינטק םיתב 002 הב ויה .ופי תיריעב היולתביבא־לת תנוכש ןיידע התיה ,יללכ חקפמכ הדובעל יתסינכ םע ."הדחוימ ןוצר תועיבשב הז לע עידומ ,םינינעה לכ ךלהמלע הבוטל תרכינ אהת הז יללכ חקפמ לש העובקה הדובעהש ותווקב ,דעוה .הצעומהרושאב ותדובעל סנכנו ,וז הרשמ לבקל ףוסבל םיכסה ,הז לע וב וריצפה דעוהירבחו ,ביבא־לת ינינע רודסל דאמ הצוחנ תידימתה ותרזע יכ חכונש ירחא םלוא ,דעוה דרשמב רכש לש הדובע וילע לבקל הליחת ברס יקסנלימס רמ .הנוקתו הנוכשהתבוטל תאז שרוד דעוב םינינעה בצמ יכ חכונש ירחא ,דעוה דרשמ לא יקסנלימס .ד רמ סנכנ א”פרת ןושאר רדא שדוחל 'ה םוימ“ :הז ןינעב ביבא־לת דעו לשלוקוטורפה ךותמ עטק ירהו .ףוגנזיד לש ותשקבל יתרתענ ףוסבל .ירובצ ןקסעכ ,תובדנתה ךותמ ביבא־לת ינינעל ינמזתא שידקהל ,הנש הרשע־עברא ךשמב ,תיב־תזוחא לש הדסוה תישארמ יתלגרוהש רחאל ,ביבא־לת דעוב רכשב דובעל ןויערה םע םילשהל יל היה השק .טרפב ופיוביבא־לתבו הלוכ ץראב ידיחיו ןושאר יכונח זכרמ תובר םינש שמיש רשא יכונחהדסומל ישפנ ימינ לכב יתרשקתהש ךותמ ,רבדב יתקפקפ הליחת .ביבא־לת ינינע לע יללכ חקפמ לש דיקפת ילע לבקלו ”הילצרה“ היסנמגב יתדובע תא קיספהל ףוגנזיד .מ ינלדש )0291( פ"רת ףוסב ביבא־לת דעול ”הילצרה“מ .ןושארהירבעה ינוכיתה רפסה תיב חתפתה הלאכ םיריהמ םידעצב .ע”רת תנשב 4 תמועלהקלחמ 61 ה“סב .4 תוליבקמה תוקלחמה רפסמו 8 תוידוסיה תוקלחמה רפסמ ,ע”רתב 2 םוקמב 4 תוניכמה רפסמ .ע“רת תנשב 021 תמועל )הסינכל םיננוכתמ 051־כדוע( רפסה תיב ילתכ ךותב 007 דע לדג םידימלתה רפסמ ,ע”רתב 01 תמועל 53 היה םירומה רפסמ .ע“רת תנשב י”אל 001 תמועל ,הנשל י“אל 00051־ל ץראל־ץוחמםידימלתה תקזחהל ליגר־יתלבה ביצקתה הלע הז דבלמ .ע”רת תנשב י“אל 0031 תמועלי”אל 000.01־מ הלעמל ”הילצרה“ היסנמגה ביצקת הלע – יטירבה שובכל הנושארההנשה – פ“רת תנשב .ןנוקתכ םינשבכ קופדל לחה היסנמגב םייחה קפודו ,םרפס־תיבלורזח ןאכלו ןאכל ורזפתהש םידימלתה םג ,ליגרה םלולסמל ובש םייחה .יררהםייח ר”דו אירול ר“ד ,ןיקנייש .מ ,בושרגוב ר”ד ,ןוזנסומ ר“ד םילהנמה םתולגמובש םיתניב .םינינבה תא ונתושרל ונלבק רפסמ םישדח רחאל קרו ,יטירבה אבצה לשםילוחה ידי לע םיסופת ויה ,ודי לעש ןויסנפהו ,היסנמגה ןינב .”םלובגל םינב ובשו“ םעט םילוגה לכ םע דחי יתמעטו ביבא־לתל יתרזח 8191 רבוטקואב דחאב .םידימלתהו םירומה תלכלכל םיעצמאה תגשהל הגאדהילע הדיבכה דוחיב .םיסקנפה תלהנהבו תוריכזמב ,תורבזגב יתדובע תא יתכשמהינאו ,חקפמה דעוה שארל הפי ללה ר"דב ורחב חקפמה דעוהו יגוגדפה דעוה ידירש .רתויו רתוי רימחה ונבצמ .היתובשומו הדוהי ירעמ םיקתונמ לילגבו ןורמושבונראשנ ,7191 רבמבונב יטירבה אבצה ידי־לע הדוהי שובכ םע ”םלובגל םינב ובשו“ .תוילארטיינהתוצראה םעו תירבה תוצרא םע םירשק םש רציו אטשוקל הלגהש ןיפור .א ר"דמלבקמ היה לודגה קלחה תאו .החפ לאמ’ג יכרותה אבצה לש יעיברה הנחמה דקפמ תאמטעומ עויס לבקמ היה וז הרטמל .םתלכלכלו םרוסחמל גאודו ,םש םיאצמנ םילוגהרשא לכב ,םוקמל םוקממ דדונו רבוע היה "אתולג שיר”ה ףֹוגנזיד .מ .הוקת־חתפבימשר־יתלב ףינס החתפ ,ביבא־לתבו ופיב הרגסנש ,הניתשלפ הילגנא תרבח ,הוקת־חתפב היה–ןוהט בקעי ר“דה דמע ושארבש–ילארשיצראה דרשמה ,ןויצל־ןושארבראשנ ןילרב והילא רמ ישארה רבזגהו חקפמה דעוה שאר .הפיחו ,המלש־תב ,היפש ,בקעי־ןורכזב םירוזפ ויה הידימלתו היסנמגה ירומ .ט”ערת ןושח דע ז“ערת חספ ברעמ ךשמנש ,ביבא־לתמ יללכה שוריגה תעב דוחיב ,יקלחב לפנ השקה לופטה ןמ לודג קלח ביבא־לת שוריג ימיב .המחלמה תונש לכ ךשמב םהיתומא תלכלכלו םידימלתה לרוגל גואדל הצלאנ היסנמגה תלהנהו .היחמל םיעצמא לכ ילבו םיל רבעמ רשא ןהילעבמ תֹוקתונמ ןהידלי םע תוהמא תורשע המכ םג וראשנ םידימלתה תואמ דבלמ .ץראל־ץוחב םידימלתהירוה םע םירשקה וקספנ 4191 טסוגבאב המחלמה תזרכה םעו ,ל"וחבש םהירוהידי־לע םיקזחומ ויהש םידימלת תואמ זא וכנחתה היסנמגב .ןיקנייש .מ חקפמה דעוה שארו אירול ףסוי ר”דהישארה הרומה ,בושרגוב םייח ר“דה ונגס ,ןֹוזניסֹומ ןויצ־ןב ר”דה היסנמגהלהנמ – םירז םיניתנכ ץראה ןמ ושרוג המחלמה תישארב .8191–4191 תמחלמ ימיביתדובע הדבכו התבר דוחיב .א“פרת טבש דע יתדבע הז דסומב .קנרפ 00053 – םינושוןויצ־יבבוח דעו תכימתמו דומל רכשמ יתנשה ביצקתה .01 םירומה רפסמ ,021 היהםידימלתה רפסמ ;תוידוסי תוקלחמ עבראו תוניכמ יתש הב ויה .ופי תברקב תינמרגההבשומה לומ ,יברע תיבב הרוכש הרידב זא הנכש היסנמגה .רבזגו תונובשח להנמ ,ריכזמכ – ”הילצרה“ ,ופיב הנושארה תירבעה היסנמגל הנש התוא לש זומתב יתנמזוה )0191( ם"רתב ”.תושו ןייטש .ל“ תשורחה תיב תא יבזעב ”הילצרה“ היסנמגב .3291 דע ביבא־לת לש היריעה תצעומב םגו ביבא־לת דעוב ןכ ירחאו ,”תיבתזוחא“ דעוב יתייה רבח .הלש הנפה ינבא יחינמ ןיב תויהל יתיכז רשא ,הנושארהתירבעה ריעה ,ביבא־לת איה ,תיב־תזוחא לש התישאר התיה ךכ .םיבושח םידיקפתהמכו המכ וילע ונלטהו גיהנמל ונל ונרחב וב רשאו ותוצירחו ותנובת ברב ךרדהתא ונינפל ריאה רשא ,ףוגנזיד ריאמ ךלה ונלש הנחמה שארב .ביבא־לת ֹומשש הז ךרכ הנבנ וילע רשא תולוחהםיב ןוטרש ונצענ ךכו .ונתינכת תמשגהל םצרמו םנוא לכב ורסמתה רשא ,םירבחתורשע המכ ונתדוגאל ףרצל ונידיב הלע םיקסופ יתלב םיצמאמ רחאל קרו .תובשיתהבקוסעלו םיתב ןינבל תונוישר לבקל ,תועקרק שוכרל תיטפשמ תוכז לכ ונלהתיה אל ינמתֹועה קוחה ףקותבו ,םירז םיניתנ ונייה ונלוכ .תפתושמ ןושל םגםיתעלו םיפתושמ םינינע רסוחמ תורידנ ויה תונושה תוצראה יאצוי ןיב תושיגפה .םיירבעה רפסה יתב לש םידימלתהו םירומה קר זא ורבד תירבע .םיגהנמו תונֹושלותֹויולג ץובק .ופי לכב םירזופמ ויה ,ןשיה בושיה ינב םגו ,םישדחה םילועה .הזכ לעפמ עצבל םהה םימיב םילקה םירבדה ןמ הז היה אל .”תיבתזוחא“ םׁשב םיתב ןינבל הרבח דסיל וילע לטוהש ,)יקסנלימס .דו רגרב .ד ,ןמתויח .י ,ןינד .י ,סיו .א .ע( םירבח השמח ןב ינמז דעו רחבנ הב .”ןורושי“ ןֹודעומב הפסאה הסנכתנ )6091 ילוי( ו”סרת זומת ב“יל רוא .םישדחה םילועל תורידה תלאשב ןויד םשל הפסא תרכזנה םיׁשנאה תצובק ידי־לע הארקנ םירבד יפולחו תמדקומ תוצעיתה רחאל .םיברעל םיכיישהםיתבב םלוכ .ןינד לאקזחי – סורטסוב בוחרב בר אל קחרמבו .)הכרבל םהינשרכז( ןמתויח קחצי – ול ךומסו ,ףוגנזיד ריאמ רג ונלוממ .סיו הירא אביקערמ םע יברע תיבב ע”רת תישאר דע ו“סרת ץיקמ יתייה הרידל ןכש .תדחוימ הנוכשדוסיי רבדב ןויערה תא הדילוהש איהו ,הינשה הילעה ינבמ ופי ידוהי תא רתויבהקיסעה ,ןמזל ןמזמ הפירחהו הכלהש תורידה תיעב ,וז היעב .םהינובל חוטב הסנכה־רוקמ ושמיש רשא ,םישדחםיתב תואמ – םידוהיה לש תוערפמה יפסכב ומיקה םיברעהו ,ריעה זכרמב םידוהילורסח םייונפ םישרגמ .רתויב תופופצ ויה תוידוהיה תונוכשה .שלשו םיתנש ,הנש דעב הרידה רכש תא שארמ שורדל וגהנ תורידה יריכשמ .'וכודרבוה ,סורטסוב תובוחרב ,ימ’געו הישנמ תויברעה תונוכשב תוריד םישדחה םילועהןיבמ תוחפשמ תואמ המכ ןהל ואצמ תוריד רסוחמ .הוחא ,ףסוי־הנחמ ,לארשי־הנחמ ,הדוהי־הנחמ ,הׁשמ־להֹוא ,קדצ־הונ ,םולש־הונ :תֹוידוהיה תונוכשב וררוגתה ,ׁשדחה בושיה ינב םגו ,ןשיה בושיה ינב ,יתמא ןֹויצ רעש זא התיהש ,ֹופיבםישדחה םילועה לכ וזכרתה – 6091 תישארב – הינשה הילעה ימיב .תינוריע הינבב ילמעב ירפ תצק יתיאר ,תונסדרפב רתויב יתחלצה אל םגו ,תירבעה הישעתה חותיפב העשה יל הקחש אל םא םלוא ”תיב תזוחא“ לש התישאר – – םינשה לכ דעבחויר תפסות לכ ילב סדרפב יתעקשהש ןרקה תא הרזחב לבקל ”יתחלצה“ו ,סדרפה לשתופתושה ןמ יתאצי ,3291 תנשב ,המחלמה רמג רחאל רפסמ םינש .ירפל ךרע לכ דוע היה אל ימינפה קושבו ,9191 תנש דע ענמנה ןמ היה ל"וחל חולשמ .רפסמ םינש ךשמב ירפ ונתנ אל םיצעהרתיו ,הבראה תחרבה םשל םתוא וחשמש הפירחה החשמה ןמ ופרשנ םיבר םיצע .תומועזויה היתואצותו םיבורמ םימדב התלע הבראב המחלמה .םיסדרפבו םימרכב ,תודשבלוביה לכ תא תיחשהו ,ץראה ןיע תא דבכ הברא הסיכ 5191 ביבאב .סדרפהתקזחהל תיתנשה האצוהה ןמ %02 וליפא התסכ אל וז המועז הסנכה .קנרפ 008 ונסדרפב רדהה תוריפ וסינכה קנרפ 000.03 םוקמבו ,ץראה םינפב ירפה לכראשנ ינוציח קוש רסוחמ .הפיחו ופי ילמנל אובל ופיסוה אל תואשמו רחוס תוינא ,ץראל־ץוח ןיבו לארשי־ץרא ןיב רשקה קספנ המחלמה בקעב יכ ,ותוביחתהמ קלתסהוהמידקה ימד תא הרזח שרד ונלש הנוקה םג .ולטוב תויוביחתההו םיזוחה לכו ,םוירוטרומ זרכוה 4191 טסוגבאב םימעה תמחלמ ץורפ םע םלוא .היקנה הסנכהה ןמ תרכינ הדמב תונהילו הקזחהה תואצוה תא תוסכל ונדמע .בהז קנרפ ףלא םישולשב הסנכהה תא וכירעה רבד יעדוי .בהז קנרפ םיפלא תׁשמחךסב המידק ימד ונלבקו ץעה לע ירפה תא ונרכמ 4191 ילויב .סדרפהתקזחהב תוכורכה תודובעה רתיו לוּבז ,האקשה ןכ ירחאו העיטנל התרשכה ,התשירח ,המדאה תשיכר םשל העקשה ושרד תונושארה םינשה עבש .סדרפמהסנכה תלבק דע םינש 8 – 7 תוכחל ךרוצ היה ,םהה םימיה לש הדובעהתטיש יפלו ,7091 תנשב הלחה העיטנה .תובוחרב יקסנלימס תחפשמ ינב םע ףתושמסדרפ תעיטנב םיקנרפ םיפלא המכ םג יתעקשה הצרא יאוב תישארב תונסדרפב יתונויסנ .יבצהןרק לע םתועמ תא וחינה ,םכותב תורושה בתֹוכו ,תוינמה ילעב .הרמ התיההאצותה .לעפמה תוחתפתהל םיבר םיישקב ועירפה ןאכ ףא םלוא ,ריהזמ דיתע הלואבנ – ,רנזבפ .ש ונתחו םעה־דחא םהבו – הרבחה ידסימ םנמא .בר תחנ יתיאר אל ”דיתע“ תרבחב םג .”יסכנמ יקנ“ ונממ יתאצי 0191 ילויבו ,רכזנה תשורחה תיבב דובעל יתסנכנ 6091 ילויב .תובר םינש דמעמקיזחהל היה לוכי אל לעפמהו םפסכ לכ תא ודיספה תוינמה ילעבש ,ךכ ידיל ומרגתורחא תובס םגו ,םירז םיניתנ לש תוינמ תורבח יבגל יכרותה רטשמב זא וררשש ,םישקה םיאנתה .וז תיארחא הדובעב עוקש יתייה םינש עברא .ודי לעש םינסחמהו תשורחהתיב לש ירחסמ להנמכ תוינמה ילעב םעטמ יתרחבנ יצחו הנש רחאלו ,ופיב ”ויפתושוןייטש .ל“ תשורחה תיב לש םינסחמה להנמכ יתנמזוה ןמז ותואב .)בהז גנילרטש תורטיל 008( בהז קנרפ ףלא םירשעמ רתוי יתעקשה וללה םילעפמה ינשב .ופיב ”ויפתושו ןייטש .ל“ הרבחה לש תשוחנו לזרב תקיצילותונוכמ ןינבל תשורחה תיבב ףתושל יתישענ ןכ ומכ .הפיחבו דולב ןובסו םינמשתישעתל תשורח יתב המיקה רשא ,”דיתע“ תרבחל ףתושכ יתסנכנ תשורח יתבב להנמו ףתוש .רתויבםיבושחה הלכלכה יפנע לכב רכינ־יתלב קלח היה םידוהילו ,םירצונהו םיברעהידיב רקיעב םיזכורמ ויה םיפנעה רתיו םיגוסה לכל חוטיבה תורבח ,תועיסנהידרשמ ,תוינאה תויונכוס ,אוביהו אוציה יקסע ,הישעתהו רחסמה .הידבועתא לכלכל הלכי אלו הגרדמה לפשב התיה איה ףא לילגב תואלקחה .לארשי־ץרא תוניי רכממל קוש רסוח תאפמו םיבנעה יריחמתדירי בקעב ,ץראב ירבעה בושיה לכ תא ףיקה םינפגה תריקע לש סומלובה .ןורמושוהדוהי תובשומב םימרוכה לע לודג רבשמ רבע םהה םימיב .ץראב עובק חרזאכ יתראשנ זאמ .רפכב וא ריעב עקתשהל תנמ לע ,ופיל הינשה םעפב יתעגה 6091 סראמב 2־ב .לארשי־ץראל יתדובע זכרמ תא ריבעמ ינאש ,הזב ומחנתהו הלוגב יתורש תקספה לע םרעצ תא ועיבה ידידיו ירבח .תופוצר םינש רשעכ יתדבע םתא רשא ,היסור םורדבש םינויצהירבחמ יתדרפנ ,6091 ראורבפב ןושארב דארגטבסיליי ירוגמ ריע תא יתבזע תומדקומתונכה המכו המכ רחאלו ,היסור תא תאצל רמוא יתרמג 5091 תנשב לארשי־ץראל בושו .לארשי־ץראב תיתוברתהו תישעמה הדובעה ןווכב הלודג הלומעת יתלהינו ,ליעפ ןפואב יתפתתשה ”הדנגוא ינויצ“ו ”ןויצ ינויצ“ תמחלמב .תינויצה העונתה לעו לארשי ימי ירבד לע ,ןויצ תבח תודלות לע דמולה רעונה יגוחבו םיבחר םיגוחב הצרמ יתייה קרפל קרפמ .דרגטבסיליב םיירובצהו םייטרפהרפסה יתבב םיירבעה םידומלהו תירבעה ןושלה תטלשהל יתמחלנו םירגובמל תותבשירועשב ,םילודגל ברע ירועשב הארוהל יתבדנתה הפוקת התואב .יצרמו ינמז בטימ תא וז הבושח הדובעל יתשדקהו ,סרפ לבקל תנמ לע אלש תובדנתה ךותמ יתאלמ וללה םידיקפתה לכ תא .ןוסבוקעי .א ר”דלהכייתשהש לופֹורפמיס לש תינויצה הכשלה תא םג יתלהינ ךכ רחאו ,ירדנב לילגביקסרדנב ר“דה לש ומוקמ תא המימת הנשכ יתאלמ המ־ןמז רחאל .הבקסומ לילג לש תיזכרמה תינויצההכשלה תא םג הנשכ להנל ילע יתלביק .תואירב ימעטמ ,ץראל־ץוחל ךורא ןמזלתאצל היה חרכומ בוניל’צ לאיחי ר"דהש ,רבדה עריא ךכ רחא .בלסונירטקי לילג לש הלודגה הכשלה תא םג הנשכיתלהנ ,ןיקשיסוא רמ לש ותשקב יפ־לע .הדנגוא לע ינויצה סרגנוקה תטלחהב המחלמםשל ”ןויצ ינויצ“ תיזח תריציל רסמתה היסורל ובושב .םירומה תורדתסה ןוגראבוירבעה בושיה ןוגראב םש קוסע היהו לארשי־ץראל ןיקשיסוא .מ .מ השרומה אצי ,3091־4091 תונשב ,הדנגוא תמחלמ תפוקתב .םיישארה וידקפמ תדוקפל תייצמה ןמאנלייחכ האלמ תוירחאב יתאלמ ימכש לע יתלטהש תישעמה הדובעה תא .םיינויצה םיסרגנוקבו םיסונכבחבשל הניוצו תוינויצה תוכשלה רתי שארב דרגטבסילי תכשל הדעצ – ימואלה ךונחהותוברתה תדובע ,תירבעה תורפסהו תינויצה תורפסה תצפה יבגל םג .ןודנולב הניתשלפ־הילגנאתרבח תוינמו ןודנולב םידוהיה תובשיתה רצוא תוינמ ,לארשיל תמיקה ןרקהיות ,םילקש תריכמל בושח זכרמ שמיש הז לילג .הברה ותוליעפב ןייטצה ,תופוצרםינש הנומשכ הרשיה יתלהנה תחת דמעש ,דרגטבסילי לילג .קסנימלילג – םואבזור .ש ד"ועה ;ןיקצופס לילג – ץיבוניבר ברה ;הבקסומלילג – בוניל’צ .י .ו ר”ד ;בויק לילג – םטשלדנמ .מ .ע 'פורפ ;לופורפמיסלילג – ןוסבקעי .א ר“ד ;אשרוו לילג– יקסבוניסי .מ ד”ועה ;דרגטבסילילילג – ןיקמויט .ז ;היסורב םינויצה זכרמו בונישיק לילג – ןהכ־ןייטשנרב .מ .י ר“ד ;רדנב לילג – יקסרדנב .ש ר”ד ;קסבטיו לילג – ןורב .צר“ד ;גרוברטפ לילג – יקסבוקלב .צ 'פורפ ;בלסונירטקי לילג –ןיקשיסוא .מ .מ :ודמע םשארבו ,םילילג רשע םינשל זא תקלוחמ התיה היסור לכ .הילודופו בוקרח ,הבטלֹופ ,ןֹוסרח ןוגכ ,הלודג תידוהי היסולכוא הזכרתה םהבש ,םיכלפה וחפסנ הז לילגל .דרגטבסילי לילג לש תיזכרמה תינֹויצה הכשלה תלהנהתא ילע ליטה תחא הנועבו תעב .תונברה דרשמ תא להנל דרגטבסיליל ,ןיקמויט באזסדנהמה ,הלשממה םעטמ ברה ידי־לע יתנמזוה 8981 תנש תישארב .5091–7981 תונשב התיה הלוגב תירובצה יתדובעב רתויב הירופהו תנינעמה הפוקתה .תינויצהתירבעה תורפסה תא ץיפהל יתרזעו תירבע ירבוד לש םינודעומו תודוגא יתדסי ,םירע המכב םילקשה תריכמ תא ילע יתלבקו ותיבב יתרקב ,םיפסכה זכרמ שארב זאדמעש ,בויקב םטשלדנמ רוסיפורפה םע םיבותכב יתאב ןמז ותואב .בויקךלפב הקנימקו 'ץסידורוג ,הלימס ,הירזולב ,הקבורטסימטורב – תוינויצתודוגא המכ יתדסי לזבב ןושארה ינויצה סרגנוקה ירחא דימ .לארשי־ץראבירבעה בושיה לעו ןויצ תבח תודלות לע ןמז ותואב יתיצרה ,ןויציבבוח דעו לש השרומ הלימסב תויהל ילע יתלבק 6־5981 תונשב .ירבע קודקדו ך"נת וב תורוהל יתבדנתהו ,ירבע ןקותמ רפס־תיב הקבורטסימטורב יתדסי ידומל תפוקתב .תירובצ הדובעל םג יתרסמתהו ךכב קופס יתשגרה אל םלוא ,הבוט תילכלכ הדמע יל יתרצב רצק ןמז ךשמב תינויצו תירובצ הדובע לועב .תורחאתוידרשמ תודובעו תוריכזמ ,תונובשח תלהנהב םג יתקסע הז םעו ,הלימסב ירחסמקנבל ישאר רבזגכ יתלבקתנ דימו ,ילע הצילמה הבוטה יתדועת .)יסאקרשט זוחמ( הלימסל יתרבעו ירוה תיב תא יתבזע ,ימצע תושרב דומעל יתאצי .קיול .ב .י החמומה ידי־לע ,הנושאר הגרדממ רמג תדועתב יתדבכתנו הלא ידומיל תא יתרמג )5981( ה"נרת יאמב .םיבתכמ תכירעלו רחסמל םירועיש םג יתעמש ןכ ירחא .הלופכה תיקלטיאה הטישה יפ־לע םיסקנפ תלהנה דומלל יתֹולחה המ־ןמז רחאלו ,)4981( ד"נרת תנשב הקבורטסימטורל בוש ירוה ורבע םיתניב תיקלטיא הטיש יפל םיסקנפ תלהנה .תונעשהתכאלמ תא קיספהל ,םיאפור תדוקפב ,יתצלאנ בושו יתואירב תא ושילחה ,תולילבוםיברעב הירחאלש תדמתמה האירקהו ,המימת הנשכ תצמואמה הדובעה .םייללכ םיעדמב תימצע תומלתשהלו תיסורהו תירבעה תורפסבהאירקל יתשדקה תולילה תאו ,םילגלגהו םיגרבה תכאלמ ,יתכאלמב עוקש יתייהברעה דעו רקֹובה ןמ .וז הכאלמב בר ליח יתישע .הביבסה לכב ןיטינומ ול ואצישהחמומ ןעש לצא תונעשה תכאלמ תא דומלל יתלחתה המ־ןמז רובעכ תונעש דמול ינא .יבא תשירדל יתענכנ בל־באכב .תרוסמה ןמ יתקחרו ,הברהדמב רבכ יתצמחנש רחאל .הער תוברתל ירמגל אצא אמש ,)ל"ז( יבא לש וששח ללגב ,ידומילב ךישמהל יתלכי אל ינא ףאו .וידומיל תא קיספהל ץלאנ אפורה תדוקפבו ,ויניעב שוחל ,יקסנלימס ריאמ ,םידומילל ירבח לחה ערה ילזמל .םידומילה תינכת לש בושח קלח לע רפסמ םישדחב רובעל יתחלצהו ,םידומילל יתרסמתה הבר הדמתהב .הובג רפס־תיבללבקתהל יל רשפאת וזו ,ינוכית רפס־תיב לש תורגב תדועת גישא תחא הנש ךשמביכ ,ינחיטבה הרומה .בויקמ שטיבוליבייפ טנדוטסה לצא ,יקסנלימס ריאמ יליגןב םע דחי ,םירועש לבקל יתולחה םיבר םידודנ־תוליל רחאל חרכהמ םקיספמו םידומלל רזוח .ישפנל החונמ התיה אל .הצרא בושל יתוא ךשמרתסנ חכ הזיאו ,י"אב יתוהש ימימ יתונורכזב םימיה לכ עוקש יתייה .תובאה ץראתמדא לע םינושארה םירצויהו םינובה תאו הכרעמה תא יתבזע יכ ןויערה םע םילשהלםינפ םושב יתלכי אלו ,םיזעו םילודג ויה לארשי־ץראל יעוגעג .םיתנשכ יתחראתה םשו .ןוסרח ךלפ דורוגרימובונב זא הרג בסה תחפשמ .ונתחפשמב "רעונ”הןיב םיריעצה ונייה ונינש .יקסנלימס ריאמ םע דחי היסורל יתרזחו ותדוקפליתענכנ םיקופקפו םיסוסה ךותמ .םייצולחה וניתונויסנ תא קיספהל טילחה הרדחבוניתונולשכ רחאל .לארשי־ץראב תישילשב יבס רקיב ב“נרת באב בסה תדוקפל ענכנ .הברהליעוה אל ןיניכה םג םלוא ,ןיניכ יריגרג םוי־םוי עלוב יתייה איזמ ןרהא ר"דהתדוקפ יפ־לעו ,בכשמל יתלפוה תופוכת םיתעל .תפפורו הכלה יתואירבו הדי לעיתפקתנ ןמזל ןמזמ .בקיה ילתכ ןיב הפ םג ינתגישה תחדקה םלוא .םירשכומה םידמלתמה ןיב יתבשחנו הילאיתלגתסה רצק ןמז ךשמבו ,הדובעה תא יתבהא .דמלתמכו לעופכ בקיב יתדבע םישדחהנומשכ .הזה ”ןינמ“ה ןמ דחא תויהל יתיכז תוצלמה תרזעב .תונתבחהתכאלמו ןייה תישעת תא ודמליש ,םיריעצ םיכינח הרשע ןויצל־ןושארבבקיל לבקל סיראפמ דלישטור דנֹומדא ןֹורבה תאמ הארֹוה הלבקתנ 1)2981( ה"נרת ףרוחב םימיה דחאב בקיב דמלתמ .ןויצל־ןוׁשאר לא םירובשו םיצוצר ונבׁשוהרדח תא שפנ חפמב בוזעל ונצלאנ תונכוסמה תולחמה יעגפב תינשקע המחלמ רחאל .הבוהצה תחדקה יעוגנ ויה םלוכ .םה ףא ונקורתה – םירחאו ץיבוניבר ,יקצולס ,בונֹוסמס ,גרבנייפ ,ןיקנח תוחפשמ ידי לע םיבשוימ ויהש ,םילהאה םע םיפירצהו ,ויבשותמ ןקורתה ויפתרמו ויאת ,וירדח תורשע לע ”ןאח“ה .הרדחלע םג החספ אלו ,התביבסו ןורמושב םיללח הליפה רשא ער־ילוחה תלחמ םגהילע הפסונ הנה ,תחדקב טעמה םאו .תחקרמ תיב אללו אפור אלל ונייה עשי ירסח .ףרה ילב ונתוא הפקת רשא ,תראממה תחדקה ונילע הצפק םיתניבו תופגמ .ףירצב רוגל ונראשנ ונאו לבקתנ אל ןיינבל ןוישרה .ונכרד לעמ רסוה אל ירקיעה לושכמה םלוא .םינידה תא קיתממו בלה תא ךכרמ ”רתסב ןתמ“ה היה םירומח םיעגרב .םיׁשק םימויא ינימ לכב ונילע ומייא ,ןינבלתונוישרה תאו הנקמה ירטש תא ונתיאמ םישרודו םעפל םעפמ ונלצא םירקבמ ויה ,םיניע עבשב ונילע וחיגשה וילייחו הירסיקמ )זוחמה לשומ( ”רידומ“ה םלוא ,שממןינבב ליחתהל םימעפ המכ וניסנ .ןינב ילעופו םירגנ ,םיאנב ,םיתתס םג ופימונאבה ןכ .ונישרגמ לע ןבא־יתב ינש תמקה םשל )דועו דיס ,םיפער ,םיצע( ןינבירמח תוריסב ונאבה ופימ .תולחנתהה ילבח לכ תא הבהאב ונלבק .הרדח יבשיתמ ותש הלא הבירמ ימ תאו ,םימה רבד לע ,תובירמו תוטטק םעפב םעפ תועלגתמ ויה ראבה די לע .ראבלביבסמש םינבאה לע םימהוזמה םידגבהו םינבלה תא תוסבכמ ויה ,”ןאח“ה ןינבךותב ןקלחבו ,רדק ילהאב םוקמ תברקב תורג ויהש ברע תונבו .ראבה יפ לא הרדח המהוזהו ,החותפה ראבה תפשלע םייעבטה היכרצ תא ,הליחמב ,השוע התיה תאזה הברה המהבה לכ .םישבכו םיזע ,תומהב ,םירומח ,םידרפ ,םיסוס ,םילמג תוחרא ורצ ראבל ביבסמ .םישפורמוםיחולד ,םינוילע םימהו םירטמ השלשכ ראבה קמוע .לבחב רושק היהש ,סרח־דכבוא חפב תיביטימירפ תיברע ראבמ םיבאוש ונייה היתשל םימ .ומצעיו ובריו ורפי ןכ םדימשנ רשא לככו ,םהב ונל התיה השקהמחלמ .היה אל םהמ סונמו תולילב ונתוא םיצקוע ויה םישוערפו םישותי ,םיבובז .וננועמב דואמ םירידת םיחרוא ויה והנימל ץרשה לכו תואטל ,םיברקע ,םישחנ .םיקודסה תוריקהו עוערה גגה ךרד ףירצה ךותל ורדחש םיפטושהו םיזעה םימשגהורוקה ונולכא ףרוחבו ,טהולה םוחה ונל קיצה ץיקב .לוחה ךותב םויל םוימעקש ףירצה .עבק תבישי וב ּונבשיתהו ץע־ףירצ ונל ּונומיקה הליל ןב .”ןאח“הןינבמ יצחו רטמוליק קחרמב לוח תעבג ונל ונרחב ,הרובחבש םיריעצה ,ונא .הריתי החלצה ילבו ,םוקמה יוקינב ךשוממ ןמז םיעוקׁש ויה םינושארה םיבשיתמהו ,אושנ אלל היה הזה ןשיה ןינבב אמהוזהו ךולכלה .םיאודיב ידי־לע סופתהיה ןכל םדוק רשא ,”ןאח“ב הליחתמ ובשיתה םינושארה םילחנתמה .תראממה תחדקה תא םיציפמה םישותיל ידימת ןק ושמישרשא םימגאו תוצב ןיב ,םדא בושימ הקוחר התיהש ,הרבחל םיריעצה ונתחפשמ ינב םעיתרבע א"נרת באבו ,ונתונלבס העקפ תכשוממ תלחות רחאל םלוא עקרקה לע תולחנתה .ןיקמויט תעד םג התיה וז .עקרקה תא תצקמב רישכהל םייתניבו ,םישורדה תונוישרה תלבקל דע עקרקה לע הילעב תוכחל ונל ץעי ןיקנח .הלאה םיגשיהה ינש תא םהה םימיב גישהל היה לק אל .אושלו – הרדחב ונתלחנ לע םינושארה םיתבה ןינבל תֹונֹוישרה תגשהלו הנקמה ירטש תלבקל וניכיח רפסמ םישדח .דועו הנבוק ,הנליו ,קוטסילאיב תוצובק ליבשב א"נרת תנשב הנק הרדח תמדא תאו ,”הלחנו החונמ“ תרבח ליבשב תובוחר–ןרוד תמדא תא ןיקנח עשוהי רמ הנק ,ן”רתב ,וז ינפלשהנשב .ץראה תלואג תודלותב םוצע גשיהל קדצב ,אופיא ,הבשחנ וז הינק .םנודםיפלא תעבשו םירשע הליכה הרדח תמדא וליאו .םינטק רתוי םיחטש וספת הנויצ־סנוןורקע ,הרדג ,הלעמה־דוסי ,הנפ־שאר ,בקעי־ןורכז .הזל בוריקב – הוקת־חתפ ,ףלארשע־םינש לע – תובוחר ,םימנוד םיפלא תעבש ןב חטש לע זא הערתשה ןויצל־ןושאר .בושיב בושח ערואמ התיה הרדח תמדא תינק .)1981( א“נרת תנשב דסוהל הדמעש ,הרדח הבשומב המדא םנוד ףלא יבס הנק ןיקמויט לש ותצעב הרדח תמדא תלואג .היגיהנמו המואה יחילשמ דחאל הצרעהו הנומא ךותמ ,הובגמ וצלאכ ויתוארוהל םיתייצמ ויה רשא ,םישדחה םילועה לע בבחתה דוחיבו ,םייתלשממהוםייחרזאה םיגוחה לכב הבר התיה ותעפשה .תצרמנ ונושלו ,בוצק היה ורובד .דובכ־תרדהו תוליצא רמוא ולוכו תורדוחו תורוחש םיניע ,זועו ףקות העיבמ וינפתשראו המוק שיא ,ויבבוסמ לכמ הובג ןיקמויט היה הלעמו ומכשמ .ץראה ןינבל ףסותמה שדח ךבדנ לכלו שכרנה המדא חטשלכל ,תמשגתמו תכלוהה תישעמ תינכת לכל להצו ץלע יבל .טרפב י"אבו ללכב ירבעהונמלועב שחרתמה לכ לעו תינוריעו תירפכ תובשיתהל תופסונ תוצובק ןוגרא לע ,המורדבו ץראה ןופצב תושדח תואלחנ תשיכר לע ,הלוגה ןמ םישדח םילוע תאיב לעויפמ עומשל דאמ יתבהא .הנטקה ונתחפשמב רקבמ היה קרפל קרפמ .ופיב תיזכרמה הכשלה שארב דמעו ןויצ־יבבוח דעו םעטמ לארשי־ץראל השרומה םהה םימיב היה ןיקמויט באז חונמה ןיקמויט באז .םירחאו ןהכ ,ץיבוריאמ םימונורגאה לש םהיתואצרה תא עומשל ךלוה יתייה םיברעב .ןוראבהימרכ לש ”רחב“ב ודבעש םילעופה תורובח םע הרמזו הרישב בש יתייה ברע־ברעו ,הבשומה ןומעפ לוצלצל ,הדובעל םיכשמ יתייה רקוב־רקוב .לארשי תלחנב רשאםינפגהו םידקשה ימרכב רודעל יתיכזש ינומכ ןיאמ יתייה רשואמו ,דמלתמ־לעופכינלבק ,גרבנטכרט .י ,ןויצל־ןושארב םיריעצה םירכאה דחא .תבשק ןזוא ילא וטה אל ןוראבה לש תישארה תודיקפהישנא םגו ,”בלחמ לומג“ ךר דלי לעכ הובגמ ילע טיבה הדובעה להנמ :דלישטורןוראבה ימרכב ודבעש םילעופה הנחמ תורושל סנכהל ידיב הלע אל הדובע ילבח .ןויצל־ןושאר ימרכב לעופכדובעל תכלל יתטלחהו תירבעל יתאנק אנק ,הזה רפסה תיבב תוטלושה ןה התוברתותיתפרצה ןושלה יכ יל עדונשמ םלוא .לארשי־הוקמ – ידיחיהו ןושארה יאלקחהרפסה תיבל דימלתכ סנכהל יתרמאו ,זא יתייה הנש הרשע־שמח ןב .םהוזמה ףיצרה ינבא תאתושגרתהמ יתקשנ םינומדקה דחאכו יצפח זוחמל יתעגה םנמא יכ ,יתייה םעפנו שגרנ .ופי ףוח לע הנושארה םעפב ילגר וכרד )1981( א"נרת רייאב ופי ףוח לע .ופיו תוריב ,הירדנסכלא ,הנרימס ,אטשוקל רוחשהםיה ךרד תיסור הינאב ונגלפה םשמו ,הסידואל תבכרב ונתוא הויל בסה .ונתחפשמיריעצ םע דחי הצרא יתילעל היעמש בסה םיכסה א"נרת ןסינב :ףוס־ףוס אב רשואמהםויהו .םמדבו םתעיזב היתוסירה תא םמוקל הצרא ולע רשא ,םינושארה םיצולחהתורוש לע חפסהל הכזא ובש רשואמה םויל יתיפצ םיניע ןוילכב .קופס ונל ןתנ אל – הצרא םיעוגעגו שפנ תוכפתשה ולוכ אלמ היהש ,הזה ןֹותעה םלוא .י"אל יקסנלימס השמל חלשנ יעיברה ספוטהו ,)ולאה תורושהבתוכו ,ס"ז םשב עודיה ,יקסנלימס באז ;”וקיס .מ“ יתורפסה ומשב םויכ עודיה ,יקסנלימס ריאמ( םמצע םירפוסהו םיכרועה ולבק םהמ השלשש ,די־בתכב םיספטהעבראב ,”לוקה“ םׁשב ןועובש ”רואל ונאצוה“ הילעל היפצ ןיב םיספט העבראב ןותע .ונרותלוניכחו רפכב העש יפל ונראשנ "רעונ”ה רתיו ינאו .א“נרת תישארבהצרא הלע ,יקסנלימס השמ – ונתחפׁשמ ינבמ ןושארה ץולחה .הילעל ונתביבס תאו ונמצע תא םיריׁשכמ םיריעצה ונחנאו ,ססהמו קפקפמ בסה דועב םלוא ונתחפשמ ץולח .החרזמ תואוׂשנ ויניעו ןויצל ושפנו ובלש יפלע ףא ,רישעה וקׁשמ לאו הלודגה ותלחנ לא םימינ יפלאב בסה היה רושק .תמיוסמהטלחה ילב ונרפכל רזחו ,םישדחכ הב ההׁש ,ץראה תא רותל ,סיקר ונתח תיולב ,יקסנלימס היעמש 'ר אבסה )9881( ט"מרת תנשב ךלה וז העפשהב .ושפנ תאשמ תא םישגהל םירוהה תאמ שרדו ,לארשי־ץראל הילעה ןויערב הגוה לחה ונתחפשמ לש רעונה .”הירוסבו לארשי־ץראב הכאלמ ילעבו המדא ידבוע תכימתלדעוה“ תבוטל תובדנו תומורת ףוסיאב קסועו הסידואב ןויצ יבבוח דעו םעטמ השרומן"רת–ח”מרת תונשב היהש ,ל“ז יבא םג ילע עיפשה וז חורב .תירבעה היחתה לגדתא המרב םהה םימיב ואשנש הלא לכל הרקוהו הצרעה סחי ןכו ,לארשי־ץראל הקומעההבהאה תא יב הררוע הפוקת התוא לש תורפסב תדמתמה האירקה לארשי־ץראל תוררועתהה .וניתובא ץראב ”םייוליב“ה תדובע לעו ןויצ תבח תעונת לע תושדחה לכ תא באוש יתייה ”ץילמה“מ .ימואלה ןויערה םלועלש ומורב תודמועה תולאשב םינד ויהש ,םירחאו )ןייטשפא ןמלז( ישוקלאה המלש ,םולבניליל .ל .מ ירמאמ תא ארוק יתייה הבורמ תונינעתהב .תויללכו תויתורפס ,תוינידמ תועידיל ינואמצ תא הורמהיהש ,ידיחיה ירבעה ןותעל הכחמ יתייה םיניע ןוילכבו ,עובשב םימעפ ונרפכלעיגמ היה ,ז"ראה לש ותכירעב גרוברטפב רואל אציש ,”ץילמה“ ”ץילמה“ .םירחא םיררושמו םירפוסוגורפ ,ןרקלדנמ ,יקצילוד ,ןודרוג .ל .י ירישלו ,ןמלוש ןמלקו ןיקסנלומס ,ופאמ יבתכל ויה ימלוע תפקשה לעו יחור ךלה לע הקומע העפשה .תונושלה יתשבהשדחה תורפסב הנוגה העידי ונשכר ונממו ,תירבעה ןושלה תאו תיסורה ןושלה תא ,םייעדמהו םייללכה םידומלה תא ונל הנקה הז הרומ .תוירבל חונו ביבח ,תירבעותיפוריא הלכשה לעב ,דאמ יתוברתו ליכשמ שיא היה ,ומש רדיינש ,םירומה דחא .דרגטבסילימו בוילוקינמ ךכ םשל דחוימב ונמזוהש ,םייתיב םירומ לצא דחי ונדמלםינש עבראכ .11 ןב ,יקסנלימס ריאמ ידודו ,יצחו 21 ןב ,יקסנלימס השמ ידוד ;31 ןב ,יקסנלימס באז רוכבה יחא :זא ויה יליג ינב יַרבח ירומו ירבח .םהה םימיבהבשנש תידוהיה הלכשהה חור ןיבו ”תויאוטסלוט“ ןיב :םיכשומ תוחכ ינש ןיבןותנ םואתפ ימצע תא יתאצמ .הקומע תישפנ הכפהמ האב ישפנב .הצקה לא הצקה ןמ שממ הציפק התיה וז .תושידח תואידיא ילעבו תיסורה תורפסה יכינח ,םימדקתמו םישפח תורוחבו םירוחבלש הביבס ךותל םואתפ יתלטוה ,תד־שאבו הבהאבו האריב 'ה תא םידבועה םיבהלנםידיסחו םיקידצ תביבסמ יתרקענ התע הז רשא ,ךרו ריעצ ,ינאו .זובזבייחמו תורתוממ קחרתיו ומחל תא םדאה אצמי םהב רשא םיפכ תכאלמלוהמדאה תדובעל ,םיטושפו םייעבט םייחל ופיטהו םיהובגה רפסה יתבב םידומלה לספסתא ובזע ,הנאילופ־היאנסאי שיא יוטסלוט ביל לש ותרות ירחא ורהנ רשא םיריעצםיטנדוטס תצובקל זכרמכ םהה םימיב םסרפתנ הנטקה־יקסיו רפכה .ןווגמו ףעוסמ יאלקח קשמ ,)םנוד ףלא םישמחכ( תוניטאסיד יפלא תב הלודג הזוחא לעב ,רישע שיא היה ,יקסנלימס היעמש 'ר יבס יבס תזוחאב .דאמל דע תפעוסמ החפשמ ,םידכנו תולכו םינתח ,תונבוםינב – םהיצלח יאצוי לכו יתבסו יבס םהה םימיב ררוגתה רפכ ותואב .ןוסרחךלפ ,דרגטבסילי זוחמב רשא הנטקה־יקסיו רפכב ןוכשל הרבעו הקבורטסימטורתא ונתחפשמ האצי הנש התואבו ,א"יה יתנש דע יתלדג וז הביבסב .הקידצ ויזמ תונהילו הקבורטסימטור לש הרואב םמחתהל דבלבו ,ותפצרלעו ”זיולק“ה ילספס לע ןושיל וצלאנ םהמו ,םוקמ ספא דע םיחרוא םיאלמתמםייטרפה םיתבהו תוינסכאה לכ ויה הלא הָרָצֲע ימיב .םירחא םידעומבו "םיארונהםימי”ב טרפבו הנשה תומי לכב תונוש םירעמ וצבקתהש םהידיסחו םיר“ומדאהםיללפתמ ויה ובש ”זיולק“ה ססונתה ”רצח“ה זכרמב .םהיגוסל "שדוק ילכ”וםיתרשמ ,םיר“דש ,םיאבג – םדי לעו ,םהינב ינבו םהינב ,םייברה תוחפשמ ונכש הברשא םיברה םינינבבו ,םידי תבחר התיה הקבורטסימטורב ”רצח“ה הקבורטסימטורב ”רצח“ה .םירחאהיסור ילבחמו הניארקואמ םידיסח תובברל זכרמ םינש תורשע ךשמב השמיששוז – ,"רצח”ב הלדוגו הכנוח ףא ,הקבורטסימטורמ יקסרבט םיר“ומדאה יאצאצמ התיה ,לכימ 'ר תב לידנייש רתסא ,ימא .ןויצ תביש לש םיאשונ לע םירוביחו תואצרהבוחכו וטע םג הסינ .דועו ,אדילמ סינייר בקעי קחצי 'ר ,קוטסילאיבמ רבוליהומלאומש 'ר ,הנבוקמ רוטקפס ןנחלא קחצי 'רכ םינברה ילודג םע ןויצ תבח ינינעבםיבתכמ תפילחב אבו בהלנ ןויצ־בבוח היה הז םעו .םיקחרמל ךלה םמשש הלאמ ,רתסנבו הלגנב גלפומ ןדמל היה ,והיעמש 'רב לארשי 'ר ,יבא ימאו יבא .םירחא םייללכ םידומלו תיסור ,ירבע קודקד ,ם”יבלמה שוריפ םע ך“נת – יטרפ הרומ יפמ יתדמל 9 ןב .םישרפמה םע ”תובב“התא יתדמל .םיריעצה וינב ינש םע דחי ,ל”צז יקסרבט יצמוחנ 'ר ר“ומדאה תיבבםינש המכ יתכנוח ,שש ליגמ ,ןכ ירחא .”רדח“ב – ידומל תישאר .הקבורטסימטורהכומסה הרייעל םבשומ תא ירוה וקיתעה רפסמ םינש רחאל .)הניארקוא ,בויק ךלפ( הירזולב הנטק הרייעב ה”לרת זומת ו“כ יתדלונ ידומל תישארו יתדלוה םוקמ )היפרגויבוטבא ןיעכ( ביִבָא־לֵּת דַע הָקְבֹורְטְסיִמְטֹורֵמ יִּכְרַד	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42539", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42539, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "דַרְכִּי מֵרוֹטְמִיסְטְרוֹבְקָה עַד תֵּל־אָבִיב (כעין אבטוביוגרפיה)", "translator_uris": "", "translators": "" }
מְנַחֵם אוּסִישְׁקִין אברהם מנחם (מנדל) אוסישקין ־ מהנדס־תכנולוג מוסמך, נולדא' אלול, תרנ“ג (10.8.1868) בדוברובנה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). חובב־ציון משנת 1881. ממיסדי ביל”ו במוסקבה בשנת 1882, וממיסדי “בני ציון” שם – 1884, 1890 – ציר מוסקבה בועידת חובבי־ציוןבאודיסה. ממזכירי הקונגרס הציוני הראשון. 1898–1906 – מורשה ההסתדרותהציונית בגליל ייקטרינוסלב. 1902 – מראשי המדברים וסגן יו“ר ועיר מינסק. 7–1905 – חבר ההנהלה הציונית. 1919–1906 – ראש “הועד האודיסאי”, מ־1919 בא”י. 23–1918 – ראש ועד הצירים וההנהלה הציונית בירושלים. בהנהלתו גאלההקרן הקימת, את גושי האדמה בעמק–יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר ועוד. מ־1921 – נשיא הדירקטוריון של הקהק“ל. נשיא הועד הפועל הציוני משנת 1935, חברהנהלת אפ”ק ועוד. על שמו – שלש נקודות ישוב “מצודת אוסישקין” בגליל העליוןו“כפר מנחם” ביהודה. מנחם אוסישקין היה, כידוע, מראשוני היוצרים של תנועתחבת־ציון, ולמן הקונגרס הציוני הראשון הצטרף לתנועה הציונית המדינית. הואשידע למצוא את הסינתיזה בשתי התנועות המכוונות לשיבת ציון בדרכיםשונות. מאז התגלותו בתנועת התחיה הלאומית, הוא חותר לקראת גאולהמשולשת: גאולת הקרקע, גאולת העבודה העברית וגאולת התרבות העברית. זהו חוטהמשולש אשר לא ינתק. העבודה המעשית היא לדעת אוסישקין, היסוד העיקרי לתנועההציונית החותרת למטרות מדיניות, אולם בעת ובעונה אחת הוא נלחם בקנאותובעקביות רבה גם לציונות הרוחנית ולהרחבת העבודה התרבותית בארץ. אוסישקין צועד לקראת המטרה, שהציב לו מראשית פעולתו – בתקיפות בלתי פוסקת ובעקשנות מתמדת, ללא ויתורים ופשרות. לא לחנם זכה לתוארהנכבד “איש הברזל”. דרכו לדבר ברורות וגלויות, בלי מליצות וקשוטי מלים. כאחד מאבות הציונות הקים תלמידים רבים, אשר התרכזו מסביבו ונשמעו לקולפקודותיו. גם המתנגדים לדעותיו ולשיטתו הכירו, שעבודתו כולה לשםשמים. ראשית פעולתו נעוצה בתחלת ינואר 1882, בימים הראשוניםלארגון קבוצת “בילו”. שנים רבות היה מן העומדים בראש ועד חובבי ציון, ומאזנוסדה הציונות המדינית הוא עומד בראש כמה ממוסדותיה. ברצוני להוסיף על כל מה שנכתב על אוסישקין בידי רבים קצת זכרונות אישיים של אחד מבני הדור: בשנות 4–1903 התנדבתי לנהל את עניני הגליל הציוני של פלכיייקטרינוסלב, פולטאבה ואחרים. גליל זה “השתייך” לאוסישקין, אשר נהל אותוכמורשה למן הקונגרס הראשון ועד הקונגרס הששי. עם עלייתו השניה לארץ־ישראלבשנת 1903, הפסיק אוסישקין את הנהלת גלילו למשך שנה וחצי בערך. בגלילייקטרינוסלב היו אז מאות אגודות ציוניות – ועדים של שוקלים, מתוך רצוןלעשות את התנועה הציונית עממית יותר. באותו זמן עשה פעולות נמרצות לשםארגון הסתדרות נשים ציוניות, ומאז החלה השתתפות ערה של הנשים העבריותבהסתדרות הציונית. רושם כביר עשתה בשעתה בחוגי הנוער הצעתו של אוסישקין בדברגיוס גדודי־עבודה צעירים לשם עבודה ממשית על שדמות ארץ־ישראל. בימים ההםעסקו האגודות הציוניות במכירת שקלים, הפצת בולי הקרן הקימת לישראל, מניותאוצר התישבות היהודים בא"י, הפצת חוברות תעמולה וגלויות מצוירות. עבודה זוהעסיקה בעיקר את הציונים הותיקים. אולם הנוער לא קיבל סיפוק נפשי בעבודה זווחיפש לו דרך לחרוג מן התחום המוגבל לשם פיתוח פעולות בהיקף יותר רחב. באותם הימים נתפרסמה החוברת “תכניתנו” מאת מ. אוסישקין, שבה הכריז על הצורךליצור “גדוד עברי” שיקדיש 2–3 שנים לשם כיבוש העבודה המעשית בארץ־ישראל. חוברת זו שנתפרסמה בעברית, רוסית, אנגלית וגרמנית, מצאה לה הד גדול בקרבבני הנעורים. כרוזו זה של אוסישקין נתן בלי ספק את הדחיפה לרעיון החלוציות, ששימש יסוד לעליה השניה, אשר תחלתה בשנת 6–1905. בהשפעת “תכניתנו”, נוסדה באודיסה בראשית 1905 קבוצת “החלוץ” הראשונה, אשר חייבה את חבריה לעלות לארץ־ישראל לא יאוחר מחודש מאי 1907, לשם יצירת מושבה על יסודות קואופרטיביים. קבוצה זו היתה בת 50 חבר, מבני 18–15 שנה. כל חבר התחייב להכניס לקופה המשותפת 350 רובל, בבתי אחת, או בתשלומים חדשיים. הון הקבוצה, שעלה לסך 17500 רובל, צריך היה לשמשלהוצאת הדרך, לרכישת כלי עבודה, להקמת דירות, לקנות זרעים עד היבול הראשון. את האדמה אמרו לחכור לשנים אחדות. במשך שתי השנים הקרובות החובה היתה על כלחבר ללמוד עברית וערבית, וגם ללמוד מלאכה, העלולה להועיל לחקלאות. סיסמתהשל הקבוצה היתה אמרתו השגורה של אוסישקין: “אין לך דבר העומד בפניהרצון”. בהשפעת תכניתנו", פנה כותב השורות בראשית 1905 אל אוסישקיןושאלהו פרטים הנוגעים לעליתו השניה לארץ־ישראל. תשובת אוסישקין היתה קצרה: “עלה תעלה, ואם תהיה מוכן לסבל ולהקרבה בשנים הראשונות, סופך להתבסס בארץ”. התשובה נסתיימה בדברים אלה: “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך”. דבריו הקצוביםעודדוני, ובראשית 1906 חסלתי את כל עסקי בעיר־מגורי בייליסבטגרד ועליתיארצה, בפעם השניה, יחד עם משפחתי. בדרכי באניה מאודיסה, נלוו אלי עוד עשרותצעירים וצעירות. זכורני עובדה אופינית מאד, המעידה כמה מחשיב איש הברזל אתהמסורת העברית ואת קנינינו הרוחניים: היה זה בועידה המוקדמת של הציריםמרוסיה שנתקיימה בלונדון לפני הקונגרס הרביעי ־ באבגוסט 1900. הועידה נמשכהימים מספר ולא הספיקה לגמור את סדר יומה עד ה־10 באבגוסט. פתיחת הקונגרסנועדה ליום 13 באבגוסט, וציוני רוסיה רצו לבוא מוכנים ומלוכדים לקראתהקונגרס החשוב. עמדו על הפרק עוד כמה שאלות בעלות ערך רב, ובינתים התקרביום השבת, שחל ב־11 באבגוסט. רבים מן הצירים הציעו להמשיך בישיבות גם בשבת. בלי עריכת פרוטוקולים. לעומת זה הציע אוסישקין להקדיש את יום השבת לשיחותוהרצאות על ארץ־ישראל מפי הצירים שבאו משם, והם: ד"ר הלל יפה. יהודהגרזובסקי, ד. שוב ומ. שיינקין. דעתו של אוסישקין הכריעה. בימי הקונגרסים הראשונים עמדו מנהיגי ההסתדרות הציוניתברובם על נקודת השקפה מדינית, שלפיה אין להתחיל בעבודה מעשית בא“י בליהסכמה מוקדמת מצד השולטן התורכי ושאר הממלכות ל”מקלט בטוח במשפטבין־לאומי“. ברם, אוסישקין הרגיש בחושו הבריא כי “עת לעשות הפרו תורתך”. ואם כי היה חבר הועד הפועל הציוני, הרהיב עוז בנפשו להלחם במנהיג הגדול ד”רהרצל על שהקדים את העבודה המדינית למעשית ועל שלא ראה את העבודה התרבותיתכחלק בלתי נפרד מן העבודה הציונית. אוסישקין ניצח, ועוד בחייו של הרצל נוצרבנק אפ"ק, ואחרי כן נפתחו (בשנות 8–1907) המשרד הארצישראלי והחברה להכשרתהישוב, וגם הקרן הקיימת לישראל החלה עוסקת בגאולת קרקעות בארץ. כל המוסדותהללו פעלו, כידוע, עוד בתקופת המשטר התורכי, והם עזרו הרבה מאד לביסוסולפיתוח הישוב העברי בעיר ובכפר והכשירו את הקרקע לאַקט המדיני של הכרזתבלפור. עוד בשנת 1903 הבין אוסישקין את הערך המכריע שיש לארגוןהישוב בארץ־ישראל. ואם כי היה שקוע בראשו ורובו בעבודתו העצומה בתוךההסתדרות הציונית ברוסיה, ביחוד אחרי כנסית הציונים במינסק, וגם היה עסוקמאד בהכנות הגדולות לקראת הקונגרס הששי – שנקרא “הקונגרס האוגנדי” – החליטבכל־זאת להקדיש מזמנו ומכח ארגונו למערכה של ארץ־ישראל גופא. באותם הימיםשהקונגרס הששי קבל ברוב דעות את הצעת אוגנדה, עמד אוסישקין על אדמתארץ־ישראל והכריז על כינוס ועידה כל־ארצישראלית בזכרון־יעקב. בכינוס השתתפובאי־כח ערי יהודה, הגליל והמושבות, ובמעמד שבעים צירים מבני הארץ, הכריזחגיגית: “אנו עומדים היום ליסד הסתדרות כללית שתאגד את כל בני היִשוב מדןועד באר שבע. הסתדרות זו שמה לה למטרה לאחד את כל הכחות העברים, החמרייםוהרוחניים בארץ ישראל, ועל ידי כך להגדיל את כמותו ואת איכותו של היסודהעברי בארץ”. אמנם ארגון הישוב בצורתו הראשונה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אולם הגרעין הראשון הוטל בחיק אדמת המולדת, וברבות הימים – בשנת 1920 – הצמיח הזרע הזה את אסיפת הנבחרים ואת ארגון הישובבכנסת־ישראל. מלבד ארגון כללי של הישוב העברי, נוצרה בימים ההם גםהסתדרות המורים העברים, וזו הכתה שרשים עמוקים בקרקע שנחרשה על ידי מ. אוסישקין. לשיא תהלתו הגיע אוסישקין בנאומיו המזהירים בכנסית מינסקבשנת 1902, בועידה החרקובית בשנת 1903, בועידת “ציוני ציון” בוילנה ובועידההפרייבורגית שנתקיימו בשנת 1905 ־ נאומים אשר התוו דרכים חדשותציונה. בשנות 1906–1919 התחבט אוסישקין הרבה מאד בפתרון שאלתהפועלים העברים בארץ־ישראל. הנסיונות הראשונים בכוון זה היה יסודמושבי־הפועלים הראשונים על יד המושבות הגדולות, כגון: “באר יעקב” ו“נחלתיהודה” על יד ראשון לציון, ו“עין גנים” על יד פתח־תקוה. במשך הזמן הצליחוהמושבים להתבסס די צרכם, והם עומדים איתן עד היום. אוסישקין היה מוכן לייסד רשת ארוכה של משקי־עזר לפועליםהעברים ובעצם לבטיו הרבים פרצה מלחמת העמים באבגוסט 1914, ועבודת ההתישבותשל ועד חובבי־ציון נפסקה. אוסישקין היה גם אחד מחמשת שליחי עם ישראל לפני המועצההעליונה של וורסאל בכ“ז אדר תרע”ט, באותה ועידת השלום דברו בשם ההסתדרותהציונית: ד"ר ח. ויצמן – אנגלית, נחום סוקולוב – צרפתית, ואוסישקין – עברית. שאר הנואמים: אנדרה ספיר בשם ציוני צרפת וסילוין לוי בשם יהודי צרפתדברו צרפתית. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בדברי ימי העמים, שדרישותינו – דרישות עם ישראל – נשמעו בפני שליטי העולם בשפת נביאינו. עם השתקעותו בארץ בנובמבר 1919 כראש ועד הצירים, קם ואיחדמיד את המשרד הארצישראלי, ועד הצירים והנהלת הקרן הקימת לישראל, שהיוקיימים עד אז כמוסדות נפרדים. עם זה השליט בדרך נמרצה בכל המוסדות הישובייםאת הלשון העברית כלשון אחת ויחידה. עד בואו של אוסישקין היתה העברית רק אחתהלשונות השליטות גם במוסדות הלאומיים, לאחר זמן קצר העביר אוסישקין את ועדהצירים על כל מחלקותיו לירושלים, מתוך שהכיר בחטא הגדול שהישוב החדש חטאלעיר הבירה של ארץ האבות. באחד מנאומיו החזקים אמר אוסישקין: “אם יתנו ליאת הברירה לבחור בארץ־ישראל בלי ירושלים, או בירושלים בלי ארץ־ישראל, אבחרבירושלים, כי ירושלים היא לב האומה הישראלית. אפשר לו לגוף להתקיים בלי אחדמאבריו, אבל להתקיים בלי לב אי אפשר”. ועוד פרט חשוב ואופיני: אוסישקין, איש הברזל והנאמןלמסורת, צידד תמיד בזכות האשה העברית, ובכל הזדמנות היה מביע את דעתו בעדזכויות מלאות של האשה בכל ענפי עבודתו הישובית. באספה השמינית של הועדהזמני ליהודי ארץ־ישראל אמר: “הבחירות – או שתהיינה בהשתתפות האשה, או שלאתהיינה כלל, לנו, לציונים, יש חוקים שנתקבלו בקונגרסים שלנו, שעל פיהם אנונוהגים, ומהם לא נזוז. בקונגרסים שלנו השתתפו רבנים גדולים וחשובים ביחד עםנשים, ומשום כך שאלת האשה איננה אצלנו בגדר שאלה כלל. אנו רוצים בבניןאיתן, ולא בבית של קלפים, בבניננו הנהדר יש לשתף את כל כוחות עמנו בלי הבדלמין”. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42540	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42540", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42540, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "מְנַחֵם אוּסִישְׁקִין", "translator_uris": "", "translators": "" }
דֹב־בֶּר בָּרוֹכוֹב בורוכוב.jpg סופר ובלשן. נולד בשנת תרמ“א (21 יוני 1881) בפלך פולטאבה. משנת 1900 בחוגי הסוד. בייקטרינוסלב. התקרב לציונות על ידי מ. אוסישקיןושמריהו לוין. מיסד ומבסס את קבוצות פועלי־ציון ברוסיה על יסוד ס. ד. ציונית. בימי מלחמת אוגנדה היה על צד א”י. בשנת 1906 מארגן ועידתפועלי־ציון בפולטאבה. השתתף בועידת היסוד של ברית פועלי־ציון העולמית בהאג (1907) ושימש מזכירה של המפלגה. בימי מלחמת העולם עמד בראש תנועתפועלי־ציון ובראש התנועה לקונגרס יהודי בארצות הברית. בשנת 1917 נבחר מטעם “ועידת הלאומים” בקיוב ל“מועצת הממלכה הדימוקרטית” במוסקבה. מת ב' טבתתרע“ח (1918) מהרעלת דם. על שמו בא”י – מוסדות שונים, רחוב ברוכוב בתל־אביבו“שכונת ברוכוב” ליד תל־אביב. זה היה בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הששי, שבו הועלתה לראשונה שאלת אוגנדה. “אומרי ההן”, ובהם המנהיג הד“ר הרצל, היו, כידוע, בעד קבלת הצעתה שלבריטניה הגדולה לישב את היהודים באוגנדה, שהיתה אחת המושבות הגדולות תחתחסות בריטית באפריקה המזרחית, ו”אומרי הלאו" התנגדו באופן מוחלט להצעהזו. בין צירי הקונגרס הששי היה הרוב עם “אומרי ההן”, שנהו אחריהד“ר הרצל, והמעוט היה עם “אומרי הלאו”. ומאז התפלגו הציונים לשני מחנות “ציוני ציון” מצד אחד, ו”ציוני אוגנדה" מצד שני. והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית, וביחוד התלקחה המלחמה בין ציוני רוסיה, אשר הוו את הרוב העיקרי בהסתדרות הציונית העולמית. בכל הערים המרכזיות נתקהלו אסיפות ונתכנסו כנוסים וועידות, שבהם הרצו צירי הקונגרס הששי על בעית אוגנדה. רבים נאחזו בביטויו המוצלח של מכס נורדוי, שאוגנדה תשמשלעם ישראל בבחינת “לינת לילה” לשם מעבר לארץ־ישראל. אחרים טענו, שאוגנדהתשמש לנו תכסיס מדיני כלפי השלטון התורכי. ברם, הציונים הותיקים, מביןחובבי־ציון והנוהים אחריהם, התיחסו בשלילה גמורה להצעת אוגנדה אולאיזו טריטוריה שהיא, והדגישו, שהדרך לציון צריכה להיות בקו ישר, ולאבקפנדריות. כחותינו דלים ומעטים ומסוכן, איפוא, לפזר אותם בחזיתותשונות. ובימי מלחמה אלה התגייסו נואמים ומטיפים בשני המחנות, אשרהתנדבו לשם תעמולה רחבה בין המוני עם ישראל ולשם הכנת הצירים לקונגרסהשביעי, אשר הוא יהיה המכריע, אם לקבל את הצעת בריטניה הגדולה אולדחותה. שנת 1904. הסטודנטים הצעירים חיים בוגרשוב, ולדימירז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ; המטיפיםאברמסון, ניסנבוים, מיליקובסקי ואחרים התנדבו לסבוב תעמולתי בכל רחבי רוסיההגדולה. ואני נהלתי אז את הלשכה הציונית של מורשה הגליל ייליסבטגראד, שבראשה עמד זאב טיומקין. באחד מימי סתיו 1904 בא לעירנו הסטודנט ח. בוגרשוב מברן, ששב זה עתה מבקורו הראשון בארץ־ישראל, וסיפר לנו ש“מחלת אוגנדה” התפשטה גםבארץ־ישראל, ומשם נשקפת סכנה גדולה לכל ההסתדרות הציונית העולמית. הסטודנט בוגרשוב קיבל עליו לארגן תעמולה נמרצת נגד האוגנדיות ותומכיה, והקדיש בסבובו כמה ימים גם ליליסבטגרד. אסיפות פומביות היו אסורות אז מטעם השלטונות ברוסיההצאַרית וע"כ היינו מתכנסים באסיפות חלקיות סגורות. לכל אסיפה היו באיםמוזמנים מחוגים וממעמדים שונים, ואנחנו, “ציוני ציון”, בקשנו את בוגרשובלהאריך את זמן ישיבתו בייליסבטגרד ששימשה בימים ההם מרכז חשוב להסתדרותהציונית בדרום רוסיה. הוא הסכים לכך, ואנחנו קבענו ישיבה סגורה במעונו שלזאב טיומקין. אולם באותו יום בא פתאום לעיר חברו הסטודנט בן ציוןמוסינזון ודרש ממנו במפגיע, בשמו של מ. אוסישקין, לבוא מיד לאודיסה לשםהשתתפות באסיפת תעמולה למען “ציוני ציון”. לא הועילו הפצרותינו שידחה אתהנסיעה ליום־יומיים עד אחרי אסיפתנו הקבועה, אשר אליה הוזמנו מסלתם ושמנםשל האינטלקטואליים שבעירנו. בוגרשוב ומוסינזון היו כפופים אז למשמעתו של אוסישקין, והם החליטו לצאת באותו ערב לאודיסה. ואנחנו היינו במבוכה רבה, ורצינו לדחות את ישיבתנו, אולםבוגרשוב ניחם אותנו, שבמקומו יבוא אלינו צעיר, ששמו בוריה ברוכובמפולטאבה. והעיד עליו ש“צעיר זה לא יבייש אותנו, מפני שהוא מרצה ומתווכחבחסד עליון”. מתוך הכרח קבלנו את הצעתו ומיד טלגרפנו לפולטאבה (דומני, לסופר א. ז. רבינוביץ, או לסופר ל. רובינוב), שברוכוב מתבקש לבוא מידלייליסבטגרד. למחרת נתקבלה תשובה טלגרפית חיובית, ולפנות ערב יצאה משלחתבת 10 בחורים ובחורות (בהם גם כותב השורות האלה) לתחנת הרכבת לשם קבלת פניהאורח הנואם. עם התקרבות הרכבת מפולטאבה מיהרנו להכנס לקרונות, עברנואותם ישר והפוך, וכל הזמן קראנו בפה מלא “ברוכוב” – “ברוכוב”, ואין קולואין עונה… יצאנו בבושת פנים מן הקרונות, ומתוך אכזבה מרה שבנו העירה וטכסנו עצה איך לבטל את האסיפה, שעמדה להתקיים בעוד שעות מספר. “מנין” הצעירים והצעירות התפזר איש איש לביתו מלא רוגזוכעס. ואני שבתי הביתה וספרתי לאשתי, ש“הילד איננו” וכדי בזיון וקצף. ובעודאני שקוע בדאגה לקיומה של הישיבה, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה לדירתי, מידנגשתי אל הדלת ושאלתי: מי שם? ואין איש עונה. חזרתי לחדרי, ושוב נשמעהנקישה שניה בדלת, ועל שאלתי מי שם, לא נתקבלה כל תשובה. ושוב נקישה אחרינקישה. אני בשלי, שלא אפתח את הדלת, כל זמן שהדופק לא יפרש בשמו, והדופקהאלמוני לוחש ומבקש, שאכניסו מיד פנימה, מפני שקשה לעמוד בקור השורר בחוץ. לאחר חלופי דברים נוספים מאחורי הדלת הכנסתי את האלמוני לפניולפנים. בראותי את פני הדובר בי, נדהמתי קצת ונשארתי לעמוד אתו במסדרון. ולא יכולתי להבין מה הביא את האיש הזר לביתי. שנינו הסתכלנו זה בפניו של זה ללא אומר ודברים, והיינו כאלמים אשר לא יפתחו את פיהם. הפותח בשיחה היה האלמוני, ששאלני לשמי ומיד לחש לי עלאזני, ששמו ברוכוב, ובאותו מעמד הוסיף: אל תקראני ברוכוב כי אם “בוריה”, ואני אקראך “דוד”. לנגד עיני עמד צעיר בלתי־מגולח, שערות ראשו פרועות, כובעמקומט בידו, מעילו העליון ובגדו קרועים ומעוכים, נעליו חצין פתוחות וחציןמטולאות. עין אחת כמעט סגורה, עין שניה מסתכלת בי במבט משונה. שנינו עמדנו בלי לזוז ממקומנו ומבוכתי גדלה מרגע לרגע, ושוב היה הפותח בשיחה האורח. עם כניסתנו לחדרי החדרים סיפר לי “בוריה”, כיזה לא כבר שוחרר מבית האסורים בפולטאבה שהיה כלוא בו שנה שלימה בגללשייכותו ל“פועלי ציון”. הצעתי לו להתארח בביתי. תחילה היסס והתנגד, לבסוף הסכים. התרחץ, התגלח והחליף את בגדיו ולבש צורה חדשה. הזמנתיו לסעוד על שולחני אתארוחת הערב, ובין מנה למנה סיפר לי “בוריה” על מאסרו ועל התקרבותו לציונותהפרוליטארית, ודרך אגב שאלני לשם מה הוא מוזמן. ספרתי לו על מלחמתנו באוגנדיסטים ובטריטוריאליסטים ועל הויכוחים שהתלקחו בישיבות הקודמות. באמצע שיחתנו נכנסה משלחת של כמה צעירים וצעירות, ואני הצגתי לפניהם את אורחנו בוריה ברוכוב. ובינתים באו לקרוא לנו לישיבה שנועדה באותו ערב בביתו של טיומקין. עם כניסתנו לאולם הישיבה מצאנו קהל רב של רופאים, עורכידין, מהנדסים, מורים, סטודנטים, ובהם נואמים, שהוזמנו מטעםהטריטוריאליסטים, המרכסיסטים, הבונדיסטים והאנרכיסטים. את הישיבה פתח היו"ר זאב טיומקין. הביע את צערו על העדרושל הסטודנט בוגרשוב, אשר מסיבה בלתי־צפויה מראש נאלץ לצאת את העיר, והודיעכי את מקומו של בוגרשוב ימלא הערב מרצה אחר. ראשון למתווכחים היה נואם אנרכיסטי, חדג’י שמו; אחריו דיברבונדאי בשם ינקיליביטש, אחרון הנואמים היה הסטודנט זולוטרוב מצדהטריטוריאליסטים. הנואמים השתדלו לסתור את דברי המרצה בוגרשוב, שהרצהבישיבות הקודמות על חבת ציון, על הציונות המדינית, על התכנית של עבודהמעשית בארץ־ישראל ועל העבודה התרבותית בארץ ובתפוצות. כל אחד מן הנואמים הוכיח את צדקת השקפתו המדינית, ובאותוזמן השתדל לבטל את הזרמים המתנגדים. כולם כאחד שפכו את חמתם על “ציוניציון” והדגישו, שלכת צרת־עין זו אין כל זכות קיום לא ברחוב היהודים ולאבחברה האנושית. הנאומים נמשכו עד שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, ואנחנו “ציוני ציון” היינו מדוכאים וחששנו לתבוסה מלאה לאחר הנאומים, שנשמעו הערבמצד מרצים בעלי משקל רב. הצעתי לברוכוב לדחות את תשובתו לערב הבא, כדי שתהיה לושהות מספיקה להתכונן להגנה נמרצת על עמדותינו, ומה גם שהגיעה כבר שעה שתיםאחרי חצות הלילה. היו"ר עמד לסגור את הישיבה, והנאספים היו מוכנים להתפזר. באותו רגע קם ברוכוב ממקומו, ניגש אל שלחן הנשיאות, לגם כוס מים אחת, שניהושלישית וביקש את רשות הדבור. פתח דבריו בקול נמוך וצרוד, ומעט־מעט הרים את קולו, ובלשוןחותכת ומבוססת ענה למתווכחים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, את דבריותיבל בהוכחות היסטוריות, מדעיות והגיוניות. הרצאתו נמשכה יותר משעתים, וכולם ישבו צמודים אל מקומות ישיבתם, הקשיבו והאזינו מתוך דממה ממושכת לכלהגה ולכל בטוי שיצאו מפי הנואם. בגמר הרצאתו נגשו רבים אל ברוכוב, לחצו את ידו והביעו אתרגשי הערצתם והוקרתם על הרצאתו המדעית. עם זה העירו לו ראשי המרצים, ששטףדיבורו מהיר מדי וגם תוכן הרצאתו מורכב כל כך, עד שלא בנקל אפשר להבינו. תשובתו היתה קצרה, שבמסיבת אנשים בעלי השכלה גבוהה הוא מרשה לעצמו לדבר לאבלשון עממית קלה. שמו של ב. ברוכוב נתפרסם עד מהרה בגליל ייליסבטגרד, שכללאז את פלכי חרסון, חרקוב, פולטאבה ויקטרינוסלב. בכל החוגים הרבו לדבר עלהכוכב החדש שעלה בשמי הציונות. לאחר ימים מספר נתקיימה אסיפה שניה יותר מלאה, שבה השתתפובאי־כוח הזרמים הלאומיים, המדיניים, הסוציאליסטיים ובאי־כוח חברות שונות. הראשון לנואמים היה הסטודנט ויטי טיומקין (בן אחיו של זאב טיומקין), שהיהאותו זמן מן הנוהים אחרי ה“בונד”. הנואם ציטט את ההיסטוריונים: רינאן, גרץ, דובנוב ועוד, ביסס את דבריו על קאוטסקי, מרכס, ברנשטיין וכו', והתאמץלהוכיח שעם ישראל אינו צריך להבדל מהחברה האנושית הגדולה וחלילה לו ללכתאחרי אור מתעה של “נביאי השקר” המדברים על התישבות בפינה נדחתבאסיה הקטנה, וסיים את דבריו, שעם ישראל מחויב לשאת ברמה את דגל החירותוהשויון לכל העמים. ב. ברוכוב לא רשם כל רשימות, ורק בכוח זכרונו המצוין ידעלהשיב בלשון חיה ושוטפת למתווכחיו. תשובתו היתה הפעם רצופה הומור דק, ובחריפות מיוחדת סתר את ההנחות של בר־פלוגתיה וביטל את כל דבריו, תשובתונמשכה שעות מספר בלי כל הפסקה וללא כל הפרעות מצד מי שהוא. ברוכוב היהמקורי מאוד, לא חזר על דבריו, וכל משפט שהוציא מפיו היה כאילו חצוב מאבן. הוא גלל לפנינו כמה רעיונות חשובים שעוררו בנו מחשבות חדשות, והנאספים הודושנואם כזה אפשר לשמוע ללא ליאות במשך ימים ולילות. ברוכוב התארח בביתי שבועות מספר, ויום יום היו באות אליומשלחות של בוגרי בתי הספר התיכוניים, פקידים, מורים, פועלים ומשאר שדרותהעם ובקשו ממנו ראיונות, שיחות והרצאות, והוא נענה לכולם. ברוכוב לא היה מתכונן להרצאותיו, והיה מבכר את האימפרוביזציה הנובעת מתוך הרגשה פנימית. הוא היה מחונן בכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. קרא ושנן הרבה. היה בבחינת “צנא דמלי ספרא”, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ומשום כך הצטייןבבקיאותו הגדולה בכל ענפי הספרות היפה, הספרות המדעית, ההיסטורית ואפילובספרות המקצועית והאמנותית. היה בעל לשון שנונה וסגנון מיוחד בכתב ובעל־פה. לבקשתי, ערך לי פעם במעמדי במשך שעה קצרה רשימה ארוכה של כמה מאות אנשי שםוגדולי הדור, סופרים ואמנים, מן המצויינים ביותר, מכל המקצועות בני אומותוארצות שונות, מתקופות קדומות, מימי הבינים ומן התקופה החדשה. בתוך רשימהזו ציין ביחוד את הגאונים שבהם, וכל זה עשה בלי עזרת אנציקלופדיה איזושהיא, כי אם אך ורק לפי כוח זכרונו המפותח. ובינתים יצאו לו מוניטין בכל רחבי רוסיה הגדולה, בפולין, ליטא וכו'. והתחילו לזרום אליו הזמנות מאודיסה, קייב, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, וורשא, וילנא, לודז, מינסק, דונסק, פינסק, גרודנא, קובנא ועודועוד. השם ברוכוב נישא על שפתי הציונים הצעירים והנוער הלומד. ההתחרות ביןכל המרכזים הציוניים היתה גדולה וכל אחד ואחד משכהו אליו. אנחנו, בני הנוערבייליסבטגרד, לא רצינו לוותר על אורחנו היקר, אולם נעתרנו לדרישה הרבה שלכל הקהילות הגדולות ביותר, הסכמנו לשחררו לחדשים מספר כדי לאפשר לו להוציאאל הפועל את הסיבוב התעמולתי לפני הקונגרס השביעי. ערב ערב היינו קוראים לאסיפות חלקיות בבתים פרטיים, וברוכוב עזר לנו למשוך למחננו חלק גדול של הנוער הלומד ושל החוגיםהאינטלקטואליים, שהתרחקו עד אותו זמן מן התנועה הלאומית ועוד יותר ממחנה “ציוני ציון”. לפני צאתו את עירנו הבטיח ברוכוב לשלוח לנו את אחדמתלמידיו המובהקים בציונות, את הצעיר יצחק בן־צבי (– כיום: מנהיג הפועליםהנודע ויו"ר הועד הלאומי לכנסת ישראל). סמכנו על ברוכוב ונתנו לו חופשהבחירה לפי ראות עיניו, ונפרדנו ממנו מתוך תקוה לראותו בקרובבתוכנו. ברוכוב יצא מאתנו לאודיסה, ולאחר ימים מספר בא אלינותלמידו לוי מלצר (כיום מורה בארץ־ישראל), ששימש לנו מדריך ציוני בחוגיהנוער במשך כמה חדשים. מזמן לזמן הגיעו אלי ידיעות משמחות על נצחונותיו המכריעיםשל ברוכוב במערכות הטריטוריאליסטים, האוגנדיסטים, הבונדיסטים, הסוציאל־דמוקרטים והסוציאל־ריבוליציונרים. במכתביו אלי, שאבדו לי בזמן הגירוש מתל־אביב, במלחמת 1918–1914, לא התפאר אף פעם בנצחונותיו, מפני שמטבעו היה איש צנוע ועניוולא אהב להתגנדר כדרך הנואמים המושבעים. את הוצאות נסיעותיו לשם תעמולה ציונית היה מכסה על פי רובמכיסו – מהכנסות הרצאותיו על איבסן, ניטשה, על עמדת האשה בחברה, ועודועוד. בינואר 1905 נפגשנו שוב בועידית “ציוני ציון”, שנתקיימהבוילנה בביתם של האחים יצחקֿליב ובוריס גולדברג. סיפרתי אז לברוכוב עלהכנותי לעלות לארץ־ישראל על מנת להשתקע שם, וברוכוב הבטיחני לבקר אצליבקרוב בארץ. אגב שוחח אתי הרבה על הצורך להרים את רמתם התרבותית של שכנינוהערבים והדגיש, שאם הגורל הטיל עלינו לחיות עם הערבים במדינה אחת, זה בצדזה. מחובתנו למצוא לשון משותפת אתם וליצור בינינו יחסים תרבותיים. ברוכוב שוחח אתי בחמימות ובלבביות על כמה תכניות ישוביות, ואנו נפרדנו על מנת להפגש שוב בעבודה מעשית על אדמת המולדת. מרוסיה יצאתי בראשית 1906 והלכתי לארץֿ־ישראל, אולם ברוכובהתמהמה בגולה בהכשרת הלבבות ובהפצת תורתו ה“פועל־ציונית” ולא זכה, לצערנו, לראות את הארץ בבנינה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42541	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42541", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42541, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "דֹב־בֶּר בָּרוֹכוֹב", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר יַעֲקב בֶּרֶנְשְׁטִין־כֹּהֵן נולד בשנת תר“ך (1860). מראשי הציונות ברוסיה ומעוזריו שלהרצל. בשנים 1807 – 1923 חבר הועד הפועל הציוני. בשנים 1897 – 1901 מנהלהתעמולה הציונית ברוסיה (“לשכת הדואר”). בשנים 1905 – 1907 חבר הועד הציוניהמצומצם. ממיסדי מפרקציה הדימוקרטית ו”ציוני ציון“. בשנים 1907–1910 ו־1925 בארץ ישראל. בשנת 1927 נשלח מטעם ה”ג’וינט" לרוסיה, לנהל בית־חוליםבדניפרופטרובסק, ושם מת. ברנשטיין כהן.jpg מטבעו היה בעל רוח לוהטת וטמפרמנט סוער. עוד בהיותותלמיד הגמנסיה בעיר מולדתו קישינוב נתגלתה בו נטיה לעסקנות. בגמרו אתהגמנסיה בשנת 1879 בהצטיינות ממדרגה ראשונה עזב את קישינוב ונתקבל כתלמידבאוניברסיטה של לייפציג. למד מתימטיקה, פיסיקה, פדגוגיה, פילוסופיה, היגיאנה ועוד. הצליח בלמודיו, אולם בגלל מחלתה האנושה של אמו חזר לקישינוב. מחוסר אמצעים כספיים לשוב ללייפציג, נכנס לפאקולטה למתימטיקה בפטרבורגבתחילת שנת הלמודים 1880. התפרנס משעורים פרטיים בשעות הערב. הרבה מזמנו הקדיש להרצאות באספות הסטודנטים, וכן הרצה בחוגי הפועלים על שאלות חברתיות. לאחר שנרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני נסגרו האוניברסיטאותונאסרו הסטודנטים שהפגינו נגד המשטר הצארי. בין האסירים היה גם הסטודנט י. ב.־כ. שהוצא למשך שנה מן האוניברסיטה בפטרבורג, בלי רשות כניסה לאוניברסיטהאחרת בגבולות רוסיה. אולם המאסר חיזק רק את רוחו והתמסר כולו לתעמולה רחבהלמהפכנות ולתנועת השחרור של רוסיה מן המשטר הצארי. ביומן זכרונותיו, הגנוז בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, רשם י. ברנשטין־כהן: בשיחה אחת שאלני פרופיסור רוסי בכעס רב: “איזו רשות ישלך להתערב בהצלת רוסיה והנוער הרוסי?” עניתי בתמימות: “הרי רוסיה היא ארץמולדתי, והנוער הרוסי הוא יסוד עתידנו”. אולם הפרופיסור ענה בקצף: “זוהידעתכם, אבל מקומכם בברדיטשוב, שם תחפשו את אחיכם, ואת הנוער שלנו הניחו ואלתדאגו לו”. פרופיסור אחר אמר לו: “הסירו את ידיכם מעל הנוער הרוסיוהעבירו את דאגתכם לארצות אחרות. פה ברוסיה שלנו אין לכם מקום ואין יסודלבנינכם”… דברים קשים אלה, שיצאו מפי מוריו הפרופיסורים פגעו בו עדעומק נפשו. בינתים הוכרח לעזוב, בפקודת המשטרה, את פטרבורג, ותחת השגחהמעולה של הג’נדרמריה עבר לאודיסה. בבואו שמה פשטו שמועות על פרעות ביהודיםהמתרגשות ובאות. היו מבני הנוער שהציעו להקים הגנה עצמית מפני הפורעים. הזקנים והמתונים התנגדו לכך, מתוך אמונת־שוא בשלטונות שלא יתנו להפריע אתהסדר. לא חשדו הללו, כי השלטונות עצמם במארגני הפרעות. לא ארכו הימים, ובאודיסה פרצו פרעות איומות, פרעות 1881: מחזות קורעים לב, הרס וחורבן רכוש יהודי, מאות פצועים. בהלך רוחו של י. ב.־כ. בא מפנה חדש. בעזרת חברו ק. פוריץארגן ועד הגירה מרוסיה, שפנה לבארון מוריס הירש בדבר עזרה דחופה לאותהמטרה. הבארון נענה והעביר סכום הגון לועד ההגירה. אף הסכים, שכל מהגר למערבאמריקה יקבל חלקת אדמה, כלי עבודה, בהמות עבודה וסכום כסף להקמת בית ומשקחקלאי זעיר או פתיחת בית מלאכה. מכתבים־חוזרים נשלחו גם לרבנים ולעסקנים בערי אוסטריה וגרמניה, שמצאו הד רב. ביוני 1881 יצאה לאמריקה חבורת המהגרים הראשונה, בת 500 איש, – רובם בעלי מלאכה, פועלים, מנהלי חשבונות, ובהם כמה עשרות סטודנטיםצעירים. זמן מה אחרי כן יצאה שוב חבורה שניה בת 500 איש. לעומת זה נתקלהבקשיים בדרכה הקבוצה השלישית בת 500 איש, שנאלצה לחזור לרוסיה לאחר גלגולידרך רבים. ועד ההגירה חיסל את פעולותיו וב.־כ. חזר לפטרבורג, ונתקבל לפאקולטה למתימטיקה. באחת האסיפות נפגש עם וסילי ברמן, מיסד אגודת הסטודנטיםהציונית הראשונה בפטרבורג. אחר כך הכיר את הסטודנט זאב טיומקין, ציוני אףהוא וגם נואם מצוין. הסטודנטים היהודים נפלגו אז לשתי קבוצות, האחת – ובראשהברמן וטיומקין – הטיפה לתנועה הלאומית העברית, והשניה לבין־לאומיות ולתקוןהעולם. הללו כפרו בצורך של ייחוד לאומי וטריטוריה מיוחדת. ב.־כ. היסס תחילה והיה כפוסח על שתי הסעיפים ועל כן התנגדלקביעת עמדה מפורשת בבעיה הלאומית של עם ישראל. כעבור זמן־מה נזדמן לו לבקראצל הד“ר פינסקר באודיסה, ונפגש שם עם כמה סטודנטים, מאלה שעמדו אחרי כןבראש תנועת הבילויים, שם הכיר את העו”ד מנשה מרגלית, מאיר דיזנגוף ואחרים. פגישה זו השפיעה על ב.־כ. עד שהתנדב לאסוף כספים לשם יצירת קרן מיוחדתבשביל הביל"ויים. מאז אנו מוצאים את ברנשטיין־כהן בשורות הראשונות של חובבי־ציון ומתמסר כולו לרעיון הלאומי. בהיותו סטודנט בפאקולטה למתימטיקה כתב ספר בתורתהגיאומטריה שזכה לתהלת הפרופיסורים. אולם זכות זו לא עמדה לו בגמרו אתהאוניברסיטה, בשנת 1883, כשרצה לפתוח גמנסיה פרטית בקישינוב. מיניסטריוןההשכלה התנגד לכך. ומשנכשל בקבלת רשיון לפתיחת גמנסיה, נרשם בשנת 1884 כסטודנט מן המנין בפאקולטה לרפואה בדרפאט. כאן יסד אגודת סטודנטים, שכמהמהם – ליב כהן, בנדרסקי, יסינובסקי ואחרים, – תפסו במרוצת הזמן מקום חשובמאד בתנועה הציונית. באותה תקופה עמד בקשרים גם עם אגודת הסטודנטים הציוניםבוינא. שבראשה עמדו קוקש, שנירר, בירנבוים ואחרים. כן בא בכתובים עםהביל"ויים, שהמציאו לו ידיעות מפורטות על הנעשה בארץ־ישראל. סיסמתה של אגודת הסטודנטים בדורפאט – אשר י. ב.־כ. היה הרוח החיה בה, היתה: “אל העם, עם העם ובעד העם”. במאי 1889 הוסמך בתואר דוקטור לרפואה במחלות פנימיותומחלות ילדים“, ושוב חזר אל קישינוב, אשר בה יסד יחד עם חבריו ד”ר ליב כהן, מאיר דיזנגוף, נחום רוטמן, פסח אורבוך, האחים דובינסקי ואחרים את האגודההראשונה של “חובבי ציון”. חברי האגודה הטילו על עצמם מס־פרוגרסיבי, שנועדלתמיכת הביל"ויים בארץ־ישראל. האגודה מנתה 33 קבוצות, שמנו כאלף חבריםוחברות. האספות היו חשאיות ומתכנסות במרתפים, ברפתות ובגנים מחוץ לתחומיהעיר. שתוף פעולה היה בין האגודה בקישינוב ובין סניפי חובבי־ציוןבערים המרכזיות אודיסה, פטרבורג, מוסקבה ועוד, וקשר תמיד היה בין ד“רברנשטיין־כהן ובין ד”ר פינסקר, הרב שמואל מוהילובר, פרץ סמולנסקין, מ. אוסישקין ואחרים. ב.־כ השתתף בועידת היסוד של חובבי ציון בקטוביץ, ואחרי כן – כציר בכנוס הראשון של ועד חובבי־ציון באודיסה, שבו השתתפו בין השאר: הרביעקב מאז"ה, האינג’ינר זאב טיומקין, האינג’ינר מ. אוסישקין, הרב שמואלמוהילובר, ו. ברמן, הסופרים א. ל. לוינסקי ושלום עליכם ועוד. י. ב.־כ. נתמנה כמורשה ועד חובבי־ציון בקישינוב. עם פרסום “מדינת היהודים” של הרצל, הצטרף לתנועת הציונותהמדינית ונבחר כצירם של ציוני קישינוב לקונגרס הראשון שהתקיים בבאזלבאבגוסט 1897. באותו קונגרס נבחר לחבר הועד הפועל הגדול. מאז השתתף באופןפעיל בכל הקונגרסים ובישיבות הועד הפועל. י. ברנשטיין־כהן עמד במשך כמה שנים בראש התעמולה הציוניתלכל רוסיה, שהיתה ידועה בשם “לשכת הדואר”. מכתביו החוזרים בעברית, יידישורוסית נפוצו בכל רחבי רוסיה ושמשו חומר חשוב לביסוס הציונות, וביחוד היתהלהם השפעה עצומה על הנוער והדור הצעיר, שהתחנכו על מכתבים אלה. מספר המכתבים היוצאים במשך שנה מ“לשכת הדואר” עלה לשלושיםושלשה אלף (בעוד שמספר המכתבים היוצאים ממשרדו של שר הפלך בקישינוב היה רקעשרים ושמונה אלף!). מכתבים חוזרים אלה יצאו להם מוניטין בכל רחבי רוסיה וגםמחוץ לתחומיה. לא רק בשלטון המקומי בקישינוב, אלא גם בעיר הבירה פטרבורגידעו יפה על קיומה של “לשכת הדואר” בראשותו של ד"ר י. ברנשטיין־כהן, שעבדבמחתרת. בידי השלטונות לא עלה לגלות את בית הדפוס שבו נדפסוהמכתבים־החוזרים, הואיל וחודש־חודש היו מעבירים את “מרכז הדואר” לדירהאחרת, מחליפים את צבע הדיו ואת צורת המכתבים לבל יודע מקום כתיבתםוהדפסתם. המכתבים היו נקראים באגודות הציוניות, בחוגי הסטודנטים, בבתי המלאכה וביתר שדרות העם. זכורני את הרעש שעורר המכתב החוזר הרביעי, שהוקדש ברובולבקורת חריפה וגלויה על פעולות הועד הפועל הציוני. ב.־כ. מצא לו אומץ־לבלדבר גלויות ולהלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולהלך־רוחו. לעתים נשאר יחידיבמערכה. באספת ציוני רוסיה, שהיתה בשנת 1902 במינסק, יצאו רבים לערער עלהבקורת החריפה שמתח ב.־כ. על המנהיג ד"ר הרצל. בקונגרס הששי בשנת 1903 הציע הרצל לב.־כ. לעבור לוינאולעבוד במחיצתו, אך הוא סרב והמשיך בפעולותו המיוחדת. באותה שנה נסגרה “לשכת הדואר” בקישינוב. מלבד פעלתנותו בתנועה הציונית היה ד"ר ב.־כ. רב פעלים גםבשטחים צבוריים יהודיים אחרים: בייסוד אגודות קואופרטיביות שונים, קופותחסכון מפעלי חנוך, תרבות ובריאות. בימי הפרעות הידועות בקישינוב בשנת 1903, שימש ביתו של ד"רב.־ב. מרכז להגנה העצמית היהודית. פעמים רבות הלך – מתוך סיכון נפשו – בעצםימי הדמים, בראש משלחת לשר הפלך, ודרש לנקוט באמצעים נגד המסיתים והפורעים. שר הפלך ביקשו למסור לו ידיעות נכונות על המצב המתוח בעיר. ובהתאסף ההמון הפרוע, שהוסת על ידי הצורר קרושיבאן, על בתיהיהודים בחג הפסחא הנוצרי, פקד ב.־כ. על אנשי ההגנה לעמוד על נפשם ולהגן עלהמוני העם היהודי, ובינתים פנה שוֹב לעזרת שר הפלך. כעבור שעה קצרה בא גדוד פרשים אל דירתו של ד"ר ב.־כ. ואחדמקציניו הודיע לו בלגלוג, כי “בא לשמור על הרופא היהודי, אבל מסופק הוא אםיוכל להגן על כל היהודים”… ברגעי סכנה אלה יצא ב.־כ. אל הרחוב, ושמע במואזניו את ראש המשטרה מדבר אל הפורעים ואומר: “פטרבורג יודעת את פעולותיכם. ברכתי לכם, אחים”. את הדברים האלה הלך למסור לשר הפלך, ומשלא מצאהו במשרדו, פנה לראש הג’נדרמריה ודרש להפסיק את ההסתה לפרעות. והתשובה: חברי ההגנההעצמית היהודית הוקפו על ידי הצבא והמשטרה, ונאסרו. והפורעים המשיכו אתפעולתם בשוד רכוש יהודי, בהריגת ובפציעת יהודים ובאונס נשיםיהודיות. פרעות אלו נערכו – כפי שהוברר אחרי כן – בפקודת המיניסטר פליבה, כמעשה נקם ביהודים, אשר מהם נספחו לשורות המהפכנים. ד"ר ב.־כ. יסד את קרן העזרה לניזוקי הפרעות בקישינוב, אסףבמשך ימים מספר בקישינוב עצמה 84000 רובל כסף, ופנה לעזרה לכל קהלות ישראלבגולה. ותוך שבועות מספר נאספה קרן בת מיליון ורבע רובלים. בראש דאגתו היו מאות היתומים מילדי ההרוגים בקישינוב, ובהצעתו נשלחו יתומים אלה לארץ־ישראל. ישראל בלקינד, מראשוני הביל"וייםומראשוני המורים העברים, בא במיוחד לקישינוב והעלה אתו את היתומים ונעשהלאב ומדריך להם. בהקצבת הקונגרס הציוני ותרומות פרטיות, נפתח בית ספר חקלאיליתומים אלה בשם “קרית ספר” בהנהלתו של בלקינד. הרבה עשה ב.־כ. כדי לבדר את הגורמים ואת הנסיבות לטבחביהודי קישינוב, ולהעניש את האשמים. לדרישותיו הנמרצות נשלח מפטרבורג המנהלהראשי של מחלקת המשטרה, לופוחין, לקישינוב לשם חקירה. ב.־כ. המציא לוצלומים מן המקומות הנפגעים ומסר לו דו“ח מפורט, אחרי כן נסע ב.־כ. בעצמולפטרבורג, ובהשתדלות חשובי עיר הבירה – בהם הבארון אורי גינצבורג, הגרףהיידין, הנסיך מישצירסקי (עורך העתון הרוסי “גראז’דאנין”), ועוד – נתקבלאצל מיניסטר הפנים פליבה ומיניסטר הכספים ויטה והרצה לפניהם על פרשתקישינוב. כן מצא דרך למסור דו”ח על הפרעות לידי המלכה אלכסנדרה פיודורובנהוגם לצאר. בשובו לקישינוב החלו השלטונות המקומיים מתחקים על צעדיו שלד"ר ב.־כ. עד שהיה משולל כל אפשרות להמשיך את עבודתו הציונית והצבורית. כעבור זמן קצר העתיק את מושבו לחארקוב, כמפקח ראשי בחברה לבטוחהחיים. לרגל תפקידו החדש ניתנה לו ההזדמנות לבקר בערי תחום המושב ולהרצות שם על הציונות ולעשות לה נפשות. הקהלה העברית בחארקוב אמרה לבחור בו כרב־רשמי, אולם שר הפלך בחארקוב וגם מיניסטריון הפנים בפטרבורג סרבו לאשר את בחירתו. בימי הקונגרס הששי היה ד"ר ב.־כ. ממתנגדי הצעת אוגנדה, ובכנוס המורשים הרוסים שהיה בחארקוב אחרי הקונגרס – ובו נערך גלוי־דעת לכלהעסקנים הציונים – היה מראשי המדברים. השתתף גם בכנוס השני בפריבורג אשר בוהוכן הקונגרס השביעי, ואשר בעזרת לכוד הכחות הפעילים הצליח להוריד מעל הפרקאת שאלת אוגנדה. מתוך צידוד בעבודה המעשית בארץ־ישראל, בנגוד לאותם הציוניםאשר דרשו להקדים בפעולות מדיניות עלה ד"ר ב.־כ.. בשנת 1905 לארץ־ישראל, עלמנת להשתקע בה, לאחר שהוזמן כרופא במושבות ימה, סג’רה, מלחמיה, מסחהובית־ג’ן. בנמל יפו נמצא איזה פגם בניירותיו ונאסר. בעזרתו של מאירדיזנגוף שהיה אז מנהל חברת “גאולה” ביפו – ניתנה לד"ר ב.־כ. ולבני משפחתו “פתקה אדומה”, המקנה להם זכות ישיבה במשך 3 חדשים. את דירתו קבע במושבההקטנה בין הרי הגליל, ויום יום היה עובר ברכיבה על סוס – ובלוית פרש תורכי – ממושבה למושבה כדי לרפא את חוליהן. לבקשתו נשלחו מטעם הבארון רוטשילד מכשירי הרפוי הדרושים, שהיו חסרים אז במושבות אלו, הרבה עשה לרפוי מחלות העיניים, וביחוד הגרענת. שנפוצו בין הפלחים הערבים, והם שהדביקו גם את האכרים היהודים. על ידיאורגנו פלוגות עזרה מהירה מבין הפועלים במושבות. הוא שעורר את תשומת־לבם שלהשלטונות על הצורך לנצל את חמי טבריה על ידי בניית בתי־מרחצאות משוכלליםובתי מלון מודרניים ולהפוך את טבריה למרכז הבראה והחלמה. מלבד עבודתו הרפואית יסד ד"ר ב.־כ. גם קופות חסכון לאכרים, חנויות משותפות וצרכניות משותפות אשר סייעו במדה ניכרת למשק החקלאי, הרצהבפניהם על היגיאנה וסניטריה ועוד. לאחר שעשה בגליל תשעה חדשים, התישב – בשנת 1908 – בפתח־תקוה, אשר הוזמן אליה כרופא, אף כאן לא הצטמצם בעבודה הרפואית בלבד, אלא נכנס גם לחיים הצבוריים של המושבה, התקרב למורים ונלחם לזכויות הפועליםבבחירות לועד המושבה. מדירתו הפרטית הקדיש 3 חדרים לספריה ומועדון לפועלים, ומסר לספריה זו הרבה מספריו בעברית ורוסית (הספריה עברה אחר כך לבית־העםבפתח־תקוה). כן הרצה מזמן לזמן על נושאים מדעיים, על התנועה הציונית ועלסדרי החברה בארצות ובמדינות שונות. בפתח־תקוה יסד פלוגת אחיות רחמניות לרפוי עינים ולהגשת עזרה מהירה. בשנת 1908 הציע במכתב־חוזר לרופאי ארץ־ישראל לכנס מזמןלזמן כנוסים רפואיים לשם דיון על מצב הבריאות בארץ, וכן עמד על הצורך לארגןאת הרופאים היהודים לאגודה רפואית מקצועית. נענו להצעתו הרופאים הותיקיםד“ר מ. שטיין וד”ר ח. חיסין ביפו, ד“ר הלל יפה בזכרון יעקב, ד”ר ויץבירושלים ועוד. בפסח תרס“ט נתקיים הכנוס הראשון בדירת ד”ר חיסין ביפו. השתתפו בכנוס 8 רופאים, ואז הונח היסוד לארגון של רופאי ארץ־ישראל. בקונגרס הציוני בהמבורג, בשנת 1909, הרצה ד“רברנשטיין־כהן, יחד עם ד”ר אריה ביהם מחארקוב (אחרי כן: מיסד מכון־פסטורבירושלים ובתל־אביב) על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוסדה אגודתרופאים ציונים, אשר שמה לה למטרה את פיתוח המדע הרפואי והסניטריבא"י. זקני המושבה פתח־תקוה התיחסו בשלילה גמורה לעבודתו הצבוריתשל ד“ר ב.־כ. וטענו, שהוא מקים נגדם את הנוער ואת הפועל העברי. הדבריםהגיעו למלחמה גלויה בין שני מחנות – “האבות והבנים”. בני האכרים והפועליםהעברים עמדו לצדו של ד”ר ב.־כ. פעם התאספו נשי פתח־תקוה לשם התקפה על ביתהד"ר ברנשטיין־כהן ורצו לרגמו באבנים, אולם הבנים לא נתנו לאמותיהם לבצע אתתכניתן. מתוך אכזבה, ולאחר מלחמה פנימית קשה, עזב ד"ר ב.־כ. אתפתח־תקוה ויצא עם משפחתו ליפו בתקוה להכנס לתוך העבודה הישובית הגדולה, אולם נשאר בבדידותו. לאחר היסוסים רבים החליט לצאת את הארץ, אך בידי קבוצהמידידיו, מבני העליה השניה, אשר זכרו את מעשיו הגדולים ואת הקרבתו העצמיתלמען עם ישראל וארץ־ישראל, עלה לעכב את תכניתו. ד"ר ברנשטיין־כהן נענהלהפצרתם וביטל את נסיעתו לרוסיה. לאחר זמן־מה יצא לקונגרס, ושוב נפגש עם חבריו הותיקים, שפךלפניהם את מרי שיחו, ודרש להרחיב את העבודה המעשית לכל סוגיה בעיר ובכפר. בשובו קבע דירתו ביפו, ולהתרפא אליו באו לא רק חולים יהודים, כי אם גםערבים ונוצרים. שמו הלך לפניו והכנסותיו הלכו ורבו מיום ליום. אולם העסקןשבו חיפש לו גם עבודה צבורית רחבה, וראשי הישוב לא זכרו לו את חסד נעוריו (במדה ידועה הפריע להופעתו על הבמה הצבורית חוסר ידיעה מספקת בעברית, אף עלפי ששלט יפה בכמה לשונות אירופיות). מרירות רבה הצטברה בלב הארי שבחבורה, אשר גדל וטפח אתהתנועה הלאומית ונשא אותה על כפיו מראשית התהוותה. ד"ר ברנשטיין־כהן הרגישבדידות מעיקה. קשה היה לו להשקיט את המית רוחו, ומתוך חרדה עמוקה לא הסכיםלרדת מעל הבמה הצבורית ולחיות חיים סגורים במשפחתו בלבד. רצוץ ושבור מןההתרוצצות הפנימית יצא ב.־כ. עם משפחתו את יפו ב־19 באוקטובר 1910. בשובולרוסיה חידש את נעוריו והתמסר שוב לארגון ולפעולה בתנועה הציונית ועל יסודנסיונו עיבד כמה הצעות, שאני מביא אחדות מהן: "א. כחלק מן העבודה המעשית בארץ־ישראל יש לארגן את הישובהעברי בארץ ישראל ולהפעיל את הכחות הקונסטרוקטיביים לשם יצירת ערכיםחדשים. ב. לאחד את פעולות המוסדות הישוביים הקיימים בארץ, כגון: בנק אנגלו־פלשתינה, המשרד הארצישראלי, לשכת מודיעין של ועד חובבי ציוןוחברת “גאולה”. כל המוסדות הללו מצווים לעבד תכנית פעולה משותפת ולא להביאלידי התחרות ביניהם לבין עצמם. ג. לשם פתרון בעית העבודה העברית, יש ליסד ועד מאוחד של נותני העבודה מצד אחד ומקבלי העבודה מצד שני. ועד זה מתפקידו לדאוג להטבת מצב הפועל העברי וליצור יחסים טובים בין האכרים ובין הפועלים. ד. יש לדאוג לחנוך הנוער הלומד בבתי הספר ומחוצה להם, ליסדשעורי ערב לגדולים, לפתוח ספריות קבועות ונודדות, לסדר הרצאות פומביות בעירובכפר, להכין ספרי למוד בעברית וליצור שיטת למודים אחידה בכל בתי הספרהקיימים בארץ". בגמר מלחמת העמים, בשנת 1918, עמד ב.־כ. בראש המועצההעירונית בקישינוב, ועם ספות בסרביה לרומניה נשאר על משמרתו. כיו"ר הדומההעירונית השתתף בכמה מפעלים צבוריים חשובים. העיר קישינוב שימשה במשך כמה שנים מרכז ראשי לפליטי רוסיה, וב.־כ. עמד בראש ועד העזרה לפליטים. בהשפעתו הישרה נתקבלה עזרה גדולה מןה“ג’וינט” מאמריקה: בגדים, צרכי מזון ותרומות כסף. בינואר 1918 נסע ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, ומשםהלך לפאריס ונפגש שם עם ליאו מוצקין בעניני הפליטים. באותו מעמד הוחלט לבואמיד בקשר עם חבר הלאומים בג’ניבה. כשיצא לג’ניבה הטילה עליו ממשלת רומניהתפקידים מדיניים ושליחות מיוחדת בפני חבר הלאומים, ב.־כ, הציג תנאי, שממשלתרומניה תפתח את שעריה בפני הפליטים היהודים, והצעתו נתקבלה. בשנת 1920 ביקר בארץ־ישראל בקור קצר וחזר לקישינוב. שניםאחדות התכונן לעלות ארצה על מנת להשתקע בה, ובמארס 1925 חיסל את עניניוויצא עם משפחתו לתל־אביב, שזכה לעמוד על יד עריסתה. אמצעיו הכספיים היו מצומצמים מאד. מתחילה הציע את שרותוהרפואי לגמנסיה “הרצליה”, אולם אי־ידיעת הלשון העברית היתה בעוכריו. לא עלהבידו להתקבל כרופא גם בבתי החולים של הדסה בירושלים, תל־אביב וחיפה, וגם לאבקופת החולים של הסתדרות העובדים הכללית, ובינתים דללו ואפסו אמצעיוהכספיים והיה נתון במצוקה רבה. הייתי מבאי ביתו וראיתיו מקרוב בסבלוהחמרי ימים על שבועות התהלך קדורנית תחת משא יגונו הכבד, ואיןאיש מרגיש בלוחם הגדול אשר עמד על יד ההגה של ספינת עם ישראל יובלשנים. טרגדיה איומה התחוללה בלב האיש הלאומי אשר נלחם מלחמה קשהוארוכה עם שונאינו ויריבינו לשם השגת זכויותינו הלאומיות והמדיניות, ולאחרהתאבקות קשה עזב לאנחות, בספטמבר 1926, את הארץ וחזר לגולה. דוקא בארץ הסובייטים קבל עזרה גדולה ב“ג’וינט”, עברלדניפרופטרובסק ועד קיץ 1927 עבד שם כעסקן צבורי וכרופא. כעבור זמן מה חלהמחלה אנושה ולא קם עוד מערש דוי. וכך גמר את חייו על אדמת נכר בסביבה זרה לרוחו ולנשמתו אחד ממנהיגי האומה הישראלית. בארכיון הציוני המרכזי בירושלים גנוזים זכרונותיו של ד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, הכתובים רוסית בעצם ידו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42542	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42542", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42542, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר יַעֲקב בֶּרֶנְשְׁטִין־כֹּהֵן", "translator_uris": "", "translators": "" }
זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי נולד בשנת תר“ם (17 אוקטובר 1880) באודיסה. נתפרסם מנעוריוכפיליטוניסטן מובהק בעתונות הרוסית (בכנוי הספרותי “אלטלינה”). בשנת 1903 נספח לציונות. מראשי המדברים בועידת הלסינגספורס. 1900 – פעיל מטעםההסתדרות הציונית בקושטא, נתפרסם כנואם ממדרגה ראשונה. בימי מלחמת העולםהגה וביצע את רעיון הלגיון היהודי שנלחם לצד אנגליה, אף השתתף כקצין הגדודהיהודי בחזית עמק הירדן. בפרעות ירושלים (1920) ארגן את ההגנה העצמיתונידון לעבודת פרך ממושכת בעכו, וקיבל חנינה לאתר חדשים מספר. 1920 – חברההנהלה הציונית. 1923 יצא מן ההנהלה ויסד מפלגת הצה”ר (הציוניםהרביזיוניסטים). מיסד בית“ר (ברית תרומפלדור). 1935 – יסד את הצ”ח (הסתדרותציונית חדשה) ונבחר לנשיאה. היה גם סופר עברי. תרגם משירי ביאליק לרוסיתומשירי דנטה, עומר כאיאם, אדגר פוא לעברית. מת אור לכ“ט תמוז ת”ש (1940) משבץ הלב בסביבת ניו־יורק. ז’בוטינסקי.jpg יש יחידי סגולה, שאין הזקנה שולטת בהם. תמיד הם מלאיםכח עלומים ושפע של מרץ מפכה בהם. אנשים אלה להיות מנהיגים ומפקדים נוצרו. מקומם לא עם ההולכים בדרך סלולה וכבושה אלא תמיד הם מחפשים להם דרכיםחדשות. שוחים הם נגד הזרם, לוחמים בלי ליאות על רעיונם, וצועדים בשבילםהמיוחד, בדרך המובילה להגשמת השאיפות הנעלות והאידיאליות מתוך אמונה שלמהבנצחונם הסופי. על יחידי סגולה מסוג זה נמנה גם זאב ז’בוטינסקי. על יצירותיו, חייו ופעולותיו נכתבה ספרות שלמה על ידיחסידיו ויריביו. ברצוני להעלות רק רשמים מועטים על זאב ז’בוטינסקי, שנתרשמובזכרוני, מיום אשר הכרתיו. רשמים אלה מרוכזים בעיקר ב“ארבע פגישות”. בתקופת הקונגרסים הראשונים היתה הספרות הציונית דלהומצערה. רוב הנוער העברי נגרר אז אחרי תנועת הבונדאים, הסוציאל־דמוקרטים, הסוציאלי־רבולוציונרים ושאר התנועות המהפכניות. הציונות המדינית לא הספיקהעדיין לחדור לחוגים הרחבים של המתלמדים ובני הנעורים, מסביב לדגל הציוניהתקבצו בעיקר חובבי־ציון הותיקים, והדור הצעיר שלנו הלך לרעות בשדות אחרים, במקום שמצא כר נרחב אשר נחרש ונזרע על ידי אלפי לוחמים, ובהם מנהיגיםומפקדים, נואמים ואנשי פולמוס מנוסים. ואנחנו חבורה קטנה של ציונים צעירים אשר התחנכו בסביבהיהודית לאומית ועל ברכי התרבות העברית, היינו צמאים למלה חיה, למלה המעודדתאת הרוח ואת הנשמה, למלה החודרת אל הלב ומעוררת את המחשבה העברית. כתב עת מיוחד בעברית המוקדש כולו לשאלות ציוניות, לאהיה אז עדיין, העתונים העברים היומיים “המליץ”, “הצפירה” ו“הצופה” הקדישורק מאמרים בודדים לשאלות ציוניות, שלא נתנו ספוק לנוער העברי, לא האירו אתדרכו ולא עוררו בו את ההתלהבות הדרושה לציון. ובעצם ימי התהיה והצפיה הגיעה השמועה לערי השדה, כי הנהעלה כוכב חדש בשמי תנועתנו, כח צעיר ופורח, נואם רבֿ־הכשרון וסופר גדולנספח למחנה הציוני. נודע לנו, שהפיליטוניסטן “אלטלינה” שיצאו לו מוניטיןבחוגי הקוראים בדרום רוסיה ואוקראינה, הוא יהודי ציוני ושמו ולדימירז’בוטינסקי. הצעיר ז’בוטינסקי הלך מחיל אל חיל ובסגולותיו המצוינות, בעיקר בכח דברנותו, רכש לו קהל מעריצים גדול. בהיותו כבן עשרים ושלש, בשנת 1903, זכה כבר להיות ציר בקונגרס הציוני הששי. בקונגרס זה לא נטה ז’בוטינסקי אחרי הרבים, אלא הלך עםהמעטים. אף על פי שהמנהיג ד"ר הרצל השתדל בקסמו הרב להשפיע על צירי הקונגרסהששי, שיקבלו את הצעתה של ממשלת בריטניה הגדולה בדבר יצירת “מקלט ליל” ליהודים באוגנדה, מקלט שישמש כעין פרוזדור לכניסת עם־ישראל לארץ־ישראל, ואףעל פי שרוב הצירים קבלו את הצעת אוגנדה כהוראת שעה, לא הלך לבו שלז’בוטינסקי אחרי האור המתעה, הצביע עם “אומרי־הלאו” ויחד עם “הבוכים” עזבאת אולם הקונגרס, מתוך הכרה נפשית שעליו להצטרף לקבוצת הלוחמים תחת הדגלהציוני הטהור. לאחר הקונגרס הששי התמסר ז’בוטינסקי בכל לבו ומרצו לתעמולההציונית בכתב ובעל־פה. פרסם מפעם לפעם מאמרים וחוברות כתובים בכשרון רב, בסגנונו המקורי ובהסברתו המקורית והנלהבת, אשר נבלעו ביחוד על־ידי הנוערכ“בכורה טרם קיץ”. הדור הצעיר התקשר לסופר ולנואם הצעיר בכל נימי נפשו, ונוצר יחס אהבה והערצה לאביר הצעיר של התנועה. ז’בוטינסקי התנדב לסובב את הערים המרכזיות, על חשבונו הפרטי. פגישתי הראשונה עם ז’בוטינסקי. בשנת 1903–1907 פתח ז’בוטינסקי במסע־תעמולה בערי השדה. העיר ייליסבטגראד היתה אז מרכז הציונים בדרום־רוסיה ואוקראינה, בהנהלתו שלטיומקין, אחד משנים־עשר המורשים הציונים ברוסיה. לאחר הקונגרס הששי נוצרהההתפלגות הראשונה במחנה הציוני. הרוב נטה אחרי הצעת אוגנדה וכינה את עצמובשם “ציוני אוגנדה”, והמיעוט נמנה על “ציוניֿ־ציון”. ובעת המבוכה הזאת, בעתשהמלחמה בין שני המחנות היתה נטושה לאורך כל החזית הגיע לייליסבטגראד – ולדימיר ז’בוטינסקי. את נאומו הראשון נשא בבית־הכנסת “חובבי ציון” שהיה מלא מפהאל פה, ואלפי אנשים עמדו צפופים ודחוקים בחצר וגם ברחוב שעל יד בית הכנסת. ז’בוטינסקי חצב להבות בנאומו כשלש שעות רצופות בלי הפסקה, וכל הקהל הרבהקשיב ברטט וביראת הכבוד לדברי הנואם, שבקולו הזך והצלול, בקסמו המיוחדובעיניו המפיקות תבונה ואומץ הקסים את כל שומעיו. הנואם נשא דברו על התכניתהבזילאית, על המדינה היהודית בארץ־ישראל, על העבודה המעשית בגולה ובארץ, ובהמשך דבריו הפליט בקירוב את המלים האלו: “אנו נמצאים בחזית מלחמתית קשהוארוכה, אנו מוקפים שונאים רבים ועצומים מכל עברים ומחובתנו לחגור אתכחותינו הרעננים ולהבקיע לנו דרך ומוצא, על אפם ועל חמתם של אויבינוושונאינו. כמחנה ארבה כבד נתלכד ונתאחד לחטיבה אחת ונתנפל על המוקד, בהמונינו נשליך את עצמו לתוך המדורה היוקדת ובגופנו נכבה אתהתבערה”… נאומו הנלהב עשה רושם עז על כל שומעיו, שהריעו לכבודובתרועות סוערות. לאחר ימים מספר נספחו למחננו – בהשפעת הנאום הזה – מאותחברים חדשים, שקבלו עליהם לעבוד שכם אחד אתנו. באגודתנו – אגודת הציונים הצעירים – היו חברים דובריעברית, ובהם כותב השורות האלה. פנינו לז’בוטינסקי בבקשה להרצות בפני חוג צרומצומצם בעברית, על עבודתנו החנוכית והתרבותית בגולה ובא"י, המרצה התנצל עלשלא יכול למלא את בקשתנו, והבטיחנו שלאחר שנה שנתים ידע את לשוננו הלאומיתעד כדי לנאום בה. * פגישתי השניה עם ז’בוטינסקי היתה בינואר 1904 או 1905 (את השנה איני זוכר בדיוק) ב“ירושלים דליטא”, היא ווילנא. בימים ההם היתה הציונות אסורה בכל רחבי רוסיה הצארית, והשלטונות לא הרשו אספות ציוניות. אולם עת מלחמה קשה היתה לנו, ל“ציוניציון”, מפנים ומאחור. ביד אחת היה עלינו להדוף את ההתקפות המרובות שלהמתבוללים, הס. ר., הס. ד., הבונדאים, פ. פ. ס. וכו' וביד שניה לקדש מלחמהגם על האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, כלומר הציונים “שנתפקרו”. המנהיגים הותיקים שנשארו נאמנים לדגל הציונות הטהורה – זאבטיומקין, מנחם אוסישקין, הלל זלטופולסקי, יצחק־ליב גולדברג וד"ר שמשוןרוזנבאום – ריכזו מסביבם את הכוחות הצעירים, וקראו לועידה ארצית חשאית שלציוני־ציון. בין הצירים היו הסטודנטים: ז’בוטינסקי, קלוזנר, בוגרשוב, מוסנזון, בבקוב, שיינקין, ברוכוב, לודויפול, ברגמן, כותב השורות האלהואחרים. בין הנואמים הראשיים היה הצעיר ולדימיר ז’בוטינסקי, שהרים את הדגלהציוני בגאון וקרא את הנוער העברי לגיוס ולהתנדבות על שדה המלחמההציונית. * פגישתי השלישית עם ז’בוטינסקי היתה בשנת 1908 בארץ–ישראל. הוא בא אז לארץ על מנת להתבונן בעבודה המעשית הנעשיתבארץ־ישראל, ללמוד את תנאי ההתישבות; בא לראות ולא להראות, באספות פומביותלא השתתף כי לא רצה לחלל ברבים את כבוד הלשון העברית בארץ–מכורתה, הואילובימים ההם לא שלט עדיין באופן חפשי בדבור העברי. ז’בוטינסקי נפגש עם העסקנים בערים ובמושבות, ושוחח אתם על הענינים הישוביים רק בישיבות מצומצמות וסגורות. בשובו לחוץ לארץ החל ז’בוטינסקי את מלחמתו הגדולה והארוכה להפצת הלשון העברית החיה בבתי־הספר העבריים. משנת 1908 עד 1918 לא זכיתי להפגש פנים אל פנים עםז’בוטינסקי ולשמוע את מדברותיו. אולם זכרו של הלוחם הצעיר, הכובש לבבותבסערות דבריו, לא מש מלבי, עשר שנים לא ראיתיו, ובמשך הזמן הזה גדל וחזקהאיש בכל המובנים ושמו הלך למרחקים. במשך השנים האלו הספיק לכתוב מאותמאמרים על הלשון והתרבות העברית, תרגם את שירי ח. נ. ביאליק לרוסית, השתתףבעיבוד התכנית ההלסינגפורסית, נסע כציר לקונגרסים הציונים ופתח תעמולה רחבהבכתב ובעל–פה ברוסיה הגדולה ומחוצה לה. שמו נתפרסם גם בחוגי היהדות הספרדיתוכל יהודי המזרח הקרוב וצפון אמריקה. בכל מקום בואו התוה ז’בוטינסקי דרכיםחדשות לתנועה הציונית ויצר קשרים חזקים ואמיצים בחוגים התרבותייםוהמדיניים, ביחוד גדלה השפעתו במרכזים היהודים הגדולים אשר במדינות תורכיהויון ובשאר מדינות הבלקן. ז’בוטינסקי השתתף בעתונים החשובים שבקושטא: “המבשר” בעברית, “האורור” בצרפתית, ה“זון טורק” בצרפתית, “ז’ודיו” בספרדיתוכו'. על ידי עבודתו הספרותית הזאת נפתחו אפקים חדשים לציונות ולתחיתהלאומית בין יהודי המזרח וגם בין חוגי הסופרים התורכים והיונים שאינם מבניבריתנו. בפרוץ מלחמת העולם ביולי 1914 נפסק הקשר בין ארץ־ישראלוהגולה, וזמן רב לא ידענו את מקום המצאו של ז’בוטינסקי. לעתים רחוקות היינומקבלים בארץ־ישראל ידיעות מקוטעות על הנעשה בעולם הגדול שהיינו מנותקיםממנו. ההסתדרות הציונית העולמית סבלה הרבה מאד מפגעי המלחמה הנוראה. מנהיגיה היו מפוזרים בארצות הלוחמות, והמחנה הציוני השתתף בחזית של המדינותהלוחמות תחת דגלים שונים, בלי שיהיה קשר שהוא ביניהם. והנה הגיעה אלינו בשנת 1916 הידיעה הראשונה על יצירת גדודעברי על ידי זאב ז’בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, מבין הפליטים והגוליםשל יהודי ארץ־ישראל שמצאו להם אז מקום מפלט במצרים. הידיעה הסעירה אתהרוחות. ולעיני קמה דמותו של הצעיר הנלהב, “השוחה נגד הזרם” מימי הקונגרסהששי ואחריו. אף ביצירת הגדוד העברי היה, כידוע, מן השוחים נגד הזרם. גםלאחר המפלות שנחלו צבאות בריטניה בחזית המיצרים ובגליפולי ובטולו של “גדודנהגי הפרדות” היהודי, לא רפו ידי ז’בוטינסקי, הלך לאנגליה על מנת ליצורגדוד עברי חדש מבין יהודי ויטשפל. הוא היה “נאה דורש ונאה מקיים” והתנדבהראשון לגדוד כחייל פשוט, ואחריו נהרו אלפי בחורי ישראל שנצטרפו לשורותהלוחמים והשתתפו בפועל, בשנות 1917 – 1918, בכבוש הארץ תחת הנהלתו שלהלויטננט ז’בוטינסקי. הלגיונות היהודים מאנגליה ומאמריקה שנצטרפו למחנה הצבאהבריטי, לחמו יחד לשחרורה של ארץ־ישראל. זאב ז’בוטינסקי היה היחידי מביןהמנהיגים הציוניים הנודעים, שנלחם לא רק בעטו ובפיו את מלחמת שחרורנו אלאגם בחרבו. * פגישתי הרביעית עם הקצין ז’בוטינסקי במדיו הצבאייםהיתה בראשית 1919, באולם ועד הצירים לארץ־ישראל, שמרכזו היה אז ברחוב אלנביבתל־אביב. באותה שעה הכריזו באי־כח היהדות העולמית מכל הארצות על רצונו שלעם ישראל למסור את המנדט על ארץ־ישראל לאנגליה, שנתנה לנו את הכרזת־בלפורבשנים בנובמבר 1917. שאלה זו דרשה גם את החלטת הישוב העברי בארץ ישראל, ובשעה מכרעת זו התכנסו להתיעצות באי־כח ההסתדרויות, הארגונים והזרמיםהשונים של הישוב. באותו כנוס קרא ז’בוטינסקי בעברית את התזכיר ההיסטורי, והגן עליו בכל כח השפעתו הרבה. אחד המשתתפים העיז להביע דעה מתנגדת לו וביןהשאר אמר, שהישוב הארצישראלי צריך לדרוש את מסירת המנדט על ארץ–ישראללאמריקה החפשית, כיון שלאנגליה יש די ענינים מסובכים במצרים סודאן, סואץ, עיראק, הודו וכו', ואין דעתה פנויה לעניני ארץ־ישראל. אולם ז’בוטינסקי קם וסתר את דברי הנואם והוכיח על פניו, אףהגן בכל כחו על עמדתו. התוצאה היתה, שבאותה אספה נתקבלה החלטה חגיגיתמפורשת, שהישוב העברי בארץ־ישראל כולה, על מפלגותיו, מעמדיו וזרמיו, מצטרףלרצונה של היהדות העולמית, ומבקש את חבר הלאומים שימסור את המנדט עלארץ־ישראל לבריטניה הגדולה, מתוך בטחון גמור שבעלת המנדט תגשים את הכרזתבלפור במלואה. – – – את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42543	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42543", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42543, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
44524/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .רכנ תמדא לע קתינ וייח ליתפו ול םג רמה תונויצהוהמואה ילודג לכ תא אצמ רשא לרוגה םלוא ,ונתוקת ץראב – הקיתעה תדלומבויתולועפ תכשמה םשל לארשי־ץראל בושל ןיקמויט ףאש תובר םינש .בושח קרפול שידקהל ךרטצי ,תינידמה תינויצה העונתהו ןויצ־תבח תודלות בתוכו .ונרודבהמואה ירובגמ דחא לש ויתורובגו וישעמ לע רפסל שי הברה .ומע ינב ויחא תבוטלוייח תאו ומצע תא ןכיס דימתו תוחיצרהו תוערפה תפוקתב תירבעה הנגהה שארבםג דמע ןיקמויט .תיראצה הלשממה לש םיפיקתה םיצירעה ינפב לארשי םע דובכ לעדימת ןגהל עדי הפוקז המוקבו םרומ שארב .םירחאו ובונרוד ,הבילפ ,הטיו :ןוגכ ,םיסורה םירטסינימה ילודג ינפל תובר םימעפ בציתה ןיקמויט .תוינויצהתודוגאל יתלומעתו יתורפס רמוח בר ןמז ושמיש רשא ,תוינויצ תורבוחותואצרה םירזוח םיבתכמ המכו המכ וחלשנ דארגמנסיליי לילגמ .הניתשלפ־ולגנאתרבחו ןודנולב םידוהיה תובשיתה רצוא תוינמ ,לארשיל תמייקה ןרק ילוב ,םילקשלש רתויב הלודגה תומכה הצופנ היצילגבו וז ריעב .היסורב תינויצה העונתה לשרתויב בושחה זכרמל דארגטנסיליי ריעה הבשחנ ןיקמויטל תודות .ירדנבו לופורפמיס ,הבקסומ ,בלסונירטקילילג :ומכ ,וירבח ראש לש םילילגה תא םג ,דארגטבסיליי לילג דבלמ – תורחאתובסמ וא םישרומה תלחמ ללגב – בר ןמז ךשמב להנ ןיקמויט .לופורפמיסלילג – ןוסבוקעי .א ר”ד ;גרוברטפ לילג – יקסבוקלב .צ 'פורפה ;קסנימ לילג – ןיקשיסוא .מ ;ירדנב לילג – יקסרדנב ר“ד ;ןיקצופס לילג – ץיבוניבר ברה ;קסבטיו לילג – ךורב ר”ד ;אשרוו לילג – יקסבוניסי ד“ועה ;בונישיק לילג – ןהכ־ןייטשנרב .מ .י ר”ד ;בויק לילג – םטשלדנמ 'פורפ ;הבקסומ לילג – בוניל’צ .י ר“ד ;דארגטבסיליי לילג – ןיקמויט .ז :םה הלאו םישרומ רשע־םינש ודמעםשארבש ,םיינויצ םילילג רשע םינשל תקלוחמ זא התיה היסור .תורחאו קסלודופ־ץינימק ,ןוסרח ,בוקראח ,ביילוקינ ,הסידוא :ןוגכ ,בשומה םוחתב םידוהיהןיסולכואה תוברו תויזכרמה םירעה תא ףיקהש ,דארגטבסיליי לילגב תינויצההעונתה שארב ןיקמויט דמע 7191 תנש דעו ןושארה סרגנוקה ןמל …תיסורללכ עמש אלש יפ לע ףא ,ול םג םינבומ ויה תיסורב ןיקמויט ימואנש ,רמואהיה לצרה ר”ד .םבינ םסקבו רישעה םנונגסב דימת ונייטצה םיסרגנוקב וימואנ ,תינמרגל תיסורמ ”עבשומה ןמגרותמה“ ןיקמויט היה םיסרגנוקב .לצרה רודואיתר“ד לודגה גיהנמה לש םינושארה וילכ־יאשונ לע בשחנו ,וייח ימיל ןורחאהדעו ןושארה ןמ םיינויצה םיסרגנוקה לכב ריצ היה ןיקמויט .ןורחאה ומוי דע עדי אל תינחורו תינפוג תואילו תינויצו תירובצהדובע תואלמ דימת ויה וידי .האלפנה ותוישיא לש הרקוהו הרכה ךותמ רתויורתוי וילא יתרשקתהו ,םיבצמ ינימ לכב ויתיאר ,וחור תונכת תאו ויפי תא ,ועבטתאו וגזמ תא בורקמ יתרכה .)ו”סרת – ה“נרת( םינש רשעל בורק וידי לע םימיתקציו ,תינויצה תורדתסהה לש תיזכרמה הכשלה תלהנה ינינעבו תישארה תונברהינינעב ישארה ורזועכ ,ןיקמויט לש ותציחמב דובעל יתיכז .היסורב תינויצה העונתה לש ךוותה ידומעמו ןויצ־תבח לש העונתה ישארמהיה הז םע .ורוגמ־ריעב םיילאיצוסהו םיירובצה תודסומה לכ שארב דמעו .הלשממהםעטמ ברכ דארגטבסילייבש םידוהיה תדעב ןהיכ םינש תורשע .ןויצל ותמחלמ תאו תירובצה ותלועפ תא ןיקמויט ךישמה לארשי־ץראמ ובוש רחאל .ץראבירבעה בושיה תודלותב דימת רכזית ןיקמויט־תפוקת ,בבל ןורבשבו שפנחפמב ץראה תא אציו הכרעמה תא בוזעל ”םידוהיה שאר“ ןיקמויט ץלאנ – ץוחבמוםינפבמ םיביואה םע ,המילש הנש הכשמנש ,השק המחלמ רחאל .תועקרקהירכומ םיברעה םידנפאה ידיב וראשנו דובאל וכלה תועקרקה תשיכרבועקשוה רשא םיבורמה הינקה ימדש ,ךכ ידיל ומרג םיכרותה םיטילשה ינפלמ ואצישתורומחה תוריזגה .םידוהיל תועקרק תריכמ תקספה לעו תידוהיה הילעה תריגסלע תינמתועה הלשממה תדוקפ האצי ינש דצמ ,ולישכהל םילוספ םיעצמא ינימ לכבולדתשהו םתסנרפ חפקמ לעכ וילע ,וטיבהש ,םירבע לכמ םייטרפ ”םילאוג“ו םירוסרסודגנ ומק דחא דצמ .ול הקחש אל העשה םלוא .הז ןווכב ויתולועפ תא ביחרהלןנוכתהו ,םירחא תועקרקו לאערזי־קמע תלואגב םיקנרפ םיפלא תובברו תורשעןיקמויט עיקשה ךכ םשל .םישדחה םיבשיתמלו םילועל םיקלח־םיקלח םרכמלו ןדריהירבע ינשמ הלפשבו םיקמעב ,םירהב םילודג המדא־יחטש תשיכרל תובחר תוינכת ןכיתןיקמויט .ץראב זא תטשפתמ הלחהש תורספסה ינפב ךרדה תא םוסחלו תונוש תודוקנבתועקרקה תינק תא דעוה ידיב זכרל הצר ותפיאש תמשגה םשלו ,ץראה תלואגל שישברה ךרעה תא דאמ ןיקמויט בישחה לודגה ופועמבו אירבה ושוחב .תובורמהו תושקהתולבגהה לכ ףא לע הב זחאתהל ,ץראה לא ואוביש םישדח םיבשיתמו םילוע ינומהינפב ןויצ ירעש תא חותפל הצר ןיקמויט .הלוגה ןיבו ץראה ןיב דימתמו ץימארשק רוציל היה ונוצרב .ידוהיה םעה תורדש לכ תא ףיקת רשא ,הלודג תיממע העונתרוציל ןווכתנ םיקפא־בחר םדאכ .תומייקה תובשומל הכימת תשגה לש םילבגומהםידיקפתה יולמב קפתסה אלו ,תוריבכ תולועפלו תולודגל ףאש .ותכשל לש ויתומא 'דב םצמטצהל ןיקמויט היה לוכי אל ץרמה ברו ףועמ לעבכ .בידנה לש תודיקפה תוסח תחת זא התיהש ןויצל־ןושאר ימרכב דובעלתושר ולבק םהו ,”םירזה םילועה“ יפלכ ךולב תריזג הלטב ןיקמויט לש תצרמנהותולדתשהב .ןוראבה תודיקפ לצא םגו םירכאה לצא םוי יריכשו םילעופכ תונושתודובעב םתקסעה םשל ,תובשומל תוצלמה ונממ םילבקמ ויה םיעצמאה ירסוחמ .דעוהשארב םנומא תא םינתונ ויה םלוכ טעמכו ,לדגו ךלה ןיקמויט באזל םילועה דצמןומאה .ברעה דע רקובה ןמ ותכשלב םהינפ תא לבקמ היה ןיקמויט דעוה שארו םישדחםילוע תואמ תודירומו ופי ףוחל תוינא תואב ויה עובש עובש .)םידוהיה לכ שאר( ”דוהי לוכ לא שאר“ה לש ומולשב םיכרבמו דובכה תארי ךותמ ותארקל םימק םידבכנהםיברעה ויה וןפי תובוחרב ורבעב .תילארשיה המואה חכ־אב םעכ ותא םיבשחתמולודג דובכב ןיקמויטל םיסחיתמ ויה תיכרותה תושרה יגוחב םג .ויתודוקפל תייצ ,עודיהץירעה ךולב ,ןוראבה ינינע להנמו ,”םיכלמ דובכ“ב – ןיקמויט באז רני’גניאהתא – ןויצ־יבבוח לש םגיהנמ תא לבקל לארשי־ץראב ולש תודיקפל הארוה ןתנ בידנהןוראבה .שדחה בושיה ינוב לכ לע ”הובגמ“ הטיבהש ,דלישטור ןוראבה לש הפיקתהתודיקפה לע םג דאמ הבר התיה ןיקמויט לש תישיאה ותעפשה .שרוד לכל תוכרדהו תוצע קינעמו ,תופיםינפ רבסב לבקמ ןיקמויט היה דחאו דחא לכ תא .תדחוימ המגמ םוש ילב ותציחמבאצמהל ידכ ,הכשלה ירדחל וקחדנש הלאכ םג ויה םיברה םירקבמה ןיב .רבד םוקיויפ לעו ,דעוה שאר תצעב לואשל ואבש םישנא תואמ הכשלה תותלד לע ואבצ םוי־םוי ,םישדחה םילועה לכלו דעוה תולועפ לכל ירקיע זכרמ השמיש ןיקמויט לש ותלהנהבןויצ יבבוח דעו לש הנושארה הכשלה ,םיניע ןוילכב ןיקמויט באז לש ואובלהכח ץראב ירבעה בושיהו ,וינפל ךלה ריעצה גיהנמה לש ומש .תינתלעפהו הפיה ותונקסע לש רהוזה תפוקתהלחה זאמ .א”נרת תנשב ופיב החתפנ רשא הנושארה הכשלה לש לעופה דעוה שארלותונמל ,הדובעל וירבח ראש תמכסהב ,טילחה דמעמ ותואבו ,ןיקמויט באז ריעצהןקסעה לע ודי תא ךמס ,רקסניפ .ל .י ר“דה ,ןויצ יבבוח דעו לש שאר־בשויהםג .גיהנמ לש ןורשכ וב וריכהש ,הפסאה יריצ תובבל תא שבכ דימ .ץראהןינבו םעה תייחת לעו תימואלה העונתה לע ואשמ תא אשנו הסידואב ןויצ־יבבוחלש הנושארה תיללכה הפסאב ףתתשה רשאכ ,ןיקמויט היה 12 ןב .ויעמושו ויאור לכ תא םיסקמ ןיקמויטבאז היה – ”םעה לכמ הובג הלעמו ומכשמ“ תניחב ,ןוסח ףוגו םינפ תרדה ,ןוילעדסחב םאונ ןורשכ ,רעו םח טנמרפמט ,תוניוצמ תויעבט תולוגסב .תירובצה הדובעל וחכו ובל לכב רסמתהו םייטרפה וינינעתא בזע בהלנ ןטסילאידיאכ םלוא .הנימב תדחוימ הרשכה הליג וב רשא ,ינכטהעוצקמה הדשב ריהזמ דיתע ול ואבנ לכהו ,םיליגר־אלו םיניוצמ תונורשכב ןחנןיקמויט .תירובצה המבה לע הלע ,גולונכט רני’גניא ראותב ךמסוהו םוקינכטילופהתא ורמגבו ,תילארשיה היחתה לגד יאשונ לש םינושארה םיצולחה תורושלרבכ ףרטצה ,טנדוטסכ ,ןוילעה שרדמה תיב ילתכ ןיב ותויהב דוע .תטבלתמה ותמשנ ךותל ורדחודמולה רעונה ינזא דע םג ועיגה ןהו ,המיסקמה תוישיאל ביבסמ ומקרתה תונושתודגאמ תודגא .ןיקמויט )הנוי ןב באז( ץיבונוי רימידלו ריעצה רני’גניאהלע םיפי םירופס המכו המכ יתעמש ,ן"רת תנשב ,ירוענ ימיב דוע .ןויצ תבח לש םיזעונה םימחולהו םימלוחה יבוטמ דחא לש ומש תא ןורכזב תולעהל ילב ,םינושארה ”ןויצ יבבוח“ תא ריכזהל רשפא יא תינידמה תונויצה םע התוגזמתה דעו התישארמ ”ןויצ תבח“ תעונת תא הולמ ןיקמויט באז לש ומש gpj.ןיקמויט .לארשי־ץראב ןיקמויט רפכ ארקנ ומש לע .)7291( ז"פרת תנשבתמ .ימלועה ר”הצה זכרמ רבח – 3291 תנשמ .םידוהיה לש תוחלשמה דעוב הניארקואידוהי ריצ – 0291 .הניארקואב םידוהיה יגיהנממ – 7191 .הירחאלו םלועה תמחלמינפל ינויצה לעופה דעוה רבחו םיינויצה םיסרגנוקה לכב ריצ .ןושארה ינויצהסרגנוקה ריצ .דארגטבסילייב הלשממה םעטמ בר – 4191–5981 .)םידוהיה לכ שאר( ”דוהי לוכ לא שאר“ םשב םיברעה יפב ארקנ .ופיב ןויצ־יבבוח לש לעופה דעוהשאר – 0981 .ןויצ־יבבוח ינושארמ .)0681( ך“רת תנשב דלונ ןיִקְמֹויְט בֵאְז	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42544", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42544, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "זְאֵב טְיוֹמְקִין", "translator_uris": "", "translators": "" }
יְחִיאֵל צְ'לֵינוֹב נולד בשנת תרכ“ד (1864) בקרמנצ’וג. בנערותו נטה לתנועתה”נארודניקים" (מפלגת העם) ברוסיה. מימי פרעות 1881 – בראש קבוצת הביל“וייםבמוסקבה. מ־1884 מיסד ויו”ר אגודת “בני ציון” שם. בשנת 1891 יו“ר בועידתחובבי־ציון באודיסה. בשנת 1892 חבר המלאכות הציונית לבארון רוטשילד בעניןהפקידות במושבות בא”י. אחרי הקונגרס הראשון נספח לציונות המדינית. צירהקונגרסים 1 – 11 ומראשיהם (סגן נשיא בקונגרסים אחדים). מ־1898 חבר הועדהפועל הציוני ומורשה גליל מוסקבה. בקונגרס הששי – מראשי הלוחמים ברעיוןאוגנדה, ואחרי כן בראש “ציוני ציון”. 1906 – יו“ר ועידת הלסינגפורס. מ־1913 סגן נשיא ההנהלה הציונית העולמית. 1915 יסד בקופנהאגן את הלשכה הציוניתהראשית ואחרי כן השתתף בפעולה המדינית בלונדון, שהביאה להכרזת בלפור. בשנת 1918 נקרא שוב ללונדון לשם עבודה מדינית, ושם מת בי”ט שבט, תרע"ח (2.1.18). בתנועת חבת־ציון קשור זכרו של אחד הלוחמים המעוליםהראשונים לאידיאלים הלאומיים שלנו, שזכה להיות בין מיסדי אגודת “בני ציון” הראשונה במוסקבה. עוד בהיותו כבן־שבע־עשרה, בשנת 1882, בשבתו על ספסל ביתהספר התיכוני במוסקבה, התנדב הגימנסאי הצעיר יחיאל בן זאב צ’לינוב להכנסלשורות חלוצי הלוחמים במערכת התנועה הצעירה. שריכזה אז מסביבה חוג קטן שלבני ציון הראשונים, שבהם היו מ. אוסישקין, י. י. ליבונטין (“חושי הארכי”), ז. טיומקין ואחרים. מתחלה נכנס הצעיר י. צלינוב לתנועה כאחד מן השורה וקיבלעליו את כל העבודות הקטנות והפשוטות. ברם, מיד הראה כשרון ארגוני שבוהצטיין כל ימי חייו, ומשנה לשנה עלה שלב אחרי שלב, עד שהגיע למדרגת מנהיגלחובבי ציון הראשונים. עם התחלת תקופת הציונות המדינית, התמכר ד"ר י. צ’לינוב בכל נפשו ומאודו לתנועה הלאומית. כבר לפני הקונגרס השני אמר ד"ר צ’לינוב באחד מנאומיו: "איןספק בלבי, שהעובדים במחיצתם של “חובבי ציון”, ואלה הציונים החדשים – שאיפה אחת להם: לעבוד באמונה בעד האינטרסים של עמנו ולהשיג את המטרה העיקרית והיחידה"… בצדק אמרו על ד"ר צ’לינוב, שאהבתו הראשונה שלו היתה “חבתציון”, ואהבתו השניה – “הציונות המדינית”. תמיד ידע להעריך את התנועה החדשהשל הציונות ההרצלית, ועם זה לא הניח ידו גם מתנועת חובבי־ציון, ועמד בעתובעונה אחת בראש שתי התנועות. הציונות המדינית היתה מעין מהפכה בהלך הרוחות של חובביציון, וד“ר צ’לינוב היה מן הראשונים, שגשרי גשרים לתנועה הציונית של יהודיהמזרח והמערב, באספות של חובבי ציון ובקונגרסים הציונים היה ד”ר צ’לינובמראשי המדברים והמרצים: דעתו היתה מקובלת בכל החוגים והוא היה חביב ואהובעל חבריו שעבדו במחיצתו. ד"ר צ’לינוב ידע תמיד להשלים בין הדעות הקיצוניותבהסתדרות, להשקיט את סערת הרוחות הנרגשים ולעמוד בפרץ בכל שעת צורך. לאלחנם הכתירוהו בתארים: “מלאך השלום”, “רודף השלום”, “פשרן” וכו'. הוא היהנוח לבריות, ועם זה היה גם קנאי לדעותיו ולא נכנס לויתורים ופשרות בשעהשנגעו בשאלות חשובות ומכריעות. פקחותו של עסקן מדיני, הניזונית מאוצר געגועים לאומייםעמוקים, איפשרה לו לעמוד על משמר הכבוד קרוב לארבעים שנה, ובמשך כל הזמןהיה סמל חי של הכרת אחריות לתנועה העממית. שירת חייו היתה תמיד העבודההציונית. על ד"ר צ’לינוב כחייל פשוט ועל עבודתו כקברניט הספינההלאומית יש לספר הרבה, אולם בסקירה קצרה אפשר לציין רק בקוים כללייםמומנטים אחדים מיפיו ודמותו של אחד מגבורי האומה הישראלית, שהיה לנו לעיניםבמשך דור שלם. שמו הטוב קשור בהרבה מאורעות חשובים של שחרור עמנו ובניןארצנו. * זכיתי לנהל את הלשכה הציונית של המנוח צ’לינוב בשנים 1903 – 1904 כאשר הוכרח – מסבת מחלתו – להפסיק את עבודתו כמורשה הגליל הציונילמשך שנה אחת, ואז נודע לי באופן בלתי–אמצעי מה עצומה ההשפעה שהיתה לד"רצ’לינוב בכל שדרות הציונים הרחוקים והקרובים. גליל מוסקבה כלל את פלךמוסקבה, את סיביר, קוקז ועוד חבלים גדולים מרוסיה הרחבה. האגודות הציוניותשתו בצמא את דבריו והתנהלו על ידו מאז הקונגרס השני עד שנת 1917, ובמשך כלהזמן היו סרות למשמעתו וממלאות את פקודותיו מתוך יחס של חבה והערצה למורהולמדריך. בשנת 1907 נפגשתי עם ד“ר צ’לינוב בביתו של מ. דיזנגוף, שדראז באחת הסמטאות הצרות של שכונה ערבית ביפו. ד”ר צ'. עלה אז בפעם הראשונהלארץ – לראות ולהתבונן אל עבודת המתיישבים הראשונים במושבות ובערים. אניזוכר את נאומו הנלהב בחצר בית הספר לבנות שביפו. בדבריו החמים והמלאים רגשנפשי הפיח רוח אמונה ובטחון בלב כל שומעיו. את משאו השני שמעתי בבית העםבראשון־לציון, בקשר עם חג חצי היובל להוסד המושבה, הוא העריך הערכה נכונהאת עבודת העולים הראשונים מיסודם של חובבי ציון, ועם זה ידע גם לגלות אתגרעיני היצירה של הציונות המדינית, אופן דיבורו וגישתו אל כל השאלותחישוביות והמדיניות פעלו פעולה נמרצה על יודעיו ומכיריו. ברוך ובלבביות. בעיניו החודרות והמפיקות פקחות ואצילות משך אליו את לב הכל. בשובו מנסיעתו הראשונה לארץ־ישראל, מסר הד"ר צ’לינוב לקונגרס השמיני בהאג דרישת שלום חמה מאת האחים שבארץ־ישראל. * עברו עוד שנים מספר ושוב זכיתי לראות את ד“ר צ’לינוב בשנת 1912, כשעלה לארץ בפעם השניה, בלוית אשתו ובתו הבכורה. בפעם הזאת בא הד”רצ’לינוב לא רק על מנת לסייר את הארץ, אלא גם להתאחז בה, ועל ידי כך לקשורקשר אמיץ וחי בין בני משפחתו ובין המולדת העתיקה. הד“ר צ’לינוב הגשים אתמשא נפשו – רכש לו כברת אדמה בקרבת הטכניקום בחיפה. על האדמה הזאת הוקמההשכונה היפה הדר הכרמל, ובתוכה נבנה גם בית השייך למשפחת צלינוב. הד”רצ’לינוב החשיב גם את הישוב הכפרי, ובאותו הזמן קנה בגליל התחתון – בסביבותטבריה – חלקת אדמה בשבילו ובשביל קבוצת חבריו ממוסקבה. על האדמה הזאת נבנתההמושבה מגדל. הד“ר צ’לינוב החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, וגם לאהזניח את עבודת ההווה בחוץ־לארץ, ועם זה היה גם מראשי הציונים המדיניים. באחד מנאומיו אמר ד”ר צ’לינוב: “העבודה המעשית בארץ־ישראל היא העבודההמדינית שלנו”… * ד"ר צ’לינוב היה חניך המסורת, אהב וידע את התרבות העברית, דלה את הפנינים היקרות ממקורן הראשון והיה בקי בספרות העברית. מימי נעוריוהראשונים היה חובב ציון, ונשאר נאמן לחבת ציון גם לאחר שנכנס להסתדרותהציונית המדינית. הסיסמה שלו היתה תמיד: “אין ציונות בלי ציון”. בספרו “ציון ואפריקה בקונגרס הששי” הראה ד"ר צ’לינוב אתבקיאותו הרבה בספרות המדעית על הכשרת ארץ־ישראל לישוב יהודי ועל מהלךהתנועות הישוביות אצל עמים אחרים. בימי מלחמת העולם, בחורף שנת 1916, כשהגיעה שעת ההכרעהומאורעות חשובים התחוללו במערב אירופה, נדרש הד“ר צ’לינוב לבוא בתכיפותלקופנהאגן וללונדון, ואף כי היה חלש מאד בגופו החליט להחיש את יציאתומרוסיה. לפני נסיעתו הספיק עוד להשתתף בכנסיה הגדולה של ציוני רוסיה, כיעמד אז בראש המרכז הציוני ברוסיה. בכנסיה זו הופיע הד”ר צ’לינוב בכל גדלוותפארתו כמנהיג רצוי ומכובד על כל הזרמים והמפלגות. הוא נהל בהצלחה רבה אתהכנסיה הרוסית. נאומו הפוליטי עשה רושם חזק על כל המשתתפים, אשר הכירובמנהיג הגדול, שהתרומם למדרגה העליונה של השתלמות. לאחר זמן־מה הגיעו ימי המהפכה הגדולה ברוסיה, תגרות דמיםפרצו ברחובות והוכרזה שביתה כללית. עד הרגע האחרון השתתף ד"ר צ’לינוב באופןפעיל בישיבות, במועצות, באספות ומיטינגים, ובכל מקום הופעתו השפיע באישיותוהשפעה רבה והניח את חותמו על כל הפעולות הפוליטיות. בינתיים גברה עליו מחלתו הקשה, ובעת שמדרגת חומו עלה למעלהמשלשים ושמונה מעלות, והוא ידע שמצבו מסוכן מאד, יצא בכל זאת – למרות הפצרתקרוביו וידידיו – ממוסקבה לפטרוגראד לשם השתתפות באספה חשובה ומכרעת. הואסיכן אז את עצמו, ובעצם ימי מחלתו הלך ברגל כמה קילומטרים בדרך מסוכנתכשמזוודה קטנה בידו, עד שהגיע לאחת התחנות של פינלאנד ומשם שם את פעמיוללונדון – בירת המדינה שהודתה בפעם הראשונה בזכותו של עם ישראל לחיות חייםעצמיים בארץ מולדתו. העתיקה. הוא האמין באנגליה היודעת להכיר ולהבין את הכחהמושך את הנפש הישראלית אל ארץ התנ"ך – אל ארץ הנביאים, הוא האמין, שאנגליהתסייע ליהודים בארצם – ארץ האבות. * מר ש. טולקובסקי מספר באחת מרשימותיו, שבסתיו 1917 בא ד“רצ’לינוב ללונדון עייף ויגע מדרכו הארוכה. מצב בריאותו היה רופף מאד. החורף, הליחות והערפל הכבד שבלונדון החלישו את כחותיו עוד יותר. הרוגז והדאגהבחדשים האחרונים לפני הנתן הכרזת באלפור, זעזועי הנפש כשנתפרסמה הידיעה עלהנצחון הבריטי בארץ־ישראל וכבוש ירושלים, השפיעו לרעה על בריאותו המתמוטטת. וביום ט”ז בשבט תרע"ה (31 ינואר 1918) מת משבץ הלב. מר ש. טולקובסקי כותב בספר זכרונותי: “אפשר היה לראות, כיצ’לינוב מת בלא מכאובים, על פניו לא היה כל אות של צער, והוא נראה כאילונרדם, או כאילו שכב לנוח. הצחוק הקל, אשר היה מרחף על שפתיו מדי שמעולשיחות רעיו, עוד נראה היה כמו חי”. להלן מספר מר ט–סקי, שחנטו את גופו שלצ’לינוב. ללויה, שהתקיימה ביום הששי בפברואר, באו ד"ר וייצמן מהול, סוקולובמפאריס, ואחרים. לחלק את הכבוד האחרון למנהיג הגדול באו הרבה מגדולי האומההאנגלית, בכללם סיר מארק סייקס, סיר רינאלד גראהם, פיצמוריס מהמיניסטריוןלענייני חוץ, מאלקולם בא־כח המועצה הלאומית הארמנית, הנסיך צוגב, בא־כחהועד הסורי, ורבים מבחירי היהדות האנגלית. הרב הראשי ד“ר הרץ הספיד את המת הגדול בעברית, והד”ר גאסטרנדר בשם כל הנוכחים לקחת את ארון צ’לינוב עמהם בשובם לארץ־ישראל, והד“ר ח. וייצמן התפלל את תפילת ה”קדיש". הלוחם הגדול, אשר נלחם כל ימי חייו בחרף נפש את מלחמתהקודש לשחרור עמנו וארצנו, מת בעצם הגנתו על עמדותינו המדיניות, ונפל חללעל אדמת נכר. ד“ר צ’לינוב מת הרחק מבני משפחתו שנשארו לו ברוסיה”. כל ימי חייו טווה האורג הגדול את חוטי האריגה של מכונתהתנועה הציונית ולא זכה לראות בהגשמת משאת נפשו. הוא עצמו לא זכה למצוא אתמנוחתו בארץ תחיתנו, ועצמותיו של ראש המשפחה קבורות לפי שעה בבית הקברותבלונדון. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42545	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42545", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42545, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "יְחִיאֵל צְ'לֵינוֹב", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר חַיִים בּוֹגְרַשׁוֹב בוגרשוב ב.jpg ד“ר חיים בוגרשוב – ד”ר לפילוסופיה, נולד 1876 בברדיאנסק (קריִם). גמר את האוניברסיטה בברן. בשנת 1807 – מנהל בית־ספר עבריבברדיאנסק, 1900 – מורה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב. מ־1907 בא“י. מורהלגיאוגרפיה וגיאולוגיה בגמנסיה “הרצליה” וחבר הנהלתה. 1915 – גורש על ידיהתורכים מא”י. 1921־1930 – חבר מועצת העיריה בתל־אביב. מיסד שכונת נורדיהבתל־אביב והמושבה תל־צור בשרון. ציר לכמה קונגרסים ציוניים. מראשי העסקניםשל ברית הציונים הכלליים. לא מן הציונים “שקנו את עולמם בשעה אחת” הוא הד"ר חייםבוגרשוב. למעלה מארבעים שנה עומד הוא במערכת הלוחמים והמטיפים של שיבתציון. הופעתו הצבורית הראשונה היתה בברדיאנסק (קרים). מן המעטים בין הנוערהעברי הלומד שלא נתפס לנטירת כרמי זרים, מן היחידים שהבינו את ערך התרבותהעברית ואת החנוך העברי בגולה. ימים על ימים עבד, יחד עם חבורת צעירים, לשם יסוד בית־ספרעברי ראשון בברדיאנסק, ולאחר זמן מה (בשנת 1897) נתמנה למנהל בית הספר שהיהממיסדיו. אז מתחילה תקופה רבת פעלים בעבודתו הצבורית. בוגרשוב, בעל המזג הסוער והתוסס, לא יכול היה להצטמצם בד' אמות של הוראה בלבד. בימים הרביץ תורה לילדי ישראל, ואת הלילות הקדישלעסקנות צבורית ולתעמולה רחבה בשדרות העממיות בעיר־מגורו וסביבתה. מזמן לזמן היה מסובב בערי השדה ומרצה על ציון ועל מקראיה. שמו הטוב של בוגרשוב הלך לפניו והגיע עד מ. אוסישקין, שהיה אז מראשי התנועההציונית ברוסיה. כעבור שנים מספר עזב בוגרשוב את ברדיאנסק ועברלייקטרינוסלב, התקרב לאוסישקין אשר עמד אז בראש הלשכה הציונית בפלכיייקטרינוסלב, פולטבה ועוד, ונעשה לאחד מתלמידיו החביבים ביותר. בשנים 1900־1901 עסק בהוראה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב, ועם זה התמסר לעבודה הציונית לכל סוגיה וענפיה. בימים ההם נצנץ במוחו הרעיון של יסוד בית־ספר תיכוני עבריראשון בארץ. לשם הכשרה עצמית לתפקיד חשוב זה, הלך בוגרשוב לשווייץ, ולמדבאוניברסיטה של ברן. עם זה הקדיש ימים ולילות לתעמולה הציונית בחוגיהסטודנטים העברים בשווייץ. בימים ההם נפגש עם ד"ר חיים וייצמן, שהיה אז פריבט־דוצנטליד האוניברסיטה בג’ניבה, וממנהיגי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרותהציונית. וייצמן היה אז בין הוגי הרעיון על אוניברסיטה עבריתבירושלים. מובן, איפוא, כי קודם לאוניברסיטה עברית, כעין פרוזדור המכיןלטרקלין, הוא בית־ספר תיכוני עברי. להצעת וייצמן נשלח הסטודנט בוגרשובלחקור את האפשרות של ייסוד בית־ספר תיכוני עברי בארץ. בינתיים פרצה “מלחמת אוגנדה” בקונגרס הציוני הששי. בוגרשובהיה בין “ציוני ציון” המעטים בקונגרס, בימי חופשת הקיץ באוניברסיטה נסעבוגרשוב ארצה בשליחות שהוטלה עליו, ביקר בערים ובמושבות, חקר, האזין, בררמפי תושבי הארץ, וביחוד הקדיש את זמנו לבעית החנוך העברי. ביפו היה אז בית־ספר אחד לבנות מיסודם של חובבי־ציון. יתרבתי־הספר העירוניים ביפו ובירושלים נתמכו על ידי “עזרה” מברלין וחברת “כלישראל חברים” מפאריס. זולתם היתה פרושה רשת בתי ספר של המיסיון הצרפתי, האנגלי, האיטלקי ועוד. בשובו מארץ־ישראל לא הלך בוגרשוב לשם המשכת לימודיו באוניברסיטה, כי אם התמסר לתעמולה. באחד מימי סתיו 1904 הודיע לי מ. אוסישקין מייקטרינוסלב, שבקרוב יבקרני בעיר מושבי – ייליסבטגראד – הסטודנט חיים בוגרשוב, אשר זהעתה חזר מביקורו בא"י. זו היתה פגישתי הראשונה עם בוגרשוב. היה זה צעיררענן וזקוף־קומה, בעל עינים מפיקות פקחות, זריז ופעיל, איש המזג הסוער והלבהחם, ופיו חוצב להבות אש. באספה פומבית בבית הכנסת “חובבי ציון” שבה נאם באותו ערב, היה הדוחק רב ורבים נשארו בחוץ מאפס מקום. בנאום מלא רגש, ברוסית, מסר את רשמיו על הישוב העברי בעריהארץ ובמושבותיה, סיפר כי “מחלת אוגנדה” נתפשטה גם על אדמת המולדת, רביםנוהים אחרי המנהיג ד"ר הרצל ומאמינים, שהצעת בריטניה הגדולה תפתור את שאלתההגירה מארצות הגולה ועם זה תרים את ערכנו מבחינה מדינית בעיני הממלכותהגדולות בכלל ובעיני תורכיה בפרט. הנואם שפך את זעמו על ההצעה ודרש להכריזמלחמה נגדה. בהמשך דבריו הסביר את הצורך לפתוח בערי הארץ ובמושבותיה רשת בתי־ספר, שלשון הלמודים בהם תהיה עברית. בדברו על שאלת העבודה העברית במושבות הדגיש את הקשר שבין הון עברי, מרץ עברי, ידים עבריות ותרבות עברית בארץ העברים. למחרת הרצה בעברית שוטפת וחיה במבטא הספרדי בחוג מצומצם שלחובבי שפת עבר על התרבות העברית ועל החנוך העברי בגולה ובא"י, על יצירת קרןמיוחדת למפעלים תרבותיים, על הכשרה גופנית, על כבוש הקהלות בגולה על ידיציוני־ציון והגן הרבה על תכנית הציונים המעשיים. באספה גדולה, בדירתו של המנוח זאב טיומקין – שהשתתפו בהמשמנה וסלתה של האקדימאיים, מנהיגי התנועות המהפכניות והמתבוללים – הרצהבוגרשוב רוסית, והרצאתו עוררה וכוחים סוערים. לדרישת אוסישקין, יצא אז מייקטרינוסלב – יחד עם חברוהסטודנט בן־ציון מוסינזון – לאודיסה, ושם השתתף בכמה אספות בדו־וכוח עםציוני אוגנדה והציונים הטריטוריאליסטים. אחר כך עשה סבוב־תעמולה במשך כמהחדשים בערים המרכזיות והחשובות, ובכל מקום מצא הד חזק לנאומיוולהרצאותיו. בוגרשוב הטיל על עצמו תפקידים חשובים ומסועפים. הוא שעברממקום למקום וגייס בסוף 1904 כחות צעירים להשתתף בכנוס החשאי של ציוני־ציוןבוילנה. ימים על לילות ישבנו יחד בישיבות החשאיות בבתיהם של י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, בן־יעקב ושסקין. מאימת הבלשות הרוסית, אשר עקבה את צעדיהציונים, סודרו הישיבות בצורת סעודות בר־מצוה, יום־הולדת, טקס אירוסיןוכדומה. על יד שולחנות ערוכים משקאות ומגדנות דנו בכובד־ראש על כלהשאלות שעמדו ברומו של העולם הציוני. שם תוכנו כמה וכמה תכניות חשובותבשביל העבודה המעשית בארץ מצד אחד, וכן נעשו שם הכנות לקראת הקונגרס השביעישעמד להתכנס בקיץ 1905. בין ראשי הפועלים והמפעילים היה בוגרשוב, והוא היה רק תמידלא רק “נאה דורש” כי אם גם “נאה מקיים”. את משפחתו ומשפחת הוריו העבירלארץ־ישראל. אחיו היה מן המיסדים והמתישבים הראשונים במושב עין־גנים שעל ידפתח־תקוה. בראשית 1907 נפגשתי שוב באחת הסמטאות הצרות ביפו עםבוגרשוב, שבא להשתקע בארץ לאחר שגמר את האוניברסיטה בברן והוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה”. ביפו נאבק כבר בימים ההם הד“ר י. ל. מטמן־כהן ז”ל על קיומהשל “הגמנסיה העברית”, שהיתה אז בית־ספר קטן ועלוב, ורבים – גם מבין המורים, הסופרים והעסקנים הותיקים – התיחסו אליו בזלזול גמור. אולם הד“ר בוגרשוב לא נרתע לאחור מפני יחס הזלזול של אחריםוקיבל עליו להורות מקצועות הגיאוגרפיה והגיאולוגיה ב”גמנסיה העברית" מיסודושל ד"ר מטמן־כהן, חברו באוניברסיטה ברן. ועם כניסת בוגרשוב למוסד התחילה תקופה חדשה בהתפתחותו. באותה שנה היה מספר התלמידים 35 ומספר המורים 3, ומשנה לשנה גדל מספרהמורים והתלמידים ועלה למאות. חבלי יצירה קשים ומרים עברו על הגמנסיה, והד“ר בוגרשוב נעשה שותף לנושאים בעולה ובימי חופשת הקיץ הקדיש זמנולתעמולה רחבה בחו”ל לטובת הגמנסיה. בהשפעת הד“ר בוגרשוב הסכים הד”ר מטמן־כהן להעביר אתבית־ספרו לרשות אגודת הגמנסיה, ונבחרו ועד מפקח, מועצה פדגוגית והנהלהמצומצמת. בהשפעת הד“ר בוגרשוב קיבל ועד חובבי־ציון באודיסה (בראשו עמד אזמ. אוסישקין) תחת חסותו את הגמנסיה העברית ביפו והקציב לה תמיכה שנתית בת 5000 פרנק. בהשפעתו הושגה – על ידי הד”ר יחיאל צ’לינוב – תרומתו של השופטיעקב מוזר מברדפורד בסך 80.000 פרנק להקמת בית הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימתבתל־אביב. במשך שלשים וחמש השנים שעקבתי מקרוב אחרי עבודתו הצבוריתחבבתי את פשטותו ואת העממיות שבו, אהבתיו בעבודתנו המשותפת בין כתליהגמנסיה, בעירית תל־אביב, בארגון הציונים הכלליים ובכל יתר המפעליםהכלכליים, התרבותיים והחנוכיים. אזכיר בזה עוד כמה אפיזודות מתוך פרשת פעולותיו המסועפותהמעידות על עוז־רוחו ואומץ־לבו בכל עת וזמן: עם פרוץ מלחמת העמים בתרע"דועם כניסת תורכיה למלחמה כבת־בריתה של גרמניה נקרעו מאות תלמידים מעלמשפחותיהם שברוסיה, וכל דאגתם ומחסורם על הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב. ובאחד מימי דצמבר 1914 ניתנה פקודה צבאית לגרש מתל־אביב את כלהתלמידים שרובם היו נתיני רוסיה. הפקודה היתה: לאסור את התלמידים – בהםילדים 8־11 – על מוריהם ולהובילם למחנה ההסגר ביפו ולחכות שם לאניהאיטלקית, אשר תבוא לקחת את המגורשים למצרים או לארץ אחרת. חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית היו נבוכים, המורים והמחנכים – אובדי עצות. אולם הגמנסיה נתמלא כמה מאות תלמידים ותלמידות עם הצרורותעל שכמם, שחכו מתוך חרדה לגורלם. אז קם ד“ר בוגרשוב, נאפד עוז וגבורה, והודיע שילך ליפו לחלות את פני אנשי השלטונות – מושל המחוז והמפקד הצבאי – שיתנו להשאיר את התלמידים בתל־אביב עד בוא האניה שתובילם אל מחוץ לגבולותא”י. כולם הביטו בתמהון רב על בוגרשוב המעיז, בידעם את האכזריותואת קשיחות־לבם של שני העריצים. אבל הד"ר בוגרשוב לקח אתו את המורה לתורכיתאנויר־המדי ושניהם הלכו ליפו להתיצב לפני המושלים העריצים ולבקש על ילדיישראל. ולאחר צפיה ממושכת במסדרון של בית הממשלה שהיה צפוף ערבים, נכנסושליחי הגמנסיה אל המושל בי־האלדין. הלה שמע ברוגזה את דברי הבקשה, ולבסוףהשיב ואמר כי “יש עתה ענינים יותר חשובים ואין לבטל את פקודתוהצבאית”. בוגרשוב יצא מאת ה“קאימקם” ברוח נכאה. אולם מיד נתאושש: באותו מסדרון נפגש לו אחד הפקידים החשובים מעושי רצונו של של בי־האלדין, ומיד נמצאה אתו “הלשון המשותפת”. הלה יעץ לו לבוגרשוב לשוב בשקט לתל־אביבולשמור שם על חניכיו ומוריו, “מכיון שלקאימקם יש עתה ענינים יותר דחופיםוחשובים”. וכך ניצלו מאות תלמידים מגזירת הגרוש המבוהלת ונשארו בתל־אביב תחת חסות הגמנסיה. ושוב זכרון מימי המלחמה ההיא: באחד הימים פרצה קטטה ביןערבי מוכר פחמי־עץ ותימני ברחוב סמוך לגמנסיה. לקול הצעקות יצאו כמהמתלמידי הגמנסיה ורצו ל“הרביץ” בערבי שהתנפל על התימני. אולם ד"ר בוגרשובנתן מיד פקודה לתלמידים שימהרו לשוב לחצר הגמנסיה, ואת הערבי הכניס בוגרשובלגן הגמנסיה כדי לשמור עליו, ושלח לקרוא לשוטר, שיוציאוהו מחוץ לתחומה שלתל־אביב. באותה שעה עברו שני ערבים מיפו, והללו הלשינו לפני המושליםהתורכים, שמנהל הגמנסיה בתל־אביב אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגמנסיה והלקהאותו. בי האלדין שנשלח מקושטא, כדי לעקוב את צעדי הציונים ומנהיגיהם, עט על “מציאה” זו ומסר את הד"ר בוגרשוב למשפט צבאי. דינו נחרץ למיתה שלא בפניהנאשם, בלי לשמוע עדי סניגוריה ובלי זכות ערעור. בעקב עלילה זו נאלץ בוגרשוב לצאת בחשאי את הארץ ועברלאלכסנדריה של מצרים. שם התקבצו בימים ההם אלפי פליטים יהודים מיפוותל־אביב שגורשו על ידי השלטונות התורכיים, ומאות מילדי הפליטים שוטטוברחובות אלכסנדריה ללא תורה. בוגרשוב – בעזרתם של ז. ד. ליבונטין, ז. גלוסקין, ד, יודיליביץ ואחרים מגולי ארץ־ישראל – השיג את האמצעים הכספייםהדרושים ומצא גם מורים מבין הגולים ופתח בית־ספר עברי גדול ובו 600 תלמידים. בוגרשוב שימש כמנהל ומורה בבית הספר במשך שנתים, שנקרא בפי הכל “בית־ספר בוגרשוב”. מלבד זה דאג הרבה מאד גם לסדור הפליטים היהודים, שמספרםהלך וגדל משבוע לשבוע, והיה הרוח החיה בכל המפעלים שנוצרו לשם הקלת מצבהפליטים. כעבור שנתים עבר עם משפחתו למאדריד. שם נפגש וקשר קשריידידות עם מכס נורדוי – אשר הגלה מצרפת (כנתין אוסטרי) לארץ נייטראלית. במאדריד עסק בסדור קטלוג לכתבי היד העבריים בספריה הלאומית אשר בעיר זו, ובאותו זמן עבד גם בספריה הממלכתית בארקוריאל. את משכורתו קבל מהנהלתהספריה במאדריד. בגמר מלחמת העמים חזר ד"ר בוגרשוב (בסוף 1918) לתל־אביבולגמנסיה העברית “הרצליה”. את רוב ימיו הקדיש לטיפוח המוסד החנוכי הזה, אביבתי־הספר התיכוניים העבריים. לא יתואר המוסד הזה בלי בוגרשוב, לא יתואר גם טיול שלתלמידי הגמנסיה בלי המורה והמדריך המצוין הזה, המנצל את טיוליו לחקירת הארץואיסוף אבנים לקוליקציה הגיאולוגית והמינרלוגית בחדר הגיאוגרפיה בגמנסיה. כל האוצר הגיאולוגי והמינרלוגי הוא ברובו פרי עמלו של הד"ר בוגרשוב, אשראסף ולקט במשך עשרות שנים. גם בעט סופרים אוחז הד"ר בוגרשוב מזמן לזמן, ומלבד ספריובעניני מקצועו הוא מפרסם מפעם לפעם מאמרים בשאלות היום, המצטיינים בכלהסגולות שמחברם נחן בהם. חלק חשוב יש לו לד"ר בוגרשוב גם בבנינה של תל־אביב. לא רקמראשוני הבונים היה, אלא גם מן המפעילים והמעוררים לבנין. הוא שאירגן, לאחרמאורעות מאי 1921 ביפו, את “מחוסרי הדירות” מבין פליטי יפו, יושבי אהליםוצריפים – מספרם הגיע ל־4000 נפש בערך – והוא שדפק על דלתות המוסדותהלאומיים והשיג שטח על אדמת הקרן הקימת בצפון תל־אביב והלואה לבנין בתים, היא שכונת “נורדיה” (לזכר המנהיג המנוח מכס נורדוי). זכה, ובחייו נקרא הרחוב המרכזי בשכונת נורידה על שמו. שכונת נורדיה שימשה התחלה ודוגמה לכמה שכונות חדשות אחרות, שהרחיבו את תחומה של תל־אביב. גם ישוב כפרי של המעמד הבינוני – “תל־צור” בשרון – נבנה תודות ליזמתו ולמרצו הרב של ד"ר בוגרשוב. ובסך הכל: שרשרת ארוכה של מעשים טובים למען התחיה הלאומיתולמען בנין הארץ, שנות חיים פוריות ורבות מרץ, יזמה בלתי־פוסקת ושמחתיצירה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42546	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42546", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42546, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר חַיִים בּוֹגְרַשׁוֹב", "translator_uris": "", "translators": "" }
74524/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא .תירובצה ותדובעב ךישממ אוה תילארשיה המואה לש םייחצנהםילאידיאל תונמאנו תוריסמ ךותמו ,וברקב ססות ץרמ לש עפש ,סנ אל וחיל ,ששו םיעבש ןבכ ותויהב ,םויכ םגו .תינידמה תונויצהו ןויצ תבח לש תוירוטסיהתופוקת יתש דחיאו ,םיירוביצה וייחב יקסבוקלב רבע הכורא ךרד .םיסונכהו תויללכה תופסאה ,הצעומה תופסאלש םיידימתה םירקבמה לע בשחנו ,ביבא־לתב םייללכה םינויצה תירב תצעומב רבחאוה תונורחאה םינשבו ,”םינושאר תירב“ ר"וי היה רפסמ םינש .ביבא־לתב ןוילעה ירבעה םולשה טפשמבטפושל םג רחבנ הנש התואב .םיטפושה ןקזכ שמיש תונורחאה םינשבו ,ביבא־לתתיריע לש ינוריעה טפשמה תיבב טפושל רחבנ 5291 לירפאב .תירבעה ןושלה דובכ תא ללחל אל ידכ ,םינושארה םימיב ולוק תא עימשה אל תומצמוצמה תובישיבו תויבמופה תופסאב .ותונקז תעל השדח ןושל דומלב םיישקה לכ לע רבגתהל ול ועייסו ונימילודמע ןיוצמה ונורכז־חכו םיבוטה ויתונורשכ .התורפסו הקודקד ,תירבעה ןושלהתעידיב םיבורמה ויגשיה לע עומשל יתממותשה רפסמ םישדח רחאל .”דמל ןשייבה אל“ בותככ ,ידוסי ןפואב הניבהל ידכ דע הלקו הטושפ הלמ לכ לע דומעל שייבתה אל )06 ןבכ זא היה( וליג תורמל .הפ־לעב םתוא ןנשמ וליאכו ויתומישרבקמעתמ בושו ,רחא וא הז טפשמל םירואב ינלאוש היה םיקרפלו ,ול תונבומ־יתלבהםילמה תא ןולמב שפחמ היה תקסופ־יתלב הדמתהבו תצרמנ הדיקשב .סיכ־ןולמ םע ירבע דומל רפס ודיב קיזחמ ןמז ותואבו ,םימלשםיטפשמ תרבחמב םשור ,םיאצויו םיאבה לש ירבעה רובדל תופוצר תועש ךשמב בישקמוהיריעב יתדובע־רדחב בשוי יקסבוקלב היה דאמ תובורק םיתעל .”תירבע קרו תירבע רבד“ :יל הנע יקסבוקלב םלוא ,ומא תפשכ ויפב הרוגשה תיסור ותא רבדלו וילע לקהל יתיסנ .יסור בינב תצק תמגמוגמ תירבעב יקסבוקלבילא הנפ ודי תא יל וטישוהב ,דלישטור תורדשב ןושארה הנינבב ,ביבא־לתתיריעב ידרשמל ,ףוגנזיד .מ תיולב ,יקסבוקלב סנכנ )ץראה לא ותולע ירחארפסמ תועובש( 4291 ץיק ףוס ימימ דחאבש ,ינרוכז .”יבצ“ל יהיו קלתסה ,םינשתורשע ךשמב ארקנ וב רשא ,”ירוגרג“ יטרפה ומשמ םג .וילע השק התיה ןותעבורפסב האירקה םגו ירמגל ול רז היה ירבעה רובדה יכ םא ,תירבע םגמגל לחה :התועמשמ אולמב תירבעה לוע תא וילע לביק תדלומה תמדא לע ולגר־ףכ ךורדב .ופיףוחל ”ונאלימ“ תיקלטיא הינאב יקסבוקלב עיגה 4291 רבמטפסב .2291־3 תונשב שמיש הז דיקפתב .לארשי־ץראל הילעה ינינעב הבקסומביטירבה לוסנוקל תינויצה תורדתסהה םעטמ ימשר ץעויכ ,לארשי־ץראל םיריצהדעו תעצה יפל ,ןוזרק דרול יטירבה ץוחה רטסינימ ידי לע הנמתנ 2291 תנשבו ,היסורב תולהקה זכרמ ר"וי יקסבוקלב היה 9191־8191 תונשב .העש 84 ךשמב העיגה יקסבוקלב ידיל הזיוהו ,לאומס טרברה ,לארשי־ץראלןושארה ביצנל תיפרגלט ךכ לע עידוה תובשומה דרשמו ,הילגנאב ץוחה רטסינימלףרגלט הלהו ,הבקסומב יטירבה לוסנוקל דימ הנפ יקסבוקלב .היסור ימוחת תא בוזעי םימי הרשע ךשמבש יאנתב ,ףוחדה שוריגהןמ לצינ ינידמה קשמה ינינעל הנוילעה הצעומה ישארמ דחא לש ותוברעתהב קרו ,)ריביס( קסרודבואל שוריגל ןודינו יקסבוקלב רסאנ 4291 תנשב .םירסאמל ומרג רשא ,ותרידבםישופח וכרענ םעפל םעפמ .יאשחה ינויצה זכרמה ר"וי היהו ,תונויצה לגדתא יקסבוקלב דירוה אל היסורב םיקיבשלובה טולש ימיב וליפא .םיימואלה וינינקלו ומעלותונמאנ ךותמו םכרע תרכה ךותמ םייארחאה וידיקפת תא אלימ תדמתמ תונשקעבו ,רתויב םישקה םינמזב וליפא רוחאל עתרנ אל יקסבוקלב .תירוטסיה הניחבמ הבר תובישחילעב ,םיינויצ םיכמסמו תודועת המכ ולצא זא המירחה תיסורה תשלובה .אלכבםיישדחכ בשיו גרוברטפב תונוטלשה ידי לע רסאנ 2091 רבמטפסב .םיירזכאהוילכ יאשונו יסורה ראצה תפוקתב ובצמ תא ןכסמ היה תורידת םיתעלו ,ינויצהןויערל תדמתמה ותוריסמ לעו תימצעה ותברקה לע .ב לבס תובר .רתויבםישקה םיאנתה לכבו תוביסמה לכב הרוסמה ותדובע תא ךישמהו ,”תינויצה תונויצה“ לש יפוסה הנוחצנב הקומע הנומא ןימאה ,תוינויערה ויתופקשהלו וחור־ךלהלןמאנ ראשנו ”ןויצ ינויצ“ תיזחב םימחולה ישארמ היה יקסבוקלב .הדנגוא תעצה ללגב ”בוקראח דרמ“ ירחא םיסורה םינויצה ןמ בושח קלחןיבו וניב לפנש ךוסכסה תא ומע בשייל ןוצר ךותמ לצרה לא הכלה רשא ,)םואבנזורןושמש ר”דו – ןהכ־ןייטשנרב ר“ד ;ומוקמ אלממכו – ןיקמויט באז םע דחי( היסורינויצ לש תימשרה תחלשמה שארכ יקסבוקלב רחבנ בוקראח תדיעוב .לצרה ר”ד םע ןתמו אשמה לע ,גרוברטפב ךכ םשלוסנכתהש ,םיילילגה םישרומה וירבח ינפב יקסבוקלב הצרה אניוומ ובושב .תמדקומהחיש םשל אניוול לצרה ר“דל יקסבוקלב 'פורפ תא חולשל םישרומה וטילחה ,היסורבתונויצה ישארמ המכ ידי לע העודיה בוקראח תדיעו הארקנש ינפל .יששה סרגנוקהלש בורה תטלחהב המחלמ לע זירכהש טועמל ףרטצהו לצרה דגנ ”ואל ירמוא“ םעדחי יקסבוקלב אצי ,הדנגוא תעצה תא ששה סרגנוקל לצרה איבהשכ .םיישארה םיצרמה דחאו היחה חורה יקסבוקלב היה הלא םיסונכב .םיינויצהםיסרגנוקל הדובעה תינכת תא םידבעמ ויה םהבש ,םיסונכל תוינויצה תודוגאהישאר תא הנש־הנש סנכל םיגהונ םילילגה ישרומ ויה הז דבלמ .תונידמהראשבו היסורב תוינויצה תולועפה לע תוטרופמ תוריקס םירסומ ויהו ,”ינויצאטבמ־ילכ“ תובר םינש ושמיש הלא םירזוח .םישרומה םירבחל םגו תוינויצהתודוגאל וחלשנש ,םירזוח שדוח־שדוח םסרפמ היה לילג השרומ לכ .תונויצה ינינעב יקסבוקלב 'פורפה םע םיבתכמ ירשקב יתדמע 6091־8981 תונשב .יששה סרגנוקה דע םש ראשנו ,ץייוושל גרוברטפ תא אציו הז רוקבב חכונ תויהל הצר אל יקסבוקלב .בונישיק תוערפ רחאל ,גרוברטפב 3091 תנשב הבילפ םע שגפנ לצרהו ,יקסבוקלב תעדל םיכסה אל לצרה ר"ד .היסורב תורחא םירעבו למוהב ,בונישיקב םידוהיבתוערפל םרג ומצע הבילפ רטסינימהש ,תוקיפסמ תוחכוה ול ויהש ןויכ ,יסורהרטסינימה םע לצרה ר"ד תשיגפל ותעשב דגנתה יקסבוקלב 'פורפה .ךכ ול הויצ ונופצמש העשב לצרהל דגנתהלקפקפ אלו ססיה אל ןכ יפ לע ףא .ןוילע דסחב גיהנמו תילארשיה המואה ריחבכותוא הארו לצרה ר"ד לש םילודגה ויצירעממ היה יקסבוקלב .גרוברטפב דחוימ ןויארל ולבקיש ,הבילפ לע עיפשהל השקיבו .פ .ק 'בגה תרזעל 3091 תנשב הנפ לצרה ר"דה םג .טרפב םינויצה לעו ,םידוהיה לע תושק תוריזג ולטוב הבילפלע .פ .ק 'בגה לש התעפשהב .םהיניב תודידיה יסחי וקספנ אל רטסינימ תגרדלותולעב םגו ,אשרווב םירוערעל טפשמה תיב לש יללכה עבותה ותויה ימימ דוע ,הבילפ ,יסורה םינפה רטסינימ תא בורקמ הריכה .פ .ק 'בגה .תונויצה יפלכ תיסורה תושרה דצמ השיגנ הרקמלכב התרזע שקיבו ,םירטסינימו םירש םע תודידי ירשק הל ויהש ,תאזה הדובכההשאה תא ותורכיהב שמתשה יקסבוקלב .גרוברטפב הרובחתלו םיכרדל ןוירטסינימבבושח דיקפ היה הינב ינשמ דחאו ,הנמלאתנ .פ .ק 'בגה .תוינויצהותוימואלה םהיתופיאשל הדהאב תסחיתמו םידוהי תבבוחכ וינפב הגיצהש ,אשרוובינויצה לילגה השרומו ינויצה לעופה דעוה רבח ,יקסבוניסי ד"ועה תועצמאבתאזה השאה תא ריכה יקסבוקלב .”הנילואפ“ רצוקמה המשב םיינויצה םיגיהנמהןיב העודי התיהש ,הקסבורטויפ־ןיברוק הנילואפ ,תסחוימו הליצא החפשממ ,תוברתתלעבו הבושח תירצונ השא גרוברטפב הררוגתה הפוקת התואב .ונלגרל הנמט תיאשחה תשלובה רשא חפב דכלהל אלש ,תובר םימעפ ונרזענ יקסבוקלבמ ונלבקש תומדקומה הרהזאה תועידיב .”םיניע עבשב“ תונויצה ישאר תא הלגירוהשלב רשא תיסורה תשלובה יניעמ קמחתהל ידכ הבר תוריהז התיה השורדו ,הפ־לעבובתכב תוינויצה תופסאה לעו תינויצה תורפסה לע ,תמיקה ןרקה ילוב תריכמלע ,םידוהיה תובשיתה רצוא תוינמ תריכמ לע ,םילקשה תצפה לע רוסיא־תדוקפואיצוהו תינויצה העונתל לודג דשחב היסור תונוטלש וסחיתה םהה םימיב .היסורב תונויצל יקסבוקלב לש ותורש תא הפ ריכזהל שי דחוימב .ונשפנ לע דומעלו הכמל האופר םידקהל ונעדי ךכל תודותו ,תורומח תודוקפ המכו המכ ונל תולגמ ויה ולא תומדקומ תועידי .םירתס ןושלב תויאשח תועידי קרפל קרפמיקסבוקלבמ יתלבק ,ןיקמויט באז השרומה לש ישארה ורזועכ יתשמישש םימיב .תדמתמםיבתכמ תפילח התיה םיילילגה םישרומה רתיל יקסבוקלב ןיב .יזכרמה טנמטרפדה לש םירתסה יבתכו תויאשחהתודוקפה ןמ תוקתעה יקסבוקלבל איצממ היהש ,ןמרפיז – גרוברטפב הרטשמה תקלחמבהובג דיקפ םע תודידי יסחיב יקסבוקלב אצמנ ןיבופול תלוז .גרוברטפב יקסבוקלב 'פורפו הבקסומב בוניל’צ ר"ד "םישרומ ינש תדובעב דוחיב ריכה םינויצ םישרומרשע־םינש ךותמש ,ןיבופול ןייצ ”התוחתפתהב תונויצה“ ורפסב .םסרפתהלתודמועה תינויצה העונתה יפלכ תורומחה תודוקפה לע תובושח תועידי םעפל םעפמלבקמ היה ונממו ,5091־2091 תונשב תיראצה היסורב הרטשמה תקלחמ לש ישאר להנמשמיש רשא ,ןיבופול ייסכלאל יקסבוקלב ברקתה גרוברטפב ותבשב .דועו דועו ”ריביסבםידוהיה לע תיסורה הקוחתה“ םשב רקחמ ,”טפשמה ןותע“ ןועובשבו ,”טפשמה“ ןועובשב םירמאמ תרוש בתכ .”היסור ידוהי לש ילכלכה בצמה“ םיכרכ ינשבהריקחה תואצות תא םסרפו ,היסורב הכאלמה ילעב לש ילכלכה בצמה לע הלודג הריקחךרע םינפ ינינעל יסורה ןוירטסינימב רמשנש רמוחה דוסי לע .תינידמה הלכלכה לע םירמאמםסרפ ןמז ותואבו ,”ןורפעו זואהקורב“ לש הידפולקיצנאה תכרעמב ידימת רזועכדובעל לחה םש .גרוברטפב עקתשהו היסורל רזח 8981 תישארב .תיעדמהותדובע דעב הל רחבנש ,היפלדליפב םיתורבחו םיינידמ םיעדמל תיאקירמאההימדקאה תאמ הדועת יקסבוקלב 'פורפה לביק 8981 תנשב .סיראפב ינויצה יזכרמה דעוה רבח היהו ,הבחר תינויצ הלומעתל ונמזמו וצרממ שידקה םא יכ ,תיעדמה ותדובעב קר םצמטצה אל סיראפב םג .)ילכלכה םלועה( ”euqimonocE ednom eL“ יתפרצה ןועובשב דובעל ,סיראפל – 7981 ותסב – רבעו הירגלוב תא יקסבוקלב 'פורפ בזע ןושארה ינויצה סרגנוקה ירחא .םיבושח םירמאמוםירפס המכו המכ דועו ”הירגלובב םיקנבה תטישו יארשאה תטיש לע“ בתכ ,תינידמההלכלכה לעו יאמורה טפשמה תודלות לע ויתואצרה תא סיפדה ,”הירגלובב תיפסכההטישה לע“ םייעדמ םירובח תירגלובב בתכ ןמז ותואב .יאמורה טפשמה תודלותלע הטיסרבינואב הצרהו הירגלובב השע )7981־3981( םינש עברא .גרוברטפב ינויצהלילגה השרומל הנמנ םגו ,לודגה ינויצה לעופה דעול בוש רחבנ ישילשה סרגנוקבו ,גרוברטפל רבע – 8981 – הנש רובעכ .היברס לש הגיצנכ םג לצרה ר"ד תעצהיפלו ,הירגלוב חכ־אבכ ןושארה סרגנוקב רחבנ יקסבוקלב 'פורפה .לזבב ןושארה ינויצה סרגנוקה סונכל תמדקומה הלומעתב יקסבוקלב 'פורפ לש ברה וקלח לע םידיעמ הלא םיבתכמ .6981.4.61 םוימ היפוסב ”ןויצ“ תדוגא לש תוטלחה םע דחי ,94.8.92 םוימ )תינויצה תורדתסהה לש יזכרמה הנותע( "םלועה”ב ומסרפתנש – 7981.3.62 םוימו 6981.3.32 םוימ – ויבתכמ ינש תא ןייצל שי םהמו ,םילשוריב יזכרמהינויצה ןויכראב םיזונג לצרה ר“דל יקסבוקלב 'פורפה יבתכמ .ותעונתל ומצע תא דימעהו לצרה ר"ד םע םיבותכב אובל לחה זאמו ,יקסבוקלב 'פורפ לע זע םשור השע ”םידוהיה תנידמ“ רפסה .ץרא התואב ותבש ןמז לכ ךשמב ולש ר"ויכשמיש רשא ,הירגלוב ינויצ לש יזכרמה דעוה תא דסיו ,היפוסב ”ןויצ“ תדוגאשארב דמע .הירגלוב תודהיב ינויצה ןויערה תצפהל הברה דבע .הירגלוב לש הריבה־ריע ,היפוס תטיסרבינואב תינידמ הלכלכו ימורה טפשמל רוסיפורפ זא שמיש יקסבוקלב .”םידוהיה תנידמ“ לצרה לש ורפס םסרפתנ 6981 ראורבפב .לצרה רודואית ר"ד לש ודוסימ ,7981 תנשב ,לזבב ןושארהינויצה סרגנוקה תנכהב הקסעש הדעול בושח רמוח ךכ רחא השמיש תמדקומה תינכתהלבא ,לעופל אצי אל ןילרבב ןכותש ינויצ סרגנוק ותוא םנמא .ןילרבב 4981 ביבאב ימלוע ינויצ סרגנוק סונכל תינכת הדבוע הבש תמדקומ הדיעו ,םירחאוןיניירב ןבואר ,זיירפנרהא יכדרמ ר”ד ,םיובנריב ןתנ ר“ד םע דחי ,יקסבוקלבןגרא ,)3981 תנשב( לזבב ינויצה סרגנוקה ינפל םינש עברא .תינויצה הבשחמה תצפהלו הלומעתל וצרמו ונמז בטימ תא שידקהו ,ותלועפ תא רתוי דוע יקסבוקלב ריבגה אניול הסידואמ ורבעב .םגיהנמוןויצ־יבבוח שאר ,רקסניפ .ל .י ר"דל היה ברוקמו ןויצ־יבבוח לשתיתוברתהו תישעמה הדובעה יפנע לכב דאמ ליעפ היה רפסמ םינש .הירגלובב דוחיבו הפוריא־ברעמב ךכ רחאו ,הסידואב תויטנדוטסתוינויצ תודוגא המכ דסי ,םידוהיה םיטנדוטסה יגוחב הבחר הלומעתל ושפנימינ לכב רסמתה .רתויו רתוי וב הרבגתנו הכלה תימואלה הרכהה .הסידוא לש הטיסרבינואב םיטפשמה תקלחמל יקסבוקלב סנכנ תורגב תדועת ולבקו היסנמגה תא ורמגב .םינושארה ןויצ־יבבוחלו םיימואלל ברקתה אוהו ,שיגרהו רעה ריעצה לש וחור־ךלהבו ויתופקשהב הכפהמ האב זאמ .םיללובתמהתפיאש התיה וכותב עמטהל רשא ץראה םע ינב ידי לע ,הסידוא ידוהיב תומויאתוערפ וללוחתה 1881 תנשב ?הזה ריעצה לש ישפנה רבשמל םרג המ .תימואלה העונתל רכנתמותוללובתהה ןויערל – דמולה רעונה ןמ וליג ינב וירבח בורכ – הטונ יקסבוקלביאסנמיגה היה ןכל םדוקש ןויכ ,ישפנ רבשמ תאצותב אב הז רובח .םיימואלה הינינק לע רומשל המואו המוא לכל ךרוצהתא שיגדהו םזיטילופומסוקל ילילשה וסחי תא עיבה הז רובחב .”םזיטילופומסוקהותוימואלה“ אשונה לע יתורפס רובח יקסבוקלב דימלתה בתכ ,הסידואבהיסנמיגב םידומלה לספס לע דוע ותבשב ,וימולע ימי םצעב .םינומשה תונשבתירוביצה המבה לע ותעפוה תישארמ ,וירוענ דסח תא יקסבוקלב יבצ 'פורפל ולםירכוז םיינידמה םינויצה ינושארו םיקיתוה ןויצ־יבבוח gpj.יקסבוקלב .לארשי־ץראב 4291־מ .םידוהיה תובשיתה רצוא לש חקפמה דעוה רבח – 2091־8981 .ינויצה לעופה דעוה רבח – 0191־7981 .ןושארה ינויצה סרגנוקה רודסלדעוה רבח – 7981 .היסורב יתלשממ יטפשמ ץעוי – 4291־9191 .גרוברטפב עבשומד"וע – 8191־5091 .ןורפע־זואהקורב הידפולקיצנאבו םייסור טפשמ ינותעב רזוע ,רפוס – 5091־5091 .)הירגלוב( היפוס לש הטיסרבינואב תינידמ הלכלכלו ימורהטפשמל רוסיפורפ 3981־7 .הסידוא לש הטיסרבינואב טנדוטס – 5881־9 ,הסידואב )5681( ה”כרת בא ח“י דלונ – יקסבוקלב )ירוגירג( יבצ 'פורפ יִקְסְבֹוקְלֶּב יִבְצ 'פֹורְּפ	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42547", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42547, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "פְּרוֹפ' צְבִי בֶּלְקוֹבְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
יִצְחָק לֵיבּ גוֹלְדְבֶּרג יצחק (אריה) ליב גולדברג – נולד 1860 בשאקי (פלך סובאלקי, פולין). 1881 – ממייסדי אגודת “אוהבי ציון” בווילנה, עבד יחד עם רש“י פיןוליבאנדה בעניני א”י. מ־1892 – מורשה חובבי־ציון בגליל ווילנה. צירהקונגרסים א’־י“ב, והשתתף בכל שאר הקונגרסים. כמה שנים מורשה ההסתדרותהציונית לגליל ווילנה. 1900 – חבר הועד הפועל הציוני. ממייסדי ההסתדרותהציונית ברוסיה. חבר מועצת אוצר התישבות היהודים, חבר הנהלת אפ”ק וסגן יו“רהבנק־האיפותיקאי עד מותו. היה מו”ל “העולם” בווילנה, ממייסדי חברות “אחיאסף”, “כרמל” ו“גאולה” ומעסקניהם הפעילים. בימי מלחמת העולם עסקןבעניני תרבות במוסקבה. מייסד העתון היומי “העם” (מוסקבה) ו“הארץ” (ארץ־ישראל). נדב את אדמת הר הצופים, רכושו, לבנין האוניברסיטה העברית. צווה מחצית מהונו לקהק“ל, ואת פירות העזבון למוסדות שונים. מת ט”ו תרצ“הבשווייץ, נקבר בתל־אביב, ליד קבר בנו בנימין שנהרג בהגנה במאורעות אב, תרפ”ט. גולדברג.jpg מראשוני הראשונים היה בתנועת שחרור עמנו וארצנו. משחר נעוריו עמד במערכה, ומתוך הקרבה עצמית הקדיש את מיטב מרצו ואונו לשם מלוי כמה וכמה תפקידים אחראיים וחשובים. י. ל. גולדברג היה עסקן אלמוני, בחינת השתקן הגדול. השתתףבהרבה כנוסים, ועידות, קונגרסים, ישיבות סגורות ואספות פומביות, ואף פעם לאנאם, לא הרצה ולא השמיע את מדברותיו ואת רחשי לבו. לא כתב מאמרים בכתבי־עתולא הבליט את ישותו בשום מקום ובכל צורה שהיא. את מעשיו עשה מתוך כוונהטהורה, לשם־שמים, בלי בקשת גמול ופרסום. בעודנו בן 21 יסד את אגודת “אוהבי ציון” בווילנה בשנת 1881. שנים מספר עבד לטובת ישוב ארץ־ישראל במחצית הסופרים הידועים שמואליוסף פין ויהודה־ליב ליבאנדה. עם אשור “החברה לתמיכת היהודים עובדי האדמה ובעלי המלאכהבסוריה ובארץ־ישראל” על ידי ממשלת רוסיה בשנת 1890, נמנה מיד בווילנהכמורשה ועד חובבי־ציון מאודיסה. משנת 1892 היה אחד הכחות הפעילים ביותרבתנועת חבת ציון. לא בקולי קולות, לא ברעש וסערה, ולא במלים מפוצצות הופיעעל הבמה הצבורית, כי אם הצניע לכת מכל דרכיו ובכל מעשיו. עם התפרסם המחברת “מדינת היהודים” להרצל, נענה מיד לקריאתו הראשונה, נצטרף לשורות החלוציותשל הציונים המדיניים הראשונים, והשתתף בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנסבאוגוסט 1897 בבאזל. אחרי כן השתתף כציר בשאר הקונגרסים הציוניים, ותמיד נסע על חשבונו הפרטי ולא על חשבון קופה צבורית. עוד בקונגרסים הראשונים נבחר כחבר הועד הפועל הציוני, ושנים רבות עמד בראש ההסתדרות הציונית בחבל ווילנה. על מעשיו הטובים ועלפעילותו הערה שמעתי רבות מפי מורי זאב טיומקין, אשר ציין אותו לשבח מיוחדבין ראשי הציונים הרוסים. טיומקין היה רגיל לומר: “אנחנו הדברנים מדברים רמותונשגבות על העבודה הציונית, ואילו השתקן גולדברג מרבה ליצור ולפעול יום־יוםושעה־שעה”. בראשית 1905 נזדמן לי, בפעם הראשונה להפגש עם י. ל. גולדברג בכנוס החשאי של “ציוני ציון” בווילנה, ששם עובדה תכנית מוקדמתלקראת הקונגרס השביעי על ידי המתנגדים לתכנית אוגאנדה. (בגלל אסור החמור מטעם המשטר הצארי על העבודה הציונית ברוסיה, ואימת הבולשת היה הכרח להתכנס בישיבות חשאיות). לכנס “ציוני ציון” באו יותר ממאה צירים מאודיסה, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, קישינוב, קיוב, חרסון, מינסק, הומלועוד ועוד. מארגני הכנוס החשאי התחכמו לערוך את הישיבות הסגורות במעונותיהם של י.ל. גולדברג ואחיו דוב גולדברג, בן־יעקב וצסקין. רוב הישיבות נתקיימו במעונו של י. ל. גולדברג, בחדריוהמרווחים ואולם רחב הידים. השלחנות היו ערוכים מאכלים ומעדנים, לא חסרומשקאות, וגם יינות ארצישראליים מתוצרת “כרמל” (אם כי גולדברג בעצמו היההסוכן הראשי של יין “סן רפאל”!). הצירים עסקו ב“סעודה אריכתא” למן הבוקר ועד הערב, לרבותהלילה, ואגב טעימה ולגימה התוכחו על הבעיות העומדות לדיון בקונגרס הציוניהקרוב. מחשש עינא־בישא של השלטונות קראו לכנוס ולישיבותיו “סעודת מצוה”, והשמחה היתה במעוננו. בעל הבית י. ל. גולדברג ורעיתו רחל קיימו את מצות “הכנסת אורחים” בעין יפה ובהרחבת הדעת. מאחורי הפרגוד שמעתי, שהבולשת נהנתה אף היא מ“סעודות מצוה” אלו וקבלה הענקה פרטית מ“בעל השמחה”. הצירים דברו, נאמו, הרצו והתוכחו בחום רב ימים על לילות, ואילו י. ל. גולדברג עשה את אזנו כאפרכסת והקשיב והאזין אבל לא השמיע דברוחצי דבר ברבים. ויהי לפלא… י. ל. גולדברג היה מנהל העסקים הגדולים של האחים סגל, אשר שם ויד היו להם בכל רחבי רוסיה ומחוץ לתחומיה. הנהלת העסקים גזלה ממנו זמן רב, ובכל זאת הקדיש בעת ובעונה אחת את מיטב כחותיו לעבודה הציונית בהיקף רחב. בלי אומר ובלי דברים השתתף באופן פעיל בכמה וכמה מפעליםצבוריים, חברתיים ובעיקר ציוניים כמו: “כרמל הרוסי”, “כרמל האמריקאי”, “כרמל מזרחי” לממכר יינות ארץ־ישראל, חברת “גאולה”, אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה, קרן קיימת לישראל, חברת “אחיאסף” ועוד, ועוד. בשנת 1903 יצאה גזירה מאת הממשלה הצארית להחרים את בולי הקרן הקיימת, מניות אוצר התישבות היהודים וחברת אנגלו־פלשתינה. הנימוק היה, שהבולים והמניות הם בבחינת ניירות־ערך של חברות זרות המנצלות את כספי רוסיה למטרות זרות. כותב השורות היה נתון במבוכה רבה ולא ידע איך לצאת מןהמיצר. בגליל ייליסבטגרד הופצו על ידי מניות משני הבנקים ובולי הקה"קברבבות רובלים. פניתי לעזרת י. ל. גולדברג, ומיד נענה לי בהבטיחו להמציאלי חודש־חודש את הכמות הדרושה ובאשראי בלתי־מוגבל. תודות לכך עלה בידילהמשיך את מכירת “ניירות הערך” בשנות 1903־1905 בפלכי חרסון, חארקוב, פולטאבה, פודוליה בסכומים עצומים בלי כל הוצאות מיותרות. יתכן, שגם פה עמדו לימין גולדברג הקשרים הטובים עם פקידיהגבולות אשר נתנו את עינם ביין “סן רפאל” וגם מיינות ארץ־ישראל לאהתנזרו. נזכר אני באפיזודה מאלפת קטנה המעצבת את דמותו של גולדברג, אשר לו יאה הפתגם: “מלה בסלע ושתיקה בתרי”. זאב טיומקין חלה במחלה אנושה, שהפילה אותו למשכב לזמןממושך. בעצת רופאים הזדקק לרפואה, שאי אפשר היה להשיג ברוסיה בכל מחירשהוא. בהיותי בווילנה הראיתי לי. ל. גולדברג את הרפואה והדגשתי, שהיא נחוצה מאד לחולה טיומקין ממש כאויר לנשימה. איש־שיחי נאנח ואמר, שינסה את מזלו מחוץ לתחומי רוסיה, כעבור ימים מספר הושיט לי מנה אחת אפים והוסיף, שהחבילה תספיק לחולה לכמהשנים. בידעי, שהרפואה יקרת המציאות עלתה בדמים מרובים – שאלתילמחירה והייתי מוכן לשלם ככל אשר יושת עלי. אבל תשובתו היתה קצרה: “אתהחשבון אעשה עם ידידי וחברי טיומקין בפגישתנו הקרובה בקונגרס השביעי”, ובסיימו את דברו פרש הצדה והתקרב ליתר הצירים והאורחים. בשובי לייליסבטגרד מיהרתי אל טיומקין ובידי החבילה שמסרלידי גולדברג. הלה צהל לקראת הרפואה, אשר אמנם פעלה לטובה על בריאותו וגרמהלהחלמתו.־ ־ ־ המנהיגם והציונים העשירים לא התישבו בארץ, גם לא רכשו כל נכסים בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. רק יחידי סגולה החשיבו בראשית עבודתנו המעשית את גאולת הארץ בפועל, את עבודת התרבות והחנוך על אדמת המולדת. רבים מן הציונים הטובים דברו על ציון ועל מקראיה, דרשומאחרים התנדבות והתפרקות לטובת הקרנות הלאומיות, דרשו מאחרים לעלות אל הארץולהתישב בה – אולם הם עצמם נאחזו בגולה ויצאו חובתם בתרומות לא־גדולותלצרכי התנועה הציונית. י. ל. גולדברג היה מן היחידים שלא תבע בשום פעם הקרבהעצמית מאחרים, אלא גזר אומר “קשוט עת עצמך”, והיה מראשוני הנוטעיםבראשון־לציון, רחובות, חדרה והר־טוב. בבואו אל הארץ (בפעם השמינית בשנת 1918), השתקע בתל־אביב, שהיתה עדיין פרבר קטן בתוך ים של חולות. מספר הבתים באותה שנה היה 182, רובם בני קומה אחת, ומספר האוכלוסים – פחות מ־2000 נפש. עם התחדשות העליה מן החוץ חסרו אז דירות בתל־אביב. גולדברג, כאחד ממיסדי חברת “הבונה”, נגש מיד לבצוע תכנית בנין של כמה בתיםגדולים בני שתי קומות ברחוב אלנבי בין הרחובות הכרמל (כיום: המלך ג’ורג') ורחוב בצלאל. כן הקים שורת בתים קטנים וגדולים ברחובות גרוזנברג, קלישרונחלת־בנימין. “הבונה” היתה החברה היהודית הראשונה לבנין בתים בארץ־ישראל. באותו זמן רכש גולדברג פרדס גדול בן 600 דונם מאת הגרמניקפוס. פרדס זה נקרא מאז “פרדס גולדברג” הידוע לכולם. בימים ההם היה זהמאורע חשוב מאד לגאול מידי גרמני חלקת אדמה הגונה, שנמצאה במקום מרכזי שביןתל־אביב ופתח־תקוה. על חלק הפרדס יסד אחרי כן גולדברג את שכונת “תל־בנימין”, על שם בנו בנימין גולדברג אשר נפל חלל י“ט אב תרפ”א1 בשעת הגנתו על תל־אביב. כן נדב גולדברג חלק מפרדסו לשם נטיעת גן צבורי גדול. גולדברג גאל גם את הגבעה, בצפון תל־אביב, הקרויה בשם “גבעת נפוליון”. גולדברג היה ממיסדי התעשיה בארץ־ישראל. בלבנים מתוצרת בית החרושת “סיליקט” בתל־אביב, שיסד יחד עםאחיו ועוד, נבנו בתל־אביב ובנותיה אלפי בתים, המתנוססים לתפארה בכל קצותתל־אביב המורחבת ואגפיה. ולא רק על רקע הכלכלה פעל, אלא דאג גם לעניני תרבות וחנוך, ספרות ועתונות: בשנת 1919 יסד את העתון היומי העברי הראשון “הארץ” בירושלים. היה מבעלי המניות הראשונים של הגמנסיה העברית “הרצליה” ועוד בשנתתרס"ט הקצה לגמנסיה 50 דונם אדמה על יד החוה שלו במושבה “הר־טוב”, לשם יסודמעונות קיץ לתלמידי הגמנסיה שירצו לבלות באויר הרים את ימות הפגרה בחדשיהקיץ. מאז היה קרוב לעניני הגמנסיה ונשאר לכל ימי חייו חבר־כבוד של הועד המפקח, והשתתף באופן מתמיד בכל ישיבותיו. גולדברג, ורעיתו רחל, היו המצנטים הראשונים של התיאטרוןהעברי, ובכספם הוקם הבנין הראשון בשדרות רוטשילד ( אשר עבר אחר כך לרשות “הבימה”). שנים מספר נערכו ב“היכל האמנות” הקטן הזה הצגות התא“יוהרצאות על האמנות. אחרי כן נמכרו הבנין והמגרש, ותמורתם שימשה יסוד כספילהתחלת הבנין הנהדר של “הבימה” המתנוסס לתפארת בשדרות תרס”ט. את נדבותיו ותרומותיו תרם תמיד בעין יפה. ולעתיםבעילום־שם: רבים יכלו לקבל ממנו לקח טוב, כיצד מנדבים ונותנים “מתן בסתר” לעסקן פלוני, לסופר אלמוני ולאמן מובהק מפגעי השעה. פעם פניתי לי. ל. גולדברג בענין תמיכתו הקבועה לאופירההארצישראלית. ואף על פי שפנקס הכיס שלו היה מלא כבר מוסדות ואנשים פרטייםאשר היה תומך בהם בקביעות, לא קפץ את ידו ממוסד זה והקציב לו סכום הגוןבשני שעורים, את האחד שילם מיד ואת השני טרח והביא לי בעוד חודש הביתה, כמישמביא חוב. ־ ־ ־ מקרים דומים אירעו לי בגולדברג, כש“חזרתי על הפתחים” לאסוףתרומות בין תושבי תל־אביב במאי 1921 לשם יצירת קרן לשמירה מעולה, כשעשיתי “סבוב” בתל־אביב, בספטמבר־אוקטובר 1929 לשם איסוף כספים ל“קרן פאספילד” (הכסף נמסר לקרן הקיימת לשם גאולת קרקע, לאות מחאה נמרצת ל“ספר הלבן” שהוציא שר המושבות של אז, ג’ימס פאספילד, אחרי מאורעות הדמים של תרפ"ט). תמיד־תמיד היה י. ל. גולדברג נענה למפעלים בנדיבות־רוח בלתי מצויה. לפי תרומותיו הגדולות לאוניברסיטה העברית בירושלים, לקרןהקימת, לקרן היסוד ולעשרות מפעלי חנוך, תרבות, ספרות, אמנות, בריאותומוסדות סוציאליים, צבוריים וחברתיים הערכתיו בדמיוני ל“מיליונר” גדול. אולם לאחר מותו (ט“ו אלול תרצ”ה) הוברר, שהנחיל בצואתו את מחצית הונו בסך 75000 לא"י לקרן הקיימת, ואת מחצית הונו למשפחתו היורשת. יתכן, שבחייו חילק הרבה מהונו למוסדות ולמפעלים ישובייםשונים, אולם דבר אחד ברור, שכל מה שעשה ופעל בחייו היפים והארוכים, עשה אךורק לשם שמים, ולא רדף אחרי כבוד. אסיים במלים ספורות ממאמרו של ח. נ. ביאליק “הציוניהסתמי”, שהקדיש לי. ל. גולדברג במלאת לו שבעים שנה: “קשה למצוא בארץ־ישראלבנין בר־ערך לאומי, שאין נדבך משל ר' יל”ג מושקע בו. אם נגלה ואם נעלם, גולדברג אינו חושש להבליע את חלקו בשל אחרים, לא איכפת לו. ציונות רוחנית? מדינית? מעשית? מאי נפקא מינה? כולם – גופי מעשה וגופי בנין וכולם ישנםב“קום ועשה”. הציוני הגמור יצא ידי כולם. תן חלק לשבעה וגם לשמונה". צ“ל תרפ”ט – הערת פב"י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42548	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42548", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42548, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "יִצְחָק לֵיבּ גוֹלְדְבֶּרג", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר זְאֵב זַכָרִין ד“ר זאב זכרין – נולד 1863 בהומל. חניך האוניברסיטאותבקיוב ובמוסקבה. רופא משנת 1888. בשנים 1904־1921 – יו”ר ההסתדרות הציוניתבהומל (נתמנה “חבר כבוד” לכל ימי חייו). יו“ר כמה חברות צדקה שם. יו”ר חברתיק“א והאגודה לשווי זכויות יהודי רוסיה. ציר הקונגרסים הציוניים הי”אוהי“ב. משנת 1921 בארץ־ישראל. פרסם מאמרים מקצועיים וכללים בעתונות. נפטרכ”ב אדר ת"ש. נקבר בבית הקברות הישן בתל־אביב. זכרין.jpg מראשית בואו ארצה – בשנת 1921 – התישב במרכז שלתל־אביב ברחוב לילינבלום. כעבור שנים מספר הקים לו בית קטן ברחוב יהודההלוי, וכאן חי את שנותיו האחרונות. שכנים קרובים היינו כעשרים שנה רצופות, וכמו חי עומד לנגדעיני הד"ר זאב זכרין בהדרת פניו, בגופו המוצק, בקומתו הזקופה ובראשו המורם. הדור בלבושו תמיד ואציל בהליכותיו הקצובות. בהיותו ברוסיה תפס הד"ר זכרין מקום נכבד בשורות הראשונותשל האינטליגנציה הרוסית ומשכילי הדור היהודי של שנות השמונים. היה עסקןצבורי, בהיקף רחב, ורבים היו ידידיו ומעריציו. פעיל היה בקרב חובבי־ציון הראשונים, ואחר כך בחוגי הציונים המדיניים. ד“ר זכרין נולד בשנת 1863 בהומל. חנוכו הראשון ב”חדר". אחרי כן – בפרוגימנסיה בהומל ובגימנסיה במינסק. בגמרו את בית הספר התיכונינתקבל כסטודנט מן המנין בפאקולטה הרפואית של האוניברסיטה בקיוב. בעל כשרונות מצוינים היה והצטיין בלמודיו, אולם לא הצטמצםבלמודים בלבד ונמשך גם לעבודה צבורית וחברתית. ביחוד משכו את לבו חבורותהסטודנטים המהפכנים שנלחמו בישיבותיהם החשאיות במשטר הרוסי הישן. הפרופיסורים של האוניברסיטה בקיוב התנגדו בכל תוקףלהשתתפות הסטודנטים בישיבות חשאיות, ובגלל זה גורש זכרין מבין כתליהאוניברסיטה. כעבור זמן־מה עבר למוסקבה, נבחן שוב ונכנס לפאקולטה הרפואית. אף כאן לא פסק מלהשתתף בישיבות החשאיות של המהפכנים. בשנת 1889 גמר את חוק למודיו במוסקבה והוסמך בתואר רופא. חזר לעיר־מולדתו הומל, והחל לעבוד שם כרופא. במשך זמן קצר יצאו לד"ר זאב זכרין מוניטין כרופא מצויןבחוגים רחבים. לא רק יהודים אלא גם נוצרים רבים היו פונים לבקש ממנו עזרהרפואית לתחלואיהם. באישיותו המקסימה השפיע לטובה על חוליו הרבים שצבאו עלדלתות ביתו למן הבוקר ועד הערב. ואם כי שקוע היה בראשו ורובו במקצועו, הקדיש מזמנו גם לעבודה הצבור. בשנת 1894 נבחר למורשה מטעם חברת יק"אבפטרבורג לעניני הגירה לגליל הומל. באותו זמן נתמנה על ידי השלטונות כחבר המועצה העירונית. כנציגה של העדה היהודית היה דורש תמיד את זכויות היהודים, והנבחרים הנוצריםהתיחסו אליו ולדרישותיו בכבוד. עם זה היה מורשה מטעם ועד חובבי־ציון, שמרכזו באודיסה. בגלל מעמדו החשוב בחוגי השלטונות, היה משיג בנקל רשיונות להרצאות ונשפיםציוניים, דבר נדיר מאד בימים ההם. שנים רבות עמד הד"ר זכרין בראש האגודה הציונית בהומל, נבחרכציר לקונגרסים הציוניים, וביתו שימש בית ועד לציונים ולעסקנים הלאומייםוהצבוריים. בכל הענינים עמדה לעזרתו אשתו אסתר זכרין, אשר הפכה אתהבית לאכסניה נאה בשביל כמה מנהיגים ועסקנים ציוניים שבאו מן החוץ לבקרבהומל. זה היה מין “בית לאומי” בזעיר־אנפין, אשר בו נתקבלו כל הבאים להתארחבו – בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות. גם בעת שהטילו איסור חמור על התנועה הציונית בתחומי רוסיה, מצא ד“ר זכרין אפשרות להמשיך את העבודה הציונית בהומל וסביבתה בלי הפרעותיתירות. לעזרתו בא תמיד שר הג’נדרמריה, אשר היה מתרפא אצלו שנים מספר. הלההיה מקדים ומזהירו בעוד מועד על סכנת ה”בקורים" הפתאומיים של אנשי הרשות. וכך סר פחד הבולשת החשאית מעל ציוני הומל, והעבודה הציונית התנהלה בעיר זובאופן משביע רצון פחות או יותר. ד“ר זכרין היה נשיא ה”מרכז לעזרה סוציאלית" שהיה בעל 12 סניפים. בשנים 1903־1906 עמד בראש ועד העזרה לנפגעי הפרעות בהומל. כן היה חבר הועד להשגת שווי זכויות ליהודים, חבר הועד של מפיצי השכלה ביןיהודי רוסיה. בשעת הבחירות ל“דומה” (אספת הנבחרים) הממלכתית השניה, נבחרזכרין ל“בוחר” מחוזי. בהומל לא היתה כמעט שום עבודה צבורית וציונית, שד"ר זכרין לא השתתף בה השתתפות ערה ופעילה. בתקופת הפרעות האיומות, שנתחוללו בהומל בפעם השניה (בינואר 1906) נשדד גם רכושו של ד"ר זכרין. פורעי “המאה השחורה” התנקשו בחייו, ובאורח פלא ניצל מסכנת מות. ימים מספר לאחר הפרעות יצאה משלחת מטעם יהודי הומללפטרבורג להתיצב בפני הצאר ניקולאי. בין חברי המשלחת היו: הרב שלמה הכהןאהרנסון (אחרי כן: רבה הראשי של תל־אביב), מרדכי בן הלל הכהן, העו“דסליוזבורג מפטרבורג ואחרים. בראש המשלחת עמד ד”ר זכרין כבא־כחה של קהלתהומל. המשלחת לא זכתה להתיצב לפני הצאר, אלא נתקבלה על ידי ויטה, ראשהמיניסטרים בימים ההם. בין ראשי המדברים היו הד“ר זכרין והעו”ד סליוזברג, אשרגוללו את פרשת הרציחות, השוד והביזה שאורגנו על ידי השלטונות עצמם, ודרשובמפגיע להעניש בכל חומר הדין את המסיתים ואת הפורעים האכזריים. לאות הכרת תודה על פעולותיו הציוניות נבחר על ידי ציוני הומל ל“חבר נכבד”. עם הקמת משטר הסובייטים ברוסיה והתחלת הרדיפות על הציוניםכקונטר־מהפכנים, כביכול, בצורת מאסרים וגלות סיביר – הגיעה לציונות שעתעבודה במחתרת – לא הסתיר הד“ר זכרין את ציוניותו. עמדה לו לד”ר זכרין זכותוהגדולה כרופא מצוין, שגם ראשי הבולשביקים היו משכימים לפתחו בעניניםרפואיים, שלא נגעו בו לרעה. אולם האוירה המחניקה של המשטר, הדכאון הנפשי ושלילת חופשהפעולה, הכבידו עליו ולא יכול היה להשלים עמהם. ד"ר זכרין הפקיר את רכושוואת נכסיו, העביר בחשאי את משפחתו לקובנה, ובעצמו יצא לקונגרס השנים־עשרבקרלסבד, ומשם עבר בשנת 1921 לארץ־ישראל. מראשית בואו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו. כאן החל הרופאהמובהק את עבודתו הרפואית מחדש, ולא ארכו הימים ואף בתל־אביב ובסביבתה יצאולו מוניטין. מטבעו היה בעל מזג טוב, איש חביב ונוח לבריות. ושוב נפתחו דלתות ביתו בפני ידידיו ומרעיו הרבים. מן הבוקר ועד הערב היה שקוע בעבודה הרפואית, החולים מצאו בו לא רק רופא מנוסה, כי אם גם ידיד נאמן ומסור למשפחת חוליו הרבים. אי־ידיעתה של הלשון העברית מנעה ממנו להכנס לחייםהצבוריים, והעסקן הצבורי המובהק בגולה לא יכול היה להופיע על הבמה הצבוריתבארץ שאיפותיו. ד"ר זכרין היה ממוקירי התרבות העברית וכל ערכינו הלאומייםוהבין היטב, שבארץ תחיתנו אין מקום לרבוי הלשונות הזרות, ועל כן גזר עלעצמו שתיקה והתבודדות. מקנא היה באלה אשר סיגלו לעצמם את הלשון העברית, אולם הואעצמו התקשה לסגל לו את הדבור העברי. פרש הצדה, נחבא אל הכלים, ושקד עלהספרות המדעית, היה גם מן הקוראים התמידיים של העתונות העברית – אבל שתק… סמל נפלא לאנשי דור המעבר של הציונות! לאחר מות רעיתו אסתר – אשר אתה ראה חיים קרוב ליובל שנים – בניסן תרצ"ד (1934) נתרופפה בריאותו, קפצו עליו מיחושים וחלה במחלת לבאנושה. בשנותיו האחרונות סבל הרבה גם מבחינה חמרית. בדידותו גברה. ימים על שבועות התהפך במכאוביו, בבית החולים העירוני, וביום כ“ב אדר ת”ש נגאל מיסוריו. ופלא הדבר: בימיו האחרונים היה מבכר את הדבור העברי עלהדבור הרוסי וגם לאלה שהיו רגילים לדבר אתו רוסית, היה עונה עברית. עברישלם יצא ד"ר זכרין את עולמנו ־ ־ ־ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42549	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42549", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42549, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר זְאֵב זַכָרִין", "translator_uris": "", "translators": "" }
הִלֵל זְְלַטוֹפּוֹלְסְקִי הלל זלטופולסקי – ממנהיגי הציונים ברוסיה ומראשי תנועתהתרבות העברית. נולד בשנת 1869. היה חבר לחובבי־ציון, ציר ברוב הקונגרסיםהציוניים ומזכירו של הפרופ' מנדלשטם בקיוב בעניני הציונות. סופר עברי – פרסם מאמרים בשאלות הציונות וביחוד בשאלת התרבות העברית. בימי מלחמת העולםיסד “תרבות” ברוסיה ותמך בבתי־ספר עבריים באוקראינה. יסד את הוצאת “אמנות” (יחד עם פרסיץ). ממיסדי קרן היסוד. מגדולי בעלי תעשית הסוכר ברוסיה ואחרמלחמת העולם – בצרפת. נרצח בשנת 1932 בפאריס. זלטופולסקי ב.jpg את ר' הלל זלטופולסקי ז"ל הכרתי בשנים 8־1897 בעתשבראש ההסתדרות הציונית ברוסיה עמדו שנים־עשר מורשים, מבין הציוניםהותיקים. רוסיה נחלקה לשנים־עשר גלילות, בראש כל גליל עמד מורשה, ועל־יד כלמורשה היתה קיימת לשכה מיוחדת. “לשכת הדואר” התנהלה על ידי הד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, והמרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופיסור מנדלשטם, בעזרת מזכיר הכבוד הללזלטופולסקי. המורשים הגליליים שברוסיה היו מקבלים את חוברות השקלים מאתהמרכז הכספי שבקיוב, והיו מוסרים לו שנה־שנה את דמי השקלים יחד עם הדיניםוהחשבונות הכספיים. בחורף 1898 באתי לקיוב למסור דין־וחשבון כספי ומעשי מאתהאגודה הציונית ברוטמיסטרובקה (פלך קיוב). מתוך המכתבים החוזרים, שהייתימקבל אז ממורשה גליל קיוב, ידעתי בראש וראשונה את הפרופיסור מנדלשטם, ומשוםכך הלכתי לקליניקה שלו כדי לקבל הוראות, הנוגעות לפעולות כספיות שלאגודתנו. באולם הגדול, ששימש חדר־המתנה לחולים, מצאתי עשרות אנשים שעמדו בתור וחכו לקבלתם על ידי הפרופ' מנדלשטם. חכיתי שעה ארוכה, ולאחר הפצרות רבות הסכים השוער, העומד עליד חדר הכניסה, למסור את כרטיס הבקור שלי. על הכרטיס כתבתי, שבאתי לאכחולה, כי אם בעניינים ציוניים. עברו רגעים מספר, ולשמחתי יצא לקראתיהפרופ' מנדלשטם, ומיד הכניסני לחדרו ושאל למטרת בקורי. לאחר שהראיתי לו אתהדו"ח הכספי ענה לי, שעלי לפנות למר הלל זלטופולסקי, המנהל למעשה את עניניהמרכז הכספי. נפרדתי מאת הפרופ' מנדלשטם ושאלתי בטלפון את זלטופולסקי, באיזו שעה אני יכול לבקר אצלו. תשובתו היתה, שבענינים מסחריים הוא מקבלבשעות קבועות, ובענינים ציוניים הוא מוכן לקבלני בכל זמן שיזדמן לי. הראיון הראשון עשה עלי רושם כביר. ראיתי לפני איש מלאכח־עלומים ועינים מפיקות פקחות, בעל טמפרמנט ומעוף. ה. זלטופולסקי דיברבחום ובהתלהבות על הענינים הציוניים, שאל לשלום האגודה הציונית והקשיבבעיון רב לפרטים שמסרתי לו על התפתחות העבודה הציונית בערים אחדות שבפלךקיוב. באותו מעמד מסר לי חוברות תעמולה, מגלות עפות ומכתבים־חוזרים לשםהפצתם בחוגי הציונים. בסוף הודה לי בחביבות רבה על התנדבותי, ואחל לי עבודהפוריה. דבריו הנלבבים עודדו את רוחי וקרבוני אליו קרבת חברים ואחיםלעבודה. מאז נוצר בינינו קשר חי ומתמיד על ידי מכתבים תכופים, שהיו מוקדשים לתעמולה ציונית. ביאנואר 1905 נפגשנו שוב בועידת ציוני־ציון בווילנא. הפעםהופיע זלטופולסקי לא רק כמנהל המרכז הכספי, אלא גם כמורשה גליל קיוב, במקוםהפרופ' מנדלשטם, שעבר למחנה הטריטוריאליסטים. התפלגות ההסתדרות הציונית הקטנה לשני מחנות החלישה במדהניכרת את העבודה בכל הארצות, ויותר מכולן סבלה ההסתדרות הציונית ברוסיה. המשטר הרוסי אסר את התעמולה הציונית בעל־פה ובכתב, ופעם לפעם הופיעו פקודותחמורות, שאסרו את האספות הציוניות. מלבד ההגבלות הקשות מצד הרשות בכל רחבירוסיה, קם לנו אויב מבפנים – מצד האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים. המלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית. הצירים שנתכנסו לועידתציוני־ציון בווילנא, היו מדוכאים והרצו ברוח נכאה על ההוה ועל הסכוייםלעתיד הקרוב. בין הצירים המעטים שהתיחסו באופטימיות למצב היה – הללזלטופולסקי. הוא האמין אמונה שלמה, שהציונות הטהורה תתגבר על כל המכשוליםוהמעצורים, ותצא בנצחון אל הדרך הנכונה, המובילה לציון. מלבד כשרונותיו המסחריים והכספיים, היתה מתבלטת חבתוהמיוחדת לתרבות העברית ולכל הקנינים הלאומיים. עוד מימי הקונגרסים הראשוניםהיה ה. זלטופולסקי מעמודי התווך של העבודה התרבותית בגולהובארץ־ישראל. ה. זלטופולסקי היה אחד המיסדים הראשונים של החברה “סיני”, שמטרתה העיקרית היתה הפצת הלשון והתרבות העברית בארצות שונות. בשורה שלמאמרים וכרוזים בעתונים שונים היה עומד ומטעים את החשיבות הגדולה שישלעבודה התרבותית בגולה ובארץ תחיתנו. והנה דוגמה לדבר: באחד ממאמריו, שנתפרסם בשבועון הרוסי “כרוניקה של החיים העבריים” בפטרבורג, בגליון מיום 9 לספטמבר 1905, כתב ה. זלטופולסקי: "הציונים שחרתו על דגלם את תחית העם בארץ מולדתו העתיקה צריכיםלתמוך בחברת “סיני”. אינני מסופק בזה, שגם הרבה מאחינו התרבותיים, וגם הרבהמחוג המעמד הבינוני של “בעלי הבתים”, העוקבים אחרי הספרות. ואף אם הםרחוקים מן האידיאל הציוני, יסופחו למפעל התרבותי. האוגנדיסטים המכירים בקשרשל העם העברי עם עברו יקחו חלק בעבודה תרבותית זו. וגם האבטונומיסטים, המכירים בלאומיות העברית, צריכים להשתתף אתנו בהגשמת העבודה התרבותית. חברת “סיני” תאחד, איפוא, תחת דגלה את כל המפלגות ואת כל המעמדות המצדדיםבלאומיות. המחשבה העברית תמצא לה מקלט בתוך ספרי החברה “סיני”. חברה זו תהיה בעתיד הקרוב משענת חשובה להסתדרות ציונית". ה. זלטופולסקי היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם בעצמו תרםתרומות גדולות להחזקת המפעלים הציוניים, וביחוד הגדיל בתרומותיו למוסדותחנוך ותרבות. שמו הטוב הלך לפניו ונתפרסם בכל חוגי היהדות כנדבן, עסקןפעיל, בעל תכניות רחבות, וביחוד כמוקיר הלשון, התרבות וכל קדשי האומה. עשרות שנים עמד במערכה ונלחם בין השורות הראשונות. על התענינותו הערה שלזלטופולסקי בעבודת החנוך והתרבות בארץ תחיתנו מעידים דבריו, שאמר באספההכללית של ועד חובבי ציון באודיסה בפברואר 1912. בישיבה הרביעית, בארבעה בפברואר, הרצה הד“ר י. קלוזנר עלהחנוך בבתי הספר העבריים בארץ־ישראל. ההרצאה המקיפה עוררה וכוחים רביםוממושכים. מכיון שנרשמו לשאלה זו 36 נואמים, הוחלט לבחור בארבעה נואמיםראשיים. בין ארבעת הנבחרים היה הלל זלטופולסקי, שאמר בין שאר דבריו: “לאנכונה דעתו של מר אוסישקין, שההורים עצמם זכאים לתת את הכוון לחנוך בביתהספר. מה יהיה, אם ההורים יכוונו את בית הספר ברוח של התבוללות, האם גם אזנתמוך בבתי ספר אלה? לא ולא! אנו מחויבים להשליט את שאיפותינו ואת רצוננוהלאומי. בתנ”ך ובמסורת אין לנגוע. אם יאמרו לי את ההיפך לא אגיד, שזהאי־דתי, כי אם אומר, שזה לא פרוגרסיבי”… מטבעו היה המנוח בעל נפש רחבה ואהב פעולות כבירות גםבעסקיו הפרטיים וגם בעבודתו הצבורית. נפשו היתה סולדת מפעולות קטנות במסגרתצרה ומצומצמת. כל ימי חייו תיכן תכניות גדולות בעלות מעוף רחב. הוא חשב עלהתישבות באמת־מדה גדולה, שתקיף חוגים רחבים של עם ישראל. הרבה מחייו הקדישהמנוח לעמו ולכל קניניו הלאומיים. הוא ישב כל ימיו בגולה, אבל לבו, רוחוונשמתו היו בעבודה המעשית והתרבותית לעמנו ולארצנו. כל אלה שהכירו את זלטופולסקי מקרוב, יזכרו מתוך הערצה את הלוחם הגדול לתחיה העברית, ללשון ולתרבות הלאומית. גורל אכזרי היה זה, שאיש החזון הלאומי והפעולה הלאומית נפל חלל באופן טרגי על אדמת זרים ובארץ נכריה. ־ ־ ־ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42550	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42550", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42550, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "הִלֵל זְְלַטוֹפּוֹלְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
בָּרוּך לַדִיזֶ'נְסְקִי נולד 1863 בקראקוב־קרמנצ’וג. קיבל חנוך תורני בבית הוריו (אביו – סוחר אמיד ולמדן מופלג) עד גיל 18. הוסמך לרבנות. אחרי כן השתלםבלמודים כלליים. היה מ“בני משה”, מידידיו ומקורביו של אחד־העם, לילינבלוםומראשוני חובבי־ציון. נפטר 1940 ונקבר בבית־הקברות החדש ע"ינחלת־יצחק. לדיז’נסקי ב.jpg אחד משרידי חובבי ציון הותיקים, שעמד במערכה כששים שנהרצופות. חינוכו, היה בחדר ובבית המדרש – הספרות העתיקה, ואחרי כן הוסיףעליה השכלה עברית וכללית. מתחילה האמין ב. לדיז’נסקי, שההשכלה הרחבה תפתור אתשאלת היהודים. אולם פרעות 1881־1882 ברוסיה הוכיחו לצעיר, שההתבוללות לאתפתור את השאלה היהודית – ובנפשו נתחוללה מהפכה פנימית. הוא נענה לקריאההראשונה של ד“ר י. ל. פינסקר ב”אבטואמנציפציה" שלו, התקרב לסופר הלוחםמ.ל. לילינבלום, שעבד שכם אחד עם ד"ר פינסקר בתוך “החברה לישוב ארץ־ישראל”. עם יסוד הועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל (ועד חובביציון), הטיל ב. לדיז’נסקי על עצמו כמה תפקידים ומילא אותם מתוך מסירות. הואהחשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם זה העריך גם את העבודההתרבותית בארץ ובגולה. עם הופעת אחד־העם על הבמה הצבורית התקרב לדיז’נסקי אליוונכנס לאגודת “בני משה”, שנוסדה על ידי אחד־העם בתרמ“ט (1889). עיני ל. היונשואות לציון, ובשנת תר”ן (1890) עזב את אשתו הצעירה עם שלשת ילדיה, באלארץ־ישראל ונכנס לשורות הפועלים, שעבדו כשכירי־יום בכרמיראשון־לציון. באביב תרנ“א החלו לדבר על ההתישבות הראשונה במושבה החדשהחדרה, שהיתה רחוקה מישוב אדם. רבים היססו, אם כדאי לעלות על הקרקע לפניהכשרתה להתיישבות. זאב טיומקין ז”ל, ויבדל לחיים ארוכים מר יהושע חנקין, יעצו לחכות עד קבלת שטרי המקנה אל הקרקע (קושאנים) ועד השגת הרשיונות לבניןהבתים הראשונים. רבים מהמתנחלים צייתו לפקודה וישבו ביפו ובמושבות יהודהוחכו חדשים על חדשים. לאחר צפיה ממושכת נמצאו כמה נחשונים שקפצו לתוךהביצות של חדרה. בין הנחשונים הנועזים היו גם ברוך לדיז’נסקי וגיסו משהסמילנסקי. באחד הימים, באב תרנ“א (1891), יצאו שני החלוצים ועלו עלאחת הגבעות השוממות בחדרה. אחריהם זז המחנה הקטן של בני משפחתנו (שפרהסמילנסקי, זאב סמילנסקי, מאיר סמילנסקי ודוד סמילנסקי). יצאנו מראשון־לציוןהבנויה ותקענו יתד על גבעה בודדה, שהיתה במרחק כשני קילומטרים מה”חאן" המזוהם, ששימש דירה לכמה משפחות של המתיישבים הראשונים. ימים קשים ומרים עברו אז על ראשוני החלוצים בחדרה. ביוםעבדו במדידות, בהצבת גבולות והכשרת הקרקע לנטיעות ולבנין, ובלילות שמרו עלכלי העבודה, על חמרי הבנין שהוכנו להקמת בתי אבן, על המטלטלין ועל הרכושהצבורי. הקדחת הממארת הפילה למשכב את כולנו וימים על שבועות שכבנו במטותינוהשקועות בחול ללא כל עזרה רפואית וללא כל טיפול, כי רופא ואחות ובית־מרקחתטרם היו אז בחדרה. בהתקרב עונת הגשמים גדל סבלנו עוד יותר. גשמי הזעף חדרולצריף העץ דרך הגג ודרך הקירות, הנחלים שמסביבנו גאו ועלו על גדותיהם, נותקהקשר החי בינינו ובין המושבות היהודיות והכפרים הערבים. ובינתים פרצה מגפתהחלי־רע, שהפילה חללים רבים בשומרון וסביבתה. חדרה הלכה ונתרוקנה מתושביהונשארו רק יחידים ב“חאן”. רובם יצאו ליפו, פתח־תקוה, ראשון־לציון וחלק קטןעבר לזכרון־יעקב. הממשלה התורכית הכריזה בינתים הסגר חמור על חדרה ועלהכפרים הערבים באין יוצא ובא. נותקנו לגמרי מכל הישובים והיינו במצב שלמצור. אמצעינו הכספיים דללו, צרכי המזון אפסו, לעזרה רפואית קשה היה לצפות. הסכנה גדלה מיום ליום, אמצעי התחבורה נפסקו, וקשה היה גם להמציא מכתבליפו. ברוך לדיז’נסקי סיכן ממש את חייו, ובאחד הלילות האפלים עברבעזרת מורה־דרך ערבי את גבול ההסגר, שהיה בקרבת נהר הירקון. משם הגיע ליפו, ולא נח ולא שקט עד שהשיג את האמצעים הדרושים לחלצנו מצרתנו. הוא המציא לנוסכום כסף וכעבור ימים מספר יצאנו מחדרה למחנה ההסגר. במשך עשרה ימים היה באיום־יום ברכיבה על סוס ומביא לנו צרכי מזון ורפואות עד שהצלחנו להשתחרר מןההסגר ולעבור ליפו ומשם לראשון־לציון. אחר חדרה המשיך ל. את עבודתו כפועל שכיר־יום בכרמים וביקב שבראשון־לציון. לאחר שבריאותו התרופפה מן הקדחת הממושכת יצא ב. ל. את הארץבסוף שנת תרנ"ב, וחזר לרוסיה. מבחינה גופנית היה רצוץ ושבור, אולם רוחו לאנפל עליו, והוא התמסר לעסקנות הצבורית במערכות חובבי־ציון באודיסה, ואחרבציונות ובעבודת התרבות העברית. בשנת 1920 חזר ב. לדיז’נסקי אל הארץ בלוית אשתו ובני משפחתו. מטבעו היה המנוח איש צנוע ונחבא אל הכלים, לא נדחק לכותלהמזרח, לא רדף אחרי כסא־כבוד והתרחק מן הפרסום וההתרברבות. בבחינת חיילאלמוני מן המערכה שמר אמונים למנהיגים, ומתוך משמעת מוחלטת מילא במסירותובדיקנות את כל התפקידים הצבוריים, שהטיל על עצמו. ביום י“ג אייר, ת”ש הלכה לעולמה אשת נעוריו בשנת ה־75 לחייה, ולאחר שבועיים – בשנת ה־77 לחייו – נפטר גם הוא לעולמו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42551	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42551", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42551, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "בָּרוּך לַדִיזֶ'נְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר יוֹסֵף סַפִּיר נולד 4.12.1869 בקישינוב (ביסרביה). למד באוניברסיטאותווינא ומונפליה (צרפת). בשנים 1904 ו־1907־1914 רופא צבאי בתואר “קפיטןהמפקדה”. חובב־ציון מנעוריו, פעיל באגודת הסטודנטים הציונים “קדימה” בווינא. חבר הועד האודיסאי, ציר הקונגרס 4־12, חבר הועד הפועל הציוני, 1917־1919 – יו“ר ועד נפגעי הפרעות בדרום רוסיה. יו”ר קרן קיימת באודיסה, ואחרי כן יו“ר ההסתדרות הציונית בדרום־רוסיה. מ־1926 בארץ־ישראל. מנהלמחלקת היולדות בבית החולים “בקור חולים” בירושלים. פעיל בהסתדרות הרפואית, בהסתדרות הציונים הכלליים ועוד. פרסם חוברות על נושאים ציוניים ומאמרים על “חלוצי התחיה” (נאספו בקובץ). עסק בפסול ובציור. נפטר כ”ח אדר א' תרצ"הבירושלים. עשרות שנים הכרתי מקרוב את הד"ר יוסף ספיר, ובמשך כלהזמן עקבתי את פעולותיו הצבוריות, הספרותיות ועל כולם את עבודתו הנאמנה עלשדה הציונות. פגישתי הראשונה עם הד"ר ספיר היתה בשנת 1899, בכנסיה השניהשל הציונים בדרום רוסיה, שנתקיימה בייליסבטגראד, תחת נשיאותו של מורשההגליל זאב טיומקין. בכנסיה זו השתתפו אז כמאה צירים, נבחרי האגודות הציוניות, בפלכי חרסון, חארקוב ופודוליה. בין חמשת הצירים הצעירים, אשר באו מאודיסה, היה גם הד"ריוסף ספיר, שעורר התענינות מיוחדת בין כל הצעירים שהתכנסו מערים שונות. חמשה ימים וחמשה לילות נמשכו הוכוחים מסביב לשאלות החיוניות, שהעסיקו אז אתטובי העסקנים הציוניים. רבים מן הצירים התעייפו ולא בקרו כסדרן בכל הישיבותהארוכות, והד"ר ספיר, כאחד מבין המעטים, לא פסח אף על ישיבה אחת, והראהעירנות מתמדת לבעיות הגדולות וגם לא בז לקטנות. הד"ר ספיר לא היה מן הנואמים המושבעים ולא האריך בדבורו, כי אם הקדיש את רוב זמנו ומרצו לעבודה מעשית ולתעמולה, לרוב במאמרים, בהרצאות, בחוברות ובקונטרסים. מראשית הספחו לתנועה הציונית היה הד"ר ספיר בבחינת איש־צבארגיל, אחד מן השורה, ותודות לשקידתו הבלתי־פוסקת ומסירותו המופתית עלה שלבאחרי שלב עד שהגיע למדרגת מפקד מחנה ציוני גדול. מתחילה היה הד“ר ספיר יושב־ראש באחת האגודות הציוניותבאודיסה – עיר מגורו – ולאחר זמן קצר נעשה לראש כל האגודות, שמספרן באודיסההגיע אז לכמה עשרות. בימים ההם שימשה אודיסה מרכז חשוב מאד לספרות העברית, לחבת ציון ולתנועה הציונית המדינית, והד”ר ספיר הטיל על עצמו את העבודההגדולה להפיץ את הספרות הלאומית והציונית בחוגי המשכילים המתבולליםובמערכות ההמונים הרחבים. המנוח היה מארגן מצוין, והשפעתו הלכה וגדלה משנה לשנה, עדהתעלותו למדרגת חבר למורשה גליל ייליסבטגראד – שעליו נמנו כמה ערים מרכזיותחשובות אחרות – שהתנהל מתוך הצלחה רבה על ידי זאב טיומקין וכותב הטוריםהאלה. ברבות הימים נבחר הד"ר ספיר לחבר הועד הפועל הציוני הגדול, והשתתף כציר בכמה קונגרסים ציוניים וועידות של ציוני רוסיה. עם זה נחשב גםלחבר פעיל בועד חובבי־ציון באודיסה. ספיר השתתף בכל העבודות הציוניותהמעשיות, כגון: הפצת שקלים, מכירת בולי הקרן הקיימת, מכירת מניות “אוצרהתישבות היהודים” בלונדון, חברת אנגליה־פלשתינה, חברת גאולה ועוד. כן לקחחלק חשוב במלחמה הגדולה עם חברת “מפיצי השכלה”, שבראשה עמדו מתבולליםקיצוניים. בתקופת אוגנדה הלך הד“ר ספיר עם המיעוט – עם “אומרי הלאו”, ונכנס בראשו ורובו למערכת “ציוני־ציון” לשם מלחמה ב”ציוני אוגנדה", הציוניםהטריטוריאליסטים. הציונים באודיסה נתפלגו אז לשני מחנות, בראש המחנה הראשוןעמד המצביא הד“ר ספיר, ובראש המחנה השני עד הד”ר אבינוביצקי – והמלחמה היתהנטושה לאורך כל החזית. אם כי הד“ר ספיר העריץ מאד את ד”ר הרצל והיה מתלמידיוהמסורים, לא יכול היה להשלים עם הצעת המנהיג ללכת לציון דרך אוגנדה. הד"רספיר היה חדור הכרה, שהעליה למולדת צריכה להיות בדרך ישירה ולא בעקיפין, דרך טריטוריה אחרת, אפילו בבחינת “לינת לילה” לפי בטויו של מכסנורדוי. ציוניותו של ד"ר ספיר נבעה מעמקי הנפש והרגש הפנימי, והיא סימלה אידיאליות נשגבה והקרבה עצמית ללא גבול. המנוח עסק הרבה גם בעבודה ספרותית ותרבותית. פרסם בכתבי־עתומאספים שורה ארוכה של מאמרים על הציונות, וגם הוציא חוברות תעמולה, שנפוצולאלפים ולרבבות בכל רחבי רוסיה הגדולה. אני זוכר את הרושם הכביר שעשה בשעתו ספרו “מהות הציונות”, שזכה בשנת 1903 לפרס בסך 300 רובל. בספר פּופּולרי זה הצליח המחבר בפשטותובבהירות לתת סקירה כללית על תולדות התנועה הלאומית, על מהות הציונות, עלמטרותיה ותפקידיה בהווה ובעתיד הקרוב. הספר “מהות הציונות” תורגם לכמהלשונות, קנה לו פרסום גדול, ושנים רבות שימש מעין אנציקלופדיה ציונית בשבילהנוער הלומד, ששאב מתוך יצירה ספרותית זו כמה ידיעות יסודיות על תחית עמנוורעיוננו הלאומי. הד“ר ספיר היה קרוב גם לאמנות ונגינה, והוא הוציא מתחת ידוכמה עבודות יפות של פסול וציור. בין עבודותיו החשובות ביותר הצטיין הפסל שלד”ר הרצל. העתקות מן הפסל הזה קבלתי במתנה מהד"ר ספיר בראשית 1905, ובמשךחדשים מספר הצלחתי להפיצן בין עשרות אגודות ציוניות שבדרום רוסיה. בפעם השניה נפגשנו בתל־אביב הזעירה באביב 1914. הד"ר ספירבא אז לבקר בארצנו ולהתבונן לעבודת התישבותנו בערים ובמושבות. הוא מסר ליאז דרישת שלום מן העסקנים הציוניים שעבדנו במחיצתם משנת 1897 עד ראשית 1906. המנוח התעניין הרבה מאד בבריאות הצבורית, בעבודה התרבותית ובשאר השאלות הישוביות. אז, באביב 1914, היתה תל־אביב שכונה קטנה בת 140 בית עםאוכלוסיה מצערה בת 1500 נפש. מסיבה של תל־אביב הפעוטה – ישימון רחב־ידייםוים של חול עמוק. אחת הגבעות הגבוהות ביותר (במקום זה קיים עכשיובית־החולים העירוני “הדסה” על כל אגפיו) נועדה להקמת בנין ביתהחולים. הד"ר ספיר – שהשתתף בהנחת אבן־הפנה לבית החולים – עלה עלהגבעה והשקיף על גלי ים התכלת מצד מערב, ועל הים שלרגליו, העיף עין על הרייהודה המעורפלים ועל הפרדסים שהפיצו את ריחם המשכר, והיה מלא רגש שלהתפעלות מיופי הטבע הנהדר ומהנוף המקסים. אגב שיחה גולל לפני הד"ר ספיר את פרשת תכניתו הרחבה עלעבודה ישבנית, תרבותית ובריאותית בארץ־ישראל, העומדת להתגשם בשניםהקרובות. הד“ר ספיר יצא את הארץ במאי 1914, בתקוה לשוב אלינו לאחרשנים מספר. בינתים פרצה מלחמת העמים, והד”ר ספיר הוכרח, בתוקף מצב המלחמה, להשאר ברוסיה כעשר שנים. וגם בימי מלחמת העולם לא נסתלק העסקן המובהק מחובתוהציונית, ואפילו במשטר הקשה של תקופת הבולשביים לא עזב הד"ר ספיר אתהמערכה, וכנשיא הועד הפוליטי לפליטי אוקראינה פעל ועשה הרבה מאד להקלת מצבאחיו הסובלים והמגורשים. פעמים רבות סיכן את חייו והקהיל אספות וכנוסיםוהרצה על הכרזת בלפור, על הצורך להגביר את העליה לארץ־ישראל, על החלוציות, על ארגון התישבות גדולה באמת־מדה רחבה וכו'. בשנת 1922 עבר מאודיסה לקישינוב על מנת ללכת לארץ־ישראל. אולם מסבות שונות נתעכב לשנה אחת בקישינוב, וגם פה לא נח ולא שקט, ובמשך כלזמן שבתו בקישינוב היה נשיא קרן היסוד, ועד היום האחרון לשבתו בגולה המשיךלעבוד ולפעול לתחית העם העברי ולבנין מולדתו. עם האפשרות הראשונה עזב הד"ר ספיר לאחר הרפתקאות מרובות אתרוסיה ואת רומניה, ועלה אל הארץ אשר למענה הקריב את חייו במשך עשרותשנים. בראשית 1925 נפגשתי שוב עם הד“ר ספיר בביתו של דיזנגוף, ובקושי הכרתיו. לפני עמד איש בעל ראש שיבה, פניו מפיקים סבל קשה וכולו רצוץושבור מכל התלאות שעברו עליו ועל משפחתו ברוסיה הסוביטית, אולם התפתחותהישוב העברי בתקופת שנות 1914־1925, אשר ראה במו עיניו, עודדה את רוחו שלהלוחם הותיק והוא התאושש מדכאונו, מתוך רצון להכנס שוב לעבודה הצבורית אשרמילאה את כל חייו. קשה היה לו לסגל לעצמו את הלשון העברית, ולא כל שכןלנאום בעברית. מתוך כך כאילו נאלם לשנים רבות ונשא בדומיה את סבלו – את סבלהשתיקה הארוכה. בהמשך הזמן הצליח להתגבר גם על מכשול זה, והתחיל לכתובמאמרים על אמנות, על נגינה ועל אישים, בציונות ובאמנות. מכל מאמריו שופעתרוח נאצלת יחד עם חמימות פנימית וטוהר נפשי. ביחוד התמסר הד”ר ספיר לביתהספר “בצלאל” מיסודו של הפרופיסור שץ, מתוך שהחשיב מאד את חלוץ האמנותהמקורית על קרקע המולדת. לאחרונה התקרב למפעל האופירה הארצישראלית מיסודושל מ. גולינקין ושנים רבות היה חבר בועד המרכזי למען האופירה. ספיר חלםהרבה על פיתוח מרכז אמנותי ונגינתי בארץ תחיתנו והיה מלא שאיפותעילאיות. אם כי מטבעו היה הד"ר ספיר מענוי הרוח וממצניעי לכת, ידעלהגן תמיד בעוז ובגבורה נפלאה על כבוד האומה וקניניה הלאומיים והתרבותיים. במותו הלך מאתנו חולם־לוחם אמתי. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42552	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42552", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42552, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר יוֹסֵף סַפִּיר", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר י. ל. פּוּחוֹבְסְקִי נולד 1869 בנסוויו (רוסיה הלבנה). רופא משנת 1897, קפיטןבצבא התורכים, גמר חוק לימודיו באוניברסיטת חארקוב. מבוני הבתים הראשוניםבתל־אביב, וחבר ועד תל־אביב בשנים 11–1908. חיבר ספר על המלריה. לא רק מראשוני הבונים והמתישבים בתל־אביב היה הד"ר י. ל. פוחובסקי, אלא גם מראשוני הרופאים ביפו ובתל־אביב. פוחובסקי ב.jpg עם בואו אל הארץ באוקטובר 1906 – התישב הד"ר פוחובסקיביפו, ומיד פתח לו מרפאה פרטית באחת הסמטאות שביפו הערבית. הישוב העבריביפו מנה אז פחות מחמשת אלפים נפש, ומספר הרופאים היהודים היהארבעה. חדשים מספר התקימה המרפאה שלו ביפו, ולאחר זמן קצר הזמינהאותו המושבה רחובות כרופא קבוע. שנים אחדות עבד ד"ר פוחובסקי ברחובות, ובמושבות הקרובות לה היה בתורת רופא־נודד שהחיש עזרה רפואית לכל הזקוקיםלה. עם הוסד החברה “אחוזת בית” לשם בנין פרבר מודרני על חולותיפו, נצטרף הד“ר פוחובסקי למנינים הראשונים. כשעמדה שאלת בחירת המקום לבניןהפרבר היו כמה הצעות: בדרום יפו – בקרבת העג’מי, במזרח יפו – בדרך למקוה־ישראל, על גבול יפו – על מגרש “גאולה” (עכשיו קייםשם מחנה צריפים המכונה “שכונת מכבי”), והחברים עמדו ותהו בלי לדעת אם לתתאת היתרונות למקום זה או אחר. ואז באה הצעה מצד כמה חברים (ע. א. וייס, כותב הטורים והמנוח חיותמן) לקנות את גבעות חול השוממות בצפונה של יפו. נבחרה ועדה שלתוכה נכנסו רופאים כד”ר ח. חיסין, ד“ר ל. כהן וד”ר פוחובסקי. הועדה בקרה בכל המקומות המוצעים, ולאחר שקלא וטריא החליטה לבכר את ההצעההאחרונה על כל יתר ההצעות. חות דעת הרופאים הכריעה לטובת החולות, עליהן נבנתה תל־אביב הקיימת. כל הבתים שנבנו בקיץ תרס“ט היו בני קומה אחת, ואילו הד”רפוחובסקי היה הראשון שהקים בית בן שתי קומות, מהן הקומה הראשונה למרפאהוהקומה השניה לדירה. בשנה השניה לבנין תל־אביב נבחרה ועדה סניטרית לשם השגחה עלהנקיון בחצרות וברחובות. הועדה היתה בת חמשה חברים: ד“ר ח. חיסין ז”ל, א. אתין ז“ל, ויבדלו לחיים הד”ר י. ל. פוחובסקי, הגב' ד"ר בת־שבע יונס, י. עזריהו וד. סמילנסקי. תל־אביב הקטנה חולקה לשלשה אזורים סניטריים, וחברי הועדההטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכל החצרות והרחובות. ולפרקיםנכנסו גם לתוך הבתים ונתנו הסברות מתאימות לתושבים. וכולם בלי יוצא מן הכללצייתו לפקודות ולהוראות הסניטרים המתנדבים ושמרו על הנקיון באופןמופתי. באספה הכללית בעשרה בכסלו תרע“א נבחר ועד חדש, הוא הועדהראשון של תל־אביב, שכן עד עתה שימש הועד האחרון של אחוזת־בית. לועד זהנבחרו שבעה חברים ואחד הנבחרים הללו היה הד”ר י. ל. פוחובסקי. הד"ר פוחובסקי היה אחד הראשונים שהחשיב את ערך ארגוןהרופאים ונכנס בראשו ורובו ליסוד ההסתדרות הרפואית, ושנים אחדות עמד בראשהאגודה המדיצינית בתל־אביב. עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 מיהרו רבים לצאת את הארץולא רצו לקבל עליהם את הנתינות התורכית. ואילו הד"ר פוחובסקי לא הסס ולאפקפק הרבה ומיד התעתמן, ואחר כך שימש קצין־רופא בצבא התורכי בשנות 1915–1918. עם גמר מלחמת העמים חזר הד"ר פוחובסקי למרפאה שלו בתל־אביבושוב נכנס לעבודה הציבורית בועד תל־אביב, ואחר כך נבחר גם למועצת העיריה שלתל־אביב. את מיטב שנותיו וחייו הקדיש לעמו ולארצו ולעיר תל־אביב, ובהגיעו לשנת השבעים להולדתו עודנו מלא מרץ ושוחר פעולה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42553	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42553", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42553, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר י. ל. פּוּחוֹבְסְקִי", "translator_uris": "", "translators": "" }
דֹ"ר אַרְיֵה בֵּעהַם נולד בשנת 1873 בסאליני (ליטא). חניך האוניברסיטה בחארקוב, בה הגיע למדרגת פריבאט־דוצנט. מנעוריו פעיל בתנועה הציונית. ציר קונגרסיםציוניים. בבקורו בא“י ב־1912 ארגן בה את אגודת הרופאים הראשונה. ב־1913 התישב בקביעות בארץ, ויסד את “מכון פסטר”, תחילה בירושלים ואחרי כן העבירולתל־אביב. מן הלוחמים הקנאים להשלטת העברית. נפטר בכ”ב אייר תש"א (19.5.41) ומצא מנוחתו בבית הקברות הישן בתל־אביב. בעהם ב.jpg בתקופת בראשית של ההסתדרות הציונית היו נוהגים קברניטיהתנועה לכנס בין קונגרס לקונגרס ועידות וכנוסים לשם הכנה שלהקונגרס. ביחוד נשתרשה המסורת הזאת בחוגי הציונים הרוסים, שהיומתכנסים שנה־שנה לכנוסים גליליים בערים המרכזיות ביותר, לשם דיון מקיף עלהבעיות העיקריות המנסרות בחללה של התנועה הציונית. לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבזל באבגוסט 1897, כינס המורשה הגלילי זאב טיומקין בייליסבטגראד את הכינוס הציוני הראשוןביולי 1898. לכינוס זה באו שבעים ציר, אשר שמעו דין־וחשבון מפורט מפיציר הקונגרס הראשון זאב טיומקין ודנו בכובד ראש על תכנית הקונגרסהשני. בין הקונגרס השני והשלישי, שנתכנס בסוף קיץ 1899 בבזל, נערך בייליסבטגראד, ביולי 1899, כינוס ציוני שני, בנשיאותו של זאבטיומקין. לכינוס באו צירים מאודסה, חרקוב, ניקולייב, חרסון, קמיניץ־פודולסק, אנניב, גולטה, אוליביאופול ועוד. בכינוס זה השתתפו למעלה ממאה ציר, בהם: רופאים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, מורים, רבנים וסתם עסקנים ציוניים. מחרקוב באו שלשה צירים: העו“ד נמירובסקי, הד”ר ארלוזורוב (אם איני טועה, אביו היה רב בחרקוב) והסטודנט מן הפקולטה הרפואית בחרקוב א. בעהם. הכינוס נמשך חמשה ימים וחמשה לילות בהפסקות קצרות. הצירים הרבו לדבר ולהתוכח, נאמו בחום ובהתרגשות, לעתים ישבו עד עלות השחר. כל אחד ואחד השתדל לברר את השקפת עולמו ולקבוע את עמדתו לבעיה זו או אחרת. ורק שני צירים יחידים ישבו, האזינו והקשיבו הקשבה רבהלדברי המרצים והנואמים, הסתפקו בשמיעה בלבד ולא השמיעו את קולםברבים. ה“שתקנים” היו: הצירה הצעירה מאודסה פאנגי ורניק (היא מרתצפורה קלוזנר, רעיתו של הפרופסור יוסף קלוזנר), והסטודנט אריה בעהםמחרקוב. התפלאתי על הגבורה הנפשית של שני הצירים הללו, שלא פסחו אףעל ישיבה אחת, והיו מאחרים לשבת באולם הכנוס עד אחר חצות הלילה וגם עד אורהבוקר – ובכל זאת כבשו את יצרם, והסתפקו בשמיעת דבריהם של אחרים בלי לענותדבר וחצי דבר. מרת ורניק היתה הצירה היחידה והראשונה בכנוס הציונים, והסטודנט בעהם היה, כנראה, אף הוא הציר היחידי והראשון מחוגי הסטודנטים. אמנם אחרי כן נתברר, שבכנוס השתתף עוד סטודנט אחד, לוין מאודסה, אבל משוםשחלה בא “בלי מדים”, לא ידעו אם סטודנט הוא. בימים ההם היו בני הנוער הלומד, ובעיקר הסטודנטים היהודים, פעילים מאוד בתנועות המהפכניות הכלליות, ואילו בתנועה הציונית לא היהרישומם ניכר ומספרם מצער, בחינת “אחד בעיר ושנים במדינה”. ואם פגשו סטודנטיהודי באספה ציונית – הרי שעורר תשומת־לב מיוחדת. בהפסקות בין ישיבה לישיבה נכנסתי בשיחה עם בעהם, והכרתי בו לוחם קנאי לשאיפות הציוניות. מפי צירי חרקוב נודע לי שהסטודנט בעהם הוא אחד העובדיםהפעילים ביותר בחוגי הנוער הלומד. ימים על ימים נלחם בעקשנות ובמסירות רבהלקנינינו הלאומיים, התרבותיים והמדיניים. בעת השיחה שאלתיו מדוע אינו משתתף בוכוחים הממושכים, ואיש־שיחי ענני במלים קצרות: זו הפעם הראשונה שנבחרתי כציר לכנוס ציוני – ואני מתגאה בזה. יש כמה וכמה בעיות חשובות, שעדיין לא נתבררו לי די צרכן, ומוטב שאשמע ואלמד מפי גדולים וטובים ממני. מטבעו היה איש צנוע ולא אהב להתרברב ולהטיל אבק בעיני הבריות, והיה מבכר את הפעולה על הדברים בעלמא. בגמר הכנוס ערכו ציוני ייליסבטגרד מסבה חגיגית לכבודהצירים שהתכנסו כאן מערים שונות בפלכי חרסון, חרקוב ופודוליה. בין לגימהולגימה ובין מנה למנה נשמעו נאומים כרגיל במסבות כאלו. העו"ד יסינובסקי הודה בשם חבריו בני עירו ובשם צירי פלךחרקוב למארחים ועמד על תפקיד הסטודנטים היהודים בתנועה הציונית, ודרש מהםללכת בראש המחנה הציוני ולפלס נתיב להמוני עם ישראל. בין יתר דבריו הרים הנואם על נס את פעולתו החשובה שלהסטודנט בעהם המקדיש את מיטב מרצו וזמנו לתעמולה לאומית וציונית מתמדתבחרקוב, ובעיקר בקרב הנוער הלומד. כשבע שנים לא נפגשתי פנים עם הסטודנט בעהם, אך מפעם לפעםהגיעו אלי ידיעות מעודדות, שהוא ממשיך ביתר שאת ועוז את עבודתו הפוריה למעןארץ־ישראל. באחד הימים בשנת 1906 פגשתיו ביפו, בביתו של מאיר דיזנגוף. שמחנו מאוד לפגישתנו על אדמת המולדת. בעהם סיפר לי רבות עלהעבודה הציונית בגולה, והתרעם על “ציוני ציון” המדברים הרבה על ציוןומקראיה ועושים מעט מאוד למען העבודה המעשית בארץ־ישראל. כן נודע לי מפיו, שסיים לפני כמה שנים את הפקולטה לרפואהבחרקוב ועוסק במקצועו באותה עיר. מטרת בואו ארצה היא: ללמוד ולחקור את תנאיהארץ מבחינה אקלימית ורפואית. אגב שיחה עמד על חובת בני הישוב להכשיר את הקרקע לעליתהמוני מתישבים יהודים. לשם כך יש לנקוט באמצעים הדרושים להבראת הארץ העזובהוהשוממה. כחות מדעיים צריכים להכשיר את עצמם בארצות התרבות, על מנת לעלותוליצור בארץ מפעלים רפואיים ומדעיים לכל סוגיהם. הרי בארצות הגולה נחשבים היהודים לנושאי התרבות ומפיציה, ורק פה בארצנו, בארץ מולדתנו, חסרים אנו כחות מדעיים, אשר יקדישו את אונםומרצם לשיפור המצב הסניטרי, הבריאותי והמדעי. יתכן, שכבר אז הגה כבר ד"ר בעהם את רעיונו על הקמת “מכוןפסטר” בארץ־ישראל. בימים ההם לא חשב עוד איש על מכון כזה, ובכל מקרה שלנשיכת כלב שוטה, או נגוע, או חיה שוטה אחרת, היה הכרח להוביל את הנשוכיםלקהיר, לקושטא או לעיר רחוקה אחרת. הרבה מן הנשוכים מתו מחוסר אפשרות להגישהעזרה המהירה בזמן הדרוש. ד"ר בעהם שמע אז על כמה וכמה מקרים מעציבים כאלה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והדבר נגע עמוק ללבו. לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בקרוב מצויד בכל המכשירים הדרושים, לשם עבודה משותפת עם חלוצי האומה. ושוב עברו כשבע שנים. ד"ר בעהם השתלם – כפי ששמעתי – באותןהשנים בערי אירופה המרכזית, השתתף גם בקונגרסים ובכנוסים הציוניים כצירחרקוב, עבד הרבה למען הציונות וגם עשה צעדים לעליתו ארצה על מנת להשתקעבה. ואכן בשנת 1912 עלה ארצה והתחיל לדבר השכם והערב על הצורךליסד הסתדרות עולמית של רופאים עברים שמרכזה בארץ־ישראל. היה מן היוזמיםלארגון מיוחד של הרופאים היהודים בארץ המדברים עברית (ארגון זה היה נקראכמדומה בשם “רעמ”ע", היינו: רופאים עברים מדברים עברית). לשם בצוע תכניתו להבראת הארץ, נסע לקונגרס הציוני התשיעישנתכנס בהמבורג בשנת 1909/10, ופעל שם הרבה בחוג מכריו הציונים להגשמתהתכנית. בקונגרס נפגש עם הד"ר כהן־ברנשטיין, ושניהם הרצו על בעיותהבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוצרה חברת רופאים ציוניים, אשר שמה להלמטרה לפתח את המדע הרפואי והסניטרי בארץ־ישראל. כעבור שנה פגשתי שוב את ד“ר בעהם ברחובות תל־אביב, אץ ורץלישיבת רופאים בבית ד”ר פוחובסקי. בפנים קורנות משמחה בישרני, שהפעם באלארץ לא כתייר או עובר־אורח, כי אם להשתקע בה. הופתעתי ונהניתי הרבה לשמוע את דבורו העברי החי והשוטף במבטא הספרדי, לאחר שהורגלתי קודם לכן לדבר אתו רוסית. עובדה אופינית: סחה לי הרופאה מ. ק. שבאה בשנת 1913 בפעםהראשונה לארץ־ישראל, באחת הישיבות של הרופאים ביקשה את רשות הדבור ורצתהלדבר רוסית, מפני שלא ידעה עדיין עברית. ד"ר בעהם התנגד לכך. הרופאה מסרהלו איפוא בלחש את תוכן דבריה ברוסית. והוא השמיע את הדברים בישיבהבעברית. מראשית בואו ארצה לחם בקנאות להחיאת שפתנו, מתוך הכרהברורה, שבארץ העברים צריכה לשלוט רק הלשון העברית, ואותה יש לכפות גם עלהעולים החדשים. מתוך סנטימנטים לעיר־בירתנו ירושלים, קבע בה את מושבו בבואו לארץ ובה יסד – בשנת 1913 – את “מכון פסטר” הראשון בארץ. כמנהגו לא דיבר הרבה, לא הקים רעש לא בעתונות ולא באספות וישיבות, כי אם נגש מיד לפעולה מעשית. הממשלה התורכית ועירית ירושלים לא הגישו לו כל עזרה, ומסופקני אם גם ההסתדרות הציונית סייעה בהרבה לחלוץ הנועז בבצוע תכניתוהחשובה. אולם הד"ר בעהם לא רפו ידיו, עבד בלי לאות לשם בסוס מכון פסטרבירושלים. וגם בימי מלחמת העולם (18–1915) לא פסק מלפעול במכון המדעי על אףהיחס הקשה מצד השלטון הצבאי והאזרחי. שתים עשרה שנה ישב בירושלים ונלחם בכל כחותיו על קיוםהמוסד המדעי, ועם גידול תל־אביב העביר את המכון אליה בשנת 1925. כעבור שנהפתח סניף בחיפה ואחרי כן עוד סניף בפתח־תקוה. שנים רבות נסע מעיר לעירויחידי נשא בעול ההוצאות להחזקת שלושה סניפים של מכון פסטר. מאות ואלפיאנשים הציל הד"ר בעהם מסכנת הכלבת. הד"ר בעהם היה איש המדע במלוא המשמע, אהב את מקצועו עד כדישגעון והיה מוכן להקריב למענו קרבנות רבים ועצומים, ואף על פי כן לא הצטמצםבד' אמות של המדע הרפואי בלבד. תמיד מצא לו שעות פנויות להתמסר גם לעבודהצבורית בשטחים שונים. בימי מלחמת העמים הקודמת היה חבר ועד החינוך והועד המפקחשל בתי הספר בירושלים, ובעת ובעונה אחת אירגן עזרה רפואית לענייירושלים. בשנת 1930 היה ממיסדי העתון “הרפואה” (היוצא לאור עדהיום). כן הניח יסוד לתוצרת רפואית בארץ־ישראל. שנים רבות היו נוהגים להביאאת הזרק נגד כלבת מחוץ־לארץ, ובעקשנותו המתמדת הרגיל את הרופאים להשתמשבזרק “מתוצרת הארץ”. בשנים האחרונות הקדיש הרבה זמן ומרץ למגן־דוד־אדוםבתל־אביב, ביחוד התמסר לאיגוד להשלטת העברית ועמד בראשו עד יוםמותו. ראיתיו בחג השבעים של מ. מ. אוסישקין ז“ל, שחגגו זמן קצרלפני מותו של הד”ר בעהם. עקבות המחלה האנושה נכרו בפניו: עיניו נמקובחוריהן, הפנים נצטמקו, ורזון שולח בעצמותיו. שאלתיו למה הוא מאחר לשבת באולם הצפוף של הגמנסיה “הרצליה”, בו חגגו את יובל אוסישקין, והרי ישיבה זו מזיקה ודאי לבריאותוהרופפת. על כך ענה לי, ועיניו הבריקו כאילו אותו רגע בברק נעורים: “איןדבר. כשאני נמצא במסיבות הותיקים אני מעלה בזכרוני את הימים הראשונים שלתנועת שחרורנו. הרבה מחלוצינו הראשונים הלכו מאתנו ללא שוב ולא נוסיףלראותם באור החיים, ואילו שארית הפליטה, שרידי ה”גברדיה", צריכים להמשיך אתדרכם על אף המכשולים והמעצורים החוסמים את דרכנו – הדרך המובילה לציון. איןארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים, וחביבים יסורים על ישראל בכל מקום, ועל אחתכמה וכמה בארץ־ישראל. גם בשכבו על ערש דוי במשך חדשים מספר, לא פסק להתעניןבילד־שעשועיו “האיגוד להשלטת העברית”, במגן־דוד־אדום, וביחוד דאג הרבהלהבראת הארץ ולמכון פסטר, שהיה ממפעלי־חייו העיקריים. בדוגמת חלוצים אחרים בשטח המדע והלאומיות, אשר לא תמידבני־מזל היו ולא תמיד הכירו במפעליהם ובתורתם בעודם בחיים – היה גם הד"ראריה בעהם. חלוץ אמיתי היה, אידיאליסטן לוחם וקנאי, עד יומו האחרון. בודדועזוב היה אבל לא מיואש, מתוך אמונה שלמה שהאידאלים שלו יתגשמו סוף־סוף את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42554	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42554", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42554, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "דֹ\"ר אַרְיֵה בֵּעהַם", "translator_uris": "", "translators": "" }
בֵּית ד"ר שֶׁרְמַן ד“ר משה שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881. בשנת 1907 גמר חוקלימודיו ברפואה. מקיץ 1911 בארץ־ישראל. מיסד ההסתדרות הרפואית, תחילה יו”רסניף תל־אביב ואחר כך יו"ר המרכז הארצי. עסקן ציבורי גם בשטחיםאחרים. גב' רבקה שרמן נולדה בשנת 1881 באודיסה. נפטרה ד' אדר ב' ת"ש (14.3.40) בתל־אביב. כעין משפחה אחת היתה האוכלוסיה המצערה, בת 500 נפש, בשנים הראשונות של הפרבר תל־אביב. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע חשובלמשפחה, עורר תשומת־לב והיה במשך זמן ידוע לשיחה בפי כל, עד שבא עולה חדשו“השכיח” את הראשון. והיכן היו פוגשים לראשונה את המתישב החדש, בפרט אם משכיל הוא, וקצת בעל שם ועבר? – בבית ראש השכונה, מאיר דיזנגוף. באחת מימות הקיץ של שנת 1911 מצאתי בביתו של דיזנגוף כמהאורחים חדשים, ובהם הכרתי לראשונה את הד"ר משה שרמן ורעיתו רבקה, שעלו ארצהלפני ימים מספר. לנגד עיני עמד איש צעיר במלוא־כחו, גבה־קומה ובעל פנים שוחקות ועינים מפיקות נועם. השם “שרמן” היה מוכר לי שנים רבות כאחד מבעלי בתי הדפוסוהמולי"ם הנודעים באודיסה. להוצאת ספרים של יעקב שרמן (אביו של הד"ר מ. שרמן) יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, כמפיצה של הספרות הציוניתוהיהודית־הלאומית בלשון הרוסית. ביחוד נתפרסם שמו של יעקב שרמן, בשעה שהוציא לאורבבית־דפוסו הגדול במהדורה נאה ברוסית את דברי ימי ישראל לפרופ' צבי גרץ. בנו, משה שרמן, היה אחד ממתרגמי הספר מגרמנית לרוסית. תולדות ישראל לגרץנפוצו בין יהודי רוסיה באלפי טופסים. במשך הזמן נעשה הד“ר משה שרמן לתושב ותיק בארץ ובתל־אביב, לאחד היוצרים והבונים, לרופא פופולארי ולעסקן רפואי – ליו”ר ההסתדרותהרפואית העברית בארץ. הד"ר מ. שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881 ובימי ילדותו עברעם הוריו לאודיסה. שם גמר גימנסיה, ונכנס בשנת 1900 לאוניברסיטה ללמודרפואה. אולם בגלל מהפכת 1905 והפרעות שפרצו בעקבותיה באודיסה, נסגרההאוניברסיטה לשנה תמימה. אז עבר הסטודנט מ. שרמן לברלין ולמד שםבאוניברסיטה שנה אחת. בשובו לאודיסה רצה לעמוד שם בבחינת־גמר באוניברסיטה באביב 1907 – ושוב פרצו מהומות, הוכרזה שביתה מצד הסטודנטים ואחר כך – השבתה מצדהפרופסורים. באוניברסיטה של אודסה השתררה בימים ההם אוירה אנטי־יהודיתכזו, עד שכל הסטודנטים היהודים אשר עמדו להבחן בבחינת־גמר, נאלצו לבקש להםאכסניות־של־תורה אחרות. הסטודנט שרמן נכנס לפאקולטה הרפואית בדורפאט ובהסיים את חוק־לימודיו בשנת 1907. אחר כך השתלם שנים מספר במוסקבה ובווינא. עוד בלמדו באוניברסיטה של אודיסה היה פעיל בחוג הסטודנטים הציונים הראשוןבאודיסה, הטיל על עצמו כמה תפקידים אחראיים ונעשה לרוח החיה של האגודההציונית האקדמאית. באותו זמן יסד בעצמו אגודות ציוניות עממיות, ובהן חוג “בנות ציון”, נכנס גם לשורות הפועלים היהודים ויסד חוג “פועלי־ציון”. מפעם לפעם היה מופיע באספות צבוריות, ומשתתף בוכוחים פומביים עם הנוער היהודי שהשתייך לתנועות הסוציאליסטיות הכלליות. את מיטב זמנו ומרצו הקדיש הסטודנט שרמן לעבודה ציונית, ועוד בהיותו סטודנט נבחר (בשנת 1903) לציר הקונגרס הציוני השישי הוא “קונגרס אוגאנדה”. שם הצטרף לפרקציה הדימוקרטית, שבראשה עמדו ליאו מוצקין, חיים ויצמן, ברתולד פייבל ואחרים. היה מאומרי ה“לאו” בשאלת אוגאנדהכ“מלון־לילה”. בגמרו את האוניברסיטה בדורפאט, החל הד"ר שרמן מכין את עצמולקראת עליה לארץ־ישראל. שנים רבות התמחה במקצועו הרפואי למחלות אף, אוזןוגרון, וביולי 1911 יצא את עיר־מגורו אודיסה, ויחד עם רעיתו וילדתו הפעוטה, בת שנה אחת, בא ארצה וירד בנמל יפו. תל־אביב מנתה כבר את השנה השניה לקיומה, אבל מחוסר דירותפנויות בתל־אביב התישב בזמן הראשון ביפו ופתח שם את המרפאה שלו, וכעבור זמןקצר העתיק את מושבו לתל־אביב. ארבעה רופאים היו בימים ההם בתל־אביב ואלה הם: ד“ר ח. חיסין, ד”ר ל. פוחובסקי, גברת ד“ר ס. בלקינד, וגב' ד”ר ב. יונס. ביפו גרועוד שלושה רופאים יהודים: ד“ר מ. שטיין, ד”ר קנטורוביץ וד“ר שמי. כלהרופאים הללו היו רופאים כלליים ועסקו בריפוי מחלות כלליות, והד”ר שרמן היההרופא הראשון בתל־אביב למחלות אף, אוזן וגרון. מעט־מעט “כבש” את תל־אביב, יפו ומושבות יהודה, וכל הסובלים ממחלות כלי הנשימה היו פונים אליו. נטיתו לעסקנות צבורית לא נתנה לו מנוח, ועד מהרה נכנס לחיים הצבוריים והחברתיים. בראש וראשונה העמיד לו למטרה לארגן את הרופאים היהודיםל“הסתדרות רפואית”, והדבר עלה בידו בעזרתם הפעילה של ד“ר פוחובסקי וד”רקרינקין. לראש ההסתדרות הרפואית נבחר אז ד“ר ל. פוחובסקי, וכעבורשנים מספר עברה הנשיאות לידי הד”ר שרמן, משנת 1912 ועד היום הוא עומד בראשכל הפעולות של צבור הרופאים העברים בארץ־ישראל. שבע־עשרה שנה ניהל את סניףתל־אביב, ואחר כך נבחר לועד המרכזי ועד היום הוא משמש כנשיאו. ד"ר שרמן היה מראשי הלוחמים כנגד הניצול המופרז של הדייריםעל־ידי בעלי הבתים, שאמרו להשתמש לטובתם בקוניונקטורה של גידול העליהומיעוט דירות. בשנות 1911–1914 היו מקבלים בתל־אביב שכר חדר בשעור 25־15 פרנק (100–500 מא"י) לחודש. בימים ההם היה בכך משום הפקעת שכר דירה, והשכנים מיחו בפני ועד תל־אביב, הזעיקו אספות פומביות והביעו התנגדותםהנמרצת למחירי הדירות, שאינם בהתאם לרמת החיים. בראש הקושרים והמורדים עמד, כאמור, הד"ר שרמן, אשר הוציא לשם כך עלון־הסברה שבו הטיחו השכנים דברים קשים כלפי בעלי הבתים. ראש המדברים בכל מקום בשאלה זו היה – הד"ר שרמן, ודבריו מצאו אוזן קשבת. עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 השתררה מבוכה בישוב העברי, – אשר ברובו הגדול נמנה על הנתינים הזרים של הארצות האויבות – בקשר עם שאלתההתאזרחות העותומנית, שהיתה נותנת את הזכות להשאר בארץ בתקופת המלחמההקודמת. כנגד הפקפקנים וההססנים הרבים, היה הד"ר שרמן אחד מן המתעתמניםהראשונים, התאזרח והתנדב כרופא צבאי בחיל התורכים. בתקופת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב, שהחלה בניסן תרע“זונסתיימה בחשון תרע”ט, היה אחד הרופאים במחנות הגולים, שהתפזרו במושבותשומרון ובגליל, ובאותו זמן עסק גם בעבודה ציבורית בחיפה, בעיקר ב“ועדההגירה”. יותר משנה וחצי היה רופא־נודד שעבר ממחנה למחנה בעגלה אוברכיבה, ומפרק לפרק היה נוסע בלוית ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, והיה מושיט אתעזרתו הרפואית לכל דורשיו הרבים מבני תל־אביב ויפו, אשר היו מחכים לובכליון עינים. כותב השורות האלה, יחד עם חלק גדול של מורי ותלמידיהגמנסיה העברית “הרצליה”, התגוררו אז בזכרון־יעקב ובנותיה שפיהובת־שלמה. באחד מימי קיץ תרע“ח הופתענו לבקורו של ד”ר שרמן על מדיוהצבאיים. הוא בא אלינו לשפיה כקצין צבאי תורכי, ברגל מזכרון־יעקב, לראות אתמורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” בה למדו בתו ובנו. ד“ר שרמן מסר לנו דרישת־שלום מאת “ראש הגולה” ומכל גוליתל־אביב ויפו, שהיו פזורים בחיפה, טבריה, צפת ומושבות שומרון והגליל. שמחנומאוד לקראתו, וביחוד הופתענו לשמע דבורו העברי, הואיל ובשנים הראשונותלבואו ארצה היתה שגורה עוד בפיו הלשון הרוסית, כי לא הספיק עדיין לסגללעצמו את הלשון העברית. ד”ר שרמן סיפר לנו על פרשת הסבל הגדול שסבלו אחינוהגולים וכן גם על מאמצו של דיזנגוף להקל את מצבם החמור. בגמר המלחמה חזרו גולי תל־אביב ויפו בתשרי תרע“ט למעונותיהם ולזבולם, וגם הד”ר שרמן היה בין החוזרים. לאחר הפסקה ממושכת של שנות המלחמה, חזר הד"ר שרמן בכל נפשו ומאודו לעבודה הציבורית לכל גווניה. כעבור שבועות מספר הוזמנה (בכסלו תרע"ט) ישיבה לביתו שלדיזנגוף, בהשתתפות כמה עסקנים מתל־אביב, בין המוזמנים היו: ש. בן־ציון, ד“רא. צפרוני, ד”ר מ. שרמן, ד"ר א. ברוך, כותב השורות האלה ועוד כמה אישיםמראשוני תל־אביב. על הפרק עמדה שאלת ליכוד כוחות החוגים האזרחיים לשם יצירת ארגון מאוחד, אשר ייצג את הצבור האזרחי היושב בארץ. באספה הכללית שנתקיימה לאחר זמן מה, הוחלט לכנות את הארגון בשם “האזרח”, ונבחרו מועצה גדולה וועד פועל מצומצם. הד“ר שרמן היה אחד החברים הפעילים בועד הפועל של “האזרח”, מראשי המרצים והנואמים, בעת שדיזנגוף נסע ללונדון בשליחות ציבורית חשובה, ואחר כך לפאריס כחבר המשלחת הארצישראלית לפני ועידת השלום,– עברה הנהלת כלהסתדרות “האזרח” לידי הד”ר שרמן. התעמולה לא הצטמצמה בתל־אביב בלבד, אלא הקיפה את ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, וכן את המושבות המרכזיות. מפרק לפרק היו מכנסים אספותפומביות וישיבות מצומצמות, והד"ר שרמן היה מופיע לעתים קרובות ומרצה עלעקרונות “האזרח”. באותו זמן הוחלט להוציא ירחון “האזרח”, שיצא לאור במשךשנתים בעריכתו הראשית של ש. בן־ציון, ועוזריו הקרובים במערכת היו הד“ר א. צפרוני והד”ר מ. שרמן. מלבד הירחון יצא לאור גם עלון “השעה” בעריכת י. בר־דרורא. ד"ר שרמן השתתף בתמידות בעילום־שם גם בירחון וגם בשבועון. הפיליטונים שכתבהיו מתובלים בהומור מוצלח, אשר בהם השתקפו החיים הצבוריים, הישובייםוהמדיניים. באותו זמן נבחר כחבר ההנהלה של הועד הזמני ליהודיארץ־ישראל. כמה שנים היה חבר במועצתה העירונית של תל־אביב, השתייךלגוש האזרחי וידע להגן בתבונה על עמדותיו והשקפותיו החברתיות בלימשוא־פנים, כן השתתף בכמה מפעלי תרבות וחנוך. אולם גולת הכותרת של עבודתוהציבורית: ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שאליה הוא קשור זה שלוש עשרותשנים רצופות, לה הוא מקדיש את מיטב זמנו וכושר פעולתו. גם כיום הוא הרוחהחיה ואחד מעמודי התווך בהסתדרות המקיפה קרוב לאלפים חברים רופאים בכל עריהארץ ומושבותיה. באוגוסט 1939 אירגן בג’ינבה כינוס רופאים יהודים מארצותשונות, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס הציוני באותה עיר. כינוס זה נמשך כמהימים. פתחו וניהלו הד"ר שרמן. בנאום הפתיחה סקר באופן מקיף את מצב הרופאהיהודי בעולם הרחב. דיבר על הסכנה האיומה הנשקפת למדע הלאומי היהודיולרפואה. כתוצאה מגירוש מלומדים ואנשי־מדע יהודים מאוניברסיטאות גדולותורבות באירופה המרכזית. בהרצאה מיוחדת הרצה על פעולות ההסתדרות הרפואית מראשיתהוסדה ועד התקופה האחרונה, והתעכב על הבעיה החשובה שיש ביצירת מרכז רפואיגדול בא"י, לאחר שאלפי רופאים ופרופיסורים יהודים מגרמניה, אוסטריה, ציכוסלובקיה ועוד התישבו בה בשנים האחרונות. הרצאתו המקיפה עוררה התענינות רבה בחוגי הרופאים הצירים והאורחים שהתכנסו בג’ניבה מכל ארצות תבל. נזדמן לי לבקר כאורח באחת הישיבות של כינוס הרופאיםבג’ניבה, ששם דובר על יצירת קשר אמיץ וחי בין כל הרופאים היהודים באשר הםשם. הובעה דעה כללית, שמרכז ארגוני הרופאים היהודים מקומו בארץ־ישראל. הצירים והאורחים התיחסו בכבוד רב לאיש, העומד עשרות שנים בראש ההסתדרותהרפואית בארץ־ישראל. רבות פעל ועשה מיום בואו אל הארץ בשטחים שונים של העבודההציבורית. גם עתה, בהגיעו לשנות העמידה, הוא ממשיך לעבוד בלי ליאות בחברהובצבור. שמו של ד"ר שרמן נעשה לשם נרדף עם ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל, שהיה ממחולליה וממיסדיה הראשונים, ואין להפריד ביניהם. _______ ולטוב יזכר גם שמה של רבקה שרמן ז“ל, אשת־נעוריו שלהד”ר שרמן, אשה חכמה ופעילה, אשר לוותה אותו על דרכו לארץ־ישראל במשך שניםרבות. ראויה היא שנציב גם לה ציון: ילידת אודיסה, אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשיה זעירהלממתקים. אחיה ד“ר יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לנירופתולוגיהבאודיסה, היה פעיל שנים רבות בועד חובבי ציון. להסתדרות הציונית נכנסו הד”רריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל. בשחר ילדותה קבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריהששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה התהלכה עם החוגים הלאומייםוהציוניים. במלאת לה שמונה־עשרה שנה הלכה רבקה ריימיסט (בשנת 1899) לג’יניבה ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם שלהסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרסהציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי. היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתהלמדה בברלין בקורסים רפואים של פיזיוטיראפיה (רפוי בחשמל ומסג') והתכוננהלצאת אחר־כך לארץ־ישראל. בינתים נישאה לסטודנט משה שרמן. שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שרמן בראשית התישבותהבתל־אביב, אולם רוח הגברת שרמן היה טוב עליה. היא לא התגעגעה אחרי חייההיפים הרחבים באודיסה וקבלה את כל יסוריה באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימינפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחהלעיניה. כשהתנדב הד"ר שרמן לצבא התורכי היתה היא מן המאמצים ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות. אומץ רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה הארוכהשארכה יותר מארבע שנים. בעלה הד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאיבעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב ואחרי כן נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחהלא נפלה עליה, לא התיאשה ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידיהנחלשים. לאחר הכבוש הבריטי עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית. במאמצים מרובים הקימה לה משפחת שרמן בשנת 1921 בית קטןברחוב הנקרא כיום רחוב מוהילובר, סמוך לשכונה ערבית ביפו. הבית הקטן והצנוענהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה. בתולדות תל־אביב תיזכר רבקה שרמן בשורת הנשים הראשונות, שעזרו כמיטב כוחותיהן לבונים הראשונים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42555	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42555", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42555, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "בֵּית ד\"ר שֶׁרְמַן", "translator_uris": "", "translators": "" }
המשקלים בשירת ספרד (לפי שירת הנגיד) (מפתח למשקלי השירה הספרדית) עוד בתרפ“ו, כשפרסמתי את מאמרי Ben Koheleth of Samuel ha־Nagid ברבעון האנגלי J Q R על פי כתב היד של החכם דוד ששון, שהואיל אז בטובו להעתיק למעני, עמדתי על העובדה, כי הנגיד משתמש במשקליםמרובים1, וכן עשיתי אחרי כן, כשפרסמתי אותו מאמרבעברית בשם “ראשית בן־קהלת לשמואל הנגיד” בקובץ “מדעי היהדות”, ספר ב' שלהמכללה העברית בירושלים [תרפ”ו]2. ובהשיגיאחרי־כן את הספר “כתאב אלמחאצ’רה ואלמד’אכרה” של הרמב“ע בתרגומו העברי שלהמנוח ב. הלפר, בשם “שירת ישראל” [ליפסיה תרפ”ד], שמחתי לקרוא בו בצד ס"ואת הדברים האלה על הנגיד: ספרו “בן־תהלים” אינו כולל אלא תפילות ובקשות עםנגונים ומשקלים מיוחדים שלא השתמש בהם משורר אחר לא לפניו ולאלאחריו. העובדה הזאת התבררה הרבה יותר אחרי שפרסם דוד ששון את כלהדיואן של הנגיד לחלקיו השונים [אוקספורד תרצ"ד] ויעשיר את ספרותנו עושרגדול. התעניינתי שנית במשקלי שירי הנגיד, וקיבלתי עלי את העבודהלעבור על כל מאתים ושלושה השירים שבבן־תהלים, ואלף ומאה ושישה ועשריםהמשלים שבבן־משלי, וארבע מאות ושלושה עשר המכתמים שבבן־קהלת למשקליהם מראשםועד סופם3, ומה השתוממתי לראות, כמה שונים וכמהרבים המשקלים האלה! הדבר הגיע לידי כך עד שלפעמים נדמה לי, כי כתב הנגידדלת של הבית הראשון כאשר עלה על לבו, ואחרי שקלו אותו כתב למן הסוגר שלאותו בית ועד סוף השיר על־פי משקל דלת זו. כשהתעמקתי יותר בענין והשוויתי את משקליו אל משקלי השירההערבית, מצאתי כי אין הדבר כך, ואכן קשר הנגיד את שירתו בכבלי המשקליםהערבים, וכתב כל שיריו ומכתמיו על פיהם; אפס כי, לא כדרך המשוררים העבריםבני דורו ואשר באו אחריו, השתמש הוא בכל המשקלים היסודיים שאפשר להשתמש בהםבעברית, ולא רק בהם בלבד אלא גם בשינויים החלים בהם ובשינויי שינוייהם, עדכי עלו ברשתו שבעה וחמשים משקלים שונים, זאת אומרת הרבה יותר ממה שאנומוצאים בשירי כל יתר משוררי ספרד הגדולים יחד4. ואם היתה “השלישיה הנבחרת” של אלחריזי (ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבןעזרא ור' יהודה הלוי) “אמני הסגנון והשירה” בכלל, היה הנגיד גם “אמןהמשקלים”. ידועה העובדה כי המשקלים היסודיים של השירה הערבית הם שישהעשר, או לפי מבטאם הם “שישה עשר ימים”. אך לא בכולם היה אפשר למשורריםהעברים להשתמש מפני השינוי בין שתי הלשונות במבנה מליהן. ובכל זאת הננומוצאים בשירי הנגיד את המקסימום של אפשרויות השימוש בהם. והוא ידע זאת והחזיק טובה לעצמו על זאת, ולפעמים הוא מביע זאת בשיריו. בסוף שירתו הידועה בשם “תהילה”, בהללו את שירתו זאת, הוא קורא עליה (בן תהלים, כט, קמא): וְעִנְיָנִים יְקָרִים מִפְּנִינִים / וּבִבְנֵי שִׁיר בְּאַבְנֵי שִׁיר שְׁקוּלָה. ובסוף שירתו “זמרה” (בן תהלים מ), בדברו אל ה' בבקשה שיעזרהו, הוא קורא בדברו על עצמו בלשון נסתר: לְךָ יַעֲשֶׂה זִמְרָה בְּשִׂיחַ אֲשֶׁר נָשָׂא / בְּמֹאזְנַיִם וְשִׁיר נָעִים – הֱבִיאוֹ בְּמִשְׁקָלְתּוֹ. ובסוף שירתו “שירה” (ב"ת קמב, סז) אשר מספר בתיה הוא שבעים, הוא אומר בנוגע לה': זְכַרְתִּיו וְרֹב חַסְדּוֹ בְשִׁבְעִים מְתֻקָּנִים שְׁקַלְתִּים, וְלוּ אוּכַל זְכַרְתִּיו בְּאַלְפָּיִם. וכן הוא משבח גם את שולחי שיריהם אליו בזה ששיריהם שקולים: בתשובתו לר' יצחק הדיין (בן תהלים יז) הוא אומר (בבית יד) על שירתו שידידו זה שלח אליו:מִכְתַּב יְהוּדָה, וַהֲגוּת עֵבֶר, וְחָכְמַת / יָוָן, וְעַל מִשְׁקַל בְּנֵי עֵפֶר וְעֵיפָה, זאת אומרת על־פי משקל הערבים. ככה היה ענין המשקל חשוב בדור הראשון שאחרי דונש אבי המשקל הזה. לפי השערתו של הח' דוד ששון בהקדמתו לדיואן (צד XXXIV) סידר הנגיד בעצמו את ספרו “בן־קהלת”. ואם הדבר ככה, יתברר לנו כי מלבד מה שסידרוֹ סידור אלפביתי, לפי האותיות שבראש כל מכתםומכתם, יש בו עוד סידור שני בשער כל אות ואות על פי המשקלים השונים שישנםבכל המכתמים המתחילים באותה אות. וככה הננו רואים כי י"ג המכתמים הראשוניםשל אות א הם על משקל מְפעֹלים מְפעֹלים פְּעולִים; יד־יז על משקל: נֻפְעַלנֻפְעַל נֻפְעַל נֻפְעָל; יח־כב על משקל: מתְפָּעֲלִים מתְפָּעֲלִים נִפְעָל; וכן הלאה. ובין כל משקל ומשקל רשם אות אחת באמצע השורה המפסיקה בין מכתם למכתם או בראשה, היא האות של אותו השער5. בספר בן־משלי, שידוע כי מאספו ומסדרו היה אליסף בן הנגידעל־פי פקודת אביו (ראה דיואן, צד קיז), סידר המאסף את אלף ומאה ושישהועשרים המשלים גם כן על־פי סדר זה ממש, אך בין כל משקל ומשקל לא באה רקהאות של אותו שער (א, ב, ג וכו'), כי אם שם האות במלואו (אלף, בית, גימלוכו')6. ועתה, בנוגע לסדר הדברים הבאים בנוגע לעצם נושא זה. ראשונה אביא (§ 1) את רשימת כל המשקלים השונים הנמצאיםבשירי הנגיד מחולקים שערים שערים לפי ה“ימים” של הערבים ומסודרים לפי סדרםבספריהם המדברים על המשקלים المروض עם כל השינויים החלים בכל אחד מהם בשיריהנגיד, ובתור הערה – את המשקלים הנוספים באותו שער שהשתמשו בו יתר המשורריםואינם בשירי הנגיד. לכל משקל בשירי הנגיד יבוא בצדו מספר קבוע לו. רשימה זו מסודרת על־פי הכללים האלה: א) אם משקל הדלת והסוגר שווים באיזה משקל אביא רק צלע אחתבלבד. אך אם בא שינוי בסוף הסוגר, או (לפעמים רחוקות מאד) באמצעו, אז אביאאת הדלת והסוגר יחד. ב) כל משקל שנקצץ בו עמוד שלם (כמעט תמיד בסופו) יצויין קיצוץ זה בסימן של שלושה קווים במקומו [– – –]. ג) בסוף הסוגר ולפעמים גם בסוף הדלת יש שאביא תנועה (לא יתד!) עודפת על העמוד האחרון. עודף זה בא בצורה זו / – /. ד) במשקלים מעטים (21,15) בא שוא נע נוסף לפני עמודי הבית. שוא זה יצויין בצורת x. ה) לצד המשקל הראשון שבכל שער אסמן במלים “המשקל היסודי” אם הוא היסודי באמת, ואם אין משתמשים במשקל היסודי כלל כי אם במשקל קרובאליו ארשום: “מ”מ המשקל היסודי". ובמשקלים הבאים אחרי־כן בשינויים ממשקל זהארשום המלה “בשינוי”. ואם יש בשער זה משקלים שקוצץ בהם עמוד שלם ארשוםלימינם המלה “בקיצוץ”. אחרי כן יבוא פרק ב (§ 2), ובו ידובר על כל “ים” ו“ים” והשינויים שחלים בו בשירי הנגיד. ואם השתמשו שלושת המשוררים האחרים במשקליםשהוא לא השתמש בם, אזכירם בצורת הערה ל“ים” זה. הנספח הוא רשימת כל מספרי השירים והמשלים והמכתמים שבדיואןהנגיד הוצאת ששון השייכים לכל משקל ומשקל, בתוספת מספריהם של אותם השיריםוהמשלים והמכתמים שאינם בהוצאת ששון וישנם בהוצאת הרכבי (זכרון לראשוניםוגם לאחרונים, חלק ראשון: זכרון לראשונים; מחברת ראשונה: זכרון רב שמואלהנגיד בן יוסף הלוי), וברודי (כל שירי שמואל הנגיד בן ר' יוסף הלוי. – נדפסו רק שתי חוברות, ורשה תר"ע). 1. רשימת משקלי שירי שמואל הנגיד7 שער א. הָאָרֹךְ (בערבית: طوتل = טָוִיל): 1. המשקל היסודי: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים 2. בשינוי א: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / מְפוֹלְלִים 3. בשינוי ב: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / נִפְעָל 4. בשינוי ג: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים 5. בשינוי ד: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים 6. בשינוי ה: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / מְפוֹלְלִים / פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים 7. בשינוי ו: פְּעוּלִים / נִפְעָלִים / פְּעוּלִים / נִפְעָלִים 8. בשינוי ז: נִפְעַל / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים 9. בשינוי ח: נִפְעַל / מְפֹעָלִים / נִפְעַל / מְפֹעָלִים 10. בקיצוץ: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים / – – – 11. בקיצוץ עמוד ג: פְּעוּלִים / מְפֹעָלִים / – – – / מְפֹעָלִים שער ב. הַמָּשׁוּךְ (בערבית مديد = מָדִיד): 12. מ"מ8 היסודי: פַּעֲלוּלִים פּוֹעֲלִים פַּעֲלוּלִים9 שער ג. הַפָּשוּט (בערבית بسيط ־ בָּסִיט): 13. היסודי: מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים 14. בשינוי א: מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל 15. בשינוי ב: x / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל 16. בשינוי ג: מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל 17. בשינוי ד: x / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל 18. בעודף ובקיצוץ: מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / – / – – – שער ד. המִרֻבֶּה (בערבית وافر = וָאפִר): 19. מ"מ היסודי: מְפֹעָלִים / מְפֹעָלִים / פְּעוּלִים שער ה־ז. הַשָּׁלֵם וְהַסּוֹעֵר (בערבית كامل ־ כָּמִיל ו رجز = רַגְ’זְ)10 20. היסודי: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים 21. בשינוי א: x / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים 22. בשינוי ב: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָלִים 23. בשינוי ג: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָלִים 24. בשינוי ד: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּלִים 25. בשינוי ה: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּלִים 26. בקיצוץ: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / – – – 27. בעודף ובקיצוץ: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / x/ – – – 28. בעודף ובקיצוץ: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / x/ – – – מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / x/ – – – שער ו. הַמַּרְנִין (ובערבית هزج= הָזָג'): 29. היסודי: מְפֹעָלִים / מְפֹעָלִים 30. בשינוי: מְפֹעָלִים / נִפְעָלִים שער ח. הַקָּלוּעַ (בערבית رمل = רָמָל): 31. מ"מ היסודי: פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים / פּוֹעֲלִים11 32. בשינוי: פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים / נִפְעָלִים 33. בקיצוץ: פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים / – – – שער ט. הַמָּהִיר (בערבית سريح = שָׂרִיע): 34. מ"מ היסודי: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים 35. בשינוי א: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל 36. בשינוי ב: מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / x 37. בשינוי ג: מְפוֹלְלִים / מִתְפָּעֲלִים / פּוֹעֲלִים / מְפוֹלְלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל שער י. הַדּוֹהֵר (בערבית منسرح ־ מֻנְסָרִח): 38. מ"מ היסודי בעודף: מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּ־לְ / מִתְפָּעֲלִים / x 12 39. בשינוי: מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּ–לְ / נִפְעָלִים 40. בקיצוץ עמוד ב: מִתְפָּעֲלִים / – – – / נִפְעָלִים שער יא. הַקַּל (בערבית خفيف = חָ’פִיף): 41. היסודי: פַּעֲלוּלִים / מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּלִים 42. בשינוי א: פַּעֲלוּלִים / מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָלִים 43. בשינוי ב: פַּעֲלוּלִים / מְפוֹלְלִים / פַּעֲלוּלִים 44. בשינוי ג: פַּעֲלוּלִים / פְּעוּל / פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים / מְפוֹלְלִים / פַּעֲלוּלִים 13 45. בשינוי ובקיצוץ: פַּעֲלוּלִים / מְפוֹלְלִים / – – – 46. בשינוי, בעודף: ובקיצוץ: פַּעֲלוּלִים / מְפוֹלְלִים / x / – – – שער יב. הַקָּטוּעַ (בערבית مجتث = מֻגְ’תָּת): 47. מ"מ היסודי: מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּלִים 48. בשינוי: מִתְפָּעֲלִים / נִפְעָל שער יג. הַמִּתְקָרֵב (בערבית متقارب = מֻתָּקָרִבּ): 49. היסודי: פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים 50. בשינוי א: פְּעוּלִים / נִפְעַל / נִפְעַל / נִפְעַל 51. בשינוי ב: נִפְעַל / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים 52. בשינוי ג: נִפְעַל / פְּעוּלִים / פְּעוּל / פְּעוּלִים 53. בקיצוץ א: פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / – – – 54. בשינוי ובקיצוץ: פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / נִפְעָל / – – –14 שער יד. הַמַּשְׁלִים (בערבית متدارك = מֻתָּדָרִךְּ): 55. היסודי בעודף ובקיצוץ: פּוֹעֲלִים / פּוֹעֲלִים / פּוֹעֲלִים / x – – –15 56. בעודף ובקיצוץ כפול: פּוֹעֲלִים / פּוֹעֲלִים / x – – – / – – – 57. בשינוי: נִפְעַל / נִפְעַל / נִפְעַל / נִפְעָל 16 2. על משקלי השירה הספרדית 1. המשקלים היסודיים: לכל אחד משערי השירה השונים ישנו משקל אחד יסודי אשר ממנו מסתעפים משקלים שונים בשינויים ובקיצוצים ובעודפים. כל בית שיר מתחלק לשתי צלעות, דלת וסוגר, וכל אחת מהןמתחלקת שוב לחלקים הנקראים בשם “עמודים”. העמודים הם בעלי שתי הברות, אלההם העמודים הקצרים, או בעלי שלוש הברות, אלה הם העמודים הארוכים. כל צלע יכולה להיות מורכבת באופנים שונים בנוגע למשקלה היסודי: א) משלושה עמודים ארוכים שווים. ב) משלושה עמודים ארוכים אשר עמודם האמצעי או השלישי שונים מהשנים האחרים. ג) מארבעה עמודים קצרים שווים. ד) מארבעה עמודים מתחלפים: ארוכים וקצרים, או קצריםוארוכים. באופן זה צריכים להיות שני העמודים האחרונים שווים לשניםשלפניהם. ה) הננו מוצאים גם שני שערים המורכבים רק משני עמודים ארוכים שהם או שווים (ו) או שונים (יב). הכללים האלה נשמרים רק בחלק מהשערים, והם: א, ג, ּה, ו, ז, יד; אבל ביתר השערים הננו רואים כי מצאו להם המשוררים לנכון להביא חליפותגם במשקליהם היסודיים, בקצרם את העמודים הארוכים בהשמטת הברתם האחרונה בסוףכל צלע (ד, ח, ט) או באמצעה (ב, י), או בקצצם את כל העמוד האחרון (יב, יד). בשערים האלה מוצאים חכמי המשקלים הערבים, כי להלכה היועמודי המשקלים היסודיים שלהם מתאימים לכללים הנזכרים לעיל, והמשקליםשהשתמשו בהם המשוררים למעשה הם רק ממלאי־מקומם. ובשער יב, הנקרא בשם “הקטוע”, יאמרו כי עיקר משקלו היה בןשלושה עמודים: מתפעלים פּעלוּלים מתפּעלים (סוג ב הנזכר לעיל), רק כי עמודוהשלישי קוצץ מתחילת יצירתו17. 2. השינויים במשקלים המסתעפים: בדרך כלל באים השינויים באופנים האלה: א) חילוף עמוד בעמוד דומה לו במספר הברותיו (ארוך בארוך וקצר בקצר); ב) קיצור עמוד באחת, ובאופן יוצא מן הכלל גם בשתים מהברותיו. ובאופן מפורט משתנים העמודים השונים לפי מה שאנו מוצאים בפועל בשירי הנגיד באופנים האלה: א) מְפֹעָלִים משתנים לנִפְעָלִים (במשקלי הנגיד: 8, 31); מְפוֹלְלִים (2, 6); פְּעוּלִים (4, 5, 6, 19); נִפְעַל (3). ב) מִתְפָעֲלִים משתנה לנִפְעָלִים (22, 23, 39, 40, 42); פַּעֲלוּלִים (24, 25); פַּעֲלוּ–לְ (38, 39); מְפוֹלְלִים (37, 43, 44, 45, 46); פּוֹעֲלִים (34, 36, 37); נִפְעַל (35, 37); נִפְעוּל (44). ג) פַּעֲלוּלִים משתנה לנִפְעָלִים (32, 42); נִפְעַל (48); פּוֹעֲלִים (31). ד) פְּעוּלִים משתנה לנִפְעַל (8, 9, 50, 51, 52, 54). ה) פּוֹעֲלִים משתנה לנִפְעַל (14, 15, 16, 17, 57)18. 3. הקיצוצים והעודפים: קיצוצים של עמודים שלמים בסוף הצלעות (מלבד שער יב – הקטועשהקיצוץ בא במשקלו היסודי) הננו מוצאים במשקלים 10, 18, 26, 27, 28, 29, 33, 45, 46, 53, 55, 56 (האחרון בקיצוץ שנים מעמודיו). במשקלים 11, 40 בא קיצוץ של עמוד שלם באמצע הצלע. במשקלים 15, 17, 21, 59, הננו מוצאים שוא נע נוסף בראש כל צלע (15, 59) או בראש הדלת בלבד (17, 21). במקום שישנו קיצוץ עמוד הננו מוצאים לפעמים הבאת תנועה (ולא יתד!) עודפת במקום העמוד המקוצץ החסר. הופעה זו באה במשקלים: 18, 27, 28 (רק בסוגר), 38, 46, 55, 56. 4. הערות לשערים אחדים א) לשער ב, המשוּךְ: עיקר משקלו לדעת חכמי המשקלים היה: פַּעֲלוּלִים פּוֹעֲלִים פַּעֲלוּלִים פּוֹעֲלִים אך בערבית ובשירי הנגיד הוא בא רק בקיצוץ העמוד האחרוןשבצלע. וכנגד זה, הננו מוצאים בשירי המשוררים הספרדים גם את המשקל היסודיבשלמותו ובשינויים בעמודו הרביעי (ראה בהערה למשקלי שער זה). ב) לשער ד, המרובּה: משקלו העיקרי: מְפֹעָלִים מְפֹעָלִים מְפֹעָלִים אך בצורה שלמה זו איננו בא לא בערבית ולא בעברית. בשיריהנגיד ויתר המשוררים הננו מוצאים אותו רק בשינוי “מְפֹעָלִים” ל“פּעוּלִים”. ומשקל זה הוא הנבחר למשוררי ספרד, והוא תופש את המקום היותר גדול בשיריהם, זאת אומרת יותר מכל יתר המשקלים יחד! ג) לשער ה–ז, השלם והסוער: במשקל היסודי של שער זה התערבו שני משקלים ערבים: השלם (كامل) אשר משקלו הערבי הוא: متفاعلن متفاعلن متفاعلن 19 מֻתָּפָעִלן ג' פעמים, והסוער (رجز) שמשקלו הוא: مستفعلن مستفعلن مستفعلن מֻסְתַּפְעִלן ג' פעמים, הוא העמוד המקביל למִתְפָּעֲלִים העברי. ד) לשער ח, הקלוע: משקלו היסודי הוא לדעת בעלי המשקלים: פַּעֲלוּלִים פַּעֲלוּלִים פַּעֲלוּלִים אבל גם בערבית גם בעברית בשירי הנגיד וכן בשירי יתר המשוררים20 אין העמוד השלישי בא כי אם בשינוי לנפעלים (33) או פועלים (32), או בהשמטתו לגמרי (34). ה) לשער ט, המהיר: משקלו בערבית: مستفعلن مستفعلن مغعولاث זאת אומרת פעמַים מִתְפָּעֲלִים והעמוד השלישי (מַפְעוּלָאתֻּ) הוא בן שלוש תנועות: הראשונה קצרה בהברה מורכבת (מַפְ), ושתים ארוכות בהברות פשוטות (עוּ–לָא) ואחרי שלוש ההברות נוספת תנועה קצרהבהברה פשוטה (תֻּ) אשר לה מקביל בעברית ברגיל השוא הנע. אך מכיון שאיןבעברית שוא נע בסוף המלה, וביחוד בסוף המאמר (סוף הדלת או הסוגר), לכן איןעמוד זה יכול לבוא בשלמותו כמו בערבית, והוא בא בשירי הנגיד בצורתפּוֹעֲלִים (34, 37), בהעדפת תנועה (= פַּעֲלוּלִים) (36) או נִפְעַל (35, 37). ו) לשער י, הדוֹהר: משקלו היסודי בערבית הוא: مستقعلن مفعولات مستفعلن העמוד השני (מַפְעוּלָאתֻּ) הוא אותו העמוד השלישי שבמשקלהיסודי של השער הקודם (המהיר), שאיננו יכול לבוא בעברית בצורתו. אך גםבערבית איננו בא בצורתו השלמה כי אם בשינוי ל־ فاعلات (פָא־עֶלָא־תֻּ), זאתאומרת תנועה אחת ארוכה ופשוטה, ואחריה יתד, ואחריה שוא נע. ובעברית הננומוצאים משקל זה רק בשירי הנגיד ובשני שירים לר“י הלוי (דיואן ח”א שיר פא, וח"ד שיר קכ והנה לדוגמה בית של הנגיד במשקל זה: אַל תִּשְׂחֲקוּ מִמְּאוֹר שְׂעַר רֹאשִׁי וּבְכוּ לְמֵעַי אֲשֶׁר חֲמַרְמָרוּ (בן־קהלת קלז). ובית רי"ה (דיואן ברודי ח"ד שיר קכז): יֶאְמַץ לְבָבֵךְ וּמוֹעֲדֵךְ יַחֲלִי מַה־תַּחְשְׁבִי קֵץ? שְׁבִי וְהִתְבַּהֲלִי. בכל אלה בא השוא הנע בין העמודים בהקבלה לתנועה הקצרה הפשוטה הערבית. ז) לשער יג, המתקרב: למשקל 52 יש להעיר כי בערבית אין מקצרים עמוד באמצע הצלע (נחמיה אלוני). ח) לשער יד, המשלים: עיקר המשקל של ה־متدارك בערבית הוא ארבע פעמים עמוד فاعلن (פָא־עִלן = פּוֹעֲלִים) בכל צלע. אך בצורה זו השתמשו גם הערבים גם העבריםאך מעט (ר' ברשימת המשקלים בהערה לשער זה). אך כנגד זה השתמשו המשוררים העברים בשער זה הרבה מאדבשינוי “פּוֹעֲלִים” ל“נִפְעָל” (58), וקראו למשקל זה בשם מיוחד; “שערהתנועה” (סעדיה אבן דנאן, בספר מלאכת השיר שפרסם נויבואר, קורא לו “נהרהתנועי”), זאת אומרת שיר המורכב כולו רק מתנועות בלי כל שוא נע או חטף. וכרשום בהערה הנזכרת לעיל השתמשו בו לפעמים בקיצוץ העמוד האחרון בכל צלע, ובהבאת יתדות במקום התנועות באיזה מקום שהוא בצלע. ו־G. Freytag בספרו Darstellung der Arabischen Verskunst צד 292 רושם אתהמשקל הזה של שמונה תנועות בצלע فاعلن = פאעלן ארבע פעמים) או גם של ששתנועות בצלע (נִפְעַל שלוש פעמים) בתור שינוי בשער ה متدارك (המשלים) גםבשירה הערבית. בסוף דברי עלי להעיר כי במאמרי זה לא נגעתי בכל משקלי שיריהאזור (موشحات = מֻוַשָחָאת בערבית) שהם מרובים מאד גם בעברית, ושמואלהנגיד לא השתמש בהם עדיין21. וכן לא השוויתי דברי מאמרי אל דברי יתר העוסקים במשקליהשירים העברים הספרדים אשר קדמוני למן הראב“ע בספרו “צחות” ועד ידידי הדר' חיים ברודי, בספרו החשוב על משקלי שירי ר”י הלוי22. וכן לא נגעתי במאמרי במשקלי השירים המרובעים23. שלושת הדברים האלה דורשים חקירות מיוחדות. JQR New Series, Vol. XVI, p. 267 ↩ מצד קנג עד קסב; השווה עמ' 157־146. ↩ קריאה זו של כל שורה ושורה של הספר על פי משקלה בררהלי דרך אגב שגיאות רבות מאד בהעתקת השירים. אך על זה אדבר במאמרמיוחד. ↩ עברתי על כל שירי הרשב“ג בהוצאת ביאליק־רבניצקי (7 כרכים שירי קודש וחול), ועל כל שירי ר”י הלוי הוצאת ברודי (4 ספרים שירי קודש וחול), ועל רשימת כל משקלי שירי החול של הרמב“ע של ברודי בסוף ספר ”משה אבן עזרא שירי החול“ (בהוצאת שוקן), ומצאתי את העובדות האלה: מרשימת משקלי הנגיד שתבוא להלן השתמש הרשב”ג רק בחמישה עשר משקלים, והם: 1 7 8 14 16 19 23 26 29 33 34 35 47 49 57; ור' יהודה הלוי בשלושה ועשרים, והם: 21 7 1 14 16 19 20 21 23 26 28 29 31 33 34 35 42 44 47 49 52 57. ואם נבקש לדעת בכמה משקלים שונים ממשקלי שירי הנגיד השתמשו כל שלושת המשוררים יחד נמצא כי השתמשו בשבעה ועשרים משקלים, והם 1 (x3). (זאת אומרת בשירי שלושתם; 2 (x1) (בשירי אחד מהם); 7 (x3); 8 (x2) (בשירי שנים מהם); 12 (x1) , 14 (x2), 16 (x2), 19 (x3), 20 (x2), 21 (x1), 22 (x1), 23 (x3), 26 (x3), 28 (x1), 29 (x3), 31 (x1), 32 (x1), 33 (x2), 34 (x2), 35 (x3), 42 (x1), 44 (x2), 47 (x3), 48 (x1), 49 (x3), 51 (x1), 52 (x1), 57 (x3). אך מלבד זה הננו מוצאים, כי ר"י הלוי השתמש במשקלים אחדים שהנגיד לא השתמש בם. והם: א) בפיוטו (דיואן, ספר ג. כג): 58 יְגִילוּן בְּאוֹר מִזְרָחֲךָ יוֹם חֵילְךָ / הֲמוֹנִים דְּבֵקֵי בָךְ שְׁכוּנֵי צִלְּךָ שחרוזו חוזר בכל הפיוט גם בדלתות, השתמש במשקל: x / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים שהוא משקל 21 בשירי הנגיד, אבל בתוספת השוא הנע (x) גם לפני הסוגר. [פיוט זה נזכר בצד 47 מספרו של ברודי Studien zu den Dichtungen Jehuda ha Levi’s בתור הארוך בשינוי: “מפֹעֲלים” ל“פוֹעֲלים” בסוף הצלעות]. ב) במשקל: פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוְּל בפיוטו (שם, שם, פא): 59 יְמִין עֻזְּךָ אֵל וְיַד עֶזְרְךָ / שְׁלַח לַעֲזֹר אֵת שְׁאָר עֶדְרְךָ. ג) במשקל: מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּ – לְ / מִתְפָּעֲלִים, זאת אומרת משקל 39 בשירי הנגיד בלי התנועה העודפת בסופו בשירו (דיואן ח"א, פא). 60 רוֹאַי תְּמֵהִים וְשׁוֹאֲלִים מֶה חֳרִי / הָאַף אֲשֶׁר הֶחֱשִׁיךְ מְאוֹר תָּאֳרִי [שיר זה נזכר בצד 49 מספרו הנ“ל של ברודי, והוא מיחסו לשער הפשוט במשקל מוזר: מתפעלים / פועלים / פעולים / פְעול. והוא מוסיף שלא יכול למצוא משקל זה בשום מקום אחר, ואיננו חושב לנמנע לחשוב, כי ר”י הלוי בעצמו הוא ממציא משקל זה]. ד) במשקל התנועה (נפעל…) בחמש פעמים “נפעל” במקום ארבע פעמים ברגיל, במכתמו (דיואן ח"ב, צד 45): 61 יוֹנָה כַּשֶּׁמֶש גַּלְגַּל דּוֹרֶכֶת / וּבְחָזְקָה עַל כָּל־יְצוּרִים מוֹלֶכֶת. (שיר קס“א בדיואן הרמב”ע): זְמַן יִקְרָא עֵדָיו / רְאוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו / אֲשֶׁר הֵמָּה עוֹשִׂיםהבנוי על המשקל 7 בשירי הנגיד (פעולים / נפעלים / פעולים / נפעלים), איננו בא בחשבון, כי איננו כשירים הרגילים של דלת וסוגר כי אם שיר “משולש” שיש בו רק שלוש פעמים “פעוּלים נפעלים” בכל הבית במקום ארבע פעמים, ויש בו מלבד החרוז החוזר בכל הבתים גם חרוז מיוחד בכל בית בין שני חלקיו הראשונים. ובכן יוצא לנו, כי כל “השלישיה” השירית יחד השתמשה באחד ושלושים משקלים, זאת אומרת רק במעט יותר מחצי המשקלים שהשתמש בהם הנגיד לבדו. ועוד שלושה משקלים מצאתי בשירי משוררי ספרד האחרים, והם: א) להראב“ע במכתמו לחתן (“דיואן לרבי אברהם בן עזרא” הוצאת איגר, [ברלין תרמ"ו] 16; 62 אֶל נְהַר סוֹד כָּל־יְקָר נַהֲרִי / מַחֲנֵה שָׂרִים וּמַה־תִּזְכְּרִי. פַּעֲלוּלִים / פּוֹעֲלִים / פּוֹעֲלִים שהוא משקל 12 בשירי הנגיד בשינוי “פַּעֲלוּלִים” שבסוף הצלעות ל“פּוֹעֲלִים”. ב) לטדרוס בן יהודה אבו אל עאפיה בספרו ”גן המשלים והחידות“ במכתם תתקצא: 63 אִם אֶשְׁכְּחָה יָהּ תִּשְׁכַּח יְמִינִי / זִכְרוֹ דְבַש הוּא תַחַת לְשׁוֹנִי. נִפְעַל / פְּעוּלִים / נִפְעַל / פְּעוּלִים שהוא משקל 51 ממשקלי הנגיד בשינוי ”פּעוּלים“ השני ל”נפעל“. ג) לטדרוס הנ”ל בספרו הנ“ל במכתם ר: 64 אִישׁ חֲמוּדוֹת הוּא וּבִיצוּרָיו פְּלָאוֹת / לֵב אֲרָיוֹת לוֹ, וְחֵן לוֹ כַּצְּבָאוֹת, פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים, וזהו המשקל היסודי לשער ”הקלוּע". אחרי כל האמור לעיל מתבררים לנו המשקלים השונים של כל ארבעת גדולי השירה הספרדית, ושלושה של המשוררים האחרים, העולים כולם יחד לשישים וארבעה. ואפשר לאמר כי אלה הם משקלי השירה הזאת בכלל; כי אינני חושב שנמצאו משוררים שהוסיפו על משקלי גדוליהם, ואם הוסיפו צריך לשער כי הם מועטים מאד. קבעתי מספר לכל אחד מארבעה ושישים המשקלים השונים, לתועלת המעוניינים במשקלי השירה הספרדית, כי כל שיר שירצו למצוא מה הוא משקלו ימצאו מפתחו תיכף ברשימה זו, ויֵדעו איך צריך לחַלק את עמודיו, דבר אשר בנוגע לו שגו חכמים שונים. ↩ בספר הנדפס יש לפעמים שחסרה אות זו בין משקל למשקלכגון בין מו ומז, ובין נג ונד ועוד כאלה, וכן הדבר גם בספר בן־משלי, זהבא בוודאי מצד המעתיקים. ↩ מעניין הדבר כי את שם האות צ הוא כותב “צדיק” ולא “צדי”. ↩ פה עלי להודות לתלמידי הוותיק לפנים מר נחמיה אלוניעל עזרתו לי בזיהוי המשקלים ובירורם בהשוואה למשקלים הערביים. [עייןההערה האחרונה אחרי הערה 21]. ↩ [ראה “לצד המשקל הראשון”, בעמוד הקודם סעיף ה ] ↩ בשירי הראב"ע הננו מוצאים משקל נוסף: 58. פַּעֲלוּלִים / פּוֹעֲלִים / פּוֹעֲלִים (ר' לעיל, כמו משקל 12 בשינוי, דוגמא 62 הראב"ע) ↩ ראה להלן § 2, 4, 3, על דבר היכנסוּת שני משקלים ערביים במשקל עברי אחד. בשירי יתר המשוררים הספרדים נוסף: 59. X / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / X / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים / מִתְפָּעֲלִים (ר' לעיל הערה 4 בעמוד הראשון). ↩ בשירי יתר המשוררים נוסף המשקל היסודי לשער הקלוע: 60. פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים / פַּעֲלוּלִים (ר, לעיל (ר' לעיל הערה 4 בעמוד הראשון). ↩ בשירי ריה"ל הננו מוצאים את המשקל הנוֹסף הזה שהוא המשקל היסודי לשער הדוהר: ↩ מִתְפָּעֲלִים / פַּעֲלוּ־לְ / מִתְפָּעֲלִים / בלי עודף (ר' לעיל הערה 4 בעמוד הראשון). אין במשקלים הערבים קיצור עמוד בשתי הברות באמצע הצלע. ↩ בשירי יתר המשוררים הספרדים הננו מוצאים את השינויים הנוספים האלה: 62. בשינוי ד: פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּלִים / פְּעוּל (ר' לעיל הערה 4 בעמוד הראשון). 63. בשינוי ה: נִפְעָל / פְּעוּלִים / נִפְעָל / פְּעוּלִים (ר' לעיל הערה 4 בעמוד הראשון). ↩ בשירי יתר המשוררים הננו מוצאים רק בית אחד על פיהמשקל היסודי השלם של השער הזה, זאת אומרת בארבעת עמודיו. את הבית הזההביא הראב“ע בספרו ”צחות“ וייחסו להרשב”ג, והוא: 64 אֶדְרְשָה חַסְדְּךָ כִּי אֲִני עַבְדְּךָ אֶעֱרֹך נֶגְדְּךָ מַהֲלָל נֶחֱמָדוגם הוא משיר מרובע שכל בתיו מחולקים לארבע צלעיות חורזות. וכן הננו מוצאים בשירי המשוררים הספרדים שהשתמשו בשערזה בשינוי “פּוֹעלים” ל“נפעל” בקיצוץ העמוד הרביעי בכל צלע, מבלי דייקפה ושם בין “נפעל” ל“פּוֹעלים” וגם ל“פּעוּלים”, כגון: מִפְּנֵי פַחַד אֲדֹנָי לָבַשְׁתִּי סוּת אֵימִים / הֱקִיצוּנִי רַעֲיוֹנַי וְאִישׁוֹנַי נִרְדָּמִים / וּלְקוֹל קוֹרֵא – פָּנַי נָפְלוּ, וְהֵם נִכְלָמִים (ראב"ע ליום כיפור). ↩ בשירי יתר המשוררים הספרדים נוסף: 65. נִפְעַל / נִפְעַל / נִפְעַל / נִפְעַל / נִפְעַל (ר' לעיל הערה 4 בעמוד הראשון). ↩ בנוגע לשער “המשלים” ראה להלן ב“הערות” המיוחדות לשערים אחדים. ↩ נפעלים, מפוֹללים ונפעל אינם עמודים יסודיים, כי אם באים בחילוף מעמודים שונים. ↩ متفاعلن (מֻתָּפָעִלן) נחשבות אצל הערבים שתי התנועות שבהברות פשוטות כתנועה מורכבת אחת. ↩ חוץ משירי טדרוס אבו אל עאפיה בספרו “גן המשלים והחידות”, כרשום לעיל בהערה 4. ↩ [על המושחאת השווה כעת: ש. מ. שטרן, חיקויי מושחות ערביים בשירת ספרד העברית ב“תרביץ” כרך יח עמ' 186־166, וספרו Les Chansons Mozarales, Oxford 1964.] ↩ Studien zu den Dichtungen Jehuda ha־Levi’s, Berlin 1895 ↩ [בשנת תשי“א הוציא תלמידו של ילין, ד”ר נחמיהאלוני, “תורת המשקלים של דונש, ויהודה הלוי ואברהם אבן עזרא”, ירושליםתשי"א.] ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42568	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12405710", "authors": "דוד ילין", "filepath_pby": "/p104/m42568", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42568, "source_edition": "ראובן מס, ירושלים", "title": "המשקלים בשירת ספרד (לפי שירת הנגיד)", "translator_uris": "", "translators": "" }
יוסף די פיג׳וטו ביי ז"ל אלכסנדריה, אדר א' תרצ״ח במוצ״ש, אור ליום י״ב אדר א' נפטר באלכסנדריה האדון יוסףדי פיג׳וטו ביי. באותו הלילה עוד התפלל תפלת ערבית בביהכ״נ “אליהו הנביא” ובשעה 11 בלילה מת מיתה חטופה. הקבורה נועדה ליום השני בשעה ארבע אחה״צ, ומכל קצותהעיר׳ וגם מקהיר ומפורט־סעיד, נהרו המוני אנשים – אומדים את מספרם לששתאלפים – ממוקירי המנוח, לחלק לו את הכבוד האחרון. נוכחו פקידי־־ממשלהגבוהים, שני צירים מיוחדים בשם ה. מ. פ׳ארוק ובשם הממשלה המצרית, ציריקונסולים שונים, מפקד הג׳נדרמריה באקיר ביי, ה' דויס סגן מזכיר העיריה, חמדי אל דיב פחה, נדורי פחה, משלחת לשכת המסחר המצרית ובראשה הנשיא עליאמין יחיא ביי, משלחת סינדיקט פקידי המסחר וכו' כל חברי משרד הרבנות, כלראשי הקהלה וחשוביה, מנהלי בנקים ובתי־מסחר גדולים, נשיאי האגודותהיהודיות, רופאים עורכי־דין ועוד ועוד. בראש התהלוכה צעדו הצופים המכבים, תלמידי ותלמידות מבתי הספר של הקהלה, בתי הספר “מוסד מנשה” ו״ליסי ז׳ואיף" שוטרים, פרשים, ואחרי הארון שורה ארוכה של אלפי המלוים. הארון, שהיה עטוף פרוכת רקומה מגן דוד, נישא על כפים עדמול העיריה, ושם הועבר לעגלה רתומה לששה סוסים שחורים והובל לבית הקברות. הספידו: הרב הראשי ר׳ מ. וינטורה בשם הקהלה, אליהו עדה בשם לשכת “בניברית”, ה' ענתבי בשם אגודת “התלמידים הבוגרים” ועלי שוקרי חמים בשם “לשכתהמסחר”. יש לציון, כי במשך שעה שלמה הפסיקה המשטרה את תנועת המכוניות והטראם ברחובות “נביא דניאל”, ופ׳ואד א' שבהם עברה ההלויה. המנוח היה הסינטור היהודי היחידי במצרים, שנתמנה עפ״יפקודת המלך המנוח פ׳ואד וקבל את התואר “ביי”. הוא היה גם חבר “המועצההכלכלית” בתוך הממשלה המצרית, ובזמן האחרון נתמנה כחבר בלשכת המסחר. מחוץלעסקנות כללית זו רבת־הענפים הקדיש הרבה מזמנו וממרצו גם לשרות הצבורהיהודי במשך שנים רבות כסגן נשיא ועד הקהלה, נשיא ועד בתי הספר ונשיא לשכת “בני ברית” במצרים. קשה לתת הערכה מפורטת לכל עסקנותו הצבורית של המנוח דיפיג׳וטו בכל מפעלי החסד השונים של הקהלה. כמעט בכולם לקח חלק פעיל בארגונם, אך המפעל החביב עליו ביותר, שהוא התמסר לו בכל לבו בימי נשיאותו היה – מקצוע החנוך. הוא הצליח להעלות הרמה התרבותית של בתי הספר לאותה המדרגהשקהלתנו יכולה כיום להתפאר בהם, הקריב את אונו והונו לטובת התפתחותם, הזניחאת עסקיו הפרטיים כדי להתמסר כולו לכל עבודות הצבור. בשנת 1920 הצליח המנוח ביחד עם חבריו בועד לאסוף בין נדיבי הקהלהיותר מעשרים אלף לירות מצריות כדי ליצור קרן קימת להחזקת בתי החנוך. גולי א״י באלכסנדריה בשנות המלחמה העולמית ודאי יזכרו את אישיותו החביבה, את אדיבותו ואת עבודתו הפעילה שעבד לטובתם. נוסדו ועדות שונות לארגן ולסדראת אחד עשר אלף הגולים. ועדה להספקת עבודה, ועדה רפואית, ועדה של גבירות, ועדה לנסיעת גולים לחוץ־לארץ, ועדת בתי ספר עברים עפ״י שטת החנוך בא״י, וכו' וכו'. ויוסף די פיג׳וטו ביי היה תמיד הרוח החיה בכל העבודה הכבירהוהענקית ההיא. ב־ 14 באוגוסט 1918, אחרי שובו שלד״ר חיים ויצמן מירושלים בעברו דרך אלכסנדריה נוסד ועד “פרו פלשתינה” בנשיאותו של הברון פ׳ליקס די מנשה, ויוסף די פיג׳וטו ויקטור נגר היו סגניהנשיא, דוד סאקס גזבר וליאון נחמיאם מזכיר. וברשימה הראשונה אספו יותרמעשרת אלפים לירה. אח״כ יסד המנוח בהשתתפות ועד הקהלה ו״צעירי ציון״ – “קרןלבנין א״י”. גם פה נאספו סכומים לא מעטים שעזרו ל״לשכת העליה" פה להקלתהמעבר לשנים עשר אלף עולים מפולין ומרוסיה ולהסיעם לארץ. בשנים האחרונות התפטר ממשרותיו הצבוריות בועד הקהלה ובועדבתי הספר, אך בכל זאת לא חדל מתת את תמיכתו, עזרתו ועצתו לכל הפוניםאליו. בן שבעים היה במותו. הניח אחריו אשה, ארבעה בנים וחמש בנות. קהלת אלכסנדריה לא תשכח לעולם את אחד מטובי בניה, המנוח יוסף די פיג׳וטו ביי ז״ל. יהי זכרו ברוך. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42569	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42569", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42569, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "יוסף די פיג׳וטו ביי ז\"ל", "translator_uris": "", "translators": "" }
בתי־הספר העבריים באלכסנדריה בעקב השנויים הכבירים, שנתהוו במדיניותה של הממשלה המצרית, תמוז ה׳ תש״א החליטו כל בתי־הספר הזרים המקומיים לשים לב יותר אל לימוד שפתהמדינה, וביחוד בתי־הספר של הקהלה היהודית בעירנו המקבלים תמיכה מהממשלה. בתכנית הלימודים הוכנסו שעות נוספות ללימודי השפה הערבית, וזה גרם לצמצוםהשעות של יתר הלימודים. ולמרות זאת לא חל שנוי ניכר בשעות הנועדות ללימודי השפההעברית, ושפתנו נלמדה ברצינות גמורה כמאז, והודות למסירותם של המוריםהעברים המכירים באחריות המוטלת עליהם, עושים תלמידינו חיל במקצועותהעבריים, – הספרים והעתונים העברים הנשלחים מארץ־־ישראל על ידי הוערלמען החייל היהודי ועל ידי “הברית העברית העולמית” מתקבלים בשביעת רצוןגמורה על ידי החיילים. הרצאות בעברית על נושאים שונים נערכות ב“עונג שבת” באולמי ההסתדרות הציונית, ששם נאספים בכל ימי השבת לבלות זמנם בשתית תהובריקודים. – התפתחותו היפה והמבורכת של מוסד הרמב״ם אלצתו לעבור אלמועדון מרווח יותר שיוכל להכיל את כל הבאים לשמוע תורה, להתוכח ולהתדייןבענינים יהודיים לאומיים. מועדון זה נמצא ברחוב היפה פ׳ואד בשתוף עם אגודת “התחיה”. במועדון החדש אורגנה מקהלה טובה ע״י המנצח האמן מר אלברט חמסיהידועה לקהל הא״י וע״י הזמרת ברכה צפירה. ההרצאות הניתנות בצרפתית ושיחותבעברית אחת לחודש גרמו לו למוסד ששמו יהא נישא על שפתי כל. נוסף לכל האמורנוצרו גם שעורים הנקראים שעורי “בר מצוה” לתלמידים הלומדים בבתי הספרהזרים, שעורים אלה ניתנים במרכזים שונים ומקיפים יותר ויותר תלמידים. ישלראות בפעולה זו משום חידוש מרנין לב, כי תלמידים אלו נדונים היו להשארבבורותם, פרט למעטים שהיו מביאים “חכמים” אל בתיהם. – ויבוא בהזדמנות זו על הברכה מר צארום, המנהל ובעל ביתהספר ה״ריניסנס" אשר הקצה לעברית מקום של כבוד בתכנית הלמודים ואינו חוסךכל מאמץ לשפר ולשכלל את הוראתה. בית ספר זה הלך וקנה לו שם טוב בין בתיהספר, ומשך אליו את תשומת לבם של לשכת “בני ברית” שהחליטה לתמוך בו תמיכהחמרית. אך לדאבוננו למרות התמיכות לא יכול המנהל להחזיקו, ובית הספר נסגראחרי חמש שנים. מן הראוי לציין גם את פעולת חברי הועד של ת״ת על שם הרבמשה פארדו. שדה פעולתם הוא בין שדרות העניות, בשכונות היהודיות שבעיר. מבקרים בת״ת שלהם גם תלמידי בתי הספר של הקהלה אחרי הלמודים; ואף על פי שהםנמצאים עדיין בהתחלת העבודה והגישושים מרובים, יש לקוות לתוצאות פוריות, וראויים לברכה חברי הועד: יעקב בובלי, דניאל לוי, מ. אצארף, וביחוד העסקןהצבורי מ. אסוסי והגברת ר׳ בירדוגו. – ובאחרונה עלי להגיד מלים אחדות על “הספריה היהודית” מיסודה של טרגן זה שש שנים. והודות להתענינותו של הקהל העברי שלנו וגםאדיבותו של מנהל ה״ברית העברית העולמית״ – הולכת ומתפתחת לשמחתנו, המבקריםהולכים ונוספים. ספרים רבים בצרפתית ואנגלית בנושאים יהודים נקנו בזמןהאחרון. וכך יש ברשות הספריה חומר רב לכל אותם המרצים והנואמים שלנו, המשתמשים בספריה היחידה במינה במצרים. ובחדש אדר התש״ו, לרגלי החלטתו של מיסד הספריה מר טרגאןלעזוב את אלכסנדריה, אחרי שהותו בה ארבעים שנה, נערכה לכבודו מסבת פרידהבאולמי הספרייה ע״י ועד הנהלת בתי הספר לקהלה בנשיאותו של העו״ד מר אלפרדטילקי, שבה השתתפו מנהלי בתי הספר, המורים, ורבים מחשובי הקהלה ובראשם הרבהראשי דר׳ משה וינטורה. כולם דברו בשבחיו על עבודתו במסירות ביסוד “ספריהיהודית” והתועלת הרבה המביאה בהתפתחותם המוסרית של בני הקהלה על ידיההרצאות המדעיות וההיסטוריות הניתנות בכל שבוע. חלקו יין ומגדנות לנאספים, ולמר טרגן נמסרה הרשמה בספר הזהב, ועל כתלי האולם הציבו לוח למזכרת. חברי ועד הספריה: עו׳ד ש׳ צוקרמן ־ נשיא, שלמה כהן ־ סגן נשיא, יוסף סעדיה ספרן, רפאל שרים, מ׳ ספורטה, ומרקו ככר עוזר ספרן. תמונה 1 – כידוע תוחג חתונת המלך פארוק עם פ׳ארידה, בתו של סעדת יוסיף זולפיקר פחה, סגן נשיא בתי־המשפט המעורבים באלכסנדריה, ביום חמישי 20 לח״ז. כל תושבי מצרים מתכוננים לחוג בשמחה את חתונת מלכם האהוב. נשפים וחגיגות יערכו בכל רחבי המדינה. סעודה גדולה לאלפי עניים תערך בגן “עזבקיה” בקהיר, ואחרי האוכל יקבל כל אחד תשורת כסף. מצד הקהלות היהודיות באלכסנדריה ובקהיר מתנה יפה תוגש להודמלכותו: מגילת קלף מעור איילה בכריכה נהדרה, ועליה כתובים מזמורי תהליםכ״א, ע״ב וקכ״ח באותיות מוזהבות בעברית ובערבית. המגילה נתונה בתוך נרתיקשארכו 30 ס״מ ורחבו 10, משובץ ביהלומים, אודם ונופך, ומקושט בציור כתרהמלוכה ובתמונות המלך והמלכה, מעשי ידי אמן. – העתונות האירופית במצרים גינתה את המשטר האנטישמי החדששל ממשלת רומניה. גם העתונים היונים המקומיים פרסמו מאמרים חריפים נגדממשלת גוגה ושיטתו. העתון ״תשידרומוס״ כותב בין השאר: “בזמן האחרון החלומדינות אחדות לחקות את המשטר הנאצי בארצותיהם. המפנה המדיני החדש ברומניהאינו יכול לא להפנות את תשומת לבן של המדינות הבלקניות ויון בכלל. הנקודההיותר מדאיגה היא השיטה האנטי־יהודית שהממשלה הרומנית נקטה לה כבגרמניה. זהכמה שנים שיהודי רומניה הביטו בדאגה לקראת עתידם, בגלל ההתחרות בשנאת ישראלהמתנהלת בין המפלגות הרבות. פוגרומים פחות או יותר מאורגנים הפריעו אתמנוחתו של ההמון היהודי השקט. אך עד עכשיו אפשר היה לחשוב, שאלה היו מקריםבודדים, וכעת נהיתה האנטישמיות לשיטה ממשלתית; והמלך קארול, כנראה, אינויכול להתנגד לגוגא, והרשימה השחורה של הנאציות מתעשרת יום יום ע״י המצאתחוקים מעיקים כבימי הבינים”. "שתי המדינות הפאשיסטיות קבלו את הידיעה בשמחה ובהתלהבות. החזית הפאשיסטית נחלה נצחון גדול. אנו, היונים, המכירים היטב את ערך החופשהאישי, הננו משתתפים בצערם של היהודים ברומניה. נתנחם בזה, כי לעולם איןהכח והעריצות יכולים להגיע לידי נצחון סופי, יהיו אולי נצחונות עובריםעראיים, אך אחרי כן יבואו במקומם החרבן והתבוסה׳,. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42570	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42570", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42570, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "בתי־הספר העבריים באלכסנדריה", "translator_uris": "", "translators": "" }
פטירתו של נדיב ביום ששי שעבר מת אחד מחשובי הקהלה, מר יעקב י׳ אגיון, מהמשפחות המיוחסות בעירנו. בהלויתו שנערכה בהדור רב השתתפו כל נכבדי העדותהשונות, ובראשם מושל העיר סעדת זיויר פשה, סעדת עלי ביי, קונסול צרפת, קונסול איטליה, הרב הראשי משה וינטורה, ר׳ דוד פראטו, רב ראשי בקהלת רומא, הראב״ד ר׳ יעקב טולידנו סגן הרב הראשי, נשיא הקהלה רוברט רולו, וכל סלתהושמנה של העדה, תלמידי בתי־הספר היהודים וכו׳. המנוח השתתף תמיד ביד נדיבה בכל מוסדות הצדקה של הקהלה, ומלבד זה יסד מכספו לפני שלש שנים בית יתומים, שחסרונו היה מורגש בקהלתנווהקדיש למטרה זו עשרים אלף לי״מ. הבנין המפואר שנבנה על אדמת הקהלה סמוךלליצי הצרפתי עלה בשבעת אלפים לירה, ושלשה־עשר אלף הנשארות מופקדות בבנקיםלקרן קיימת שמפרותיהן מתכלכל המוסד. יהי זכרו ברוך! את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42571	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42571", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42571, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "פטירתו של נדיב", "translator_uris": "", "translators": "" }
אחוד יהודי למען החנוך UNION JUIVE POUR L’ENSEIGNEMENT בית ספר זה אשר הוא היום אחד ממוסדות החנוך המעוליםשבקהלתנו, נוסד כתוצאה ממאורע מעליב ומחפיר שקרה באחד מבתי הספר של האחיםס״ט קטרין בעירנו; מאורע אשר הרעיש וזעזע את הלבבות היהודים, וזההדבר: מורה הכתה העליונה בביה״ס ס״ט קטרין, כומר קתולי, דבר לפניהתלמידים – יהודים ונוצרים – על היהודים המשתמשים בדם נוצרים לצרכי חגפסחם; והמורה לא הסתפק בזה, אלא גם הקריא לפניהם עובדות(?) איזה ספוריםבדויים המוכיחים את אמיתות הרצח הדתי אצל היהודים. המקרה המעציב הזה היה ענין היום של יהודי אלכסנדריה בשבוע זה. ה"אורור " היוצא לאור ע״י עורכו מר ל' שיוטו פרסם מאמרחשוב בשם “שערוריה בבתי הספר של הנכרים”, האגדה של רצח דתי נלמדת במחלקה. הוא הביא מכתב מאחד התלמידים – כמובן בעילום שמו – המספר את המאורע המעציבכמו שהוא: ומסיים! שוב אל יאמרו לנו כי בתי הספר של האחים הם היותר טובים, אשר בהם תכובדנה כל האמונות! אני אענה בתור בעל נסיון כי בבתי הספר האלהמלמדים לשנוא ולבזות את העם היהודי. אני מקוה כי השורות האלה יראו, לאותםהיהודים המחזיקים עוד בדעותיהם אלה – את הסכנה הגדולה הנשקפת ליהדות בשליחתבניהם לבתי חנוך הנכרים. על החתום ס׳ ג'. תמונה 2 וביום א׳ מאי 1925 בהתקיים האספה השנתית של הקהלה תחתנשיאותו של הברון פ׳ליקס די מנשה, קם מר אלי ענתבי מנהל בית ספר “מוסדמנשה” כולו חיור, ובקול רועד ספר את כל פרטי המאורע בס״ט קטרין, ויסייםבדברים האלה: אין אנו מתנגדים לבתי הספר של האחים! אותם היהודים שמוצאיםלהם ספוק להאידיאל שלהם, ימשיכו נא לשלוח את בניהם שם! בתי הספר האלה אינםמסתירים את דעותיהם; חובה עליהם להמיר את דתם של התלמידים היהודים! זו היאמטרתם; והם משתדלים למלא את משלחתם באמונה, אין בכחנו להתנגד להם! אך עלינולדרוש מהם שלא יפיצו שנאה ומשטמה בין הגזעים! עכשיו עלינו להוציא אתהתלמידים היהודים מס"ט קטרין ולהכניסם בבתי הספר היהודים והחילוניים; כבודהאומה דורש קרבנות כאלה! הנאספים היו נרגזים וסוערים, קמה מהומה באולם, דרשו בכל תוקף, שינתן פיום לעלבון כבוד הקהלה. אחר שדברו הברונים פ׳ליקס די מנשה ואחיו אלפרד, השקיטו אתהקהל, בהחלטה לעשות כל המאמצים להוציא את התלמידים היהודים מבתי הספר שלהאחים ולמצוא דרך ליצור בית ספר יהודי במוחרם ביי מרכז הקליריקליות. ובו במקום נמנה ועד לשם זה. נבחרו אנשים בעלי השפעה בקהלה: הברון פ׳ליקס די מנשה נשיא, פ׳ליקס גרין סגן נשיא, ברוך בן־טאטה גזבר, יהושע בובלי ומרדכי נאדלרמזכירים, והאדונים א׳ ענתבי, גוסטב אגיון, בנימין טובי, מ׳ פיחה, דר׳ שליזינגר ודר׳ דורה יועצים. ותיכף התחילו לאסוף נדבות, בין המנדבים הראשונים נזכיר: הברונים אלפרד די מנשה ושרל די מנשה, אברהם עדה, יעקב בוטון ומיגואלטאראב. בית הספר נפתח בחדש אוקטובר 1925 בארבע מאות ושמנים תלמיד לשמחת לב כל יהודי אלכסנדריה. תכנית הלמודים של בית הספר הנקרא היום “ליסי יהודי” דומהלתכנית הלמודים של הליסי הצרפתי בעירנו, בהוספת למודי העבריתוספרותה. בליסי יש שני סניפים! האחד ב״רושדי" בעשר כתות, מהכתה העשירית עד השביעית הם למודי בית ספר עממי, ומהשביעית עד 1, 2, בית ספר תיכוני, העוברים את הבחינות בקונסוליה הצרפתית לקבל תעודות בגרות. מלבד שתי כתות של גן ילדים. בסניף השני אשר בספורטין הוא רק בית ספר עממי, מהכתה העשירית עד הששית, ושתי כתות לגן ילדים. בגמור התלמידים הכתה העליונה יכולים להתקבל באוניברסיתאותבארופה, רבים מהם נוסעים לצרפת להשתלם; ובשנות המלחמה כשהנסיעה לארופה היתהאי־אפשרית, נסעו אחדים לאוניברסיתה העברית בירושלם ולהטכניקום בחיפה, אך איידיעת השפה העברית עמדה להם למכשול, אך היו רבים שהסתגלו לזה. שפת הערבית מתחילה לתפש מקום חשוב בלמודים, וכמו כן השפההאנגלית, העברית נלמדת ארבע שעות בשבוע בכתה, ההיסטוריה היהודית נלמדתבצרפתית. יש לציין כי מספר מכריע של התלמידים המצליחים בהשגת תעודת בגרות, – מגיע למספר מסוים מהמוסד הזה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42572	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42572", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42572, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "אחוד יהודי למען החנוך", "translator_uris": "", "translators": "" }
ראש הרבנים באלכסנדריה חשון התרצ״ז כשנבחר רבנו דוד פראטו לרב ראשי בקהלת רומא נתפנתה משרה זובקהלתנו ומאז התנהלה הרבנות הראשית בתבונה ובחריצות רבה ע"י הראב״ד והחוקררבי יעקב טולידנו בתור ממלא מקום רב ראשי, ועפ״י בקשתו נדרשה הקהלה למנותרב ראשי. כמועמד למשרה נכבדה זו בא אלינו מפאריז הרב המלומד דר׳ משהוינטורה. בבואו לעירנו ברכבת מפורט־סעיד נתקבל ע״י חברי משרד הרבנותופקידיו, ועפ״י בקשת ועד הקהלה הואיל כבוד הרב לתת שורת הרצאות בעבריתובצרפתית לפני הקהל האלכסנדרוני. ההרצאה הראשונה היתה בצרפתית במוצאי שבתר״ח טבת בביהכ״נ “אליהו הנביא” על הנושא “החשמונאים” לפני קהל של אלף וחמשמאות איש ואשה. ביום ה' שלאחריו שוב הרצה בצרפתית באולם הגדול להרצאות על “הרמב״ם ושיטתו בפילוסופיה” בנוכחות כל סלתה ושמנה של הקהלה האלכסנדרונית. כבוד המרצה נגע בשאלה הערבית והזכיר את תקופת הזהב בספרד, שהיתה אז כנאותמדבר בתוך הישימון הגדול של חשכת הבערות ששררה בכל העולם, ורק בספרד היורבנים יהודים ושייכים מושלמים עוסקים יחד בשאלות מדעיות וחקירות דתיותופילוסופיות. הם למדו לדעת, כי הם אחים לגזע ומדברים בשפות אחיות, וגםאמונתם היא אחדות האל… והוא מקוה כי גם עתה אפשר להם לבוא לידי הבנההדדית לטובת שתי האומות האחיות. הרב האורח הרצה עוד כמה הרצאות: בעברית בביהכ״נ “זרדיל” עלהנושא “דון יצחק אברבנאל למלאות ת״ק שנה להולדתו” בצרפתית בלשכת “בני ברית” על הנושא “החסידות בישראל”, ובביהכ״נ “מנשה” על “החנוך היהודי”. בגלל נועםדבורו וצחות שפתו בעברית ובצרפתית מצא חן בעיני הקהל האלכסנדרוני, וביחודהצעירים הצמאים לדבר ה' רואים בו את האדם המוכשר למלא את המשרה רבתהאחריות, ושבמרצו וכח עלומיו (בן מ״ד שנים), ידע להדריך את הקהלה ולהכניסבה רוח יהדות ולאומיות ויצליח לרומם את מצבה הרוחני והתרבותי. ונעים לנו להודיע כי בהתאסף כל חברי הועד הוסכם פה אחדלמנות את הרב ר׳ משה וינטורה לרבה הראשי של הקהלה לשמחתו של כלהצבור. הרב רבי משה וינטורה נולד באיזמיר בדצמבר 1897 גמר למודיו בבית המדרש לרבנים בקושטא, שמש בתור מורהלעברית ותורכית בקושטא ובבגדד, היה גם מנהל בי״ס בבירות. אח״כ למדבאוניברסיטה בפריז ובמכון “לה סורבון” קבל תארים מדעיים שונים במדעי החנוך, הפסיכולוגיה, המוסר ותורת החברה, פילוסופיה כללית והגיונית. במרס 1935 קבלתואר דוקטור לספרות ולפילוסופיה על חבורו “הפילוסופיה של רבי סעדיה גאון”, ו“הפילוסופיה של הכוזרי”. ביחוד נתפרסם שמו בגלל ספרו על הפילוסופיה של רביסעדיה גאון, המכיל גם תרגומים מהמקורות הערביים. בספר זה באה הקדמת הד״רז׳וליין ווייל, הרב הראשי של פריז. הוא יודע השפות: עברית, צרפתית, ערביתספרותית, אנגליה, ספרדית, תורקית וגרמנית. – ביום ג׳ שעבר נתכבד רבנו הראשי החדש רבי משה וינטורהלהתקבל לראיון בפני הוד מלכותו פ׳ארוק בארמונו אשר בקובה. כבוד רבנו הוצגע״י ראשי ועד הקהלה שלנו האדונים רוברט רולו, אדוין גוהר ורפאל טוריאל. הראיון נמשך יותר מרבע שעה. הוד מלכותו התענין במצבה של הקהלה היהודיתבאלכסנדריה. תמוז תש"א. בשמחה רבה נוכל להדגיש את עבודתו הפוריה של רבנו הראשי רבימשה וינטורה בשדה התרבות העברית בקהלתנו. עוד מראשית בואו ראה רבנו בצער רבאת הנוער שלנו ההולך ומתנוון מחוסר אנשים פעילים בעלי השפעה להדריך אותו; ובקהלה גדולה וחשובה כקהלתנו המונה למעלה משלשים אלף יהודים (כן ירבו) ישנםאלפים צעירים המקבלים את השכלתם במוסדות חינוך זרים. רבנו הרגיש בסכנההגדולה ויתאזר ליצור מרכז רוחני בשם “מוסד הרמב״ם” הקיים זה כשנה, שמטרתולהפיץ את התרבות העברית בין שדרות הנוער היהודי ולחנך את הדור הצעיר עלבסיס התורה והמסורת. את מטרתו זו משתדל המוסד להשיג על־ידי: א) שעורי תלמודמפי הרב הראשי, ש״ע, תנ״ך והיסטוריה מפי מורים שונים; ב) יצירת ספריהיהודית, שתכיל את היצירות הנחוצות ביותר לרוות את צמאון אלה הרוצים להכיראת תרבות ישראל וכו'. נאומיו והרצאותיו של רבנו הראשי בעברית ובצרפתית על נושאיםמלאים ענין ביהדות, הנערכים בכל ליל שבת בבית הכנסת “אליהו הנביא” ובהזדמנויות שונות בלשכת “בני־ברית” ועוד, מושכים המון רב ביחוד מצעירינוהמשכילים הצמאים לדבר ה׳. אחת בחודש, “בשבת מברכים” מרצה הוא בעבריתבהיסטוריה היהודית בשפה צחה ובסגנון חדיש. נאומים אלה מכשירים חוג אנשיםמהשדרות העליונות של הקהלה להכיר את המאור שבתורה ובלאומיות. בבית הכנסת “מנשה” נואם בכל יום שבת אחרי המנחה רבי אהרן אנג׳יל סגן משרד הרבנות, פעםבעברית ופעם בצרפתית, נאומיו נשמעים בתשומת לב מיוחדה. – פעולה חשובה אחרת בוצעה בימים האחרונים ע״י רבנו הראשי, בפרסמו בשפה הצרפתית “ספר שמושי לחינוך דתי יהודי” הספר נדפס בהדור רבבפורמט גדול בן 150 עמוד וחולק לששה חלקים: א) ברכות הנהנין ועקרי האמונה; ב) החגים היהודיים והספרות הדתית בתוך מסגרת ההיסטוריה; ג) המאכליםהאסורים, דיני שחיטה; ד) קטעי תפילות ותרגומן; ה) מזמורי תפילה עם תוינגינה; ו) המוסר היהודי. וכל זה נכתב בטוב טעם ודעת שהקורא יהנה מאדבקריאתו. תועלת רבה צפונה בחידוש שבספר החנוכי הזה, בעיקר לנעריםבגיל ה“בר מצוה” האמידים שביהודינו, אשר בניהם מתחנכים בבתי־הספרהלא־יהודים נזכרים ביהדותם רק בהגיע ילדיהם לגיל “בר מצוה”. נוהגים הם אזלהביא אל בתיהם “חכם” ודואגים לכך שלא יעמיס חלילה על בניהם ידיעות מרובותבשפה העלולות לדעתם לקפח את כושר עבודתם בבתי־הספר. ה“חכם” עושה מלאכתובאמונה ומלמדו “תורה” זאת אומרת, מאלף בית ועד “מודה” וכמובן שברכות ציציתותפילין, קריאת־שמע וברכות התורה נכללים בלימוד זה. וכל זה כדי לחוג אתחגיגת “בר־מצוה”. בפעולה זו הם ממלאים – לפי דבריהם – את חובתםכיהודים. והעשירים הגדולים הנמנים עם השדרות הגבוהות – אין להם צורךגם בזאת. הם חושבים שאפשר להיות יהודי גם מבלי לדעת את עיקרי הדת היהודיתודברי ימי עמם, ואפילו גם מבלי להכיר את צורת הא״ב העברית, המהדרין שבהםאשר גורם להם מזלם ונקלעים באורח ארעי בבית־הכנסת – נוהגים לקרוא את ברכותהתורה ו״הקדיש" מתוך כתב יד לטיני. וגבאי בתי הכנסת דאגו כבר לכך שטבלאותמיוחדות לדבר תמצאנה על “הבימה” למען “ירוץ הקורא בו”. כזה הוא המצב העגום של התרבות היהודית בעיר ואם בישראל, דור הולך ודור בא ללא תורה וללא יהדות! ספרו של הרב הראשי בא למלא את החסר; ולתקן את הטעון תיקון. ומי יתן והשפעתו של רבנו תעמוד לו להכניסו לבתים שספר עברי היה שם עד עתהבבחינת בל יראה ובל ימצא. חשון התש״ג התרבות העברית. למוסד הרמב״ם שהוקם בשנת ת״ש ע״י רבנו הראשי ד״ר משהוינטורה כבר יצא מוניטין, ואף לקוראי “עם וספר” הגיע שמעו, ואמנם מרץ רבהשקיע ומשקיע כבוד הרב בחזוקו ובהרחבתו של המוסד המועיל הזה אשר שם לולמטרה לשפר את מצב החנוך היהודי בעירנו. למן הוסדו שם לבו למצב בוגרי בתיהספר של הקהלה, שיצאו אמנם ברכוש עברי לא קטן, ואשר מפאת חסר המשך, היתהנשקפת להם סכנות השכחה. מוסד זה הקים כתה של בוגרים אלו ויצר המשך טבעיללמודים העבריים. בצדק יכולים אנו להתפאר עתה בכתה זו, שידיעותיהם העבריותשל תלמידיה מבוססות ומושרשות ברוחם. שעורי השתלמות אלה ניתנים ע״י הרבהראשי בעצמו בעזרת סגנו הרב אהרן אנג׳יל ושלמה ערב. עם התחלת עונת הלמודים החדשה התחיל רבנו בעבודה רציניתוחשובה יותר, למצוא תקון לתקלה הגדולה של הנוער, ולחנך את הדור הצעיר עלברכי התורה והמסורה. וכך עלה בדעתו ליסד בית ספר תיכוני, שחסרונו היה ניכרבקהלתנו; בתי הספר לקהלה היו תמיד בתי חנוך למתחילים בתכנית בית ספר עממי; ולאותם התלמידים בגמרם את הכתה העליונה, השתדלו מנהלי הבית לשלוח אתהמתקדמים שבהם אל בית ספר מוסד מנשה או אל הליציאום היהודי להשלים אתלמודיהם עד הגיעם לקבלת תעודת בגרות בקונסוליה הצרפתית; ששאיפותיהם היחידהשל תלמידינו היתה השגת תעודת בגרות כדי לצאת למלחמת החיים; אבל כעת נשתנוהזמנים, מדיניות הממשלה דורשת שהתלמידים ידעו את השפה הערבית כהוגן וללמודאת המדעים בשפה זו. בית ספר תיכוני מיסודו של רבנו כעת בא להשלים אתהחסרון הזה ולהכין תלמידים עפ״י תכנית ממשלתית קבועה, ובה בעת התאמה לביתספר תיכוני כללי, ובהוספת הלמודים העברים לפי שטה מסוימת ותכנית מיוחדהוידיעה מספיקה בהיסטוריה היהודית, שלחן ערוך וכו'. תקופת הלמודים היא של חמש שנים. הלמודים הם חנם. התקציב בשנה האחרונה עלה לשני אלפים ומאתים לירות. לפי החשבון עולה הוצאות כל תלמיד עשרים לירות מצריות לשנה; ובמשך חמשת שנות למוד יעלה 100 לירות מצריות. ועד מוסד הרמב״ם מבקש מהקהל הרחב שלנו למצוא נדיבים שישלמו 20 לירות שנתיות כדי להחזיק תלמיד אחד עלחשבונו. עלינו החובה לתת לתלמידינו השכלה גבוהה; ולא – יהיו רבים מצעירינונדונים להשאר בורים בלי כל השכלה מספיקה. זהו המפעל החשוב ביותר שנוסד בזמן האחרון בשדה החנוך בקהלתנו. חברי ועד בית הספר: דר' משה וינטורה, רב ראשי בקהלה – נשיא הכבוד, יצחקואינה נשיא, סלב׳טור לוי סגן נשיא, מריו די בוטון – גזבר, ויקטור טוטאח – גזבר, יוחנן וינבלט – מזכיר, יוסף שרביט, א׳ חולו, עו"ד י׳ זינדברג – יועצים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42573	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42573", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42573, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "ראש הרבנים באלכסנדריה", "translator_uris": "", "translators": "" }
תכנית ליצירת מדרש לרבנים בירושלם חשון התש״ו רעיון חשוב מציע לנו רבנו הראשי, הראוי לתשומת לב מיוחדהמטעם ראשי הקהלות היהודיות בארצות המזרח, והוא: תכנית ליצירת בית מדרשלרבנים בירושלם. זכורני בהיות הרה״׳ג המנוח רבי אליהו חזן ז״ל, רב ראשיבקהלתנו (תרמ״ח־־תרס״ח), בנסיעתו לירושלם בשנת התרס״ז, ראה במגנת לבו אתהירידה הרוחנית בעדת הספרדים; התבונן ביחוד במצבן של ה“ישיבות” ובתיהאולפנא של העדה, שהיו בלי פקוח ובלי כל דאגה לקדמתם של בני הישיבה אשר בהםכל תקוותינו לעתיד; ורבנו התבטא אז בצערו הגדול, את המלים האלה: “מי יודעאם לא יעברו ימים רבים ויבוקש לחרפתנו בין העדה הגדולה והעתיקה הזאת אישמוכשר להורות הוראה ולא ימצא!” אז רבנו התאזר עוז וייסד ישיבה ללמודי גפ״ת בשם “נוהשלום”, בה ילמדו מספר בחורים את דרכי ההוראה, גם שחיטה, מוהלות וכו׳; והמלמדים "המומחים" עשו את משלחתם באמונה, מלאו את כרסי תלמידיהם תורה, למדו על פה איזו סוגיאות גמרא מבבא קמא ומבבא מציעא וכו׳ וכו', וכל זה היהבלי שטה ובלי כל תכנית מסוימה, וכך נמשך הדבר, כמדומני שתי שנים; הבחוריםלא התמסרו ללמודים כאלה, כי לא ראו את עתידם מזהיר לפניהם; ולבסוף: הישיבההתפוררה, והתלמידים פוזרו. והיום, בקראי בימים האחרונים בתשומת לב את החוברת הקטנהשפרסם רבנו הראשי דר׳ משה וינטורה בשם "תכנית ליצירת בית מדרש לרבניםבירושלם״ – אמרתי בלבי! הנה־ היא האיש אשר מצא את הדרך הנכונה! ורק עפ״ידרך זו יש תקוה להצליח ולגול החרפה מעל קהלתנו ומעל קהלות רבות מהמזרח, בתומכם בהגשמת הרעיון החשוב הזה. אנו מקוים כי רבנו בעל ההצעה יצליח בהגשמת יצירתו, וקריינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42574	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42574", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42574, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "תכנית ליצירת מדרש לרבנים בירושלם", "translator_uris": "", "translators": "" }
מכינות בעדות הגולה הננו נותנים כאן סקירה קצרה מהיסודות הראשיים של התכניתהזאת. בהתאם עם העובדא שעל כל מנהיג רוחני לדעת את שפת המקום שבו יכהן, ואתתרבותו, ושהשפעת הרב על קהלתו תהיה מוגבלת אם אין לו שפה משותפת עם הצבוראו אם שפה זו לקויה היא בידו. תלמידי ביה״מ לרבנים יוכשרו כל אחד ואחד בארץשבה הוא עתיד לכהן. מועמדים אלה יעלו ארצה ותלמודם בידם, לרבות תעודת בגרותמקומית שתתן להם הזכות להכנס לביהמ״ד לרבנים, אחרי בחינות כניסה בלמודיםהעבריים עפ״י תכנית מסויימה. תקופת הלמודים בביה״מ לרבנים היא של חמש שנים, שנה ראשונה בפרוזדור וארבע שנים במכון. הפרוזדור יוקם באחת מנקודות הישוב הדתיות הרחק משאון קריה. באוירה נעימה ומושכת יקדיש התלמיד המתחיל את שנתו הראשונה ללמוד התלמודולהכשרה מעשית באותם המקצועות שעל כל רב להתמחות בהם: חזנות, שחיטה, סופרותוכו׳. תוקבע גם תכנית מקיפה לסיורים – סיור לחדש – כדי לאפשרלתלמידים לתור את הארץ בשנת הלמודים הראשונה. הסיורים יערכו בכל ראשחודש. המכון. בארבע שנות הלמודים האחרונות, התלמידים ילמדובד בבד את למודי הקדש (מקרא, תלמוד, פוסקים וכו') במכון, ואת מדעי היהדותהאחרים (הסטוריה ספרות וכו') באוניברסיטה, בהתאם להוראות הנהלת ביה״מלרבנים. ההכשרה בחנוך. הפקוח על למודי היהדות בבתי הספרולפעמים גם הוראת המקצועות האלה, מוטלים על הרב בכל אותן הקהילות שקשה להןלהבטיח את קיומו של מנהיגם הרוחני בכבוד, בלי תפקיד נוסף זה. כדי לאפשר לרבלמלא תפקיד חשוב זה באמון, רצוי שתלמידי ביה״מ לרבנים יקבלו את הכשרתםהחנוכית ב״המחלקה לחנוך" אשר באוניברסיטה או בביה״מ למורים המזרחיבירושלים. ביה״מ לרבנים והאוניברסיטה. רצוי שביה״מ לרבנים יוקםעל הר הצופים בקרבת האוניברסיטה, וזה לא רק מטעמים טכניים – סתם להקל עלהתלמידים לעבור ממוסד למוסד בלי אבוד זמן – אלא גם מפאה חנוכית: טוב למוסדתורני זה אשר יוכל לשמש בית ועד לסטודנטים החרדים מחוג “יבנה”, שיתנוססלתפארה בקרבת קרית הספר העומדת להבנות על הר הצופים. חלונות ביה״מ לרבניםהפתוחים נגד האוניברסיטה עלולים להגביר את השפעת היהדות המסורתית בחוגיםהאקדימאים ולקדש את השם ברבים. מובן שאין זה מחייב טשטוש גבולים בין שני המוסדות. ביה״מלרבנים יהיה מוסד עומד ברשות עצמו, נתון באופן ישיר תחת פקוח ועדה דתיתמרכבת מבעלי תורה וחכמה ויראת שמים אשר ישגיחו על האוירה המסורתית שלהבית. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42575	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42575", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42575, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "מכינות בעדות הגולה", "translator_uris": "", "translators": "" }
מוסדות החסד והצדקה בקהלה בפרק בתי החנוך של הקהלה אמרתי כי לשם החזקתם של התלמידיםוכלכלתם נוסדו בתי חסד מיוחדים לשם זה, והם: א) עמלי תורה, ב) “חברת מחסהלילדי ישראל” ג) טפת חלב, ד) “ילדות מאושרה”. כל המוסדות האלה מטפלים רקלטובת תלמידי בתי הספר של הקהלה. כעת נדבר על יתר מוסדות החסד בכלל. חברת עזרת אחים. חברה קטנה בשם “עזרת אחים” נוסדה בחדשינואר 1885 במטרה לבוא לעזרת עניי הקהלה שלא יצטרכו לסובב בחוצות ולפשוטיד. החברה הצטמצמה אז בחלוקת קמח למשפחות עניות. צנועות. הכנסותיה היומתשלומי החברים ומנדבות פרטיות. תמונה 3 חברי הועד המיסד היו: קלמן אגיון ויהודה כהן, זמן מה אחריכן נוסד ועד פעיל עפ״י דרישת מר שלום טובי. הועד עבד במרץ רב, הרחיב והגדילאת הכנסות החברה, העיריה תמכה בחמשים לירות לשנה, ובשנים האחרונות הגיעהתקציב לשלשת אלפים ושש מאות לירות. בין מפעלי החסד של החברה יש לציין: סניף של הלואת חן וחסד, המביא תועלת לא מעטה לבעלי מלאכה, בהלואת סכומים קטנים בערבות אדם ידועולסלקם בתשלומים זעירים חדשיים. חברי הועד הנוכחי: רוברט רולו נשיא, מריו די בוטון, אלפרד נ׳ כהן, רפאל דויק, ויצחק ואינה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42576	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42576", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42576, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "מוסדות החסד והצדקה בקהלה", "translator_uris": "", "translators": "" }
בית חולים מוסד מנשה אותו הבית שנבנה במוחרם ביי לפני ארבעים וחמש שנים לא היהמתאים לאוכלוסיה היהודית ההולכת ומתרבה באלכסנדריה. בשנים האחרונות נבנהבית חולים חדיש על שטח של 1700 אמות מרובעות בספורטין, שעלה בנינו יחד עםהרהיטים והמכשירים הכי חדישים כמאה אלף לירות מצריות, יש בו 140 מטות, רופאי הבית הם המפורסמים ביותר בכל ארץ מצרים, הוצאות הבית הן עצומות. וכדי להקל מהתקציב, עושים כפעם בפעם מגביות לטובתו, והקהלעונה ברצון, מלבד זה הרבה נדיבים מקבלים על עצמם הוצאות כלכלת מטה אחת המטהעולה 65 לירות שנתית. המרפאה שבבית החולים פתוחה לכל הבא לדפוק על דלתותיה בלי הבדל דת וגזע. חברי הועד הנוכחי: ריני איזמאלום נשיא הכבוד, מאג׳ור ז׳אקגוהר נשיא, דוד ג׳יקוריל, רפאל דויק, מרקו נאדלר, ק' סיניגאלה ויצחקואינה. בקור חולים. בשנת 1911 נוסדהחברה קטנה בשם בקור חולים במטרה לעזור לחולים עניים בהספיק להם רופאורפואות חנם. לשם זה פתחו מרפאה בתוך העיר ברחוב היהודים, המיסדים היו: אז! בכור אביכזיר, יצחק צאיג ומשה ארואץ. חברי הועד הנוכחי משתדלים בכל מרצם להגדיל ולהרחיב אתהמוסד, בשנה זו הצליחו לבנות מכון נהדר מיוחד פוליקליניק, בו ששה חדריםלקבלת חולים מכל המחלות, עם כל הכלים והמכשירים החדישים. ועד הקהלה השתתףבבנינו. בימים האחרונים חונך ברוב פאר בנוכחות מושל העיר ושרי הממשלה וכל ראשי הקהלה. חברי הועד: נשיא הכבוד דוד ג׳יקוריל, נתן שושן נשיא, יצחק אבולעפיה, ז׳אק נחמד ויצחק א׳ צאייג – גזבר. (יש לציין כי מר יצחק צאייג הוא מהמיסדים הראשונים עוד מלפני ארבעים שנה). מלבד זה יש ועד של נשים נכבדות העובדות במסירות; הגבירות: בנטאטה, פינטו, הררי, בארדה, בנון, אלגזי וחזן. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42577	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42577", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42577, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "בית חולים מוסד מנשה", "translator_uris": "", "translators": "" }
union des juifs orientaux אחוד יהודי המזרח נוסד בשנת 1916 מטרה: א) מרפאהלהספיק חנם לחולים עניים רופא ורפואות ב) לעזור לאלמנות, יתומים ומשפחותנצרכות בסכומי כסף חדשיים, לחלק חליפות בגדים ליתומים עניים ולשלם בעדם שכרלמוד בבתי הספר. ג) הלואות חן וחסד ע״י ערבות. הכנסות החברה הם מתשלומי החברים ומנדבות שונות. ב“ימים נוראים” מסדרים בית תפלה עפ״י מנהגי סלוניק, שהכנסותיו מוקדשות לטובת המפעל. בשנה האחרונה לרגלי האסון הגדול על יהודי סלוניק, החברה עזרה הרבה ותשלח סכומים מסוימים ובגדים לטובת הפליטים האומללים. חברי הועד: דוד ג׳יקוריל נשיא הכבוד, יצחק ואינה נשיא, איזידור די בוטון, סלב׳טור לוי, צבי אשכנזי, דוד שילטון, דוד אלבידה, חירםפרץ, דר׳ אשר, מרק מוסירי, אלברט חביב, מריו די בוטון, אלברט חולו, מוריסשאלתיאל, אלברט חמסי, ויקטור אלגזי, משה טאריקה, ב׳ השביע, קלימן דואיניאסוגבריאל שמאע. בשנה האחרונה היו כל הכנסות החברה 2150 לירות מצריות. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42578	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42578", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42578, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "union des juifs orientaux אחוד יהודי המזרח", "translator_uris": "", "translators": "" }
מוסד "דליה״ creche dalia בית תינוקות בשם “דליה” נוסד בשנת 1943 על ידי נשים נדיבות לב כדי לבוא לעזרת אמהות עובדות עניות, הןמביאות את ילדיהן בבקר טרם שתצאנה לעבודה, ומשאירות אותן כל היום עד הערב, ובמכון רוחצות את הפעוטים, מאכילות אותם, ישנן גננות מיוחדות לטפל, בחנוכםהמנעימות להם את חייהם בכל מיני שעשועים וכלי משחק. שלשה חדרים מיועדיםלמטות קטנות בשביל הילדים, המשכיבים אותם אחרי האוכל במטותיהם. בצחוקם של הקטנטנים האלה ניכרת הכרת תודתם אל הגבירות המטפלות בהם באהבה רבה. מתקבלים ילדים מגיל שנתים וחצי עד חמש וחצי, כעת המכון מכיל 75 ילדים וילדות.; חברות הועד הן: הגבירות: שליזינגר, נשיאת כבוד, פ׳ נאדלר, נשיאה, אליההורויץ, וייס, ויסמן, אפשטין, עמאר, אזרסקי, פ׳ישר, גואיטע, חנוכה, חארה, נאצר, פרלמוטר, ריקם, צוקר, שינין וצוידר. כל החברות עובדות במרץ רבובמסירות רבה. אין לתאר את התועלת הרבה המביא מכון זה לבני הקהלה. ההכנסות מתשלומים חדשיים ומנדבות פרטיות. יש בדעתה של החברה לבנות דירה מיוחדת בשביל המכון. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42579	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42579", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42579, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "מוסד \"דליה״ creche dalia", "translator_uris": "", "translators": "" }
cuisine populaire בית תבשיל כללי יום יום מחלקים למשפחות עניות 250 מנות תבשיל חם, מהם אוכלים על השולחנות של המכון ומהם לוקחים לבתיהם לבני משפחותיהם. ועד ההנהלה! הגבירות: דוד סאקס, משה לוי, אלי׳ פוליטי, ורבקה בירדוגו. (בתו של המנוח הרה״ג א׳ אביכזיר). ישנן עוד חברות רבות של צדקה שלצערנו לא ירשנו המקום לתתפרטים עליהן, הקהלה צריכה להתפאר עם כל המיסדים שמטרתם היא להקל את מצבענייה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42580	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42580", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42580, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "cuisine populaire בית תבשיל כללי", "translator_uris": "", "translators": "" }
בית מושב זקנים le foyer בנין נהדר ויפה ברחוב ראסאפ׳ה במוחרם ביי, מיסודו של אברהם עדה ובניו, תאכסנים שם 70 זקנים משני המינים, מנהלי המכון: ויקטור עדה, שלמה בירדוגו ופליקס גרין. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42581	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42581", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42581, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "בית מושב זקנים le foyer", "translator_uris": "", "translators": "" }
מושב זקנים le refuge נבנה לפני שנים אחדות, בקרקע אחוזת הקהלה הסמוך לבית “כנסת ששון” בקלימונופולי. ישנם כעת 40 זקנים משני המינים. חברות הועד הן! הגבירות; נילוס לוי, – נשיאה, צבי אשכנזי – סגן נשיאה, והגברת אירירה – מזכירה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42582	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42582", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42582, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "מושב זקנים le refuge", "translator_uris": "", "translators": "" }
בית יתומים דברנו פעמים אחדות על המכון החשוב הזה שנבנה ע"י המנוח הנדיב יעקב יצחק אגיון. יש בהם כעת 25 יתומים. המנהלת והמפקחת של הבית, הגברת רבקה בירדוגו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42583	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42583", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42583, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "בית יתומים", "translator_uris": "", "translators": "" }
בית יולדות maternite; בית הבראה maison de convalescence בדעתה של הקהלה ליסד עוד שני מוסדות חשובים שחסרונם נרגש הרבה, והם: א) בית יולדות. המכון של בית יולדות הנמצא כעת בתוך בית החולים “מוסד מנשה” הוא קטן ואינו כלל מתאים לצרכי זמננו, עפ׳"י הצעתו של הנדיב, חיים דורה, אחד מחברי הקהלה, יבנה כעת מכון מיוחד מודרני מחוץ לבית החולים, וינדב לשם זה חמשת אלפים לירה. בית הבראה. החולים העוזבים את בית החולים אחרי שכבם שםאיזה זמן, יוצאים חלשים ותשושי כח; עליהם למצוא מרגוע לגופם כדי להחליף כחולנוח שם שנים שלשה שבועות עד שובם לאיתנם. הנדיב מר אלי׳ שמאע דאג לזה, הוא מבטיח לבנות בית הבראה מודרני עם כל הנוחיות באחת מאחוזותיוב״סיוף״. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42584	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42584", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42584, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "בית יולדות maternite; בית הבראה maison de convalescence", "translator_uris": "", "translators": "" }
אגודת בוגרי תלמידי בתי הספר לקהלה ANCIEN ELEVES DES ECOLES COMMUNALES נוסדה בשנת 1925. מטרה: א) חזוק קשרים הדדיים בין החברים, ב) חפוש עבודה למבוטלים. אולם גדול עם ספריה. חברי הועד, אלברט נחמן – נשיא, יוחנן ענף ושמואל יצחק –סגני נשיא, רפאל ספורנו, ויטה נקסון, יצחק פיינשטין, ה׳ חלפון, דניאלנקסון, אלברט ויואנטי. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42585	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42585", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42585, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "אגודת בוגרי תלמידי בתי הספר לקהלה", "translator_uris": "", "translators": "" }
לשכת בני ברית "אליהו הנביא״ מספר 681 מטרה: אנושיות, כבוד האומה, ועזרה לחלשים ולנצרכים. חברי ועד הלשכה: הנשיא: רפאל מודעי. מנטור, פ׳ליקס בן זקן. סגני נשיא: רפאלדויק וסלבטור לוי. מזכירים: אדוארד דויק וגסטון מזרחי. חברים: נחמיאס, בירקוביץ, ח׳ דורה, י׳ פרץ. לשכת “בני ברית” בשתוף עם חברת “אחוד יהודי המזרח”, סדרובאחד האולמים של הלשכה אולם מיוחד לתרבות ולבילוי זמן עם ספריה חשובה. באולם הזה מבלים צעירינו את זמנם בתוך אוירה יהודית בריאה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42586	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42586", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42586, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "לשכת בני ברית \"אליהו הנביא״ מספר 681", "translator_uris": "", "translators": "" }
לשכת גבירות בשם "רות" בזמן האחרון יסדו מפעל חסד חנוכי בשם “עזרה ללמודים אחרי הכתה”. לרבים מתלמידי בתי הספר לקהלה, בי״ס פרגולה ועוד, עם בואםלבתיהם בערב, אינם מוצאים להם שום נוחיות לשבת במנוחה כדי לסדר את שעוריהם – לשכת “רות” סדרה בשבילם, כי מיד בצאתם בערב מבתי הספר יתאספו אל אולמי “עץ חיים” אשר ברחוב פ׳רנס, קרוב לשכונת היהודים, ושם ניתן לתלמידים עוגותותה, ואחרי אכלם נגשים לעבודתם בשקט ובמנוחה, ובהשגחת מחנכת. אין לתאר את שמחתם של המסכנים האלה! בהבעת פניהם העליזים ניכרת תודותיהם למטפלות בהם. חברות הועד: הגבירות: פ, אירירה – נשיאה, שליזינגר, פ׳ סאלטו, פ, נאדלר – סגנות נשיאה, ר׳ אפשטין מזכירה, ל׳ גוזיק, ל׳ לוי, ס׳ שמאע ה׳ שוכט. – חברות. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42587	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42587", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42587, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "לשכת גבירות בשם \"רות\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
בית ספר "אמנות ומלאכה" ECOLE D’ART & METIER כשמו כן הוא, מטרת המפעל הזה ללמד את הצעירים אמנות ומלאכה כדי שיוכלו להתפרנס ממלאכתם. לאותם תלמידי בתי הספר לקהלה שאינם מוכשרים להמשיך אחלמודיהם בכתה, משתדלים להכניסם באיזה בית חרושת למלאכה: נגרות, נפחות ועוד, ושם ילמדו מלאכת יד. החברה מספיקה להם בשנות למודיהם משכורות חדשיות, גםחליפות בגדים ניתן להם שתי פעמים בשנה, בצהרים באים לבית הספר לאכול אתארוחותיהם, ושלש פעמים בשבוע מורה מיוחד נותן להם שעורי ערב. הנשיא: ביינב׳ינוטו קמפוס, סגן נשיא עו״ד אלפרד טילקי, מזכיר א׳ עזרן. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42588	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42588", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42588, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "בית ספר \"אמנות ומלאכה\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
חברי ועד המועצה של הקהלה רוברט י׳ רולו – נשיא אדוין נ' גוהר ־ סגן נשיא דוד א׳ ג׳יקוריל רפאל דויק מאריו די בוטון אלפרד נ׳ כהן חיים דורה מאג׳ור ז׳אק גוהר עו"ד אברמינו חזן עו״ד רפאל מודעי מרסל סלאמה דר׳ ה׳ שליזנגר יצחק י׳ ואינה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42589	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42589", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42589, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "חברי ועד המועצה של הקהלה", "translator_uris": "", "translators": "" }
&&& מועדון חוג הצעירים היהודים "מכבי" מחלקה לצופיות, מטרתן הפצת הצופיות ברוח הלאומי. נשיא! מג׳ור ז׳אק גוהר, סגן נשיא הסתדרות העולמית “מכבי”. בקרוב ייפתח בחוג המועדון משרד לחפוש עבורה למבוטלים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42590	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q16130395", "authors": "בן־ציון טרגן", "filepath_pby": "/p1969/m42590", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42590, "source_edition": "אלכסנדריה: דפוס ליאון פלומבו", "title": "&&& מועדון חוג הצעירים היהודים \"מכבי\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
על ישראל ועל ארצו בעל “המכתב לבן יהודה” (בחוברת ה' ל“השחר” שנה זו) נגעבאיזה דברים נכבדים מאד, אבל שיטתו בדברים הנכבדים ההם לא תוכל למצוא חןבעיני קטני־אמנה ורחוקים מדמיונות, אשר רבים הם כיום. ובהיותי גם אני מןהאחרונים האלה אמרתי לברר את הדברים לפי דרכי. מתוך שאיני בטוח, שכל קוראי דברי אלה יקחו את החוברת הנ"ללחזור עוד הפעם על דברי בן יהודה, הנני מוצא לנכון להעתיק בזה מקצתמדבריו ואלה הם: “האיש אשר נואש מתקוה הזאת (מתקות הגאולה) חדל להיותיהודי”, “לולא האמנתי בגאולת עם היהודים, כי עתה השלכתי שפת עברית כדבראין חפץ בו”, כי ירמיה הנביא אשר “רפה את ידי אנשי המלחמה ויחפוץ גם לנפולאל האויב וכו' בשגגה עשה זאת וכו' אך הטוב טוב לנו כי עשה זאת בשגגה מאשרלו עשה בזדון? הקטן שבר האומה בבוא נבוכדנצר בשערי ירושלים, בשגגתירמיהו, משׁברה בבוא טיטוס, בשערי העיר הזאת בזדון יוסיפוס פלאַוויוס? וכו' אך אעזוב נא את דברי־הימים האלה וכו' אחרי אשר לא נותרו לנו מן העת ההיאבלתי דברי ירמיהו, ודברי יתר הנביאים (?) כשמעיהו הנחלמי, אחאב בן קוליהוצדקיהו בן מעשיה אבדו (ומנין לנו שכתבו?) ולא נותר מהם דבר”, “נהיה נאאיפו חָיה (צ"ל חַיַה) את השפה וכו' אבל יכול לא נוכל להחיות שפת עבריתבלתי אם בארץ אשר מספר יושביה העברים יגדל ממספר הגוים, נרבה נא איפו מספרהיהודים בארצנו השוממה וכו' נְחַיֵה נא חיה את האומה וחיתה גם שפתה!” “לשוא נקרא, נחזיקה בשפת עברית פן נמות! כי אם נחיה את האומה ונשיבנה אלארץ־מולדתה, וחיתה שפת עברית, כי סוף סוף, אדוני, הלא רק בזאת נושע תשועתעולמים ובלעדי התשועה הזאת אבדנו לנצח! וכו‘. דת היהודים תוכל להאריךימים גם בארצות נכריות וכו’ אבל האומה? חיה לא תחיה האומה בלתי אם עלאדמתה”. ראשית דבריו חטאת. הוא מבדיל מקהל היהודים את האיש הנואשמתקות הגאולה: אך מי נתן לו רשות להבדיל בין איש ואיש מזרע ישראל ולומרלאחד: "יהודי אתה, אחינו אתה, ולשני – “לך מעמנו, כי לא לנו אתה, אין לךחלק בישראל ולא נחלה בבית יעקב”? משפטים כאלה יוכל לחרוץ אך אליהו הנביא, בבואו לעתיד־לבוא לרחק את המקורבים ולקרב את המרוחקים, כדברי המשנה בסוףעדיות, ולא אחר. דברים כאלה ראוים בפי הקנאים חובשי בית־המדרש, שכל אחד מהםמאמין שהוא שליחו של הקדוש־ברוך־הוא לכלות קוצים מכרם בית־ישראל, אך לא בפיבעלי דעת. הדברים האלה תמוהים ביותר, בראותנו שבעל המכתב הזה אינו מסכיםלדברי האומרים, שבני ישראל הם אך בני אמונה אחת ולא יותר, ואם כן, דבריםהמסורים ללב אינם יכולים להיות, לדעתו, תנאי קבוע בזכות היחוס לעם ישראל. ר' אליעזר הגדול לא היה בטוח בגאולת־ישראל ואמר, שאם אין ישראל עושין תשובהאינן נגאלין (סנהדרין צ"ז:), ואם כן לא היה יהודי! מלבד זה, אם חייביםאנחנו לקוות על הגאולה, הנה צריכים אנו להיות בטוחים כי יקום לנו גואל, כיבלי גואל אין גאולה. אך מי יהיה הגואל המחויב ההוא? אם הקדוש־ברוך־הואעל־ידי עצמו או על־ידי שליח (המשיח), כדעת כל שלומי אמוני ישראל, אם כן איןלנו להשתדל בזה כלל, רק נבטח כי נצח ישראל לא יכזב והקם יקים את דברו בזמןמן הזמנים, בשעה שיעלה רצון לפניו ובעתה יחישנה, ואז תשוב שפת אבותינו, שפתהאלהים, לפרוח ברוב הדרה, ומה לנו לדחוק את השעה ולכונן קולוניותבארץ־אבותינו בטרם נדע זמן הגאולה? ואם תהיה הגאולה באופן טבעי, היינו, שנקנה את הארץ מיד השולטן בכסף מלא ונכונן שם ממלכה משועבדה תחת השגחתמושלי־אירופה, ולמען נִנָצל מריב עמים על־דבר קבר משיחם נשים את עיר הממלכהלא את ירושלים, אך עיר אחרת יותר מרכזית, ושלומי אמוני ישראל יוכלולהיות בטוחים, כי כאשר יבוא משיח בן־דוד, שהם מקוים עליו, לקבץ גליותולבנות בית־המקדש לעולות ולזבחים, אז תשוב הממלכה לעיר ירושלים כבתחלה ושםנעשה את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, – הנה הדברים בעצמםטובים ונכוחים, ומי יתן ויתקימו במהרה בימינו, אבל להיות חייב לקוות, שהשולטן ימכור את הארץ – היא סכלות גדולה בכלל, ובפרט עתה, אחרי שנקרעומידו מדינות רבות על הבלקנים. כן היא סכלות גדולה לחייב את בני ישראללקוות שיבוא יום, אשר איתני הדיפלומטיה, שמעולם אינם עושים דבר אלא אם כןהוא מביא להם ריוח, כי יראו שעל־ידי צאת ארץ אבותינו ליד ישראל תתעשרנהאנגליה וצרפת וכו' עשׁר רב ואז יכבידו אכפם על השולטן לקרוא דרור לישראללשוב לארץ אבותיהם. הנה כי כן אין לנו לדבר על תקות הגאולה, אלא על חפץהגאולה, ולומר, שכל איש מישראל, שכבוד עמו ואשרו חביבים עליו, חפץ שנגיעבאיזה אופן לחירות ולממלכה, אם גם שפלה, בארץ אבותינו. אך גם מי שאינו חפץבזה יהודי הוא, אלא שאינו אוהב את עמו, כי גם הכופר בכל התורה ובתקותישראל, כל זמן שלא עזב את עמו בפעל והמיר דתו כדי להטמע בין האומות, יהודיהוא, וישראל אף־על־פי שחטא גם בעבודת־אלילים – ישראל הוא. מודה אני, שצדקמענדעלסזאהן בדבריו, כי בני אמונה אנחנו, אבל מודה אני, כי צדקו גם דברי ה' סמלענסקי באמרו, כי עָם אנחנו, ועל־כן כל מי שלא עזב אותנו בשאט בנפש להטמעבעם אחר, יהודי הוא. אברר דברי. השם הרומי natio (לאום) לא יוכלבזמן הזה בשום אופן להכיל את המושג שהיה לו בזמנים הקדמונים, כמו בזמןהיונים או הרומיים היותר קדמונים. לכל הלאום כלו היתה אז שפה אחת ודבריםאחדים (מלבד איזו שנוים מקומיים), דת אחת ואלהים אחדים (לבד איזו אליםמיוחדים לערים ידועות), כלם היו יוצאי ירך משפחה אחת, שנתחלקה לבתי־אבותשונים, וזרים מעמים אחרים לא התערבו בתוכם; אדמתם היתה להם לבדם, לא ישבובארצות זרים ועמים נכרים להם לא ישבו על אדמתם. בזמן הזה אינו כן: העמיםהרומאנים השונים התערבו בינם לבין עצמם וְעִם האשכנזים, האשכנזים – עםהסלאווים, האחרונים – עם הטאטארים וכו' וכו‘, עד שכמעט אין איש בכל ארצותהעמים האלה, שיוכל להבטיח כי בעורקיו נוזלים אך דמי אותו העם, ששמו נקראעליו, ולא גם דמי עם אחר; הדת נתחלקה גם היא לכתות אמונה שונות, ואמונה אחתפורשת כנפיה על עמים רבים; והלשון גם היא משותפת לפעמים לעמי ארצות שונות. האדמה נתפשטה ובלעה בתוכה ארצות זרים וגם נתחלקה בין עמים שונים, כמו עםאשכנז בפרוסיה, שבלע חלק מארץ פולין וחלק מארצו הוא נתן לארץ שווייץ וכיוצאבזה. נמצא שאין עתה בעולם לאום מדוקדק לא במובן הטבעי, (בלי תערובות מחוץ), לא במובן הדתי ולא במובן הארצי, מלבד בני ישראל, שבמובן הטבעי, ובמקצת גםבמובן הדתי, נשארו לאום כבתחלה, מפני שזרים לא התחתנו בהם, ומלבד הקראיםהמעטים לא נפלגו לאמונות. לפיכך אין לשם “לאום” בזמן הזה אלא מושגמדיני, כלומר, כל האנשים השייכים לממשלה פלונית הרי הם לאום פלוני בליהבדל דת עם. זהו השם “לאום” בכל דבר הנוגע לממשלה, לחוקים ומשפטים כולליםוכו’, אבל מתוך שיש בני משפחה אחת (מבלי הבט על ההתערבות) שהם שייכיםלממשלות שונות, כמו האשכנזים, הפולנים, האיטליאַנים וכו', לפיכך בנוגעליחוס משפחה הננו משתמשים בשם “לאום” גם במובנו המקורי, אם גם שאינו מדוקדקכל כך. מענדעלסזאהן כתב ספריו לתכלית מדינית, ובמובן המדיניאי־אפשר לומר שבני ישראל הם לאום, כי כמו שאין הממשלה סובלת ממלכה בתוךממלכה, כן לא תסבול לאום בתוך לאום, ולפיכך אמר, כי בני ישראל אינם אלא בניחברה דתית, כמו שהוא באמת במובן המדיני. על המושג הטבעי של הלאום לאהיה לו לא צורך ולא אפשרות לדבר. צורך לא היה לו, מפני שלא בעד בני ישראלכתב את דבריו אלה, ואפשרות לא היתה לו, כי בימיו לא נולדה עוד התנועההלאומית: אשכנז ואיטליה לא חלמו עוד אדות התאחדותן, והיונים, הרומינים, הסרבים והבולגארים לא נועזו לקוות כי קרוב יום חירותם. ומתוך שבלי ספק לאהאמין בנפלאות שמעל לדרך הטבע, לא היה יכול לחלום אז גם על שיבת ציון, כמושאנו מקוים עליה, אחרי רואנו חירות שאר עמי טורקיה. אך אם נביט על הלאום לאבעין מדינית, אז נודה כי הצדק עם ה' סמאלענסקי, וכי בני ישראל באמת לאוםהמה, לאום טבעי, ומי הוא זה אשר יעז לומר לאיש מבני הלאום הזה: “אין לך חלקבעמנו”! כן הוא, בני ישראל לאום המה, ולאום יהיו כל הימים אשר יהיולאומים ודתות על־פני־הארץ, אם גם, מאיזו סבה שתהיה, לא תבוא תקותנו לכונןלנו אחוזה בארץ אבותינו. אין אני אומר, כי עם הרוח אנחנו וממלכתנו ממלכתהרוח, כי דברים אלה הנם דברים של תעופת הדמיון, אבל כמעט בטוח אני, כי בניעמנו לא יתבוללו בשכניהם כל הימים אשר יהיו לאומים ודתות בארץ, כי מרוםונשא הוא ישראל מעל שאר עמים גם כעת, וכן היה גם מלפנים, ברוחו ודעתו וכלדרכיו. אם לא היה ישראל מרום ונשא מהם, לא היו מקנאים בו בימי־הבינים ולאהיו יראים מנו פן יפרוץ, וממילא לא היו רודפים אותו בכל מדינות אירופהואַזיה. אם לא היה ישראל מרום ונשא מעל שאר עמים, כי אז כבר התבולל בהם, וכבר היה נבלע ישראל בגוים, כמו שנבלעו שאר אומות, כי חק הוא בטבע, שהגדולמחברו בולע את החלש ממנו, וחק זה נראה גם בצומחים, גם בבעלי־חיים וגםבאומות שלמות, ואם בני ישראל לא נבלעו עוד, אות הוא כי רב כחם ושקולים כנגדשאר עמים, הרבים מהם מאד. לאשרנו לא קבל וולאדימיר הקדוש לרוסים אתדת־ישראל (כמו שהציעו לפניו הכוזרים או איזו מן היהודים), שאילו היה מקבלאותה, כי אז אין ספק שכל בני ישראל בכל ארצות גלותם היו מתקבצים לארץ בניאמונתם, שלא היו שומעים בה קול נוגש, ובמשך מאה או מאתים שנה היו מתבולליםלגמרי עם שכניהם ונטמעים ביניהם, עד שלא היו בעולם אלא רוסים שומרי דת־משהולא בני ישראל, וממילא מובן, שנזק הכליון שהיה בא לישראל לא היה שוה בשכר, שהיו הרוּסים נזהרים מלבישת שעטנז ומאכילת בשר וחלב וכיוצא בזה. כי סוף־סוףיודה כל בן־דעת, כי אחינו זרע אבותינו יקרים לנו בענין כזה מעמים אחריםשומרי־דתנו, והקראים, למשל, קרובים לנו יותר הרבה מן הסובוטניקים (אם באמתאינם מזרע ישראל), שכפי הנשמע זהירים הם בדת הרבנים במדה שהם יודעים אותה, כי סוף־סוף הראשונים הם בני אברהם יצחק ויעקב כמונו, ואחינו בני לאומנוהם.1 המקרה שלא קבל וולאדימיר את דת־ישראל, אשר שמר אותנומלהטמע בין העמים, יכריחני להזכיר מקרה יותר נפלא, אשר הרס עד היסוד אתהדעה העקשת על דבר ההתבוללות, מקרה אשר לא יפלא אם המאמינים יראו בו השגחהפרטית. על־דברי ר' אליעזר: “אם אין ישראל עושין תשובה אינן נגאלין”, שזכרתילמעלה, ענה ר' יהושע, שאם אין ישראל עושין תשובה ברצונם, הקב“ה מעמיד עליהםאנשים קשים כהמן ובעל־כרחם עושין תשובה (סנהדרין שם). ומה נפלא הוא לראות, כי בעת הזאת, אשר רבים מאד מאחינו באשכנז וברוסיא, אם מסכלות או מתאותםלנזיד־עדשים, חפצו בכל כחם להתכחש לעמם, בעת הזאת קמו תלמידי־המן, האנטיסמיטים באשכנז והשודדים “להקת היחפים” בדרום רוסיא, ובקולות וברקיםובמהומה ובמבוסה הכבידו אכפם על אחינו הנפשעים להשיבם לעמם!… בהיות מסורתבידינו שאין רע בלא טוב, הנה זהו הטוב האמתי הכרוך בעקב הרעה הגדולה אשרבאתנו ואשר לא בקרוב נשכחנה! בעת שהיתה המהומה באודיסא (מאי לשנה זו) והחצרשאני דר בו היה סגור על מסגר, כשאר החצרים שאחינו יושבים בם, לבל יפלוהשודדים עלינו; כל כלי־הבית והספרים היו מושלכים במערות, אצל דלתות החצרעמדו שומרים מבני החצר כל היום וכל הלילה, את שמלותינו לא פשטנו מעלינובמשך שמונה ימים, וגם הילדים הקטנים היו ישנים (בלא כרים וכסתות) בבגדיהם, למען נוכל למלט אותם תיכף אם יבוא הצורר עלינו, וקול פחדים נורא מאד נשמעלעתים לא רחוקות מן הנשים רכות־הלב, בראותן בעד חורי דלת החצר “להקת יחפים” הולכה וקרובה; בקול מהומה ויאוש היו הנשים חוטפות את הילדים להתחבא עמם, זובַעֲלִיָה, זו בבית איזה נוצרי, הדר בחצר, וזו במערה, – אז, אחרי עבורהבהלה, הייתי מרגיש קורת־רוח. לבי היה שמח, כי אִנה המקרה לידי להרגיש איזופעמים במשך שבוע אחד מקצת מן המקצת ממה שהרגישו אבותינו האומללים בזמןמאות שנים כמעט במשך כל ימי חייהם. בטוח אני, כי לא יחיד הייתי בהרגשותכאלה… אך רגשות יותר נוראות ויותר מעציבות הרגישו עשרות אלפי בני ישראל, שהוצגו רגע אחד ככלי ריק: בלי פת־לחם, בלי כסות, מבלי מקום ללון ביחד עםמאות מאחיהם ואחיותיהם הובאו לאהלי עראי להתגולל על האדמה באויר מחניק ומלאיללת אומללים, שם אכלו את לחם־חקם אשר נתנו להם נדיבי־לב, שם לנו, שם שכבוחוליהם ושם ילדו נשותיהם… רגשות יותר זרות הרגישו אחינו בעת שהחלו לגרשאותם, כאילו למלא את סאת אסונם, מעיר קדושה אחת, שאינם רשאים לדור בה, כמעטתיכף אחרי הרעש; בעת שנתעוררו רוב מה”ע להמטיר אש וגפרית על ראשי האמללים, וכמעט שנתנו צדק לפעלי “להקת היחפים”, בשעה שהיה להם להטיף לאחיהם, כיעשית־דין לעצמו, בלי משפט הפלילים, אונס וגזלה, – דברים נתעבים הם יהיוכנגד מי שיהיו, אפילו אם היו בני ישראל באמת אקספלואטאטורים, ובעת שכמעטמכל בתי־פקודות האחוזות (זעמסטווא) יצאו עצות ללחוץ את בני ישראל בכלהאפשרות; בעת שכל איש ראה עין בעין, כי המשכילים (במחילת כבודם) המו“ל מה”עואדוני האחוזות הם בעצה אחת עם “להקת היחפים”, רק שהאחרונים עושים באגרופםוהראשונים – בעטם… כל מיני הרגשות האלה יכולים לתת לנו לקח טוב בעניןלאומיותנו. יהיה איך שיהיה, בזמן הזה בטל חלום ההתבוללות גם מלב הטפשיםואין צריך לומר מלב החכמים, שידעו בו שלא יקום ולא יהיה, כי אם עד כה לאהתבולל ישראל בעמים, שוב לא יתבולל עוד בהם, ויעקב אבינו לא מת! סבת יתרון עם ישראל על שאר עמים בלי־ספק יש לו סבותפשוטות רבות, וכמדומה לי, שיש לי אפשרות להראות על איזו מהן. הציוויליזאציה של ישראל, המונה מספר שנותיה קרוב לארבעת אלפים שנה, זקנההיא מן הציוויליזאציה של כל העמים החיים אתנו כיום, אשר גם לפני אַלְפַּיִםשנה היו במצב פראים גמורים, (כי גם היונים שבימינו אינם אלא יושבי ארץ יון, שהם בני תערובות מעמים רבים חדשים); הציוויליזאציה של ישראל עם דתו יצאומקרבו, ואינן אלא פרי רוחו, שעל־כן נקלטו בו היטב, והציוויליזאציה שלשאר עמים אינה אלא תערובות של היהדות וההיליניזמוס, שנקשרה להם מחוץ, ועל־כן לא יכלה להקלט בגידיהם ובדמם פנימה; בני ישראל סבלו תלאות רבות כמעטבכל משך ימי חייהם, גם במצרים, גם בארץ־ישראל, כל־שכן בגולה, וכבר ידוע משלההמון, כי בעד מוכה אחד נותנים שנים בלתי מוכים ואין מקבל. זה וכיוצא בזהגרם שיהיה לישראל יתרון, אם גם אין מאתנו מכחיש, שיש לו גם חסרונות. כמדומהלי, שכל הדברים הנ"ל פשוטים הם, בלי כל דמיונות, ויכולים להתקבל גם על לבקטני־אמנה, תחת אשר בעל־המכתב בונה בשים מעלותיו. אך ברית כרותה לבעלי־דמיון, שגם אם יאמרו דבר הגון לאימנעו עצמם מדברים בטלים, שאין להם טעם וריח. בעל־המכתב אומר להחיות אתארץ־ישראל למען תחיה על ידי זה שפת עבר! האין זה כבונה טירות נאותוהיכלים מרהיבי עין, לא מפני שיש צורך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בם “מזוזה”? ומה איכפת לו, אם בשעה שבאמת יצלח לנו לקומם את הריסות ארץ־אבותינו תהיהשפת־אשכנז או שפת־אנגליה השפה המדוברת בה בין ההמון? ולמה לו להיותפאטריוט יותר ממה שהיו אבותינו? אברהם אבינו היה מאור־כשדים ובלי־ספק דברבשפת ארמית עד שבא לארץ כנען, ששם היתה השפה המדוברת שפת עבר, הנקראה גם־כן “שפת כנען” (ישעיה י"ט, יח), מפני שגם הפיניציים (הכנענים) דברו בה, כידוע, וכפי הנראה היתה השפה ההיא שפת הנפילים והרפאים, שנשארו בארץ כנען עוד מזמןשלפני המבול, ובבוא הכנענים (סמוך לזמן אברהם) לארץ ההיא קבלו את השפה ההיאומהם באה גם לבני ישראל, אך אחרי שגלו לבבל והורגלו בשפת ארמית, נשארה השפהההיא אצל ההמון גם בכל ימי הבית השני, כידוע. אבל אם דבריו אלה אינם אלא דברי שטות, הנה דבריו בנוגעלירמיהו אינם אלא חוצפה יתירה, שאי־אפשר לעבור עליהם בשתיקה. בין כלהעומדים בראש עמנו, שנזכרו בתנ"ך, יתראו לפנינו ביותר בגדולת נפשם ובאהבתםהנשגבה לעמם שלשה האנשים האלה: משה, ירמיה ונחמיה (ממילא מובן, שאיני מדברלא על בעלי־מופתים ומקבלי פדיונות, ולא על בעלי־מליצה וחוזי חזיונות), והנההוא מחרף את האיש הקדוש הזה, את ירמיהו, אשר נתן גוו למכים והשליך נפשומנגד, באמרו תוכחה לעמו! אומר עליו, כי הוא בשגגתו הרס את ארץ עמו, כי חפץלנפול אל הכשדים (על זה עומד האומלל ירמיהו וצועק: “שקר, אינני נופל עלהכשדים!” (ירמיה ל"ז, יד) ומשוה אותו אל נביאי השקר שמעיה הנחלמי, אחאב בןקוליה וצדקיה בן מעשיה “אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם” (ירמיהכ"ט, כג), ואומר, כי דברי הנביאים האחרונים האלה אבדו ולא נותר מהם דבר, ואם כן אין אנו יודעים אלא טענות בעל־דינם, דברי ירמיהו. אך מדוע לא חקרהחכם הזה לדעת, למה אבדו דברי נביאי השקר ההם ודברי ירמיה נשארו? ומה היו יכולים לכתוב הרשעים ההם, אשר אמרו “שלום שלום” מבלי ראות את החרבהחדה המונחת על צוארם? האם היו יכולים לכתוב, כי נבוכדנצר לא כבש באמת אתארץ יהודה, וכי באמת נשבר עול מלך־בבל ובעוד שנתים ימים הושבו כלי בית ה' מבבל עם יכניה מלך־יהודה וכל גלות יהודה ארצה ישראל? (עי' ירמיה כ"ח, ב־ד), או אולי היו כותבים, כי הם יעצו לעשות שלום עם הכשדים וירמיה עורר את העםלמלחמה, מבלי הביט על רפיון שארית העם הנשאר ביהודה? כל הקורא שלא על־מנת לקנתר יראה, כי השליך ירמיה את נפשומנגד אך לטובת עמו וארצו. אף־על־פי שכפי הנראה לא הצטיינו בני ישראל מעולםבאהבה יתירה לארצם, וכמו הפיניציים יצאו גם הם משפחות־משפחות לארצות אחרותוישבו במואב, בארץ־פלשתים וכו‘, וקרוב לשער, שעוד בימי יונה הנביא ישבה עדתישראל בתרשיש (עיר בארץ שפניה הקדמונה, שהיתה קולוניה לבני צור וצידון), שלולא כן לא היה הנביא נוסע לארץ רחוקה כזו, ולא עוד אלא שאין בשפת התנ"ךמלה המַקְבלת להמלה Patria בשפת רומי או ΙατριδΙ בשפת יון, שפירושה ארץ־מולדת, מכל מקום ירמיה אהבמאד את ארץ־מולדתו. בשעה שהתאונן על נביאי השקר, המעוררים את העם למרודבמלך בבל, אמר: "כי שקר הם נבאים לכם למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם וגו’ והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו" (שםכ"ז, י יא). בשעה שלקח אותו נבוזראדן לבבל, במקום שהיה יכול לשבת בשלוה, כמו שישב הבוגד ורך הלבב יוסף פלאוויוס ברומי, שב אל אדמתו השוממה (שם מ', ה) ובכל לב בקש מאת יוחנן בן קרח וסיעתו לבלי לעזוב את הארץ ללכת מצרימה (שם, מ"ב). אך עם כל אהבתו לעמו ולארצו מוכרח היה לדבר על לבם לתת את צוארםבעול מלך בבל. המלך יאשיהו, “אחרי אשר הכין את הבית” (לשון הכתוב בדה“בל”ה, ב) ויאמין כי על ידי זה נעשה ילד שעשועים לאלהיו, וה' מחויב לתת את כלמאויי לבו, – בקש תואנה להלחם עם המלך העז, עם פרעה נכה, אשר יצא בעת ההיאלהלחם עם מלך אשור2 (מלכים ב' כ"ג, כט) “כילהלחם בו התחפש יאשיהו” (דברי הימים שם, כ"ב). נכה נצח במלחמה ועם הארץבירושלים האמין, כי המנצח יסתפק בנצחונו ובמיתת יאשיהו, אבל לא יאבה לשעבדאת ארצם, וימליכו את יהואחז בן יאשיהו תחת אביו, אך פרעה נכה חשב אחרת, הואחשב את ארץ יהודה למשועבדת לו ועל־כן הסיר את המלך שהוקם עליה שלא ברשותו, ויתן על הארץ עונש בגלל הקמת המלך הזה, וימליך על יהודה את אליקים ולאותעבדותו של האחרון שִנה את שמו יהויקים (מלכים ב' כ“ג; דה”ב ל"ו). בעוד ארבעשנים (לפי חשבונו של הסופר לינורמאן) נלחם נבוכדנצר עם נכה בכרכמיש ואז “לקח בבל מנחל מצרים עד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים” (מלכים ב' כ"ד, ז), וממילא עברה ארץ יהודה מתחת יד נכה אל יד נבוכדנצר בלי אשמת ירמיה, ויהויקים היה לו עבד (שם,א'). אחרי מותו מלך, כפי הנראה מעצמו, מבלי שאולאת פי נבוכדנצר, יהויכין בנו, אך תיכף בא מלך בבל והגלה אותו ואת עמו “לאנשאר זולת דלת עם הארץ” (שם, י"ד) וימלך את מתניה דודו אשר הסב את שמו, בליספק, גם כן לאות עבדות, לשם “צדקיהו” (שם י"ז) ויהודה נשארה בעבדותה. אךאואפראגיט מלך מצרים, הנקרא בתנ"ך “פרעה הפרע”, הסית את אתבעל מלך צור ואתצדקיהו מלך יהודה לכרות עמו ברית ולמרוד במלך בבל. הבאמת אשם ירמיה אם ראהמראש, כי אחרית לא תהיה למרידה הזאת, כאשר היה באמת? הוא חפץ כי יטו בניישראל את שכמם לשאת את עול מלך בבל, למען ישארו לפחות בארצם, עד יעבור זעם, עד מלאת לבבל שבעים שנה, כלומר, בערך שנים או שלשה דורות (מספר שבע, כידוע, רגיל בתנ"ך לדוגמא), עד אשר חשק המלחמות ובליעת חיל זרים תהפך להכשדיםולמרורת פתנים, חיל בלעו יקיאו ופטיש כל הארץ יתפוצץ לרסיסים, ואז יקחו בנייהודה את אשר להם, אם אך יהיו על אדמתם. מאושרים היינו אם היינו שומעיםלו: מאושרים היינו אם היינו שומעים בימי מלחמת טיטוס ליועצי השלום, אחרישעשה יוסף פלאוויוס את מלאכת עמו בגליל רמיה, והיינו נכנעים לטיטוס, כי אזנותרנו על אדמתנו עד זמן יותר טוב, עד מפלת הרומיים, ואז אפשר מאד שהיינומתעודדים, כאשר התעודדו אז עמים רבים שהיו עבדי רומי, והיינו עתה עם בןחמשים או ששים מיליון נפש אדם, כי סוף־סוף עלינו להודות, כי עם שלוםועבודה, עם ספרים אנחנו, ולא עם מלחמות, ובמקום שלום ועבודה אין חרב, “ואיספרא לאו סייפא”! עתה עלינו לתקן את אשר עותו אבותינו, אם אך תהיה לנואפשרות, עלינו להשתדל לקנות את ארץ אבותינו ולקבץ נדחים מתנדבים לעלות לשםעמנו, יהיו רבנים־אורתודוכסים, קראים, חסידים, ריפאָרמיר וכו' ובלבד שלאיצורו איש את אחיו על דבר האמונה. לא בהכין קולוניות לבד נמלא את חובתנו, כי אם לא נשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל ממשלה, הלא טוב לנו לכונןקולוניות באמריקה, ארץ יותר נושבת וראויה למסחר מארץ אבותינו,3 ארץ אשר בין לילה יתוספו שם ענפי מסלת־הברזל ותעלות מים. אף לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסת ארצנו, אך למען לרומםאת עמנו עצמו משפל מצבו המדיני, כי למה תגרע נחלתנו מגורל היונים, הבולגריםוהרומינים הפראים? הלא קדמונים אנחנו מהם, האם אין אנחנו גדולים מהם בחכמהובציוויליזאציה?", הרעיון הזה לא חדש הוא, וכמדומה לי שהד"ר לודוויג אויגוסטפראַנקל כתב בספרו “ירושלימה” שכבר הציג אותו לפני בני מלכים, וכבר דברו בוגם גדולי אנגליה וחכמיה. עלינו אך להשתדל בזה ולבלי לסלק את ידינו ממנולעתיד, אם גם עתה מאיזו סבות לא יצלח הדבר בידינו, ובכסף לא יהיה מחסורלעולם. אם עשיר פלוני יאבה להשאר קונסול ממלכת ישראל בפאריז וסופר פלונייאבה להשאר במקומות חשך ולהפיץ אור ישראל בעמים – אין בכך כלום, כי “גם בלאיהודי אחד יהיה יום־השוק”. עם עולם אנחנו, העם היחיד במובנו הטבעי, למה לאנשתדל להיות עם גם במובנו המדיני? אחרי־כן נוכחתי, שהחלטתי זו אינה בטוחה, כי יש ידים להדעה, שהקראים באירופא הם בני הכוזרים. ↩ אחרי כתבי זאת נתעוררתי על יסוד איזה כתובים, שהיתה ברית בין יאשיהו ובין מלך אשור. ↩ בזמן קצר אחרי זה נוכחתי, כי שגגה היא מלפני, כיהישוב קודם להמדינה, ובמאמרי הרוסי, שנדפס כשני חדשים אחרי כןבהראזסוועט, החלטתי כי המקום האחד הראוי הנו הוא רק ארץ־ישראל, גם בלישלטון מדיני. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42610	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q742539", "authors": "משה ליב לילינבלום", "filepath_pby": "/p58/m42610", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42610, "source_edition": "קרקא: דפוס יוסף פישר", "title": "על ישראל ועל ארצו", "translator_uris": "", "translators": "" }
יִשְׂרָאֵל בֶּלְקִינְד נולד 1860 במוהילוב (רוסיה הלבנה). חנוכו–בית־ספר, אוניברסיטה בחארקוב. מראשוני ביל“ו ומראשי מארגניה ברוסיה. מ־1882 בארץ־ישראל. היה פועל חקלאי בראשון־לציון ובמקוה־ישראל בתוך קבוצתהבילו”יים. מ־1888–אכר בראשון־לציון, ואחרי כן בגדרה. 1889 יסד בית־ספרעברי ראשון ביפו, אחרי כן מורה בבית־ספר “כל ישראל חברים” בירושלים. מ־1896 מורה בבית־הספר לבנים ולבנות ביפו, בו הנהיג את כל הלימודיםהכלליים בעברית. מ־1903–מיסד ומנהל בית־ספר חקלאי “קרית ספר” ליתומיהפרעות בקישינוב. בשנים 1920–1929 עסק בהעברת יתומי אוקראינה לארץ־ישראלוסידר את בית־החינוך בשפיה. נפטר בברלין כ“ג תרפ”ט והובא לקברות בתל־אביב. בלקינד.jpg על ישראל בלקינד, שעלה אל הארץ בראש קבוצת הבילו“ייםהראשונים בתמוז תרמ”ב, שמעתי הרבה עוד בימי ילדותי. שמעתי על האספהההיסטורית שנתכנסה קודם לכן, בשנת 1881, בדירתו של הסטודנט הצעיר ישראלבלקינד. באספה זו השתתפו כשלשים סטודנטים צעירים אשר הרימו יחד את דגלביל“ו (ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה), דגלה של שיבת ציון בפועל; שמעתי עלה”קומונה" הראשונה, שנוסדה ביפו על ידי ארבעה־עשר החלוצים הצעירים, בהםגם צעירה אחת, דבורה סירוט–ובראשם ישראל בלקינד; שמעתי גם על ה“מרדהראשון” שהתחולל על ידי ישראל בלקינד נגד פקידות הבארון רוטשילדבראשון־לציון, וכתוצאה מזה גורש מן המושבה, כמהפכני מסוכן. הרבה והרבהסיפורי נפלאות ואגדות שמעתי על ישראל בלקינד זמן רב לפני שהכרתיו, אולםפנים־אל־פנים זכיתי להכירו רק בקיץ תרנ"א. מאז ידעתיו מקַרוב עד ימיוהאחרונים. פרשת חייו ופעולותיו של הראש והראשון לבילו"יים ראויהשתכתב לדור אחרון בספר מיוחד. ואני אציין בזה רק מומנטים אחדים מפגישותיעמו: את ההיכרות הראשונה עם ישראל בלקינד עשיתי, כאמור, בקיץתרנ"א (1891), במסבת אכרים צעירים שהתכנסו בראשון־לציון לשם דיון עלמחלות שונות, שפשטו אז בגפנים. יותר מכל העסיקה את מוחות האכרים מחלתהפילוקסירה, שפשטה בכרמים הנטועים גפנים ממינים צרפתיים. אחדים יעצולאכרים לעקור את הגפנים הצרפתיות על שרשן ולנטוע במקומן גפנים חברוניותהנותנות ענבי מאכל, ואילו מומחים אחרים צדדו בזכות המינים האמריקאייםהמוגנים בפני מחלת הפילוקסירה ושאר המחלות המחבלות את הכרמים, ואחר כךלהרכיבם בזמורות צרפתיות מן המינים המשובחים, המתאימים לתעשיית יין וגםלמאכל. הוכוחים באותה המסבה התנהלו ביהודית, גרמנית וצרפתית, היחידי בין המתוכחים שדיבר עברית היה – ישראל בלקינד. בהומור העיר, שהגיעה השעה לעקור יחד עם הגפנים המנוגעות גם את הלשונות הזרות ולנטוע עלאדמתנו את לשון המולדת העתיקה, העלולה להכות שרשים יותר חזקים בארץתחיתנו. פניו היו שוחקות ועליזות כל כך עד שהשרו רוח בדיחה על כלהמסובים. ובהמשך שיחתו באה – שירה. כתום שיחת האכרים החל ישראל בלקינד לשיר את השיר רב הגעגועים “משאת נפשי” של מרדכי צבי מאנה: שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה עַד לִקְּצוֹת שָׁמָיִם; זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה תַּאֲוָה לָעֵינָיִם. סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט – עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר; עַל רֹאש גַבְנוּן בָּדָד דוּמָם יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר. מַה נָעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב, הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ? תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה, יוֹם אֶל יוֹם יָבִּיעַ. אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ? רוּחִי לָךְ הוֹמִיָה! אֲוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ, מַרְפֵּא גַם לַגְּוִיָּה. אַוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ יָעִיר בִּי הִגָיוֹן; מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ אֶרְאָה בַּחִזָּיוֹן… ואחרי זה – שירה הנפלא של חוה שפירא: אַל טַל וְאַל מָטָר – דְּמָעַי יַרְטִיבוּ, צִיּוֹן, אֶת הַרָרָיִךְ; לֹא אֵשׁ וָשֶׁמֶשׁ – דָּמֵינוּ יַאְדִּימוּ, צִיּוֹן אֶת שָׁמָיִךְ. וְאֵד יַעֲלֶה מִדִּמְעוֹת עֵינֵינוּ וְהָיָה לִמְטַר שָׁמָיִם, וּמֵי מְנוּחוֹת יַרְגִיעוּ רוּחֵנוּ, רוּחַ אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָיִם. נֹחַם לַנֶּפֶשׁ, דֶמַע עֵינָיִם וּמַרְפֵּא לָרוּחַ נִשְׁבָּרֶת; לְנִדְכְּאֵי לֵב יְאַמֵּץ יָדָיִם וְיַשְׁבִּיחַ נֶפֶשׁ סוֹעָרֶת. ושיר רודף שיר. בלקינד פותח, וכל המסובים מצטרפים אליוושרים שעה ארוכה את שירי ציון השגורים בימים ההם – “ראשון לציון”, “חושו, אחים”, “משמר הירדן” ועוד, ולאחרונה את “התקוה”. בלקינד לא היה מחונן בכשרון נגינתי, קולו היה חלש ונמוך, ואף על פי כן ערבה לנו זמרתו ועוררה רצון להלוות ל“מקהלה” אשר בלקינדניצח עליה. ומזמרה – לרקודים במעגל, מתחילה בין כתלי החדרים ואחריכן בחוץ, תחת כפת השמים. הרבה חום והתלהבות הכניס ישראל בלקינד לתוךהרקוד שהיה נקרא בשם “רונדו טיומקין”. הרקדנים הראשיים במחול זה היו: זאבטיומקין, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי. את הרונדו היו רוקדים לרוב תחתכפת השמים, באמצע הרחוב הראשי שעל יד בית הכנסת בראשון־לציון. כל בניהמושבה, מנער ועד זקן, בחורים וגם בתולות היו מצטרפים למחול שנמשך לפעמיםשעות רצופות. השירים והרקודים היו מעודדים את העייפים ואת המדוכאים והיו מרוממים את רוח העובדים והעמלים. * חיי ישראל בלקינד היו שורה ארוכה של סבל, ענוייםוהרפתקאות. אולם היסורים לא דכאו את רוחו הסוערת והשואפת אל על. הוא היהבעל טמפרמנט חי, ואת כחותיו הטמירים היה דולה מנבכי נשמתו, והאציל מרוחוגם על חבריו לעבודה. מבין כתלי האוניברסיטה בחארקוב יצא הסטודנט ישראל בלקינדאל העם, ובפיו הסיסמה “בית יעקב לכו ונלכה”. בראש קבוצה קטנה של חלוציםנועזים הלך בלקינד אל העם. ומן הדבור אל המעשה: הוא היה לא רק נאה דורשמאחרים, כי אם גם נאה מקיים. עלה ארצה ומשך בעול כל העבודות הקשות. בבואולארץ נכנס מיד לשורת הפועלים במקוה־ישראל. לאחר זמן נספח למתנחליםהראשונים מראשון־לציון, והלך אחרי האת והמחרשה ושירת העבודה בפיו. בעת שפקידות הבארון הכבידה את אכפה על אכרי ראשון־לציון, מתוך רצון לשלול מהם את חופש הפעולה ולשעבדם שעבוד גמור, התקומם ישראלבלקינד והרים את נס המרד הראשון נגד שיטת הפקידות. ולא נכנע על אף גזירתהגירוש. מראשון־לציון עבר בלקינד ליפו. במקום שהחליף את האת בעט סופריםואת מלמד הבקר במלמד ההוראה. שנים על שנים עסק בלקינד בהוראה, חיבר ספרילימוד, כתב מאמרים רבים בעברית, יהודית, רוסית וצרפתית. במאמריו נגעבלקינד בשאלות הישוביות שעמדו על הפרק. ספרו הרוסי “מארץ־ישראל שלימינו”, שהוצא לאור על ידי ועד חובבי־ציון באודיסה בשנות תרס“ב–תרס”ג, עורר התענינות מרובה בחוגי היהדות הרוסית. בית הספר העירוני ביפו, שבלקינד הורה בו, לא גרם לוספוק־נפש בשיטת לימודיו. בהגיונו הבריא תפס כבר אז, כי לשם פיתוחהוביסוסה של ההתישבות על הקרקע, יש לחנך דור אכרים בבית־ספר חקלאי. השכםוהערב דיבר בלקינד על יסוד בית־ספר לשם לימוד עבודת האדמה הלכה למעשה, וכאשר הצליח לרכוש לו תומכים בחוגי הישוב הארצישראלי יצא אל הגולה ופתחבתעמולה רחבה בכתב ובעל פה. בנאומיו ובמאמריו הראה בלקינד על הצורך הגדולליסד בית־ספר חקלאי בארץ־ישראל. לשם הגשמת רעיונו זה הוציא בלקינד מחזורשל מניות בנות שלשה רובלים כל אחת. המניות נפוצובחוגים הלאומיים שהתיחסו באופן חיובי למפעל זה. ובעצם תעמולתו הרבה פרץהפוגרום הידוע בקישינוב ומאות ילדי ישראל נתיתמו מהוריהם. מאורע זה זעזעאת ישראל בלקינד, ומיד נתן את לבו לגורל היתומים. בכרוז מיוחד פנה לצבורהעברי, שיבואו לעזרת יתומי קישינוב על ידי יצירת קרן מיוחדת לשם העברתהיתומים לארץ־ישראל. הצעת בלקינד נתקבלה, והקרן נוצרה על ידי הועד לחובביציון באודיסה. בשנות תרס“ד–תרס”ה (1904־5) העלה בלקינד אתו ארצה אתהיתומים מקישינוב ופתח בלוד בית־ספר חקלאי או יותר נכון: כפר ילדים. מסבות שונות עבר אחר כך בית הספר לשפיה, ובמשך שנים אחדות טיפל בלקינדכאב רחמן ביתומי קישינוב, ודאג לחינוכם, להשכלתם ולכלכלתם. בינתים הלכהופחתה קרן היתומים, תומכים רבים בחומר וברוח לא היו לו, הבטחות התורמיםלא נתמלאו, ובעקב זה הלך המוסד “קרית ספר” ונצטמצם עד שנסגרלגמרי. לאחר הכשלון הזה לא נפל רוחו בקרבו, והוא המשיך לחלוםולשאוף ליצירת מפעלים חדשים. מחוסר אמצעים, וגם מחוסר תמיכה מצד אלהשמחובתם היה לדאוג לעתידו של חלוץ התחיה וראשון הבילו“יים, לא יכול היהבלקינד להגשים אף אחד ממפעליו, והוא התמסר לעבודה ספרותית. במשך זמן ידועהוציא לאור את הירחון “המאיר” שרוב מאמריו היו כתובים על ידי העורךוהמו”ל עצמו. מלבד זה כתב שורה של מאמרים וחוברות על נושאים היסטוריים, כתיבת הארץ וגם נגע בשאלות ישוביות. תקופה ארוכה של סבל, צער ויסורים נפשיים עברה על אחדמטובי האומה הישראלית, על אחד מראשוני החלוצים, שחלם כל ימי חייו עליצירת חברה חדשה, על תחית עמנו ובנין ארצנו על אדמת המולדת. את מיטבשנותיו הקריב לעמו ולארצו, לצבור ולחברה בארץ האבות, וכגמול לפעולותיוהתנקם בו הגורל האכזרי עד כדי כך שמת ערירי על אדמת נכר, בסביבה זרה, רחוק מבני משפחתו, מקרוביו, ידידיו ורחוק מארץ המולדת. את עצמותיו העלו אחר כך מחוץ־לארץ, ומנהיג ראשוני הבילו"יים נקבר בבית העלמין של העיר העברית הראשונה תל־אביב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42650	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42650", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42650, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "יִשְׂרָאֵל בֶּלְקִינְד", "translator_uris": "", "translators": "" }
זְאֵב גְלוּסְקִין זאב גלוסקין – נולד ט' אלול תרי“ט בסלוצק (פלך מינסק). 1882 – מראשוני חובבי־ציון בוורשא ומפעיליהם. 1800 –ממיסדי “בני משה” בוורשא, חברת “מנוחה ונחלה” ומושבתה רחובות. 1893 – ממיסדי “אחיאסף” וממנהליה. 1896 – ממיסדי חברת “כרמל” ברוסיה (1899 – בארצות הברית; 1902 – “כרמל מזרחי” בא"י) ומנהלה. 1903 – ממיסדי עתון “הצופה” בוורשא. 1904 – ממיסדי חברת “גאולה”. מ־1906 בארץ־ישראל. 1906–1922 – מנהל יקביראשון־לציון וזכרון יעקב. השתתף בכמה מפעלים ישוביים ותרבותיים. בימימלחמת העולם – במצרים, פעיל בועד העזרה לגולי א”י, מן המסייעים לייסודהגדוד העברי. את ביתו ברחוב מונטפיורי 8 בתל־אביב הקדיש לספריה העירונית, כן יסד ספריה בבית החולים העירוני. במושבה רחובות נקבע רחוב עלשמו. תמונה 2 בין הצירים של הקונגרסים הציוניים לא חסרו נואמיםודברנים שהיו מאריכים בנאומיהם ובהרצאותיהם, ומעטים היו הצירים השתקניםשלא היו עולים כלל על במת הקונגרסים. בין המעטים הללו היה – ר' זאבגלוסקין וא. ז. לוין־אפשטיין. שניהם היו ידידים נאמנים למן הימים הראשונים של תנועתחבת־ציון ועד התקופה האחרונה של הציונות המדינית, ושניהם היו מופיעיםכצירים באספות ובכנסיות של חובבי־ציון ואחר כך של הקונגרסים הציונייםונתפרסמו בעולמנו הציוני כאנשי השתיקה והמעש. על שקידתו, מסירותו ועירנותו של זאב גלוסקין שמעתיבנעורי הרבה. עוד בשנת 1890 שמעתי, שזאב גלוסקין נמנה עם המיסדיםהראשונים של החברה להתישבות בארץ־ישראל, שנקראה אז בשם “מנוחה ונחלה”. בימים ההם נוצרו כמה חברות להתישבות בארץ־ישראל, ומתוך חוסר נסיון ואנשיםמוכשרים לא האריכו רוב החברות הללו ימים, ולאחר נסיונות בלתי־מוצלחים היומפסיקות את קיומן. ושחקה לה מזלה ל“מנוחה ונחלה”, שבין ראשוני מיסדיה היהזאב גלוסקין. הוא לא הלך בדרך של פרסום רעשני, כי אם עשה את מעשיו בישובהדעת והצנע לכת. “מנוחה ונחלה” היא שיצרה את המושבה רחובות בשנת תר“ן (1890). מראשית הוסדה נבנתה והתנחלה בכוחותיה העצמיים על יסוד היזמההפרטית, בלי לקבל תמיכה כל שהיא לא מן הבארון רוטשילד, לא מ”חובבי ציון" וגם לא מ“יק”א" ושאר החברות הישבניות. רחובות יודעת לספר הרבה על פעולותיו הקונסטרוקטיביות של ר' זאב גלוסקין. שמעתי גם על פעולותיו המרובות בראשית הוסד החברה להוצאתספרים “אחיאסף”, שנוצרה בוורשא בשנת 1893. בימים ההם לא היו כמעט חברותלהוצאת ספרים עברים והפצתם, והמחברים והמו"לים היו נוהגים עדיין, בנוסחהימים ההם, לסובב בעצמם על פתחי נדיבים בערים ובעיירות לשם אוסף מנוייםעל פרי עטם (“פרנומירנטין”). גלוסקין, החובב ציון והמוקיר את הסִפרות העברית ואתסופריה, עמד בראש המיסדים הראשונים של חברת “אחיאסף”. חברה זו הוציאהלאור במשך שנות קיומה את הירחון “השלח” וכמה ספרים ומאספים חשובים. הוצאות אלו העסיקו בתמידות עשרות סופרים מעולים, מאלה שהעשירו את אוצרספרותנו בספרי חנוך והשכלה. על ידי חברת “אחיאסף” נעזרו במדה נכרת כמהסופרים ומחברים, שחנכו אלפים ורבבות קוראים עבריים בכל תפוצותהגולה. גלוסקין לא נראה ולא נשמע, בשום מקום בין הדברנים, אולםתמיד היו רואים אותו בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית רחבה ושמונעשה לשם־נרדף עם כמה חברות שנוצרו אז למען ישוב ארץ־ישראל. שמו היה חתום על הפרוספקטים והמכתבים הראשונים של מיסדיחברת “גאולה”, שהסיסמה שלה היתה “גאולה תתנו לארץ”. הרבה מרץ והרבה זמןהקדיש גלוסקין למכירת מניות של חברת “גאולה”. עוד לפני עשרות שנים הביןאיש־מעשה זה את הערך הרב שיש לרכישת קרקע בארץ והתנדב לעבוד שנים אחדותעבודת תעמולה לפיתוחה ולביסוסה של החברה “גאולה” הקיימת עד היום. עם הוסד חברת “כרמל”, בשנת 1896, לשם מכירת יינותארץ־ישראל, אנו רואים שוב את העסקן השתקן הזה בין ראשי המפיצים באופןמעשי ומסחרי בין אחינו בגולה את היינות והפירות של תוצרת מושבותינוהעבריות בארץ־ישראל. בכל שנות חייו התרחק גלוסקין מכל הכרוך ברעש ובהעלאתאבק. בתנועה הציונית בחר לו תמיד את הפעולות הכרוכות בעשיה ממש: הוא היהחלוץ ההפצה של תוצרת הארץ בגולה. שנים על שנים עבד להחדרת תוצרתההחשובה–והיחידה בימים ההם – של ארץ־ישראל, היין, בכל רחבי הגולה פעולתוזו היתה פוריה עד מאד וסייעה הרבה לבסוסו של הישוב. בשנות 1904–1905, כשמשבר הכרמים זעזע את ישובנו בארץ, ומחוסר שוק למכירת היין נאלצו הכורמים לעקור את גפניהם, פרי עמלם הרבמראשית ההתישבות – נתמנה גלוסקין על ידי הבארון רוטשילד למנהל ראשי שלהיקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מאז החלה תקופה חדשהבהתפתחותה של תוצרת היין, והיקבים עברו אז מרשותו של הבארון רוטשילדלרשות אגודת הכורמים. במשך שנים מועטות הצליח ז. גלוסקין ליצור שווקים חדשיםובטוחים לממכר היינות, הקוניאק והליקרים בארצות הברית, בארצות המזרחהקרוב, וביחוד במצרים, סוריה ותורכיה. תודות לקשריו המסחריים נתפרסמוהיינות של המושבות העבריות בתערוכות הבין־לאומיות שבמערב אירופה, בפאריס, האמבורג ועוד וזכו למידליות של זהב ולפרסי הצטיינות ממדרגהראשונה. בפעם הראשונה נפגשתי פנים אל פנים עם גלוסקין בראשית שנת 1906, במשרדה של חברת “גאולה”, שמקומו היה אז בדירתו של מ. דיזנגוף ביפו. על עבודתו הפוריה ומרובת הגוונים של גלוסְקין שמעתי רבות כל כך, קודםשהכרתיו עוד, וכאשר ראיתיו לראשונה – דמיתי ברגע הראשון, שגלוסקין זהאינו אלא “בנו של גלוסקין, העסקן הותיק”. לבוש הדר לפי האפנה החדישהביותר, חי, רענן, רב תנועה – עשה עלי רושם של צעיר לימים. וכך ראיתיואחרי כן במשך ימים רבים: תמיד נחפז ורץ ממוסד למוסד, מן המושבה אל העירוחזרה. דבריו היו קצרים ושקולים, ועתים קבע לכל חפץ. מלבד הנהלת היקביםהיה אז גם חבר ההנהלה של “גאולה” שבראשה עמד אז מ. דיזנגוף. כן היה חברהמועצה שעל יד חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו, יועץ תמידי בהנהלת פיק“א, קרוב ללשכת חובבי ציון בהנהלת ד”ר ח. חיסין, היה יוצא ונכנס גם למשרדו שלהד"ר א. רופין. מלבד זה היה גם חבר “משפט השלום העברי” ביפו ובכל המוסדותוהמפעלים הישוביים והתרבותיים. לכולם הקדיש מזמנו ומארצו. וכל זה בליפרסום ובלי רעש, כי אם בצנעה ובשלוה. הרי שתי אפיזודות קטנות המתארות את דמותו ואת אפיו של גלוסקין: לאחת האספות של בעלי המניות לחברת “ו. שטיין ושותפיו” שהיתה בשנת 1908 ביפו, באה משלחת מטעם פועלי בית החרושת והגישה שורה שלדרישות בדבר פצויים לפועלים מפוטרים, בדבר תשלום משכורתם של הפועליםהנשארים להמשיך את עבודתם בבית החרושת ועוד. רוב בעלי המניות לא הסכימו לדרישות הפועלים, מתוך נמוקשבית־החרושת בלע את הונם ועומד בפני פשיטת רגל, ואין איפוא כל מקום – טענו – לתשלום פצויים. בין היחידים שתמכו בדרישת הפועלים היה בעל המניהזאב גלוסקין, שאמר: “כאשר אבדנו – אבדנו. אמנם הפסדנו את הון המניות. אתעבודתנו נמשיך במקום אחר, אולם הפועלים המסכנים נשארים לפי שעה בלי עבודהובלי רכוש, ומשום כך יש להתאמץ ולשלם את הפצויים”. דעתו של גלוסקין לטובתהפועלים – הכריעה. בשנת 1919 או 1920, בהיותי בין שופטי משפט השלום העבריבתל־אביב, באה לפני תביעה מצד אחד הפועלים של היקב בראשון־לציון. בשםהנתבע הופיע בבית המשפט מנהל היקבים מר ז. גלוסקין. לאחר שהשופטים שמעואת טענותיו הממושכות של התובע, דמינו לשמוע נאום־הגנה ארוך מצד הנתבע. אולם גלוסקין לא האריך גם הפעם בדבריו וסיפר במלים קצרות את פרשת הענין, ומסר את הדבר לשקול־דעתם של השופטים. הפועל התובע נפתע לשמוע את “ההגנההחלשה”, וגם הוא מצדו התרכך מתוך ויתור חלקי על דרישותיו. על ידי כך הוקלתפקידם של השופטים, ופסק הדין הפשרני נתקבל בשביעות־רצון על ידי שניהצדדים. בזמן מלחמת העמים, כשהישוב העברי בארץ היה נתון במצבחמור מאד בגלל הפסקת הקשר עם חוץ־לארץ, השתקע גלוסקין לזמן־מה במצרים. הוא עזר הרבה לסדור הפליטים שהגלו על ידי התורכים כנתיני הממשלותהאויבות. מצב הגולים היה חמור מאד, וגלוסקין עשה במשך שנים אחדות כל מהשהיה באפשרותו כדי להקל את מצבם ושהותם בנכר. תודות לקשריו עם הארצותהנייטרליות איפשר את משלוח הכספים לפליטים וסידר בשבילם יחד עם עודעסקנים מבני ארץ־ישראל ומבני המקום – מטבחים כלליים ודירות זולות. אתהילדים הכניסו לבתי הספר הקיימים וסידרו בשבילם שעורים זמניים. באותו זמן דאג ז. גלוסקין גם למצבם של אלה שנשארו בארץתחת “חסותה” של הרשות התורכית. בעזרתו של ז. ד. לבונטין, שגם הוא נמצא אזבמצרים, היו מעבירים סכומים גדולים בזהב לכורמים, להנהלת היקב, למשרדהארצישראלי, לאפ"ק ולשאר המוסדות הישוביים וגם לאנשים פרטיים. בזמן ההוא היה גלוסקין גם אחד מעוזריו הפעילים של זאב ז’בוטינסקי ביצירת הגדוד העברי. פרשת חייו ועבודתו הצבורית במשך כל השנים ידועות לכל. תכונתו העיקרית של גלוסקין: אין הוא מרבה לדרוש מאחרים, אלא בראש וראשונה הוא דורש מעצמו. גם בעיר תל־אביב – מקום מושבו הקבועמאז עזב את הנהלת היקב – קשור שמו בשורה של מוסדות תרבותיים, כללייםוסוציאליים, על ידי תמיכתו הכספית והמוסרית, כגון: מושב זקנים וזקנות, הספריה בבית החולים העירוני “הדסה”, בנין בית העם, בנין התיאטרון “הבימה” וכו'. ועל כולם: מתנתו־עזבונו, על שמו ועל שם אשתו וילה, מנשי ישראלהצנועות והחסידות, לנכסיה התרבותיים של העיר: ביתו היפה ברחובמונטיפיורי, שמסר לצמיתות לספריה העירונית של תל־אביב. לא רבים לפי שעהאלה, אשר נתנו לעירנו מתנות יפות כאלו – – – שתקן ואיש המעשה, רב פעלים ומרבה תפארת – זהו ר' זאב גלוסקין. הלואי וירבו כמותו! – – – את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42651	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42651", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42651, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "זְאֵב גְלוּסְקִין", "translator_uris": "", "translators": "" }
מֵאִיר דִיזֶנְגוֹף מאיר בן יעקב דיזנגוף, נולד ט“ז אדר (שושן פורים) תרכ”א (1861) בכפר אקימובצי, ביסרביה. בילדותו נתחנך חנוך מסורתי. 1876 – נכנסלבית־הספר המחוזי בקישינוב. 1882–1886 – עבד בצבא הרוסי. 1888–1891– למדהנדסה באוניברסיטה של פאריס. 1892 – עליתו הראשונה ארצה לעמוד בראש ביתהחרושת לזכוכית מיסוד הבארון רוטשילד. 1905 – עליתו השניה ארצה. 1909 – ממיסדי תל־אביב. 1910–1918– ראש ועד תל־אביב. 1914–1915– “ריש גלותא”. 1920–1936 (בהפסקה של שלש שנים) – ראש עירית תל־אביב. מ־1928 – קונסולכבוד של בלגיה. 1931 – מיסד מוזיאון תל־אביב. ז' תשרי תרצ"ט – נפטר. דיזנגוף.jpg במשך ארבעים וחמש שנה (משנת תרנ“א ועד סוף שנתתרצ”ו) זכיתי לראות את מאיר דיזנגוף בין השורות הראשונות של נושאי דגלהתחיה הלאומית, במערכת החולמים והלוחמים הראשיים של שיבת ציון, שלהציונות המדינית, של העבודה המעשית והתרבותית בגולה ובארץ־ישראל. משנתתרס“ו ועד סוף שנת תרצ”ו ראיתיו מקרוב כמפקד ומנצח ראשי על היוצריםוהבונים את העיר תל־אביב. שלושים שנה רצופות עבדתי במחיצתו. עקבתי את פעולותיומרובות־הגוונים של אחד מבחירי הישוב הארצישראלי, וראיתיו בכל גילוייווהופעותיו הצבוריות והחברתיות, בתקופת המשטר התורכי לפני מלחמת העמים (1905–1914), בתקופת המשטר הצבאי התורכי העריץ בשנות המלחמה (1918–1914) ובתקופת ממשלת המנדט הארצישראלי (1918–1936). על פרשת חייו ופעולותיו הכבירות של מ. דיזנגוף במשך יובלשנים של שיבת ציון החדשה נכתבו מאות מאמרים בעתונות העברית והכללית, וכותבי דברי ימי התחיה הלאומית של עם ישראל ותרבותו יוסיפו עוד לכתובכהנה וכהנה על האיש הדגול מרבבה שהקדיש את כל חייו, אונו ומרצו ואת כלכשרון יצירתו לעמו ולארצו. במשך עשרות שנים היה לי שיג ושיח עם דיזנגוףהעסקן הער והחרוץ, עם דיזנגוף התקיף ואמיץ־הלב, עם דיזנגוף האמן הגדול שלהיצירה והבניה, עם דיזנגוף בעל המעוף הגדול, עם דיזנגוף החביב והנוחלבריות, בעל האישיות האצילה והמיוחדת במינה. הרשימות על דיזנגוף הניתנות בזה קטעים־קטעים נכתבובהזדמנויות שונות ונתפרסמו בכתבי־עת שונים וצורפו כאן יחד. כוונת הרשימותאינה להקיף את האישיות רבת התפארת והגוונים, אלא להוסיף כמה קויםושרטוטים לדמותה. א. אישיותו מי שהכיר את דיזנגוף מקרוב ראה לפניו אדם, שהיה מחונן בסגולות נפשיות מיוחדות, אשר סימלו את אפיו ואת דמותו הרוחנית. דיזנגוף היה מטפל בכל בקלות וזריזות ומתוך חדות־היצירה, היה ער ורגיש לכל מפעל צבורי וחברתי וזמנו הספיק לו להשתתף בכל מינימוסדות כלכליים, סוציאליים, בריאותיים, חנוכיים, תרבותיים ואמנותייםבעירו שלו ומחוצה לה. היה חרוץ ומהיר במלאכתו, ולא ידע עייפות ולאות וגם לא נרתע לאחור בפני מכשולים ומעצורים הקשים ביותר. באישיותו הצטרפו לחטיבה אחת מרץ, תקיפות וביטחון, רכותועדינות. כשם שידע לעמוד בקומה זקופה לפני שרים ומדינאים, גדולי־הדורואנשי־שם מכל האומות ולדרוש בתוקף את זכויותינו הלאומיות והמדיניות, כךידע גם להיות אדיב ואציל בכל הליכותיו בחברה ובציבור. ב. ביתו ביתו של דיזנגוף באודיסה, ביפו ובתל־אביב היו משמש מקוםפגישה לחובבי־ציון הראשונים מתקופת ד“ר פינסקר ולילינבלום, “בני משה” שלאחד־העם, ציונים מדיניים מנושאי כליו של ד”ר הרצל, ציונים מעשייםמתלמידיו של אוסישקין, אנשי רוח, מורים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, אנשי התעשיה העירונית והחקלאית, סוחרים, אכרים ופועלים מכל החוגים ומכלהמעמדות. כולם היו באים לבית הזה לראות, להראות ולשמוע דבר חי מפי האיש החביב והאהוב על כל השדרות והזרמים. בתל־אביב היו חשובי התיירים והאורחים, העולים והמתישביםהחדשים מיוצאי כל הגלויות מתכנסים בביתו של אבי העיר, כדי להתחמם לאורוולהתבשם מריחו. היו מתקבלים בסבר פנים יפות, בחביבות ובאדיבות. לכל אחדואחד נמצאה המלה המתאימה והמעודדת. בבית הזה שררה תמיד אוירה נוחה ונעימהשל תקוה ואמונה וחכמת חיים, ואין ספק כי על רבים השפיע הבית הזה להשתקעבארץ ולהצטרף אל בוניה. ג. מקישינוב ועד תל־אביב כבר משנת תרמ"ז עמד דיזנגוף הצעיר בראש “חובבי ציון” בקישינוב, עיר מגוריו. באותו זמן התנדב לשם נסיעות תעמולה רחבה בפלכיווהלין וקיוב. בכל מקום בואו עשה נפשות לתנועה, ביסדו אגודות וחוגים של “חובבי ציון”. ביחוד היתה רבה השפעתו בז’יטומיר, ברדיצ’וב וביתר העריםהמאוכלסות יהודים. בימי בחרותו, בהיותו בן 26, נחשב כבר בתנועה כזקן ורגיל, ובועידת דרוזגניק היתה דעתו מקובלת על הרבים. שם קשר קשרים עם ראשיהתנועה: ד"ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום, הרב ש. מוהילובר, מ. אוסישקיןואחרים. דיזנגוף הביא הצעות מעשיות על ייסוד הסתדרות מקיפה של “חובבי ציון”, ודבריו באו בעתם וקלעו למטרה. כן הביא כמה הצעות מעובדותבעניני גאולת קרקעות והתנחלות. השפעה בחוגים רחבים היתה גם לשורת מאמריו של דיזנגוף – נתפרסמו בתרנ"א – בשאלות לאומיות: האידיאלים היהודיים, “מכתבים יהודיים” (באידיש) ועוד. והאיש שתבע מאחרים פעולות ממשיות, היה גם נאה מקיים. הכימאי הצעיר בא לארץ־ישראל בתרנ"א כחלוץ התעשיה העברית, ואת היתד הראשוןתקע בחולות עין־דור (טנטורה). נגש ליצירתו מלא תקוות ושאיפות והתמסרלפיתוחה בכל לבו הער והרענן. ארבע שנים נלחם הלוחם האמיץ על קיומה שלהמזגגה הראשונה, השקיע בה הרבה מרץ ועבודה, וכאשר נכשל הנסיון לא התיאשאלא המשיך בנסיונות ובמפעלים אחרים. כאופטימיסטן היה נגש לעבודה הצבורית מתוך אמונה בעתיד, ואת אמונתו זו היה משרה גם על עוזריו הנמצאים מסביבו. עיניו היו כאילומחפשות תמיד אפקים חדשים. לא אהב להתפלסף הרבה ונגש לכל דבר בפשטות. ובתוך עצםהעבודה, ליד הסדנה, היה יוצר גם את תכנית הפעולות ומכוון את העבודה בדרךשל הגשמה מהירה. הכשלון לא הרפה את ידיו אלא – להפך – דחפהו לפעולות יותרחדשות ונמרצות, ואי־הצלחה בכיבוש עמדה אחת הוסיפה לו עוז ומרץ להתחיל מידבחפוש דרכים ומסלות חדשות. בימי ישיבתו באודיסה, – משנת 1897 עד אבגוסט 1905, – הצטיין בעבודה ציבורית פוריה ורבת גוונים. בזמן אחד נהל את החברה הבלגיתשל בית חרושת לזכוכית ובקבוקים באותה עיר, ועם זה עסק בפעולות צבוריות. נלחם מלחמה גלויה ועזה במתבוללים ומפיצי התרבות הזרה ודרש את השלטתהקנינים הלאומיים והתרבותיים. בכל החזיתות עמד בשורות המערכההראשונות. דיזנגוף בעל חוש המציאות הבריא הבין עוד בימים ההם, שהיסוד העיקרי לבנין הארץ היא רכישת קרקע על ידי חברה לאומית, שתרכזבידיה את קנית הקרקעות ותמכרם ברווחים מועטים, כדי להעמיד תריס בפניהספסרים. לשם הגשמת המפעל הזה, נוסדה חברת “גאולה” ודיזנגוף ביקרבשנות תרס“ג–תרס”ד בערים המרכזיות ברוסיה וייסד בהן סניפים לחברה זו. בשלהי קיץ תרס"ה חיסל את עסקיו הפרטיים באודיסה, עלה לארץ בפעם השניהכמנהל ראשי של חברת “גאולה”, והתישב ביפו שהיתה אז בבחינת “שערציון”. דיזנגוף לא הצטמצם בשטחים המוגבלים שנקנו על ידו בקרבתהמושבות שביהודה, ושאף לפעולות יותר מקיפות. במשך זמן קצר עלה בידו לרכוששטחי קרקע לשם יסוד מושבות חדשות (כפר־סבא, באר־יעקב ועוד), וגם לשםהגדלת המושבות הקיימות (גדרה, נס־ציונה ועוד) ופרש את השפעתו גם עלהקרקעות שבסביבת מקוה־ישראל, פתח־תקוה ועוד. ובעודו עוסק בגאולת הארץלהרחבת הישוב הכפרי, החל מתעניין גם בישוב העירוני. דיזנגוף ראה בעיניו את הצפיפות של הישוב העברי החדשבסמטאות המזוהמות והצרות של יפו, ללא אור וללא אויר לנשימה, ולא יכול היהלראות בסבלות אחיו בני עמו, שבאו לבנות ולהחיות את הארץ השוממה והעזובה. הוא היה הראשון שנתן את ידו לקבוצה הקטנה מבני העליה השניה, אשר יצאולבנות שכונה עברית חדשה בצפון יפו, היא תל־אביב – – – ד. דיזנגוף בימי טנטורה בשנת 1891 – בתקופת זאב טיומקין ז"ל – עודני נער קטן, עליתי עם בני משפחתי אל הארץ והייתי בין המתישבים הראשונים בצריף־עץ עלאחת הגבעות השוממות והבודדות של המושב החדש חדרה. מתי מספר היו המתישבים הראשונים בפנה הרחוקה מן הישובהעברי, ועוד פחות מזה היה מספר אלה שהעיזו לבוא לשם בקור בחדרה השוקעתבבצות ובאגמי מים, אשר שימשו קן תמידי ליתושים מפיצי הקדחת המסכנת את חייהתושבים. בין המבקרים המעטים האלה היה צעיר מלא כוח עלומים, קלהתנועה, זריז ומלא חדות חיים וכח יצירה – מאיר דיזנגוף. מזמן לזמן היה באברכיבה על סוס דוהר, לבקר בנקודה החדשה ולראות את מתישביה. הנערים הקטנים, ובהם גם כותב השורות, לא העיזו להכנסבשיחה עם האיש הגדול, הפרש האציל, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל בני הנוערשלנו. פחדנו להתקרב אליו ולנגוע בכנף מעילו. מפי הגדולים שמענו, שהאורחהחשוב הוא מהנדס חימאי, ובא לארץ־ישראל בשליחות הבארון אדמונד רוטשילדמפאריס, במטרה להקים בית חרושת גדול לזכוכית. בימים ההם לא היו עדיין כבישים ודרכים סלולות בארצנו. מישרצה לתור את הארץ, צריך היה לטלטל את עצמו בקרונות־משא פשוטים, רתומיםלזוג פרדים, או לרכוב על חמורים, גמלים וסוסים. המהנדס הצעיר מ. דיזנגוףקנה לו שביתה על סוס מגמא הארץ, וברכיבה טס ימים על ימים ותר את הארץלארכה ולרחבה, עד שלבסוף שם את עיניו בחולות שומרון והחליט לבנות אתבית־החרושת הראשון בארץ־ישראל במקום רחוק מכל ישוב בעין־דור (טנטורה). אגדות שונות התרקמו אז בחוגי הנוער מסביב לחלוץ התעשיתי, ומ. דיזנגוף נעשה סמל להעזה גדולה ולחלוציות התעשיה העבריתבארץ־ישראל. לפני חמשים שנה ומעלה הבין מ. דיזנגוף בחושו הבריאוהמעשי, שהתעשיה העברית עתידה להתפשט בכל הארץ ולתפוס מקום ניכר בביסוסהמצב הכלכלי של הישוב העברי העירוני והכפרי. התנאים הפרימיטיביים של הארץ וכמה סבות אחרות גרמולסגירת המזגגה, לאחר שנים אחדות של מלחמה עקשנית על קיומה. הנסיון הראשוןאמנם לא הצליח, אולם לבטי החלוץ לתעשיה נתנו את הדחיפה הראשונה ועוררו אתהמחשבה העברית בחוגים רבים על מפעלי תעשיה אחרים בארץ. כשלונו הראשון בשדה התעשיה העברית בארץ־ישראל לא החליש, כאמור, את מרצו הרב של מ. דיזנגוף, והוא המשיך בעניני תעשיה ומסחר וגםבעבודה צבורית ולאומית עד שעלה ארצה בפעם השניה ועד שנעשה לראש הבונים שלהעיר העברית. כשביקר הבארון אדמונד רוטשילד בתל־אביב בשנת תרע"ד, התפלא לראות נקודה עברית חדשה בארץ שנוסדה בלי עזרתו. בשיחתו עם דיזנגוףאמר לו ספק בכובד ראש, ספק בהלצה: “לחלומותיך על תל־אביב היתה, כנראה, יותר הצלחה מאשר לחלומותיך על טנטורה”. לא הצליח דיזנגוף להפוך את ערמות החול בעין־דור למרכזתעשיתי, אולם הצליח והצליח להפוך את חולות הישימון בצפון יפו, לעיר עבריתגדולה, מרכז גדול לתרבות, מסחר ותעשיה. ה. יוצר תל־אביב, נשיאה ומפרסמה דיזנגוף ותל־אביב הם שמות משולבים וקשורים באופן אורגניואין להפריד ביניהם; אי אפשר להזכיר את השם תל־אביב בלי להזכיר את שמו שלמ. דיזנגוף, ולהיפך. דיזנגוף יצר את העיר העברית הראשונה, ותל־אביב יצרהאת ראש העיריה הראשון. תל־אביב – עיר הפלאות, שצצה בן־לילה על גבעות חול שוממותועזובות; עיר שכל רואיה מביעים התפעלות על שגשוגה המהיר: תל־אביב – עירמיושבת אוכלוסים יהודים בכל מאת האחוזים, עיר של עבודה, של בנין ויצירה, של מסחר ותעשיה. כשביקר הפרופסור ראפארד מג’ניבה, חבר ועדת המנדטים, בתל־אביב וראה אותה בעצם בנינה, שאל בהתפעלות את דיזנגוף: מנין באו לכםהאמונה והבטחון, שעל חולות הישימון תבנה עיר עברית, אשר תשמש מרכזלתעשיה, למסחר ולתרבות?… ובנוסח זה שאלו מאות סופרים ומדינאים לא יהודים שביקרובתל־אביב וכתבו עליה: כיצד נוצרה היצירה הנפלאה הזאת? רבים מצאו בה אתהפתרון: תל־אביב נוצרה, גדלה והתפתחה משום שמצאה את האיש בעל דמיוןוהמעוף הרחב אשר נתן אמונה בלבבות ודחף את הבונים. הרעיון הראשון של בנין שכונה עברית טהורה נולד בחודשמנחם אב תרס“ו באחת הסמטאות הצרות של יפו הערבית, ואבן הפנה לבנין הבתיםהראשונים הונחה בסיון תרס”ט. שלש שנים רצופות נלחמה קבוצת המיסדים הקטנהלהשגת אמצעי הכסף לרכישת הקרקע והשגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. הקפיצה הראשונה היתה מסוכנת, ונמצאו הראשונים, אשר יחד עם מפקדם מאירדיזנגוף, – שהעמיס על עצמו מיד, בקלות המיוחדת לו, את התפקידים הקשיםוהמסובכים ביותר – העיזו לקפוץ אל ים החולות בצפונה של יפו והחלו בבנייתכמה עשרות בתי־אבן. מועטים היו הבונים והמתישבים הראשונים, אבל כולם היוחדורי הכרה והאמינו במפקדם, שהוא מוליך אותם בדרך הנכונה. מ. דיזנגוף ידעלקרב אליו עובדים חרוצים, שצייתו לפקודותיו ועזרו לו להביא את תל־אביבל“עיר ואם”. בשלושים וחמשה בתים קטנים החלה תל־אביב בתרס“ט, וכחמשתאלפים בתים היו לה לעיר בשנת פטירתו של דיזנגוף. בראשית תרצ”ז. משלש מאותנפש בתרס“ט עלה המספר למאה וחמשים אלף נפש בתרצ”ז. לא רבים הם בעליהאוטופיות והדמיונות הזוכים להגשמת שאיפותיהם בצעדי ענק כאלה… אין ספק, כי הקפיצה הראשונה של “נחשוני” תל־אביב הצליחהתודות לנחשון הראשי, המעיז הגדול שעמד כמורה דרך לתל־אביב עד יומוהאחרון. הסיסמה שלו היתה תמיד: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. והוא לא הסתפקרק במלוי תפקיד של מנצח בבנין תל־אביב. הוא לא היה רק המדריך והמנהיגבלבד, אלא מילא במשך כל הזמן גם תפקידים פשוטים של אזרח רגיל. ידו היתהבכל, הוא טיפל הרבה מאד בקנית הקרקע, במשא ומתן עם המוכרים. הוא השפיעתמיד על הפקידות התורכית, שתאפשר את העליה הראשונה על אדמת תל־אביבוהתחלת בנינה. דיזנגוף היה גם בין בוני הבתים הראשונים, וגם בין השומריםהראשונים, ומילא את תפקידו לגבי השמירה כתושב רגיל ונאמן לחובתו האזרחית. דיזנגוף הגן על תל־אביב ביום ובלילה ושמר על יצור כפיו בגופו. השפעתוהרוחנית היתה גדולה לא רק בחוגי השלטונות התורכיים, אלא גם התושביםלא־היהודים התיחסו אליו בכבוד גדול וראו אותו כראש הישוב העברי העירוני – – ובעוד תל־אביב בראשיתה, פרצה באב תרע“ד מלחמת העמים. הקשר עם חוץ־לארץ נפסק, ונוסף על המשבר הכללי בא גם המשבר המדיני, היחסהקשה מצד השלטונות התורכיים הכביד על כל התושבים, הידים רפו, עת צרה באהלישוב הרך והצעיר. ואז, בעת הדכאון הגדול ודכדוך הנפש, יצא מ. דיזנגוף, ראש ועד תל־אביב, מתחומיה המצומצמים של הנהלת עניני השכונה, והטיל עלעצמו תפקידים ציבוריים־כלליים ורחבים ונועזים יותר. עמדתו הזקופה של מ. דיזנגוף בפני השליטים התורכיים העריצים הצילה את הישוב העברי מכליוןואבדן. בשעת המלחמה הנוראה סיכן מ. דיזנגוף את נפשו יום־יום, ולא נרתעלאחור. ארבע שנים רצופות נשא בעול זה, כ”ריש גלותא". לאחר גמר המלחמה שב דיזנגוף לעניני תל־אביב. בין הפרובלימות המסובכות עמדה בראש וראשונה השאלה בדברמעמד חוקי לשכונת תל־אביב. הגבלות מצד הממשלה והשאיפה לעמוד ברשות עצמההביאו את תל־אביב למצב משונה מבחינה משפטית וכספית. שכונת תל־אביב היתהמשתתפת בהכנסותיהם של עירית יפו, ולא קיבלה ממנה שום תמורה. כל קרקעותהשכונה היו רשומות על שמות מושאלים, והבעלים האמתיים היו משוללים כל זכותמשפטית. מפני כך לא יכלו בעלי הנכסים בתל־אביב להשתמש בנכסיהם לקבלתהלואה איפותיקאית, ודבר זה עיכב את התפתחותה של תנועת הבנין והמסחרבתל־אביב. גידולה המהיר של העיר הצעירה הטיל דאגות נוספות עלמנהיגיה, וביחוד על הקברניט הראשי. היה צורך לדאוג לבטחון הצבורי שלתל־אביב, ליצור את גרעין המשטרה העירונית, להרחיב את מפעל המים, להאיר אתהבתים והרחובות בחשמל, לטפל בסלילת כבישים והתקנת מדרכות, בהקמת בניניםלמוסדות צבוריים, חינוכיים ותרבותיים, לדאוג לבנין בית־החולים העירוני, לשפור העיר ונקיונה ולשכלול כל השרותים הצבוריים והעירוניים. התקציבהרגיל לא היה בו כדי לספק את כל הדרישות המרובות, ודיזנגוף הלך לאמריקהוקבל שם הלואה גדולה בשביל תל־אביב (75.000 לא"י) לעשרים שנה. נסיעה זוהיתה מסע תעמולה ופרסום לתל־אביב. בשנת 1925 הוזמנה עירית תל־אביב להשתתף בועידה הבין־לאומית של ראשי העיריות שהתכנסה בפאריס. שלשים ושש ארצות שלחו צירים לאותו קונגרס. בין ארבע מאותוחמשים הצירים היו באי־כח ערי־בירה גדולות והתאחדויות העיריות במדינותשונות. דיזנגוף, בא־כחה של העיר העברית הקטנה, זכה לשבת על הבמה אל שולחןהנשיאות, בצדם של צירי הארצות הגדולות והערים הותיקות. הוא היה הצירהיחידי מכל המזרח הקרוב, “בא־כח של אסיה”. אולם כאשר נשיא הקונגרס הציגובפני הצירים כ“בא־כח המזרח הקרוב”, ויתר דיזנגוף על התואר הגדול שנתכבדבו והעיר “שהוא רק אביה של ילדה צעירה ושובבה כבת 15”… צירי הקונגרס נבוכו קצת והשתוממו, כיצד משתתף ראש עירקטנה ומצערה בין באי־כח עיריות עצומות וותיקות. אבל דיזנגוף אמיץ הלבהעיז להרצות על אותה ילדה צעירה ששמה תל־אביב בלשון צרפתית שוטפת באספהפומבית, שנערכה לכבודו בפאריס. אלפי אנשים הקשיבו מתוך התענינות מרובהלדברי המרצה “האסיאתי” על “ילדתו השובבה בת 15” ועל תכניותיה לימיםהקרובים, על התפתחותה המהירה ועל בנינה ההולך ומגביר משנה לשנה, עלנכונותה לחרוג ממסגרותיה הצרות, על מוסדותיה הבריאותיים, הסוציאלייםוהתרבותיים, על הצורך להרחיב את הזכיות המוניציפאליות, ועוד ועוד. גם בנשף שערכה לכבודו אגודת ידידי ארץ־ישראל בחסותו שלפנליבה, הרצה דיזנגוף על “הבת השובבה” שלו, ושוחח ארוכות עם המיניסטרדימונזו על עניני תל־אביב הצועדת לקראת עתידה. מפאריס עבר דיזנגוף ללונדון, ושם היה לו שיג ושיח בעניניתל־אביב וצרכיה עם כמה מרבי המדינה וחברי בית הנבחרים הבריטי כאמרי, מונד, יונג, סמואל, אנטוני עידן ועוד. וכך עשה פרסום לעיר חמדתו. ו. הרומנטיקן והריאליסטן בעיני רבים ממיודעיו היה דיזנגוף סמל איש המעשה, ההחלטיות והבניה הקונסטרוקטיבית. לעומת זה היה בעיני אחרים אך ורק רומנטיקן, הוזה הזיות, בעל נפש רגישה ופיוטית, המחפשת בדרכי החיים את האידיאליות העילאית ואתהיופי והאמנות. ואני שהכרתיו מקרוב מראשית התגלותו על הבמה הצבורית – משנת 1892 ועד יומו האחרון, – ועקבתי את פעולותיו המסועפות ומרובותהגוונים במשך ארבעים וארבע שנים, יכול להעיד, שאלה ואלה דברי אמת: בדיזנגוף התמזגו הריאליות והרומנטיקה, והאידיאליות וחוש המעשה וכח ההגשמהלמזיגה הרמונית, ואחת לא הסיגה גבול רעותה במשך כל ימי חייו היפיםוהמלאים תוכן עשיר. דיזנגוף היה דוגמה חיה לעסקנות צבורית מזהירה, ומשום כךהתחבר אל כל העושים והמעשים בלי הבדל מעמד ומפלגה. לא רק בין בני עירוועמו וארצו היו רוחשים לו כבוד והוקרה, אלא גם בחוגים לא־יהודיים בספירותבינלאומיות, בין מושלים ורוזנים היתה אישיותו מקובלת והיחס אליו היה שלכבוד והערצה. חם המזג היה ועירותו בלתי־פוסקת. מנעוריו ועד זקנתו היהתוסס ומחפש דרכים חדשות ליצירה ולבנין. במה לא עסק ומה לא ניסה? כאישהמעשה חיפש דרכים לפיתוח התעשיה העברית על ידי הון עברי וידים עבריותבארץ העברים; יצר את החברה לגאולת הארץ לשם הרחבת גבולות המושבות הקיימותואיחודן לגוש מוצק; עסק בהקמת נקודות ישוביות חדשות ביהודה ושומרון; בנהאת העיר העברית הראשונה; יצר מוסדות לשם יצירת קשרי מסחר אמיצים עם העולםהרחב; הרבה לפעול למען פיתוח התעשיה הביתית; דאג להפצת תוצרת הארץ והשתתףבכמה מפעלים כלכליים לשם יצירת קליטה לעלית מתישבים חדשים בעיר ובכפר. ובעת ובעונה אחת הקדיש הרבה מרץ וזמן למפעלי תרבות המיועדים להחיאתלשוננו, ספרותנו וכל קנינינו הלאומיים. ולשם הגשמת המטרה הסופית והשגת שאיפותיו המרובות, הקריב את מיטב חייו, את מרצו הגדול, את התמדתו הרבה ואת כח יצירתו. ודיזנגוף איש המעשה, בעל ההיקף הרחב, היה עם זה גם בעל מעוף המרקיע שחקים וצופה למרחקים. רגליו עמדועל בסיס הקרקע של המולדת, ידיו עסוקות בעבודת בנין, בראשו ורובו שקועבעסקנות רבת־גוונים, ואילו ברוחו ובנשמתו התנשא אל על. דיזנגוף ידע את הסוד הגדול. איך להיות מורה לרבים ולמשוךאחריו אלפים ורבבות עולים ומתישבים חדשים, אשר שמו בו את מבטחם מתוך אמוןגמור. אפיו המצוין ומזגו הטוב עודדו את כל אלה שבאו אתו באיזה מגעשהוא. ומן המציאות הריאלית טס דיזנגוף בטיסה מהירה וקלה, כעל כנפי־נשר, לחזון הרוחות, לרומנטיקה, לפיוט ולאמנות העילאית. דיזנגוף איש הרוח צפה למרחקים וחזה מראש את תל־אביבהעתידה להתפתח ולהשתרע משני עברי הירקון. עוד בראשית הוסדה של השכונההקטנה “אחוזת בית” ראה דיזנגוף בעיני רוחו את תל־אביב כעיר ואם בישראל, והוא ניבא שהנקודה העירונית הקטנה תפרוץ קדמה, צפונה ונגבה, וברבות הימיםתהיה תל־אביב עיר רוכלת עמים בעל נמל גדול ומשוכלל. דיזנגוף היה אמן, ידע את סוד אמנות החיים, והבין היטב את רוחַ נושאי דגל האמנות והתרבות מכל הסוגים. ומסביב לאישיותו האצילה התרכזו בחירי המוסיקאים, אמני הציור והפיסול, אנשי המחשבה והרוח, משוררים, סופרים והוגי־הדעות. כמה מן הרומנטיקה יש למצוא בפרקי זכרונותיו מבית הוריוהאדוקים ומימיו הראשונים בארץ, בישימון בסביבת עין־דור (טנטורה) ובאהליקדר במחנה הבדואים. כמה דברים יפים הקדיש דיזנגוף בספוריו למדריכוהרוחני, לרבו – ר' רפאל מברשד. כמה השתפכות נפש פיוטית במחברת, שדיזנגוף הקדיש לאשתנעוריו צינה־חיה. קצרים היו דבריו על קברה הרענן: “הנני נפרד ממך והולךלהמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיינו המשותפים עזרת ליועודדתני לעשותה. ובבוא קצי, הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על ידקברך אַת ולא נפרד עוד לעולמים”… מי אינו זוכר את אמרי השפר בצוואתו הרוחנית “מיתהבנשיקה”, אשר נתפרסמה אחרי מותו? שם נאמר: “הגיעה השעה לגמור את כלחשבונותי עם חיי ופעולותי עלי אדמות, והנני עומד על סף של תקופה חדשה ושלעולם חדש הנמצאים במופלא ממני, מהעבר השני של ההכרה. התפקידים אשר מלאתיבמשך ימי חלדי נותנים לי סיפוק נפשי גמור, שלא לחנם בליתי את ימי ושכלפעולותי הצבוריות היו לתועלת אחי בני עמי ולטובת ארצי החביבה”… והאם אפשר לשכוח את נאומו הנפלא ורב הרגש בהצגת “הבימה” לכבודו, במלאת לו שבעים וחמש שנה? “הקהל רוחש לי חבה – אמר אז – מפני שהוא מרגיש כי אניאוהב אותו. ואיך לא לאהוב, למשל, את תושבי תל־אביב? הרי יחד חלמנו עלהחולות, יחד גורשנו בימי המלחמה, ויחד שבנו להמשיך את בנין העיר. אנימביט עליהם ועל כל עובדי הישוב כעל שותפים למעשי בראשית, כעל חברים לדעהולמעשה, שאנו קשורים יחד עד עולם. והיה כאשר תגיעו לגילי, וצויתםלצאצאיכם את אשר אני מצוה אתכם היום: אהבו את ארץ המולדת, אהבו אתתל־אביב עירכם־אמכם, ואת האמת והשלום אהבו”… דיזנגוף לא היה סופר מקצועי, אבל כתב כמה מאות מאמריםחשובים בשאלות ישוביות, מדיניות, חנוכיות, תרבותיות וכו'. הסברתו הצטיינהתמיד בבהירות, סגנונו עסיסי ותוכן מאמריו מלא ענין רב, הקולע בלשונו החדהאל המטרה הרצויה. דיזנגוף לא היה נואם מקצועי, אולם הרצאותיו ומדברותיויצאו תמיד מן הלב ונכנסו ללב, דבריו היו מצוינים בהגיון שבהם, בשכל חדובפקחות ובנימת הומור דק. דיזנגוף בשנות העמידה, ולעת זקנתו, מצא לשון משותפתלשוחח עם ילדים רכים ועם בני הנוער, והקדיש להם כמה סיפורים יפים, ידע גםאת נפש בהמתו, ולסוסתו האצילה (סוס ורוכבו) שעליה רכב שנים רבות, הקדישציור מלא רגש נפשי. ורשמי המסע שלו “על שפת אגם גנף” ו“מעל הרי האלפים” כתובים בסגנון פיוטי ומלבב. למוזיאון בתל־אביב, שהיה בבחינת ילד־השעשועים שלו, הורישאת ביתו ואת כל רכושו, ובצוואתו ביקש לשמור על המוסד העתיד להית לכבודולתפארת לעיר העברית. “המוזיאון” אמר דיזנגוף באחד מנאומיו האחרונים, “ישמש היכל האמנות ובית היוצר לכל חובב יצירה רוחנית, וישמש מרכז חנוכילעם ולנוער לשם פיתוח רגש הטעם והיופי שבהם”. והרי מדבריו בחנוכת מוזיאון תל־אביב בבנינו המחודש (24.2.36) אשר קשה לי לא לחזור עליהם: “אני תפלה לאלהי האמנות והיצירה: אל אלהי הרוחות, תהיינהנא עיניך מופנות אל הבית הזה כל הימים ורוח קדשך תהיה מרחפת עליו להאצילעל מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות ובצללים את כלהטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”. תפלה הנוגעת עד הלב ומשרה עליו השראה עילאית. הרבה מחלומותיו ומהזיותיו של דיזנגוף נתגשמו במלואם, והוא זכה לחזותם בחייו במו עיניו, מהם גם בסוף ימיו בדעוך נרו. על כבוש הים ועל בנין מזח הים חלם עוד בשנת 1912, בתקופתהמשטר התורכי בארץ. מני אז לא נח ולא נרגע עד אשר זכה, בעצם ימי מחלתוהקשים והממושכים, לעלות הראשון על גשר העץ הארעי שהוקם במאי 1936, בזמןמאורעות הדמים. מי לא יזכור את שמחתו הגדולה של אבי העיר העברית, למראההפריקה הראשונה בימה הפתוח של תל־אביב? ביום 28.5.36 נאם דיזנגוף בתערוכה באספה חגיגית, וביןהשאר אמר: “לא נזוז מחוף תל־אביב, אנו מתחילים לאט לאט, בונים עתה מזח. תבואנה ספינות ופה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם הגדול והרחב. לנוער שלנו נוסף תפקיד חי: נמל, ספינות, דיוג – עולם חדש. כאן בנמל תהיהתנועה וחיים. יבואו עולים, תבאנה סחורות, תשלח תוצרת הארץ. אנו הולכים אלהים, ושום דבר לא יעכבנו. הכל יתקיים, אם יהיו רצון ואמונה.” אכן היה האיש, שהרומנטיקה והריאליות נתמזגו בו! – ז. איש ההומור דבריו של דיזנגוף היו מתובלים תמיד בהומור דק וחד, בחינת “ודע מה שתשיב”. אציין כאן רק שתיים מתשובותיו המתובלות בהומור: א) באחת המסבות החגיגיות בתל־אביב, שנערכה באביב 1925 לכבוד כמה אורחים חשובים מחוץ־לארץ, הביע הפרופיסור ראפארד את התפעלותוהגדולה מהתפתחותה המהירה של תל־אביב ומדופק החיים של העיר הצעירה. אגבשיחה שאל הפרופ' ראפארד את דיזנגוף למספר התושבים בתל־אביב. תשובתו שלדיזנגוף היתה קצרה: “היום מאריכים את האוכלוסיה של תל־אביב בארבעיםאלף נפש, אולם מה יהיה המספר מחר – איני יודע”… בזה רצה דיזנגוף להגיד, שכל יום מהווה שינוי ניכר בגידולה של תל־אביב. ב) לפני כמה שנים, בשעת הטכס החגיגי לחלוקת תעודותהבגרות לגומרי הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, נאם מנהל מחלקת החנוךשל ממשלת ארץ־ישראל, ובהמשך דבריו הביע את דעתו, שבארץ־ישראל יש עודףרופאים, עורכי־דין ומהנדסים יהודים, ומשום כך יעץ לבוגרי הגמנסיה ללמודחקלאות. אחר כך ברך מ. דיזנגוף, כראש העיריה, את המוסד ואתחניכיו, ובתוך יתר דבריו העיר בהומור לנואם הקודם, שלפי דעתו אין בארץהרבה רופאים, עורכי־דין ומהנדסים, כי אם יש מעט יהודים… משום כךיש לשאוף להגדלת העליה היהודית, ואז תיפתר ממילא שאלת הפרופיסיותהחפשיות… תשובה כהלכה! ח. בימי מלחמת העולם עם כל עממיותו ידע, כאמור להתהלך עם שרים ורוזנים כעםאנשים כערכו, ולהשפיע עליהם ולהמתיק את הדין בשעת הצורך. פקחותו, שכלוהבריא ועוז־רוחו עמדו לימינו בכל עבודתו הצבורית המסועפת. בתקופת המשטרהתורכי שלפני המלחמה, ובפרט בזמן המלחמה, היה דיזנגוף מייצג את הישובהעברי במלוא שיעור קומתו. בתשובותיו המפוקחות שהובעו לפני השליטיםהצבאיים בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו, ידע דיזנגוף לשכך את חמתם שלהצוררים העריצים, ובעצם הגזירות הקשות והאכזריות הבין דיזנגוף להפיקתועלת חמרית בשביל הגולים היהודים. הדיקטאטור הצבאי ג’מל פחה שהפיל אתחתיתו על כל היהודים, הערבים והנוצרים, מנה את דיזנגוף, לאחר כמה פגישות, לראש ועד ההגירה ומסר לו מקופת הממשלה כמה אלפי לירות תורכיות במזומנים, והעניק לו מאסמיו הצבאיים כמויות גדולות של חטה וקמח לשם כלכלת הגוליםמתל־אביב ויפו, שהתפזרו במושבות יהודה, שומרון, הגליל העליון והגלילהתחתון. מ. דיזנגוף מילא את תפקידו באמונה ובמרץ ועבד בלי ליאות. יום־יוםהיה נודד ממקום למקום לשם הושטת עזרה לגולים הסובלים. מפתח־תקוה הלךלכפר־סבא, ומכפר־סבא לחדרה, כרכור, ומכרכור לזכרון־יעקב ובנותיה: שפיה, בת־שלמה, גבעת עדה, ומשם לחיפה, נצרת, טבריה, צפת, דמשק, ארם־צובהוחזרה. מפעם לפעם היה דיזנגוף מסכן את חייו בהתייצבותו לפניג’מל פחה העריץ, ובאומץ־הלב שאין דוגמתו היה מעמיד את דרישותיו לטובתהסובלים מגזירת הגירוש ומוראותיה. בקיץ שנת 1918 נמצאו כבר יהודה והנגב בשטח הנכבש שלהצבאות הבריטיים, בעוד ששומרון והגליל היו עדיין תחת עול הצבא התורכי. הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה היתה בנדודים, רובה בזכרון־יעקבובנותיה. מרכז הגמנסיה היה בחורשת שפיה תחת כפת השמים. המצוקה היתהגדולה, המורים והתלמידים נקרעו מיהודה, על־ידי־כך סבלו מחסור גדול במזוןובכסף. בימים הקשים ההם פשטה שמועה, שעברה מפה לאוזן (העתונים היוסגורים) כי דיזנגוף נקרא פתאום למפקח הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה, לשם מסירתו למשפט צבאי, זאת אומרת לתליה פומבית, כאשר עשה העריץ האכזרילכמה מנהיגים חשובים מבין הערבים והנוצרים בסוריה, בלבנוןובארץ־ישראל. הידיעה המחרידה זעזעה את כולנו והיינו אובדי עצות. המצב החמיר מיום ליום ולא ידענו מאין תבוא עזרה. ובבוקר אחד, בעצם ימי הזעם, הופיע דיזנגוף – ברכיבה עלסוס דוהר (כבישים אז לא היו, מכוניות לא היו עדיין בנמצא, והעגלות עלהסוסים הוחרמו בשביל הצבא). פני דיזנגוף היו, כמו תמיד, מלאים מרץ ועוז. לשמחתנו לא היה גבול. בהמשך שיחתו תאר לנו את מצבו הקשה שנוצר בשנההאחרונה מפאת תבוסת הצבא התורכי לפני הצבא הבריטי. אגב סח לנו דיזנגוף, כי ג’מל פחה “תלה אותו” כבר כמהפעמים, ובכל זאת עודנו מתהלך בעולם החיים. נזכרתי אז בפסוק: " שבע פעמיםיפול צדיק וקם" עיני כל הגולים היו נשואות אליו, לאיש שהוכתר בצדק בתקופתהגירוש “ריש גלוּתא”. אכן ידע דיזנגוף להיות אב ופטרון לגולים ולהקל אתיסוריהם של כל הפונים להגנתו ולעזרתו. – – – ט. מימיו האחרונים חצי שנה לפני מותו, באדר תרצ"ו, חגגה העיר תל־אביב על כלשדרותיה, חוגיה וזרמיה – ואתה כל הישוב העברי בארץ־ישראל – את חג הולדתוהשבעים וחמשה של מאיר דיזנגוף. זאת היתה הפגנה נהדרה לכבוד האיש רב הפעלים, חביב העם ובונה העיר העברית הראשונה. בעצם החגיגות לא שער אדם, כי קצו של חתן היובל קרוב כל כך. בחדשי הקיץ החמים יצא לירושלים, על מנת לנוח ולהתרפא. בשובו מירושלים, באמצע חודש אלול, בקשו רופאיו שטפלו בו בזמן מחלתו, לאלהטרידו יותר מדי, מפני שהוא זקוק למנוחה גמורה. נכנעתי לפקודת הרופאים והבלגתי על רצוני העז לראותו, אחרי אשר לא ראיתיו במשך כמה שבועות. באחד הימים טלפנתי לביתו ורציתי לשאול לשלומו. לשמחתישמעתי בשפופרת את קולו של דיזנגוף עצמו השואל “מי מדבר?” כשהודעתיו שםהמדבר, הזמינני לסור אליו מיד. מהרתי לעזוב את משרדי בעיריה ורצתי אליו בחפזון, כעבוררגעים מספר עליתי על מדרגות מעונו, ולתמהוני מצאתי על הדלת החיצונית שלטקטן ועליו כתובת: “היום אין ביקורים ומבקשים לא לצלצל בפעמון ולא לדפוקבדלת”. הייתי נבוך במקצת, ולאחר פקפוקים והסוסים נקשתי נקישה קלה בדלתוהיא נפתחה מיד. עברו רגעים מספר ודיזנגוף יצא לקראתי והכניסנילחדר־עבודתו. ברגע הראשון נדהמתי למראהו: פניו הכחושים נצטמקו עודיותר, הרזון שולח בעצמותיו, צבע פניו ירקרק־חוור בלי טפת דם, ממש שלדעצמות המכוסות קרום עור דק ושקוף. בקושי הסתרתי את מבוכתי ושאלתיו לשלומו, אם כי פניוהעידו במדה מספקת על התנונותו הגופנית. דיזנגוף ענה לי, שהצטנן בירושליםבגלל האקלים ההררי. עתה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב בביתו ובעירו. שאלתו הראשונה היתה: מה נשמע בענין ההפצה של “ספרתל־אביב” (ספר היובל של תל־אביב, במלאת לה כ"ה שנה, שיצא לאור בעריכתדרויאנוב)? בשמעו, שאין הספר נמכר בכמות הרצויה – עודדני ואמר, שעם עבורימי הזועה אפשר יהיה להגביר את מכירת הספר ולהפיצו בעיקר בתוך תל־אביבעצמה. אחרי כן הוסיף: כלום לא ימצאו תושבי תל־אביב צורך לפאר את ספריתםבספר, שהוא בעל ערך רב מבחינה היסטורית וספרותית? ואחרי כן הוסיף ואמר, שעם מכירת הכרך הראשון יהיה צורך לדאוג להוצאת הכרך השני, ולהשלים אתהספר שבו מרוכזות תולדות יצירתה, והתפתחותה של העיר העברית הראשונהוהיחידה בחצי־יובלה הראשון. ומן הספר עברנו לעניני היום. דיזנגוף שאלני, אם קראתי אתאגרתו הגלויה לנציב העליון לארץ־ישראל בקשר למאורעות, שנתפרסמה בעתונותלפני מספר ימים. בשעה חמורה כזו העוברת עתה על ישובנו העברי – אמר לי – לא יכלתי להבליג על רגשותי בלי להגיד בגלוי את אשר עם לבי. קמתי על מנת ללכת, אך הוא עכבני ושאלני: מה נתחדש בתכניתהגדולה להקמת תחנת המים המרכזית בשביל תל־אביב המורחבת? מסרתי לו כמהפרטים על מהלך הענינים, והוא הקשיב לדברי מתוך התענינות רבה. ביחוד שמחבשמעו מפי, שעומדים לבנות מכון־מים חדש בשדרות ח"ן, אשר בו נתגלה מעיןגדול שיש בו כדי לספק עד 400 מטר מעוקב מים לשעה. לאחר כמה שאלות בענינים משפחתיים אמרתי ללכת סוף סוף כדישלא לעייפו. הוא אמר לי, כי לאחר עירוי דם נוכל להפגש שוב. נפרדתי ממנוב“להתראות”, ויצאתי את ביתו במפח־נפש. צלילות הדעת והפקחות הבהירה היו שלדיזנגוף הצעיר והרענן, ואילו הגוף היה של זקן שבור ורצוץ. כשבאתי לבקר אצלו ביום ב' של ראש השנה (תרצ"ג) מצאתיושוכב במטה, חולה. ברכתיו בברכת שנה טובה, והוא סח לי בהנאה, כי שמע זהעתה תקיעת שופר מפיו של הד"ר הילדסהיימר, איש ברלין, שבא אליו במיוחד כדילזכותו במצוה. “בעל התקיעה” סח לי, כי לאחר תקיעת השופר שוחח אתודיזנגוף על ההכנות לקבלת הוברמן וטוסקאניני העומדים לבוא אל הארץ בראשיתאוקטובר (1936) לשם סדור הקונצרטים של התזמורת הסמפונית. דיזנגוף אמר: "הרי בשבילנו, הארצישראליים, זה מאורע אמנותי חשוב ממדרגה ראשונה ועלינוליצור מצב־רוח חגיגי לקראת הופעת האמנים הגדולים על במתנו הארצישראליתולקבלם בסבר פנים יפות, ועל ידי כך נוכיח לאורחינו, שאנו מיחסים חשיבותרבה לשרותם האמנותי. כשנגשתי אל מטתו, שוחח אתנו שיחת עידוד על המצב בארץ. בין השאר אמר לנו: “אין מקום ליאוש, השתחררנו משעבוד התורכים העריצים, ואנו נתגבר גם על המצב השורר כיום. כשם שידענו לתכן תכניות להתישבותבתנאים הקשים של השלטון התורכי, כך נדע ונבין למצוא את הדרך הנכונהלהגברת הבניה והיצירה בכחות מחודשים, על אף כל המכשולים והמעצורים הרבים. הצדק אתנו והנצחון יהיה לצדנו. אני מאמין אמונה שלמה בכחותנוהקונסטרוקטיביים, ומובטחני, כי בקרוב תתחיל תקופה מזהירה של עליה גדולהושל התישבות מוגברת בעיר ובכפר, על אפם ועל חמתם של יריבינוהמרובים”… אלה היו דבריו מלה במלה. באותו מעמד סח לנו דיזנגוף, שלפני ימים מספר שלח מכתבברכה למפקד הצבאי הגנרל דיל לבואו ארצה. במכתבו זה כתב, שבזמן הסבל הגדולשל הישוב הארצישראלי מפגעי המלחמה תחת שלטון התורכים, הגיעו מים עד נפש. השליטים התורכים התנקשו בישוב בכל מוראם וחתיתם. לישוב נשקפה סכנת הרסוחורבן גמור, ובימי צרה ויאוש הופיע כמלאך מושיע המפקד הראשי של צבאותבריטניה, הפלדמרשל אלנבי, והוציאו מעבדות לחירות. מאז החלה תקופה שלזרימת עולים ומתישבים חדשים, עלית הון ומרץ יהודי, והארץ החרבה והשוממההלכה והתפתחה במשך 18 שנה תחת חסותה של בריטניה. ודיזנגוף הביע במכתבו אתמשאלתו, שהמפקד דיל יופיע עתה בבחינת “אלנבי השני” ויגאל את הישוב כולומההתנקשויות האכזריות של כנופיות הלסטים והמחבלים, ועל ידי כך יצליחלהשיב את השלום על כנו בימים הקרובים ביותר, ושוב תתחיל תקופה של שגשוגופריחה בכל הארץ לטובת המדינה ולטובת כל האוכלוסים. – – – החולה התרגש והיה מוכן להמשיך את דבריו, אולם מיהרנולהפרד ממנו בלחיצת יד ומתוך איחולים לבביים להתראות בריאים ושלמים בהמשכתעבודתנו הישובית הגדולה. וזאת היתה שיחתי ופגישתי האחרונה עם דיזנגוף. למחרת בשבת ג' תשרי תרצ"ז, הורע מצב החולה והרופאים לא הרשו עוד להכנס לחדרו. ביום ו' תשרי לא מצאתי לי מנוח והחלטתי להתקרב לחדרו שלהחולה. הצצתי דרך הדלת וראיתי, כי פני החולה שונו לגמרי בימים האחרוניםוקשה להכירו. מפעם לפעם פקח את עיניו והביט מסביבו, וכאילו רצה להגיד משהו, אולם היה נטול הכרה ונשם בכבדות. הסתכלתי בגוסס וצמרמורת קרה עברה בכל אברי גופי. נצמדתי לדלת חדרו בלי יכולת לזוז ממנה: הזהו דיזנגוף? – וכל פגישותיו ושיחותיו אתי במשך עשרות שנים עברו לפני אותה שעה. לאחר שעות מספר יצאה נשמתו בטהרה. דיזנגוף, אבי העיר העברית הראשונה–מת, אולם רוחו מרחפתעל מפעליו הרבים שיצר בשנות חייו. מפעליו אלה הנציחו את שמו לעולמי עד, וזכרו הטוב לא ימוש מקרב עם ישראל כולו. שמו של דיזנגוף ישאר חרותלנצח־נצחים בלב הישוב העברי בארץ־ישראל ובלב תושבי העיר תל־אביב, מעשהידיו להתפאר. י. פעולות דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי והרי פעולותיו העיקריות של דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי: 1887 – ציר בועידת חובבי־ציון בדרוזגניק. באותו מעמדהציע תכנית מעשית להתישבות חקלאית בארץ־ישראל ויסד בית החרושת לזכוכיתבעין־דור (טנטורה). 1901 – פרסם בעתון רוסי מאמר בקורת נגד שיטת־ההתישבות של פקידות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל, ומאמרו זה פעל פעולה נמרצת. 1904 – מראשוני המיסדים של חברת “גאולה”, ששמה לה למטרה לגאול קרקע בארץ־ישראל על ידי הון פרטי. 1905 – עלית דיזנגוף בפעם השניה לארץ־ישראל, כמנהל ראשישל חברת “גאולה”. באותו זמן פתח אפקים חדשים למסחר הסיטוני, לאכספורטולאימפורט, לעמילות וסוכנויות של אניות מסחר, חברות לביטוח וחברותכלכליות שונות של ארצות רחוקות וקרובות. משרדי דיזנגוף נפתחו בשנת 1906 והם קיימים עד היום בתל־אביב, חיפה וירושלים. 1906 – מן המנין הראשון של מיסדי החברה לבנין בתים “אחוזת בית” בסביבת יפו. 1909 – בין ראשוני הבונים והמתישבים של השכונה החדשה, מיסודה של חברת “אחוזת בית”, על חולות יפו השוממים. 1913 – ארגן את הסינדיקט הראשון מבאי־כח הבנקאנגלו־פלשתינה (אפ"ק), חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, חברת “גאולה” וכו' לשם מלחמה בספסרות, שהתפשטה אז בין סוחרי הקרקעות בתל־אביב, יפווסביבתן. 1914 – 1917 – עמד בראש הועד להקלת המשבר בתקופת מלחמתהעמים. במשך שנים מספר סיכן את חייו, מתוך הקרבה עצמית, לשם הגנה עלעמדות הישוב היהודי כולו ושל תל־אביב בפרט. 1917 – 1918 – נתמנה בשם המפקדה הצבאית התורכית לראש ועד ההגירה של גולי תל־אביב ויפו, שהכתירוהו בשם “ריש גלותא”. – 1920 – הוציא חוברת “תל־אביב – עיריה”, שבה הביע אתהצורך לספח לתל־אביב את השכונות העתיקות, שהתקיימו בדרומה של תל־אביב, ובמשך חדשים רבים דיבר השכם והערב על תל־אביב כמועצה עירונית בלתי תלויהבעירית יפו. 1920 – בין ראשוני המייסדים של הבנק הקואופרטיבי הראשון “קופת עם”, עמד בראש מועצת הבנק 5–6 שנים ועזר לביסוסו ולפיתוחו. 1921 (מאי) – השיג את החוקה הראשונה שנתנה לתל־אביב זכויות אבטונומיות המאפשרות לה הנהלה עצמית. 1921 – נבחר לראש עירית תל־אביב במועצה הראשונה, ומאזועד 1936 (חוץ מהפסקה בשנות 1926־27, לרגל התפטרותו בגלל חילוקי דעותבמועצה) שימש כנשיא העיר. 1922 – הוציא חוברת בשם “פיתוח תל־אביב” ואחר כך יסד אתהחברה, שרכשה בהמשך הזמן את האדמה אשר עליה הוקמו בניני התערוכה וירידהמזרח. 1921 – 1923 – עמד בראש מייסדי המרכז המסחרי הראשוןבתל־אביב ועזר הרבה להשגת ההלואה האיפותיקאית בבנק אנגלו־מצרי (כעת “בנקברקליס”), בסך 75.000 לירות מצריות, לשם בנין 100 הבתים הראשונים במרכזמסחרי א' בקרבת תל־אביב. 1921 – 1922 – עזר לחברת החשמל (מיסודה של רוטנברג) לרכוש את הקרקע בשכונת השרון לשם הקמת תחנת הכח הראשונהבארץ־ישראל. 1922 – 1923 – הגשים בארצות־הברית את ההלואה החיצוניתהראשונה, ברבית נמוכה (6,5%) ולזמנים ארוכים בתשלומים לשעורים במשך עשריםשנה. הלואה זו נועדה לעבודות צבוריות גדולות, כגון: אספקת מים, תיעול, כבישים וכו'. 1922–1923 – הגה את הרעיון על בנין מיזח בימה שלתל־אביב, וחתם על חוזה (יחד עם כותב השורות) עם חברה פרטית, שבראשה עמדהמהנדס גרינבלאט. בעוד תל־אביב הוותה ישוב קטן בן 12.000 נפש, ראהדיזנגוף בחזון לבו את הנמל העברי הראשון על חוף תל־אביב, העלול לסייעלהתפתחותה המהירה של העיר העברית הראשונה. הגשמת הרעיון נתעכבה על ידיהשלטונות. 1924 – דרש מאת ממשלת ארץ־ישראל את הטית קו מסלת הברזלמלוד לתל־אביב וכוונה דרך המושבות העבריות. גם דרישתו זו לאנתמלאה. 1924 – השתתף כציר ומרצה בועידה הבינלאומית של העיריות בפאריס, והרצאתו עוררה ענין רב בועידה. 1924־25 – היה אחד המסייעים הראשונים להקמת התערוכה ויריד המזרח בתל־אביב. 1931 – יסד דיזנגוף את המוזיאון העברי הראשון בתל־אביב לזכר אשתו המנוחה צינה־חיה ז"ל ולמטרה זו הקדיש את ביתו הפרטי. 1936 – זכה לראות בהתחלת בנין המזח בימה של תל־אביב. בעצם ימי מחלתו ירד ממשכבו ועלה על גשר העץ הארעי והכריז בבטחה: “פה יהיהנמל גדול”! ז' תשרי תרצ"ז – נאסף מאיר דיזנגוף אל עמיו, ולמחרת הובא לקבורה בבית הקברות הישן בתל־אביב ליד קבר אשתו צינה־חיה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42652	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42652", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42652, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "מֵאִיר דִיזֶנְגוֹף", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר הִלֵל יָפֶה ד“ר הלל יפה–רופא, עסקן של חובבי־ציון והישוב, נולד 1864 בסימפורופול (רוסיה). חניך האוניברסיטאות בג’ניבה, מוסקבה, קושטא. היהקרוב לתנועה הרדיקאלית ברוסיה. אחרי כן – חובבי־ציון. מ1891 בא”י. מ־1898 – חבר מרכז “בני משה”, מ־1895 – ראש הועד הפועל של הועד האודיסאי ביפו. 1898– חבר המשלחת הציונית לחקירת סיני ואל־עריש. ממארגני כנסיתזכרון־יעקב ופעיל בה. היה כמה פעמים בחוץ־לארץ בשליחות חובבי־ציוןובקונגרסים. היה רופא פרטי בחיפה, בטבריה (ממונה על מושבות הגלילהעליון), בזכרון־יעקב ביפו ובחיפה. נלחם הרבה במחלקת הקדחת ופעל ליבושהביצות בשומרון. מת בכ“ג טבת תרצ”ו בחיפה ונקבר בזכרון־יעקב. בשנת 1940 יצא לאור ספרו בשם “מיומן אחד המעפילים”. הלל יפה.jpg בין הרופאים והעסקנים הותיקים בישוב הארצישראלי החדשקובע לו הד“ר הלל יפה אחד המקומות החשובים ביותר. אי אפשר שנדבר על תקופתהעליה החלוצית הראשונה, בלי להזכיר את שמו של ד”ר הלל יפה. בשנת 1882, שנת הפרעות ביהודי רוסיה, גמר ד“ר הלל יפה אתהגימנסיה. בן שמונה־עשרה עזב את רוסיה ונסע לג’ניבה, על מנת להשתלם. שםלמד במשך שנתים את מדעי הטבע, ומתוך שאיפה להכשיר את עצמו לעבודה מעשיתבארץ־ישראל, עבר לפאקולטה, המדיצינית ואחרי חמש שנות לימודיו הוסמך בתוארד”ר לרפואה, עוד בתוך כתלי האוניברסיטה הצטיין בלימודיו והוזמן להיותעוזרו של אחד הפרופסורים במשכורת הגונה. בשנת 1889 עבר הד“ר יפה לפאריס לשם השתלמות ברפואה לחוליעינים, עבד שם בקליניקות הטובות ביותר ואחר כך הלך למוסקבה, נבחן שםבחינה ממלכתית, וקבל שוב תעודה שניה של דוקטור לרפואה. שמו הטוב הלך לפניו ויכול היה למצוא שם, ברוסיה, כר נרחבלעבודתו הרפואית והצבורית, אולם שאיפתו לציון משכה אותו לעזוב את רוסיהוללכת לקושטא, להבחן בחינה ממשלתית ולקבל רשיון לעסוק ברפואה בכל תורכיה. פתוחה היתה הדרך לפני הד”ר הלל יפה גם בעיר התורכית. ברם לאחר גמרהבחינות בקושטא הלך לארץ־ישראל, וביום 8 באבגוסט 1897 דרכו רגליו לראשונהעל אדמת המולדת. תחנתו הראשונה היתה יפו, ולאחר סיורו בארץ בחר לולמקום־מושבו את חיפה והגליל, ששם החל לעסוק במקצועו הרפואי. כעבר זמן־מה הוזמן כרופא קבוע לטבריה, ואחרי שנתים שלעבודה מסורה הוזמן על ידי הפקידות של הבארון רוטשילד למושבה זכרון־יעקבכרופא ראשי, והכניס כמה סדורים חשובים בבית החולים של המושבה, ששימש אזמרכז רפואי ראשי לכל הסביבה. ד"ר הלל יפה נודע לתהלה בכל הארץ. יום־יום היו צובאים עלדלתותיו עשרות חולים בני דתות שונות, לעזרתו היו פונים מכל המושבותהקרובות והוא היה עובר ממושב למושב לשם בקור חולים, ולכולם הראה יחס לבביואנושי. עם פרוץ הקדחת הצהובה בחדרה, שהפילה הרבה חללים. הראההד“ר יפה מסירות יוצאת מגדר הרגיל. לשם מלחמה מתמדת ועקשנית במחלה הממארתהזאת, ישב חדשים שלמים בחדרה וסיכן את חייו בשביל בריאות הצבור. אז הנהיגד”ר יפה את הרפוי השיטתי בכינין. הוא גם השפיע על הבארון רוטשילד ליבש אתהביצות ואת אגמי המים בחדרה ובסביבתה והמריץ את יק"א (כעת פיק"א) לנטועאת היער הגדול של עצי אקליפטוס. הד"ר יפה שאף תמיד להשתלמות מקצועית, ולשם כך היה עוזבמפעם לפעם את משרתו הקבועה והיה הולך על חשבונו לערי הבירה בארצות אירופהלהתמחות בקליניקות המפורסמות ביותר. עבד ברומא, בניאפולי, בסיציליה, ושארערי איטליה, במכון פסטיר בפאריס, בקליניקות הגדולות בברלין ובתחנות למחקררפואי בווינה ועוד ועוד. בכל מקומות ביקורי חקר למד את אמצעי המלחמה נגדהמלריה, מחלות מדבקות ומחלות עינים, כדי להפיק מכסימום של תועלת רפואיתבשביל עמו וארצו. בשנת 1907 הוזמן שוב הד“ר יפה, על ידי פקידות יק”א, לעמוד בראש בית החולים אשר בזכרון־יעקב ובנותיה, ובמשך 12 שנים רצופות (1907–1919) נהל את המוסד הזה ועמד בקשרי מלחמה עקשנית בפגעי המלריהבמושבות שומרון, הגליל העליון והתחתון. ידיו היו מלאות תמיד עבודה רפואית וצבורית, ובכל זאת מצאלו זמן לעסוק גם בספרות מדעית וכתב כמה חוברות כגון: “שמירת הבריאותבארץ־ישראל”, “השמירה מפני קדחת”, “שמירת הבריאות לפועלי ארץ־ישראל” ועוד. מלבד זה הדפיס עשרות מאמרים רפואיים בעתוני הארץ ובעתוני חוץ־לארץבעברית, צרפתית, גרמנית ורוסית. בשנות 1918–1917 נזדמן לי לעקוב מקרוב את הד"ר יפהבעבודתו הרפואית ובעסקנותו הצבורית. מי שלא ראה אותו במלוי תפקידו האחראיכרופא בביתו, בבית מרקחת המושבה, בבית החולים המרכזי בזכרון־יעקבובבקורים הפרטיים בתוך המושבה, ומחוצה לה, לא ראה עבודה מאומצת ומרוכזתשל רופא מומחה ומנוסה. עשרות חולים היו מחכים לו מן הבוקר עד הערב בכלמקום־בואו והם שמו בו את מבטחם, שהוא ימצא מזור לתחלואיהם–ולאהתאכזבו. בהיותו עוד תלמיד המחלקה השביעית של הגמנסיה הרוסיתבסימפורופול, יסד שם, בשנת 1881, אגודה יהודית בחוגי הנוער היהודיהלומד. לאחר מאורעות הדמים בשנת 1882 התמסר עוד יותר לרעיון הלאומי ונגשליסד אגודה, ששמה לה למטרה ארגון הגירה גדולה מרוסיה. גם בלמדובאוניברסיטה לא פסק מלהשתתף באופן פעיל בתנועת שיבת ציון, ובעלותוארצה לא הצטמצם בד' אמות של הרפואה, כי אם הקדיש את מרצו ואת כשרונותיוהצבוריים לעניני הישוב בעיר ובכפר. הוא לא חס על זמנו ובריאותו, ותמידהיה מוכן להקריב את עצמו בשביל עניני הישוב בארץ. עם מותו של בינשטוק, שמילא את מקומו של זאב טיומקין ז“לבלשכת ועד חובבי ציון ביפו, הוזמן הד”ר הלל יפה לעמוד בראש הלשכה, ונהל אותה בהצלחה רבה, מתוך מסירות והקרבה עצמית, במשך חמש שנים רצופות. על ידו עבדו אז שני עוזרים נאמנים: יהושוע אייזנשטאדט־ברזילי והאגרונוםנתן קייזרמן, ושניהם השתדלו להקל עליו את העבודה הקשה והמסובכת. היחסים בין ועד חובבי ציון ובין הפקידות של הנדיבהיו על פי רוב מתוחים מאד בימים ההם, וד"ר יפה הבין איך לישר את ההדוריםולמצוא את הדרך ליצירת יחסים משותפים בין המוסדות הראשיים להתישבותהעירונית והכפרית. במזגו הטוב, אפיו המיוחד, ישרו ואמונתו, אשר לווהובדרכו הארוכה, התחבב מאד על כל אלה שבאו אתו באיזה משא ומתן שהוא. הד“ר יפה התענין והתעסק בכל השאלות הישוביות, שהעסיקו אזאת אנשי המעשה מבני העליה הראשונה והשניה, כגון: פעולות הבנק הציוני (אפ"ק), תנועת העבודה העברית שהתחילה להתפתח, מצב הכורמים שעקרו אז אתהגפנים והחליפום בשקדים ובזיתים, דבר העברת המושבות מרשות הפקידות שלהנדיב לרשות הפקידות של יק”א, החנוך והתרבות העברית והשלטת הלשון העבריתבחוגים יותר רחבים וכו' וכו'. וכשיסד הד“ר מטמן־כהן את הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, היה הד”ר יפה מראשוני התומכים במוסד חינוכי זה ומסר בידו אתגורל בנו מתוך אמונה בעתידו של המוסד. עם הוסד אגודת בעלי המנית שלהגמנסיה העברית, היה הד“ר יפה בין בעלי המניות הראשונים וזכה גם להבחרליו”ר הראשון של הועד המפקח הראשון. בערב פסח תרע“ז הגלו תלמידי הגמנסיה “הרצליה, ומוריהלזכרון־יעקב יחד עם כל הגולים מתל־אביב. הגולים היו מתגלגלים ביקב, במרתפים וגם תחת כפת השמים מחוסר דירות. קשה היה להשיג צרכי מזון וגםהאמצעים הכספיים חסרו. גרם אז המזל, שאותו ד”ר הלל יפה אשר עמד בראש הועדהמפקח הראשון של הגמנסיה בראשית הוסדה, בשנת תרס”ה, נבחר שוב לאחרשתים־עשרה שנה ליו“ר הועד המפקח של המוסד החינוכי הזה בעת מצאובגולה–מניסן תרע”ז עד סוף תשרי תרע“ט. בימים הקשים ההם הראה הד”ר יפה אתיחסו האידיאלי למורים ולתלמידים, ובעזרת טפולו המתמיד יצאו כולם בשלום מןהמחלות הקשות שהתפשטו בתקופת המלחמה האיומה. ביתו הפרטי בזכרון־יעקב וספריתו הפרטית של הד"ר יפהפתוחים תמיד לפני המורים והתלמידים, ובמשך שנה וחצי שימש מעונו מרכזרפואי, רוחני ותרבותי לכל גולי תל־אביב ויפו. ד“ר יפה נתמנה אז גם לראש ועד ההגירה והרבה טיפל גםבמהגרים שהתרכזו בכפר־סבא ובחדרה, שמספרם הגיע למעלה מ3000. כאב רחמן דאגלכלכלתם ולמצב בריאותם, ולא מעט עזר גם לדיזנגוף, שהפקד על ידי ג’מאל פחהלראש הועד של כל גולי יפו ותל־אביב בלי הבדל דת ולאום. הגולים יודעיםלספר רבות על מעשיו ופעליו של הד”ר הלל יפה כעוזרו של דיזנגוף לשם הקלתסבלם בתקופת הגירוש. פרשת חייו של ד"ר הלל יפה היא פרשה יפה ורבת עניןבתולדות הישוב. כששים שנה עמד האיש במערכה הלאומית והישובית שלנו, להבראתהגוף והנפש של עמנו. בפעולותיו הברוכות זכה להבטיח לעצמו מקום מכובד ביןהבונים והיוצרים ולהציב לו שם עולם. – את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42653	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42653", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42653, "source_edition": "תל אביב: הוצאת ידידים", "title": "ד\"ר הִלֵל יָפֶה", "translator_uris": "", "translators": "" }
מִן הַצִיר אֶל הַצִיר חלק א'. מִשְטוֹקְהוֹלְם לְקוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל הקדמה קצרה מחבר הספר הזה, סְוֶן הֶדִין, אישׁ שׁוֶדיה, שָׂם את לבועוד בימי עלומיו, בהיותו בן עשרים שנה, לתור ולחקור את אסיה, היא עריסתבני-האדם העתיקה, אשר ממנה יצאו רֻבּי העמים הנאוֹרים. ויצא מארצו ויסעבארץ פרס וטורקיה האַסית. ואף כי מעט היה הממון, אשר לקח אתו, נדד שם כימישנה, וישָׁב לארצו, כי ערגה נפשו אליה. ואולם ימי שבתו בארץ מולדתו לאארכו. תשוקתו העזה להגיע עד חקר סודות אסיה משכה אותו אל הארצות, אשר לאדרכה בהן עוד כף רגל בן אירופה. למן העת ההיא עמל הֶדִין לגלות את מסתרי אסיהומצפוניה, בנודו בארצותיה חמש ועשרים שנה. בשנת 1910 שב לשוֶדיה, ולמעןעשות זֵכר-עולם למסעיו בימי חצי יובל שנים, החליט לכתוב בספר את דברי מסעיואלה וקורותיו בימי נודו ואת אשר ראו עיניו. הספר הזה נכתב ונדפס בשפת מולדת המחבר ועד-מהרה נפוץ ברבוארבבות אכסמפלַרים בארץ שׁוֶדיה הקטנה לבד. ראו סופרי שאר עמי אירופה אתהספר הזה, כי טוב הוא מאד, מושך את לב הקוראים הקטנים והגדולים ואין כמוהומפליא לתאר את ארצות אסיה ודָריה, וימהרו ויתרגמו אותו ללשונותיהם, עד כיבשנת 1912, שנה אחת אחרי אשר נדפס בשפת שׁוֶדיה, כבר נראה תרגומו בכל לשוֹןולשון מלשונות אירופה. הספר נדפס, כאמור, עוד בשנת 1910, כארבע שנים לפנימלחמת-העולם, שפּרצה בשנת 1914, היא המלחמה, אשר העתיקה ממקומם אתגבולותיהן של ממלכות אירופה וגם יצרה ממלכות חדשות. על-כן באים בספר הזהבמקומות אחדים דברים, אשר עתה כבר בטלוּ ואינם עוד; המתרגם לא השמיטם ולאשִׁנה אותם, באשר לא רצה לסור מדברי המחבר ולשנות את אֹפן הרצאתציוריו. הוצאת “תרבות”. מבוא היֹה היָה נוסע אחד, אשר בשנת הארבעים וחמש לימי חייוהתעתד לחֹג את יום מלאת מחצית היובל מאז יצא ראשונה למסעיו על-פני תבל. והיום ההוא קרב לבוא. אז, בצאתו, היה עוד תלמיד צעיר, אשר מִדַת דעתו לאגדלה על מדת הדעת, אשר קנה לו בבית-הספר. ויהי היום וישאלהו מנהלבית-הספר: – האם תאבה להִלווֹת על אחד מחבריך הצעירים ממך בדרכו לעיר בַּקוּ, אשר על-יד הים הכַּספּי? – כן! – השיב. – ואולם, אם תלך אתו, עליך יהיה להשאר שם שבעה חדשים, עד אשר ילמד הנער וידע את שעוּר הלמודים של כל השנה! – בכל חשק לבבי! – השיב, ולא ארכו הימים, ושניהם, המורה החדש ותלמידו, יצאו לבַּקוּ. מהעת ההיא והלאה נדד הנוסע ארבע-עשרה שנה על-פני אסיההרחוקה ואחת-עשרה שנה עברו עליו למרגוע בין מסע למסע, כי אהב את שודיה ארץמולדתו ולא יכֹל לשהות ימים רבים בנכר. מזמן לזמן הֻכרח לשוב לביתו, הֻכרחלראות, אם גדלו עצי האֹרן על אדמת מולדתו, הֻכרח לשמוע, אם גלי הים הבלטיעודם הומים כבימי נעוריו. ואולם עתה כבר עברו חמש ועשרים שנה מן היום אשר נסהבראשונה למצֹא אֹשר על אדמת נכר. והנה ביום אחד ישב לו האיש לפני ביתו הקטןוהאדֹם, אשר באחד האיים בין סלעי הים שבקרבת שְׁטוֹקְהוֹלְם, ורוחו חִפּשׂהלדעת, במה ייטיב לכבד את יום מלֹאת חמש ועשרים שנה מעת יצא ראשונהלמסעיו. – אם האיש ואשתו חוגגים במשתה ובזמירות את חתֻנת-הכסףשלהם, – אמר אל לבו, – אתה, אשר אשה אין לך, הלא תוכל לחֹג כמוהם יום מלתחמש ועשרים שנות היותך גלמוד, שנות חייך ומסעיך על-פני אדמת אסיה. ואולם לא יכֹל למצֹא את הדבר, אשר יעשה לכבוד יום חגו זה. בשעה שיצא בפעם הראשונה למסעיו אל ארץ רחוקה היו אתו הוריו ובני משפחתו. הםלִוּוּ אותו אל האניה, אשר היתה נכונה להובילהו לפינלנדיה ורוסיה, בֵּרכואותו בצאתו, ובעמדם על החוף נפנפו את מטפחותיהם מרחוק, ולבם בקרבם הִכָּםעל אשר נתנו לעלם צעיר כמוהו לצאת לדרך מלאה חתחַתּים כזאת. כל אלה עודםחיים, אף חיה עוד בזכרונם פרֵדתו הראשונה, אשר הכאיבה את לבם מאד. אולי יעשה משתה גדול ומפֹאר ויזמין אליו את רעיו ומכּריו? – לא! – השיב הנוסע אל לבו – ישמרני האלהים מחגיגה כזאת! חֶבֶר רעים עליזים אך לריק יבלה את הזמן ועל כוסות מלאות מדבּרים בני-האדםרק דבר הבל! מה לקצף היין ולזֵכר שנות נדודיו, שכבר שטפו ועברו? בכלימי מסעיו הארֻכּים לא טָעַם מעולם טעם משקה משַׁכּר. והמֻלת-אורחים אךלמותר הוא לאיש, אשר שנים רבות היה בודד לנפשו. מה יפה היתה אז שוֶדיה ארץ מולדתו! אביב חדש העטה מעטה ירקעל האילנות, הקוּקיה קראה מן היערות אשר באי ליוּסטר, אנית-מפרשׂ שטה להעל-פני הגלים, רוח-שלום נשבה והובילה אותה לדרכה. במפרץ אשר ליד האי סיַרהשָׁקט הים ויתנוצץ בצבעיו השונים. יש אשר היה בהיר כעלֵי הלִבנה בימי האביבהראשונים, ויש אשר היה כהה כעלי הדקל. והנוסע הקשיב ויבט. האם ראה מימיובכל השנים הרבות, אשר בִּלה באסיה, מראה יפה מזה? ואולם לא יתָּכן הדבר! האם באהבתו זו לארץ מולדתו לא עִקשאת הישרה ולא היה כפוי-טובה לארץ, אשר בה בלה את מבחר ימי חייו? האם ישבעולם דבר, אשר יגדיל את שמחת חגו יותר מדבר העלותו על לבו זֵכר כל הדבריםאשר ראה שם, כל אשר עבר עליו, טוב ורע, ושַווֹתו לנגד עיניו את כל מחזותנדודיו? סנונית מצפצפת חצתה כחץ את האויר. – כך, – אמר הנוסע אל לבו – רוצה אני לחֹג חג זכרונות, אך לא ביחידות, לא לבדד. – האם אין בעולם נערים ונערות לאלפים, אשר בכל חפץ לבםיִלָּווּ אלי? הם יִלָּווּ אלי, ראשית כֹּל, במסע דרך 75000 קילומטר, והיולארחה גדולה וארֻכּה, אשר סופה עודנו מתנהל בעמק בשעה שראשה כבר מתהלךעל-פני מישורֵי הרים גבוהים וקרים, – מְקוֹם שם רוח וכבש פרא מתהולליםיחדו! יכולים הם אמנם בשעת מסעם זה לשבת במנוחה בביתם; הלא מעשה אכזריותהייתי עושה, לוּ הוצאתי אותם מביתם, למען הרכיבם ימים רבים על גמליםמתנועעים או על סוסים לא-מהירים בעת סופת-שלג ותחת קרני השמש הלוהטותבמדבר. ואולם ברעיונותיהם יִלָווּ עלי בדרך זכרונותי ממחציתו האחתשל כדור הארץ עד המחצית השניה, מאירופה דרך אסיה כֻלָּהּ, דרך אוסטרליה, ובדרך שובי משם לביתי. – אני אהיה להם למורה-דרך. רוצה אני להובילם מזרחה, לפרסולהֹדו, ארצות האגדות העתיקות, לפַמיר, גג העולם, ארץ שהשלג והקרח אינםפוסקים בה עד עולם, אל מדברות החול הגדולים אשר בקרב אסיה, לטִבֶּט עלכהניה הגדולים והקטנים, אל תוך אוסטרליה, אל יַפּוניה המפֹארה עם עַמָּההחזק והעז, דרך חינה, אשר אין ערוך למִדתה, דרך סִבּיריה, – ומשםהביתה. – רוצה אני להעבירם דרך חלק גדול מהעולם, אשר בו בליתי חמשועשרים שנה משנות חיי ואשר היה לי בכל הימים הרבים האלה ככַלה וכאשה. אחרי-כן נשוב וננוד בחלקי תבל אחרים, דרך כל הארץ הנושבה, וכאשר נשוב אישלביתו, וקרובינו יעתירו עלינו שאלותיהם, איפה נַדנו ימים רבים כאלה, וענינוואמרנו: על-פני הים הַבַּלְטִי יצאתי בערב משטוקהולם במסע המהיר. במשך שתים-עשרה שעהעברתי את כל חלקה הדרומי של שוֶדיה וממחרת היום ההוא בבֹּקר נעוּרוֹתימשנתי בקצה הדרומי של ארץ מולדתי, בעיר טרֶלֶבּוֹרג, אשר לרגליה התנוצצוגלי הים הבלטי, שאור השמש היה אז שפוך עליהם. הוי, חשבתי בלבבי, פה יכלהמסעי במסלת-הברזל! תָּמֵהַּ אני על משרת המסע, שאיננו בא לפתוח את דלתותהתא של הקרון, למען תת לנוסעים לצאת ממנו. הן לא יעבור המסע בים הבלטי! ואולם הוא אומר אמנם לעבור. אותם הקרונות, שבהם יצאנו אתמול משטוקהולם, יעבירו אותנו בטח גם את הים, ואין אנו צריכים לצאת מהם עד בֹּאֵנובֶּרלינה. מקצת המסע, הפונָה לאשכנז, נעתקת לספינה גדולה מאד, המהֻדקה היטבבווֵי ברזל ובקרסי ברזל אל החוף הטרֶלֶבּוֹרגי. מטילי מסלת-הברזל השוֶדיתמתחברים עם מטילים שכאלה אשר על הספינה, וככה עוברים הקרונות מן החוף אלהספינה, ששם מהדקים אותם בוָוים ובשרשרות. שוכב לו הנוסע בתא על מַרבדֵי הספסל, כשהוא עודנו שקועלמחצה בשֵׁנה; לאזניו מגיעים קולות שונים, קשקוש, שאון, דפיקת כלי-ברזלכבדים. פתאם, והנה חשׁך בתא. שריקת האופנים והתנועעם נהפכים לנדנוד קל, שאינו מעלה אף קול המֻלה דקה – הנוסע חָשׁ ומכיר, כי כבר הנהו ביםהבלטי. ספינתנו היא עצומה בגדלה, ארכה 113 מֶטר, כֻּלה חדשהבזָהרהּ ולבָנה עד כדי לעַוֵר את העינים. על המכסה העליון שלה, סביבותהקרונות המהֻדקים אליה, יש מקום נאה לטיולים. יש גם אולמים נהדרים כמובַגדול שבבתי-המלון אשר בעיר הבירה; באולם-האֹכל ערוכים השֻׁלחנות ואנשישוֶדיה ואשכנז מסֻבּים לסעֻדת שחרית; אולם לשתִיַּת קָפה, אולם למקרא, לעַשן סיגרות וחדר לכתיבה נמצאים בקרבת הקרונות. יש פה גם בית-ממכר-ספריםקטן, שבו מוכר נער קטן רשימת מועדי צאת המסעות ובואם, ספורים ועתוניםאשכנזיים ושוֶדיים. הספינה יוצאת מן הנָמֵל ורגע רגע הננו הולכים ומתרחקים מעלאדמת מולדתנו. הבתים הולכים וקטנים בעינינו, החוף הולך וקצֵר; עוד מעט וכלדבר לא יֵראה לעינינו, מלבד פני הים הבלטי המתנוצצים, הוא הים החי בכמהוכמה זכרונות מולדתי, אשר היה עֵד לכמה וכמה מעשים גדולים, שעשו אנשיםאמיצי-לב. בחֵיק הים הזה, בין חרבות ושִׁברי-אניות, שוכבים הגבורים, אשרנלחמו את מלחמות המולדת. עתה שורר השלום בים הבלטי. השוֶדים, הדֶנים, האשכנזים והרוסים מתפשרים בדרך שלום בכל דברי ריבותיהם. ואולם גם עתה, כמובימים הקדמונים, באות הסערות בימי הסתו ומשליכות גלים עצומים אל החוֹפים, ובימי הקיץ הבהירים מתנוצצים גלי התכלת, כאלו נחפו בכּסף בידי השמשהזורחת. ארבע השעות של הנסיעה הזאת עוברות מהר; עוד לא הסכינה העיןאל מישור-הים הרחב, והנה מימין לספינה כבר נשקפה רצועת יבשה. זוהי רוגיה, האי הגדול באיי אשכנז, אשר סלעיה הלבנים, סלעי נתר, מתנשאים על-פני המיםונראים כגלי קצף, שנהפכו לאבן. הספינה סובבת בחצי עִגול כקשת ומתקָרבת אל החוף. בנמלזַסְנִיץ מתלכדים מטילי הברזל שלה עם המטילים אשר למסלת-הברזל באשכנז. הנוסעים יושבים להם איש איש על מקומו בתאי הקרונות, ואחרי עבור רגעים אחדיםמושכת מכונת-קיטור אשכנזית את המסע דרך רוגיה. שוב מתחיל להשמע קול חכוךברזל בברזל; לאט לאט הולכים ונעלמים מעינינו גם החופים גם הספינה. שטוחהכעוגה תּשׂתָרֵעַ רוגיה על-פני הים הבלטי. מראֶהָ דומה למראה שוֶדיה. גדֵלים בּה אשוחים וארנים, יעלות וארנבות רצות ביניהן ברוָחה ואינן ירֵאותכלל מפני שאון המסע. ספינה שניה מוליכה אותנו דרך לשון-ים צרה, המפרדת ביןרוגיה ובין היבשה. מבעד החלונות נשקפים היטב מגדלי שטרַלזונד ובּתיה הבנויםצפופים. אדמה זו כֻלה, לכּל שעל ושעל, אדמת שוֶדיה היתה לפנים. פה עלה עלהיבשה גוסטַב אדולף עם מחנה הצבא אשר לו; פה עברה על קַרל XII שנה משנות חייו, פרק באגדת הגבורים. כאשר נביט אל שני מגדליבית-הכניסה הנקרא על-שם ניקוֹלַי, שני המגדלים הנשקפים על-פני שטרַלזונדושמעשה בנינם לא נגמר עד היום, – עולה על לבנו בלי משים זכרו שלליל-נוֹבמבר אחד, ליל אפל; בלילה ההוא באו שני פרשים מארצות רחוקות ועל-ידשער העיר ירדו מעל סוסיהם. בגדיהם בלו והכסיפו מגשם ומחֹרב, הם בעצמם היומכֻסים אֲבַק הדרכים, סוסיהם עיפים ורועדים ואִבכי אדים עולים מהם. אחדהפרשים האלה היה קרל XII, והשני – דירינג, הואהאחרון מכל מחנה הצבא הגדול, אשר הוציא מלך שוֶדיה מטורקיה, האחרון, אשרעוד עצר כח ללַוּוֹת את אדונו במשוּבת מסעו דרך אירופה. אחרי עבור שניםרבות, שנות מאורעות כבירים, שב קַרל XII אל ארץמלכותו, אבל כמעט שלא נתנו לו לבוא בשערי שטרַלזונד, כי איש מאנשי המקום לאהכירוֹ. המלך הזה, בעל הפנים השזופים, הקומה הזקופה והגידים המתוחים מתחתלעורו “בימי אשרו כבימי מפלתו”, – דומה, שכך אתה רואה אותו גם היום צועדומתהלך בחוצות שטרַלזונד. היום נטה לערוב בשעה שעברנו את פומרניה, ועוד טרם באנולברנדנבורגיה כבר השקיע ערב הסתו בתוך החשכה את עמק אשכנז הצפוני. אדמתמישור ושטוחה היא אדמת הנוף הזה; כל הר אין עליה ורק גבעות קטנות מתנוססותפה ושם במישור. ובכל-זאת גדול חִנו בעיני כל איש שוֶדיה. בראות איש שוֶדיהאת הנוף הזה עולה על לבבו זכר הימים, שבהם התיזו שם אופני תותחי שוֶדיה בוץבאגמים; הוא זוכר מעשים כבירים ואנשים אמיצי-לב, סוסים צוהלים, קרָבות, בריתות שלום, שכֹּרתו לתהלת המולדת, ודגלים שנתפסו. בהביטנו אל המישור רחב-הידים, עולים על לבנו זכרונותעתיקים לימים מאלה. בעמק הזה מפֻזרים סלעים, הידועים בשם “סלעים תועים” (מָשלכים על-ידי שטף מים, או על-ידי קַרחוֹנים), מסלעי שוֶדיה. כציוּניםאשר על הדרכים הם מראים לנו את דרך התרחבותו של הקַרחון הסקַנדינבי. בשעתתקופת קֹר בתולדות האדמה כסה מעיל גדול של קרח את כל חלקה הצפוני שלאירופה; התקופה הזאת נקראת בשם תקוּפת הקרח. עד היום איננו יודעים לנכון אתהסבות שגרמו לסקנדינביה ושכניה, ארצות ואיים, שיהיו מכֻסים רגבי קרח, וליםהבלטי – שנחלי קרח ישטפוהו. לא נודע גם-כן, מדוע חם האקלים אחרי-כן, שכבתהקרח נמסה ושטחי האדמה אשר תחתיה יצאו מכלאם. ואולם כי כה היה הדבר, אנויודעים בבֵרור: האותות המעידים על הדבר הזה הם הסלעים המפֻזרים בצפונה שלאשכנז, אשר נסחפו ויכלו להגיע שמה רק על-פני שטף-קרח עצום. הסלעים האלה הםממיני הסלעים, שאנו מוצאים רק בסקנדינביה; הקרח קרע אותם משולי ההרים ונשאאותם לאטו דרומה. עתה הנם מוטלים פה בתור מצבות, זכרון לעָבר גדול ולשוֶדיהארץ מולדתי. עוד רגעים אחדים עוברים ואת ארץ מולדתי מזכירות רק הטבלאותהמצֻפות זכוכית, המֻדבקות אל כתלי הקרונות השוֶדיים ועליהן כתבות שוֶדיות: “אסור לעשן” ו“מַעְצוֹר בפני הסכנה”. על-פני השמים מרחוק נראתה להבה, אשר הלכה וגדלה מרגע לרגע. שורות שלמות של אלֻמות אורה חולפות לנגד עינינו ככוכבים נופלים: אלה הםפנסים אֶלקטריים וחלונות מוארים. הננו על מפתן עיר גדולה מאד, אחת העריםהגדולות בתבל, השלישית לפי מדת גדלה באירופה. בירת אשכנז כאשר נפרושׂ לפנינו את המַפּה של מסלות-הברזל באירופה, נראה רשת של רצועות שחורות, המתלכדות פה ושם לקשרים; חוטי הרשת הם עֶשֶׁתמתנוצצת ובמקומות הקשרים נמצאות הערים. בצפונה של אשכנז מתרבים חוטי הרשתיותר ויותר, ובאמצע יושב לו עכָּביש גדול. העכביש הזה הוא בֶּרְלִין. כי הנה כעכביש, המושך אליו את טרפו בחוטי רשתו הנפלאה, כן העיר ברלין מושכתאליה חיים ומסחר במסלות-הברזל לא רק מאשכנז, כי-אם מכל אירופה, וגם מכלהעולם כֻּלו. לוּ יכֹלנו להתרומם לגֹבה מאות פרסאות מן הארץ וכח-הראותשלנו היה גדול כל-כך, עד שנראה את כל חופי אירופה וגבולותיה ונבחין גם אתרשת החוטים של מסלות-הברזל עם אותן החיות הקטנות והשחורות, הרצות על-פניהןבחפזון הלום והֵנה – כי אז היתה התמונה אשר לנגד עינינו דומה לגל של נמליםמתנועעות, שמאחרי כל אחת מהן עולה ענן עשן. בסקנדינביה ורוסיה היינו מוצאיםאת התנועה אטית יותר. ואולם באירופה התיכונה היינו רואים את הנמלים נחפזותומתרוצצות בעִרבוביה; גם בקיץ וגם בחֹרף, גם ביום וגם בלילה הן נחפזות מבליהרף. ובלילה היינו רואים ממרום שבתנו המון תולָעי-יוֹחֲנָא (המאירותבלילה), האצות בלכתן לעברים שונים. כאשר היינו יורדים למטה, אל הארץ, ורואים כל זאת בפעם הראשונה, היינו שואלים בתמהון, מדוע לא ינוחו עד עולםהיצורים הקטנים והשחורים האלה? ינוחו-נא למצער פעם אחת בשבוע, או יֻתַּןלהם יום שבתון אחד בשנה! ואולם הם אינם יכולים לשבות אף רגע. בחפזון הםרצים בין הערים ובין הממלכות, בקרב ארצות היבשה וחופי הים, מעברים שונים הםיוצאים ובאים אל מרכזה של אירופה. בימי עשרים השנים האחרונות היתה ברליןללבה של אירופה. לונדון הרי יושבת על אי, ופַריז סמוכה לקצה היבשה. בנסועאיש מפַּרַיז לפֶּטרסבורג, משטוקהולם לרומא, או מהַמבורג לוִינה, עליולעבור דרך בירת אשכנז. בתמהון וברב-ענין מתבונן הזר אל ברלין. אמנם אין העיר הזאתמרבה להרהיב את עינו, ואולם מכיר הוא, שהנהו נמצא בעיר עצומה בגדלה ומלאהרוח חיים. ברצות האיש לעבור דרך רחובות ברלין, המשתרגים ומתפתלים כעורקיםבגוף האדם, עליו להזהר מאד. כי הנקל לו להיות מרמס לאבטומוביל או לאופניהטרַם. הרחובות מלאים תמיד מרכבות ממרכבות שונות, ואולם האבטומוביליםמתאמצים לבער את כֻּלן מן העיר, ומרכבות הסוסים הולכות ומעטות יום יום. ביןהעגלות המהירות, אשר האלקטריה או הבֶּנזינה מניעה אותן, מתנהלים לאִטםהסוסים הרתומים לקרונות. בהפגשנו עם האנשים הנוהגים במוֹטוֹר והנחפזיםכבסערה, נדמה, שגורלו של העולם תלוי בזה, שאיש איש מאלה יבוא אל מקום חפצוברגע הנועד! המשטרה מיטיבה מאד לפקח על הסדרים בתוך המהומה הזאת. מיאשר איננו שומר את התקנה: “הַימין”, נענש, כי אַל לעצור בעד התנועהשברחובות. על המדרכות מתהלכים עוברים ושבים בני כל ארצות תבל. ואולם למרותשפעת האנשים והמרכבות, הָרַבּה מאד, לא יגדל פה הרעש ביותר, כיהרחובות מצֻפּים אספַלט ואופני המרכבות הם ברֻבּם של גֹמי. השֶׁקֶט גדול פהמאשר בשׁטוקהולם, ואולם בכל-זאת לא תדמה ברלין אל בירת שוֶדיה ביפיה. אמנםכן! בכל מסענו מהציר אל הציר מצאנו רק שתי ערים, אשר תוכלנה להדמות ביפיןלשטוקהולם, והן: קונסטנטינופול ובוֹמבֵּי. ואולם מלבד שאון-התנועה שברחובות הנה גם מסלות-ברזל שונותעוברות על-פני ברלין, ומסלת-הברזל העירונית מחַבּרת את חלקי העיר השונים. לוּ למצער חלפו המסעות על הארץ! ואולם הנה הם רצים ועולים באויר על-פניגשרי ברזל גבוהים, יורדים ונעלמים במנהרות מוארות באור אלקטריה; בתשלוםפרוטות אחדות אפשר לך לנסוע מקצֵה העיר אל קָצֶהָ. במרכזה של העיר נמצאת תחנה של מסלות-הברזל, התחנה שברחובפרידריך; זהו בנין גדול של ברזל וזכוכית, ובו שורה של מסִלות, אחת בצדרעותה, ומדרֵכות ביניהן. מי ששעתו פנויה יסור שמה בכל עת שהוא רוצה. המוניאדם מתפרצים שם לצאת ולבוֹא, והסַבָּלים סובבים וארגזים וילקוטים על שכמם. שאון מחריש אזנים ממלא תמיד את הבנין הגדול הזה ומסעות מהירים עוברים בוהֵנָּה והלום. אך זה יספיק הנוסע להכנס אל קרון המסע או לצאת ממנו, ומשרתהמסע כבר סוגר את דלת התא ושלשלת כבדה של קרונות יוצאת משם, למען פַּנותמקום למסע אחר ההולך ובא. אם אינך אץ לדרכך, עמֹד כחצי שעה על אחת המדרכות, ואז תראה, כי בכל שני רגעים מתחלפים המסעות, ולא רק ביום, אבל גם במרביתשעות הלילה. מי שרוצה להגיע לידי זעזוע-עֲצַבִּים עָצום, ישתדל לקבל משׂרתשר התחנה הזאת, ואני מבטיחהו, שרצונו יקום. כל מסע ומסע הבא שמה דומהלסוּפה. ואולם אֶפנה-נא אל הכִּכּר הסמוכה, ששם מתנוסס ממעל לברלין “עמוד הנצחון” עם שלש שורות תותחים מָזהבים, אשר שללו האשכנזים מאת הצרפתיםבמלחמתם בשנת 1871. או אָסוּרה אל בין השדרות אשר בגן החיות, ששמה יוצאיםבני ברלין לטיול בכל יום א' בשבוע. ואם אפנה מזרחה, ובאתי לפנישער-בְּרַנְדֶבּוּרג העצום, אשר עמודיו נושאים שני צמדי סוסים מוצקים נחשת, סמל הנצחון. דרך השער הזה שבו לברלין צבאות אשכנז אחרי אשר נצחו את צרפת בשנת 1871 ואחרי אשר התחברו נפות אשכנז והיו לממלכה שלמה אחת. ליד השער הזה משתרע אחד הרחובות המפֹארים שבאירופה. אםגדלה אשכנז והיתה לאחת הממלכות האדירות בזמננו, אם ברלין היא לב הממלכההזאת, הנה לבה של ברלין עצמה הוא הרחוב “תחת הַתְּרָזוֹת”. יש רחובותהארֻכּים ממנו הרבה (אֹרך הרחוב הזה אינו מגיע לפַרסה שלמה), אבל אין למצֹארחוב, שיעלה עליו ברָחבּוֹ; רחבו הוא ששים מֶטר. נמשכות להן בין הרחובותוהמדרכות, המשתנים חליפות, ארבע שדרות כפולות של תּרָזות והן מברכותברכת-טבע נעימה את עיר-האבנים הזאת על רחובותיה הישרים ובתיה האֲטוּמִיםוהכהים למראה. פה, “תחת התרָזָות”, אתה מוצא את בניני האמבַּסַּדות ואתבתי המיניסטֶריון האשכנזים. פה אתה רואה את ארמון הקיסר הזקן וילהלם (הואוילהלם הראשון), אשר כל שנוי לא בא בחדריו מאז ועד עתה והם ריקים מאדם עדהיום הזה. בעד החלון, אשר עם קֶרֶן הרחוב, של הדיוטה התחתונה, היה הקיסרהזקן, והוא כֻלו שָׂב וכפוּף, נִבָּט אל עם-מַרעיתו. עתה היא עת-הצהרים, ולכן תגדל מרגע לרגע תנועת המרכּבותוהאבטומובּילים הַהֲדוּרִים. הנה צועד לקול צלילי מוסיקה צוהלתחֵיל-המִשמר, המוני בני-אדם סַקְרָנִים צועדים לִנְקִישַׁת תהלוּכָתם שלאנשי-הצבא, ורק בּעמל רב יעלה בידי שוטר-העיר לשמֹר על הסדר. יוצאים אנובעקבות מוסיקה זו ושׂמים פנינוּ אל עבר בית-עֵקד-הַספרים אשר לממשלה, מקוםשם פרידריך השני מַשקיף ממרום סוס-נחָשׁתּו על בני הדורות החדשים. פהיִתנַשא בנין האֹפּירה, בּקרבתו תמצא את האוניבֶרסיטה עם רבּואותשומעי-לִקְחָהּ ומחנֵה הפּרופיסורים שלה, וממולם – בית-הנשק, אשראָספי-הנשק שלו הגדולים יורוּך ויַראו לך בַּעֲלִיל את דברי ימי המלחמות. משם אנו עוברים דרך גשר הארמון, המתוּח כקשת מעל לנהַר שפּרֵי, והולכיםבעקבות חיל-המשמר אל “גן החמדה”. לרגלי מצבת הזכרון של פרידריך השני תעמודהתהלוכה וההמון מחכה בכליון-עינים לרגע, שבו תחל מקהלת הנוגנים לנגן קטעימנגינות שונות. המחזה הזה הולך ונשנה בכל יום ויום. סביבות גן החמדה משתרע רֹבע שלם של העיר, המלא מוזיאוניםובתי-אֹסף לדברי אֳמָנות, ומלבד אלה מתנוססים שם בית-הכניסה הגדול וארמוןהמלך. הארמון בעצמו הוא יפה למדי, ואולם הרחובות מעיקים עליו מסביב. בלימשים עורגת הנפש אל החֹפש והאויר, המקיפים את מושב המלך בשטוקהולם. המוזיאון של הצי כדי להכיר את ברלין לאשורה לא יספיקו גם כל ימי חיי האדם. המוזיאונים ובתי-האֹסף לחפצי האמנות והטבע רבים עד אין-מספר ואין ערוךלאוצרותיהם. אם יאמר איש לחקור כראוי אף אחד מאלה, עליו לבלות ימיםושבועות. כל מוזיאון ומוזיאון הוא עולם בפני עצמו. אני מבין היטב את שמחתו של האדם המבין באמנות, בשעה שהואבא אל אולמי בית-האסף לחפצי האמנות והנהו משתאה למפעלי גדולי האמנים. ואולםאנחנו, בני ההוללים הקדמונים, “אשר כסוּפה עברו ביַמים וביבשה ויכבשו עמיםוארצות”, נבחר לשים צעדינו אל מוזיאון אחר, המֻּקדש לחֵקר היַמים, אלהמוזיאון של הצי. פה, במוזיאון הזה, נכיר על-ידי תבניות נפלאות את התפתחותן של ספינות הצבא האשכּנזיות למן הימים הקדמונים ועד ימינו אלה. מבעד לזכוכיתנשקפת לנו דיביזיה שלֵמה של ספינות-הצבא החדשות שבחדשות, כשהיא עומדת בנמל. כל חַיָּל, כל מַלָּח נצב פה כמו חי; באֹפן זה אנו לומדים לדעת את כל מיניהעבודה של אנשי הספינות. בארונות-זכוכית אחרים נמצאות ספינות מספינותשונות. חלקו העקרי של צי המלחמה, ספינות-המלחמה ממש, הן הספינות הנועדותלקרָב בשורה צפופה, שעל-כן הן נקראות בשם “ספינות השורה”. התותחים, כדוריהמַּפָּץ שבסירות, עבי המגִנים של כל ספינה וספינה ומדת מהירות מסעה מעידיםעל ערכה במלחמה. ספינות התרים ממלאות בים את תפקידו של חיל הפרשים ביבשה; עליהן לתור את הים, למען שְׁמֹר על ספינות השורה מפני האויב, שלא יוכללהתנפל עליהן פתאֹם. אחד היציעים במוזיאון מעביר אתנו ממש אל מכסה ספינת השורה: היציע עשוי כספינת-מלחמה מַמָּשׁ, אך קטן הוא הרבה ממנה. פה לפנינוהמִּטבח, שם אנו רואים את הסֻכּות לאנשי הספינה ובאמצע עומד בֵּית-עבודהלנגר. ואולם הנה נמשכים מבטי עינינו גם אל חפצים מעתות השלום, כמו האניותלמסע אנשים וסחורות של החברה “מהַמבורג לאמריקה”, הנמצאת שם, כמובן, בתבניות, אשר כל נער ונער בודאי יצהל למראיהן. אניות-הקיטור העצומות האלההן גדולות מהגדולות שבספינות-המלחמה. ואולם הדבר המלא ענין ביותר הוא מפתהעולם הנמצאת שם, אשר עליה אנו רואים תבניות מטֻלטלות של כל ספינות-הפוסטההאשכנזיות, והן נמצאות לפנינו במקומות, ששמה בָאות באותה שעה ספינות-הפוסטההאמתיות. דבר זה נעשה ככה: התחנות אשר לחמשה ושבעים המסעות בים מודיעותבטלגרמות את דבר בוא כל ספינה וספינה, וכאשר יִוָּדע במוזיאון דבר בוא אחתהספינות אל אחת התחנות, והעבירו כרגע את התבניות שעל המפה ממקום למקום, כפישהָעברו ספינות-הפוסטה בים. המפה הזאת מתארת לנו את גבורתה של אשכנז ביםההולכת וגדלה. לוּ הובאו אל המפה הזאת גם ספינות אחרות, וביחוד ספינותאנגליה, אמריקה, צרפת ויַפּוניה, כי אז היינו רואים בשני חצאי כדור העולםרשת גדולה ועצומה של מסלות הספינות ביַמים, ולאֹרך כל מסלה ומסלה המוניספינות שָׁטות מזה ומזה אל חופים רחוקים. אל נמלים גדולים וקטנים באירופההן מובילות ומוביאות סחורות, שמזה הן נשלחות במסלות-הברזל אל כלהעברים. ברצותנו להכיר את הטוֹרפֵּידות ואת כלי המַפּץ, אנו נגשיםאל תבניות קטנות ויפות מאד, תבניות הַתָּוֶךְ של ספינות-המלחמה ומכונותיהן; אחרי-כן אנו פונים אך האוּלם לבנין המכונות,שבו עושים לעינינו תבניתה שלספינה. אנו רואים שם סירות לטיול וסירות לספינות, תרנים ומשוטים, מִפרשׂיםוחבלים שונים, עגנים ושרשרות וכל דבר השַּׁיָּך לספינה. פה אנו יכוליםלראות, איך מתקנים בדקי ספינות-הקיטור בעודן שָׁטות בים; האמודאים (היודעיםלצלול במעמקי מים) שוהים בתוך המים ומתקנים אותן, ולבל ימותו מחֹסר נשימהבתוך המים, מספיקים להם אויר בקנים של רֵשוּנָה (קויטשוק). ואולם בכדי לתקןהיטב את בדקי הספינה טוב להעלות אותה אל עֵקֶל שט, אשר גם אליו אנו יכוליםלהתבונן פה. המחלקה השניה של האולם מכילה תבניות כל מיני אניות-המפרשׂ, מן הגדולות, בעלות חמשה תרנים ולהן מפרשים, עמודים וחבלים לאין-מספר, ועדהאניות הקטנות, המשמשות רק למסעות קצרים. כל התבניות האלה עשויות בדיוק רב, עד אשר לא תשׂבע העין לראותן. בתשוקה עזה אנו מתבוננים אל כלי-ההצלה הנמצאים שם. אלה הםסירות-ההצלה, אשר עליהן נמלטים הנוסעים ומשרתי הספונה – ובראשונה הנשיםוהילדים – בשעה שהספינה טובעת ושוקעת בתהום, כשהיא סובבת במעגל. חגורות שלעצי גֹפר מסַיעות להם לַשָּׁטים להתחזק ולצוף על-פני המים. מוכנים שם גםכלים מלאים שמן לצקת על הגלים הנרגזים, כדי להחליקם ולהשקיט את זעפם. התמונה התלויה על הכֹּתל מלמדת אותנו, איך נשיב לתחיה את האיש הטובע, שהוציאוהו מן המים, ואיך נשיב אליו את נשימתו. בכל ספינה וספינה ישקנה-רובה מיֻחד, הנועד לירות “טלגרמות”, בשעה שסכנה מתחוללת לבוא עלהספינה. במקום אחר אנו רואים מכונה להעלות אש עם כל המכשירים הדרושים לכך. בשעה שהספינה נהדפת על-ידי רוח סערה אל עבר היבשה, אז שולחים אל החוףפלָדָה עם חבל דק וחזק, הקשור בקצהו האחר אל מכונת הפלדות. האנשים הנמצאיםבחוף קושרים לחבל זה חבל עבֶה, ארֹך וחזק מאד, ואנשי הספינה מושכים את החבלהדק ומביאים אליהם את החבל העבה, הקשור בקצהו האחד אל החוף. את קצה החבלהשני קושרים אל הספינה ותולים בחבל גלגל עם סל, שבו מושיבים את האנשיםהנמצאים בספינה אחד אחרי השני, ובאפן זה הם באים אל החוף ומֻצלים ממות. הכליודעים, מה מאד רעים ואכזרים בני-האדם איש לרעהו, ובכל-זאת הנם עוזריםפעמים רבות איש את אחיו בעת צרה וסכנה. הדברים המסֻפּרים על-אֹדותרבי-החובל והמלחים, אשר הקריבו את חייהם לשם הצלת הנוסעים בספינותיהם, רביםהם מאד ואפשר למלא בהם ספרים שלמים. תבנית גדולה ויפה מתארת לפנינו מקצתו של הנמל ההמבורגי עםספינותיו, מַגנוניו (מכונות להרמת משאות), מחסניו ואסמיו. תבנית אחרת מתארתלנו את הכניסה המסֻכּנת אל נמל שטֶטין, אשר ליד שפך הנהר אוֹדר אל הים, מקום שם אפשר לצאת ולבוא אך לאור פַּנַּס-הים וכלי אור חוזר (רֶפְלֶקטוֹרים). בראותנו את אלֻמּת קרני האורה של הפַּנָּס והנה היא פונהאל עבר אחד וכל קרני האורה בצד רעותה, אנו יודעים, שאין כל רע נגד פנינו, ואם לא, הנה האות, כי תעינו מן הדרך הנכונה. את אור הפּנסים מגדילים על-ידימראות ועדשים-של-זכוכית עצומים. ביום מראים לנו ציוּנים שונים את הדרךהנכונה אל הנמל, ובשעת הערפל צלצול פעמונים ושריקת סירֶנות מזהירים מפניהסכנה. בתבנית אשר במוזיאון יש בכל פַּנָּס מנורות אלקטריות קטנות והןמאירות ומתנוצצות בהפסקות קבועות ולמשך זמן קבוע כפנסים שֶׁבַּיָּם. ושם, על הכֹּתל, תלויה האלפא-ביתא של הדגלים; באלפא-ביתאזו משתמשים הסַּפָּנים מכל עמי תבל בידיעותיהם ובשוּרותיהם. בהפָּגש שתיספינות בים הן יכולות לשלוח אשה לרעותה ברכת שלום או ידיעות על-דבר מסעיהןעל-ידי אותיותיה של אלפא-ביתא זו, למשל: “שם, לעבר פניכם, הכל כסדרו”, או “אתמול נשברה אניה, הצלנו את אנשיה”, או ענינים אחרים. ב“לשון הדגלים” יכולים הסַפּנים להביע את כל הדברים שהם רוצים. יום-יום אנו קוראים בעתונים על-אדות הטֶלֶּגרפיםהקַבּליים, הנמשׁכים ועוברים על-פני קרקע הים מאירופה לאמריקה ומביאים לנוחיש מהר את הידיעות על-אדות המקרים החשובים, אשר יקרו שם; לפנים היו ידיעותכאלה מגיעות אלינו אך על-ידי הספינות המפליגות בים מאמריקה לאירופה. יותרמשנים-עשר קַבּלים כאלה נמשכים במעמקי הים. רֻבּם יוצאים מקצה אירלנדיה, דרומית-מערבית, ומגיעים עד ניופונדלנד ושוטלנדיה החדשה. איך הֻנחו הקַבּליםהארֻכּים והכבדים האלה במעמקי הים ולאֹרך של כמה מאות פרסאות? גם דבר זה מבאר לנו המוזיאון של הצי. למעשה הנחת הקַבּלים יש ספינות-קיטורמיֻחדות ובהן נקרות עצומות בגדלן; בנקרות האלה שמים את הקַבּלים מקֻפּליםומורידים את הספינות לתהום הים, אל קרקע הים, אשר עמקו מגיע במקומות אחדיםלכדי חמשה קילומטרים, ובנסוע הספינות נמתחים הקַבּלים על קרקע הים. פה אנורואים גם-כן ספינה מיֻחדת להובלת נפט, והוא ממלא שתי שלישיות שלה. יש שם גםספינה חזקה מאד מיֻחדת לשַׁבּר קרח; קצות הספינה הזאת, החדות מאד, מפוצצותאת השכבות העבות של שדות הקרח. בלי משים נמשכות עינינו אל תמונה גדולה אחת התלויה עלהכֹּתל. עליה מתֹאר צי שלם של ספינות קטנות, השטות על-פני הים הצפוני והןמושכות אחריהן תֹּף של ברזל גדול מאד. הן באות מן הנמל אשר בברֶמן ופונותאל מקום שפך הוֶזֶרָה, ואחרי אשר הן עוברות דרך של חמשה-עשר קילומטר הןעומדות במקום, אשר עֹמק הים מגיע בו רק לכדי שבעה מטרים. אז פותחים מגופותאחדות בתֹּף והוא מתמלא מים, ולאט לאט מורידים אותו הַיָּמָה. האמוֹדָאיםיורדים אליו וטחים אותו בֶּטּוֹן והוא מֻנח בים כסלע, כאי קטן, ועליו בוניםאחר-כך פנס-ים, להורות לספינות את הדרך אל הנמל בברֶמן. אולם אחר מכיל כלמיני כלים, שבהם משתמשים הנוסעים ביַמים, בכדי לדעת, באיזה מקום הם נמצאיםבכל שעה ושעה. כי הנה הנקל לנוסעים ביַמים לדעת איפה הם, בשעה שהם נמצאיםבקרבת היבשה, אשר שם יש ציוּנים ופנסים. ואולם בשעה שהחופים נעלמים מן העיןולפנינו משתרעים מים שאין להם סוף, אז לא על-נקַלה נוכל לסַמן את המקום, שבו אנו נמצאים. על-כן נמצא בכל ספינה וספינה כלי, הנקרא בשם “לוג” 1, והוא מורה את מדת הדרך שעברנוואת מדתה של מהירות הנסיעה. החובל העומד על-יד המשוט מתבונן אל הקוֹמפַּס, התלוי על טבעות באֹפן כזה, שגם בהתנועע הספינה בחזקה יִשָּׁאר הוא עלמקומו, מבלי שיתעקם. על השלחן אשר בתא רב-החובל מֻנחת מפת הים, ועליהרושמים מעת לעת בסַרגל ובמחוגה את הדרך, שכבר עברו. כל הדברים האחה נרשמיםאחר-כך בדיוק בספר הנקרא בשם “ספר הלוג”. מזמן לזמן מתבוננים בקנה-צופיםהעשוי לדבר אל הכוכבים, או אל השמש, למען דעת לנכון, אם לא טעו בחשבונותהנסיעה. את שעות היום מורה בדיוק רב חרוֹנוֹמטר משֻׁבּח. שלש מפות של שלשת היַמים הגדולים: השוקט, האטלנטי וההֹדי, מורות לנו את הגיאוגרפיה של יַמים אלה. השטח, אשר מי היַמים מכסים על-פניכדור הארץ, גדול פי שנים וחצי משטחה של היבשה, והעֹמק היותר גדול, אשר נחקרעד היום, מגיע לכדי 9640 מטר; העֹמק הזה הוא בים השוקט, צפונה מעט לחבורתהאיים הקַרוֹליניים ומזרחה לאיים הפילִפִּיניים. האֲנָך, שבו מודדים אתהעֹמק, הוא של מֵיתר, אשר בקצהו קשורה משקֹלת כבדה והוא נגלל על גלגלהמהֻדק אל הספינה; בנסֹע הספינה הולך המיתר ומשתלשל ובהגיע המשקֹלת אל קרקעהים – המיתר עומד. בשעה שבאים למתֹּח את הקַבְּלים בתוך הים, נחוץ, כמובן, לחקור קֹדם-לכן את מדת עמקו של הים. ידוע לכֹּל, כי מימי הים מלוחים הם ואינם ראוים לשתיה, והנמלטים מאניה נשברה צפוים למיתת צמא; ואולם קשה לאדם לשער, כי לוּ יבשוהיַּמים, היתה נשארת על קרקע הים שכבת מלח, שעָבְיָהּ שבעים ואחדמטר. לבסוף נעיף עין על האולם, שבו נשקפים לנו גְנָזָיו החייםשל הים ממינים רבים ושונים. בכל חופי הימים, וביחוד בחופים אשר בצפונה שלאירופה, מתעשרים בני-אדם עשׁר רב על חשבון מעמקי הים, ולרבים מהם הים הואכמכרֵה זהב ממש. די להזכיר את הסרטנים, צַבֵּי הים, התנינים, כלבי הים, הספוג, האלמֻגים והשבלולים. הַדַּיָּג שבפרוסיה המזרחית יורד בלבוש עור אלתוך הים, עד שהמים מגיעים אל חזהו, ומעביר משם אל היבשה את עשבי הים, אשרהביאו שמה הגלים, ואת צמחי הים, כי בתוכם הוא מוצא קְטָף של עציםשנתאַבֵּן, הוא העִנבָּר (בֶּרנשטֵין), שהוא מין סחורה יקרה מאד. בכדי לצודדגים מלוחים בים הצפוני מורידים מן הספינות אל הים רשתות, שארכן 4500 מטר, ובעזרת מכונות מעלים את כל הציד אל מכסה הספינה. את הדגים האלה מולחים, שׂמים בחביות ושולחים למדינות שונות. בלי משים חולפות השעות באולמי המוזיאון של הצי אשר בברלין. מקיפה אותנו שם נשיבת רוח צח ואויר הים, ומה גדול השנוי, שהאדם מרגישאחרי-כן שוב ברחובות העיר ההומים מרֹב אדם! השימפַּנזה2 הברלינית מעולם לא יכֹלתי לצאת מברלין, מבלי ראות בראשונה אתהשימפַּנזה אשר בעיר. שעות רבות בִּליתי בגן-החיות אשר שם, בעברי מן האריהבן אפריקה אל הנמֵר בן ארץ הֹדו, מן הדֻּבּים הלבנים אל הדֻּבּים השחורים, מן הרמכים[3] אל עִזי-הגמלים[4]. ואולם נעימים מכל אלה היולי הרגעים, אשר בליתי בבית הקופים וזמן רב ביותר הייתי שוהה לידהשימפַּנזה. הכלוב של השימפנזה עומד ליד כֹּתל גבוה של זכוכית בִּפְניםוהמתאוים לראות את הקוף הזה יכולים להתבונן אליו רק מבעד לכֹתל-הזכוכיתהזה. ואולם אנֹכי מכיר הייתי את המפקח על גן-החיות והוא נתן לי להכנס אלהחדר המוחם, שבו נמצא הכלוב ההוא. השימפנזה האֻמללה, אשר הובאה מיערות-עולםאשר במזרחה של אפריקה, אנוסה לשבת עתה בודדה בכלובה החזק תחת שמי ברליןהמעֻננים והגשומים! אמנם אין היא יפֵהפיה. מצחה קצר, גֻּלגָּלתה מָארכה, לחייה מכֹערות ועבות, החָטים[5] שלהגדולים למדי, חטמה שטוח, זרועותיה ארֻכּות, ידיה עבות וקשות וכל גופה מכֻסהשערות שחורות. בכל-זאת, בשעה שהיא מתהלכת הנה והלום בכלובה הגדול, היא דומהלבן-אדם, כי עיניה הן בהירות-שחֻמות ומבטא יש לעינים אלה ומבטיהן. אנֹכינגש אל השבכה והיא קרֵבה אלי ומסתכלת בי בשים-לב. פניה מפיקים כֹּבד-ראשועִצָּבון, ובלי משים הנני שואל את המפקח, אם איננה חולה. וזאת אשר אמר ליהלז: “לא! היא מעמיקה חקור, אם שערותיך ארֻכּות או קצרות, ובודאי שהיא חפצהמאד, כי תסיר את כובעך מעל ראשך”. בחפץ לב מלאתי את רצונה זה, הסירותי את כובעי מעל ראשיוהכנסתי את ראשי אל בין פרקי השבכה. השימפנזה השקיעה את ידיה הקרות והקשותבתוך שערותי ובשמחה הוציאה מפיה קול עֲנוֹת; אחרי-כן שבה להתהלך בתוך הכלובבצעדים הכבדים אשר לרגליה הסגלגלות, כשהיא נוגעת בצפרני ידיה ברצפה. לבסוףנגשה אל מוט קשור בשני קצותיו אל שני חבלים היורדים מן הספון, קפצה עליווּהִתְנַדְנְדָה עליו בחזקה, עד הגיעהּ אל הטבעות הקשורות בחבלים תחתהספון. אבל עד-מהֵרה שבה אלי והושיטה לי את ידה; תוי פניה הביעו, כי היא רוצה לראות את האולר שלי. ואולם המפקח הזהיר אותי, שלא אתן לה אתהאולר. היא הִסתפקה אפוא במַשְׁשה את כיסי בגדי ובחפְּשׂה שם אגוזים, אואיזה פרי אחר, אחרי-כן שבה להתהלך בבית-כלאה הֵנה והלום. בינתים עָרב היום. בשעה שהשמש מתחילה ביערות אפריקה, קופצתלה השימפנזה על אילן, ושם, בין הענפים, היא מוצאת לה משכב מְרֻוָּח. ואולםפה, בברלין, נכנס המפקח אל הכלוב והוא עמוס שתי שׂמיכות עבות של צמר ומוסראותן לשימפנזה, והיא מציעה לה בעצמה את המשכב; את השמיכה האחת היא מציעה עלהרצפה באחת מפנות הכלוב, ובשניה היא מכסה עצמה היטב, מכף רגלה ועד אזניה. אני מברך אותה לשלום ויוצא אל הרחוב, המלא המוני-אדם. על-דבר בִינתם של הקופים האלה, התנהגותם בדעת ובחשבוןונטית רוחם לשלום מספרים המוֹן נפלאות הנוסעים באפריקה, אשר להם בעצמם היולפנים שימפַּנזות. אחד הקופים האלה, הדומים לאדם, השתומם מאד בראותו בפעםהראשונה את תמונתו בראי, נפשו חשקה מאד לדעת מה זאת, והוא הביט אל בעליובעינים מפיקות שאלה, אחרי-כן פנה אל אחורי הראי, התבונן היטב, ושב אל פניהראי ונגע בו באצבעותיו, למען הוָּכח לדעת, אם באמת יש שם איזה יצור חי. התנהגותו אז היתה כהתנהגות אדם פרא בשעה שהוא רואה ראי בפעםהראשונה. חובב החיות הגדול, ברֶהם, מספר על-אדות שימפנזה צעירה שלודברים מפליאים ומזַעזְעים את הנפש. לפי דבריו אין להתנהג בשום אֹפן עם קוףשכזה כשם שמתנהגים עם שאר החיות, אך יש לנהֹג בו מנהַג אדם. השימפנזה שלוהתאמצה לחקור ולדעת את כל אשר סביבותיה. היא הוציאה את תבות הארון אשר בחדרובקשה את החפצים אשר בהן, בכדי להשתעשע בחפצים האלה. פתחה את דלת התנור, ישבה שם והתבוננה אל האש, ישבה על הכסא ליד השלחן, אכלה עם כל בני-הביתיחדו, מזגה לעצמה את כוסה והיתה שותה כבן-אדם. וכאשר כלתה לאכול, מחתה אתפיה במטפחת. את האיש, אשר אהבה, חבקה ונשקה. את הילדים אהבה יותר מןהגדולים, ואת הנערות הקטנות – יותר מן הנערים כי הם הרבו להַרעימָהּ. פעםאחת הֶראו לה ילד בן חֹדש והיא התבוננה בו בתמהון והתאמצה להִוָּכח, אםהיצוּר הקטן הזה הוא באמת בן-אדם. אחרי-כן נגעה באצבעה בפני הילד ברֹךובזהירות גדולה, כאִלו יראה, פן תָּרע לילד, וכאשר נודע לה לנכון, כי בן- אדם הוא זה, הושיטה לילד את ידה לאות שמחה. השימפנזה ההיא ידעה היטב לכַוֵּן את שעות היום. פעם אחתאֵחרו להגיש את ארֻחת הערב, ואז התחילה לדפֹּק בחזקה על הדלת. וכאשר הביאואחרי-כן את האֹכל, קראה בחדוה: “אָה, אָה!” אחרי שאכלה את ארֻחת הערב, הסירה מרגלי אדוניה את הנעלים וקִנחה את רצפת החדר בסחָבָה. היא לא יכלהלשאת את הנחשים ושאר הרמשים והֵעֵזה לגשת אליהן רק בשעה שהיו כלואיםבכלוביהם. וגם אז מִהרה לברֹח מהם וקראה בבהלה: “אָה, אָה!” את התֻּכִּי לאיראה מכֹּל וכֹל. היא התגנבה לפעמים קרובות אל הכלוב של התֻּכִּי והרימהאליו את ידה, למען החרידו. ואולם התֻּכִּי הפקח קרא: “הס, הס!” אפשר לשער, מה גדל כאב בעליה של השימפנזה הזאת, כאשר מתהבמחלת האסכרה ודַלֶּקֶת הרֵאה. בשעה שהיתה חולה, היו מטפלים בה לא רופאיהבהמות והחיות, כי-אם הטובים שברופאי בני-האדם, שנמצאו באותו המקום. כאשרחששו הרופאים, שמא תחנק באסכרה, מאין לה היכֹלת לנשם, החליטוּ לעשות להנִתּוּח. ארבעה אנשים אחזו בה בחזקה, כי היא הגֵנה על עצמה מפני הרוציםלנתח בגופה והתאמצה להתחמק מתחת ידם. ואולם כאשׁר החלו לדבר אליה רכות, אזנתנה לעשות את הנתוח, מבלי אשר תוציא מפיה קול צעקה מתוך כאב ומִבליהתנועע, כאלו הבינה, שהצעקה והתנועה בשעת הנתוח תביאנה עליה את המות. כאשרגמרו לעשות את הנתוח, הביעה את שמחתה ותודתה, בהושיטה את ידה לרופאיםובחבקה את המפקח עליה. וכשם שנתנה לרופאים לעשות לה את הנתוח, כן נתנה להםלהשתמש גם בשאר תחבולות הרפואה. ואולם למרות כל הטֹרח והעמל, לא נרפאההשימפנזה מחָלְיָהּ. אחד הרופאים, אשר השתדל לרַפֵּא אותה, הבטיח, כי היאמתה כמוֹת בן-אדם. וִינה. הקיסר פרַנץ-יוסף והַפֶּחָח מוִינה ואולם כבר הגיעה השעה להִפָּרד מעל חופי הנהר שפרֵי. לוּ אמרנו לשהות זמן רב, כזמן אשר שהינו בברלין, בכל עיר ועיר המושכת את לבנואליה, כי עתה לא שבנו עד עולם לארץ מולדתנו. רק לקונסטנטינופול בלבד עודעלינו לעשות דרך של אלפַּיִם קילומטר, ושלש-עשרה שעות שלמות עלינו לנסֹעבמסע מהיר עד בואנו, ראשית-כֹּל, אל וִינה, בירת אוסטריה. בצד מערב הנה לפנינו הנהר אֶלבּה, המשתפך אל הים הצפוניבקרבת העיר הַמבורג, ובצד מערב – הנהר אוֹדר, השופך בקרבת שטֶטין את מימיואל הים הבלטי. את הנהר אֶלבּה אנו מכירים מקרוב אך בבואנו לדרֶזדֶן, כי שםעלינו לעבֹר אותו, אחרי-כן אנו פוגשים אותו בביהם, אשר שם נמשכת מסלת-הברזללאֹרך עקמומיותיו של נהר זה, השוטף ועובר דרך עֵמק נהדר, רב התושבים ומכֻסהיערות. גם בפרַג, שהיא אחת הערים העתיקות והיפות שבאירופה, איננו יכולים להֵעָצר; המסע רץ חיש הלאה ורק בוִינה אנו יוצאים מתוכו לזמןקצר. וינה היא עיר עשירה וּמפֹאָרה, הרביעית בגדלה באירופה; בית-הכנסיה הקַתּוֹלי, הנקרא על שם סטֶפן הקדוש, שולח עד מרום את מגדליווהם מתנוססים מעל לבתיהם של שני מִליוני תושבים. בין מצבות-זכרון עתיקותהימים נצבים שם בתי-ענק חדשים ונהדרים, וה“רינג” הוא אחד הרחובות היפיםשבעולם. וִינה היא עיר עליזה ומלאה חיי חדוה, עיר עתיקה, חשובה, יַחסָנית, עיר של תיאטראות, זמרה ושעשועים, בתי-משתה ובתי-קָפה. בוִינה עוברת תעלתהנהר דוני עם שנים-עשר הגשרים אשר עליה, ולאׂרך קצה העיר המערבי זורמים להםגלי הנהר היפה והכחֹל בתוך אָפיק מסֻדר היטב, ומָשַּׁק הגלים האלה, המַשַּׁק הנשמע כזמר, הוא יסוד היסודות של מנגינות הוַלצים של וינההמפֹארים בעולם. וִינה, כברלין, היא אחת המרכזים של החכמה, המדע והאמנותוהיא מכילה המון דברים נפלאים לאין מספר. ואולם כל אלה הם כמעט כאין לעֻמתהקיסר הזקן פרַנץ יוסף, לא משום שהוא זקן, שריד הדור שכבר מת, אך יען כיכבודו הרב מחזיק בשלמותה את הממלכה, שהיא של ארצות ואֻמות שונות, בנות דתותשונות. על חמשים מליון בני-אדם הוא מושל: האשכנזים באוסטריה, הביהמיםבביהם, המַדיַרים באונגריה, הפולנים בגליציה. ומלבד אלה עוד כמה וכמה אֻמותשונות מתגוררות על-פני השטחים רחבי-הידים של קֵיסָרוּת אוסטריה-אונגריה. אפילו בני דת-מחמד נמצאים בין אנשי הממלכה הקַתולית הזאת. חיי הקיסר הזה היו מלאים מאורעות כבירים ואסונות גדולים. בימיו היו בארצו מלחמות, פְּרָעות, מרידות, והוא בחכמתו וחריצותו שב ומשלעל המוני בני-האדם מרי הנפש, אשר התאמצו, ועודם מתאמצים, לקרֹע את ממלכתולקרעים. קשה לאדם לחשֹׁב, שממלכת אוסטריה-אונגריה תוכל להתקַים בלי הקיסרהזה[6]. ולכן יש לחייו ערך גדול מאדבקורות אירופה. לא אחת התנקשו אנשים בנפשו, הרגו את אשתו, ובנו יחידו מתמיתה משֻׁנה. הקיסר הוא עתה בן שמונים ושתים שנה, וזה ששים ושלש שנה הואנושא כתר מלכות על ראשו; משנת 1867 ועד עתה הנהו מלך אונגריה. בימי מלכותוהתפתחו המסחר, מֶשֶׁק הכפרים והתעשיה, וטוּב הממלכה הלך וגדל. למרות זקנתוהמפלגת קומתו עודנה זקופה, אינו מהלך שחוח וכפוף והנהו עובד עבודה קשה כאחדהפועלים אשר בעמק הדוני. על החִבה הגדולה, אשר לב בני אוסטריה הוגה לקיסרפרַנץ-יוסף, מעיד המעשה, אשר ספּר לי פעם אחת חבר-לנסיעה פטפטָן, שנסע אתייחדו דרך עמק הדוני, היא הדרך, שבה נעבור גם עתה במסענו זה. מסֻבים היינובסעֻדת הצהרים, והאיש ההוא שָׂח אתי על-אֹדות וִינה. – האם שמעת, אדוני, את המעשה בפֶחָח, אשר טִפס ועלה על מגדל בית-הכנסיה הנקרא על שם סטֶפן? [[XX]] – לא, לא שמעתי, ומה המעשה הזה? – אותו הפחח אמר לכבד על-פי דרכו הוא את חג היובל שלהקיסר. מה עשה? נתעטף בדגל-ממלכה אוסטרי ועלה על המדרגות של המגדל אשרלבית-הכנסיה ההוא, וכאשר תמו המדרגות, טִפּס ועלה, הלֹך ועלֹה, על המגדלמבחוץ. הנך יודע בודאי, שהמגדל הזה הוא כמעט ישרכַּאֲנָךְ[7], ואולם הוא נֶאחז בחזקהבידיו וברגליו בכל בליטה קטנה שבקטנות ובכל מקום חִבּוּרם של פחי הנחשׁתולבסוף הגיע אל רגלי הצלב. – ונפל משם, כמובן? – חלילה! הוא אך נח שם רגע, ואחרי-כן טפס ועלה על מרומי הצלב, שם שכב לו על בטנו והניע באויר את ידיו ורגליו. – הפוחז הזה מתחיל למצֹא חן בעיני, – חשבתי בלבבי. – אחרי-כן גָּלַל את הדגל והניע אותו הֵנה והֵנה. תחתיוהִשתרעה העיר וִינה, הוא ראה אפוא את כל העיר: את תעלת הדונַי, וגם אתהדונַי עם ששת הגשרים אשר עליו, את חלקי העיר, אשר תבנית מרֻבּעים להם, אתגגות הבתים וארֻבּות העשן אשר עליהם, את הרחובות, החצרות, הסִמטות הקטנות, הפרברים והכפרים אשר סביבותיהם, את מסלות-הברזל ומסלות-החָצָץ, ההולכותונעלמות מן העין במרחקים. חוטי הטלגרף והטלפון נמשכו מתחת לו, ובכן היהבאמת הגבוה מכל הדברים אשר בעיר. במקרה ראה אותו ואת דגלו אחד העובריםעל-פני בככר שלפני בית-הכנסיה, וכמובן נצב על מקומו והביט אל המראה המוזר. עבר רגע אחד והמוני אנשים נקבצו שמה. קם שם דְחק נורא, עד שאי-אפשר היהלאיש לעבור שם. כּזאת היתה בכל רחובות העיר וככריה, שבהם אפשר היה לראות אתהמגדל ההוא. כמחצית תושבי העיר הגדולה עמדו צפופים ברחובות והביטו אלהמגדל, ואיש לא יכֹל להעלות אף רגע על הדעת, שאפשר יהיה לו לעבור מרחובלרחוב ברגל או במרכבה. והפֶּחח שכב לו במרום הצלב ושמח בראותו, שהמוניבני-אדם ממלאים את הרחובות ומביטים עליו. – ודאי שהמחזה נגמר בזה, שהוא נפל משם והֻכּה לרסיסים – נכנסתי לתוך דבריו, כי לא יכֹלתי לטעֹם מן הדג, אשר הֻגש לי, בטרם יֶחכּםהפחח וירד סוף-סוף לארץ, או שֶׁיַּגיע למצער אל המדרגות הראשונות. – חלילה! כאשר ארכו לו רגעי שָכבו שם, ירד לו בזהירות בדרךאשר עלה. אף פעם אחת לא החטיא, ולא ירא, פן ישבר את מפרקתו. ירד והתראהלפני ההמונים ביצִיעַ הקטן של המגדל. אכן, מי שחש בראשו אינו רשאי לטַילבאֹפן כזה. – אמנם צדקת, אדוני! – אמרתי אך מה חשבה המִשטָרה על-אֹדות הפחח הזה? – המשטרה תפשה אותו והושיבה אותו בכלא לחֹדש ימים על אשר גרם להִתְאַסֵּף ההמונים ועל עָצרו בעד התנועה שברחוב. – עָוֶל גדול עשתה! – נפלטה קריאה מפי. – אמנם כן. ואולם מאת הקיסר קִבּל הפחח אות-כבוד של זהב על אֹמץ-הלב אשר הראה ביום חג הקיסר. – טוב אשר בא על שכרו. ואולם נתחיל-נא לאכֹל את הדגים. [[XX]] בו ברגע עבר המסע דרך הגשר שעל הדוני, המחבר את בקעת אונגריה עם חצי-האי הבּלקַני. דרך בקעת אונגריה אל חצי-האי הבַּלקַני בצפונָה של ממלכת אוסטריה-אונגריה שוטפים הנהרות אֶלְבּהודניֶסטר ובדרומָה נמצאים עוד נהרות קטנים וכלם משתפכים אל הים האדריַטי. ואולם בכלל שַׁיָּכים כל הנהרות שבממלכה הזאת אל מַערֶכת הנהר דונַי והנםמשתפכים אליו, והוא הגדול מכֻּלם ובולע את כֻּלם. הגדול בנהרות אירופה הואהנהר ווֹלגה, אשר לו ים מיֻחד, הוא הים הכַספי. הנהר דונַי הוא השני בגדלו, וגם לו יָם מיֻחד, הוא הים השחור. וגם המעינות, שמהם נובע הנהר הזה נקראים “שחורים”, על שם שהם נמצאים במקום הנקרא “היער השחור”, הוא שוַרצוַלד אשרבבַּדֶּן. השטח ממקום מוֹצָאוֹ ועד מקום השתפכוֹ אל הים ארכּו כמעט 3000 קילומטר. הוא עובר דרך בַּוַריה, אוסטריה ואונגריה, הוא הנו הגבול שביןבולגריה ורומיניה והוא נוגע גם בכברת ארץ קטנה של ממלכת רוסיה. ששים נהרותגדולים משתפכים אליו ומחציתם גדולים כל-כך, עד שספינות שָׁטות על פניהם. בעיר בּוּדַפֶּשט, אשר הדונַי מפריד בין שני חלקיה והם מתחברים יחד על-ידיגשרים נהדרים, הנהר דומה יותר ליאור מאשר לנהר. גשר אלישבע אשר בבירתאונגריה זו ארכו 290 מֶטר. הלאה, – על-יד גבול ווֹלוכיה, רֹחב הנהר הואקילוֹמֶטר, ובין בּוּקַרֶשט והים השחור, ששם נמשכת מסלת-ברזל רומיניתעל-פני הדונַי, משתרע גשר ליד “המים השחורים” וארכו כארבעה קילומטרים, – וגשר זה הוא הארֹך ביותר בכל הגשרים אשר באירופה. לא הרחק מן המקום הזה מתפרדים מימי הדונַי והיו לשלשה ראשים; ביניהם ובין הים, שהם משתפכים אליו, יש דֶלְתּא[8], ושם גדל סוּף בשפע רב. בתוך הסוּף יכולים להסתר סוס ורוכבויחדו, שם רועים עדרי שורי-הבָּר, עופות-הים יקַננוּ שם לרבּואֵי רבבותוזאבים באים לטרוף טרף. מבודַפשט והלאה המסע ממַהר ורץ דרך בקעת אונגריה. הבקעההזאת היא נוף מצֻין במינו. תבניתו כתבנית ערֵבה, אשר הרים סביב לה. גשמיםיורדים פּה לרֹב, החֹרף הוא קר והקיץ לוהט, כאשר יהיה בכל הארצות הרחוקותמן הים. הסערות והסופות מצויות, ובמקומות אחדים נצברים על-ידי הסערות הריחול. לפנים היתה זו ערָבה נחמדה, שבה התגורר עם המַדיַרים הנודד. רעוּ שםעדרי בקר וצאן רבים לאין-מספר. עתה הולכת פה ומתפשטת עבודת האדמה. עוסקיםבגִדּוּל חטים, שפון, שעורים, שבֹּלת-שועל, אׂרז, תירס, תפוחי-אדמה וגפניםבכמוּת גדולה הרבה יותר ממה שדרוש לתושבים, ולכן נשלח העֹדף מחוץ לארץ. סביבות הכפרים ובתיהם גדֵלים אֵלות, בוקיצות, ברושים, עצי-אוֹג ועוד מיניעץ שונים, ואולם בערבות הרחוקות, במקומות הבצה הסמוכים אל הנהרות, אין עציםוהתושבים מסיקים שם את תנוריהם בסוּף ובגֶלְלֵי בקר מיֻבּשים. באונגריה רבותמיד מגַדלי הבקר, גם עתה מרבים לגדל שם פרים ופרות, שורי-הבָּר, צאןוחזירים מן המינים המשֻׁבּחים. האיש הנודד עם עדרו ממקום למקום אינו יכוללהתקַים בלי סוס, ולכן הסכינו האונגרים מאז לגדל סוסים אבירים. אין להתפלאאפוא על שאונגריה עשירה כל-כך בסוסים משֻׁבּחים, בני-תַעֲרֹבֶת של שניגִזעי-סוסים: הגזע הַטַּטַּרִי והגזע הערָבי. בהביטנו מן המסע אל הנוף הזה, אשר אדמתו פוריה כל-כך והאדםרואה בו שכר רב בעמלו, נראה לנו הנוף שטוח ובן גַוָּן אחד. אנו רואים עדריםהרבה, אשר רועיהם רוכבים על סוסים, כפרים, דרכים ובתי אכרים. ואולם מישרוצה להכיר את הנוף כראוי, עליו לבקר את התערוכה הגדולה של מֶשֶׁק הכפראשר בבודַפּשט. תערוכה זו מַקְנָה לנו תמונה אמתית של החיים החַקְלָאִיִּיםבאונגריה, למן האחו והאחֻזות ועד החמאה והגבינה, למן פקֻעת תולעת-המשי ועדגלימת משי נחמד. היא מראָה לנו את חיי האכר האונגרי, היושב בבֵית-עֹני, ביתשל סוּף, או באֹהל, את מיני הדגן השונים, שהוא זורע בשדהו, את הדבש הצהֹב, שהוא רודה בימי הסתו מן הכַּוֶּרֶת, ואת העורות המעֻבּדים, שמהם הוא עושהרצועות, מלתחות ותרמילים. אנו רואים בתערוכה זו גם את כלי הצַּיָּדִיםוהַדַּיָּגים, נשקם וצֵידם. בצאתנו לבסוף מן האולם האחרון של בנין התערוכה, אנו יודעים ומכירים, כי בדעת ובתבונה מנהל עם אונגריה את משק הכפר שלו. חיים של טובה ועשׁר הם השכר, שתושבי הארץ הזאת מקבלים בעד טָרחםועמלם. במהירות עצומה רץ המסע על-פני הבקעה עד גבול סֶרבּיה. בבֶלגרַד, בירת סרביה, מחפשׂים המוכסים בחבילותינו. הסֶרבים בכללם אינםחביבים על שאר העמים, ואני מצדי איני מרבה לבטוח בעם, ההורג ומשליך בעדהחלון את המלך והמלכה שלו, בשעה שיעלה הרצון לפניו. פה אנו נפרדים מאת הדונַי ונוסעים הלאה בעמק מוֹרַבה. הכפרים הסרבּיים עם בתיהם הקטנים, הלבנים והנמוכים, שגגותיהם הם של רְעָפיםאו של תבן ודומים בתבניתם לפירַמידות, הם נאים למדי ופזורים באֹפן יפהלמראה. בכל מקום שאנו פונים הננו רואים גבעות מכֻסות דשא ירֹק, מורדי הרים, שיערות גדֵלים עליהם, עדרים ורועיהם ואכרים לבושים בגדים ברֻדים,ֵּ ההולכיםאחרי מחרשותיהם בשדה. נחלים קטנים וסואנים רצים כמתוך קפיצות של שמחה אלעבר הנהר מורַבה, המוביל את מימיו אל הדונַי. ובכן – עוד בתוך מערכותהדונַי אנו נמצאים, ולא נפָּטר מהן גם אחרי אשר נעבור את סרביה לרחבה דרךגבעותיה השטוחות ונבוא עד לפני סופיה בירת בולגריה. גם במקום הזה עובר אחדמנתיני הנהר דוני, שהוא מכלכֵּל חיים לעמים ולממלכות רבים. בשעת מסעות העמים שטפו המוני הנוסעים שטֹף ועבֹר מארצותהמזרח לאירופה דרך בקעת הדוּנַי, והנהר הזה הוא גם עתה אחת הדרכים החשובות, המחברות את מזרחה של אירופה עם מערבה. הלילה מכסה מעינינו לגמרי את ממלכת בולגריה, אשר בחלקההדרומי אנו נוסעים ליד הנהר מַריצה ואנו עוזבים אותו רק בבואֵנו לדרומו שלגבול טורקיה, לאדריַנופול. הננו נמצאים פה בתוך הרחבה שֶׁבְּבִקְעוֹתחצי-האי הַבַּלְקַנִי. בשָׁכבי בלילה על הספסל שבתא הרכֶּבת הרהרתּי במדינותהבלקַן המפֹארות, המשתרעות בדרום, אלבניה עִם עַמה השואף קְרָבות, מַקֵּדוֹניה, ארץ מולדת אלכסנדר הגדול, ויון, ארץ הדעת והאמנותלפנים. כעלות השחר כבר היינו בטורקיה, ובהגיע מסענו אל שערי קונסטנטינופול עמדה השמש במרום השמים. קונסטנטינופול אם יביאך גורלך באחד הימים אל הפנינה הזאת שבין ערי תבל, אל-נא תמהר לתעות ברחובות הקטנים, הצרים והמסֹאָבים, אך פְּנֵה לך חיש אלהיציע העליון של המגדל הרם, המתנוסס באמצע הַפַּרְוָר הטורקי סטַמבּול. מראה נהדר מאד, אשר עד עולם לא תשכחהו, יתגולל שם לפניך. ראה תראה שם יַם של בתי עץ, אשר האחד מתרומם על-גבי השניוכלם יחדו מתנוצצים בהמון צבעים. מבּין המוני הגגות של בתי סטַמבולמִזְדַּקְּרִים ועולים מגדלים דקים וכִפּות עגֻלות של בתי-המסגד אשרלמֻשלמים. לרגליך נשקף שוק התַּגָּרִים, והלאה מעט – “סופיה הקדושה”, היפהשבבתי-המסגד. סטמבול בנויה, כרומי, על שבע גבעות; העמקים שבין הגבעות מכסיםעצים ירֻקים וגנים מִצִלִּים. בצד מזרח נראות עוד חומותיה של העיר העתיקה; ממעל להן מתנשאים בעִצַּבוֹן ראשי הברושים של בית-הקברות. בצד צפון הנך רואה לפניך מתוך נקֻדת זָוִית פתוחה חצי-אי. עליו משתרעים שני הפרוָרים גָּלַּטה ופֶרה, שיושביהם הם בני עמי אירופה: יון ואיטליה, יהודים ואורמינים ושאר העמים בני הארצות הסמוכות לטורקיה. ביןחצי-האי הזה ובין סטַמבול, צפונה-מזרחה, נמשכת לשון-הים, הבוקעת לה דרךארֻכּה ביבשה ו“קרן הזהב” שמה, כי על פני-גליה מובילים דורות על דורותאוצרות כל טוב. לצד צפונית-מזרחית יש עוד לשון-ים אחת, אשר רָחבָּהּ כרֹחב “קרן הזהב”. מימיה הם כעין הסַפּיר, וחוֹפיה המֻקָּפים שרשרת של כפריםובתי-קיץ לבנים, שקועים בֲּעִבי גנים נחמדים. לשון-הים הזאת נקראתבּוֹספוֹר, היא הדרך המובילה אל הים השחור. לארך החוף הימני של הבוספור, מזרחה לים ועד לראשי גבעות נמוכות, משתרע חלקה השלישי של קונסטנטינופול, סקוּטַרי. הָעֶף-נא עתה עין דרומה. עליך לכסות את עיניך, לבל יעַוֵּראותן זֹהר קרני השמש, היורדות על פני שטח המים הרבים וחוזרות ונִתָּזותממנו אל כל העברים. הנה אתה רואה לפניך את הים הנקרא בשם מַרְמַרָה, אשרארכו 200 קילומטר, והוא אחד הפלאים ממש. אין זה לא ים ולא יאור, לא מִפְרָץולא לשון-הים, כי-אם חלקם של הים הָאֶגֶּאִי והים השחור, והוא מתחבר עם היםהאֶגֶּאִי דרך הבוספור ועם הים השחור דרך הדַּרְדַּנֶּלים וההֶלֶּספונט. אותם הגנים השטים אשר בדרומית-מזרחית, הרחוקים משם דרך שתי פרסאות, הםהאיים הנקראים בשם “איי הנסיך”, ומאחוריהם, מן המרחק הכחֹל והבהיר, נשקפיםהרי אסיה הקטנה. פה ושם חולף מִפרשׂ לבן, או עמוד עשן קל של אנית-קיטורמתַמר ועולה למרום. וסְביב האֹפק הולך המראה הנפלא הזה ומתקדר – עד כי בסוףמתלכּדים הארץ, הים והשמים יחדו. עד עולם לא תשכח את המראה הנהדר של העיר הזאת, אשר רחובותרחבים של מים מבתְּרִים אותה לחלקיה. עיניך רואות שם שני חלקי תבל ושנייַמים. הנך רואה היטב את דרך הים רבּת הערך, העוברת בבירת ממלכתהאוֹטוֹמַנים. יום-יום עוברות דרך הבּוֹספוֹר אל הים השחור ספינותלאין-מספר, ההולכות לבולגריה, רומיניה ואסיה הקטנה ורבות מהן שטות אל יםיון, אל קבוצת האיים (הארכיפֶלַג) ואל עבר חופי הים התיכון. בלי חמדה הנך פונה והולך מן הגדר אשר סְביב היציע. האםבחלום או בהקיץ אתה רואה כל זאת? עודך באירופה, אך כבר על מפתן אסיה אתהעומד! סקוּטַרי, העיר המתנוססת שׁם בעבר השני בתוך הַזֵּר הירֹק של חֹרשותעצי ברושים, כבר באסיה היא. ואולם גם פֹה, בהביטך למטה, אל הרחובות ההומיםמהמוני טורקים, תדע, כי יותר ממה שאתה באירופה, אתה באסיה. הנך שומע שאוןסביבותיך; לא הֶמְיַת הרוח ולא זמרת גלי הים הוא. כאלו דבורים הומות מסביבלך. יש אשר תּגיע לאזניך קריאה ברורה של סַבָּל, נביחת כלב, שריקת ספינה, או קול צלצול הטְּרַם. מעט מעט מתלכדים קולות הטבע ושאון עמל בני-האדם והיולקול אחד, ואותך מקפת דוּמיה הוֹמיה, דממה מלאה שאון, היא הדממה המרחפתתמיד ממעל לארֻבּות העשן של הערים הגדולות. בית-הכנסיה של החכמה הקדושה הדבר היה בשנת 548. מלאכת בנינו של אחד בתי-הכנסיה לנוצריםהיותר יפים אשר בעולם נגמרה בידי הגדול שבאמנים בימים ההם, יליד אסיההקטנה. שש-עשרה שנה נבנה הבית ורבבת פועלים עבדו בבניָנו. והנה נגמרההעבודה וכבר אמרו בוניו לקַדש אותו, כחֹק לנוצרים, ולקרֹא אותו בשם “בית-הכנסיה של החכמה הקדושה”. הקיסר הגדול של ממלכת ביזַנטיה, יוסטיניַנוס, בא במרכבהכבודה, רתומה לארבעה סוסים דוהרים, וּבלִוית הכֹּהנים הגדולים אשרבקונסטנטינופול שׂם את פניו אל בית-הכנסיה. הבית פנימה גדול כשוּק וכִפָּתודומה לרקיע השמים והיא גבוהה מן הקרקע 56 מטר. יוסטינינוס מביט סביבותיוולבו מלא גאון למראה המפעל הכָּלול בהדרו, אשר קם והיה על-פי פקֻדתוורצונו. הוא משתומם למראה אבני השיש הברֻדות של חומות הבית, המוֹזַאִיקָהיקרת הערך אשר על מַסֶּכת הזהב של הכִּפָּה ומאַת העמודים של סלעיפָרפּוּריה[9] ואבני-שיש ירֻקות, אשר היציעות והכִּפָּה נשענים עליהם. אמנם אין ערוֹך לעֹשר הקיסר! שבעה צלבים של זהב נדבלבית-הכנסיה הזה ומשקל כל אחד ואחד מהם הוא מאה ליטרה! בחדר אשרלכלֵי-הַשָּׁרֵת שמורים ארבעים אלף מִכסות לגביעים וכֻלם משֻׁבּצים פניניםואבני חפץ, וחמשה ועשרים ספרי כתבי-הקֹדש, שכל אחד ואחד מהם הוא בכריכה שלזהב ומשקלו מָאתים ליטרה! שׁלשת שערי הכבוד הם – כפי שאומרים – מעצי תֵבתנח ודלתות המבוא הם כסף טהור. שאר השערים והדלתות מקשטים בקִשוטים של עציארז, שֵׁן וְעִנְבָּר. כל הכפה שוקעת באורה. בתוך המוזַאיקה של הכפה מזהירים פניקדושי הנוצרים, הכורעים בדומיה לפני האלהים. תחת הכפה עפים ארבעה כרובים. ועל לב הקיסר עולים הדברים הכתובים בספר תורת משה: “והיו הכרובים פוֹרשיםכנפיהם למעלה; ופניהם איש אל אחיו; אל הכּפֹּרת יהיו פני הכרובים”. האם לאכזאת הוא רואה בבית-הכנסיה הזה? ויוסטיניַנוס משתחוה בהכנעה לפני אל עליון, אך באותה שעה הוא נמלא גאוַת בן-אדם, והוא כורע על ברכיו וקורא: “ברוך אתה, אלהי, אשר נתתני לגמור את בנין הבית הזה!” אז הריעו החצוצרות והתֻּפִּים, והמון הנאספים שׁר שיריחדוה וקול הֵד השיר הגיע אל הבתים, אשר מֵחלונותיהם היו תלויות ויורדותיריעות של אֵטון זהב. ארבעה-עשר יום חגגו חג חנֻכּת הבית; חביות מלאותמטבעות של כסף הורקו לפני ההמונים ולכל בני העיר עשה הקיסר משתה. – * * * והדורות החדשים, אשר קמו אחרי-כן, הלכו בימי שָׁנים למֵאותבעקבות הדור ההוא ובימי חגי הנוצרים נמלא “בית-הכנסיה של החכמה הקדושה” הודוהדר. והכהנים הגדולים אשר לנוצרים נקבצו שמה, למען הִוָּעץ יחדו על-אֹדותממשלתם בתבל. כמעט אלף שנים עברו מיום הִבָּנות הבית, והנה בא יום 29 מַילשנת 1453. השׂוּלטן הטורקי עם מחנהו הרב לאין-מספר בא בשעריקונסטנטינופול. רבוא רבבות אנשים, נשים וטף נמלטו בבהלה אל “מקדש סופיה”, בעזבם את כל העיר בידי האויב. הלא הכובש – חשבו – לא יעֵז לחלל את המקוםהזה! בשעת האסון יֵרד מלאך-האלהים מן השמים ויציל את הבית הזה ואת העיר – ככה נִבְּאו קדושי הנוצרים… ואולם קולות החצוצרות של הַמֻשְׁלַמִּים כבר נשמעו מעלהגבעות הסמוכות. צעקותיהם הקורעות לב של הנמלטים הנבהלים צָללו מתחת הכפה, האִמות לחצו את ילדיהן אל לבן, הנשים ובעליהן חבקו זה את זה, והעבדים, אשרהובאו שמה ממקומות עבודת הפרך, בעוד האזיקים על ידיהם, הסתתרו בפנות שביןהעמודים. קרדֻּמות המֻשלמים הרעימו בהכותם על שערי הבית. שבבי עציםיקרים התעופפו באויר. עוד דלת אחת חורקת ושורקת מן המכות, והנה השניה כברנִבְקָעָה. חֵיל טורקיה חדר שמה ברעש. ההמונים הנמצאים שם אֻסרו בכבלי ברזלוהוּצאו משם כצאן ההרֵגה. אז החלה הבִּזָּה. תחת מהלֻמות החרבות והחניתותהתפוררה המוזאיקה, כִּסּוּיֵי המזבחות יקרי-הערך נקרעו לקרעים ואוצרות זהבוכסף הָעָמסו על-גבי חמורים וגמלים. ושם, למעלה – מספרת אגדה נוצרית – נצב כהן-גדול יוָני והואלבוש בגדי הכְּהֻנה אשר לו. בלי פחד עמד והתפלל בעד אחיו בקול דממה והתחנןאל האלהים, כי יעמוד להם בעת צרתם הגדולה. ואולם לא ארכו הרגעים והנה איןאיש מאנשיו אתו. אז לקח את גביע הזהב, אשר עליו קדש בעת תפלתו, ודרךהמדרגות עלה על היציע העליון. אבל בעלותו ראו אותו הטורקים ובהמון רב רצואחריו בחרבותיהם השלופות וחניתותיהם המוּרמות. עוד רגע יפול הוא והגביעבידי האויבים. הלא אין מקום להמלט שמה, כי סביבותיו כתלים של אבן. ואולם פתאֹם נבקעו לפניו החומות האבלות, הכהן נעלם בתוכן, ולעיני המביטים אליו שבו החומות אל מקומן. התורקים השתוממו מאד ונסוגואחור, אך אחרי עבור רגע שבו והכו בזעף-אף על החומות בקרדמות וכֵילַפִּים. אבל לריק היה עמלם, אבני החומות לָעגו לִיגִיעָם. בראותם לתמהונם הרב, כילא יוכלו לחומות, נסוגו אחור. בשעה שהשֹׁד ורעש המלחמה הגיעו בבית-הכנסיה עד למרום קצם, נשמע קול שַׁעֲטַת סוסים ליד השער הגדול. המנצח, מחמֶד השני, שׂוּלטןטורקיה, קרב אל הבית וראשי צבאותיו לפניו. צעיר הוא וגֵאֶה וקשה-עֹרף, אךדעת וכֹבד-ראש לו. הוא הולך רַגלי על רצפת השיש, אשר עליה דרכו לפני אלףשנים רגלי הקיסר הנוצרי יוסטינינוס. ברגע הִכָּנסו אל הבית הוא רואה, והנהאחד מאנשי-צבאו בוֹקע בקרדמו בזעף את רצפת השיש. מחמד נגש אליו ושאלאותו: – מדוע? – בעד דתנו! – השיב איש-הצבא. השׂוּלטן הכה בחרבו את האיש. – כלבים! האם לא די לכם השלל, אשר אתם לוקחים? בניני העיר הזאת לי הם. הוא בעט ברגלו באיש-הצבא הנפצע ועלה על הבימה ובקול מצלצל הכריז, כי “מקדש החכמה הקדושה” הוא מעתה נחלת האיסלַם. ארבע מאות וחמשים שנה עברו למן היום, אשר מעל כִּפּת הביתהזה הוסר הצלב – סמל הדת הנוצרית – ותחתיו בא חצי הירח – סמל דת האיסלם – ומדי ערב בערב עולה שַׁמַּש המקדש על היציעות של ארבעת המגדלים, אשר בנוּ שם הטורקים, ומכריז על שעת התפלה של הַמֻּשְׁלַמִּים. לראשותַרְבּוּש[10] לבן ולבוש הוא מעיל ארֹך, היורד ומגיע עד לארץ. אל ארבע רוחות השמים הוא שולח ממעל לסטמבול את קולוהמצלצל. הוא מתחיל לקרֹא בקול דממה ממֻשך והקול הולך וחזק ומקים הֵד מקרובומרחוק. “גדול הוא האלהים!” – הוא קורא. – “אין אל בלעדי האלהים ומחמד הואנביאו! ברכֵנו-נא! הושיענו-נא! גדול הוא האלהים! אין אל בלעדיהאלהים!” והנה השֶּׁמֶש יורדת ומסתתרת מאחורי האֹפק. נשמע קוליְרִיַּת תותח. חֹדש הצום הוא עתה לבני דת מחמד. הוא החֹדש, שבו אסור להםלאכול ולשתות וגם לעַשן ביום. כך מצַוה אותם נביאם בקורַןספר-קָדשם. יריה זאת של התותח מכרזת ומודיעה, כי הצום של היום נגמר, ואחרי אשר המאמינים אוכלים דֵּי שבעם בשר ואֹרֶז ופֵרות ושותים קָפהומעַשנים את הנַרגילות שלהם, הם שָׂמים את פעמיהם אל הבית העתיק, בית מקדש “החכמה הקדושה”. סביבות המגדלים הגדולים מאירות מנורות לאלפים, וביןהמגדלים הקטנים מהם מזהירים בתוך חשכת הלילה שמות קדושי האיסלַם, ערוכיםבטורי אותיות של מאורות שונים. בִּפְנים הבית תלויות שרשרות של מנורות, אֹרך השרשרות חמשים מטר, ובתוך המנורות נתונים פנסים של שמן לרֹב מאד. בחבלים הנמתחים ויורדים תלוים מאורות שונים ורבים לאין-מספר. ים של אורה צףעל-פני רצפת הבית. על-גבי לוחות ירֻקים וגדולים מאד, הקבועים על עמודיםמיֻחדים, מתנוצצים שמות אלהים, מחמד וקדושי האיסלם, כתובים באותיות של זהב. גָבהן של האותיות לבדן הוא תשעה מֶטר. על הרצפה מֻצעות יריעות של תבן, וכל הנכנס אל הבית מחֻיָּבלחלֹץ את נעליו ולרחֹץ את פניו, ידיו וזרועותיו. תרבּושים לבנים וירֻקיםומצנפות אדֻמות עם גדילים שחורים עוברים על פניך חליפות. פני כל המאמיניםפונים כלפי מֶקַּה, הם נושאים את ידיהם כלפי פניהם, כפותיהן פשוטות לפניהןוהאֲגוֹדָל זקוף אל מול האֹזן. אחרי-כן הם משתחוים וידיהם על ברכיהם ולבסוףהם כורעים ומצחם נוגע ברצפה. “התפלה היא השער אל גן-העדן” – כתוב בקורַן, ובכל פרק מפרקי התפלה צריך האדם לכַוֵּן את גופו באֹפן מיחד. על הבימה נצב הכהן. קולו הצח והמצלצל מפסיק את הדממההשוררת פה. מלותיו האחרונות יוצאות מפיו, ועוד זמן רב הן נִשאות ומצלצלותתחת הספּון. ואולם לא לעולם חֹסֶן. גם הטורקים בעצמם – לפי דבריהנוצרים – יודעים, כי הבית הזה עתיד לשוב אל הנוצרים, ולכן הם מרבים בעתהאחרונה לקבֹּר את מתיהם בבתי-הקברות אשר בסקוטַרי, למען אשר ישכבו במנוחהבצל עצי הברושים שבאסיה. והיונים עודם מחכים ליום, שבו ישוב “מקדש סופיה” לידי הנוצרים, ואז תִּבָּקענה החומות והכהן הגדול יצא מתּוֹכן וגביעו בידו. בדממה יֵרד – אומרים הם – מן המדרגות, יעבור בתוך הבית, יגש אל המזבח הגדולויגמר את התפלה, אשר החל לקרא ואך הטורקים הפסיקוהו אז, לפני ארבע מאותוחמשים שנה… הגברת פַטִימָה בשוק בהיות הַנּוּם פַטִּימָה ילדה היתה משתעשעת ברחובות הצריםשל סטַמבּול. כאשר גדלה והיתה לעלמה הִשִּׂיאוה הוריה לאֶמין אֱפֶנדי, בנושל פֶּחָה[11] מפֹאר. לפני היותה לו לאשהלא ראתה את פניו, אך ידעה, כי הוא עשיר ולאשׁר יֵחָשב לעלמה דבר הִנָּשֵׂאלו. ביתו נמצא באחד הרחובות הגדולים אשר בסקוטַרי והוא נחלק לשני אֲגַפִּיםמיחדים. הָאֲגָף האחד נועד לדירה לבעל-הבית וָּבֲאָגף השני דרות הנשים. כיפַטימה לא יחידה היא לבעלה, אך הרביעית בשורה, ואת ארבע הנשים שומריםסריסים ושפחות. ואמנם בגלל הדבר הזה לא היתה פַטימה מאֻשרה מיום בוֹאה אלבית אישהּ, אשר היו לו נשים בלעָדֵיהָ. חיי פַטימה מלאים אפוא שִׁעמום, נֶעְדָּרִים כל תכלית, וימים רבים עוברים עליה באפס מעשה. שעות רבות היאנצבת לפני שִׂבכת המַעקה ומבטת אל הרחוב. כאשר תקצר נפשה מהביט, היא הולכתאל חדרה הקטן. באמצע החדר הוֹמָה מזרָקה[12] קטנה, וליד הכתלים עומדים ארונות של עץ. מתוך שעמום היאנגשׁת בחפזון אל אחד הארונות, קוראה לשפחתה, וזו ממהרת להביא שמה שלחן קטן. פַטימה עושה לה פַּפּירוסה ומעַשנת, ובעיניה, אשר שֵׁנה חופֶפֶת עליהן, היאמבטת אל גלילֵי העשן הכחֻלים, העולים לאט במרומי החדר. ושוב היא קוראהלשפחתה. הפעם מביאה השפחה טַס גדול מלא ממתקים, ופטימה מפהקת, אוכלת מעט מןהממתקים ומשתרעת על הכרים הרכים, המֻנחים על הרצפה, שותה כוס לימוֹנַדה, נגשת אל הֲתֵּבה הקטנה, המצֻפָּה עור, ובעצלות היא פותחת אותה. בתבה זו נמצאים תכשיטיה של פַטימה, צְמידים[13] של זהב, חֲרוּזֵי פנינים, נזָמים יקרים ומטפחות משי מגֻוָּנות. פַטימה שׂמה את חרוז הפנינים על צוארהומקשטת את אצבעותיה בטבעות ועל פניה היא שמה צָעיף דק של משי. אחרי-כן היאנגשת אל הראי ומשתאה בעצמה ליפיה, ורק מראה שפתיה לא ייטב בעיניה. שפחתה מביאה לה צנצנת קטנה של קוֹנְיָה[14], ופטימה צוֹבעת מִתּוֹכה את שפתיה עד שהן מַאְדִמוֹת יותר מן האלמֻגים[15], אשר סוחרי הֹדו מוכרים אותם בשוק. היא מוסיפה להתבונן בראיורואה, שגם עפעפיה אינן שחורות למדי, ועל-כן היא מושחת אותן בצבע שחורהמובא מארץ הסִינִים. והשפחה מבטחת אותה, כי היא עולה בחִנהּ ויפיה על כלשאר נשי בעלה. כאשר תשׂבּע נפשה מהביט אל תַּבניתה בראי, היא פוֹרֶקֶתמעליה את תכשיטיה ושמה אותם בּתֵּבה. מחדרה היא יורדת במדרגות אל הגן, מטַיֶּלת מעט בין המִּזְרָקות ההומות, מתענגת על ריח השושנים ושאר הפרחים, הגדֵלים בתוך הגן, נצבת רגע ליד כלוב צפרי-הזמרה ומחַקָּה את קולן. פתאֹםוהנה אחת מנשי בעלה נכנסת אל גן ההַרמון וצועקת אליה: “פטימה, מכֹערה אַתּ כחתול-הים! הנך זקנה ופניך מלאים קמטים, ומסביב לעיניך יש לך מִסְגָּרותאדֻמות! בכל סטַמבּול אין איש, אשר יתאַוה לראותך!” ופַטימה משיבה: “לולאמאס אֶמין אֱפֶנדי בך, תֻּכִּי זקן ומכֹער, כי עתה לא לקח אותי אל הרמונו”. ותכף היא שבה אל חדרה ונגשת אל הראי, למען ראות אם אמנם אין מסגרות אדֻמותמסביב לעיניה. למען שכֹח את כעסה היא מחליטה לצאת אל השוק הגדול אשרבסטַמבּול. השפחה מלבישה אותה מעיל רחב, אשר בתוך קִפּוּלָיו נעלָמות ידיההלבנות עם צפרניה המשוחות בצבע צהֹב. היא שמה את רגליה בתוך נעַלִים, הדומות לסנדלים וחֻדֵּיהֶן מורמים למעלה, ועל פניה היא שמה צעיף, שהוא החלקהחשוב ביותר של תִּלבּשׁת אשה בארץ טורקיה. מלמעלה מכסה הצעיף את הקדקֹדוהמצח עד העפעפַּים, ומלמטה הוא מכסה את הסנטר, הפה ומקצתו של החֹטם. ובכןהיא מגַלה רק את עיניה, ואולם מבטי עיניה דַיָּם להעיד עליה לפני האישהרואה אותם, כי יפה היא. ואולם איש לא יעֵז להתבונן אליה, או לדַבּר אליהדָבר, וכאשר תפגש בבן אירופה, תִּשְׂטֶה[16] מעליו, באשר שמעה אומרים, כי בני אירופה חצופים הם. שפחתה נשארת בבית. על הככר ליד הבוספור נמצאת תחנתהקַּיָּקִים, מין סירות מָארכות, ושם עומדת פטימה מלֶּכת. הַמַּלָּחיםקופצים ממקומותיהם וצועקים איש אחרי אחיו. איש איש מהם משבּח בפיו ובתנועותגֵּווֹ את הסירה שלו וטיבה. אחרי שהיא בוחרת באחת מהן, היא יורדת אליהויושבת שם על הכרים הרכּים. הסירה היא צרה ונאה, כֻּלה משחה בצבע לבןומסגרת זהב סביב לה. שני גברים אמיצים אוחזים במשוטים והסירה מתפַּתֶּלתחיש כנחש ושׁטה על-פני המים הכחֻלים והטהורים של הבוספור. באמצע לשון-הים מעיפה פטימה עין על ים מַרְמַרה. היא שמֵחהעל רגעי החֹפש שלה ומצַוה על המלחים לשוט בדרך אחרת. נוֹשבת רוח קלה, והמלחים מניחים מידיהם את המשוטים ופורשׂים נֵס, וחיש כברק נִשאת הסירהדרומה. מה מאד נקל לשכֹּח בים מַרְמַרה את תְּלָאות הזמן ואת כל הדאגותהַמַּדְאִיבות את הלב! האדם משתרע בתוך הסירה, עוצם את עיניו והנהו ישןלמחצה. מבעד לשמורות העינים העצומות הוא רואה את כל אשר לפניו: אתאיי-הנסיך הירֻקים, המתנשאים מתוך המים, את עַרבת המים הרבים, התְּרָנים, השְׁחָפים,[17] הַמִּפְרָשִׂים הלבנים, שומע את קול מַשַּׁק המשוטים של הסירה. ואולם פַטימה היא קצרת-רוח והמסע בסירה משַׁעמֵם אותהבמהרה, ועל-כן היא מצַוה על המלחים למהר ולהביא את הסירה אל החוֹף הקרוב. היא נותנת לכל אחד מהם מטבע של כסף והם לוקחים מידה את המטבעות מבליהַבִּיע לה תודה. היא פונה אל השוק הגדול, יוצאת מן הרחובות, אשר האורההחַמה של השמש שפוכה עליהם, ובאה בַּצֵּל ובאַפלוּלית. השוָקים הם כאן כמִנהָרות[18] ובהם רחובות וסִמטָאות, שֶׁגַּגות של אבן ממעל להם, ואך דרךהחורים שבַּכִּפָּה חודר אליהם מעט אור היום. אולם תחת זה הנה בימי הקיץאין החֹם מגיע שמה ובשעת הגשמים עוברים שם בחרָבה. אל האפלה השוררת שםמסכינות העינים במהרה, אך מי שאינו תושב סטמבול והוא ממעט לבא אל מקוםהמבוכה הזה, קשה לו מאד למצֹא לו שם דרך. הדרכים שבשוָקים הם צרים למדי, ואולם הם מספיקים למרכבות ועֶגלות-משׂא לעבור עבוֹר וָשוֹב. השוק הוא עיר מתחת לארץ, עיר שלֵמה של סוחרים ואֻמָּנים. משני עֶברי הרחוב יש המון רב של חנֻיות קטנות ופתוחות, אשר רצפותיהן גבוהותמעט משִׁטחו של הרחוב והן משַׁמשות לחנוָנים שׁלחנות ותַערוכות לסחורותיהם. לכל מין אֻמנות ולכל מין סחורה יש רחובות מיֻחדים. ברחוב הרַצעָנים יש רקמיני נעלים שונים, רֻבָּם סנדלים של עור אדֹם וצהֹב מעשֵׂה רִקמָה עםשְׂרוֹכֵי זהב, לגברים, נשים וילדים, לעשירים ועניים. יש אשר אדם הולך שםזמן רב ואינו רואה מאומה, מלבד סנדלים ונעלים שונים, והוא מרגיש נעימותלא-מועָטה, בשעה שלבסוף הִנּוֹ יוצא מִמַּלכוּת הסנדלים ונכנס לרחובם שלהסוחרים העשירים, העוסקים במסחַר תכשיטי זהב וכסף וסחורות משי. מוטב לו לאדם שיבוא אל השוק בלי ממון רב בכיסו, כי אפשרלהוציא שם סכומים גדולים מאד על חפצי תפארה שונים: מטפחות משי רקוּמותמהֹדו, מרבדי פרס, רדִידִים[19] מִכַּשמירוכל החמודות, שיכולים להַמציא דרומהּ של אסיה וצפונהּ של אפריקה. פַטימההאֻמללה! אמנם בעלה הוא עשיר גדול, אך מה הנאה יש לה מעָשרו? הוא אינו רוצהלהשקיע את ממונו בשוק, בתאוה היא מסתכלת באבני האֹדם[20] מִבַּדַּשַּׁן ובפנינים מִגְּדות בַּהרֵין. אמנם יש לה סביבלצַוָּארהּ רָבִיד של אלמֻגים מִיָּם הֹדו, אך מדוע לא יהיה ביכלתה לקנותלה עוד תכשיט אחד? עד-מהרה הוציאה פטימה את מטבעות הכסף אשר היו בכיסה, והיאממהרת אפוא לחַפֵּשׂ לה מוצא מן השוק, אך מה רחוק הוא המוצא הזה! היא עוברתאת רחוב כלי-המַּתֶּכֶת ותועה בסִמטה המלאה חֻניות של כלי-זַין. קולהפטישים, המכים על הסדָנים, מחריש פה את האזנים, כי החנֻיות לממכר כלי-זיןהן גם בתי-העבודה לאֻמנים, המוכרים בהן את החפצים מעשה ידיהם. פַטימה פונהמשם אל סמטה אחרת. ואולם היא תועה, כנראה, בדרכה, כי מן הסמטה הזאת איןמוצא. בסמטה זו נמכרים כלי-עִשּׁוּן, ולכן פונה פטימה אל עבר אחר. מרחוקעולה לאפָּהּ ריח עז, וזה האות, כי היא הולכת וקרֵבה אל רחוב חנֻיותהבשמים. כמעט על כל צעד וצעד היא מֻכרחה לשאול לדרך הנכונה. היא עודנהצעירה מאד. בעוד שנים אחדות תדע על-נקלה את הדרך ולא תתעה עוד בלכתהבשוק. לא רק בקונסטנטינופול וטורקיה, כי-אם גם בכל עולםהמֻשׂלמים, בצפונה של אפריקה ובארץ ערב, באסיה הקטנה, בפרס, הֹדווטורקֶסְטַן מוכרים וקונים במִנְהָרות אפלות כאלה. בכל המקומות, שממעללבתיהם מתנוססים מינַרֶטים ועליהם עומד הַשַּׁמש ומכריז בקול מצלצל אתכרוזו: “אין אל מבלעדי אַלַּהּ”, – מחליפים סחורות במטבעות בתוך שוָקיםאפלים. השוק הגדול שבסטמבול הוא אחד השוָקים העשירים שבעולם, אבל גם בשוקיםהקטנים והעניים מהלך החיים והעבודה הוא כבשוק הזה. המוני אנשים בני לאֻמים שונים נדחקים פה בתוך חצי-האֹפל. רֻבּם טורקים, ואולם יש רחובות, שכל סוחריהם הם רק פַּרסים; אנו מוצאים פהגם בני הֹדו, מצרים וקַהִירה, ערביים מעל חופי ים-סוף, צֶרקֶסים וטַטַּריםמִקַּוקז ומִקְּרִים, סַרטים מִסַּמַּרקַנד ובוּכַרָה, ארמיַנים, יהודים ויוָנים; יש שאנו נפגשים גם בכושי מִזַּנזִבַּר, או בחינאי בן המזרחהרחוק. יש כאן המון מְנֻמָּר של סוחרים וקונים, תַּגְרָנים – וגםגנבים מכל ארצות המזרח, המֻלה ושאון, שאינם פוסקים כל היום, חִפזון ושקידהבמכירת הסחורות שבחנֻיות וקבלת ממון במחירן; עִרבּוּביה של קולות שונים, הנפסקת לפעמים על-ידי צלצול פעמונים של אֹרחת גמלים, בַּהֲביאה אל החנֻיותסחורות חדשות. אך נעלמו הגמלים בתוך האפלה, והנה הולכות ובאות שַׁיָּרות שלפְּרָדים[21] עמוּסים. אחד התגרנים מכריזבקול צעקה על הענבים והאֲבַטיחים אשר בסלו; תגרן אחר רץ אחריך ואומרלהשקותך מים מֵחֵמֶת העור שעל שכמו. ומֵעל להמונים הברֻדים האלהמִסְתַּנֵּן אור כהה; רק פה ושם חודרות בעד החורים שבַּכִּפּות אלֻמות שלקרני שמש אל העיר האפלה הזאת; מתאַבְּכִים מסביב עמודי אבק ועשַׁןהנַרגילות והיו לדרך של אור. הרחק מפתחי האורה והאויר האלה מתעבֶּה האבקוהיה לעב-ענן. הֶבְלָם של אדם ובהמה, רֵיחַ של סחורות מאֻבָּקות, שלטַבַּקָּה, שיָרי מאכלים נרקבים, בשמים ופֵרות מלאים עָסִיס, כל אלה ביחדמעלים צַחֲנָה, שאין לתארה במלים ורק שוקי המזרח מצֻיָּנים בה. וגם אותוהשוק, הנקרא “שוק הַכִּנים”, שבו נמכרים בגדים ישנים ובגדי-שְׂרָד בָּליםמחֻסרי כפתורים, מַצָּעִים קרועים וכרים וכסתות, כלי-בית שבורים, חפָציםנתונים בעֲבוֹט או גם גנובים – שמו הוֹלֵם אותו… בצפונו של שוק סטמבול יש עוד המון בתי-אֹרחות ישנים, והםבניני אבן עצומים בגָדלם, בני כמה וכמה דְיוֹטוֹת, יְצִיעים, מבואותומַחְסָנִים[22], ובטַבּורם מגרשרחב-ידים. כאן הוא מְקום המחסנים של הסוחריםהסִיטונים[23]. ברחובות השוק הזה נמצאיםגם בתי-קָפה, בתי-אֹכל, מרחצָאות ובתי-מסגד. כל מה שדרוש לבן-אדם הֵכינופה, והאיש, אשר עליו לבַלות את ימיו בשוק, אינו צריך לשוב לביתו עדהלילה. בתי-הקברות אשר בסטַמבּול בתוך המהומה אשר בשוק נעלמה פתאם פַטימה מעינינו. כאשרחָמְקָה סוף-סוף ועברה משם, שבה אל חדרי ההַרמון המלאים שעמום, ולמעןהנְעִים לעצמה את שעות הנשף, היא שולחה לקרֹא למרקדת, וזו באה ורוקדת לפניהיחֵפה על-פני אחד המרבדים ותֹף קטן בידה. יום עובר ויום בא ושעמומה לא יחדל. לבסוף, כשמגיע יום מותהשל פַטימה, יקראו לאחד הכהנים לבוא אל מטתה ולקרֹא לפניה את התפלות, הפותחות לפני המתים את שערי גן-העדן. בחדרה יעלה ריח קטֹרת, וכאשר תצאנשמתה, יִסגרוּ את עיניה. את גֵּוהּ ירחצו במים חמים וימרחו אותו בקַמפורה. אחרי-כן יעטפוה בסָדין לבן, את ראשה יחבשו במטפחת ואת שערות ראשה ישימו עללבה. בהרמון תקום אז המֻלה רבה. יתר נשי בעלה תּשמחנה על מותצָרָתן ובני-הבית ימהרו לקבור אותה עוד ביום מיתתה, כי אם יִשָּׁאר גוף מתבבית אף רגע אחד יותר מכפי הדרוש, יֵחָשב הדבר לחרפה למת או למתה. ולכןיניחו אותה על מטת מתים, יקראו תפלות בעד נשמתה, וכבוא השמש ישאוה אלבית-הקברות ואחרי מטתה ילכו מלַויה, וצעקות מרות של מקוננות שְׂכוּרותתִּשָּׁמַענה ברחובות הצרים. תַּהֲלוּכַת המלַוים נמשכת ובאה מַהר אל תחת צללי עציברוש, מְקום שם עומדות מצבות אבן לרֹב מאד, – עומדות צְפוּפות, זו בצד זו, כשבלים אשר בשדה. הקבר איננו עמֹק ובו כעין מערה קטנה, אשר בה שׂמים אתגֵּו המת באפן שֶׁפָּניו יהיו מוסבים אל עבר מֶקָּה. מֵעל למערה מניחיםקרשים אחדים, ואחרי-כן סותמים את הקבר בעפר. על המצבה חרותים דברים אחדיםעל-אֹדות המת, או פסוקים אחדים מספר הקורַן. דממה גמורה ומנוחה בלי גבול שוררות בבתי-הקברותשבקונסטנטינופול. רק פה ושם חודר אור החמה מבין הברושים האַפלוּלים. צָניףמצֻיָּר או תרבוש עשוי אבן מקשטים את קברות הגברים, עלים ופרחים– את קברותהנשים. אם נמצאים על מצבת אשה שלשה ציצי פרחים, אות הוא, כי המתה השאירהאחריה שלשה ילדים. דבר לֶדת ילדים רבים נחשב שם לזכוּת גדולה לאשה. רֻבּן של המצבות הן של אבן אחת מֻנחת ושתי אבנים עומדותהָכֵן. בקרנות האבן המֻנחת יש שְׁקַעֲרוּרוֹת קטנות כעין קערות שבהן נאספיםמי גשמים, וצפרים באות שמה לשתות מים ובזמרתן הן מנעימות את שנת-הנצח שלהמת. לעת קץ – אומרים המאמינים – יקומו המתים מקבריהם ובאו ברגל וגם רוכביםעל סוסים אל שערי גן-העדן. חלק ב' מקונסטַנטִינופּול לְטֶהֱרַן הים השחור נעים, חם ומוּצף אור השמש היה הבֹּקר, בֹּקר שלאחד מימיאוקטובר, שׁבו באתי אל חוף סטַמבּול בלִוית אחד החַיָּלים, אשר נִתַּן ליללַוותני מאת מַלאֲכוּת שוֶדיה. את שמונה חבילות החפצים, אשר היו אתי, צויתי לטעֹן על סירה בת ארבעה מלחים ואשוט עמהם שוט ונסוע בין ספינות שונותאל עבר הבוספור. עליתי אחר‑כך בסֻלם של חבלים אשׁר לספינה רוסית, ספינהגדולה מאד, וחכיתי שם עד אשר יובאו כל חפצי אל המִכסֶה שלה, ואחרי‑כן פניתיאל המקום, ששמה הֻנחו. עֹגן ספינת‑הקיטור הורם והיא שָׁטה צפונה דרךהבוספור. ישבתי על אחד הספסלים אשר על מִכסֵה הספינה וקנה‑הצופיםבידי ושלחתי מרחוק ברכת פרֵדה לבירת טורקיה. מה נפלא ביָפיו מראה הבירההזאת ועד כמה נחרת בזכרוני! מתוך ים הבתים בוקעים ועולים עד לרקיע מגדליםלבנים ודקים, ועצי הברוש הגבוהים, הדוממים, כְּבוּדֵי‑המראה כמלכים, מוריםליושבי האדמה את הדרך הבהירה אל גן‑העדן. בתים מתנוססים על‑פני הגבעותמסביב והדבר דומה לשורות ספסלים בתיאטרון, בְּקִרְקָס24 גדול מאד, שיש בו מקומות לרבוא רבבות טורקים, והבמה הלא היא – ערבת מימי הבוספור הכחֻלים… הספנה מפליגה בים ובלי רַחם היא מרחיקה אותנו ממקום המראההזה. המראה הולך ונבלע בתוך ערפלי המרחק, וכחזיון‑לילה נעלמת מאתנו העירהלבנה מעבר לחופים. שִׁניתי את מקומי והבטתי נכְחִי. המראה, אשר גוֹלַללפני, היה אולי עוד יפה מן המראה הראשון! לשון‑הים דומה לנהר העובר ביןחופי‑אבן תְּלוּלים, ואולם בכל המקומות, אשר רצועת החוף מתרחבת שם, נראיםבתי‑קיץ לבנים, ארמנות, כפרים, חומות, חָרבות, גנים וחֹרשות. אֹרך הבוספורהוא כמעט שלשים קילומטר, רָחבּוֹ במקומות אחדים – שני קילומטרים, ובשארהמקומות – רק כמחצית הקילומטר. עצי האספנדמון25 הישנים שולחים את דָּלִיותיהם מעל לאֲפָרים26 ירֻקים, עצי דַפְנָה27 ועצי אגוז, עַרמונים28 ואלונים שָׁתים סביבותיהם צלליםכבדים. שחָפים לבנים עפים באויר ומקהלת דולפינים סובבת מאחורי הספינה ומחכהלשיָרי המטבח, אשר יָשלכו להם. הדולפינים האלה הם שחַרְחָרִים, רכיםומתנוצצים, גבם מזהיר כמתכת והעין רוֹאה אותם גם בעֹמק של מֶטרים אחדים. כחץ מקשתו של אליל‑הים הם קופצים למעלה, בהכותם בזנביהם על‑פני המים, מסתובבים בעִגול מֵעַל לגלי הים, ובהַפְנותם את פיותיהם החדים למטה, הםשבים ושוקעים בעֹמק הגלים. לוּ חפצו, כי עתה יכלו לעבור ולהָחִיש את דרכםהרבה יותר מספינתנו, ואולם הם בוחרים להם לשוט במשך שעות רבות מאחוריהספינה. משמאלנו חוֹפי אירופה ומימיננו – חופי אסיה. המרחק שביןאלה הוא קטן כל‑כך, עד כי יושבי אירופה שומעים היטב נִבְחַת כלבי אסיה. הנהשם משתרעת טֶרַפִּיָּה עם בתי‑הקיץ אשר לנוצרים וארמנות של מלאכֻיּותהממלכות השונות, ומַעֲקות בתי‑הַקָּפֶה של הטורקים פה תלוים ממש ממעללמים. הלאה, למטה, משתרע כפר גדול ובו דֹלֶב29 עתיק‑ימים, אשר שבע דָּלִיותיו נקראות בשם “שבעה אחים”, ואגדות מתהלכות על‑אֹדותיו. לשון‑הים הולכת ומתרחבת והחוֹפים של שני חלקי העולם הולכיםומתרחקים זה מזה. הולך ומתגלה לפנינו האֹפק של הים השחור וספינתנו מתחילהלעבוד בחזקה. מימיננו ומשמאלנו מתנוססים מגדלי‑האור ומקום שֶׁפֶך לשון‑היםמבֻצר כֻּלו בתותָחִים רבים המֻצגים במקום גבוה מיֻחד לכך. ואולם כעבור חצישעה בערך אנו רואים מקום ששם כָּלה הבוספור רק רצועה קצרה של החוף. על‑פניהגלים המתנועעים הננו שטים בדרך ישרה לעיר סוַּסטוֹפֹול, הנמצאת בקֶרֶןהדרומית ביותר של חצי‑האי קְרים. שם יש תחנה לצִי המלחמה הרוסי, ואולםהתועלת שיש לרוסים מן התחנה הזאת היא קטנה מאד, כי הדרך אל הים התיכון היאבידי הטורקים, ובלי רִשיוֹנם אסור לספינות‑המלחמה הרוסיות לצאת מן היםהשחור. הים השחור, הכַּספי והבַּלטי הם כמעט שוים זה לזה בגָדלם. העמק היוֹתר גדול של הים הבלטי נמצא בדרומה של לַהדסורט – 460 מֶטר, עמקושל הים הכספי הוּא 1100 מֶטר ובים השחור יש מקומות שעָמְקָם מגיע לכדי 2250 מֶטר. הים הבלטי מֻקף רק חופי אירופה, אכן הים השחור והים הכספי שַׁיָּכיםגם לאירופה וגם לאסיה. על‑ידי מִפְרָצִים שונים שבין איי‑דַניה מתחבר היםהבלטי עם הים האַטלַנטי; לים השחור יש רק חִבּוּר אחד, והוא הבוספור, וליםהכספי אין כל חבור. ראויה לשימת‑לב העוּבדָּה, שהים הכספי נמצא בשטח הנמוךמן הים השחור עד כדי 26 מֶטר. כל שלשת היַּמים האלה הם מלוחים, ופחות מלוחמכֻּלם הוא הים הבלטי. מתוך ארבעה נהרות גדולים: דונַי, דניֶסטר, דניֶפּר ודון, נשפכות שִׁפְעות מים מתוקים אל הים השחור, ואולם על‑פני קרקע הבוספור הולךועובר אל הים הזה זרם מלוח, בעוד אשר אל הים התיכון שולח הבוספור זרם מלוחרק במעט, זרם קל, הצף מֵרֹב קַלּוּתו ומכסה מלמעלה על המים. הים השחורבכלָלו אינו שחור משאר הַיַּמים, כשם שהַיָּם הלבן אינו לבן, הים הצהֹבאינו צהֹב והים האדֹם (ים‑סוף) אינו אדֹם מכל הימים האחרים, ולכן תוכלבבִטְחָה גמורה ללַגְלֵג, אם יבוא אדם ויספר לך אותה מעשיה ברב‑חובל, שהיהשט דרך הים התיכון אל הים האדֹם והגיע באמת אל הים השחור, משום שהיה עִוֵּרלצבעים ולא ידע להבחין בין שחור לאדֹם. ובכן אפוא נוסעים אנחנו הלאה בדרכנו, דרך‑הים המתנועעה. הננו מתבוננים אל נְמַל סֶוַּסטוֹפוֹל, נעצרים מעט ליד ערי קַוקז, קושריםאת חבלי ספינתנו אל חוף בַּטּוּם ולבסוף אנחנו עוֹגנים30 בפעם האחרונה לא הרחק מאסיה הקטנה. בגאון, לעין השמים הבהירים, רוחצת טְרֶבִּיזוֹנדה, היא והריה המכֻסים יערות, בזרמי‑האור של שמש הצהרים. סירות קטנות חשות לבֹא מן החוף, למען הָבֵא שמה את האנשים וחבילותיהם. המלחים הטורקים צורחים כמשֻׁגעים, אך אין איש שם אליהם לב. כל איש חושבאת‑עצמו מאֻשר, בהצליחו סוף‑סוף לעלות עם חפציו על החוף. מִטְרֶבִּיזוֹנְדָה לְטֶהֱרַן מטרֶבּיזונדה, אשר עוד שבע מאות שנה לפני ספירת הנוצריםהיתה מושבה יונית, עולה מסלה ארֻכּה – 1300 קילומטר ארכה – דרך טֶבּריסלְטֶהְרַן. המסִלה הזאת היתה עוד בימים הקדמונים דרך כבושה למסחר שבין פרסוהים השחור. עתה שוממות כמעט כל המסלות העתיקות. התחבולות החדשות להובלתסחורות באו תחת האֹרחות לפנים, ובגלל תעלת סוּאֶץ ומסלות‑הברזל אשר בקַוְקזנשַׁמו כמעט המסלות והדרכים העתיקות. ואולם עוד היום נודדות אֹרחות רבותוגדולות מטרֶבּיזונדה וטֶבּריס וגם ממקומות אחרים לְטֶהֶרַן, כי הדרךברֻבּה טובה, למרות אשר גשמי הסתו מרַכְּכים אותה, ובמישור‑ההרים שלארמיניה הטורקית היא קופאה בימי החֹרף והיתה קשה כאבן. וגם אין לעבור במהרהאת הדרך הזאת, כי בשטח של 250 קילומטר אי‑אפשר לנוסע להחליף את סוסיובאחרים. ואמנם מוזרה היתה האֹרחה, אשר עברה בחֹדש נובמבר לשנת 1905 במסלות טורקיה ופרס בקול שָׁאון ושריקה. לוּ נמצֵאתָ אז, הקורא, במקרה באחתהמסלות האלה, כי עתה בוַדאי היית מביט אלינו בתמהון וחושב בלבבך: “מהנִלעָגה החבורה הזאת! אכן אנשים אלה דרך ארֻכּה עוד לפניהם!” הנציבים בטרבּיזונדה ואֶרזֶרום נטו לי חסד ושלחו אתיפָרָשים מזֻיָּנים לשמור עלי בדרך. בראש האֹרחה רכב על סוס צחוֹר חַיָּלטורקי, קנה‑רובה על שכמו, חרבו על ירכו, ועל ראשו כובע אדֹם, שקשורה אליומטפחת לבנה להיות למגן מפני הרוח הנושבת ומפני השמש. אחריו התנַהֲלה עגלתי, רתומה לארבעה סוסים. העגלון הזקן הוא ידידי הטוב; הוא מבשל אֹכל בשביליובבֹּקר הוא מעיר אותי משנתי. הנני לבוש מעיל קַוְקַזי ועל ראשיבַּרְדָּס31, היורד ומכסה את אזני, ובשבתי בעגלהואחורי אל הסוסים, הנני מתבונן בינתים אל הַנּוֹף המתגולל לפני. אחרַירוכבים שני חַיָּלים על סוסים שחורים והם עליזים וטובי‑לב. מזמן לזמן הםנִדבָּרים איש אל אחיו, שָׂחִים על המתנה שהם עתידים לקבל ממני. אחריהםנמשכות שתי עַגלות עלוּבות נושאות את כל חבילות חפָצַי; לעגלות אלה ישעגלון מיֻחד ושומר הסוסים. שלשת הפרשים הנותרים הם המאַסֵּף לאֹרחההזאת. הנה כי כן, לקול מַשַּׁק אופני העגלות ושַׁעֲטַת הסוסיםהלכנו ושקענו מיום ליום במעמקי ארץ אסיה. עד מהרה נעלם האֹפק הכחֹל של היםהשחור מאחורי רֻכסי ההרים ומעתה הדרך הולכת ומתפַּתֶּלת בעמק. ירדנולעמקים, עלִינו על גבעות ולבסוף הגַעְנו אל מישור‑ההרים של ארמיניה. פהשֻׁנָּה כל המראה. בימים הראשונים למסענו הקיף אותנו אֹפק נהדר מאד, אשרהלך ונשתּנה מרגע לרגע. הנה יער גדול של עצי מְחָטים, והנה לפנינו חֹרשההומיה של עצי עלים, והעלים צהֻבּים ונובלים, וּבַפְּחָתִים העמֻקיםסוֹאֲנִים נהרות‑תכלת מתנוצצים. מדי פעם בפעם מצאנו על דרכנו כפרים נחמדים, או בתי‑מֶשֶׁקבודדים, והטורקים ישבו להם ברוָחה, בעשנם את הנַרגילות, ליד חנֻיותיהםובתי‑הַקָפה שלהם. אֹרחות סוסים, חמורים ופרים העבירו מכפר לכפר שַׁחת, פֵּרות ולבֵנים. הימים היו חמים והלילות נוחים. ואולם פה, במישור‑הרים זה, הכפרים הם רחוקים האחד מן השני, בתיהם נמוכים ובנוים אבן או לבֵנים שרופותבחמה. הטורקים יושבים בתוך הארמיַנים, המסחר קטן ודל והדרכים רעות. האוירהולך וקר, ובלילה מגיע הקֹר עד לכדי מעלות אחדות. מעבר לאֶרזֶרום, במקום אשר בתי‑הכנסיה של הקַתּוליםמתנוססים ליד בתי‑ממסגד של המֻשלמים, הנני נוסע כמו על‑פני גג שטוח, ההולךויורד משלשׁת עבריו, ובכל עבר צנור, המוליך את מי הגשמים אל החבית המיֻחדתלו. החָביות הן גדולות מאד, כי על‑פני גג‑האבן הזה, המתנַשא בין קוקז, אסיההקטנה וארם‑נהרים, יורדים גשמים מרֻבּים, ואותן החביות הלא הן הים השחור, הים הכַספי ולשון ים פרס, והצנורות הם, כמובן, הנהרות, שהגדול מכֻּלם הואנהר פרָת. האם לא נהדר הדבר, שלכל צנור שכזה יש חבית מיֻחדת? בין כה וכה והדרך הולכת ורעה. הבִּצה, אשר קמה אחרי ימותהגשמים, נהפכה והיתה לרֶגֶב קפוא וקשה כאבן. העגלה שלי מתנודדת וּמטלטלתאותי לכל עבר, וכאשר הגעתי אל הכפר, שבו אמרתי ללון, הייתי כֻלי ככלי שבור. העגלון הכין לי טה, בִּשל ביצים, ואחרי אכלי ארֻחת הערב התעטפתי במעיליואישן. החֹשך עוד היה על הארץ בשעה שהעירוני משנתי ואני עליתי עלעגלתי לאור הפנס. הננו נוסעים ונוסעים. פתאם והנה אנחנו שומעים קולותמוזרים, אשר התהלכו במישור מסביב. הקולות הולכים הלוך וגדֵל, הלוך וקרֵב, וצללים שחורים עוברים חרש בקרבָתנו. אלה הם גמלים נושאים מרבדים, פִּשְׁתֵּי‑עץ32 ופֵרות מִפָּרס. מספר הגמליםהיה יותר משלש מאות, וזמן רב עבר עד אשר פִּנו את הדרך לפנינו. זמן רב עודהלכו וצלצלוּ, ושרוּ שירתם הפעמונים בצוארי הגמלים. וכמו עתה כן צלצלוהפעמונים האלה לפני כמה וכמה אלפי שנים בכל דרכי האֹרחות, בלי אשר ישֻׁנּוּ במאומה, כשאון גלי פרת וחדקל, אשר לא נשתנה גם הוא. ממלכות עצומות פרחו ונהרסו על גדות הנהרות האלה, עמים רביםתַּמו, ומבבל ונינוֵה נשארו רק חֳרָבות. ואולם שאון גלי הנהרות לא נשתנה. וגם פעמוני האֹרחות מצלצלים כמו בעת אשר הוביל אלכסנדר הגדול את צבאותמוקדון דרך פרת וחדקל, או כאשר נסע – לפני 630 שנה – הסוחר מִוֶּנֶּצִּיָּהמַרקוֹ פּוֹלוֹ33 מטרֶבּיזונדה לטֶבּריס. גליהצלילים של הפעמונים האלה מעלים על זכרוננו קורות ימים מִקֶּדם, מזכירים אתמסעיהם של מחנות צבא וסוחרים, ימי חֶדוָה וימי אבל, מדוּרות‑אש עליזותשהעלו האֹרחות בלילה ולֶכתּן של האֹרחות לאור הלבנה, ומחשבתו של האדם עוברתעל המדבר הדומם של ארצות המזרח, מולדת התנים והעקרבים. קול הפעמונים האלההוא כזִמרה ארֻכּה המלוָה איזה מחול‑מָות, מחול גדול, שאין לו סוף. הכֹּלהבל, הכֹּל עובר כרוח נושבת. אך הפעמונים אינם פוסקים לצלצל. כאשר ימותהגמל הזקן, יקחו את הפעמונים שבצוארו ויקשרו אותם בצואר גמל צעיר, וכהעוברים הפעמונים מדור לדור… מה הוא עֲנַן הבֹּקר הלז, הנודד מֵעל להרים האפלים? לא ענןהוא זה. כאשר יעלה השמש, תראה, שהענן המשֻׁלש הזה, אשר מראהו כמראה גג שלבית‑כנסיה ארמיַני, הוא הראש הַמָּשְׁלָג של הר אֲרָרָט, עליו נחה תֵבת נחבהיות המבול על הארץ. גֹּבה ההר הזה הוא 5156 מֶטר וראשו מכֻסה שלגעולמים. ובכן הנה באנו עד מקום הגבול, אשר אותו אִווּ להם שודדיםקורדים למעשי השֹׁד והרצח שלהם. בתוך ארץ פרס אין כל סכנה נשׁקפת לנוסע, ואולם פה, הַרחק בצפון, יושבים טַטַּרים, ובהם אין לבטוח. בירתם היא העירטֶבְּרִיס, אשר היתה לפני המרכז הראשי לכל המסחר שבין צפונהּ של פרס וביןאירופה. פעמוני סוסַי מצלצלים בעִצָּבוֹן בין בתי‑החֹמֶר והגדֵרות של העירהזאת, הגדולה לפנים, אשר שוקיה הם כעין רשת של דרכים עקַלקַלות. אמנם המסחרנתדַּלדָּל פה עד‑מאד, ואולם חיי העיר הם סוֹאֲנִים כמלפנים. הרבה מנהיגי אֹרחות מבַלים את כל ימי חייהם בדרך שביןטֶבּריס וטרבּיזונדה. ובעברם פה הם רואים תמיד בצד צפון את ההר אררט, הדומהלספינה עם34 מִפְרָשׂ מתוח וקשור לנצח אל סלע, והם יודעים, כי אררט הוא העמוד הגדול שעל הגבול, המורה את המקום, שבונפגשות רוסיה, טורקיה ופרס. בנסעי בפעם האחרונה מטרֶבּיזונדה לטֶהֱרַן, עברתי בימיחֹדש אחד 1300 קִילומטר וביום 13 בדצמבר לשנת 1905 באתי טֶהֱרַנָּה. משםועד הֹדו יש עוד מרחק של 2400 קילומטר וכל הדרך היא במדבר ואין לעבור בה רקבגמלים. קניתי לי אפוא ארבעה‑עשר גמלים מֻבחרים ושכרתי לי ששה פַרסיםוטַטַּרי אחד לשרתֵני בדרך. עריכת אֹרחה, שאינה הולכת בעקבות אֹרחות אחרותורוצה ללכת בדרכה היא, דורשת זמן רב ואֹרך‑רוח. ובכן אפוא, בעת אשר משרתַייצטַידו במיני מאכל ושאר הדברים הדרושים, יחבשו את החבילות ויצאו לדרכם, אסַפֵּר לכם בינתים מה שקרה בשעת מסעי הראשון לטֶהֱרַן. שבו לכם בצל עץהאַסְפַּנְָמוֹן והַטו אֹזן לספּורי. חלק ג' דרך קוקז, פרס וארם‑נהרים - (1886–1885) מסעי הראשון לבּקוּ ביום 5 אוגוסט לשנת 1885 באתי בספינת‑קיטור לפטרבורג. שםישבתי ברכּבת, אשר יצאה דרך מוסקבה דרומה‑מזרחה, וארבעה ימים וארבעה לילותשלמים ישבתי בתא שלי, כשאני מביט בעד החלון אל ערבות רוסיה הגדולות והרחבותלאין‑סוף. שעות רבות רץ המסע, שאף רוח בכבדות של מַפּוּח, נאנח מִכֹּבדהקרונות הרבים, אשר מכונת‑הקיטור שלו היתה מֻכרחת למשוך אחריה. שריקה עזהשל המכונה פִּלְחָה את האויר בכל עת שהגענו לאיזו תחנה, ובשעה שהמסע יצאלדרכו נשמעו שלשת צליליו מפילי הפחד של הפעמון, ושוב רץ המסע ישר, ישר. בשאון והמֻלה אנו עוברי על‑פני כפרים, אשר מטַבּוּריהם עולות ומִזדַּקרותכִּפּות בתי‑התפלה. כפרים ודרכים, נהרות ונחלים, טחנות של רוח על כנפיהןהמסתובבות, ‑ כל אלה חולפים לעינינו וארבע פעמים עוטפת רוסיה הגדולהוהעצומה מעיל שחור של חשכת הלילה. והנה הֵגִיחוּ לפנינו הרי קַוְקַז, המגיעים בגבהם עד מרוםשחקים ודומים לכֹתל של תכלת בהירה. שַׁרְשֶּׁרֶת שלמה של הרים מתנַשאהבאויר וכמעט שאיננו יכולים להאמין, כי ביום המחרת כבר נעבור דרך עמקיה שלשרשרת‑הרים זו ושִׂיאֶיהָ, אשר ראשיהם מתרוממים ומגיעים עד לכדי 5600 מטר. עוד דֵּי‑רב המרחק בינינו ובין ההרים האלה, וכבר מתנוצץ בתכלת‑הרקיע הכדורהלבן ככסף של הַר קַזְבֶּק, הגדול שבהרי קוקז. הגענו לבסוף אל התחנה האחרונה של מסלת‑הברזל, תחנתוְלַדִּיקַוְקַש. עתה הֵנה לפנינו דרך, אשר 200 קילומטר ארכה והיא נמשכתעל‑פני גֵיאָיוֹת וּמִדְרוֹנים35. אנשי החבורה, אשר אִתּה אני נוסע, שוכרים מרכבה, ובכל תחנת‑פוסטה מחליפים לנו את הסוסיםבאחרים. בתוך המרכבה צר המקום לכֻלנו, ואני, הצעיר מכֻּלם, יושב בצדהעגלון. אנו נוסעים חיש לפנים, הסוסים פושטים את רגליהם ובטנם מגיעה כמעטעד לארץ, ובמקומות מַעֲקַשִּׁים עלינו להחזיק בכל כֹּחנו במרכבה, לבל נפולממנה ונרד תּהומה. מה מאד נָעַם לי הדבר! הלא בפעם הראשונה בימי חיי הייתיאז בַּנֵּכָר! הננו נפגשים בלי הרף בילידי הארץ וחמוריהם, או ברועיםועדריהם, עדרי צאן ועזים. באים לקראתנוּ גם פָּרָשֵׁי קוקז לבושים אדרות שלעורות כבשים שחורים והם מזֻיָּנִים מכף‑רגלם ועד קָדְקֳדם, ומרכְּבות‑הפוסטה המלאות נוסעים; והנה אנו רואים עגלה טעונה שַׁחַת והיארתומה לפרים, או לשוָרי‑בָר לבנים. במדה שאנו עולים הלֹך ועלֹה, הולך מראה ההרים ונעשה יותריפה ופרוע. במקומות רבים חצובה הדרך בכָתלי סלעים, מֵעל לראשנו תלוים רגביסלעים והם דומים לגג של אבן. ליד התהוֹמות המסֻכּנים התְּלולים, שבימיהאביב נופלים שמה רִגבי השלג, הַנִּתָּקים מן ההרים, אנו עוברים דרךמִנהָרות בנויות, אשר רגבי השלג קופצים ועוברים על ראשיהן בחמת‑זעף מדֵּיעוּפם מֵראשי ההרים. הגענו עד המקום היותר גבוה שבדרכנו, ומאז החִלונו לרדתהלֹך וירֹד ואחרי נסיעה של שמונה ועשרים שעה באנו לטיפליס, העיר הגדולהבערי קוקז ואחת הערים הנפלאות ביותר, אשר ראיתי בימי חיי. הבתים בעיר הזאתתלוים כקִנים של סְנוּנִיּוֹת, הדבוקים אל החוף התָּלוּל של הנהר קוּרָה, ובתוך הרחובות הצרים והמזֹהמים סובבת עִרבּוּביה משֻׁנה מבני חמשים הלאֻמיםהשונים היושבים בקוקז. במדה שהדרך בהרים היא יפה, עד שאין כמוה ליֹפי, בה במדהקשה לאדם לשער בנפשו נוף שמם כנוף המישור, שׁבו אנו עוברים במסלות‑הברזלמטיפליס לבַקוּ. בערבות האלה, השוממות ורַחבות‑הידים, אנו רואים לעתיםרחוקות רק אֹרחת גמלים הולכת לאִטהּ. כאשר קרבנו אל הים הִתחוֹללה ובאהעלינו סוּפה נוראה. האבק עלָה עלֹה והתאַבֵּךְ כענן וחָדר בעד כל סדק אלמחלקת הרכּבת, שבה ישבתי. האויר נעשה כבד, חם ומחניק. בחוץ לא נראה דבר, מלבד הענן האָפור והעבֶה. והרע שבדבר היה, כי הסופה נִשֹׁאָה נֹכח פנינו, ומכוֹנת‑הקיטור, אשר הלכה לעֻמתה, לא יכלה למשוך בקרונות המסע. שתי פעמיםנעצרנו בדרך ובכל פעם נָסוֹג המסע אחור. ואולםלמרות המעצור הזה הגענו בכל‑זאת אל חוף הים הכספי, אשר גליו, גלי‑הבָּרֶקֶתהטהורים, הגבוהים כּחומה, התּנַפצו בזעף אל החוף, ועוד בשעה השביעית בערבהיום ההוא באנו לבַקו. במרחק 12 קילומטר מבַּקו נמצא המקום בַּלַֹחַנִּי. פה בחרתי לשבת במשך שבעת יַרחי גלוּתי, הגלות מארץ מולדתי, אשר קִבַּלְתִּיעלי לרצוני. בבַלַּחַנִּי היה עלי להיות מורה לנער, אשר למד באותההגימנסיה השטוקהולמית עצמה, שלפני שבועות אחדים גמרתי בה את חֹק למודי… נתנו לי שם במשׂכֻּרתי את כל כַּלְכָּלָתִי ושש מאות קְרוֹן. לִמַּדתי אתהנער במדה הגונה, אך יותר מאשר לָמדנו נִאֱבַקנו, ויותר מאשר נאבקנו, היינוהולכים בָּטל. כי מה יש לדרוש מאת התלמיד, אם מורהו בוחר לרכּוב על סוסולעבור את כפרי הטַטַּרִים הסמוכים, מאשר לשמוע מפי תלמידו את השִּׁעוּר, אשר צִוָּהו ללמוד? והאמת אגיד, כי ענין השִּׁעורים היה רע בעיני שנינו. ובכן היינו אחים לצרה. רעיונותי עפו אל מקומות אחרים ולא יכלו להתעכּב עלהלמודים של דברי ימי שוֶדיה, הפעלים של שפת צרפת, וכיוצא באלה. ואולם למרותכל אלה הצליח חנִיכִי בשובו לשטוקהולם והבחינות בגימנסיה עלו לו יפה! ואףאמנם היה מנהל בית‑הספר איש, שדרישותיו מועטות מאד! את דברי הימים ההם אני זוכר היטב, כאִלו קרו אתמול. עמלתיאז הרבה מאד בלָמדי את דקדוק שפת רוסיה ולשוא היה כל עמלי, אולם תחת זאתקניתי לי דעת שפת פרס ועל‑נקלה למדתי לדַבר טַטַּרִית. אז התעורר בלבי החשקלעבור בארץ פרס. מאין אקח לי את הממון, הדרוש למסע כזה, לא יכֹלתי לשערבנפשי, כי בכיסי היה ממון אך מעט. ואולם החלטתי לנסוע לפרס, אף אם יהיה עלילהִשָּׂכר לפועל וּלגַמֶּל בדרכים. שאפתי להוציא את החלטתי זאת לפעֻלה – ויהי מה! הָאַקלים בבַקו ובַלַּחַנִּי איננו טוב. בקיץ שורר שם חֹםנורא, ובחֹרף יגדל הקֹר מאד. רוחות‑צפון סוערות בים ועל החופים, ורבים הםהחולים שם מחלת הרֵיבמַטיסמוּס. גם אני חליתי שם את מחלת הריבמטיסמוסבפִרקי אברַי ובגלל המחלה הזאת שכבתי במטתי ולא ירדתי מעליה חֹדשימים. מחַלתי כבדה עלי כל‑כך, עד כי אמי כבר אמרהלנסוע אלי. ברכַּי נָפחו וכָאבו עלי מאד. כל זמן מחלתי היה אצלי רופא, והואלא סר מעלי ועשה ככל אשר יכֹל למען הָקֵל את מכאובי. הרופא הזה היה יהודיפולני זקן. בלילות, מתוך טֵרוף‑הדעת של הקדחת, ראיתי אותו והנה הוא מתהלךבלאט על‑פני חדרי, לבוש בגדי עֹני וכֻלו מֵפיק אֵמוּן ואהבה. וכאשר כִלה אתמעשה רפואתו, מֵאֵן לקבל שכר עמלו! הוא צוה עלי לתת לעניים את הממון, אשריָעַדתי לו. עוד היום נצבת לנגד עיני תמונת איש‑הַשֵּׂיבה הזה, אשר זקנו לאהיה מגֻלח, חָטמו גדול ובעל גַּבנון ופאות זקנו מסֻלסלות. עודני רואה אתמעילו, אשר לפנים היה שחור ואז כבר היה ירֹק במקומות הַתְּפָר ומלא טלָאים. היהודי הזקן והישר באדם הזה אל‑נכון כבר מת, ואולם בגלל מעשי צדקתו ראויהוא להִזָּכר לנצח. בתּי נֹבֶּל בְלַחַנִּי מי זה לא שָׁמע את שֵׁמע הפְּרָסים של נֹבֶּל, הַנִּתָּניםמדי שנה בשנה לגדולי אנשי המדע, האֳמָנות והספרות? הפרסים האלה נקראים עלשם מַמציא הַדִּינַמִּיט, אַלפרֶד נֹבֶּל, אשר הוריש את כל הונו לעניניהמדע ובמעשהו המפֹאר הזה עשה שם עולם לו ולשודיה ארץ מולדתו. שני אחים היו לאלפרד נֹבֶּל: לוּדוִיג ורֹבֶּרט. רֹבֶּרטיצא פעם אחת למסעיו בארץ רוסיה, ובחצי‑האי אַפשֶׁרון מצא המון מעינות שלשמן סלע, אשר מקבלים ממנו נפט. אמנם גם קֹדם לכך היו רוסים, טַטַּריםוארמיַנים מוציאים את השמן הזה מן הסלעים ומזַקְקים אותו, ואולם הם עשו אתמעשיהם אלה באֹפן ישן‑נושן. כל הנפט, אשר הוציאו מן השמן ההוא, הספיק רקלצרכי המקום ובעולם הרחב לא היה לו כל ערך. נֹבֶּל היה הראשון לאותם שיצרושם את החרֹשת הגדולה של נפט. בשנת 1874 קנו שני האחים, לודוִיג ורֹבֶּרט, שִׁטחי‑אדמה גדולים בבַלַּחֵני והֵחֵלו להוציא מן האדמה שמן לנפט לפי השיטההחדשה שבחדשות. ילידי המקום הבינו עד‑מהרה, מה גדול כֹּחם שלהַמִּתְחָרִים אתָּם בחרשׁת מעשֵּׂה הנפט. את הצנורות הארֻכִּים, המובליםאת השמן אל ה“עיר השחורה” בבַקו, השחיתו, גנבו ככל אשר יָכֹלוּ, הציתו אשבבנינים, הרגו את הפקידים ובמעשיהם אלה התאַמצו להפיל אימה על הנָּכריםולהכריתם מקרב הארץ. ואולם השוֶדים היו אמיצי‑רוח ולא חַתּוּ, והרבו לשקֹדעל מעשיהם ולהִזָּהר. הם בנו מסלות‑ברזל וספינות‑קיטוֹר עשו להם, ובאמצעיםאלה וגם על‑ידי אֹרחות גמלים שלחו את הנפט המזֻקָּק על‑פני ארץ, ומעינותהנפט של האחים נֹבֶּל הפיצו סוּג של מָאור חדש במזרחהּ של אסיהובאירופה. למען הגיע אל המקומות העמֻקים אשר בארץ, שבהן אצור השמן, בונים בראשונה מגדלים של עץ, אשר גבהם הוא 15–20 מֶטר. בתוך כל מגדל ומגדלתלוי כֵּלף גדול מאד, ומכונת‑קיטור מניעה את הכילף, מַעֲלָה ושבה ומורידהאותו באֹפן מאֻנָּך וכך הולך הכילף וחודר באדמה. אחרי‑כן קובעים בתוך החורצנור של ברזל, אשר הַקֹּטֶר36 שלו הוא כמֶטר, ומעמיקים לחפור עוד יותר ושׂמים צנור שני, צנור אחר צנור, עד שמגיעים אלמעין של נפט. לרֹב יִקרה, כי הנפט מָשלך, בהיותו נדחק על‑ידי האֵדיםשבתוך האדמה, מן העֹמק החוצה בתבנית מזרָקה של מים. בשאון עצום מתפרץ אזהנפט ועף באויר מֵעל למגדל בעל הכילף, הוא הכילף הרוצֵּעַ את החור באדמה, וקִלוח הנפט דומה אז לנחל רחב ירֹק‑אדמדם. בשעה שרוח עזה מנשבת, מתפזר הנחלהזה לטִפּות דקות מאד ונופל על הארץ בתבנית גשם דק. בבַלַּחַנִּי קשה להזהרשלא להתלכלך בנפט, וכשתי פרסאות סביבות המקום הזה עולה ריח של נפט באףהעובר. בכל השטח ההוא לא יֵרָאה ולא יִמָּצא אף גבעול אחד קטן של עשב, ורקיער המגדלים הרוצעים נראה לעיניך. אחד הפקידים אשר לנֹבֶּל רצה להתבונן מקרוב אל שׁכבותהאדמה הנרצָעת בטרם ישימו בהן את הצנורות. הוא שׂם על חָזֵהו פנס שלהֲרָרִים וצוה להורידו אל החור הנרצע. החור היה צר כל‑כך, עד כי האיש הֻכרחלהרים את ידיו ממעל לראשו ולקשרן אל החבל, אשר גופו היה קשור בוֹ. האֵדיםהמרעילים אשר בתוך האדמה כמעט שֶׁשָּׂמו מחנק לו ואז נתן אות להוציאו משם. כאשר העלוהו התעַלֵּף ובכבדות השיבוהו לתחיה. ירידה שכזו אל תוך מַעֲבֵההאדמה דורשת אֹמץ‑רוח גדול מאד, כי מלבד האדִים המרעילים אשר באדמה נָקֵללאדמת כתלי החור לנפול ולכסות את הנמצא שם. באחד מערבי פברואַר לשנת 1886, בעָמדנו לפני ביתנו, שמענופתאֹם צעקה גדולה ומרה: “בּעֵרה, בּערה!” הרעיון בלבד על‑אֹדות בערה במקוםהזה, שכֻּלו מלא נפט, מפיל אימה גדולה על יושביו. מהרנו ורצנו אל החצר. אורנפלא, בהיר ולבן, האיר את פני כל הסביבה, ומראה המגדלים היה לעֻמת האור הזהכמראה שֵׁדים שחורים. במדה שקרבתי אל מקום הבערה הלך החֹם הלֹך וגדול, הלהָבות הלבנות מעַוְּרות העינים רעדו באויר וענני עשן שחורים התאַבּכוסביבותינו. אַחד המגדלים בער באש וקרוב לו עלו להבות גדולות מאד מתוך בוֹר, שֶׁשִּׁמש מקום‑אֹסֶם של נפט. המבעיר את הבערה היה טָטַּרי אחד, אשר אמרלהביא לו בביתו כלי‑עבודה אחד ובלי צדִיָּה הפיל את הפנס מידו. הוא נפדהממות באֹרח פלא, כי מתוך כתלי ביתו חֲדוּרֵי הנפט פרצו תכףשלהבות‑אש. כל עמל בני האדם לכַבּות פה את הבערות עולה בתֹהו. אמנםמהרו אז לבֹא שמה כל מכַבּי‑האש אשר לנֹבֶּל ובעזרת כלהַמַּשאֵבות37 שלהם עמלו לכבות את האש, ואולםקלוחי המים נהפכו לאד עוד לפני הַגִּיעָם אל בור הנפט. תַּפקידם הראשי שלמכבי‑האש הוא רק לכלוא את הלהבות במקום שפרצו ולבלי תֵת להן להתפַּשֵּׁט, ואם ככה הם עושים, אז נשרף כל הנפט, שבו אָחזה האש, עד הטפה האחרונה יחד עםכל הבניָנים, שהֵחלו לבעור, ושאר השטחים נִצָּלים. דרך פָּרָס אחרי אשר כלו ימי עבודתי בתור מורה, יצאתי מבַּקו ביום 6 לחֹדש אפריל בשנת 1886 למסעי הראשון בארץ פרס. בן‑לוְיָתי היה טַטַּרי צעירושמו בַּקִּי קַנּוֹף. הוני עלה אז לסך 350 רובל, ומלבד הסכום הזה היה לימעט לבָנים, שתי חליפות בגדים, מעיל חם ומטפחת גדולה. חבשתי את כל חפצי אלהבאַמתַּחַת טַטַּרית גדולה, ובילקוט‑עור קטן שמתי את אֶקדָּחי, חוברתלציורים, פנקס קטן לרשימות ושתי מַפּות של ארץ פרס. בַּקי קַנוף קִשט עצמובמעיל ארֹך, על שכמו שׂם קנה‑רובה משֻׁבץ כסף וסַיִף38 על ירֵכו. את ממוננו החבאנו בחגורה, אשר חגרנו על בשרנו מתחתלבגדינו. ובכן מעטה מאד היתה הַצֵּדה לדרך הרחוקה, דרך של 3000 קילומטר, אשר לקחנו אתנו, ואולם אני אמרתי בלבבי: “לא אֹבַד בדרכי!” בראשית מסענו היינו מֻכרחים לחכות שני ימים ושלשה לילות עלחוף הים הכספי עד אשר תעבור הסערה, שהתחוללה אז, וספינתנו תוכל להַפליג אלחוֹפי פרס. כאשר עלִנו אחרי‑כן על היבשה, הקיף אותנו המון פרסים טַרחָנים, אשר הרבו להלל בקול רם את טיב סוסיהם והאיצו בנו לשׂכּוֹר אותם. התבוננתיקצת בסוסים ובחרתי מִבֵּיניהם שני סוסים קטנים ומפֻטָּמים למדי. קשרנו אתחבילותינו אל אחורי האֻכָּפים ומהרנו לנסוע משם הלאה, ובעלי הסוסיםהובילונו דרך יערות עבֻתּים וחֹרשות של עצי זית נותני ריח אל עבר הריאֶלבּרוס. בלילה הראשון מצאנו לנו מלון בכפר קטן אשר בראש הר ושֵׁםהכפר קַרזַן. כל הלילה ירַד שלג רב, וכאשר קמנו בבֹּקר ממשכבנו, היה כלהנוף ופני כל הדרכים מכֻסים שלג. לבשנו בגדים חמים ככל אשר יכֹלנו ויצאנולדרכנו. פִּתּי שלג גדולים וקלים ירדו דֻמם. בנָסענו בעמקים נָמס השלג עלבגדינו, ובראשי ההרים, שֶׁשָׁם רוחות עזות מנשבות, קפא השלג ובגדינונֶחְפּוּ עד‑מהרה במגן עבה של קרח. לאחרונה כמעט שדבקנו מרֹב קרה וקרח אלהאֻכּפים, מִיָּדינו תם כל רגש חיים, הרסָנים נשמטו מהן וירדו על עָרפִיהסוסים ועינינו כאבו מסופת השלג. קשה היה לנו מאד לנסוע הלאה, ולכן החלטנו לנוח בכפרהראשון, אשר נמצא על דרכנו. לא ארכו הרגעים ומרחוק נשקפו לנו בתי עֹניאחדים. באנו עד אחד הבתים האלה וקשרנו את סוסינו אל אחד העמודים, נערנומעלינו את השלג ונכנסנו אל חדר אפל ונמוך, שרצפת חֵמר לו. בה בשעה באו שמהנוסעים אחדים אחרים וכֻלנו יחדו ישבנו מסביב למדוּרה הגדולה אשר בתוך החדר. צר עד‑מאד היה המקום, האויר מחניק והַטַּחַב גדול, רמשים מֵרמָשים שוניםשָׁרצו פה לרֹב, ובכל‑זאת התענגתי מאד, כאשר העליתי על לבבי, כי אוכללהָחֵם פה את גֵּוִי וליַבֵּש את בגדי; וכאשר עוד בִּשֵׁל לי בַקי קַנּוֹףטֵה וביצים והוציא מאַמתַּחתו לחם ומלח, שוב לא חסרתי דבר. היו כאן ארבעהטַטַּרים, שני פַּרסים ואיש‑שוֶדיה אחד וכֻלנו היינו אנוסים ללון יחדו בחדרהקטן הזה. המדורה כבתה והחֹם הגדול נהפך לקֹר‑טַחַב. ואולם מי שהוא בןעשרים ואחת שנה, כמוני אז, לא ישים לִבּו לדברים כאלה. לאחרונה באנו בשלום לטֶהֱרַן בירת פרס. שם כבר שָׂרְרָה אזחֲמִימוּת אֲבִיבית ומֶזֶג האויר היה יפה מאד. בליתי שם ימים אחדים בביתבן‑ארצי הדוקטור הִבֶּנֶּט. הייתי אנוס לצאת משם לבדי, כי בן‑לוָיָתי, בַּקי קַנוף, חלה את מחלת הקדחת ושב לבקו. המסע לטֶהֱרַן עלה לי בממון רב, אולם בן‑ארצי הטוב היה לילעֲזר. כאשר יצאתי מטֶהֱרַן ביום 7 באפריל ללכת הלאה לדרכי, תפרתי לתוךחגורתי סכום הגון. נסעתי מתחנה אחת אל השניה, ובכל תחנה ותחנה החליפו אתהסוסים. יכֹלתי ללון בתחנה ולקנות במחיר מטבע אחת של כסף ביצים, לחם, תרנגֹלת, אבטיחים וענבים. ובכן נסעתי לאִטִּי בלִוְיַת מורה‑דרך, אשרמנהָגו היה תמיד לקחת לעצמו סוס טוב ולתת לי סוס רע. כה עברה עלי גם הדרך מִקַּשַּׁן לַכְּפר ההרָרִיקוּהְרוּד. לאחר שעברתי את קַנִּיף החלפתי את סוסי בסוס בן‑לויתי, והואנֶחְשַׁל עד מהרה בדרך ונשאר מאחורי, כי לא יכֹל לרכוב אתי יחדו על סוסוהדל. ארבע שעות רכבתי לבדי בתוך חשכת אפלה במשעול צר, וכנראה, תעיתי בדרכי, ובהיותי עיף ויגע אמרתי כבר לרדת מעל סוסי, לקשור אותו אל אחד העצים וללוןבדרך תחת כִּפַּת השמים, והנה פתאם ראיתי אור קטן מרחוק. “אַהַ! זוֹהִיבוַדאי תחנת‑הפוסטה של קוהרוד!” – אמרתי בלבבי. ואולם כאשר קרבתי, נוכחתילדעת, כי האוֹר שראיתי הוא אור לפיד של אֹהל נודד. נגשתי את האֹהל וקראתיבקול. איש לא נענה לקריאתי, אך על‑פי הצללים, שרִפרפו על‑פני יריעת האֹהל, הכרתי, כי האֹהל אינו ריק מאדם. קראתי שוב, וגם הפעם לא מצאתי מענֶה. אזירדתי מעל סוסי, בָּעַטתי ברגלי בדלת האֹהל, פתחתי אותה ושאלתי לדרךקוהרוּדָה. ‑ גם בלילה לא יתּנו לישון! – קרא בתלונה קול זר מתוך האֹהל. ‑ בן אירופה אני, ועליך אפוא להורות לי את הדרך! – קראתי בקול גס. אז קם איזה גבר בא‑בימים, ומבּלי דַבֵּר דַבָר נגש אליויֹאחז ברסן סוסי. הלכנו. מורה‑דרכי החדש הבקיע לו דרך בין שיחים, וכאשרהביא אותי אל אחד הנחלים, הַמֻּקף משני עבריו חֹרשות של עצי זית, הורהבאצבעו אל עבר ההרים וַיֵּעָלם כצל. רכבתי אפוא על סוסי וכעבור שתי שעותעמדתי לפני בית התחנה של הפוסטה. חמש‑עשרה שעה לא מַשתּי מאֻּכפי, רעבהייתי כזאב, ולכן מתקה לי אז ארֻחת‑הערב מאד. אחרי אָכלי הִשׂתָּרעתי מלֹאקומתי על רצפת האבן, שמתּי מֱרַאֲשותי את האֻּכף וכסיתי את גֵּוי בשמיכהעבה. בכל ימי מסעי הייתי עורך לי משכּב כיוצא בזה. אחרי‑כן באתי לאיספַּהַן, במקום שנמצאים בנינים עתיקיםמאד, המזכירים את כבוד העיר הזאת בימי קדם, בהיות העיר בירת פרס. משם נסעתידרומה, לפֶּרסֶפּוֹליס, העיר המהֻללה בימים הקדמונים, כי בה עמדו ארמנותמלכי פרס הגדלים, אחשוֵרוש ודָריָוֶש. עתה יִרעו שם רועים דלים את עדריהם. אבל מן הארמנות נשארו עוד כמה עמודים נהדרים, הַקַּיָּמים זה אלפּיִם וארבעמאוד שנה. לא הרחק מפֶּרסֶפוֹליס נמצאת העיר שירַס עם גניה, גניהשושנים, ארמנותיה, מִזְרְקותיה ותְעָלותיה. העיר הזאת נודעת לתהלה במשורריפרס הגדולים, אשר שרו בתוכה את היפים שבשיריהם. בבית‑הקברות אשר בשירַס קבור אחד מבני שוֶדיה. הדוקטורפַּגֶרְגְּרֶן; לפני שלשים שנה מת האיש הזה ובעיר עצמה ישב גם‑כן שלשיםשנה. פעם אחת בא אליו דֶּרויש39 ואמר לו: “הכהןהגדול בבַגדַּד שלָחני אליך וצוה אותי לגאול את נשמתך ולהכניסך בבריתדתנו”. בעל‑הבית נתן לו מטבע, למען הִפָּטֵר ממנו. ואולם הנזיר לְבושהקרעים לא הסתַּפֵּק בזה. אז שאל אותו הדוקטור פַּגֶרְגְּרֶן, אם יוכל לתתלו אות, כי הכהן הגדול איש‑מוֹפת הוא ובידו לחוֹלֵל נפלאות. – כן, – ענהו הַדֶּרוִיש. – אתה הנך בן אירופה ואנכי אדבר אתך בכל לשון שתרצה. ‑ אם כן, דבּר אלי דברים אחדים שוֶדית! ‑ קרא הדוקטור, ולתִמהונו שמע את הַדֶּרוִיש קורא על‑פה אחד משירי שוֶדיה המפֹארים אתהאגדה על פרִיטְיוֹף. הַדֶּרוִיש הזה היה הפרופיסור וַמבֶּרי40, אשר נסע בימים ההם על‑פני ארץ פּרס בהתחַפְּשׂוֹ לדֶרוִיש, למען יוכל להכנס אל בתי‑המסגד אשר בארץ בלי מפריע. כְּכֹל אשר קרבתי אל חוף לשון הים, ים‑פרס, כן גדל החֹםופעם אחת הגיע החֹם בחדר‑משכבי לשלשים ותשע מעלות. מפני החֹם הגדול, אשרשָׂרַר ביום, נסעתי בלילה. מאחר שכבר למַדַתּי אז לרכוב במהרה, לא לקחתיעוד אתי את שומר הסוסים הזקן; רכבתי כל הלילות לבדי ואֶקדָּחי בידי, כיבמקומות האלה היו שודדים אורבים לעוברי אֹרַח ומְלַסְטְמִים אותם. הייתימרֻצה מאד, כאשר עלה באחרונה, אחרי רָכבִּי כל הלילה, השמש והפיץ אורו עלפני לשון‑הים, המזהירים כראי בהיר. החֹם עלה עד כדי ארבעים וחמש מעלותוכמוהו לא היה עד היום ההוא וגם אחרי כן. באתי אל עיר החוף אבּוּשֶׁק. במשךעשרים ותשעה ימים עברתי בסוסי דרך של 1500 קילומטר. לשון ים פרס היא חלקו של ים הֹדו והיא המפרדת בין פרס וביןעֲרָב. ארץ ערב היא חצי‑אי ארֹך בין לשון ים פרס ובין ים‑סוף. בצפונית‑מערבית מַשקה אותה הים התיכון, ובדרומית‑מזרחית – ים‑הֹדו. מדתו שלחצי‑האי הזה היא כמדת שלישיתה של אירופה. רֻבּה של האדמה אשר ליד החוףשַׁיך לממלכת טורקיה, ובתוך הארץ יושבים שבטי הבֶּדוִים הפראים, והם שואפימלחמות ורועי צאן ובקר, שאינם סרים למִשמַעַת כל ממשלה. ארץ‑ערב נוֹשֶׁבֶתרק במִקצָת. על שטח גדול מאד של הארץ הזאת משתרעים מדבָּרות של חול, אשררגל בן אירפה עד לא דרכה בהם. בקִרבַת חופי ים‑סוף נמצאות שתי הערים הערביות, הקדושותכל‑כך לכל המֻשלמים, והן: מֶקה ומֶדינה. במֶקה נולד מחמד נביאם בשנת 570 לספירת הנוצרים, ובמֶדינה מת בשנת 632 לספירה זו ושם הוא קבור. הוא הנו אביהדת המֻשלמית, שֶׁנִּתְפַּשְׁטָה כל‑כך בעולם הישׁן, עד שֶׁכֵּיום מגיעמספר המחזיקים בה לכדי מאתים מיליון ויותר! כל בן דת מחמד שואף תמיד בכללבו לעלות למֶקה; מי שהיה שם פעם אחת, מֻבְטָח לו, שהוא בן העולם הבא, ובעולם הזה הוא זוכה להקרא בשם הכּבוד הַגִּ’י. מאפריקה ומֵאַסיה עוליםתמיד אל הערים ההן הֲמונים רבים לאין‑מספר. בקרבת חוף ערב, בתוך לשון ים פרס, משתָּרעים האיים, המהֻללים בכל העולם, איי בַהרֵן, אשר שם צדים פנינים בקיץ ובימי הסתו. הצַּיִד הזה מביא לאנגלים בכל שנה ושנה רוָחים גדולים מאד. כחמשת אלפיםסירות, בתוכן יושבים שלשים אלף איש, מַפְלִיגות אז בים. כל בעל סירה שוכרלו אֲמוֹדָאִי אחד והַלָּה יורד אל תוך המים בעֹמק של 13–12 מֶטֶר ושוֹהֶהשם לא יותר מחמשים דַּקים. את אזניו הוא ממַלא דונג, את חָטמו הוא סוגרבוָו של ברזל, מתחת לזרועותיו הוא קשור בחבל, ברגליו קשורה אבן – וכה הואקופץ מן הסירה אל תוך המים. בהגיעו אל קרקע הים הוא אוסף אל הסל, הקשוראליו מִלפָניו את הַצְּדָפִים41, שהוא מוצא שם, ואחרי שהוא נותן אות מוציאים אותו משם. בעל הסירה פותח אז את השבלולים, מוציא מהם את הפנינים היקרות, אשר מחירן הוא לפי גָדלן ותכונתן, ומוכר אותןאחרי‑כן בשוקי הֹדו. הארץ השכֵנָה לַעֲרָב מצפונית‑מערבית היא ארם‑נהרים אשרלאָרכּה זורמים הנהרות‑האחים פְּרָת וחִדֶּקל. למקום הזה נכוֹנֵן אתה אתצְעָדינו. ספינה אנגלית הובילה אותי על‑פני גליו הדלוחים של חדקל אל מעלֵההנהר הזה. מִמִּכסֵה הספינה נראו ערבים שחֻמים‑אֲדַמדַּמִּים והם רוכבים עלסוסים אמיצים. בָּעֲרָבות ראינו ערביים ורמָחים בידיהם והם רועים עדרי צאןרבים. יש אשר ממעל לספינתנו עפו עננים עננים של אַרבֶּה, ואז מהרנו להמלטממכסה הספינה אל תוכה, לבל יפגעו בנו השרצים האלה. ליד ארֻבּת‑העשן שלהספינה שכב הארבה בהמוניו שרוף באש או נחנק בעשן. אחרי עשותי ימים רבים על‑פּני הנהר, עליתי על היבשהבבגדַד, העיר אשר מכל הודהּ לפנים נשאר אך מעט. במאה העשירית היתה העירהזאת הגדולה בערי מחמד ובה נקבצו אגָדות הֹדוּ וערב, הידועות בשם “אלף לילהואחד”. לא הַרחֵק מבַּגדַּד, ליד הנהר פרת, עמדה בימים הקדמוניםעיר הפלאות המפֹאָרה בבל, אשר מאה שערי‑נחֹשת היו לה וחומותיה היו עבותכל‑כך עד כּי שש עגלות, אחת בצד רעותה, יכלו לעבור עליהן ברוָחה. על נהרותבבל תלו בני‑ישראל את כנורותיהם בלכתם בגולה ועל עתידה של העיר הזאת חָזָהירמיהו: “מִקֶּצֶף ה' לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻלָּהּ, כָּל עֹבֵרעַל בַּבֶל יִשֹּׁם ויִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶיהָ”. אגדת מסעי בשעה שבאתי לבַגְדַּד נתמעט הוני מאד ובסכום המועט שבכיסיהיה עלי לנסוע עוד לטֶהֱרַן, הרחוקה משם 950 קילומטר. שם קויתי לקבּלתּמיכת ממון חדשה. אולם אימת המחסור לא החרידתני. אם אך אגיע לקירמַנשַׁח, הרחוקה מבגדד דרך 300 קילומטר, ‑ אמרתי בלבבי, ‑ אהיהלגַמָּל42, ובלבד שֶׁאֵלך הלאה. אמנם לא דברנעים הוא ללכת רגלי כל הדרך, בלי כל שכר, חוץ מִלחם קַשואים וַאֲבַטיחים! אך מה יכֹלתי לעשות אחרת? לפי שנה נלוֵתי אפוא אל אחת האֹרחות, שהיתה בעלת חמשיםפְּרָדִים הנושאים סחורות אנגליה מבגדד לקירמַּנשַׁח. בני האֹרחה היו עשרהסוחרים ערבים, שמונה עולי‑רגל מֻשׂלמים וסוחר כשדי אחד. במחיר חמש‑עשרהקרַנה43 קבלו גם אותי אל האֹרחה. כַּלְכָּלָתִי היתה מֻטלת עלי. ביום 6 בּיוּני לשנת 1886, בשעה העשירית בערב, יצאתי למסעיהמוזר הזה. עתה, כשכבר באתי בימים, הנה בהעלותי על לבבי את דבר מסעי זה, והיה בעיני כאגדה מֻפלאה, או למצער, מעשה נערוּת של עלם צעיר, שאינו יודעלהִזָּהר. בליל קיץ חם הובילו שני ערבים את פרדי דרך רחובות בגדדהצרים. פה ושם התנוצץ עוד אור כהה של מנורת‑שמן. ואולם בשוָקים המו עודהחיים בכל עֹז. ערבים למאות ישבו שם, אכלו, שתו קָפֶה, עִשנו ושׂחחו. כיהימים ימי חֹדש הצום, שבהם מֻתּר למֻשׂלמים לאכול רק אחרי שקיעת החמה. בחצרבית‑המלון טָעֲנו הסוחרים את סחורותיהם על‑גבי הבהמות, וּמפּנִי שהאֹרחההִתְעַתְּדָה לצאת משם רק בשעה השניה אחר חצות הלילה, שכבתי לי על ערֵמתסחורות ואשקע בשֵׁנה עמֻקה. השעה השניה אחר חצות הלילה הִקדִּימה לבוא יותר מאשרחפצתי. אחד הערבים העירני משנתי ובעודני אסור בחַבלי שֵׁנה טִפַּסתי ועליתיעל פִּרדי. לקול קריאות הַגַּמָּלִים וצלצול הפעמונים הגדולים והקטנים, הקשורים בצוארי הגַּמַּלִים, שקעה האֹרחה לאִטָּהּ בתוך החשכה. עד‑מהרהיצאנו מִפַּרְוַר העיר ועזבנו את חֹרשות התמרים אשר ליד בגדד, והמדבר הדומםוהנרדם התגוֹלל לפנינו. איש לא דאג לי. שלמתי במחיר פרדי ויכֹלתי אפוא לעשות ככלאשר חפצתי. ברצותי רכבתי בראש האֹרחה, ובחפצי רכבתי מאחוריה, ופעמים רבוּתנרדמתי בהתנועעי על אֻכּפי. על‑פני הדרך היה מוּטל גמל מת ותניםוּצְבוֹעִים44 נאספו שם לרֹב ועשו להם כֵּרה. כאשר קרבנו אל המקום ההוא, ברחו כֻלם בלי המֻלה אל המדבר. לא הרחק מזהראינו דַיּוֹת45 עצלות ושמֵנות האוכלות פגר שלסוס, וכאשר נגשנו אליהן, עפו להן העופות הטורפים האלה, בַּהֲניעם אַט אתכנפיהם הכבדות. אחרי שנסענו שבע שעות באנו אל בית‑מלון, שבו אמרנו לשהותכל היום, והערבים החלו לפרוק את הסחורות מעל הפרדים. החֹם היה גדול בביתהזה כמו בתנור, ולכן שכבתי כל היום מתנמנם למחצה על רצפת האבן. בלילה השני, אחרי נסיעה של שמונה שעות, באנו אל כפר גדולושמו בַּקובה יער של תמרים הקיף אותו. גם שם נעצרנו בחצר בית‑המלון, וכאשרשׂחחתי עם שנים מבני האֹרחה, נגשו אלי שלשה חַיָּלים טורקים ודרשו ממנילהראות להם את תעודת מסעי. ‑ אין לי כל תעודה! ‑ הודעתי להם. ‑ אם‑כן אפוא תתן לנו עשר קרַנות ורק אז נִתּן לך לעבור את הגבול. ‑ לא אתן לכם דבר! ‑ השיבותי. ‑ אם לא תתן, נקח את שמיכתך ואת אמתחתך! ‑ קראו החַיָּלים וכבר אחזו בחפָצָי. אז פָּקעה סבלנוּתי. הכיתי באגרוֹפי בחזקה על חזֵה הנבל, אשר אחז באמתחתי, עד אשר נשמטה מידו, וכזאת עשיתי גם לַחַיָּל השני, אשראחז בשמיכתי. וכאשר רצו המחֻצָּפים להתנפל עלי, מהרו שני הערבים לבֹאלעזרתי. למען הִשָֹּמֵּר מהיום והלאה מפּגָעִים כאלה, פניתי אל הנציב, והואנתן לי תעודת‑מסע במחיר שש קרַנות. המקרה הזה חִזק את הידידוּת ביני ובין הערבים והם נתנו ליסוס תחת הפרד. יצאנו לדרכנו בשעה העשירית בערב לאורהּ הנחמד של הלבנהונסענו שוב כל הלילה. ברָכבי על הסוס נרדמתי מִדֵּי התנועעי הֵנה והלום. ואולם אחרי שהסוס התחַלחֵל, בראותו שֶׁלֶד מוּטלת על אם הדרך, השליך אותימעליו וברח, ואחרי שאנשי האֹרחה הרבו לרדוף אחריו ורק בעמל רב הצליחולתָפשׂו, לא יכֹלתי עוד לישון בלילה ההוא. ושוב באנו אל כפר ובו נחנו כל היום. ואולם מסע שכזה רע היהבעיני. נסענו לאט ואת הארץ לא ראיתי! ולכן כאשר הדבּיק אותנו ערבי זקן בּןבגדד והוא רוכב על סוס ערבי אביר – החלטתי לעזוב את האֹרחה בעזרתו. בשכרחמש קרַנות ליום הסכים הערבי להִלָּוֹת עלי. בּראשונה רכבנו ביחד עםהאֹרחה, ואולם אך שקעה הלבנה החִישוֹנו את דרכנו וַנעזוב את האוֹרחהמאחורינו. וכאשר התחיל קול הפעמונים ללכת הלוך ורחוק מאתנו, דפקנו בסוסינווַנרכּב רכיבה שוטֶפֶת. ביום 13 ביוּני באנו בשלום קִירְמַנשַׁחה. אחרי שַׁלמילערבי את משכֻּרתו, נשארו בכיסי רק פרוטות אחדות. בסכום כזה לא יכֹלתילשׂכור לי חדר ולקנות אֹכל, והרעיון, אשר עלה על לבי, כי אהיה אנוס לבקשנדבות מאת המחמדים, לא שִׁמחַני מכֹּל וכֹל. על‑כן, כּשאך שמעתי, כי בעיריושב סוחר ערבי עשיר ושמו אַגַּה חֲסַן, מהרתי לכוֹנֵן את צעדי אל ביתוהנהדר. בנעלי המכֻסים אבק ובשוט שבידי עברתי את חדרי הבית המפֹארים והרביםונצבתי לפני האדון, שישב עם מַזכִּירו ליד פִּנְקְסֵי מסחרו. הוא היה לבושמעיל משי לבן ארוּג זהב, תרבּוש בראשו ומשקפים על חטמו. פניו הביעו רֹךונעימות. – מה שלומך? ‑ שאָלָני. – חֵן‑חֵן! שלום לי – השיבותי. – מאין תבוא? – מבַּגדד. – ולאַן אתה אומר ללכת? – לטֶהֱרַן. – האם אנגלי אתה? –לא, שוֶדי הִננֵּי. – שוֶדי? מה הוא שוֶדי? – אני בן הארץ, הנקראת בשם שודיה. – איפה היא הארץ הזאת? – רחוקה היא מזה, צפונה‑מערבה לרוסיה. – האח! עתה אני יודע! בן ארץ הברזל אתה! – כן. אמנם בן הארץ הזאת הנני, ארץ קַרל השנים‑עשר. – שמֵח אני מאד על בואך הֵנה! קראתי את דבר גבורות קַרלהשנים‑עשר. אתה, אדון, תספר לי על‑אֹדותיו, וגם על‑אֹדות שוֶדיה, על‑אֹדותמלכך וצבאותיו, בני משפחתך, הוריך וקרוביך. ואולם ראשית כֹּל הַבטיחני, כיתשב אתי ששה חדשים. כל אשר לי בידך הוא, צַוֶּה‑נא ומִצוָתךתֵעָשֶׂה! – בכל לבי אודה לך, אדון, על רב טובך. ואולם לא אוכל להתענג על חסדך יותר משלשה ימים. – אל‑נכון חפצת להגיד: שלשה שבועות! – לא. חסדיך גדולים מאד, ואולם עלי למהר ולנסוע לטֶהֱרַן. – צר לי מאד! הגד לי למִצעָר, מה הדבר הַמֵּאִיץ בך לצאת מזה? בעוד רגעים אחדים הביאני משרת‑הבית אל הבית הסמוך, אשרמראהו כמראה ארמון; שם היתה דירתי. באולם הגדול, אשר רצפתו מכֻסה מרבַדיפרס וסַפּוֹת של משי שחור עומדות בתוכו, הייתי בעיני כבעל‑הבית. שנימַזכירים היו אנשי חצֵרי ועבדים היו נכונים תמיד לשרתני. כאשר דרשתי להגישלי אֹכל, הביאו לי בשַׂר‑כבשים צלוי, תרנגֹלות כבושות באֹרֶז, חָלב חָמיץ, לחם וגבינה, אֲפַרְסְקִים, ענָבים ואבטיחים, ולאחרונה הגישו לי קָפֶהונַרְגִילָה. לשתיה הגישו לי משקה מָתוק וקר של עֳסיס‑תָּמרים וקרח. וכאשרחשקה נפשי לצאת ולראות את העיר וסביבותיה, חכו לי ליד השער סוסים ערבייםמֻבחרים. לפני חלונות דירתי השתרע גן נחמד מֻקף חוֹמה, אשר דממהשררה בו תמיד ומשעוליו היו רצופים אבני שיש. בצל עציו הפורחים ישבתי כלהיום ולריח השושנים הקימותי לי בדמיוני עולמות מלאים עֹנג. בתוך בּרֵכת מיםזַכִּים כבדֹלח שטו דגי‑זהב קטנים; קִלּוּח המים הדק, אשר בקע ועלה למעלה, התנוצץ כקוּרי עֲכַּביש לקרני השמש. בגן הנהדר הזה הצעתי לי את משכביבלילה. נעים היה לי דבַר שָׁכבִּי שם כבאגדה של אלף לילה ואחד, וכאשרהקיצותי משנתי בבֹּקר, קשה היה לי להאמין, כי בהָקִיץ, ולא בחלום, אני רואהכל זאת. ואולם כאשר הגיע יום צאתי משם, לא יכֹלתי עוד להַצְפִּין את דַּלּוּתִי. – אנוס אני לגַלות לך, אדוני, דבר לא‑נעים – אמרתי אל מזכירי. – מה הדבר? ‑ שאל ופניו הפיקו תִמָּהוֹן. – המָמון תם מכיסי. – נפלא הדבר, כי אתה, אדון, אשר בן אירופה הנך, יצאת לדרך רחוֹקה כזאת בלי ממון בכיסך. – ימי מסעי ארכו יותר מאשר קָצַבתּי לי מראש, ועתה אין לי כֹל. – אין דבר! אגה חֲסַן יתן לך ממון ככל אַוַּת נפשך. חצות הלילה הגיעה בשעה שבאתי אל בעל‑הבית להפּרד מעליו. בימי חֹדש‑הצום היה עֵר ועובד כל הלילה. – רע בעינַי הדבר, כי אינך יכול להאריך את ימי שִׁבתּך אתנו. – וגם בעינַי רע הדבר, כי עלי להפרד ממך, אדוני, מבלי אשר אגמול לך במאומה על החסד הגדול, אשר עשית עמדי. – בודאי תדע, אדון, כי הדרך אשר בהרים היא בחֶזקַת סכנהמפני הרוצחים והשודדים, ולכן צויתי לסַפֵּחַ אותך אל הפוסטה, אשר שלֹשהחַיָּלים מלַוִֹים אותה. עוד הפעם הבעתי את תודתי לחֲסַן, ברכתי אותו לשלום ויצאתי מביתו. המזכיר מסר לי ילקוט של עור מלא מטבעות כסף. פָּרָשֵׁי הפוסטה והחילים כבר היו נכוני לדרך. עלינו אפואעל סוסינו ורכבו לאַט ברחובות העיר הצרים והאפלים. ואחרי־כן, כאשר יצאנו מןהעיר, דפקנו בסוסינו ונרכַּב חיש‑מהר. ככה נסענו שש‑עשרה שעה, בהחליפנו שלשפעמים את סוסינו, ונעבור דרך של 170 קילומטר. בחַמַּדַּן נעצרנו יום אחד, ואחרי‑כן רכבנו אל עֵבר טֶהֱרַן. במשך חמשים וחמש השעות האחרונות כמעט שלאישנתי, ועיף ויגע עד מות, בבגדים קרועים, רָצוץ ואין‑אונים, באתי דרך השערהדרומי‑מזרחי העירה. הנה זאת היא אגדת מסעי הראשון לטֶהֱרַן. חלק ד' דרךְ מדבּרוֹת דרך מדבר פרס אבל הגיעה כבר השעה לקום מתחת עץ האַספַּנדָּמוֹן ולנסועהלאה – מטֶהֱרַן אל המדבר הגדול והַשָּׁמֵם! האֹרחה נכונה לצאת. ארבעה‑עשרהגמלים בּעלי‑הפעמונים הם מן המֻבחרים ביותר. שמיכות עבודת מֻנחות על גבם, לבל יִמָּחֵץ הַגַּב תּחת כֹּבד משׂאו, ובעד שני חורים גדולים אשר בכלשמיכה ושמיכה נשקפות החטוטָרות, שיש להִזָּהר בהן לבל תלחצנה ולבל תפצענה. בראש האֹרחה הולכים הגדולים שבגמלים. רסָנים אדֻמים ומרֻקמים עםפַּחֵי‑מתֶּכת קטנים ומתנוצצים וגדילים אדֻמים וצהֻבּים מקַשטים את ראשיהםועל מצחם מתנועעת אגֻדת נוצות. את חזֵה‑הגמל עונֶדֶת רצועה של עור עםפעמוני נחֹשת קטנים ורבים ובצוארו של כל אחד ואחד מהם תלוי פעמון גדול. הגמלים אינם לובשים גאוה למראה כל הפאֵר, אשר שָׁתו עליהם בעליהם; בהַכָּרתעֶרכּם, בכֹבד‑ראש של מלכים הִנם יוצאים לאִטם מטֶהֱרַן דרךשער‑הדרום. הגמל שלי הוא אחד הגדולים בגמלי האֹרחה; תלתלי‑שערותיוהשחֻמים והארֻכּים יורדים ומסתַּלְסְלים מראשו וחזֵהו. בן חטוטרותיוובצידיהן חבושות החבילות. הן מֻנחות כעֵין יָצִיעַ קטן, ועל היציע הזה אנייושב כבתוך כֻּרסה, כשרגלי מוּרדות משני עברי‑חטוֹטְרָתו הַקַּדְמִית. הננייכול אפוא להסתכל מתוך הַרחָבה בארץ ולרשֹּׁם במפה, בעזרת הקומפַּס, את כלמה שעיני רואות: גבעות קטנות, רצועות של חול וגֵאָיות; הלא זה שַׁיך למַטרתמסעי. כל הגמלים אשר באֹרחה הֻרגלוּ ללכת בשורה, זה אחר זה. הם מרימים אתשתי רגליהם הימניות או השמאליות בבת‑אחת, ולכן הם מתנועעים בלכתם כעריסתילד והרוֹכב עליהם הוא כשָׁט בסירה על‑פני ים סוֹער. ואמנם אנשים רביםחולים מחלת הים אחרי שִׁבְתָּם יום שלם בין חטוטרות גמל. לא ארך הזמן ואני כָּרַתִּי ברית ידידות עם הגמל שלי, כיהיינו שׂבעי‑רצון איש מרעהו. הוא היה גבוה מאד, ולוּ חפצתי לעלות עליו בעתעָמדו על רגליו, כי עתה היה עלי להביא לי סלם ולהציגו ולעלות בו. אך הגמלכרע על ברכיו בשעה שחפצתי לעלות. ואולם לרֹב היה מתרומם אז חיש כקָפִיץ, כשהוא קם בראשונה על רגליו הקדמיות ואחר‑כך על רגליו האחורַנִּיות, ולולֵאנזהרתי, כי עתה נפלתי לארץ. פעמים רבות היה הופך את עֹרפו בשעת הלוכו ושָׂםאת ראשו הַשָּׂעיר על ברכי, ואז הייתי מחליק בידי על מצחו וטוֹפֵחַ בנחת עלחָטמו. למחר בבֹּקר יבוֹא גמַלִי לפני אהלי והרֵהו מרים בחטמו אתהיריעה, המשַׁמשת כעין דלת לאֹהל, ותוֹחֵב לתוכה את ראשו השעיר, עד כי כמעטימַלא את כל האֹהל. אני מחבק את צוארו בזרועותי ונותן לו פת לחם. אזמתנוצצות עיניו השחֻמות והבהירות מרֹב חדוה והוא שב בשמחה אל הַמִּרעֶה. אי‑אפשר לאדם, שלא יֶהְגֶּה חבה לבהמה, אשר עליה הוא רוכב עשר שעות ביוםבמשך חדשים רבים. קול הפעמונים מצלצל באזנים בלי הרף לפי קֶצֶב צעדי הגמלים. הצעדים האלה הם ארֻכּים ומתונים, ורק לעתים רחוקות עוברת האֹרחה יותרמשלשים קילומטר ביום. הדרך מובילה אותנו לצד דרומית‑מזרחית. זה כבר עברנו אתהמקום אשר לרגלי ההר אֶלבּרוס, ששם הרהיבו את עינינו גנים נחמדים ושדותפּוֹרים, אשר תעלות של מים עוברות בהם. עתה הולכים הכפרים ומעטים בדרכנו, רק ליד התעלות יש לראות רצועה כל‑שהיא של דשא, וככֹל שאנו מוסיפים לנסועהולך ומקיף אותנו המדבר האפור‑צהֹב, המכֻסה עשבים יבשים. הולכות ומעטותבדרכנו שורות החמורים, הנושאים על גבם חבילות של חֳרוּלים, הנמכריםלהַסִּיק בהם את התנורים. החמורים האלה הם קטנים מאד וכמעט שאינם נראיםמתחת למשאם. למען אשר יוכלו החמורים לשאוף רוח ברוָחה ולמהר את מהלָכם, מנַתּחים את כנפי נחיריהם באֹפן אכזרי. אזניהם הארֻכות מתנועעות אל כל עברושפתותיהם התחתונות תלויות כאמתָּחות. רע הוא גורל הבהמוֹת האֻמללות האלהוהן קשות‑עֹרף כל‑כך, עד כי לעולם אינן רוצות לפנות את הדרך. בכפר האחרון על שפת המדבר נעצרנו ימים אחדים, למען נוכללהקדים את פני הסכנות הנשקָפות לנו בדרך. זקן‑הכפר השכיר לנו עוד עשרהגמלים, אשר ישאו לנו מים ושחת ויובילונו בדרך הנכונה. מאז יצאנו מן הכפר ההוא לא ראינו עוד סביבותינו כל אותחיים. גבעות קטנות שטח התנוססו כאיים בודדים, ולבדן כל שטח המדבר הוא כשטחהים. אמנם נמצאים במדבר פרס נאות‑דשא מעטים וקטנים, אשר שַם יכולות האֹרחותלהצטַיֵּד במים ואֹכל, ואולם בכל חֶבֶל המדבר אשר בצפון, הנקרא בשםקֶוִּיר, אין כל עקבות נאות‑דשא. שם אין כל עשׂב ולא יִזחַל כל רמש, כי פניכל האדמה מכֻסים מלח ובימות הגשמים האדמה המלוחה היא חֳלַקלַקה כקרח. ואמנםאל המדבר הזה אנחנו שׂמים את פנינו. בדרך מסעי זה כבר עבר עלי חֹדש ימים. עד עתה שלום היה לנובדרכנו. יום אחד היה דומה למִשנהו. ואולם פתאֹם ירד שלג כבד מאד, עד כיהגמלים אשר בראש האֹרחה נשקפו לנו כּמתוך ערפל, כי הימים ימי החֹרף. בלילההגיע הקֹר עד ארבע‑עשרה מעלות. ואולם שם היו לנו עצי‑הסָקה לרֹב, כי בשפתמדבר‑החול, ששם צבר הרוח גבעות‑חול גדולות, גדֵלים שיחים ועצֵי אֵשֶל בשפערב וגָבהם מגיע לכדי מֶטרים אחדים. בהעלותנו אותם על המדורה עלו מגזעיהםהקשים להבות גדולות ובהירות. מן הכפר דְּשַׁנדָּה יצאתי אל מדבר המלֵחָה ולקחתי אתי שנימורי‑דרך וארבעה גמלים. ואולם לא ארכו שעות לכתנו ואנחנו היינו מֻכרחיםלהֵעָצר ארבעה ימים בשפת המדבר, כי ירד הגשם. כשיפול בקויר גשם בשעה שאֹרחהמצויה השם, חושבים אנשי האֹרחה את עצמם מאֻשרים, אם יצליחו להמלט חיים מתוךהבִּצה המלֵוּחה, ולוּ גם בלי חבילותיהם ובהמותיהם. אֹרחות רבות כבר אבדובשעת רדת הגשם במדבר הנורא ההוא. לאשרנו החל הגשם לרדת לפני הגיעֵנו אלאדמת החֵמר החלקלקה של המדבר. ובכל‑זאת, כּשבאה שמה כעבור ארבעה ימים אֹרחהמדרום, נספחתי אליה, למרות אשר פני השמים לא טָהרו עוד. בליל חֹשך ואפלה יצאנו הלאה לדרכנו. לפני צאתנו ערכנו לנומדורה גדולה ולאורה טִעַנּוּ את חבילותינו על‑גבי הגמלים. לא ארכה השעהוהמדורה היתה כלא היתה ונֹכח פנינו השתרע מדבר קָוּיר עוֹטף חשכת‑לילה. לפנינו לא יכֹלנו לראות מאומה וַנִּסַּע בתוך חשכת אפלה, ורק על גמלינווהרגשָּתם סמכנו. סביבותינו שררה דממת קבר ורק צלצול פעמוני הגמלים הפריעאותה. נסענו בלי מנוח גם כל הבֹּקר ורֻבּו של היום. אנוובהמותינו חגרנו שארית כֹּחנו ונסענו בלי הרף, כי יראנו, פן ישוב הגשם וירדעלינו. לא יכֹלנו גם להעלות על דעתנו, כי נמצא לנו מלון בלילה. נוטה הייתילישון והַקֹּר הציק לי, וכה ישבתי כל הלילה על האֻכּף עטוף בשמיכה, עד שעלההשחר והַדִּמדֻּמים נראו בפאת מזרח. ואולם גם אז לא עלה על דעת הפּרסים לנוח, ואני לא יכֹלתילעשות אחרת בלתי‑אם לנסוע אתם יחדו. “חזק והתחזק! ‑ אמר אלי אחד מבני‑לויתי – בעֵבר המדבר השני תנוח ותישן למַדָּי”. הנחשל בדרך ונשאר מאחורי האֹרחה – לִכְלָיָה הוא צפוי וממנה לא ימָּלֵט. הפרסים מאמינים, כי הנחשל במדבּר – רוחות רעות טורפות אותו. הוא שומע קול צלצול הפעמונים, אך מן העבר מנגד, הוא רץ אל המקום, שממנו בא הקול, ובזה הוא עוד מוסיף להתרחק מן האֹרחהוסופו לאבדון. ככה עבר עלי יום תמים. פני השמים לא נִבּאו לנו כל טוב; מעֻננים היו מסביב. המדבר שטוח כּלו ואף עקבות גבעה לא יֵרָאוּ עליו. במערבהולכת החמה ושוקעת והיא מֻנחת ככדור‑אש בתוך טַס של ענן. אלֻמת קרני אורמעַוְּרֵי עינים באדמוּמִיתם נופלת על המדבר ופניו מאדימים כים של אגמן. מראה הרקיע מצפון הוא כמראה תכלת כהה, והגמלים השחֻמים‑אדמדמים נראים לעיןהצבעים האלה כעין כְּתָמים מוזרים. והנה נעלמה החמה מן האֹפק והצבעים הולכים וכֵהים. נעלמיםצללי הגמלים הארֻכּים מעל‑פני הארץ ולילה חדש יוצא מפְּאַת מזרח. בעודרגעים אחדים נעלמה האֹרחה גם היא מן העינים, ורק קול פעמוני הגמלים נותןאות, כי האֹרחה קַיֶּמת. עִתּים נשקפת לנו הלבנה מבעד לעננים. בהגיע חצות לילה פני השמים הולכים הלוך וקדור. הפרסיםעולים בדומיה על גמליהם ומתחילים להתנועע כה וכה. כעבֹר זמן קצר נרדמוכֻלם, מלבד מורה‑הדרך, ההולך בראש האֹרחה ומוביל גמל קשור אל חבל, ואני, הרוכב על הגמל האחרון שבאֹרחה. פתאם והנה טִפּות כבדות נופלות עלינו. וטֶרֶם יעבור רגע – וגשם שוטף ירד על הגמלים, רוכביהם וסחורותיהם. כרגע שֻׁנו פני האֹרחה. הפעמונים נאנחו בקול עָצב ומחריד. הרוכבים קפצו מעל גמליהם. הגשם הכה על פני המדבר החלקים ורגלי גמלים אחדיםכבר התחילו לִמעֹד. אם חיינו יקרים בעינינו, עלינו להחיש את דרכנו, פןיבלענו המדבר! נוהגי הגמלים קראו את קריאותיהם בקול גדול, והפעמונים צלצלו, כאִלו קראו את המתים לקום מקברם ולעמֹד למשפט באחרית הימים… פתאם ואחד הגמלים נפל ארצה מלֹא קומתו. אדמת חֵמר רטֻבּהרעה לגמלים. אין לגמלים פַֹרסות‑ברזל ברגליהם כמו ברגלי הסוסים, כי‑אםסוּלְיוֹת46 רַכּות ורחבות, וכאשר תמעדנהרגליהם, הם נופלים עד‑מהרה בכל כֹּבד גופם. ארבעת רגליהם מוּסַבּות אל עֵבראחד וגופם הגדול נופל בכל כֹּבד משאו לעֵבר שני. מקרה כזה רע מאד לגמל, והוא רע ומר עוד יותר לרוכבו; לפני רגע עוד רכב עטוף בשמיכתו על הגמל, למעלה, ופתאם נפל חיש כחץ מקשת והנהו מִתְבּוֹסֵס בַּבִּצה. עתה נפלו הגמלים אחד אחרי אחד ועלינו היה להרימם כפעםבפעם, מדי נְפֹל אחד הגמלים, היינו מֻכרחים להֵעָצר בדרך, ובין כה וכההָלַך החֵמר הלוך ורך, על כל צעד וצעד נשקעו רגלי הגמלים בטיט. “בַּטְשְׁ!” – שמענו בלכת הגמלים ורגליהם נשקעו; “קְוַטְשְׁ!” ‑ שמענו בהוציאם אתרגליהם מן החורים שנעשו באדמה הלחה. צלילים אלה השמיעו כל חמשים ותשעההגמלים שבאֹרחה. והגשם ירד, והפעמונים צלצלו. כל עוד אשר שמענו את קולהפעמונים, נלחמנו עם המעצורים ויכֹלנו להם. אבל פתאם נאלמוהפעמונים! ‑ מה היה? ‑ שאלתי. – שקענו ב“שֹׁקֶת‑השדים!” ‑ ענה איזה קול. מעט מעט שבים הפעמונים לצלצל. הגמלים מֻכרחים לַחֲצוֹת עדהצואר ולעבור אחד אחרי רעהו בנהר המלא מים מלוחים. בהגיע התור של גמַלילעבור, אני כורע על האֻכּף בהחזיקי ברסן. אין לראות מאומה: אני שומע רק קולמַשַֹּׁק הגמלים ההולכים לפני וקול טִפות הגשםבּנָפלן אל הנהר. גמלי מתנודד ברדתו אל הנהר, רגליו כושלות תחתיו, גופומתנוֹעע לצדדים, למען שמור על שִׁוּוּי‑המשקל, וכה הנהו עובר את הנהרומטַפֵּס ועולה לעבר הנהר השני. “אֵשל!” ‑ שמעתי קול קורא. תהי נא המלה הזאת מברכה! היא מביאה לנו ישע. במדבר‑המלחאין כל צמח, ואם באנו עד אֵשל, אות הוא, כי הגענו אל מדבר‑חול, שבו אין כלסכנה נשקפת לנו. סוף‑סוף, אחרי שתי שעות של נסיעה, באנו לכפר אחד שבּמדברושם נחנו וַנִּרוה עֹנג אחרי כל הטלטולים והנדודים אשר שבענו. תַּנים וצבוֹעים שער‑נא בנפשך, קורא חביב, כי באֹרַח פלא באת פתאֹם אל נוֵה‑המדבר47 טֶבֶס, אשר בתוך מדבר פרס, מקום שםנמצאים מעינות‑מים וחֹרשה בת רבבות עצי תמר, הנותנים להֵלֶך העיֵף צלומנוחה. רואה אני את תּמהונך בערב הראשון לשבתך שם, בשעה שאתה שומע אתהקולות המוזרים, הבאים מן המדבר. לאור היום, ההולך ונעלם, הנך קורא בספרבשבתך באֹהלך, ופתאֹם אתה מרים את מבטי עיניך מֵעִם הספר ומקשיב. לא נעיםלאדם לשבת אז בדד בתוך האֹהל! והלא מדי ערב בערב, בלי תמורה, כּחמה השוֹקעתיום‑יום, הולכים ונשנים הקולות ההם. אבל לא יארכו הימים ואתה תַסכִּיןאליהם ותחדל לשים להם לב. הקולות האלה הם קולות התַּנים48, השָּׁרים אז את שירי‑הערב שלהם. התַּן הוא קרוב לכלב, לזאבולשועלים. שערות עורו אפורות‑צהֻבּות, אזניו חדות וקטנות, עיניו כחֻלות, קטנות ומפיקות בינה. הוא הולך חרש וזנבו מוּרד. חיה דורסת הוא ואך בלילההוא יוצא לטרף. בתאוה והא מביט אל כל דְּבַר מאכל, ואוּלם הוא חפץ יותרבתרנגֹלת וענבים מאשר בפִגרי החיות המתות של האֹרחות. אחרי סוּפה עזה, כאשרבחֹרשות התמרים מתגוללות על הארץ תּמָרות לרֹב, ממהר התַּן לבֹא שמה וצוֹבראחד לאחד את כל הפֵּרות. בקצרה: התַּן הוא קַבְּצָן נבזה וַחֲסַר כּל בושה! הייתי מלא חֵמה, ויחד עם זה גם התפלאתי מאד, בְּהִתְגַּנֵּב בלילה אחדהתַּנים אל הגן וּבגָנבו משם את תרנגֹלנו היחידי כמעט לעיני הכלבים. נִבחתהכלבים הנוראה העירה אותנו משנתנו. ואולם בַּקְּרָב, שפּרץ בין התניםוהכלבים, נצחו התנים. שמענו את צִוחת התרנגֹל האֻמלל, הַגּוֹעַ מרחוֹק, ולהושיע לא יכלנו. אך האלהים לבדו יודע את המקום, שבו מסתתרים הנבלים האלהבבֹּקר, בשעה שהחמה עולה על‑פני רקיע השמים. בספרי הזוֹאוֹלוגיה כתוב, שהםמסתתרים במערות, ואולם אנכי לא מצאתי בקרבת טֶבַּס כל עקבות מערה, והלאהתַּנים היו באים שמה לַילה לָיְלָה! נפלאים הם מאד כּמדבר עצמו; לכאורָההם נמצאים בַּכֹּל – ואינם נמצאים בשום מקום. בימי נדודי בסביבות טֶבֶּסחשבתי פעמים רבות, כי למצער במקרה אצליח למצֹא את עקבותיהם, ואולם המדברהיה מֻנח לפני דוּמם מבלי כל אות חיים על פניו. ולמרות זאת בּאו התנים בכללילה ולילה ועמדוּ במחשכים לפני אהלי, עמדוּ ולעגו לי, כאִלו שאלו, אם איןלי עוד תרנגֹלים. אך יסתתר השמש מאחורי האֹפק, אך תפרושׂ החשכה את צעיפָההשחור על‑פני המדבר והתמרים יתגעגעו אל עת שוב השמש, והתחילו התנים להשמיעאת קולם. קולם הוא כשחוק קצר ומקֻטע, הפותח בצלילים גסים, ואחרי‑כן הולכיםהצלילים הלֹך ודק והיו כקולות יְבָבָה דקים, אשר רגע הם הולכים וחזקים ורגעשני הם נאלמים, למען שמוע את הקולות הבאים מִלַּהֲקַת תנים אחרת, או כייהיו כּצעקת ילדים שרוּיִם בסכנה וקוראים לעזרה. קשה לתאר היטב את הקולותהאלה. הם מִשּׁתַּפְּכִים מסביב כגלי הים. יבבת התנים היא קול המדבר; קולצועק למִחיָה. “רעבים הננו, חבֵרים! – הם קוראים איש לרעהו. – עלינו לצאתלטרף!” והם מתגנבים וקרֵבים אל נאות המדבר, חיש כברק הם מדלגים על‑פניהחומות והגדרות ובוזזים בז. לולא היו התרנגֹלים אוִילִים כל‑כך, היונטמָנים בודאי בחורִים ובסדָקים תֵּכֶף לשָׁמעם את מנגינות הערב שלהתנים… היֵש רעה, אשר לא עשו עוד אלה השודדים הקטנים, הרואיםואינם נראים, אשר מקצות מערבוֹ של העולם הישן ועד תוכה של ארץ הֹדו הם חייםעל השֹּׁד במדברות? ספר היחשׂ שלהם עתיק הוא לימים כעץ התּמר, וספוריפשעיהם בפי עמי המזרח רבו כספורי פשעיו של השועל אצלנו. מוֹלדת התַּנים היא לא רק המדבר הנִּרחב והחרִישִׁי. בשעהשמקהלת הנוֹגנים של הצבא מנַגֶּנת לה בסִימְלִי, מעון‑הקיץ אשר למשנה‑למלךבהֹדו, די לאדם הנמצא שם להוציא את ראשו בעד החלון, בכדי שישמע יללתם שלתּנים. קובץ 23 עמ. 103 תמונה של צבוע; קובץ 24 עמ' 104 תמונת תן ואולם אַל לאדם לנהג קלות‑ראש בחיות הרעות האלה. בשנת 1882 נשכו התנים בבֶּנְגַּלִּיָּה עד מות שלש מאות וחמשים ותשעה אנשים. כאשרישתַּטֶּה התַּן, הנהו מזיק ורע עוד יותר משמֶרֶת הגבול האחרונה בסֵיסטַןיודעת זאת מפי נסיונה. בלילה בא אל המחנה תַּן שוטה ונשך את לחִי אחדהאנשים הישֵׁנים; האיש מת כעבור ששה שבועות. תּנים אחרים התגנבו ובאו אלבתי ילידי הארץ, ארבו להם וחכו לשעה, שבה יוכלו לנשוך אותם על‑נקלה. נוראמאד הוא הדבר, שקרה בליל‑חֹרף אחד קודר בשעה שרוח צפונית התחוללה בחוץוהקימה ענני אבק על‑פני הארץ. אז התגנב תַּן שוטה ובא חרש אל תוך מחנה שלאנגלים. המחנה היה בן שלש פלֻגות ובהן יותר ממאה גמלים קשורים לעמודים. בחשכת האפלה לא יכֹל איש לראות את התּן, ממקומות שונים נשמעו רק שאגותיהםהנוראות והמלאות יאוש של הגמלים. כאשר האיר השחר, ראו והנה שבעים ושמונהגמלים נשוכים; אז הבדילו אותם משאר הגמלים, וכאשר נִשְׁתַּטּוּ הנשוכים – הרגו אותם. גמל שֶׁנִּשְׁתַּטֶּה והוא קשור אל עמוד – טורף את נפשו. אתהכלבים והעִזים נשוכי התנים הורגים בעליהם כרגע. הרע שבכל הדבר הזה הוא, כיבשעה שחיות‑הטרף מִשְׁתַּטּוֹת אין האדם יכול לעצור בעד הרעה. בלילה מתגנבהתַּן השוטה בלי המֻלה אל המחנה ונושך בטרם יספיק האדם לאחוז בנשק. לפני עשרים שנה קרה גם אותי מקרה קטן בגלל תַּן. נסעתי אזאני ושני משרתי וסוסים אחדים אתּנו בארץ פרס אל עבר חופי הים הכַּספּיואתקע בדרך מסעי זה את אהלי באחד הכּפרים אשר בהרי אֶלבּרוס. בחצר‑המלון שלהאֹרחות לא יכֹלתי ללוּן מפני המוני הרמָשׂים האַרסיים, אשר שרצו שםלמכבּיר. לכן הצעתי לי משכב בגן, אשר עצי‑הפרי והצַפצָפות שלו, הגבוהיםכמֶטר וחֵצי, התנשאוּ כחומה בצוּרה. מי שרצה לבוא אל הגן, היה עליו לטַפֵּסקֹדם‑לכך ולעבור את הגדר. בהגיע הלילה שלחתי את אנשי אל הכפר, ואני עצמיהתעטפתי במעילי ושׂמִיכתי, שׂמתי את אֻכָּפִי מראשותי ושקעתי בשֵׁנה. ישנתיכשתי שעות, פתאֹם – והנה קול גֵּרוּד העירני משנתי. הקול הגיע מן המקום, שבו היו מֻנחות שתי חבילות של עור, אשר עליהן היו פזורים שיָרי ארֻחתי: לחם, דבש ותפוחים. קמתי ממשכבי, הקשבתי, אך לא שמעתי מאומה, מלבד קול המֻלתהפלג הקרוב. מפני החשכה לא יכֹלתי לראות דבר, רק אור הכּוֹכבים נשקף לי בעדדליות העצים. ובכן ישנתי שנית. כּעבור רגע העירני שוב קול גֵּרוּד, אשר הגיע ממקוםהחבילות, והפעם שמעתי ברור, כי מי‑שהוא מטפּל ברצועות של החבילות. קמתי עלרגלי וראיתי כששה תנים חולפים כצללים בין עצי הצפצפה. החלטתי לבלי לישוןעוד בלילה ההוא, כי היה עלי להרחיק את החיות הנועזות האלה ממקום שבתי. אךשכבתי רגע אחד דומם, שָׁבו התנים ומשכו ברצועות של החבילות, אבל בהרימי אתשוטי נעלמו מַהר. ואולם עד‑מהרה הסכינו אל השוט, וכאשר שבתי והרימותיו, נסוגו רק צעדים אחדים ומהרו לשוב. אז שמתי עין על תפוחי, וכאשר שבו התניםלהתגנב אלי, השלכתי בהם תפוח, וכה נלחמתי אתם בכלִי‑זֵני החדש הזה, עדשהתפוח האחרון נפל והתגולל במחשכים. מרבית חִצַּי לא פגעו בהם, רק פעם אחתעלה בידי להוציא מפי אחד הַלִּסטים האלה צרִיחַת כּאֵב. מה מאד ארך לי הלילה ההוא! לאחרונה חדר אלי מבעד ענפי הצפצפות אור השחר והתנים עלו, קפצו על חומת העצים ונעלמו. עתה יכֹלתי לשבת ולסעוד את לבּי באין מפריע, אךמן הלחם, אשר נשאר מארֻחת‑הערב, לא מצאתי עוד מאומה. אחר‑כך נודע לי, כי מןהתנים אשר במקומות האלה צפויה סכנה גדולה לבני‑אדם; שנים‑שלשה מהם יוּכלולאדם אחד ויטרפוהו. ומן היום ההוא והלאה פקדתי תמיד על אחד מאנשי לישוןבקִרבתי. כֵּיון שאנו מדַבּרים באורחים לא‑קרואים אלה, עלינו לדברגם על אֹדות הצבוע, כי גם הוא מיושבי המדבר הנהו. מוזרה היא החיה הזאת: לאכלב ולא חתול היא, אך חציהּ כלב וחציה חתול, ורַק גדולה היא משני אלה. מזֹהָמה היא, אפורה‑שְׁחֻמה וקוים וכתָמִים שחוֹרים על עוֹרָהּ, ראשהעגלגל, עיניה שחורות, רגליה קצרות מאד וגַבָּהּ הַשָּׂעיר מִשְׁתַּפֵּלויורד לאחוריה. גם הצבוֹע יוצא, כמו התּן, לטרף בלילה, ובמערבהּ של פרסהוא מְזַנֵּק ממחבואו אשר בהרים, בא אל דרך שהאֹרחות עוברות בו ומחַפֵּשׂ אחרי חַמורים, סוסים וגמלים מתים. אם לא יקברו אנשי האֹרחה את חיותיהםהנופלות בדרך בבור עמֹק, יחפרו אותן הצבוֹעים מתחת לאבנים ויוציאוּןמקבריהן, כי הם נִזּוֹנים כמעט רק מִבּשר נִבאש. הנה מסלה גדולה בארץ פרס והיא מוּצָפה אור הלבנה באחדמלילות‑הקיץ הנהדרים. גמל עָיֵף בדרכו ומת והנהו מוטל כגוּש שחור בפשיטתראש ורגלים. מן הנבלה נודף ריח רע מאד, ודוקא הריח הזה הוא שמושך אליו אתהצבועים. הם ממהרים לצאת ממאוּרותיהם, קול נבחתם הַנִּחר הולך וקרב, אחרי‑כן הם נצבים רגע, כּשאזניהם נטוּיות למעלה, מריחים סביבותיהם ומנַהמיםבקול דממה. מפיהם נוזל הריר, כי זה ימים רבים לא אכלו מאומה. עתה, כאשרהריחו ריח גמל, באו הֵנה. הם קורעים את עור הבטן של הגמל, כשרגליהםהַקַּדמיות נעוצות בחָזקה באדמה, אחרי‑כן הם משקיעים את פיהם בחלקים הרכּיםשל הבטן ואוכלים לשׂבע מֵעַיִם ובשר. עוד רגליהם תחובות בבטן הגמל, והםמרימים את ראשם ומַטִּים את אזניהם אל עבר אחד. אך נֵרָאֶה להם לאור הלבנה, וחלפו כצללים ונעלמו באפלת המדבר, וכשהננו מתרחקים מעט, הם שבים אל מקומםומחַטְטִים במעי הגמל, עד אשר יפגשו במעצור חדש. כאשר אך יאיר השחר, יֵעָלמו משם וישובו אל מאוּרותיהם. ככה נדים דָּרֵי המִדבר האלה, ההולכים על ארבע, בסביבותטֶּבס, והם חולקים את ממלכתם הרחבה יחד עם הפַּנְתֵּר, הָעָרוֹד49 וְהַצְּבִיָּה רבת‑החן. במישר הזההרחוק והרחב לאין‑קץ נמצאים נאות המדבר האלה, הנשכחים והבודדים, והיו כאִיבתוך ים של חול. הזאבים בפָמִיר מי שלא נדד שבועות רבים במדבר השמָמה ולא בא אחרי כמהנדודים אל נאות המדבר, אינו יכול לשער מה גדול ורב עֶרכָּם. נאות-דשא לנוסעבמדבר הם כחוף בטוח למַלָּח, אשר סערה קפצה עליו בשׁוּטו באניתו בתוך הים, ומאד קשה לנוסע להפרד מהם ולשוב ולנוד בתוך המדבר תחת קרני השמש הלוֹהטוֹת. לפי שעה הננו עוד בנאות המדבר טֶבֶּס, ואין דבר בעולם, אשר יעשה שלום ביןהאדם ובין השמש, המפיץ את קרניו הבוֹערות בשֹׁפי, כזכרון הימים, שבהם היהמיַחל לקרן שמש אחת קטנה – ולַשוא היתה תּוֹחַלתו. אחד הזכרונות האלה מעביר אותנו צפונה למדבר פרס, אל נוףאחר. בחֹדש נובֶמבר לשנת 1893 הביאני גורלי לאורֶנבּורג אשר על הנהר אורַל, שהוא במקצתו, כידוע, הגבול שבין אסיה ואירופה. נכון הייתי לעבור בטַרַנטַס, עגלה שכיחה ברוסיה, את ערבות קירגיזיה, המשתָּרעות בין אריטיש והים הכספיובין הנהר אורַל וסיר-דַּריה. הערבות הגדולות האלה שטוחות כים קָרוּשוהסוסים יכולים לעבור בהן במנוחה, ואין לירֹא פן יפלו אל אחד הַפְּחָתִיםאוֹ ינֻפַּץ אל זִיז-סלע אחד מאופני העגלה. משם לטַשׁקֶנט, בירת טורקֶסטַן, דרך של אלפַּיִם קילומֶטר, כדרך אשר משטוקהולם לרומה. בשעת סופת שלג וקֹר של עשרים מעלות עברתי בשלוםתשעים ותשע תחנות-דֹּאַר ובכל תחנה ותחנה החליפו את הסוסים באחרים. מִטַּשׁקֶנט פניתי דרך סַמַּרקַנד אל בירת חבל-הארץ הזה, הנקראת גם היא בשםסמרקנד, ומשם עברתי לדרומית-מערבית, לבוֹכַרה, אשר מושלָהּ סר למשמעתרוסיה. משם נסעתי אל פַּמיר, הנקרא בפי יושביו בשם “גג העולם”. מןההר הענקי הזה יוצאות הגדולות בשרשרות הרי אסיה וגם בכל העולם כֻּלו: הימַלַּיה, מעבר להימַלַּיה, קַרַקּורוּם, קְוָן-לוּן וטיַן-שַׁן –מזרחה, והינדֻכּוּש – מערבה. די להָעיף עין על מפת הארץ, למען הִוָּכַח לדעת, כירֻבָּן של שרשרות ההרים באסיה והגבוהות שבהן מחֻבּרות ברב או במעט להריפַמיר, או יוצאות מתּוכם. שרשרות הרי טִבֶּט נמשכות עד למרחקי חינה ועדחצי-האי ההֹדי-חִינָאִי. טיַן-שַׁן היא אך טבעת אחת של שרשרת הרים שונים, ההולכיםונמשכים צפונה דרך כל אסיה. את טבעות השרשרת של ההר הינדֻכּוּש אנו מוצאיםבצפונה של פרס, בקוקז, אסיה הקטנה, חצי-אי הבַּלקַנים, בהרי האַלפּיםוהפּירֵנֵאים. פַּמיר דומה לגופה של שׂמָמית, הפושטת את זרועותיה לכלעבר. שרשרות ההרים הנשאים היוצאות ממנו הן עצמות אסיה, השֶׁלֶד שלה, וסביבותיו הַשְּׁרִירים – הַהֲרָרִים השטוחים. נחלים, אגמים ונהרות הםעורקיו וגידיו. המדברות אשר בתוכו הם אברי הגוף שהחולים והיבשיםוחצאי-האיים הם האברים, הַמַּגִּיעִים עם בעם ולאֹם בלאֹם. בחֹדש פברואַר לשנת 1894 באתי למַרגֶּלַּן, בירת פֶּרגַּן, שהיא האֹסם של אסיה המרכזית, כי כל נוף פֶּרגַן משתרע בבקעה פוריהמאד, מֻקפת הרים. ערכתי לי אֹרחה קטנה, אך טובה מאד. באֹרחה היו אחד-עשרסוסים ושלשה אנשים, ובתוכם איסלַם-בֵּי, שבמשך שנים רבות אחרי-כן היה לימשרת נאמן. אהלים לא היה עלינו לקחת אתנו, כי שר הנוף נתן בידנו פקֻדה אלהקירגיזים, שבכל מקום ומקום אשר נרצה ללון יתקעו לנו שני אהלים של לֶבֶדשחור. הַצֵּידה שלנו נמצאה בתֵבות ואת התבן והשעוֹרים שַׂמנו בשקים. מלבדאלה לקחנו אתנו מַעדרים, קרדֻּמות וחניתות, כי היה עלינו לעבור בשלג עמֹקוקרח. ואולם שכחנו לקחת אתנו כלב. בדרכנו נטפל אלינו כלב אחד ונבח בכלכֹּחו, כמבַקֵּש כי נִקָּחהו אתנו. מִלאנו את חפצו בכל חשק לבנו ועד-מהרההיה לנו לחבר טוב. יצאנו למסענו דרומה אל עבר פַּמִיר ונסענו דרך עמק צר, אשרבין סלעיו המכֻסים קרח שטף והעלה קצף נהר שוֹקֵק. פעמים אחדות עברנו עלגשרי-עץ צרים ומתנודדים, הנטויים על הנהר הזה. בעיניו של המביט אל הגשריםהאלה ממרום מדרון החוֹף יהיו ככפִיסֵי עֵץ דקים. במרומי החוף נח שלג רב. כחֹם השמש נמס. אך בלילה שב וקפא בקֹר, והמשעול אשר עברנו בו דָּמָהלמסִלת-קרח העוברת על עברֵי פי תהום תלולה. לקחתי לי לעֵזר קירגיזים אחדים, ואחד מהם הוביל את הסוסהראשון בשורה, אשר נשא על גבו שני שקים גדולים מלאים מספֹא וביניהםמטת-הדרך שלי. במקום אחד, שבו הלך המשעול ונמשך מעל לתהום, מעדו רגלי הסוס, רגע מִשֵּׁש וגִשֵּׁש ואחרי-כן נפל אל התהום ושדרתו נשברה. המספֹא נפזרעל-פני הסלעים ומטתי צפה על מימי הנהר. מקרה זה החריד אותנו מאד ואנחנומִהרנו לרדת למטה, למען הַצֵּל את נפשנו וחפצינו ככֹל אשר נוכל. ושוב היה עלינו לעלות. ולמען עלות היה עלינו לחצוב לנושלַבִּים בתוך הקרח ולשפוך חול על-פני הדרך. ואולם ככל אשר עלינו, כן הלךהדרך הלוך ורע. שני קירגיזים היו מֻכרחים להוביל כל סוס וסוס; האחד אחזברִסנו, והשני – בזנבו. כי נוכל לרכוב על הסוסים – דבר זה לא יכֹלנו להעלותכלל על לבנו; זחלנו על ידינו ורגלינו שתים-עשרה שעות. לבסוף הלך העמק הלוךוהתרחב ונבוא עד מדוּרת-אש הבוערת מסביב לאהלי קירגיזים. יום-יום טִפַּסנו הלוך וטַפּס למעלה, ופתאֹם והנה באחדהמשעולים תקפה אותי מחלת ההרים. ראשי כאב עלי מאד, הרגשתי גֹעל-נפש בקרביואָזְנַי צללו. בעת סוּפת-שלג עזה באנו אל עמק אֵלַּי הרחב והמלא שלג. שניקירגיזים הלכו בראש ובידיהם מוטות ארֻכִּים, לחקור בהם את הדרך ולבלי תתלסוסים ללכת במקומות שבהם ישקעו בתוך השלג. פעם אחת הֻכרחנו לשכור לנוארבעה גמלים מאת אנשי אחת האֹרחות אשר פגשנו בדרך, למען אשר יעברו הגמליםבתוך השלג, ירמסו אותו ברגליהם וידרכו בו משעול צר לסוסים… השמים והארץהתלכדו והיו ללֹבן אחד; הנקֻדות השחורות היחידות בתוך הַלֹּבן הזה היוהאנשים והסוסים. בכל מקומות-מלון מצאנו אהלים מרֻוָּחים. פעם אחת, בהיותנוקרובים אל מקומות אהלים כאלה, באנו עד שוּחָה עמֻקה מלאה שלג. עֹמק השוחההיה שלשה מֶטר. הסוס, אשר הלך בראש האֹרחה, נעלם, כאִלו בלעה אותו האדמה; למען הוציאֵהו מתוך השוחה הֻכרחנו לפרוק מעליו בראשונה את המשא אשר עלגבּוֹ. מה עשו הקירגיזים הנבונים? לקחו מכסה של אהל, הציעו אותו על-פני השלג לרֹחב השוחה והעבירו אחד אחד את הסוסים על-פניהגשר הזה. קובץץ 4 עמ' 119 – תמונה קובץ 5 עמ' 120 – תמונה אמנם כן! מסענו זה לא היה דומה כלל וכלל לנדודינו במדברפרס. בכל דרכנו עתה טבענו בשלג ושקענו בתהומות מכֻסים קרח. פעם אחת שלחתיאת אחד הפרשים לתור את הדרך ואז ראינו מרחוק רק את ראשיהם של הפרש והסוסמבַצבְּצים מתוך השלג. פעם אחרת נסענו ועיפנו ולא מצאנו בדרכנו אהליקירגיזים כרגיל. הַקֹּר היה גדול מאד ולנסוע הלאה לא יכֹלנו. אז ערכנו לנומדורה ליד כֹּתל של שלג ונחנו שם. את הקירגיזים, אשר נשלחו להביא לנואהלים, עצרה בדרכם שִׁפעַת שלג שֶׁנִּתּקה מאחד ההרים ותהרֹג ארבעים כבשים. ששה מהקירגיזים שבו אלינו במהרה, שנים מהם שקעו בתוך השלג וארבעת הנותריםשבו אלינו אחרי-כן במצב נורא; רגלו האחת של אחד מהם קפאה בקֹר, והשני כמעטשהֻכּה בסַנוֵרים מן השלג הרב. בשעת סופת-שלג תולים הקירגיזים שערות-סוסיםארֻכּות בכובעיהם אל עבר פניהם, או שהם מצַירים בגחלת מסביב לעיניהם טבעתשחורה ומשחירים את חטמיהם, והם בטוחים, כי בזה הם מגִנים על עיניהם מפניהשלג. בהרים האלה יש זאבים רבים מאד ואנחנו מצאנו בדרכנו עקבותרבות של החיות הטורפות האלה. בגלל הרעב, המציק תמיד לזאבים, הִנם עַזי-נפשביותר ומרבים לטרוף טרף בתוך עדרי הקירגיזים. זאב אחד נָשך עד מָוֶת מאהושמונים כבשים בעדר אַחַד הקירגיזים רק לשם תענוג הרצח בלבד. פעם אחת פגעעדר זאבים באחד הקירגיזים הנודדים, וכעבור שני ימים נמצאה שם רק השֶׁלֶדשלו. ופעם אחת קרה, כי שנים-עשר זאבים פגעו בשנים מבני-לויָתי; מאַחַרששניהם היו מזֻיָּנים, הרגו כרגע שנים מן הזאבים, ועד-מהרה היו הזאביםהנהרגים מאכל לחבריהם. אנו יכולים לשער בנפשנו, מה גדולה ורבה חרדתהקירגיזי, אשר עדר זאבים מתנפל עליו בשעה שאיננו מזֻיָּן. הזאבים הריחו ריחעקבותיו והִנָּם רצים אחריו. עיניהם מתנוצצות מרֹב זעפּם ושאיפתם לדם. הםפותחים את פיהם, מגלים את שִׁניהם הלבנות והחדות ולשונותיהם השוֹתְתות רִירתלויות ויורדות. הנודד שומע מאחוריו את קול צעדיהם ועל-פני השלג הלבן הוארואה את גופם האָפור. דַם עורקיו קופא מרֹב אימה, הוא קורא אל אַלַּהּ ורץבכל כֹּחו על-פני השלג מתוך תּקוה להגיע אל כפר-האהלים הקרוב. מזמן לזמן נעצרים הזאבים בדרך מרוצתם וגוֹעים רגעים אחדיםבקול איֹם. ואולם כעבור רגע הם שבים ורצים ומַדבִּיקים את האיש ועַזותםהולכת וגדֵלה. האֻמלל בורח מפניהם בכל מאמַצֵי כֹחו, כי אין לו עצה אחרתלמַלֵט את לנפשו. אבל הזאבים יודעים, כי לא תארך העת והאיש ייעף במרוּצָתו. אחד מהם אוחז בִּכנַף אַדֶּרת-השֵּׂער אשר עליו, אך כרגע הוא עוזב אותו, כיהבורח משליך לזאבים את לכובעו. כל הזאבים מתנפלים אז על הכּובע וכרגע הואנקרע לקרעים קטנים ונבלע בתוך גרונם. ואולם מעט האֹכל הזה מַגבּיר אתתּאבונם. האֻמלל כבר עָיֵף הִנֵּהוּ, רגליו כושלות, בכבדות הוא גוֹרֵר אותןונשימתו קצרה מאד. ובכן כבר בא קצו. מכל עברים סובבים אותו הזאבים. הואצועק בכל כֹּחו, מוציא את חרבּוֹ מתחת לחגורתו ומכה על יָמין ועל שמאֹל, אבל הזאב ההולך בראש העדר קופץ על שכמו ומפיל אותו לארץ. בשָׁכבו שב האישלהכות בחרבּו על ימין ועל שמֹאל, אבל רק לרגעים אחדים תהיה החרב לעִזר לו. שני זאבים מתנפלים על רגליו ונושכים את נעליו למען הַגיע אל בשרו. החרבאינה פוגעת עוד בזאבים האלה והאיש מתאמץ לקום ממקומו, ואולם אז חוֹטפו אחדהזאבים בעָרפו באֹמץ גדול כל-כך, עד כי דמו שוטף כנחל על-פני השלגהלבן… למראה הדם הולך זעף הזאב הלוך וגדֵל. הקירגיזי כמעט שמשתגעמרֹב כאב ויֵאוש. הוא חוגר שארית כֹּחו, קם ממקומו ומתנפל בחרבּו עלהזאבים, אך הם ממהרים להַפִּילו שוב ארצה. הוא איננו יכול עוד לעמוד עלנפשו כבראשונה; אַט אַט הוא מניע את חרבּו. הזאבים נוהמים בזעף, גוֹעים, מיַבּבים ופיהם מלא קצף. עיני האֻמלל תּחשכנה, בינתו עוזבת אותו, חרבונופלת מידו והזאבים כבר מוכנים לתחוב את שִּׁניהם בגרונו. ואולם פתאֹם פורץמפיהם קול נהימה קצרה, נהימה, אשר בלשון הזאבים היא קללה. בתחתית הגבעההקרובה ראו הזאבים שני קירגיזים רוכבים: חָשים הם לעזרת אחיהם. הזאביםנעלמים כרגע, והקירגיזים הבאים נושאים את אחיהם המתעלף אל האֹהל הקרוב. עודבו נשמתו, לבו עודנו דופק בקרבו, וליד שַׁלהבת המדורה, בערב, הנהו מתעוררושב לתחיה. ואולם אוי גם לזאב, אשר ירו בו והכדור פגע בו והוא נתפשבידי הקירגיזים! נקל לאדם לשער בנפשו, מה מאד גדלה שנאת הקירגיזיםלחיות-טרף אלה, הנפגעות אך מעט מאד מכדוריהם. את הזאב הנתפש אין הקירגיזיםממהרים להמית, כי-אם מרבים לענותו בכל מיני יסורים קשים ונוראים. בימי החֹרף, בשעה ששלג רב יורד בעמק אַלַּי, נודדים הזאביםבמרומי פַמיר, במקומות שהשלג אינו עמֹק כל-כך, ואורבים לכבשי-הבר, בעליהקרנים העגֻלות, הגדולות והנהדרות. הזאבים עורכים על עדרי הכבשים האלה צַידלפי כל חֻקי הַצַּיָּדים. את כבשי-הבר הבודדים, אשר לא נזהרו ופרשו מןהעדרים, או נֶחְשלו אחריהם, מבריחות מִשמרות הזאבים אל שן סלע, ואחרי-כןמקיפים אותם שאר הזאבים מכל העברים. כּשהם יכולים להגיע למעלה, אל שן הסלע, הם טורפים אותם כרגע, ואם לא יעלה הדבר בידם, הם מחכים באֹרך-רוח, עד אשרתרפינה רגלי הכבשים מִיגִיעָם ונפלו מן הסלע אל תוך גרונם. בימי מסעותי הרבים באסיה פגעו בי פעמים רבות זאבים, אשרטרפו את כבשי, פרָדי וסוסי. כמה וכמה פעמים שמעתי אותם גוֹעים לפני אהליבהיותם צמאים לדם ורעבים לבשר. וכאשר אך אִנָּה אותם המקרה לידינו, לאידענו כל חמלה והרגנו בהם ככל אשר יכֹלנו. נודדים הם כשֵׁדים כמעט בכל אסיההתיכונה טורפים כבשים ועַיָּרים ואורבים לחייהדִּישׁוֹנִים50. אבי הרי-הקרח אל כל אשר יפנה האדם במזרחה של פַּמִיר הוא רואה את ההרמוס-טַג-אַטה, אבי הרי-הקרח, עם שִׂיאיו השטוחים, המתנשאים ממעל לכל שארההרים. גֹּבה ההר הזה הוא 7880 מֶטר, והוא אפוא אחד ההרים הגבוהים ביותרעל-פני כדור הארץ, על ראשו, הדומה לכִפּה עגֻלה, צָבור שלג רַב מאד, ושׂדֵרותיו התחתונות נהפכות לקרח מפני לַחַץ שדרותיו העליונות. במורד ההר יוצאות ובולטות שִׁנַּים ומראֵיהן כעין ערֵבותשטוחות, והשלג הנִצבָּר בהן כבתוך כוסות נהפך גם הוא לקרח מפני הלחץשמלמעלה. באֹפן כזה קמות שם לשונות של קרח עצומות מאד בגדלן והנן נעות שםלאט לאט במשך כל השנה. הן מֻקפות חומות גבוהות ותלוּלוֹת של הרים, שמהןנופלים מדי פעם בפעם על-פני הקרח שִׁברי סלעים, יורדים ונופלים למטה. שם, למטה, האויר חם והקרח נמס. ואולם שׂדֵרות קרח חדשות יורדות ונופלות בליהרף, ונדמה, שהמקום הזה הוא החוף של נהר-הקרח השוטף מֵעָל. במקום ההוא נִצבָּרות האבנים המובאות שמה על-ידי שבריהקרח, הן יורדות ונופלות האחת על רעותה ודומות לגלי מַפֹּלת; הן נקראות בשםמוֹרֶנות. נחל-הקרח נקרא בשם גלֶטשֶר. ההר מוס-טַג-אַטה שולח נחלי-קרח כאלהלכל עבר והם גדולים מאד, קילומטרים אחדים אָרכָּם וכשני קילומטרים רָחבָּם. פניהם אינם ישרים ועליהם נראים גַּבנוּנים ומגדלים של קרח זך. פעמים רבות יצאתי לשוח על-פני נחלי-הקרח של מוס-טַג-אַטה, ואולם היה עלי להזהר מאד לבל אפול וארד אל תוך נִקרות הקרח, הנמצאות שםבמספר רב. כאשר עמדתי על עֶברי פי נקרה כזאת והבטתי אליה, ראיתי מערה אפלהוכחֻלה, שכתליה לבנים ומראֵיהם כמראה הזכוכית, ופתילי קרח ארֻכּים תלויםעליהם ויורדים למַעמַקי המערה. על-פני נחלי הקרח צפים נחלי מים, מֵימי הקרחהנמס מקצתם שוטפים לאט, בנחת, כאִלו צף שמן בתוך צנורות הקרח הבהיריםוהכחֻלים, ומקצתם שוטפים בשאון, מכַרְכְּרִים ומרַקדים. מקצתם יורדים אלתוך נִקרות הקרח ומקצתם יורדים לתהומות ובמקומות אלה קמים מַפְּלֵי-מים. בימות החמה, בשעה שהשמש מאירה ממרומי הרקיע, נמס השלג ויורד בשאון רבבתחתּית נחלי הקרח. בבֹא החֹרף עם קָרָתו העזה, שוררים שם דממה וקפאון וכלהנחלים נהפכים לקרח. שורי-הבר אשר לקירגיזים טובים מאד לטיולים במקומות ההם. האדם יכול לעבור ברכבו עליהם את מישורי-הקרח החלקים ובלעדיהם אי-אפשר היהלו לעשות כזאת בשום פנים. שור-הבר מציג את פרסות רגליו על הקרח בחֹזֶק רבכל-כך עד כי מתחתיהן פורצים ומתפזרים סביב סביב רסיסי קרח לבנים ודקיםכאבק, ובמקום תלול, שאין הרגלים יכולות להתיצב עליו, הוא פושט את רגליו עדשהן נעשות מוצקות כבולי-עץ, ומחליק בהן על-פני הקרח. פעמים רבות רכבתי עלשור-בר כזה ועברתי דרך ערֵמות של מוֹרֶנות, של גושי-סלעים גדולים מאד, שנצברו במקום אחד. היה עלי ללחוץ בברכי בחזקה את שור-הבר שלי, כי הוא קפץוכִרְכֵּר כמשֻׁגע. פעם אחרת היו הסלעים גבוהים מאד ושור-הבר לא יכֹללעברם, ואז הייתי אנוס ללכת הלאה רגלִי. למען רדת משם למטה לא היתה תחבולהאחרת בלתי-אם להחליק מסלע אל סלע, וכאשר הגעתי באחרונה למטה, נמצאתי בתוךנחל מים. זחלתי אפוא ועליתי לשטח של מישור. ואולם כלבי, יוֹדלַשׁ, עמד עודעל אחד הסלעים הגבוהים ונבח בכל כֹּחו. שרקתי אליו וקראתי בשמו. אז שבונעלם בין הסלעים. אחרי-כן שמעתי אותו נובח ומיַבֵּב. לבסוף קפץ אל תוךהמים ובא אלי, והיה זָעֵף מאד על אשר לקחתיו אתי לטיּוּל מסֻכּןשכּזה. ארבע פעמים נסיתי לעלות, בלוית קירגיזים אחדים אמיצי-רוח, אל ראש “אבי הרי הקרח”, אבל אף פעם אחת לא הצליח חפצי בידי. למעלה, בגֹבהההר, בין המורֶנות, תקענו לנו אֹהל וחנינו שם. איסלם-בֵּי, ששה קירגיזיםועשרת שורי-בר היו נכונים לדרך עוד לפני צאת השמש; לקחנו אתנו מַכֹּלת, אדרות-שׂער, מעדרות ומוטות, עצים להסקה ואֹהל אחד. בראשונה הלכנו דרךמפֹּלת סלעים, אחרי-כן דרַכנו בתוך השלג, אשר הלך הלוך ועמק במדה שעלינולמעלה. האויר הלך הלוך ודק, הנשימה כָבדה ושורי-הבר הרבו להֵעָצר בדרך, בכדי לשאֹף רוח. הקירגיזים הלכו רַגלי ודפקו בבהמות בעלותם מעלה מעלה. בערבהיום הראשון ללכתנו באנו עד גּבה של 6300 מֶטר מעל לשטח האוקינוס. מסע כזהדי היה ליום אחד, ובכן נעצרנו, למען לין שם הלילה, וַנַּחשֹׁב, כי ביוםהמחרת נוסיף לעלות. ואולם שנים מן הקירגיזים היו עיֵפים מאד מן הדרך ומכאברֹאשם, ויבקשו ממני, כי אתן להם לשוב. שאר הקירגיזים פִּנו את השלג במעדרותוהִקִּיפו את אהלֵנו כתלים של שלג. אז הבעירו אש והציגו עליה יורה קטן מלאמים, למען בַּשֵּׁל מים לטֵה. אולם מכֵּיון שקרבה אלינו מחלת ההרים, רחקמעלינו התֵּאָבון לאכילה… עשרת שורי-הבר עמדו על-פני השלג כשהם קשוריםאחד אל השני, והקירגיזים התעטפו באדרות-השער שלהם כקִפּודים. הלבנה שטהבמלוּאה אל עבר ראש ההר, ואני יצאתי מאהלי, למען הַבֵּט אל המראה, אשר עדעולם לא אשכחהו. הגלֶטשֶׁר מתחת לנו היה מוטל בצל, אבל שׂיאי הקרח של ההרהתנוצצו בלָבנם לאור הלבנה. שורי-הבר נראו ככתם שחור על-פני השלג הלבן, אשרשרק מתחתיהם, ומנחיריהם יצאו גלי אֵדים. עננים לבנים וקלים צפו חיש-מהרמתחת ללבנה. שבתי אחרי-כן אל אהלי. האש כבתה והשלג, אשר נמס זה לא כבר, היה לקרח. בתוך האֹהל שרר טַחַב, האויר היה מחניק מפני העשן והאנשים שאפורוח בכבֵדות ונאנקו מכאב הראש ומן השאון אשר באזניהם. התעטפתי באדרת-השעראשר לי, אך הַשֵּׁנה רחקה ממני. הלילה היה חרישי, אך מרגע לרגע נשמע קולרעש – ודאי נולדה נִקרה חדשה בתוך הקרח, או סלע עצום בגדלו נעקר מכֹּתלההר. מוזר היה הלילה ההוא על גבול השטח האין-סופי, הפורש אתכִּפּתו האפלה-כחֻלה על-פני כל הרי האדמה. שכבנו בתוך אהלנו המלא עשןעל-פני גֹבה, שאליו לא יגיעו כל ראשי ההרים אשר באירופה, אמריקה, אפריקהואוסטרליה. רק באסיה נמצאים הרים אחדים, ובדרומה של אמריקה הר אחד, שהםגבוהים מן המקום, אשר בו נחנו אז. למען הגיע אל המקום, שבו בלינו את הלילהההוא, צריך להציג עשרים מגדלי-אֵפל זה על-גבי זה.. כאשר יצאתי ממחרת הבֹּקר מתוך אדרתי ונצבתי לפני האֹהל, שררה סופת-הרים עזה מאד במורד ההר. ענני השלג האפלים היו כבדים מאד ולאיכֹלנו ללכת הלאה, כי סכּנת מות היתה צפויה לנו. שמחנו מאד, כאשר הצלחנולהמלט משם ולשוב בלי פגע לעת סופה כזאת, אשר לא פסקה בכל זמן שובנו בדרךתלולה ומסֻכּנה. היה עלינו להתחזק ולשבת על אֻכּפינו, לבל נפול לארץ ולאנהיה למרמס לרגלי שורי-הבר, הדורסים את הרוכב האֻמלל בנפלו. הלילה הזה, אשרבליתי בגֹבה של 6300 מֶטר, עוד נתן אותותיו זמן רב אחר-כך… פעם אחרת שקע פתאם בתוך השלג שור-הבר הראשון שלי, אשר נשאשתי חבילות עצים, ואולם לאשרנו נאחז בקלִפת שלג בקרניו ובאַחת מרגליו, וכלגופו היה תלוי באויר מעל לתהום אפלה. השלג נמתח במקום ההוא כגשר על-פנינִקרה גדולה שבתוך הקרח, וכאשר עבר שור-הבר על הגשר הזה, נבקע השלג תחתכֹּבד משאו. אנשַׁי הרבו לעמול עד אשר הצליחו למשוך משם בחבלים את השורהאֻמלל ולהצילו ממות. משחקי הקירגיזים מזרחה של פַּמיר נמצא תחת ממשלת חינה. העמק הרחב בצד מזרחמֻקף שלשלת-הרים, המִסתּעפת ויורדת אל העמקים אשר במזרחה של טורקסטַן. שלשלת-ההרים משתרעת מצפון לדרום, והגדול שבהרים האלה הואמוס-טַג-אַטה. לרגלי “אבי הרי הקרח” הבקעה היא ישרה ורחבה ושׁפעת דשאמכסה אותה. במישור פזורים האהלים השחורים של הקירגיזים והם דומים לכתמיםשעל עור הפַּנתֵּר. בשנת 1894 שכרתי לי אֹהל כזה לחדשי הקיץ ובכל חשק לבביחקרתי לדעת את מנהגי הקירגיזים. הקירגיזים הם עם מצֻין, עם אבירים ורועים ואוהב מלחמה. הםמתפרנסים מעדרי צאנם הגדולים מאד ומגַדלים גם סוסים, גמלים ופרים במספר רב. חייהם תלוים בדשא שעל-פני הערבה, וככל שאר שבטי הרועים הם נודדים ממקוםמרעה אחד אל משנהו. אהלי הלֶּבֶד השחורים שלהם נטוים על מוטות ליד חופינחלים ונהרות. כאשר יְכַלּוּ העדרים לאכול את הדשא אשר באחד מקומות המרעה, לוקחים הרועים את אהליהם, טוענים את כל אשר להם על הגמלים ומבקשים להם מקוםמרעה אחר. הקירגיזים הם עם חפשי וגבור-מלחמה, האוהב מאד את ערבותיו הרחבותעד לאין-סוף. בשבתם תמיד במקומות מישור רחבי-ידים ובאויר צח, התפתחו חושיהםבאֹפן נפלא. את המקום, אשר יראה הקירגיזי פעם אחת, לא יִשכח עד עולם. כלפרט קטן שבקטנים, אם הדשא שעל-פני הערבות הוא רב, או לא, אם על-פני אחתהערבות יש איזה גבנון קטן שבקטנים, אם מוטלת שם איזו ערֵמת אבנים אפוּרה אושחורה, קטנה או גדולה, – את כל אלה זוכר הקירגיזי היטב ובעזרת סִמנים אלההוא מכיר כל מקום ומקום. פעמים רבות, מדי הֵעָצרי לזמן קצר בעת מסעי מאורנבורג דרךערבות הקירגיזים למען תת מנוח לסוסי, היה רַכָּבִי הקירגיזי פונה אליוקורא: “הבט-נא, אדוני, וראה: הנה קירגיזי רוכב שם על סוסה ברֻדה”. הפניתיאז את קנה-הצופים אשר לי אל המקום ההוא, ובעמל רב ראיתי מרחוק איזו נקֻדהקטנה, אך לא יכֹלתי בשום אפן להבחין דבר-מה… חדשים אחדים ישבתי בין הקירגיזים. בשעה שהאויר היה צחיצאתי לטַיֵּל ברָכבי על סוס או על שור ולקחתי אתי את מפת המקומות שבסביבה. ברדת גשם ישבתי באהלי או בִקרתי באהלֵי שכנַי ושוחחתי אתם. מהרתי ללמוד אתלשונם, וכֵּיון שדברתי בלשון זו כל ימי שבתי שם, נעשתה הלשון שגורהבפי. ליד אהליהם הגדולים והשחורים של הקירגיזים נצבים כלביםרעים על משמרותיהם, וביניהם משתעשעים ילדים קטנים, ערֻמים ושזופים מחםהשמש. הילדים האלה הם נעימים מאד ובהביט איש אליהם קשה לו להאמין, כי אלהיגדלו ויהיו לאנשים גדולים, נודדים עבי-גרם ופראים למחצה. ואולם כל הילדיםנעימים ויפים הם כל זמן שהחיים ובני-האדם לא ישחיתו את רוחם. באהלים יושבותנשים צעירות ליד הפֶּלֶך וכלי האריגה. הנשים הזקנות עוסקות בבנין אהלים, מכינות חמאה, או יושבות מסביב ליורה, שהן מבשלות בשר בתוכו; האש בוערת בתוךהאֹהל והעשן יוצא דרך חור עגֹל אשר בגג. הגברים הצעירים רועים צאן באחו אופרים בגבעות. יש שהם יוצאים לצוד ציד ומביאים הביתה כבשים ועזים פראים. אחרי שקיעת החמה הם מכניסים את עדריהם אל המקומות אשר בקרבת אהליהם, והנשיםחולבות את הכבשים והפָּרות. הקירגיזים הם בני דת מחמד ולפעמים קרובות תראֵםיושבים לפני אהליהם ושׁרים תפלות ערביות. ימים מעטים אחרי בואי באתי בברית ידידות עם שכניהקירגיזים. הם ראו, כי חושב אני טובות עליהם ואיני גדול בעיני מהם, וכי טובלי לשבת אתם. מקרוב ומרחוק הביאו לי מתנות: כבשים וחלב, וגם כבשי-הברועופות-הבר מצידם. כל אֲנָשַׁי, מלבד איסלם-בֵּי, היו קירגיזים, ובחפץ-לבלִוו אותי בלכתי אל המקומות אשר חפצתי. פעם אחת החליטו ראשי הקירגיזים לערוך הִלּוּלָה לכבודי. ההִלולים, הקרואים בלשונם “בֵּיגָה”, הם שעשועי פרשים, ועוד. כעלות השחרהחלו להתאסף חבורות קטנות של פרשים על-פני המישור הגדול, שנועד למקוםההלולים הפראים. כּשהחמה כבר עמדה במרומי הרקיע, שמתּי שמה את פני גם אנכי. הקיפוני שם ארבעים ושנים קירגיזים. הם היו לבושים בגדי חג: מעילים בהיריםוחגורות מגֻוָּנות, הכובעים אשר בראשיהם ארוגים משי, על מתניהם קיניםוסכינים, ובחגורותיהם תקועים אבן-אש, מַקדֵּחַ ומקטרת. מראה זה היה נהדרמאד. ביניהם היה גם ראש הקירגיזים היושבים בעבר מוס-טַג-אֵטה מזרחה. מעילוכּחֹל-שחרחר, חגורתו כחֻלה-בהירה, בראשו כובע ירק-לבן במסגרת זהב ועל מתניוחרב עקומה, קשורה אל חבל שחור של משי. הוא היה איש גבה-הקומה, זקנו שחורושערות שפמו עבות כשערות החזיר, עיניו עקומות ועצמות לחייו בולטות, כעצמותרב הקירגיזים. כל המישור אשר לפנינו היה מלא אנשים וסוסים. המון בגדיצבעונים מסביב. הסוסים השמיעו קול צהלתם והכו בפרסותיהם. ראש הנשיאים, חוֹאַט-בֶּק, ישב בקומה זקופה על-גבי אֻכּפו, למרות שכבר היה אז בן מאהושש-עשרה שנה. חטמו הגדול, חֹטם הנשר, בָּלַט מעל לזקנו הקצר והלבן. חמשתבניו, אשר שערות כֻּלם כבר היו לבנות, הקיפו אותו ברָכבּם על סוסיהםהאבירים והגבוהים. המחזה החל. הנשיאים נטו הצדה, למען פַּנּוֹת מקום לנו. אחדהרוכבים קפץ מעל סוסו ומשך אלינו את האַיִל, אשר החזיק עד אז בזרועותיו. רוכב שני אחז בידו השמאלית בקרני האיל ובסכין חד אשר ביד ימינו כרת כרגע אתראשו, המתין עד אשר יֵצא דָמו ממנו, אחזוֹ אחרי-כן ברגליו וירכב עמוחיש-מהר על-פני המישור סביב סביב. מרחוק נראה המון רוכבים, אשר הלך וקרבאלינו במהירות נפלאה. שמונים פרסות סוסים הכּוּ והקּישוּ, ואת השאון מחרישהאזנים הגדילוּ צעקות נוראות וצלצול האַרכּוֹפיט51. בתוך ענני אבק קרב ההמון אלינו; מזג האויר היה כבעֵת היותהסופה. – סור הצדה, אדון! – קראו אלה מִעברים – עתה ישׂתָּעֲרוּ עלינו כמשֻׁגעים. ואמנם אך הִסְפַּקנו לנטות הצדה, והמון הרוכבים עלהכַסּוּפָה על המקום, אשר עליו נצבנו לפני רגע. ליד האַיִל קמה צנֵפָה סבוכהשל אנשים וסוסים וכמעט שאי-אפשר היה להבחין ביניהם בתוך עמודי האבק, אשרעלו מסביב. החלו להלחם על האַיִל: האיש אשר ילכדהו – הוא יהיה המנצח. האנשים נדחקו, דחפו והשליכו לארץ איש את רעהו. הסוסים נבהלו, נצבו עלרגליהם האחורַניות ואת רגליהם הקדמיות יחד עם ראשיהם הֵרימו למעלה, או נפלואחור על גבם. סוסים אחרים קפצו ועברו עליהם. הרוכבים ישבו על אֻכּפיהם, הֵשֵׁחו את גֵּוָם לארץ ואחזו בצמר האיל. אחדים נפלו לארץ, אחרים כמעט שהיותלוים תחת בטני הסוסים. המבוכה גדלה עוד יותר, כאשר נדחקו ובאו בתוך ההמון שניקירגיזים רוכבים על שורי-הבר, שנגחו בקרניהם את הסוסים. הסוסים, אשר כאבםהציק להם, דהרו ובעטו ברגליהם. השוָרים עמדו על נפשם על-פי דרכם והקרָב ביןהסוסים ושורי-הבר היה חזק מאד. לבסוף הצליח אחד הקירגיזים לתפֹשׂ את האיל. יודע סוסוהיטב, כי עתה עליו לברוח משדה-הקרָב, ובכן התחיל לרוץ בכל כֹּחוֹ, לרוץכסערה על-פני המישור, ורוכבים אחרים רדפו אחריו וחָזרוּ ונִשְּׂאוּ לקראתנוּ במהירות נוראה, כּאִלו אמרו לשים אותנו למרמס תחת רגלי סוסיהם. ואולם כאשר הגיעו אלינו, נצבו הסוסים פתאֹם, כאִלו נתחבו רגליהם בתוךהאדמה, ושוב הֵחֵל הקרב. מפניהם של נלחמים רבים זב דם, בגדיהם של אחרים היוקרועים; מגבעות ושוטים היו פזורים על-פני שדה-הקרב וסוסים רבים צָלעו עלרגליהם. – אשרינו, כי אנחנו הזקנים איננו צריכים להמָּצֵא בתוך ההמון הזה, – אמרתי בהלָצה אל חוֹאַט-בֶּק. – אדוני, – ענה הזקן וַיצחק, – כמאה שנים כבר עברו למן היום, אשר שני חיי היוּ כשני חייך עתה! במדינת המות השחור חיש מהר חלפה עת מרגוענו בנוֶה-המדבּר אשר בטֶבֶּס. שובעומדים הגמלים טעונים משא ואנחנו יוצאים למסענו החדש. הפעמונים הקטנים אשרבצוארי גמלינו מצלצלים שוב ואֹרְחָתֵנוּ נוסעת ימים ושבועות דרומה-מזרחה. לאחרונה באנו אל שפת היאור הגדול, הנקרא הַמוּן, אשר על הגבול שבין פרסואַפגַּניסטַן. מחציתה הצפונית של אַפגַּניסטַן מלאה הרים, והם נקראים בשםהינדוּקוּה. פרושו של השם הינדוקוה בשפת אַפגַּניסטן הוא: מוֹת ההֹדים, כיההֹדים המרהיבים לבֹא שמה מארצם, ארץ הֹדוּ החמה, יש להם לחשושׁ בצדק, כילא יצאו חיים מתוך השלג הנצחי אשר על ההרים ההם. בימי האביב נמסה שם שפעתהשלג הרַבּה מאד והמים יורדים אז בקפיצות עליזות אל העמק והיו לנחליםואגמים, ובדרומה של אפגַּניסטן הם מתלכּדים יחדו והיו לנהר גדול, הנקרא בשםהילמֶנד והוא משתפך אל היאוֹר הַמּוּן. והנה על שפתו של יאור זה תקעתי אתאהלי בעת מסעי בשנת 1906. לא יכלנו להעביר את הגמלים דרך היאור, כי לא היושם ספינות ואף לא סירות. לדאבוני הגדול הֻכרחתי להפרד מהם, אף כי עבדו אותיבאמונה חדשים רבים. חסתי עליהם מאד, כי הִסְכַּנְתִּי אליהם. בערב האחרוןקניתי לכֻלם לחם והאכלתים אחד אחרי אחד. הבהמות הגדולות והיפות השתוממו על הדבר מאד. הגמל השחוֹר-חום הביט אל רעהו כאומר: – מה פשר המתנה הזאת? האין זה משתֶּה-פרידה? – לא! – עָנָהוּ שכנו החוּם-צהֹב, – בתוך המדבר הננו עתה, הן לא יוכלו ללכת רגלי ולהגיע עד תכלית מסעם – אמנם כן! ואולם אל-נכון יחליפו אותנו בִּבְכָרים52, כי אנו, בני הצפון, לא נוכל שאת את החֹם הגדול אשר בשִׁטחי המדבר הדרומִיּים. – כנים דבריך, – אמר הגמל השלישי. – הַקַּיִץ הולך וקרב, ולוּ נשארנו פה – כי עתה מתנו והדבוֹרים היו אוכלות אותנו. הגמל שלי, אשר עמד אצלם ולעס בשִניו פת-לחם גדולה, לחש לרֵעיו בעצב: – אמנם כן. אל-נכון נמָּכֵר כעבדים! האינכם זוכרים את האישבעל הזקן, אשר צניף לבן בראשו, שהביט זה לא כבר לתוך פינו, מִשש את כלגופנו ואת גבנונינו וגם אל השערות אשר בקצה זנבותינו הביט, למען דעת, אםעודן ארֻכּות. האינכם שומעים את קול צלצול מטבעות הכסף, היוצא מאֹהל סַהיב? שם קונה אותנו האיש בעל הצניף הלבן בלא-מחיר. אך מה נוכל לעשות? זה גורלהעבדים: הם עוברים מיד ליד! סַהיב היה טוב לנו, אך עתה הִתְאַכְזֵר והנהומוכר אותנו. – ואולם זכָר-נא את האחו אשר בהרים! – נחם אותו אחד מרעיו. – טוב לי לרעות שם באחוּ מִנוּד במדבר תחת קרני שמש הקיץ הלוֹהטות. לו ידעו הגמלים, כי נמצאים אנו בין שני המדברות, אשר האחדמהם נקרא בשם “אֶפֶס תקוה” והשני – “גיהנום” או “שאול”, כי עתה שמחו בצדקעל שובם. ואולם ממחרת היום ההוא, כאשר הובילם אדונם החדש הלוך והובֵל בשורהארֻכּה תחת עצי-תמר, הֵפיק מראֵיהם עצבון, והגמל היפה שלי הִפנה את ראשו אלעֵבר אהלי והביט אליו כל עוד יכֹל לראות אף אֶפס קצהו. עד היום עולה זכרוןהגמל הזה על לבבי פעמים רבות; מי יודע מה הם המדברות, שבהם נודד עתה רעיהנאמן הזה… על שפתו השטוחה של היאור הַמּוּן צומחים קנה וסוּף בהמוֹןרב, ואולם כל עץ לא יֵרָאה ולא יִמָּצא שם. יושבי המקום הזה בונים להם בתיםקטנים מן הקנה וממנו הם עושים להם גם סירות. הם קושרים אגֻדות קנה מיֻבּשהיטב ואת האגֻדות האלה הם מקשרים אחת אל אחת לאֹרך מֶטרים אחדים, והיוכרַפסודה, אשר עליה הם שטים על-פני היאור. סירה כזו עם המשא אשר עליה בולטתמתוך המים אך בגֹבה של צֶנטימֶטרים אחדים, ואולם גם בשעת סוּפה אינה טוֹבעתואינה שוֹקעת במים. הסערה יכולה אמנם לנַתֵּק את האגֻדות, ואולם שם נזהריםמנסוע על-פני היאור בשעה שרוח עזה מנשבת. שכרתי לי ארבע-עשרה רַפסודות כאלה והושבתי עליהן את אנשיוגם את חבילותי שמתי עליהן; פַּרסי ארֻם למחצה דחף במוֹט ארֹך כל רפסודהורפסודה משפת היאור. עמק היאור עולה אך למטרים אחדים, אבל רחבו הוא עשריםמֶטר, ואחרי אשר ישבתי שבועות אחדים במדבר, בתוך האויר היבש והחם ביותר, היה לי המסע על-פני היאור למשיב נפש. ואולם בעיני כלבינו לא מצא הצי שלנוחן והם קפצו אל המים, כי מפני הסוף, הגדֵל בתוך היאור, חשבו, שהיבשה קרובה. הם שּׂחו כך בתוך המים, עד כי עיפו מאד, ואנחנו מַשנו אותם מתוך הגליםבהיותם כבר מתים למחצה. מהלך שתי שעות מן היאור הַמוּן נמצאת העיר נַסרֶטַּבַּד, בירת סֵיסְטָן, אשר מחציתה האחת שַיֶּכֶת לאפגַּניסטן ומחציתה השניהלפרס. חמשה חדשים לפני בואי שמה שהה שם אורח אחר: מחלתהַדְּז’וּמָה! וגם עתה עוד מלאך-המות הזה מתהלך שם וממית המוני בני-אדם; הוא חוטף את האכר מעם מחרשתו, את הרועה מעם עדרו, את הַדַּיָּג, אשר עודבבּקר פרשׂ בשמחה את מכמרתו ביאור ובערב הוא שוכב בתוך ביתו הקטן ונאנחבתוך חבלי גסיסה. אסיה היא מוֹלדתם הקדומה של האַריּים והמוֹנגּוֹלים. היאגם ערש הדתות הגדולות, דת בֻּדַּהּ, הדת הנוצרית והמחמדית ואולם היא גםמקום המגפות הנוראות המתרגשות ובאות מעת לעת על בני-האדם ומתהלכות כמלאכיחבלה. מַגֵּפת “המות השחור”, הדז’ומה, מתהלכת באסיה כאדם המתהלךבתוך ביתו. בשנת 1350 חדרה לאירופה והמיתה בתוכה חמשה ועשרים מיליון נפש. נפות שלמות חרבו ומסביב לבתי התפלה הנשׁמים צמחו ועלו יערות עבֻתּים. בני-אדם רבים החלו לסַגֵּף53 את עצמם, באמרם, כיהמגפה היא ענש שלוח מאת האלהים בגלל חטאותיהם, אחרים נשתקעו בהוללותובשכּרון. האדם לא ידע עוד בימים ההם דבר על-אֹדותהבַּקטֵריות54, ועוד פחות מזה ידעוּ את דברהַנַּסיוֹבה, שאנחנו נוהגים עתה להרכּיבה בגופות בני-האדם, למען השָּׁמרממחלות רעות, כי היא המגנה על דם האדם מפני הבקטריות. בשנת 1894 באה המגפה מחינה דרך הונקונג אל ארץ הֹדו, ושםהיא ממיתה שנה שנה כשלשה מיליוני נפש אדם. על לבי עולה זכר אחד הבתיםהקטנים בפרוַר דַּלת העם אשר בעיר בּוֹמבֵּי, שאותו בקרתי בשנת 1902. השלטונות הוציאו פקֻדה, כי כל בית, אשר בו ימות איש במגפה, יַתְווּ עלדלתיו צלב אדֹם – ועל דלתי הבית הקטן ההוא ראיתי ארבעים צלבים! ועתה, כלומר: בשנת 1906, התהלכה המגפה הנוראהבאפגַּניסטַן, ומגג הבית, שבו התגוררתּי אצל אנשים אנגלים, ראיתי היטב אלהַלוָיות המתים במגפה. כּלָיָה באה על יושבי העיר הקטנה ההיא, ורבים מהםנסו ממנה, למען מַלֵט את נפשם. רופא אנגלי אחד ועוזרו אמרו להציל את האנשיםממות וחפצו להרכיב בדמם את הנסיוֹבה, הנועדה להגן מפני המגפה, ואולם הכמריםהַמֻּשׂלמים, בשנאתם לבני אירופה, העבירו קול בארץ, כי הנוצרים הם שהביאושמה את המחלה הזאת. ילידי הארץ, הנתעים בשוא והנפתים לדברי כמריהם, נקבצווהיו נכונים לפרוע פרעות בבית הקוֹנסוּל האנגלי, ואולם הם נהדפו משםבחֹזק-יד. הם התאמצו ככל יכלתם להעלים את מקרי המות וקברו את מתיהם בסתר. ואולם לא ארכו הימים ומספר המתים נהיה רב מאד, עד אשר לא הספיקו לחפור אתהקברים. האיש, אשר זכר את התנים והצבוֹעים, הלך וחפר לו קבר בחייו! תהלוכותשל אנשים נושאי דגלים שחורים ושעירים משתלחים נהרו אל בית-המסגד דרך רחובותהעיר והתחננו לאלהיהם, כי ירחם עליהם. ואולם הוא לא הקשיב לקול תחנוניהם, ודבר הִתכַּנֵּס בני-אדם רבים למקום אחד הפיץ עוד יותר את המגפה. היו שם בתים, אשר מתיהם לא נקברו כלל. אלה אשר נשארו בחייםהתחמקו בסתר מן הבתים ויסגרו את הדלתות אחריהם. יש אשר איזה עני בא אל ביתעזוב אשר כזה, התגורר בחדר, שבו היה מוטלות העצמות השחורות של המתים במגפה, ועוד מעט ונוסף גם הוא על חללי המגפה. באֹפן כזה מתו כל יושביהם של כפריםרבים. אם נתבונן דרך המיקרוסקופּ בבַּקטריה המרצחת של המגפהוראינו אותה בדמות מתג קטן מאד. והלא המיקרוסקופּ מגדיל אותה אלף ושתים-עשרפעם מאשר היא גדולה באמת! היא חיה בתוך דם העכברים הגסים, ומהם היא באה אלדם בני-האדם. ממהרת היא מאד לעבור מאדם לאדם ולהִדָּבֵק בו: בבית, אשרמלאך-המות הרג אחד מיושביו, מתים אחרי-כן כֻּלם, אחד אחרי אחד. ואולם תושביהמקום בסכלותם מַקשים את ערפם ובשום אֹפן שבעולם אינם נותנים לשרוף אתהבגדים והכלים הנמצאים בבתים המנֻגָּעים. הם אינם רוצים לשאת כל נזק שלממון ובוחרים בַּמָּוֶת מאשר להקטין את הונם. הנה יושב בבית אחד נַגָּר עני עם אשתו, שני בניו ובת אחת. זה שני ימים שהוא חש את עצמו חלש ואין-אונים וראשו חם עליו. ובכן הוא שוכבלו בפנה על רצפת החֵמר הקשה, הוזה וטוב לו, ובלבד שיניחו לו ויתנו לו לשכבעל מקומו במנוחה. בגשת אשתו אליו, למען כַּסות אותו בשמיכה, הוא נאנח בקולגדול, כי השקֵדים שבגופו נהפכו והיו לאבַעבֻּעות גדולות, המכאיבות מאד בגעתבהן איזה דבר. כעבור שני ימים חודרות הבקטריות אל תוך דמו והאֻמלל מת. הנשארים בחיים, העומדים ומתיַפְּחים ליד מטת הַגּוֹע ומעִקרי שמירת הבריאותאינם יודעים דבר, צפוים אז כֻּלם למות כזה. ואולם קשה מאד לשמור על יושביהארץ הזאת לבל ינֻגעו במחלה, כי אינם רוצים להאמין בשום תחבוּלה של זהירותושמירה – והם מתים. מהרתי לעזוב את מדינת “המות השחור” ודרך מדבר בַּלודזיסטַןנסעתי הלאה אל עבר ארץ הדו. שלחתי מעלי את משָׁרתַי הקודמים ושכרתי לימשרתים חדשים, בני בֵּלודזיסטן כֻּלם, והם לוו אותי בדרכי. רכבנו עלדזמבּסים, בכָרים קלי-רגלים, אשר מימי דורות רבים הסכינו לרוץ במהירותגדולה. רגליהם גדולות ודקות, אבל חזקות ולהן גּלדות עבות, המשמיעות קולדממה בדָרכן על האדמה הקשה והיבשה. את ראשיהם הם נושאים תמיד למרום וממהריםלהניע אותם יותר מן הגמלים נשואי-הפנים. ואולם ברוצם הם פושטים את ראשיהםלפניהם ונמצאים הראשים כמעט בקו ישר עם גבנוניהם. כל בכר נושא שני רוכבים, ולכן יש לכל אֻכּף של בכר שתי שקערורות ושני זוגות של ארכופים. בסָחוס55 שבחטם הבכר שמים גזר-עץ דק אל קצותהחֹטם ולרָחבו קושרים שני חבלים דקים מזה ומזה. וכך נוהגים: כשרוציםלהַפנות את הבכר לימין – מושכים בחבל שבימינוֹ, וכשרוצים להפנות אותו לשמאל – מושכים בחבל שבשמאלו. כשלשים או ארבעים שנה עברו למן העת אשר חדלו בניבְּלודזִיסטַן להתנפל על שטחי פרס ולבֹז בז. מיום שכבשו האנגלים את המדינההזאת היתה רוָחה ליושביה, ואולם גם עתה אַל לאדם לנסוע שם לבדו, בלי חבורתאנשים מזֻיָּנים; גם אנֹכי לקחתי אתי ששה אנשים רוכבי בכרים וכֻלם היומזֻיָּנים היטב. כאשר עשו בני בֶּלודזיסטַן לפרס המזרחית, כן עשוהטורקמֶנים לכל גוף חוֹרוֹסַן, כי הפכו למדבר שממה את כל הנוף הזה, ובגבולהמערבי של ארץ פרס יושבים הקוּרדים, החיים עד היום על הַשֹּׁד והחמס. בכלהמקומות האלה, אשר ליד הגבולות, אין כפר אשר לא תהיה בו מצודה קטנה אולמצער מגדל למשמָרות. אספר לכם, כיצד יִקרה מעשה-חמס אשר כּזה במדבר. מעשה שֹׁד במדבר. שַׁח סֶוַּר “מלך הפרשים”, ראש אַחַד שׁבטי השודדים במזרחהשל בֶּלוּדזיסטַן, קטר באחד הערבים את מקטרתו ליד מדוּרת-המחנה, בשבתּולפני אהלו השחוֹר, אשר הַלֶּבֶד שלו מתוּח על ענפיו של דקל. מסַפֵּר-המעשיות אך פסק לספּר והנה יצאו מתוך חשכת הלילה שני אנשים לבושיםלבנים ותרבּוּשים לבנים בראשיהם. הם קשרו את שני הבכָרים שלהם אל עץוישתחוו לפני שַׁח סֶוַּר. “מלך הפרשים” בקש מהם, כי יֵשבו אצלו, וַיַּשְׁקֵם טֵה מתוך כד של ברזל. כרגע קם שאון מסביב. אנשים באו ויגשו אלהמדורה. לכֻלם היו רובים ארֻכִּים, חניתות, חרבות וקינים. אחדים מהם הובילו אִתּם שנים-שלשה בכָרים. למדורה ישבו עתה ארבעה-עשר איש. דממה משֻׁנה שררה בין הנאספים ועל פני שַׁח סֶוַּר לן איזה הוד נורא. אחרי-כן שאל: – האם כבר נכון הכּל? – כן, אדוננו! – ענו מֵעבָרים. – הֲמִלֵּאתם את הקרנים אבק-שרפה ושמתם עופרת בילקוטים? – כן! – והיש מים בנֹאדות? – כן! – וּמכּלת באמתָּחות? – כן, אדוננו. יש לנו תְּמָרות, גבינה ולחם לשמוֹנה ימים. – הגדתי לכם שלשום, כי הפעם נעלה על בַּם. בַּם הוא כפרמרֻבּה ביושבים. אם יראו אותנו לפני בוֹא העת להגלות אליהם, והיינו אנוסיםלהלחם בהם בחזקה. עלינו להתגנב ולקרוב אליהם בהִחָבֵא, כאשר תּתחבּא החרבבתערה. מהלך חמש-מאות קילומטר לפנינו מזה ועד הכפר בַּם, זאת אומרת: דרך שלארבעה ימים. שח סֶוַּר התבונן רגע בלהבות המדוּרה והוסיף לדבר: – האם אין הבכרים עיפים? – לא, אדוננו! – ושאר עשרת הבכרים? – גם הם אינם עיפים! אז קם הנשיא ממקומו, וכמוהו עשו כל הגברים. פניהם הפראיםהבהיקוּ לאור המדוּרה כנחשׁת. הם אינם גנבים, מעשה גנבה נחשב להם לחרפה. ואולם השֹׁד והגזל הם להם מעשי גבוּרה, ותהלתם הוֹלכת וגדֵלה לפי מספרשבוּייהם. – רכבוּ! – קורא המפקד בקול דממה. האנשים שׂמים את רוביהם על שכמם והרובים מַכִּים תּוֹךכּדי מעשה על הַתְּלִי, אשר קשורים הקרנים עם אבק-השרפה וילקוטֵי-העור עםהכדורים, גם אבני-אש56 ואליתות57. הרסנים והאֻכּפים הושמו על הבּכרים עוד קֹדם-לכך. כעבור זמן-מהיוצאים כֻּלם לדרך. – בשם אלהים! – קרא שֵׁח סֶוַּר, וכל המחנה שוקע עד-מהרה בחשכת הלילה. הם נוסעים במשעול אחד הידוּע להם והכוֹכבים הם להם לעינים. השחר עולה, השמש יוצאת על הארץ וצללי הבכרים ההוֹלכים לבַם נופלים על החוֹלהקשה והצהֹב, אשר אף גבעול קטן של עשב לא יצמח עליו. אף מלה אחת לאתִשָּׁמע כל הלילה. לאחר שכבר עברו דרך של 120 קילומטר, קורא המפקד: – עתה נִנָּפֵש ליד מעין המים הלבנים! האנשים תוקעים שם את אהליהם, ממלאים את הנאֹדות מיםומַשקים לרוָיָה את הבכרים. אחרי-כן הם פונים אל הגבעה הקרוֹבה, למעןבַּלות שם את השעות החמות של היום. הם ממהרים להפרד מאת המעין, כי על-נקלהיפגשו בהם בני-אדם במקום ההוא. עם ערב הם שבים ורוֹכבים על בכריהם. היום הם ממהרים לרכוביותר מאשר בליל אתמול ובבֹּקר הם מגיעים אל מעין המים המלוחים. בלילההשלישי לנסיעה נשימתם של הבכרים נעשית כבדה, ובעלית השמש על הארץ שותת הקצףמשפתותיהם הנעות, שאינם חדלים לנשוך אותן, בדמוּת סחבות לבנות. אמנם אינםעיפים, אך נשימתם קצרה ורוחם סרה מעליהם ועורם ממעל לנחיריהם מתנפּח ומראהוכמראה שני פעמונים. ואולם למרות כל זאת נוֹסעת כל חבורת הפראים הזאת הלאהמערבה והבכרים רצים לפניהם בתוך ענני האבק, מבלי אשר ידפקו בהםרוֹכביהם. לאחרונה הם באים אל המשעול האחרון שבמדבר, ההוֹלך ונמשך אלהכפר בַּם. במהירות נפלאה רצים הבכרים על-פני האדמה המלוחה והקשה כאבן. איןכל אות חיים מסביב ואף לא עוֹרב או דיה, אשר יוכלו להזהיר את יושבי בַּםמפני הרעה המתחוללת עליהם. חבורת השודדים נוֹסעת לאִטה כל היום. דומיהשוררת בתוך החבורה, אִלמת היא כַמִּדבר, נשמע רק קול נשימת הבכרים העמֻקהוקול שַׁעֲטַת רגליהם על-פני האדמה הקשה. בשעה שֵׁדִּמדומי הערב פרשׂוּ אתמעטֵה הָאַרְגָּמָן שלהם על-פני המדבר נשאר בּיניהם ובין הכפר בַּם רק מהלךעשרים קילומטר. פתאֹם עוצר שַׁח סֶוַּר בבֶּכר שלו, וּכיָרֵא פן יִשָּׁמַע קולו בבַּם, הוא קורא בקול דממה: – עֲמֹדו! הרוֹכבים שורקים בלחש והבכרים כורעים על ברכיהם ומשתטחיםעל האדמה. הרוֹכבים קופצים מעל האֻכּפים וקושרים בחבלים קצרים את רגליהבכרים, לבל יוכלו לקום ולברוח ולגַלות בזה את מזִמות בעליהם. כל האנשיםעיפים מאד וגם הם שוכבים על האדמה. אחדים מהם ישנים ויִתרם לא יוכלו לתתתנומה לעיניהם מרֹב התרגשות. במקומות אחדים הֻצגו משמרות לשמור על המחנה. מחוז חפצם של השודדים אינו נראה במקום ההוא, ורק ראשי ההרים, אשר לרגלםמשתרע הכפר בַּם, נשקפים מרחוק. הוי! מי יתן ובא הלילה עד-מהרה, למעןתַּסְתִּירַם החשכה! היום הוא כבד. החֹם גדול, כל רוח לא תְנַשב. לעת ערב באהרוח קלה מצפון ועל שפתי שַׁח סֶוַּר נראה שחוֹק קל. לוּ באה רוח מזרחית, כיעתה היה שַּח סֶוַּר אנוס להקיף עם אנשיו את המקום ההוא, לבל יָעיר את כלביהכפר משנתם לפני בוא מועד. באותה שעה ישנים כל אנשי הכפר בַּם. הרוֹכביםגומרים לאכול את ארֻחת-הערב שלהם והם מצפינים באמתחותיהם את שאריתתמרותיהם, גבינתם ולחמם. – הֲנשפּוֹך את המים מן הנֹאדוֹת, למען יקַל לבהמותינו להִשׂתּער על הכפר? – שואל אחד הרוֹכבים. – לא, – משיב שַׁח סֶוַּר. – אולי לא תספיק לנו השעה לשוב ולמלא אותם בכפר ליד הבארות. – כבר הגיעה השעה! – הוא קורא לבסוף – יהיו-נא כלי-הַזַּיִן מוכנים בידיכם! ושוב הם רוכבים על בכריהם ונוסעים לאט אל עבר הכפר. – אם אראה איזה דבר, שיהיה חשוּד בעיני, אדפוק בבכרי, למעןאשר ימהר לרוץ, ואתם עשו כמוני. ואתם השלשה עם שלשת הבכרים הטעונים משאהֱיו המאַספים לנו וסעו מאחורי המחנה! כתחמָסִים אלה תרים השודדים ובוחנים מכל צד את המקום. לאטלאט עולים ומִסְתַּמנים לעיניהם ההרים בצד מזרח. עוד מהלך חמשה קילומֶטריםביניהם ובין הכפר, ואולם עיניהם, אשר הסכינו מעודן לראות למרחוק, בוחנותכבר את גַּנֵּי בַּם. הם הולכים וקרבים אל הכפר. פתאם הם שומעים קול כלבנוֹבח, כלב שני עוֹנה לעֻמתו – ובעוד רגע וכל כלבי הכפר נותנים קולם: הםהריחו את רֵיחַ הבכרים. – קדִימָה! – קורא המפקד. לקול צעקות הפרשים מכפילים הבכרים את מהירות מרוצתם, כייודעים הם היטב את מגמת בעליהם. ראשיהם כמעט שמשתַּוִּים עם שטח האדמה והםרצים בקצף בתוך ענני האבק אשר סביבותיהם. קול נִבחת הכלבים הולך הלוךוזעוף, אחדים מהם כבר הגיעו עד הבכרים. לבסוף נכנס המחנה בשערי הכפר. נשמעים קולות הצועקים חָמָס, הישֵׁנים מתעוררים משנתם, נשים וילדים בוכיםובורחים להִסָּתר בהרים. בידי יושבי הכפר אין עוד שהות להִכּון לקרָב, כיפתאֹם עלו עליהם השודדים, וגם מפַקֵּד אין להם. תרנגֹלות שהחרידון מרבצןרצות בבהלה בין האֻמללים, והפרשים מתנפלים עליהן. שַׁח סֶוַּר רוכב בקומהזקופה על הבכר ונותן פקֻדות לשודדים. אחדים מן המתנפלים קופצים מעל בכריהםותופשים שני גברים, שתים-עשרה נשים וששה ילדים, עוקדים אותם במהירותוּמסגירים אותם ליד שנים מחבריהם לשמור עליהם. שאר הפרשים בוזזים את הבתים. השלל שלהם הוא: שני אנשים צעירים, העומדים על נפשם ונלחמים לשוא עםצורריהם, שני שקי דגן, מעט כלים וכל הכסף אשר מצאו. – כמה שבוים? – קורא שח סֶוַּר. – עשרים ושלשה! – עונים לו מעברים. את כּל השבי והשלל קושרים היטב אל הבכרים. – מהרו-נא, מהרו ושובו! – קורא המפקד. – בדרך אשר באנו בה נשוב! מבוכה נוראה קמה בין האנשים, והם ממהרים לשוב בדרך אשר באו. – הביתה! עינו החדה של המפַקד ראתה גדוד אנשים מזֻיָּנים הולך וקרב. שלש יריות של רובים נשמעות פתאֹם בחשכת הלילה. ושַׁח סֶוַּר נופל לארץ, כאִלו פגע בו רעם. הבכר שלו נבהל ובורח המדברה. רגל רוכבו השמאלית תלויהבארכוף וראשו נגרר על-פני האדמה הרטֻבּה מדמו, דם ראש השודדים. אחר-כךנשמטת רגלו מתוך הארכוף; “מלך הפרשים” שוכב מת לפני שערי בּם. עוד שודד אחד נפצע פצעים אנושים. תושבי הכפר מתעללים בובזעף. כל הנמצא בבם קם על רגליו. הבכרים יחד עם השבי והשלל נתפָּשׂים בידייושבי הכפר. ואולם שנים-עשר פרשים עם עשרה בכרים עמוסים שלל נעלמיםבמחשכים, ומבין יושבי הכפר נעדרו ששה-עשר איש. כל המעשה הזה נעשה במשך חצישעה. אותו הלילה לא יישן עוד איש בבַם. עתה שׂמים השודדים הנמלטים את כל תקוָתם בבכרים; עליהםלשאת משא פי-שנים. ואולם רוכביהם דופקים בהם בחָזקה והם נחפּזים ברוצם. כלהלילה וכל יום המחרת הם רצים בלי מנוח. השודדים מִסתַּכּלים סביבותיהם בכלרגע. בהגיעם אל מַעין המים המלוחים הם נחים בפעם הראשונה. אחדים מהם עוליםעל הגבעה אשר בקרבת המעין למען רגל את המקום אשר סביבותיהם. האנשים אוכליםושותים וּמתכּוֹננים לדרכם. הם אינם יכולים לְהִתְמַהְמֵהַּ אף רגע. השבויםנדהמים מרֹב אימה, הנערות מתיַפְּחות, ונער קטן, אשר כֻּתּנתו לעורו, צוֹעֵק לשוא אל אמו, כי תבוא ותושיעהו. שאר הילדים השבוים, אשר עיפומבִּכְיָם וּמהתנוֹעעם בשעת הנסיעה, ישנו שֵׁנה עמקה. עיני השבוים קשורותבמטפחות לבנות, לבל יראו את הדרך שבה הם מובלים ולא יוכלו לברוחמִשִּׁבְיָם ולשוב לכפרם. הפראים נחפזים בנסעם, ואחרי נודם שמונה ימים הם שבים אל אהליהם עם השלל אשר בידם, אך מפַקְּדָם נעדר ואיננו… עם השבוים הם מתנהגים בנחת, והעת באה ומרפאה את הפצעים. עַקְרַבִּים על בכרים קלי-רגלים, כבכריהם של אותם השודדים, אשר תארנובפרק הקוֹדם, רכבנו עתה בנסענו מזרחה דרך בֶּלוֹדזיסטַן הצפונית. מדבָּרוֹתשוֹמֵמים, שרוּפים, וערבות, אשר רק דרדרים ודשאים מועטים צומחים בהן, עמודים נודדים של חול דק וצהֹב ומורָדי הרים, שנשחתו מראיהם מחֹם וקֹרהבאים חליפות – זאת היא דמות הארץ רחבת-הידים הזאת. רק לפעמים רחוקות מביאשמה הרוֹעה הנודד את עדרו, והַגֵּר המתאָרֵחַ שם שואל בתמהון: במה יוכלולהתפרנס פה בני-האדם ובהמותיהם? אמנם נמצאים פה בעמקים אחדים מקומות-אחוומעינות מים ויש אשר אנו עוברים על-פני רצועת אדמה מכֻסה שיחים ועצי-אשלגבוהים, אשר ענפיהם רעננים, גזעיהם קשים ושרשיהם יורדים עמֹק ומגיעים אלהמים אשר בתוך האדמה. הדרך הרחבה, דרך הארחות, אשר אנו עוברים בה, היאשומֵמה מאֹד. רק ליד התחנות נמצאות באֵרות מלוּחות-המים. החֹם בסוף חֹדשאפריל הוֹלך ומציק מיום ליום. בַּצֵּל הוא מגיע עד כדי ארבעים ושתים מעלות, וברכוב איש על הבכר שלו בחם השמש והיה בעיניו כאִלו נוגע ראשו בתנור חם. בנַשֵּׁב הרוח יִרוַח מעט לאדם, ואולם גם אז מציקים מאד ענני החוֹל, הַנִּשׂאים כרוחות רעות על-פני האדמה השרופה. וכאשר יחדל הרוח לנשב והיתההדממה – אז מסתַּמְּנִים במרחק צלמי ההרים הנראים כמכֻסים בעֵין גליםרועדים. בגעת יד איש בקנה-רוֹבה, אשר היה מוטל זמן-מה בחמה, מיד היא נכוהועוֹלים עליה אבעבּועות, כאלו נכותה באש. לכן חוֹבשים בני בֶּלוֹדזיסטַןבימי הקיץ את הארכוֹפים בלֶבֶד, לבל יִכָּווּ צַלעות הבכרים. המקום הזה הוא אחד המקומות היותר חמים שבעולם. בצהרים עומדשם השמש בגֹבה רב כל-כך, עד כי צללי הבכרים כמעט שנעלמים אז מתחת לרגליהם. מה מאד כְּמֵהָה אז נפש האדם לשקיעת החמה! מחכה אז האדם לשעה, שבה יארכוהצללים והחֹם הנורא יקטן במעט. אבל גם בלילה אין פה אף סִמן של לַחְלוּחִיתאם כי מֻקָּפִים אנו ענני יַתּוּשִׁים. הלאה, בצד מזרח, אנו מוצאים עמקים פוֹרים, אולם ארבה כבדמאֹד אוכל פה את קָמַת החטים הרעננה. בשנה, שבה נדתי בארץ ההיא, רב היה שםהארבה עד-מאד. מלבד זאת מלֵאה כל ארץ בֶּלודזיסטַן – וארץ פרס גם היא – עקרבים, אלה יושבי המדבר הקטנים, אשר מאתַים המינים שלהם דרים בכל המקומותהחמים שבחמשת חלקי תבל. יש עקרבים קטנים מאד, ויש עקרבים, אשר ארכם מגיעלכדי חמשה-עשר צֶנְטִימֶטר. מראֵיהם הוא שחוֹר-שחֹם או אדמדם, או, כמובבֶלודזיסטַן, כעין התבן. גופם הוא של ראש מחֻבּר לחזה, אחורַיִם בני שבעחוּליות, שכּל אחת מהן היא אבר בפני עצמו, וזנב בן שש חוּליות. האברהשלשה-עשר, האחרון, מכיל שני שקֵדים מלאים אֶרֶס ובסופו עֹקץ דק כמחט. האֶרֶס הזה הוא מין נוזל בהיר, שמראהו כמראה המים. העקרַבּים מקַנְנִים בגזעי עצים נרקבים. מתחת לאבניםובחומות, ומכיון שהם אוֹהבים את החֹם, הם באים אל הבתים ונכנסים בבגדיםולתוך המטות. בימים הקדמוֹנים האמינו בני-האדם, כי העקרבים שבים לתחיה אחרימותם. העקרבים ידועים לנו היטב מתורת משה, שבה נאמר: “המוֹליכך במדבר הגדולוהנורא, נחש, שׂרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים”. ואולם התוֹלעת המנֻוֶּלת הזאת שורצת לא רק על הארץ, כי-אםגם אל הרקיע היא באה ובין מזלות השמים היא שׂמה קִנה. העקרב הוא השמיני ביןשנים-עשר מזלות השמים. בבתי-המקדש העתיקים אשר במצרים אנו מוֹצאים את העקרבמתֹאר בדמות אַחד המזלות, ודבר זה מוכיח, כי עוד בימים הקדמונים היה העקרבידוע לתהלה יותר מכּל שרץ אחר בֶּן-מינוֹ. בלילה מֵגִיחַ העקרב ממקוֹמוֹת מַחֲבוֹאיו האפלים ויוצרלטרוף טרף. בצאתו הוא מרים את זנבו למעלה, שלא להַקהות את העֹקץ שבו ולהיותנכון להשחית ולהגן על-עצמו מפני המתאמצים להמיתו. במצֹא העקרב טרף הואמתנפל על קרבּנו בזעף, תופשו כְבִצְבַת ברגליו, שהם כרגלי הַסַרְטָנִים, משליכו לאחוריו מֵעל לראשו וממיתו בעֻקצו האַרסי. אז הוא מוצץ בכל כֹּחו אתהחלקים הרכים שבגוף קָרְבָּנוֹ ואת החלקים הקשים הוא מְכַרְסֵםבשִׁניו. העקרבים הצעירים נולדים חיים ועוד ביום הראשון להִוָּלדםהם דומים לעקרבים הזקנים, אלא שאז עודם רכים ובהירים. זמן-מה הם זוֹחלים עלגב אמם ועל רגליה; האם הוֹלכת וחלשה מיום ליום, עד אשר תמות, ורק כעבור זמןלא-רב אחרי מותה הם נפרדים ממנה. העזים שבאויבי העקרבים הם מין ידוע שלעַכְּבישים טוֹרפים וּשׂעירים, שגם להם יש ארס והם נמצאים לרֹב בפרסובבֶלודזיסטַן. עקיצת עקרב גדול מעמיד בסַכָּנה חייו של אדם. יש אשר הנעקץמת מתוך יסורים נוראים שתים-עשרה שעה לאחר העקיצה. אחרים אינם מתים, אבלעֲוִית, קדחת ומכאובים נמרצים יבוּאוּם. ואולם האיש, אשר פעמים אחדותעֲקְצוֹ עקרב והוא לא מת, אין גופו נפגע עוד מן האֶרס. פעמים רבות ראיתיעקרַבּים בַּצְּריפִים שבאסיה ובתוך אהלי אני תחת חבילות חפָצַי, וגם תחתמטתי, ואולם מעולם לא עקץ אותי אף אחד מהם. תחת זה הנה את רבים ממשרתי עקצוהעקרבים, והם אמרו לי, כי קשה להם לדעת באיזה מקום בגופם נעקצו, כי אחריהעקיצה כוֹאב כל הגוף, כאלו בער באש. בטוּרקֶסטַן המזרחית מתאמצים לתפֹּשׂ את העקרב, אשר עקץ איש. וכשתּופשים אותו ממַעֲכים את כל גופו עד כי יהיהלגוש אחד וּמְמָרְחִים בו את המקום, שלתוכו חדר העֹקץ. אם דבר זה מרַפּא אתהנעקץ, לא אדע. על העקרב יֵאָמר, כי הוא עז-רוח עד-מאד ובבוא עליו סכנתמות והוא אינו מוצא כל תחבולה להציל את נפשו, הוא שָׂם בעצמו קץ לחייו. אומרים, כי בשעה שֶׁשָּׂמִים מסביב לו גחלים לוֹהטות והוא אינו יכוללהִמָּלֵט עוד, הוא משקיע את עֻקצוֹ בגַבּוֹ. הָאִינדּוּס בעבור איש דרך של 2400 קילוֹמֶטר על-גבי גמלים ובכרים, ונָעֲמָה לו שריקת מכוֹנת-הקיטור כקול זִמְרָה נפלאה. בהגיעי אל התַּחנההראשונה של מסלת-הברזל ההֹדית נפרדתי ממשרתַי בני בֶּלודזיסטַן, נכנסתי אלתא המסע ואסע דרך העיר הגדולה קְוֶטָּה אשר בבֶּלודזיסטַן האנגלית אל עברהאינדוס. נָעיף-נא עין על המפָּה. בדרומם של הרי הימַלַּיָּה – יהיהחצי-האי ההֹדי כּמין משֻׁלש, אשר ראשו חוֹדר כקוֹץ חד אל ים הֹדו. בסיסו שלהמשׁלש הזה בצפון הוא רחב מאד. שם עוֹברים שלשת הנהרות הגדולים אשר בארץהֹדו: אינדוס, גַּנְגֶּס וברַהְמַפּוּטְרָה. הנהר ברַהְמפּוּטרה מַשקה אתהמישור אַסַּם, אשר בקצהו המזרחי של המשֻׁלש. לחוף הנהר גַּנְגֶּס יושבותערים רבות, גדולות ומפֹארות, ואחדות מהן נבקר בשעה שנשוב ממסענו לטִבֶּט. גַּנְגֶּס וברַהְמַפּוּטְרָה דֶּלְתָּא58 משֻׁתֶּפת להם, אשר דרך זרוֹעוֹתיה הרבים משתפכים מימי שניהנהרות האלה אל תוך המִּפְרָץ הַבֶּנְגַּלִּי. בחלקו המערבי של המשֻׁלש שוטף הנהר אינדוס אל יַם ערָב. מַעַינותיו ומעינות הנהר ברַהְמַפּוטרה נמצאים יחד בגבעת טבֶּט והם קרוֹביםאלה לאלה, והרי הימַלַּיָּה, כאבן-חפץ לבנה ועצומה בגדלה, רקוּמים חוטי כסףצַח של שני הנהרות; שם, בתוך ההר שבמערב, חוֹצֶה לו הנהר אינדוס דרך בעֵמק, אשר עָמקוֹ מגיע לכדי 3000 מֶטר, ובצד מזרח, בשפלה, מפַלֵּס לו נתיב הנהרברָהְמַפּוטרה דרך עֵמק פראי, עמֹק ומעֻקָּל. שנות אלפים שטפו המים בכֹחעצום ונורא עד אשר פִּלְּסוּ להם נתיבות בדמות עמקים נרחבים עד למאד בתוךהגבוֹהים שֶׁבְּהָרֵי תֵבֵל. אל האינדוס משתפכים נחלים ונהרות רבים. בקול שאון רב ובקצףעל פניהם הם מתגלגלים חיש מַהר מן ההרים ובאים אל מַלכם. הגדול שבנהרותהאלה הוא הנהר סֶדלֶדז, והם כֻּלם שוֹטפים דרך השפֵלה, הנקראת בשםפֶּנדזַ’בּ. בשלשה-עשר ראשים, המשתרעים על שטח שרחבו הוא 250 קילומֶטר, משתפך האינדוס אל ים ערָב. אֹרך הנהר הזה הוא 3200 קילומֶטר. ובכן אפואגדול ארכו מאֹרך הנהר דונַי. לאֹרך שפת אינדוס המזרחית מובילה אוֹתי הרכּבת צפונה. בתאשלי הגדול והרחב שורר חֹם גדול ומחניק, כחֹם אשר שרר זה לא כבר בימי נדודיבבֶלוּדזיסטַן. למען הגֵן על קרונות המסע מפני קרני השמש הלוהטות, מכסים פהאת גגי הקרונות ביריעות של תבן, אשר קצותיהן יורדות משני העברים ומגיעות עדחצי החלונות. שמשות החלונות אינן לבנות, כמו שנהוג באירופה, כי-אםאפלות-כחֻלות, או ירֻקות, לבל יַכהה השמש את העינים. ממעל לחלונות, בשניעברי הקרון, נמצאים מִבַּעַד לִשְׂבָכָה צנורות קטנים, שנוזלים דרכּם מיםיומם וָלַילה בלי הרף. מלעל לַצִּנורות האלה יש חוֹר להכניס אויר. זרם-אוירחזק עוֹבר אפוֹא את הקרון ומקטין את החֹם, באֹפן שמעלותיו בתוך הקרון הןפחותות פי 12–10 ממעלות החֹם אשר בחוץ, ונעים הוא לאדם לשכב ערֹם למחצהברכּבת זאת! מסלת-הברזל הזאת מלַוָּה את האינדוס מרגלי ההר ועד הים. היא נמשכת עד עיר-הַנָּמָל הגדולה קַרַטְשִׁי. על-פני מימי האינדוס הדלוחיםצפות אניות-קיטור גדולות מזה ומזה. אנו נוסעים במקום עלית הנהר הזה עד העירהגדולה רַוַּלִפּינדי; שם אנו יוצאים מן הרכּבת ומתכּוננים לנסיעה דרךקַשׁמיר ולַדָּק – טִבֶּטָּה. אלכסנדר הגדול בחדש יולי לשנת 325 לפני ספירת הנוצרים נסע אריסטוֹ59 מורה המלך אלכסנדר מוקדון, במורד הנהראינדוּס ואתּו צי שלם של ספינות חדשות. אריסטו עלה על היבשה בעירפַטַּלֶּה, במקום שבו יִפָּרד הנהר לראשים אחדים ודלתּה ביניהם. הוא מצא אתהעיר עזובה, כי יושביה ברחו אל תוך הארץ. אריסטו שלח אליהם גדוד צבא קטןוצוה להגיד להם כי יכולים הם לשוב בשלום אל בתיהם. ליד העיר נבנו אחרי-כןמצודה ובתי-חרֹשת לאניות. לב המלך אלכסנדר שאף לגדוֹלות. בהיותו בן עשרים שנה הרחיבהרבה את גבולות מוקדון ארצו בכבשו את ארצות טרַציה, איליריה וְיָוָן. אתמחנה-צבאו הגדול העביר דרך הֶלֶספוֹנט, נצח את עם פרס ואת מלכי אסיה הקטנה: לוזיה, קַפַּדוקיה ופריגיה, ובתנופת חרבו נִתֵּק את קשרגורדיוס,60הוא סמל הממשלה על אסיה. ליד איטוסבמפרץ כַּפתור, נצח את מלך פרס דַּרְיָוֶשׁ קוֹדוֹמַנּוּס, אשר הוציאלקראתו את כל מחנה צבאותיו. בדמשק לכד את כל אוצר הממלכה של פרס. אחרי-כןכבש את צוֹר ואת צידון, שתי ערי כנען המפרסמות ברכֻֻלתן, ויסד במצרים אתהעיר אלכסנדריה, המפֹארה ביפיָה עד היום. במדבר לוביה הגיע אל המקום, שבועמד מקדש האליל עמון, ושם, לפי חֻקות מלכי מצרים הקדמונים, הכירו אותוהכֹהנים לבן עמון. אחר-כך נסע הלאה לאסיה, עבר את נהר פרת, הכה עוד הפעם אתדריוש וכבש את בבל הגאיונה ואת שושן, אשר בה עשׂה המלך אחשורוש לפני מאהועשרים שנה משתה לכל עבדיו, “בהראותו את עשׁר כבוד מלכותו ואת יקר תפארתגדולתו”. אחרי־כן בא אלכסנדר לפרספוֹליס, צוה להרוס עד היסוד את ארמונו שלמלך פרס האדיר, לאות כי כבר תמו ימי ממשלתו. ברדפו אחרי דריוש דרך איספּהַןוחַמַּדָּן, נסע הלאה מזרחה לבַקְטְרִיָּה, אשר עתה היא נקראת בשם אסיההמרכזית הרוסית, משם פנה צפונה לסיר-דִּריה ואל ארץ הסקיטים. מן הארץ הזאתיצא בראש מאת אלף אנשי-צבא דרומה, כבש את כל השפלה פנדז’בּ והכה את כלהעמים היושבים במערבו של הנהר אינדוס. לבסוף הנה בא לפטּלָה ויחשב עלהארצות אשר כבש והעמים הרבים אשר עליהם הוא מושל עתה. בכל ארץ וארץ שכבשמנה נציבים מבני מוקדון ויון תחת הנסיכים והחרים בני הארצות ההן ואולם אתכל הממלכה הגדולה הזאת היה עוד מן הצרך לקשר יחדו בקשר חזק ואמיץ. את בבללשים לעיר הבירה של ממלכתו, רק במערב נמצאו עוד שטחי שמָמה גדולים ורביםוצריך היה להפוך אותם לארץ נושבת. – הם השטחים, אשר עברנו זה לא כבר, בנסענו בטהרן דרך נאות המדבּר טִבֶּס וסִיסטן בְּלודזיסטַנָּה. למען הכות את העמים היושבים שם, שלח אלכסנדר מקצת צבאובדרך הצפונית, דרך סיסטן, לצפונה של פרס. עשרות אלפים איש נסעו בספינותחדשות לארך חוף ים הדו וערָב דרך מפרץ אוֹרמוֹס ולשון ים פרס אל שֶׁפך נהרפרת. שום איש מבני יון לא נסע אז בים ההוא, ובספינות של אותו זמן, בלי דעתהחופים, היתה נסיעה שכזו בחזקת סכנה גדולה לנוסעים. ואולם נחוץ היה לחקוראת החופים, כי אלכסנדר חפץ למצֹא לו דרך בטוחה בים בין שֶׁפֶך נהר פְּרתובין נהַר אינדוס, דרך אשר תחבר את מערָבָה של ממלכתו עם מזרחה. למען הספיקלצי מַכֹֹּלֶת ומים, החליט לנסוע בעצמו לארך החוף השמם והמלא חַתחתִּים, ואולם מארבעים אלף החַיָּלִים, אשר לוו אותו במסעו, מתו שלשים אלף איש בצמא ! שר הצי הגדול, ניארכוֹס מאִי כרֵתִים, מלא באמונה רבה אתמקרה מלכו ועשה לו שם עולם במסעו. המַפּות אשר תִּקן הן נאמנות ומדֻיָּקותמאד, עד כי עוד היום אפשר להשתמש בהן, למרות אשר מאז ועד היום שֻׁנּוּ החופים במקומות רבים. ואולם אלכסנדר לא נתן לצי שלו לצאת לדרך הקשה לפני חקרובעצמו לדעת, אם מקום שֶּפֶך הנהר אינדוס טוב למהלך הספינות, ולפני אשריִראה בעיניו את הים הגדול, על-כן נסע במורד נהַר אינדוס ימינה בספינותהקלות של הצי, ובאותה שעה עצמה הלכו גדודי הצבא על החוף, למען הגן עלהספינות. בימי הקיץ, שאז מתרוממים מימי האינדוס ומגיעים למרום גבהםוחופי הנהר מכסים מים ברֹחב פרסאות רבות, אין הנסיעה באין מורה דרך ביןשרטוני-החול מן הדברים הנעימים ביותר. ביום המחרת לצאת האנשים קמה סערהנוראה, והרוח החזק, הבא מן הים, הקים מערבְּלות61, השחית סירות רבות והטביע אחדות מהן במים, אלכסנדר עלה אפוא עלהיבשה, למען מצא לו דַיָּגים, אשר יהיו לו למורי דרך, והוסיף לנסוע במורדהנהר. הנהר הלך הלוך ורחב, והרוח המנשב מעֵבר הים התגבר בלי הרף והסערהגדלה מאד. על-פני מימי הנהר הדלוחים והאפורים עלו גלים גדולים, ולמלחים קשההיה לנהוג בספינות, כי המשוֹטים רגע שקעו עמֹק בתוך המים ורגע לא הגיעואפילו עד פניהם. אז לא ידעו עוד בני-האדם את חֹק עלית מי הים וירידתם. לאארכה העת ולנוסעים נדמה, כי הנהר שב מן הים, ורבּי-החובלים יעצו למלך, כיימָּלט אל תעלת הנהר, ששם יוכלו למשות את הספינות מן המים אל החוף, ואולםאחרי-כן באה שעת הירידה והמים נעלמו פתאם, כאלו נבלעו בתוך הים. הספינותננעצו בשִׂרטוֹן ורבות מהן שקעו בבִצה. אלכסנדר ובני-לויתו היו אובדי עצות, כי לא יכלו להימין ואף לא להשמאיל. אבל בשעה שהיו טרודים בתקון בדקיהספינות, באה גאות הים והמים נשאו אותם שוב על כּתֵפם. בראות האנשים, עי עלית מימי הים וירידתם באות כסדרן לעתּיםקְבועות, התאמצו להזהר מפני הסכנה הכרוכה בהן, וצי אלכסנדר הגיע לבסוף אלאי, שנמצאה בו שפעת מים מתוקים. פה ראה אלכסנדר את גלי הים העצומיםוהמתנוססים אשר ליד שפך הנהר אינדוס, ומהם והלאה השתרעו שטחי האוקינוסרחבי-הידים. וכאשר נוכח לדעת, כי ממכסה הספינה לא יֵרָאה עוד מאומה מלבדשמים וְיָם, הקריב קרבן לאליל הנהר פּוֹסֵידוֹן, לנִיריאידות,62לאלילת הים טֶטִיס בעלת עקבותהכסף, והתחנן לפניהם, כי יגנו עליו ויוליכוהו בשלום אל נהַר פרת. כאשרכִּלה המלך להתחנן, השליך גביע של זהב אל תוך מעמקי הים. אלכסנדר מלך מוקדון, אשר היה אז בן שלשים שנה, היה לבושגְלִימָה לבנה, במתניו חגוֹרה של זהב ועל תלתלי ראשו השחֻמים כעין הערמוןמטפחת דומה לתרבוש. הוא עמד בקומה זקופה ליד המפרש והביט אל הים הנהדר, המתגולל לפניו ואשר אותו אמר לכבֹּש לו בעז רוחו, כאשר כבש עד עתה את שלשתחלקי תבל. הוא שאף אל קרבו את האויר הלח והמלוח והרהר בודאי על הדרכים אשרבמדבר, הדרכים שאין להן סוף, במקום שם ענני אבק מכסים סוסים ועגלות. הואהיה העצום במושלים אשר בכל העולם וידע היטב את כח גבורתו. ובכל-זאת ודאישלא שער בנפשו, כי בני הדורות הבאים יזכירו את שמו יותר מאלפַּים שנה. ישערים במצרים, מדבָּרות בפרס, שרשרות-הרים ויאורים באסיה התיכונה, הנקראיםעד היום על שם אלכסנדר. בשנת 323 לפני ספירת הנוצרים מת אלכסנדר בבבל, בהיותו בןשלשים שנה. מסעיו הרחוֹקים הפיצו בכל ארצות אסיה את חכמת יון, לכן לא אבדזֵכר דברי ימיו בחשכת העִתּים. אֹרחת המות דרך של 300 קילוֹמֶטר מובילה מרַוַּלפינדי לסרינגר, בירתקַשמיר. מסביב לקַשמיר מתנשׂאים הררי הימַלַּיה המכֻסים שלג, ודרך העמקיםהגדולים והקטנים אשר בתוך שרשרת ההרים האלה טפַּסנוּ ועלִינו למעלה בשנת 1895 אני ואֹריה בת שלשים וששה פרדים ומאה סוסים. אחרי נסעי כחֹדש ימיםבאתי אל העיר יַרקנט, היושבת בבקעה שטוחה ורחבת-ידים, שתבניתה כתבנית הערבהוהיא מֻקפת הרים מכל עבריה, חוץ מצד מזרח. הבקעה הזאת נִקְראת בשםטוּרקְסטן המזרחית. בדרומית-מזרחית של טוּרקסטן מתנוססת רָמַת טִבֶּט, הגבוהה והנִּשָׂאה עד-מאד; ממנה יוצאים הנהרות הגדולים שבהדו וחינה. בצדמזרח מתרומם פַּמִיר, “גג העולם”, ובצד צפון – טְיֶן-שַּן, או “הריהשחקים”, אשר מהם נמשכים ההר אַלטי ושרשרות הרים רבים אחרים, אבוֹת נַהרותסִבִּיריה הגדולים. בתוך טבּעת-ההרים הזאת, בטבּורה של אסיה הגדולה, משתרעהמישור של טורקסטן המזרחית, המזכּיר בדמותו את גדרות הצאן אשר בטבֶּט והואמֻקף חוֹמת סלעים גבוהה מאד. בחלקו הצפוני שוטף ממזרח למערב הנהר טַרִים. בצד דרום יִפָּרד הנהר והיה לשני נהרות, הנקראים בשם: יֶרקֶנט-דריהוחוֹטֶן-דריה, ובעָברו הוא בוֹלע אל קרבו נהרות ונחלים אחרים. בשלשלת ההריםשל טוּרקסטַן המזרחית יורדים בקפיצה נחלי-מים עליזים מתפּתּלים בין העמקיםהצרים שבין ההרים ומשתפּכים אל נהר טרים, השוטף בהוד והדר על-פני המישורומזלו גרם לו שאינו משתפּך לעולם אל הים, כי-אם נבלע הוא ונעלם ביאורהמדברי לוֹבי-נוֹר. טוּרקְסטַן המזרחית היא ברֻבָּה מדבּר. ומדבר זה הוא הנוראבכל המדבריות אשר בעולם והוא נקרא בשם טַקְלָה-מַקָּן. על-פְּני כל אסיהואפריקה נמשכת מצפונית-מזרחית לדרומית-מערבית רצועת מדברות הדומה לנהרשמימיו חרבוּ. גוֹבי, רֻבָּה של מוֹנגוֹליה, טַקלה-מַקָּן, “החוֹל האדֹם” ו“החוֹל השחוֹר” בטוּרקסטאן הרוּסית, קְויר ומדבָּרות אחרים בפרס, מדבָּרערָב והמדבּר הגדול סַהֲרָה. טַקְלָה-מַקָּן הוא אֵפוֹא חוליה אחת בשלשלתהמדבָּרות, הנמשכת מן הים השוקט עד הים האַטלַנטי. מכֹל הקורות אותי בארבע-עשרה שנות נדודי באסיה שמוריםביותר בזכרוני המקרים הרעים והנוראים אשר קרוני במערבו של המדבר הזה. הדברשאני בא לספר לכם היה בחדש אפּריל לשנת 1895, בשעה שאמרתי לצאת מן הכפרמרקט אשר על הנהר ורקנט-דַּריה ולנסוע דרך המדבר הזה מזרחה לנהרחוֹטֶן-דריה, אשר נמצא במרחק של 300 קילוֹמטר ממקום שבתִּי. לִוָּה אותימורה-דרך מנֻסה והיו אתי ארבעה משרתים, שמונה גמלים ומכּלת לשני חדשים, כירציתי לנסוע משם לטבֶּט. אחד ממשרתי היה איסלַם-בֵּי ושׁם השני היהקַסִּים. בראשית מסענו לא קרה לנו כל רע. ביום 23 באפריל עזבנו אתמפרץ היאור האחרון, שם צויתי למַלּא את הנֹאדות מים לעשרה ימים ונצא למסענוהלוך ונסוע בים של חול. הררי החוֹל היו רבים וגבוהים מאד, ויש אשר גבהםהגיע לכדי ששים מֶטר, נוסף לזה באה פתאם רוח סערה והקימה ענני חול מסביב, והם סתמו את חטמינו, פיותינו, עינינו ואזנינו. בבֹּקר ליום 25 באפריל נודע לי דבר מר: למרות פקֻדתי לקחמורה-הדרך מים רק לשני ימים, בקוותו, כי בעוד שנים-שלשה ימים נגיע בודאי אלאחד המקומות, שבו יִמְּצאוּ לנו מים. ואולם תקותו נכזבה, והעבים אשר ממעללנו לא הורידו אף טפה אחת. היה עָלי אפוא לקַמֵּץ ולחַלק לאנשי ובהמותי מיםבצִמצוּם. ביום 27 באפריל הָכרחתי להשאיר במדבר שני גמלים ורבותמחבילותי. ביום המחרת נשב רוח צפוני-מזרחי, אחד “הרוחות השחוֹרים”, המביאיםעבים כבדות של חול דק והופכים יום ללילה, והאדם חושב, שהנה הם קוברים אותוחיים. הגמלים השתטחו על הארץ בהפנותם את ראשם מֵעבר הרוח ואנחנו הסתרנו אתראשינו מאחורי הגמלים, לבל נֵחָנק בחול המעופף. חוץ מזה הנה מעט המים אשר היו אתנו הלכו הלוך וחסור, מבליאשר ידענו את הסבָּה וביום 30 באפריל היתה מדתן אך שלישית הלִטְרָה, פתאםראה איסלָם-בֵּי את מורה-דרכי והנה הוא שוֹתה מים מן הכוס אשר בידו. לולאבאתי אז אל המקום ההוא, כי עתה קמו עליו אנשׁי והרגוהו. בערב, כאשר הגיעההשעה לחלק בינינו את טפּות המים האחרונות, הֻברר לנו, שקסים ועוד אחדממשרתי, אשר מתו כמעט בצמא, כבר מִצו את המים עד תֻּמם. בראשון למאי לא היהלנו מה לשתות, מלבד שמן-צמחים נבאש, אשר יעדנוהו לגמלים, ואני, אשר עודביום אתמול לא באה טפת מים אל פי, הייתי אֲכול צמא, הַיֵּאושׁ תקפני ובינתיכמעט שנסתַּתּרה; הצמא דכּא אותי בלי-הרף. נדמָה לי כאלו גופי הולךויָבֵשׁ. היה אתנו בקבוק של יין-שרף חינאי, שהיינו מבערים בו אש. מזגתי ליכוס גדולה ושתיתי, ואולם כרגע השלכתי מידי את הבקבוק והיין נבלעבחוֹל. המשקה הרע הזה הכשיל את כל כּחי, הארחה התחילה ללכת לאטהבין הרי החול, ואנכי לא יכֹלתי עוד להִלָווֹת עליה. זחלתי אחריה ורגליהתנודדו תחתי, הפּעמונים הקטנים שבצוארי הגמלים צלצלו בקול צלול בתוךהדממה, אך הקול הלך הלוֹך וחלש ונעלם לגמרי במרחק, סביבותי השתרע המדברהדומם, וחוֹל, חוֹל, חוֹל מכל העברים! בלכתי בעקבות הארחה, הגעתי בכבדות אל אחד מהרי החול ומשםראיתי את בני-לויתי. הגמלים שכבו על הארץ, קַסים ישב וידיו על פניו, בינתועזבתהו, הוא בכה ושחק חליפות, מוחמד-שַׁח כרע על ברכיו ויתפּלל לאלהיו, מייצילהו ממות. כאשר לא היה אתנו מה לשתות, שחטנו תרנגֹל ושתינו את דמו. אחרי-כן שחטנו את הכבש, אשר לקחנו אתנו בצאתנו לדרכנו, ואולם דם הכבש היהעָבה מאד, עד אשר גם הכלב מאן לשתות ממנו. בני-לויתי לא מאסו גםבמי-רַגְלַים של הגמלים. את כל חבילות החפצים, שלא היו נחוצים לנו מאותההשעה, היינו מֻכרחים להשאיר שם, וכך אבדו לנוּ שמונה ארגזים מלאים חפציםיִקרי-הערך ובתוכם גם המכונה הפוטו-גרפית שלי עם מכשירים רבים. מורה-הדרךהֻכּה בשגעון וסתם את פיו בחול, באמרו על החוֹל, שהוא מים. הוא ומוחמד-שַׁחלא יצאו עוד מן המדבר, כי מֵתו שם. בערב לא יכֹל עוד איסלם-בֵּי ללכת ואך קַסים לבדו נלוָהעלי בלכתי לחזר אחרי מים. הוא לקח בידו מעדר, דלי וזנב שָׁמֵן של כבש, אנילקחתי אתי אך שָׁעון, קוֹמפּס, סַכִּין קטן, עִפָּרוֹן וּנְיָר, שׁני נתחיםקטנים של דג מיבּש ושוקולדה, תֵּבת גפרורים ועשר פַּפִּירוֹסוֹת. ואולם אףדבר מצרכי האכל לא צלח לנו, כי לשוננו וגרוננו היו יבשים מאד ולא יכֹלנולבלוע דבר. חצות-לילה הגיעה…ספינתנו נשברה בים החוֹל הזה; הננועוֹזבים עתה את ספינתנו ומחַזרים אחרי חופים…כלבִּי יוֹלדן נשאר לידהארחה ואני לא ראיתיו עוד עד עולם. בשעה שאני וקסים נפרדנו מֵעל הארחה; עמדליַד איסלַם-בֵּי פנס דולק ואורו נעלם במהרה מאחורי הרי החוֹל. מלחמת הקיום הבגדים אשר עלינו היו קלים ככל האפשר; קסים לבש אך מעילקצר וקל, מכנסים רחבים ונעלים; את כובעו שכח לקחת אתו, ואני השאלתי לו אתמטפחת-האף שלי ואותה חבש לראשו. לקחתי אתי כובע רוסי לבן, מכנסים שלאֵטון-צמר דק, מעיל קצר, דק ולבן ונעלים שוֶדיים יפים, את הנעלים האלה שמתיאז על רגלי, למען אשר יהיה לי למצער מראה חיצוֹנִי הגון במותי… הלכנו ביאוש מר ובאפס תקוה, ואולם כּעבור שתי שעות נפלהתנומה על עינינו, עד כי הכרחנו להנָפש, קר הלילה העיר אותנו משנתנו בשעההרביעית לפנות בֹּקֶר, ואז קמנו והלכנו הלאה. בא היום ואתו חֹם גדול ונוראובצהרים כבר היינו עיפים כל-כך, עד כי אבדה כמעט בינתנו מרֹב עיפות. בירכתיהר של חוֹל חפר אז קַסים בּור – החוֹל היה לח וטחוּב מקֹר הלילה..ואל תוךבור זה ירדנו וכל גופנו, מכף רגל ועד קָדקֹד, נסתר בו, לבל יכּנו השמשפרשנו את בגדינו על המעדרים אשר היו אתנו וצל היה מעל לראשינו. בשעה הששיתלפנות ערב שבנו לדרכנו והלכנו במשך שבע שעות. ואולם בלכתנו אנוסים היינולהעצר ולהנפש פעמים רבות ובשעה הראשונה אחרי חצות הלילה נפלה עלינו תרדמהונשכּב על הר חול שלש שעות, ואחרי-כן נַדנו מזרחה, את הקוֹמפּס לא הנחתימידי אף רגע. בשעה שהאיר יום 3 למַאי נצב קַסים פתאֹם ופשט את ידו מזרחהבלי דַבֵּר דבֵר. מרחוק נשקפה לנו נקֻדה קטנה ואפלולה; אשל ירֹק, העץ הזהאינו יכול לחיות במדבר, מבלי אשר יגיעו שרשיו אל המים אשר באדמה. רצנו אלהאשל והודינו לאלהים על אשר הוֹליך אותנו בדרך טובה וכבהמות אכלנו אתמַחֲטֵי האשּל הירֻקים והמלאים עָסיס, נַחנו רגע בצלו הדל והוספנו ללכת עדהשעה התשיעית וחצי, שאז עיפנו מאד ונבוא לשבת בצל אשל אחר, שֶּנִּקְרָה לנובדרכּנוּ. ושוב חפרנו בּוֹר בתוך החוֹל ונשכּב בתוֹכו תשע שעות מבלידַבֵּר דָבָר, וכאשר עלה השחר קמנו והלכנו הלאה. עברוּ שלש שעות ושוב נצבקַסים פתאֹם. איזה דבר אָפֵל נשקף לנו מבין הרי החול; קרבנו אל המקום ההוא, והנה לפנינו שלשה עצי תמר נהדרים ועליהם מלאים עסיס. אמנם מרים היו העליםהאלה למאכל ואולם אנחנו הסתפּקנו בזה שֶׁשִּׁפְשַׁפנוּ בהם את עורנו, למעןהַרְטִיבוֹ מעט. במקום ההוא אמרנו לחפר באר, ואולם המעדרים נשמטו מידינוהחלשות. השתטחנו אפוא על הארץ וגרדנו בצפרנינו את האדמה. גרדנו זמן-רב ומיםלא מצאנו. אספנו ענפים יבשים ובערנו אש, למען הראות לאיסלַם-בֵּי את המקום, שבו אנו נמצאים, וגם למען אשר יראו העוברים בצד מזרח, כי נמצאים פה אנשים, מאחר שלארך חוֹף הנהר חוטֶן-דַרְיה נמשכת דרך הארחות. בבֹקר היום הרביעי למַאי הוספנו ללכת, אך אחרי לכתנו חמששׁעות היינו אנוסים לנוח. קַסים לא עצר עוד כֹּח לחפֹּר בּוֹר. חתרתי אפואלבדי מחתרת בחול הלח אשר להר-חול ושכבתי במחתרת עשר שעות, מבּלי אשר אֵרָדםאף רגע. כמה מתרפּה ומפַגר השמש בלכתו ביום שרב כזה: לבסוף, כאשׁראָרכוּ הצללים, צללי הערב, ואני הייתי נכון לקום וללכת, אמר אלי קַסיםבלחש, כי אינו יכול למוש ממקומו, רגשותי היו קֵהים כֹּל-כך, עד אשר לא עלהכלל על לבבי לברכו לשלום בהפרדי מעָלָיו ואני הלכתי לבדי במחשכים בתוךהחול. אחרי חצות הלילה צנחתי ליד אֵשֶׁל, הכוכבים התנוצצו ברקיע, כדרכםתמיד, כל קול לא נשמע סביבותי ורק דפיקת לבי וקשקוש שעוני הפריעו את הדממההנוראה, פתאם והנה קול המיה מתהלך על החול. האתה זה, קַסִים? כן, אדוני? – ענה בקול רָפה. נלך-נא עוד כברת ארץ. והוא הלך אחרי בכבדות, בהתנודדו על רגליו. למן השעה אשר גופנו יבש כקלף אבד מאתנו כמעט רגש הצמא. ואולם כֹּחנו כבר תם ולא יכלנו עוד ללכת, זחלנו על ידינו ורגלינו, הלכנובלי כל רגש כמֻכֵּי לבָנה. פתאֹם ראינו בתוך החול עקבות אדם וכרגע שבואלינו רגשותינו. אין זאת כי-אם הרועים אשר ליד הנהר ראו את האש אשר בערנוויבואו לעזרתנו. הלכנו בעקבותיהם ועלינו על הר חול גבוה, כי שם היו העקבותנִכָּרים היטב, פתאֹם – ואנחנו הכרנו אותם! – שלנו הם העקבות האלה! – לָחש קַסים בקולו, קול גֹוֵעַ. ובכן הלכנו סביב סביב, עברנו דרך רחוקה, ולשוא! מדֻכָּאים ומלאי יאוש נפלנו על פנינו במקום העקבות האלה. רֻבּו של היום הבא עבר עלינו בשֵׁנה, ומראה קסים היה ממשנורא, לשונו היתה לבנה, יבשה ונפוחה, ושפתיו כְּחֻלות, הציק לושִׁהוּק63 חזק מאד, אשר זִעזע את כּל גופו, וזההיה האות, כי המות קרב ובא. נלחמנו בגבורה נפלאה, אך המלחמה הגיעה לקצה. הדם קפא בעורקינו ואנחנו הרגשנו, כי עינינו ופרקי אברינו הולכים ויבשים. כאשר יצא השמש על הארץ, ראינו מפאת מזרח קו אָפֵל, בודאי נמצאים שם היערותהגדלים בקרבת הנהר חוטן-דריה עוד התאמצות אחת, אחרונה, ונגיע שמה ולא נמותבעיפות ובצמא; לרגלי הגבעות נמצאים עצי תמר לרב מאד. טוב לנו להשאר פה מלכת שמה! היעד רחוק מאתנו! ואולם כֹּחנו כבר קצר מחפור לנו בור, ובכן זחלנו הלאה. זחלנו זמן רב והגענו שמה, ראשי סבב עלי כגלגל, כאלוהתעוררתי משנתי אחרי שחלמתי חלום אֹיֹם. יער ירֹק וגדול מאד נראה לפני; דשא ושיחים גדלו בין העצים, ראינו עקבות רבים של חיות-הבּר, נמרים, זאבים, שועלים, צבָאים, דישונים, יעלות וארנביות. הצפרים שרו את שירתהבּקר שלהן, והמית יתּושים מלאה את כל האויר. חיים של חדוה המומסביב. המקום היה בודאי קרוב לאיזה נהר, ואולם סבך היער וגזעיהעצים עֲקוּרי הסערה עצרו בעדנו מלכת דרך היער. פִּתאֹם ראינו שביל ועליועקבות בני-אדם וסוסים. השביל נמשך בודאי אל הנהר, ואולם התקוה לישועהקרובה לבדה לא היתה מספקת לחזק את כֹּחנו ולבל תמעדנה רגלינו בלכתנו. בשעה התשיעית בבֹּקר להטה החמה בכל עֹז. קַסים כמעט שֶׁגָֹסס, נשימתוכבדה מאד, הוא שכב על הארץ והביט סביבותיו כמשֻּגע. הניעותיו והוא לאהוציא הגה מפיו. פשטתי את בגדי וזחלתי אל אחד הפחתים לבין שָׁרשי העצים. על הארץ מסביב לי ראיתי עקבות העקרבים, המקננים בגזעי-עץ רקובים, ואולםהם לא פגעו בי. שכבתי שם עשר שעות ולא ישנתי, אחרי-כן לקחתי את יָדיתהעץ אשר למעדרו והחלותי ללכת יחידי ביער. זחלתי מעץ אל עץ בעבי הסבכים. בגדי נקרעו וידי נפצעו בקוצים. בא הערב, החֹשך ירד מסביב וארגיש, כיהַשֵּׁנָה תוקפת אותי; לולא הבלגתי עליה, ודאי שלא הקיצותי עוד. זחלתי זמן-רב, עד שבאתי אל קצה היער. אפיק הנהרחוֹטֶן-דַּריה השתּרע לפני, אך קַרקָעִיתוֹ היתה יבשה כחוֹל אשר במדבר. בימי הקיץ הראשונים, בשעה שהשלג נמס בהרים הדרומיים, האפיק מלא מים. עתהיבש הנהר. האמנם אמות פה, על שפת האפיק? ואולם לפני מותי רציתי לעבוֹראת כל אפיק הנהר. רָחבּוֹ שני קילומטרים; דרך ארכּה מאד; הלכתי נִכְחִיבהתנודדי על רגלי ובהִשָּׁעני עַל יָדית מעדרי כהשָּען איש על מקלוֹ, וגםזחלתי על ארבּע, נחתי פעמים רבות – ובכל מאמצי כֹּחי נלחמתי בשֵׁנה, אשרתְּקָפתְּני. עד עתה הלכנו תמיד מזרחה, אך בלילה ההוא הובילני איזה כֹּח עז ונעלם לדרומית-מערבית, כאלו יד נסְתָּרה נוֹהֶגֶת בי. קובץ 9 עמ' 161 – תמונה קובץ 10 עמ' 162 – תמונה קרני הלבנה הפיצו אור כהה על-פני תעלת הנהר היבשה. הלכתיאל עבר הלבנה וקויתי, כי בקרוב אראה את פניה על-פני המים. אותו “בקרוב” אָרַך בעיני כימי הנצח; כבר ראיתי את קו היער אשר במזרח הנהר. הקו הלךהלוך וגדל מדי לכתי. צפצפה עקורה היתה מוטלת באלכסון בתוך תעלת הנהר ועלשפת התעלה גדלו שיחי עצים וסוּף. ושוב הייתי אנוס לנוח, הקשבתי לדממת הלילה. ליל קֹדש, שבו- האדם חש את עצמו קרוב לאלהים הרבה יותר מאשר בשאר הזמנים. האמותבצמא בתוך תעלת הנהר? הכי באמת תהיינה עצמותי היבשות צפות על-פני הגליםהחוֹמְרִים בשעת גאוֹת המים בראשית ימי הקיץ? היה לא תהיה כזֹאת! עודהפעם אנסה את כֹּחי! ואך הלכתי צעדים אחדים נצבתי כנטוע במסמרים; בר-אוז-הבר מחא בכנפיו ועף למרום, נשמע קול קשקוש המים ואחרי לכתי עודצעדים אחדים ראיתי ליד שפת התעלה מעין מים חיים, צחים, קרים, נחמדים ! כרעתי על ברכי וברכתי את אלהי על אשר עשה לי פלא והצילניממות. אחרי-כן הוצאתי מכיסי את שעוני ובדקתי את הדפק החלש שלי, אשר הָלַםרק ארבעים ותשע פעמים במשך רגע. החלותי לשתות בראשונה לאט לאט, אחרי-כן שתיתי מהר. שתיתי, שתיתי, עד אשר שברתי את צְמָאִי. ישבתי והרגשתי, כי חיי הולכיםושבים אלי. אחרי רגעים אחדים כבר הלם דָפקי חמשים ושש פעמים. ידי, אשר זהלא כבר היו יבֵשות כעץ, נעשו רכות, דמי שב לנזול בנקל בתוך גידי, מצחיכֻסה רטיבות. עתה נעשו לי החיים נעימים ויפים יותר מבכל ימי היותי עלהאדמה. הוספתי לשתות והרהרתי בנס שנעשה לי, לוּ נטיתי הצדה ופניתי לימיןאו לשמֹאל עד כחמשה-עשר צעדים, כי עתּה לא מצאתי עוד את המעין הזה. הייתיעובר אל צד אחר, אשר ממנו אל איזה מעין בודאי שהיה עלי ללכת כעשרהקילומטרים, ודרך רחוקה כזו לא הייתי יכול לעבור כי הַשֵּׁנה, שנת המות, היתה תוֹקפת ומַכריעָה אותי באמצע הדרך. ואולם עתה עלי לשוב אל קסים הגֹּוֵעַ! מי יתן ויכלתיעוד להצילו מִמָות! עלי להחיש את דרכי ולהצילו. מלאתי את נעלי מים, תליתי אותם באזניהם על שני קְצוֹת יד המעדר והלכתי בצעדים קלים אל היער. ואולם גדולה היתה החשכה אשר שׂררה מסּביב ולא יכֹלתי לראות את עקבותי. צעקתי בכל כֹּחי: “קַסים!” אין עונה, חפשתי ומצאתי ענפים יבשיםוהִצַתִּי בהם אש. הלהבות עלו כרגע לשמים. נשמע קול נפץ, ניצוֹצוֹתהתפזרו מסביב, לשונות אש לחכו גזעי צַפצָפות ואור אדֹם-צהֹב האיר כאורהיום את מסתרי היער האפלים. קַסים איננו רחוק ממני ובודאי יראה את האש. ושוב הלכתי לחפּש את עקבותי, ואולם לבל אתעה ביער שכבתי בקרבת המדוּרה, תליתי את נעלי על ענף של עץ וישנתּי במנוחה, כי בשָּכבּי לא הרחק מאורהמדורה הייתי בטוח מפחד חיות רעות. ביום המחרת מצאתי את העקבות. קַסים שכב במקום אשר עזבתיו. – גֹוֵע אנֹכי – לָחַש בקול נמוך כּל-כּך, עד שכמעט לאנשמע. ואולם כאשר הִגַּעְתִּי אל פּיו את הנעל המלא מים, שבה אליו רוחו. החלטנו ללכת יחד אל המעין. לא יכלנו לשוב אל המדבר, כי לא אכלנו כל השבוע, וכאשר רוינו מים וצמאוננו חלף, החל להציק לנו הרעב. מלבד זאת ברור היה הדברבעינינו. כי בני-לויתנו כבר מתו. ואולם קָסים היה חלש מאד ולא יכֹל ללכת אתי, ואני חפשתילי לבדי דברי-מאכל במשך שעות רבות ולא מצאתי. אז שכבתי בקרבת המעין בתוךסבך של שיחים, שמתי מראשותי את כובעי ואת נעלי ושקעתי בשֵׁנה. כשהקיצותימשנתי, התגבר מרגע לרגע הרוח, אשר החל לנשוב עוד ביום, בנָשאוֹ בכנפיואבק וחול. הרעב הציק לי עד-מאד, ואני אכלתי דשא, פּרחים וענפי סוּף. המעין היה מלא דגים קטנים ושמֵנים. מרים היו הדגים האלה, ואנכי הסירותיבשִׁני את ראשיהם מעליהם ובלעתים בכל פה. אחרי אכלי את ה“ארֻחה” הזאת, אספתי לי ערמה גדולה של ענפים יבשים, הבערתי בהם אש, זחלתי אל מקוםמחבואי והבטתי אל האש שתים-שעות שלמות. “הסערה הזאת סותמת את גוללֵיהאדמה הראשונים על גופות אנשׁי וגמלי, שמתו במדבר” אמרתי בלבבי. לא ארכההעֵת – ושֵׁנה נפלה עלי. ביום 7 למאי, בעלות השחר, יצאתי מתוך הסבך, מלאתי אתנעלי מים ושמתי את פני דרומה, אחרי לכתי שעוֹת אחדות היו רגלי נפוחותומלאות אבעבּועות, עד כי הִכרחתי לקרוע את כֻּתנתי ולחתל אותן בסחָבות. מה מאד גדלה שמחתי במצאי על דרכי גדרת צאן על חוף אפיק הנהר; אמנם הגדֵרההזאת היתה ריקה זה כבר, ואולם היא העידה, כי ביער הזה נמצאים רועיםועדריהם. בצהרים אכלתי דשא וסוּף והוספתי ללכת דרומה. אולם בשעה השמיניתבערב כּשל כֹּחי מאד ולא יכלתי ללכת עוד. חפשׂתי ומצאתי לי מקום מחבואבתוך עצי צפצפה וסבכי שיחים והבערתי אש במקום ההוא. לא יכֹלתי לעשותאחרת, בלתי-אם לשכב במנוחה, להביט אל הענפים היבשים הבוערים באש ולהקשיבאל קול לחש היער. יש אשר שמעתי קול צעדים ורִסּוק ענפים יבשים, ואולםאחרי הנס שנעשה לי לא יראתי עוד גם מפני נמרים. החשכה שררה עוד בעולם בשעה שקמתי משכבי בשמיני למַאי, למען חַפשׂ לי דרך ביער. עד-מהרה ראיתי, והנה עצי היער הולכים ופוחתיםבדרכי, ושוב משתּרע לפני ים של חוֹל. שבתי אפוֹא מהר אל אפיק הנהר ושכבתיבמשך שעוֹת השָּרָב בצל עצי צפצפה, אחרי-כן הוספתי ללכת על-פני חוף הנהרהימני. רגעים אחדים לפני שקיעת החמה נצבתי משתומם למראה אשר ראיתי פתאם, מצאתי בחול עקבות חדשים של שני זוגות רגלי בני-אדם יחפים, אשר נהגו, כפיהנראה, ארבעה חמורים בדרך צפונה. ואולם לא היתה לי כל תקוה להדביקם יצאתיאפוא בעקבות האלה והֵחשתִּי את צעדי. ביער כבר שררה אפלה בשעה שנדמה לי, כי שומע אני איזה קול מוזר יוצא מתוך לשון הנהר. עצרתי את נשימתיוהקשבתי, ואולם היער היה שקוּע בדממת סוד. אולי שמעתי קול קיכלי, או קולאיזה עוף אחר…כך חשבתי בלבבי והלכתי הלאה. כעבור רגע עמדתי תחתי נדהםומשתּאה; שמעתי ברור קול של אדם וגעית פרה. חיש מהר שמתי את נעליהרטֻבּוֹת על רגלי, הלכתי בתוך היער וכעבור רגעים אחדים באתי אל המקום, שבו רעה עדר צאן בין העצים. כאשר ראה אותי הרועה, נצב רגע משתומם, אחרי-כן פנה עֹרף ונעלם בתוך הסבך. ואולם כעבור רגע שב ואתו רועה אחר זקן ממנו לימים, וכאשרספרתי להם את כל הבא עלי, הכניסוני האנשים אל ביתם הקטן ונתנו לילחם-תירס וחלב צאן. למחר עברו שם שני סוחרים, והם ספרו לי, כי ביום אתמולמצאו על החוף איש מתעלף ליד גמל לבן. המתעלף היה איסלם-בֵּי. הם השקואותו מים והשיבו אליו את רוחו, וביום המחרת בא הוא וקַסים אל הבית הקטןשבו התגוררתי. איסלַם, משרתי הנאמן, הציל את רשימותי, מפותי, כלים אחדיםואת הממון, אשר לקחתי אתי לצֹרך נסיעתי; מדוּרתי אשר ליד עצי הצפצפה נתנולו אֹמץ וכח להבליג על חֻלשתו הנוראה. שני האנשים הנשארים, הם והגמלים, מתו במדבר. אַלפַּיִם קילומֶטר בתחתית הנהר בקרבת הכפר, אשר ממנו יצאתי בשנת 1895 עם אֹֹרחת-בהמותאל מדבר טַקְלמַּקָן, חניתי בשנת 1899 עם אֹֹרחה גדולה מאֹד ומשרתיםרבּים, למען עבור משם בדרך המים את כל טורְקְסטן המזרחית לרחבה. הדרך הזהנקרא בעלִית שלו ירקְנט-דּריה, ובתחתיתו – טַרים, ליד הכפר ההוא נמשכתמסלה דרך הנהר והנוסעים במסלה הזֹאת עוברים את הנהר במַעְבָּרָה אל החוףהשני. קָנִיתי לי מַעְבָּרָה כזֹאת, למען שוּט בה דרך של אַלְפַּיםקילוֹמֶטר. בעזרת ילידי הארץ עשו אֲנשַׁי את המעבּרה למקום דירהמרֻוָּחָה. על-פני רצפת קרשים נָטו את אהלי, ומתחת בנו תָּא וכסו אותולֶבֶד וגם חלונות עשו לו. באֹהל שמו את מטתי וארגזים אחדים, על רצפתופרשׂו מרבד, משני ארגזים תקנו לי שֻׂלחן-כתיבה ועליו הצגתי את תמונותהורי ובני-משפחתי. ארגז אחד היה לי לכסא. באמצע המעְבָּרָה היו מֻנחותחבילותי הכבדות, המכֹּלֶת אשר לקחנו אתנו, ומאחוריה נמצא המטבח, שבו היהאיסלַם-בֵּי לשר ושליט. חוץ מזה צויתי לבנות לי עוד מַעְבָּרָה אחת קטנה, למען אשר תסע לפנינו ותתור לנו את מקומות הסכנה אשר בנהר. המעברה השניההזאת היתה דומה לחצר בכפר, חצר מלאה כל טוּב, כי נמצאו שם גַּם פֵּרותוירקות, גם תרנגֹלות וכבשׂים חיים. את חבילות חפצי הרבים, שלא היו נחוציםלי בשעת מסעי זה, טענתי על-גבי הגמלים, ועל אנשי הארחה צויתי לחכות ליבעוד שלשה חדשים בקצה הנהר. מלבד איסלַם-בֵּי היו אתי עוד חמשהתופשי-משוט, אשר נהלו את המעברה ושרתו אותי. ביום 17 לחודש אוקטובר יצאתי למסעי הנפלא הזה, והנני לספּר לכם את דברי השעות והימים אשר בליתי על הנהר. המעברות שטו לארך עקמומיותיו של הנהר. היום הראשון למסעיהלך וקרב אל קִצּו. קראתי אפוֹא: “עמוד!” אחד הַשָּׁיָּטִים, פַלטָה, נועֵץ בחזקה מוט בקַרקע הנהר, דוחף אותו בכל כֹּחוֹ והמעבּרָה קרבה אלהחוף. שַׁיָּט אחר שׁט אל החוֹף וקושר את המעברה בחבל אל אחד העצים אשרעל שפת הנהר. אחר-כך הניחו קרש בין המעברה ובין שפת הנהר ועלו על החוף, ושם, במקום פּנוי אשר בתוך היער, הבערנו אש, כעבור רגעים אחדים רתחו המיםבכד הטה ובסיר, ואני עודני יושב ליש שֻׁלחן-הכתיבה ומביט אל הנהר, אשרמעל-פניו נשׁקפת הלבנה הדומה לגלגל של זהב. דממה נעימה מסביב. אף היתושיםנאלמו אז. שמעתי רק קול נפץ והאודים הבוערים באש וקשקוש המים המכים בחזקהאל דפנות המעבּרה. מרחוק עלה קול נבחת כלב, ושני כלבי ענו לעֻמתובזעף. אחרי-כן נשמע על המעבּרה קול צעדים, איסלם-בֵּי בא והביאלי את ארֻחת-הערב. שלחן-הכתיבה נהפך לשֻׁלחן-אֹכל ואיסלם הגיש לי מאכלאֹרז עם בצלים וגזר, בשר כבש צלוי, לחם חם, קשואים, אבטיח וענבים. אמנםהיה בכל אלה כדי שׂביעה! כאשר צמֵאתי, שלשלתי את כוסי בחבל דק על המים, אשר קשקשו ליד המעברה, העליתיה אלי ושתיתי. כלבי יושבים לפני, אזניהםנטויות למעלה, ראשיהם מוסַבִּים מעט הצדה והם מחכִּים לנתח שמן ואנימשליך להם נתחים מן הַמֻּבחרים. אחרי-כן בא איסלם ונקה את השֻּלחן. אזסגרתי את האֹהל, זחלתי אל מלונתי ושמחתי על שאני יכול לראות חייםבספינתי, מבלי שאצטרך לעזבה כל ימי מסעי על-פני הנהר. אך אַתִּיר את החבל – ונסעתי הלאה! והנה פעם אחת באנו אל המקום, אשר בו הלך הנהר הלוֹך וצרביותר ומימיו נדחקו במהירות רבה לבין איים קטנים, שרטונים מגזעי עציםצפים. פַּלטָה עבד אז עבודת-פרך, כי לא יכל לחדול אף רגע מדחוֹף אתהמעברה ממקוֹמוֹת מכשולים שונים ופעמים רבּוֹת נתקלנו בגזעי עצי צפצפה, אשר נמצאו אל תוך המים, אז נעה המעבּרה סחור-סחור וכל אנשַי קפצו אל תוךהמים, למען דחוף אותה ממקומה. מרחוק עלה קול שאון, אשר הלך הלוך וחזק: באנו פתאֹם אלתוך זרם מהיר מאד ולעצור בעד המעבָּרה לא יכֹלנו עוד. אם לא תִּסֹּבהמעבָּרה לרֹחב הנהר, אבדנו! הניחו למעבָּרה ותָשוט אל אשר תָּשּוט! – קראתי. כל המוטות נעו והמעבָּרה זָזה והתחילה להִנָּשׂא חיש-מהרעל-פני המים, אשר היו כמרקחה. בתחתית הזרם הולך הנהר ומתרחב, אך המים הםשטוחים כּל-כּך, עד כי פעמים רבות נתקלת המעבָּרה בשִׂרטוֹן. אנחנודוחפים, מרימים ומושכים אותה, אך כל עמלנו הוא לשוא. עלינו לפרק מעליה אתחבילותינו ולשאת אותן אל היבשה. אחרי אשר עשינו כזאת, דחפנו את המעבָּרהסחור-סחור, עד אשר ירדה מן השרטון. אז שבנו ונִטעַן עליה אתחבילותינו. במקומות אחדים מכסים יערות עתּיקים ועבתִּים את פניהחופים והמעבּרה שלנו שטה פֹּה כבתוך מנהָרה. היערות אשר במקומות האלהחרישים הם, כל עָלה לא יְרַשְּׁרֵשׁ, וגם הנהר שוטף פֹּה בלי חמלה. רק פהושם נוֹעֲצים אנשַי את משוטיהם בתוך המים, למען העביר את המעבָּרה אלאמצע הנהר. דומה עלי הדבר כאלו נמצאתי בעולם-קסמים. איני מרהיב להוציאמפִּי אף הגה קל, לבל אפריע את הדממה. נוסעים אנחנו לארך יער מלא קסמיםולמרות חפצי הנני מחכה לרגע, שבו יצאו מבין אילנותיו אלילות היערוגַמָּדָיו, ואולם היערות חולפים מהר ובמקום נשם כָּלים העצים החופיםשוממים ביותר. שבועות רבּים עוברים והמעבָּרה שטה עדין בתחתית הנהר, כבר קרבו לבוא ימי הסתָו, היער מַצְהיב ומאדים חליפות, העלים מתחיליםלנשור מן העצים. אם איני רוצה לקפֹא בקֹר על-פני הנהר, הנה עלי למהרולהגיע אל מחוֹז חפצי, אל המקום, ששם מחכה לי הארחה שלי. על-כן הננומַפליגים בנהר כעלות השחר ואיננו פוסקים לנסוע עד אחרי שקיעת החמה. דממהמסביב. יש אשר בַּר-אַוָּז פֶּרֶא עולה מתוך הסוף וטס באויר, או כי שועלחולף מהר דרך השיחים. עדר חזירי-יער רובץ ברוָחה בתוך הטּיט אשר על שפתהנהר, מביט רגע בתמהון אל המעבָּרה, הצפה על-פני המים בלי כל חמלה, וממהרלברוח בסערה דרך הקנה הנשבר תחת רגליו. צבאים רועים על שפת הנהר, ואולםבראותם את המעבָּרה הם נסים אל תוך היער. לא הרחק מן המעברה שט איל לרֹחבהנהר ואיסלם אורב לו וקנה-רובהו בידו. ואולם האיל יודע לשוט ובטיסה אחתהנהו נמצא בקצה היער ונעלם כברק. גם עקבות נמרים נִכָּרִים ליד המדורהשלנו בלילה, ואולם לא הצלחנו לראות בעינינו את החתול הצהֹב –כּהה הזה, בעל הפַּרוָה השחורה-מנֻמֶּרת. אחרי שעברו ימים רבים וכל אדם לא מצאנובדרכנו, ראינו ביום אחד על החוף עשׁן מדורה. רועים אחדים רעו שם אתעדריהם וכלביהם נבחו. מתוך תִּמָּהון ופחד הביטו בעיניהם הקמות אלהמעבָּרה השטה על-פני הנהר, ובודאי חשבו, שאיזה שד נראה להם מן המים. הםנסו מהר ואנחנו ראינו אך את עקבות רגליהם. שלחתי אל החוף שנים מאנשי, למען אשר יחפשו אותם, ואולם הם לא יכלו למצאם. פעם שניה עברנו במקום, אשר בקרבתו נמצאו כפרים אחדים. יושבי הכפרים כבר שמעו מפי הרועים את דבר המעבָּרה השטה על-פני המים, וכאשר הגענו שמה, יצא לקראתנו המוֹן פרשים. בקשתי מאת זקני הכפרים, כייסורו אל המעבָּרה, ושם השקיתי אותם טֵה, שמונה פרשים רכבו על סוסיםאבירים, קלי המרוץ; שנים מהם נשאו בידיהם נשרים, פרשים אחרים נשאותּחמָסִים. ראשי העופות הטורפים האלה היו מכֻסּים ובצפרניהם החדות החזיקובנעלי ידי נוֹשאיהם. כאשר עליתי על היבשה, הראו לי האנשים שני תחמסיםטובים לצוד ציד. אחד הפרשים רכב עם התחמס שלו אל המקום, שבו קוה למצֹאציד. ואמנם ברגע ההוא רצה שם ארנבת והפרש השליך את התחמס באויר. חיש כברקהתנַפֵּל התחמס על הארנבת הנסה ותקע את צפרניו בגַבָּהּ. הפרש דפק בסוס, למען הציל את הטרף, כי התחמס כבר החל לשסע אותה ולאכלה. התחמס השני תפסאַיָּלָה ואנחנו ירינו אליה והמתנו אותה אחרי-כן נתן לי זקן-הפרשים את כלהציד, אשר צדו אנשיו. ככֹל אשר הוספנו לנסוע, כן הלכו מימי הנהר וּפָחתו. דרךהנהר יַרקֶנט-דַּריה לא הייתי יכול להגיע עד עולם אל היאור לוֹב-נוֹר, שאותו חפצתי לחקוֹר, לולא התלכד הנהר הזה כדרכו עם נהר גדול אחר, אק-סו, או “המים הלבנים”, המתחבר עם הנהר טַרים. יַרקנט-דריה שוטף לאט, ואולםאק-סו נושא במהירות גדולה מאד את מימיו הדלוּחים מהרי טְיֶן-שַׁןצפונה. אויר הסתו הלך הלוך וקר, ובבֹּקר אחד ראינו בשני עֶבריהנהר בקצות היערות, ערפל כּבד, אשר כסה את כל האפק. העצים, השיחיםוהמעברה כֻסו כפור. אחרי-כן כסתה שִׁכְבַת קרח דק את שפת הנהר, את האגמיםוהאפיקים. עלינו היה אפוא להחיש את דרכנו, לבל נקפא בתוך הקרח, לאבִשַּׁלְנו לנו עוד ארֻחת-הבֹּקר על היבשה, אך בּנינו לנו כירַיִם שלחֵמר על המעברה, ועל-ידם ישבנו חליפות, בכדי להתחַמֵּם. בימים האחרוניםלחדש נובמבר עלה הקֹר עד כדי 16 מעלות. קרח לרֹב צף על-פני המים ובבֹקראחד כֻּסתה המַעבָּרה קרח ואנחנו היינו מֻֻכרחים להסיר אותו מעליהבקרדֻּמות ובמוטות, למען אשר נוכל לנסוע הלאה. הנהר היפה נשתנה, עד כיכמעט לא הכרנו אותו, כל פני הנהר היו מכֻסּים קרח ורגבי טיט, אשר קשקשוּ, התגלגלו ושטו עם שוט הזרם והתפַּתְּלו כנחש עֲקלָתוֹן. עתה נסענו עד שעה מאֻחרת בלילה. שכרתי לי אחדים מילידיהארץ, הם נסעו לפנינו בסירות, ובפנסים האירו לפנינו את הדרך, האש, אשרבערה באחורי המעברה, וכלי-הברזל הלוהטים, אשר שמתי באהלי, לא הרבו להחםאוֹתנו. באחד הערבים חפַּשׂנוּ לנו עצים להסקה ולא מצאנו. אז הצתנו אשבקנה אשר בנהר. הגבעולים הקשים השמיעו קולות נֶפץ והמֻלה והלהבות האירואת כל אשר מסביב. גושי הקרח, אשר צפו על-פני הנהר, התנוצצו כאבני-חפץ, והאש חדרה אל תוך הצמחים שעל שפת הנהר. לוּ נמצאו שם בעת ההיא נמרים, כיעתה היו נסים משם בבהלה. בלילה הרבינו לדחוף את המעברה, למען אשר תמהרלשוט ולא תקפא, וגושי הקרח רעשו והכו כל הלילה בדפנותיה, ואולם אני כברהסכנתי אל השאון הזה, והוא לא הפריעני עוד משנתי. ביום 7 לדצמבר כֻּסו שני עֶברי הנהר מסגרת רחבה של קרח; פעמים רבות שקענו בתוך הקרח, אך אחרי-כן שבנו ונסענו. חפצי היה לנסועהלאה ככל יכָלתי. בערב נסעו לפנינו סירות רבות, אשר האירו לנו את הדרךבפנסים ואֲבֻקּות. פּתאֹם קמה דממה סביבותינו. המעברה הכּתה מכה חזקה – כּל הנהר קפא! ואולם מעל החוף כבר נשקפה לנו מדוּרת האש, אשר בערה בתוךמחנה הארחה שלי. הגענו אפוא אל מחוז חפצנו. היאור הנודד שם המקום, שבּוֹ קפאה המעברה שלי בתוך הקרח, הוא “היאורהחדש”. במקום הזה מתעקם הנהר טַרים ופונה דרומה ולא הרחק משם הוא משתפך אלהיאור השטוח לוֹב-נוֹר. הנוף ההוא הנהו נוף שטוח והעין לא תראה שם כלמעקשים, ולכן מרבה הנהר לשנות את דרכו ולחפור לו תעלות חדשות. לפנים הלךהנהר הזה הלוך והמשך מערבה והשתפך בחלקו הצפוני של המדבר אל היאור, הנקראעתּה בשם לוֹב-נוֹר; ככה מתֹאר הנהר אַרים בספרי חינה הקדמונים. הדבר המוזר שביאור לוֹב-נוֹר הוא, שגם הוא נע-ונד כמטֻטלתבין צפון לדרום והנהו משׁנה את מקומו עם תחתית הנהר טַרים יחדו. פעמים רבותיצאתי אל המקום, שבו נמצא היאור לפנים, וציַרתי לי מַפה של אפיק-הנהר הישן. מצאתי שם חרבות של כפרים ובנינים עתיקים, סירות וכלי-בית מן היָמיםהקדמונים, גזעי עצים נוחים להשבר כזכוכית, שרשי קנה וסוף, באחד הבנינים, אשר מחציתו היא של עץ ומחציתו של אבן, מצאתי קֹבץ שלם של כתבים חינאים, אשראחדים מהם תארו היטב את מצב המקום הזה בהיותו נוֹשָב. הכתבים הישנים האלההיו מֻנחים שם יותר מאלף ושש מאות שנה. המחזה המוזר של נדידת היאור יבאר לנו באפן זה: בשעת גאותמימי הנהר טַרים הם גורשים חול וטיט הרבה מאד. מעט מעט נמלא קרקע היאור טיטורפש, והמים הולכים ומתרוממים, עד שהם משתפּכים לדרום, ששם הקרקע נמוך מעטמקרקע היאור. האפיק הישן של הנהר הולך ויבש מעט מעט, יערות עצי הצפצפהנובלים, הקנה והסוּף קמֵלים והרוח באה ומכסה את כל אלה חול, ואולם מאותבשנים חולפות עד שהנהר עובר ממקום למקום. עתה נמצא היאור בצד דרום וכֻּלוֹ מכסה סוּף. יערות עציצפצפה נמצאים אך על שפת הנהר. ילידי המקום המעטים עוסקים מקצתם בגדול צאןומקצתם בציד דגים. כֻּלם מוצאם מטורקיה ודתם היא דת מחמד. הם אנשים טוביםושלוים ומקבלים אורחים בסבר פנים יפות. את בתיהם הקטנים הם בונים מאגֻדותשל קנים, מחצלת קָנים תהיה להם לרצפה ואת הגג הם עושים מענפים ומכסים גםאותו קנה. רֹב שעות היום הם מבלים בסירות ארֻכּות וצרות, העשויות מגִּזעיעצי צפצפה נבובים, המשוטים שלהם רחבים והם מאיצים בסירות למהר ולנסוע. בתוךהסוּף הם כּורים להם אפיקים ודרך האפיקים האלה עוברות הסירות במהירותהצלֹפח64, שם הם פּוֹרשׂים את רשתותיהם. בימיהאביב הם נזונים בביצים, שהם נוטלים מקִּנֶּיהֶם של אוזי-הבּר. הקנה גדל שםבשפע רב, עד כי בבוא רוח סערה ורצצה אותו, אפשר לעבור עליו כמו על גשר, למרות שהמים מתחתיו עמֻקים בכדי שני מֶטרים. אל חוֹפי לוֹב-נוֹר הרבּה הנמר לבוא לפנים, ויושבי המקוםהיו צדים אותו באֹפן מקורי. אם טרף אחד הנמרים שה מן העדר, נאספו כל הגבריםיושבי המקום והקיפו את הנמר משלשת עברי הקנה, שבו היה רגיל להֵחָבא. רקעֵבר המים היה פנוי. כלי-נשקם היו מוטות ומקלות, ולמען הכריח את הנמר לצאתממחבואו – הציתו את הקנה באש. כאשר ראה הנמר, כי אין לו מנוס, קפץ אל תוךהמים והתאמץ לשחות ולבוֹא אל חוֹף היאוֹר אשר מנגד. כאשר כבר קרב אל החוֹף, הקיפוהו בשש סירות. הן רדפוהו חיש כברק על-פני המים ועד-מהרה הדביקוהו, והאיש אשר קרב אליו ראשונה הכה אותו במשוטו והכריחוֹ להשקיע את גופו במים, ובטרם הספיק הנמר לעלות ממעמקי היאור – כבר חלפה הסירה ורחקה ממנו. הנמרעולה ומתאמץ להוציא מקרבו את המים הרבים אשר בלע והנהו מפרכּס ומפרפּרבזעם, ואז קרבה סירה שניה, האיש היושב בה מכה אותו במשוטו מכה גדולה מןהמכה הראשונה ושָׁב ומשקיע אותו בתוך המים, הנָמֵר עולה שוב ממעמקי המים, שואף רוח בתאוה רבה, ומכיון שאיננו יכול להשתמש בשׁניו, כַּפּותיו וצפרניו, למען הִנָּקֵם במַכּהוּ, הוא שוחה במים, להציל למצער את נפשו, ואולם החוףעודנו רחוק ממנו. הסירה הראשונה שטה בעִגּול ושבה וקרבה אליו, והוא כברעָיֵף מאד. הסירה נגשת והאיש אשר בתוכה מכה אותו שוב במשוטו ומשקיעו בתוךהמים, לוחץ אותו במשוט בכל כֹּחו אל קרקע המים ומשהה אותו שם זמן רב ככלהאפשר, אם הנמר שב ועולה גם הפעם, באה סירה אחרת, האיש עושה כמעשֶׂה הראשוןוכֹחו של הנָמֵר תַּשׁ מחֹסֶר אויר. הוא אינו חושב עוד בדבר החוף הקרובכי-אם מתאמץ להתחמק מן הסירות ולהמלט מהן חי. הסירות רודפות אחריו והואמגיע ומכה על סביבותיו, כי במהרו לשׂוּח כשל כֹּחו. רודפיו אינם יראים אותוואינם נזהרים עוד מפניו. שלשה-ארבעה משוטים משקיעים אותו שוב בבת-אחת בתוךהמים הבהירים, ובעלותו מכים האנשים במשוטים על ראשו, עד אשר יָמות. אז הםקושרים חבל בצוארו ונוֹסעים אתו בשמחה על החוף. נצחו את מלך הסבך, מבלי אשרירו אליו אף פעם אחת. האקלים אשר בסיסות לוֹב-נוֹר שונה הרבה מאד בימי הקיץ מאשרבימי החרף. בימי החֹרף מגיע הקֹר עד כדי 30 מעלות, ובימי הקיץ עולה החֹםומגיע עד כדי 40 מעלות. ככה הוא לרֹב בתוך כל שטחי היבשה של כדור הארץ, אםאינם נמצאים, כמובן, בקרבת קו המשוה, כאפריקה התיכונית, שבּה החֹם גדולתמיד. על חופי היַמים אין השנוי במעלות החֹם בתקופות השונות של השנה גדולכל-כך, כי המים, המתחממים מעט מעט, מקטינים את החֹם בקיץ, ובהתקררם לאטם הםמחממים את היבשה בימי החֹרף. ואולם בסביבות לוֹב-נוֹר קופאים בימי החֹרף כלהנהרות והיאורות, ובימי הקיץ שורר חֹם נורא. המוני יתושים מציקים מאדליושבי המקום הזה, ומסביב הבהמות רוחשות צרעות במספר עצום, ולכן, מכסיםבימי הקיץ את הסוסים והגמלים במחצלות של סוּף. רק בלילה נחות הבהמות מענוייהיתּושים. אוָזים, בַּרְוְזות-בּר, בּרבּוּרים ושאר עופות-מים נמצאיםשם במספר רב מאד. כל מימי היאור מלאים עופות קוראים ומגַעגְּעִים בקול, בימי הסתו האחרונים הם נדים מִטִּבֶּט דרומה. בימי החרף שוררת על-פני היאורדוּמיַת מָות. גמלי-הבּר המקום, אשר זה מאוֹת בשנים נודד על-פּניו היאור לוֹב-נוֹרמדרום לצפון ומצפון לדרום, נקרא בשם מדבר לוֹב. מַרקו פּוֹלוֹ מסַפֵּרעל-אודות המקום הזה דברים נפלאים. בִּתְעוֹת שם איש בדרכּו ובחַפּשׂו, אתחברי הארחה שלו, הוא שומע קולות מוזרים של נשמות מתים, הקוראות אותו בשמוֹ, בחשבו, שחבריו קוראים לו, הוא פּונה אל עבר המקום, אשר משם באים הקולות, הוֹלך אל העבר אשר מנגד לארחה, תוֹעה בדרכּו ומת. בשעת מסעי לארך מדבר לוֹב ולרָחבּו לא שמעתי קול קורא בשמיואת דומית המדבר האִלֵם הפריעו רק רוחות הקדים העזים, אשר שרקו והמו בעופםעל-פני אדמת החמר הצהֻבּה. בקרב הימים עשו רוחות האביב החזקים מרזביםותלמים באדמת החמר הזאת. ואולם בכלל מראה המדבר הזה הוא כמראה ים קוֹפא. רקקלִפּות השבלולים, המֻנחות פה לרֹב, מעידות, כי שטפו פה לפנים מימי היאורלוֹב-נוֹר. הגבול הצפוני של מדבר לוֹב-נוֹר היא שלשלת הרי טְיֶן-שַׁןהנקראים בשם “הָרֵי-שְׁמָמָה” ולעולם אין הגשם יורד עליהם. לרגלי ההריםהאלה נמצאים בצד דרום מעינות מעטים של מים מלוחים וסביבותיהם גדלים קָניםועצי-אֵשֶׁל. במקומות אחדים בקרבת ההרים גדלים איזה צמחיםצְנוּמִים. המקום הזה הוא מקום מולדת גמַלֵי-הבּר, מן הראוי שתכירוותאהבו את הבהמות האלה, כאשר הכרתי ואהבתי אותן אנכי, בהביטי בהן פעמיםרבות בשעת רוצן בסוּפה על-פני המדבר, ובהחליקי את ראשיהן, כאשר כדוריהרובים שלי פצעו אותן. גמלי-הבּר חיים עדרים עדרים וכל עֵדֶר ועֵדֶר הוא כבן ששהגמלים. ראש העדר הוא גמל זכר, שחֹֻם-כהה; הגמלות הן שחֻמות. שערות הגמליםהאלה הן רבות ודקות ונעים לאדם להחליק אותן, עדרים אחדים, או משפחות אחדות, רועים לרֹב במקום אחד, מבלי אשר יפנו לרעות במקום אחר. הם אוכלים קנה ועליאֵשל, ולכן הם שמנים ועגֻלים ושתי חטוטרותיהם הגדולות מכילות חֵלב רב. בימיהאביב והקיץ הם יכולים להיות בלי מים שמונה ימים, ובימי הסתו והחֹרף – ארבעה-עשר יום. הם יודעים היטב לחפשׂ ולמצֹא מים, וכאשר יגדלו אלה, הם שביםומלמדים את בניהם. אף-על-פי שהמים מלוחים, הם שותים אותם, כי אין להם מיםאחרים. ואולם מאחר שהם יראים את אויביהם, אינם שוהים זמן-רב במקום אחד. חושם, חוש החיה, אומר להם, כי גם אויביהם באים אל המעינות האלה. אין להם כל נשק להגן בו על נפשם מפני אויביהם מלבד חושיהםהמשֻבּחים, את ריח השדה הם מריחים במרחק 20 קילומטר, וריח של מחנה בני-אדםהם מכירים גם אחרי שהרוח כבר הפיץ את אפר עצי המדורה של המחנה, מפני הגמלהביתי הם יראים, על כי ריחו שונה מריחם. הם יודעים את הדרך, שהם רוצים ללכתבה, בלי כל מַפָּה וקוֹמפַּס ואינם תּוֹעים בלכתם. במקומות שונים מספרם רבמאד עד כי עקבותיהם נראים על כל שעל ושעל. אם עקבות אלה נמשכים מכל העבריםאל איזה גיא בין גבעות, עלינו לדעת, כי נמצא שם מַעין, פעם אחת הלכו גמליאחד-עשר יום בלי מים, ורק מפני שהכַּרתי פתאם עקבות של גמלי-הבּר, לא מתוגמלי בצמא. שערו-נר בנפשכם: הנה צַיָּדים יורדים מֵעל “הָרֵיהַשְּׁמָמָה” וּמוצאים עקבות עדר בן ששה גמלים. ראש העדר הוא גמל זקן, אשרזה ארבעים שנה הוא חי במדבר ונמלט מסכנת הצַּיָּדים. הוא רוֹבץ ולועס לועשב בין שלש גמלות ושני גמלים צעירים ממנו לימים. פתאם הוא פוסק ללעוסומרחיב את נחיריו לשאֹף אויר ולהריח היטב את הסכנה המתחוללת ובאה. אחרי-כןהוא קם ממקומו וראשו מֻפנה כלפּי צפון. שאר הגמלים עודם רובצים במנוחה; סומכים הם על מנהיגם. והמנהיג צועד צעדים אחדים קדימה, כי משם בא ריחהסכנה, פתאם עוֹלה קול יריה מצפון, הגמלים הרובצים על הארץ ממהרים לקוםממקומם וכל העדר רץ בתוך עָנָן של אבק, עוברים רגעים אחדים וגם בהשקיפנואליהם בקנה-צופים יהיו בעינינו אך הנקדות שחורות וקטנות… כך הם רצים יום תמים ורק בלילה הם נצבים, בכדי לדעת, אםעוד רעה נשקפת להם. כְּשׁיראוּ, כי הסכנה כבר עברה. הם נרגעים ופונים אלהמעין המלוח אשר לרגלי ההרים, סביבות המעין גדלים עצי אֵשֶּׁל וסוּף לרֹב. הרוח נושב מפאת מזרח, והגמלים אינם מרגישים במארב אשר שׂמנו להם בפאת מערב, כי הולכים אנחנו מנגד לזרם הרוח,מעבר נאות המדבר השני. עומד אנכי בין שניעצי האשל ומביט אליהם בקנה-הצופים אשר בידי. אני רואה כל תנועה ותנועה שלגֵּוָם. הרובה שלי מתגנב בחריצות כפנתּר זה וקרב אליהם, מסתתר בגיא קטןמאחורי השיחים ובאפן כזה הוא נגש בַּלָאט אל העדר. בראשונה הוא משתרע תחתאחד השׂיחים ושוכב שם בלי נוע. כדי ירית קנה-רובה, פּתאם הוא מניף בזהירותאת קנה-רובהו וקול יריה עולה באויר. הגמלים מתאספים יחדו ורצים אל עברהמקום, שממנו בא הקול. אבל כעבור רגע הם מרגישים בסכּנה, שבים ובורחים אלההרים וענן אבק מקיף אותם מסביב. ואולם עתה הם אך חמשה: אחד מהם נשאר. הוא רובץ וצוארולמעלה. ומַבִּיט הוא בפני האנשים הנגשים אליו בעינים קמות. עודנו לועסבמנוחה את עלי הקנה, ובטרם יגמור ללעוס אותם והנה פגע הכדור בבטנו, אמרלקום ממקומו ולא יכֹל. אז הננו באים ועומדים לפני בן-המדבר, שחבריו עזבוהוושנפצע פצעי מות. מבטי עיניו תועים על-פני האֹפק, כאלו ברך לשלום את המדבר, אשר מעליו הוא נפרד עתה לנצח נצחים. כעבור רגע הוא מוטל מת לפנינו. ובכן ראיתי את מלך המדבר, את גמל-הבּר, אשר גא ובן-חוריןהוא רואה את עצמו בנוף השמם הזה, על מקומות מרעה מלוחים, כאדם היושב בתוךביתו; שם, במקום אשר גם הלטאה לא תמצא לה מזון, במקום אשר גם הזבוב אינומזמזם באויר, ממקום אשר השמש לוהטת בימי הקיץ על-פני אדמת החמר, שם הואסולל לו מסלות ומרחקים הם כאַין בעיניו; הוא דומה לרוח, שאין איש יודע מאיןהוא באּ ולאן הוא הולך; ממהר הוא לרוץ יותר מן היעֵנה אשר באפריקה, וסוסורוכבו אַך משׂחָק הם לו. ראיתיו בחרותו בלי מצָרים, ברעותו, בשתותו, בהרגעו בצלאֵשׁל ובנוסו בבהלה אל עבר המזרח הוא נראה לנו פתאֹם בשעה שלא פללנו כלללראותו. נפלא הדבר מאד, כי בהמה כזו, העצומה בגָדלה ובגבהה, תוכל לשבת בארץשממה. ובכל-זאת הגמלים האלה חיים שם, פּרים ורָבים, וכצללים קלים, כּנשמותפּוֹרְחוֹת הם נסים מנגד עיניו של הנוֹסע. ) ה“לוג” הוא קרש קטן בן שלש צְלָעות עם חבל ארֹךמאד, העשוי כָּלוֹ קשרים קשרים ובין כל קשר וקשר רֶוַח מָדוד. בנסועהספינה סובב הקרש הקטן, הנמצא על–פני המים, על אחד מצלעותיו והקשריםהולכים וּמֻתָּרים. לפי מספר הקשרים המֻתָּרים בכל רגע ורגע מטיביםלצַין בדיוק גמור את מהירות הנסיעה. ↩ ) שימפַּנזה – מין קוף דומה לאדם. בספרי התלמוד הואנקרא בשם “אדני השדה” (כלאַים, ח‘, ח’; מדרש קהלת ו‘, י’), וגם “בר–נשדטור” (ירושלמי, כלאים). ↩ ) רַמָּךְ – דרוֹמֶדר, מין פרד, שאביו חמור ואמו סוסה. ↩ ) עֵז–הגמל – לַמָּה, מין חיה ממשפחת הגמלים, גדלה כגֹדל העז. ↩ ) חָטים – השִׁנַים החַדּוֹת שמול זויות הפה. ↩ ) המחבר, ככל האנשים הנבונים בימים שלפני המלחמה, ראה את הנולד, כי אמנם לעת זקנתו המֻפלגת של הקיסר פרַנץ יוסף, בשעהשלא יכֹל עוד לנהל את עניני הממלכה, פרצה מלחמת–העולם ואחרי מותו באהקץ לממלכת אוסטריה–אונגריה. ↩ ) אֲנָךְ – קו ישר מֻצָּב. ↩ ) דֶלְתָּא – אי בן שלש צלעות. ↩ ) מין אבן יקרה (פּוֹרְפִיר). ↩ ) מין מצנפת; Turban. ↩ ) Pascha; שר טורקי. ↩ ) מִזְרָקָה – מִזְרַק מים (פוֹנְטַנָּה). ↩ ) צָמִיד – Bransoleta; Armband. ↩ ) קוּנְיָה – Porcelan; Porzellan ↩ ) אלמֹג – Koral; Koralle ↩ ) תִּשְׂטֶה – תסוּר. ↩ ) שחף – Mewa; Möve. ↩ ) מִנְהָרָה – Tunel; Tunnel ↩ ) רְדִיד – Szal; Shawl ↩ ) אֹדֶם – מין אבן יקרה Rubin; ↩ ) פֶּרֶד – Mul; Maulesel ↩ ) מַחְסָן – בית–מסחר; בית, שֶׁגּוֹנְזִים בו סחורות. ↩ ) סוחרים המוכרים את סחורתם בַכַמֻּיּוֹת גדולות. ↩ קִרְקָס – Cyrk; Zirkus. ↩ אָסְפַֹנְדָֹמוֹן – מין עץ Iawor; Ahornbaum. ↩ אֲפָר – כר; מְקום‑מרעה. ↩ דַּפְנָה ‑Laur; Lorbeer. ↩ עַרִמוֹן – Kasztan; Kastanie. ↩ דֹלֶב – Platan; Platane. ↩ עָגן – הַשְׁלֵךְ העֹגֶן. ↩ בַּרְדָּס – Baszlyk; Kappe ↩ פִּשְׁתֵי‑עֵץ – Baweƚna; Caumwolle. ↩ מַרקו פולו – נוסע מפֻרסם (1323–1256). ↩ במקור המודפס: “עס” – הערת פב"י. ↩ מִדרון – מוֹרָד משֹֻׁפע. ↩ קֹטֶר – Śerdnica; Diametr. ↩ מַשֹׁאבה – Pompa; Pumpe. ↩ סַיִף – חרב. ↩ דֶּרוִיש – כהן ונזיר מֻשלמי. ↩ ארמין וַמבֶּרִי – חוקר ונוֹסע מפֻרסם (יהודי בן‑אונגַריה). ↩ צֶדֶף – Muszla; Musclhel. ↩ גַּמָּל – נוהג בגָמַל. ↩ קרַנה – מטבע פרסית. ↩ צְבוֹע – Hjena; Hiӓne. ↩ דַּיָּה – Sǫp; Geier. ↩ סוּלְיָה – Podeszwa; Sohle. ↩ נְוֵה‑מדבּר – Oaza; Oase. ↩ תַֹן – Szakel; Schakal. ↩ עָרוֹד – חמוֹר פֶרא. ↩ דישון – מין חיה, אנטִילֹפָּה. ↩ ארכוף – הטבעת התלויה בצד האֻכּף, שבה מַשהה הרוכב את רגלו. ↩ בֶכֶר – גמל בעל גבנון אחד, מהיר–המֵרוץ (דְּרוֹמַדֶּרָח). ↩ לעַנות את לנפשם בתור תשובה על עונותיהם. ↩ בַקטריה – בַּצִיל, תולעת כעין מתג דק מן הדק, בן מינים שונים והוא המחולל את המחלות השונות. ↩ סָחוס – עצם רכּה. ↩ מין אבנים להבעיר בהם אש על–ידי הכאה. ↩ אליתה – מין שחיף–עץ, שהאש נאחזת בו במהרה. ↩ דֶּלְתָּה – מקום שהנהר בהשתפכו לתוך הים מתחלק בולשני ראשים ורצוּעת היבשה שבין הראשים האלה תקבל דמות האות היוניתדֶּלְתָּא (Δ). ↩ פילוסוף יוני מפרסם. ↩ גורדיוס מלך פריגיה היה לפעמים עובד אדמה, ולמעןעשות זכר עולם לאמנותו לפנים הציג במקדש אלילו את העגלה, שהשתמש בהבעבודתו, ולמוט הרתמה שלה קשר קֶּשֶּׁר מסֻבך מאֹד, אשר איש לא יכללהתירו, ונבא, כי האיש, אשר יבוא ויתיר אותו, ימלוך על כל ארץ אסיה, מאז קוראים לכל ענין מסכסך: “קשר גורדיוס”. ↩ מְעַרבָּלָה – שִׁבֹּלֶת מים, נַחְשׁוֹל שביַם. ↩ ניריאידות – בתולות–הים (באגדות יָוָן). ↩ שִׁהוּק – פִּרכּוּס הַקְּרוּם שבֵּין הֶחָזֶה והפֶּה; בִּשעת הפִּרכּוּס יוצא מן הפּה קול משֻׁנה. ↩ צלֹפח – מין דג שמראהו כמראה הנחש. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42659	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q154759", "authors": "סוון הדין", "filepath_pby": "/p87/m42659", "genre": "פרוזה", "original_language": "sv", "pby_id": 42659, "source_edition": " הוצאת \"תרבות\" בפולניה / ורשה /", "title": "מִן הַצִיר אֶל הַצִיר", "translator_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q9251083", "translators": "עזריאל נתן פרנק" }
הרצאה רביעית: הישיבות בבבל (המשך) הישיבות שמשו מוסדות מרכזיים ליהדות הבבלית ולא רק לה. ידוע, שגבולות שלטונם של הגאונים היו רחבים הרבה יותר מאלו של ראשי הגולה. כוחם של הגאונים היה יפה באירופא כמו באסיא, בארצות הנוצריות כמו בארצותהאיסלם. בעוד שראש הגולה לא היה אלא בא־כח מדיני של היהודים היושבים בארצותהכליפות, ועם התפוררות הכליפות נתפוררה גם ראשות הגולה: קמו ראשי גולהממוסול, דמשק, מצרים ונגידים בארצות אחרות; הרי הגאונים שהיו מושלים בכפהבכח התורה והיו שליטים בעולם הרוח, לא היו נתונים כל כך להשפעות ולתמורותהפוליטיות. מן הענין להתבונן לתפקידן של הישיבות בחיי היהדות הבבלית: אין כל ספק שהישיבות היו בשביל יהודי בבל גורם תרבותי חשובממדרגה ראשונה. אף הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות בתקופת הגאונים נמדדבמדת ההשפעה הזורמת אליהן מן המרכז הבבלי או הארץ־ישראלי. היו ארצות שקבלואת מזונן הרוחני ישר מן המרכז, כגון אפריקה הצפונית, ספרד, איטליא (האחרונהבעיקר מא"י) וכו‘, והיו שקבלוהו באמצעות מתווכים וגלגולי מחילות. הראשוניםשקיבלו השפעה בשפע עמדו באותה תקופה במדרגה תרבותית גבוהה ואילו האחרוניםלא מצאו כדי סיפוקם. בבל עצמה שתתה לרויה מן המעין. ידיעת התורה היתה רווחתבין יהודי בבל בכל תקופת הגאונים. אל הישיבות הבבליות באו תלמידים מכל קצויארץ ולרגליו של רב האיי ישבו תלמידים מכל ארצות אפריקה, ספרד, איטליא, יון־ביצנץ, א"י וכו’, אבל אין ספק שרוב התלמידים שבישיבות היו מבבל גופא. כל הגאונים ואבות בתי הדין היו בבליים ויוצא מכלל זה רב סעדיה בלבד. אףהדיינים והשופטים שבכל מקום, שהיו מתמנים ע“י ראשי הגולה וראשי הישיבות, היו בודאי בבליים ומתלמידי הישיבות. מספר התלמידים עלה למאות ובזמנו של רבנתן היה מספר התלמידים בסורא המדולדלת כארבע מאות איש. אין ספק שמחוץ לשתיהישיבות הגדולות האלו היו ישיבות קטנות בכמה קהלות, ומהן היו התלמידיםנוהרים אל שתי הישיבות העתיקות. מה שנוגע לזמן יותר מאוחר מספר לנו ר' בנימין מטודילה שבבגדאד היו עשר ישיבות. אף ר' פתחיה מרגנשבורג מספר, ש”איןעם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס שלא יודע כל עשרים וארבעהספרים וניקוד ודיוק וחסרות ויתרות". ודאי יש בדברים אלו הפלגה, אך מכל מקוםנראה שאין הם רחוקים לגמרי מן האמת. על בתו של ר' שמואל בן עלי בבגדאד, יסופר “שהיא בקיאה בקרייה (=במקרא) ובתלמוד והיא מלמדת הקרייהלבחורים”. על המצב התרבותי של ההמונים נלמד מדברי רב האיי המסיח לפיתומו ואומר: “חזקת ישראל דידעין כתב עברי” אבל “לאו חזקת ישראל דידעין כתבפרסי”1. זוהי רמה תרבותית הגונה מאוד, אם נשיםלב שאנו עומדים בזמן שאף מלכים וכהנים, אבירים ואצילים לא ידעו לחתום אתשמותיהם. רב האיי מוסיף אמנם שלא היו עמי הארץ יודעים לקרא שטר ולעמוד עלתכנו כהוגן2, אבל יש לפקפק אם גם היום יודעיןרוב עמי הארץ לקרא שטר ולעמוד על עניניו. מלמדים ובתי־ספר היו בכל עירועיר, ואפילו בכפרים, עם שמובן מאליו כי החינוך בכפרים עמד על מדרגה יותרנמוכה מאשר זו שבערים. במקום אחד3 מדבר רב האיידרך אגב, על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאים במקרא”. “גרסאי” אלו אינם אלאגורסי התלמוד, ומתוך שלא היו בקיאים במקרא נשתבשו על ידם קצת פסוקיםהמובאים בתלמוד. מכאן ברור מכל־מקום כי למדו תלמוד גם בכפרים. הגאוניםשהשתדלו בהפצת התלמוד ולמוד התורה בכל תפוצות הגולה, בודאי ובודאי שעשו כלמה שיכלו לעשות לשם זה בבבל עצמה. אותן עמי הארץ שבתקופת הבית, המשנהוהתלמוד כמעט עברו מן העולם, ולא נמצאו אנשים שאינן לא במקרא ולא במשנה ולאבדרך ארץ. ואולי משום כך אנו רואים, שיחס הגאונים לעם הארץ שונה מזהשבתלמוד. ואולם, הישיבות לא הצטמצמו בהשפעה רוחנית בלבד. בגבולותבבל ופרס שאפו גם לכח מדיני. היו גאונים ששאפו לכך שראש הגולה יהא כפוףלהם, שהשלטון המדיני יהא כפוף לשלטון הדתי. אפשר גם שהיו כאלה שבסתר לבםחשבו שבכלל אין זכות קיום לראשות הגולה ומוטב לה שתעבור מן העולם ותמסורזכויותיה לגאונים, אלא שלא העיזו להגיד זאת בגלוי, בידעם כי העם יתנגד לכךבכל כחו. רק אחרי שהתפוררה ראשות הגולה והתפצלה לסעיפים שונים הובעו דבריםאלו בגלוי. ר“ש בן עלי כותב במכתבו הגלוי לכל קהלות בבל וסוריא: “ואשר למלךהנה בחרוהו מפני שהיו צריכים למי שיצא לפניהם אל המערכות והמלחמות, ובימותהגלות אין להם (מלך ולא) מלחמה ולא שום דבר מהמזקיקים למלך. ואין להם צורךאלא במי שידריכם ויבוננם וילמדם מצוות דתם וישפוט משפטיהם ויפסוק להםהלכה”. מתוך המשך דבריו נראית דעתו כי גם אם נניח שיש צורך במוסד עתיק זהברור שעליו להכנע לראשי הישיבות: “והרי יודעים אנו שדוד המלך עליו השלום, המלך הנביא, שנצמדו בו מעלות היראה והחכמה, היה סומך על החכמים שהיו בזמנוולא היה מזיז דבר ממקומו אלא על פי דבריהם”, שהרי אף בזמן שהיו רוצים לפשוטידם בגדוד היו נועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין (ברכות ג,א). ר”ש בן עלירואה במסים שראשי הגולה מקבלים הסגת גבולה של הישיבה, שהיא “כסא התורה” וראש הישיבה יושב על כסא משה רבינו, והחולק עליה הוא כחולק על התורה ועלמשה רבינו. חכוכים מעין אלה לא פסקו כמעט בכל תקופת הגאונים. בימי דודבן יהודה (830־825) באו לפשרה ידועה: חלוקת כל הארצות לשלש “רשויות”. פסקיבית דינו של ראש הגולה טעונים אישור מצד הגאונים; מינויו של ראש הגולה טעוןהסכמה מצד הגאונים ועוד תנאים אחרים שפרטיהם אינם ידועים לנו. כל ראש גולהבעלותו על כסאו היה צריך לאשר מחדש תנאים אלה בחתימת ידו4 ובכל זאת פרצו גם לאחר מכן סכסוכים בנוגע לקיומם של תנאים אלה: ריב בין מר עוקבא ורב כהן צדק ע“ד כורוסאן שהיתה ברשות פומבדיתא “וממנהיוצא אליה דיין וכל הנאה שתבוא ממנה לפומבדיתא תגיע ובקש רב עוקבא להוציאאליה דיין מלפניו למשול עליה ולהשיב הנאתה אליו, ומנעו רב כהן צדק”. והמחלוקת הידועה בין דוד בן זכאי ורב סעדיה שפרצה כידוע על שלא רצה רבסעדיה לאשר פסק אחד שיצא מבי”ד של דוד. ואולם אע"פ שהגאונות וראשות הגולההיו מתנגדות זו לזו היו באמת זקוקות זו לזו. הסכסוכים הפנימיים החלישו אתשתיהן, וחורבנה של אחת מהן גרר אחריו חורבן השניה. סמכותם והשפעתם של הגאונים קצת חוקרים מציירים את הגאונים כרודים ושליטים עריציםותקיפים שהשתמשו בכח המלכות לדכא את מתנגדיהם ולהכניע את המורדים בהם. דברזה שהוא נכון במדה ידועה ביחס לראשי הגולה, אינו נכון כל עיקר ביחס אלהגאונים ראשי הישיבות. ראיה לדבר, השפעתם של הגאונים היתה גדולה מאד אףבארצות שלא עמדו אז תחת שלטונן של כליפי בגדאד, כגון ספרד או אפריקההצפונית ואף בארצות אירופה הנוצרית, שבודאי לא היתה בהם להגאונים איזו זיקהשהיא לשלטון מדיני. תשובותיהם של הגאונים נכתבו תמיד בסגנון אחד, סגנון שלצווי ופקודה, בין אם נועדו לספרד הדרומית, המושלמית, או לספרד הצפונית, הנוצרית. זו היתה השפעה רוחנית דתית שדבר אין לה עם השלטון. מכאן אותו הבדלגדול בין כחם של ראשי הגולה ובין כחם של הגאונים. בו בזמן שכחו של ראשהגולה, שנשען בעיקר על השפעתו בחצר הכליף ועל מינויו הרשמי, היה יפה רקבגבולות שלטונם של הכליפים, ועם החלשת כח הכליפות הבגדאדית נתמעטה גםהשפעתם על הצבור היהודי אשר מחוץ לבבל, היה כחם של הגאונים יפה בכל תפוצותישראל, ולא רק שלא נחלשה השפעתם ע“י השנויים המדיניים הכבירים שחלו במאההתשיעית והעשירית, כי אם עוד נתחזקה בהרבה בימי גאונים רבי פעלים כרב שריראורב האיי. אמנם בבבל עצמה וקצת מקומות סמוכים לה היה להם גם שלטוןאדמיניסטרטיבי במדה ידועה, על ידיהם היו מתמנים הדיינים והשופטים, באותןה”רשויות" שהיו שייכות לשתי הישיבות. השופט היה מקבל מן הגאון הממנה אותו “פתקא דדינותא” בנוסח כזה: “אנחנא מניניה לפל' בר פל' דיאנא באתרא פל' ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאתחזאה על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתיראודחלית שמיא וכל מאן דלא מקביל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאידחזי כי היכדין דחייב מן שמיא”5, ורב האיי כותב “מי יש בידו מינוי כזה, אם נשבע [מי שהוא] שלא יגש אליו לדין כופין אותוויושב לפניו ומלקין אותו על שבועתו, כי כבית דין הגדולהוא”6. נראה לי שאף בזה לא נסמכו על כח הממשלה, מאחר שאין לנו כל ידיעה שזכות זו למנות שופטים בכל הקהלות נתנה להם ע"יהממשלה, ייתכן שזו היתה זכותו היחידה של ראש הגולה והוא ויתר על חלק ממנהלטובת ראשי הישיבות. אמת הדבר, שהגאונים דרשו מקהלות ישראל משמעת חמורה, משמעתשלא זכה לה המרכז הבבלי בתקופת התלמוד ושום מרכז אחר אחרי תקופת הגאונים. אבל בדרישה זו לא נסמכו מעולם על כח מדיני איזה שהוא, כי אם על סמכותםהדתית, שהוכרה ע“י כל ישראל ולא היה, חוץ מן הקראים, מי שיחלוק עליה. דרישהזו גם נתמלאה ברצון מפני שלא לטובת עצמם דרשו אותה, כי אם לטובת הכלל כולו. רק באופן זה יכול היה המרכז הבבלי לשמש מרכז רוחני לכל הגולה, ולנהל בעצהוהדרכה אף את היושבים רחוק מאד ממנו. את תשובותיהם מסיימים הגאונים לעתיםקרובות בפקודה: “ואין לנטות ממנו לא לימין ולא לשמאל”7, או: “ואשר צוינו ופסקנו אין לזוז ממנה”8; “וכך ראוי לעשות ואין לשנות”9, “וכך הדין ואין לשנות ממנו פתגם”10, “והתרו בהם במישבודק סירכא דליבא שלא יעבור על דעת שתי ישיבות, ואם חס ושלום עושין יש לנומן הדין לנדותם ולהלקותם”11. רב האיי כותב לבניקירואן “קמאי דילכון מן בני ארץ ישראל נקטוה להא מילתא ואתון השתא כלמעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו הכין מיבעי לכון למעבד”12. תקיפות דעתם של הגאונים והמשמעת החזקה שהנהיגו הן שעמדו להםלעשות את התלמוד הבבלי לספר החוקים של כל האומה ולעשות את כל תפוצות ישראללחטיבה לאומית אחת המנוהלת ע”י מרכז אחד. תשומת לב מרובה עוררה התשובה המפורסמת הבאה בראש ש“צ וחמדה גנוזה ובש”ת סי' קפ“ז ומיוחסת לרש”ג: “וששאלתם דאית ביניכו תלמידים והם שועלים קטנים דלית להומששאי וחולקין ואומרי' על הגאונים עמודי עולם מנין להם דבר זה ומוציאיןספריהם והם לא יבינו פועל ה' ומעשה ידיו ולא השיגו אפי' דבר קטון ממה שהשיגתלמיד מתלמידיהם של קטן שבגאונים וכו' וכו'”; ומסיים: “כי כלם דברי אלהיםחיים ואפי' במדרשו של משה רבן הנביאים לא ידחו אותם ממקומן וחכמתם ופלפולםהוא הדבר אשר צוה ה' אל משה ואע”פ שאומרים הכי הוא ואין מביאין ראיה באיזהמקום הוא אין לחוש על דבר קטון וגדול וכל החולק על שום דבר מכל דבריהםכחולק על ה' ועל תורתו". על תשובה זו שמחו בעלי הקבלה מצד אחד, וקצת חוקרים הרוציםלהוריד כבוד הגאונים מצד שני. כל צד מצא בה אשר בקש. ואולם כבר העירשד“ל13 שלפי דעתו תשובה זו מזויפת. ובא אחריו הרכבי14 והאריך בענין זה להוכיח זיופה: א. מפאתסגנונה המגומגם, ואין זה לשונו של רש”ג. ב. מצד תוכנה. ג. הגוזמאות הרבותשבה, שאינן כלל לפי טבעו של רש“ג. ואף דעתי נוטה שהיא מזויפת. ואולם התשובההובאה כבר בשו”ת מהר“ם אלשקר (סי' ס“ח ונ”ג) שחי במחציתה הראשונה של המאההט”ז, וא“כ יש להקדים זמנה. ואע”פ שאין היא לרש"ג מכל־מקום יש ללמוד ממנהעל היחס של בני אותו זמן לגאונים, שהרי לא ייחסו בשום אופן דברים כאלולרבני זמנינו או אף לבני הדורות הקודמים. ידועים הם גם דברי הראב“ד בעל ההשגות, שהיה תקיף בדעתו ולאנשא פנים לשום חכם, שאמר ש”אין אדם עתה בזמננו רשאי לחלוק על דברי גאון כדישישתנה הדין מדברי גאון אלא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו נמצא, לפיכךהחולק על דברי גאון הוי כטועה בדבר משנה"15. תקנות הגאונים אחד מתפקידיהם הראשיים של הגאונים היה להפיץ את התלמוד בכלתפוצות הגולה, להניחו ביסוד החיים היהודיים בכל מקום ולסגלו אל החייםההולכים ומשתנים לפי תנאי המקום והזמן. לשם הפצתו היו כותבים עליו פירושיםובכדי לסגלו ולהכשירו כספר חוקים, – והתלמוד הרי אינו ספר חוקים – היומחברים ספרי פסקים והלכות. גאוני בבל עמדו בקשר עם כל תפוצות הגולה וכלהדבר הקשה בתלמוד ובהלכה למעשה היו מביאים לפניהם, והם משיבים לשואליהם. כךנוצר ענף ספרותי חדש שהגיע להתפתחות רבה, ענף השאלות והתשובות. כל הרוצה לעמוד על התפתחות המשפט העברי בתקופת הגאוניםעליו לפנות בראש וראשונה אל תשובות הגאונים, אל התשובות ולא אל ספריהפוסקים, כי בהן משתקפים החיים כמו שהם. ואף שהתלמוד משמש יסוד ומקור לכלהתשובות, מכל מקום, רב מאוד מספר החדושים המשפטיים שהכניסו בו הגאונים. ואולם יש לפעמים שהחיים הרוחניים והכלכליים שנשתנו לא יכלו למצא ספוקם בחוקהקיים, הפגם לא ניתן להתמלא ע"י פרוש חדש לחוק ואז הלכו הגאונים בדרכיהם שלחכמי המשנה והתלמוד: שמעון בן שטח, הלל, רבן גמליאל הזקן, רבי שמעון בןגמליאל, רבי, רב ושמואל, רב נחמן וכו' ותקנו תקנות חדשות לצורךהשעה. בכדי לתקן תקנה היו מתועדים יחד גאוני שתי הישיבות, כנראהבצרוף גדולי החכמים שבישיבות, עם ראש הגולה. את ראש הגולה שתפו לא רק בכדישאף הוא יתן תוקף בכח המדיני שיש לו לתקנה זו, כי אם גם מפני שראש הגולההיה שותף לגאונים בסדור החיים המשפטיים בארצות הכליפות הבגדאדית הגדולה. כלארצות הכליפות נחלקו כידוע לשלש “רשויות” או שלשה תחומי השפעה, שהם: סורא, פומבדיתא וראש הגולה. בכל הקהלות היו הדיינים מתמנים ע“י אותו הגאון שהיוכפופות לו או ע”י ראש הגולה והם גם היו המעבירים אותו ממשרתו אם באו עליותלונות צודקות. לשם אחוד הפעולה המשפטית היה, איפוא, הכרח לשתף את ראשהגולה. כשהסכימו כל הצדדים לתקנה היו מודיעים אותה במכתבים חתומים בטבעתראש־הגולה ו“בארבע חומרתא דרשוותא”. ומוסיפים שכל דיין שלא ינהוג על פיה “מסלקינן ליה וכתבינן עברתא עליה”. בתוך תחומי הכליפות היה לתקנות תוקף וכחאדמיניסטרטיבי ואולם, תקנות הגאונים התפשטו גם הרחק מחוץ לגבולות בבלונתקבלו בכל בתי הדינין אף במקום שלא היתה לגאונים שום השפעה מדינית, כגוןבארצות אירופא הנוצרית. בזה היה יפה כחם של הגאונים יותר מכחו של ראשהגולה. נציין בזה אחדות מן התקנות החשובות ביותר: א. לפי התלמוד אין האלמנה גובה כתובתה אלא ממקרקעיולא ממטלטלי, כמו כן בעל־חוב שבא לגבות חובו מן היתומין אינו גובה אלאממקרקעי. חוק זה התאים למצב הקיים בתקופת הבית השני ובימי המשנה, כשעסקהעם בעבודת האדמה וכמעט שלא היה אדם מישראל שלא היה לו קרקע. ואולם כברבימי התלמוד חפשו דרכים שיוכל אדם לשעבד את מטלטליו ואמרו שאפשר לשעבדמטלטלין אגב קרקע, ברם גם זה מחייב מציאות קרקע ברשותו של המשעבדמטלטליו. כשבאו הגאונים ובזמנם “רובא דעלמא לית להון מקרקעי, ועבדו רבנןבתראי תקנתא שלא לנעול דלת לפני לווין ולמסמך אשה בכתובתה וגמרוה להדאתקנתא מתקנות ראשונות דתקינו חכמים ראשונים בכל דרא ודרא ואסמכינון עלכמה טעמי דלא אפשר לפרשינון”16א. תקנה זועוקרת כמה הלכות מפורשות בתלמוד. בייחוד בנוגע לכתובה כבר נפסקה הלכה: אמר רבא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה (כתובותנא, א). ובכל זאת נתפשטה התקנה בכל תפוצות ישראל, וכמו שכותב הרמב“ם בה' נזקי ממון: ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין17. התקנה הזאת, כיתר תקנות הגאונים, לא הגיעה אלינו במקורה ובנוסחתה המדויקתמלה במלה, וע”כ גם מוצאים אנו שהראשונים ואפילו הגאונים האחרונים כברנחלקו בקביעת גבולותיה: יש מי שהרחיב אותה גם על תנאי כתובה, כגון מזונותופרנסה. יש שצמצמוה רק על הכתובה בלבד. ויש שהכניסו בה את המזונות אבל לאאת הפרנסה. כיוצא בזה כבר נחלקו גאוני הישיבות עצמן אם תקנה זו מתפשטת גםעל הגרושה או שהיא חלה רק על האלמנה בלבד. בני סורא משוים את הגרושהלאלמנה ובני פומבדיתא מבדילין ביניהן ואפשר שבפרט זה לא באו שתי הישיבותלידי הסכם כבר בשעת קביעת התקנה. כן נחלקו הגאונים (רב עמרם ורש"ג) אם ישדין קדימה במטלטלין כמו בקרקעות, או לאו18. רב שרירא גאון, שלא כרב עמרם, סובר: ש“לענין קדימה ליכא תקנתא”. תקנה זאת נוגעת לכמה וכמה ענינים שלכאורה אין לה קשר עמהן. כגון “יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו והאידנא כיון דתקנימזוני לבנות ממטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלו דמים דיליה, אי שקלי דמיםיהבי מזונות לבנות”. בעצם מצאו הגאונים לתקנתם זו כבר יסוד בתלמוד עצמו (כתובותסז, א): “אמר ר' יוחנן גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם… אשלי דקמחוניאאשה גובה פרנא מהם… מ”ט אסמכתייהו עלייהו", אלא מה שנרמז בתלמוד בפרטבודד עשו הגאונים בצורת תקנה כללית לכל המקומות ולכל סוגי המטלטלין. מגמה זו של השואת הקרקעות והמטלטלין מתבטאת גם בדין אחר. ידוע שלפי דין התלמוד אין נשבעין על הקרקעות, זוהי גם משנה מפורשת, אלאשהגאון רב צדוק (תקפ"ה – 825) אמר שמשנה זו “בדורות הראשונים שהיו משביעיןבשבועה של תורה”, בנקיטת ס“ת, אבל כיון שראו בתי דינין שנשבעין בשקרוגורמין פורענות בעולם נמנעו מלהשביע שבועה בתורה ובמקומה הנהיגו נדויוארור, וכיון שכך נהגו בשתי ישיבות להטיל שבועה זו על מקרקעי כעלמטלטלי19. יש שיצאו מנקודת השקפה אחרת ואמרו מהשאין נשבעין על הקרקעות דוקא בארץ ישראל אבל בחו”ל – מפני שעומדות לימכר – נשבעין עליהן מן התורה שחשובין עליהן כמטלטלין20. כתוצאה מן השנוי הזה במצב הכלכלי “שרובא דאינשי לית להומקרקעי”, בא גם שנוי משפטי חשוב בנוגע לקנין אגב; לקנין זה יש כמה מעלותהמצויות בקנין חליפין בו אפשר להקנות דברים שאין להקנותן בקנין אחר ויש בוחסרון אחד: צורך בקרקע – “אגב ד' אמות שיש לכל אחד בארץ ישראל”. ואמרו: “קים להו לרבנן דאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע ד' אמות בא”י. ואםתאמר כבר גזלוה גוים כמה דורות, קים להו לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקתישראל עומדת“21 – דיעה זו כי ד' אמות שיש לכלאחד בא”י מספיקים, היא דעתם של גאוני סורא בנגוד לדעתם של גאוני פומבדיתא, בעוד שבימי התלמוד דרוש היה קרקע ממש לקנין אגב22. תקנה שניה נוגעת לענין שבועה על האומר שאין לו ממה לפרוע: “ובטענה זו [האומר לחבירו אין לי מה שאפרע לך] נהגו כל ישראל להשביעשבועה שאין לו כלום. ואף־על־פי שלא מצינו שבועה זו לא במשנה ולא בגמרא נהגובה כל ישראל והיא תקנה ומנהג בינינו מימי אבותינו ואבות אבותינו מאחריחתימת התלמוד”23 וכך כתב הרמב"ם: “כשראו הגאוניםהראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינושמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר עלדברים שמסדרין לו, ושלא החביאן ביד אחרים ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו… וכל היתר על צרכויתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחלה על מי שידעלפלוני נכסים גלויין או טמונין ושלא יודיע לבית דין”24. יש להבחין בהבדל אחד שבין תקנות הגאונים והתקנות שנעשואחרי כן בזמנים שונים וארצות שונות. תקנות הגאונים היו מכוונות לכל ישראל, וברובן נתקבלו באמת ע“י כל ישראל, מה שאין כן התקנות בדורות הבאים, שהןכמעט כולן לוקאליות: תקנות רגמ”ה, שו“ם, ר”ת וחבריו, תקנות טוליטולא, ועדד' ארצות, ועד המדינה בליטא וכו'. ההבדלים בין שתי הישיבות קצת הבדלים בין שתי הישיבות, שבדרך כלל דומות היו זו לזובפרצופן הרוחני ובמשטרן הפנימי, נתגלו עוד סמוך להתיסדותן. עוד לפני ימיאביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא, ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקבמחט25 “חריפי דפומבדיתא” זכו לשם גדול, ומפורסמים ביחוד שני אחים “עיפא ואבימי” (סנהדרין יז, ב). רב יהודה מיסדהישיבה בפומבדיתא וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיו ידועים בזמנםלחריפים ועוקרי הרים (סוף הוריות), השליטו בה את דרך הפלפול והחריפותוהנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. גם אביי ורבא שעמדו אחר־כך בראש פומבדיתאהוסיפו ללכת בדרך זו. לעומת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש. בני סורא היוידועים לבקיאים במשנה26 ודייקנים במקרא27. הם הלכו בעקבות מורם הגדול רב, מיסד הישיבה, ותלמידו החשוב ביותר רב הונא שמלא את מקומו. בסורא עסקו הרבה מאד במדרש המקרא. בה השתדלו למצוא לכל דברמקור במקרא. השאלות “מנין”, “מנא הני מילי” רגילות בפיהם של חכמיסורא28. בני פומבדיתא הכירו שבמדרש המקרא עוליםעליהם בני סורא. אף האגדה הקשורה במקרא יותר מן ההלכה, פרחה בסורא הרבהיותר מאשר בפומבדיתא. אם נעמיד את רב ושמואל זה לעומת זה באגדה יגדל רבהרבה יותר משמואל. מאמרי האגדה של רב יהודה הם כמעט כולם בשם רב. מרבהואביי יש באגדה מאמרים מעטים מאד. מרובים מאמרי אגדה של רבא, אך הוא הושפעהרבה מסורא (כידוע היה רב חסדא חותנו). בתקופת הגאונים נבדלו שתי הישיבות זו מזו ביחוסן לתורתהסודות, לאמונות בשדים ורוחות. בסורא היה היסוד המיסטי חזק הרבה יותר מאשרבפומבדיתא. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשי מופת ולעוסקים בנסתרות. ואם כיבזמן מאוחר נתלו המקובלים דוקא בגאוני פומבדיתא וביחוד ברב האיי שיחסו לוספרים שלמים בקבלה, ועל שמו ושם רב שרירא אביו, נזדייפו קצת תשובות מלאותסודות ורמזים, וכנראה גרם לזה פרסומו הגדול של רב האיי – אמרו על רב משההכהן גאון סורא (ד“א תקפ”ה־צ"ה) “שהיה רגיל בקמיעין ובלחשות וכיוצא בהם”; ו“דבר ברור ומפורסם הוא לאנשי ספרד כי מר רב נטרונאי גאון סורא בקפיצת הדרךבא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראהבדרך”…29. אולם, רב האיי גאון מפומבדיתא שנשאלעל זה ‏ מאת חכמי קירואן השיב: “כי אלו וכיוצא בהם דבריםבטלים”30 ובישיבת סורא היו דברים הללו רחבים, כיהם קרובים למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים משם… וכללו של דבר פתייאמין לכל דבר". במקום אחר כותב רב האיי: “אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיריצא (ראש השנה כח, א) כך אנו גורסין לשיר, פירוש שיר של קרבן או שיר שלזמר… ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס התוקע לשד… אלא שאין אנויודעים איך יתקע לשדים ומפני מה יתקע להם”31. בדברים אלה מורגש לגלוג קל על בני סורא32. יחוסם של בני סורא לאמונות והזיות מסוג זה מתבטא גם במקצת מנהגים שנהגו בהם בני סורא. דוגמה אפשר לנו לראות מן המנהג הזה: בימי המשנה והתלמוד נהגו לעשות שבעהמעמדות ומושבות: עמדו יקרים עמודו! שבו יקרים שבו! את זה היו עושין בחזירתן מן הקבורה. בכל ישיבה היו אומרין דברי תנחומיןלאבלים, או דברי שבח לנפטר או מעוררים את האדם לתשובה. ונשאל רב נטרונאי אםעתה “נהגו רבנן למעבד מעמד ומושב או לא”. והשיב: “לא דכירנא ולא שמיע לןנמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא… אלא רגילירבנן דמתיבתא דילנא (היינו סורא) דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זמניןוקיימין לאפסוקי בעלמא… ועוד כתוב באותם תשובות למה נוהגין לישב, מפנישהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושבת בורחת אחת מהם”33. כמו כן מנמק רב נטרונאי את טעם המנהג שאין אומרים בתפילתערבית של שבת: “ברוך ה' לעולם אמן ואמן” ו“יראו עינינו” מפני שבשבת “שכיחימזיקין וצריכין כל ישראל למיעל לבתיהן מקמי דתיחשך משום סכנתשדים”34. לעומת זה מנמק גאון סורא אחר, רב שרשלום, דבר זה שבחול מסיימין את ברכת השכיבנו ב“שומר עמו ישראל”. ובשבת איןאומרין סיום זה של הברכה “מפני שאין זכות לימות החול כמו ליום השבת צריכיןהן להתפלל שלא יוזקו מן המזיקין”35. יש להעיר, כי גם את מנהג הכפרות בערב יום הכפורים מצאנו ראשונה בתשובות גאוניסורא. יש יסוד לחשוב שישיבת סורא לקחה חלק ביצירת ספרות המסתוריןשל אותו זמן, שהיתה גדולה, כמו שמעיד רב האיי בתשובתו שהובאה לעיל. בירורפרט זה חשוב מאד, וראוי הוא לשמש נושא למחקר מיוחד. דרך כלל יש להגיד שישיבת סורא היתה ערה יותר לכל המתרחשבעולם היהודי. כל הזרמים הרוחנים שפיכו בתקופת הגאונים בתוך היהדות לא עברומבלי עשות עליה רושם. תנועות אותו זמן מצאו להן הד בין העומדים בראש הישיבההזאת. במלחמה נגד הקראים במאתים השנים הראשונות ליסוד כתה זו, לקחו גאוניסורא חלק בראש. הם גם היו הראשונים בין הגאונים שתחת השפעת הפילוסופיההעברית החלו לעסוק בשאלות פילוסופיות (רס“ג, ר”ש בן חפני). הצרכיםהספרותיים של אותו הזמן – כחבור ספרי פסקים, סדרי תפלה, פירושים לתלמוד – נמלאו ברובן ע"י גאוני סורא. דברים אלו נכונים ביחס לתקופת הגאונים בכלל, ואולם גאוני פומבדיתא האחרונים רב שרירא ורב האיי משנים בהרבה את התמונההכללית ומכריעים את הכף לטובת פומבדיתא. הכנסות הישיבות הבבליות הידיעות שיש בידינו מן התקופה התלמודית בנוגע למקורותהכנסתן של הישיבות הבבליות הן מועטות. אבל אף הידיעות המועטות האלו מוכיחותברור שלהחזקת הישיבות היו מאספים נדרים ונדבות מכל קהלות ישראל, או מקהלותבבל בלבד. מספר התלמידים בישיבות היה. גדול והגיע למאות רבות והצרכים היואיפוא מרובים. אמנם, חלק גדול מתלמידי הישיבות לא פרש לגמרי ‏ מעסקיוועבודתו. הללו היו שוהים בישיבה רק בחדשי אלול ואדר חדשי הכלה, אבל בעונותהעבודה היו שבים לביתם. אף ראשי הישיבה ברובם היו עוסקים בעבודתם בשעותהפנויות מלמוד התלמידים. והתלמוד (גיטין ס, ב) מספר על רב שימי בר אשי שבקשאת אביי שיקבע לו שעור מיוחד ללמוד עמו בלילה, אמר לו: יש לי צורך להשקותאז את שדותי, א“ל רב שימי: אני אשקה את שדותיך ביום ובכך תשתחרר מעבודתךבלילה ותוכל ללמוד עמי, ורק אז הסכים אביי ללמדו. רב הונא (כתובות קה, א) כשהיה בא דין לפניו היה אומר לבעלי הדין: תנו לי אדם שידלה את המים במקומיואשב לדין. ראשי הישיבה לא קבלו ברובם פרס מן הישיבה ועסקו בעבודת האדמה אובמסחר. כך עשו רב הונא, אביי ורבא, רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושעואחרים36. ואולם היו גם תלמידים שהיו נשאריםבישיבה בכל ימות השנה, ועליהם מספרת הגמרא (כתובות קו, א): “כי הוו מיפטרירבנן מבי רב הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא הוו פיישי תמני מאהרבנן כו'”, יש לחשוב שחלק מהם קבל לצרכי הפרנסה מהורים ובני משפחה. אבל היוגם בני עניים שעליהם אמרו בתלמוד “הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה” (נדריםפא, א) ואלה היו נתמכים מהכנסות הישיבה. התלמוד מספר (גיטין ס, ב) על “ההואשיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף ביאביי”… ורש”ג מפרש באגרתו: ושיפורא היא קופה דרבנן דמתיבתא דמאי דאתילהון מישראל מותבי לגוה, כדתנן בשקלים, י“ג שופרות, – תיבות עקומות בצורתשופר צרות מלמעלה ורחבות מלמטה מפני הרמאין – היו במקדש. כנראה ששופרותכאלה היו גם בסורא, אבל חוץ מזה ידוע לנו שע”י בית הישיבה בסורא היה גן ירקגדול והירקות שבה נתנו למאכל לתלמידים (ב"ב נד, א; קדושין לט, א). ייתכןשהיו אף שליחים לטובת הישיבות. אנו מוצאים חמא בר אדא שליח ציון (ביצה כה, ב). מרובות הרבה יותר הן הידיעות שישנן בידינו מתקופת הגאונים, ביחוד ממאתים השנים האחרונות של תקופה זו. במאות השנים שעברו מתקופת התלמודבאו שנויים ניכרים במצבם הכלכלי של יהודי בבל. הלך ונתמעט יותר ויותר אותוטפוס עתיק של ת“ח המתפרנס מיגיע כפים ושל תלמידים המחלקים את זמני השנהלתורה ולעבודה. התהוה כעין מעמד של תלמידי חכמים, המקדישים את כל זמנםלתלמוד תורה. הם התרכזו ברובם בישיבות, וכדי שיוכלו לעשות זאת מוכרחים היולקבל תמיכה מן הצבור היהודי, שהיה אמנם מוכן תמיד לתמוך בהם בחפץ לב. בתשובות גאון אחד, רב נחשון או רב צמח, אנו מוצאים את חלוקת החברה היהודיתלמעמדות אלו: א. מעמד האצילים, לו שייכים ראש הגולה, הגאון, אב ביה”ד. ב. “אנשים אמצעיים כגון תלמידי חכמים, או סוחרים או בעלי בתים”. ג. עבדים, מוזגי יין, שומרים וכו‘37. היו גם משפחותמלומדים שהתרכזו סביב הישיבה, בהן עברה התורה בירושה, והן הקימו מתוכןגאונים רבים, אבות ב"ד, ראשי כלה וכד’. צרכי הישיבות גדלו איפוא עד מאד. נוסף לכל אלה הרי, בנגוד לזמן התלמוד, באו לישיבות בבל תלמידים מכל קצויארץ שעזבו את משפחתם וארץ מולדתם, עברו ימים ומדבריות כדי לחסות בצל הישיבהואלה היו זקוקים ברובם לתמיכה. בישיבה גם נמצא חבר גדול של נושאי משרה שעלהישיבה היתה פרנסתם. את ההכנסה העיקרית היתה כל ישיבה מקבלת מן הקהילות הנמצאותברשותה. כאמור לעיל, נחלקו כל מדינות הכליפות הבגדאדית ‏ לשלש “רשויות”: רשות ראש הגולה, רשות סורא, ורשות פומבדיתא38. הקהלות שבמדינות אלו היו משלמות מס ידוע בכל שנה לטובת הישיבות, היה זה מסגלגולת שממנו נפטרו רק העניים. חוץ מזה היו הטבחים משלמים לטובת הישיבה רבעזוז בכל שבוע. מן המסים הללו היתה סורא מכניסה בימי ירידתה סך אלף וחמשמאות זהובים, הם היו נגבים ע"י הדיינים שהיו מתמנים על ידי הישיבות בשבילהקהלות שברשותן. נוסף לזה היו גם מתקבלים הרבה נדרים ונדבות לטובתהישיבה. המקור השני, החשוב מאד, היו ההכנסות המגיעות מכל תפוצותהגולה. הראב“ד בס' הקבלה מדבר על “חוקם של ישיבות, שהיה הולך אליהם מארץספרד וארץ המערב ואפריקא ומצרים וארץ הצבי”. מכאן שגם ארץ־ישראל העניה היתהשולחת עזרתה לישיבות בבל39. חלק גדול מן ההכנסותהיו מתקבלות יחד עם השאלות. כל קהלה בשעה שפנתה לישיבה בשאלות שונות חשבהלה לחובה לצרף אל השאלות גם סכום כסף ידוע לטובת הישיבה. יש גם שהשואל היהשולח מתנה פרטית לגאון עצמו נוספת עַל נדבתו לישיבה. חכם ברצלונה ר' יצחקבר שמעון, שבקש מרב עמרם שישלח לו “סדר תפילות של שנה כולה” צרף לבקשה זוגם עשרים זהובים, ט”ו לקופה של ישיבה וה' להגאון עצמו. – אגב זהו המקרההיחידי שבו נתפרש הסכום שנשלח יחד עם השאלה. – היה זה מעין שכר טרחה, שכרסופרים ולפיכך היו ההכנסות המתקבלות יחד עם השאלות, שייכות רק לאותה ישיבהשאליה נשלחו השאלות ולא נתחלקו בין שתיהן. הישיבות היו, איפוא. מעונינותברבוי השאלות גם מן הצד החמרי. נזכרות גם הכנסות ידועות בשם “פסיקות” ו“חומשים”40א שהיו הישיבות מקבלות. “פסיקות” הכוונה, כנראה, לסכומים קצובים ופסוקים שכל קהלה היתה נותנת בכל שנה לצורךהישיבה (במדרש יש כמה פעמים פסיקה במובן של אסיפת צדקה בצבור). שם זה היהרגיל בספרד עוד בזמן מאוחר41. מה טיב “החומשים” לא נתברר לנו כהוגן. פוזננסקי סובר שבאותו זמן נתנו יהודים רבים חומשהכנסותיהם לטובת הישיבות, אבל גינצברג42 דוחה זהבצדק: זהו לדעתו סכום גדול יותר מדאי, לפי התלמוד אין לאדם לפזר יותרמחומש, ואם נתנו חומש לצרכי הישיבות מה נתנו ליתר צרכי הצדקה? אבל, גםהשערתו של גינצברג, ששם זה מקורו מזה שקהלות ישראל שלמו אז חמשה מסים: לראשהגולה, לשתי הישיבות, ולשני הגאונים, אינה מתקבלת על הדעת. אפשר, שהכוונהכאן לחלק חמישי מהכנסות הקהלה, או מן העזבונות שהיו מניחים לקהלה. חוץ מכל אלו היו נדרים ונדבות לטובת הישיבה רגילים מאד. הרי דוגמא מענינת: “שני יהודים מקירואן, ראובן ושמעון הניחו שני זהובים עליד שליש. ראובן אמר אם לא יהיה פלוני השרוי באספמיא משוחרר של אבותי יהיושני זוזים הללו למתיבה ושמעון אמר אם יהיה זה פלוני משוחרר של אבותיך יהיושני זהובים הללו למתיבה”43א. כל הנדבות וההכנסות היו נאספים ע“י הדיינים והשופטים שהיו יוצאים משער הישיבה וע”י שליחים44. ואולם בארצות הרחוקות היה הסדר ע“פ רוב אחר: הישיבות היו ממנות “פקיד” או “גזבר” ונאמן (אלו הם התארים שהיו נהוגים אז) מגדולי היהודיםבאותה מדינה, אליו היו כל הקהלות שבאותה מדינה צריכות לשלוח את כספיהנדבות, והוא היה ממציא אותן לבבל בדרכים שונות. על פי רוב ע”י סוחריםידועים מעשירי בגדאד שהיו להם עסקים גם בארצות אחרות. מרכז גדול לאוסף הכספים מכל ארצות אפריקה וספרד היהבמצרים. בפוסטאט היה תמיד אחד מחשובי היהודים ממונה מטעם הישיבה לבא־כוחה, מינוי זה נחשב למשרת כבוד ומעלה. גזברי המדינות היו שולחים את הסכומיםשבידם אל בא־כוח הישיבה אשר במצרים והוא היה שולחם לבבל. עם משלוח הכספיםהיו נשלחות על ידו גם השאלות הרבות מכל הקהלות. והגאון אף הוא היה שולחלידו את כל התשובות על שאלות אלו, וכן מכתבים שונים והוא היה שולח את כלהתשובות לתעודתן. אבל מתוך שדברי הגאונים היו חביבים ויקרים בעיני כל, היובני פוסטאט מעתיקים אותן טרם שנשלחו למחוז חפצן, ובזה מתבאר הדבר כיצד מצאובגניזת קאהיר תעודות ותשובות שנשלחו למרוקו, טוניס, אלג’יר, ספרד וגםאיטליא. בדרך כלל היו כל עניני הכספים מסודרים יפה, ובשים לב למצבהדרכים וקשרי הדואר של אותו זמן יש להתפלא על סדור מצוין זה. אבל יש גם שפהושם היו כספי הישיבות הולכים לטמיון. נמצאו אנשים שהיו מאספים את הנדבותהללו בלי יפוי־כח מטעם הישיבות, והגיעו הדברים לידי כך שגאון אחד מנדה את “כל מי שמתנדב נדבה או שנודר נדר ומוסרו למי שאין בידו מנוי ויפתקא משערישיבה”45. אותו גאון קובל שזה כמה שנים שהכנסותהישיבה בארץ ימן וימאמה הם “גזולים וחמוסים”. ואולם, אלה היו מקרים יוצאיםמן הכלל46. וכל העוסקים בענין זה היו עוסקים לשם שמים ובהכרה שהם עושים דבר גדול בזה שהם עוזרים לקיום הישיבות. אף ראש הישיבה היה מזכירבמקרים חגיגיים את “כל המדינות שהן משלחות לישיבות ומברך אותם. ואח”כ מברךהאנשים שבהם שמתעסקים בנדבה ‏עד שתגיע לישיבות"47א נוסף על כל ההכנסות הללו היו לישיבות עוד קרקעות רבות שהיומקבלות מהן הכנסה קבועה48 ואולם גאון אחד מתאונןקשה וכותב: “וגם הקרקעות שהיו לנו חרבו ואבדו באותן השנים הרעות שעברועלינו”49. יש להזכיר גם צוואות וקנסות שהוקדשו לישיבות50. ידיעות על דבר חלוקת ההכנסות והתמיכה לתלמידים נמצאות בספור רב נתן ובקצת תעודות אחרות: “וכך היה מנהגםבחלוק, כל מה שמגיע אליהם מנדרים ונדבות בכל השנה: הן מניחין הכל ביד אדםנאמן לצורך הוצאת התלמידים הבאים מכל המקומות שהם יושבים..”. התמיכה היתהנתנת לפי מדרגת חכמתו ושקידתו של כל תלמיד וכשרואה את אחד מהם שאין תלמודוסדור בפיו יקשה עליו יותר ויגרע לו מחוקו וגוער בו ומוכיחו… ומתרהו שאםישנה כן פעם אחרת… שלא ינתן לו כלום…“51. מתשובה אחת של רש”ג אנו יודעים שבין הנתמכים היו שני סוגים: רבנן דמתיבתאהיו מקבלים תמיכתם בכסף מזומן באדר ובאלול בשביל כל השנה, אבל רבנן תנאיהיו מקבלים ארוחתם יום יום ונוסף לזה הוצאות ביתם. בשטח הניהול הכלכלי אנומוצאים כי מנהלי הישיבות היו קונים תבואה ופירות ואוצרים אותם מחשש שמאתהיה שנת בצורת52. ג"ה סי' רלא. ↩ שם רלח. ↩ ג"ק, סי' עח. ↩ אגרות רשב"ע, הוצ‘ אסף, עמ’ 54. ↩ ג"ה, סי' קפ. ↩ ג"ה, שם. ↩ ח"ג, לז. ↩ רס“ג, גמו”מ, צ. ↩ גמו"מ צד. ↩ שם, צו. ↩ ח"ג, טו. ↩ מכריע, מב. אמנם יש להעיר שכך דרשו רק בזמןשהשואלים נוטים לפי“ד הגאונים משורת הדין, אבל אם זה נוגע רק למנהגיםשאין להם מקור בתלמוד לא העמידו על דעתם ועל מנהגי בבל דוקא. עי' למשלג”ה, סה: ואתון או (=אי) ניחא מילתא לכון למידתא מנהגיכון… ולמעבדכמנהגן כמה שפיר וכמה יאי ואו (=אי) קשיא מילתא משאר עמא דלקיטי מנהגאוקשי למיעקרינון מיניה אית לכון למסמך אהא דאמרינן…; ג“ה רח (מתורגם): ”וששאלתם אם תשנו מנהגכם – אלו הדברים אינם בתלמוד… אבלהם מנהגים יפים, ובחיי שהם בירושה מן הקדמונים… אם נקל הוא לצבורלשנות מנהגכם – מה טוב ואם עי“ז תהיה מחלוקת בציבור, מוטב שתחדלו ותעשוכמנהגיכם”. ↩ בית האוצר, נה – נו. ↩ בהקדמתו לקובץ תשוה"ג שלו. ↩ טור חו"מ סי' כה. ↩ ח"ג, סי' סה. ↩ יש לצין שהרמב“ם מפקפק בכוחם של הגאונים לתקן תקנותכאלה: כבר תקנו גאונים האחרונים כולם שיהיה בע”ח גובה מטלטלין מןהיורשין. וכן דנין ישראל בכל בי"ד שבעולם, אבל במערב היו כותבין בשטריחובות שיש לגבית מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין אחר מותו ונמצאגובה על תנאי זה יותר מן התקנה. וסייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוהבתקנה זו ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין, שאין כח בתקנת אחרוניםלחייב בה יתומים (יד החזקה, הל' מלוה ולוה ספי“א ועיין גם אישותפט”ז). ↩ עיין גנזי קדם ח"א. ↩ ח“ג סי' כב – תג”ק, מג, ↩ טור חו"מ, סי' צה. ↩ ג"א, ו סי' קה. ↩ עי' ב“מ מו, א וב”ב מד, ב. ↩ ג“א, ח”א סי' קל. ↩ רמב“ם, פ”ב מהלכות מלוה ולוה. ↩ ב“מ לח, ב: ”דילמא מפומבדיתא את דמעילין פילא בקופא דמחטא". ↩ נזכיר את רב ששת: אנא מתניתא ירענא (ברכות מו, ב). ↩ גטין לא, ב: אמר רבא עדי סוראי הוא דדייקי קראי. ↩ עי' עכ"ז בספרו של צורי תולדות דרכי התלמוד. ↩ אמנם גם מחכמי פ“ב יש להזכיר את רב יוסף בר אבא ורב אברהם בר שרירא, שהוא כנראה מר אברהם קאבסי אשר בג”ל סי' לג. ↩ טעם זקנים, ושם: “והמסורת שזכרתם… בעבור מר רבנטרונאי ז”ל – שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי ואלו היה מר רבנטרונאי נודע בכמו אלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלוכלום, אבל רב משה הכהן ז“ל היו טוענין עַליו כי היה רגיל בקמיעיןובלחישות וחקרו קדמונינו בזה הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות, אלא דבריםשאפשר לכמותן להיות”. ↩ ריצ"ג I, עמ' לו. ↩ אמנם רש“י מביא שם בשם אחד מרבותיו: ”התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו". ↩ או“ז ח”ב, סי' תכב. ↩ ס‘ העתים, עמ’ 173. ↩ שבלי הלקט, סי' סה. ↩ כבר האריך הרמב"ם בדבר זה בפירושו לאבות. ↩ ג"ג וו 104 – 105. ↩ רב נתן הבבלי בסיפורו מודיע לנו את שמות הגלילותשנמצאו ברשות ראשי הגולה וישיבת סורא. ע“ד רשות פומבדיתא אין הוא מודיעלנו, נזכרה רק כורוסאן שהיתה תחת השפעת פומבדיתא וממנה יוצא אליה דיין ”וכל הנאה שתבא ממנה לפומבדיתא תגיע" ורק ראש הגולה מר עוקבא רצהלהכניסה תחת שלטונו וגרם למחלוקת גדולה שלרגליה גלה מבבל. גם ממקורותאחרים יוצא שכורוסאן עמדה תחת רשות פומבדיתא. ↩ ידוע לנו עוד מקור לכך בזמן קצת יותר מאוחר: ר' יחיאל מפאריש ששלח בשנת תתקצ“ה (1235) לא”י והארצות הסמוכות לה “להוליךנדבה גדולה למדרש הגדול דפאריש”. ↩ א לקוטים לאגרש"ג עמ' XXVI. ↩ לר“מ בר חנוך עשו ”פסיקה“ גדולה (ספור ד' השבוויים) ועיין גם בשו”ת רשב“א ח”ה סי‘ רכא־־רכב וביחוד שם סי’ רעט. ↩ גאוניקה I, עמ' 14, הערה 2. ↩ א שו“ת מהר”ם בר"ב, דפוס ברלין עמ' 193. ↩ עי‘ גנזי־קדם III, עמ’ 20: ,כי הם השפטים והשלוחים והממונים משער הישיבה בכל ארץ ימן וימאמה“. עי' גם קרויס, הצופה לח”י, כרך ז, עמ' 352. ↩ גנזי קדם, שם עמ' 19. ↩ ע“ לקוטים לאגרש”ג עמ' XXIV. ↩ ספור ר"נ הבבלי. ↩ עי‘ תשו’ רש“ג ג”א סי' נט. ↩ אגרש"ג לקוטים, עמ' XXIV ונכתב בשנת 952. ↩ עזי קדם, ח"ג, עמ' 22. ↩ השוה גם מכתב רש“ג בלקוטים לאגרש”ג עמ' XXVIII. ↩ ג"א I סימן נט. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42660	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42660", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42660, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה רביעית: הישיבות בבבל (המשך)", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה חמישית: היהודים בא"י בתקופת הגאונים לתולדות ארץ־ישראל דין־קדימה על בבל, למרות זאת שבתקופה זושאנו דנים בה תפסה בבל את המקום הראשון. אשר להשפעה על תפוצות הגולה, הריודאי שהשפעת המרכז הבבלי היתה גדולה הרבה יותר מזו של המרכז הא"י. ואולם, לחקירת תולדות ישראל בארץ־ישראל, בזמן שאחרי החורבן יש בשבילנו לא רק ערךמדעי גדול אלא גם ערך מדיני חשוב. עלינו להראות לעצמנו ולכל העולם התרבותיעל הקשר המתמיד שבין העם העברי ובין ארצו, קשר שלא נפסק מעולם גם בימישמדות ורדיפות. לתוך הערפל הכבד המכסה על תולדותנו בא“י בתקופת הגאוניםהכניסה הגניזה הקאהירית קוי אורה מרובים. ידיעותינו מיתר המקורות העתיקיםהיו מצומצמות מאד, על הגאונות והישיבות בא”י ידענו מעט מזער, כמעט רק מהשנזכרו בתפלת יקום פורקן “חבורתא קדישתא די בארעא דישראל”; מכל ראשי הישיבהשבא“י ידענו רק שם אחד, הוא שמו של פנחס ראש הישיבה בין בעלי המסורה ואףעליו לא ידענו כלום על חייו ופעולותיו. לא ידענו מאומה גם על חייהםהמדיניים והכלכליים, על הקהלות השונות וכו'. תולדות ישראל בארץ־ישראלבתקופת הגאונים פרק חדש הוא ההולך ונכתב בימינו ולעינינו. יש לצייןשהמקורות שנתגלו לנו מן הגניזה נוגעים בעיקר לזמן שמהתחלת המאה העשירית, עדסוף המאה הי”ב ומעטות הן לפי ערך התעודות שמצאנו מן המאה השביעית, השמיניתוהתשיעית, אלא שהתעודות מזמנים מאוחרים יותר נותנות לנו במקצת את היכולתללמוד מן המאוחר על המוקדם ואת הסתום מן המפורש. יש להוסיף עוד, שלמרות מהשכבר עברו יותר מחמשים שנה מיום התגלות הגניזה וחוקרים רבים כבר טפלו בה, עוד לא נחקרו כל עשרות אלפי הקטעים שנמצאו בה, ושנה שנה, חודש חודש, מופיעים ממנה דברים חדשים המביאים אותנו לפעמים לידי הפתעה. זה נותן תקוה בלבנו שעוד יופיע אור חדש גם על הזמן המעורפלביותר, אלא שעד שיבדקו בדיקה מדעית כל אוצרות הגניזה בודאי עוד יעברו שניםשלשה דורות. תקופת הגאונים מתחילה כמעט בזמן אחד עם צמיחת האיסלםומסתיימת כחמשים שנה לפני מסע הצלב הראשון. עלינו לעמוד איפוא על תולדותהיהודים בארץ־ישראל במשך של 450 שנה, מזמן הכבוש הערבי בשנות 640־637 עדמסע הצלב הראשון ב־1096. שני מאורעות מדיניים גדולים עומדים איפוא עלגבולותיה של תקופה זו, מאורעות שהשאירו זכר לדורות בדברי ימי ישראל. הישוב היהודי בא“י בתקופת הגאונים היה המשכו הישר של הישובהיהודי העתיק בימי הבית השני ותקופות המשנה והתלמוד, אותו ישוב שהיה מושרשומעורה באדמת המולדת ובגולה לא הלך. הפרוצס של התרוקנות הארץ מן האוכלוסיההיהודית היה קשה מאד וגם ממושך מאד, הוא נמשך כאלף שנים ונסתיים רק עם מסעהצלב. שיא כל הרדיפות שרדפו הנוצרים את היהודים בא”י משך מאות בשנים הואכנוס כל יהודי ירושלם. ע"י נוסעי הצלב לבתי הכנסת, הצתת בתי הכנסת ושריפתכל הנמצאים בה חיים. אחר מסע הצלב נשארו מן הישוב היהודי הקדמון רק שרידיםדלים מאד נטולי כל השפעה וחסרי כל ערך. הישוב היהודי בתקופת הגאונים היה דל מאד אפילו ביחס למצבובתקופת התלמוד. עוד כמאתים שנה אחרי החורבן, היתה מחצית מאדמת א“י שייכתלישראל. את זה נלמד ממחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי דמאי פ”ב: ר' אלעזר סבר מימר רוב א“י נתונה ביד גויים, ר' יוחנן סבר מימר רוב א”י נתונהביד ישראל. מחלוקת כזו אפשרית רק בזמן שכף המאזנים הוא מעוין ולא הוכרעלשום צד. עברו עוד שלש מאות שנה והישוב היהודי נתדלדל דלדול גמור. בידיממשלת הרשעה של ביצנץ עלה לנשל כמעט לגמרי את היהודים מן האדמה ע“י גזרותקשות, הפקעת הקרקע וע”י המסים הרבים שהטילה על היהודים. יש להניח שבשעת כבוש הארץ ע“י הערבים נמצא בידי היהודים רקחלק קטן מאדמת א”י ומספר החקלאים לא היה גדול ביותר. אמנם נמצאו ביניהם גםעשירים ובעלי אחוזות, כגון בנימין איש טבריא, שבביתו התאכסן הקיסר הרקליוסבזמן היותו בא"י, אבל מספרם של אלה היה קטן מאד. קשה היה להם ליהודי א“י לסבול את כובד המסים והארנוניות, אולם עוד יותר קשה היה להם לסבול את גזל זכיותיהם הדתיות והלאומיות, אתהעלבונות שנעלבו בהם בכל יום ובכל שעה. ממשלת ביצנץ היתה בכלל אכזרית כלפיהיהודים ואכזריות זו הובלטה ביותר בארץ־ישראל. אותם חוקים קשים שהיו נוהגיםביחס ליהודים בכל חלקי הקיסרות הגדולה הורגשו כאן ביותר. גזרה עתיקה היתהמימי תיאודוסיוס קיסר שאסור להם ליהודים לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות. במקומות רבים גם גזלו הנוצרים את בתי הכנסת והפכום לבתי כניסה. כך קרה בימיאותו קיסר ליהודי אנטיוכיא וכך עשו גם ליהודי בוריון (Borion) אשר באפריקה הצפונית, כשנכבשה לפני ביליזר שר צבאיוסטיני־אנוס. וברור שמקרים כאלו היו מצויים1. לא תמיד נתנו ליהודים לתקן את בתי כנסיותיהם ואף איסור הכניסה לירושלים היהקיים ועומד עד מפלתה של ממשלת ביצנץ. רק פעם אחת בשנה הותר להם לבקר אתמקום המקדש ולקונן על חרבותיו, הוא יום תשעה באב. הנוסע מבורדו, שהיהבירושלים בשנת 333, כספר ע”ז שהיהודים היו נוהגים לבוא שנה שנה להר הביתלקונן על חרבות המקדש. במקום המקדש עמדו שתי אנדרטות של אדרינוס, אחת מהןמציירת אותו כשהוא רכוב על סוס ואחת כשהוא עומד על יד פסלו של יופיטר, ועלידן היתה אבן נקובה שהיהודים היו יוצקים עליה שמן. הוא מספר שהיהודים בבואםלמקום זה היו קורעים בגדיהם. קונסטנטין חידש וחיזק את האיסור לבואלירושלים, אך בכל דור נמצאו יהודים שמסרו נפשם ונכנסו לירושלים למרותהאיסור. כך אנו קוראים בספר הוריית הקורא שהובא מא“י לאירופא במאה השמינית: “והקריאה הזאת אשר בארץ ישראל היא קריאת עזרא הסופר. ולפי שעד עתה [לא] נפסקה עדת ישראל מהארץ רק מירושלם לבדה בזמן שמלך אדום עלישראל”2. בזמן שלטונם הקצר של הפרסים בא”י (628־614) ודאי שיכלו היהודים לבוא לירושלים בלי מפריע, אבל נראה שאח"כ חדש הרקליוס את האיסור. במקום המרכז הדתי האחד והעתיק הוכרחו היהודים ליצור להם עתה שלשה מרכזים: טבריה, עזה וצוער. וכך כותב הקראי סהל בן מצליח (חי במחציתה הראשונה של המאה העשירית) בהקדמתו לספר המצוות שלו: “ואחריעזבם למקום (ירושלים) נשאר יותר מחמש [מאות] שנה לגלים מעון תנים ולא היהאחד מישראל יכול לבוא. והיו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה להתפללשם. ואשר במערב היו באים אל מדינת עזה ואשר בארץ הנגב היו באים אל מדינתצוער. ובימי קרן זעירה פתח ה' לעמו שערי רחמיו ויביאם אל עיר קדשו וישבו בהויבנו מקומות בתורה (ק': לתורה) לקרא ולפתור ולהתפלל בכל עת ולהעמיד משמרותבלילה…”3. ומפרש קראי קדמון לנביאים4 המפרש את דניאל פרק יא על המלחמות שבין הביצנטינים והערבים, כותב: “ועם יודעי אלהיו' הם ישראל, ‘יחזקו ועשו’ כי טרם בואם (של הערבים) לא יכלו לבוא אל ירושלם, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאות המקדש, ועתה בבואםהביאום אל ירושלם ויתנו להם מקום וישכנו בה רבים מישראל ואחרי כן הנם באיםישראל מארבע קצות הארץ אל ירושלם לדרוש ולהתפלל”. נוסף לכל הסבל המדיני והכלכלי היה על היהודים לסבול הרבהמאד במובן הדתי. ניטל מהם החופש הדתי ומימי יוסטיניאנוס (567־525) ואילךהתחילה הממשלה להתערב גם במה שנעשה בתוך בית הכנסת וחדרה גם לאותה פנה שקטהוצנועה שעד עתה לא חדרה אליה עין זרים. יוסטיניאן הוציא פקודה שאסורליהודים לחוג את הפסח לפני שיחוגו אותו הנוצרים, כי יש בזה בזיון לנצרות. והנה בשנה קודמת לשנת העבור, שעל פי רוב חל פסחם של היהודים קודם, נענשוכמה יהודים עונש קשה על אכלם מצות ועל התפללם תפלת יו“ט בפסח שחל להיותבחשבונם. יוסטיניאן אף השתדל להשפיע על היהודים ברוח הנצרות וחייב אותםלתרגם את התורה בשבת בבתי הכנסת לרומית או ליוונית ולהשתמש לשם זה בתרגוםהשבעים, ופקידים מיוחדים נתמנו להשגיח על קיום פקודה זו5. נאסר על הדרשנים לדרוש בדברי הלכה ואגדה; לאיסור זההיו תוצאות חשובות. היהודים היו מתחכמים להערים על הגזרה והיו מוצאים להם דרך: במקום הדרשן בא החזן והפייטן. תוכן דרשתו של הדרשן נמסרת בצורה פיוטית ע”י החזן. מתחברים פיוטים לכל שבתות השנה וביחודלימי החגים המכילים בתוכם חומר הלכי ואגדי רב מאד, כגון סדרי העבודה ליוסי בן יוסי, פיוטיו של יניי6, וכבר כתב ר"י ברצלוני: 7 “פיוטין אלו שנהגו העולם למימרינון חזי לנא לרבוותא שאמרו שלאנתקן אלא בשעת השמד בלחוד מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה, כי היוגוזרין האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה ועל כן היו חכמים שביניהם מתקניןלהם בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טוביםוהלכות שבתות ודקדוקי המצות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים”. בפיוטיםמצאו הפייטנים אפשרות לא רק להכניס את דברי ההלכה והאגדה הנחוצים, כי אם גםשפכו את לבם והוציאו את כל רוחם נגד לוחציהם והביעו את שאיפת האומה ותקותהלימים יותר טובים, לעתיד יותר מזהיר. מצטיין בזה ביחוד אבי הפייטנים יוסיבן יוסי שחי עוד בזמן שלטון ביצנץ8. אף בפיוטיהקליר שחי כבר בזמן שלטון הערבים נמצאים עוד רשמים רבים מזמן השעבוד הקשהשעברו עליהם בימי ביצנץ והוא קובל על גלות אדום ומתפלל על מפלתה השלמה שלמלכות זו. עוד רשמים רבים ושנויים חשובים נשארו בסדר תפלותנו מאותוהזמן, שנויים שנעשו ע“י גזרות שמד. אחד החשובים שבהם הוא אמירת “שמעישראל… אני ה' אלהיכם” בקדושה של שבת ויו”ט; “וכן אמר מר יהודאי ז”ל, שגזרו שמד על בני ארץ ישראל שלא יקראו קריית שמע ולא יתפללו והיו מניחיןאותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות (פיוטים וקרובות) והיו אומריםבשחרית מעמד וקדוש ושמע בגניבה והיו עושים דברים הללו באונס ועכשיו שכילההקב“ה מלכות אדום וביטל גזרותיה ובאו ישמעאלים והניחום לעסוק בתורה ולקרואק”ש ולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במקומו כתיקון חכז“ל תורה במקומה ואסורוהיתר (פיוטים) במקומו ותפילה וק”ש במקומה" (פרקוי בן באבוי, בגנזי. שכטרח"ב). עוד גזרה אחת חדשה, שלא ידענוה קודם נודעה לנו ע"י פרקויבן באבוי: “שגזרה אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה וגנזו כלספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולאהיו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדין את העורות ובאיזה צדכותבין ספרי תורה והיו לוקחין ריק מן הגוים (=הערבים) שעשו לכתוב בהן ספריעבודה זרה (=הקוראן) והיו כותבין בהם ספרי תורה מפני שלא היה בידם הלכהלמעשה ועד עכשיו הם נוהגין כך”. מסתבר שזוהי גזרה שנגזרה כימי דור אחד לפניכבוש הערבים. כל הגזרות האלו היו מכוונות למטרה אחת: להביא את היהודים לזה שיתנצרו או יעזבו את הארץ והיו גם מקרים רבים של המרת הדת באונס. במצב דברים כזה, מובן מאליו שהיהודים שנאו את ממשלת הזדון שנאת מות. ההתמרמרות כלפי ממשלה זו היתה כללית ומשותפת לכל חלקי העם, אלא שלא מלאם לבם של היהודים למרוד בגלוי. קשה היה להם גם לחלוםשיעלה בידם לפרוק עול ביצנץ מעל צוארם. הם גם ראו מה עלתה להם לשומרונים שמרדו בימי יוסטיניאנוס פעמיים בשנות 530 ו־566. המרד דוכא באכזריות שאין דוגמתה ונחלי דמים נשפכו לאחר שהשומרונים קוו כנראה לעזרת הפרסים ותוחלתם נכזבה. בתוצאות המרידות האלה נכחדו השומרוניםוכמעט שעברו ובטלו מן העולם. לדברי קצת היסטוריונים השתתפו גם היהודיםבמרידות השומרונים, אבל נראה שהשתתפות זו לא היתה גדולהביותר9. אולם בסופו של שלטון ביצנץ בא"י קרו מאורעות כבירים שהיהודים לקחו בהם חלק גדול. היהודים חכו בקוצר רוח למפלתה של ביצנץ, וכשעלו חיילות פרסעל א“י נספחו עליהם היהודים אף כי ידעו שבנפשם הוא. הפרסים שלטו בא”י בשנות 628־614, אח"כ חזרה הארץ לביצנץ, אבל רק לשנים מועטות, כי בעוד זמן מועטעלו הערבים על הארץ. היהודים שמחו מאד על תמורה מדינית זו. אמנם תקוות מדיניותגדולות לא תלו בכבוש זה. המציאות היתה כל כך קשה ומרה עד שאי אפשר היה כלללחשוב שהארץ תוחזר ע“י הכובשים ליהודים, אם כי הדבר הובטח עוד רק לפניעשרים וחמש שנה ע”י כוזרו מלך פרס, לאחר שקיבוצים יהודיים גדולים בבבל ופרסהניעוהו לזה. מכל מקום קוו להטבת מצבם המדיני והכלכלי, תקוות וחששות נארגויחד תחת שלטון הערבים. המלחמות שנלחם מוחמד בשבטי היהודים אשר בערב עדשהוכרחו לקבל עליהם את האיסלם או לצאת מן הארץ, וששרידיהם הגיעו עד ארץישראל, נתנו מקום לחששות, אולם הנהגתם של הכובשים הניחה את דעתם. הרהורילבם של יהודי א“י באותו זמן מבוטאים “בנסתרות דרשב”י”10 : “כיון שראה – רשב”י – מלכות ישמעאל שהיתה באה התחיל לבכותולומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל? מידענה לו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקב“ה מביא מלכותישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה…”, לפי מסורת יהודית עתיקה נמצאו ביןצבאות הערבים שכבשו את ירושלים גם יהודים11. האיסור, שהתקיים במשך מאות בשנים, ליהודי לשבת בירושלים נתבטל תיכף לאחר הכיבוש. “ומאת אלהים היתה זאת כי הטהעלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדוםובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהםמאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים, כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאולויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידיהם, וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינהעליו, הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים…”12. ליהודים היה עתה גם חופש דתי גמור. הארץ התנהלה ע“פ הכלליםשנקבעו עוד ע”י מוחמד והכליפים הראשונים אבו בכר ועומר ביחס ל“כופרים” וארצות נכבשות, לפיהם חייבים הכופרים לשלם מס יותר מן המאמינים. חייבים הםבמס הגלגולת שהמושלמים היו פטורים ממנו. ליהודים ולנוצרים אסור היה לרכובעל סוס, לחגור חרב וכלי נשק וכדומה, אבל במה נחשבו השפלות אלו לעומתההשפלות שהושפלו בימי שלטון ביצנץ. כשלשים שנה רצופות, שנות 640־610, בהפסקות קצרות, היתההארץ נתונה במצב של מלחמה, וגייסות רבות עברו דרכה: פרסים, ביצנטים וערבים, וכולם שללו ובזזו את יושבי הארץ והחריבוה עד היסוד. עבודת האדמה שהיתהירודה גם קודם ירדה עוד יותר, סבלו גם המסחר והמלאכה, הארץ היתה זקוקהלשלטון תקיף שישליט בה את המנוחה והבטחון ויתיחס ביושר לכל תושבי הארץ. דומה שבמואביה, שבידו נמצא השלטון על סוריא וא“י במשך ארבעים שנה רצופות, עשרים שנה בתור נציב ועשרים שנה (680־660) בתור כליף, מצאו הארצות האלו אתהמושל המתאים. המושל הערבי הראשון הזה היה אדם נאור וליברלי. כשנעשה כליףהעביר את בירת הכליפות הגדולה ממדינה לדמשק ודמשק שמשה כעיר בירה בכל ימיהדינסטיה האומאית. לקביעת עיר הבירה בדמשק היו תוצאות חשובות גם בשביל א”י: סוריא וא“י עמדו בימי השושלת הזאת במרכז הכליפות וא”י זכתה לתשומת לבמיוחדת. א“י נעשתה באותו זמן למרכז דתי קדוש בשביל כל המושלמים. הכליפיםהיו מבלים חלק מזמנם בא”י, בונים בה בנינים מפוארים ומתקנים את הדרכים. מקום מושב הנציב היה בלוד עד שבנה סולימן את רמלה (בשנת 716) ומאז ישבו בהכל הנציבים הערבים עד מסע הצלב. עם עלית העבאסיים לכליפות עובר מרכז השלטון לבגדאד. א“יאינה עתה אלא פרובינציא קטנה ונדחה שאינה ראויה לתשומת לב מיוחדת. יותר ממהשהיא תלויה בחסדו של הכליף היא תלויה מכאן ואילך בחסדי הנציבים והפקידיםהמקומיים. שרירות לבם של אלה היתה גדולה מאד והם הולכים ונעשים יותר ויותרבלתי תלויים במרכז ובכליף. יהודי א”י זקוקים אז להגנת אחיהם התקיפים ובעליההשפעה שבבגדאד והם פונים אליהם בבקשת עזרה. כשהתרופפה הכליפות הגדולה, התרופפות שגדלה יותר ויותר, נעשה המצב עוד יותר גרוע. שלטה אנרכיה גמורה. התחילה שורה של התקוממויותומרידות, אם מצד אלה שנהו אחר שלטון האומיים, אם מצד שואפי שלטון חדשיםומהומות אלה רוששו את הארץ, המעיטו את מספר תושביה ודלדלו אותם. ביחוד סבלומזה היהודים. השלטון בא“י עובר מיד ליד. בשנת 878 נכבשה א”י ע“י אחמד ן' טולון נציב מצרים. בשנת 904, אחרי מלחמה קשה על יד רמלה, היא חוזרת שובלשלטון העבאסיים. כעבור שנתיים מתנפלים הקרמטים על א”י, שוללים ובוזזים. בינתים מתיסדת במצרים דינסטיה חדשה של נציבים ומלחמה תמידית להם עם נציביסוריא: כל אחד רוצה להרחיב שלטונו על א“י, המלחמות מתנהלות על אדמת א”י. כףהנצחון הוכרעה פעם לצד נציבי סוריא ופעם לצד נציבי מצרים, ובינתים הלכההארץ ונחרבה. במצב של תוהו ובוהו זה התחילה ביצנץ, שהתחזקה בינתים, לחלוםעל החזרת א“י וסוריא לרשותה בכח הזרוע. הקיסר פוֹקס עולה בחיל גדול עלסוריא וא”י. המלחמות נמשכות שנים רבות (970־961) ומדלדלות ארצות אלובתכלית. נקל לשער את פחדם של היהודים מפני הכובשים הביצנטיים, אולם הפחד לאהאריך ימים. דינסטיה חדשה, זו של הפטימיים, עולה למלוכה בא"י ומצרים, ומאותו זמן תלויה ארץ־ישראל בשלטון המרכזי במצרים. תחילת עלייתם לגדולה של הפטימיים באפריקה הצפונית בשנת 909. בירתם היתה קירואן. לכובש מצרים הכליף אל מואיז היה יועץ יהודי, אדםגדול ויהודי גדול, ר' פלטיאל, שמלא תפקיד גדול בשעת הכבוש ולאחר הכבוש. ר' פלטיאל זה עשה טובות רבות ליהודי א“י ותמך בהם תמיכה מדינית וחומרית. אחריפטירתו הובא גופו לקבורה בא”י. אחרי פלטיאל נמצאו יהודים אחרים בעלי השפעהגדולה בחצר הכליף: בנו שמואל, המומר יעקב קיליס (וזיר 990־978) שיחסוליהודים היה טוב, ויש גם אומרים שהמיר רק למראית עין. מנשה בן אברהם אלקזאזובנו עדיה (גובה המסים בסוריא וא"י ומנהל אדמיניסטרטיבי בסוריא), הללו מינויהודים רבים למשרות ממשלתיות. יחסם של הכליפים הראשונים לבית פטימה היה טובליהודים. ומענין לציין שישיבת א“י היתה מקבלת תמיכה מאת ממשלת מצרים. רביאשיהו גאון רמלה כותב לדמיאט13 : “ודעו אחינו כידוחק העת והזמן [יכריחנו להטריח] עליכם, ואע”פ שהיא זכות לכם להיות חלקכםעם [הנותנים] ובעת שהיינו מתפרנסים מצד המלכות לא היינו מטריחים, והיוםשתי שנים מקודם לענישת אחינו – רמז לגזירות אל חכים – לא יכול[נו לעמוד] ולבקש מצד המלכות…”. תמיכה כזו היתה מקבלת גם ישיבתפוסטאט14. מצב זה ארך רק כשלשים שנה. מעמד היהודים הורע מאד בימי המלך אלחכים (1020־996); הוא היה חסיד קנאי הפכפךומשוגע: פעם גזר כי השוקים יהיו סגורים ביום ופתוחים רק בלילה; לאחר מזהנתן פקודה סותרת, כי אסור לאיש לצאת מן הבית אחר שקיעת החמה. בין גזרותיוהקשות הצטיינה בחומרתה זו: היהודים והנוצרים יחבשו מצנפות שחורות. הנוצריםישאו על צוארם צלבים שארכם אמה ומשקלם רוטל והיהודים גזרי עץ במשקל זה. כעבור זמן מה הוא פוקד להרוס את כל בתי הכנסת שבמדינות מלכותו, יהודים רביםנהרגו על קידוש השם, ורק מועטים המירו, בו בזמן שמן הנוצרים המירו רבים. זההיה זמן קשה מאד ליהודי מצרים וא"י. בסוף ימי מלכותו הוטב המצב וחזר שובהחופש הדתי. השנים הבאות היו ברובן רעות. מלאות מהומות ומבוכות. שלטוןהפטימיים התרופף ובשנת 1071 תופסים הסלג’וקים את ירושלים. ברעש האדמה בשנת 1034 נחרבה רמלה והרעש התפשט בכל יהודה והגליל. ברעש יותר גדול בשנת 1067 נהרגו ברמלה כ"ה אלף איש ונשארו בה רק שני בתים. כך הלכה הארץ והתדלדלהמיום ליום עד כי עלה הכורת על הישוב היהודי עם כבוש נוסעי הצלב אתירושלים. כך מספר הנוסע אנטוניוס שתייר את א“י בסוף המאההששית (570 בערך) שבקר בנצרת בבית הכנסת העתיק ושם הראו לו את הדף אשרעל פיו למד ישו את הא”ב ואת הקורה שעליה ישב ישו ביחד עם שאר הילדים. בית־הכנסת היה שייך איפוא ליהודים, אלא שהיה קדוש גם לנוצרים. ואולם, נוסע אחר, ארקלוף, שבקר את הארץ מאה שנה לאחר זה, אינו מזכיר כברבית־כנסת ומדבר רק על כנסיה גדולה שעמדה במקום זה. עי‘ דינבורג, “ציון”, ח"ג עמ’ 74. ↩ עיין על ספר זה ב־REJ XXIII עמ' 380. ↩ המליץ 1879, עמ' 640. ↩ קטע מפירושו נמצא ונדפס ע"י מאן ב־ JQR, N.S. XII, עמ' 517. ↩ בגזירה זו השיג מטרה, הפוכה ממה שקיוה להשיג. עלידי כך השניא את הלשון היוונית עַל היהודים וכעבור זמן לא רב הוצאהלגמרי מחיי הצבור ובית־הכנסת. ↩ חלק הגון ממחזורו הגדול נתפרסם ע“י ד”ר מ. זולאי בספרו “פיוטי יניי”, ‏ הוצאת המכון לחקר השירה העברית. ↩ ספר העתים עמ' 252. ↩ עיין בפיוטיו למלכיות: ולשופרות במחזור ליום ב' של ראש־השנה: אהללה, אנוסה. ↩ מכאן הטעם מדוע הפלו מלכי ביצנץ את היהודים לטובהמן השומרונים שלגבם נחקקו חוקים מיוחדים כגון זה שאסור לשומרוני להורישנכסיו במתנת שכיב־מרע או לתתם במתנה; השומרונים פסולים לעדות אפילושומרוני כלפי שומרוני. ↩ ביהמ"ד ליליניק III, 78. ↩ מאן, היהודים במצרים II, 190. ↩ מתוך מכתב שנכתב באמצע המאה הי"א. ↩ מאן, שם II, 70. ↩ עין מכתב רבי אלחנן שם II, 40. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42661	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42661", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42661, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה חמישית: היהודים בא\"י בתקופת הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה ששית: הישובים היהודיים בא"י בתקופת הגאונים בהרצאתנו זו ניתן סקירה קצרה על הישובים היהודיים בא"י בתקופת הגאונים ונתחיל, כמובן, בירושלים. מזמן הכבוש הערבי, שנסתיים בשנת 640, הותר ליהודים להתישבבירושלים. לדברי היסטוריונים נוצריים התנו הנוצרים שבירושלים, בשעה שמסרואת העיר לידי עומר, שגם להבא יהא אסור ליהודים לשבת בה, אלא שתנאי זה לאנשמר אחר כך. ואולם, מקור עתיק שנתגלה לפני שנים אחדות מוסר לנו כמה פרטיםחדשים על המו"מ שנהלו היהודים עם עומר בענין זה. הם בקשו שירשה להתישבלמאתים משפחה, והוא יעץ להם לפתוח במשא ומתן עם ראשי הנוצרים, ואם לא יגיעולכלל הסכם – יהיה הוא המכריע בדבר. הפטריארך וחבריו הסכימו לחמשים משפחה, ועומר הכריע: שבעים. היהודים בקשו שירשו להם להתישב בקרבת בית המקדשולהשתמש במעין השילוח לטבילה ובקשתם ניתנה להם. מקום משכנם אז היה, כנראה, בקירבת מקום לשטח רובע היהודים במאות השנים האחרונות. ראשוני המתישביםהיהודים באו מטבריה וסביבתה, בנו להם בתים לתורה ולתפלה והעמידו משמרותבלילות על יד הכותל המערבי. הם גם רכשו את הר־הזיתים, שנתקדש מאותו זמןבקדושה מיוחדת ונעשה מרכז לחייהם הדתיים של היהודים בירושלים ולא בירושליםבלבד. הר הזיתים התחיל לשמש כבית קברות בתקופה יותר מאוחרת. בתקופה שאנועוסקים בה, ואף במאה העשירית, היו משתמשים עדיין לקבורה בכוכים שבמערותהמרובות והעתיקות. אחרי שנפתחו לפני היהודים שערי ירושלים התחילו נוהרים אליהמכל תפוצות הגולה. אפשר היה למצוא בה גם במאה התשיעית או העשירית, כמוהיום, יהודים מכל ארצות אפריקה, אסיה ואירופה. עברו דורות אחדים עד שהתגבשהבירושלים קהלה הראויה לשמה. על העליה לרגל מארצות שונות במאה התשיעית, העשירית והאחת עשרה, יש לנו ידיעות רבות. עם מתן הרשיון להתישב בעיה"ק הותנו עם היהודים כמה תנאיםוהוטלו עליהם חובות מרובות. במכתבם של ראשי ירושלים לקהלות הגולה נאמר: “ודעו אחינו כי רעי גוים הם היושבים בה, ולולי רחמי אלהינו: אשר הטה חסדלראשונים וערבו על נפשם לשאת כל צרכי העיר, לחזות אשפותיה, לנקות ביבותיה; לתקן חומותיה, לפייס מגיניה ושומריה, לרצות מושליה ושריה – לולי כן לא היתהלנו יכולת לשבת עמהם”. אפשר אמנם שכמה מן החובות האלה הוכרחו לקבל על עצמםבזמן מאוחר יותר, כדי לפצות את “רעי הגויים” שלא יציקו להם. קשה היתה הישיבה ליהודים בירושלים כמעט בכל התקופה הזאת. עין השלטונות ועין יתר התושבים היתה רעה בהם. ההיסטוריון אל מוקדסי, בןירושלים שחי במאה העשירית, מונה את שבחיה של ירושלים: “לא תמצא בתים יותריפים וחזקים מבתיה, כשם שלא תמצא אנשים יותר הגונים מיושבי ירושלים ולאחיים נעימים מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה, אבל – הוא מוסיף – ישגם הרבה חסרונות לעיר הזאת, ואחד מהם הוא – שהנוצרים והיהודים ידם עלהעליונה”. אפשר להוציא מכאן לכאורה מסקנא על מספרם וכחם הרב של היהודיםבירושלים, אבל מסתבר יותר שיש משום הפרזה בתיאור זה. גם הקראים תקעו להם יתד בירושלים, ואנו מוצאים אותם בעירמתחילת המאה התשיעית ואילך. במאה העשירית פיתחו הקראים תעמולה חזקה בין בניבריתם לעלות לירושלים ואחד מחכמיהם מדבר בהתמרמרות על “הנבלים אשר בישראלהמדברים זה לזה: אין עלינו לבוא לירושלם עד שיקבצנו (הקב"ה) כאשרהשליכנו… ואלה הם דברי המכעיסים והאוילים”. הקב"ה לא ישיב את בני ישראלמגלותם עד שיתחילו לשוב בעצמם. והוא ממשיך דבריו: “אשרי הגבר אשר יבטחויעוז בעוז, ולא יאמר: איך אלך לירושלם מפחד שודדים וגנבים ומאין לו מחיהבירושלים. עליכם, אחינו ישראל, לצאת מכל המדינות.. טרם היות הרעה ומהומתצרה בכל הארצות… והלא עמים לא מישראל באים מארבע קצוות אל ירושלם כל חודשושנה ליראת אלהים. ומה לכם אחינו, כי אינכם עושים גם כדת עמי הארצות… ואתם אחינו ישראל! שמעו אל ה', קומו ובאו אל ירושלם… ואם לא תבואו, כיאתם הומים ואצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמשה אנשים ומחייתם עמם, למעןנהיה לאגודה אחת להתחנן אל אלהינו תמיד על הרי ירושלם”. תעמולה נמרצה זו, בעל פה ובכתב, עשתה פרי, ובירושלים נוסדהקהלה קראית חשובה מאד בכמות ובאיכות עד שבזמנים ידועים לא נפל מספר הקראיםבעיר ממספר הרבניים. מירושלים נפוצה הקראות במצרים, אפריקה הצפונית, ספרדושאר ארצות. השלטון המקומי היה תומך ביד הקראים ומעדיף אותם על היהודיםהרבניים, וכנראה ידעו הם איך להתקרב לרשות; מחמת כך הוכרחו ראשי הישוב כמהפעמים לפנות בבקשת עזרה מדינית אל גדולי היהודים שבבגדאד, שיש להם השפעהבחצר הכליף, ובזמן מאוחר יותר, כשהיתה א"י נתונה לשלטון הפטימיים במצרים, אל היהודים רבי ההשפעה בקהירא. במכתב שכתב הגאון ר' שלמה בן יהודה בשנת 1027 בערך לאחד מגדולי היהודים במצרים הוא קורא בנהמת לבו: “האמנם הגיעההעת להתגרש מעיר הקודש!.. אם לא ייעזרו כת הרבנים מאצלכם אין להם תקומהואין להם ישיבה בירושלם”. המאה הי“א היתה, כנראה, הקשה ביותר בשביל יהודי ירושליםבכל התקופה הזאת. היא מתחילה עם הרדיפות הקשות של הכליף הקנאי אלחאכים שרדףאת הנוצרים והיהודים בשנות 1011־12. הרדיפות הללו פשטו אמנם על כל א”יוסוריא, אבל ירושלים לקתה ביותר, כי פרצו בה באותו זמן גם פרעות חמורותויהודים רבים נהרגו בהן. דם הקרבנות היה מכסה את רחובות העיר וגופותיהם היומתגוללות בהם ללא קבורה. את הנשארים בחיים תפסו הפורעים לעבודת פרך ואף בתיהכנסת נהרסו. נראה, שלרגלי מאורעות אלה עזבה הישיבה האיי"ת את ירושליםועברה למספר שנים לרמלה. בשנות המהומות 1029־1024, לרגלי מרידת שבטיםערביים, סבלה ירושלים הרבה מאד, במדה אחת עם רמלה. על שתי הערים הוטל לשלםסכום עצום, שנגבה באכזריות שאין דוגמתה. רבים מתו מן היסורין ורבים ברחו. עולי הרגל חדלו לבוא ופרנסת בני ירושלים נתקפחה. המסחר שבת, הדרכים נשתבשו. אף הרעב והדֶבר עשו את שלהם. המכתבים שנשלחו באותו זמן מירושלים נוגעים עדהלב ומזעזעים את הקורא אותם גם כיום. בשנים שלאחרי כן הוטב המצב במקצת עד שהגיעה שנת 1071, בהנלכדה ירושלים ע“י הסלג’וקים שכבשו את רובה של א”י. רבים נהרגו במלחמה זווהעיר נשדדה. אחרי הפסקה של מאה שנה חוזרת שוב א“י לשלטון בגדאד, אבל נצחוןהכובשים לא היה גמור. הפטימיים לא אבו לוותר על שלטונם. המלחמה והמהומותהכרוכות בה נמשכו שנים רבות. הארץ כולה, וביחוד ירושלים, סבלה הרבה. הישיבההאיי”ת עוקרת את מושבה – והפעם לחלוטין – מירושלים השדודה ועוברת לצוֹרהרחוקה. היתה זו מכה קשה ביותר לחייה הרוחניים והחמריים של ירושלים ולעמדתההמרכזית באומה, אבל ודאי היה בזה מן ההכרח. הידיעות על קהלת ירושלים מזמןכבוש ירושלים ע"י הסלג’וקים עד מסעי הצלב מתמעטות והולכות1. הישוב היהודי ברמלה אחרי שדברנו על ירושלים נתבונן ליתר הקהלות החשובות בארץותחילה נשים לב לרמלה הקרובה, שלפי מספר היהודים שבה ולפי מצבה הכלכלי עמדהבשורה ראשונה. העיר נוסדה ע"י הכליף סאלימן בשנת 716 וכליפי בית אומיהאחריו הוציאו כסף רב לשכלולה וגם בנו בה בנינים מפוארים, שאחדים מהם קיימיםעד היום. ברמלה היה מרכז השלטון האדמינסטרטיבי לכל הארץ ובה ישב הנציב. פרחהמסחר בה, יען כי דרכה עברו שיירות הסוחרים שהלכו מספרד ומארצות הפרנקיםלדמשק, בגדאד ובצרה, מרכזי המסחר הגדולים בעולם באותו זמן. גם סביבתההחקלאית הפוריה עזרה לפריחתה. קשה לקבוע בדיוק את ראשיתו של הישוב היהודי ברמלה. לדבריההיסטוריון הערבי יעקובי עזבו רבים מתושבי לוד את עירם העתיקה, כאשר נוסדהרמלה והתישבו בעיר החדשה וכמעט שנתרוקנה לוד מתושביה. יש לשער שכך עשו גםרוב יהודי לוד. על יהודי לוד, שהיתה מפורסמת בתקופות הקודמות בחכמיהובתגריה החריפים, הם “תגרי לוד”, אין לנו כמעט כל ידיעה בכל התקופה הארוכה שאנו עומדים בה. בתעודות שנכתבוברמלה במאה העשירית והאחת עשרה היו רגילים לכתוב: “ברמלה סמוכת לוד נחלת בני יהודה”, וזהו כנראה זכרלימים ראשונים, שבהם היתה עדיין לוד עיקר ורמלה טפילה לה. בזמנים מאוחריםיותר אנו מוצאים ברמלה יהודים מכל קצוי ארץ, מארצות אסיה, אפריקהואירופה. על מספרם של יהודי רמלה אין בידינו ידיעות מדויקות. אבלאנו יודעים של“רבניים” שבה, היינו ליהודים הנאמנים למסורת התלמוד, היולפחות שני בתי כנסת. במכתב אחד שנכתב בראשית שנות הארבעים של המאה הי“אנזכרה “כנסת אלשאמיין”, בית כנסת של יהודי א”י שברמלה ומשמע מכאן שהיה גםבית כנסת שני, דהינו “כנסת עיראקיין”, בית כנסת ליהודי בבל. אף מספר הקראיםשברמלה היה רב, ובכתובה קראית חתום כעד מנחם בן יצחק שומר “הכניסההאמצעית”, משמע שהיו לה “כניסות” אחדות. אנו מוצאים בה גם רופאים אחדיםבזמן אחד, ואף זה מוכיח על אוכלוסיה גדולה. בזמנים שונים קבעה הישיבה הארץ־ישראלית את מקומה ברמלה, ואף בזמן שהיתה הישיבה בירושלים היה הגאון בא לרמלה לעתים קרובות לרגליעסקי צבור שונים. אחד מחברי ההנהלה של הישיבה היה יושב, כנראה, ברמלהבקביעות, כדי לקיים את הקשר בין קהלה חשובה זו ובין הישיבה, וגם להשגיח עלעניני המשפט והחיים הדתיים. בין תושביה אנו מוצאים אישים חשובים המוכתריםבתארי כבוד שניתנו להם מאת ראשי הישיבה האיי“ת, כגון “יסוד הישיבה” ו”חברבסנהדרין גדולה“. מובן מאליו שברמלה היה בית־דין קבוע וקרוב הדבר לשערשליהודים הבבלים שישבו בה היה בי”ד מיוחד. ברמלה צמחה גם כתה דתית שמיסדה היה מליק הרמלי. מליק חיבאמצע המאה התשיעית, אבל הכת האריכה ימים רבים גם אחרי פטירתו ונקראה עלשמו. הכת התקיימה כמאה שנה ובמשך כל הזמן היתה מרוכזת ברמלה. אף זה מוכיח, שמספר היהודים ברמלה היה גדול למדי ואף מספר בני הכת לא היה קטן ביותר, שאלמלא כן, לא היתה יכולה להאריך ימים וגם לא היתה מגיעה לפרסום. מכל תורתושל מליק ידוע לנו רק דבר אחד: ענן מיסד הקראות אסר את אכילת התרנגולוהתרנגולת. כי לדעתו זהו ה“דוכיפת” הנזכר בתורה בין העופות הטמאים, מליקחלק עליו וכדי להוכית את דעתו עשה “מעשה רב”: הוא הלך לירושלים ועמד במקוםהמקדש ונשבע, שעל המזבח הקריבו תרנגולים. הקראים ברמלה תפסו מקום נכבד. ביניהם נמצאו גם חכמים אחדיםבעלי שם שחברו ספרים נכבדים. אף השומרונים ישבו בה במספר הגון ובישוב קבועומתמיד. על רמלה ועל יהודיה עברו רעות הרבה בימי המהומות שבאולרגלי מרידת שבטים ערביים בשנות 1029־1024. הם נקבצו כארבה לרוב וחנו עלרמלה. כל העומד בפניהם נהרג ואת הנשארים לקחו בשבי. שארית בני רמלה יצאובגולה אל העיירות אשר סביבה, אבל רובם נפלו גם שם בידי המורדים. בצר להםפנו יהודי רמלה ליהודי מצרים והללו עזרו להם בצרתם. כעבור שנים אחדות, אחרישהחיים התחילו לשוב למסלולם, בא על רמלה אסון חדש. בי“ב טבת תשצ”ד (5.12.1033) היתה רעידת אדמה חזקה בא"י שגרמה נזקים מרובים בכמה עריםוכפרים, אבל ביחוד גדל החורבן ברמלה. תאור נפלא ומזעזע מן הרעש נותן לנוהגאון רבי שלמה בן יהודה, שנמצא אותה שעה ברמלה. כשליש העיר נחרב ורבים מתותחת המפולת. בני רמלה החרוצים קוממו את ההריסות, והקהלה המשיכה שוב את חייהבמרץ רב, אך בשנת 1067 באה שוב רעידת אדמה שהרסה את כל העיר ומן התושביםנהרגו עשרים וחמשה אלף נפש. מאותו זמן ואילך לא חזרה רמלה לאיתנה ולגדולתה הקודמת. קהלה יהודית קטנה הוסיפה להתקיים בה גם אחר כך. בשנת 1071 נכבשה אף היא ע“יהסלג’וקים, ואז “נשללה רמלה ויצאו (תושביה) שבויים ערומים ורעבים” לרגלי זהלא יכלה הישיבה האיי”ת, שעקרה אחרי כבוש הסלג’וקים את מושבה מירושלים, למצוא לה מחסה ומפלט ברמלה, כדרך שעשתה בתחלת המאה הי“א (בשנים 1020־1015 לערך) והוכרחה לנדוד לצור הרחוקה. יהודים הוסיפו לשבת ברמלה גם אחר כך. עודבאלול תתנ”ו, השנה שבה התחיל מסע הצלב, היתה בה קהלה יהודית ומפני פחדהצלבנים עזבוה תושביה, ורבים מהם הלכו לאשקלון הבצורה. פחדם של היהודים היהבודאי גדול יותר מפחדם של שאר התושבים ועזבו אף הם את העיר. הצלבנים נכנסולרמלה במאי 1099 ומצאוה ריקה מאדם. מה היה גורל הקהלה היהודית אחרי הזמןהזה, אינו ברור. נראה שחידשה את קיומה כעבור עשרות שנים משך כל זמן המלחמותנמצאה רמלה בחזית המלחמה בין המושלמים והצלבנים, בהיותה עומדת על אם הדרךבין אשקלון, יפו וירושלים. תחת שלטון הצלבנים עבר המרכז שוב ללוד. גם בסביבות רמלה נמצאו ישובים יהודיים, שעסקו בחקלאות. מתעודה אחת, שמתכנה ומכתבה העתיק מאד נראה שאין לאחרה מן המאה התשיעית, יוצא שבזמן הכתבה היה קיים ישוב יהודי בשפלה, היא שפלת לוד ורמלה. בשפלההיו כמה ישובים יהודיים, וה“שפלה”, שכללה את כל הישובים האלה, היתה מהוהעדיין יחידה מסוימת. בפיוט קדמון, שנתחבר על רעידת האדמה בשנת 7482, נאמר: “צללו המונים באף וחרון, היושביםבשפילה בעמק השרון. וי כי נרמסו סגולים… טובעו (בארץ) טף ונשים מטיפימקרא ומשנה”. בקשר עם זה יש גם להזכיר את הידיעה החשובה שאנו מוצאים עלאונו הסמוכה ללוד, שמקורה בקינה קדומה על חורבן קהלות רבות בא"י. ממנה יוצאשיושבי אונו הרבו לעסוק בתורה, והיתה בה ישיבה, או “חבורה”. הצרים “טבחוחבורת אונו”, והפייטן מקונן על “אונו הרכה והענוגה, בספר תורה יומם ולילההוגה”. הישוב היהודי בחברון הידיעות על הישוב היהודי בחברון אחר חורבן הבית הן מעטותודלות מאד. אין לדעת אם בכלל היתה קיימת בה קהלה יהודית קבועה בזמן המשנהוהתלמוד, ואף בסוף התקופה הביזנטית ספק אם ישבו בה יהודים. אמנם, היהודיםהיו עולים אליה בימים ידועים מדי שנה בשנה לבקר את קברי האבות ומסופר, שבזמן הכבוש הערבי באו היהודים בדברים עם הערבים וקבלו רשות להקים בית־כנסתלפני הכניסה למערת המכפלה. יש בידינו כמה ידיעות נוגעות למשפחת חכמים חשובהשישבה בחברון במאה הי' והי“א ומהן נלמד גם משהו לתולדות הקהלה. על מכתב אחדחותם הכותב: “יוסף בן יעקב בן יוסף המומחה החברוני זצ”ל בן סעדיה החברבסנהדרין גדולה המשרת אבות עולם”. זקנו של הכותב היה איפוא “מומחה”, היינודיין מומחה, שופט בחברון. אבי זקנו סעדיה, היה חבר בסנהדרין גדולה של ישיבתא“י ו”משרת אבות עולם". תואר זה מורה על איזה מינוי שהיה לו בקשר עם מערתהמכפלה. בתחילת המאה הי“א החליטו יהודי חברון להרוס את בית הכנסתהקיים ולבנות חדש במקומו. משמע שהקהלה גדלה ומצבה הכלכלי לא היה רע. משארמקורות אפשר לראות שהיו רגילים להתאסף במערת המכפלה לשם הכרזת חרם. מכלסביבות חברון היו מוליכים את המתים לקבורה בחברון. עוד בזמנו של הנוסע ר”במטודילה נמצאו ליד מערת המכפלה “חביות מלאות עצמות מישראל”, מפני שהיורגילים להביא לשם את עצמות ההורים. היה בה גם שוק לתבואה שיהודים היו באיםאליו. כאשר כבשו הצלבנים את העיר גירשו את היהודים ממנה. הישוב היהודי בערי החוף נסקור במלים מעטות את הישוב היהודי בערי החוף והסמוכות להן: אל עריש. בנקודה זו, הדרומית ביותר באיזור החוף של א"י, היה ישוב יהודי קטן, ואולי ישבו שם רק משפחות אחדות. לפי שעה יש בידינו רקשתי ידיעות על כך. רפיח. קהלה חשובה הרבה יותר מאשר זו שבאל עריש, ישבה ברפיחעל גבול א“י ומצרים. לדעתם של החוקרים יש לזהות את חצור, שהגיעו אלינו ממנהתעודות אחדות, עם רפיח. ה”חבר" שעמד בראשה סמוך לזמן מסע־הצלב מתלונן אמנם: “ואני בתוך קהל אינו טוב כל עיקר, ולא יבוא לי מהם אלא בצער נפש”. במכתבוהערוך להנגיד הידוע מבורך, העומד בראש יהודי מצרים, הוא מבקש אותו שיכתובלהשופט אשר בחצור שבעת צרה, היינו אם יתקרבו הצלבנים ירשה לו ללכת ולשכוןבאשקלון הבצורה. עזה, שלא היתה לה חשיבות יתרה בתקופת המשנה והתלמוד, מלאהתפקיד חשוב בחיים הדתיים של הישוב היהודי בדורות אחרונים של שלטון ביזנטיה. היא שימשה מרכז דתי בשביל כל הקהלות שביהודה, דוגמת טבריה בצפון והיו עוליםאליה לרגל לימי החגים. חכם קראי קדמון כותב: “כי טרם בואו (של ישמעאל) לאיכלו לבוא אל ירושלם, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאותהמקדש”. הישוב היהודי התקיים בעזה כל התקופה שאנו עומדים בה. בין חכמיהמסורה הקדמונים, שחיו במאה השמינית ותחלת התשיעית, נמנה ר' משה העזתיהנקדן. החכם המפורסם ר' אפרים ב“ר שמריה, שעמד כארבעים שנה במחציתה הראשונהשל המאה הי”א בראש הקהלה של יהודי א“י בפוסטאט־קהירא היה בן עזה. יש בידינומכתב מראשי הקהלה בעזה, שנשלח כנראה בתחלת המאה הי”א בענין מבורך בן נתןהעזתי שהלך למצרים כדי להעלות לא"י את ארונו של אחיו שנפטר בפיום, מצריםהעליונה, ולקבל את רכושו. חתימתו של המכתב היא: “מאחיכם קהל עזה ומהנעתקיםאליה”, ועל החתום באו חמשה עשר איש מראשי הקהלה. החשוב שבהם, שהיה חכםהקהלה וסופרה, הוא: “ישועה החבר בסנהדרין גדולה בירבי נתן נין גור אריה”, היינו ממשפחת הנשיאים שהתיחסה על שבט יהודה ובית דוד. מן המלים: “ומהנעתקיםאליה” נראה, שלרגלי מעשה שהיה, או לרגלי פקודת השלטון, הוכרחו היהודיםשישבו בערים ובכפרים שבסביבות עזה להעתיק מושבם לעזה. ידיעות על צרות ונדודים שעברו על קהלת עזה ועל קהלות אחרותבא“י סמוך לאותו זמן אנו מוצאים גם במכתב של החכם והפייטן החשוב ר' שמואלב”ר הושענא. פרטי המאורעות אינם ברורים לנו. אשקלון. בה היתה קהלה יהודית חשובה מימי הבית השני. עםהכיבוש הערבי בנוה הכובשים ועשוה מבצר חזק. אל־מוקדסי כותב עליה: “העירגדולה, עשירה, בריאה ובצורה מאד. תולעת־המשי של עיר זו ידועה. סחורותיהמצוינות, והחיים בה שמחים. שוקיה מרובים באוכלוסים”. אז היה בה מקום לקהלהיהודית הגונה וגם קראים ושומרונים ישבו בה. עוד ר' בנימין מטודילה כותבעליה: “והיא עיר גדולה מאד ויפה, ובאים אליה מכל מקום לסחורה, כי היא יושבתבקצה גבול מצרים. ושם כמו מאתים יהודים – הכונה למאתים משפחות – וכמוארבעים קראים, ושם כותים (=שומרונים) כמו שלש מאות”; בודאי ישבו בה קראיםושומרונים גם לפני מסע הצלב. מלא ענין הוא המכתב ששלחו ראשי קהל אשקלוןלקהלות הרבנים והקראים שבפוסטאט־ קהירא. הם מדברים טובות על המושל החדש שבאלאשקלון ומבקשים שזקני הקראים בפוסטאט ורבי ההשפעה במערכות השלטון ידברוטובות על המושל באזני הממונים עליו, “שאתם יודעים שאנו מעט דלים, ולא יעשהעמנו טובה אלא לכבודכם”. באשקלון היו גם חכמים ולומדי תורה, מעתיקי ספרים וקוניספרים, גומלי חסד ורודפי צדקה אשר תמכו בישיבת ירושלים כפי כחם. עניני הקהלהיו מסודרים כהוגן. ממונים מיוחדים השגיחו על ההקדשות שהוקדשו לטובת הקהלה. אשקלון הבצורה החזיקה מעמד עשרות בשנים גם אחרי שנכבשה א“י ע”י הצלבנים, ולא פתחה להם שעריה עד שנת 1153. יפו. עליה אנו יודעים מעט מאד. ידוע לנו על גזרה קשה שעברהעליה, ובה נהרג “זקן” הקהלה, אבל אין אנו יודעים לקבוע זמן המאורע. ביפונפטר אביו של רב סעדיה גאון. במאה הי“א היתה בה קהלה קטנה, שבראשה לא עמד “חבר”. והחזן מילא גם תפקיד של חבר וסופר הקהלה, כנראה מן הגט שנכתב בהבשנת תתל”ז. קיסרין, שעליה ידובר כ“כ הרבה בתלמוד ובמדרשים, והמפורסמתבחכמיה, “רבנן דקיסרי”, ידיעותינו עליה מועטות ביותר. הסופרים הערבים בספרםאת פרשת כיבושה ע”י המוסלמים מגזימים מאד במספר היהודים שהיו בה באותה שעה. יש מדברים על מאה אלף ויש על מאתים אלף. ישוב יהודי היה קיים בה גם במאההי"א, אבל אין אנו יודעים דבר על גדלו. ר' בנימין מטודילה מצא בה עדיין “כמו מאתים יהודים, מאתים כותים” והם השומרונים. חיפה. בה היתה קהלה חשובה בימי התלמוד. מבין חכמיה מפורסםביותר בעל האגדה הידוע ר' אבדימי. היא המשיכה את קיומה גם בימי שלטוןביזנטיה וגם בתקופה שאנו עומדים בה, אולי בהפסקה ידועה. בקינה קדומה אחתנאמר: “זלעפה אחזתני על חורבן חיפה”. בזמן המאורע הזה היתה בחיפה קהלהחשובה מאד, והפייטן קורא לה: “העיר ההוללה”. וכותב, שעם חורבנה גלה כבודמישראל. באותו זמן היתה חיפה גם מקום מושב הסנהדרין ובית הדין הגדול. רובידיעותינו עליה הן מן השנים האחרונות שלפני מסע הצלב. על תעודה אחת חתומים “אנשי מבצר חיפה”, ואמנם היתה חיפה מבוצרת מאד, והיהודים לקחו חלק פעילבהגנת עירם־מבצרם נגד הצלבנים. יחד עם הצבא הערבי־מצרי נלחמו יהודי חיפהבגבורה נפלאה. ההרעשה על חיפה מצד היבשה והים נמשכה כחודש ימים. כשנכנסואליה הצלבנים הרגו את כל היהודים בלי הבדל גיל ומין. כשביקר ר' בנימיןמטודילה בא“י לא מצא יהודים בחיפה. הישוב היהודי בעיר זו לא נתחדש, איפוא, אלא אחרי שנכבשה שוב ע”י הערבים בשנת 1187. עכו. ידיעותינו עליה מרובות יותר. ידיעות חשובות על יהודיעכו ועל היחסים בינם ובין הנוצרים בסוף זמן שלטונה של ביזנטיה נמצאים בספרהויכוח בין יעקב המשומד מעכו ובין יהודים אנוסים. תחת שלטון הערבים לא היובה יהודים אנוסים על דתם, אבל עברו עליהם גם כן זמנים של סבל רב. בתחילתהמאה הי“א נשסו ונבוזו יהודי עכו. פייטן אחד בן עכו, אהרן בן מריון הכהן, שאת זמנו אין לקבוע בבירור, כותב באחד מפיוטיו שהננו “כטלה בין זאבים… כצפור ביד צידים”. עכו הראתה ענין בפייטנים ופיוטים, ופייטן ארצי ישראליאחד, ר' משה הכהן, שולח את היוצרות שחיבר לעכו. בעכו ישבו מבני בניו שלהגאון הא”י המפורסם בן מאיר, המתיחס על משפחת הנשיאים העתיקה, והיו עוסקיםבפירושי כתבי הקודש שלרב סעדיה גאון ושלאחרים. קרוב לסופה של המאה הי"א ישבבה זמן ידוע אחד מאצילי היהודים בספרד, ר' משה בן יוסף ן' כּשכיל; הוא היהאיש משכיל ושרת שרות מדיני את אמיר סיציליה, בקי היה במקרא ובתלמוד, ואףבפילוסופיה ומדעים אחרים, וסביבו נתלקט בעכו חבר אנשים משכילים ובני תורה. הוא גם נפטר בעיר זו. כמה מאנשי עכו נזכרים בשמותיהם בתעודות שונות. אף קהלת צור הרחוקה נחשבה בימי שלטון הפטימיים, שמשלו גםעל סוריא, בין קהלות ארץ־ישראל. יהודי א“י הביטו על קהלת צור כעל קהלהאיי”ת גמורה. אחד מחכמי ירושלים כותב אחרי מאורעות שנות 1029־1024 שלא נשארבכל א“י קהל ישראל היכול לעזור ולהועיל כי אם קהל צור בלבד. היתה שם קהלהחשובה עוד בתקופת התלמוד, ומצבה הכלכלי של העיר היה טוב. כבר אמר ר' שמעוןבן לקיש: אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה… שם הזול, שם השובע. תעשיתהזכוכית הצורית המפורסמת מימי קדם נתקיימה עוד במאה הי”א והי“ב ואת התוצרתשלחו גם למצרים. ספינות היו להם ליהודי צור עוד בזמנו של ר' בנימיןמטודילה. סוחרים רבים היו בה ו”פקיד הסוחרים" היה קבוע בה, כמו ברמלה, שהיהממונה, כנראה, מטעם השלטונות להשגיח על השוקים, המדות והשערים. אף בית דיןקבוע היה בה. חכמי צור זכו לשם טוב. אחד מסופרי הקהלה היה גם פייטןובפיוטיו הוא קובל הרבה על גלות ישמעאל. כמו ברמלה וטבריה היו גם בצור שתי קהלות, שאחת מהן היתהכנראה של יהודים בבלים. מוצאים אנו בה גם יהודים מאפריקה הצפונית. יהודיצור דואגים לשלומם של אנשי ירושלים. הם גם עוזרים להקמת בנין צבורי חשובבירושלים. בשנת 1071 עוברת הישיבה הירושלמית לצור וכאן היא נשארת עד כבושהצלבנים בשנת 1099. ר' בנימין מטודילה עוד מצא בה כארבע מאותיהודים. הישוב היהודי בטבריה תקופת התלמוד היתה התקופה המזהירה ביותר בתולדות טבריה. היא שימשה אז מרכז רוחני לא רק בשביל הישוב היהודי בארץ, שהיה עדיין דיגדול, כי אם גם לכל תפוצות הגולה. היא היתה מרכז חיי הרוח של האומה כולה, וכאילו באה במקומה של ירושלים. בה קבעה גם הסנהדרין את מקומה ומזמנו של ר' יהודה נשיאה ישבו בה גם הנשיאים. עיני כל ישראל היו נשואות אליה ודברה הגיעלקבוצי היהודים הרחוקים ביותר. היא היתה מוקפת ישוב יהודי צפוף בעיירותובכפרים שבסביבותיה. יהודי טבריה משתתפים בפעילות במלחמת הפרסים והביזנטיםבשנות 614־628, ועוזרים לפרסים בכל כחם. כשנכבשה הארץ ע“י הערבים והותר ליהודים להתיישב בירושליםבאו ראשוני המתישבים מטבריה ומסביבתה. אבל יש לשער שהמרכז הרוחני המשיך אתקיומו בטבריה זמן די הגון, עד שהתגבשה קהלת ירושלים והתבססה. אף הישיבההעתיקה, שנוסדה ע”י ר' יוחנן, גדול חכמי התלמוד בא"י, עוד נשארה בטבריה. מספר היהודים שבה היה רב כנראה עוד במאה השמינית, כי לדבריו של מיכאל הסורינחרבו ברעידת האדמה של שנת 748 שלשים בתי כנסת. ידיעה מזמן. יותר מאוחרמוסרת לנו על שתי קהלות שהיו קיימות בטבריה, שאחת מהן היתה כנראה של יהודיםבבלים שבאו והשתקעו בה, אבל אפשר גם כן שהכוונה היא לקראים ולרבנים. היה בה “שוק היהודים”, ובו כמה טורים של חנויות, ואף זה מוכיח על ישוב הגון. טבריההיתה מתחבבת על הבאים אליה, כי החיים בה היו זולים וקלים, אם כי לדבריהסופר הערבי אל־מוקדסי, בן המאה העשירית, היה רב בה הרפש. הוא כותב שעליושבי טבריה היו אומרים כי חדשיים בשנה הם רוקדים, חדשיים – הם זוללים, חדשיים נלחמים, חדשיים מטיילים ערומים, חדשיים מחללים בחלילים וחדשיים הםלשים. רוקדים מרוב הפרעושים, זוללים את פרי הסמדר, נלחמים כי מקלות מיוחדיםלהם לגרש בהם את הזבובים מפירותיהם ומגופם, מטיילים ערומים מפני החוםהגדול, מחללים בקנה הסוכר ולשים את הרפש והטיט. ישוב יהודי היה גם בכפרא, פרוור של טבריה, שהיה נחשבכחטיבה מיוחדת, ופייטן קדמון חשוב מן המאה השמינית, חותם עצמו באחדמפיוטיו: פינחס הכהן בירבי יעקב מכפרא. בחמת שעל יד טבריה ישבו הכהניםממשמר מעזיה, ולכן נקראה טבריה בתקופה שאנו עומדים בה, בפיהם של פייטנים, בעַלי המסורה וסופרים אחרים בשם “מעזיה”. ואמנם שם זה נאה לה, כי היתהטבריה מעוז ומבצר לעם העברי, לרוחו ולתורתו מאות רבות בשנים. חמי טבריה, שהיו מפורסמים בפעולתם הרפואית מזמנים עתיקים, משכו אליהם גם בתקופה זו אלפי חולים, וחלק גדול מהם היו יהודים. בין החוליםהיו גם עניים מרובים ואלה היו זקוקים לרחמי אחיהם. יהודי טבריה לא יכלולבדם למלא את מחסורם, ולכן היו חולים אלה מתארגנים ושולחים שליחים לקהירולמקומות אחרים לאסוף נדבות בשבילם. הגיעה אלינו חבילה שלמה של מכתבישנוררות, שהם יכולים לשמש מופת ודוגמא לדורות הבאים. גם ראשי הקהלה היושולחים מכתבי המלצה לטובת החולים העניים. כמה תעודות מעידות על העזרה שהיויהודי מצרים שולחים להם. ענין זה היה חוזר שנה שנה וקבל צורה קבועה. אבל מטבריה יצאו למצרים ולשאר ארצות הגולה לא רק שליחיםלבקש נדבות, כי אם גם חכמים חשובים שהפיצו במקום בואם את תורת א“י. נזכירכאן את אבו כתיר יחיא בן זכריה, שהיה מורו ורבו של רב סעדיה גאון. חכם זהודאי שלא היה היחידי שיצא לחו”ל. התקופה שאנו עומדים בה היה זמן של הגירהבלתי פוסקת מא"י לארצות אחרות. יש להניח שבה ישבו כמה מראשוני הפייטנים, ואפשר שביניהם היה גם הפייטן המפורסם ר' אלעזר הקליר. הוא חותם את שמו בכמהמפיוטיו: אלעזר ברבי יעקב קליר מקרית ספר, וקצת מחוקרי תולדותיו נוטיםלחשוב שזהו כינוי לטבריה, שהיתה קרית ספר במובן המעולה ביותר, וכינוי זההלם אותה בהחלט. בטבריה קבעו את מושבם בעלי המסורה על התנ"ך, שעסקו בחבהובשקידה בבדיקת הנוסח של כתבי־הקודש ובקביעת ניקודם וקריאתם. פעולתם נמשכהכמה דורות. הצטיינה ביותר משפחת בן אשר המפורסמת, שהקימה מתוכה שלשלת ארוכהשל סופרים מומחים ובעלי מסורה מובהקים. אף כשעברה הישיבה מטבריה לירושליםנשארה טבריה מרכזם של בעלי המסורה והנקדנים. ספרי המקרא שנכתבו בטבריה היו מפורסמים לשבח בדורות הבאיםמפני דיוקם הרב, ביחוד אלה שנכתבו ע“י משה בן אשר ואהרן בן משה בן אשר. “אנשי טבריה” ו”חכמי טבריה" נזכרים בכבוד רב ע"י גדולי המדקדקים והפרשנים. מעניין מה שכותב ר' אברהם ן' עזרא (שמות כה, לא): “ראיתי ספרים שבדקום חכמיטבריה, ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכלמלא וכל חסר”. “אנשי טבריה” עסקו הרבה בטפוח הלשון העברית ובביטויה הנכוןשל כל אות ומלה. גדול המדקדקים שלנו ר' יונה ן' ג’נאח מעיד על אנשי טבריהש“הם הצחים בלשון מכל העברים”. צחות לשון זו היתה לא רק נחלתם של החכמים, אנשי הספר, כי אם גם של כל האנשים, הנשים והטף, בין אם יקראו במקרא ובין אםישיחו שיחת חולין פשוטה. בטבריה נוצרה והתפתחה גם שיטת הניקוד, המקובלתבידינו עד היום. שיטת הניקוד הטברינית התפשטה בכל תפוצות ישראל ודחתה מפניהאת שאר השיטות, וביחוד היה עליה להתגבר על שיטת הניקוד הבבלית, שהרי השפעתושל המרכז הבבלי הלכה וגדלה. ובאמת אנו רואים שהניקוד הבבלי נשתכח כולו, ועדאמצע המאה הי“ט לא ידענו עליו כלום, ואלמלא נתגלו לחכמים קצת כת”י עתיקיםשבאו מתימן ומן הגניזה הקהירית והם מנוקדים בניקוד הבבלי, הוא הניקודהעליון, היה נשאר בלתי ידוע עד היום. מתוך תשובה אחת שנשלחה לטבריה מאת אחד הגאונים במאההעשירית נראה שהגיעו ימים קשים לקהלת טבריה ובניה עמדו בנסיון ומסרו נפשםעל קידוש השם בזמן של רדיפות דתיות. הגאון כותב שהקב“ה “לא יקפח שכר מסירתנפשה לאובדן על שימור מצותיו”. על טבריה עברו גם צרות אחרות. רעידות אדמהבשנת 748 ובשנת 1032, וכן שוד ובזה ע”י הקרמטים. ממלחמות הצלבנים לא סבלהטבריה ביותר, והישוב היהודי התקיים בה גם בזמן הצלבנים, אבל דלדולו הכללישל הישוב פגע גם בה. ר' בנימין מטודילה מצא בה בס"ה חמשים משפחות יהודיות. מאותו זמן היא מאבדת את ערכה והשפעתה בהוה והיא ניזונת מזכרונות העבר ועלקברות הגדולים אשר בה – גאותה. היו ימים שטבריה היתה חרבה לגמרי וסכנת נפשות היתה לעבורבה. רק בזמן ששיירה גדולה היתה הולכת לבקר את הקברות הקדושים שבה, היה מושלצפת נותן משמר צבאי לשמרה. אבל גם כשהיתה בחורבנה היה העם היהודי מנדבלטובתה מתוך תקוה שיבוא יום בנינה. הישוב היהודי בגליל ובעבר הירדן על צפת עצמה אין אנו יודעים כמעט כלום. אבל מסביב לה היהישוב יהודי צפוף. ישובים יהודים היו פזורים בכל הגליל העליון והתחתון. ישלנו ידיעות על דלתון, היא דלאתה, גוש חלב, כפר חנניה וכפר מנדי, עבלין, עכברא, ביריה, עין זיתון, עלמה, אלעלויה הסמוכה לגוש חלב, כפר ברעם, כפרעמוקה וכפר נברתא. כן נזכרת פניאס היושבת על מעונות הירדן, בה ישבו יהודיםרבים שנחלקו לשתי קהלות. גם הידיעות שישנן בידינו. על ישובי עבר הירדן הן מעטותביותר. שהרי לא היו להם קשרים עם תפוצות הגולה, ואף לא עם מצרים, ולכן לאהוסיפו תגליות הגניזה הרבה לידיעותינו. אמנם יש לשער, שכמה מן הישוביםהידועים לנו מתקופת המשנה והתלמוד המשיכו את קיומן גם בתקופה זו. מצד אחריש לחשוב, שאותם ישובים שהיו קיימים בעבר הירדן עוד בתחלת המאה הי“ד, בזמנושל חוקר א”י ר' אשתורי הפרחי בעל כפתור ופרח, התקיימו גם לפני מסעי הצלב, כי קשה להניח שישובים אלה נוסדו בתקופה מאוחרת יותר. מקומות הישוב הידועיםלנו מאותו זמן הם: אדרעי, בה מצאו מנוחה יהודי ערב שהגלו מארצם. יש להניחשהיתה בה קהלה יהודית גם לפני זה. ישוב יהודי באדרעי התקיים עוד בזמנו שלר' אשתורי הפרחי. בצרה. אחד מבעלי המסורה מוצאו מעיר זו, הוא עובדיה הבצרי. רבת עמון, היא עמאן. בתעודות מן הגניזה נזכרו אנשים אחדיםבכינוי אלעמאני. אחד מידידיו של ר' יהודה הלוי בזמן שבתו במצרים היה הרופאר' אהרן אלעמאני. ידוע לנו על יהודי אחד שבא מערב והתישב עם משפחתו ברבתעמון בתחלת המאה הי"א. נוה. סמוך לה נמצאה מצבה עברית משנת תתכ"ב (1062). בה חיגם פייטן אחד החותם עצמו: יוסף בירבי ניסן משוה קריתים, ושוה קריתים היאנוה. רבי יוסף זה היה פייטן פורה. על מציאות ישוב יהודי במקום זה יש עודידיעות אחרות. ישובים בסלכה ועגלון היו קיימים עוד במאה הי"ד. נזכיר גםאת יריחו. בספרי מסורה נזכר חומש יריחו; שנכתב בה. גם בה התישבו פליטי חרבמבין יהודי ערב. וכן נציין את אילת, הנמל בים סוף. השוה לדברים אלה במבוא לספר הישוב כרך ב‘ (בו מקורלרוב דברינו בתולדות הישוב) וכן קליין: תולדות הישוב היהודי בארץישראל, עמ’ 77־60 וידיעות החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה, שנה ז, עמ' 28־22. ↩ נתפרסם ע“י ד”ר מ. זולאי, בידיעות המכון לחקר השירההעברית, כרך ג עמ‘ קנו. וראה מ. מרגליות, ידיעות החברה לחקירת א"יועתיקותיה, שנה ח, חוברת ג, עמ’ 97. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42662	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42662", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42662, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה ששית: הישובים היהודיים בא\"י בתקופת הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שביעית: העליה לא"י וארגון הישוב הרצאתנו זו נקדיש לעניני העליה לא“י והיציאה ממנה בתקופהשבין הכבוש הערבי ומסעי הצלב. חלק מן העולים היה מ”אבלי ציון" ש“עזבו מסחרםושכחו את משפחתם, ומאסו ארץ מולדתם, עזבו ערים ושכנו הרים”. אבלי ציון נהגוכל ימיהם באבילות על חורבן הבית, לא אכלו בשר ולא שתו יין, לבשו בגדיםשחורים, השחוק לא נראה על שפתותיהם, הרבו בצומות ובתפילות על הגאולהובקינות על הגלות והחורבן. הם – כדברי דרשן אחד – “חמדו את הישועה ערבובוקר וצהרים”. מצויים היו בארצות שונות, גם בין הרבנים גם בין הקראים, ועליהם נמנה גם הפייטן הידוע ר' מאיר ב“ר יצחק, בן זמנו של רש”י ומחברהאקדמות לחג השבועות, והוא היה ש"ץ בווירמייזא. רבים מישראל היו מבזים אותםומלעיגין עליהם, כיון שהביטו עליהם כעל בעלי הזיה וחלומות, והם בשלהם. רביםמהם עזבו רכושם וביתם, מאסו בעולם הזה ועלו לירושלים. החכם הקראי סהל בןמצליח, שישב בירושלים במחציתה הראשונה של המאה העשירית, מודיע לנו “כיירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובתוכה נשים מקוננותוסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל”. עדות זו מראה על מוצאם שלאנשי ירושלים באותה תקופה מארצות פרס ומן הארצות שהלשון הערבית היתה שלטתבהן, ובהן רובו של העם העברי באותו זמן (מענין הדבר, שהיו נשים סופדותבלשון הקודש). אבלי ציון אלה היו ברובם עניים מרודים והתפרנסו מנדבות אחיהםבתפוצות הגולה. אבל רבו גם העולים שעלו לארץ לחיות בה ולהתעסק במסחרובמלאכה, ואלה התישבו גם מחוץ לירושלים, בערים ובכפרים. בין העולים לא“י תפסו יהודי בבל מקום חשוב ובולט. מאנשיהשם הבבלים שעלו לא”י ידוע לנו רב אחא משבחא, בעל ה“שאילתות”, שעלה באמצעהמאה השמינית, וכנראה לא התישב בירושלים. באותן שנים עלו לא“י בבלאים רביםוהתישבו בירושלים ובשאר מקומות. באותם המקומות שנתרכז בהם מספר רב שליהודים בבלים סדרו להם קהלות מיוחדות לעצמם עם בתי כנסת מיוחדים. קהלותכאלו אנו מוצאים בכמה ערים בסוריה, במצרים ובא”י: ברמלה, טבריה ובניאס, ואפשר שהיו כאלו גם במקומות אחרים. יש גם לזכור שהזמן שאנו עומדים בו היהזמן של הגירה מתמדת מבבל ופרס והארצות הסמוכות להן לאירופה ולאפריקה, ודרךסוריא, א“י ומצרים עבר חלק ניכר מן המהגרים האלה; כמה מהם השתקעו בא”י, אם מתוך מחשבה תחלה או מפני שמצאו להםאחיזה בה בעברם דרכה. הבבלים היו גאים ויהירים. הם התגאו בישיבותיהםהמפורסמות אשר בהן נוצר התלמוד ואשר הן שופכות את השפעתן ושלטונן על כלתפוצות הגולה. לכל מקום שבאו יהודים בבלים רצו להשליט את מנהגיהם ולדחות אתמנהגי המקום מפניהם. אם לא קבלו את דעתם ברצון לא נמנעו גם מלעשות מריבהומחלוקת כדי להכרחי את מתנגדיהם לקבל את מרותם. כך עשו גם בא"י וסוף דברעלה בידם להשליט גם בארץ הקודש את מנהגי בבל ואת תורתה. ליד הבבלים אנו מוצאים גם יהודים פרסים וסורים ואף מספרדבאו רבים להשתקע. בכמה תעודות מן הגניזה, שנתפרסמו ושלא נתפרסמו, נזכרויהודים ספרדים שבאו לא“י. מתוך מכתב שנשלח מירושלים לטולידה, בירת קשטיליה, בשנת תתי”ד (1053) אנו למדים, שברמלה וירושלים היו “קולוניות” של יהודיםספרדים שבאו ממדריד, טולידה וערים אחרות עם נשיהם ובניהם על מנת להשתקעבארץ. גם מאפריקה הצפונית עלו עולים לא“י: ממרוקו, טוניס, אלג’יר, טריפוליוברקה, והעולים היו נתמכים ע”י שאר אחיהם בנפש חפצה. כמה מיהודי מצרים שלאזכו לעלות לארץ בחייהם היו מצווים שיעלו את עצמותיהם לקבורה בא“י, וביחודבירושלים או בחברון, אם כי הדבר היה כרוך בקשיים גדולים ובהוצאות מרובות. אנו מוצאים כי אף מאיטליה היו מעלים עצמות מתים לא”י. לעומת העליה, שנתפרנסה מן האהבה העזה לארץ הקדושה, היתהקיימת גם יציאה, שנגרמה על ידי התנאים הקשים, הדוחק והמחסור, המרידותוהמהומות הבלתי פוסקות. מספר היוצאים עלה על מספר העולים. זרם היציאה לאהלך לצד סוריא ובבל, שגם מהן נמשכה הגירה בלתי פוסקת, אלא לצד מצרים, שממנהנפתחה הדרך לאירופה ואפריקה. רבים גם השתקעו במצרים. בפוסטאט־קהיר היהמספרם די גדול עד שסדרו לעצמם קהלה מיוחדת ובית־דין מיוחד והקימו בית כנסתנהדר הקיים עד היום, הוא ביהכ“נ שנמצאה בו הגניזה המפורסמת. בראש בני־ישראלבמצרים עמדו אישים חשובים. אף באלכסנדריה ובמקומות קטנים יותר היו מצוייםבני א”י. אנו מוצאים חכמים ארצישראליים גם באפריקה הצפונית ובארצותאחרות. יש לעמוד ביחוד על העליה לרגל באותה תקופה. לפי מיעוטהמקורות ההיסטוריים יש בידינו ידיעות לא מעטות על העליה לרגל. עולי הרגלנקראו “חוגגים” ויש בזה השפעה ערבית, כשם שהערבים קוראים לעולי הרגל שלהםלמכה “חאג’ים”. עולי הרגל לא השגיחו בסכנות הכרוכות בנסיעה בים ב“תיבת נח” של אותו זמן ובדרכים משובשות ע"י שודדים ולסטים. היו גם אנשים שעלו לרגלפעמיים ושלש. ידועים לנו עולי רגל מאיטליא, ספרד, צרפת, אפריקה הצפוניתועוד. וכן נמצאו עולי רגל אף מארצות הסלאווים. נוגע עד הלב הוא הספור עליהודי “מקהל רוסיא שנתארח אצלנו בקהל סאלוניקי… ומצא את קרובו… באמירושלים עיר הקודש… וסיפר לו כל הדרת ארץ ישראל”, ונתעורר גם בלבו הרצוןלעלות לירושלים, אבל אין לו כסף להוצאות הדרך וגם אינו יודע אף אחת מןהלשונות הנחוצות לעוברי דרכים בחלק עולם זה, לא לשון הקודש, שעל ידה יבואבדברים עם אחיו היהודים, ולא לשון יווני המדובר בחצי האי הבלקני, גם לאלשון ערבי “כי אם שפת כנען”, היא הלשון הסלאווית, ובצר לו הוא פונה אל הרבהסלוניקאי המפורסם ר' טוביה בר' אליעזר, וזה נותן לו מכתב המלצה לקהלותישראל שידריכוהו בדרך טובה “מעיר אל עיר ומאי אל אי עם אנשיםנאמנים”. על רבים מעולי הרגל עברו צרות רבות, כי נפלו בידי שודדידרכים. אפילו מדמשק הקרובה לא היתה דרך בטוחה. אף בבואם לתוך חומות ירושליםלא היו בטוחים בבטחון גמור שהחגים יעברו עליהם בשלום. יש שהיו שלטונותירושלים תופסים את עולי הרגל האמידים במאסר מפני שקהלת ירושלים לא שלמהבשלימות את המסים והקנסות שהוטלו עליה. קהלת ירושלים, שהיתה מעונינת שירבועולי הרגל לבוא, היתה לוה כסף ברבית לתשלום המסים וגם נותנת מתנות לפקידיהעיר למען לא יזיקו את הבאים אליה מכל בית ישראל. עולי הרגל היו מביאים עמםאת תרומות קהלותיהם לטובת מוסדות ירושלים וענייה, וחלק ניכר מפרנסתה שלירושלים היה מהם. בלכתם חזרה היו מביאים עמם מיצירותיהם של חכמי א“י וספריםשנעתקו בא”י. פירוש רב סעדיה גאון לספר יצירה הובא לקירואן שבתוניס ע“י שניעולי רגל מפאס, ור' יונה ן' ג’נאח מביא דברים מספרו של מדקדק ירושלמי, שהובא לספרד ע”י “מר יעקב החוגג הליוני”. עיקר העליה לרגל היה לחג הסוכות. האגדה מספרת שרב האייהגאון הבבלי המפורסם, “היה עולה בכל שנה ושנה לירושלים מבבל, והיה שם בחגהסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים”. התהלוכההחגיגית להר הזיתים באותו יום בשירה ובזמרה, וההקפות והתפילה על ההר ברובעם היו מן הדברים המושכים ביותר את לבם של עולי הרגל. באותו יום היה ראשהישיבה מכריז על סדרי המועדות של השנה הבאה, וגם היו מברכים לכל הקהלותוהיחידים שתרמו לטובת הישיבה ומוסדות ירושלים. ואולם, הר הזיתים ביום הושענא רבה היה גם מקום מועדלפורענות, לרגלי החרם על הקראים שהיו רגילין להכריז באותו מעמד מדי שנהבשנה. אף הקראים היו עולים להר באותו יום, וחונים נגד הרבנים מחנה מולמחנה. בין שני הצדדים היה מתחיל ויכוח וריב דברים, שהיה מסתיים לעתיםבתגרות קשות ובשפיכת דמים. בקטטה כזאת נהרג אחד מאבות אבותיו של הגאוןהירושלמי הידוע בן מאיר. השלטונות היו באים אל ההר להשגיח על הסדרים, וכרגיל עמדו בדרך כלל לצד הקראים. פעם גם באה פקודה מן השלטון המרכזיבמצרים אל הנציב ברמלה “להזהיר לבל החרים, וכל אשר יעבור ישולח בו יד”. מושל ירושלים נצטוה לעלות אל ההר ביום הושענא רבה “וכלי יסורין עמו, וכלאשר יזכיר חרם ילקה ויאסר”. בין שתי האפשרויות: לעלות על ההר ולא להכריזחרם, או לבטל בשנה זו את העליה להר – בחר הגאון באחרונה, כדי שלא ליצורתקדים לבטול החרם. ואז “נהפך החג ליגון ואנחות, ורוב העם בוכים”, על ביטולהטכס החגיגי של התהלוכה להר הזיתים. כבר בשנהשלפניה נאסרו שנים מגדולי החכמים על שהעיזו להכריז את החרם במעמדו של מושלירושלים ונשלחו לדמשק. הם שוחררו אחרי מאמצים מרובים מצד גדולי היהודיםהמצרים, אבל נאסר עליהם לשבת בירושלים או ברמלה ולשמש באיזו משרה צבוריתשהיא. מכאן נבין את התפארותו של הנשיא והגאון דניאל בן עזריה, שבחג הסוכותהראשון אחר שנכנס לתפקידו “לא היה בין שנים מישראל מלה רעה, אבל עלוהחוגגים (עולי הרגל), ברנה (להר הזיתים) והתפללו והלכו אל אהליהם שמחיםוטובי לב”. כדאי להביא כאן אותו ספור יפה על עלייתו של רב האיי לרגלוהשתתפותו בתהלוכה להר הזיתים. מסופר שבראש התהלוכה הלכו כהנים חשוביםמלובשים בבגדים יקרים. בריוח של מאה אמה אחריהם הלך רב האיי, ובריוח של מאהאמה אחריו הלך העם. כשנשאל, למה הוא הולך לבדו בריחוק מן הכהנים והעם. השיב: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהרעצמי בהושענא רבה ואליהו הנביא הולך עמי. שאלתיו, מתי יבוא המשיח? ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. אמרתי לו: הרי יש כאן כהנים רבים. ואמר ליאליהו: כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים יקרים והולכים בגיאות, אין שוםאחד מזרע אהרן. רק אחד שהוא הולך אחר כולם והוא נמאס בעיניהם ואינו חפץבכבוד ומשים עצמו כמי שאינו והוא חיגר ברגלו אחת וחסר עין אחת, זהו כהן אמתמזרע אהרן. ספור זה מכוון נגד ראשי הישיבה האיי“ת בדורות אחרונים שלפנימסעי הצלב, שהיו כהנים והתיחסו על משפחת ר' אלעזר בן עזריה ועזרא הסופרומתנגדיהם שרצו לפגוע בהם שמו דברים אלה בפיו של הגאון הבבלי המפורסם. עדכמה שידוע לנו לא ביקר רב האיי בא”י ואין צורך לומר שלא עלה מדי שנה בשנה. זהו איפוא ספור אגדה, אבל יש בו גם גרעין היסטורי. ידיעותינו על דרכי החיים היומיומיים הן מועטות ביותר וגם אותן ידיעות מועטות פזורות על פני תקופה ארוכה; איןספק שחלו שינויים מדור לדור וממקום למקום. הוא הדין גם בנוגע לחיים הדתיים, אם כי בהם היתה קביעות יותר גדולה, אבל גם בשטח זה חלו במשך הדורות שינוייםרבים. ומכל מקום כדאי לצרף ידיעות אלה יחד. היחסים בין היהודים ובין תושבי המקום לא היו תמיד יחסיידידות. תושבי ירושלים בסוף המאה העשירית נקראים במכתבם של ראשי הקהלה: “רעי גויים”. הם, וביחוד הערלים, הנוצרים, שואפים לגרש את היהודים מן העיר. כשהיו נשי היהודים הולכות להר הזיתים היו הערלים יוצאים כנגדן לחרף ולקלל. הדברים הגיעו לידי כך, שבמקום אחד (כנראה בירושלים) סתמו את מבוא המים בפניהיהודים “כי אמרו איך ישתו העברים מן המים שלנו”. לא ניתן ליהודים לשחוטבבית־המטבחיים. השלטון המקומי עמד לצדם של “פריצי המדינה וחשוביה” שעשומעשים אלה. היהודים הוכרחו לשלוח שתדלן אל השלטון המרכזי במצרים, אבל מושלהעיר עמד במרדו גם אחר שקבל את מכתבו של סופר המלך והיהודים היו מוכרחיםלתת שוחד רב. מכל מקום לא נותקו היחסים החברתיים בינם ובין שאר התושבים. חכמי הקראים, שהם מחמירים מאד בכל, קובלים על יחסים אלה. נשים גויותמוזמנות לבתי ישראל “לכונן את ראשי הנשים במעשה מקשה ולהעדות אותן בעדייזהב וכסף”, ונשי ישראל מזדמנות עם נשי הגויים לשתות ולהשתכר. גויים באיםלחתונות יהודיות, ונשי ישראל הולכות לבקר את חברותיהן המוסלמיות בימימועדיהן וכן לראות את הכלות שלהם. היהודים קונים משוק הגוים לחם וכל מיניממתקים. בירושלים היו יהודים שוכרים להם דירות גם בבתי לא יהודים. את עקבות השפעת הסביבה והיחסים עם שאר התושבים אפשר להכירגם בתלבושת, בתספורת וכיוצא בהם. פרטים רבים על התלבושת, ביחוד על תלבושתהנשים ותכשיטיהן, ועל כלי הבית שהשתמשו בהם אז, אפשר ללמוד מן הכתובותשהגיעו אלינו מתקופה זו, שקצתן נתפרסמו וקצתן עודן שמורות בכתב יד. באותוזמן נהגו עוד לפרוט בכתובות את כל הבגדים והכלים שהאשה מביאה עמה מבית אביהולקבוע מחיר כל דבר ודבר, כי הבעל היה אחראי להם. מרשימות אלה אנו רואים כיבדרך כלל לא נבדלו הנשים היהודיות בתלבשתן מן הנשים המוסלמיות, פרט לצבעהאריג שהיה צריך להיות צהוב. גם היהודיות היו הולכות רעולות ומכוסות פניםכמו המוסלמיות. רווחת היתה ההליכה על קברי הקדושים, להדליק עליהם נרותולהקטיר קטורת. ביחוד נתקדש קברו של רבי יוסי הגלילי בראש ההר ליד דלתוןהקרובה לצפת. העקרות היו מתפללות על פרי בטן ומתחננות: יא ר' יוסי הגליליהבטינני (תן לי בטן, הריון) וחולים היו מבקשים רפואה לכל מיני מחלות. דברזה נוהג כידוע בבבל ובסוריא עד היום על קברי עזרא הסופר, יחזקאל הנביא, ברוך בן נריה ואחרים. הידיעות על חיי המשפחה היו מועטות. יש לציין שבכל התעודותהרבות לא מצאנו עד היום מקרה של לקיחת שתי נשים, אם כי מקרים כאלה היומצוים בסביבה המוסלמית. בניגוד לבבל הקפידו על כך תמיד בארץ ישראל, שלא ישאאדם אשה על אשתו. את הקידושין נהגו לסדר לפני הנישואין, כמו בתקופות המשנהוהתלמוד, ויש שהיו מקדשין ע"י שליח אם החתן והכלה ישבו במקומות מרוחקים. בארץ ישראל כבר התפשט אז המנהג לקדש בטבעת, בנגוד לבני בבל שהיו מקדשיןבכסף ובשוה כסף. אם מתה האשה בלי שהשאירה אחריה זרע של קיימא היו נוהגיםלהחזיר את מחצית הנדוניא לבית אביה, ואילו בתקופת התלמוד היו מחזירים במקרהזה את כל הנדוניא. מקפידים היו שלא יאכלו בסעודת הנשואין האנשים והנשים יחדושלא יצאו יחד במחול. בראשי חדשים שמרו עדיין על כמה מנהגים שנהגו בהם בזמן שהיומקדשין החודש על פי הראיה ועושין פומבי גדול לדבר. עוד במאה הי“א היו בניירושלים מביאים בראש חודש אוכלין לבית הכנסת, זכר לסעודה שהיתה נערכת ע”יאלה שהשתתפו בקידוש החודש, וסעודה זו נחשבה לסעודת מצוה. פיוטים שוניםנתחברו לראש כל חודש וחודש. כבוד המועד היה גדול, ובחולו של מועד לא עשובא“י כל מלאכה, אלא אוכלין ושותין ויגעין בתורה. את ראש השנה לא חגגו אלאיום אחד בלבד, ורק חכמי פרובנצה שעלו במאה הי”ב הנהיגו לעשות ר“ה שני ימים. רבים נהגו עדיין להתענות בראש השנה ובשבת שבין ר”ה ליום כפור. עד איזה זמןנהגו לסיים את קריאת התורה בשלש שנים, קשה לקבוע בדיוק. אשר לסדרי הנהלת הישוב, יש להזכיר כי אחרי החורבן, עמדובראש העם הנשיאים, מבני בניו של הלל הזקן. זכויות הנשיא היו מרובות וכבודוהיה גדול בעיניהם וגם בעיני הממשלה הרומאית ואחר כך הביזנטית. הנשיא עמדבראש הסנהדרין והיה ממנה את הדיינים והשופטים בכל הקהלות, גם באלושבסוריא; הוא היה גם גובה את המסים המיוחדיםלצרכיו. לא רק יהודי א"י ראו בנשיא את ראשם ומגינם כי אם גם יהודי שארהארצות שעמדו תחת שלטון רומא וביזנטיה, פרט ליהודי בבל ופרס שבראשם עמד ראשהגולה. האורגנים השונים של האימפריה הרומאית היו באים במגע עם קהלות ישראלרק באמצעותו של הנשיא. בשנת 415 העביר תיאודוסיוס קיסר את רבן גמליאל הששימנשיאותו ונשיא חדש לא נתמנה במקומו; את התרומותשהיו היהודים מעלים לנשיא צוה להכניס לגנזי המלכות. כך נתבטלה הנשיאות אחרישהתקיימה יותר מארבע מאות שנה. מי שעמד בראש הישוב, אחרי ביטול הנשיאות, בתקופת ביזנטיהובדורות הראשונים אחרי הכיבוש הערבי, אין אנו יודעים בבירור. נראים הדברים, שראש הישיבה הטבריה עמד מעתה גם בראש הסנהדרין והיה גם נציגו של הישוב כלפיהשלטונות. כבר הזכרנו באחת ההרצאות הקודמות שכמה היסטוריונים סובריםשצאצאיו של מר זוטרא, בנו של ראש הגולה הבבלי שעלה לא"י בשנת 520 בערך, הםשעמדו בראש הישיבה ובראש הישוב בתקופה של מאתים שנה בקירוב. ברם, אם בנוגע למחציתה הראשונה של התקופה שאנו עוסקים בהאין בידינו אלא השערות, קרובות או רחוקות, הרי יש בידינו ידיעות ברורותבנוגע למחציתה השניה, המאה הי' והי“א. בתקופה זו ראש הישיבה הוא גם ראשהישוב. אליו עוברים רוב התפקידים שהיו מסורים לפנים בידי הנשיא. הוא ממנהאת ראשי הקהלות והדיינים בא”י ובסוריא, דואג לשלומם של עולי הרגל, מנהל אתהמשא ומתן עם השלטונות המקומיים בירושלים וברמלה ונוסע בשעת הצורך לבגדאדאו לקהיר, כדי להשתדל לפני השלטון המרכזי לטובת הישוב. יחד עם זאת, ישלציין שבזמן שהיתה א“י נתונה תחת שלטון הפטימיים במצרים היה הנגיד במצריםגם נציגם המדיני של יהודי א”י כלפי השלטון המרכזי, כדרך שראש הגולה היהראשם המדיני המוכּר של כל היהודים היושבים בכליפות הבגדאדית הגדולה. שניםמועטות לפני מסע הצלב נעשה נסיון לשעבד את היהדות האיי“ת לשלטונו של ראשהגולה שתקע מושבו במצרים, אבל ראשי הישיבות האיי”ת, שמקומה היה אז בצור, התנגדו לכך בכל תוקף ומסיבות שונות הכשילו את הנסיון. הטעמים האידיאולוגייםלהתנגדות זו היו: א. אין מצרים “גולה” ואין מקום לראש גולה במצרים. “גולה” היא בבל בלבד. ב. אף לראש הגולה שבבבל אין רשות וזכות לשלוט בארץ־ישראל. ג. על כל פנים אין א"י קרואה גולה ועל כן אין בה מקום לראש גולה. על מקרה לא רגיל בקשר לשלטון הפנימי מסופר בתעודה אחת. חכםאחד בא לא“י, הראה כתב־יחוס מזויף שהוא מבית דוד והכריז על עצמו כנשיא. כלקהלות א”י נכנעו לו וקבלו שלטונו עליהן. הוא עשה “מעשים עצומים” ופעלגדולות. הוא גם מינה פקידים בקהלות, ו“נטל מעשרות והכביד העול וירד ממקוםלמקום ושפט ישראל… העמיד דיינים והוציא גזלות” מידי אלמים ותקיפים. והיו “משבחים אותו לעיני גוים ומהללים אותו לפני מלכים ורוזנים… ולקץ שנתיםהנתגלה כי הוא אינו נשיא… והוציאוהו מטבריה – ששם קבע כנראה מושבו – בלאחרפה ולא כלימה ושלחוהו לארץ אדום (ביזנטיה?) ומת שם בדרך”. זמן המאורעאינו ידוע לנו, כי התעודה קרועה וחסרה ראשה וסופה. מכאן נראה כמה היו ישראלבאותו זמן מתאוים לנשיא מבית דוד שישלוט בהם. האיש הזה היה כנראה בעלכשרונות לא רגילים והרחיב גבולות שלטונו גם על יהודי מצרים וסוריא. נתבונן מעט לסדרי הקהלות. בראש כל קהלה חשובה עמד “חבר”, היינו חכם שנסמך בישיבת א"י. כמה מן החברים האלה ידועים לנו כאישים חשובים, בעלי חכמה ומדות טובות, שמילאו את תפקידיהם המרובים בכבוד. גאון אחד כותב: כל קהלה שאין בראשה איש מוסמך שיעמוד בצרכיהם אין צרכיהם נעשים, וכשיהיהלפניהם איש חבר, צרכיהם נעשים כהוגן והם מכובדים ופחדם מוטל על אחרים… בכמה מקומות עמד “החבר” גם בראש בית הדין, אבל לא תמיד. בכל קהלה הגונה היהבית־דין של שלשה, המורכב מאב בית דין ושני שופטים. בקהלות קטנות היה שופטממונה אחד שהיה מצרף אליו שנים מחשובי המקום; יש שהשופטים נקראו גם “מומחים”: פלוני בן פלוני המומחה. אחרי החבר והשופט יש להזכיר את החזן. תפקידו של החזן באותוזמן היה חשוב הרבה יותר מאשר בדורות אחרונים. הוא היה מדריך את הצבורבתפילתו ומוציא ידי חובה את שאינם בקיאים בעצמם. בחירת הפיוטים בכל שבתומועד היתה מסורה לידו. כמה מן החזנים היו בעצמם פייטנים וכמה מגדוליהפייטנים היו גם חזנים. יש שהחזן, בעל הקול היפה, היה גם דורש לפני הצבור. בקהלות שלא היו בהן חבר היה החזן ממלא גם את תפקיד החבר. בבבל ובפרס היוהחזנים מתמנים ע“י ראש הגולה; בא”י לא נתמנו ע"י ראש הישיבה, אם כי מרותו היתה מוטלת עליהם. בקהלות חשובות היו ממנים גם סופר ומזכיר. בכמה תעודותנזכרים הזקנים שבכל מקום, הם ראשי העדה ופרנסיה. נזכרים גם “פרנסי עניים”, היינו גבאי צדקה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42663	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42663", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42663, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שביעית: העליה לא\"י וארגון הישוב", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שמינית: הישיבה הארצישראלית מישיבת ארץ ישראל יצאה תורה לכל תפוצות הגולה והנהלה לכלהישוב היהודי בארץ. תפקידו של ראש הישיבה לא הצטמצם בהנהלת עניני הישיבהובהרבצת תורה בלבד, עליו היו מוטלים גם כל עניני הישוב. ראש הישיבה היהאיפוא גם ראש הישוב. בבבל היתה קיימת חלוקת תפקידים בין הגאונים ובין ראשיהגולה, ואילו בא"י, אחרי שנתבטלה הנשיאות בתחלת המאה החמישית עמד ראשהישיבה בראש הסנהדרין והיה גם נציגו המדיני של הישוב כלפי השלטונות. המנהיגות הדתית והמנהיגות המדינית התאחדו בידו לאחת. בתקופת התלמוד, וגם אחריה, כל ימי שלטון ביזנטיה, היהמקומה של הישיבה האיי“ת המרכזית קבוע בטבריה. בראשה עמדו, כנראה, במאההששית והשביעית, מבניו ובני בניו של מר זוטרא בנו של ראש הגולה הבבלי, שברחמבבל לערך בשנת ד”א ר“פ (520), עלה לא”י ונעשה אחר כך לראש הסנהדרין. מתיעברה הישיבה מטבריה לירושלים ומתי התחילו ראשיה לכנות את עצמם בתאר “גאון”, כדרכם של ראשי הישיבות הבבליות העתיקות בסורא ופומבדיתא, אין אנו יודעיםלפי שעה. על כל פנים היתה ישיבת ירושלים המשכה של ישיבת טבריה העתיקה, ומכאן גם התואר “גאון טבריה” שניתן אף לראשי הישיבה הירושלמית במאה הי"א, אף שכבר עברו מאות בשנים מזמן עקירתה של הישיבה מטבריה 1. ידיעותינו על הישיבה האיי“ת וראשיה עד תחלת המאה העשיריתהן מועטות, ואילו מאותו זמן ואילך יש בידינו מקורות מרובים, מתעודות הגניזההקאהירית; ואולם, גם במאה העשירית והי”א יש עוד כמה דברים הטעונים בירור. כמו בישיבות בבל כך אנו מוצאים גם בישיבת א“י סנהדריןגדולה, בת שבעים חברים, וכן סנהדרין קטנה, שלא מילאו בעצם כל תפקיד מיוחד, אך היה בהן זכר לימים ראשונים; מכאן גם התואר “חברבסנהדרין גדולה” או “סנהדרא רבא” המצורף לאישים רבים הנזכרים בתעודותה”גניזה“. ליד הישיבה היה קיים בית דין גדול ואב בית הדין העומד בראשו נקראגם “אב בית דין של כל ישראל”, וגם “אב הישיבה” ובקיצור “אב”. “האב” היהסגנו של הגאון, וכרגיל היה ממלא מקומו אחריו. הישיבה התנהלה ע”י ועד בןשבעה חברים: הגאון, אב הישיבה, ועוד חמשה חברים מסומנים במספר סדורי: השלישי בחבורה, הרביעי בחבורה, החמישי, הששי והשביעי. ההנהלה המצומצמת היתהמורכבת מן הגאון, האב והשלישי. בתעודות מאותו זמן אפשר לקרוא לעתים קרובות: פלוני בן פלוני השלישי, או הרביעי וכו'. סדר זה הונהג כנראה רק באמצע המאההעשירית בקירוב. הגאונים שישבו על כסא הגאונות בא“י במאה העשירית והי”א היוכמעט כולם בני שלש משפחות: אחת מהן התיחסה על בית דוד ועל משפחת הנשיאיםמזרעו של הלל ור' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, ושתי משפחות כהנים שאחת מהןהתיחסה על ר' אלעזר בן עזריה, העשיר והחכם, בן זמנו של ר' עקיבא, שהיהעשירי לעזרא הסופר. יוצאים מן הכלל רק שנים: הגאון המפורסם ר' שלמה בןיהודה, שעמד בראש הישיבה והישוב בתקופה קשה ביותר בשנים 1025–1051, שעלהמפאס אשר במארוקו, ודניאל בן עזריה שבא אחריו, ממשפחת ראשי הגולה שבבבל, שעלה לא“י ובתמיכתם של גדולי היהודים במצרים והשלטונות בא”י, ומתנגדיואומרים שאף הקראים היו בעוזריו, הגיע למשרה גבוהה זאת והכריז על עצמו כעלנשיא וגאון. יש להוסיף, שאם כי לא הצטיין במדת הענוה, הצטיין בכמה תכונותהנחוצות למנהיג ושליט. אמנם, גם בבבל יצאו רוב הגאונים ממשפחות מיוחסותאחדות, אבל לא היתה למשפחות אלו מעין מונופולין על משרת הגאונות והיו גםגאונים רבים שלא ממשפחות אלו; אם גם זכה הבן למלאמקום אביו הנה מעולם – פרט למקרה אחד, שהיה חוקי בהחלט – לא עברה המשרה ישרמן האב לבנו, וע“פ רוב לא נתמנה הבן למלא מקום אביו רק כעבור שנים רבות, לפעמים רק כעבור ארבעים וחמשים שנה. רב דוסא בן רב סעדיה נתמנה לגאון כעבורשבעים ואחת שנה אחרי פטירת אביו. מכאן ראיה ברורה שזכות אבות לבד לא עמדהלבן שיעמוד במקום גדולים. מה שאין כן בישיבה האיי”ת. בה קרו גם מקרים שהאבמשמש כגאון, בנו האחד משמש במשרת אב הישיבה, ובנו השני משמש כ“שלישי” או “רביעי”, דבר זה ודאי לא היה לטובת עניני הישיבה והישוב. מבין אלה שעמדו בראש ישיבת ארץ־ישראל נזכיר רק שני אישים, בעלי זכויות יתרות כלפי הישוב העברי. הראשון שבהם הוא ר' אהרן בן מאיר, ממשפחת הנשיאים העתיקה, שאף אביו ואבי אביו עמדו בראש הישיבה והישוב. הואהיה אישיות חזקה ובעל שאיפות גדולות, רב מרץ וקשה כברזל. רבות כתבו עליובקשר עם המחלוקת שבינו ובין רב סעדיה גאון וחכמי בבל בענין קביעת החגים, מחלוקת שהרעישה בשעתה את הלבבות והסעירה את תפוצות הגולה, ואולם חוץ מזהאין אנו יודעים עליו הרבה. הוא נלחם בתוקף נגד הקראים, וכשראה שהשלטוןהמקומי עומד לצדם נסע לבגדאד כדי להשפיע בעזרתם של גדולי היהודים שם עלהשלטון המרכזי שיתן הוראות מתאימות לשלטונות א“י, וכנראה הצליח חפצו בידו. כמה מצאצאיו מלאו תפקידים חשובים בא”י בדורות הבאים. השני הוא ר' שלמה בן יהודה, שכבר הזכרנוהו קודם. הוא הגיעלעמדתו הגבוהה לא בזכות אבות אלא בזכות עצמו. בתכונותיו היה ההיפך הגמורמבן מאיר. אוהב שלום ורודף שלום, וותרן וענוותן. מוכן היה לוותר גם עלמשרתו לטוב ממנו. באחד ממכתביו הוא כותב: “ומי יתן ותבא שאלתי, ויבא אישראוי והגון להושיבו במקומי, כמעשה הראשונים (הם בני בתירה שפינו מקומם להללהזקן)… ואשר הצאן לו יעמיד להם רועים כלבו לרעותם דעה והשכל”. מסתפק היהבמועט: “הנפש מתכלכלת פעם בחסר ופעם ביתר, וברכת ה' במעט אכול והותר, לאבתאות יתרות, כי אם כדי קיום וממנו להפחית”. במכתבים רבים הוא מטיף לשלום. לרגלי מחלוקת אחת שפרצה בקהלת פוסטאט הוא כותב: “אחינו! ראוי לנו להסירהקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו… הלא אב אחד לכולנו. הלא אל אחדבראנו… דיינו שנאת הגוים אויבינו המבקשים נפשותינו עד אשר נאכל איש בשרזרועו”. במכתב אחר הוא כותב: “כל תאותי וכל רצוני שלום ישראל. גולי לאל כילו נשלח (כסף הנדבה לישיבה) ע”י מחלוקת לא אקבלם". בינו ובין חשובי הערביםוגדוליהם בירושלים נקבעו יחסי ידידות, ויש שהוא משתדל לטובת מי מהם לפניגדולי היהודים במצרים. אף עם נשיא הקראים הוא חי בשלום, ומתנגדיו מלעיזיםעליו על כך. רועה נאמן היה לישוב היהודי ולמרות זקנתו וחולשתו הוא מכתתרגליו בשעת הצורך ונוסע למצרים בעסקי הצבור, ואף בנו מבלה שם חלק ניכרמזמנו בשליחות אביו. ממנו הגיעו אלינו מכתבים רבים מאד, שמספרם מגיע אולילמאות, והם משמשים מקור רב ערך לתולדות הישוב ולתולדות תקופתו הידועה לנוביותר. את שמם של הגאון ואב הישיבה היו מזכירים בתפילת הקדיש בכלהקהלות הנשמעות לו: בחייכון וביומיכון ובחיי פלוני גאון ובחיי כל ישראל, כדרך שהיו מזכירין בקהלות בבל את שמם של ראשי הגולה וגאוני ישיבות סוראופומבדיתא. היה בהזכרה זו משום קבלת מרות. חשובה גם העובדה, שהגאון היהממנה את ה“חברים”, הם ראשי הקהלות, השופטים, ובזמנים ידועים, אפשר גם אתהחזנים והמלמדים בכל הקהלות שבא"י ובארצות הסמוכות, כגון סוריא. והוא, הגאון, היה יכול גם להעבירם ממשרתם. מקורות הכנסותיה של הישיבה הכנסות הישיבה באו בעיקר מנדבות שבאו מתפוצות הגולה, וביחוד מיהודי מצרים ואיטליה. על ר' שמואל הנגיד מסופר שתמך בכספו בישיבתא“י, ובודאי עשו כך גם נדיבים אחרים בספרד ובארצות אחרות. סכומים ניכריםהגיעו, ע”י ה“חוגגים”, הם עולי הרגל. מה שמענין ביותר הוא, שהיה זמן שבוהיתה הממשלה במצרים, שא“י היתה כפופה לה, מפרנסת את צרכי הישיבה, ולא היתהזקוקה לנדבות. כך היה עכ”פ בסוף המאה הי' ותחלת המאה הי“א. נראים הדבריםשהממשלה עשתה זאת בהשפעת המדינאי היהודי הגדול ר' פלטיאל שהיה יועצו ואישסודו של הכליף אלמעוז כובש מצרים וא”י, או בהשפעת ר' מנשה בן אברהם ן' אלקזאז, ראש גובי המסים בא“י וסוריא, שפעל גדולות לטובת יהודי א”י. תמיכהזו נפסקה בזמנו של הכליף אלחאכים, כשהתחיל לרדוף את היהודים והנוצרים בשנת 1012, והגאון ר' יאשיהו כותב לאחת הקהלות במצרים: “ודעו אחינו כי דוחק העתוהזמן [יכריחנו להטריח] עליכם… ובעת שהיינו מתפרנסים מצד המלכות לאהיינו מטריחים…”. לתומכיה וידידיה החשובים בארץ ישראל ובחו“ל היתה הישיבהמחלקת תארי כבוד שונים. אם היה הידיד חכם ובן תורה היו נותנין לו את התואר “חבר בסנהדרין גדולה”; לשאר נדיבים רגילים התארים: אהוב הישיבה, בחיר הישיבה, חמדת הישיבה, יסוד הישיבה, משוש הישיבה, נזרהישיבה ועוד. והיו תארים אלו ידועים ומפורסמים עד שהיו כותבים וקוראים: פב”פ היסוד, פב"פ המשוש. הישיבות הבבליות שהיו מבוססות יותר נהגו סלסולבעצמן והיו מקמצות במתן תארים כאלה; תארי הכבודשלהן היו מועטים מאד ולא ניתנו אלא ליחידי סגולה שהצטיינו בגדולתם בתורה, או בפעולותיהם לטובת העם. מקומה של הישיבה היה, כאמור, בירושלים, אבל יש שאנו מוצאיםאותה ברמלה. שם ישבה למשל, בשנות 1015–1020. מסתבר שהוכרחה לעקור את מושבהמירושלים, אם מפני לחץ הקראים ואם מסבות אחרות. בשנת 1071 נכבשה ירושליםע"י הסלג’וקים ואז הוכרחה הישיבה להרחיק נדוד והיא קובעת מקומה בצור. מצורהרחוקה ודאי קשה היה לפקח על כל עסקי היישוב. שם התקיימה הישיבה עד מסעיהצלב. כשהתקרבו הצלבנים לצור עברה הישיבה לחדרך הסמוכה לדמשק, ומחדרךלדמשק, שבה המשיכה את קיומה עוד כמאה שנים. גם בשבתה בדמשק לא פסק ממנה שמה “ישיבת ארץ הצבי”. גאוני בבל לא הודו בזכותם של ראשי הישיבה האיי“תלהשתמש בתואר ”גאון“, שלדעתם הוא שייך להם בלבד, ולכן הם קוראים אותם ”ראש הישיבה“, או ”ראש החבורה“, כי הישיבה נקראה ”חבורה“ ובני הישיבה – ”חברייא“, והנסמך על ידה – ”חבר". ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42664	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42664", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42664, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שמינית: הישיבה הארצישראלית", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה תשיעית: הקשרים בין בבל וא"י ובין תפוצות הגולה כשאנו מדברים על חייהם הרוחניים והתרבותיים של היהודיםבתקופת הגאונים צריך שיהיה הדבר ברור שלא כל יהודי הארצות השונות עמדו אז, כמו היום, על מדרגה תרבותית אחת. יהודי אפריקה הצפונית, למשל, עמדו במחציתההשניה של תקופת הגאונים על מדרגה תרבותית יותר גבוהה מיהודי אשכנז. אין ספקכי מצבה התרבותי של הסביבה שבה היה נתון קבוץ יהודי זה או אחר השפיע עלרמתו התרבותית של הקבוץ היהודי; ואולם, היה כאן גםגורם חשוב אחר, והוא, השפעת המרכזים הרוחניים היהודיים אשר בבבל ובארץישראל. הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות היה נמדד משך מאות בשנים במדתההשפעה הזורמת אליהם מן המרכז. שני המרכזים, בבל וא“י, חלקו ביניהם את ההשפעה על כלתפוצות הגולה. את החלק הגדול ביותר נטלה בבל. ואף באותן הארצות שהיו נתונותמקודם, בתקופת התלמוד ובמחציתה הראשונה של תקופת הגאונים, להשפעתה של א”ימתחילה לחדור במחציתה השניה של תקופה זו השפעה בבלית. השפעה זו גדילהוהולכת יותר ויותר ובה במדה שההשפעה הבבלית גוברת בארץ־ישראל עצמה, במדה זונחלשת השפעת מטרפולין זו על ה“קולוניות” שלה. החלשה זו באה משני צדדים: מצדאחד לא היתה עוד ההשפעה הבאה מארץ ישראל נקיה מ“תערובת” בבלית ותערובת זונתרבתה מדור לדור יותר ויותר. ומצד שני, כשם שעלה בידי המרכז הבבלי לחזק אתהשפעתו בארץ ישראל עצמה ולהשליט בה את התלמוד הבבלי ולהנהיג בה מנהגיםבבליים רבים, כך עלה בידו לחזק מעט מעט את השפעתו בארצות שנמצאו תחת השפעתוובחוג שליטתו של המרכז הארץ ישראלי. נתבונן נא אל הצנורות, שדרכם זרמה השפעתם של המרכזים אלשאר הארצות. לא במדה אחת ולא בדרך אחת קבלו הקבוצים הישראליים השונים אתמזונם הרוחני מן המרכז: היו ארצות שהיהודים היושבים בהן קבלו את השפעתן ישרמן המרכז ב“דרך המלך” ובשפע רב, והיו ארצות שיהודיהן קבלו את ההשפעהבאמצעות מתווכים, דרך ארצות אחרות ודרך צנורות שונים. השפעה כזו, שבאה אחרגלגול מחילות ונחלשה, כמובן, הרבה בדרך הילוכה, לא היה בכחה להחיות חייםשלמים את הקבוצים המושפעים ולפרנסם במדה הדרושה. היקף השפעתם ושליטתם של שני המרכזים הגדולים היה גדול מאד, ודומה כאילו חלקו ביניהם את העולם כולו. חלוקה זו נעשתה עוד קודם שכבשוהערבים את שני המרכזים גם יחד. ארץ ישראל שימשה אז מרכז לארצות הסמוכות להולאלו שעמדו באותו זמן תחת שלטון רומי. ממנה קבלו יניקתן, מצד אחד: מצרים, ערב והארצות הסמוכות להן, ומצד שני: יוון וכל הארצות הקרובות לה בחצי האיהבלקני, איטליא וצרפת. לעומתה שימשה בבל מרכז לכל הארצות שנכנסו בגבולותממשלתם של הפרסים והשפיעה על כל הקבוצים הישראליים שישבו במזרחה של בבלמפרס ועד הודו מצד אחד, ועל הקבוצים הישראליים מרובי האוכלוסין שישבובמערבה מצד שני. התאחדותן של ארצות שונות תחת שבט שלטונן של שתי הממלכותהגדולות, רומי ופרס, חזקה את הקשר הרוחני בין היהודים יושבי הארצות האלווהקילה על המרכזים להעמיק ולהרחיב את השפעתם. כשנכבשה מלכות פרס הגדולהלפני צבא הערבים לא בא שנוי מדיני ביחוסים שבין המרכז הבבלי ובין הארצותהכפופות לו: כולן נכבשו לפני האיסלם וקבלו עול מלכותו עליהן. לרגלי כבוש זהאף הוטב ונתחזק מצבי של המרכז הבבלי. הכליפים תקעו מושבם בבבל, ובגדאדהקרובה לסורא נעשתה – אחרי דמשק – משנת 750 לבירת הכליפות הגדולה. בבל היתהאיפוא המטרפולין לכל הארצות שנכבשו ע“י הערבים. עם התרחבות גבולות ממשלתםשל הערבים – והתרחבות זו נעשתה במהירות רבה – התרחבו גם גבולות השפעתו שלהמרכז הבבלי ולחוג השפעתו נכנסו, בזמן קצת יותר מאוחר, גם ארצות מרוקו, תוניס, אלג’יר וספרד. ואף מצרים, שעמדה תחת השפעתה הגמורה של ארץ ישראל, מתחילה, אחרי שנכבשה ע”י הערבים, לקבל מרותה של בבל. יהודים מבבל מתישביםבה במספר הגון והם עומדים בקשר תמידי עם הישיבות אשר בארץ מולדתם. כבר בשנת 750 עמד בראש הקהלה בפוסטאט יהודי בבלי, ובזמן קצת יותר מאוחר נוסדו, כידוע, בפוסטאט ובאלכסנדריא קהלות מיוחדות ליהודי בבל שהתקיימו מאותבשנים. לעומת זה, הורע מצבו של המרכז הא“י שנכבש ע”י הערבים, אףשמצבם המדיני, ואולי גם הכלכלי, של יהודי ארץ־ישראל הוטב בהרבה ע“י הכבוש. בין ארץ ישראל ובין הרבה מן הארצות המושפעות ממנה, נשארו עדיין תחת שלטוןביצנץ, הוקמה כעין מחיצה מבדלת. דבר זה היה ללא ספק גורם להחליש במדה מרובהאת השפעת ארץ ישראל עליהן. א”י נמצאה תחת שלטון האיסלם ואילו איטליא וצרפתוחצי האי הבלקני נשארו בידי נוצרים. פסקה גם הלשון המשותפת. היוונית נדחתהבא"י מפני הערבית, שהיתה זרה לרובם הגדול של יהודי אירופה. אמנם גם זמן רבאחרי זה ניזונו ארצות ביצנץ ואיטליא בעיקר במזון הרוחני הבא מארץ ישראל, אבל לאט לאט התחילו להגיע עדיהן זרמים בבליים שהציפו אותן יותרויותר. היקף השפעתו של המרכזי הבבלי היה גדול איפוא במחציתה השניהשל תקופתנו, הרבה יותר מאשר במחציתה הראשונה, וזוהי אחת הסיבות – ואוליהסיבה העקרית – למיעוט התשובות שהגיעו אלינו מגאוני בבל הקדמונים ולריבויהתשובות של הגאונים האחרונים. לגאונים הראשונים היה בעיקר משא־ומתן עםקהלות בבל ועם אלו שבארצות הסמוכות לה, אף שכבר אז חדר התלמוד לארצותרחוקות. חוץ מזה היו הקהלות הסמוכות פונות בשאלותיהן על פי רוב בעל פה, ע“יהתלמידים שהיו הולכים ללמוד בישיבות, וקבלו גם את התשובות בע”פ ולאבכתב. המרכז הבבלי עלה על זה שבארץ ישראל בארגונו החזק. שלשלת שלראשי גולה וגאונים לא פסקה בבבל. ראשי הגולה היו רודים בעם ואף הגאוניםנהגו נשיאותם ברמה. היה שם רכוז גמור בהנהגת הקהלות ובמינוי הדייניםוהשופטים ומשמעת תקיפה שררה בכל. סדר זה נשען במקצת על כח השלטון שניתן להםלראשי הגולה מטעם הממשלה, אבל לא זה היה העיקר, היה כאן כח רוחני ופנימיגדול, ועל כן היה יפה כחם של הגאונים גם מעבר לגבול שלטונם של כליפי בגדאד. ואולם, אין ספק שהיקף השפעתו של המרכז הבבלי גדל בהרבה הודות לארגון המצויןוהתקיף שלו, דברים שחסרו למרכז שבא“י. הצרות והשמדות שבאו על יהודי א”יבימי שלטון ביצנץ דלדלום בתכלית והשאירו אחריהם פצעים עמוקים בגוף האומהשלא נרפאו גם עם הטבת מצבם אחרי הכבוש הערבי. לתחנות ביניים מרכזיות המעבירות את השפעת המרכזים אלהארצות הרחוקות ביותר שימשו ארצות איטליא, מצרים ואפריקה הצפונית. איטליאשימשה צנור ראשי בשביל ההשפעה הזורמת מא“י. על ידה קבלו את יניקתן קהלותצרפת ואחר כך גם אשכנז. הקשר בין א”י ואיטליא היה חזק ביותר בכל תקופתהגאונים ועוברים ושבים היו מצויים בין שתי הארצות. רבים מבני איטליא עודנהגו אז לעלות לרגל לא“י לכל הפחות פעם אחת בחייהם וחכמים ודרשנים ארץישראליים וסתם יהודים היו באים לאיטליא. מן הצד השני היו שיירות מצויותמאיטליא לצרפת ולאשכנז ולהפך. שלש הארצות הללו היו מאוחדות במשך זמן רבבמלכות הפרנקים ואחר כך בקיסרות הרומית־הגרמנית, והקירבה המדינית השפיעה גםעל הקירבה התרבותית והרוחנית. בין אשכנז וצרפת – לאחר שנפרדו לשתי ממלכות – היתה המתווכת לותרינגיא, ו”חכמי לותר" נודעים לשם. הם גם נקראו “גאונילותר”. קהלות שו"ם (שפייר, וורמס, מגנצה) העומדות על הספר בין צרפת לאשכנזמלאו תפקיד גדול מאד בחיי הרוח של יהודי צרפת ואשכנז. קשרים בין איטליה וספרד וא"י בין איטליא וא“י היה הקשר החזק ביותר בכל התקופה שאנועומדים בה. מצד אחד אנו מוצאים עולים לרגל מאיטליא בארץ־ישראל ומצד אחר אנומוצאים דרשנים איי”ם באיטליא. יש בידינו ספור יפה על דרשן א“י שבא לקהלתוינוסה באמצע המאה התשיעית. ודאי היה אחד מ”שליחי ציון" ובא לאיטליא לאסוףתרומות לטובת הישיבה וצרכי הצבור בירושלים. הוא שהה בקהלה זו כמה שבועותובכל שבת היה דורש לפני הצבור. הוא היה דורש בעברית, שהרי לא ידע את לשוןהמדינה ואחד מחכמי המקום שהיה גם פייטן היה משמש לו מתורגמן. והנה אירעמעשה, כי בין הכפריים שבאו אל יום השוק ובין אנשי העיר נפלה מריבה וקטטהוהתחילו להכות אלה באלה. הנשים באו לעזרת בעליהן ביעות ובמגרפות שבידיהן, הנצחון היה על צדם של העירונים והדבר היה לשיחת כל בני העיר. והנה חמדהמתורגמן לצון, ומחק שתי שורות מן המדרש של פרשת השבוע שהחכם היה צריךלדרוש למחרת והכניס במקומן דברים מעין המאורע. למחר בשעת הדרשה כשהגיעהדרשן לפיסקא זו נבוך ולא ידע לפרשה כהוגן וירד בבושת פנים מן הבימה. כשחזרהדרשן לירושלים וספר את מה שאירע לו החרימו חכמי ירושלים את המתורגמן ועמדבנידוי ימים רבים, עד שעלה אחד מגדולי איטליא לרגל לירושלים והביא עמותרומות הגונות לטובת הישיבה ועניי ירושלים וכבדוהו לעבור לפני התיבה. ביןהפיוטים שאמר היה גם פיוט אחד המדבר בגנות הקראים ובשבחם של הנאמניםלמסורת. הפיוט מצא, כמובן, חן רב בעיני השומעים וכשסיים האורח תפלתו שאלוהו (חכמי ירושלים): מי הוא המחבר של פיוט נחמד זה? ענה ואמר: הלא זהו אותומתורגמן שהחרמתם אותו. מיד עמדו כולם על רגליהם והתירו לו את החרם 1. גם בזמנים מאוחרים יותר נעזרו יהודי א“י ע”י יהודי איטליה. את מכתביהם של ראשי הישיבה בא“י היו מקריאים בבתי הכנסת ביום השבת והקהלהיה מתנדב בעין יפה. חשובה יותר מכל הפרטים האלה היא העובדה, שההשפעההאיי”ת על יהדות איטליה השאירה אחריה רשומים חזקים שלא נמחו עד היום. היאניכרת בנוסח התפלה ובמנהגי בית הכנסת. האגדה והפיוט, שחכמי א“י ופייטניהטפחו אותם בחבה יתרה, נקלטו יפה בהשפעת א”י גם באיטליא. כמה מדרשים מיוחסיםלאיטליא, ושורה שלמה של פייטנים קמו בה במאה התשיעית והעשירית שעמדו תחתהשפעתם של הפייטנים האיי"ם הדגולים, הקליר וחבריו. חכמי איטליה שקדו הרבהעל התלמוד הירושלמי, בו בזמן שבארצות אחרות דחה הבבלי את הירושלמי מכלוכל. דרך הצינור האיטלקי זרמה תורת א“י לצרפת ולאשכנז. בספריםשיצאו מבית מדרשו של רש”י נשמרו כמה תשובות ופסקים מחכמי א“י. יש בהם גםידיעות ושמועות על הנעשה בא”י ועל מנהגיה. קוראים בתורה הבאים מא“י היומצויים עוד בימיו של רש”י. מדרש המקרא והפיוט, פרי תורת א“י, קנו להם שםמקום והכו שרשים עמוקים. כמו בא”י היו גם בצרפת אנשים שעיקר עסקם היה במקראונקראו “קראים”: ר' שמעון קרא, ר' יוסף קרא ועוד. אף לקהלות הריינוס היו קשרים קיימים עם א“י, ומזמן לזמן הםפונים בשאלות אל ה”אריות יושבי ירושלים“. בשנת תש”ך (960) פנו לחכמי א“יבשתי שאלות הרחוקות זו מזו בחשיבות ובענין. האחת היא על “שמועה ששמענו עלביאת המשיח”. והשניה נוגעת לדיני טרפות. השאלה הראשונה הרגיזה את חכמי א”י, כי, כנראה, פנו אליהם בשאלה זו מכמה מקומות, והם משיבים ברוגזה: “על ביאתמשיח לא הייתם כדאי להשיב, וכי אינכם מאמינים לדברי חכמים וסימניהם. כיהחכמים נתנו כמה סימנים ואותות שיתגלו לפני ביאת המשיח ועדיין לא באו”. עלהשאלה השניה הם משיבים בנחת ומענין שהם מסתמכים בפסק שלהם על דעתו של גאוןבבלי קדמון. חלשה הרבה יותר היתה השפעת א“י על ספרד. אין השפעת א”יניכרת ביותר ביצירות רוחם של יהודי ספרד, אם כי יש בידינו כנה וכמה ידיעותעל קשרים בין א“י וספרד, וכבר ראינו שמספרד עלו רבים להשתקע בא”י. רב שמואלהנגיד עומד בקשרים אמיצים עם ר' דניאל בן עזריה, הגאון הירושלמי, ומחברלכבודו שיר יפה, ואחר שנצח במלחמה אחת צוה לבנו יהוסף שאת השירה שחיבר לזכרהמאורע יעתיק וישלח לחכמי ירושלים. ספרי מקרא שנכתבו בטבריה ובירושליםמגיעות לידיהם של חכמי הלשון בספרד, ועולי רגל ספרדיים מביאים עמם בחזרתםספרים שנתחברו או נעתקו בירושלים. ואולם, ספרד היתה תלמידה מקשיבה לגאוניבבל ועמדה תחת השפעתם הגמורה מאות בשנים. מצרים היתה תחנה מרכזית המעבירה את השפעת בבל לאלג’יר, מרוקו וטוניס ומשם לספרד. במצרים נתרכזו כל הקשרים שבין הארצות האלו וחליפתהמכתבים והשאלות והתשובות שביניהן עברו דרכה. מצרים היתה באמת רק תחנתביניים שהעבירה את ההשפעה ממנה והלאה, אבל לא זכתה להעשות – דוגמת איטליא – למרכז תרבותי חשוב מצד עצמה, עד שיהא בכחו גם להשפיע משלו. למעמד כזה זכוקהלות אפריקה הצפונית. הקהלה הראשית קירואן נעשתה מרכז רוחני חשוב וזכתהלפרסום גדול. אפריקה הצפונית היתה דולה מתורת בבל ומשקה גם את ספרד. היאהיתה בולעת הרבה, מעכלת יפה וגם פולטת. אולם בדור שאחרי תקופת הגאוניםנשתנה המצב: ספרד מגיעה לעמידה ברשות עצמה, ולא עוד אלא שהיא זוכה לעמודבראש כנסת ישראל, וקהלות אפריקה, שנתדלדלו וירדו מגדולתן לרגלי החליפותוהתמורות במצבן המדיני וע"י הקנאות החשוכה של המושלמים שם, נעשות כפופותלה. קשרים עם הקיבוץ היהודי בפרס מגששים אנו באפילה בכל מה שנוגע לקיבוץ היהודי הגדול אשרבפרס ובארצות הסמוכות כגון אפגניסטן, טורקסטן וכו‘. כל אלו הן ארצות שעמדובחבור ישר עם המרכז הבבלי. אשר ליהדות הפרסית אנו יודעים כי היא היתה תוססתבמשך כל תקופת הגאונים. יותר משנתנה לנו פרס באותו זמן אנשי שם בתורה נתנהלנו משיחי שקר, מיסדי כתות ומנהיגי הקראות. מן הארץ הזאת יצאו אבו עיסיהאספאהני (685–705 בערך). הוא חשב את עצמו למשיח שיגאל את ישראל מן הגלות, עמד בראש מחנה מזוין של עשרת אלפים איש מישראל, נלחם בצבאות הממשלה ונהרגבמלחמה. הוא גם יסד כתה דתית חדשה, אסר אכילת בשר ושתית יין, אסר אתהגירושין, חייב להתפלל שבע פעמים ביום, ע“ש הכתוב “שבע ביום הללתיך” (תהליםקיט, קסד), אבל לא שנה את נוסח התפילה וצוה להתפלל תפלת י”ח וק"ש עם ג’ ברכותיה. הוא אמר שגם ישו ומחמד היו נביאים, אלא שנשלחו לאומות העולם ולאלישראל. רבים האמינו באבו עיסי, שנקראים עיסויים או עיסוניים והתקיימה כתזו כמאתים שנה אחרי מותו 2. אחד מתלמידיו של אבו־עיסי יודגאן 3, חשב אף הוא את עצמו לנביאומשיח ואף הוא נעשה למיסד כתה חדשה, כת היודגאנים. אף אחרי פטירתו אמרותלמידיו שהוא לא מת ועוד ישוב ויתגלה. בעקבות היודגאנים הלכו המושכאנים (נקראו כך על שם מיסד הכתמושכא, ויש גם סוברים שמושכאן אינו שם אדם כי אם שם מקום במחוזהמדאן 4, שאין לנו אודותיהם אלא ידיעות מועטותבלבד. מצויה גם כת בשם שאדכאנים, ע"ש מקום אחד בפרס. הרי שלש או ארבע כתותבעלות נטיה מדינית־משיחית, שרצו להכניס שנויים בדת, וכולן הן מארץפרס. חוץ מזה נזכיר גם את משה הפרסי, יליד בגדאד, שישב אחרי כןבעיר קטנה הקרויה זפראן בקרבת קרמנשח ויצא משם לגור בטיפליס אשר בקוקז וע"כהוא נקרא גם אבו־עמרן הטיפליסי. אף הוא יסד כתה שנקראה כת הטיפליסייםוהתקיימה זמן רב אחרי מותו של המיסד. משה הפרסי כפר בתחית המתים ועוד בכמהמעיקרי הדת. אף התנועה הקראית התפשטה בפרס במדה גדולה מאד. התסיסה הרבהששררה בין היהודים היושבים שם והצמיחה את כל הכתות הנזכרות הכשירה את הקרקעגם בשביל הקראות. בפרס גברה יד השיעיתים, מכחישי התורה שבע“פ שבדתהמושלימית, ואפשר שהסביבה הזאת השפיעה גם על היהודים. אך ברור שהיו לכך גםסבות יותר עמוקות הדורשות עוד חקירה מדוקדקת. עלינו לדעת מה היו חייהם שליהודי המדינות האלו: פרס, מדי, אפגניסטן עוד בתקופת המשנה והתלמוד. הידיעותשיש לנו אודותם מועטות הן מאד ואף הן לא נאספו עוד כמדומני, וקשה להגידעליהם דבר ברור, אבל נראה שתהום עמוקה הפרידה בינם ובין יהודי בבל. הם לאשמרו על טהרת המשפחה ופסולי יוחסין נתערבו בהם, וע”כ היו יהודי בבל נמנעיםמלהתחתן עמהם. “אמר רב פפא סבא משמיה דרב בבל בריאה, מישון מיתה, מדי חולה, עילם גוססת” (קדושין עא, ב) ועוד “אמר רבי אבא בר כהנא מאי דכתיב וינחםבחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי – חלח זו חלזון, חבור זו הדייב, נהר גוזן זוגינזק 5, ערי מדי זו חמדן וחברותיה ואמרי לה זונהוונד וחברותיה… אמר ר' יוחנן וכולם לפסול” (שם עב, א). על יהודי כלהארצות הללו הביטו יהודי בבל כעל נחותי דרגא. יהודי בבל עלו יותר ויותרבתרבותם היהודית וגם הכללית ואילו הללו קפאו על שמריהם וידיעת התורה היתהמועטה בקרבם. יהודי בבל התיחסו ליהודי פרס ומדי בביטול ובבוז ואלה השיבולהם בשנאה עמוקה. זוהי בלי ספק הסבה העיקרית לאותה התנגדות אל התלמוד שבאאליהם מבבל, וכאן הרקע לצמיחת כל אותן כתות שהזכרנו. הופעתו של התלמודצריכה היתה להכניס לתוך חייהם שנויים כבירים, יסודיים, ועד שחדר לפניולפנים ונצח את כל המתנגד הוליד התנגשויות רבות. מגדולי הקראים יוצאי אותןגלילות יש להזכיר את בנימין הנהוונדי, שחי במחציתה הראשונה של המאה הט'. בספר הדינים הנקרא “משאת בנימין”, שחבר בנימין זה, חזקה מאד השפעת התלמודוהוא משמש לו מקור ראשי, אמנם בהרבה דברים גם נטה ממנו. כפי הנראה למדבנימין בבבל. כוארוסאן (עתה אפגניסטן) נתנה לנו את הפוקר הגדול חיויהבלכי, בן זמנו של בנימין נהוונדי. יחיד הוא האיש הזה בשמו, כי בכל ספרותישראל מכל הזמנים אין אנו מוצאים לו חבר בשם זה ויחיד כמעט היה האיש באותוזמן גם בשיטתו. הוא כפר לא רק בתורה שבע“פ כי אם גם בתורה שבכתב. הכינויבלכי מורה כי הוא מעיר בלך, אלא שהשם נשתבש, אולי בכוונה, לכלבי; כך קוראים אותו הראב”ד בס' הקבלה, הראב“ע וכן בס' האמונות והדעות של רס”ג 6. הוא כתב בספר מאתים טענותושאלות על כתבי הקדש, מראה סתירות בכה“ק וכופר בנסים המסופרים בתורה. חלקמהם, כגון קריעת ים סוף, הוא מבאר בדרך הטבע: משה ידע את שפל הים ברדתווהעביר את בני ישראל ופרעה לא ידע מזה ולפיכך טבע. הראב”ד מביא את דבריחיוי אלו ומקללו: ישתחקו עצמותיו של חיוי הבלכי. לחיוי היתה השפעה עצומה עלבני זמנו, ואחד מספריו היה נלמד לתינוקות ע“י המלמדים, ואולם רב סעדיהגאון, שחי כששים שנה אחרי חיוי ונצח את הקראים נצחון רב, נצח גם את השפעתושל חיוי, והראב”ד בס' הקבלה אומר על רס“ג “שחבר כמה ספרים טובים ועשה טובותגדולות לישראל והשיב תשובות על המינים (= הם הקראים) ועל הכופרים בתורהואחד מהם חיוי אלכלבי אשר בדה מלבו תורה והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדיתינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות עד שבא רב סעדיה ונצחם”. ספרי חיויהתפשטו איפוא גם מחוץ לגבולות ארצו – כי רס”ג לא היה מעולם בפרס. והנהספריו של חיוי נאבדו ולא הגיעו אלינו וידיעותינו אודותיו לא היומרובות 7. ואולם בשנת 1915 מצא דודסון בין כתבי היד של ה“גניזה” חלק מתשובותיו של רס“ג על שאלות חיוי 8. מתשובותיו של רס”ג נודעו לנו כמה משאלותיו של חיוי שלא ידענועליהן קודם, אך גם עתה ידועות לנו רק ל“א שאלות מן המאתים שערך, כי, כאמור, נמצא רק קטע מתשובות רס”ג. יחד עם זאת אנו יודעים שפרס היתה בין “רשויותיו” של ראשהגולה הבבלי, דהיינו, שהוא היה ממנה שם דיינים ושופטים, גובה מסים וכו'. אמנם ר"נ הבבלי מספר “שראה את בנו של דוד בן זכאי שיצא למדינת פרס שהיאמרשות אביו ולא כבדוהו ולא נשאו פניו, ושלח והודיע את אביו ואביו הוציאעליהם פתיחות וחרמות, והודיע למשנה והמשנה הודיע למלך וכתב המלך למלך פרסלסמוך ידו ולעזרו עליהם. וכששמע מלך פרס והגיע כתב מלך בבל לידו שלח ידובהם ונטל מהם ממון הרבה” 9. ואולם, יתכן שגםכאן יש הד מן ההתנגדות של יהודי פרס למרכז הבבלי, ואין זה דבר פרטי ביחסלדוד בן זכאי. בתשובות הגאונים מעטות הן הידיעות על פרס ומדי, אבלבמקומות אחדים מודיעים לנו הגאונים כמה פרטים מענינים על מנהגי הקהלות אשרשם. כגון אלו: 1. “ועדיין יש ספרי אפטרתא שיש בהם ענין למנחה לכל השנה… ויש מקומות בארץ עילם 10 ואיי הים של פרס שרגילין בה עד עכשיו” 11. 2. משורתא דפוריא (סנהדרין סד, ב). “מנהג בבבל ובעילם (מכאן נשתבש אח"כ: בכל העולם) הבחוריםעושין צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים ובימי הפוריםעושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרין ויש להן טבעתתלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש, אותה טבעת נקראתמשוורתא” 12. 3. “לא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה לא בשחרית ולא בערבית ולא בעילם ופרס ומדי” 13. מהבאות אלו שהבאנו יש ראיה שהיתה איזו חשיבות למנהגי קהלות פרסומדי. גם לכורוסאן הגיעה השפעת הגאונים ונשלחו אליה תשובות 14. כורוסאן עמדה לפי ספור רב נתן הבבליב“רשות” ישיבת פומבדיתא. בלי ספק נשלחו לכל הקהלות האלו תשובות רבות מגאוניהישיבות, אלא שלא הגיעו לידינו. עם חורבנן של הקהילות הללו הלך הכללאבוד. השפעת הישיבות שבבבל וא"י הגיעה גם עד הכוזרים. המלך יוסףכותב בתשובתו אל רב חסדאי ן' שפרוט: “ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמיישראל הישיבה שבירושלים ואל הישיבה בבבל”. כמה מועטות הן הידיעות שבידינו בכל הנוגע לתקופת הגאוניםוביחוד לקשרי הישיבות עם ארצות שונות, תעיד העובדה שעוד לפני זמן קצר לאידענו דבר על יהודי תימן במחציתה השניה של תקופת הגאונים וע“ד הקשר שבינםובין הישיבות שבבבל וא”י. והנה נמצאו בין עלי הגניזה הקהירית שנתגלגלולפאריס שני דפים קרועים ובלויים, והם מכילים ג' אגרות שנשלחו ע“י אחדמגאוני בבל לקהלות “ימן וימאמה”. מתוך האגרות האלו אנו רואים שבין ישיבותבבל וקהלות תימן היה קשר קבוע ותכוף, והקהלות האלו היו שולחות סכומיםהגונים לטובת הישיבות. אלא שזה כמה שנים קובל הגאון – “אשר גזולים וחמוסיםחקנו וחק ישיבתנו בארץ ימן וימאמה” מפני שקצת אנשים העיזו פנים נגד הגאוןועכבו הכסף בידם. הגאון מנדה ומחרים אותם על כך. נזכרו במכתבים אלו אנשיםאחדים בתארי אלוף וראש כלה ומשמע מכאן שהיו שם גדולים בתורה וחשובים בעיניגאוני הישיבות. כותב המכתב מזכיר גם את “השופטים והשלוחים והממונים” שנשלחומשער הישיבה אל ארץ ימן וימאמה. נזכרו במכתבים אלו גם “בני עדן” ו”אלגידדה". בכמה ארצות התנהלה התאבקות ממושכת על ההגמוניה בין בבלובין א“י. נקח לדוגמה את קהלות אפריקה הצפונית שהיו חשובות ביותר באותהתקופה ועמדו על מדרגה תרבותית גבוהה. עוד מימי הבית היו קהלות אלו קשורותקשר אמיץ לא”י, וקשרים אלה היו חזקים גם בתקופת התלמוד ואחריה. א“י ואפריקההצפונית עמדו שתיהן תחת שלטון רומא ואחר כך תחת שלטון ביזנטיה. בין יהודיבבל ויהודי אפריקה לא היה כל קשר. ע”י כבוש הערבים נתאחדו יהודי אפריקה גםעם אחיהם שבבבל. הגאון הבבלי הראשון, עד כמה שידוע לנו, שעמו באו יהודיצפון אפריקה במגע, הוא רב יהודאי, הגאון הסוראי המפורסם (760) ואולם, עיקריניקתם הרוחנית עדיין בא להם מא“י. אחד מתלמידי תלמידיו של גאון משתדללהכניסם תחת שלטונה הגמור של בבל ובחבור שהוא שולח להם הוא כותב: “שמענושבאו אצלכם תלמידים מישיבה ומהן שה[יו קודם באר]ץ ישראל ולמדו מנהגי א”י [ונהגו מנ]הגי השמד [שנהגו בהן בני אר]ץ ישראל”. הוא פורט שורה ארוכהשל מנהגים שלפי דעתו אינם כהלכה, היינו לא לפי התלמוד הבבלי, ומשתדל להשפיעעליהם שינהגו כפי מנהגי בבל. הקשרים בין בבל וקהלות אפריקה הצפונית מתחזקיםמדור לדור, ואין לך ארץ ומדינה שיהודיה יעמדו במגע תמידי עם הישיבותהבבליות כיהודי צפון אפריקה. ואולם גם הקשרים עם א“י, אף שנחלשו, לא נותקוכליל, ועדיין אפשר לראות עקבות ההשפעה האיי”ת בכמה ממנהגיהם של יהודיאפריקה אף במאה העשירית והי"א. באותה תקופה שאנו עומדים בה היה הגובה התרבותי של יהודיארצות שונות נמדד, כאמור, במדת ההשפעה הזורמת אליהם מן המרכזים הרוחנייםשבא“י ובבל. לא במדה אחת ולא בדרך אחת קבלו הקבוצים היהודיים השונים אתמזונם הרוחני מן המרכזים האלה. היו ארצות שקבלו את יניקתן ישר מן המרכז, והיו ארצות שקבלוה באמצעות ארצות אחרות ודרך צנורות שונים. יהדות ספרד, שמאות בשנים עמדה בקשרים אמיצים עם בבל ויהדות איטליה־צרפת־אשכנז שעמדהבקשרים אמיצים עם א”י יכלו למלא בדורות הבאים את מקום שני המרכזיםשבמזרח. מגילת יוחסין לר‘ אחימעץ, מהדורת קלאר, עמ’ יח. ↩ עליו רמז הרמב“ם באגרת תימן: ”ויש עליכם לדעת, כיבתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח ויצא בכלל עשרתאלפים מישראל והיה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא ולא נשלם עסקו ולאעמדה עצתו וחזר ונשאר ישראל אחריו בערי אספהאן בעצם הגלות והתחדשועליהם בגללו צרות". ↩ שם פרסי. גריץ' ופינסקר סוברים שהוא הוא יהודההפרסי הנזכר כמה פעמים ע“י הראב”ע, שחבר לפי דבריו ספר להוכיח כי גםהיהודים מנו תחילה לשנות החמה, אבל אין לקבל דיעה זו (עיין פוזננסקי, רשומות א, 215). ↩ בקדושין עא, ב: מושכני. ↩ גנז'ק בירת אטרפאטען (היום תחתי–סוליאן בירתאדרביג'ן). בעיר זו היה בית־מקדש לעובדי האש שזכה בפרס להערצה מיוחדתוהיא היתה המרכז למסורת האירנית. ↩ אמנם בספר הגלוי, מהדורת הרכבי, עמ' קעז הוא נקרא: אלבלכי. ↩ את כל מה שאפשר היה למצוא אודותיו בספרי הקדמונים אסף פוזננסקי במאמרו עליו בהגורן ז. ↩ נדפסו על ידי דודסון בספר מיוחד עם מבוא גדולבאנגלית ואחריו בא פוזננסקי וחזר והדפיסן בעברית בשנת תרע“ו ועוד נדפסושלישית ע”י וורטהיימר בגאון הגאונים. ↩ סדה"ח ב, 86. ↩ פרובינציא פרסית, גבולה המזרחי פרס העתיקה, גבולההמערבי – בבל, הצפוני – מדי, הדרומי – לשון הים הפרסי. מפני גודל שטחהנחשבה למדינה מיוחדת. ↩ ספר העתים, עמ' 271. ↩ ערוך ערך שור; ג"ג עמ' 3. ↩ מתשובת רש“ג והר”ג שהובאה באבודרהם. ↩ עיין ג"א קיג. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42665	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42665", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42665, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה תשיעית: הקשרים בין בבל וא\"י ובין תפוצות הגולה", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה עשירית: על החנוך בתקופת הגאונים הידיעות הנמצאות בידינו על דבר החנוך ודרכי הלמוד באותו הזמן הן מועטות מאד; עלינו להסתפק במועט זה, לאסוףאותו מכל מקומות פזוריו ולהוציא ממנו מה שאפשר, אבל אסור לנו להשתמשבמדרשים המאוחרים שסודרו בתקופת הגאונים וב“מסכתות הקטנות”, אף שהן סודרובאותה תקופה, בלי זהירות יתרה. אפשר לנו להשתמש בהם לשם ציור המצב בתקופתהגאונים רק אם נדע ברור שמאמר זה או אחר הנוגע לעניננו מצאו מתקופה זו. דברהמובן הוא, כי אף שחלק מן המדרשים סודר בתקופת הגאונים (כגון שמות רבה, דברים רבה) סדור אחרון, הרי שייכים המדרשים לתקופת התלמוד ויש בהם מאמריםקודמים אף לתקופה זו. כן הדבר גם במסכתות הקטנות, בהן שקועים דברי הלכהואגדה הרבה שמוצאן עוד מתקופת המשנה. זהירות זו נופלת כשאנו באים אל תשובותהגאונים ואל האגרות והתעודות של אותו זמן. יש לציין, כי המקורות לתולדות החנוך הם בכלל מועטים אצלנו, אפילו בתקופות יותר מאוחרות ובזמנים שיש לנו דרך כלל מקורות ספרותיים רבים. כמה מועטים הם למשל המקורות לתולדות החנוך של יהודי צרפת ואשכנז מן המאההעשירית עד המאה הי“ד והן זוהי אחת התקופות היותר מזהירות בחיי הרוח של העםהעברי! הן נפלא הדבר שעד סוף המאה הי”ח לא נכתב אף ספר אחד שיהא מוקדשלשאלות החנוך ולתוכנית הלמודים. יוצא מן הכלל ויחיד במינו הספר הקטנטן “כיצד סדר משנה” לר' משה ב“ר אהרן מארפטשיק. כל הידיעות שיש לנו במקצוע זהבאות רק דרך אגב בספרות השו”ת, הדרוש, המוסר, או בצוואות. ואולם, חס לנומלהוציא מסקנא מכך שהחנוך לא ענין את אבותינו ולא עמד ברום עולמם. יודעיםאנו כדבר ברור שהחנוך הכללי, או חובת הבקור בבתיה“ס, שנעשה נחלתם של עמיאירופה רק בדורנו, היה קנינם של אבותינו עוד בימי התלמוד, וכל אב היה מוסראת נפשו ומשתדל בכל כחו בחנוך בניו. אך כיון שהתכנית היתה קבועה לעדולעולם, והשנויים שבאו בה לרגלי חליפות הזמנים והארצות היו קטנים בערך, בגלל כן לא הרבו לטפל בנושא זה. לא חפשו להם דרכים חדשות וע”כ ידובר עליהםרק דרך אגב. לעתים מצויות ביותר נזכרים בתיה“ס, תשב”ר והמלמדים כדבר מפורסםוידוע, הנהוג והמקובל בכל תפוצות הגולה. אשר לרמה התרבותית של הקבוצים היהודיים, ראינו שידיעתהתלמוד הולכת ומתפשטת יותר ויותר, והתלמוד חודר גם אל הפנות הנדחות ביותר. באותה תקופה אנו מוצאים שבכל מקום יש להם ליהודים בתי כנסת ובתי מדרש ללמודהתורה, ובלילות, ביחוד בלילי שבתות, היו מתקבצים זקנים וצעירים להגותבתורה. כל יהודי ויהודי ידע אם מעט ואם הרבה את התורה והנביאים, ידע לחתוםאת שמו, חזיון יקר בימי הבינים, זמן שמלכים ואצילים אבירים לא ידעו זה. רבהאיי מסיח לפי תומו, ואומר: “חזקת ישראל דידעין כתב עברי”, אבל “לאו חזקתישראל דידעין כתב פרסי” 1. אמנם לא היו עמיהארץ יודעים לקרא שטר ולעמוד על תכנו כהוגן, כמו שנראה שם סי' רל“ח: “שט”חאי נמי שאר שטרות דחתמין ביה עמי הארץ דלא ידעי למיקרייה ולמיקם על עיניניהמאי אית למיעבד בהו. ורוב השטרות בעונות (בעוה"ר) הכין משכחינן להו”, אבליש לפקפק אם גם היום יודעים רוב עמי הארץ לקרא שטר ולעמוד על עיניניו. אותןעמי הארץ שבתקופת התנאים והתלמוד כמעט שעברו מן העולם. ולא נמצאו אנשיםשאינם לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, ועל כן אנו רואים שנשתנה לגמריהיחס לעמי הארץ 2. מקומו של ביה“ס העממי היה בבית־הכנסת או בבנין מיוחד עלידו, ועל כן אנו מוצאים שהילדים בגיל ביה”ס נקראים “תינוקות שלבית־הכנסת” 3. גם כשהיו מחרימין את מי שהוא היו מכריזין בין כל יתר הדברים: “ולא תלמדו את בניו תורה בבית הכנסת” 4, על דבר זה קובל מהרש"ל 5 ואומר: “ראיתי דברים תמוהים בהאי תשובה דרב פלטוי גאון, שכתבמוציאין התינוק מבית הספר, חלילה! במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהםשל תינוקות נבטל?… וכמדומה שלא יצאו… מפי הגאון”. ואמנם, התקופות הבאותהשמיטו דבר זה מנוסח החרם, אך בכל זאת נמצאהו עוד בקצת מקרים. ביהכ“נ היה תמיד, וביחוד באותו זמן, גורם חנוכי כביר. ידועהספור על אמו של ר' יהושע בן חנניה שהיתה מחזרת עמו בעודו תינוק מוטלבעריסה על בתי כנסיות ובתי מדרשות למען יכנסו לאזניו תורה. הילד היה מתחנךע”י ביהכ“נ בכל המצות ומנהגי הדת והחיים היהודיים. במסכת סופרים פי”חכשיסופר על מנהגיהם הנאים של בני ירושלים נאמר: ולא היו מניחין בניהם קטניםאחריהם אלא היו מוליכים אותם לבתי כנסיות כדי לזרזם במצות. והוא מסיים: “מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן והןלקבל שכר”. את הילדים היו משתפים בכל דבר ודבר; אףבשעה שהיו מחרימין ומנדין חוטא ופושע ומסדרין את כל הטקס המאים הכרוך בזה: הוצאת ספרי תורה, הבאת מטה של מתים ופריסת היריעה שפורסין על מתים, הבאתנאדות נפוחים ושימת אפר, הדלקת נרות ותקיעה בשופר, גם לאותו מעמד היוהילדים מובאים לראות ולשמוע, ואחרי הכרזת החרם היו הילדים עונים: אמן! מחזהכזה היה ודאי מתרשם עמוק בלבו של הילד, והיתה בו כעין אזהרה לכל ימי חייושלא יסור מן הדרך הישרה. אבל מקומם של הילדים לא היה נפקד גם בחגיגות שהיונערכות בבית הכנסת בימי החגים, ביחוד בפורים ובשמחת תורה. בפורים יסופר לנועל משורתא דפוריא, ובשמחת תורה היו מקלסין לפני ס“ת, מקשטין אותו בכל מיניקשוטין וכ”א מבני הקהלה היה משתתף בקשוטין אלו, ומביאין מוגמראות וכו', – כן היו הילדים לוקחים חלק בחגיגות שנערכו בשעת מינויו של דיין או ראש הקהל. חיי הילדים היו איפוא ספוגים תורה ויהדות. חוץ מבתיה“ס הצבוריים התקיימו גם בתי”ס פרטיים ומכאן גםהשמוש בשם “בית ספר” שהיה אולי מיוחד לביה“ס הפרטי. בכמה מקומות ידובר עלהכנסה לבית הספר ולא לבית הכנסת. הורים אמידים היו לוקחים לבניהם וגםלבנותיהם מורים מיוחדים, ורב האיי מזרז בשירו “מוסר השכל” את ההורים שידאגולהמציא לבניהם ולבנותיהם מורים וספרים: “ואם תוליד לך בנים ובנות, קנה להםבכל כחך ספרים ושים להם מלמד מנעורים”. היו גם הורים בני תורה שמתוך חבהיתרה לבניהם לא שלחו אותם לביה”ס אלא למדום בעצמם תורה, וכך אנו מוצאיםבשאלה שלוחה לרה"ג שאחד טוען: “לא היה אבי אלא אוהב אותי ולמדני תורה, והייתי קרוב אליו בכל דבר” 6. תכנית הלמודים. הלמוד המרכזי והראשי בביה“ס היה למודהתנ”ך. הן ע“כ נקרא בית הלמוד בשם בית “הספר”, הספר בהא הידיעה, וכך יסופר: ראובן היה לו עבד ושפחה והולידו בן, עמד ראובן ונטל את הבן והכניסו לביתהספר וקרא תורה ונביאים 7… עוד מזמן עתיק היו נוהגים להתחיל את למוד התורה לילדים לא מבראשית כי אם מויקרא 8; כך נהגו גם אחרי תקופה”ג בארצות רבות, אבל נראה שמקורו שלמנהג זה הוא ארץ ישראלי ולא בבלי, ובבבל היו מתחילין מספר בראשית, ואת למודהנביאים – מס' שמואל 9. כך יוצא מדברי בעלשמושא רבא (קובץ הלכות עתיק מימי הגאונים הקדמונים): “לא אכשר לאחותיתפילין אלא מאן דקרי בתורה נביאים וכתובים ותלמוד. בתורה – בס' בראשית, בנביאים – בס' שמואל, בכתובים – בס' תהילים. ואי הוי במשנה שפיר דמי”. ישלחשוב שבאותו זמן לא היה עוד התלמוד למוד של חובה לכל הילדים, כדרך שאנורואים את זה במאות המאוחרות. רוב הילדים היו יוצאים מביה“ס אחרי שרכשו להםאת ידיעת התפלה, הקריאה בעברית, ואת דעת התנ”ך פחות או יותר. רק הנבחריםשבתלמידים היו ממשיכים הלאה את למודם ומתמסרים ללמוד התלמוד. מלבד למודיהקדש היו מלמדים – אפשר לא בכל בתיה“ס – גם למודי חול: חשבון ושפת המדינה. וכך משיב רב האיי: “מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתבערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון. ותינוקות של גויים ללמדם שם (בביהכ"נ) כל שיכול לדחותן דוחין ואם חוששין לתרעומות אין דוחין מפני דרכישלום” 10. גם ב”מוסר השכל" אנו קוראים: “דעה חכמה – ואם דעתה פליאה; דעה חשבון ובין ספרי רפואה; ותדע לך אזי מולד לבנה, ועת המועדים שנה בשנה”. מלמדים ובתי“ס היו בכל עיר ועיר, אפילו בכפרים. מובן מאליושבכפרים עמד החנוך והלמוד במדרגה יותר נמוכה. רב האיי מדבר במקוםאחד 11 דרך אגב על “גרסאי שבכפרים שלא היובקיאין במקרא”. “גרסאי” אלו אינם אלא גורסי התלמוד, אלא שמתוך שלא היובקיאים במקרא נכנסו על ידם קצת שבושים במקצת פסוקים המובאים בתלמוד. גםבמקום אחר 12 מדבר רה”ג על בני כפרים שלא היו מדייקין במקרא 13, לא היו מדייקין בכפריםכבמקומות התורה המובהקים, אבל היו לומדים גם מקרא וגם תלמוד אףבכפרים. את המשמעת בבתי הספר היו מחזיקין בעזרת הרצועה. היה זה דבררגיל לתינוקות להיות “מתרצעין” בביה“ס. כך נהגו אצל כל אומה ולשון עד סמוךלזמננו זה. יש לשים לב שבאותו זמן היו רגילים בעונשי הגוף, והרצועה היתהאחד הדברים היותר יעילים בבית הדין: רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועה ושופרא וסנדלא (סנהדרין ז, ב). אף מתשובתהגאונים אנו למדים עד כמה היו עונשי המלקות רגילין באותו זמן גם לגדוליםשחטאו ופשעו. היו מלמדים שהיו משתמשים בזכותם יותר מדאי עד שאף רב נטרונאיגאון, זה הקפדן המצוה להלקות על חטאים שונים, גוער בהם: ומקרי ינוקישפירשתם, דמחו להו לינוקי טובא – ודאיי ינוקי לא גמרי אלא הכי במחתה… וינוקי בריאי אם מרבה עליהם ייסור אין בכך כלום, אבל אם מרבה על הקט[ניםועל] הכחושים אכזרי הוא ומתרינן ביה זימנא ותרין ותלתה, אם מקבל מוטב ואםלא [מסלקינן ליה] 14. ואף רב האיי אומר ב”מוסר השכל“: ואם תוליד לך בנים ובנות, בכל עת יסרם – אכן בחנוֹת”. המלמדים. השמות העתיקים “סופר”, “חזן” נשכחו כבר ויצאו מןהשמוש. שמם הוא עתה “מלמדי תינוקות” (או “מלמדים” סתם) ו“מקרי דרדקי” בארמית. הם תפסו עמדה צבורית, אמנם לא חשובה ביותר אבל גם לא פחותה, ובכלפעם שראשי הישיבות פונים לעומדים בראש קהלות ישראל, הם פונים אל הדייניםוהשופטים, פרנסים וראשי כנסיות וגם אל המלמדים והחזנים. את שכרם היו מקבליםמהורי הילדים, והיו רגילים לשלם להם בכל חודש וחודש: “והמלמדים שהיו רגיליםללמד לראובן מעידים שמיד יכין היו נוטלין שכרן כל חדש וחדש 15. עוד מזמנים קדומים הורגלו אבותינו לשלם שכר לימודבינהם, ובתלמוד אמרו, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר”ה חוץ מהוצאת שבתוהוצאת י“ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפיןלו (ביצה טז, א) ואף רה”ג ב“מוסר השכל” מזרז את קוראיו, שלא יקמצו בהוצאותשכר למוד: “והענק תעניק לרב בהונך, אשר תתן ותעניק לבניך”. היינו שהמתנותשאתה נותן לרב הן באמת מתנות שאתה נותן לבניך. יש לחשוב שבתיה“ס הצבורייםקבלו שכרם מקופת הקהל. על גובה השכר שהיו המלמדים מקבלים אין לנו כמעט שוםידיעות. באחת מתשובות של רגמ”ה יסופר שאחד לקח מלמד לג' בניו והתחייב לו ג' לטרין לשנה (הלטרא עלתה בימים ההם לעשרים דינר, והעד ה' ליטרות אפשר היהלקנות בית קטן) למזונות, חוץ מזה קבל עליו להוסיף רעים לבניו מן החוץלהשלים לו עשרה ליטרין. מלמד זה למד עם הנערים עד שהשלימו את המקרא 16. בנוגע למספר הילדים שיכול כל מלמד ללמד היו נוהגים ודאיע"פ כללי התלמוד (ב"ב כא, א), אבל יש לחשוב שמלמדי משנה וגמרא קבלו מספריותר קטן של ילדים. רוב הבנים היו יוצאים למסחר ולמלאכה. בתי“ס למסחר ולמלאכהלא היו כמובן, אלא שכל אב היה מכניס את בנו קמעא קמעא לעסקיו או למלאכתוומלמדו את הנחוץ לדעת. היו שלמדו אצל בעלי מלאכה שונים. החובה ללמד את הבןמלאכה נזכרה בתורת הגאונים במקומות שונים 17. – ו”במוסר השכל" מזהיר המחבר את ההורים על זה: “ולמד לבניך מלאכה, תהא להםליום מחר ערוכה”. ואמנם, בכמה ארצות תופסים היהודים את המקום הראשון בשוקהמלאכות השונות, כגון באפריקה הצפונית, סיציליא וספרד. במכתבו של גאון אחד, כנראה רב שרירא, נמצאת קובלנא על ירידת למוד התורה בבבל, כי הצעירים פוניםיותר ויותר אל למוד המלאכה, וכך עושים גם בניהם של בני הישיבה וחכמיה: “ונותרנו מעט מהרבה, ומדרש התנאים כמו שומם, כי כל נער מאור עינים היה מובללמדרש המשנה ועתה אין איש מביא בנו… וגם אמורי התלמוד רבים בבניהם יוצאיםלמלאכות ומסתפחים להשתכר או לעבוד” 18. על חנוך הבנות יש לנו ידיעות עוד יותר מועטות. ראינו כברשרב האיי מיעץ לקחת מלמד גם לבנות. אבל יש לחשוב שכך עשו רק האמידיםוהמשכילים. במציאותם של בתי ספר מיוחדים לבנות יש לפקפק, ונראה שלא היוכאלה. החינוך שהבנות היו מקבלות היה חנוך ביתי, ובו מלאה האם את התפקידהעיקרי. הילדות היו לומדות את הקריאה העברית בכדי שתדענה להתפלל, ומכמהתשובות יוצא שהנשים היו רגילות ללכת לביהכ“נ להתפלל. הבת לא יכלה ללמודהרבה גם מצד הנשואים המוקדמים שהיו נהוגין בארצות המזרח. ובאמת לא הגיעומתקופת הגאונים שמות נשים מצוינות כמו שהיו כאלו בתקופת המשנה והתלמוד. השאיפה היתה לחנך את הבנות ביראת שמים, במדות טובות, בהנהגת עניני הביתודבר זה השיגו בהצלחה. אין ספק כי היו גם נשים משכילות ומלומדות. מזמן מעטיותר מאוחר נזכרת לשבח בתו של רב שמואל בן עלי בבגדאד, שר' פתחיה מרגנשפורגמספר עליה נפלאות: “והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחוריםוהיא סגורה בבנין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה”. אחדהמשוררים אשר חבר שירי קינה על פטירתה אומר עליה שהיתה “מקור חכמה ותפארתלאומים, והדָלית אשר חסו בצלה בני אדם וכל ילדי רְחָמִים… והוציאה לאורהתעלומות ושמה הגלוים נעלמים” 19. ידועה עודאשתו של ר' משה השבוי שאף היא היתה משכלת ובקיאה במקרא. ועל כגון אלה נאמרב”מוסר השכל", בדברי הנחמה להורים שנולדה להם בת: “ויש בת שתהי אבן יקרה, וטובה לאבותיה וברה” והוא מסיים: “וכל דבר אשר מאל יהי בא, רצֵה בו ואמור: גם זאת לטובה”. ספרי למוד היו יקרים מאד מחמת יוקר הקלף והכתיבה. הבדילוכבר אז בין חומשים לספרי תורה. חומשים, שלא כס"ת, נכתבו שלא בגלילה ועלאיזה קלף שהוא. אבל גם חומש שלם היה רק לילדים מועטים, היו כותבים איפוא אתמה שילמדו בשבוע זה על מגילה, ומוחקים וכותבים פרשת השבוע הבא. לילדים היומלמדים מתוך ספרי תורה פסולים, ואת התפילות היותר חשובות כתבובמגילות. ג“ה סי' רל”א. ↩ דברי רה“ג בג”ה ש“פ וג”א ח“א סי‘ קיד: הא דתנן כלשאינו לא במקרא וכו’ אינו מן הישוב, א”ר יוחנן ופסול לעדות, כמה גבולשל כל אחד ואחד דאי ידע מיקבלא סהדותיה ואי לא ידע מיפסיל? – הא מילתאדלא יהבי ביה רבנן שיעורא בכל שהוא סגיא… וכל מקרה נמסר לראות עיניושל הדיין. ↩ ג"ל סי‘ י; ספר העתים עמ’ 256. ↩ ג“ל שם; ש”ץ דף עה, סי' יד. ↩ ים של שלמה לבבא קמא פ"י סי' יג. ↩ גמו"מ קלו. ↩ ש"ץ, ג, ו, כט. ↩ ויק“ר פי‘ ז’: א”ר איסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים… אמר הקב"ה: יבואו טהורים ויתעסקו בטהורין. ↩ אפשר משום שבספר יהושע יש פרטים רבים ושמות ערים וכפרים המכבידים על הילד ובספר שופטים נמצא ענין פלגש בגבעה. ↩ ספר העתים, עמ' 256. ↩ תג"ק, סי' עח. ↩ ג"ה ו–יז. ↩ “גיתאני (בטעות: גיתאפי) הוה קארו וסעדו לבכם ואחרבעברו”. השוה את התשובה עם הערוך ערך עטר ב: אנשי כפרים לא הוו דייקיבמקרא. ↩ ג"ג 119. ↩ גמו“מ, סי' קצ”ו. ↩ תחצ“ל סי' צ”ט. ↩ עיין ג“ה סי' תקנ”ג. ↩ VII, JQR. n.s., עמ' 147. ↩ פוזננסקי עמ' 63. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42666	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42666", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42666, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה עשירית: על החנוך בתקופת הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה אחת־עשרה: הקראים מיסד הקראות (ויותר נכון מיסד כת הענניים שממנה צמחה הקראות) הוא ענן בן דוד. ענן היה מבית דוד, ממשפחת ראשי הגולה; כשנפטר ראש הגולה הידוע שלמה בן חסדאי (נהג נשיאותו לכה"פמשנת 733 עד 759) ולדברי קצת חכמים, כשנפטר בנו יצחק־אסקוי, היה המועמדהראשון לקבלת משרה זו ענן בן דוד בן חסדאי (ענן הוא איפוא מצאצאי בוסתנאימאשתו העברית 1 אף מתנגדיו של ענן מודים שהיהתלמיד חכם, אבל חכמי הדור, הגאונים, לא רצו להעמידו ראש גלות משום “ויתורפריצות” וחסרון יראה שהיתה בו ומנו במקומו את אחיו הצעיר חנניה, שהיה קטןממנו בתורה, מפני “ויתור ענוה וביישנות ויראת שמים שהיתה לו”. לדבריהקראים, שאין לסמוך עליהם, שימש כבר ענן במשרת ראש גולה אלא שהגאוניםהדיחוהו. משלא נתמנה עמד ענן והכריז את עצמו ראש גלות. ואולם, כשנודע הדברלשלטון ראו בזה מרידה במלכות, מאחר שהכליף הרי אישר לתפקיד זה את אחיוהצעיר. ביום ראשון בשבת הושם ענן בבית הכלא וצפוי היה לו עונש תליה שיוּצאלפועל ביום ו' של אותו שבוע. להצלחתו נפגש ענן בבית הכלא עם המלומד הערביהמפורסם אבן חניפה, שהיה אף הוא נתון בבית הכלא על התקונים שבקש להכניס בדתהאישלמית, והוא נתן לו עצה, וכן אמר לו: לא יש בתורה מצוות שיש לאחת שתיפתרונים? אמר לו: “יש ויש”. אז אמר לו: ראה בכל מצוה את הפירוש שפרשו בעליהמסורת שלכם ותפרש תמיד את ההפך, ותסדר שהרוצים בך יודו בדבריך וגם יתנושוחד לשרי החצר. ובזמן המשפט, שאף הכליף עצמו ישב בו, תשתחוה ותאמר: אדוניהמלך! לאחי על דת אחת המלכת אותו או של שתי דתות? וכאשר יאמר לך: “על דתאחת”, תאמר לו: “אבל אני ואחי שתי דתות אנחנו”. ואמנם, עשה ענן כך והוכיחלכליף שהוא נבדל מן הרבנים בדברים רבים וביחוד בקביעת החגים ועבורי השנים, שהוא נוהג בהם רק ע"פ ראית הירח, כמנהג המושלמים. דבר זה מצא חן בעיניהכליף עד שלא רק שחררו אלא גם העניק לו חסותו, ובעלי השלטון שבכל מקומותהכליפות הראו פנים מסבירות לקראים 2. כבר אמרתי 3, שבקראות נבלעושרידי הכתות הדתיות והמשיחיות המרובות שקדמו לה. אך יש רגלים לדבר שבאותוזמן היו קיימים עוד שרידים מדולדלים של הצדוקים שאף הם נטמעו ונבלעו ביןהקראים. חכמי ישראל הקדמונים הביטו על הקראים כעל המשך כת הצדוקים, ולא רקבאופן תיאורי מתוך שגם אלה וגם אלה כפרו בתורה שבע“פ; הרי כך אומר הראב”ד בס' הקבלה: “כי אחר החורבן נתדלדלו הצדוקיםעד שעמד ענן וחזקם”. וכן יאמר גם הרמב“ם בפרושו לאבות (פ“א מ”ג): “ומאזיצאו אלו הכתות רעות, ויקראו באלו הארצות, ר”ל מצרים, קראים, ושמותם אצלהחכמים צדוקים וביתוסים”. ויש ממש בדברים אלו; הדמיון הרב בין הקראות להצדוקיות והסכמתן בכמה דברים אינם דברשבמקרה. הצדוקים הקדמונים אסרו גם הם הדלקת הנר והיציאה מן הבית בשבת. אףהם היו מחמירים בקביעת החודש אך ורק ע“פ ראית הלבנה. וכן החזיקו גם הצדוקיםוגם הקראים בדיעה אחת בנוגע ל”מחרת השבת“, שחג השבועות חל תמיד ביום א'. הקראי סהל אלסרי (הוא סהל בן מצליח), בן זמנו של רס”ג, כותב ש“כתבי הצדוקיםידועים ונמצאים בידינו”. הוא מזכיר גם ספר שחברו צדוק (או שנתיחס לו), ובו “נמצאו דברים רבים שבהם התנגד אל הרבנים בזמן הבית השני אודות הקרבנותוזולתם, ולא נמצא בספרו אף אות אחת ממה שזכר אלפיומי”. ואף קראי חשוב אחרבן הזמן ההוא, הוא יוסף הקרקסאני, מזכיר את הספר שחבר צדוק. הרי שחלק מןהספרות הצדוקית היה קיים עוד בזמנו של ענן ואחריו 4. ואמנם גם הסברא נותנת שכת הצדוקים לא נעלמה לגמרי ובבת אחת מןהאופק. אין כת גדולה כזאת מתבטלת לפתע פתאם. ואולם, ענן שקבל הרבה מן הצדוקים הוכרח לקבל מן הרבניםהפרושים עקרי דת אחדים: השארות הנפש, תחית המתים, ביאת המשיח. עקרים אלהנשתרשו כבר כל כך באומה עד שלא היתה כל אפשרות לדחותן. מן הכתות קדמו לוקבל את ההודאה בישו ומוחמד בתור נביאים לגוים (באופן זה רכש לו ולכתתו חסותבני האמונות האלה), וכן את איסור אכילת הבשר והיין לזכר חורבן הבית ועודכמה פרטים. שיטת ענן היתה, איפוא, מין שיטה מקובצת מתורתן של כמה כתות. ואולם יש לציין דבר חשוב אחד: בו בזמן שהכתות שקדמו לו נטו ברוב הדבריםלקולא ולפריקת עול נטה ענן בכל דבר לחומרא. ראשוני הרפורמיים בראשית המאההי“ט הראו פנים מסבירות לקראות ולראשיה והתענינו בה בחשבם למצוא בה אחיזהויסוד לדעותיהם. אך בה בשעה שהם קצצו בנטיעות והקלו תמיד הרי נמצא אצלמיסדי הקראות רצון נמרץ לקיים כל מצוה דוקא “ככתוב”. ואף אם נמצאים פרטיםמועטים שהקלו בהם הקראים (כמו בטול מצות תפלין; ולקחתם לכם פרי עץ הדר לעשות מהם סוכות), הרי לא בא הדבר מרצוןלהקל על עול הדת, כי אם מפני שלדעתם אין זה מתאים עם ה”כתוב" בתורה. אדרבה, הם כולם קובלים על הרבנים שהתירו את האסור וטהרו את הטמא. סהל בן מצליח, בעל התעמולה הנלהב של הקראות, תושב ירושלים ובן זמנו של רס“ג, אומר שכלחפצו הוא “להשיב פתויי עם ה' מן המאכלות אשר התירו להם [הרבנים] הראשוניםכמאכלות הגויים, והקלו בעיניהם טומאה וטהרה… ואמרו שמותר לקחת את השמןמכלי הגוים הנעשים מעורות גמלים, וכן משקים וממתקים הנעשים ביד הרקחיםהנכרים, ולקחת הקמח… בלי לברר הדגן מן השקצים וצעיפי העכברים… מתיריםשחיטת בהמה הרה והיא הנקראת נבלה”. קובל הוא על הרבנים שהתירו את הדלקת הנרושאיבת המים בשבת, ועל שהתירו אשת אח ליבם, והתירו את חלב האליה, ועלשהתירו את בת אשת האב וכו‘. כל אלה הם דברים שנאסרו על ידי ענן. ענן, שהיהנוטה מטבעו לסגפנות, הוסיף חומרות על חומרות. הוא צוה לצום בכל יום ז’ שלכל חודש. וכן לצום שבעים יום, מי”ג ניסן עד כ“ג בסיון כי בי”ג ניסן נגזרהגזרת המן ובטלו הגזרות בכ“ג סיון, ועל סמך הכתוב: דברי הצומות וזעקתם גזרוכך. בשבעים ימי צום אלה קראו בכל יום בתורה בפר' ויבא עמלק, ואח”כ קראועיקרה של מגלת אסתר 5, בימים אלה מותר לאכולרק בלילות (יש כאן בודאי מהשפעת הנצרות והאישלם), וכן יש לצום בשני ימיהפורים. הוא חולק על ה“שעורים” שנותן התלמוד, ואיסור שנתערב בהיתר אוסר גםבמשהו. ביום השבת אסור לצאת מן הבית, ובקושי התיר ללכת לביה“נ ולעשייתצרכים. המצה הנאכלת בפסח צריכה להיות מקמח שעורים, כי זהו לחם עוני, ומישאכל מצה האפויה מקמח חטים הרי זה כאילו אכל חמץ, ואסור לאפותה בתנור, כ”אלצלותה ע"ג האש דוגמת הפסח. יום שמיני של מילה שיחול בשבת אין מלין בשבת, אלא בבין הערבים של מוצאי שבת. בדיני עריות החמיר מאד, והוא שהניח את היסודלשיטת הריכוב. אסור לאשה להנשא לבעל אחותה, כשם שאסור לאדם לקחת אשת אחיו. ואשת אחיו אסורה לו “כי הדומה לאחותו באנשים הוא אחיו ולכן אסורה אשתו”. ואסור לאדם לקחת את אשת בעל אשת בעל אמו (אמו נשאת אחרי פטירת אביו לראובןולראובן היתה עוד אשה והיא נשאת אח"כ לשמעון ולשמעון זה היתה עוד אשה, אסורלו ליהודה לקחת אשה זו). שיטה זו הכבידה מאד על הקראים בנשואיהם וביחודבקהלות קטנות, ולכן קמו קצת מחכמיהם והתירו חלק מאיסורים אלה אבל גם היוםהם מחמירים בזה הרבה יותר מן הרבנים. הם אוסרים את נשואי בת האח ובת האחות, שאף הצדוקים אסרום. בדבר אחד הקל ענן: הוא ביטל איסור בשר בחלב, אבל כיון שאסרבכלל את אכילת הבשר בגלות הרי אין לזה ערך מעשי עד שיבנה המקדש. אמנם התיראכילת בשר הצבי. מן העופות לא הותרו לדעתו אלא היונים, אבל התרנגול אסור. שחיטת עוף אינה אלא מליקה. בשבת אסור כמובן לאכול חמין – ולזה נתכוונו ר“יברצלוני ובעל המאור באמרם שכל מי שאינו אוכל חמין בודקין אחריו שמא מיןהוא. בערב שבת יש להכין לא רק את האוכל לליל שבת ויומו כ”א גם למוצאי שבת. כדי שלא יצטרך אדם לאפות ולבשל במוצ"ש ולא יהיה מוכרח “לאפוקה לשבתאבסרהביא” (=במהרה). לדעתו של ענן אסור להתרפא אצל רופאים על סמך הכתוב: כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו) 6. אסור לדעתו ללמודאת התכונה, כי היא שייכת וקשורה לאסטרולוגיא וניחוש, וכבר אמרה תורה: לאתנחשו ולא תעוננו. בזה גם רצה לבסס את דעתו בענין קידוש החודש ע"פ הראיה. בנגוד לרבנים המשתמשים גם בחשבון. אף מהשפעת הסביבה המוסלמית יש בדבריו, למשל: קודם שנכנסיםאנחנו לביהכ“נ אנו רוחצים ידינו ורגלינו… ובעת שרוצה להתפלל הוא רוחץבביהכ”נ את ידיו ואבריו ורגליו ושוקיו ואח“כ הוא מתפלל. ובעת שהשלים להתפללהוא רוחץ בביהכ”נ את ידיו ורגליו ואח“כ הוא יוצא מבית הכנסת. והכיור שאנחנורוחצים ממנו לתפלה אין אנחנו עושים בו שום דבר אחר וגם המים שאנו רוחציםמהם לתפלה לא נעשה בהם שום דבר אחר, כי התפלה היא חשובה כקטורת וקטרת נקטרתבאהל מועד, והרי הכיור והמים דומים לכיור ומים שהיו באוהל מועד. ואף הרחיצהשלאחר התפלה צריכה ברכה כמו על רחיצה של מצוה 7. כמו שבאוהל מועד אין נכנסים בנעלים… כן גם מי שמבדיל (ביןקודש לחול) או מלמד צריך לשלוף נעליו. וכמו שהנכנס לאוהל מועד רוחץ ידיוורגליו שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, כן גם מי שמבדיל או מלמד חייבלרחוץ ידיו ורגליו, וכמו שבאוהל מועד משמשים בעמידה, שנ' לעמוד לשרת בשםה', כן גם מי שמבדיל או מלמד צריך לעמוד 8. אךאם הראה ענן פנים מסבירות לאיסלם (בעיקר מטעמים פוליטיים) לא הראה פניםמסבירות למאמיניו וליתר הגויים, והחמיר בענין המו”מ עם הגויים יותר מןהתלמוד. במצרכי אוכל מותר לקנות מן הגוים רק זרעים ומים וכן דבש בעודובכוורת; כללו של דבר: מותר לקנות רק דברים שלא נשתנו מברייתם. יחסו של ענן אל התלמוד. רב נטרונאי גאון מדבר בתשובה אחתעל “ענן ירקב שמו… שאמר לכל התועים והזונים אחריו, עזבו דברי משנה ותלמודואני אעשה לכם תלמוד משלי… ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו, וראה מרנאורבנא אלעזר אלוף ז”ל ספר תועבות שלו שקורין אותו ספר מצות כמה תחבולות ישבו…" 9. תאור זה שנתן רב נטרונאי לס' המצוותשל ענן הוא קולע אל המטרה. בימינו נתגלו שרידים מספר זה ע“י רא”א הרכביורש“ז שכטר מתוך הגניזות שבקהיר ומתוכן אנו רואים עד כמה השתדל ענן לחקותאת התלמוד. סגנונו הארמי של ענן אינו נבדל במאומה מסגנונם של הגאונים ודומההוא להם בכל (חוץ אולי מה שענן השתמש לעתים רחוקות במלים פרסיות, זכר לזמןהיותו של ענן בפרס, ושם כנראה גם הושפע להתנגד לתושבע"פ). פרטי הדינים שבהםהוא מטפל בס' המצוות, רובם ככולם כבר עסקו בהם חכמי התלמוד. לרוב הוא משתמשגם באותם הכללים והמדות שהשתמשו בהם חכמי התלמוד אלא שהוא מוציא מהם מסקנותאחרות. משתדל הוא בכל כחו, וכדברי רב נטרונאי, ב”כמה תחבולות" לסור מדבריהתלמוד, כי ההגיון הפשוט מוביל כמעט תמיד למסקנות התלמוד. ההיסטוריון הקראיקרק סאני מספר שראש הישיבה האיי ואביו (הכוונה, כנראה, לרב האיי בר נחשוןורב נחשון, גאוני סורא) תרגמו את ספרו של ענן מארמית לעברית (דבר שקשהלהאמינו), ולא מצאו בו דבר שלא נודע מקורו במאמרי הרבנים ורק בשני דברים (בנוגע לדין אחד בדיני בכור. ענן סבר כנראה שבכור לאם דומה לבכור מן האבובמה שחלק בין הזרע שנזרע בישראל ובין הזרע שנזרע בגוים) לא ידעו מהיכן לקחענן זאת, אבל אח“כ מצאו את המקור לדבריו בחזונות (פיוט) יניי. ענן היה בקיבדברי התלמוד, בזה אין ספק. ודבר זה עצמו גרם שכל כמה שרצה להתרחק מןהתלמוד לא עלה בידו להשתחרר ממנו. לפיכך אין למצוא בספרו מקוריות מרובה. לעומת זה יש למצוא בו זרות מרובה. למשל: וקרא לו (לבגד צמר ופשתן) שעטנזמפני שלבהמה קרא שעט ולעשבים קרא נז. והיכן מצאנו שנאמר בבהמה שעט? שכתובמקול שעטת (סוסיו פרסות אביריו) ונז קרא לזרעים מפני שגדלים במים שנ' מריחמים יפריח ובמים נאמר בהם נז שנאמר: מים זרים (קרים נוזלים, ירמיה יח, יד). וכתב לא יעלה עליך (להודיע) שהשעטנז אסור אף להיות בבית, כי אם יהיה בביתלא ימלט מזה שישא איש אותו ממקום למקום 10. הציצית צריך להיות אורכן טפח. כי גמרינן ציצית מציץ שעל מצח אהרן. ומהיכןנדע כי הציץ ארכו טפח? כתוב בציץ והיה על מצחו וכתוב שם חלבו האליה תמימה. כמו שהו' של חלבו מורה על כל האליה כן הו' של מצחו מורה על כל המצח ואורךהמצח אינו אלא טפח 11. – אף הוא דורש כל אתיןשבתורה, ולא רק בתורה כ”א גם בנביאים וכתובים, הרי למשל: עבדו את יי' ביראה, מכאן נלמד שאת כל המצות יש לעשותן במורא, אף שהפסוק מוסב עלהתפילה 12. מה שיש להדגיש ביחוד הוא שענן לאהבדיל בין דברי תורה לדברי קבלה (נביאים וכתובים), ודקדק בנ“ך במליםואותיות ממש כמו שדקדק בדברי התורה 13. ובדרך זו הלכו חכמי הקראים אחריו, והגדיל לעשות בזה בנימין הנהונדי 14. בחבור ספרו זה עסק ענן שנים רבות והספר נגמר סמוך לשנת ד”א תק"ל (770). יחס הגאונים אל הקראות. מובן הדבר מאליו, שהגאונים חשבולהם לחובה להלחם בקראות עד עד רדתה. הם נדו את הקראים והחרימום. רב נטרונאיבתשובתו הנ“ל אומר: “ועכשיו צריכים לנדותם שלא להתפלל עם ישראל בביהכ”נולהבדילם עד שחוזרין למוטב ומקבלין עליהן שנוהגים כמנהג שתי ישיבות”. סיפורי הקראים על זה שענן היה נתון בסכנת נפשות, כי התנכלו להמיתו, ולכןעזב את בבל ועלה לא“י אין להם יסוד. הקראים מיחסים כידוע את ביהכ”נ שלהםבירושלים לענן. רש“א פוזנאנסקי שבדק את כל המקורות הנוגעים לזה בא לידימסקנא שענן לא עלה לירושלים כל עיקר, וכל הסיפורים נוצרו בזמן יותר מאוחר, אבל הקרובים בזמן לענן אינם יודעים מזה כלום. הוא מרחיק לכת וסובר שלא נראוקראים בא”י בכלל ובירושלים בפרט עד ק“נ שנה בערך אחרי ענן. החקירות החדשותהוכיחו אמנם שקראים עלו לא”י כחמשים שנה אחרי ענן, אבל אין גם היום הוכחהשענן עצמו עלה. קירקיסאני מספר שהרבנים אינם מרחיקים את העיסוניים כמו שהםמרחיקים את הקראים, והוא שאל פעם את יעקב בן אפרים בן א“י, מתלמידי רס”ג, מדוע תתקרבו אל העיסוניים ותתחתנו עמהם אף כי הם מיחסים את הנבואה למישאינו נביא (אבוַ־עיסי)? והשיב: מפני שהם מסכימים אתנו בזמני המועדות. תשובה זו – אומר קרקסאני – מוכיחה, כי ההתנגדות בענין זמני המועדים שבדאומלבם חמורה בעינים יותר מהכפירה בעיקרי האמונה. לנכון לא היו העיסונייםמסוכנים כ“כ בעיני הגאונים כמו הקראים. אבל אף המלחמה נגד הקראים היתהבעיקר מלחמת שפתים, כי אמצעים אחרים מלבד החרם לא היו בידי הגאונים, והחרםשהוא מסוכן נגד היחיד אינו מסוכן כ”כ לכת שלמה. המלחמה הגיעה לנקודת הרתיחהרק בימיו של רס“ג, ז. א. כמאה וחמשים שנה אחרי הופעתה, אך גם אז היו הקראיםשואפי הקרבות. הם הרבו אז לעשות תעמולה בפה ובכתב והיו מחרפים ומגדפים אתהתלמוד ואת חכמי המשנה והתלמוד בגסות מרובה, הצורמת גם היום את האוזן. ואולם אצל הגאונים הראשונים מעטים הם הדברים הערוכים כנגד הקראים (אמנם ישלשים לב לזה שרוב דבריהם לא הגיעו אלינו). יש בין תשובות הגאונים קצתתשובות שהן ערוכות כדי להוציא מלבן של קראים והנוטים אחריהם בפרט זה אואחר 15 אבל אין הן מטפלות בחזיון בכללו, בקראותעצמה. הראשון שהקדיש לקראות תשומת לב מרובה ויצא נגדם בדברים חריפים הואפרקוי בן באבוי, שכתב: “ובזמן שאדם אינו מקשיב לחכמים ולדבריהם דומה לחזירשכך כתיב אמר נבל בלבו אין אלהים וג' ופירשו חכמים, אין נבל אלא חזיר שמנבלא”ע בצואה ובכל סרוחה. ואין חזיר אלא מי שלמד תורה שבכתב וכפר בתורה שבע”פוכפר בחכמים“. והוא משבח בתשבחות רבות את העוסקים בדקדוקי תלמוד. כמו כןהוא מאריך לדבר על חשיבות מצות תפלין ועל המצוה לענג את השבת ולכן אסורלהתענות בשבת ועוד, ואף שגם הוא אינו קורא את הקראים בשם, מכל מקום ברורשדבריו מכוונים להם. אחריו יש לציין מכל הגאונים שלפני רס”ג את רב נטרונאי. הוא היה מן התקיפים שבגאונים ומרבי הפעלים שביניהם, ויש להעמידו בשורה שלגדולי הגאונים. מעניין לציין שמרש“ג ור”ג לא הגיע אלינו כמעט דבר נגדהקראים, אף שמספר התשובות שלהם הוא גדול מאד 16. אמרתו של ענן היתה: “חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי” 17. באמרה זאת, וביחוד במחציתה השניה, היה משום צורך השעה. ענן הלא שאף לקבץ תחת דגלו את שרידי כל הכתות השונותשקדמוהו, הנבדלות אחת מחברתה בפרטי המצוות, והצד השוה שבהן הוא רק שכולןכופרות בתושבע"פ ואינן נכנעות למרותם של הגאונים, מוכרח היה ענן איפוא לתתלהן חופש גם להבא. והנה כל זמן שהיה ענן חי עשה את בני הכתות האלה לחטיבה אחתבכח אישיותו התקיפה. אבל אחרי מותו התגלו תיכף הנגודים הרבים. בנו שאול ובןבנו יאשיהו לא היה בכחם לשמש רועים רוחניים לכתה זו, והיא נחלקה לזרמיםשונים; היו כאלה שהלכו בדרכיו של ענן, הם הענניים, והחמירו על עצמם בחומרות אין קץ, עד שהגיעו לידי כך שבשבת הלכו רק בכתונתאחת לבושה לעורם ואסרו גם לחתוך לחם בשבת, להגיש את האוכל מן המטבח ולהציעאת המטה. מספרם של אלה לא היה גדול ביותר, ומתוך שלא יכלו להחזיק מעמדבתנאי החיים שבבבל עלו לא“י והתישבו בירושלים, הם הם “אבילי ציון” שידוברעליהם הרבה בספרות הקראית העתיקה. מספרם הלך ופחת ובראשית המאה העשיריתנשארו מהם, לדברי קרקסאני, רק מתי מספר. מצד אחר היו כאלה שהרחיקו ללכת לצדהשני ופרקו מעליהם עול המצוות המעשיות וגם כפרו בתחית המתים. אלה נטמעוברובם בין הגוים, כי לא הצליחו להתקיים ככתה נבדלת בסביבה הקנאית לדת שלאותו הזמן. ההצלחה נפלה בחלקו של הזרם האמצעי, של אלה שהלכו בשביל הזהב. אלה, כדי לציין את ההבדל בינם ובין ההולכים בכל בעקבות ענן, קראו לעצמם בשם “בני מקרא”, או “בעלי מקרא” ואח”כ “קראים”, המחזיקים רק במקרא. בעצם הדברלא הצליחו גם הם, כי הוכרחו ליצור לעצמם מעין תורה שבעל פה חדשה בלי מסורת. הוכח ואומת הכלל כי “האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו”. הם הרשו לעצמםלבקר את דברי ענן וגם לבטלם בתכלית הבטול. אחד מגדוליהם דניאל אלקומסי (הואהיה מעיר דַמַגַן אשר במחוז קומיס בפרס) היה קודם ממעריציו הגדולים של ענןוקרא לו “ראש המשכילים” (“המשכיל” זהו תואר חשוב אצל הקראים), אבל אח"כ קראלו תמיד “ראש הכסילים”. יש לציין שראשוני הקראים אינם מרבים ביותר להביאפסקאות מספרו של ענן ולהסתמך עליו. הם מביאים את בנימין נהונדי, למשל, במדהיותר מרובה. ספרו “משאת בנימין” מוכיח על יושר שכלו ומתינותו; הוא היה דיין ושופט וספרו כולל בעיקר את דיני הממונות והאישותועוסק רק מעט מאד בעניני איסור והיתר ובכל מה שקשור אל עבודת האלהים. אתספרו שלח לקהלות הקראים בלווית אגרת: “שלום רב לכל בני הגולה ממני בנימיןבן משה… כבר כתבתי לכם זה ספר הדינים שתדינו בם בעלי מקרא אחיכם וריעכם, וכבר על כל דין ודין רמזתי עליו מקרא, ושאר דינים שדנו בם וכתבו הרבנים לאיכולתי לרמוז בם מקרא, גם אותם כתבתי שאם תחפצו תדינו בם…”. ואמנם ספרומלא מדברי התלמוד אף שאינו מזכירו. ובו בזמן שענן נגרר אחר דברי התלמוד רקמתוך שלא היה יכול להשתחרר ממנו ועשה זאת למרות חפצו, הנה עשה זאת בנימיןבדעת ומתוך שיטה. ראה למעלה. ↩ חלוק הקראים והרבנים ל"ק II 103. ↩ ראה למעלה. ↩ [ויותר נראה שנתכוונו בספר שחברו צדוק לכתבי כת ים המלח, ביחוד לברית דמשק]. ↩ ספר המצות לענן עמ' 40. ↩ שם עמ' 148. ↩ שם עמ' 36. ↩ שם עמ' 22. ↩ ס' רב עמרם גאון לח, א. ↩ סה"מ לענן עמ' 5. ↩ שם עמ‘ 10 ועיין בהתחלת דיני ציצית עמ’ 7 וכן בדיני שמיטת כספים עמ' 10–11 הדומים לגמרי לדיני התלמוד. ↩ שם עמ‘ 12. ועיין שם בעמ’ 17 הלימוד שיש לברך ברכת התורה וכן עמ' 37 בדין ארבעה שצריכים להודות. ↩ עיין למשל בהלכות מילה עמ' 84. ↩ מזה שיהושע אמר לעכן (יהושע ז, יט): בני שים נא כבוד וגו', מכאן שגדולה הודאת פיו כאלף עדים נאמנים; עדות נשים אינה מקובלת, שנאמר (קהלת ז, כח): אדם אחד מאלףמצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי; כל המחזיק ביןשותפין זר הוא ומגרשין אותו וכה"א (ירמי, יב, יד): על כל שכני הרעיםהנוגעים בנחלה. ↩ נאספו ע"י מרמורשטיין במאמרו בספר ביובל לכבוד שווארץ: רשמי השפעה קראית בתוך ההלכה של הגאונים. ↩ אמנם לוין במבואו לאגרש“ג הוכיח כי האגרת נכתבהלבקשת חכמי קירואן בכדי להשיב לקראים הכופרים בשלשלת הקבלה ומבזים דברימשנה ותלמוד וכן משבח רב האיי בשירו הערוך לכבוד ר' יהודה בן יוסף רישכלה בקירואן את רב יהודה על שהוא ”מסכל בעלי מקרא במקרא" (IQR. n s. I, 246), אבל זהו רק דרך אגב. ↩ הראשון שהביא מאמר זה שחציו ארמי וחציו עברי, הואהקראי יפת בן עלי בפירושו לזכריה ולפי ההשערה לקוח הוא מהקדמת ענן לספרהמצוות (עי‘ ספר המצות לענן עמ’ 132). והשני שהביאו הוא ר' משה בן עזראבספרו “ערוגת הבושם” – סה"מ לענן 139. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42667	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42667", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42667, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה אחת־עשרה: הקראים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שתים־עשרה: סופן של הישיבות הבבליות את זמן סגירתה של ישיבת סורא היינו רגילים לקבוע עם פטירתושל ר“ש בן חפני (שנת פטירת רשב“ח נחשבה תשצ”ד–1034) ואת זמן סגירת פומבדיתאעם פטירת רב האיי גאון בשנת תשצ”ח–1038, דהיינו, ארבע שנים לאחר מכן. בעיקרו של דבר הרי זה נכון. אלה היו הגדולים שבין הגאונים האחרונים ועםפטירתם מסתיימת תקופת הגאונים. ואולם, הישיבות המשיכו את קיומן עשרות שניםאחדות גם אחרי פטירת הגאונים הללו; אחרי כן, לאחרשהתאחדו שתיהן יחד ושמותיהן העתיקים כבר לא היו להן עוד ואף מן הארגוןהפנימי העתיק לא נשארו אלא שרידים מועטים, המשיכה הישיבה המאוחדת את קיומהבבגדאד עוד כמאה וחמשים שנה. כעת ידוע שרשב“ח מת לא בשנת 1034 כי אם בשנת 1013 ואחריונתמנה רב דוסא בן רב סעדיה ועמד על משמרתו ארבע שנים. אחרי פטירת רב דוסאבא על מקומו בשנת 1017 רב ישראל בן רב שמואל בן חפני ועמד על משרתו י”ז שנהומת 1034 (ומכאן כנראה מקור השבוש כי רשב"ח מת ב־1034, כי נתחלף האב בבן). אחרי רב ישראל נתמנה עזריהו הכהן, שאולי היה בנו של רב ישראל, ואחריו באבשנת 1038, היא שנת פטירתו כנראה, חכם אחד בשם רב יצחק. אף על פומבדיתא אנו יודעים שאחרי מות רב האיי, אשר לאהשאיר אחריו בן ממלא מקומו, נתמנה ראש הגולה חזקיה בן דוד בן חזקיה בןיהודה בן דוד בן זכאי, גם למשרת ראש הישיבה וממלא מקומו של רה“ג. זהו המקרההיחידי בתולדות ראשי הגולה בבבל שאחד מהם ימלא גם תפקיד של ראש הישיבה, דברשהיה רגיל אצל הנשיאים בא”י. נראה שלחזקיה לא נתן התאר “גאון”, דבר זה יוצאמדבריו של אחד מבני הזמן ההוא שנכנסו אח“כ אל הכרוניקה של ירחמאל בןשלמה 1: “ואחרי רב האיי לא נתמנה ראש ישיבהבבבל כי אם ראש גלות ושמו רבי' חזקיה שהוא עתה ראש והוא מבית דוד…”. דברים אלו נכתבו שמונה שנים אחרי פטירת רה”ג. חזקיה היה באמת גדול בתורהולידינו הגיעה תשובה אחת ארוכה ממנו בס' השטרות של ר“י ברצלוני עמ' 87. עליה כתוב: “לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ”ל לבית עולמו בגן עדן נשאלחזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו…”. חזקיה נתמנה להיות ראש־גולה לא יאוחר משנת 1020 (כי ישמכתב ממנו שנכתב בשנת תשפ"א), ז. א. 18 שנה לפני פטירת רה“ג. כמה שנים עמדבמשרתו אחרי פטירת רב האיי קשה להגיד בברור; הראב”דבס' הקבלה אומר: “אבל בני ישיבת רב האיי הקימו חזקיה ראש גלות בן בנו שלדוד בן זכאי והושיבוהו על כסא רב האיי ז”ל ועמד שנתים והלשינו עליו אל המלךמלשינים ותפסו המלך ואסרו בברזל… וברחו שני בניו לספרד אל רב יהוסף הלויהנגיד בר רב שמואל הנגיד, שהיה אוהב לחזקיהו ראש גלות וראש ישיבה…“. ואולם יש בפסקא זו שבושים רבים, נתחלף לו חזקיה השני בחזקיה הראשון וע”כהוא כותב שממלא מקום רב האיי היה בן בנו של דוד ב“ז. אם חזקיה עמד עלמשמרתו רק שנתים אחרי רה”ג ונהרג, היאך יספר שבניו ברחו לרב יוסף בן רבשמואל, הלא באותו זמן – וחמש עשרה שנה אח“ז – חי עוד ר”ש הנגיד ועמדבמשמרתו הגבוהה? שנית, הן כבר הזכרתי שע“פ מקור אחר המובא בכרוניקה שלירחמאל היה חזקיה בחיים בשנת 1046, היינו שמונה שנים אחרי פטירת רה”ג. מפניזה הציע פוזננסקי לקרוא בדברי הראב"ד: “ועמד כ' שנה”, מכ' נעשתה ב' ומב' שנתים. ואם כך, עמד חזקיה במשמרתו עד 1058. מה היה אחרי כן? הראב“ד מדגיש: “ואחר חזקיה ראש ישיבה וראשגלות פסקו ישיבות וגאונים”. כל קיומן של הישיבות הבבליות אחרי פטירת רבהאיי היה עלוב מאד, ולא הורגש בהן צורך הכרחי. התורה התפשטה הרבה בכלהארצות, ובזה יש חלק גדול לרב האיי. לרגליו ישבו תלמידים רבים מכל תפוצותהגולה, שחזרו אח”כ לארצות מולדתם והפיצו תורתם ברבים. במשך שבעים שנה הרביץרב האיי תורה והעמיד תלמידים לאלפים. ור' שמואל הנגיד אומר עליו בקינתו: “ואם הלך ואין לו בן… ילדים לו בכל ארץ ערבית ואדוֹמיה, אשר גידל עליתלמוד וטפח להוריה”. אחרי מותו לא היה גם מי שימלא מקומו, והיתה ההרגשהכללית שמכאן ואילך אין יתרון לבבל על ארצות אחרות. הרגשה זו באה לידי בטויגם בקינת הנגיד: “כבר נשוו בני בבל ואפריקה ואיספמיה”. ולא רק שבבל פסקהלהיות מרכז לגולה, כי אם גם לא נחשבה יותר למקום תורה, דבר שקשה כמעטלהבינו: היכן נעלמו גדולי הישיבה שפעלו בחייו של רב האיי? ואולם כך הואהדבר. הראב“ד מספר ע”ד חמשה חכמים שחיו בספרד בחמשים השנים הראשונות אחריתקופת הגאונים שכולם נקראו בשם יצחק: הרי“ף, הרי”ץ גיאת, ר“י ן' אלבליא, ר”י ב“ר ראובן מברצלונה וקטן שבהם ר' יצחק ב”ר משה “ולא היה חבר לאלו ולאעצר כח בימיהם והלך מדאניה לארץ מזרח ונסמך שם גאון והושב על כסא רב האייז”ל. ולפי דרכנו למדנו שלא נשאר שם ושאר לתלמוד בכל ארץ שנער“. ר' יצחק זהשלא השאיר אחריו שום רשמים בספרותנו והיה חכם ממדרגה בינונית בא מספרדוהתמנה על מקומו של רב האיי. מכאן מוציא הראב”ד מסקנא צודקת שלא נשאר שםושאר לתלמוד בכל ארץ שנער. את זמן נסיעתו של ר' יצחק ב“ר משה לבבל יש לקבוע בשנת 1070, כי”ב שנה אחרי פטירת חזקיה. עם ר' יצחק זה מתחילה שורה חדשה של חכמיםשעמדו בראש ישיבת בגדאד במשך מאה וחמשים שנה. אמנם כולם, חוץ מאחד מהם, היובעלי חשיבות מקומית בלבד ולא שם להם במדינות אחרות. חלק מהם נודע לנובשמותם רק בזמן האחרון. תקופה של ששים שנה בערך אחרי פטירת ר' יצחק ב“ר משהעוברת עלינו בלי שנדע כלום על ישיבת בגדאד, ועל העומדים בראשה. הראשוןמשלשלת “גאוני בבל אחרי תקופת הגאונים” הידוע לנו בשמו הוא “ר' אברהם ראשישיבת גאון יעקב”, הנזכר בקובץ שיריו של יצחק בנו של ר' אברהם ן' עזראהנמצא בכת”י באליפו (יצחק היה בבגדאד בשנת 1143). יותר לא נודע ממנו דבר. אחריו בא כנראה עלי הלוי שהיה לו ספר יוחסין עד שמואל הנביא. המקור היחידיאודותיו הוא ר' בנימין מטודילה בס' מסעותיו המספר לנו שמשיח השקר דודאלרואי 2 היה מתלמידיו של הגאון הזה: “והיוםלפני עשר שנים קם שם איש אחד ושמו דוד אלרואי מעיר עמאדיה ולמד לפני ראשהגולה חסדאי ולפני ראש הישיבה עלי גאון יעקב במדינת בגדאד והיה גדול בתורתמשה ובהלכה ובתלמוד ובכל חכמה חיצונית”. מכאן, שראה"ג חסדאי או ראש הישיבהעלי היה גדול גם בכל חכמה חיצונית. רואים אנו שראשי ישיבת בגדאד השתמשו בתארם העתיק של גאוניבבל: ראש ישיבת גאון יעקב. לעלי היה גם התואר “ראש ישיבה של גולה”. להלןעוד נראה שלא רק ראשי הגולה אלא ראשי הישיבה אשר היו בבגדאד במאה השתיםעשרה היו מתאשרים במשמרתם ע“י מאמר הכליף. התקופה הזאת, המאה הי”ב, היתהבמדה ידועה שוב זמן עליה בשביל יהודי בבל בכלל ויהודי בגדאד בפרט. היה זהזמנו של הכליף מוחמד אל מוקטאפי (1136–1160), שהשתחרר, כמו הכליף שקדם לומוסתרשיד (1118–1135), מאפוטרופסותם של השולטנים הסילג’וקיים ולבו היה טובליהודים. ראשי הגולה והגאונים אשר בבגדאד רכשו להם שוב כוח שלטון והשפעה עלכל ארצות המזרח. ר' פתחיה מספר בסיבובו שבלכתו למסעיו בארצות המזרח לקח עמו “חותם” מראש הישיבה שבבגדאד, שבכל מקום שיבא יתיירו אותו ויראו לו מקוםקבורת תלמידי חכמים והצדיקים “ובכל מקום שר' פתחיה הראה חותם של ראש ישיבהמיד יוצאים עמו ברמחים ומתיירין אותו”. “וחותמו [של ראש ישיבת בגדאד] הולך בכל הארצות ובארץ ישראל והכל יראים ממנו”. חוץ מן הישיבה הגדולה שבראשה עמד הגאון היו בבגדאד עודישיבות אחרות והעומדים בראשן היו כפופים כנראה לגאון, דבר זה אנו רואיםמדברי ר"ב מטודילה; הוא מספר שיהודי בגדאד “יושביםבשלוה ובהשקט ובכבוד גדול תחת יד המלך הגדול וביניהם חכמים גדולים וראשיישיבות מתעסקים בתורת משה ושם בעיר עשר ישיבות וראש הישיבה הגדולה הרב ר' שמואל בן עלי ראש ישיבת גאון יעקב [ור' חנניה] סגן הלויים ראש השניה ור' דניאל ראש הישיבה השלישית, ור' אלעזר החבר ראש הישיבה הרביעית ור' אלעזר בןצמח ראש הסדר והוא מיוחס עד שמואל הנביא… והוא ראש הישיבה החמישית ור' חסדיה פאר החברים ראש הישיבה הששית, ור' חגי הנשיא ראש השביעית ור' עזראראש הישיבה השמינית ור' אברהם… ראש הישיבה התשיעית ור' זכאי בן בסתנאיבעל הסיום ראש הישיבה העשירית, הם הנקראים בטלנים שאין מתעסקים בדבר אחראלא בצרכי צבור…”. ואולם, נראה שעשר ישיבות אלו לא נתקיימו זמן רב, ונתבטלוכעבור זמן קצר. הוסיפה להתקיים הישיבה הגדולה שבראשה עמד רב שמואל בן עלי. רב שמואל זה היה החשוב ביותר מכל גאוני בגדאד שקמו במאה הי“א והי”ב אחרי רבהאיי, ועליו יש לנו ידיעות רבות בעיקר בסבוב ר' פתחיה ובאגרות הרמב"ם. ר' פתחיה נותן לנו ציור ברור מחייו ומן הישיבה שעמד בראשה: “וראש ישיבה בבגדתר' שמואל הלוי בן עלי ראש ישיבה והוא מלא חכמה ותורה שבכתב ותורה שבעל פהוכל חכמת מצרים ואין דבר נעלם ממנו ויודע שמות וכל התלמוד יודע בגירסא… ויש לראש הישיבה כאלפים תלמידים בפעם אחת וסביביו חמש מאות ויותר, וכולםמבינים בטוב, וקודם שידעו לומדין בעיר לפני תלמידי חכמים אחרים (אולי הכונהבעשר הישיבות האחרות, אף שר"פ אינו מזכירן ולא את ראשיהן) – וכשיודעין אזיבואו לפני ראש הישיבה… ובית גדול יש לראש ישיבה ומחופה במעילים והואמלובש בגדי זהב, והוא יושב למעלה והתלמידים יושבים על הקרקע והוא אומרלמתורגמן ומתורגמן אומר לתלמידים (מנהג עתיק זה נתחדש ראשונה, כנראה, ע"יר' שמואל, שרצה להגדיל כבוד ישיבתו ולחדש את המנהגים העתיקים שבישיבות בבל) והתלמידים שואלין מן המתורגמן ואם אינו יודע ישאל המתורגמן לראש ישיבה… ובכל ארץ אשור ובדמשק ובערי פרס ומדי ובארץ בבל אין להם דיין אלא מה שמוסרר' שמואל ראש ישיבה ונותן רשות בכל עיר לדון להורות… ויש לו כמה עבדיםמשרתים שרודים את העם במקלות. והזקנים לאחר עמידת התלמידים שואלין ממנוחכמת המזלות ושאר כל מיני חכמה… וראש ישיבה יש לו כששים עבדים ומי שלאיעשה במהרה הציווי יכוהו ויריאים ממנו והוא צדיק ועניו ומלא תורה ולבושבגדי זהב וצבעונין כמלך ופלטין שלו ביריעות של מילת כמלך…”. אנו רואים שרב שמואל הרים כבוד משרתו עד מאד; התנהג כראש גולה ומילא תפקידים ידועים של ראש גולה. הוא לקח לוזכויות שהיו שייכות ע“פ ספורו של ר”ב מטודילה לראש הגולה 3. דניאל ראש הגולה, שהיה בזמן שישב ר' בנימיןבבגדאד, נפטר ולא הניח בנים וגדולי היהודים אשר בבגדאד נחלקו לשתי מחנות: מקצתם בוחרים בר' דוד ומקצתם בר' ישראל. ואז מצא לו רב שמואל שעת הכושרלהסב את הגדולה אליו ולהגדיל כבוד הגאונות על כבוד ראשות הגולה. רב שמואל היה גדול בתורה; פנו אליוגם מארצות רחוקות. בין התשובות המועטות שהגיעו אלינו מרב שמואל יש גם אחתשנשלחה לרב משה מקיוב בענין אם מצות חליצה קודמת או מצות יבום. ר' משהמקיוב אשר ברוסיא היה מתלמידיו של ר"ת ובין רוסיא לבין בבל היה אש קשרידוע. ר' משה תקו מדבר בספרו כתב תמים 4 עלפירוש קראי שנתחבר על התורה וכותב: “והגידו לנו שאותו ספר המעוקל בא מבבללרוסיא” (ומרוסיא הביאוהו לרגינשפורק). אף מאגרות הרמב“ם ותשובותיו נלמוד כמה דברים על רב שמואלשלנו. הוא נחלק עם הרמב”ם בדין הליכה בנהרות פרת וחדקל בשבת, הרמב“ם התירהוכשהראו תשובת הרמב”ם לרב שמואל חלק עליו ואסר. הרמב“ם כתב שוב תשובה אחרתכדי להעמיד את דבריו. שני הצדדים מחלקים בתשובותיהם כבוד רב זה לזה. רבשמואל כותב על הרמב”ם שהוא “בעל חכמה מפוארה… וחבוריו מפורסמים במדינותומתפשטים ולא סרנו מלשבחם ומספר בשבחם”. והרמב“ם כותב על רב שמואל “ששמואצלנו גדול ומעלתו נשאה… והוא בלא ספק זקן ויושב בישיבה”. ואולם, היחסיםשביניהם לא היו יחסי ידידות. ר”ש נכוה מחופתו של הרמב“ם, התקנא בגדולתווהתאמץ להקטין את מעלת חבורו הגדול של הרמב”ם שכבר התחיל אז להתפשט יותרויותר. דבר זה הרגיז מאד את ר' יוסף בן עקנין תלמידו הידוע של הרמב“ם וכמעטשלא התחיל במחלוקת עם ר' שמואל בגלל זה. הרמב”ם מרגיע את רוחו ומשקיט אתכעסו של ר' יוסף וכותב: “ואני מאמת שכל מה שנתפרסם שמי לשׁם יותר יכריחוצורך הזמן לו ולהולכים אחריו… שיסתירו חבורי זה… ויראו עצמם שאלו רצהאחד מהם להשתדל ולחבר חבור יותר טוב וגדול ממנו היה עושה ומחבר במהירות. ומה שארצה מכבוד הבן הנחמד שלא תשים זה האיש בעל מחלוקתך. אם חכמה אין כאןזקנה יש כאן. והשם יצילך ממי שהוא גדול וחשוב אצל עצמו ואצל הבריות, ואםאין לו מעלה ולא גדולה וחשיבות על דרך האמת”. רבי פתחיה מספר שלר' שמואל לא היו בנים “אלא בת אחת והיאבקיאה בקרייה (=במקרא) ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבניןדרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואין אותה”. את בתו זו ארס לחכםאחד ושמו עזריהו, שהיה מעותד למלא מקומו של רב שמואל, אבל הוא מת לפניהארוסין. כעבור זמן מועט מתו גם רב שמואל ובתו, שניהם ביום אחד. משורריאותו זמן חברו שירי קינה על פטירתם, ובהם הם מרבים בשבח הבת, שהיתה בעלתכשרונות יוצאים מן הכלל ונדיבת לב עד מאד. היא היתה “מקור חכמה ותפארתלאומים… הלא היתה כעינים לעור וכלשון לאישים נאלמים”. רב שמואל מת ביןשנות 1195–1200 אחרי שעמד על משמרתו יותר משלשים שנה. מראשי הישיבה שעמדו אחריו יש לציין את ר' דניאל בן אליעזרבן חיבאת־אללה. לידינו הגיע כתב המינוי שניתן לו ע“י הכליף בשנת 1208 ובונאמר בין יתר הדברים: “אחרי אשר דניאל בן אליעזר בקש מאתנו למנותו ל”ראשמתיבה” במקומו של הנפטר אליעזר בן הילל ע“פ אותם הכללים והמנהגים. ואחריאשר נוכחנו שהוא מהולל ומשובח בפי בני אמונתו ויש לו כל התכונות הדרושותלמלוי תפקידו, גם הנהגתו ישרה ונקיה משמץ דופי הואיל כבוד מלכותו לצוותשיתמנה למשרת “ראש מתיבה” ע”פ אותו האופן שנתמנה בו זה שקדם לו… וילבש אתהתלבושת המתאימה והנהוגה לאנשים דומים לו במעלה. כל קהלות ישראל ודייניהןאשר בבגדאד ובכל מדינות עיראק מחויבות להכנע לו ולהתנהג ע“פ התקנות שיתקןובברור עניניהן עליהן לשמוע בקולו ולמלא אחר פקודותיו. עליהן לתת לו כלהזכויות שהיו להקודמים לו לפי המנהג…” 5. הזכויות הנתנות כאן לדניאל מתאימות עם אלו שהיו לשמואל בן עלי: מינוי דיינים, תלבושת מיוחדת וכו'. דניאל לא האריך שנים רבות במשרתו. ר“י אלחריזי שהיה בבגדאדבשנת 1220 בערך כבר לא מצא אותו בחיים, ובמקומו עמד יצחק בן ישראל ן' שוֵיק. אלחריזי אינו שבע רצון מבגדאד והוא כותב 6: “ומשם – ממסול – נסעתי לעדינה, היא פאר כל מדינה, ושם היומעולם גאוני תבל וחכמיה, אבל אבדו היום זקניה, ונותרו נעריה, ונעדרה הסלת, ונשארה הפסולת, ופסו החסידים, ונותרו המורדים, ומתו השחלים, וקמו אחריהםשועלים”. – ראש הישיבה רבי יצחק בן ישראל היה בחיר משוררי בגדאד ור”יאלחריזי כותב עליו 7: “קצת שיריו חזקיםוטובים, ורובם כחרש נשבר חשובים, לא מתוקים ולא ערבים”. הגיעו אלינו ממנוקצת פיוטים, אבל בדברי תורה אין זכר לו. הישיבה בבגדאד המשיכה את קיומה עוד כשבעים שנה, כמעט עדסוף המאה הי“ג ובראשה עמדו עוד חכמים אחדים שידיעותינו אודותם הן מועטותמאד. כל אלה היו חכמים בינונים, חשובים בזמנם ובמקומם, אבל לא השאירוזכרונות לדורות הבאים. ואף ע”פ שישיבת בגדאד זו, יורשת סורא ופומבדיתא, התקיימה כמאתים שנה אחרי פטירת רב האיי, עם כל־זה מסתיימת תקופת הגאונים עםפטירתו של גאון מזהיר זה שהיה “אחרון הגאונים בזמן וראשונם במעלה”. ימיהזוהר של היהדות הבבלית נגמרו והמרכז עבר מן המזרח אל המערב. כל ההשתדלויותלהחזיר עטרה ליושנה לא הצליחו. נייבואר סדה"ח ו 178. ↩ על זמנו עי‘ פוזננסקי בספרו על גאוני בבל וכו’ עמ' 13, ובמאמרו של מאנן ב“התקופה” כרך כג. ↩ עי‘ הוצאת אשר עמ’ סב–סג. ↩ אוצר נחמד ג, 80. ↩ עי‘ בספרו של פוזננסקי עמ’ 37–39. ↩ בהוצאת קמינקא עמ' 368. ↩ שם עמ' 190. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42668	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42668", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42668, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שתים־עשרה: סופן של הישיבות הבבליות", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה ראשונה: ראשיתה של ספרות הגאונים קשה לקבוע בדיוק את ראשיתה של ספרות הגאונים. התשובותהעתיקות ביותר הן מסוף המאה השביעית לרב ששנא גאון סורא (לפני 689), החבורים הראשונים של הגאונים שהגיעו לידינו מוצאם מאמצעיתה של המאההשמינית; ואולם, אין ספק בדבר שבחבורי הגאונים המאוחרים הושקע חלק הגוןמפירושיהם ופסקיהם של הגאונים הקדמונים, שנמסרו מדור לדור בעל פה או ע“י “מגלות סתרים”, שבהן היו התלמידים רושמים לעצמם את דברי רבותיהם. כך מוצאיםאנו למשל פיסקא אחת בס' הלכות גדולות1, שרב האיימביאה באחת מתשובותיו מלה במלה, מבלי להזכיר את ההלכות הגדולות, והוא מגלהלנו את מקורה: “דבר זה כתבוהו ראשונים אחד אחד במגלת־סתרים שכות' בהזכרונות שמועותיו לעצמו משום ראשוני ראשונים קודם למר רב יהודאי גאוןז”ל”2. ויש פיסקאות רבות בס' הלכות גדולות ובשארחבורי הגאונים ותשובותיהם ששלשלת היוחסין שלהן מגיעה עד רבנן סבוראי או עד “רבואתה דבתר רבנן סבוראי”. אף רב שרירא3 מביאפירוש לדברי הגמרא בב“מ קה, ב: “האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון”, והואכותב בראשו: “כבר נקיטי רבנן פירושא דרבנן סבוראי דבתר הוראה והכיןאמרו…” ואחר סיום הפירוש הוא כותב: “אלין מילי בסדר הזה וכלשון הזהאתאמרו משמא דרבנן סבוראי ותדיר בפומיהון דכולהון רבנן בתלמוד…”. וכלהפירוש הזה הובא מלה במלה בקצת יותר אריכות, בס' ה”ג4. כיוצא בזה מעיר רב האיי על דברי בה“ג (שבת פכ"ד) בבאור המקורלדברי ר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה בשבת::הני מילידכתיבין בהלכות רבואתא דבתר רבנן סבוראי פרישו להו”5. מרובות הן הדוגמאות הללו ונסתפק בעוד שתיים מהן: א. רב שרירא ורה“ג כותבין על פסק אחד בענין קבלת קרוביםלדיינין: “וסדירן בפומא דרבנן, משמא דרבואתא ראשונים דמן בתר סאבוראיי כיהיכין דסדיר גמרא אילין מילי כלשון הזה…”6. ודברים אלו באו גם בה”ג ה' נחלות (ד“ו ק”ז א') והל' עדות. ב. בפירוש הסוגיא בכתובות טו, א, כותב רב האיי לשואליו: “ואתם חבירינו שמרו מפינו דברים שהן מסורת בידינו מפי אבותינו ואבותאבותינו מדורות הרבה כלשון הזה”7. והדברים נמצאים כמעט בלשונם בשאילתות סי' צה. אנו רואים איפוא שלא רק מגלות הסתרים של הקדמונים נשמרובישיבות, אלא גם הפירושים והפסקים שנאמרו בע“פ היו נמסרים מלה במלהלדורות הבאים. וידועה בענין זה תשובת רב שרירא8 : “ואנחנא בריר לנו טובא מאי דהוי ביומי מר רב פלטוי ומר רבאחא ומר רב מתתיה גאונים ז”ל במאי (צ"ל: כמאי) דבריר לנא מאי דחזיניה, וידעינא דוכתיה דחד חד ומושב דיליה והרבה משיחות דילהון ויומא יומא מןפירוקַיה, היכא הוי יתיב ומאי דרש ומאי אתמר במתיבתיה… ואית מדינאיושמועות דקיימן בלבנא כמאן דחזיניה ושמעיניה ואלו העדנו עלינו את השמיםואת הארץ דהכא מר רב צמח גאון (ו)דרש כן וכן הוה אפשר אף הכין ר' דוסא בןהרכינס…”. הדברים האלה חשובים לנו מאד, והם מגלים לנו יותר מטפח עלשלשלת הקבלה של הגאונים. כל מי שיבוא לעסוק בס' השאילתות, הלכות פסוקותוהלכות גדולות יש לו להקדיש תשומת־לב מיוחדת לנתוח המקורות שהשתמשו בהם, ועי“ז יתגלו לנו רשמים רבים מראשית היצירה הספרותית של הגאונים. ישלהוסיף ולציין, כי כמה פעמים מביאים הגאונים האחרונים בסתם דברים הנמצאיםבה”ג, ומשמע שהגיעו לידם במסורת קדמונים, ובאמת, יש והם מביאים דבריםכאלה בצורה כזו כאילו היו מגוף התלמוד9 אולם לא רק בתוך חבורי הגאונים המאוחרים הושקעו הרבהמפירושיהם, קושיותיהם ותירוציהם של הגאונים הקדמונים, כי אם גם בתוךהתלמוד עצמו. רש"ג באגרתו (הוצ' לוין עמ' 71), אחרי שהוא מדבר על פעולתםשל הסבוראים, הוא מוסיף: נוסח ספרדי: נוסח צרפתי: וכמה סברי אקבעו בגמ' דאנון מרבנן בתראי כגון רב עינא ורב סימונא ונקטינן מן הראשונים דגמרא דהאשה נקנית בג' דרכים דתנינן ברישא מנא הני מילי וכו' עד בכסף מנא לן כולהו אינך פרוקי וקושיי דמתרצי בגמרא רבנן בתראי סבוראי תרצינהו וקבעינהו. וכמה סבארי קבעו בגמרא אינון ורבנן דבתריהון נמי כגון רב עינא ורב סימונא ונקיטנן מן ראשונים דגמארא דריש האשה נקנית עד בכסף מנא הני מילי רבנן סאבוראי בתראיי תרצוהי וקבעוהי, [ודזוד] מיניה נמי. רב עינא ורב סימונא הם אחרוני הסבוראים, אולם רבנןדבתריהון, הגאונים הראשונים, קבעו בגמרא כמה סברות, פרושים ופסקים. הנההסוגיא בראש קדושין, שלדברי רש“ג נקבעה בגמ' ע”י “רבנן סבוראי בתראיי”, מוצאים אנו במקום אחר את שם החכם שקבע אותה בגמ' והוא רב הונא גרון סורא (בשנות 650–655), כי כך כותב בעל ס' העטור10, אחר שהוא מוסר שרב הונא השתתף בתקנה המפורסמת שתקנו הגאונים הקדמוניםבענין האשה המורדת על בעלה, הוא מוסיף: ואיהו תני הויא דהאשה נקנית. דבריו לקוחים בודאי מתשובות הגאונים. והנה רש“ג עצמו, מוסיף: ודזוד מיניה נמי. ואמנם הראו כבר החוקרים, ביחוד רצ”ה חיות11, שי"ר12 ובריל13 על כמה וכמה סוגיותהדומות לזו שבריש קדושין בתוכנם ובסגנונם והן, כנראה, מן הסבוראיםהאחרונים או הגאונים הראשונים, כגון: 1. יבמות ב, ב, מכדי כולהו, עד ג, ב, מנה“מ דת”ר אשה אל אחותה. 2. נדרים ב, ב, מ"ש גבי נדרים דקתני להו לכלהו, עד ג, ב, לנדור נדר נזיר להזיר תניא להזיר לעשות כנויי נזירות כנזירות. 3. סוטה, הקטע הראשון של הגמ' שם, מכדי תנא מנזיר קסליק וכו'. 4. שבועות ב, ב, מכדי תנא ממכות סליק, עד ג, א, שהן ד' קודש ומקדש. כל הסוגיות האלו, ועליהן יש להוסיף עוד אחרות, העוסקותבעיקר בבאור לשונה של המשנה הראשונה שבמסכת ובבאור השייכות של מסכת זו אלהמסכת שקדמה לה. יש בתלמוד עוד פירושים רבים, שהראשונים כבר העירו עליהםשאינם מעיקר התלמוד אלא שהן לרב יהודאי גאון ולהגאונים שקדמוהו, ונכתבומקודם ע“י התלמידים על גליון הגמרא ומשם נכנסו אל פנים הגמרא. מספר הוספותאלו הוא די גדול ביחוד בפרקים הראשונים של מס' ב”מ. נקח למשל ב“מפ”א: דף ב, א–ב, ב, עד לימא מתניתין דלא כבן ננס (מאה שערים על הרי“ף; גנז”ק ה, 143). דף ג‘, א. בין לרבנן בין לר’ יוסי עד תני ר' חייא. כלהלשון הזה אינו מעיקר הגמ' אלא מלשון רב יהודאי גרון ופתקוה ספרי בעיקרהגמרא (ריטב"א). דף ה, א. ולמ“ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה עד ת”ש דתני רמי בר חמא (עי' גנז"ק ד, עמ' 59). דף ז, ב, מן “דאמר הכי שטרא דאית ביה זמן כמה שוה” עד “אלא לדמי ה”נ לדמי". דף יב, א. זרק ארנקי מפתח זה ויצא מפתח אחר והפקירו לכל הקודם (רמב"ן). דף יג, א. משום דקשיא ליה עד אלא הא דתנן (רשב“א ור”ן). דף יג, ב. ותיובתא דר' אלעזר בחדא ותיובתא דשמואל בתרתי (קטע שלם). דף יט, ב, שתי הוספות: א) מתניתין דקתני הא אמר תנו נותנין עד מתקיף לה רב זביד. ב) מתניתין דקאמר תנו נותנין עד ת"ר מצא שובר. הרי שבע הוספות מיוחסות ברובן לרב יהודאי גאון רק בפרק א', אבל באמת הן לסבוראים או לגאונים הראשונים, וכל הבקי בלשון התלמוד ובלשוןהגאונים יכיר את רובן תיכף לפי הגון הלשוני המיוחד להן. והנה יש הבדל גדול בין פירושי הסבוראים והגאונים הראשוניםהקרובים להם ברוח ובזמן, ובין ההוספות המיוחסות לרב יהודאי, רבותיוותלמידיו. בעוד שהסבוראים והגאונים הראשונים הכניסו בעצמם את פירושיהםופסקיהם לתוך התלמוד, הרי אלה שבאו אחריהם כבר לא נתנם לבם לעשות כך. היתהכבר הרגשה כללית שהתלמוד נחתם ועליו אין להוסיף כלום. וההוספות נכנסו, כמושאמרתי, ע"י המעתיקים מן הגליון אל הפנים. על האפשרות הזאת כבר כתב רב האייבאחת מתשובותיו14. עוד יש להעיר שקצת מן ההוספות המיוחסות ע“י הראשונים לרביהודאי גאון הן באמת יותר עתיקות. הנה למשל ב”ב סב, ב, מן “ושמעינןמתרוייהו לישנא דרבא” עד “אתמר לה להאי גיסא”, כותב שם הרמב“ן בחדושיו: “ולשנא דמר רב יהודאי גאון הוא… וקבלה היא ביד הגאון ז”ל בזו ומרבנןסבוראי קבלו”. ואמנם פיסקא זו באה בשלמות גם בשאילתות, שאילתאקטו15. הנה כי כן עלינו לחפש את הגרעינים הראשונים של ספרותהגאונים או בתלמוד עצמו, או בספרי הפסקים והתשובות של הגאונים המאוחרים. זהו במה שנוגע לפירושי התלמוד ופסקי הלכות, אלה נאמרו בתוך כתלי הישיבותהעתיקות אשר בבבל ונרשמו ע“י תלמידיהם של הגאונים במגלות הסתרים שכתבו בהן “זכרונות שמועותיהם לעצמם”. ואולם הספרות במובן המקובל עכשיו, במובן שלדברים הנכתבים על ספר בכדי להפיצן על פני חוץ, מתחילה, כנראה, עם תשובותהגאונים. תשובות אלו ראשיתן היתה מצערה, אבל בסוף תקופה”ג עלה מספרן לאלפיםוהגיע אולי לרבבות. בראשיתה של תקופה“ג פנו אל גאוני הישיבות רק קהלות בבלופרס והארצות הסמוכות להן, והן היו מציעות את רוב שאלותיהן בעל פה ע”יהתלמידים שהיו הולכים ללמוד בישיבות, או ע“י החכמים וחשובי הקהלות שהיובאים אל הישיבות בחדשי הכלה, ועל השאלות שבעל פה קבלו גם את התשובות בעלפה. ואולם בה במדה שהתפשט התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל הקרובות והרחוקותהתרבה מספר השאלות שבאו מארצות רחוקות ונתרבו התשובות. השפעת הישיבותהבבליות גדלה יותר ויותר והן שמשו מרכז רוחני בשביל כל היהודים בכל מקוםשהם. בית הדין שעל יד שער הישיבה נקרא אז “בית דין הגדול של כל ישראל”. התשובות שהגיעו לנו מן הגאונים שחיו במאה וחמשים השנים הראשונות שלתקופה”ג, היינו עד זמנו של רב יהודאי גאון, הן מעטות מאד, ואינן מצטרפות אףלחמשים. את הספרות ההלכית של הגאונים יש לחלק איפוא לשלשה סוגים: א. פרושים לתלמוד וספרי מבואות. ב. ספרי פסקים והלכות. ג. התשובות. חלוקה זו מתאימה כמעט גם להספרות הרבנית שאחרי תקופה"ג, ואין לנו אלא ספרים אחדים בלבד שאינם נכללים בסוגים האמורים. אנו נפנה בראשוראשונה אל הפירושים לתלמוד. ד“ו 108, בה”ג II, 442. והשוה ה"פ עמ' מה (הלכות ראו עמ' 36). ↩ ס‘ השטרות לר"י ברצלוני עמ’ 126. ↩ ש“צ ח”ד, ש"ח סי' ה. ↩ ד“ו צו, ב; ד”ב 387; ה"פ עמ‘ מט, הל’ ראו עמ' 39, 41. ↩ בספר המפתח לר"ג, לשבת יב, א. ↩ ג"ה ריד. ↩ ג"ה רכח. ↩ גמו"מ סי' קמ. ↩ עי‘ בקטע שהדפסתי מס’ הפקדון לרס“ג, מסה”ג עמ' 35. ↩ ד' למברג I נט, א למטה. ↩ אגרת בקרת, הוצ' פרסבורג, דף 35. ↩ כרם חמד ח"ו 53–250. ↩ יאהרבוך פיר יוד. געשיכטע אונד ליטעראטור II. ↩ ג"ה רעב. ↩ על כל זה במחקרו של ב. מ. לוין על “רבנן סבוראי ותלמודם”. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42673	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42673", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42673, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה ראשונה: ראשיתה של ספרות הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שניה: פירושי הגאונים למשנה ותלמוד כדי להבין את דרכי הפירוש של הגאונים עלינו לשים לב למצבהדברים באותו הזמן. הגאונים ופירושיהם התכוונו בעיקר לאלה העומדים מחוץלישיבה, יותר נכון לבני הארצות האחרות. בני בבל עצמה כמעט שלא היו זקוקיםלפירוש על התלמוד. הן הם דברו עוד בלשונו של התלמוד. רב האיי בפירושיולמלים שונות בתלמוד אומר: “דבר זה ידוע בבבל אף לנשים ותינוקות”. הלשוןהארמית עוד היתה מדוברת בפיהם עד סוף תקופה"ג; דרכי החיים שבתלמוד היובשביל חכמי ותלמידי הישיבות העתיקות לא דברים מן העבר הרחוק, כי אם לקוחיםמן ההוה שלהם. בישיבות בבל חיתה המסורת התלמודית מאות בשנים אחר חתימתו, אףשמחוץ לכתלי הישיבה כבר נברא עולם חדש, עולם הפוך. תלמידי החכמים שבבבל לאהיו זקוקים, איפוא, בדרך כלל לפירוש תלמודי. מושגי התלמוד היו ידועים להםורק לפעמים דרשה איזו מלה זרה בתלמוד תרגום או איזה מושג שנטשטש דרש הגדרהחדשה. באשר להמונים שבבבל, הם לא למדו את התלמוד ולא היה בשבילם צורךבפירוש. אחרת אנו רואים בתפוצות ישראל הרחוקות מן המרכז הבבלי. לפניהם היה התלמוד כספר החתום. לשונו היתה זרה ודורשת פירוש, גם דרך המו“מהתלמודי זר ובלתי מובן. אף חכמים חשובים יכלו אז להכשל בדברים רגיליםשבתלמוד, שהיום יודע אותם – בעזרת פרש”י – בר בי רב דחד יומא. הנה הראב“דבספר הקבלה, בספורו הידוע על ארבעת השבויים, מספר לנו שר' נתן הדייןבקורטובה לא ידע לפרש כהוגן את דברי התוספתא במס' יומא פ”ד: על כל הזאהטבילה, הוא פירש על כל הזאת דם שהכהן הגדול מזה ביוה“כ עליו לטובל במים. וע”ז הקשה לו רב משה ב“ר חנוך: “רבי, פשו להו טבילות”, כי לפ”ז צריך הכהןהגדול לטבול ז' פעמים ובאמת אינו טובל רק ה' פעמים, ופירש ר' משה כהוגן: עלכל הזאה טבילה – טבילת האצבע בדם. ובתשוה“ג אנו מוצאים לעתים קרובותשהשואלים – ואף אם חכמים היו – פונים אל הגאון שיפרש להם מקומות שוניםבתלמוד, שאין אנו מתקשים בהם כלל. כגון1: מהו הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י”ג (מנחותלט, א), או פירוש דברי הגמ' בב“מ מז, ב: מאי אסימון? מעות הניתנין בסימןלבית המרחץ2. הגאון הבבלי שכתב פירוש לאיזוסוגיא או מסכת מבלי ששאלו אותו קשה היה לו לרדת לדעתם של ההוגים בתלמודבמרחקים ולדעת במה הם עלולים להכשל ומהו הדבר הקשה שבו הם מתקשים. הן אפשרשדווקא אותם המלות או הענינים הנראים לו לפשוטים ביותר, שאינם זקוקים לשוםפירוש, מתקשים בהם לומדי התלמוד מחוץ לבבל. הפירושים המספיקים לתלמידיהישיבה בסורא או פומבדיתא אינם מספיקים כלל בשביל לומדי התלמוד שבספרד אוצרפת. מצד אחר אנו מוצאים לפעמים, שהגאונים בחשבם שבענין זה או סוגיא זויתקשו בהם לומדי התלמוד, שאינם רגילים בדרכי המו”מ שלו, האריכו יותר מדיבפירושם, וע"י אריכות זו הכבידו על הלומד הרגיל. ואמנם, אנו רואים שפירושיהגאונים נחלקים לשני סוגים – ולזה עוד נשוב – או שהם מפרשים רק את המליםהקשות והזרות ואת המושגים השונים, בחשבם כנראה שהענין מצד עצמו אינו זקוקכלל לפירוש – כזה הוא למשל פירוש הגאונים לסדר טהרות המיוחס לרב האיי –, או שפירושם הולך בארוכה ומבאר את כל הקושיות והפירוקים לפרטי פרטים. כך הםפירושי הסוגיות השונות ששלח רב האיי לרב נסים מקירואן3 וחבריו, גדולי החכמים שבדור ההוא, ורב האיי עשה זאת מפני שבקשוממנו “פירושא רויחא דלא אישתייר לן בה ספיקה”4. וכך כותב לו רב האיי בתשובה אחת: “וכבר פירשנו את הדבר למעלה פירוש מבוארואנו מחזירין אותו כאן כדי שלא יעלם ממך”5. אם נשים לב לכל זה נבין את הטעם למה דווקא בבל, אשר נתנהלנו את התלמוד לא נתנה לנו את פירושו, את הפירוש בהא הידיעה. פירושיהגאונים נבלעו ברובם בתוך פירושי המפרשים הצרפתים והספרדים, ומאות בשניםשתינו את מימיהם לא מן המקור הראשון כ“א מכלי שני או שלישי. פירושי הגאוניםשהיו מצויים עוד בידי החכמים שחיו בשלש מאות השנים הראשונות שאחרי תקופה”ג, ביחוד אצל הספרדים, נעלמו לגמרי מן העין ואבדו ברובם מן העולם, ורק שאריתםהתחילו להתגלות קמעא קמעא במאת השנים האחרונה. מפירושי הגאונים שאבדו ולא הגיעו לידנו, יש להזכיר אתפירושו של רב פלטוי בר אביי גאון פומבדיתא (תר“ב–תרי”ח, 842–858) להתלמודשנשלח לספרד. אם פירוש זה היה לכל התלמוד כי אז בודאי לא הכיל בתוכו אלאפירושי מלים קשות וזרות, כרוב פירושיהם של הגאונים. מן הפירוש הזה לא הגיעהאלינו, כנראה, אף ציטטה אחת ולא ידענו כלל ממציאותו. זכרו נודע לנו רק מתוךמכתבו של אחד מגדולי ישיבת פומבדיתא שנשלח לספרד, לפי הנראה מתכנו – לרבחסדאי ן' שפרוט, בשנת ד“א תשי”ב (952). אחרי שהכותב מראה על הקשר שהיה קייםזה זמן רב בין יהודי ספרד וישיבת פום ועל חובתם של יהודי ספרד לתמוך בישיבהזו הוא כותב: “וסוף בימי אדוננו מרנא ורבנא פלטוי ראש הישיבה ז”ל שלחולכתוב להם תלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם“6. יהודי ספרד בקשו את התלמוד בעיקר בשביל פתרונו, כי התלמוד גופו כבר נמצאבידם מזמן רב לפני זה, ומסורת עתיקה בידם ש”מר רב נטרונאי נשיא בר חכינאי – הוא ראש הגולה שהודח ממשרתו בשנת 770 בערך והלך לספרד – הוא שכתב לבני ספרדאת התלמוד מפיו שלא מן הכתב"7. אף רב האיי גאון חבר פירושים למסכתות רבות, והידועות לנוהן: 1) ברכות. פירושו של רה“ג לברכות נזכר ע”י רב האיי עצמובתשובותיו8 וע“י בן זמנו רב נסים גאון מקירואןבס' המפתח, ופסקאות ממנו הובאו בס' העתים ואצל רבים מן המחברים הראשונים, וביחוד ע”י הרשב“א. בזמן האחרון נתגלו בתוך הקטעים של הגניזה הקהירית חלקיםשונים מפירוש זה, שנתפרסמו ע”י ד“ר לוין בגנז”ק וד“ר מאנן בהצפה לח”י שנהו‘, ועתה נאספו כולם יחד באוצה“ג לד”ר לוין. עוד קטע אחד ממנו, שלא נכנסלאוצה“ג, נדפס על ידי9 וע”י מאן10 נדפסו עוד קטעים, ואם נצרף יחד את כל מה שנדפס כבר יצא לנופירוש רב האיי לרובה של מס’ ברכות. פירוש זה כתוב באריכות רבה ועל דרךההרצאה, ז. א. שהגאון אינו מפרק את הסוגיא לחלקיה ולחוליותיה, אינו מפרש כלבטוי לחוד, ולפעמים הוא עובר בכלל על בטוי קשה ומשאירו בלי פירוש – וכנראהלא הרגיש בו הגאון קושי וצורך לפירוש – אבל הוא מרצה על תכנה של הסוגיאוהמו“מ שבה, ומכריע בדרך הלוכו את ההלכה בין החולקים. הכרעת ההלכה למעשההיא בשבילו עיקר גדול וחשוב לא פחות מגוף הפירוש. הוא מביא בפירושו כמהפעמים את פירושיהם, קושיותיהם ותירוציהם של גדולי הישיבה בדורות שקדמו לו: ובעי רבנן (אוצה"ג למסכת ברכות, הפירושים עמוד 38) ואהדרו להון (שם), ומפרשי רבנן (44), “ארבעה צריכין חזוק – ברכות לב, ב – כל אילו ההלכותנכוחות ונבונות אין בדבריהם צורך לפירוש, ושאר דראשי יש בהן נכוחים ויש בהןהגדות רחוקות ולאו דסמאכא אינון ורובה דקראיי אסמכאתא ואית בהו מילי שאנומזכירין ברמז ואמרום גאונים לשפנינו” (45). ואולם, באמת נשארו בעמוד זה כמהדברים הדורשים בשבילנו פירוש, אף שהגאון מצא ש”אין בדבריהם צורך לפירוש“. יש גם שהוא מזכיר בפירושו קצת מאמרים והלכות מן התלמוד מבלי שיפרשן ומוסיףאח”ז: כל ההלכות הללו הזכרו… לומר דלית בהי ספיקא ולא צריכין פירושי (49). מזכיר הוא בשמותיהם את רב אחא בעל השאילתות, רב יהודאי, רב אלעזראלוף מאספמיא ואחרים. מביא לעתים – אמנם לא קרובות – גם מנהגיהם של בני א"יבזמנו. נביא בזה שתים־שלש דוגמאות מפירושיו: על דברי חז"ל (ברכות ג, ב) כנור היה תלוי למעלה ממטתו שלדוד וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו – הואאומר: שהיה לדוד סימן בכנור לידע חצות לילה כגון פנגאן שהוא אבן שעות… ויש לומר דברים אחרים שכנורותיהן משוערות במים או באויר מצד אחר, וכל לילהולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותוהכינור. אין הקומץ משביע את הארי (שם) – הגומא (= הגומץ, חופרגומץ, קהלת י, ח) שעומד בה הארי אינו משביע אותו אם לא ילך לבקש את טרפו. ולפירושו זה הוא מסתייע מן התרגום, המתרגם פחת: קומצא. כשהוא מגיע לדברי התלמוד בדף נט על הזועות: בשעה שהקב“הזוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדולוקולם נשמע מסוף העולם עד סופו, ויתר המאמרים שם הדומים לו, הוא רואה צורךלעצמו להקדים: “הא מילתא אגדתא היא, ובה ובכל דדאמי לה אמור רבנן: איןסומכין על דברי הגדה. ואורחא דפירושא לברורי תחלה דבין משיקול הדעת וביןמדברי חכמ' לית ספק שהקב”ה אין לדמותו לכל בריה ואין לפניו שחוק ולא דמעותולא אנחה”. דהיינו, כל הדברים האלו לא נאמרו בתלמוד אלא על דרך משל, כדרךשדברה תורה בלשון בני אדם, וכלפי הקראים, שהיו לועגים על מאמרי חז“ל אלו, שהם מגשימים את הבורא ונותנים לו דמות ותבנית הגוף, הוא מעיר, שהרי גםהנביאים ממשלים ואומרים: עין ה‘, יד ה’, ויחר אף ה'. עלה עשן באפו ואש מפיותאכל. כוונת מאמר זה הוא שהקב”ה מיצר בצרתן של ישראל, והן יש בתלמוד כמהמאמרים שהקב“ה משתתף גם בצער היחיד, ובפטירת אנשים צדיקים נראו בשמים סימניהשתתפות שונים – על אחת כמה וכמה בצער האומה כולה על הגלות וחורבן ביהמ”ק. ורב קטינא האומר שהזועות באות מזה שהקב"ה סופק מתוך צער את כפיו מצא כברדוגמא לפניו בדבר יחזקאל: וגם אני אכה כפי אל כפי. מעין דברים אלו אומר רב האיי גם בפירושו לדברי חז“ל בחגיגה11 על ענין ארבעה שנכנסו לפרדס, והוא כותבשם הקדמה יקרה: “דע כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלאמדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים. והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותוכןכונתו ואמתת מה שהיה סבור, ואין אנו ערבים עכשיו שהדברים הלכה, ודאי משניותהרבה יש שאינן הלכה, ואנו מפרשים אותם אליבא דמאן דאתנון”. דברים אלומשמשים כעין הקדמה כללית לכל פירושיו של רה”ג במקומות כאלו, והם אופינייםמאד בשבילו. הארכתי מעט בפירוש רה“ג לברכות, כי ממנו הגיע לנו יותרמאשר מפירושיו ליתר המסכתות, וחלק גדול ממה שאמרתי כאן יכול להאמר גם עליתר פירושיו. פירוש זה מיוחס לפעמים אף לרש”ג, כי רב האיי קבץ תשובותיוותשובות אביו למסכת ברכות ועשה מהן פירוש, ולכן יש בו הפסקים בן סוגיאלסוגיא, ולפעמים הוא מאריך במקום אחד ומקצר במקום אחר (מאן, שם), אבל ישכמה תשובות לברכות שנכתבו אחרי גמר פירושו זה. 2) שבת. פירוש רה“ג למס' זו נזכר אף הוא ע”י רב נסים בס' המפתח, ודברים רבים ממנו הביא ר“י ן‘12 ג’אנחבס’ השרשים שלו, הרשב”א בחידושיו ורבים אחרים. את הפירוש למס' זו מזכיריםכבר אנשי קירואן. באחת משאלותיהם שערכו לרב האיי עצמו13: “ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפי' גבוה שתי קומות ומצאנובפירושי אדוננו נטריה רחמנא, דהלכה כרבה ומנהגנו כאן בקירואן בבתי כנסיותמתקבצין אנשים בכל ליל יום הכיפורים ופעמים בלילי שבתות וקורין תהלים לאורהעששית במקראות…”. ורב האיי כותב בתשובה אחת14: דחזיתון לנא בפירושי שבת… גם מפירוש רה"ג לשבת התחילולהתגלות קטעים בתוך כתבי־היד של הגניזה, אבל הם מועטים מאד לפישעה15. 3) ערובין. עי' הקדמה לאוצר הגאונים למס' זו. כן חבר רה"ג פירוש מלים למס' זו16. 4) חגיגה. קטעים רבים וארוכים מפירוש רב האיי לחגיגה הובאו בפירוש ס' יצירה לר“י אלברצלוני17 ואצל מחברים אחרים18. הטיב לראות י. נ. אפשטיין שתשובות רבהאיי אשר בתג”ק ס' עב־עג אינם אלא חלק מפירושו למס' חגיגה פרק ג. אמנם בסוףסי' עב נאמר: שאלו את אדוני (= אדוננו) יהודה אבי אבינו, ומכאן לכאורה שהואלרב שרירא, אבל כל המחברים מיחסים פירוש זה לרה“ג, ובעצם יכול אף רב האיילקרוא לרב יהודה אבי אבינו19. מתוך תשובות אלוומתוך הדברים המובאים ע”י ר"י ברצלוני אנו רואים שהפירוש היה ארוך מאד, מקדים הוא לכל ענין את כל ההקדמות הדרושות ומבארו מכל צדדיו. עוסק הוא גםבשאלות הפילוסופיא הדתית היוצאות מתוך האגדות של אותה מסכת. וכן גם בשאלותאסטרונומיות ומביא דברים בשם “אנשי המחקר” (פי' ס"י 149, 154). 5) ביצה. פירוש רה“ג למסכת זו הובא ע”י ר"י ן' ג’אנח בס' השרשים שלו ערך את. 6) עבודה זרה. פירושו למסכת זו שונה מפירושיו למסכותשהזכרנו. פירושו זה הוא קצר מאד ותופס בס“ה שני עמודים והוא מצטמצם רקבפירוש המלים הקשות. הוא נכתב בתור תשובה לשאלת רב אלחנן בן רב שמריהמפוסטאט ונדפס בג”ה סי' מו–מז. הפירוש נכתב בשנת אש“ד (=תשנ"ב, 992) עודבהיות רב שרירא גאון בחיים, וע”כ יש לחשוב שאף הוא השתתף בו. הם גם השתמשובפירוש רב נחשון למסכת זו20. פירוש זה נזכר כברכדבר מיוחד לעצמו בהל' שחיטה לר' שמואל ן' גמע. חשיבות רבה יש לדבריו כשהואמפרש את שמות החדשים והחגים של הבבלים והפרסים, וכן את שמות הצומח והחי, הכלים והמחלות הנזכרים במסכת זו. 7) חולין. פירושו למסכת זו הוא פירוש מלים בלבד21. אפשר שחבר רה"ג פירושים גם למס' אחרות, ואולם מכל פירושיו לא הגיע אלינו פירוש שלם אף למסכת אחת. אף רב שרירא כתב פירושים לתלמוד. מהם ידוע לנו פירוש מלים מרש"ג לזרעים וטהרות22. וכן חבר פירושים למסכת ברכות23 ולמסכת שבת24. מן הפירושים האלו לא הגיע לידינו אף פרגמנט אחד שלם. מתוךהקטעים המובאים בס' העתים נראה שהיה זה פירוש מרווח וארוך. אבל עוד אפשרבכלל לפקפק אם באמת כתבו גם רש“ג וגם רה”ג פירושים נבדלים למסכות אלו. אוליאין כאן לפנינו רק פירוש אחד שנכתב ע“י שניהם יחד, וע”כ יש מן הראשוניםמביאים אותם בשם רש“ג ויש בשם רה”ג. אך נדמה לי שיש לנו עסק עם פירושיםמיוחדים. מציאותו של פירוש רב שרירא לג' הפרקים הראשונים של מסכתבבא בתרא היתה ידועה לנו מכבר. ברשימת־ספרים עתיקה מן ה“גניזה” נרשם גםפירוש שלשה פרקים מבבא בתרא לרב שרירא ורב האיי. כמו כן מובאים קצת דבריםמפירוש זה בספרי הראשונים: הרי“ף, ס' העיטור והרמב”ן, ועוד לפני שנים רבותאסף רי“נ אפשטיין את הציטטות המובאות מפירוש זה בספרי הראשונים, אבל בין כלהמון הקטעים שנתגלו מתוך הגניזה לא נמצא דף אחד מפירוש זה, עד שזכיתילהדפיס25 את הפירוש הזה לדפים כב־כז. ע”פ כת“י פירקוביץ (28 313) בלנינגרד26. פירוש זה אף שישקוראים עליו גם שמו של רב האיי הוא בלי כל ספק, לרב שרירא, וסגנונו מוכיחזאת ברור. מביא הוא בו דברים בשם זקנו, אבי אביו רב יהודה גאון פום, ובשםמרנא שמואל אלוף שהיה אבי זקנו. יודעים אנו גם את הזמן שבו חבר את פירושוזה, כי הוא מביא מה ששאלו לפניו “במתיבתא בכלא דאדר שנת רפ”ד (ד' תשל"ב = 972) כד תניניה להדין פירקא”. מביא הוא בו דברים בשם רב צמח בן פלטוי גאוןפומבדיתא ורב נחשון ורב צדוק גאוני סורא, וכן הרבה דברי קדמונים אחרים. לפירושיו יש ערך חשוב יוצא מן הכלל. את מאמרי האגדה הבאים בדף כה אין הואמפרש כלל, אף שהם זקוקים לפירוש. הפירוש מכוון בעיקר להוצאת פסק ההלכה מןהמו"מ התלמודי. אף מזלם של פירושי רס“ג לא היה טוב יותר. ר' פתחיהמרגנשבורג (חי בסוף המאה הי"ב) בסבובו מספר ש”בארץ בבל לומדים פירוש רבנוסעדיה שעשה מכל הקרייה ומששה סדרים“. הרי שחבר פירוש לששה סדרי משנה, אולכל התלמוד, במובן המאוחר של ש”ס. בספרות הגאונים נזכרו פירושי רס“גלמקומות שונים בתלמוד, אך אין אנו יכולים לבוא על פיהם למסקנא ברורה, אם הםמראים שכתב פירוש למסכות שונות של התלמוד או שאלה הם פירושים לפסקאות שונותבתלמוד שפרש אותם בתשובותיו לשואליו. אם נקבל את המלה “פרושי” כפשוטה, במובן הרגיל, יוצא שרס”ג כתב פירוש למסכות פסחים, סוטה, בבא מציעא וב"ב, אלא שאף אחד מהם לא הגיע אלינו. בשנת תרס“ח פרסם רש”א וורטהיימר מירושלים מתוך גנזי הגניזהאת פירוש רס“ג למס' ברכות, כתוב ערבית, והוא תרגמו לעברית והוסיף עליוהערות. אין זה פירוש במובן המקובל אצלנו, כי אם פירוש מלים קשות ובטויים לארגילים, כדרכם של חלק מפירושי הגאונים, רק פה ושם יש שהוא יוצא מדרכו ומפרשאת הענין עצמו, או גם פוסק הלכה. ואם כי בראשו של פירוש זה כתוב: “ללפיומיגאון”, להגאון מפיום, כדרך שנקרא רס”ג בפי הקדמונים ע“ש מקום מולדתו, אוהפתומי, כי פיום ופתום היינו הך, וכך מתרגם רס”ג בתרגומו לתורה שם המקוםפתום – פיום, בכל זאת נחלקו החוקרים על שייכותו לרס“ג. גינצברג27 ואפטוביצר28 סוברים שהוא לרס”ג ואולם עפנשטיין29 פוזננסקי30 ואפשטיין31 מתנגדים לדעה זו. רקהפיסקא הראשונה של הפירוש שבראשה כתוב “ללפיומי גאון” ובסופה כתוב “עדלהכא” היא לרס“ג. זאת אומרת שמחבר הפירוש הזה לברכות הביא בראש קטע מפירושרס”ג למשנה. אפשר גם שבתוך פירוש זה משוקעים עוד קצת מפירושיו של רס“גלמשנה, אבל הפירוש בכללו בצורתו של עכשיו אינו לרס”ג32. עתה נדפס שוב פירוש זה ע“י ד”ר לוין באוצה"גלברכות33 בשם “לקוטי גאונים”, כי באמת מלוקט הוא מגאונים שונים. מיתר פירושי הגאונים יש עוד להזכיר: א. חלק מפירוש גאון קדמון, כנראה רב נטרונאי גאון סורא (853–856), למסכת שבת, דפים ג–נז שנתפרסם על ידי גינצברג34. ב. חלק מפירוש רב נחשון (874–882) למסכת עבודה זרה, ב“בוסנהדרין35. את שמו של מחבר הפירוש הזה אנויודעין מתוך זה שהוא מביא פירוש לדבר אחד בשם: “כך פירש בה אבא מרי בר (=מר) רב צדוק ראש ישיבה”36. בנו של רב צדוק היהרב נחשון. בפירושו זה של רב נחשון כבר השתמשו רב שרירא ורב האיי בפירושםהקצר למס' זו שכבר הזכרתיו. רב נחשון כתב פירוש גם למס' בבא קמא, שהובאבפירוש הגאונים לטהרות, כלים פרק כח. גם רנ”ט וגם רנ“ח משתמשין כבר במליםערביות. כל הפירושים האלה, 13 כפירוש רב שרירא ורה”ג על ע“ז, נכתבו בתורתשובה לבקשת השואלים ולא בתור ספר (רב נחשון פונה במקום אחד אל השואל: “ודקא מבעיא ליה למר…” ערך מתלעין). ואל יפלא הדבר בעינינו, הן אגרת רש”גהמפורסמת, הגדולה בכמותה ואיכותה ומוסרת את כל דברי ימיה של התושבע“פמראשית ימי בית שני עד זמנו הוא, נכתבה בתשובה על שאלת חכמי קירואן. אףסדור רב עמרם, על סדר תפלות וברכות של כל השנה והדינים הקשורים בהם, נכתבלבקשת אחד השואלים מחכמי ספרד. ג. פי' מלים ומושגים לסנהדרין פרסם ווייסבס' היובל לבהמ”ד לרבנים בבודפשט עמ' פ–פג. עתה הגענו לפירוש על סדר טהרות המיוחס לרב האיי. זהוהפירוש היחיד של הגאונים למשנה שהגיע אלינו בשלמות, וערכו גדול מאד. הפירושהזה שימש מקור נאמן לבעל הערוך שהכניס כמעט את כולו לתוך ספרו ומביאו כחמשמאות פעם. וכמו כן סמכו עליו בפירושיהם מפרשי המשנה הבאים, כגון הרמב“םור”ש משנץ. חשוב הוא גם מצדו הספרותי ועוד יותר מצדו הפילולוגי־ארכיאולוגי. פירוש זה, שנדפס בראשונה ע“י ר”י רוזנברג ב“קובץ מעשי ידי גאונים” (ברליןתרט"ז) באופן משובש מאד, יצא מחדש בהוצאה מדעית ע“י רי”נ אפשטיין, שהקדישלו גם מבוא גדול לברור כל השאלות הקשורות בו. כל מי שרוצה לעמוד על כלהפרטים יעיין במבואו, ואני אתעכב רק על מחברו של הספר ומקורותיו. מי הוא מחברו של הפירוש הזה? הפירוש נמצא בכת“י יחידבעולם, כת”י ברלין מס' 685, שממנו נדפסו גם תג“ק. – חוץ מזה נתגלו קטעיםאחדים ב”גניזה“. והנה החכמים שי”ר וקאסיל בהקדמתם לתג“ק מיחסים את הפירושהזה לרה”ג מבלי להביא ראיות לדבריהם, אף שבכתב־היד אין עליו כתובת שתעיד מיהוא בעליו. עליהם נסמך גם המו“ל, ואף על יסוד זה שציטטים ממנו מובאים ברש”יובס' הערוך על שם רה“ג. לדעה זו הסכים גם רייפמן37, ואחריו נמשכו רבים. הראשון שפקפק בזה הי' החכם ב”ג (= בערגולדברג). הוא הראה קודם כל שהערוך מביא כמעט תמיד את הפירוש הזה בלי שםמחברו, יצאו מן הכלל שני מקומות. לעומת זה הנה הוא מביא פירושים שונים בשםרב שר שלום גאון (849–853) הנמצאים בפירוש שלנו, וע“כ החליט שפירושנו הואקדום והוא לרב שר שלום38. לדעתו זו הסכים גם יה”ש39, והביא עוד ראיה לכך שפירוש זה אינולרה“ג, והיא ידיעת היוונית. יש בפירוש זה כמה מלים המתפרשות ע”פ הלשוןהיוונית, והן רה“ג עצמו מודיע בפירושו למס' ע”ז שהזכרתי: וכל אותם הדגיןהזכורין כאן לשון יוני הן ואין אנו מכירין בהן (ג"ה מז). ועל פירוש מלת “אנדיפא” (שבת פ, ב) הוא כותב: “שאלנו את היונים התלמידים המצויין לפנינומן קצטנטיניה ואמרו כי ידוע זה בלשון יווני וברור כי כל דבר אבד… קוראיןאותו בלשון יווני אנפדי” (ג"ה רבה). ואף רייפמן עצמו40 חזר בו והסכים שאינו לרה"ג. הלברשטם41 לעומת זה מבטל את הוכחותיו של גולדברג. הערוך לא יחס את הפירוששלנו לרב שר שלום. הוא רק מביא פירושי קצת מלים ממס' שבת בשם רב שר שלוםוהם נמצאים גם בפירושנו. זה מראה רק שפירוש רב שר שלום לשבת שימש כבר מקורלמחבר הפירוש שלפנינו. ומה שנוגע לידיעת היוונית שבפירוש, הנה אפשר שפירושהמלות היווניות היה ידוע לרב האיי במסורת, או ששאל את התלמידים היווניםשישבו לפניו, כמו שראינו כבר במקרה אחר. מן החוקרים האחרונים טפל בשאלה זו גינצברג42 והוא מתנגד להמיחסים פירוש43 זהלרב האיי, מטעמים אלו: א) קשה להניח ש“גאון”, ועוד גאון גדול במעלה כרבהאיי, יכתוב פירוש לסדר הקשה ביותר במשנה ויסתפק רק בפירושי מלים קשות מבלילפרש את גוף הענינים החמורים. ואם כדעת ווייס44 שכתב פירושו בשביל יודעי התלמוד במדה הגונה, שהענין ידוע להם, הןלאלה ידוע ודאי גם פירוש כמה מלים הבאות בפירוש זה, כגון כדור, ספסל וכו'. ב) ידיעת היוונית, שכבר דברנו ע“ז. ג) המפרש מרבה להביא את הירושלמי, ובקיגם במנהגי א”י ובדרכי החיים בה, והן רב האיי לא היה בא"י (בנגוד לאותה אגדהשבספר חסידים הוצ' מק"נ סי' תרל). ד) נפלא הדבר שרב האיי לא יזכיר בפירושזה את אביו, אף שהוא מזכיר את הגאונים רב נחשון ורב סעדיה. ואולם, באמת איןכל ראיותיו של גינצברג מכריעות. אחרי חקירה רבה וארוכה הוכיח אפשטיין שלר“י ן' ג’אנח, בןדורו הצעיר של רב האיי, לא היה ידוע כבר מי הוא מחברו של פירוש זה, והואמיחסו מיד ל”גאונים" סתם, או קורא לו: “פירושי מלים למשנה” סתם. הפירושיםשר“י ן' ג’אנח מביא בשם רב האיי, קצתם אינם בפירוש זה וקצתם עומדים בנגודלו. גם קדמונים אחרים, כגון ר' שמואל ן' גאמע, אינם מיחסים פירוש זה לרה”גכי אם סתם לגאון, ואף מה שהערוך מביא משם רב האיי מתנגד לעתים קרובות לדבריהפירוש שלנו. רק חכמי מגנצא, ווירמייזא ותלמידיהם מיחסים פירוש זה לרבהאיי, בלי פקפוק, אבל לאלה, הרחוקים מבבל, היה רב האיי בשבילם הגאון סתם, וכיון שהפירוש מיוחס ל“גאון” יחסוהו לרב האיי, וביחוד בשים לב לזה שרב האייכתב באמת פירושים למס' שונות במשנה ותלמוד. לעומת זה הספרדים והאיטלקיםחשבוהו לפירוש אנונימי. על זה יש להוסיף מה שכבר העיר גינצברג על ידיעתוהרבה של המפרש בדרכי החיים שבא“י. אמנם מוצאים אנו שרב האיי עמד בחליפתמכתבים עם חכמי א”י והוא מזכיר בתשובותיו קצת ממנהגי א“י, עם כל זה אין זהמספיק לידיעת דרכי החיים והפרטים הגיאוגרפיים שבא”י. ועוד דבר: רב האיי היה גאון פומבדיתא, והמקורות שהמפרשמשתמש בהם כולם מקורות סוראים: הלכות גדולות, פירושי רב שר שלום, רבנטרונאי, רב עמרם ורב נחשון, כולם גאוני סורא, ואילו מגאוני פומבדיתא לאנזכר אף אחד, אף לא רב צמח בן פלטוי, שחבר ספר כעין ספר הערוך, פירוש למליםקשות בתלמוד – אף שהיתה לו כמה פעמים ההזדמנות לכך. ומכאן שהמחבר היה מחכמיסורא. נראה, שהמחבר היה רב סעדיה. כבר אמרנו שר' פתחיה מרגנשבורגמזכיר פירושו של רס“ג לשיתא סדרי משנה. רב סעדיה ישב בארץ ישראל שש שניםשלמות (משנת תרע“ה עד שנת תרפ”א). המפרש מכיר את ההבדלים הדקים בין הערביתהמדוברת בארץ ישראל ובין זו המדוברת בבבל. הוא יודע להבדיל גם בין הארמיתהבבלית ובין הארמית שבא”י. נוסף לכל זה הנה יש שורה שלמה של באורים בפירושסדר טהרות המתאימים לפירושי רס"ג בפירושו לס' יצירה ובספר האגרוןשחבר. אמנם, יש להתעכב על זה: רס“ג כתב את כל פירושיו, אתפירושיו לתנ”ך ולס' יצירה, ערבית, ויש רגלים לדבר שגם פירושו למשנה נכתבערבית ופירושנו זה הן הוא כתוב עברית. ואולם יש סמנים לדבר שהפירוש שלנואינו גוף פרושו של רס“ג, כי אם פירוש שנכתב על יסוד פירושו של רס”ג. זהועיבוד מפירושו של רס"ג, והמעבד הכניס לתוכו גם קצת דברים ממקורותאחרים45. 16 ↩ שם, 3. ↩ נדפסו בתג"ק סי' ע–צ. ↩ שם סי' פה. ↩ שם, סי' ע. ↩ המכתב נדפס ב־ XVIII JQR. 402; לקוטים לאגרת רש"ג עמ' XXIII. ↩ ס‘ העתים לר"י ברצלוני, עמ’ 267. ↩ שע“ת סי' נו; אוצה”ג, א, 141. ↩ תג"א II, עמ' 207. ↩ Texts and studies I, 573 ואילך. ↩ ג"ל, צט. ↩ אות לא ברורה בעמ' קמא – הערת פב"י. ↩ 28 ↩ 29 ↩ גנז"ק II, 44–45; שם I 11־9. ↩ עיין מספרות הגאונים עמ' 224. ↩ עמודים 26, 137, 138, 149, 154, 262. ↩ עיין יאהרבוך ד. יוד. ליט. גיז. IX, 224, הערה 2. ↩ עיין שם עמ' 225. ↩ ראה לעיל וראה י. נ. אפשטיין ביאהרבוך הנ"ל 240. ↩ מספרות הגאונים עמ' 224. ↩ קטע ממנו בתג"א III עמ' 172–179. ↩ ספר העתים עמ' 248: “ואמר מר רב שרירא בפירושיה, חצי השנה, רגילי רבנן דקרו ליה כלה והשנה תרי כלי…” אמנם יש לפקפקקצת אם הכוונה כאן לפירוש מיוחד על המסכת כולה. ↩ ספר השרשים לר“י ן‘ ג’נאח, ערכים חטב, אמר – ובערוךע‘ אמר ג’ בשם רב האיי – גוש, דוכיפת, ספל, צחר, בלס, דבש, עט, עצד. וראה עוד ספר העתים עמ' 15: ”ורבינו שרירא גאון נמי כתב הכי בפירושו“. וכן בעמוד 27: ורש”ג ז“ל נמי כהאי גאון סבירא ליה והכי פי‘ בפרק כירה, אבל בערוך ע’ חי הובא פי' זה בשם רב האיי וכן הרשב”א בחידושיו לשבת יח, ד"ה מאן תנא. ועיין על כל זה י. נ. אפשטיין ב־ LXIV REJ עמ' 210. ↩ תג"א II. ↩ אחרי זה נדפס קטע חדש ע“י מאן בספרו Texts and Studies ח”א. בגנז“ק ה' עמד 17ֿ־23 פרסם לויןקטעים שחשבם לפירוש רש”ג ורה“ג לב”ב, ועיין בקשר לכך אפשטיין, תרביץ ה 45–49 (בתג"א III 206–225 פרסמתי קטעים המצטרפים לקטעם של לוין). ↩ גאוניקה I, 164. ↩ מנ"ש LII 302. ↩ בייטראגע 118. ↩ III IQR, n .sעמד 410. ↩ במבואו הגרמני לפירוש הגאונים על סדר טהרות, עמ' 29 ואילך. ↩ עיין עוד מלטר Saadia Gaon עמ' 342. ↩ חלק הפירושים עמ' 103–114. ↩ ג“ג II 318–325; תג”א II 147–170. ↩ תג“ק לט, ב–מב, א; תג”א III, 148–156. ↩ תג"ק מא, א, אדכרת. ↩ ישורון I, 128. ↩ ציון, דרוהוביטש 1886, עמ' 42. ↩ ההלוץ, XIII, עמ' 69. ↩ אוצר הספרות I, 7, 88. ↩ כבוד הלבנון II, עמ' 313. ↩ גאוניקה I, עמ' 172. ↩ “פרידוש” במקור המודפס, צ“ל: פירוש – הערת פב”י. ↩ דור דור ודורשיו II, עמ' 166. ↩ לפי דעת מרגליות נערך פירוש הגאונים לטהרות באיטליההדרומית במאה העשירית, ראה מבוא להלכות קצובות מעמ‘ 7 ואילך. בתרביץטז, מעמ’ 71 הביע אפשטיין השערה שהפירוש נתחבר ע“י ר”ש קיארא בעלה"ג. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42674	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42674", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42674, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שניה: פירושי הגאונים למשנה ותלמוד", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שלישית: ספרי המבואות לתלמוד כבר אמר ר“ל גינצברג שהפעולה החשובה ביותר של הגאונים היאזו שלקחו את התלמוד הבבלי ועשאוהו להתלמוד, בהא הידיעה; שלקחו את התלמוד, שהוא בעיקרו ספר מקורות, אנציקלופדיה של היהדות בסוף תקופת האמוראים, ועשאוהו לספר החוקים של האומה הישראלית, שעל פיו היא מתנהגת עד היום בכלארצות פזוריה. מטרה זו השיגו הגאונים בעיקר ע”י ספרי הפסקים שחברו וע“יהתשובות הרבות שהשיבו לשואליהם הקרובים והרחוקים. התלמוד שימש יסוד לכלהתשובות על כל השאלות שנשאלו הגאונים הלכה למעשה; הוא היה המקור לכל פסקהלכה, וע”י דימוי מדבר לדבר מצאו בו מענה לכל שאלות החיים בחינת “ליכא מידידלא רמיזא באוריתא”. למטרה זו באו לסייע גם ספרי המבואות והכללים שחברוהגאונים. ספרים אלו נותנים בידי כל מעיין בתלמוד את האפשרות למצוא ידיוורגליו בבית המדרש, להשתמש בתלמוד כבספר החוקים ולהכריע את ההלכה ביןהחכמים שנחלקו זה עם זה במשנה ותלמוד. המבואות של הגאונים הם על כן יותרמתודולוגים מאשר היסטוריים. יוצאת מן הכלל אגרת רב שרירא שאינה בעצם מבואלתלמוד, כי אם ספר תולדותיהן של תורה שבעל־פה ושלשלת הקבלה והמסורת. את הספר הקטן “סדר תנאים ואמוראים” יש לחשוב לנסיון הראשוןשל כתיבת מבוא היסטורי ומתודולוגי למשנה ולתלמוד. הספר נתחבר בשנת ד“אתרמ”ד או תרמ"ו (884–886) ושם מחברו אינו ידוע לנו; ואולם מכיון שהספרמיוסד על מקורות סוראים מסתבר שהמחבר היה אחד מחכמי סורא. סתו“א נחלק לשני חלקים: חלק היסטורי וחלק מתודולוגי. בחלקוההיסטורי הוא מסדר באופן כרונולוגי את כל שלשלת הקבלה של תושבע”פ, מתחילממשה רבינו, מונה את השופטים, הנביאים, חכמי הזוגות, הנשיאים ומגיע עדלדורות התנאים, האמוראים והסבוראים. יש בו ידיעות היסטוריות חשובות שחלקמהן אינו ידוע לנו משום מקור אחר. חשיבותו גדולה ביחוד לתולדות האמוראיםוהסבוראים. בסדר הסבוראים, שמותיהם וזמנם, אין הסתו“א מסכים בפרטים רבים עםאגרת רש”ג והחילוקים שביניהם משמשים ענין לחוקרים. אמנם אחרי השבושים הרביםשנפלו בו קשה להשתמש בו ודרושה לשם כך ידיעה וזהירות רבה. בחלקו השני, המתודולוגי, נותן לנו סתו“א כללים רבים אשר עלפיהם יש להכריע את פסק ההלכה במקום שנחלקו התנאים או האמוראים. במשנה עצמהאנו מוצאים רק כלל אחד: יחיד ורבים הלכה כרבים (עדיות פ"א). בתלמוד אנומוצאים עוד מספר כללים: רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה; רבי יהודהורבי יוסי הלכה כרבי יוסי; הלכה כרבי עקיבא מחבירו; כל מקום ששנה רבן שמעוןבן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מג' מקומות וכיו”ב. והנה רבים מן הכלליםשבסתו“א נמצאים כבר בתלמוד, ואולם רבים מהם אינם בתלמוד ומוצאם מקבלתהסבוראים והגאונים הראשונים. רק הם שהיו קרובים כל כך לזמן התלמוד וליוצריויכלו לקבוע כללים מסוג זה: רב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששתבאיסורי; רב הונא ורב יהודה הלכה כרב יהודה. לקביעת כללים כאלו נחוצה הכרתאישיותם של החולקים. ואמנם יש למצוא חלק הגון מן הכללים המובאים בסתו”א גםבהלכות גדולות ובתשובות הגאונים שקדמו לו בזמן. כן מזהה הסתו“א את שמותהתנאים והאמוראים שנזכרו במשנה ותלמוד בסתם והוא מודיענו מי הם ומי היואבותיהם: כל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה ב”ר אלעאי; כל ר“ש סתם הוא ר”ש בןיוחאי; כל ר' אלעזר סתם במשנה הוא ר"א בן שמוע, ובתלמוד – בן פדת וכו' וכו'. יש בו עוד כללים אחרים, כגון: כל תקנה סתם תקנת עזרא היא. הספר כולו אינו מכיל אלא דפים אחדים, כי הכל כתוב בקצור מופלג שאין דוגמתו. בספרות הגאונים אין הסתו“א נזכר אף פעם אחת בעוד שאצל חכמיצרפת ואשכנז הקדמונים היה הסתו”א מצוי מאד, והתוספות מביאים אותו בכמהמקומות. היתה לפניהם העתקה כתובה בידי החכם הקדמון ר' יוסף טוב עלם, בןזמנו של רגמ“ה (תחלת המאה הי"א). במשך הזמן נתנסח כמה פעמים והגיע אלינובשש או שבע נוסחאות. שד”ל הדפיסו בכרם חמד ד' ובהוצאה מיוחדת. הצד השוהשבכל הנוסחאות שיש בכולם שבושים אין סוף, המסרסות את הכוונה בכמה מקומות, וכן לקויות הן בתוספות ובהשמטות. ספר קטן וחשוב זה מחכה עוד להוצאה מדעיתשתשוה את כל הנוסחאות בכדי לברר את הנוסחא הנכונה, תפתור, עד כמה שאפשר, אתהסתום שבו ותציין את המקורות הכלליים המובאים בו1. יש להזכיר את הלכות קצובות דבני מערבא שהובאו בהלכותגדולות בשתי מהדורותיו. אף הוא חבור מתודולוגי הקובע כללים להכרעת הלכה ביןהחכמים החולקים וכיוצא בזה. אף רס“ג חבר ספר בשם “ספר המבוא אל התלמוד”. את הספר כתבערבית. גוף הספר לא הגיע אלינו, אבל נזכר הוא ברשימות הספרים שנמצאו בגניזההקהירית והשייכות למאה הי”ב. חמש פסקאות מספר זה בתרגום עברי הובאו ע“י ר' בצלאל אשכנזי, אחד מגדולי התלמודיים שחי במצרים ובירושלים בסוף המאה הט”ז, בספרו “כללי התלמוד”2. ר' בצלאל קורא לספרו זה של רס"ג בשם “דרכי התלמוד” והרי דוגמא ממנו: 1. כל זאת אומרת הלכה. דוגמאות: כתובות יט, ב, וקב, ב. 2. כל דרש פלוני כפלוני הלכה היא. דוגמאות: ביצה לח, א; ב"ב קכח, ב. יש להזכיר עוד את מבוא התלמוד של ר“ש בן חפני. ספר זה נכתבערבית ולא הגיע אלינו. פרופ' קוילי מצא קטע מן המקור הערבי והדפיסו בס' היובל לכבוד הרכבי (עמ' 160–163). ואולם ציטאטים ממנו הובאו בכמה מספריהראשונים. יש הסוברים שמבוא התלמוד של ר”ש הנגיד, הנדפס ברוב הוצאות התלמודבסוף מסכת ברכות, אינו אלא תרגום ממבוא התלמוד של ר“ש בן חפני, אולם גםממבוא התלמוד של הנגיד לא הגיע לידינו אלא חלק לא גדול בלבד, ויש בספריהראשונים ציטאטים ממנו שאינם נמצאים לפנינו בספר. מצד אחר, אם גם נקבל דעהזו שר”ש הנגיד תרגם את ספרו של רשב“ח, ברור שהוסיף עליו דברים, כי נראה שגםהספור הידוע ע”ד ארבעה השבויים אשר בס' הקבלה לר“א ן' דאוד לוקח ממבואהתלמוד לר”ש הנגיד. בעשרות השנים האחרונות נתגלו כמה וכמה קטעים מהמבוא של ר“שבן חפני שמוצאם מן הגניזה הקהירית, וכבר החל להדפיסם ד”ר לוין ז"ל ולא זכהלהשלים הדפסתם. ממה שנתגלה אפשר לראות שהספר היה מחולק למאה וחמשים פרקיםבערך. המבוא עסק בכל מקצועות התלמוד. פרק מוקדש לטרמינולוגיה התלמודית; פרקלהודיע את שמות החכמים שנזכרו רק פעם אחת במשנה ובתלמוד; פרק לשמות חכמיםשניתן להם כינוי לפי מלאכתם, כגון ר' יוחנן הסנדלר וכיוצא בנושאיםאלה. ספרי המבואות של הגאונים שימשו יסוד לכל הענף הספרותי הזהשל ספרי מבואות וכללים לתלמוד, שנתפתח בעיקרו ע“י חכמי ספרד לפני הגרושואחריו. חכמי ספרד המחונכים בדרך המדע, הכירו את הצורך בספרי מבואות וכלליםיותר מאחיהם הצרפתים והאשכנזים, שאמנם מרוב עסקם בתלמוד היו כללים אלהידועים להם כדרך שידועים לכל אדם רוב כללי הלשון של שפת אמו. נזכיר פהאחדים מן החשובים בהם: דרכי הגמרא לר”י קנפנטון, גאון קשטיליא (ה“אק”כ–רכ"ג); הליכות עולם לר' ישועה הלוי; כללי שמואל לר' שמואל סיריליומגולי ספרד ודומיהם3. אגרת רב שרירא גאון אגרת רש“ג הוא המקור ההיסטורי החשוב ביותר של תקופתהגאונים. כרוניקה זו משמשת “חוט השדרה” בשביל כל המקורות והמאורעותההיסטוריים של תקפה זו: את כולם אנו בוחנים לאורה של אגרת זו, שדבריהנתבקרו כבר כמה פעמים ע”י היסטוריונים שונים ונמצאו נכונים. ערכה חשוב גםבשביל תקופות המשנה והתלמוד, כי גם בנוגע להן נמצא בה ידיעות נוספות על אלושבתלמוד, ויש שהיא מאירה אור חדש על מאמר היסטורי בתלמוד שבלעדיה לא היינומבינים אותו כהוגן, אבל עיקר חשיבותה ההיסטורית של האגרת היא בשביל תקופתהגאונים. בה נמסרת לנו בדיוק רב שלשלת הגאונים, ראשי הישיבות מראשית התקופהעד זמנו של כותבה וכן משולבים באגרת המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר, כמו: “ובימיו – בימי רב מרי סורגו – יצא מחמד לעולם”; ובנוסחא הצרפתית: “ובימיו יצא משוגע לעולם” 4 (עמ' 100) וכן ע“ד כבוש בבל ע”י הערבים וקבלת פני הכובש עלי בן אבוטלב (101). ערכה של אגרש“ג מתבלט ביחוד כשאנו באים לתולדות גאוני ארץישראל. למרות החומר הרב שנתפרסם מן הגניזה אין לנו עדיין כרונולוגיא קבועהוברורה מגאוני א”י. פוזננסקי הוכרח לסדר שלש פעמים את שלשלת גאוני א“י ובכלפעם חזר בו ממה שאמר קודם. כדבר הזה קרה גם למאן מחוסר “חוט שדרה” כרונולוגי־היסטורי לגאוני א”י בדומה לאגרש"ג. למקורות שמשו לרש“ג ספרי הזכרונות העתיקים, שנשמרו בישיבתפ”ב והגיעו עד לתקופת התלמוד. את רשימת הסבוראים וזמן פטירתם הוא מעתיק מלהבמלה מספרי הזכרונות: דהכין פרישו גאונים בספרי זכרוניהם בדברי הימים (עמ' 97–98), או: שמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרוניהם (עמ' 96). מכאןאותו הדיוק הגדול, עד שהוא מוסר לנו לפעמים לא רק את שנת המאורע כי אם גםאת היום והחודש. חוץ מספרי הזכרונות ויתר התעודות שהיו לפניו השתמש במסורותהנאמנות שהיו נמסרות בישיבה מדור לדור. על טיבן של מסורות אלו מעיד רש“געצמו באחת מתשובותיו5. כמו כן השתמש רש”ג בדבריאגדה וספורי מעשיות שהיו מתהלכים בחוגי הישיבה, אלא שבאגרתו הוא מבחין יפהבין מה שהוא כותב ע“פ תעודות בטוחות ובין מה שהוא כותב ע”פ השמועה. במקריםאלו הוא מוסיף את הבטויים: “אמרו” ו“אמרין” (עמ' 99, ש. 8: ואמרין דגאוןהוה; עמ' 100, ש. 13: ואמרי דהוה בסורא וכו‘; עמ’ 110, ש. 8: ואתמר נמי וכו'). אף כשהואסומך על אגדות חז"ל שבתלמוד שלא נתבררו מן הצד ההיסטורי כל צרכן הוא מדייקוכותב: “והוו אמרין קמאי” (19, ש. 20) וכיוצא בזה. רב שרירא היה גאון בפומבדיתא (תשכ“ח–תשנ”ח) ואף אביו רבחנניה היה גאון בפ“ב וכן גם אבי אביו רב יהודה ועוד כמה דורות לפני זה היואבותיו מנושאי המשרה החשובים ביותר בישיבה זו. אחד מאבות אבותיו, רב מריסורגו, שחי כארבע מאות שנה לפני רש”ג עמד בראש ישיבת פ“ב שנמצאה באותו זמןבפירוז שבור (עמ' 100). מאבות אבותיו היו ראשי כלה, סופרי הישיבה ואבות ביתדין בשער הישיבה. לא יפלא איפוא, אם ידע את תולדות גאוני פ”ב יותר מתולדותגאוני סורא וביחוד לא הובררו לו תולדות גאוני סורא עד שנת אלף לשטרות היאשנת ד“א תמ”ט (689) והוא עצמו מודיענו על כך6. את האגרת יש לחשוב כבנויה ומיוסדת על מקורות פומבדיתאיים. קצת מן החוקרים – גריץ ואחרים – מאשימים את רש“ג בנטיה יתרה כלפי ישיבת פ”בואומרים שלפיכך הוא מקטין פה ושם ערכה של סורא. אולם דבר זה אינו נכון: הואכתב את דבריו באופן אוביקטיבי ביותר, עד כמה שזה רק אפשר לאדם חי ומרגיש. ועל אהבתו הרבה לפ“ב, שבה שמשו אבותיו ואבות אבותיו, אין להאשימו כל עיקר – אם רק אין הוא נוטה מדרך האמת. הן אהבה זו היא טבעית ומובנת מאליה ורש”גאינו מתאמץ כלל לחפות על אהבתו זו ובמקום אחד הוא מספר על השתדלותו הרבהלחזק את ישיבת פ"ב שהוא קורא לה “מקום הורינו”7. את האגרת כתב רש“ג כשהיה כבר זקן מופלג בן פ”ז שנה, בגילכזה שבו מתעלה האדם הגדול ומתרומם מעל כל הקטנות שבחיים ומסיר מלבו שנאהוקנאה, ואמנם רואים אנו את השלוה הגמורה הנסוכה ע“פ כותב האגרת בספרו לדוריבוא את כל מה שראו עיניו ושמעו אזניו בימי חייו הארוכים, המלאים פעולהועבודה. הוא כותב דבריו בסגנון מדויק ומלא תוכן והכל בקצור נמרץ: ממש מלהבסלע, וע”כ מדקדקים ההיסטוריונים כ“כ הרבה בכל ביטוי ומלה שבאגרת זו. עלקצת דברים ומאורעות הוא עובר בשתיקה או פוטר אותם דרך אגב וכלאחר יד, ועלזה יש להצטער הרבה. כך למשל, אין הוא מוסר לנו תולדותיהם ואף לא שלשלתנשיאותם של ראשי הגולה. הוא מזכיר אחדים מהם, כגון שלמה בר חסדאי ודוד בןזכאי שהיו רבי מרץ ורבי פעלים, רק בקשר עם פעולותיהם בעניני הישיבות. עלבוסתנאי למשל, שבתשובות רש”ג שנתפרסמו בזמן האחרון8 אנו מוצאים עליו ידיעות רבות כל כך, הוא עובר בשתיקה. הוא התיחסבשלילה לדרכי שלטונם של ראשי הגולה בכלל ולבית בוסתנאי בפרט. בספרו על כךשמשפחתו שייכת למשפחת הנשיאים הוא מוסיף: ולא מבני בוסתנאי אנחנא (עמ' 92–93). בוסתנאי הכתים את כבוד משפחתו בזה שנשא לולאשה את בת מלך פרס שניתנה לו ע“י עלי לשפחה. בניה של זו עלו אח”כ על כסאהנשיאות וע"כ הוא מדגיש בהדגשה מיוחדת: כי לא מבני בוסתנאי הוא. אגרש“ג, שהיא ספר שלם, אינה באמת אלא תשובה שנשלחה לרביעקב בן רב נסים ולחבריו החכמים בקירואן ועלינו להחזיק טובה לשואלים הללושעל ידם נתגלגלה לנו תשובה יקרה. הם פנו לרש”ג בשש שאלות ואלו הם: א. כיצד נכתבה המשנה? ב. מהו הטעם לסדור המסכות במשנה המקובל בידינו; למה הקדימו סוכה לביצה ושתיהן לראש השנה? ג. מתי נכתבה התוספתא; לאחר חתימת המשנה או בזמן אחד עמה? ולמה לא הכניס רבי משניות אלו, שנאמרו ג"כ בשם התנאים למשנתו? ד. הברייתות כיצד נכתבו? ה. התלמוד כיצד נכתב? ו. רבנן סבוראי כיצד נסדרו אחרי רבינא, ומי מלך אחריהם, וכמה שנים מלכו מאותו הזמן ועד עכשיו? על כל השאלות הללו משיב רש“ג תשובות מלאות ומפורטות עלראשון ראשון, וע”כ גם יש לחלק את האגרת לשני חלקים. הראשון עוסק בתולדותיהשל תושבע"פ ובספרות התנאים והאמוראים, בו הוא מסתייע הרבה מאד מדברי המשנהוהתלמוד. השני עוסק בעיקר בכרונולוגיא של הסבוראים והגאונים ובתולדותהישיבות הבבליות. ואולם, אף לתקופת התנאים וביחוד לתקופת האמוראים הוא נותןלנו כרונולוגיא מדויקת ומציין בדיוק את סדר הדורות ואת שנות מלכותם ופטירתםשל ראשי האמוראים ועל כך הרי אין לנו כמעט ידיעות בתלמוד גופו. אגרת רש“ג נדפסה ראשונה בספר היוחסין ע”י ר' שמואל שולם, שהו“ל ראשונה את ס' היוחסין לר”א זכות בקושטא שכ“ו. ובמשך שלש מאות שנהבערך היתה ידועה לכל החוקרים רק באותו הנוסח שנדפס בס' היוחסין. בשנת תר”המצא ר' בער גולדברג, הידוע בחתימתו ב“ג, בכת”י ברלין נוסחא אחרת מאגרש“גוהדפיסה בקובץ “חופש מטמונים” (ברלין, תר"ה). נוסח חדש זה עורר ענין רב ביןהחוקרים, כי מלבד שנויים רבים מאד בסגנון ובכתיב נתגלה שנוי עקרי אחד חשובמאד: כל אותם המקומות שבנוסח היוחסין נזכרה בהם כתיבת המשנה ע”י רבי חסריםבנוסח ב“ג. המבקרים חשדו את ב”ג למזייף בעוד שאיש לא לקח על עצמו את הטרחהלבדוק את כתב היד עצמו השמור בברלין. כעבור חמש עשרה שנה נדפסה שוב אגרש“גע”י וולירשטיין (קרוטושין תרכ"א) שהעתיקה גם לרומית, ע“פ כת”י פאריז, ונוסחכתי“פ דומה הרבה מאד לנוסח כת”י ברלין. אף בו חסרים כל אותם המקומותהמדברים מכתיבת המשנה ע“י רבי. אבל גם דבר זה לא סלק עוד את החשדות מעלב”ג. עד שבשנת תרכ“ט הוציא רי”מ חזן את ספרו “איי הים” ושם בפירושו לסי' קפז הוכיח שנוסחת היוחסין היא הנוסחא הספרדית ונוסחת ב“ג היא הצרפתית. הואהראה שכל חכמי ספרד מחזיקים פה אחד בדעה שהמשנה נכתבה ע”י רבי. נזכיר בזהאת ר“ש הנגיד, רבנו בחיי בעל חובות הלבבות, הראב”ד בס' הקבלה, ועל כולםהרמב“ם בהקדמותיו לפירוש המשנה ולספרו משנה תורה. ואולם דעתם של חכמי צרפתכגון רש”י, הסמ“ג ואחרים, היא שהמשנה לא נכתבה ע”י רבי והגמרא ע“י רב אשי, ושניהם נכתבו כמה דורות אחרי חתימת התלמוד. בשיטה זו החזיקו גם ר”י חגיז, בהקדמתו המצוינת לפירוש המשנה שלו, שד“ל שכתב בענין זה מאמרים רבים, גריץואחרים. לסוף בא הד”ר לוין, ואסף את כל ההוצאות מאגרש“ג ואת כל כתבי הידהנמצאים ממנה בכל אוצה”ס וחלק אותם לשתי קבוצות: ספרדית וצרפתית. הוא הדפיסאת שתי הנוסחאות זה לעומת זה, ואסף את כל שנויי הנוסחאות, אף את הקליםביותר, מכתבי היד השונים. אף כתב מחקר מיוחד על ההבדלים שבין שתיהנוסחאות9. בזמן האחרון החלו לפקפק אם היו באמת שתי נוסחאות. אלבוגןבספר היובל למלאת כ“ה שנה לביהמד”ר לרבנים שבברסלוי הראה שישנן ציטאטותמאגרת רש“ג בשאלות חכמי קירואן שנשלחו שוב לרש”ג10 ומענין שהן דומות לנוסחא הצרפתית. וכן גם קטעי הגניזה של אגרש"גהן נוסחא “הצרפתית” והרי לא יתכן שדווקא לצרפת הרחוקה הגיע הנוסח הנכון, ואין זה מתקבל על הדעת שצרפת תשפיע על קירואן לשנות את הנוסח באגרת… ישצורך איפוא ברקונסטרוקציה של האגרת על יסוד כל כתבי היד כדי להחזיר לאגרתאת צורתה המקורית. וכבר החל ברקונסטרוקציה כזו אפשטיין שהגיע בזה עד תקופתהסבוראים. מהדורה מדעית של הספר יצאה ע"י הרב קלמן כהנא (פרנקפורט 1935). ↩ נדפס מכת“י יחידי בעולם ע”י הפרופ' א. מרכס בספר היובל לכבוד רד"צ הופמן. ↩ החכם המפורסם ר“א ילינק הו”ל (וינא תרל'ח) אתקונטרס הכללים, שבו רשם את ספרי הכללים והמבואות לתלמוד שנודעו לוומספרם עלה ליותר ממאתים. ↩ זהו כנוי רווח למוחמד בחלק מספרות ימי הבינים. ↩ גמו“מ קמ; נספחים לאגרש”ג IV. ↩ עיין באגרש"ג עמ' 105. ↩ לקוטים לאגרש"ג, XXVIII. ↩ ראה נספחים לאגרש"ג XV־XIII. ↩ עיין מבוא של לוין לאגרש"ג עמ' XLVII . ↩ ג"ד. ריח ושמט. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42675	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42675", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42675, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שלישית: ספרי המבואות לתלמוד", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה רביעית: השאילתות ספר השאילתות הוא הספר הראשון שנתחבר אחרי חתימת התלמודונקרא ע“ש מחברו. כל יתר הספרים שנתחברו במאתים וחמשים השנים שעברומחתימת התלמוד עד זמן חבור השאילתות, כגון המסכות הקטנות והמדרשיםהשונים, הם אנונימיים. הידיעות שבידינו ע”ד מחבר השאילתות, רב אחא משבחא, הן מועטות מאד. את זמנו אנו יודעים ע“פ אגרת רש”ג, המודיענו שבימי גאוןפומבדיתא רב נטרוי (או נטרונאי) בן מר רב אמונה עלה רב אחא לא“י “דמר רבנטרוי שמעיה הוה וכד אדברינהו נשיאה עלוהי סליק להתם”. רב נטרוי נתמנהלגאון ע”פ ראש הגולה המפורסם שלמה בן חסדאי שנת תק“ח (748), וא”כ עלה רבאחא סמוך לשנת תק“י לא”י. כמה שנים חי בא“י אין אנו יודעים, אך ברור שכברהגיע לעת זקנה בשעת עלייתו ולא האריך ימים בא”י. לפי דברי המאירי בהקדמתולמסכת אבות מת רב אחא בשנת תקי“ב. יש איפוא לקבוע את שנות חייו ת”מ – תקי“ב (680 – 752), הראב”ד בספר הקבלה – שהשתמש במקורות עתיקים ע“פ רובסוראים – כותב עליו: “רב אחא משתבחא חכם גדול היה וחבר שאילתות שלו מכלמצות האמורות בתורה והספר מצוי בידינו עד היום הזה וכל הבאים אחריובדקוהו ופשפשו בו ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם, אבל לאנסמך רב אחא לגאון מפני שאת ראש גלות שבאותו הדור שהיה שונאו וסמך שמשושל רב אחא ושמו רב נטרונאי וכעס רב אחא והלך לו מבבל לא”י ונפטרשם”. – “שמשו” בדברי הראב“ד הוא תרגום המלה “שמעיה” שבאגרתרש”ג. אחדים מהחוקרים הבינו את המלה כפשוטה והרבו לדבר בגנותו של ראשהגולה שעשה כדבר הזה. ואולם ראש הגולה הזה שלמה בר חסדאי הוא אחד מראשיהגולה המפוארים ביותר, תלמיד חכם היה ואף עשה גדולות להרמת קרנה של ישיבתסורא בהביאו מפומבדיתא לסורא את שני ראשיה רב שמואל בר רב מרי (בשנתתצ"ג), ואת רב יהודאי (בשנת תקי"ט) וקשה לומר שיעמיד בראש פ“ב אדם בלתיחשוב; ואולם כפי הנראה פירוש “שמעיה” כאן הוא תלמידו, תלמידו המובהק, כיהתלמידים המובהקים הם הם שהיו משמשים את רבם, לפי דרכי הלמוד שהיו נהוגיםבאותם הימים. אפשר שרב נטרונאי הצטיין במעלות חשובות שהכשירוהו לעמודבראש הישיבה, ועם כל זאת ראה בזה אב אחא עול ביחס אליו וע”כ עלהלא"י. עלית רב אחא לא“י עשתה בלא ספק רושם גדול על בני דורו, בריל1 משער שרב אחא נתמנה בא”י ל“ריש פירקא” במקומו של רב פנחס ראש הישיבה, האחרון לרישי פירקי שעמדו מזרע מר זוטראראש הגולה שעלה לא“י כמאתים ושלשים שנה לפני כן. אין לכך ראיות מספיקותוקרוב הדבר, שביחד עם רב אחא או זמן קצר אחריו עלו יהודים רבים מבבל לא”יוהקהלות הקדומות, שהיו להם להבבלים בא“י, נתרבו במספר חבריהן. יש לנו קצתידיעות בספרות הגאונים ע”ד עליה זו של בני בבל לא“י וע”ד תגבורת השפעתםשל בני בבל בא"י ישראל באותו זמן, ואין ספק כי יש לכך קשר שהוא עם עליתרב אחא. תכניתו של ספר השאילתות לפי תכנו וצורתו אין דומה לו לספר “השאילתות” בספרותנווהרי הוא יחיד במינו. אין דומה לו בספרות הפוסקים, ואין זה ספר פסקיםבמובן הרגיל: ההלכה והאגדה הולכות אצלו שלובות יחד, והיסוד האגדי, הדרשני, תופס בו מקם חשוב מאד. ואולם אין דומה לו גם בספרות המדרשית – אמנם יש לו איזה דמיון שהוא עם מדרש “ילמדנו” אך אין זה אלא דמיון קלבלבד, – כי היסוד ההלכי שבו מרובה על היסוד האגדי, והמגמה הפסקנית שבובולטת למדי ועוד אצל הקדמונים הוא מובא בכמה מקומות כדי לפסוק על פיוהלכה למעשה. אף מצד סדורו אין דומה לו בכל ספרות הפוסקים. אין הוא מסודרלפי תכן הענינים, כדרך הרמב“ם, הטורים, השו”ע והדומים להם, ולא ע“פ סדרהתלמוד כדרך ההלכות הגדולות, האלפסי, והרא”ש, כי אם כדרך כל המדרשים ע“פסדר הפרשיות שבתורה. מתחיל בבראשית ומסיים בוזאת הברכה. דרכו להסמיך אתההלכות של התושבע”פ אל התורה שבכתב, ואולם ההסמכות שלו יש בהן מןהמקוריות; לפעמים יש שההסמכות מפתיעות אותנו בחידוש שבהן ופעמים יששההסמכה היא רפויה. כמה פעמים הוא מסמיך הלכה זו או אחרת לא אל המקורההלכי שלה שבתורה כי אם אל החלק הספורי שבתורה. וכך יצא הדבר, שבו בזמןשכל מוני תרי“ג מצוות שבתורה מצאו בכל ספר בראשית רק ג' מצות: פרו ורבו, מילה וגיד הנשה, אנו מוצאים בס' השאילתות ל”ז שאילתות (מן המספר הכללי שלקע"א) לספר בראשית. וכך הוא שונה דיני גזילה וגניבה בפרשת נח בהסמכהלכתוב: כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את ארץ“, והוא מתחיל: אסורלהם לבית ישראל לגזול ולחטוף אחד מחברו, כי עונש גזילה חמור הוא יותר מכלהאיסורים וכך אנו מוצאים בבני דור המבול, שאף שעברו על כל עבירות שבתורהלא נחתם גזר דינן אלא על הגזל שנאמר כי מלאה הארץ חמס וכו' ואמר ר' יוחנןכל הגוזל את חבירו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאילו גזל את נפשו שנא' (משלי א, יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. וכך הוא הולך וחורזמאמרי חז”ל בהלכה ואגדה המדברים בענין גניבה וגזילה. הוא מביא הדבריםבפרשת נח, אע"פ שלא תגנוב יש לו מקור יותר מפורש בתורה. לדיני תלמוד תורה הוא קובע מקום בפרשת לך לך בקשר עםדרשת חז“ל: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמרואת הנפש אשר עשו בחרן. אגב רומז בזה המחבר ל”שבתא דריגלא" שהיתה נערכתבפ' לך לך והיתה משמשת הפגנה גדולה לכבוד ראש הגולה ולכבוד שתי הישיבותסורא ופומבדיתא ומביאה לידי התעוררות ללמוד התורה. לדיני אבלות והספד מקדשות השאילתות י“ד וט”ו בפ' חיישרה: ויבא אברהם לספוד לשרה. ושם בשאילתא ט“ז וי”ז שנוים דיני קדושיםונשואין בקשר עם נשואי יצחק, וביחוד מתברר הדין של קדושי אשה ע"ישליח. דיני שומרים שנויים בפ' ויצא, מאחר שיעקב אבינו היה שומר, אף שיש להן פרשה שלמה ומיוחדת בפ' משפטים. כנראה, בקשר עם הנדוניא שנתן לבן לבנותיו מדברת השאילתאסי' כ“א ע”ד החובה המוטלת על כל אדם לתת נדוניא לבנותיו ובקשר עם זהמתבררים דיני עשור נכסים שהבת מקבלת, השנויים במסכת כתובות פרקו'. בקשר עם הנדר שנדר יעקב (בראשית כח, כ) אם יהיה אלקיםעמדי, שנויים בפ' ויצא חלק מדיני נדרים בעוד שקצתם שנויים להלן בשאילתאקל“ו בפרשת מטות. על שנאת חנם ולשון הרע הוא מרחיב את הדבור שאילתא כ”זוכ"ח בפרשת וישב: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ובשביל השנאה ששנאואחי יוסף את יוסף, דכתיב וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, נתגלגל הדברוירדו אבותינו למצרים. דיני ערבות, ערב סתם וערב קבלן וכו' שנויים בשאילתא ל"אבפרשת ויגש בקשר עם יהודה שערב לעקב עבור בנימין: אנכי אערבנו מידיתבקשנו. והתחלת השאלה יפה מאד: “דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד בחבריה, מאן דצריך פרנסה מיבעי ליה לפרנוסיה, ומאן דצריך לאזפא מיבעי ליהלאוזפיה. ואילו מאן דאוזיף ליה לחבריה ע:י ערבא לא מיתבעי ליה דתבעיהלערבא ברישא אלא תבע ליה ליזופא ברישא ואי לא פרע ליה אזיל בתערבא”. דיני צוואה בכלל וצוואת שכיב מרע בפרט שנויים בפרשתויחי. בפרשת ויגש המדברת על הרעב במצרים הקדיש פרק נפלא ע"ד האיסור לאצורפירות בשנת בצורת ולהפקיע את השערים של צרכי אוכל נפש. רואים אנו, איפוא, שאין זה ספר פסקים רגיל. הוא שם לב לארק אל המצוות מעשיות, אל ההלכה במובן המקובל, כי אם גם במדה רבה לחובותהלבבות, החובות המוסריות המוטלות על האדם. הוא מדבר בכמה מקומות בגנותהמדות הרעות ובשבח המדות הטובות ומקדיש לכך שאילתות שלמות. כמה וכמה מןהשאילתות שלו הם פרקי מוסר נפלאים שמקומם בספרי המוסר. בנגוד ליתר ספריהגאונים – וביחוד ספרי הפסקים שלהם – המכוונים ע“פ תוכנם וצמצום לשונםוסגנונם לתלמידי החכמים, ליחידי הסגולה, אל הדיינים, השופטים ומוריההוראה, הנה ספר השאילתות היה מכוון ע”פ כל תכניתו אל השדרות הרחבותיותר, אל אלה שהאגדה קרובה ללבם יותר מן ההלכה, באופן שכל מי שקרא בתלמודאם רב ואם מעט, ימצא בו ענין רב. אנו רואים שאף בדברו על נושא הלכי טהור, כגון על איסור הלואה ברבית, או חמץ בפסח, שבועה ונדרים וכיו"ב, אין הואמסדר את כל ההלכות הקשורות בנושא זה הנמצאות במשנה ובתלמוד אלא מוציאמתוכן פרט אחד או שנים ומיחס עליהם את הדבור, ועל כל יתר הפרטים הנוגעיםלענין הוא עובר בשתיקה. ואף מזה אנו רואים שלא היתה מגמת רב אחא לחבר ספרשל פסקי הלכות, דגמת ההלכות הפסוקות של בן דורו רב יהודאי. כי אם ספר שישבו גם פסקי הלכות, אבל עיקר מטרתו היא למודית, להפיץ את דעת התורה ביןהעם ולשפר את מעשיו ומדותיו. זה, כמו שנראה, ילקוט של דרשות לפי נוסחאותו זמן שדרשו ראשי החכמים בשבתא דכלה ושבתא דריגלא והזדמנויותאחרות. ספר “השאילתות” כמו שהוא לפנינו כולל קע“א שאילתות, שבהןידובר על ששים ושמונה מצות עשה וע”ז מצות לא תעשה ובס“ה על קמ”ה מצות מכלתרי“ג מצות שבתורה. חוץ מזה הוא מיחד את הדבור על כ”ט מצות עשה מדבריסופרים, כגון נר חנוכה, הדלקת נר של שבת, ערובי תחומין וערובי חצרות, קריאת הלל ומקרא מגלה, וי“ד אסורים מדרבנן. יש סבורים שהספר הגיע אלינומקוטע וחסר. בין המצות שעליהן ידובר בשאילתות יש מצות שאינן נהוגותבזמננו ואינן מצויות בכלל, כגון נגעי בתים, נגעי אדם ונגעי בגדים, ולעומתזה חסרות בו הרבה מצות מצויות בכל שנה ושנה, או גם בכל יום ויום, וישהחשובות מאד מבחינה מוסרית, כגון השבת אבדה, פריקה וטעינה, או למשל איסורבשר בחלב, ועוד. מכאן שהספר לא הגיע אלינו בשלמות2 ואמנם בזמן האחרון נמצאו בכת”י שונים, וביחוד בגניזה, שאילתותחדשות שאינן בספר שלפנינו3 וכן מצויות קטעישאילתות גם בספרי הקדמונים, כגון בהלכות גדולת, ספר והזהיר, מדרש לקח טובושכל טוב ואחרים. ואולם אם מצד אחד אנו מוצאים בספר השאילתות השמטות רבותהנה מצד שני נמצא בו הכפלות רבות. הנה למשל, השאילתא סי' י' המדברת ע“דמילה וביוד על מילה בשבת נכפלת בסי' ל”ז בקצת שנויים. שאילתא מ“ט המדברתע”ד קדוש החדשים ועבור השנים, נכפלת בסי' ק“ט בשנויים קלים בלשון. שאילתאס”ג ע“ד הדלקת הנר לכבוד שבת, באה בשנויים קלים גם בסי' קכ”ב, בפרשתבהעלותך. מרובות יותר כמובן הן הכפלות חלקים בודדים של שאילתות שונות. עלבדיקת חמץ ידובר בשאילתא ע“ח וע”ט. ע“ד נדרים והתרתם ידובר בשאילתותרבות: כ”ג, כ“ט, ל', נ”ג, קכ“א וקל”ו. “רב צעיר”4 רוצה למצא מגמה ידועה בהכפלות אלו. לפי דעתו נתחבר הספר כלפיהקראים והקראות שהתחילה להתפשט אז יותר יותר. אמנם נראים הדברים שהרמתדגל הקראות ע“י ענן נעשה כבר לאחר פטירתו של רב אחא אך הן ידוע שעוד לפניענן צצו בישראל כתות שונות על יסוד הפירה בתושבע”פ, ויש מהן שבטלו גם חלקממצות התורה שבכתב, כגון הנמשכים אחרי משיחי השקר שריני ואבו עיסי, ונגדכופרים אלו חבר רב אחא את ספרו זה. דרשותיו מכוונות דווקא לאותן המצוותשהכופרים זלזלו בהן וביחוד שם לבו למצוות דרבנן. מטעם זה הוא מדבר הרבהע“ד הדלקת נר של שבת, שהקראים אינם מודים בה ואדרבה חושבים זה לאיסור. כמו כן היו הקראים מלגלגים על דברי חז”ל שיפו כחו של כל חכם להתיר נדריםע"י פתח חרטה. אולם אין דעתו מתקבלת, כי יש הכפלות רבות שאינן מתבארותבזה, וגם יש שאילתות ארוכות על מצוות רבות שאין בהן כל מחלוקת בין הרבניםוהקראים. גם יודעים אנו שבמאת השנים הראשונות להופעת הקראות לא שמו אליהחכמי הישבות הבבליות לב ולא חשבו אפילו לנחוץ להלחם כנגדה. כחה לא היהגדול ביותר בבבל עצמה, רק בפרס. הרכב השאילתא לחלקיה שאילתא שלמה היתה מכילה ארבעה חלקים. בחלק הראשון, המשמשכעין מבוא לעצם הענין, ידובר על ערכה וחשיבותה של מצוה זו או אחרת, הואמסתייע לשם זה במאמרים שונים מדברי חז“ל בהלכה ובאגדה, ובכך הוא מכיןאותנו לקראת השאלה שתוצג לפנינו. החלק השני מתחיל תמיד: “ברם צריך אתלמילף” או בקצור “ברם צריך”; כאן מוצגת השאלה בסגנון של “הא לא קמיבעיאלי כי קמיבעיא לי…”. אחריו בא החלק השלישי, “הדרשה”, המתחיל: בריך שמיהדקב”ה דיהב לנא אורייתא ומצותא ע“י משה רבנא לאלפא עמיה בית ישראל” ולפעמים בהוספה של: “כך תנו חכימיא במתניתא דילנא: והדורש מטייל כאןארוכות וקצרות מענין לענין באותו ענין. אחרון בא החלק הרביעי, המתחיל “וענין שאילתא דשאילנא קדמיכון” והוא פושט את השאלה שהוצגה קודם. דוגמאלהרכב זה תשמש שאילתא א'. ואולם, השאילתות לא הגיעו אלינו בצורתן השלמהוברובן הגדול חסר החלק השלישי הנקרא “דרשא” ובקצת שאילתות, כ”ט במספר, רשומה בסופן המלה “דרשא” מבלי שתבוא בהן הדרשה עצמה. השאילתא סי' מ"געוסקת בהלכות רבית, והנה חלק השלישי, הדרשה, המצורפת לה מכילה רק לקוטימאמרים מפרק איזהו נשך, שנעתקו בדרך כלל מלה במלה, רק לפעמים בקצור מעט, שיש להם שייכות אל השאילתא הזו. בזמנו של רב אחא, שהאכסמפלרים של התלמודהיו עוד מועטים מאד היה להעתקות אלו ערך רב להפצתו של התלמוד, ואולםבדורות הבאים כשהתלמוד כבר התפשט בכל ישראל השמיטו המעתיקים את החלקהשלישי של כל שאילתא אחרי שלא מצאו בו כל חדש על דברי התלמוד. והרבה ישלהצטער על זה, כי חשיבות יוצאת מן הכלל נודעת מדרשות אלו לבקורתהנוסחאות. ברוב השאילתות הגיעו אלינו רק החלקים א' ב' ד', הם החלקיםהעיקריים שבלעדם לא תצויר כל שאילתא. כבר עמדו החוקרים הראשנים, רצ“ה חיות, שי”ר ורייפמן עלכך ששאילתא אחת אנו מוצאים כבר בתלמוד גופו, במסכת שבת דף ל א–ב. משם אנורואים כי היה זה סגנון ידוע לדרשות, להציג את ההלכה כנקודת מוצא אלהאגדה. הם גם הראו ע“ז בספור ר”נ הבבלי ע“ד מנויי ראש גולה או ראש ישיבהנאמר: “ופותח ראש גלות ודורש בענין הפרשה של אותו היום, ויתן רשות לראשישיבת סורא לפתוח ולדרוש… והתורגמן עומד עליו ומשמיע דבריו לעם… וכשהוא גומר מתחיל בבעיא ואומר: " ברם צריך את למילף”. ועומד זקן אחד חכםורגיל ומשיב בענין ויושב”. מזה בא רייפמן אל הרעיון שהשאילתות אינו אלאקובץ של דרשות שהיו נהוגות באותו זמן אם שנדרשו ע“י רב אחאי עצמו. ואולינאמרו חלקי א' ב' ד' בשאילתות ע”י ראש הישיבה או ראש החכמים וחלק ג' ע"ידורש אחר. מקורותיו של ה“שאילתות” ומקום חבורו בכל הספר לא נזכר אף פעם אחת שמו של איזה חכם שחי אחריחתימת התלמוד, כן לא נזכר בו שמו של איזה ספר, אבל כולו מלא על גדותיומדברי המשנה והתלמוד. הרבה נתחבטו החוקרים בברור השאלה אם השתמש רב אחאבתלמוד הירושלמי. אמנם בשמו אין רב אחא מזכירו אף פעם, ואולם, יש קצתמאמרים – ומספרם מגיע עד י“ד – שאין להם מקור בבבלי וישנם בירושלמי, אךעם כל זה עדיין אין הדבר ברור. הנה לדוגמא, בשאילתא א' הוא מביא אתהמאמר: “תנא אמר ר' יוחנן צריך האדם שיהיו לו שתי עטיפות אחת של חול ואחתשל שבת”. המאמר אינו בבבלי והעירו עליו הנצי”ב ורייפמן שהמאמר נמצאבירושלמי פאה פ“ח ה”ח ובמדרש רות, ונראה יותר שהשאילתות לקחו מןהירושלמי. אולם בובר העיר שמאמר זה ישנו גם בפסיקתא רבתי (הוצ' איש שלוםדף קט"ו) והוא סובר לפיכך שבעל השאילתות לקחהו משם5 . מעטה מאד היא גם השתמשותו של רב אחא במכילתא, ספרא וספריוכמו כן במדרשים. ואולם יש בו קצת מאמרים ומדרשי כתובים שאין להם מקורכלל בספרות המדרשית וההלכית והם כנראה דברי רב אחא עצמו או דברי חכמיםשקדמו לו. אולי היו לפניו קצת מדרשים שלא הגיעו אלינו, או נוסחא אחרתבתלמוד. שהרי הוא מביא במפורש גם מאמרים מן התלמוד שאינם לפנינו. עדיין צריכים אנו לבאר: איזוהי ארץ מולדתו של השאילתות? בבל או א"י? רא“ה ווייס סובר שהשאילתות נתחברו בא”י. כי כן היה דרכםשל הקדמונים לחבר ספרים לעת זקנתם ולא ללמד לאחרים טרם למדו בעצמם דיצרכם; ואולם ברור שבנימוק זה בלבד אין להכריע בשאלה זו; הן רואים אנו אתרב האיי והוא מחבר את ספריו ההלכיים עוד בטרם שהגיע לשנת החמישים, ובטרםשנתמנה לגאון; שנית, יש לחשוב שרב אחא היה כבר זקן בזמן עליתו לא“יוייתכן, איפוא, שחיברו בבבל, לפני עלייתו. אף גריץ סובר שהשאילתות הנתחברבא”י מבלי להביא ראיה לדעתו. מן האחרונים החזיק בדעה זופוזננסקי6 והוא מנמק את דעתו בזה שרב אחא כתבספרו בא“י “אחרי שנוכח כי ניטלה ממנו היכולת לפרסם את תורתו בתשובותלשואליו בתור גאון ויקבצה בספר מיוחד בכתב”. נימוק זה הוא חלש ובלתי נכוןואין בכחו לפתור שאלה זו, כמו שאין לפתרה על־פי אותה מסורת אגדה שנמסרהלנו ע”י המאירי בהקדמת פירושו למס' אבות: “וקבלנו קבלה ברורה על רב אחאז”ל שהיה לו בן ולא היה לו חפץ לשקוד בתורה כלל וחבר בעבורו ספר השאילתותכדי שבכל שבת ושבת כשיקראו הסדר יבאר לו בו הלכות ידועות מן התלמוד". מאגדה זו נראה שחבר ספרו עוד בהיותו בבבל, אבל מובן שאין לסמוך עליה, וכלכונתה רק להגיד שהספר הזה – בנגוד לרובם שהגדול של ספרי הגאונים – הואמכוון לצרכיהם של אלה שאין להם רצון מספיק או יכולת לשקוד תמיד בתורה. נגד דעת ווייס יצא בעל דורות הראשונים7 להוכיח שהשאילתות נתחברו בבבל. הראשון שנגש לברור שאלה זו באופן מדעי הוא ר“ל גינצברג8. הוא מחליט כי השאילתות נתחברבארץ־ישראל ונשען בעיקר על ראיות לשוניות וסגנוניות. לשונו וסגנונו שלהשאילתות מראים, לפי דעתו, על מוצאו הא”י. רב אחא ידע ודאי יפה מאד אתהארמית הבבלית ואם פה ושם אנו מוצאים בטויים לקוחים מן הארמית הא“יומוצאים בכלל השפעה רבה מצד הדיאליקט הא”י הרי זה מתבאר רק בכך שהספרנתחבר בא“י. הנה השם “שאילתא” “שאילתות” עצמו מורה על מוצא ארץ ישראלי. גם הביטויים “ברם צריך” “היידא”=איזה, וכן הבטוי “מתניתא דילנא” גם עלברייתא ודומיהם, מראים לפי דעתו של גינצברג על מוצא א”י. ברם, י. נ. אפשטיין9 הקדיש מחקר שלם ללשונו של השאילתותוהוא בא על יסוד חקירה מפורטת למסקנא אחרת, שלשון השאילתות בכללו היאהארמית של התלמוד הבבלי, ואולם יש לה גון מיוחד, צביעה לשונית מיוחדת, כארמית של הגאונים בכלל. בזאת בטלו איפוא ראיותיו הלשוניות של גינצברג. ואולם, גינצברג מביא גם ראיה אחרת להוכחת דעתו. הוא מראה על העובדאשהשאילתות אחד הספרים החשובים ביותר בספרות הגאונים, לא נזכר בפי הגאוניםהבאים, ונזכר רק ע“י אחרון הגאונים רב האיי וגם על ידו רק פעם אחתבלבד10 וידוע כי רב האיי עמד בקשר תכוף עםא”י. יש לשים לב גם לזה, שהאלפס, בן אפריקה הצפונית וספרד אינו מביאו אףפעם אחת, לעומת זה מזכירו רש“י הצרפתי כמה פעמים, וכן מזכירו גם רבי נתןבעל הערוך, איש איטליא. הרי ידוע שבני אפריקה וספרד עמדו תחת השפעת בבלובני צרפת ואיטליא תחת השפעת א”י. ואולם אף על כך יש להשיב: אמת הדברשהגאונים אינם מזכירים את השאילתות, אך אנו רואים שבה“ג מובאים דבריהשאילתות כמאה פעמיים בערך, אמנם מבלי להזכיר שמו11 , והן הה”ג נתחברו בודאי בבבל. על שימוש זה שהשתמש בעל ה“גבשאילתות מראה כבר רה”ג בתשובתו הנז': “הין חזינא דמאי דכתב אב שמעןקיארא בהלכות גדולות בהא מילתא – מימריה דרב אחא מן שבחא הוא בשאילתדבהעלותך”. מתעוררת גם שאלה נוספת: אם השאילתות נתחבר בא“י והשפעת א”ינכרת בסגנונו למה לא הביא רב אחא את הירושלמי בספרו – או למה המעיט כל כךלהביאו – אף שהיו לו לזה הזדמנויות כל כך רבות? והן גינצברג עצמו המשתדללהוכיח שרב אחא לא השתמש כלל בירושלמי. ועוד דבר: בדבר רב אחא על בבלובני בבל הוא כותב בסגנון של: לן, אנן, הכא, בנגוד להתם, להו12 יש להניח, איפוא, שהספר נתחבר בבבל. כת"י ודפוסים מן השאילתות ופרושים עליו שני כת“י ממנו, היו בעזבון ר”א אפשטין שבביהמד“ר בווינא; שנים באוכספורד, שנים בפריז, אחד בפפד”מ, אחד שהשתמש בו הנצי“ב, בירושליםואחד בידי ששון בלונדון. חוץ מזה מצויים קטעים שונים בלנינגרד וגנזיהגניזה הקהירית. הספר נדפס בראשונה בויניציאה ש”ח (ויל מחדש ע"פ צלום) בלי כל פירוש. שנית, דיהרנפוט תקמ“ו עם פירושו המצוין וציוני המקורותלהגר”י פיק־ברלין. שלישית, שאלוניקי תקע“ז עם פירוש תועפת רא”ם לר' יצחקפארדו. רביעית, בווילנא עם פירוש הנצי“ב. חמשית13 , בפיוט־ריקוב תרצ”ב עם הגהות “רשמי שאלה” מאת הרב יעקב זאביוסקוביץ. ששית, בירושלים ת“ש עם פי' רקח מרדכי להרב אלעזר מרדכי קניגולאחרונה בירושלים תשי”ג ע“י מוסד הרב קוק עם פירושי הנצי”ב והוספותרבות, השלמות ותקונים מתוך כתב־יד. חוץ מזה נתחברו עליו פירושים אחדיםמקדמונים ואחרונים, שקצתם שמורים בכת“י וקצתם נאבדו. נזכיר מהם את פירושושל ר' יוסף ב”ר שאול בן המאה הי“ג, י' יוחנן ב”ר ראובן מאוחרידא (בולגריא) ור' שלמה ב"ר שבתי. ספר והזהיר ס' השאילתות עורר בתקופתו עוד מחברים אחדים שילכו בדרכוויעשו כמעשהו. בין אלה נמנה ספר והזהיר שאינו אלא חקוי לספר השאלתות. שמו של הספר בא לו על שם ההתחלה שבה הוא מתחיל את דרשתו בכל פרשה ופרשה: והזהיר הקב“ה את ישראל על השבת וכו' (פ' בשלח); והזהיר הקב”ה את ישראל עלהדם ועל החלב (ויקרא); והזהיר הקב“ה את ישראל להתרחק מן בהמה טמאה ומןחיה טמאה (שמיני); והזהיר הקב”ה את ישראל על העריות (אחרי מות), ובשמו זהידוע הספר אצל ראשוני החכמים הצרפתים והאשכנזים, כגון ר' יהודה הכהןתלמיד רגמ“ה, ר' קלונימוס מרומי, בן שמנו של רש”י, ראב“ןואחרים14 א. ואולם יש קצת קדמונים מביאים אותובשם אחר: מדרש השכם. וזה על שם התחלתו, כי היה מתחיל בס' שמות בפ' וארא בדרוש על הפסוק בשמות ח' ט”ז: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצבלפני פרעה. ויש עוד אחדים מספרי הקדמונים הנקראים ע“ש התחלתם, כגון בשרעל גבי גחלים, הל' ראו ועוד. לידי הדעה שס' והזהיר ומדרש השכם הם היינוהך בא כבר אבי חכמת ישראל צונץ15, עודטרם שנדפס הספר, על יסוד זה שאסף את הציטטים המובאים בספרי הראשונים בשםספר והזהיר ובשם מדרש השכם16א. לדעה זו הסכים גם גייגר17 ואולם ר' ישראל מאיר פריימן שהו”לאת ס' והזהיר מפקפק בכך ומתנגדים לה בובר וגרינהוט (זה האחרון אסף בחוב' א' של ספר הלקוטים שלו את כל הציטטים של מדרש השכם המובאים ע"י הקדמונים) מפני שמצאו שבקצת מאמרים יש שנוי לשון וסגנון בין מה שיש בוהזהיר וביןהמובא ע"ש מדרש השכם. ואולם אין בכחם של שנויים אלו לבטל את דעתם של צונץוגייגר. השנויים מראים רק שהמעתיקים הכניסו שנויים בספר, דבר רגיל בהרבהמספרי הקדמונים18. ס' והזהיר יצא לאור ע“י י. מ. פריימן ע”פ כת“י מינכן (ח“א, על שמות לייפציג תרל”ג; ח“ב על ויקרא במדבר, ווארשא תר”מ) והואמתחיל בפ' בא ומסיים בפר' נשא. הוא חסר איפוא מעט בראשו והרבה בסופו. הקדמונים מביאים ממנו קצת דברים שאינם לפנינו. ההלכות שבו מסודרות כפיסדר הפרשיות, לפי המנהג שהיה נהוג בבבל ומקובל עכשיו בכל העולם, דהיינולסיים את התורה בכל שנה, ובזה דומה הוא לס' השאילתות. החומר ההלכי והאגדיהמוקדש לכל פרשה ופרשה הוא גדול בכמותו ע”פ רוב יותר מזה שבשאילות. אתדבריו הוא מתחיל כמעט תמיד במלים: “והזהיר הקב”ה את ישראל“, ומביא דבריהלכה שונים הנוגעים לענין, ואח”כ הוא מתחיל חלק שני: אלו השאלות התלויות, ומביא שתים או שלש שאלות, וזהו במקום: “ברם צריך את למילף” שבשאילתות. אח“כ כתוב: יתברך או בריך, קצור מ”בריך שמיה דקוב“ה דיהב אוריתא ומצותאלאלפא עמיה ישראל ע”י משה רבנא", כמו בשאילתות, ומתחיל: “כך שנו חכמיםבמשנה” = כך תנו חכימיא במתניתא דילנא, ומביא כמה דברי הלכה ואגדה, ומסיים: ולענין השאלות, ממש כמו בשאילתות. ואולם, ספר והזהיר לא רק שהלך בעקבות השאילתות בכל מהשנוגע לסדר, כי אם גם לקח ממנו דברים הרבה והעתיק ממנו שאילתות שלמותומפני זה יש לספר זה ערך גדול בשביל חקירת השאילתות ובדיקת נוסחאותיו. בספר והזהיר נשמרו קצת שאילתות שנשמטו ע“י המעתיקים ואינן בשאילתותשלפנינו. חוץ מן השאילתות הרי הוא מעתיק פסקאות שלמות מן ההלכות הגדולות. ועל זה עמד כבר ר”ש ן' גאמע, בן זמנו של הרי“ף, וכתב בהל' שחיטה שלו: “ובעל מדרש השכם העתיק דברי ר”ש קיירא מלה במלה, לא הוסיף ולא גרע, חוץממה שהוציא מלשון ארמית ללשון הקודש והוא הדרך אשר הלך בה מר חפץ אלוףז”ל“. הוא מתרגם לעברית גם את מאמרי התלמוד שנאמרו ארמית ומרצה את המו”משל סוגיות שלמות בהרצאה עברית חיה. עלינו לקבוע את זמנו ומקומו של ספר זה ולברר מי הוא מחברו? אף אחד מן הקדמונים אינו מזכיר שם מחברו ואין הוא ידועלנו ממקום אחר; אולם, פריימן החליט על יסוד דברי ר“ש ן' גאמע שהבאתי לעילשהמחבר הוא רב חפץ אלוף. ואם ידענו מי הוא מחברו אז נוכל גם לקבוע אתזמנו וארצו, ואם בזמן שכתב פריימן את דבריו לא ידעו עוד כמעט כלום ע”ד רבחפץ ושי“ר קבע מקומו, על יסוד ראיות קלושות שנתבטלו אח”כ, בא“י בימי רבהאיי ופוזננסקי שיער שחי בספרד – אולם, עתה אנו יודעים שרב חפץ ישבבמוסול, וחי בזמן רש”ג. אך דברי פריימן מיוסדים על טעות שטעה בדברי ר“ש ן' גאמע. הוא מדבר בספרו מקודם על ענין הגרמה, מחוה דעתו בענין זה, ומביאשדברים אלה ישנם גם בה”ג ובמדרש השכם שלקח דבריו מבה“ג ומוסיף: “והיאאלטריקה אלדי סלכהא ר' חפץ אלוף ז”ל”, היינו שאף רב חפץ אלוף סובר כמותו. אין לדעת איפוא מי הוא מחברו אך יש לקבוע את מקומו בא"י, כי יש בו השפעהארץ־ישראלית חזקה, ואף סגנונו מורה על זה וזמנו הוא כנראה במאההעשירית19 וכך גם דעת גינצברג20 . הלכות על סדר הפרשיות על משפחת השאילתות יש לחשוב גם את ההלכות על סדר הפרשיותשפרסם מן הגניזה הקהירית רש“ז שכטר בספר היובל לכבוד הופמן. והרי דוגמאמהן: בפ' ויקרא: “טבח ששחט את הבהמה מהוא שיבדוקאת הסימנין? כך שנו חכמים הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן. א' רבא חרש שיודע הילכת שחיטה הרי זה לא ישחוט מעשה בחרש אחד שכתב הלכתשחיטה ובא לפני רבינו אבא וא' אף על פי כן לא ישחוט”, ומביא עוד שניםשלשה מאמרים מן התלמוד ומסיים: וטבח ששחט את הבהמה א' שמואל צריך לבדו אםלא בדק שחיטתו פסולה כדברי א' אליעזר ביר' יניי”. “שנית, הנכנס לעירשרובה יש' ואינו מכיר אדם ומצא בה אדם טבח ואינו יודע אם גוי הוא אם יש' מהוא שיהא מותר לקח ממנו בשר? כך שנו חכמים סכין שיש בה פגימות… והנכנסלעיר ומצא בה טבח ואינו יודע עם גוי הוא אם לא אם עמד עליו מתחלת שחיטהועד שיגמור והכשיר את השחיטה מותר ועם לאו אסור כדברי רב”. הלכות אלומחקות איפוא את השאילתות, אבל יש הבדל ביניהן. השאילתות מתחילות תמידבעיקרי ההלכה ורק אח“כ הן מגיעות לשאלה: ברם צריך את למילף, ואחרי השאלהבאה הדרשה כפתיחה אל התשובה: בריך שמיה דקוב”ה, כך שנו חכימיא במתניתאדילנא, ואחריה באה התשובה: ולענין שאילתא, ואולם בהלכות שפרסם שכטר באהכאן ראשונה השאלה, ואחריה באים עיקרי ההלכה, ואחריה באה תשובת השאלה. ועוד דבר: השאילתות הן בארמית, אך ההלכות הן בעברית. מי הוא רבא או ר' אבא הנזכר בהלכות אלו? ע“ז משיב שכטרבצדק שזהו רבא תלמיד רב יהודאי גאון, שלא היה ידוע לנו כמעט עד הזמןהאחרון, ונתפרסם עתה ביותר ע”י פרקוי בן באבוי תלמידו. וכך הוא כותב: “וכל הדברים הללו שכתבתי אליכם לא מתלמודי ולא מחכמתי אלא ממה שלמדתימרבי מתלמוד ומהלכה למעשה, שהיה רבי שמיה ראבה זכ' לברכה ולחיי עולם הבאשהיה תלמיד מר רב יהודאי גאון…”21. הלכותאלו נכתבו איפוא ע“י אחד מתלמדיי ר' אבא זה. ואמנם באחת מתשובות מהר”םב“ר ברוך (דפוס לבוב סי' שי"ח) נזכרו “הלכות דר' אבא”. ועתה עלה בידירי”נ אפשטין למצא עוד קטע מהל' דר' אבא אלו. קטע זה שונה אמנם מעט מןההלכות שפרסם שכטר – התשובות בקטע זה מתחילות כמו בשאילתות: ולעניןשאילתא, או בקיצור: ושאילתא, והתשובות באות כמה פעמים במימרא של רבא: ושאילתא אמר ראבא – אך אין ספק שמוצאן אחד, ונראה שהקטע שפרסם שכטר הואעבוד ארץ־ישראלי מהל' דר' אבא. הלכות דר' אבא אף שהן מחקות את השאילתות, לא לקחו ממנו, כי כל השאלות שבקטע הנדפס הן חדשות לגמרי. זמנן של הלכות אלו יכול להקבע – חוץ מזה שמחברן רבא הואתלמיד רב יהודאי – גם על־פי סימן זה: המחבר משתדל להוכיח שההלכה יצאהלחכמים מן התורה: “מנין להן לחכמים דבר זה, לא למדו אלא מן התורה”. או (אצל שכטר): “מנין דבר זה, מן התורה”. בהלכות דר' אבא כבר השתמשו: הלכות ראו (תרגום עברי של ה"פ דרב יהודאי) והלכות גדולות. יאהרביכר, V, 97. ↩ עיין על כל זה רייפמן בבית־תלמוד, ג' 74 – 75. ↩ נתפרסמו ע"י אפשטיין ב־ iv JQR. n.s. 420 – 423 ובתרביץ שנים ו‘ – ח’. ↩ במאמרו בהשילוח כרך כה. ↩ בשאלה זו עסקו רייפמן ובובר בבית תלמוד שנה ג; הלוי בדוה“ר ח”ג; גינצברג בגאוניקה I ואחרון שבהם פוזננסקי במחברתו ענינים שונים וכו‘ עמ’ 12 – 16 ולפי דעתו לקח רב אחא מןהירושלמי רק ז' מאמרים, מעט מאוד ביחס לספר גדול שכזה. ↩ ענינים שונים וכו‘ עמ’ 13. ↩ ח"ג עמ' 211 – 213. ↩ גאוניקה I מעמ' 75 ואילך. ↩ JQR. n. s XII ↩ ג“ה שע”ו. בתשובת רה“ג שפרסמתי בג”א ח“א סי' סא הובאה אמנם פיסקא מן שאילתות, אבל לא בשמו, כי אם: ”אנחנא הכין נגטין והכין גמרינן מן רבנן פשטאי וששאלתא דאיתאמרן במתיבתא בפרקי מן שני קדמניות לשון הזה“… ועיין במאמרו של ר”א אפטוביצר ב־ IX־VIII HUCA הדן שאלה, אם היו השאילתות ידועות בבבל לפני רה:ג ומשיב ע"ז בחיוב ומראה שהגאונים השתמשו בספר זה. ↩ רק בארבע מקומות נזכר שמו של רב אחא ותמיד: אמר רב אחא, או: ומר אב אחא אמר. עיין ר“א אפשטיין ברשימתו המצורפת למאמרועל הי”ג בהגורן ח"ג. ↩ עיין שאילתא ה‘ ואפשטיין שם עמ’ 306. ↩ במקור “המשית”, צ“ל חמשית (ואולי “חמישית”?) – הערת פב”י ↩ עי‘ פריימן במבואו עמ’ V ↩ בהמזכיר, שנת תרכ“ה ועיין גם בכתבי צונץ ח”ג. ↩ על מדרש השכם עיין מאמרו של ענעלאוב־HUCA כרך ד‘ עמ’ 311 ואילך. ועייןמש“כ ר”ש בובר במבואו ללקח טוב עמ‘ 41 בהערה כה. לדעת ענעלאו, שם עמ’ 343, השתמש בעל ספר והזהיר במדרש השכם. ↩ יוד. צייטשריפט 1875, עח' 95 ואילך. ↩ עיין פוזנסקי. REJ כרךסח, עמ' 235. הערה 2. ↩ ראה פוזננסקי.REJ "ש. ↩ גאוניקה, I, עמ' 88. ↩ REJ. כרך ע, עמ' 142 ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42676	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42676", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42676, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה רביעית: השאילתות", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה חמישית: הלכות פסוקות והלכות גדולות רב יהודאי גאון ורב שמעון קיארא רב יהודאי נחשב כאחד האישים הגדולים ביותר בתקופתהגאונים, ואם חמשה הם הוא אחד מהם. הגאונים הבאים אחריו ראו אותו כפותחתקופה בספרות, לכל הפחות בספרות ההלכה. פירקוי בן באבוי, אחד מתלמידיתלמידיו, כותב עליו: “שלא היה כמותו מן כמה שנים עד עכשיו, שהיה גדולבמקרא ובמשנה ובתלמוד ובמדרש ובתוספות ובהגדות ובהלכה למעשה, ולא היהאומר דבר שלא שמע מפי רב, והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה, והיהמדקדק בכל המצות כלן, והיה מאסיר (=מוסר) את עצמו לשמים והיה מקרב אתהבריות לתורה ולמצוות, ולא הניח כמותו”1. הגאונים אחריו כשהם מזכירים אותו הם מוסיפים לו תמיד תארי הערצה: “מאורעינינו”, נהורא דעלמא“, “קדוש וטהור”. פסקיו ומנהגיו נתקדשו והיו לחק. רביהודאי אסר בשל כבד אפילו בזמן שהוא מתבשל לבדו בלי בשר, ושלחו מןהישיבה: “מר רב יהודאי מופלא ומובהק, ואע”פ שיש לישא וליתן בדבריו מכלמקום אין בנו כח להתיר מה שאסר”. רב יהודאי היה מחמיר מאד בהתרת נדריםושבועות, ובזמנו ועד מאה שנה אחריו, לא היתה מפני זה מסכת נדרים מתפרשתבישיבות בבל, ואף הגאונים שאחריו. עם שדעתם הפרטית נטתה להקל, היומחמירים בדבר והיו אומרים: “לית לן למעבד מאי דלא עבד מר רביהודאי”2. רב יהודאי היה מחכמי ישיבת פומבדיתא; אחיו רב דודאינתמנה בסוף ימיו לגאון בפ“ב. באותו זמן שרב דודאי מלך בפ”ב נפטר גאוןסורא ולא היה בחכמי סורא חכם דומה לרב יהודאי, שיהא מופלג בחכמה כמותוולקח ראש־הגולה המפורסם שלמה בר חסדאי את רב יהודאי מפומבדיתא מינהו לראשישיבת סורא (תק“כ – תקכ”ג) וזה למרות שהיה “מאור עיניים” ולמרות מהשנהיתה בזה מעין פגיעה בכבודה של ישיבת סורא, שלא היתה רגילה להושיב עלכסאה חכם מבני פומבדיתא. ברם, ראש־הגולה התקיף הזה כבר עשה מעשה דומהכעשרים וחמש שנה לפני זה. רב יהודאי היה רב פעלים, והוא הרחיב בהרבה את גבולהשפעתן של הישיבות הבבליות. עד כמה שידוע לנו עד עתה היה הוא הגאוןהראשון שבא בקשר עם קהלות ישראל אשר באפריקה הצפונית (טוניס, אלג’ירומרוקו), אשר שימשו בשלש מאות השנים שלאחר־מכן משען חזק לישיבות בבלוצנור מרכזי שדרכו עברה השפעת הגאונים לספרד וארצות אחרות. הוא חשב גם אתארץ ישראל לכפופה לו וכתב לבני א“י תוכחת מוסר על שהמה מקילין בכמה דבריםשבני בבל מחמירין הם. הוא הראה להם שבכמה דברים הם נוהגין “שלא כהלכה אלאכמנהג שמד”, בהתכוונו לימי השמד שהיו בא”י בימי שלטון ביצאנץ ושהשאירועקבותיהם בכמה מנהגים שהחזיקו בהם בני א“י. מתנגד הוא לאמירת הפיוטים, מפני שאסור להוסיף אפילו אות אחת בשבחו של הקב”ה מה שלא תקנו אנשי כנה“גוחכמי התלמוד, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים ברכות. חכמי פומבדיתא – ורביהודאי ביניהם – התנגדו אפילו לאמירת “זכרנו לחיים, “וכתוב לחיים טוביםכל בני בריתך”, ו”ספר החיים” שאנו אומרים בר“ה ויו”כ, אף שנהגו כך מזמניםעתיקים, והוספות אלו נזכרות כבר במסכת סופרים. אין צריך לומר שהתנגדולפיוטים מסוגם של פיוטי ינאי והקליר, ובכלל מביט רב יהודאי על הפיוט כעלתוצאה של גזירות שמד, שגזרו על יהודים שלא ילמדו תורה ושלא ידרשו הדרשניםבתי הכנסת, ואז בא הפיטן על מקומו של הדרשן. כל מה שהיה הדרשן דורשבפרוזה מסר הפיטן לשומעיו וקוראיו בצורה הפיוטית ובמקום שאין גזירה עלהדרשן אין צורך בפיטן. דומה לכך מתנגד רב יהודאי לאמירת שמע ישראל בקדושהשל שבת לפי שמנהג זה מקורו בארץ ישראל וזה בא להם “מפני שגזרו שמד על בניא”י שלא יקראו קרית שמע ולא יתפללו, והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבתלומר ולזמר מעמדות (=קרובות), והיו אומרים שחרית מעמד וקדוש ושמע בגניבה (בתוך קדושה), והיו עושין דברים הללו באונס, ועכשיו שכילה הקב“ה מלכותאדום וביטל גזרותיה והוא וישמעאלים והניחום לעסוק בתורה ולקרא קרית שמעולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במרומו… וקרית שמע במקומה”. כיוצא באלו אנחנו מוצאים כמה וכמה דברים בהם מביע רביהודאי דעתו על מנהגי בני ארץ־ישראל" מקילים הם בני א“י בטרפות ידיעות “מפני שאין בידם הלכה אחת מתלמוד הילכות שחיטה ולא מסדר קדשים כולו, נשתכח מהם סדר קדשים כולו”. בני א”י כותבין את ספרי התורה שלהם על קלףבלתי מעובד כהלכה, לדעת רב יהודאי, וזה “מנהג שמד הוא, שגזרה אדום הרשעהשמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה, וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפיןאותם, וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולא היו להם סופרים שיש בידםהלכה למעשה כיצד מעבדין את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה והיהלוקחים ריק (קלף מעובד בסיד ולא מליח ולא קמיח) מן הגוים שעשו לכתוב בהןספרי עבודה זר (את הקוראן) והיו כותבין בהם ספרי תורה”. אבל כיון שבטלהשמד יש להם ליהודי א“י לאחוז במנהגי הישיבות הבבליות. יתר על כן הוכיחאותם רב יהודאי על כמה ענינים אחרים, אבל בני א”י “לא קבלו ממנו ושלחולו: מנהג מבטל הלכה”, אך הוא עשה את שלו וכתב להם שנית ושלישית “וביקשלהתחזק עליהם והתחזק שלא יהיו אפקורסין”. אך בעוד רב יהודאי מתחזק על בניא"י שלא יהיו אפקורסין צמחה בזמנו הקראות בבבל: ענן בן־דוד, מיסד הקראות, היה ממשפחת ראשי הגולה. ואחר שמת בשנת 760 בערך ראש־הגולה היה ענן המועמדהחזק ביותר למשרת ראש הגולה, ולענן אח קטן ממנו ושמוו חניה (או יאשיהו) וענן היה גדול מחנניה בתורה ובשנים “ולא רצו חכמי הדור להעמידו ראש גלותמפני ויתור פריצות וחסרון יראה ושמו פניהם אל חנניה אחיו משום ויתור ענוהובישנות ויראת שמים שהיתה לו והעמידוהו ראש גלות” ואז יצא ענן ועמד בראששרידי הכתות הדתות שהיו אז ביהדות הבבלית־פרסית, איחד אותם לחטיבה אחתויסד את הקראות. אין ספק שלרב יהודאי היתה השפעה רבה על מהלך העניניםבמנוי ראש־הגולה, כי ראשי הישיבות לקחו ברוב הזמנים חלק בבחירות רשיהגולה. רב יהודאי, והגאונים הבאים אחריו, הוזקקו עתה להלחם מלחמה קשה עםהקראים, מלחמה שנמשכה כמאתים שנה עד שהוכרע כף הנצחון ליהדות המסורתית, העומדת על בסיס התורה שבעל־פה. רב יהודאי הוא הגאון הראשון שהגיעו אלינו ממנו תשובותבמספר הגון, יותר ממאה, תשובותיו נבדלות מתשובותיהם של יתר הגאוניםבקצורן המופלג. תשובותיו קצרות מאד יש שהוא עונה לשואליו במלה אחת, אובשתים־שלש: לא מתבעיר, שפיר דמי. לא נתעכב כאן על תשובותיו אלא על ספרוהלכות פסוקות, שהרי לאמתו של דבר – אם לא נביא בחשבון את ספר השאילתות, הרי הוא החכם הבבלי הראשון שחבר ספר הלכות אחר חתימת התלמוד. את הה“פ לא כתב רב יהודאי עצמו, כי סגי נהור היה, רקתלמידיו כתבו את הוראותיו ופסקיו והספר נקרא על שמו. מפני זה אפשר שנכנסובו קצת דברים בלתי מדוקדקים ועל כן אנו רואים את הגאונים שאחריו, שעםשחלקו כבוד גדול לרב יהודאי, חולקים כמה פעמים על הה”פ ותולין את השגיאותשנפלו בספר בתלמידיו שסדרוהו או במעתיקים שהעתיקוהו אחר כך. סמכותוהגדולה של רב יהודאי עמדה לו לספר זה שיתפשט מהר בכל תפוצות הגולה, הרבומאד להעתיקו ולהשתמש בו וחכמים רבים עשו ממנו לקוטים לצורך עצמם, כדילהקל עליהם את השימוש בו; על־ידי כך נתנסח הספר כמה פעמים ונכנסו בו גםכמה הוספות שלא היו בנוסחאות שנשמרו בחוגי הישיבות הבבליות. מן ההלכותהפסוקות נעשו “הלכות קצובות”, “הלכות קטועות”, “הלכות קטנות”, ועוד כמהספרי הלכות, ששרידיהם נתגלו ועוד הולכים ומתגלים מן הגניזה הקהירית, ורובם מתיחסים לרב יהודאי. כשנשאל הגאון שר שלום, מגאוני סורא, על פסק הלכה הכתובבהלכות־קטועות, השיב לשואליו: “ואל תטעו לאותן הלכות קטועות, שאם כתובבהן [כך] שלא כהלכה הוא, ושמא הסופר טעה ולא הרב”3 . לפעמים העירו הראשונים שהסגנון של פס' זה או אחר מוכיח שאינולרב יהודאי. כך מעיר אחד מחכמי אשכנז הקדמונים4 : “הא מילתא מעולם לא נפיק מפומיה – דרב יהודאי – דהכי כתיבהתם: כשנופלין שתי שבתות (בחנוכה), ואי סלקא דעתא דרב יהודאי אמרה, פהקדוש כרב יהודאי משתעי כהאי לישנא, אלא ואדי איש אחרינא אמרה ואסקהבשמיה”. גוך הה“פ במקורו הארמי לא היה ידוע עד הזמן האחרון ונדפסרק לפני שנים אחדות מכת”י יחיד בעולם ע“י הרב סלימאן ששון (ירושליםתשי"א). – כן נתפרסמו ממנו קטעים אחדים שנמצאו בגניזה, אולם היה ידועמכבר תרגומו או עיבודו של ספר הלכות פסוקות, כוונתי לספר הלכות ראו, המיוחסות לתלמידי רב יהודאי, שנדפסו מכת”י אוכספורד ע“י רא”ל שלוסברג (וויכסייל תרמ"ו). כבר היטיב לראות רשז“ח הלברשטם בהקדמתו לספר זה שהלכותראו אלו הן הן הלכות פסוקות של רב יהודאי, שנכתבו ע”י תלמידיו, אלאשנתרגמו מארמית לעברית טהורה. הל' ראו חסרות בראשן ובסופן, ואין ספק שהןהתחילו בהל' עירובין, ובפסוק: “ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותןלכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי”, שכן בפסוק זה מתחילות הל' עירובין גם בהלכות גדולות. נראה שהתרגום העברישל הל' ראו נעשה בא"י (ועל זה ידובר בהרצאה הבאה). אחת הפרובלימות החמורות יותר בספרות הגאונים אצל חוקריהדור הקודם היתה: מהו היחס שבין הה“פ וההלכות הגדולות? חוקרים רבים טפלובה מימיו של שי”ר ואילך5 ופתרונה של הבעיהניתן רק בזמן האחרון עם הופעת ספר הלכות פסוקות. כמה מכשולים עמדו על דרךהחקירה הזאת, והמכשול העיקרי הוא זה שראשונים, ביחוד חכמי צרפת ואשכנז, מיחסים ברובם את ספר הלכות גדולות לרב יהודאי גאון, והם מביאים כמה דבריםבשם רב יהודאי אשר נמצאים בה“ג שלפנינו. לעומת זאת, יש גם חברים המיחסיםאותו לר' שמעון קיארא. התוספות מיחסים את הספר ה”ג פעם לרב יהודאי ופעםלרב שמעון. רבי אברהם ן' דאוא בספר הקבלה שלו מקדים את זמנו של רש“קלזמנו של רב יהודאי, וקובע את זמן חבור ההלכות הגדולות לשנת 741, ובדברועל רב יהודאי הוא אומר שהוא חבר ספר הלכות פסוקות “ומהלכות גדולות קבצם”. וכן יוצא לדבריו שבעל הלכות פסוקות השתמש בס' ה”ג של ר“ש קיארא. ואמנםבדעה הזאת החזיקו שי”ר, יה“ש ורא”ה ווייס, חוקרים מובהקים במקצוע, ואחריהם הלכו כמובן גם אחרים. על המחזיקים דעה זו היה לישב כמה קושיותוסתירות, אבל שערי תרוצים לא ננעלו. לא נבוא להציע כאן את השתלשלותה של החקירה במקצוע זה, שהיא אמנם מענינת מאד ונתן כאן את תוצאותיה. ספר הלכות גדולות, הספר החשוב ביותר בספרות ההלכה שלהגאונים, נתחבר ע“י ר' שמעון קיארא. השם קיארא מראה, כנראה, על עסוקו שלר' שמעון, שהיה מוכר שעוה. שי”ר6 חשב שהיהיליד קהירא שבמצרים. אמנם קהיר נבנתה כידוע בשנת 969 ז. א. מאתים ועשריםשנה אחרי זמנו של ר' שמעון לפי דעת שי“ר, אך הוא דחק עצמו לומר שר”ש נולדבמקום שבו נוסדה אח“כ קהיר, וכנוי זה בא לו מידי המאוחרים שחיו אחר שכברנוסדה קהיר. נייבואיר חשב שמקום מולדתו הוא, אשר בארם נהרים7. אבל בצדק העיר הרכבי8 שאם קיארא הוא כנוי למקומו היוכותבים ר”ש מקיארא או קיארי. ואולם באמת היה ר“ש מבצרה כפי שהוכחתי במקוםאחר9. הוא חי לכל־הפחות שני דורות אחר רביהודאי ויש לקבוע זמנו לא לפני 825. ההלכות הגדולות נתחברו בסורא, אועכ”פ בהשפעת סורא, שהרי בצרה היתה מ“רשויות” סורא וכמה פירושים ומנהגיםשבה“ג מובאים במקומות אחרים בשם גאוני סורא10 . רואים אנו ג”כ שגאוני סורא המאוחרים החשיבו את הספר בעודשגאוני פ“ב כתבו עליו שאינו בר סמכא, ובמקום אחד גם כתב רב האי שדבריו “דברים בטלים הן ואין לסמוך עליהן”11. חקירהמדוקדקת הוכיחה ג”כ שבעל ה“ג הרבה להשתמש בהלכות הפסוקות. רב יהודאי נזכרבה”ג פעמים אחדות בתואר גאון והן ידענו שלתואר זה זכה רק שנים אחדות לפניפטירתו. נזכר בו גם רב חנינאי גאון תלמידו של רב יהודאי. ההלכות הגדולות הגיעו אלינו בשתי מהדורות, והבדלים רבים מאד בין שתי המהדורות: מהדורא א' היא זו שנדפסה ראשונה בויניציאה ז“ח (1548) ופעמים אחדות אח”כ. והיא נקראת בפי החוקרים מהדורת בבל, או: ה“ג I. המהדורה הזאת היא העיקרית. בה נשתמר בערך הנוסחהמקורי של הה”ג, ואין בה רוב ההוספות אשר במהדורא ב'. במהדורא זו השתמשובעיקר חכמי צרפת ואשכנז. מהדורא ב‘, ה“ג II, נדפסה ע”י ר’ עזריאל הילדסהימר (ברלין תרמ"ח) ע“פ כת”י הוואטיקאן ברומי. אלו הן ה“ג שלאספמיא הנזכרות ע”י כמה מן הראשונים, כגון ר“ת, ר”י מווינא בעל או“ז; מהדורא זו באה אליהן מאספמיא, בה השתמשו חכמי ספרד, צרפת הדרומיתואיטליא. הרי”ף, למשל, משתמש במהדורה זו, והוא מביא בשם ה“ג דברים שאינםבמהדורא א' ונוספו רק במהדורה זו. במהדורא ב' נוספו פסקים רבים מגאוניםשחיו אחר ר”ש קיארא. הגאון האחרון שפסקיו הובאו עוד בה“ג מהדורה זו הוארב צמח בן פלטוי (ד“א תר”ן – 890). יש בו גם כמה פסקים מזמן מאוחר לרש”קשלא נקראים עליהם שם הגאון שפסק אותם, אלא: “שדרו ממתיבתא”. או עוד יותרברור: “ושדרו לן ממתיבתא”, או “והאידנא שדרו ממתיבתא”. כל זה מוכיח ברורשמהדורא זו קבלה את עריכתה האחרונה מחוץ לבבל ושהיא נערכה בארץ שיהודיהעמדו בקשר אמיץ עם הישיבות הבבליות. יש לחשוב שנערכה באפריקה הצפונית. ואמנם נזכר בה פעם מנהגם של בני אפריקה (עמ' 175). חכמי צרפת הצפוניתקוראים לה ה“ג של אספמיא, יען כי באה אליהם מספרד דרך צרפת הדרומית. בדרךזו הגיעו לצרפת גם פרושיהם של ר”ח ורב נסים ויתר חבוריהם של חכמי אפריקההצפונית. ספר ה“ג בדומה לספר ה”פ הוא בעצם קצר הלכי של התלמוד. בירושלמי לא השתמש, או כמעט שלא השתמש. הושקע בו הרבה מדברי הסבוראיםוהגאונים הראשונים באופן אנונימי, כן הרבה להשתמש בס' המעשים לבני א“ישקטעים ממנו נגלו ונדפסו ב”תרביץ" ע“י החכמים לוין, מאן ואפשטיין. מקורחשוב שימשו לו השאילתות והלכות פסוקות של רב יהודאי. חוץ מהה”פ נכנסולתוכו גם קצת פסקים שפסק רב יהודאי בתשובות לשואליו. לספר ה“ג באה מעין הקדמה ארוכה. והוא הספר העברי הראשוןשיש בו הקדמה, כי לכל הספרים שנתחברו לפניו ואף השאילתות והה”פ בכלל, איןשום הקדמה. אבל בעצם אין גם כאן לפנינו הקדמה במובן המקובל. אין בה אףמלה אחת על טיבו של הספר ומטרתו. ההקדמה מחולקת לשני חלקים: חלק א' מדברעל חשיבות התורה ולמודה, ומרבה להביא ראיות לזה מן המקראות והמדרשות, וחלק ב' עוסק במנין תרי“ג מצות. בעל ה”ג נחשב לראשון בין מוני המצות. אבליש לחשוב שעוד לפני בעל ה“ג היה חבור קדמון, או גם חבורים במנין המצות, והוא נתן לנו כאן אחד מהם. הקדמת בעל ה”ג היא כולה עברית. חוץ מן הה“פ והה”ג יש לנו עוד “הלכות קצובות” המיוחסות לרביהודאי12 והכתובת שעל גבן אומרת: “אילוהלכות קצובות אשר עשה רב יהודאי ריש מתיבתא זצ”ל“. ההלכות הקצובותמלוקטות מן ההלכות הפסוקות ומן ס' המעשים ומקורות איי”ם אחרים. בהן אנומוצאים את ההלכות צורה קצובה ופסוקה (ידוע שבמקום “הלכה פסוקה” שבבבליאומר הירושלמי: הלכה קצובה) – מבלי להביא את המקור התלמודי ואת דעותהחולקים, מעין דוגמא לספרו הגדול של הרמב“ם. כתובות הן בעברית רק פה ושםנשמרה בהם ציטטה ארמית מן המקור הארמי של הה”פ. לדעת המרגליות נתחברובאיטליא באמצע המאה הט‘, לפני שהגיע שם ס’ ההלכות הגדולות. דברים רבים מןהקצובות נמצא בספרי הפסקים שיצאו מבית מדרו של רש“י, כגון מחזור ויטרי, פרדס, ספר האורה, אסור והתר כת”י, שיש בהם עוד כמה דברים אחרים ממקורותארץ ישראליים. מצוי עוד ספר בשם “הלכות קטנות”, לרב יהודאי (בנגודלגדולות) או הלכות קטועות והן מאוחרות להלכות גדולות. הן נזכרו על ידי רבהאיי בג“ה סי' ע”ד: “ואטעי יתנא בהא מילתא מאי דכתיב בהלכות קטנות… ולבסוף עיינא וחזינא דטעותא היא”. שני דפים מהם נדפסו ע“י ד”ר לויןבגנזי־קדם13 ועוד כמה דפים מהם נמצאים בין עלי ה“גניזה”. הן כתובות ארמית והולכות על דרך ההלכות הקצובות. חוץ מן הקצורים הללו של הה“פ הה”ג נתחברו עוד קצוריםשונים שלא הגיעו לידינו. ספר הלכות פסוקות של רב יהודאי הוליד איפואספרות שלמה. כל רב ודיין היה משתדל לעשות ממנו קצור באופן הרצוי לוומתאים לפי דעתו לצרכיו בהוראת הלכה למעשה. הספרות ההלכית הזאת הביאה לזהשלמוד התלמוד במקורו הוזנח במדה ידועה, אחרי שתמציתו הנוגעת הלכה למעשהמצאו בספרי ההלכות. הגאונים הרימו קולם נגד החזיון הזה, ואף שכולם העריצואת רב יהודאי, וספרו לא יכלו, כמובן להסכים שידחו את למוד התלמוד מפניו. רב פלטוי גאון פומבדיתא (תר“ב – תרי”ח) נשאל: “איזה עדיף ומשובח, לעסוקבתלמוד או בהלכות קטועות?” והשואלים מוסיפים: “ולא שאלנו דבר זה אלא שרובהעם מטין אחר הלכות קטועות ואומרים מה לנו לקושיות התלמוד?”. ע“ז משיבהגאון: “לא יפה הם עושים, ואסור לעשות כן, שהם ממעטין תורה וכתיב: יגדילתורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמין לתלמוד תורה שתשתכח ח”ו מישראל, ולאנתקנו הלכות קטועות לשנן בהם אלא מי שלמד תלמוד כולו ועוסק בו, אם מסתפקלו דבר ואינו יודע לפרשו מעין בהם”14. בדברים מעין אלו מביע הרא“ש את יחוסו לס' משנה תורה של הרמב”ם, שאף הואעורר חששות, שהתפשטותו תגרום להזנחת למוד התלמוד במקורו: “טועים כלהמורים הוראות מתוך דברי הרמב”ם ז“ל ואינן בקיאין בגמרא לידע מהיכן הוציאדבריו… וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן שאם אינו בקי בגמרא אינומבין דבר לאשורו ולאמתו ויכשל בדין ובהוראה, לכך לא יסמוך אדם על קריאתובספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא…” במשך זמן של מאה שנים ויותר, מזמנו של רש“ק עד רס”ג, פוסקת האקטיביות במקצוע זה של ההלכה. אף ספר פסוקים אחד לא נתחבר במשךזמן זה. מצד אחר היו הגאונים עסוקים יותר ויותר בהשבת תשובות לכל השואליםשפנו אליהם בקרוב ומרחוק. חוג השפעתן של הישיבות גדל יותר ויותר והגיעכבר עד קצוי הארץ והגאונים שעמדו בראש הישיבות היו טרודים ביותר למלא אתהצרכים הרוחניים המרובים של הגולה הגדולה, וע“כ אנו רואים שמספר התשובותשל מאת השנים הזאת ת”ר – ת“ש (840 – 940) גדול הוא הרבה יותר ממספרן במאתהשנים הקודמת, ת”ק – ת"ר. ספר אחד בלבד, שרק בחלקו האחד יש לחשבו אלהספרות ההלכית, נתחבר מבאת השנים הזאת, הלא הוא סדור רב עמרם, שלו תוקדשהרצאה מיוחדת. גנזי שכטר ח"ב 556. ↩ ג"ל סי' מג. ↩ חמ"ד, קכח. ↩ תשובתו הובאה בשבה"ל סי' קצ. ↩ שי“ר, כרם חמד ו', יה”ש, א“ה ווייס, גריץ, הלוי בדוה”ר, ר“א אפשטיין בהגורן ח”ג ורבים אחרים. ↩ בהקדמת: לתג"ק יב, א. ↩ שזח“ה במבואו להלכות ראו II וסדה”ח עמ' 8, הערה 4. ↩ ג"ה 373. ↩ תג"א III, 39. ↩ ראה א. אפשטיין שם. ↩ ג“ה, רל”ב. ↩ מהדורת מרגליות, ירושלים תש"ב. ↩ ח"ב, עמ' 26 – 29. ↩ ח:ג קי=תג“א II קנח; אשכול ח”ב, 50. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42677	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42677", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42677, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה חמישית: הלכות פסוקות והלכות גדולות", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה ששית: ספרות ההלכה בא"י בתקופת הגאונים כחה של ארץ־ישראל בתקופת הגאונים היה גדול בכמה מקצועותשל היצירה העברית, אבל לא בזה של ההלכה. היהדות הא“י המדולדלת נתנה לנועוד בתקופת הגאונים כמה דברים חשובים: שיטת הנקוד המקובלת אצלנו, שמוצאהמטבריה דחתה מפניה את שיטת הנקוד הבבלית והשכיחה אותה. גם בעניני המסורהוהטעמים ידה של ארץ־ישראל על העליונה. בענינים אלה יש הרבה חילופים בין “מדינחאי” ובין “מערבאי”, בין בן־אשר הא”י ובין בן־נפתלי הבבלי, “ואנוסומכים על קריאת בן אשר”1. ידיעת הלשוןהעברית עמדה בא“י על מדרגה גבוהה. המכתבים הרבים שהגיעו אלינו מגאוני א”יבמאה העשירית והי"א כתובים בעברית חיה ושוטפת ומורגשת בהם היוניות רבה. בידיעת הלשון העברית הצטיינו ביחוד “אנשי טבריה הצחים לשון מכלהעברים”2. אף על למוד המקרא שקדו בני א“י שקידה יתרה. אגרותיהם שלחכמי א”י מראים על בקיאות מופלגת בכתבי־הקודש. אבל אין זאת בקיאות גרידא: המקרא חי בקרבם ורוחו מרחפת על סגנונם. והפיוטים שנתחברו ע“י הפייטניםהא”י מראים על בקיאות מפליאה במקרא ובספרות האגדה כאחד. בלי שני אלה איןלהסביר פיוט קלירי או של ינאי. הפיוט שפרח בא“י בתחלת תקופת הגאוניםנתפשט במהירות מרובה ונתקבל גם בבבל. סדר העבודה של יוסי בן יוסי נתקבלאצל יהודי בבל בחביבות יתרה, והרבה קהלות היו אומרים את סדר העבודה של – “אתה כוננת” – ביום הכפור שתי פעמים, בשחרית ובמוסף. הגאונים התנגדולאמירתו בשחרית, אבל מתוך שהיה חביב על העם לא יכלו להסיעוממנהגו.3 גם פיוטי ינאי התפשטו בבבל, שהריענן, מיסד הקראות, סומך בספר המצות שלו על פיוטיו של ינאי בשנידינים4 וכן התפשטו מהר פיוטיו של הקליר. תחת השפעתם הגדולה של פייטני א”י התחילו גם בני איטליא לפייט פיוטים וכברבאמצע המאה הט' אנו מוצאים שם פייטנים חשובים כר' שפטיה ובנו ר' אמיתיובני משפחת קלונימוס. משם נתפשט הפיוט בסגנון הקליר ויתר פייטני א“י גםבארצות צרפת ואשכנז. בגניזה הקהירית נתגלו כמה דברים חשובים מיצירותיהםשל פייטני א”י: מחזור ינאי, פיוטים חדשים מן הקליר, ר' פנחס ראש הישיבהבן המאה השמינית, ר' שמואל בר הושענא השלישי (סוף הי' ותחלת הי"א) ורביםאחרים. עשירה היא הספרות המדרשית הא“י של אותו הזמן. תשעה קביןשל אגדה ומדרשים נטלה א”י ואחד כל העולם כולו עם בבל בכלל. מדרשים רביםנתחברו בא"י בתקופת הגאונים, כגון פרקי דר' אליעזר שנתחבר כבר אחרי הכבושהערבי, וכמה ממדרשי הרבות ומדרשים אחרים קבלו את עריכתם וסדורם האחרוןבתקופת הגאונים. אך הספרות האי“ת בהלכה היא דלה מאד. מכתביהם של גאוני א”י נשלחו לקהלות חו“ל בבקשת עזר וסיוע עולים במספרם פי כמה על התשובות שהביעו אלינו מהם בדבר הלכה. מגאוני בבל הגיעו אלינו אלפי תשובות ועשרות אחדות של מכתבים ומגאוני א”י יש לנו מאות מכתבים ועשרות אחדות של תשובות. אבל מתוך שחביב עלינו כל מה שנוגע לחיי היהודים בא“י בתקופה ארוכה ומעורפלת זו נשים עין על מה שהגיע אלינו מתורתם. וכבר אמרו5 : “אין תורה כתורת א”י ולא חכמה כחכמת א”י". מן התשובות של גאוני א“י נמצאות אחדות בקובץ תשובותהגאונים שערי צדק, ורשום עליהן “תשובות ארץ ישראל” ובקיצור “ארץ ישראל” או “תשובת א”י”6, אבל באמת אין לפנינו כאןתשובות, אלו הם פסקים הלקוחים ברובם מספר המעשים לבני א"י, שעליו עודנדבר, ובראשם הוסיפו את המלה “וששאלתם” כדי לתת להם צורה שלתשובות. התשובות האחדות, שהן תשובות ממש, שהגיעו אלינו, נשלחולקהלות הרינוס, איטליא, צרפת ואשכנז אשר עמדו תחת השפעת א“י. העתיקהביותר היא זו שמצא החכם ר' יצחק בר דורבלו (חי במחציתה השניה של המאההי"ב ועבר ארצות רבות ועד רוסיא הגיע) בווירמיישא: “כתב ששלחו אנשי רינוסלארץ ישראל בשנת תש”ך לפרט (960) ושאלו לקהלות שבא”י על שמע ששמענו עלביאת המשיח ועל סירכא דליבא מה אתון בה? תשובה: על ביאת משיח לא הייתםכדאי להשיב, וכי אינכם מאמינים לדברי חכמים וסימניהם ועדיין הסימנים לאבאו, וסירכא שבשומן הלב נחנו סנהדרי גדולה ונחנו וגם סנהדרי קטנה אוכליןאותה… וחתם הכתב ר' יעקב בר מרדכי מרוסיא וכל דורו, כתבו טוב היה לכםלשאול לנו בעומקי יבמות וערובין ולשום לשואלי טובתינו". ותשובה זו נתפרסמה ראשונה ע“י ד”ר יוסף פרלס בס' היובללכבוד גריץ. (עמ' 31), והוא פקפק באמיתתה – מפני שנזכרו סנהדרי גדולהוסנהדרי קטנה, שמציאותם בא“י בתקופת הגאונים לא נודעה אז – אבל עתה איןמי שיפקפק בה. באותו זמן התענינו רבים בחשבונות הקץ. היתה אז צפיה חזקהלגאולה ואולי גם תנועה משיחית. ר”ח ן' שפרוט, המדינאי היהודי הגדול, שואלבמכתבו למלך כוזר אם יש לכוזרים ידיעות יותר ברורות בענין הקץ, ובתשובתיוסף מלך הכוזרים, שאמנם החוקרים מפקפקים באמיתתה ההסטורית, אנו קוראים: “ועוד שאלת מדבר קץ הפלאות, ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמי ישראל (של) הישיבה שבירושלם, ואל הישיבה שבבל, ואנו רחוקים מציון. אבל שמעשמענו שברוב העונות תעו החשבונות, ואין אנו יודעים מאומה”. חליפת מכתביםזו שבין חסדאי ומלך הכוזרים קדמה רק שנים מועטות לשאלתן של קהלות הרינוס. חכמי ישראל עונים בקצת רוגזה על שאלת ביאת המשיח, כי ודאי קבלו עוד שאלותבדומה לה. מענין הדבר, שבהוראת השאלה בדבר סירכא דליבא הם נסמכים עלתשובתו של רב יעקב בר מרדכי גאון מחסיא. ואף בתשובה אחרת, בענין אמירתוהשיאנו בר“ה ויוה”כ, סומך הגאון הא“י על מנהגי הישיבה בבבל. רואים אנועד כמה כפופים היו גאוני א”י לסמכותם של גאוני בבל. יודעים אנו ג“כ שחכמיירושלים פנו בשאלות לרה”ג7 ובנו של הגאוןהא“י רב שלמה בר יהודה למד תורה בישיבת רב האיי. במכתב אחד שכתב רב שריראל הגאון הא”י בשנת 990 הוא כותב לו: “ותובעים אנו בבקשה מן ראש הישיבה. יחי לעד שיצוה להקרא האגרת ברבים, כי כן נעשה לאבותינו שם פעמין רבות, וכן יעשה ואל יאחר, ויודיע אותנו כי השלים החפץ וכי נקראה האגרת נגד כלהעם”8. אף זה מראה לנו על השפעתם החזקה של גאוני בבל בא"י. קבוצת תשובות שלימה הגיעה אלינו מן הגאון ר' אליהו ובנו ר' אביתר, והיא נשלחה לר' משולם ב“ר משה ממגנצא9 , ובכן מוצאן ממחציתה השניה של המאה הי”א. התשובה הראשונהשבקבוצה זו בס' הפרדס לרש“י10 ובמחזור ויטרי (עמ' 360) ןבכמה ספרים אחרים מחכמי צרפת ואשכנז: ור' משלם בר משה שאל אתפי אריות יושבי ירושלים עיר הקודש… אגב, בספרי הפוסקים שיצאו מביתמדרשו של רש”י משוקעות כמה תשובות ופסקים שהגיעו מא"י בתקופתהגאונים11. בנגוד לבבל הנה בא“י כל מה שאנו הולכים ומתקרבים אלתקופת הסבוראים והגאונים הראשונים מתרבה החומר ההלכי יותר ויותר. באותוזמן סודרו רוב המסכתות הקטנות: מס' סופרים, שמחות, כלה, דרך ארץ, ד”אזוטא, כותים, גרים, ציצית וכו'. החומר ההלכי והאגדי שבהן הוא אמנם ברובוהגדול מזמן המשנה והתלמוד, אבל את עריכתן האחרונה קבלו בא“י בתקופתהסבוראים והגאונים הראשונים, ובכמה מהן יש גם הוספת נופך מאותו הזמן. חשיבות מיוחדת במובן זה יש בה הרבה הלכות ומנהגים, שמוצאם מזמן שאחריחתימת התלמוד, והן מעמידות אותנו על חייהם ומנהגיהם של יהודי א”י במאההששית והשביעית. בשנים האחרונות נתגלו מן הגניזה דברים חשובים מאד מתורתהשל א“י בתקופת הגאונים. מלבד שרידי תשובות נתגלו הלכות טריפות שלא”י12 שנתחברו, כנראה, עוד לפני הכבושהערבי, והן מנוסחות בצורה של הלכות פסוקות. מחולקות הן לפרקים ולהלכות. יש בהן כמה בטויים מיוחדים ולשונות המראים על מוצאם הא"י ועל עתיקותן שלהלכות אלו, אבל המענין ביותר הוא תוכנן. ההלכה שבהן אינה מתאימה בכמהמקומות לבבלי, אבל כמעט כל מה שהובא בבבלי בשם “מערבא” ישנו בהן. כידוע נחלקו בני בבל ובני א“י בבדיקת הטריפות: בני א”יבודקין בי“ח טריפות, ב”ב אין בודקין אלא בריאה בלבד, וזהו אחד החילוקיםשבין אנשי מזרח ובני א“י, וסמך לזה נמצא בירושלמי במקומותאחדים13. ע”י הבדיקה בכל י“ח טריפות “התפתחוהרבה הל' טריפות של בני א”י והסתעפו לענפים וסעיפים”, כשם שבבבל ששם בדקורק את הריאה לבד התסעפו ביחוד דיניה וסעיפיה. ובאמת אנו מוצאים במס' חולין שלנו את דברי בני מערבא יותר מאשר בכל מסכת אחרת ובבבלי חולין ישלנו “ידיעות מהל' א”י בטריפות מזמן הקרוב לזמן חיבורן של הל' טריפותשלנו", ז. א. מזמן הסבוראים. בהלכות אלו השתמש כנראה גם אלדד הדני בהל' שחיטה וטריפותשלו, שעוררו כמה תמיהות בין בני זמנו ובזמנים שאחריו. ואמנם רב צמח גאון, בתשובותיו לאנשי קירואן, תולה את החילופים שבהלכות אלדד מן ההלכה שבבבלי, בחלופים שבין בבל לא"י, ולא בלי יסוד קראו הראשונים להלכות אלדד “הלכותארץ ישראל”. אבל התגלית החשובה ביותר בפנה זו היא בלי ספר שרידיספר המעשים לבני ארץ ישראל, שהתפרסמו בתרביץ שנים א' וב' על ידילוין, אפשטיין ומאן. מן הספר הזה לא היה לנו כל מושג. הוא נזכר רק פעםאחת על ידי רב האיי גאון באחת מתשובותיו, שהובאה בס' המכריע לר“י מטראניסי' לו. הוא נשאל על ענין שמונה שרצים, שנפל אחד מהם באחד מן המשקין, והשיב: “דבר זה כתוב בהלכות דרב שמעון קיארא, חבית ששי בה משקין בין ייןובין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר, שיעורו אחד מאלף, ואם ביקש לטהר אתהכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחלה ואין אנו יודעים מאין נסח רבי שמעוןהדברים הללו אלא ששמענו כי המעשים לבני א”י שנמצאו בהם הדברים הללו ומשםנסחם”. ולפי הבבלי14 שיעורו בששים, או שמותראפילו בפחות, מטעם נותן טעם לפגם, אמנם בירושלמי תרומות פ“ו נאמר: “הוריר' יוסי בי רב בון בעכברא (או “בהדין עכברא”) חד לאלף”. הראבי”ה ואחריםכבר פירשו שעכברא הוא שם מקום. והנה בזמנו של רב האיי לא היה ספר זה מצוי בבבל, ורבהאיי רק את שמעו שמע אבל לא ראהו בעיניו, ברם בגניזה נתגלו ממנו כמהקטעים מכ“י שונים. משמע, שבמצרים הקרובה לא”י והמושפעת ממנה, נמצאו כמההעתקות ממנו. הקטעים שנתגלו הוכיחו לנו, שכמה וכמה פסקאות מספר מעניןזה נמצא בתור תשובות בקובץ התשובות הקטן שהוציא לאור רנ“נ קורוניל בווינאתר”ל, ובתשובות הגאונים הקצרות דפוס מנטובה, וש“תשובות ארץ ישראל” הנמצאות בשערי צדק אינן אלא פסקים מספר המעשים, אלא שהוסיפו להם בראשם אתהמלה “וששאלתם” בכדי לתת להן צורה של תשובות. כן נכנסו כמה פסקאות ממנובספר פרדס לרש“י, שהוא אוצר בלום של הספרות העתיקה ביותר ובו הושקעו כמהשרידים מספרי הלכה שונים, ובספר “מעשי הגאונים”, שי”ל ע“י ר”אאפשטיין15 ופריימן בברלין תר“ע, והמכילבעיקר פסקים ותשובות לחכמי שו”ם הקדמונים. בספר זה נשקעו הרבה מתשובותגאוני ארץ ישראל, יש מהן הידועות לנו ויש שאינן ידועות לנו, ונכנסו בודברים שלמים מספר מעשים לבני א“י, כ”שיטת חליצה" ו“שיטת מיאונים” ועוד. ספר המעשים שימש מקור לבעל הלכות גדולות, ו“כל הדברים שישנם בה”ג בעבריתחשודים הם כלקוחים מספר המעשים או ממקור ארץ ישראל אחר“16 . ור”ש קיארא מצא כבר פסקים מספר המעשים גם ב“הלכותפסוקות” לתלמידי רב יהודאי. ונראה שגם בעל השאילתות כבר השתמש בו, ועלידו נכנסו כמה פסקים מספר המעשים גם לספר והזהיר, אלא שבצורה הזו שספרוהזהיר נמצא לפנינו היום אינם לפנינו17 . שמו של הספר. מאן סבר שהוא נקרא ספר המעשים מפנישרוב הפסקים שבו מתחילים: “כך הוא המעשה” או “כך המעשה”, וגם “מעשה”, או “כך הוא”, וגם “כך” לבד. השאילה מתחילה או מסיימת ב“מהו”, והתשובה מתחילב“כך הוא המעשה”, אבל מתקבלת יותר דעתו של ליברמן, ש“מעשה” הוא שם נרדףל“פסק”. “ספר המעשים” = ספר הפסקים, כמו מעשה בי“ד אינן משמיטין – וכלמעשה בית דין אילו גיזרי דיינין. ומעשה בי”ד נתקצר אח“כ ל”מעשה" סתם. ובירושלמי נדה פ“ב ה”ו: כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, היינו: כל פסק ופסקשהייתי מוציא. ובארמית יש כמה פעמים הביטוי: נפק עובדא, ז.א. יצא פסקהדין. במשך הזמן התחילו לסמן במעשה לא רק פסק בי"ד, אלא פסק הלכה בכלל, ומעשה בא במקום הלכה; ספר המעשים אפשר, איפוא, לפרש ספר ההלכות. ספר המעשים התחבר בסוף ימי ביצנץ ולכל המאוחר בתחלתשלטון הערבים, ז. א. כמאה או מאה וחמשים שנה אחר חתימת התלמוד. בזמןשהבבלי אך החל להתפשט בארץ. יש בו מלים יווניות מרובות מאד. ידוע שהרבהמלים יווניות נכנסו למשנה ולתלמוד ולספרות המדרשית. אבל בקטעי ספר המעשיםשלפנינו אנו מוצאים כמה מלים יווניות שלא נמצאו עד היום בספרותנו. מכאן, שהספר נתחבר בזמן שהלשון היוונית היתה מדוברת עוד בא“י. גם סגנונו העברימוכיח על מוצאו הא”י ועל קדמותו. יש בו כמה בטויים מיוחדים, וכמה מליםמשמשות בהוראה אחרת. למשל, אכסניא = נכר: מי שהלך לאכסניא ועשה דבריםרעים. אין מלה זו משמשת בהוראה זו רק בירושלמי ובמדרשי א"י. עוד, במובןגם: למה לא חסכתן כליכם עוד אתם; ומתה עוד היא, ובמובן זה רגילה מלה זובירושלמי. אולם אפטוביצר חולק על דעה זו והוא סובר, שהקטעיםשנתפרסמו נתחברו לא בא“י כי אם באיטליא ובזמן יותר מאוחר. באיטליאהדרומית שעמדה זמן רב תחת שלטון ביצנץ היתה ג”כ מדוברת הלשוןהיוונית18 ולדעתו לא הגאונים הראשונים לקחודברים מספר המעשים, כי אם להפך: ספר המעשים השתמש בדברי הגאוניםהקדמונים. הוא סובר, שכל הקטעים שנתפרסמו אינם מספר המעשים עצמו, כי אםמקומפילציא, שהשתמשה כבר בספר המעשים. אולם אין להסכים לו בזה. אמנם נכוןהדבר, שהקטע השני שנתפרסם ע“י מאן אינו גוף ס' המעשים אלא קצור ועיבודממנו. עוד ראיה לדבר: בשני הקטעים שנתפרסמו ע”י לוין ואפשטיין לא נזכרושמות אמוראים, לא בבלים ולא א“י, ואין בהם ציטאטים מן הבבלי, אף שכברהשתמשו בבבלי, בעוד שבקטע שנתפרסם ע”י מאן נזכרו כבר שמות אמוראים בבליםוהוכנסו בו ציטאטים מן הבבלי19. בקובץ זה של המעשים אין שום שיטה וסדר. יש כאן ערבוביהשל “מעשים” על ענינים שונים וכולו זרוע כלאים. מאן משער בטעם הדבר, “שהמחבר העתיק את הפסקים השונים כפי שנמצאו בפנקס בית דין הגדול שלהישיבה בטבריה קודם שנעתקה לירושלים בתחלתה של תקופת המושלמים”. נראה, שהוא מכיל תמצית מקוצרת של תשובות ומכאן אי־הסדר, כי בתשובות לא היה שוםסדר. חשיבות של ס' המעשים גדולה היא לאין ערוך. זהו הספרההלכי הראשון שנתחבר אחר חתימת התלמוד. רבה היא חשיבותו לתולדות חקירתההלכה: כמה הלכות שבו מתנגדות אל הבבלי ומתאימות להלכה שבירושלמי; מפיץהוא אור על כמה הלכות שבירושלמי ועל כמה מקומות ובטויים סתומים שבו; כמהטרמינים משפטיים חשובים, שלא עמדו עליהם עד עכשיו, מתפרשים על ידו. חשובהוא ס' זה גם מצד אחר: בו משתקפים במדה ידועה, אם כי מצומצמת, חייהם שליהודי א“י באחת התקופות המעורפלות ביותר בתולדות הישוב, והוא, מזמן סיוםהירושלמי עד הכבוש הערבי. יש בקטעים שנתפרסמו כמה פרטים מעניינים עלחייהם הדתיים, החברתיים והכלכליים של יהודי א”י. יש לעמוד על עוד פעולה ספרותית שנעשתה בא“י בתקופתהגאונים והיא: תרגום ספרים שנכתבו ארמית – לעברית. כך תורגם ספר הלכותפסוקות של רב יהודאי גאון לעברית. התרגום ידוע בשם “הלכות ראו” ע”ש התחלתהספר “ראו כי ה' נתן לכם את יום השבת”, כי הספר התחיל בהלכותערובין20. התרגום נעשה בא“י כמו שהסיקו כבר פוזננסקי21 וי. נ. אפשטיין22, ויש הוכחות רבות על כך: במקום “ואנן דאית לן תרי יומי” שבה”ג, כתוב בהל' ראו: “ובבבל שיש להם שני ימים”, ובמקום “לדילן דאית לןספיקא”, כתוב: “לבבליים שיש להם ספק”. גם הכתיב הוא ארץ־ישראלי, וכןמעידים על מוצאו הא"י של התרגום כמה בטויים מיוחדים. זוהי הדוגמא העתיקהביותר של תרגום מאמרי התלמוד מארמית לעברית. הרי דוגמאות מן התרגום: סבורמינה = כסבורין האם; בעו מיניה = בקשו חכמים; איבעיא להו = נתבקשה להם; פשיטא = וודי. אמנם המתרגם לא הבין לפעמים את המקור כהוגן ופיכך גם טעהבתרגומו. כבר דברנו על ספר והזהיר, שאינו אלא חיקוי ועיבוד לספרהשאילתות דרב אחאי גאון. ספר זה מכיל דברי הלכה ואגדה על נושאים ידועים, מסודרים לפי סדר הפרשיות שבתורה. וכבר הוכיח פוזננסקי23 שנתחבר בארץ ישראל. הספר מסודר אמנם, לפי סדר הפרשיות של מנהגבבל, שלפיו היו מסיימים את קריאת התורה בכל שנה, וכן אין בו כמעט זכרלירושלמי, אבל זה רק מוכיח שבארץ ישראל היו סומכים כבר אז בעיקר עלהבבלי, ובמקומו של המחבר נהגו כבר לסיים את התורה בכל שנה. את דברי הגמראהוא מעתיק פעמים רבות מארמית לעברית, וכן בהביאו את דברי בעל “הלכותגדולות” הוא מעתיק כמעט תמיד לעברית. אף ההלכות הפסוקות דרב אבא תלמיד רב יהודאי תורגמומארמית לעברית ועובדו בא“י, וקטע מהן בעיבודן בא”י פורסם ע“י שכטר בספרלכבוד רד”צ הופמן24. ר' לוי גינצברג הדפיס בגנזי שכטר II , 357 – 378 קטע מתרגום עברי של מ' ערובין, והתרגום דומהלתרגום ההלכות הפסוקות. קטע זה מוצאו מן המאה הי“א. היה כאן, כנראה, הרצון לסייע בדרך זו להפצת התלמוד. בעברית עסקו בחיבה יתרה, והארמיתנשתכחה בא”י. בבבל היתה הארמית חיה בדבור עד סוף ימי הגאונים בין בפיהיהודים ובין בפי יתר התושבים. יעידו על כך הגאונים בכמה מקומות, רב האייכותב בתשובה אחת25: “כי כיון שבבל מאז מקוםלשון ארמי לשון כדשי ועד אן ( = ועדיין) בכל העיירות בלשון ארמי וכשדימספרין הכל בין ישראל ובין הגויים”26. אגרות בתי הדין וההכרזות הפומביות לקהל היו נכתבות בארמית טהורה27 אולם בא“י נדחתה הארמית מקודם, בזמן שלטון ביצנץ, במדההגונה ע”י היוונית, וכשבאה אח"כ הערבית דחתה מפניה את הארמית והיוונית גםיחד. ייזכר עוד חיבור אחד שנתחבר ע“י חכם א”י בתחילת תקופת הגאונים: ספר “החילוקים שבין אנשי המזרח ובני א”י“28 , הכולל רשימה של חמשים וחמשה מנהגים שנחלקו בהם בראשיתה שלתקופת הגאונים בני בבל ובני א”י, וכמה מהם הם בעלי חשיבות רבה ביותר בכמהשטחים של החיים הדתיים ובחיי המשפחה. חבור קטן וחשוב זה מניח יסוד לכלספרות המנהגים שלנו, שמן המאה הי"ב ואילך היא הולכת ומתרחבת עד שהיאמהווה סוג ספרותי מיוחד. רמב“ם, משנה תורה, הלכות ספר תורה פי”ד, ה"ד. ↩ ר‘ יונה ן’ גנאח בספר הרקמה, עמ' ז. ↩ תשו‘ רה"כ בהל’ ריצ“נ, ח”א, עמ' סג. ↩ הרכבי, זכרון לראשונים ה‘ עמ’ קח. ↩ בראשית רבה טז, ד. ↩ דף טו, סי‘ כז; דף ל ע"א, סי’ ז; דף סט ע“ב, סימנים עג – עז; דף פג ע”א, סי' כג; דף צב ע"ב, סי מה. ↩ ג"ה סד. ↩ R.E.J. LXX, 101 ↩ R.E.J. LXXIIII, 88 – 92 ↩ ד“”ק, 4ld 11 ↩ עוד על תשובות מארץ ישראל עי‘ גנזי קדם ד, עמ’ 50 ובספרי “מספרות הגואנים” עמ' 90 ובהערה שם. ↩ נתפרסמו ע:י י. נ. אפשטיין בתרביץ שנה ב, עמ' 308 – 320. ↩ ראה מ. מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובניא"י, עמ' 127. ↩ עבודה זרה סט, א. ↩ במקור “עפשטיין”, צ“ל ”אפשטיין“? – הערת פב”י ↩ אפשטיין, תרביץ, שנה א‘ חוב’ ב‘, עמ’ 34. ↩ עי‘ לוים מע’ 8 – 9, והפסקא מלאה ענין. ↩ HUCA VIII – IX, עמ' 420. ↩ עיין מ. מרגליות, משהו על ספרות ההלכה האיי"ת בתקופת הגאונים, בספר הכינוס העולמי למדעי היהדות, עמ' 255. ↩ הספר נדפס בווירסיילס תרמ“ו ע”י רא"ל שלוסברג. ↩ R.E.J. LXIII 235 הערה2. ↩ יאהרבוך ד. יוד. ליט. גיז. II, 99 – 100. ↩ המזרחי, ווארשה תרע"ט, גליון ו'. ↩ י. נ. אפשטיין, מדעי היהדות II, 153 – 154. ↩ 130 ↩ עי‘ אפשטיין במבואו לפירוש המשנה לסדר טהרות, ומאן בספרו Text and studies עמ’ 447. ↩ עי‘ מאן שם, עמ’ 555 – 557. ↩ יצא לאור בהוצאה מדעית ע“י מ. מרגלית, ירושלים תרצ”ח. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42678	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42678", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42678, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה ששית: ספרות ההלכה בא\"י בתקופת הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שביעית: סדור רב עמרם רב עמרם בר ששנא היה אחד הגאונים החשובים ביותר שקמו להלישיבת סורא. הוא עמד בראש הישיבה זמן רב בערך, בשנות תרי“ח – תר”ל (858 – 870), ואולם עוד קודם לזה, בחיי הגאון רב נטרונאי, כבר ניתן לו התוארגאון ולקח חלק בהנהלת עניני הישיבה. מאגרת רש“ג נראה שלא חי בשלום עם רבנטרונאי, וחלק מבני הישיבה נמשך אחריו ובחרו בו לראש. מצב זה נמשך שניםאחדות, וע”כ אומר רש“ג שמלך י”ח שנים. מספר התשובות שהגיע אלינו ממנו הואדי הגון. יותר ממאתים, ועל פיהן אפשר לנו לצייר את דמותו הרוחנית. גםסדורו הוא תשובה לשאלתו של אחד מבני ספרד. הקשר שבין ספרד ובבל הוא עתיקוקשה לנו לקבוע את ראשיתו, ואולם אין ספק ששנים מועטות אחר שנכבשה גםספרד ע“י הערבים כבר באו יהודי ספרד בקשר עם גאוני הישיבות. קשר זה הגיעבימי הגאון רב נטרונאי לאינטנסיביות יתירה. הגיעו לידינו כמה וכמה תשובותששלח גאון זה לספרד, והשפעתו על יהודי ספרד היתה גדולה. ועוד לא עברו מאהוחמישים שנה משעת פטירתו של גאון זה, וכבר היתה להם ליהודי ספרד “מסורתמאבותיהם, כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר”. קשר זה נשמר גם בימי רב עמרם. ביחוד עמד בחליפת מכתבים עם קהלת ברצלונה, הקהלה החשובה ביותר בספרד הנוצרית, שהיה בה כבר אז קבוץ הגון של חכמיםותלמידים, כי באחת מתשובותיו כתוב שהוא שולח אותה “לכל רבנן ותלמדיהוןושאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת ברצלונה, יקרים ונכבדים ואהוביםלפנינו”1. ונראים הדברים שגם סדור התפלהנשלח לבני ברצלונה, ומשם נתפשט בכל ספרד, אף בספרד הערבית, ומשם ליתרהארצות. והרבו להביאו קדמוני הספרדים, כרי”ץ ן' גיאת, ר“י אלברצלוניוהשתמשו בו הרי”ף והרמב“ם, וכמו כן הובא הרבה במחזור ויטרי (שם נעתק רובהספר) וביתר ספרי הפוסקים של הצרפתים והאשכנזים, ור”ת בספר הישר סי' תרי“ט כותב: " כל מי שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכות גדולות אין לו להרוסדברי קדמונים ומנהגותיהם, כי עליהם יש לסמוך בדברים שאינן מכחישים אתהתלמוד שלנו, אלא שמוסיפים, והרבה מנהגים בידינו על ידיהם”. כתיבת הסדור הוא מפעל גדול, מפעל שהיתה לו השפעה רבהבעתיד. כדי להעריכו כהוגן עלינו להתבונן מעט במצב הדברים באותו זמן. סדורו של רב עמרם הוא סדור התפילה היותר עתיק, הסדור הראשון בכתב. האיסורלכתוב את התורה שבעל־פה על ספר שנשמר בכל תוקף מאות בשנים חל גם עלהתפילות והתחנונים, ואף כשהותר איסור זה לא הותר בפעם אחת, כי אם מעטמעט. ידוע, שדברי אגדה התחילו לכתוב על ספר עוד בימי האמוראים הראשונים, עוד בזמן שנזהרו לכתוב על ספר דברי הלכה. וכשהתחילו עם חתימת התלמודלכתוב גם דברי הלכה לא הותרה עדיין כתיבת סדורי תפילה, ואיסור זה היהקיים עוד זמן רב בתקופת הגאונים. רב יהודאי נשאל אם “מותר לש”ץ לומרסליחות וקרובות בכתב או לא“. והוא משיב: “נהגו כך בפומבדיתא ובסורא. כלסליחות וקרובות שביוהכ”פ ובת”צ אינו אמירה אלא על הכתב, כדי שלא יטעה, אבל בשאר ימים טובים על פה וכן מנהג בשתי ישיבות“. הרי שאף ביו”ט היההש“ץ צריך להתפלל בע”פ, ואצ“ל בשבתות ובימי החול. בתלמודים ובמדרשים לאנזכר אף פעם אחת סדור תפילה, ואין גם רמז לתפילות כתובות. נראה גם, שבימיקדם לא הורגש כל כך הצורך להעלות את התפילות על הכתב. התפילות היו קצרותיותר מאשר היום. וגם במספרן היו מעטות מאשר היום. רובם הגדול של יהודיבבל וא”י ידעו את התפילות בעל פה ואת עמי־הארץ היו שלוחי־הצבור מוציאיןידי חובה. בזמנים קדמונים גם לא דאגו לכך שנוסח התפילה יהא קבוע מלהבמלה. דרשו רק שהש“ץ ימסור את תכנן של התפילות הקבועות לפי הסדר הקבוע. ואף בברכות שלפני ק”ש ואחריה וברכות שמ“ע, שהן עתיקות ביותר ומגיעות לימיבית שני, הותר לו להש”ץ לגרוע ולהוסיף נופך משלו, אלא שיהיה עליו לשמורבדיוק את סדרן, חתימתן ושיסיים סמוך לחתימה מעין החתימה, ותלמידי החכמיםשבכל עיר לא היו מקפידים על כך אם רק לא נכשל הש“ץ בלשונו ואמר דבר בלתיהגון המתפרש לשתי פנים, שיש בו מעין ריח מינות או דבר שאינו לכבוד המקוםוהצבור. ברם, ראו זה פלא, שלמרות חופש זה שניתן למתפללים ולשלוחי הצבורולמרות הפזור הגדול של הגולה ולמרות מה שהיתה התפילה נמסרת מדור לדורבע”פ, נשמרה אחדותה בכללותה. ההבדלים שבין המנהגים השונים, וביניהם גםהחשובים, אינם גדולים כל כך, ובחלקה העיקרי של התפילה, מברכו עד אחרישמע, אין שיוניים יסודיים בין המנהגים השונים. ואולם עם התרבות התפילותוהתרחקות חלקים של האומה מן המרכזים אשר בבבל ובא“י הורגש הצורך בסדורתפלה כתוב, שבו ימצא כל אחד גם את סדר התפילות וגם את נוסחתן ואף את כלהדינים השייכים אל התפילה ולחיי בית הכנסת. ואמנם מימי רב יהודאי גאוןואילך מתרבות מזמן לזמן השאלות הנוגעות למנהגי התפילה וסדריה והן באותמכל תפוצות הגולה. השואלים מבקשים את הגאונים, שיודיעו להם את מנהגי שתיהישיבות. נשאלו גם שאלות רבות בנוגע לקריאה בתורה והפטרה בשבתות שונותובמועדים ובמקרים שונים, כגון תעניות צבור. והרי דוגמא: לרב איי פנובשאלה: עשרה אנשים או יותר התאספו לתפילה בשבת פרשת שקלים וכיוצא בה ולאמצאו הפטרה הראויה לאותה ענין ומצאו הפטרה של אותה שבת, מה יעשו? והשיב: אם רוצים קוראים בהפטרה של פרשה ואם רוצים מניחים, שהפטרה גופה אינה מצוהשחייבין להזהר בה2. וע”ז כותב ר"י ברצלוני: “ותימהא רבה הוי לן על שאלה זו דאיתשיל עלה גאון. וכי אפשר שלא מצאוהפטורה הראויה לאותו ענין והלא ההפטורות סדורות הן אצלנו לכל שבתושבת”. והנה רואים אנו, שהגאונים מתחילים למלא את הצורך בסדורכל עניני התפילה והקריאה בתורה. רב יהודאי בספרו הלכות פסוקות כותב את “סדר הפרשיות”, ז"א: סדר הקריאה בתורה לכל שבתות השנה והמועדים וההפטרותהנוהגות בהן. אל הגאון רב נטרונאי פנו מקהלת אליסנה – הקהלה החשובהביותר בספרד הערבית – בבקשה שיפרש להם את סדר מאה ברכות שחייב אדם לברךביום לפי“ד ר' מאיר. ורב נטרונאי מלא בקשתם וכתב להם את סדר הברכות וסדרהתפלה של ימי החול. אבל הוא לא העתיק להם את נוסחות הברכות והתפילות, וכמו כן לא ידובר בתשובתו ע”ד התפילות של שבת וימים טובים. תשובת רבנטרונאי זו נזכרה כבר בהתחלת סדורו של רב עמרם, ואולם היא נמצאה כמעטבשלימות ע"י גינצברג בין עלי הגניזה3. חוץמתשובתו זו כתב רב נרונאי עוד כמה תשובות על שאלות שונות בסדר התפילהואולם את הצורך בסדר תפילה שיכלול את כל התפילות של השנה כולה וכל הדיניםהנוגעים להן מלא רק רב עמרם שבא אחריו. סרע“ג, שנדפס ראשונה בווארשא תרכ”ה4 יש בו בדפוס ב“ח. חלק ב' כולל פיוטים וסליחות לט”ו ליליאשמורת לפני ר“ה, וכמו כן פיוטים וסליחות לר”ה, שבת שובה, ויו“כ. חלק זהשכמעט כל הפיוטים שבו שייכים לפייטנים שחיו במאות בשנים אחרי רע”ג, ודאישאינו לרע“ג. את החלק הראשון, שהוא לבדו מהווה באמת את גוף הסדור, ישלחלק ג”כ לב' חלקים: חלק התפילות עצמן, וחלק הדינים השייכים אל התפילה, הקריאה בתורה ומנהגי בית הכנסת. ואף בחלק זה נכנסו כמה פיוטים ותפילותמזמן יותר מאוחר. רב עמרם מסדר לנו, כדבריו, את “סדר התפלות וברכות של שנהכלה”. של ימי החול ושל שני וחמשי, של שבתות ויו“ט, ראשי חדשים, חנוכהופורים, תעניות צבור, ר”ה ויו"כ ואף סדר הגדה של פסח. בתור מקורות שמשולו הבבלי ובמקצת אף הירושלמי, ההלכות הפסוקות של רב יהודאי, בעיקר במהשנוגע להלכות קריאה בתורה, סדר מאה ברכות של רב נטרונאי, שכבר הזכרתיו. רב עמרם מחשיב מאד את תשובת רב נטרונאי והוא מזכירה בסדורו. חוץ מזההשתמש בתשובות רבות של רב נטרונאי וגאונים אחרים שקדמוהו, כגון רביהודאי, רב צדוק, רב משה, רב כהן צדק, רב שר שלום, כולם גאוניסורא. חוץ מכל המקורות שהזכרתי היה לו לרב עמרם עוד מקור חשוב, הוא מנהגי שתי הישיבות, סורא ופומבדיתא, ואמנם לעתים קרובות הוסיף רבעמרם: וכן הוא מנהג שתי ישיבות, וכמו כן מנהגי “בית רבינו שבבבל” ובביתרבינו שבבבל הקפידו כנראה ביותר על שמירת נוסח התפלה המנהגים הקשורים בה. מה הוא “בית רבינו שבבבל” נחלקו הדעות בין החוקרים. יששסוברים5 שהכוונה לבית התפילה הפרטי של כלגאון, כי בביתו של הגאון היה מקום מיוחד לתפילה. זוהי השערה בטלה. ביכלר6 סובר, שהכוונה לישיבת נהרדעא. מארכסוגינצברג סוברים, שהכוונה לבית מדרשו של רב, שהיה קיים בסורא עוד בימיהגאונים ונתקדש ברוב הזמנים בקדושה יתירה ולמנהגיו היה ערך גדול ביותר, ועליו אמרו במגילה כט, א: ואהי להם למקדש מעט… ר' אלעזר אמר זה ביתרבינו שבבבל, ולפיכך הוא נזכר בעיקר בתשובותיהם של גאוני סורא (כרם שלום, רב נטרונאי. אב עמרם) ומגאוני פומבדיתא מזכירו רק רב פלטוי. אולם נראהש“בית רבינו שבבבל” הנזכר ע"י ר' אלעזר הוא בית הישיבה שיסד רב ולא ביתמדרשו7. סדור רב עמרם מוסר לנו את התפילה לפי מנהג בבל. ידועשסדרי התפילה נחלקים לפי מנהגיהם: מנהג ספרד, מנהג אשכנז, מנהג צרפת, מנהג פולין, מנהג רומי או איטליא, מנהג תימן, מנהג רומניא או מנהג ארץיון. וכל המנהגים הללו נחלקים בעיקר לשתי קבוצות: אלה הנמשכים אחר מנהגא“י, כגון מנהג אשכנז, פולין, איטליא, רומניא ועוד, ואלה הנמשכים אחרמנהג בבל, כגון מנהג ספרד, ויש גם סדורי תפילה המושפעים גם ממנהג בבל וגםממנהג א”י, כגון מחזור מנהג אוויניון וקרפנטרס. סדור רב עמרם הונח, איפוא, ליסוד לכמה סודרים הנהוגים בארצות שעמדו תחת הפשעת המרכז הבבלי. ואולם אף אחד מהמנהגים הללו בין מנהג א“י ובין בבל, לא נשמר בטהרתו. במשךהזמן נכנסו לסדר התפילה שנויים שונים. הקראים סדרו להם סדור תפילה חדש, שאינו בעיקר אלא לקוט פסוקים ומזמורים מן התנ”ך, ומסדור תפלתנו השאירולהם רק את שמע. כנגד השפעתם של הקראים לחמו הגאונים במרץ רב8 . לסדור רב עמרם נכנסו כמה הוספות. נזכרו בסדור שמות שלגאונים המאוחרים בזמן לרב עמרם, כגון רב צמח (יד, ב; נ"ג, ב); רבינו נתן (לה, ב; לז, א) 9; רב נחשון (ד, ב); רבסעדיה (ד, ב; נב, א); בהרבה מקומות מזכיר את מנהג כל ישראל בספרד, היאאספמיא, כגון א, א; ב, א; ה, א; נ, א. לדעת הרכבי10 ואפשטיין11 אלה הם דברי רב עמרםעצמו, הסומך על מנהגי ספרד העתיקים, וזה מראה על חשיבות יהודי ספרד בעיניהגאון, אבל אין זה מסתבר. יותר מתקבל על הדעת שאלה הוספות ספרדיות. וישעוד כמה מקומות המרמזים לספרד, כגון מב, א: והא דשדר רב נטרונאי גאוןלרבנן סיבאספמיא; מא, ב: סבאו אנשי קירואן אצלנו… ועוד. אפשר, שאףהתשובות של הגאונים שקדמו לרע“ג נכנסו, לא ע”י הגאון, אלא על ידי חכמיספרד, שהשלימוהו עפ"י תשובות הגאונים שהיו בידם. אולם מלבד כל ההוספות האלו, שאפשר להכירן בנקל, נכנסולסדור הרבה הוספות ותיקונים מצד אחד ונשמטו ממנו דברים הרבה מצד אחר. ובספרות הגאונים אין לך ספר שנשתמשו בו כל כך הרבה, וע“י כך נתנסה ונשתנהבהרבה כמו סדור רע”ג. בשלשת כתבי־היד שהגיעו אלינו מסדור זה ובקטעיהגניזה יש הוספות רבות על הנדפס, ביחוד רבות ההוספות בכת“י אוכספורד, וישגם השמטות רבות ושנויים שונים. את רוב ההוספות והתיקונים אסף מארכסבמחברת מיוחדת והוא גם נותן תאור מפורט מכתבי־היד השונים של הסדור. בההוספות שבכ”י אוכספורד יש חלק שהוא ללא ספק מגוף הסדור, כמו, למשל, סדרברכת המזון12 החסר בדפוס. אבל יש גם הוספותמאוחרות. מצד אחר חסרים בכתבי־היד הפיוטיים הרבים שבאו בנדפס, וכן אותןהתפילות והקטעים שבאו בדפוס בדפים יב – יד, הלקוחים מן הספרות המיסטית שלאותו זמן, היא ספרות ההיכלות. חוץ מזה רואים אנו, שכמה דברים אין סרע"ג שלפנינו מתאיםעם הציטטים המובאים ממנו בספרי הקדמונים. וגינצברג הביא לזה דוגמאותהרבה. שנויים אלה רבים הם בחלק ההלכי שבסדור. אך עוד יותר מרובים הםבנוסחאות התפילות המובאות בו, והגיעו הדברים לידי כך, שיש מפקפקים אםבכלל שלח הגאון ליהודי ספרד את נוסחאות התפילות. ולפי דעתם אפשר שהגאוןשלח רק את “סדר התפלות והברכות” ואת הדינים וההלכות הקשורים בהן, אבל לאאת גוף הברכות והתפלות, אך אין להסכים לזה. אפשטיין במאמרו “סדר רב עמרם, סידורו ומסדריו”13 מראה ע“ז: א. שרב עמרם נזכר כ”פ בסדור בגוף שלישי: “והכי אמר רב עמרםגאון”, וכמה מן הדברים שמובאים בשמו לקוחים מתשובותיו; ב. מסדר ה“ג שלאספמיא מעתיק כמה דברים מסתם סר”ע בשם רב צמח בר שלמה דיינא דבבא. גם רבנסים, ר“ח וגם ר”ש הנגיד מייחסים דברי הסידור לרב צמח. וע“כ נראה שרב צמחהוא עיקר מסדרו. האב”ד לקח תמיד חלק בסידור התשובות של הגאונים. רב צמחהראה בכלל עצמאות גדולה, והשיב גם קצת תשובות בעצמו. רב צמח בן שלמה היהדידינא דבבא דמרותא חסדאי, ולדעת אפשטיין הוא הוא גם דיינא דבבא של רבעמרם. ג"ל סי' נו. ↩ ספר העתים עמ' 275. ↩ נדפסה בגאוניקה II, עמ' 114 – 117. ↩ ע“פ כת”י חברון, שנמכר אח"כ לבריטיש מוזיאום. ↩ מילר במפתח עמ‘ 93 בערה 4 ועמ’ 101 הערה 6, ואפנשטיין מונאטסשריפט שנה י"ב, 459. ↩ R.E.j, L 180 ↩ עי' אפטוביצר תרביץ I, א 32. הוא נוטה לדעת מארכס וגינצברב. ↩ עי', לדוגמא, תשובת רב נטרונאי הבאה בסאע"ג לז, ב. ↩ ינצברג ואפשנשטיין מזהים אותו עם רב נתן בר חנניה מקירואן, בן זמנם של רב נטרונאי ורב עמרם. אולם פוזננסקי סובר, שהוא רב נתן אלוף בן רב יהודה, אחי רב חנניה ודודו של רב שרירא. בכל אופן זוהי הוספה. ↩ תולדות ר"ש הנגיד עמ‘ ו ועמ’ לט. ↩ בייטראגע עמ' 203. ↩ II, 344 – 368 ↩ ציונים לזכר שמחוני, עמ' 122. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42679	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42679", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42679, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שביעית: סדור רב עמרם", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שמינית: ספרי ההלכה של רב סעדיה רס“ג נולד בתמוז תרמ”ב (882), נתמנה גאון בסורא ביום ה‘, כ“ב אייר, תרפ”ח (928) ונפטר אור ליום ב’, כ“ו אייר, תש”ב (942) וחי ששיםשנה פחות מ' וכמה ימים, שימש בגאונות י“ד שנה וד' ימים. את הידיעה המדויקתהזאת אנו מוצאים בביאוגרפיה הראשונה שנכתבה על הגאון, והכותבים הם שני בניושארית ודוסא, שכתבו אותה י”א שנה אחרי פטירת אביהם הגדול, לבקשתו של הנשיאהמפורסם ליהודי ספרד רב חסדאי ן' שפרוט, שהיה ממעריציו הגדולים של הגאון. ביאוגרפיה1 זו, שנמצאה בשנים האחרונות ביןקטעי הגניזה הקהירית ולצערנו לא הגיעה אלינו עד היום בשלימותה, כתובה בקצורמופלג. היא מודיעה רק את התאריכים החשובים ביותר בחיי הגאון ומוסרת לנו אתרשימת הספרים שחיבר, ורשימה זו נפסקת באמצעיתה. יש בו בקטע זה רק 25 שורותקצרות, אבל הוא מביא לנו חדשות הרבה. החדשה החשובה ביותר היא זו הנוגעתלמספר שנות חייו. כל ההיסטוריונים שלנו קצבו לרב סעדיה — על יסוד דבריו שלההיסטוריון היהודי הספרדי הקדמון ר“א ן' דאוד — חמשים שנות חיים, ולפי זהנולד בשנת ד”א תרנ“ב. ואמנם בשנת תרנ”ב חגגו בכל תפוצות ישראל את מלאת אלףשנה להולדתו של רב סעדיה, וכמה ספרים ומאמרים נכתבו אז ליובל זה; ואילועכשיו יודעים אנו ברור, שרב סעדיה נולד עשר שנים לפני כן, בשנת תרמ"ב, ושנות חייו היו ששים. אלא “שבשתא כיון דעל על”, שגיאה שנשתרשה קשה לתקנה, והיסטוריון כדובנוב, ואחריו סתם מחברים וכותבי מאמרים וספרי למוד ממשיכיםעדיין להחזיק בה. התעכבתי קצת על דבר זה, מפני שאין זה פרט טפל בתולדות חייושל הגאון רב הפעלים, ועשר שנות חיים נוספות אלו לא הוצאו על ידו לבטלה. ידיעה זו מיישרת כמה עקמומיות ומכניסה סדר נכון במאורעות חייו. התעודות שנתגלו מן הגניזה הקהירית בדורנו מפיצות אור חדשעל חייו ופעולתו של הגאון, וגם על היהדות המצרית, על הסביבה שבה חונךוגודל, חי ופעל. זו היתה יהדות עשירה, בעלת תרבות גבוהה, יונקת בשפע מןהמרכזים בבבל ובא“י. רס”ג הושפע כנראה מן החוג הא“י שבפוסטאט. בשנת תרע”העזב רב סעדיה את מצרים ארץ מולדתו, לאחר שזכה כבר לפרסום רב ע“יספריו שחיבר נגד הקראות ומלחמתו הגדולה עם הקראים והנגרריםאחריהם, פעולות חשובות שבשבילן העניקו לו הישיבות הבבליות את התואר הכבוד “אלוף” ו”ריש כלה“, תואר גבוה שלא ניתן אלא לאישים מועטים שלא נמנו על חכמיהישיבות העתיקות, ועלה לארץ ישראל. צר לו המקום במצרים, ולגדולה מזו היהמתוקן. ודאי גם רצה להכיר מתוך מראה עינים את שני המרכזים. כאן הוא שוההכשש שנים שלמות, מכיר לדעת את חכמי א”י וראשי ישיבת ירושלים. אין בידינוידיעות מפורטות על פעולתו בא“י, ואולם יודעים אנו הרבה על המלחמה הגדולה בהנלחם עם הגאון הא”י ר' אהרן בן מאיר, שרצה להחזיר למרכז הא“י את גדולתוהקודמת ואת זכיותיו העתיקות בקידוש החדשים ועיבור השנים ושאף לכך שכלתפוצות הגולה תהיינה תלויות בא”י בכל הנוגע לקביעת המועדים. המחלוקת התחילהבקיץ תרפ“א, שבו עזב רב סעדיה את א”י והמשיך דרכו לבבל. כשהגיע בדרכו לחלבבאה אליו השמועה שבן מאיר גלה את דעתו, שחדשי חשון וכסלו של שנת תרפ“בצריכים להיות חסרים ופסח יחול לפי זה בראשון לשבת, בעוד שבבבל חשבו ע”פהחשבון המקובל בידם שחדשים אלה הם מלאים ופסח יחול ביום שלישי. כיוןשנסיונו של רב סעדיה להשיב את בן מאיר מדעתו ע“י הסברה ובדרכי שלום לאהצליח, התחילה המחלוקת הקשה שהסעירה את הלבבות. בן מאיר, שהיה איש תקיףוקשה כברזל, עמד על דעתו ואת הפסח של אותה שנה חגגו בא”י ביום א' ובבל ביוםג‘, אבל נמצאו בא"י אנשים שחגגוהו ביום ג’, כדעת רב סעדיה וחכמי בבל, ונמצאו בבבל אנשים שנמשכו אחרי בן מאיר וחבריו ועשו את הפסח ביום א'. בתפוצות הגולה שררה אנדרלומוסיה, אבל עברה שנה־שנתים והמחלוקת נסתיימהבנצחונה הגמור של בבל, ורב סעדיה הוא הוא שהביא לה את הנצחון הזה. בבוא רב סעדיה לבבל מצא את ישיבת סורא במצב של ירידהגמורה, והשאלה על סגירתה של הישיבה העתיקה הזאת, שעברו עליה שבע מאות שנהוראתה בחייה הרבה תקופות של פריחה וזוהר, עומדת על סדר היום. הוא נכנס, כנראה, לישיבת פומבדיתא ותפס מקום בשורה ראשונה בין “ראשי הכלה” שבישיבה. אחרי עיון רב החליט ראש הגולה התקיף והעריץ, דוד בן זכאי, בודאי מתוךהתייעצות עם ראשי הצבור, לקיים את ישיבת סורא שעמדה תמיד תחת חסותם המיוחדתשל ראשי הגולה, ולהעמיד בראשה את רב סעדיה, שירים את קרנה בכבוד. בכ“ב איירתרפ”ח, כשש שנים וחצי אחרי בואו לבבל, עלה רב סעדיה לשבת על הכסא העתיקוהמכובד שעליו ישבו רב, מיסד הישיבה, ורב אשי מסדר התלמוד. הגיעו אלינוהתחלתו וסופו של המכתב. הראשון שכתב רב סעדיה לקהלות מצרים ארץ מולדתו אחריהתמנותו לגאון2. המכתב כתוב מתוך התרוממותהנפש ומתוך רצון כביר לפעול לטובת העם. רוצה הוא לחזק את הקשרים בין ישיבתסורא ובין קהלות מצרים החשובות: “יום ביום תבשרונו משלומכם כי שלום נפשנוהוא, כי אם אין צבא אין מלך, ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים”. מקוה הוא, כנראה, לקבל תלמידים גם ממצרים (ואכן כמה מגדולי מצרים למדו בנעוריהםבישיבות בבל). הוא כותב עוד: “וכן כל חפץ ושאלה אשר יהיה לכם מצד המלכותהגד תגידוהו לפנינו, כי אז נצוה את בעלי בתים חשובים אשר בבגדאד… בני מ”רנטירא ובני מר אהרן… ואז ישיבו לכם מאת המלך כאשר יספיק ייי' מעוזנובידם". מצרים היתה נתונה באותו זמן לשלטון המרכזי בבגדאד. מענין, שבפעולתוהמדינית הוא אומר להסתמך על בני נטירא ועל בני אהרן, הבנקאים הגדולים ורביההשפעה בחצר הכליף, ולא על ראש הגולה דוד בן זכאי. זה מעמיד אותנו עלהיחסים שביניהם, שלא היו כשורה מן הרגע הראשון, ויש כבר בזה משום פתח לאותההמחלוקת הקשה שביניהם, שהתפרצה כעבור שנים אחדות, וכילתה את כחות שניהיריבים. כן הוא מודיע ליהודי מצרים, שהוא מצוה לכתוב להם “כתבי הזהרותותוכחות לעורר את לבותיכם… על מצות ה'… מה תעשו ותחיו בו, וממה תסורוולא תמותו, כי כן חייבין אנחנו, אולי נצא ידי חובתנו בדבר הגדול הזה אשרקבלנו”. ככה תפש הגאון את החובות שמשרתו הגדולה מטילה עליו, חובות של מנהיגהדור. מעין מכתב חוזר כזה כתב הגאון לקהלות ספרד, והמכתב נזכר בספר הקבלהלר' אברהם ן' דאוד. הגיע אלינו גם כתב התוכחה וההזהרה, כתב נפלא בתכנוובסגנונו. הדברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וכדאי להביא פסקאות אחדותממנו: "בני ישראל, אל תשימו לכם השקר לבית־מנוס לבטוח עליו… ובמרעים כתוב: כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו. בני ישראל, אם ירוץ לבבכם אחר תאוה לשעתה, התבוננו פן תהיה מרה באחריתה, ככתוב: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. בני ישראל, אל תפרשו מן העדה, כי הנפרש יבקש כל תאותו…". ויש בזה אזהרה שלא להמשך אחרי הקראות. גם הוא מעודד אתקוראי דבריו ומחזקם באמונת הגאולה ובאהבת התורה. הוא מסיים את הכתב בבקשה: " בני ישראל, כי תצטרכו לדעת דברי תורה אל תתעצלו מלשאול… אלא שלחוושאלוהו מלפנינו, ואנחנו נהיה אתכם…" ארבעה עשרה שנה נמשכו ימי גאונותו של רב סעדיה. אולםמחציתם עברו עליו במחלוקת עם ראש הגולה, שהתחילה שנתים אחרי עלותו לגאונות. דוד בן זכאי העבירו ממשרתו ומנה במקומו אחר, בן למשפחה מיוחסת, “גאון בןגאונים”, נין ונכד לרב נטרונאי גאון, בן למשפחת כהנים מפורסמת שהוציאה כמהגאונים, אלא ש“תלמיד קטן היה לגבי מר רב סעדיה”. ואף רב סעדיה מדד לראשהגולה כמדתו ומנה במקומו של דוד את אחיו יאשיהו. במשך כמה שנים נחבא רבסעדיה מאימתו של דוד. אחרי שבע שנות מחלוקת הוקם השלום, אך שני היריבים מתושנים אחדות אחרי זה. והנה למרות כל התלאות שעברו עליו עסק רב סעדיה בשקידהבחבור ספריו, ואת מיטב ספריו בהלכה, וגם את סדורו הגדול ואת ספר “האמונותוהדעות” חיבר בבבל. כתביו ההלכיים של רס"ג כוללים גם פירושים לתלמוד וגם מבואלתלמוד ולהלכה, עליהם כבר עמדנו בהרצאות הקודמות. ברם, החשובים ביותרבכתביו התלמודיים הם ספרי הפסקים שלו. רב סעדיה, שהיה גדול כמחדש ויוצר בכלמקצועות הספרות: פרשנות כתבי־הקודש, פילוסופיה, חקירת הלשון העברית, ועוד, היה גדול גם בהלכה. אם מינוהו לגאון בסורא הרי היה זה לא מפני שהיהגדול בכל המקצועות הנזכרים, ולא מפני שהיה פייטן גדול, אלא למרות זה, מפני גדולתו בתורה. ולא זו בלבד, שהעשיר את הספרות ההלכית עושר רב, כי אםגם סלל דרך חדשה בחיבור ספרי הפסקים, דרך שבה הלכו הגאונים הבאים אחריו, רבשמואל בן חפני ורב האיי, ורבים מן הראשונים, ביחוד מבין הספרדים. כל מהשכתב טבוע בחותם אישיותו הגדולה ומקוריות רבה שפוכה על כל ספריו. הוא חיברכמה ספרי פסקים: ספר השטרות, ספר הירושות, ספר המתנות, ספר הפקדון, ספרשבועות, ספר טומאה וטהרה, ספר בהלכות שחיטה וטריפות, ספר בהל' עריות, ספרבהל' רבית, ובזה עוד לא נגמרה הרשימה. לספריו ההלכיים יש לצרף במובן ידועגם את סדורו, כי החלק ההלכי תופס בו מקום נכבד. מכל הספרים האלה — מחוץלסדורו — לא הגיע לידינו בשלימות אלא אחד, הוא ספר הירושות. שאר ספריוידועים לנו או מתוך פרגמנטים, מהם שנתגלו בגניזה הקהירית, או מתוך ציטאטותהמובאות בספרי ראשונים. בליניגראד ובקמברידג' נמצאים פרגמנטים מספריוהשונים שטרם נתפרסמו והם מחכים עדיין לגואלם. את כל ספריו אלה כתב רב סעדיה ערבית, והוא הגאון הראשוןשכתב ספרי הלכה בערבית. והיה בזה הרבה מן החידוש. במקצועות המדע השוניםכתבו חכמים מישראל את ספריהם בערבית עוד כמה דורות לפני רב סעדיה, אבלהערבית לא נכנסה לפני ולפנים של הספרות ההלכית אלא ע“י רב סעדיה. וסיבתהדבר היא, שגאוני בבל המשיכו להשתמש בארמית, הקרובה לערבית, שהיתה עודמדוברת ע”י חלקים חשובים של התושבים, בין יהודים בין גויים, ואולם במצריםדברו קודם יוונית או קופטית ושתיהן נדחו ע“י הערבית, ביחוד בין היהודים שלאהיה להם כל יסוד לחיבה מיוחדת ללשון היוונית, שהזכירה להם את שלטון הרשע שלביזאנץ, והקופטית. אין ר' סעדיה זקוק להתנצלות על כתבו ספריו בערבית. הכליודעים את אהבתו הגדולה ללשון העברית ואת קנאתו לכבודה, והוא גם היה אחדממניחי היסודות בחקר הלשון העברית, אחד מ”זקני לשון הקודש“, ולא באתי אלאלהסביר את העובדא. ר”ס שתירגם ופרש את התורה בערבית לתועלת רוב העם, רצה גםלהפיץ את ידיעת התלמוד והמשפט בין העם, אולם אפשר שזה גם גרם לאבדנם במשךהדורות. אין אנו יודעים מתי כתב ספריו אלה, אם במצרים ואם בא"י או בבל. ישלחשוב שרובם נתחבר בבבל. על כל פנים ברור שהסדור נתחבר בבבל. מן הרשימה של ספריו אנו רואים שהגאון בא לידי הכרה שעוד לאהגיע הזמן לחבר ספר הלכות מקיף וכולל שיכלול את כל דיני התורה ויגיע אלהשלימות הרצויה. ספר כזה אפשר יהיה לחבר רק אחרי שיוקדשו מונוגרפיות בודדותלכל חלק וחלק מן המשפט העברי ודיני התורה, באופן שכל מונוגרפיה תקיף אתהנושא מכל צדדיו, תברר את כל הספיקות שבו ותחקור בכל הפרטים הנחוצים, וכולןיחד תשמשנה עבודות־הכנה לאותו הספר המקיף והכולל. את הסדר שבו אחזו בעליההלכות הפסוקות וההלכות הגדולות, שני ספרי הפסקים שקדמו לו, חשב לפרימיטיביביותר. הם נמשכו בעיקר אחר סדר המסכתות והפרקים שבתלמוד, ועל הרוב הםמוסרים את ההלכות בלשון המשנה והתלמוד עצמם. אין הם מבחינים בין פרט לכלל, ואין צריך לומר שאין בהם מבוא לכל הלכה והלכה, מבוא שיכניס אותנו אל עיקריההלכה טרם שנכנס לתולדותיה ופרטיה. הכללים והפרטים מסודרים זה על יד זהמבלי שיהא קשר מחייב ביניהם, ומבלי שנראה איך יוצאים הפרטים הללו מתוךהכללים שקדמו להם. רב סעדיה, שהיה איש המדע, סיסטמטיקון מצוין, והושפע מןהספרות הערבית, שאף להכניס סדר הגיוני ומדעי גמור גם בספריו ההלכיים. הואמשתדל לתת הגדרות קולעות לענין, להביא כל דבר במנין, למיין את הכל במיוןקפדני, לשבץ כל פרט במקומו הראוי לו. הרי, לדוגמא, התחלת ספר הירושות: “פתחמחבר הספר הזה ואמר: הנה הנכסים יוצאים מרשות אדם לחבירו בשלשה דרכים, אםבירושה או במכירה או במתנה, ולכל אחד מאלו השלשה שרשים וענפים… הירושותנחלקות לארבעה חלקים… החלק השני בירושת הבנים הוא חלוקת הירושה בין בניהבנים ובזה החלק ארבעה שערים, צריך שתדע אותם…”. בסוף הספר הוסיף את “מאמר הספיקות”, הדן בספק קורבה, ובספק מי משני יורשים קרוב יותר, ובכל שארהספיקות היכולים להתעורר בקשר עם עניני ירושה, ואחרי זה “מאמרים” בחלוקתשדות, גינות, פרדסים וכרמים, וכאן הוא נכנס לחשבונות מתימטיים וגיאומטריים, שלפי דעתם של מומחים בעלי מקצועות חידש רב סעדיה גם בהם חדושים חשובים. והרי הבדל עצום בדיני ירושה כפי שהם מסודרים ומנוסחים בספר הלכות גדולותובספר הירושות של רס"ג. התוכן אחד הוא: שניהם משועבדים לדיני התורהוהתלמוד, אבל רב המרחק בסדר, סגנון וצורה. כשאנו מעיינים בספריו ההלכיים של רס“ג אנו רואים שהלך בהםבשתי דרכים שונות. בספר הירושות, וכן בסדורו, לא הראה כל מקור ולא הביא כלראיה לדבריו, אלא הכל שנוי בצורת הלכות פסוקות. כן לא הביא אף מאמר אחד מןהתלמוד, ולא הזכיר שמו של שום חכם מחכמי המשנה והתלמוד. בזה סלל את הדרךלפני הרמב”ם ושימש לו דוגמא נאה. ואולם בספר השטרות ובספר הפקדון ובכמהספרים אחרים הלך רב סעדיה בדרך אחרת לגמרי. הוא שומר, אמנם, על אותההשיטתיות הקפדנית, נותן את ההגדרות המתאימות ומנסח כל דין ודין בלשונו הוא, אולם הוא מביא לכל דבר ודבר את המקור התלמודי שעליו הוא מסתמך. בדרך זוהלכו הגאונים שאחריו, רשב“ח ורב האיי. יש בזה משום מפנה חדש בדרך עבודתו, ויש לשער שעשה כך בחבוריו המאוחרים יותר, אחרי ששיטתו הקודמת של אי־הבאתמקורות המשנה והתלמוד, עוררה, אולי, התנגדות, דוגמת ההתנגדות שעורר עליוהרמב”ם בספרו משנה תורה. ספר הפקדון. נדפסו ממנו שני פרגמנטים במקורם הערבי ע“י שכטר3 ועוד שני פרגמנטים על ידי4. בספר זה הולך רס”ג בדרך אחרת מזו שהלךבה בספר הירושות. בספר הפקדון הוא מביא לכל דבר את המקור התלמודי שעליו הואמיוסד. זוהי דרך ממוצעת בין הלכות פסוקות והלכות גדולות מצד שני. סדור רב סעדיה. את השיטתיות הקפדנית אנו רואים גם בסדורו. לכאורה מה מקום כאן למקוריות ולשיטתיות, ולא היא: הוא מחלק את כל התפילותלתפילות “הזמן הרגיל”, והם ימי החול, ולתפילות ה“ימים המיוחדים”. הוא פותחבתפילות ימי החול ומחלק אותן לשני חלקים: תפילת היחיד ותפילת הצבור. מקודםהוא רושם את תפילת היחיד ואח"כ את תפילת הצבור. בחלוקה זו אין לו רב סעדיהחבר בין כל מחברי הסדורים לפניו ולאחריו. אחרי שגמר את תפילות ימי החול ודיניהן ואת שתי הבקשותהנפלאות שחיבר — שלדברי הראב“ע, המבקר הקשה “לא חבר מחבר כמוהן”, והיוחשובות כ”כ בעיני בני הדורות הבאים עד שהרמב"ם נשאל “אם ראוי לעמוד בתפילתרבינו סעדיה”, ואם יש להגיד אחריה קדיש — הוא מגיע אל הברכות השונותהנהוגות יום יום. וראשית כל הוא מחלק את כל הברכות לשני חלקים: ברכות עלפעולות שיש בהם מצוה, היינו ברכת המצוות, ועל פעולות שאין בהם מצוה. ואלהשאין בהם מצוה מתחלקים שוב לשני חלקים: אלה הקשורות בגוף האדם ואלה התלויותבחושיו. הקשורות בגוף האדם מתחלקות שוב לשלשה חלקים: א. מאכלים; ב. משקים; ג פעולות. והתלויות בחושיו מתחלקות גם הן לשלשה חלקים: א. ראיה; ב. שמיעה; ג. הרחה. אחרי זה באות תפילות “הימים המיוחדים” המתחלקים לארבעהחלקים: א. שבת; ב. ראש חודש; ג. חגים; ד. ימי צום, והחשוב בהם צום יוםכפור, וממנו הוא מתחיל. משום כך הוא מסדר את תפילות יוה“כ לא בין ר”הלסוכות, כרגיל, כי אם אחרי תפילות ודיני חנוכה ופורים. דיני קריאת התורה לכל ימות השנה, השבתות והחגים, הוא מביא בסוף סדורו, כעין נספח. ספר השטרות. שמו המלא של הספר הוא “כתאב אלשהאדת ואלואתיק” (=ספר העדות והשטרות). הוא נזכר ע"י המחברים המביאים אותו בשמו המקוצר: ספרהשטרות. רב מבשר, בן זמנו של רב סעדיה, בהשגותיו על הגאון, קורא לספר: כתאבאלותאיק. דוסא ושארית, בני רב סעדיה, קוראים לו ברשימת ספרי אביהם: “כתאבאלשהדרת”. הספר הקיף, איפוא, דיני עדות ושטרות כאחד, אבל יש לשער, שהדיניםהכלליים הנוגעים לכל השטרות יחד, הדינים המיוחדים הנוגעים לכל שטר בפניעצמו, ונוסחאות השטרות עצמם, תפסו את רובו של הספר, ועל כן נקרא בקצור: ספרהשטרות. מספר זה ידענו עד הזמן האחרון רק מעט מאד, על פי הפיסקאותהמעטות שהובאו ממנו בספרי הגאונים והראשונים. בשנת 1904 מצא הירשפלד שורותאחדות מן ההקדמה, שממנה נלמד שהגאון הקדים לחבר ספר זה לשאר ספריו ההלכיים, מפני שראה את גודל צורך האומה לו5. בספר השטרות לרב האיי גאון (עמ' 72־67) פרסמתי קטעיםוליקוטי שטרות מספר השטרות של רס“ג. קטעים אלו לוקטו כנראה מספר הדין ומספרהשטרות של ר' יהודה ברצלוני. קטעים נוספים וחשובים מספר זה פרסמתי לאחרונהבקובץ רב סעדיה גאון, שי”ל ע“י מוסד הרב קוק ירושלים תש”ג מעמ' סגואילך. לפי הודעת ר' יהודה ברצלוני בתחלת ספר השטרות שלו: “ומצאנובחיבור רב סעדיה גאון ז”ל שהזכיר מנין השטרות ומנאן מ' שטרות חוץ מי“דשטרות אחרות קטנות שהן לצורך תקנות הזקנים והראשון (צ"ל: והראשים)”. ברםבכת“י בריטיש מוזיאום, שפרסמתי במדעי היהדות ח”ב, עמ' קכג, כתוב “שהזכירמנין השטרות ומצאן נ”ד שטרות, חוץ מי“ד שטרות אחרות”. ואמנם ממפתח לספרהשטרות שמצאתי בקמברידג' יוצא שספר השטרות הכיל באמת נ“ד שטרות, חוץ מי”דהשטרות האחרים. מתוך עיון בקטעים שנתגלו עד כה וצרוף כל הידיעות שישנם עתהבידינו על הספר נראה שהספר כולו היה מחולק לשלשה כרכים או חלקים. החלקהראשון כלל, לפי המשוער, הלכות עדות, ונחלק ודאי לכמה שערים. בקובץ רס“גפרסמתי קטע אחד ובו סוף השער השלישי ותחלת הרביעי. החלק השני כלל את הדיניםהכלליים הנוגעים לכל השטרות כולם, כדינים הנוגעים לכתיבת הזמן, הקנינים, נאמנות, אחריות, נויי השטר, דיוקים לשוניים שונים, מחיקות ותלויות וכו'. אין אנו יודעים כמה שערים היו בחלק זה. בקטע שפרסמתי בקובץ הנ”ל נמצא סופושל השער השביעי ותחלת השער השמיני. החלק השלישי מכיל את גופי השטרות עצמםולכל שטר ושטר הקדים רס“ג את עיקרי הדינים המיוחדים לאותו שטר. החלק הזהמתחלק שוב לשלושה חלקים ובכל חלק נכנסו י”ח שטרות. אחרי שגמר רב סעדיה אתדבריו על השטרות, שהם נכתבים בעסקי האנשים הפרטיים, היחידים, הוסיף בחלקמיוחד, כנראה חלק רביעי מן החלק השלישי, עוד י“ד שטרות הנכתבים בהזדמנויותשונות בצרכי הצבור, שטרות שהן לצורך תקנות הזקנים והראשים, כ”כתב מנוי, כתבעבורי (העברת דיין ממשרתו), כתב מסמיך וכו'". הגאון הקיף, אפוא, את הנושאשלו היקף מלא מכל צד עד שלא יחסר כל בו. נראים הדברים, שספר השטרות היהגדול גם בכמותו. אין ספק, שיתגלו ממנו עוד כמה קטעים, ובדיקה מעולה באוספיהגניזה הנמצאים בספריות שונות אפשר שהיתה מביאה להשלמת הספר כולו. על דברים אחדים מספר זה השיג מתנגדו של רס“ג, רב מבשר הלוי, עוד בחיי רס”ג6. אל הגאונים ר' שריראוהרב האיי פנו שואלים שונים בשאלות על מה שנמצא בספר השטרות לרס“ג ובתשובהעל אחת השאלות הללו7 כותב רש”ג: “והא דפרישתיןמשמיה דמר רב סעדיה נוחו עדן לא שמיע לנא ולא סבירא לנא ומתני' אטעיתיה… ואנו רואים כי הדברים הללו מזוייפין על מר רב סעדיה כי חכם גדול היה ואיןמשנה שלמה ממשנותינו עוברת ממנו (בשע"צ: אובדת אותו)”. ספר השטרות הובא אצלמן הראשונים: ר' יהודה הברצלוני, ר' יצחק ב"ר אבא מארי ממרשיליא, ר' זרחיהבעל המאור ואחרים. תפסיר אלעריות, פירוש על חוקי העריות. גם מספר זה הדפיס הירשפלד8 פרגמנט ממקורו הערבי. קטע ממנובתרגומו העברי של יעקב בן שמעון, שנמצא בסוף ס' העריות להקראי ישועה בןיהודה (בן המאה הי"א) נדפס קודם ע“י רמש”ש9, ושנית ע“י מילר10. ספר העריות לישועה בן יהודה נדפס ע”י מרקון11 כתאב אלטרפות. קטע קטן ממנו, באותיות ערביות — דבר בלתירגיל — נדפס ע“י שכטר בסעדינה. קטעים אחרים ממנו נמצאו בלנינגרד באוצה”סהקסרי, וקצת מהם הדפיס הרכבי בהגורן I, 91, ואולםקטעים אלו נושאים עליהם את הכתובת: הלכות שחיטה. ואמנם בכמה כת“י ורשימותספרים וספרי קדמונים יוחסו לרס”ג הל' שחיטה, ונראה שהל' שחיטה והל' טריפותהם היינו הך ואינם אלא חבור אחד, שנכללו בו גם הל' שחיטה וגם הל' טרפות. גםמספר זה עשה רס"ג, או חכם אחר אחריו, קצור לתועלת השוחטים ומוריההוראה. ספר טומאה וטהרה, נזכר ע“י כמה מחברים מימי הבינים ולפי”ד רפופורט12 ורמש“ש13 הוא מזדהה עם “הלכות נדה”. שרס”ג עצמו מזכירן בפירושו לספר יצירהוהובאו בכמה ספרים שנתחברו בימי הבינים14. ספר המתנות, על דיני מתנה. נזכר ע“י הרמב”ן בחידושיולקידושין. אמנם רס“ג כותב בראש ספר הירושות: “פתח מחבר הספר הזה ואמר: הנההנכסים יוצאים מרשות אדם לחברו בשלשה דרכים אם בירושה או במכירה או במתנה, ולכל אחד מאלו השלשה שרשים וענפים, ונתחיל בביאור הירושה…” משמע מכן, שרס”ג חשב לחבר ספר גם על עניני מתנה, וגם על דיני מקח וממכר, אולם אין לנוכל ידיעה שחיבר רס“ג ספר על דיני מקח וממכר. ספר המתנות של רס”ג היהבמציאות עוד במאה הי"ג. ספר המצוות. ברשימת חיבוריו של רס“ג נכלל גם חיבור בשם “כתאב אלשראיע” (ספר המצוות) ונזכר בשינוי שם על ידי ר' משה בן עזראואחרים. אבל החוקרים נבוכו הרבה בנוגע למהותו ותכנו של חיבור זה. היה מישסבר שזה ספר סנגוריה ופולמוס בענין המצוות, ואחרים סברו שזהו ספר האמונותוהדעות. נשמעה גם דעה שזהו ספר מבוא התלמוד שחיבר הגאון, ודעה אחרת היאשספר זה אינו אלא האזהרות לרס”ג, ועוד. עד שבא פרופ' ד. צ. בנעט והוכיח, במאמרו המקיף “התחלת ספר המצוות לרס”ג“15, אתביטולן של הדעות הקודמות ושבאמת חיבר הגאון ספר ה”כולל את המצוות אשר ציוהה' את בני ישראל" ובו מנה את המצוות אחת לאחת. רס"ג מתאר ומגדיר כל מצוהומצוה בקיצור נמרץ בערבית ומביא את הפסוק שהמצוה לקוחה ממנו. פרופ' בנעטפרסם רק את התחלת ההקדמה של הספר על פי קטע הנמצא בלנינגראד, שאת צילומםקיבל מידי. והנה עלה בידי לגלות כמה קטעים חשובים מגוף הספר מאוצרות הגניזההקאהירית השמורים באוכספורד, קמברידג' ובית המדרש לרבנים בניו־יורקהמצטרפים יחד לחלק גדול של הספר. משאר ספריו ידועים ספר שבועות והלכות רבית, וספר על מתנותכהונה, שלא הגיעו לידינו מהם מאומה. הרבה יש להצטער על כך, שרוב ספרי הגאוןבהלכה הלכו לאיבוד. רב סעדיה היה ממניחי היסודות גם בענף גדול זה של ספרותההלכה, והוא שהיה — כדברי ראב“ע — “ראש המדברים בכל מקום”, היה גם מראשיהמדברים בשדה ההלכה. ראב”ע קורא לו גם “עמוד התורה”. נתפרסמה ב־ J.Q.R. מהדו" כרך יא עמ' 423. ↩ סופו של המכתב נתפרסם על ידי גינצברג ב“גאוניקה” II, 87־86; התחלתו נוספה ע"י לוין בגנזי קדם III, 34, ואמצעיתו חסרה עדיין. ↩ סעדינה, עמ' 41־37. ↩ מספרות הגאונים, עמ' 39־32. ↩ פורסמו ב־ JQR כרך טז, עמ' 299. ↩ עי‘ הרכבי, זכרון לראשונים, חוברת ה, עמ’ סח ואילך. ↩ שע“צ, דף יז ע”ב, סי' יא. ↩ . JQRכרך יז, עמ' 720־713. ↩ “מנד ירחים”(ירחון שיצא ע"י יוסף כהן צדק), עמ' 174. ↩ כרך טו מכתבי רס"ג עמ' 173־171. ↩ פטרבורג 1908. קטע זה נמצא שם, עמ' 152־151. ↩ תולדות רס"ג, הערה 19. ↩ אראבישע ליט, עמ' 49 הערה 7. ↩ סופן נמצא בלנינגרד, כתב־יד אנטונין 155. ↩ קובץ רב סעדיה גאון. ירושלים תש"ג עמ' שסה־שפא. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42680	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42680", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42680, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שמינית: ספרי ההלכה של רב סעדיה", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה תשיעית: ספרי ההלכה של רב שמואל בן חפני גאון סורא בשנים ד“א תשנ”ז – תשע“ג. רשב”ח היה ממשפחתגאונים פומבדיתאית. זקנו רב כהן צדק היה גאון בפומבדיתא בזמן רס“ג, והואידוע למדי בתקיפותו ובמרצו הרב ועשה גדולות לטובת פומבדיתא. רב נחמיה בן רבכהן צדק, דודו של הרשב”ח, היה גאון פומבדיתא. אף חפני אביו של רב שמואל היהאב ב"ד פומבדיתא. הגיעו אלינו גם חרוזים אחדים מן הקינה שקונן רב שמואל עלאביו: עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות… מי מסיר ספקות ומברר הלכות פסוקות, תורה רבץ ותלמידים קבץ… אך רשב“ח היה מיוחס גם מצד עצמו. גדול בתורה ובחכמה. השכלתו היתה רחבה ומקיפה, וחוץ מרס”ג אין מי ידמה לו בין הגאונים בהשכלתוהפילוסופית והמדעית. נראה, שהיו מרננים אחריו כי השכלתו הביאה אותו לפקפקבדברים שיתר בני דורו האמינו בהם בכל לבם. בתשובות רב האיי חתנו, ע“ד ארבעהשנכנסו לפרדס1, אנו קוראים: “ומר רב שמואלגאון ז”ל וכיוצא בו שהרבו לקרות בספרי נכרים, אומרים אין המראות הללו נראותאלא לנביאים, ולא יעשה נס אלא לנביא, ומכחישין בכל מה שנאמר כי נעשה בו נסלצדיקים, ואמרו כי אין זה הלכה, ואף המעשה של ר' עקיבא שצפה בהיכלות ומעשהר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל וכיוצא בהן על כל אלה אומרים אינם הלכה. ואנוסוברים כי הקב”ה עושה נסים לצדיקים ונפלאות גדולות“. ידועים גם דברי רשב”חבענין בעלת האוב (הובאו ע“י הרד”ק), שלא האמין בתחית שמואל ע“י בעלת האובולפי דעתו הערימה בעלת האוב על שאול והיא דברה בעצמה ושמה הדברים בפי שאולואמר “כי דברי הקדמונים אם הם סותרים להשכל אין אנו חייבים לקבלם”. והןהשכל מעיד שאין ביכולת אדם להחיות מת. מאידך האמין באמונה שלימה בנסיםשנעשו לנביאים וחשב, שחובה לכל יהודי להשמע לדברי חז”ל בהלכה. רב שמואל בן חפני היה אחד המחברים הפוריים ביותר בתקופתהגאונים ואולי לא רק בתקופה זו. לחבר פירוש לאחד מכתבי הקודש או לסדר מןהמשנה ולמסכת מן התלמוד היה זה מן הדברים הקלים בשבילו. באחד ממכתביו הואכותב לשואליו: “אם יש את נפשכם, או את נפש מקצת מכם, לפתור לכם כתב מכתבינביאי ייי' או לפרש לו מסכת מן המשנה או מן התלמוד יואל להודיענו, כי אזנמהר לעשות חפצו”2. מספר חבוריו הגיע לעשרותרבות, ובהם גם גדולים. רשימת ספריו בלבד תופסת שניקונטרסים3. אולם מעט מאד מה שהגיע אלינו מכתביהגאון הזה. כמה וכמה מהם ידועים לנו רק בשמם בלבד, כי לא הגיע לידינו אףקטע מהם ולא הובאו אף פעם בספרי הראשונים, ויש שאף שמם לא נודע לנו. באוספיהגניזה פזורים קטעים מרובים מספריו, שרק מעטים מהם זוהו, ורק אחדים מהםנתפרסמו עד היום. אף הוא היה מרובה צדדים כרב סעדיה. גם הוא עסק בחקירתהלשון, פרשנות המקרא ופילוסופיה, אבל אין הוא יכול להידמות לרס“ג בעמקותובמקוריות. מספריו ידועים לנו: פירושו על חמשה חומשי תורה, המובא על ידיהרבה מחברים קדמונים, וחלקים ממנו נמצאים באוצרות הספרים, ביחוד בלנינגרד; פירוש קצת מן הנביאים האחרונים; פירוש על קוהלת; ספר על בטול התורה ושרשיהדת וענפיה (בפילוסופיה דתית) ומבוא התלמוד, שכבר דברנו עליו. אך בעיקרנדון כאן בחבוריו ההלכיים, בהם הלך בדרך רס”ג. מוצאים אנו בהם את השיטההמדעית והסדר ההגיוני. מכל ספריו בהלכה לא נדפס אף אחד בשלימות. ספריו כתבערבית ולכן היה גורלם כגורל ספרי רס"ג שלא נשארו מהם אלא קטעיםבלבד. מספר ספריו ההלכיים מגיע לעשרות. יש סוברים שכולם אינם אלאחלקים מספרו הגדול “כתאב אלשראיע”, ספר המצוות. אבל כעת יכולים אנו לומרבאופן מוחלט שאין הדבר כן. בכמה מחבוריו הוא מזכיר את ספר המצוות כספרמיוחד העומד בפני עצמו. ואמנם נמצאו קטעים הגונים מספר המצוות, בו הוא מחלקאת תרי"ג מצוות לסוגים שונים. כגון הפרק השלישי — על המצוות הנהוגות בכהניםולא בישראלים (מספרם 21); הפרק הרביעי — על המצוות הנוהגות בישראלים ואינןנוהגות בכהנים (מספרם 25). בפרק חמישי מדובר על המצוות שרק לויים חייביםבהן; בפרק ששי — על המצוות הנהוגות בכהן גדול ולא בכהן הדיוט; בפרק שביעי — על המצוות הנוהגות בנשים ולא באנשים וכו'. ספריו ההלכיים בנויים בשיטה וסדר מדעי. כל ספר מחולקלשערים, ועל כן נקראו חיבוריו בשם “שערים” דר"ש בן חפני, כגון שערי ברכות, או שערי שחיטות, וכו'. נדפסו חלקים מכמה וכמה מחיבוריו: שערי ברכות על הלכות ברכות, בבית תלמוד שנה ב', ע“י רא”ה ווייס, ושנית באוצר הגאונים לברכות. שער בדיקת הבשר מן החלב ומן הגידין, בגנזי קדם ב'. ספר על הלכות ציצית, ע"י איזראעלסון ב־ JQR.. ספר המתנה, קטעים ממנו הדפסתי בספרי מספרות הגאונים מעמ' 1. הלכות גיטין (כתאב אלטלאק), כמה פרקים מספר זה נדפסו בתרביץ ע"י אברמסון ועל ידי4. ספר חובות הדיינים, כמה קטעים ממנו הדפסתי בספר “זכרון” לנשמת הרב הרא"י הכהן קוק5. ספר בדיני ההוצאות (כתאב פי אלנפקאת). הספר הזה עוסקבנפשות שהאדם חייב במזונותיהם ובהוצאתן, היינו פרנסתן. הספר הזה היה רבהיקף, כדרכו של רשב“ח להקיף כל ענין שהוא עוסק בו היקף מלא ביותר, רב תוכןורב ענין. קטע הגון מן הספר הזה הדפסתי בספר “זכרון” הנ”ל (עמ' קכה־קלט). ספר הערבות והקבלנות (כתאב אלצ’מאן ואלכפאלה). ספר זהלא היה ידוע לנו כמעט כל עיקר, בכל ספרותנו לא הוזכר שמו אף פעם אחת. גיליתי אותו בספריית קמברידג' בשנת תרצ“ט. מצאתי ממנו קטע הגון בן עשרהדפין, בו נשתמרה הקדמת המחבר, רשימת פרקי הספר, שמספרם מגיע לשלשים ואחד, וחמשת הפרקים הראשונים מגוף הספר. מרשימת פרקי הספר אנו עומדים על תכניתושל הספר, אנו רואים את עבודתו השיטתית והמקיפה של הגאון בחבורו זה, כמוביתר חבוריו, ושלא השאיר דבר שיש לו איזה נגיעה שהיא לדיני ערבות מבלילהכניסו במקומו הראוי. פרסמתי קטע זה בספר “זכרון” הנ”ל (עמ' קמא־קנט). מספרי ההלכה של ר' שמואל בן חפני ידועים עוד: ספר על הקטנות והבגרות (כתאב אלבליג ואל אדראך) בששהפרקים, וישנו בלנינגרד עד אמצע פרק ה‘. בהקדמתו לספר זה הוא כותב: "מטרתנובחבורנו זה לתאר את ענין הגדלות והתלוי בה וסימניה אצל הזכרים והנקבות וכו’ והמאמר בענין זה יתחלק לששה פרקים: הפרק הראשון ידבר אודות מה שישתתפו בההזכרים והנקבות בענין הגעת זמן הגדלות ודיניה. הפרק השני ידבר בדיני הגדלותהמיוחדים רק לזכרים. הפרק השלישי ידבר בעניני הגדלות המיוחדים לנקיבות. הפרק הרביעי ידבר בדיני הבדיקות ואופניהן. הפרק החמישי ידבר בדיני הקטנים. הפרק הששי ידבר בדיני הקטנות". ספר המצרנות, על דיני בר מצרא, בעשרים פרק. פרק א' ידבר במה שיחייב המצרנות; פ“ב – אודות מה שחלה עליו המצרנות; פ”ג – בסבותהמצרנות; פ"ד — שהמצרנות אינה חלה אלא בשלום המחיר וכו'. רובו של הספר ישנובלנינגרד. ספר התנאים, על דיני תנאי, נזכר כבר בתשובת חתנו רבהאיי, בש“ץ דף פח סי' כא. השואלים פונים לרה”ג בשאלה בענין אסמכתא קניא: “וכן אמר רב שמואל גאון נ”ע בספר התנאים והביא משיקול הדעת על דבריווהוצרכנו להכרעת גאוננו כרב חסדיו —… ודחזיתון למר רב שמואל גאון ז“ל לאתסמכו עליה וכבר אמרנא ליה בחייו… ואהדרנה מינה”. ספר השותפות נזכר בספר העיטור. ועוד נזכרו ע"י קדמונים וברשימות ספרים: ספר בהלכות שכנים. ספר על הנדוניא. ספר על הלכות מציאה ואבדה. ספר שבועות. ספר בדיני הקנינים. ספר במקח וממכר. ספר על הלכות גזילה. ספר בהלכות הרשאה. ספר בהלכות צוואות. ספר הירושות. ספר המשכון. ספר הפקדון. ספר בהלכות עדות. ספר בדיני המחאות (כספים). ספר בדיני הנהרות, התעלות והבורות. ובזה עוד לא נגמרה כל הרשימה. מלבד אלה הרבה להשיב לשואליו תשובות בעניני הלכה ואף הם ברובן כתובות בערבית. ג"ל סי' צט. ↩ תרביץ שנה יא, עמ' 152. ↩ קרית ספר שנה יח, עמ' 280. ↩ תרביץ, שנים י“ז־י”ח. ↩ י“ל ע”י מוסד הרב קוק (ירושלים תש"ה), עמ' קיח־קכב. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42681	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42681", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42681, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה תשיעית: ספרי ההלכה של רב שמואל בן חפני", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה עשירית: רב האיי גאון וספריו ההלכיים האיי ( Haja,זוהי הצורה הבבלית שלהשם חייא) בן שרירא גאון בפומבדיתא נולד ד“א תרצ”ט (939).הוא היה ממשפחהמפורסמת של ראשי הגולה שבבבל, שהתיחסו על בית דוד, אלא שראשי המשפחה שלאהיתה דעתם נוחה מהנהגתם העריצה של ראשי הגולה נסתלקו עוד לפני בוסתנאי מןהנשיאות ונכנסו אל הישיבה ותפסו מקום בין החכמים1. ממשפחה זו יצאו כמה גאונים, אבות בית דין, ראשי כלה, סופריםונושאי משרה אחרים בישיבה. אביו רב שרירא, אבי אביו רב חנניה, ואבי זקנו רביהודה שימשו גם הם גאונים בפומבדיתא. עוד בימי עלומיו כבר עזר רב האיי לאביו בהנהלת עניני הישיבה והורה “דרך הקושיא” לתלמידים2. אביו מזכירו כמה פעמים במכתביו וקורא לו " האיי בחורנו“3. בשנת תשמ”ו (986) נתמנה לאב בית הדין הגדול של ישיבת פומבדיתא , ואח"כ, שנים מעטות לפני מות רב שרירא אביו, שהגיע לזקנה מופלגת (הוא מתכבן מאה), נתמנה לגאון. כשמת רב שרירא (תשרי תשס"ו — 1005), קראו אותה שבתחוץ מפרשת השבוע גם בפרשה פנחס “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר” (במדבר כז, טז), והפטירו “ויקרבו ימי דוד למות” (מלכים־ א, ב), ובמקום “ושלמה ישב…” (שם פסוק יב) קראו: “והאיי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותומאד”. רב האיי לקח לאשה את בתו של הגאון הסוראי המפורסם רב שמואלבן חפני, “לא השאיר אחריו בנים ומת זקן ושבע ימים, בן צ”ט שנים, בשביעי שלפסח תשצ“ח” (כ"ט מרץ 1038)4. על מותו חיבר ר' שמואל הנגיד קינה גדולה5, ור' שלמה בן גבירול, שעדין היה אז צעיר לימים, חיבר ארבעה שירי מספד6, המעידים כמה גדולה היתה בעיני בני דורו אבדה זו שאבדה לישראל. עם מות רב האיי נחתמה תקופת הגאונים “ונגדעה קרן עדינה (כנוי לבבל), גברתכל מדינה” (גבירול), ו“נשוו בני בבל ואפריקי ואספמיא” (ר"ש הנגיד). הפרוצסשל ירידת המרכז הבבלי והתפוררתו התחיל עוד כמאה שנה לפני עלות רב האיילגאונות, ורק בכח אישיותו המופלאה גדל כבודה של הישיבה עוד ארבעים שנה. מישיבתו יצאו תורה והדרכה לתפוצות הגולה, אעפ"י שבארצות אפריקה ואברופה היוכבר ישיבות חשובות וחכמים גדולים, שלא היו זקוקים למרכז הבבלי. כל ימי חייו הארוכים הרביץ רב האיי תורה, והוא יחד עם רבשרירא אביו הרימו את ישיבת פומבדיתא משפל מצבה והעלוה לגדולה. לרגליו ישבותלמידים מכל ארצות אברופה, אסיה ואפריקי, מביצנץ, מאיטליה, מספרד, ממצרים, ועוד. גם ר' שלמה בר יהודה, ראש ישיבת ירושלים, שלח אליו את בנו שילמדותורה7, ולא היתה הפרזה בקינה שקונן עליו ר' שמואל הנגיד ואמר: “ואם הלך ואין לו בן ביום הלכו לתחתיה, ילדים לו בכל ארץערבית ואדומיה”. גדולי ישראל שבכל הארצות פנו אליו בשאלות: ר' שמואל הנגיד (ע"י רב נסים מקירואן), רב יעקב בר נסים מקירואן ובנו רב נסים, רב אלחנן בןשמריה מפוסטאט, ר' משולם בן קלונימוס מלוקא, ר' יהודה בן יוסף ור' אברהם ן' עטא מקירואן, חכמי קאבס, מצרים וירושלים8, ועוד ועוד. ע“י מכתביו המרובים עמד בקשר תמידי עם הקהלות הקרובות והרחוקות, ועצומה היתה השפעתו עליהן. עד ימיו האחרונים לא חדל להרביץ תורה לתלמידיםולהחזיר תשובות לשואליו הרבים. הוא היה מנהיג הדור, “אביהם שלישראל”9, גדול “מכובד בעיני קרובים ורחוקים”, חוץ מתקיפים מעטים “אשר הציקוהו בזדונים ובצדיה, וטמנו פח ללכדהו וארבו לוכמו חיה10 משום שנלחם תמיד באלמים שלא קבלו דין עליהם11 ולא נחת מאימתם. הוא “אחרון הגאוניםבזמן וראשונם במעלה”, ולבאים אחריו היה רב האיי הגאון בה”א הידיעה. סתםגאון בהלכות הרי”ף ורוב הראשונים הוא רב האיי. אין ספק שבימי נעוריו הושפע רב האי מרב סעדיה; השפעה זונודעה בהשכלתו וביצירותיו הספרותיות, ומכאן עסקו בחקירת הלשון וגםבפילוסופיה, אמנם לא באותה מדה שעסק בהן רס“ג. דעות פילוסופיות משמו הובאוע”י ר' יהודה ן' בלעם ואחרים, ודעותיו בקצת שאלות עיוניות אנו מוצאים גםבכמה מתשובותיו12. הוא היה בקי בספרות הערבית, ופעם אחת התווכח “עם חכמי ישמעאל ולא יכלו לענות אותו, כי נבהלו מפני חכמתווכו' ונצחם בראיותיו, ולולי שהיה חכם בהגיון לא עשה כן”13. לא מעט עסק גם בפרשנות המקרא ותלמידו ר' מצליח ן' אלבצק, דייןסיציליה, מספר עליו, שפעם אחת נחלקו בישיבה בפירושו של פסוק אחד (תהליםקמא, ה) ושלח אותו רב האי אל הקתוליקוס, שישאלהו מה יש אתו בפירוש פסוק זה, כשראה שקשה הדבר בעיני ר' מצליח לבקש ביאור הכתוב מפי הקתוליקוס התרעם עליוואמר, שמעולם לא נמנעו החסידים הקדמונים לפנות בדבר הקשה להם אל בני אמונותאחרות14. ר' שמואל הנגיד מעיד עליו בקינתו, ש“אחז בכל חכמה יפיפיה”. השכלתו ורוחב דעתו עמדו לו גם בפירושיו לאגדותהתלמוד, והוא ביקש לקרבן אל השכל. אולם עיקר גדולתו של הרב האיי היא בהלכה. גם בתשובותיוובספרי ההלכה שלו ניכרת השפעתו של רב סעדיה, אבל בעיקר הם טבועים בחותםאישיותו הגדולה. הוא לא חבר ספר הלכות אחד לכל דיני התלמוד, דוגמת בעלהלכות גדולות, אלא הקדיש לכל נושא שבחר חבור מיוחד, כדרך שעשו רב סעדיהור“ש בן חפני. ספריו מצטיינים בעומק הסברא, בבהירות ההגיון ובטוב הסידור. ספרו “המקח והממכר” ספר קלאסי הוא בספרות הפוסקים שלנו, ואין דומה לובמקצוע זה. רב האיי מקיף את הנושא מכל צדדיו בלי שיור כל שהוא, ובשכלוהחריף הוא מנתח את ההלכות ומסדרן סדור נפלא. אף בספרו “משפטי שבועות”, הואמתגלה כחכם משפטים מצוין. ובנוגע לתשובותיו הרבות בדינים שבין אדם לחברו ישלהביא את דברי עצמו, שנאמרו אמנם מתוך הכרת ערכו, אבל בלי שום הפרזה שלגאוה: “סברא דילן ודאבא מארי ז”ל ידוע בדיני מעולם, למיזל בתר אומדנא ומידקדייקנא לעולם בתר עיקר מעשים, שלא יהיו בהן מרמה וגזל ועול, ולמיזל בתרקושטא ותריצותא (=אמת ויושר), ולגלויי כל מעשים ולאורויילאמיתותא”15 בכל הגאונים שקדמוהו אין דומה לו לפי רבוי תשובותיו. הואכתב אלפי תשובות, אבל לא כולן הגיעו לידינו. מאוצרה של “הגניזה” הקהיריתנתפרסמו ע“י וורטהיימר, גינצברג, לוין ומרמורשטיין שרידי מפתחות לקובציתשובות הגאונים ובהם רשומות תשובות רבות לרב האיי שלא נמצאו עד היום. גםהפוסקים הראשונים מביאים פסקי הלכות מרובים עפ”י תשובותיו של רב האי שלאבאו אלינו במקורן. עוד בחיי רב שרירא אביו השתתף עמו בכתיבת תשובותלשואלים, ותשובות למאות משותפות הן לשניהם. תשובותיו של רב האיי עולותליותר משליש מכל תשובות הגאונים שהגיעו אלינו, שנשלחו משתי הישיבות במשךארבע מאות שנה. בכל קובץ חדש של תשובות הגאונים יש הרבה תשובות חדשות לרבהאיי, אף יש קובצים שרוב התשובות שבהם הן משלו. רוב תשובותיו מצטיינות גםבזה שהן שלימות ומקיפות מכל צד את הענינים שעליהם הוא דן, הרבה יותרמתשובותיהם של רוב הגאונים שקדמוהו. בקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה, שכלוהבהיר וידיעותיו המרובות בכל עניני החיים עמדו לו תמיד להשיב תשובה שלמהוברורה להלכה ולמעשה לכל שאלה שנשאלה לפניו. תשובותיו נכתבו עברית, ארמיתוערבית. מנהגו היה להשיב באותה לשון שהשואל כתב לו16, והוא שלח תשובות לקרובים ורחוקים בכל הארצות. אף ארצות שהקשרבינן ובין הישיבות הבבליות כבר נתרופף במדה מרובה בדורות הקודמים, והיו בהןחכמים גדולים, חדשו בימי רב האיי את הקשרים העתיקים וכולן הרבו לפנות אליובשאלות. והשאלות ששאלו לפניו הן במקרא, במשנה ותלמוד, בהלכה ואגדה, בדיניממונות ודיני אישות, באמונות ודעות, בעניני תפילה ומנהגי בית הכנסת, ובכלמה שנוגע לחיי הצבור והיחיד מאיזה צד שהוא. רב האיי חיבר גם חיבורים רבים. על פירושיו לתלמוד כבר דברנו למעלה. נמנה כאן את חיבוריו ההלכיים: א. “ספר שבועות” (כתב אלאימאן), כך קוראים לו החכמים שדנועם רב האיי עליו. קצת מן הקדמונים קוראים לו “שערי שבועות” או “שרשישבועות”. רב האיי17 עצמו מזכירו חמש פעמים בספר “המקח והממכר”. מן המקור הערבי נמצאו כמה קטעים. לעברית תורגם הספר בשם “משפטי שבועות”. רב האיי עצמו מזכירו חמש פעמים בספר “המקח והממכר”. מןהמקור הערבי נמצאו כמה קטעים. לעברית תורגם הספר בשם “משפטי שבועות” ע“ימתרגם לא ידוע ונדפס בויניציאה שס”ב; המבורג תקמ“ב. תכנו נמסר פעמיים בדרךחרוז ומשקל, פעם אחת “בארגוזה לרבינו האי גאון בדינין ושבועות” הדפיסההלברשטאם ב”ישורון“18 ופעם אחת ע”י ר' לוי בן יעקב אלקלעי19. ב. “המקח והממכר” (רתאב אלשרא ואלבוע), החשוב שבספרייהאיי, ויש בו ששים שערים. על שם כך הוא נקרא גם שערים דרבהאיי20. מן המקור הערבי נמצאו קטעים רביםבגניזה. לעברית תורגם ע“י ר' יצחק בן ראובן אלברצלוני בשנת ד”א תתל“ח ונדפסבויניציאה שס”ב; ווינה תק“ס21. תרגום אחר, כנראה של חכם איטלקי שחי לא יאוחר מסוף המאה הי”ב, שמור בכת“י ברלין (מס' 685). לקוטים מתרגום זה, שבו השתמשו חכמי איטליה ואשכנז, נדפסו בסוף “משפטישבועות” דפוס ויניציאה שס”ב. ספר “מקח וממכר”, נתפרסם במדה מרובה עוד בחייהגאון וכמה מן החכמים דנו עמו עליו. פרוש ארוך לחלק ממנו, בשם “שערי חיים”, מאת ר' חנניה יצחק מיכאל אריה, נדפס בשאלוניקי תקע"ד. ג. “ספר משפט התנאים”. (כתאב אלשרוט). תורגם ונדפס כנ“ל; נזכר בס' המקח והממכר שער יז, אבל לא נזכר בתרגום שבכת”י ברלין. ד. “ספר משפטי הלואות” (כתאב אלסואל או אלתסליף). נדפסכנ"ל: עיקר תכנם של ספר קטן זה ושל הספר הקטן סי' ה כלול בספר מקח וממכר, שערים יז, מב־מג. ה. “כתאב אלשפעה”, בדיני מצרנות. נזכר בהקדמת התרגוםלפירוש המשנה של הרמב“ם, סדר נשים, וביוחסין. גוף הספר אבד. פסקאות ממנוהובאו בתשובות ר' יוסף ן' מיגאש שבשיטה מקובצת לבבא מציעא קח, וברא”ש לב"משם, ועוד. ו. “ספר הפקדון”. מביאו ר' יצחק די לאטאש בשערי ציון, וגםבעל “שלשלת הקבלה”. הואיל ולא הגיע לידינו ממנו שריד כל שהוא יש לחשוש שמאנתחלף להם רב האיי ברב סעדיה, שחיבר ספר בשם זה. ז. “כתאב אדב אלקצא”, ספר הדיינין. ר' מאיר הלוי אבועלפיהבחדושיו לסנהדרין (דפוס שאלוניקי, דף לט, עמ' ג) מביאו בשם “מוסר הדיינין”. עוד מביאים אותו: “המאירי” בהקדמתו למס' אבות; ר“י די לאטאש ב”שעריציון"22 ובעל “שלשלת הקבלה”. קטעים אחדים ממנו נדפסו על ידי23. ח. ספר השטרות“. מצא אותו הרכבי בין כתבי יד פירקוביץויחסו לרב האיי בן דוד ובדעתו זו עמד כל ימיו. שני כת”י אחרים שנתגלומייחסים אותם לרב האיי בן שרירא ועכשיו אין ספק בדבר, שספר זה לו הוא. הדפסתי אותו עפ“י כת”י אוכספורד ופטרבורג (ירושלים תר"ץ). ט. “ספר החוב”. קטעים ממנו נתפרסמו על ידי בתרביץ שנה יז, עמ' 28. י. ספר באיסור והיתר. מחולק לשערים כמו ספר מקח וממכר וספרמשפטי שבועות, ועל שם כך הביאוהו הראשונים בשם “שערים דרב האיגאון”24. יא. הלכות תפלין. מביאים אותן: העטור ח“ב בהל' תפילין; שבלי הלקט א, 385 (בלי הזכרת שמו); חיד”א ב“שיורי ברכה” לשו“ע או”ח, סי' לבס“ק יב. חלק מהן נדפס ב”גנזי קדם", ג, עמ' 75־72; עמ' 10. יב. הלכות שחיטה, הובאו ע"י הקראי יפתן' צעיר25. אגרת רב שרירא גאון, הוצאת לוין, 92. ↩ סעדינה, עמ' 118; לקוטים לאגרת רש"ג, XXVIII. ↩ שם: הצופה לחכמת ישראל, י, עמ' 160 ↩ ספר הקבלה להראב"ד. ↩ הרכבי, זכרון לראשונים א, 49־45; כל שירי ר"ש הנגיד, הוצ' ברודי, 13־5. ↩ שלושה מהם נדפסו בשירי ר“ש בן גבירול, הוצ' ביאליק ורבניצקי I, 98־90, והשיר הרביעי ”נגדעה “קרן עדינה” מזכיר ר‘ אברהם ן’ עזרא ומביאו גם ר‘ דוד ן’ יחייאבסוף ספר שקל הקודש; עי' שי"ר, תולדות רב האי. ↩ JQR. ns. כרך ח, עמ' 349. ↩ תשוה"ג, הוצ‘ הרכבי, סי’ סד. ↩ רמב"ן, במלחמות לגיטין. ↩ ר"ש הנגיד בקינתו. ↩ גאוני מזרח ומערב סי‘ מב; שערי תשובה סי’ פו. ↩ קהלת שלמה לוורטהיימר, סי‘ ב, ד, ז; תשוה"ג, הוצ’ הרכבי סי‘ שפג [ד’ ליק סי‘ כח]; שערי תשובה בי’ קמד, ועוד. ↩ הקדמת ר‘ אברהם י’ שלום למאמרות מרשילייו, הוצ' ילינק, 7. ↩ ר‘ יוסף ן’ עקנין בפירושו הערבי לשיר השירים. ↩ ספר העיטור, הלכות מתנת שכיב מרע; שו“ת מהר”ם אלשקר, סי' קטז. ↩ תשוה"ג הוצ‘ הרכבי, סי’ שעא; JQR. ns. כרך יא, עמ' 463. ↩ שערי צדק דף עב, סי ו כרך ב, עמ‘ 60 תשוה"ג, הוצ’ הרכבי, סי' קפב. ↩ כרך ו [תרכ"ח], עמ' 190־150. ↩ תשוה“ג הוצ‘ הרכבי, עמ’ 357, 396. השערת הרכבי שזהו ר‘ לוי ן’ תבאן אין לה יסוד. עי' ”החלוץ" יג, עמ' 71. ↩ רש“י בבא מציעא לט, א, ד”ה מחמת מרדין. ↩ עם מראי מקומות והערות בשם “זר זהב” לר' אלעזר, בעל “שמן רוקח”. ↩ הוצ‘ בובר, עמ’ 33. ↩ “מדעי היהדות”ב, 90, 106־104 ותרביץ שנה ו, עמ' 217. ↩ פרדס לרש“י, הוצ‘ ארנרייך, עמ’ 67־66; ספר אדם וחוה לרבנו ירוחם, נתיב ט”ו, ח“ה; שבלי הלקט ה”ב כתב־יד. ↩ קאטאלוג בריטיש מוז. I, 250. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42682	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42682", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42682, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה עשירית: רב האיי גאון וספריו ההלכיים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה אחת עשרה: שאר חיבורי הלכה מתקופת הגאונים א. ספר מתיבות ספר אנונימי מתקופת הגאונים הוא ספר מתיבות. ספר זה לאהגיע לידינו במקורו והיה ידוע רק על פי הציטאטים שהובאו באחדים מספריהראשונים. וביחוד בספר העיטור לר' יצחק בר' אבא מארי ממרשיליא, בן המאההי“ב, המביאו קרוב לששים פעם, וגם בספרו מאה שערים על הרי”ף הוא מביאו עשרפעמים. הוא מכנה אותו “מתיבות” או “מתיבתא” ואת מחברו “בעל מתיבות” או “בעלמתיבתא”. היתה ידועה לו גם מהדורה קדומה מספר זה, שהוא קורא לה פעם “מתיבותהישן” ופעם “מתיבות עתיקתא”. כרך מספר מתיבות לסדר נשים היה עוד במציאותבאמצע המאה הט“ו, אולם מאז נעלמו עקבות ספר זה, ולא היה לנו מושג נכון ממנועד אשר חשבו כדעת הרכבי, שמוצאו מספרי הארכיון של הישיבות וכיוצ”ב, ולפידעת גינצברג ב“גאוניקה” היה ספר מתיבות קובץ של תשובות הגאונים שסודרבקירואן. והנה עלה בידי הד"ר מ. מ. לוין לגלות כמה דפים מספר זה, שהיו מפוזרים בספריות שונות באוכספורד, קמברידג' וניו־יורק, ואף אני מצאתיבאוסף מוצרי בקהיר קטע בן שני דפים מספר מתיבות1. שבספר העיטור ובשאר ספרים וסידרם בסדר התלמוד עם מבוא והערותבספרו “מתיבות” (ירושלים תרצ"ד). בפר מתיבות היה ספר הלכות המסודר כסדר מסכתות התלמוד, כעיןספר הלכות גדולות או ספר הלכות הרי“ף. משתמש הוא הרבה בירושלמי, והוא מביאאת הירושלמי בציון “גירסת ירושלמי”. ציון זה יכול לשמש סימן היכר לזיהויקטעי ספר המתיבות בכל מקום שהם. העיטור רגיל להביא “ירושלמי לבעל מתיבות”. פעמים מביא בעל מתיבות את דברי הירושלמי בסתם, בלא כל ציון, והוא משמש אצלוכעין פירוש לדברי הבבלי. מצד אחר השתמש גם בספר הלכות פסוקות והלכות גדולותוגם בתשובות הגאונים. מכאן בא מארכס לכלל החלטה שנתחבר בארץ ישראל על ידיאחד מחכמי בבל. אמנם ההשתמשות בתלמוד הירושלמי עדיין אינה מוכיחה שנתחברבא”י. שי“ר שיער שנתחבר בבבל ע”י רה"ג, ואולם זוהי השערה דחויה. הקראי ישועה בן יהודה, שחי בירושלים במאה הי"א, מביאפעמיים בספרו מקורות (עמ' 149 ועמ' 150): “וכבר ראיתי למקצת חכמי הרבנים מיקצר שני התלמודים של ארץ ישראל ושל שנער”. לדעת מארכס רומז הוא לספרהמתיבות, שבאמת לפי תכונתו הנהו קיצור שני התלמודים. בדבר צמצום זמנו הנההגאון האחרון הנזכר בו הוא רב מתתיהו (ד“א תר”כ־תרכ"ט), אבל אין מכאן ראיהשנתחבר בימי גאון זה, במחצית השניה של המאה התשיעית, שהרי אפשר שאילו היההספר בשלימותו היינו מוצאים בו זכר גאונים שחיו אחרי רב מתתיהו. בכל אופןאין לאחר את הספר מסוף המאה העשירית. לוין במבואו לספר מתיבות משתדל להוכיח שמחברו היה בן ישיבתסורא. לדעתו, הורגש בסורא יותר הצורך בחבור ספרי הלכות ובה נולד “הרעיוןלחבר ספר הלכה כולל משני התלמודים… לאחד את הירושלמי עם הבבלי”, שהריסורא הושפעה ביותר מא"י. והוא רואה בזה “רעיון של מהפכה גדולה בישיבותבבל”. הוא מוכיח, שיש להבדיל בין ספר מתיבות הישן, “מתיבתא עתיקתא” וביןספר מתיבות החדש. בעל מתיבתא עתיקתא הוא, לדעתו, בנו של רב שר שלום גאוןסורא (853־848). והוא מסתמך בזה על הפיסקא הידועה: “וזוהי הוראת רבינוואבינו ראש ישיבת גאון יעקב שער ישיבה של ימין והורה תיקון שלא יהיה הבעליכול לבטל גט לאשתו”, ותקנה זו מוצא לוין רק בתשובה אחת מיוחסת לרב שרשלום, אולם בבקרתי על ספר מתיבות2 הוכחתי שיש כאן אי הבנה. ספר מתיבות היה מונח לפני הרי“ף ואין ספק שהרי”ף השתמש בו והושפע הרבה מפסקיו. ב. ספר חפץ רבים מן הראשונים שחיו במאה הי“ב והי”ג מביאים דברי הלכהבשם ספר חפץ: “מצאתי בספר חפץ”; “וכן נמצא בספר חפץ”; " בספר חפץ כתוב“; “ובספר גאונים הנקרא ספר חפץ”. מי הוא מחברו של ספר זה בשמו המשונה? קצת מןהראשונים מיחסים לרב חננאל. עי”ר בתולדות ר“ח, מוכיח שזה לא יתכן. הוא מראהעל כמה פסקים המובאים בשם ספר חפץ, והם מתנגדים לדעת ר”ח. וכן יש כמהראשונים המביאים את ס“ח ור”ח זה בצד זה, כגון פסק ר“ח וס”ח. הוא בא על כןלידי פשרה: אמנם ר“ח חיבר את הספר, אלא שתלמידיו לקטו מתשוה”ג והוסיפו עליוהוספות רבות, ונכנסו בו גם דברים מתנגדים לדעת ר“ח. מצד אחד כבר העיר אזצונץ את תשומת לב החוקרים על חכם אחד בשם רב חפץ, שתנחום ירושלמי בפירושולס' שופטים, מזכיר את ספר המצוות שלו. אז בא פירסט לידי החלטה שספר חפץהנזכר ע”י הראשונים אינו אלא ס' המצוות של רב חפץ. ורייפמן (הובא ע“י שי”ר) העיר שר“ח=רב חפץ, נתחלף בר”ח = רב חננאל, שהיה יותר מפורסם מרב חפץ. השערהזו נתקבלה על דעת החכמים, אבל בלי ראיות מבוססות. נתעוררה שאלה על דבר מקומו של רב חפץ. צונץ שיער שמקומוהיה קירואן, ואילו לדעת פירסט היה רב חפץ חכם בבלי. לשתי ההשערות לא היוראיות מספיקות. רוב החוקרים נמשכו אחרי צונץ. שי“ר סותר דברי צונץ ומחליטשרב חפץ היה בן א”י וישב בירושלים. ואילו פוזננסקי סבור שרב חפץ היה בןספרד, כי החכמים הקדומים המביאים את רב חפץ היו ספרדים, אבל אין מכאן ראיהכלל. והנה פירסם החכם ב“צ הלפר שריד גדול מספר המצוות של רב חפץוהקדיש לו מחקר חשוב. מצד אחד נתברר באופן מוחלט מקום מולדתו של רב חפץ בעלספר המצוות, שכן מצא הלפר במכתב אחד של הגניזה הכתוב בידי סהלאן בר' אברהם, שחי בפוסטאט בתחילת המאה הי”א, את הדברים הללו: “כי אותן העשרים זהוביןשקניתי בהם כתב המצות מרב חפץ אלוף בן יצליח האשורי ממנו לקחתים”. הריברור, שרב חפץ היה בן מוסול, שנקראה בפי הסופרים העברים אשור על שעמדה סמוךלנינוה בירת אשור. והנה בשריד מספר המצוות לרב חפץ, המקיף חלק הגון מן הספר, אין אנו מוצאים אף ציטאטה אחת מכל הציטאטות הרבות שהביאו הקדמונים בשם ספרחפץ, דבר המעורר פקפוקים חמורים על זהותו של ספר חפץ המובא אצל הראשונים עםספר המצוות לרב חפץ. עכ“ז סובר הלפר, שאין עוד להוכיח מזה כי יש לנו עסק עםשני ספרים שונים: ספר המצוות לחוד וספר חפץ לחוד. הוא מסב תשומת לבלציטאטים בשם ספר “החפץ” באו”ז לב"ק, שהובאו בהן תשובות רב נטרונאי ורבפלטוי ומביע השערה שהיו שני ספרים: אחד נקרא ספר חפץ, הוא הוא ספר המצוותשל רב חפץ, והשני נקרא ספר “החפץ”, המביא גם דברי גאונים, ורק מחבריםמאוחרים החליפו את ספר המצוות של רב חפץ — בספר “החפץ”. ברם, ר“ל גינצברג ב”גאוניקה" הטיל שוב ספק בהשערתו שלפירסט, שספר חפץ המובא על ידי הקדמונים הוא הוא ספר המצוות של חפץ בןיצליח. ספר המצוות היה כתוב ערבית ואת ספר חפץ מרבים להביא חכמי צרפתואשכנז, שלא הבינו ערבית, והספרות היהודית־ערבית כמעט שלא הגיעה אליהם. מצדאחר מרבים חכמי ספרד להביא את ספר המצוות ולא את ספר חפץ. השוואה ביןהשיורים שנשארו מספר המצוות ובין אלה המובאים בשם ספר חפץ מראה שהם שניספרים השונים זה מזה ברוחם ובמהותם מן הקצה אל הקצה. עוד נשאו ונתנו בספר חפץ אפטוביצר בתרביץ שנה ד‘, עמ’ 152־127, ולוין בהקדמתו לספר מתיבות (ירושלים תרצ"ד). אפטוביצר מזהה את ספרחפץ, כי "ספר מתיבות מתאים בבניינו ובסידורו ובתכונתו ובשיטתו התאמה גמורהלספר חפץ. אולם ד"ר לוין, שאסף בספרו מתיבות את כל שרידי ספר מתיבותוכל הציטאטות מספר חפץ, בא לידי מסקנה, שלמרות הדמיון הרב בין שני הספריםהללו רב גם ההבדל ביניהם. הוא מחליט, שהמתיבות שימש דוגמא לספר חפץ. המתיבות קדם לחפץ. המתיבות נתחבר במאה התשיעית, ואילו ספר חפץ — במאההעשירית. ג. ספר המצוות רב חפץ בן יצליח רב חפץ בן יצליח האשורי הוא, עד כמה שידוע לנו עד עתה, הראשון (ואולי קדם לו ר"ש בן חפני) שחיבר ספר חוקים מקיף, הכולל את כל חוקיהתורה, בין את הנוהגים בזמן הזה בין את אלה שאינם נוהגים. הוא נטה מדרכם שלבעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות, וסידר את ספרו לא לפי סדר התלמוד אלאלפי סדר הגיוני ידוע. במבואו לספרו זה, שלא הגיע אלינו, ביקר לנכון אתשיטתו של בעל הלכות גדולות במנין המצוות, ובירר את שיטתו הוא, המתנגדת לזושל בה“ג. את מבואו הוא מזכיר בפנים ספרו. את תרע”ג המצוות הוא מחלק לחלקיםשונים. כל חלק נקרא בשם “ספר” או “שער”, כדרכם של בעלי התלמוד ויתרהקדמונים לפניו ואחריו, וכל שער נחלק שוב לחלקים יותר קטנים. אין אנויכולים לדעת כמה שערים היו בספרו, אחרי שהגיע לידינו רק חלק קטן ממנו, אולםהוא מזכיר במקום אחד (120 את השער השלשים וששה. החלק שהגיע אלינו מתחילבאמצע הספר השלישי ומסיים באמצעיתו של החמישי. והוא מחזיק 63 עמודים, ובומתבארים 50 מצוות. זהו, איפוא, בערך החלק הי“ב מן הספר כולו, שהחזיק לפי”זכשמונה מאות עמודים. אם נוסיף ע"ז את מבואו הארוך, שבו ביאר את עיקרי שיטתובחבור הספר ויצא לנו ספר המכיל קרוב לאלף עמודים. את המצוות הוא מסדר קבוצות־קבוצות, לפי איזה סימן כלליהמציין אותם. אין הוא מונה את המ“ע לחוד ואת הל”ת לחוד, כדרך של מוניהמצוות. אבל בכל קבוצה וקבוצה הוא מחלק את מצוות עשה ממצוות ל“ת, מפרשמקודם את המ”ע ואח“כ — את הל”ת. מונה הוא, למשל, את המצוות הנהוגות בכל זמןובכל מקום לחוד, ואת אלו שאינן נוהגות בזה“ז, או רק בא”י — לחוד, אתהחייבים כרת לחוד ומיתת ב"ד לחוד וכו'. ספר המצוות של רב חפץ הוא בית האוצר של ההלכה, הפילולוגיהוהפילוסופיה כפי מצבן בזמן המחבר, ולפיכך ערכו גדול מאד. בשתי המצוותהראשונות (עמ' 35־31) מדבר חפץ על מציאות השם ויחודו, וכאן מצא לו מקוםלבאר את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית, וכבר העיר ר“ד קויפמן, שרבינו בהיין' פקודה, בעל חובות הלבבות. הושפע בהוכחותיו על מציאות הבורא — מרב חפץ, שהוא מזכירו בהקדמת ספרו. מדבריו בענין זה, המובאים בפי' ס”י לר“יאלברצלוני (עמ' 56־55), נראה שהיה בקי בפילוסופיה של זמנו והיה אחד מטוביההוגים שבדורו. בכל מצוה הוא נותן את תמצית החוק כפי המפורש בתורה, ואח”כהוא מביא את פרטי הסתעפותה של ההלכה במשנה ובתלמוד. הוא היה בקי בכל חדריתורה: בבלי וירושלמי, תוספתא, מכילתות (גם מכילתא דרשב"י) וספרא וכו‘. אםהוא מביא משנה או ברייתא שיש להתקשות בפירושן הוא מוסיף באור למלים הקשותולמושגים הבאים בה. לפירושיו אלה יש ערך פילולוגי חשוב, והמה מובאים בכבודרב ע“י ראשוני המדקדקים והפרשנים כר”י ן’ ג’נאח, ן' בלעם, ר“ש פרחוןואחרים. ואף הרמב”ם השתמש בפירוש המשנה שלו במדה הגונה בפירושי רב חפץ. ובאחת מתשובותיו (סי' קס, עי' גם סי' קמב) כותב הרמבם עצמו שנמשך הרבה אחריפירושי רב חפץ, וע“כ גם קבל לפעמים את שגיאותיו ורק אח”כ חזר וברר הכלמחדש. ד. ספר המקצועות ספר המקצועות הוא אחת החידות בספרותנו, ובנוגע אליו “המבוכה רבה מאד”. עסקו בו חוקרים ראשונים ואחרונים, משי“ר עד ר”א אפטוביצרז“ל3 ועדיין לא הגענו לפתרון ודאי. רבו הספקותבנוגע למחברו ומקום חבורו, וכן בנוגע לתכניתו וסדורו הפנימי. שי”ר, שהחומרשהיה לפניו מספר זה היה עדיין מועט ביותר, סבר, שספר חפץ וספר המקצועותאינם אלא ספר אחד. ספר זה היה מחולק לפי דעתו לשני חלקים: אותו חלק המדברמדיני ממונות נקרא בשם מקצועות על פי לשון המשנה (סוף בבא בתרא): “הרוצהשיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן”, והדברים המובאיםבשמו בענינים אחרים הם מספר חפץ, “שכלל הספר היה נקרא בשם חפץ להיותו מדברמכל חפצי האדם… וחלק הפרטי ממנו הכולל דיני ממונות היה נקרא בשם “מקצועות”. אין כיום צורך להאריך בסתירת דעה זו. ספר חפץ וספר המקצועות הםשני ספרים נפרדים ונתחברו ע”י מחברים שונים, אם כי יש דמיון רב ביניהם מצדתכונתם וסדורם. וספר המקצועות אינו עוסק בדיני ממונות בלבד, כי אם בכל דיניהתורה, לפחות אלה הנוהגים בזמן הזה. אפשר אולי לומר שמפני זה נקרא “המקצועות” בלשון רבים. נראה, שפירוש שם הספר “מקצועות” הוא ספר הפסקים. הפעל “קצע” דומה “לקטע”, “קצב”, פסק", והן יש לנו הלכות פסוקות קצובות וקטועות, וכן גם יתכנו הלכות קצועות או מקוצעות. ספר המקצועות היה גדול בהיקפו וכמותו, והקיף את כל ההלכותבסדרי מועד, נשים ונזיקין, בתוספת ברכות ונדה. היה זה ילקוט גדול לספרותהגאונים, שאין ערוך לערכו, וחבל על דאבדין. אם נדון לפי השרידים שבידינוהרי שאין אנו מוצאים בו שקלא וטריא מן המחבר עצמו ואין הוא מתבלט בו כלעיקר. כל מה שיש ממנו לפנינו אלה הם דברי השאילתות, הלכות גדולות, תשובותהגאונים ושאר מקורות ראשונים. גם פירושיו למלים תלמודיות לקוחים, כנראה, מפירושי הגאונים. את הכרעתו לפסק הלכה יש להסיק על הרוב רק ממה שהביא וממהשהשמיט. “אין להוציא דבר ברור על דבר סדורו… כי פעם מצאנו אותומסודר על פי סדר המסכתות ופעם על פי הלכות”, כך כותבפוזננסקי4. אולם נראה שהיה מסודר על פי סדרהמסכתות והפרקים, ויחד עם זה היתה גם כתובת מיוחדת על כל הלכה והלכה מןההלכות השונות, דוגמת מה שאנו מוצאים בס' הלכות גדולות. במסכת יבמות, למשל, באו הלכות יבום וחליצה, הלכות גרים, הלכות מיאון, ועוד, ובמס' גיטין באו גםהלכות עבדים. המביאים את דבריו יכלו, איפוא לציין מקורם גם לפי המסכת והפרקוגם לפי ההלכות. שאלה חמורה היא שאלת מחברו ומקום חיבורו. כמה מחכמי אשכנזהראשונים המביאים אותו מיחסים אותו לרבינו חננאל, החכם הקירואני המפורסם. אולם כבר הראו צונץ, ווייס, פוזננסקי ומארכס על זה שבמקום אחד מביא ספרהמקצועות דברים בשם רבינו חננאל. גם אחרי זה סובר ווייס שספר המקצועות הוא “מיסודו של ר”ח" וזוהי רק “הערה מתלמידיו”. והנה כבר עמד שי“ר על שתיסתירות בין פסקי ר”ח ובין ספר המקצועות. שי“ר רוצה לתרץ את הסתירות בזה “שר”ח בעצמו חזר במקום אחד ממה שכתב במקום אחר”. אחר כך שינה שי“ר את דעתוויחס את ס' המקצועות לרב חפץ, והראשונים יחסוהו לרב חננאל כי ר”ח בר“ח (=רבחפץ) נתחלף להם, כדעת רייפמן, וממילא סרה התמיה על הסתירות שבין פסקי רבחננאל ופסקי ספר המקצועות. ווייס מוצא בזה “ראיה חדשה למה שאמרנו כי ספרהמקצועות הוא קובץ תשובות ופסקים של קדמונים ומיסודו של ר”ח, אבל אינובהכרח שיסכים עם כולם ועל כן אפשר שיחלוק לפעמים על מה שכתובבמקצועות”. את ספר המקצועות מביאים רק חכמי אשכנז מן המאה הי“ב והי”ג. ואילו נתחבר ע“י ר”ח הלא היו מביאים אותו גם חכמי ספרד הראשונים המביאים אתפירושי ר“ח, כמו הרי”ף, ר"י ברצלוני ועוד. חבוריו ופירושיו של רב חננאלודאי שהגיעו לספרד לפני שהגיעו לצרפת ואשכנז. עובדא זו, שס' המקצועות מובא רק ע"י חכמי אשכנז, מעוררת אתהשאלה: שמא נתחבר באשכנז? פוזננסקי (אנשי קירואן) נוטה באמת לדעה שנסדרבאשכנז ומוצא לה סיוע גם בשמו של הספר “כי רק שם (וגם בצרפת) מצאנו כנוייםדומים כאלו לתאר בהם ספרי הלכה, כמו: ספר הפרדס, ספר האורה, ספר הישר, ספרהעיטור, ספר האשכול, ספר התרומה, ספר החכמה ועוד”. אמנם זהו סיוע שאין בוממש, כי גם בספרד השתמשו בשמות כאלה, כמו ספר הנר, ספר התרומות, ספרהמאורות, ועוד. מקורותיו ברובם הגדול והמכריע הם בבליים. תשובות הגאוניםוספר הלכות גדולות ממלאים כמעט את כל הספר. מספר ה“ג העתיק כנראה הלכותרבות ומילא בהן עמודים שלמים. משתמש הוא בשתי המהדורות של ה”ג. פעמים הואמכניס לתוך דברי בה"ג פיסקא מן השאילתות הנוגעת לענין. כן השתמש גם בספרהלכות פסוקות. ספר המקצועות היה מלא וגדוש בתשובות הגאונים. באותו המעטשלפנינו שאינו אלא חלק קטנטן מן הספר, ישנן כחמשים תשובות, שבחלקן הובאובשלימות ובחלקן נמסרו רק בתמציתן ההלכית וקצתן אינן ידועות לנו משום מקוראחר. המחבר חי בארץ בעלת קשרים הדוקים עם הישיבות הבבליות או שהגיעו לידוקבצים מתשובות הגאונים. בעל ס' המקצועות הוא, כמדומה, הראשון שהשתמשבברייתא דנדה. כן הוא מביא פעמים בודדות את פרקי דר' אליעזר ואתירושלמי. החכמים המביאים אותו: ראב“ן, ר' ברוך ב”ר יצחק, ר' אפריםמבונא, ראבי“ה. ר' דוד ב”ר שאלתיאל, ר' אלעזר ב“ר יהודה, ספר האסופות, ר' מאיר ב”ר שמחה, ר' יצחק ב“ר משה, ר' יצחק ב”ר חיים אור זרוע, מהר“םמרוטנברג, ר' מרדכי ב”ר הלל, ועוד כמה מחברים. האחרונים שראו את הספרבמקורו הם בני דורו של מהר“ם מרוטנברג, ותלמידו, המרדכי, עוד השתמש בו מכליראשון. אולם שני תלמידיו האחרים, הרא”ש ובעל הגהות מיימוניות, כבר לאראוהו. את כל ההבאות מספר זה, כמו כן קטעים אחדים שמצאתי בין קטעי הגניזההקהירית שנתגלגלו ללנינגרד ולקמברידג', כינסתי יחד ב“ספרהמקצועות”5. ה. שמושא רבא הגיע אלינו עוד ס' קטן אחד על הל' תפלין ונקרא בשם שמושארבא (נדפס ברא“ש בסוף מס' מנחות בהל' קטנות שלקחו מספרו של ר”י ברצלוניוציטאטים ממנו הובאו בספרי קדמונים, כגון מחזור ויטרי, אשכול, שבלי הלקטועיטור). מה שמענין ביחוד הוא זה שהובאו בו מאמרים מחכמי התלמוד שאינםלפנינו בתלמוד כל עיקר, ומהם גם שסותרים דבריו. ביחוד הוא מרבה להביא דבריםבשם רבא. ואפשר אולי שמפני זה גם נקרא שמושא רבא = שמושא דרבא. רבא זה אפשרגם שאינו רבא בר יוסף שבתלמוד, אלא אחד החכמים שבתקופת הגאונים, או רבאתלמוד רב יהודאי. בכל אופן הרי החבור הזה קדמון, כמו שנראה מתכנו וסגנונו, ואם נקבל שדברים המובאים בו הם דברי אמוראים ממש, הרי יוצא שמוצאו מזמןשהמסורת התלמודית בישיבת בבל היתה חיה וקיימה. ונעתיק כאן את דברי ר"י ברצלוני בהערכת הספר הזה (דבריו הובאו ע“י הרא”ש, הלכות תפילין): “ואנו תמיהנו טובא על שמושא רבא דכתבי הכא, מיהו כתבינןליה הכא כדאשכחנא יתיה בנוסחאות עתיקי אע”פ שיש בו קצת הוראות נכונותומינייהו טעות ומינייהו אין הלשון שלו מכוון כלל שיש בו טעיות הרבה לע“דבלשון ולא ידעי אי אסדרו יתיה רבוותא קמאי או אפשר דאסדר יתיה חד מןתלמידוי דרבוואתא קמאי על שמם ולא דקדקו בלשונם וטעו במקצת הוראותיו, אואולי הני לישני דלא דייקי טעות סופר הן, כגון מקומות שיש בהן הרבה דתנן עלשאמר בגמרא כגון… דתנן רצועות שחורות הלל”מ ומימרא היא בפרק הקומץ אמ' ר' יצחק רצועות וכו‘. וכן נמי בתחלתו: אמר רבא האי מאן דבעי למיעבד תפיליןמייתי אעא טובה וכו’ והאי מימרא לא אשכחן בשם רבא בכולי גמרא… ואפשר דבעילמהוי האי אמר רבא כגון רבא דיליה, כלומר על שם הרב שלמדו האי שמושא ולא עלשם רבא שהוזכר בתלמוד". פירוש השם “שמושא”, ספר הלכות ופסקים, ראה מרגליות, הלכות קצובות, עמ' 110. ו. ספר בשר על גבי גחלים הספר נקרא כך, כנראה, על שם שהתחיל לפי ההשערה בהלכותבישולי עכו“ם: תניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים וכו' (ע"ז לח, א). אמנםבלקוטי מהרי”ל הוא מזכיר “ספר חד נקרא ספר בעג”ג מפני שמה שכתוב בו יש בותברא וטעם כבשר הנצלה ע“ג גחלים”. הוא מוסיף: “ואינו מצוי בינינו כי בעו”הנעלם ממנו“. הרי שנעלם כבר בימים הראשונים. מביאים אותו רק חכמי צרפתואשכנז. הראשון המביא אותו הוא רש”י בתחצו“ל סי' פב וגם בס' האורה I עמ' 170 וב־II עמ' 207, ומכאן שהואקדמון, מסוף תקופת הגאונים. מרבים להביאו גם באו”ז ובמרדכי. רוב הציטאטיםהמובאים ממנו באור זרוע ובמרדכי הן תשובות הגאונים ולפעמים די ארוכות. ספרזה היה, איפוא, קובץ של תשובות הגאונים. במקום אחר הוא מביא פסק דין “מתשובות ראשי ישיבות בבל וירושלם” ועל סמך זה מחליט גינצברג שנתחבר בצרפת, במקום שבו עמדו בקשר ישר עם ישיבות ארץ ישראל, כידוע. סעד לדבר גם מה שרש"ימביאו. מי הוא מחברו? מהרי“ל בלקוטיו מוסיף: “והוא זה שהביאבפוסקים חבור רב ביבי”. ואמנם במרדכי הגדול הובאו דברים מ”חבור רב ביביגאון ס' בעג“ג”. גאון בשם כזה ידוע לנו רק אחד, הוא רב ביבי הלוי גאון סוראבשנות 792־781. אבל ברור שהוא אינו מחברו של ספר זה. באו בו תשובות גאוניםרבים שחיו זמן רב אחרי הגאון רב ביבי, כגון רב נטרונאי ורב נחשון. ואולם שםזה הוא בבלי ללא ספק. ואם חבור רב ביבי וספר בשר על גבי גחלים הם דבר אחד — נראה שנתחבר בבבל. בקטעים מספר זה שנתפרסמו ע"י זולצבאך נמצאים גם שרידים מספר המעשים וגאוני ארץ ישראל6. פירסמתים בתנ"א, ב, עמ' 221־217. ↩ קרית ספר שנה יא, עמ' 161 ואילך. ↩ ראה רשימה בספר המקצועות שלי, הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ז ־במבוא הערה 2. ↩ אנשי קירואן, עמ' 23. ↩ ראה לעיל בספר המקצועות. ↩ יאהרבוך, פפד"מ V בחלק העברי. ועי‘ פריימן J.Q.R. 1906, עמ’ 182־178; י. נ. אפשטיין, יאהרבוך VIII, עמ' 447 ואילך. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42683	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42683", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42683, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה אחת עשרה: שאר חיבורי הלכה מתקופת הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצאה שתים עשרה: תשובות הגאונים בתקופת הגאונים מתרבות השו"ת יותר ויותר עד שהם מהווים כברסוג ספרותי מיוחד. התפשטות התלמוד גורמת להרבות את השאלות. יהודי אירופהואפריקה היו צריכים להתגבר על קשיים מרובים בלמוד התלמוד, שלשונו זרה ובלתימובנת להם, בסוגיות החמורות הכתובות בקצור מופלג ובדרכי משא ומתן מיוחדים. בהעתקות שהגיעו אליהם מן התלמוד נשתמשו הגירסאות בכמה מקומות והכבידו עלהבנת הדברים, והיה צורך לקבל את הגירסא הנכונה ממקור בר סמכתא. התלמוד צריךהיה לשמש מורה דרך לכל תפוצות הגולה בחייהם הדתיים, המוסריים והכלכלייםובקשר עם זה נתעוררו המון שאלות. פתרון להם בקשו מאת הגאונים, ראשי הישיבותהעתיקות שבסורא ובפומבדיתא שבהן נוצר התלמוד. הם, שישבו על כסאם של רבושמואל, רבינא ורב אשי, היו קרואים ועומדים לפרש את דבריהם. בידם היה המפתחלכל סתום. בהוראותיהם נשענו הגאונים על מנהגי שתי הישיבות ועל המסורתשבידם. התשובות מצדן עזרו להתפשטותו של התלמוד ולהפצת ידיעתו, כי בכלתשובותיהם מסתייעים הגאונים בדברי התלמוד, מפרשים ומבארים אותו וכך חנכו אתיהודי הגולה להביט עליו כעל יסוד היסודות בחייהם שממנו אין לזוז. התשובות שהגיעו אלינו מן הגאונים שקדמו לרב יהודאי גאון הןמועטות מאד. אולם מאמצעיתה של המאה השמינית הן מתרבות יותר ויותר. בזמןהראשון פנו אל הישיבות הבבליות בעיקר יהודי בבל עצמה והארצות הסמוכות לה, שעמדו לפנים תחת שלטונה של פרס. ואלה פנו בשאלותיהם על הרוב בעל פה וקבלוגם את תשובותיהם בעל פה, באמצעותם של אלה שהיו הולכים אל הישיבות בחדשיהכלה, הם חדשי אלול ואדר, ובאמצעות התלמידים שהלכו ללמוד בישיבות. מפני זהמעטות הן מאד התשובות שהגיעו לידינו שנועדו לקהלת בבלופרס1. אולם לאט לאט הולך ומתרחב יותר ויותרהיקף השפעתן של הישיבות הבבליות והשאלות מתחילות לבוא אליהן מכל הארצות. אמנם לא במדה אחת. היו שעמדו בקשר מתמיד עם המרכז הבבלי, וקבלו את השפעתוב“דרך המלך” ובשפע עצום, והיו ארצות שקבלו את השפעת המרכז הבבלי באמצעותארצות אחרות ודרך צנורות שונים, דרך גלגול מחילות. הגובה התרבותי של יהודיארצות שונות היה נמדד במשך שנות־מאות במדת ההשפעה הזורמת אליהן מן המרכז. מן הארצות שעמדו בקשר תמידי עם המרכז הבבלי ע“י שו”ת יש להזכיר ביחוד אתספרד ואפריקה הצפונית. אחד מחכמי פומבדיתא כותב להנשיא ר"ח ן' שפרוט, שבימיאבי זקנו, הגאון הידוע רב צמח בן פלטוי, “שלחו יהודי ספרד ושאלו ספיקותשהיו להם מן התלמוד כולו שלא יטענונו כמה חמורים מרובו”. מרב פלטוי אביובקשו שישלח להם את התלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם. מן הגאונים שהרבו ביחודלשלוח תשובות לספרד יש לציין את רב נטרונאי ורב עמרם ואת אחרון הגאונים רבהאיי. מה שנוגע לאפריקה הצפונית הנה בכל תקופת הגאונים אין אנומוצאים ארץ ומדינה, שיהודיה יעמדו במשא ומתן תמידי עם הישיבות הבבליותכיהודי צפון אפריקה. אלפי תשובות נשלחו לארץ זו. רבו ביחוד התשובות שנשלחולקהלת קירואן במשך זמן של שלש מאות שנה בקירוב. אחריה הולכות קהלות פאס, קאבס, תלמסאן, סגלמסה, תאהרת ואחרות. הרוב המכריע של התשובות שנשתמרו בהןשמות השואלים ושמות הקהלות שאליהן נשלחו — נשלחו לקהלת אפריקה. הקובץ הגדולשל תשובות הגאונים שהו“ל הרכבי מלא הוא מתשובות רב שרירא גאון ורב האייגאון, שנשלחו לאותן קהלות. התשובות החשובות ביותר העוסקות בעניני אמונותודעות ובשאלות פילוסופיות ובדרכים הנוגעים לדברי ימיה של התורה שבע”פוחקירתה נשלחו כמעט כולן לאפריקה הצפונית, כי היו שם חכמים מופלגים בעליהשכלה פילוסופית ותלמודיות עליונה, שחקרו ודרשו ב“מופלא מהם” ועל כלהספיקות שנתעוררו אצלם בקשו תשובות מגאוני בבל. בראשונה עמדו קהלות אפריקהבהתחברות, כנראה, רק עם ישיבת סורא, ואך בזמן מאוחר יותר באו ביחוסים עםישיבת פומבדיתא. רוב השאלות שהגיעו אלינו מן המאה השמינית והתשיעית הןמגאוני סורא, כי עד סוף המאה התשיעית עמדה סורא במקום הראשון, ואולם גאוניפומבדיתא האחרונים, רב שרירא ורב האיי, הרבו לשלוח תשובות יותר מכל תשובותהגאונים שהגיעו לידינו. הקשרים עם ארצות הגולה שנתרופפו יותר ויותר במאההעשירית נתחדשו ונתחזקו על ידיהם במדה שלא היתה דוגמתה. אחרוני הגאוניםשהיו לפניהם. תשובותיהם הם כמעט החצי מכל תשובות הגאונים שהגיעו לידינו. הקשרים עם ארצות הגולה שנתרופפו יותר ויותר במאה העשירית נתחדשו ונתחזקו עלידיהם במדה שלא היתה דוגמתה. אחרוני הגאונים היו גם מזרזים את חכמי הארצותהשונות שיפנו אליהם בשאלות ובמכתבים. רב סעדיה גאון, במכתבו הראשון שנשלחלקהלות מצרים אחרי שנתמנה לגאון, מבקש: “יום ביום תבשרונו משלומכם, כי שלוםנפשנו הוא. כי אם אין צבא אין מלך ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים”. וחכםפומבדיתאי כותב לר"ח ן' שפרוט: “ותתדיר אגרותיך אלי בשלומך וטוביך, ושאלותיך בין מן המקרא בין מן המשנה בין מן התלמוד”. וגם רב שרירא מבקש: “והגידו לנו ספיקותיכם למען תיראון את התשובות ותתנובבו בם וגם יחזק לבחכמי הישיבה בראותם כי אתם פונים אליהם ופוחדים למזוניהם ויודעים מקום טרחםבתורה מן התשובות”2. וכך כותב רב שרירא לרביעקב בר נסים בקירואן, ששמע שבא אליהם חכם גדול ושמו רב חושיאל, ותמה הואעל זה שעד היום לא פנה אליו בשאלות והוא מבקש את רב יעקב שיזרזהו עלכך. הישיבות הבבליות היו מעונינות ברבוי השו"ת מכמה צדדים: גםבשביל המשכת הפריסטיג’ה שלהן וגם בשביל קיומן החומרי. כי יחד עם השאלות היוהקהלות הרחוקות שולחות גם סכומי כסף להחזקת הישיבה. כמו שאנו רואים זאת מןהפתיחה לסדור רב עמרם. ורב שמואל בן חפני כותב במכתב אחד: “וכשתשלחונדבותיכם יהיו עמהם שאלותיכם, למען תהיו כראשוניכם הנאספים לגן עדן, כישמותם ושאלותם חקוקות וחרוטות, ואכן ידעתם כוחינו בתורת אל ואילותינו בחכמתהמקרא והמשנה והתלמוד”3. השאלות היו נשלחות בהזדמנויות שונות: ע“י סוחרים בבלייםגדולים מבגדד ובצרה הבאים לרגלי מסחרם לארצות אירופה ואפריקה, ולהפך, ובדרךהשיירות. יודעים אנו, למשל, איך היו נשלחות השאלות מספרד ואפריקה הצפונית. השאלות מספרד היו נשלחות לקירואן, ומשם ע”י השיירות לקהיר. קהיר היתה תחנהמרכזית בשביל חליפות השו“ת והאגרות בין הישיבות הבבליות וארצות אפריקהוספרד. בה ישב “פקיד הישיבה” שלידו היו מגיעות כל השאלות והנדבות המיועדותבשביל הישיבה והוא שולח אותן ע”י אנשי אמונים דרך ארץ ישראל וסוריא לבגדד, והגאונים מצדם היו שולחים לידו את התשובות והמכתבים והוא היה שולח אותןלאלג’יר, טוניס, מארוקו וספרד. כשהיו תשובות הגאונים ואגרותיהם מגיעותלקהיר היו חכמי המקום מעתיקים אותן לפני שישלחו לתעודתן. עי“ז מתבארתהעובדה שתשובות ומכתבים שנועדו לארצות אחרות נמצאו בגניזה הקהירית. את משרת “פקיד הישיבה” היה ממלא אחד מגדולי קהיר, כמובן שלא על מנת לקבל פרס. הדברנחשב לכבוד גדול. כמה מפקידי הישיבה בארצות אחרות היו בעלי התואר הגבוה “ריש כלא”, שניתן להם ע”י הגאונים, תואר המראה על גדולתם בתורה או על עמדתםהחברתית הגבוהה. עד שהיתה השאלה מספרד מגיעה לבבל היתה עוברת כרגיל שנה, וכן גם התשובה4. ומכל מקום לא רפו ידיהם שלהשואלים והמשיבים. אנו מוצאים אפילו לפעמים שהשואל חוזר לשאול את הגאון עלמה שכתב אליו בתשובתו. במקרים של ספיקות בדיני ממונות היו הדיינים פוסקיםכפי הנראה להם, אבל היו מחייבים את הזוכה בדין שיתן ערבות בטוחה שאם תשובתהגאון תתנגד לפסק הדיין יחזיר כל מה שנטל. ומעשה בלוה שנשבע שלא ידין לפניהדיין הקבוע בעיר אלא לפני הישיבה הקדושה, ודרש ששני הצדדים ישלחו טענותיהםלגאון והוא יתן ערב למלוה על הסכום שהוא חייב כדי להבטיח את קיום פסק הדיןשל בי"ד הגדול של הישיבה, ונשאל דבר זה לגאון אם הוא יכול לעשות כן, והשיבשאין הלוה יכול לדרוש זאת, כי “מי זה ערב למלוה שמתקיים בחיים עד שתבאתשובה מן הישיבה”5. על עריכתן של התשובות אנו מוצאים דברים בספורו של רב נתןהבבלי: “כך היה מנהגם (של הגאונים) בתשובות השאלות: בכל יום מהחדש אדר (זהואחד מחדשי הכלה, שבו נאספו כל החכמים והתלמידים אל הישיבה) מוציא אליהם כלהשאלות שהגיעו אליו ונותן להם רשות שישיבו תשובה עליהן… ואז מדברים כלאחד ואחד לפי דעתו ולפי חכמתו, ומקשין ומפרקין, ונושאין ונותנין בכל דבר, ומעיינין יפה יפה, וראש הישיבה שומע את דבריהם…ועומד ומעיין בדבריהם עדשיתברר לו האמת, ומיד יצוה לסופר להשיב ולכתוב. וכך היה מנהגם לעשות בכליום ויום עד שמשיבין תשובת כל השאלות שבאו להם השנה מקהלות ישראל, ובתכלית החודש יקראו התשובות והשאלות במעמד כל החבורה כלה וחותם עליהם ראשישיבה ואח”כ שולחין אותן לבעליהם“6. מכאן אנורואין שבעריכת התשובות לקחו חלק גם חכמי הישיבה. הם גם קבעו יחד עם הגאוןאת תכנן של התשובות. על זה יש לנו כמה הוכחות מתשובות הגאונים. אבל אין זהנכון, שעל כל השאלות היו משיבים רק בחודש אדר. הגיעו אלינו חבילות שלתשובות שנשלחו בשאר חדשי השנה, הכל לפי צורך השעה ואפשרות המשלוח. איןלהעלות על הדעת, ששאלה שנתקבלה בניסן תחכה בפתרונה עד אדר הבא, והן היו כמהשאלות שאינן סובלות דחוי. גם אי אפשר היה להבדיל בין השאלות הסובלות דחוילאלה שאינן סובלות דחוי, כי השאלות נשלחו חבילות חבילות וכן גם התשובות. ואמנם אנו רואים, שהגאונים משתדלים להשיב במהירות האפשרית. וכך אנו קוראיםבכתובת שעל גבי קבוצת תשובות, שנשלחה ע”י גאון פ“ב מתתיה בן רב רבי בשנתד”א תרכ“ב (862): “שאילות אלו יצאו לפנינו לשער ישיבה של אדוננו מתתיה ראשישיבת גאון יעקב חמוד אדוננו רבי והגיעו לפניו בחדש ניסן בערב הפסח של שנתאלף ומאה ושבעים וארבע שנים לאחר שנפטרו אלופים וחכמים ותלמידים מלפנינובשלום איש לביתו ולאחר שיצאו ימי הפסח צוינו ושגרנו על החכמים ובאו לפנינווצוינו אותם והתבוננו בהם ולפי מה שכתוב בהן נראה לנו”7. וכן גם כותב בן זמנו הגאון רב עמרם: “השאלות ששאלתם לפנינוצוינו וקראו אותם לפנינו כשיושבים לפנינו אב”ד ואלופים וחכמים וכלהתלמידים”8. ובכן ראינו שסופרי הישיבה היומקריאים לפי הנאספים את השאלות והם גם כתבו את התשובות ע“פ ציויו של הגאון. סופרי הישיבה היו גדולים בתורה, ויש מהם שהגיעו למעלת אלופים וראשי כלה אוזכו גם להתמנות אח”כ לראשי הישיבה, כגון רב יהודה אבי אביו של רב שרירא ורבישראל בנו של ר“ש בן חפני. אך אע”פ שהתשובות היו נכתבות ע"י הסופרים, בכלזאת טבועות רוב התשובות בחותם אישיותו של הגאון המשיב. הגאון מקריא, כנראה, את תשובותיו לפני הסופר וקובע באופן זה את סגנונן וצר את צורתן. לכל אחדמגדולי הגאונים יש סגנון משלו, והעוסק בתשובות הגאונים צריך לשים לב ועיןגם על סגנונן. מתוך עמידה על סגנונו של כל גאון אפשר לקבוע את אבהותן שלכמה תשובות מסופקות או אנונימיות. תשובות הגאונים נבדלות בסגנונן וצורתן מכל התשובות שנכתבוע"י חכמי ישראל בתקופות הבאות. כתובות הן בתקיפות של שליטים, גוזריםומפקדים ונתקבלו בכל מקום כדבר־מלך. מכתבי הגאונים וראשי הגולה לקהלות היונקראים ביום השבת בכל בתי הכנסת כשכל הקהל עומד על רגליו. מקריא המכתב היהאחד מחשובי הקהל ויתר גדולי הקהל היו עומדים בשעת הקריאה מימינו ומשמאלו. תשובת הגאון שנתקבלה באחת הקהלות היו עושים ממנה העתקות ושולחים אותה אליתר הקהלות. ופעמים היה הגאון עצמו מודיע לשואליו בעיר אחת, שעל כיוצא בזהנשאל מבני עיר אחרת, ולחכמי אותה עיר היה מצוה, שישלחו לשואלים העתקה מןהתשובה ששלח להם. התשובות היו מתחילות בדברי ברכה לחכמים השואלים וליתר בניקהלתם. עי' למשל ג“ל נו” “עמרם בר ששנא ר”מ דמתא מחסיא לכל רבנן ותלמידיהוןושאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת ברצלונא, יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל. קבלו שלום ממני וממר צמח דיינא דבבא ומן רישי כלי, ומכל חכמים הסמוכים שהם במקום סנהדרי גדולה, ומן בני קיומי (סיומי) שהםבמקום סנהדרי קטנה, ומשאר חכמים ותנאים ות“ה שבישיבה כלה, שתמיד בשלומכםאנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם שירחם עליכם המקום ברחמיו הרבים. השאלותששאלתם לפנינו צוינו וקראו אותם לפנינו כשיושבים לפנינו אב”ד ואלופיםוחכמים וכל תלמידים, והתבוננו בהם ועמדנו על מה שכתוב בהם וכך הראונו מןהשמים…", וכשגמר הגאון להשיב על כל השאלות היה שוב מסיים בדברי ברכהלשואלים9 ומציין את החודש והשנה שבה נכתבו. כל תשובה מתחילה על הרוב "‘וששאלתם’ או (“ודכתיב”), והגאוןמעתיק את דברי השואלים מלה במלה או מוסר תמציתם, ואחר זה הוא מתחיל את דבריתשובתו באחד מן הבטויים האלה: כך הראונו מן השמים; כך שנו חכמים; כך הואהדין. בהוראות הלכה למעשה, וביחוד כעניני תפילה, מנהגי שתי הישיבות ועלמנהגי הראשונים המגיעים עד לימי הסבוראים והאמוראים וכן גם על מנהגי ביתרבינו שבבבל וכמה מן התשובות מסתיימות: וכך מנהג שתי ישיבות. ויש שהןמתחילות בבטוי זה. כמה פעמים מסיימים הגאונים את תשובותיהם בבטויים הנותניםתוקף לדבריהם: וכך הלכה; ואין לזוז ממנה; ואין לשנות; ואין לשנות פתגם; ודיוטר לא תעבדון10, והגאון התקיף רב אהרןסרג’אדו כותב בסופה של אחת מתשובותיו: “הלכך יקבצו הזקנים ויקראו התשובה… ויעשו כפי שפירשנו, ואם יסתפק להם דבר ישלחו לפנינו כתב למען נצוום (צ"ל: נצווה) להשיבם כדת וכהלכה, וילכו בדרכי היושר ובארח סלולה ואין לנטות ממנולא לימין ולא לשמאל”11. אף בתשובת הגאונים עצמם נכרת התפתחות ארוכה. הבדלים רביםישנם בין תשובות הגאונים הראשונים ובין אלו של האחרונים. תשובות הגאוניםהראשונים הן על הרוב קצרות. ממעטים הם במשא ומתן הלכי, מסתפקים הם בתשובהרק על אותו הדבר שנשאלו, ואילו הגאונים שחיו באמצעיתה של תקופת הגאוניםמשתדלים כמה פעמים לברר את השאלה מכל צדדיה ולהשיב אף על הפרטים שלא נשאלועליהם. רב שר שלום גאון, שנשאל על דבר אחד בהלכות יין נסך, כותב לשואליו: “כולן מסובכות זו בזו ומאפילות ביותר. ואם היה רצון והייתם לפנינו היה אפשרלפרשם יפה יפה ולבררן… מפני שכשתלמיד יושב לפני רבו וישא ויתן בדבר הלכהיודע רבו לאיזה צד לבו נוטה ומה מתעלם ממנו ומה מתברר לו ומה מתעקש עליו, ופושט לו עד שמאיר עיניו ומראה לו פנים בהלכה, אבל בכתב כמה אפשר לו, אלאמקצת צוינו וכתבו לכם כללות של יין נסך”12. ישתשובות שהן ספרים שלמים, כגון סדור רב עמרם, אגרת רש“ג. יש תשובות המכילותפירוש כמעט על מסכת שלמה13. וחבילות תשובותשנשלחו ע”י הגאונים בבת אחת למקום אחד מכילות לרוב עשרות סימנים, והן כקובץשלם. ואף נושאי התשובות מתרחבים. הגאונים הראשונים נשאלו שאלות של הלכהלמעשה ופירושי מלים בתלמוד, ואילו האחרונים נשאלים גם בענינים של אמונותודעות, חקירת תולדותיה של התורה שבע“פ, באורי אגדות תמוהות, באורי מקראותודברים שיש בהם ענין לחוקרי התנ”ך. הגיעה אלינו רשימה של שאלות המטפלותבסתירות הכרונולוגיות שבכתבי הקודש, או שאלה כגון זו: באיזה דרך הולךהתלמוד במנין השנים לעמידת הבית הראשון14. שאלות אלו מראות על הרחבת האופק של השואלים. כמה מן השאלות האלו נתעוררוע"י הפולמוס הבלתי פוסק עם הקראים. על הרוב היו הגאונים משאירים מתשובותיהם העתקה בארכיוניםשל הישיבה. רב צמח בן פלטוי כותב לשואליו: “שאלה זו כבר שאלתם אותה בימיגאון אבא מארי ז”ל וכך צוה וכתבו לכם“, והוא מעתיק להם מלה במלה את תשובתאביו. רב האיי כותב: “כבר נשאלנו ממצרים שאלות הללו, וכן צוינו וכתבו אתהתשובה בלשון הזה”15 העתקות אלו נשמרו בישיבהלדורות וגאונים מאוחרים מביאים לפעמים בדבריהם את תשובת הגאונים שקדמו להם. אולם ממקומות אחרים נלמד שלא תמיד השאירו המשיבים העתקה מתשובותיהם. רבהאיי כותב במקום אחד: “אין אנו זוכרים עכשו מה שכתבנו ולא מה שכתב גאוןאבינו ז”ל, אבל אנו אומרים מה שנראה לנו”16. ישלחשוב שכך עשו בשעת הדחק, כשהשליח שעל ידו הגיעו השאלות אץ לדרכו, או שבאהלידיהם הזדמנות בלתי צפויה למהר במשלוח התשובות. כן לא השאירו העתקהמתשובות על שאלות פשוטות ביותר, או פירושי סוגיות שאין לפקפק בהם ולפרשםבדרך אחרת17. תשובות הגאונים שנתקבלו נשמרו שמירה מעולה ונאספו לקובצים שלמים, ומהן הורו בני הדורות הבאים הלכה למעשה18, הקובצים העתיקים ביותר מתשובות הגאונים נסדרו בסוף המאה הי' אובמאה הי“א. בסדור קובצים כאלו הלכו המסדרים בשתי דרכים: יש שסדרו אתהתשובות לפי הגאונים ששלחו את תשובות: תשובות רב עמרם לחוד ותשובות רבנטרונאי לחוד. בדרך זו סודרו, למשל, התשובות אשר בקובץ “חמדה גנוזה”. ויששסדרו את התשובות לפי ענינן: התשובות הנוגעות להל' גיטין לחוד ולהל' קדושיןלחוד, וכן לעניני אבלות, שבועה, פקדון, שותפות. בדרך זו סודר הקובץ “שעריצדק”. רוב המעתיקים והמסדרים שמו את לבם רק אל הצד ההלכי שבתשובות, אלהתועלת שאפשר להפיק מהן בהוראה, ולכן הרשו לעצמם לקצרן ולהעתיק רק אתתמציתן. כך עשו לחלק גדול מן התשובות. האשמת מעתיקים אלה, שחושם ההיסטורילא היה מפותח ביותר, נשמטו מן התשובות שמותיהם של החכמים השואלים ומקומותמושבותיהם, וברוב הפעמים גם שמות המשיבים. הם לא חשבו לנחוץ להעתיק את פרטיהשנים, שבהן נכתבו התשובות, שהרי אין בזה “נפקא מינה” לדינא, ועל ידי כלאלה אבדו התשובות את רוב ערכן ההיסטורי. נזק רב לחקירה ההיסטורית יצא גםמזה שהגאונים נהגו על הרוב להסתיר את שמותיהם האמיתיים של בעלי הדיןולכנותם בשמות בדויים: ראובן ושמעון וכו', שמות שהתאזרחו בכל ספרות הפוסקיםוהתשובות. רק שמות הערים נהגו לציין בשמות צפורי וטבריהוכיו”ב19. רק תשובות מעטות ניצלו משינוייםכאלה, ולהן פנים אחרות לגמרי. אחרי כל זה משמשות תשובות הגאונים מקור ראשילחקירת אותה תקופה. מתשובות הגאונים הגיע אלינו רק חלק קטן. בארבע מאות שנהשלחו הגאונים רבבות תשובות ולידינו הגיעו רק אלפים. הן נאבדו עם חורבןהקהלות שאליהן נשלחו. זה היה גורל התשובות שנשלחו, למשל, לאפריקה הצפונית. רק חלק מהן ניצל ע“י ההעתקות שנמצאו בגניזה הקהירית וחלק אחר עי”ז שנכנסלתוך ספריהם של חכמי ספרד, שגם הם לא כולם הגיעו אלינו. ר' יהודה ברצלוניהכניס לתוך ספריו אלפים אחדים של תשובות הגאונים, אבל מספריו הגיעו לידינורק פרגמנטים. אסיפת תשובת הגאונים לקובצים את התשובות התחילו לסדר בקובצים מיוחדים עוד בזמן קדום, לכל המאוחר בימי רב האיי. ערכן של תשובת הגאונים גדל יותר ויותר בעיניהשואלים הפונים לרב האיי מביאים כבר בשאלותיהם לעתים קרובות את תשובותהגאונים שקדמו לו20. הדיינים התחילו שוקדים עלתשובת הגאונים יותר מאשר על התלמוד. ראה שו“ת ר' יוסף ן' מיגאש סי' קי”ד: “מה יאמר אדוננו באיש שלא קרא מעולם הלכה עם רב, ואינויודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאוניםז”ל וספרי הדינים ולא נעלם מאדוננו שהתשובות אינן עומדות על מצב אחד. בפרטהישנות, מהן שנכנס בהן ההפסד מצד המעתיקים אותן ועם זה יחסו קצת תשובותיהםלזולת בעליהן, גם הרבה מן הגאונים הורו בתשובותיהם על שאלה אחת ואח"כ חזרובהם מאותה הוראה או השיגו אותם אחרים בכך, ואם איש שעקר ידיעתו בתשובות אלוואינו מבין הצדק מהם המבלתי צדק אם יוכל להורות… תשובה. דע, שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשיםרבים קבעו עצמם להוראה בזמנינו זה ורובם אין בהם אפילו אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז“ל… ומי שמורה מתשובתהגאונים וסומך עליהן ואע”פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובחמאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו…". הקובץ הראשון מתשובת הגאונים נתחבר לפי“ד גינצברג בקירואן. אין זו אלא השערה, הנשענת בעיקר ע”ז שחכמי עיר זו עמדו בחליפת שו“ת תמידיםוקבועה עם שתי הישיבות, ומפני שבשאלותיהם הם מזכירים לעתים קרובות אתתשובות הגאונים הקדמונים. ידועה דעתו של שי”ר, שקובץ תג“ק (ברלין תר"ו) נסדר ע”י ר' יוסף טוב עלם, שהיה בן זמנו של רב האיי, ואולם אף שזוהי רקהשערה הנסמכת רק ע“ז שציטאטה אחת שהובאה ע”י התוספות מתוך “תשובות הגאוניםשכתב ר”י טוב עלם" נמצאת בתשובה סי' מו מקובץ זה (תשובה זו ישנה גם בחמדהגנוזה), אך בעצם הדבר צדק, שר“י טוב עלם העתיק וסדר תשובות הגאונים. אףלפני רי”ץ גיא תור“י ברצלוני היו כבר קובצי תשובות מסודרים. רב נתן אבהישיבה כותב בהקדמתו: “וקבל על עצמו לאסוף אותם ולסדרם ר' יצחק החזן הגדולאלוסאני”. הוא מזכירו גם בשם “ר' יצחק צאחב תשובות אלגאונים”. מענין הדברשלא הגיע לידינו אף קובץ אחד של תשובות הגאונים שנסדר בבבל, בישיבות עצמן. ראיה לדבר: בכל קובץ וקובץ אנו מוצאים תשובות מועטות גם מחכמי אירופה, מאלהשהיו בסופה של תקופת הגאונים או בחמשים השנים הראשונות שאחריה, כגון רבקלונימוס ורב משולם בנו, רב משה השבוי ובנו רב חנוך, ר”י בן אביתור הספרדי, רב נסים, הרי“ף, ובקובצים אחדים נכנסו גם תשובות ממאוחרים הרבה יותר, כגוןהרמב”ן, רבנו תם, ר' אשר מלוניל ובני זמנם. הקובצים הנדפסים של תשובות הגאונים רוב הקובצים ראו אור בעשרות השנים האחרונות. חלק מהם מכיל את התשובות שנתגלו בגניזה הקהירית. 1. הקובץ הראשון הופיע בקושטא רע“ו (1516) בשם “הלכות פסוקות מן הגאונים " וחזר ונדפס ע”י ר”י מילר בקראקא תרנ"ג. 2. השני הופיע בקושטא של“ה בשם “שאלות ותשובות מהגאונים “ובו ארבע מאות תשובות, אבל כולן קטועות ומקוצרות, אין בו אף עשרתשובות שתהיינה באותו מצב כמו שיצאו מידי הגאונים. עוד יותר מזה: כיוןשהמו”ל רצה לתת לפני הקוראים 400 תשובות ולא מצא, וכדי להשלים את המספרלקח חמשים דינים מן השו”ע, שלא נתפשט עוד הרבה באותו זמן, והפך אותןלתשובות. אלה הם חמשים הסימנים האחרונים של הספר. קובץ קטן זה נדפסאח”כ גם בפראג ש“נ, ובמנטובה שה”ז, ובזמנינו בווילא תרמ"ד, אלא שמאימתהצנזורה נשמטו בהוצאה זו כמה סימנים. 3. הקובץ השלישי בשם “שערי צדק” נדפס בשאלוניקי תקנ"ב, והוא אחד הקובצים החשובים ביותר, בו 533 תשובות. הקובצים הבאים, לפיהסדר הכרונולוגי, הם: 4. “שערי תשובה”, שאלוניקי תקס“ב, לייפציג תרי”ט, וחלק ממנו עם פירוש מרי“מ חזן בשם “איי הים” ליוורנו תרכ”ט. 5. “תשובות גאונים קדמונים” בהוצ' ר“ד קאסיל, עם הקדמה חשובה משי”ר ברלין תר"ח. 6. “חמדה גנוזה”, ירושלים תרכ"ג. 7. תשובות הגאונים, ליק תרכ“ד, ע”י ר“י מוסאפיה, הגהות והערות מר”ש בובר ושחז"ה. 8. תשובות הגאונים, ווין תרל“א, ע”י רנ“ג קורוניל ע”פכת"י חברון. קובץ קטן. קטעים מס' המעשים מצד אחד ותשובותמאוחרות. 9. תורתן של ראשונים (או “בית נכות ההלכות”), ב' חוברות, פפד“מ תרמ”ב, משובש מאד. 10. תשובות הגאונים הוצ' הרכבי, ע“י מקיצי נרדמים, ברליןתרמ”ז. הקובץ החשוב ביותר מכל קובצי תשובות הגאונים. רוב התשובות שבוהן שלימות כפי שיצאו מידי הגאונים. נשמר בהן גם הכתיב המקורי, וכן גםשמות השואלים, עם הברכות שבראש התשובות ובסופן. הרכבי משער, שמעתיקכתה“י העתיק את התשובות “מגופי הקונטרסים שנשארו בישיבות בבל למשמרת”. כמעט כל התשובות שבו מרש”ג ורה"ג, שנשלחו לקהלות אפריקה הצפונית. חוץמזה יש בו כמאה ושבעים תשובות להריף. 11. “תשובות גאוני מזרח ומערב”, ע“י ר”י מילר, ברליןתרמ“ח. בהן תשובות הגאונים, ותשובות לרב משה בן חנוך ורב חנוך בנו, לר”י בן אביתור ולרב משלם ב"ר קלונימוס. 12. קהלת שלמה, ע“י וורטהימר, ירושלים תרנ”ט. מקור תשובות אלו מן הגניזה. 13. גאוניקה, ר“ל גינצברג, ניו־יורק תרס”ט, תשובות הגאונים מן הגניזה. 14. תג“א א, מדעי היהדות ב, ירושלים תרפ”ז. 15. תג“א ב, ירושלים תרפ”ט. 16. גנזי שכטר ב, ר“ל גינצברג, ניו־יורק תר”ץ. 17. אוצר החיים, דעווא תרפ"ל, מרמורשטיין. 18. מספרות הגאונים, ירושלים תרצ"ג. 19. תג“א ג, ירושלים תש”ב. חוץ מזה נדפסו תשובות רבות בעתונות המדעית ובקובצים מדעייםשונים כגון גנזי קדם ועוד. רבות מאד מפוזרות בספרי הראשונים: ריצ“ג, ר”יברצלוני, עיטור, פרדס, או"ז, מרדכי, ואחרים. חשיבות מרובה ביותר למפעל הכינוס המונומנטלי לתורתם שלהגאונים שנעשה ע“י ד”ר בנימין מנשה לוין בספרו אוצר הגאונים. בספר זה הואמכנס את כל תשובות הגאונים מכל מקומות פזוריהן ומסדרן בסדר התלמוד דף אחרידף. באופן זה משמש הספר מעין פירוש, פירוש גאוני בבל לתלמוד הבבלי. חבל מאדשלא הספיק האיש לסיים את מפעלו ונסתלק באמצע הדפסת כרך י"ג על מסכת בבאמציעא ועד היום לא השלם פעלו. אבל יתכן שהתשובות שנשלחו לארצות הרחוקות נשתמרויותר, כי הקהלות הרחוקות הוקירו יותר את תשובות הגאונים, ששימשו להםבמקום ספרי פירושים על התלמוד וספרי פסקים, וריחוק המקום מנע מהם לפנותבכל יום אל המרכז. ועוד: בבל והארצות הקרובות לה מתו מיתה רוחנית אחרתקופת הגאונים, ועם אבדן הקהלות (במובן הרוחני) אבדו גם התשובות, אלאנשאר להן זכר בספרות, שהרי גם התשובות שנשלחו לספרד ולאפריקה היואובדות אלמלא הכניסום חכמי ספרד לתוך ספריהם. ↩ לקוטים לאגרת רש"ג XXVIII. ↩ s. II JQR. כרך ח, עמ‘ 365. ועי’ גם שם, כרך ט, עמ‘ 150: “ורצוננו כי תעשה ותשאל שאלות מן המקרא ומן המשנה ומןהתלמוד ואז תבין בה[ן] את התורה ולשם תשלח את נדבותיך”. ועי’ ספור רבנתן הבבלי: “וכל השאלות שמשתלחין לאה מראשי הישיבות בשמו אין לראשישיבה האחר כלום בנדרים ונדבות הבאות עם השאלות”. ↩ ש“ץ דף כ ע”ב, סי' יב. ↩ גנזי שכטר, ב, 65־62.וע ↩ סדה"ח, ב, עמ' 88. ↩ תג"א, ב, עמ' 144. ↩ ג"ל סי' נו. ↩ עי' ג"ה סז, רסד, שכח, שמד, שסט, תמב; ב, 46, 144. ↩ תג"א, א, ז. ↩ חמ"ג לז. ↩ תג“ק מו: חמ”ג קיג. ↩ למס' שבת — רב נטרונאי, תג“א, ב; לע”ז — רה“ג, ג”ה. ↩ קהלת שלמה, ע. ↩ ג"ה סי' מה. ↩ ש“ץ ח”ד, ₪ סי ו. ↩ גינצבורג, גאוניקה, א, 184; ב, 310. ↩ ראה הקדמת הרמב“ם ל”משנה תורה“: ושאלות רבותשואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשיםשבגמרא, והם משיבים להם כפי חכמתם. ואותם השואלים מקבצים התשובותועושין מהן ספרים להבין מהם”. ↩ עי‘ ג"ה סי’ תקנ“ד: ”ופקידנא ואהדרו תיובתא בראובן ושמעון ולוי, כי אורחא ושאילאתא". ↩ עי‘ למשל ג"ה, סז, קצט. השואלים מספרים שנהגולהקנות אגב ד’ אמות שיש לכל אחד ואחד בארץ ישראל, כי קרקע אינה נגזלת, “כמו שמצאו בתשובות הגאונים הראשונים, ששאלו אבותיהם מן מר הילאי גאוןוכו'”. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42684	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42684", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42684, "source_edition": "ירושלים: מוסד הרב קוק", "title": "הרצאה שתים עשרה: תשובות הגאונים", "translator_uris": "", "translators": "" }
פרט וכלל א הפרובלימה של פרט וכלל, יחיד ורבים, אישיות ואומה, – אותההפּרובלימה הגדולה, שהאדם מתחבט בה מיום שעמד על דעתו והתחיל להבחין בין “אני” ל“לא־אני”, – הובלטה, ככל שאר הפּרובלימות האנושיות הגדולות, הבלטהשאינה מצויה בשעת חירוּם ופורענות זו. מנהגוֹ של עולם הוא: אין הבריותשומעים את קול אלהים אלא מתוך הסערה. אמנם, מי שלבו ער להבחין את ה“הרמוניהשבספירוֹת”, שעליה מדבר אותו גדול מחכמי יון, יודע ומרגיש, שלא רק ברעש ה', אלא גם בקול דממה דקה. האלהות, שאותה מבקש רוח־האדם מימות עולם, חוקי ההויהונגודיה הנצחיים, מתגלים ומתבטאים גם בתוך הריתמוס השאנן של חיי יום־יום, בגדולו החשאי של הפרח והאילן, ברחשיה הדקים של נשמת היחיד, בתנועותיוהטמירות של ה“איתר”. אף קטסטרופת־תבל כמלחמת העמים שבימינו מגלה רק חוקיםויחסים ונגודים, הקיימים ופועלים בכל מקום ובכל שעה, אלא שאין בני אדםעומדים עליהם מפני הטמטום, והם דשים בהם לתומם ומיחדים להם מקום בפינהחבויה “מתחת למפתן ההכרה”, עד שבאה סערה לעולם להבהיר מה שכהה מתוֹך הרגלולהבליט מה שנטשטש מרוב ימים. המאורעות הגדולים שבטבע ובהיסטוריה משמשים, כביכול, קינימאטוגרף לחוקי ההויה הנצחיים; הם מבליטים אותם מתוֹך בהילותוהפתעת החושים, הם שופכים אור חדש, אור מדהים ומרעיש, על החזיונות הרגילים, עם כשהם מביאים אותם תכופים ומבוהלים ומרוכזים בזמן ובמקום. וזוהי, אולי, זכותן היחידה של הסערות הגדולות, שהן משמשות דרבונות לרוחנו המרושלתוהרופפת ומביאות אותנו לתהוֹת על נפשנו ולחשב חשבונו של עולם. אף אותה פּרובלימה של פרט וכלל נחשפה לפנינו לכל עמקההטראגי בימי־הרעש האלה. לאורה המבהיל של מדורת־העולם נגלתה תהום של נגודיםבין הפּרט ובין הכלל, בין היחיד ובין האוּמה. המחשבה התמימה, ואף המחשבההעיוּנית, שגדלה על תורת החשבון של תועלת והפסד מבית־מדרשם של האנגלים, היתה רגילה לראות ממש ומהות רק בפרט בלבד. הכלל לא היה בעיניה אלא הפשטההגיונית בעלמא, סכוּם פשוּט של פּרטים, וצורת־סדריו העליונה – המדינה – אמצעי לתכליתם של הפּרטים, שליחם וכלי תשמישם של היחידים, שעשוה כרצונם והםקודמים לה ועומדים על גבה. והנה באו המאורעות הגדולים ועשו את העיקר טפלואת הטפל עיקר. המהות הממשית נעשתה לנו מדרס להפשטה ההגיונית, הופקר קיוּמםשל הפּרטים המוחשיים לשם קיומו של “כלל”, שלאמתו של דבר לא יצוייר כל־עיקרמחוּץ לקיומם הם; שליחו של היחיד, המדינה, נעשה אדון לשולחו, לדמוולרכושו. ולא השקפה זו בלבד: אף הנוסח האחר של הסתכלות במהותהיחסים שבין היחיד והמדינה לא יכול לעמוד בפני הסערה. תהום של נגודים וצערהנגודים נפתחה גם לאלה, המעדיפים את הכלל על הפרט והרואים במדינה חטיבהמוסרית מיוחדת, הקודמת ליחיד ועומדת ממעל לצרכיו הממשיים. מהי מהותהותכליתה המוסרית של “חטיבה” זו, הבולעת לפרנסתה ימים ותהומות של נשמותואינה יודעת שבעה? וכי אפשר לה לתכלית מוסרית, שתהא נקנית במחיר כזה? כלוםיש ללמד זכות ולמצוא טעם מוסרי לכל המוראות והאימים, ש“לויתן” זה של המדינה – אם נשתמש בלשונו של הובס – מביא על בני אדם? ולמה נתחייב היחיד, שודאי אףהוא “חטיבה מוסרית מיוחדת”, לקבל מרותו של לויתן זה ולסבול ענשו? והאבטונומיה של האישיות המוסרית מה תהא עליה? כלום גם את זו נפקיע מרשותהיחיד לרשות הרבים, ונשנה: אין אישיוּת אלא כלל – מדינה, אומה, צבּוּר, – והיחיד אינו בגדר אישיוּת מוסרית כל עיקר, אין לו אלא לעשות רצונו של הכללולהשתעבד לגזרותיו? ואם כך עלתה לה לחירוּתוֹ המוסרית של היחיד – אחריוּת מוסרית מנין? ואם אין אחריות, אין חובה, ואף אותו השעבוד עצמולכלל אינו עוד דבר שבחובה, אלא דבר שבאלמות בלבד. נמצאנו למדים, שהמושגהמוסרי של המדינה העדיפה מן היחיד יש בו תקלה וסכנה מוסרית גדולה; שדוקא מישבא ומלמד, שהמדינה היא האינסטנציה העליונה של חיי המוסר, ש“מושג המדינה בומושגה של התרבות המוסרית” – מעמיד בסכנה את עצם המושג של מוסר וחובה ועושהמדותיהם של בני־אדם אלמות ושעבּוּד. ונמצא, שראוי לנו, שנשטה מאליל רעבתןזה של ה“כלל” ונציל מן המפּולת את האבטונומיה של היחיד, את חירותו ואחריותוהמוסרית. במקום השעבוד וההכנעה לכלל נעמיד את הפּרט המשוחרר, את היחידהעומד על עצמו ומושל בעצמו. כך חזרה ונעורה בצורה חדשה הפרובלימה העתיקה של כלל ופרט. הסערה הגדולה, שהרעידה נשמות עד עמקי מצולותיהן, גילתה בה פנים חדשות. היאנתנה תוקף לשאיפות האינדיבידואליזם, התובע את משפּט הבכורה לפרט. ונראיםהדברים, שאנשי לב ורוח, שנפשם עיפה לנגודיה ולקרעיה של התרבות האנושית, יהיו נוטים עכשיו לבקש תקון לנגודים ולקרעים על ידי הכרעת הכף לצד אחר. במקום השלטון העריץ של ה“כלל”, הכופת רוחו ורצונו של אדם בשלשלאות של ברזל, יעמידו את האבטונומיה – או ביתר דיוק: את האבטארקיה – של היחיד, את חירותההגמורה של האישיוּת, החיה לעצמה ויוצרת לעצמה. הזאת תהיה הגאולה, שאליה האנושות שואפת? ב אותה פרובלימה עתיקה כמה פנים לה. הנגודים העולמיים שביןפרט וכלל, בין יחיד וצבור, מרובים ומשונים שנוי תוכן והיקף, שנוי מהותוגוון. וכדי לעמוד על תקנתה של פרובלימת עולם זו, צריכים אנו לעמוד תחילהעל מהותה, לתחוֹם את תחוּמיה. אף פּרובלימה זו, כמו כל שאר הפּרובלימות האנושיותהגדולות, נסתבכה הרבה על־ידי ערבוּב־המושגים, שהכניסו אליה קוצר דעת ודישהבנוסחאות־המחשבה הרגילות. כמה יסודות ומוֹטיבים, כמה גוונים ובני־גווניםנתגלגלו לתוך פּרובלימה זו מספירות אחרות, קרובות ורחוקות, שלא מענינה. ולאעוד, אלא שאף נושא הפרובלימה עצמה, המצע, הסוּבּסטראטום של הנגוּדיםוהסתירות המציקים לנו, אינו מחוור לנו כלל וכלל. ההתנגשות הטראגית, המגיעהעד נפשנו, הסתירות והנגודים שאינם פוסקים בין צרכיו ושאיפותיו וערכיוותכליתותיו של היחיד ובין אלו של הכלל, הם לנו ודאיות גמורות, בחינת מעשיםבכל יום, והם־הם מעיקרי חיים והיסטוריה. אבל מי הם המתנגשים והנלחמים הללו? כשאנו עומדים על שאלה זו, אנו נתקלים מיד בטעות שהחזיקו בה רבים ושגרמהתקלה גדולה לעצם הפּרובלימה. המחשבה האנושית הרגילה, זו השטופה בנוסחאות וב“קטיגוריות” של ההכרה הדיסקורסיבית, רואה כאן שני נושאים שונים, שני עצמים המובדלים זהמזה בהחלט. ואף הנגודים שבין שני אלה הם לפי זה בעיניה נגודים מוחלטים, נגודים של סתירה. הכלל והפרט הם שני עולמות מובדלים, שאין האחד מהם מתמלאאלא מחרבנו של חברו. מלחמה להם זה בזה מדור לדור. מלחמה ליחיד על נפשו ועלעולמו, על חירותו ועל שלטונו כנגד עריצותו של הכלל, המדכא הכל ומכניע הכללרצונו. ומלחמה לכלל ביחיד, התר אחרי לבבו ונוטה לצדי הדרכים הכבושות. ומלחמת־עולם זו סופה כסוף כל המלחמות: נצחון או תבוסה. כל זמן שידו של אחדהנלחמים על העליונה, אין הוא מוותר על שלו ואין הוא מסתפּק במועט, אלא הואמוסיף להלחם בשכנגדו, עד שיקבל עליו את הדין וישתעבד לרצונו. ולפי שמטבעהדברים הוא, שהכלל הוא התקיף בריבו עם הפרט – שהרי שלשלתו הרצופה אינהנפסקת ומעינותיו אינם מידלדלים לעולם – לפיכך קשה ביחוד ומלאה חתחתים דרכושל היחיד הנלחם על נפשו. כל הגדול מחבריו ומבני דורו – מצוקותיו גדולותמשלהם. במדה שנפשו של אדם עשירה וכחו הרוחני גדול יותר, בה במדה יוסיףלהתקומם ולהתמרמר על שעבודו ועלבונו, בה במדה תכבד מלחמתו. ורבים מגבורימלחמה זו דעתם אינה מתקררת עליהם, עד שהם מגיעים לידי פריצת גדרו של עולם, לשלילה גמורה של הכלל וזכותו להטיל חובות על היחיד. זהו מקורו של האינדיבידואליזם הקיצוני, המגיע בתורתם שלמאכס שטירנר וחבריו לידי “סוליפסיזם” גמור. אולם גלגולו זה שלהאינדיבידואליזם בתורת “היחיד וקנינו” קטרוג הוא ולימוד־חובה על מקורוועושה את תורתו פלסתר. אין לך עדות יפה על הטעות היסודית, שנסתבכו בההאינדיבידואליסטים השונים למיניהם, מזו של תורת שטירנר. טעות הגיוניתומיטפיסית היתה זו להפליג לנגודים שבשני יסודות־חיים ולעשותם תהומותבין שני עולמות. טעות היתה זו להפוך שתי מדות של פעולה ויצירה, שתיספירות־חיים דינמיות, שתי פונקציות נפשיות, לעצמים מופשטים, שוניםומובדלים. נצמצם נא מפני הדיוּק את תחומיה של אותה פּרובלימה כלליתונעמידה על הפּרובלימה המסוימת של אישיות ואוּמה (“צבור” הוא מושגמטושטש ביותר ופירושו ניתן לשעורים ולשנויים; “מדינה” אינה אלא צורת־חייםוסדרי־חיים של אומה, ועדיין לא הכריעו בה חכמים, אם יש לראותה כבריאהטבעית, אורגנית, דוגמת האומה עצמה, או כיצירה מדעת ובכוונת מכוון). מי הםנושאיה של פּרובלימה מצומצמת זו? מי הוא היחיד ומי היא האומה? הישנו ליחיד בלי אומה, הישנה לאומה בלי יחיד? די לנסח שאלה זו, בשביל שיוּברר מיד, כמה גדולה טעותה של אותה ההשקפה, הרואה בשני אלה עצמים שונים ומובדלים a ו־non-a. אף אין כאן יחס מתימטי בלבד, יחס של חלק לסכום הכולל. וכי אין האישיות כולה, על כל חייה, על כל מעשיה, ערכיה ושאיפותיה, אלא חלק מן האומה בלבד? וכי אין האומה אלא סיכום פשוט שלאישיה, המון ואוכלוס בלבד? אם אין בכלל אלא מה שבפרט – נגודים שביניהםמנין? לאמתו של דבר אין האישיות והאומה אלא שני מושגים, שאנומסמנים בהם חטיבה חיונית ובלתי־נפרדת בפעולותיה ובאפני־התגלותה השונים. מבחינה פסיכולוגית: אין כאן אלא שתי שכבות של נפש, שתי ספירות־חיים דינמיותברשות אחת1. האומה היא לא מהות מיטפיסית, לא מיןעצם מסתורי־ערטילאי, המתקיים מחוץ לקיוּמם המוחשי של רְאובן ושמעון ולויוכו‘; אף אינה הפשטה הגיונית בלבד, שמקורה בהרגל פסיכולוגי, אינה סכום פשוטשל כל אותם הראובנים וכו’. האומה היא בתוֹך ראובן. ושמעון וכו‘. היא־היא ראובן ושמעון וכו’ עצמם, עד כמה שהללו הם יותר מאישיוּת בלבד. כלנשמה ונשמה יש בה גם מן היסוד האישי, המיוחד לה, גם מן היסודהעַמי2 הכללי. בלשונו של שפּינוזה יש לאמור: שניאלה אינם סובסטנציות שונות, אלא שני “תוארים” של הסובסטנציה, דוגמת שתיהמדידות, האורך והרוחב, בגיאומטריה. שני היסודות האלה ניתנו להתחלק ולהתרכבבמדות ובפרופורציות שונות. יש שהיסוד העמי הטבעי גובר בנשמתו של אדם ומטביעאת חותמו הבולט בכל אָפיה ומעשיה, בעוד שהיסוד האישי שבה חוור ופגום ולקוי; ויש שהיסוד האישי שבה עולה לידי מדריגה של שלימות וחוסן שלא מן המדה הרגילהומטשטש את צורתו של היסוד העמי; ויש ששניהם יוצאים עניים ודלים, עכוּרידמות ומטושטשי־צורה, ורק מעטים מאד, והם גאוני־עולם, זוכים לשני שולחנותעשירים כאחד. על־כל־פנים אין במציאות לא “אישיות” טהורה, שאין בה כלום מןהיסוד העמי, ולא “אומה” טהורה מחוץ לאישיות, ורק על דרך ההשאלה אנו משתמשיםבשני המושגים האלה במשמעם המוחלט. ההבדל שבין שני היסודות האלה הוא זה של הכרה וטבע, של רצוןואינסטינקט, של מטרות מכוונות ומגמות סמויות. אין היחיד מתחיל הכלמ“בראשית”. הרבה הוא מוצא מוכן לפניו. כל אדם מביא אתו לעולם מנה יפה שלטבע וירושת־טבע, של יצרים ונטיות ותכוּנוֹת, שהנחילתו ה“אומה”, אלא שאםשאר־רוּח לו הוא מושל בטבע זה, שופך מרוחו על ה“ירושה” ונותן לה דמוּתוגוון משלו. את הרכוּש הזה, שבא לו בירושה, אין הוא יכול להפקיר לרצונו, אין הוא יכול להוציאו מרשותו. אין היחיד יכול לשחרר את עצמו מן האומה, מפנישבנפשו היא ונמצא הוא קובע את זו. מהי “נשמתה של אומה”? – אין לנו ענין לשאלה זו עצמה. אחתהיא לנו, מה מסמנת מלה זו: “מהות” פנימית קדומה, על־פי הנוסח המיטפיסי, אוסכום של פונקציות ופעולות, פרי תנאי־חיים מיוחדים וגורל־היסטורי מיוחד, פריכל הרשמים וההשפּעות, שאישי האומה קולטים בחייהם ההיסטוריים מיום ליוםומדור לדור. על־כל־פנים דבר אחד ברוּר לנו: נשמה זו חיה בנשמתו של היחידולא ניתנה כלל להפרד ממנה. על כרחו חי היחיד את חיי האומה. שלשלת־הדורות לאניתנה להנתק. הגורל המשותף, הרשמים והענינים המשותפים, מטביעים באישי האומהחותם משותף, חותם אשר לא ימחה. המסורת והחנוך – אלה הם שני הצנורות הגדוליםלאותו השפע המופלא, רב החידות והרזים, הבוקע ועולה מנבכי הדורות להשקותלבבות קרובים ורחוקים, מדעתם ושלא מדעתם. רבבות חוטים דקים, סמויים מן העיןומובלעים במעמקי הזכרון הלאומי, טוים מסביב לנשמתו של האדם רשת אשר לאתקרע. ואם הכרתו ומחשבתו, רצונו ומאונוֹ, תכליתותיו ואמצעיו, חירותוואחריותו המוסרית בידיו ניתנו, הרי המעין האיראציוֹנלי שבחייו, אורותיהםוצלליהם הגנוּזים, ה“טבעיות” הכאוטית והכבירה שלהם, מן היסוד העמי באו לו. שתי וערב נטוותה נשמת האדם, האומה והאישיות נעשו שותפים ביצירתה, ואוי לולמי שיבוא להפריד ביניהם, להרחיק את השתי או את הערב: קרע תקרע המסכת ותקנהלא תהיה לה עוד. אוי לה לאישיות, הרוצה להיות רק אישיוּת בלבד, המתנשאהלהרחיק מתחומיה את “היסודות הזרים”, את כל אשר לה מידי “אחרים”. אין אחדותפשוטה וגמורה בנשמה. ומי שבא להרחיק את השניות והנגודים שבנשמתו על־ידיבדידות מוחלטת, על־ידי עקירת כל הערכים, כל הנטיות וכל ההרגשות, שבאו לומידי זולתו, סופו שיכבה את מאורעותיו אחד אחד ויגיע עד האפס המוחלט. וגורלושל ניצ’שה יוכיח. נזיר סגפן זה של האינדיבידואליזם הטהור אמר להתגבר עלהקרעים וצער הקרעים על־ידי אחדות ובדידות מוחלטת, על־ידי פירוד גמור שלה“אני” מ“לא־אני” – ולא עלתה בידו, עם כל גבורתו וחסנוֹ המוסרי הגדול. לאידע נזיר זה, שנשמת “אני” תלויה ב“לא־אני”, עמד והקריב קרבן אחרי קרבןל“אני” המוחלט, עקר מלבו ביד חזקה את כל נטיותיו ושאיפותיו וערכיו, שריח־מהשל “לא־אני” היה נודף מהם, עד שנעשה לבו מדבר־שממה. ניצ’שה פרץ גדרו שלעולם ונענש. הגיע עד “מפתן־הבלימה”, הציץ בתהום – ונפגע. אין אדם יכול להעמיד את עצמו מחוּץ לכלל לא בחיי המעשה ולאבחיי־הנפש שלו. אין הוא יכול לעקור מנשמתו את השכבה העמוקה, שמיד הכלל באהלוֹ, ואין הוא יכול לברוא לעצמו צורות־חיים וערכי־חיים, שלא יהא בהם כלוםמשל אחרים. כבר הורו הקדמונים: “האדם הוא חיה צבורית בטבעו”; הצבּוּריוּתהיא יסוד חיוּני בנשמתו. המשפּחה, בין זו שאדם נולד בה ובין זושהוא בונה לעצמו על־ידי נשואין, היא הטבעת הראשונה, המרתקת אותו אל השלשלתהרצופה. במשפּחה אין מקום ל“אישיות” טהורה, שאינה נוטלת כלום משל אחריםואינה נותנת להם כלום. המשפחה מטביעה את חותמה בבניה מן השעה הראשונה, מעניקה להם מתכונותיה ומנטיותיה, פרי נסיונות־חיים מגובשים ומוקדשיםלאינסטינקטים ולנורמות, שאין לזוז מהן, מטילה עליהם על־ידי חנוך והרגלמרצונותיה ומביאה אותם לוותר משלהם בשבילה. וכיוצא בזה אתה מוצא – אם כיבמדה ובצורה אחרת – בכל החוגים של כלל וצבור, שבצדה של המשפּחה וממעל לה (מעמד, מפלגה, שדרה חברתית, כנסיה דתית וכו'). כל אלה שופכים מרוחם עלהיחיד ומשפּיעים על נטיותיו ובחירותיו מיום ליום ומשעה לשעה. והרבה דרכיםלפניהם למשול בלבבות: הדת והמוסר, החוקים והמוסדות, המנהגים ו“דרך ארץ”, הלשון והספרות – כל אלה הם שליחיו של הכלל, לשנן את מצוותיו ליחיד, עד שהןנעשות לו טבע שני, חלק עצמי ובלתי נפרד מנשמתו. הפּרובלימה של האינידיבידואליזם אינה אפוא זו של שלילתהכלל, של שחרור גמור ממצוותיו ומהשפּעותיו – דבר זה הוא לנשמת היחיד בבחינת “שבוֹר את החבית ושמוֹר את יינה” – אלא זו של עוֹדף הכחות שבנשמה, שלמוֹתר הנטיות והפונקציות והפעולות, שאינן מוצאות את תיקונן־בטויןבספירת הכלל. הבדידות האישית אינה מושג מוחלט. תחומה הוא תחוּם מדתםואיכותם של כחות־הנפש, שלא נוצרו לשמש את הכלל ולהבלע בספירתו. כאן הואמקור הטרגדיה העולמית, וכאן מקוֹר תקנתה. מכיוון שעצם מהותה של הפרובלימההיא לא נגודים של סתירה שבין שני עולמות שונים ומובדלים זה מזה, אלאהתנגשות־של־גבולין שבין שתי ספירות־שכנות, אין לה תקנה אלא סינתיזה, הרכבהומזיגה יפה של שני היסודות. האחדוּת הפּנימית, שאליה תשוע נפשנו, אי־אפשרלה שתהיה אחדות מוחלטת, אלא אפשר לה וראוי לה, שתהיה אחדות שלהרמוֹניה, דוגמתה של אותה אחדות, שהיא תעודתה ועצם מהותה של היצירההאמנותית. ג היצירה האנושית – היא הפותחת לנו פתח להסתכלות יפהבמהותה של אותה פרובלימה. וכי אפשר לה ליצירה, שתעמוד רק על אחד היסודותהאמורים, על היסוד האישי בלבד או על היסוד העמי בלבד? אפשר להם, לשניהיסודות הללו, שהרכבתם וצירופיהם ישתנו מיוצר ליוצר ומיצירה ליצירה. אבלאי־אפשר לזה בלי זה. כל יצירה חותם ה“אני” של היוצר טבוע בה, וכל יצירהמ“לא־אני” היא יוצאת ואל “לא־אני” היא שבה: כליה הם משל אחרים, ולאחרים היאמכוונת. אף האינדיבידואליסט שבאינדיבידואליסטים אין כליו כולם שלו. יכולהוא להתרחק, אם מעט ואם הרבה, מן השבלונה, מן הנוסחאות המקוּבּלות, המוכנותועומדות לשמוש־יד לכל מי שצריך להם, אבל אין הוא יכול לברוא לו כלים חדשיםמשלו, שאין לאחרים חלק בהם. הלשון, זה הגדול והחשוב בכלי היצירה, משלאחרים, משל האומה, באה ליוצר. יכול הוא, היוצר, לקנותה בשנוי, ליתן לה גווןוריתמוס משלו, אבל אין הוא יכול לברוא לעצמו לשון חדשה כל עיקר. והוא הדיןבשאר הכלים, בטוֹן ובדמות. היוצר צר צורה חדשה, לכאורה, ומממש בה את “אישיוּתוֹ”, אבל עצם מהותה של הצורה, ה“צורתיות” עצמה, אם אפשר לאמר כך, אינה אישית כלל וכלל. כליה היסודיים הם, כאמור, משל אחרים; הרבה מיסודותיההפּנימיים מן המוכן נשתפּכו לתוך נפשו של היוצר דרך רבבות צנורות הסמוייםמן העין והוא לא ידע; ועיקר העיקרים: שלאחרים הוּא מכוון ביצירתו, ולאחריםהוא פונה. צורות־היצירה הן גם צורות של משא־ומתן בין אדם לחברו. אותו הפתגםהידוע, שהיה רגיל בפי ניצ’שה: “mihi ipsi scripsi” (לי לעצמי כתבתי) – אינו אלא צעקת־יאוש של הבודד הגדול שהציץ לתוך התהוםהרובצת בין בדידות ויצירה ונזדעזע. פתגם זה אינו אלא הצדקה והערמה; התחכםניצ’שה ונכל נכליו להפקיע את עצמו מן ההכרח לבחור באחת משתי אלה, בבדידותאו ביצירה, וטען מה שטען. אין יצירה מתוך בדידות מוחלטת; אין הפראה ביחידוּת. עשרו של היוצר – כחות־קדומים שבנשמתו, כחות ראשית ומקור שלטבעיות תקיפה וכבירה, – מיד האומה בא לו ואל האומה הוא שב, מחודש תוכןוצורה. כל מה שהגדול יוצר – לאומה הוא יוצר ואת רכושה הוא מרבה, במתכווןולפי תומו, ברצון ואף באונס. ואפילו הוא מתמרמר אל האומה ואל שלטונה, בועטבטובתה ומהפך, כביכול, את קערתה על־פיה – אם רק יוצר הוא באמת, אם יודע הואלכבוש את חומרו ולממש את מהותו ביצירותיו, הרי הוא מוסיף על נכסיה של אומהזו עצמה, מעשיר את חייה הכלליים ומוסיף להם גוון משלו. ולא עוד, אלא שדוקאהאינדיבידואליסטים הגדולים, שהיו נאבקים עם אומתם, העשירו ושפרו וחדשו פניהשל זו הרבה יותר מאותם, שהיסוד העמי שולט בהם ונושא אותם כנשוא גלים אדיריםקיסם נידח. התאבקות זו של היחיד היוצר עם אומתו היא היא התאבקותו שלהאמן עם החומר שלפניו. וכי נבנית היצירה מחרבנו של החומר? אין תעודתושל האמן בטוּל החומר, אלא גאולתו ועלויו מתוך מתן־צורה. ולא עוד אלאשעצם המוֹטיב של התאַבקות היחיד עם אומתו אינו צריך לבוא דוקא מתוֹך נטיהיתירה ליסוד האישי, מתוך התגברות מופלגה של יסוד זה ותשוקתו למשול בשכנגדוולהכניעו לרצונו. האמן נאבק עם החומר לא על מנת לשעבדו, אלא על מנת לגאלוגאולת־צורה. כך עובד היחיד היוצר את עבודת הכלל. הוא משמש את אומתו, עםכשהוא מממש את מהותו האישית. הוא מגלם ומעשיר את רוח האומה, עם כשהוא נותןדמות ובטוי לאישיותו היוצרת. כי בנפשו היא האומה ואת שליחותה הוא עושה מדעתושלא מדעת. זהו סוד ההרמוֹניה של הפּרט והכלל, שבנשמתו של אדםושבתרבותה של האנושות. היוצרים הגדולים, אנשי־הפלאות היחידים, הצרים צורתהשל האנושות, אינם לא בעלי היחוד שאין בו איחוד ולא בעלי הכלל, שאין בופרטים; לא הבודדים הנזירים, הפורשים מן הצבור וסוגרים לפניו את לבם, אתמוצאיו ואת מובאיו, ולא נתיני עמם, המפקירים את נשמתם־יחידתם לנחשול הסמוישל טבעיות־עם ואין להם בעולמם אלא נטיות ספיח ואינסטינקטי־מורשה של אומה. הגדלות היוצרת היא לא ב“נימה אחת”, אלא בהרמוניה יפה. הגאונים, העומדיםלאומה בשעת ברכה וכובשים לה דרכי־רוח חדשות, הם אותם שזכו ל“שני שולחנות”, שגם היסוד האישי וגם היסוד העמי שבנשמתם הגיעו לידי מדריגה עליונה של חוסןושלימות. הללו אינם מתיחדים עם נשמתם לפני ולפנים של “האני הטהור”, מעברלנטיות־טבע וליצרי־ירושה, אף אינם מקבלים את שכבת האומה שבנשמתם כמו שהיא, על ערפליוּתה וסתמיוּתה, על יצריה שלא נזדככו ושמריה שלא שככו, אלא הםנזקקים לשני היסודות כאחד מתוך מפעל וחירוּת של יצירה, טובעים צורה בחומרהמטושטש, מכניסים טעם וסדר לתוך הערבוביא, מעשירים ומשפּרים את שני היסודותעל־ידי הרכבות חדשות וצירופים חדשים, על־ידי גוון חדש וריתמוס חדש משלהם. האומה היא לגאון הלאומי לא בחינת הויה, שאין מהרהרים אחריה, אלא בחינתהתהווּת ויצירה; לא ישות מוחלטת, אלא מגמה ודרך. הוא יצירה ויוצרה שלזו כאחד; טבוע הוא בחותמה וחוזר ומטביע בה את חותמו הוא. מי כגיתה בןלאומה הגרמנית ואב לה? מי כמוהו פרי רוחה של אומה זו, ומי כמוהו אב ומקורלרוח זה עצמו? הגאון הוא סימן־הקיצוּר של האומה, בטוי מרוכז להויתהולהתהוותה, לשלימותה שבאידיאל ולמהותה שאינה משתנית. ודוקא משוּם כך ולשםכך הוא נאבק עם אומתו. מי כנביאי ישראל עובדי־הכלל, הרואים את עצם מהותםותכלית חייהם בקיומו ובעלוּיוֹ של זה? ואף־על־פי־כן היו כל ימיהם אנשי־ריבואנשי־מדוֹן לכלל זה עצמו. האש שבערה בלבם באה להאיר נתיבות עמם. דוקאהיסוד העמי שבנשמתם היה דוחפם להלחם בעמם זה על הגשמת תעודתם־תעודתו. מתוֹך הצורך לממש את מהותם ותכליתם, לגשם את “האומה” שבנפשם, היו נאבקים עםהאומה על מנת להעלותה, לזככה ולשפּרה ולצור את צורתה הראויה לה. זה טעמהוזו “תכליתה” של אותה ההרמוניה המבורכת, ההרמוניה שבין היסוד האישי והיסוד “הכללי” אשר בנפשו של הגאון. אמנם, יש שאנו רואים, והנה גדול מאד המרחק שבין היחידוהאומה, עד שלכאורה אין מקום כלל לפעולת־גומלין ביניהם; יש שהיחיד מתקדםועובר הרחק הרחק לפני המחנה, ודומה שנפסק החוּט המאַגדם ואבד במרחקי האופק. הגדולים שבבני־אדם מתים קודם שקרני אורם מגיעות אל הבריות, ויש שדורות צציםונוֹבלים, עד שירעדו הלבבות לקראת בשורתם־יצירתם. אבל אין בכך כלום. זהוגורלם של הכוכבים: וכי בשביל־כך נפגמת ההרמוֹניה שבעולם? גם ה“נעימה” הרחוקה שברחוקות זוכה סוף־סוף לשעת פקודתה, והיא באה ומצטרפת אל הסימפוניההכללית הגדולה. פלא הוא מפלאי ההויה ומחידותיה: יש מוקדם ומאוחר בחייםוביצירת־חיים. יש שנשמת היוצר מתגלגלת כמה גלגולים, בודדה כביכולוערטילאית, עד שהיא מוצאת את תיקונה־רשומה, כאבק־פרחים הזה, הבא ממרחקיםלהפרות את בן־זוּגוֹ ואין יודע דרכו. אל יתאונן אפוא אדם חי: יש השארת־נפשליחיד. אם יש בנו ניצוץ של יצירה אנו קורעים בידינו את הוילון השחור, הפרושבפני כל החי, ומפעלנו מעיד עלינו, כי “קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותרמשאנו קשורים אל השעה”. – היצירה היא סינתיזה, סינתיזה של הפראה, ולוא יהא דרךמרחקים ולאחר זמן. סינתיזה זו היא קודם כל סינתיזה של פרט וכלל, של אישיוּתואומה. הנפש היפה, מלמדנו שילר, היא הפתרון לשאלת הנגודים שבין יצר וחובה, בין חמדת־החיים ובין הצווי המוחלט. כיוצא בזה יש לומר: הנפש היוצרת – בהפתרון הנגודים של אישיוּת ואוּמה. וכשתמצי לומר: זהו עצם מהותה שליצירת־האמנות, שהיא משמשת סינתיזה של נשמת הפרט ונשמת הכלל. היא נותנתדמוּת ובטוי למהות הכלל על־ידי הפרט. היא מאַחדת ומכללת את הדברים, עםכשהיא מיחדת ומפרטת אותם. ההסתכלות האמנותית מגלה את כללות הדברים בפרטותם. היא עומדת העל ה“אני” ועל צביונו, אבל אני זה אין בו מן האנארכיה ומןהארעיוּת של הפּרט, שאין עמו כלל. הפּרט של היצירה האמנותית סימבּוֹלהוא לכלל. נמצאנו למדים, שהיצירה האנושית יש בה מן הסינתיזה של כללופרט משתי בחינות, מבחינת הנושא ומבחינת הנשוא. הדבר שביצירה, היצור, הוא פרט המממש את הכלל, מגלה את מהוּתוֹ ונותן לה דמוּת ובטוי. הנושא, היוצר, אף הוא פרי הרכבת פלאים של פרט וכלל, של היסוד האישי, יסוד הכרהוחשבון ורצון, והיסוד העמי, יסוד טבע ואינסטינקטים ויצרים, שבנשמתו. הרכבהזו במדתה ובצורתה המבורכת מביאה לעולם את מפעל־היצירה המעולה, שמקורוהגלוי – הרצון והחירות, הכונה והמעשה על־פי תכנית מסוימת ולשם תכליתמסוימת; ומעינוֹ הכמוּס – כח איתנים של טבעיוּת ראשונית, אינסטינקטי־מקוֹר של מורשת־קדומים, סגנון־פעולה וסגנון־התרשמוּת מיוחד, פריצורת־חיים וסדרי־חיים, שהוצקו ונתגבשו במשך דורות, בתוקף השפּעה מתמדת שלסביבה מיוּחדת וגורל היסטורי מיוחד. וכמדתה של היצירה האמנותית, כך מדתם של שאר מיני היצירההאנושית; כך מדתה של יצירת ערכי־חיים ויחסי־חיים. אף היצירה המוסרית, היחסים שבין אדם לחברו ובין אישיוּת לאומה, יחסי זכויות וחובות, יחסיחירוּת ואחריות, השפּעת־גומלין ופעולה חוזרת שביניהן, המסודרים ועומדיםעל־פי נוֹרמוֹת קבועות – כל זה הוא פרי הרכבתם ונגוּדיהם של שני היסודותהאמורים, של היסוד האישי והיסוד העמי. נתבעת האישיות למלא את תפקידה, להתגלות ולהתעלות במפעלה, להרבות כחה וחילה, ליצור ולמשול. וכנגדה עומדהכלל, זה שמבפנים ומבחוץ, שבנשמתו ובנשמות זולתו, ואף הוא תובע אתתקונו־עליתו; אף האומה שואפת לשכלול ולשלימוּת, לכח ולשלטון, לעלוי־מהותולשפּור־צורות. ומתוך כך מתגברים ומשתפרים שני היסודות יחדיו, גדלההאישיוּת וגדלה האומה כאחת. וזוהי זכותם הגדולה של הנגודים האלה. כי לא עצם הנגודיםשבין שתי ספירות־חיים הללו היא מקור הצער והתקלה שבפרובלימה. טובים לנוהנגודים האלה, הממלאים את הנשמה חיים ומלחמת חיים, מן האחדות המוחלטתשעל־פני תהוֹם האפס. החוק הקוסמולוגי העתיק של אמפידוקלס שליט במלוא עולמושל הקדוש־ברוך־הוא. האיבה והפּירוד הם מיסודות היצירה, התוהו שקדם לבראשיתמצא את תקונו על־ידי ההתפּלגות וההתפרטות. וכבר הורה אותו זקן מאיפיזוס: “המלחמה היא אם כל דבר”. ואף נשמת האדם אי־אפשר לה בלי נגודים ומלחמה. מורכבת היא מן הנגודים, נתבעת לאורותיהם ולצלליהם, לסתירותיהם ולנפתוּליהםשל החיים, נמשכת לכאן ולכאן, שואפת לאחוּד וליחוּד בבת אחת, מחייבת דברוהפוּכוֹ כאחד, וזה עיקר חייה. ובמדה שאדם גדול מחבירו – גדולים הנגודיםשבנשמתו. היסודות השונים, המתנגדים ומתנגשים זה בזה, הם עזים ותקיפים יותר, בולטים ובהירים יותר, והם מציקים לו ומבקשים את תקונם־בטויים. ומה תקנתו? לא לבטל את היסוד האחד מפני חבירו, לא להמית או לרוֹשש את זה, כדי למלא אתזה, אלא להביא סדר והרמוֹניה בתוך הכאוס המשבית מנוחתו, להשקיט את הפאתוֹסהסוער בלבו מתוך מתן צורה וקצב. הרמוניה זו אין פירוּשה שלוֹם, אלא השלמה; לא שלוםבין היסודות המנגדים, שכל אחד מוותר משלו שלא להתגרות בשכנגדו, אלאהשלמת־גומלים שביניהם, ששכלולם ועליתם של שניהם. זוהי ההרמוניה של הנגודיםעצמם. בטויים הוא תקוּנם; הבלטתם והבהרתם הן הן עליתם וצירופם. שני היסודותמתעלים, מתגברים, מתבהרים, ומתוך כך הם מזדווגים לאַחדות עליונה, אחדות שליצירה, משלימים זה את זה ומשמשים זה את זה. זקוּק היחיד היוצר לאומה, שהיאתשא אותו על נחשולה והוא ישא לה את נפשו, את מהותו־יצירתו, וזקוקה האומהליחיד היוצר, שיטבע את חותמה, יתן צורה לחומר משלה ויממש את מהותה. שניהםסומכים זה על זה, ואין סומכין אלא על מה שיש בו כח נגוּד ועכוּב. ה“פּאראלילוגרם” של שני הכחות הללו הוא הנושא והמקיים את הקשת הרחבה שלאותה בירה מקומרה, שאנו קוראים לה “תרבות אנושית”. נימה אחת אינה עדייןכנור. קולות שונים של “כלים” שונים מצטרפים לסימפוניה אחת, ואין הסימפוניהעולה יפה, אלא אם כל כלי וכלי ממלא את תפקידו בשלימות. ד ונראה לנו, שההסתכלות ההיסטורית מקיימת את העיקריםוהמסקנות שבידינו. כשאנו באים לסקור את קויה העיקריים של ההיסטוריההאנושית, ראשי־פרקים ופרשות־דרכים שלה, אנו מוצאים, כמדומה לנו, סיועמיתוֹדוֹלוֹגי חשוב בהשקפה זו על הנגודים העולמיים ותקנתם, שבאה כאן לידיבטוי. כמה מפרכוסיה ונפתוליה, עקירותיה והנחותיה של ההיסטוריה יתחוורו לנומתוך השקפה זו. תקנתם של נגוּדי עולם אלה נגלתה לנו בהבלטתם ובהבהרתם, בהתגברותם ובהתעלותם של שני היסודות כאחד, שסופן הרמוֹניה של יצירה. במה דברים אמורים? כש“השנים כתקונן”, כשתנאי המלחמהוההתפּתחות “נוֹרמליים” ונוחים לשני היסודות יחדיו. המלחמה הצנועה לגידולולהתפתחות, שכל יום וכל שעה זמנה, סופה הרמוֹניה ועליה. ויש שסערה עוברת על אומה, מערבבת עליה את עולמה ומהפּכתקערתה על פיה. יש שמחלה תוקפת נשמתה, מוציאתה משווי־המשקל של אותה מלחמהצנועה וחשאית ונותנתה טרף לאחד משני הכחות־היסודות, העולה וגדל פתאום שלאכדרכו, ודומה שהוא בולע את חבירו לגמרי. שעות ה“פּסיכוֹזוֹת” הצבוריותהגדולות הן שעות של הריסת ההרמוֹניה הפּנימית שבנשמה, שעות “היפרטרופיה” שליסוד־נשמה זה ו“אטרופיה” של חבירו. שעות אלו אינן בעצם אלא בטוי אחרוןומרוכז לפרוצס ארוך, שקדם להן, תולדה אחרונה של סכום סיבות ועילות ופעולות, שעשו זמן רב במחשך מעשיהן, עד שהכשירו את המשבר. יש בהן על־פי רוב משוםנקמה היסטורית על עוות־דינו של עולם והכרעת הכף המעויינת לצד אחד. אםלסבת־מה גבר לאט־לאט היסוד האחד בחיי האומה והיה מושל זמן מה בחבירו, מדכאוומכניעו לרצונו, סופו של היסוד המדוכא –, שלא עבר ובטל מן העולם, אלא באבמסתרים לצפות לשעת פקודתו, – שיחרוֹג יום אחד ממסגרותיו ויתפרץ בחמת נקםלתבוע את עלבון שעבודו ודכויו. זה טעמן של הפסיכוזות, המעמידות את חייהאומה לזמן־מה על יסוד אחד. זהו סוד המהפּכות הגדולות בחיי האנושות, שבאותלהשיב ליסוד המדוכא את כחו והשפּעתו והמשליטות אותו, לכאורה, שלטון בלימצרים, שלטון גמוּר, שאין אחריו כלום. עד שבאה התנועה שכנגד, הריאַקציה מצדהיסוֹד המדכא שנעשה מדוּכא וגם הוא שואף לתקומה ולנקמה במדכאוֹ. וחוזרחלילה. נמצינו למדים, שכל משבר גדול בחיי אומה, כל מהפּכה וסערה, המזעזעת את עולמה, נותנת טעם חדש באותה פרובלימת־עולם ומגלה בה פנים חדשות. מנקודה זו אפשר לדון גם על הגדולה שבקטסטרופות ההיסטוריה, על מלחמת־העמיםשבימינו. שלטון גמוּר ומוחלט זה של היסוד העמי, כפי שנתגלה בקטסטרופה זו, השתעבדותו הגמורה של היחיד אל הכלל, בטול רצונו ומאוייו וצרכיו מפני רצוֹנהומאוייה וצרכיה של “האומה”, – ואחת היא אם רצון זה של הכלל נאמן הוא, המאויים מוצדקים והצרכים אמתיים, או אינם בעצם אלא פרי תעיה ומבוכה פנימית, דרך־עקיפין חולנית ומבולבלת של התפּרצות יסוד מדוכא – כל החזיונות האלה, שבאו לידי בטוי בולט כל כך במלחמה זו, לא היו אולי אפשריים כל עיקר, אלמלאהריאקציה הטבעית כנגד הנטיה היתירה לצד אחר, שעולמנו התרבותי נכשל בהקודם־לכן. הימים שקדמו למלחמת־העמים היו ימי שלטון האינדיבידואליזםהקיצוני. חירוּת־היחיד נעשתה עיקר־העיקרים, הדוחה הכל, לרבות תקנת הכלל. הותרה הרצועה, והחירוּת נעשתה שרירוּת־לב, היתר לשלטון האדם באדם לרע לו. ה“ליברליזם” הכלכלי גרם למלא את הארץ חמס. האנארכיה של התעשיה, של היצירהוההספקה הכלכלית, עשתה את כל בני האדם זאבים טורפים ושיוֹת נטרפות. איזהומטבע של הכרך הגדול בימינו? פלטרין גדולים ומרווחים, משכנות פאר ותענוגיםלשכבה דקה של תקיפים ואילי־הזהב, מצד זה; ובתים־קסרקטין, בתים־צינוקוֹת, ללא אור וללא אויר, מלאי סחי וזוהמה, ששם ירבצו ככלבים במאורותיהם בני־אדםאוררי־יומם, שבעי־עמל ורעבים ללחם, מצד זה. התרבות האנושית הולכת ומתעשרת לכאורה, קניניה וכבושיההולכים ומתרבים מיום ליום, אבל הולכים וגדולים גם יסוריהם ופגעיהם שלהבריות. אף הרוּח היוצר הדיר את עצמו, כביכול, מן העשוקים והרצוצים. הרוחהאנושי יוצר מה שיוצר ומחדש מה שמחדש לשם קומץ התקיפים והשבעים, להנותםולהרחיב דעתם, ואלו המוני העשוקים נתוּנים בשפלות ובחרפה כבימי החושךהרחוקים. זאת הצורה ל“בבל” של זמננו, וזו דמוּת דיוֹקנה. דומה שאף רומיבימי כשלונה וירידתה לא הגיעה למדריגה של חלוּל כבוד אדם ועושק זכויותיוכזו, שהגיעה אליה אירופה של זמננו. דוגמתה של אנארכיה זו שבאינדיבידואליזם נתגלתה אותו זמן גםבספירת היצירה האמנותית. גם כאן הותרה הרצועה, והיחיד ראה את עצמו חפשימן המצוות והנוֹרמוֹת, שתכוּנתה האנושית הכללית של האמנות קבעה לדורות. עםהריאקציה הטבעית, המוצדקת, כנגד צורות נובלות ודינים תפלים, כנגד מצוות בליטעם וגזירות שאסור להרהר אחריהן, בא הזלזוּל בעצם העיקר של נורמות וכללים. עם העבוֹתוֹת נקרעו גם הקשרים, המקשרים את ה“אני” אל “לא־אני” ביצירה, אותםהקשרים הנובעים מעצם מהותה של ההסתכלות האמנותית והם המכשירים את יציקתהמטבעות והדפוסים הקבועים מחומר רוֹפס ונוזל, שאין עמו צוּרה. במקוםה“אני”־הסימבול, הפרט המשמש דמוּת ובטוי לכלל, בא ה“אני” הערטילאי, הבודדהמוחלט, הכלוא במאורת לבבו השומם, הפּרט שאין לו כלל ולא כללים. האינדיבידואליזם המופרז של תקופת הדלדוּל וההתנוונוּת החזיר את היצירההאמנותית ל“תוהו שקדם לתקון”, לערבוביא ולטשטוּש של חומר תוסס, שלא נכבשלצורה ולא נכנע לחוּקים. במקום החירות באה האנארכיה. במקום מתן צורותוחוקים לפרט בהסכם למהותו הכללית, באה ארעיוּת פרועה ועזובה לנפשה, ערפליוּת אטומה, שלא נזדככה לאורן של נורמות, ערב נטיות ויצרים, עכוּרי־דמות ולקויי־אורות, שלא נחה עליהם רוח מאַחדת ומכללת. כזה היה שלטונו של האינדיבידואליזם הקיצוני בספירות שונותשל התרבות האנושית בימים שקדמו למלחמה. ואנארכיה זו שבאינדיבידואליזם, העושה שמות בתרבותנו ומהרסת סדרו של עולם, הביאה לידי ריאקציה, שאף היאנעשתה קיצונית, פרועה־מהרסת בסופה. לאט־לאט גמל המרד, לאט־לאט הוכשרההמהפּכה. התקוממוּת זו מצאה בטוי אחרון ומרוּכז, בטוי מבהיל בתקפו, עםהתפּרצות הסערה. היסוד הכללי, העמי, חרג עם תחילתה של שעת־חירוּם זוממסגרותיו ותפס את רסן השלטון. הוכרעה הכף לצד שכנגד, היחיד ירד מכסאו, וה“כלל” עלה לגדוּלה, – לגדולה שאינה מן המדה ומן התועלת לאנושות. הקיץ הקץעל שלטון האינדיבידואליזם, אבל גם על חירוּתו של היחיד, על האבטונומיה שלהאישיוּת המוסרית. היחיד נעשה אמצעי ל“תכלית” שמחוצה לו, – ולתכלית מוטעיתומסולפת, – קיומו – הופעה ארעית ועוברת, טפל לכלל, יתד אחת קטנה במכונההכללית הגדולה, מזומנת למלא תפקידה מתוך הכרח סמוּי, שליח צבּוּר, העושהרצון שולחו בעינים עצומות ושומע בקולו מתוך הכנעה ושעבּוּד. כך עלה וגבר פתאום היסוד המדוכא ושפך את ממשלתו, ממשלה בלימצרים, על מדכּאו. ואף שלטון זה של יסוד אחד המדכא את חבירו לא נתקבל עלהבריות; לא ארכו ימי שלטונו המוחלט של הכלל. הפסיכוזה, ההתגברוּת המופרזהשל היסוד האחד, עברה בקרוב. נלאו בני־אדם נשוא את הנטל הכבד של ה“כלל” והתחילו מהרהרים אחרי מדת העריצות שבשלטונו, התחילו תוהים על נפשם־יחידתם, שנעשתה מדרס לצרכיו המדומים של ה“כלל”, אמצעי טפל וארעי ל“תכליתותיו”. היסוד המדוכא התחיל תובע את עלבונו, מתמרמר ל“בעליו” ולשלטונו, ולבסוף הפךלו את קערתו על פיה. מלחמת־האיתנים הפּנימית של שני היסודות באותה תקופהאפוקליפטית היא מן הפרדוכסים המדהימים של ההיסטוריה האנושית. לא היו להלכאורה לאירופה ימים גדולים של התעוררות הצבור, של קבלת עוֹל אומה ברצון, של הכנעה מאהבה אל רצונו וצרכיו המקודשים של הכלל, כימים הראשוניםלמלחמת־העמים. המונים ומנהיגים קבלו עליהם את העול. דבּרים של התנועההסוציאלית בעולם יצאו אל מערכת־הדמים למלא את חובתם לעמם. ומשעמדו בני־אדםעל הטעות ועל השקר שב“צרכי הכלל” – באה הריאקציה בצורה מעוּותת ומסולפת שלהוללות אינדיבידואליסטית. לא היו לה לאירופה ימי קטנות וכעור, ימי פריצתגדרים ושרירוּת לב של יחידים, שעינם אך לבצעם ולהנאתם, ימי הוללות והפקרוּתשל תאוה זוֹללה, חמס וגזל־הרבים, רדיפה אחרי מותרוֹת ותענוגי־בשרים, כשלששנות המלחמה האחרונות. במקום הקרבנות מאהבה של מאמינים תמימים־מותעים עלמזבחה של האומה – באה הבהלה הפּרוצה של הלולא וחנגא. כך עלתה להם לכל עמי אירופה, בלי יוצא מן הכלל, בין שהםעצמם מודים הודאה גמורה בקלקלה שהגיעה להם ומשיחים אותה בפרהסיה, ובין שהםמודים במקצת מפני הבוּשה, ואפילו הם כופרים הכל משום “פּוליטיקה”: בכלמקום, אשר הגיע אליו דבר המלחמה וקרבנותיה, התפּרץ סוף־סוף היחיד המדוכא, המקריב את הקרבנות, ונקם נקמה אכזרית במדכאיו. ואין בנידון זה בין העמיםוהארצות השונים אלא הבדל מדריגה, הבדל מדתה של הריאקציה. מדה זו הותנתהעל־פי כמה תנאים וגורמים, המשתנים מאומה לאומה וממדינה למדינה. וכי יש צורך להטעים, שעדיין לא שככה הסערה בלבבות ונפשהאדם עדיין לא שבה למנוחתה? שאף תעתועיו ותעלוליו של אינדיבידואליזם פרוּץופרוע אינם אלא פסיכוזה חדשה, יורשתה של הקודמת, ואף זו לא תביא גאולהלנשמתו של אדם, המבקשת את תקוּנה דוקא בהרמוניה של הנגודים, בקיומםובעלוּים של שני היסודות המנגדים יחדיו? מי יודע, מה טעמם של המהפכותהחדשות והזעזועים החדשים, המתרחשים ובאים בעקבה של מלחמת־העמים על כלאירופה כולה, למן המהפּכה הרוּסית ואילך? מי יודע, כלפּי מי ומה מכוונותבעיקר המהפּכות החדשות הללו, כלפּי עריצוּתוֹ של שלטון ה“כלל”, המחריבעולמות שלמים של יחידים לשם ה“מהות העליונה” שלו, או כלפי חירוּתוֹ הקיצונית של היחיד, שנעשתה הפקרוּת ושרירוּת־לב, חמסנות ושלטון האדם באדםלרע לו? מי יודע, מי הוא האויב, שללבו מכוננת עתה האנושות השרוּיה בצער אתחצה: המיליטאריזם והאימפריאליזם, צורה־העויה כעורה זו של שלטון ה“כלל”, שלהכח והממון, המסודרים סדור לאומי, או האינדיבידואליזם הפרוע לשמצה, קלקלותיו הגדולות של זה במקצוע הכלכלה, האנארכיה של התעשיה, של היצירהוההספּקה, החמס והשוֹד, המותרים על־פי “החוק”? אלו ואלו שבט זעם הם ומארתאלהים למין האנושי, וחזקה על רוח־האדם, העולה סוף־סוף למעלה, שלא ינוח ולאישקוֹט, עד שיבער גם אלו וגם אלו עד תומם. נשמתנו, המבקשת תקנה לאימותהימים, לא תבוא למנוחתה, עד שתחוּדש ההרמוניה ההרוסה של שני היסודותהמנגדים, ושניהם יתגברו ויתעלו למלא את תפקידם בשלימוּת, להשלים זה את זהולשמש זה את זה מתוֹך חירות של יצירה. אחרי הרעש – קול דממה דקה; אחריהמהומה של פסיכוזה זו או חברתה יבוא, נקוה, הריתמוס השאנן של מלחמה צנועהוחשאית, של זו שיש עמה גידוּל והתפּתחות, שפּוּר־צורות ועלוּי־תוכן. ה הסתכלות מיתודולוגית זו במהותה של הפרובלימה העולמית עשויהלשפוך אור חדש גם על צורותיה וגווניה של פּרובלימה זו בחייו ההיסטוריים שלעם ישראל. הנחה קודמת לסינתיזה של הנגודים הגדולים, להרמוניה שבין היסודותהמתנגשים ונלחמים זה בזה, היא, כאמור, תנאים נוחים לגלויים ולהתפּתחותם שלשני היסודות יחדיו. גם עם קיוּמם של תנאים אלה בדרך כלל אפשר לולשווי־המשקל שבין היסודות המנגדים, שיוּפרע לסבת־מה לזמן מועט או מרובה. ואולם סופו של היסוד המדוכא, שיתנער משפלוּתוֹ ויחדש את כחו, ומתוך כךתתחדש גם ההרמוֹניה ההרוסה. כשאומה מעוּרה בקרקעה, שואבת מן המלא ויוֹנקתממעינותיה העצמיים, וכח קדומים שלה, כח יציר־בראשית ואינסטינקטי־מקוֹר, לאנס ולא נחלש; כשאף היחיד יונק יניקת־שרשים מבורכה, משכים ומוצא מן המוכןצורות־חיים וסדרי־חיים מוצקים, ערכים וכלים, תכנים ונרתיקים, העשויים בצלמווטבועים ברוחו, והם שומרים עליו מפני הבלבוּל והאנארכיה, המשבבים דעתו שלאדם ומבזבזים את האנרגיה הנפשית שלו לבטלה – חזקה על שני היסודות האלה, שיתברכו ברכת גדוּל וחוֹסן, שניהם יפרנסו וישכללו זה את זה מתוך התנגשותונגודים שביניהם ושניהם יעלו לכח ולתפארת. זוהי המדה בכל אומה ולשון, החיה חיים טבעיים במקום גידוּלההטבעי. מה שאין כן האומה העברית. הסערה הגדולה, שעברה על אומה זו לפניאלפּים שנה, עקרתה ממקום גדוּלה והרסה את יסודות ההרמוֹניה שבנשמתה. האחדות הקדומה של הגורמים הצרים צורתה של האישיות הלאומית לדורי־דורות, אחדות המהות הלאומית הפּנימית וצורות החיים הלאומיות הקדוּמות, נקרעה בידחזקה ביום שיצא ישראל בגולה. נקרעה האומה מצורות־החיים הלאומיות, שעמדועל־יד עריסתה וטבעו בה את חותמן הבולט, – מן הלשון הלאומית, המולדת הלאומיתוהמנהגים הלאומיים במשמעם המקיף3. מאז ואילך איןלאומה זו צורות־חיים שלימוֹת וסדרי־חיים מוצקים משלה. צורות־החיים המקיפותאותה מסביב, סכוּם כל הרשמים וההשפעות, המשתפכים לתוך נפשה מיום ליום, אינםמשלה. הלשון אינה שלה, המולדת אינה שלה, מנהגי־החיים אינם שלה. פסקה יניקתהשרשים המבוֹרכת, ועם זה תש כחו של היסוד הכללי, העמי, נדלדלה טבעיוּתראשונית ומקורית שלו, והיסוד האישי, האינדיבידואליסטי, התגבר יותר מן המדההרגילה. על חזיון זה כבר עמדו רבים, ואחד העם יפה דרש סמוכין בין חורבןהחיים המדיניים ובין “התגברוּת היסוד הפּרטי על הלאומי בנפש אישיהעם”. לא מקרה הוא זה, שכמה מן היצירות, שהטביעו את חותמן באותההתקופה של התחלת הכשלון והדלדוּל המדיני, הן יצירות ערטילאיות מן הבחינההלאומית, מחוסרות קרקע ושרשים לאומיים ונטולות כח רענן וטבעי שלאינסטינקטים לאומיים, והן מכוונות בעיקרן אל היחיד הבודד ואל תקוּן חייוהאישיים. כזו היא תנועת האיסיים הקדמוֹנים, שברחו אל המדבר מפני המדינהותקלותיה לחיוֹת שם את חייהם האישיים בקדושה ובטהרה, וכזו היא גם הנצרותהקדוּמה, שבקשה להביא גאוּלה ליחיד ולהנחילו “מלכות שלא מן העולם הזה”. שתי התנועות הללו מקוֹרן ועצם מהותן הוא: התגברוּת היסוד האישי על היסודהעמי, שתש כחו, שאיפתו של היחיד למצוא תקנה לנפשו מחוץ לכל הגדרים הלאומייםוהמדיניים. יפה הורו חכמים, שהנצרוּת היא דת אינדיבידואליסטית. פירוּשם שלדברים אלה הוא, שאין לה שרשים ביסוד העמי הטבעי שבנשמתו של אדם – לא של אדםמישראל ולא מאומות העולם, שקבלו את תורתה, – אף־על־פי שמצד אחר אין בה גםכדי ישועה מצער היחיד, לפי שהיא עצמה חזרה וסתרה את בנינה, חזרה וסתמה אתמעיני הישועה הזאת, את החירוּת והאחריוּת המוסרית של האישיוּת. דוקא דת “אינדיבידואליסטית” זו מהרסת ומבטלת את האבטונומיה של האישיוּת המוסרית. תורת החטא הבא בירושה, שאין לו תקנה אלא רחמי שמים, תורה זו שמימותאבגוסטינוס הקדוש ואילך נעשתה אחד מעיקרי הדת הנוצרית, יש בה סתירה גמורהלעצם המושג “אישיוּת”. אין “אישיוּת” בלי אחריוּת למעשים טובים ורעים. מישנידון מתחילת ברייתו לחטא ולשעבּוּד ואין לו תקנה אלא ב“חסד” עליון – אינולא בגדר חירוּת ולא בגדר אחריוּת, ואין גאולה ליחיד, אלא מתוֹך חירותואחריות מוסרית. דבר זה מלמדנו, עד כמה אינדיבידואליזם זה של הנצרות, פריהירידה המדינית בישראל, אינו בעצם הדבר אלא מושג שלילי. פירושו – העדרשרשים ליניקה קולקטיבית, דלדול היסוד העמי, הכללי. אינדיבידואליזם כושל זה אינו חזיון ארעי ועובר, מעיןחלוף־משמרות לשעה בין שני היסודות, שדוגמתו מצאנו בכל אומה ובכל כלל. זהודלדוּל המקוֹר, הריסות יסוֹדה של אותה הרמוניה פנימית, שהיא עצםמהותם ותכליתם של הנגודים האנושיים הנצחיים. זהו עצם טיבו שלהאינדיבידואליזם היהודי המפורסם: משתנה הוא מזה העולה לפעמים לגדוּלה אצלעמים אחרים לא רק שנוי מדריגה, אלא גם שנוי מהות. אין פירושו שאיפתו שלהיחיד לפרוק עול זרים ו“לממש את אישיוּתו”, לגלות את כחו, ליצור ולמשוֹל; עצם טיבו הוא – התלישות, חוסר קרקע ושרשים, העדר כל הקשרים הטבעיים, המקשרים את היחיד אל האם־האומה. אינדיבידואליזם ממין זה סכנתו גדולה ביותר; אין בו כלום מן החומר הראוי למתן צורה הרמונית בעתיד, כי עצם מהותו – השלילה, הנביבות, חלל ריק. על סכנתו של זה עמד האינסטינקט הלאומי על־פי דרכו והתחכםלמצוא תרופה וסם חיים כנגדו. רצון הקיום הלאומי הערים להעמיד קשרים חדשיםבין היחיד והאומה, במקום הקשרים הקודמים שנתרופפו, והתקין צורות־נובלות, צורות לפי שעה במקום צוּרות־החיים העתיקות, שיבש מקוֹרן. ולא עוד, אלאשחיבל תחבולות ליתן תוקף מיוחד לצורות אלו ולהוסיף להן כח מלאכותי, למעןיעמדו ימים רבים. כאלו צפה האינסטינקט הזה, שצוּרוֹת רופפות וארעיות אלו, שאין בהן מן החוסן והרעננוּת של טבעיוּת ראשונית ומקורית, לא יהא כחן יפהלמשול בלבבות ולכבוֹש את “הכחות הבורחים מן המרכז”, עמד וגזר על היחידגזירת שעבוד ומשמעת, הקיפוֹ המון סייגים וגדרים לדכא רוח פרצים בקרבו. זהוסוֹד הגיטוֹ; זה טעמן של כמה צורות־חיים וערכי־חיים לאומיים חדשים, שיצרההאומה בגולה. הללו באו למלא מקום הצורות והערכים העתיקים ולשמש תריס בפניהיצרים האישיים, שהיתה בהם סכנה לקיוּמה של האומה. הגיטוֹ ידע ליתן “סורוגאטים” לאומיים לאדם מישראל ולכוֹף אותו עליהם. וגדולה מזו: אותואינסטינקט פקח ידע להשתמש לחפצו גם בשרידי הצוּרות והיסודות העתיקים ולשלבםבסורוגאטים המלאכותיים, להוסיף להם מתוֹך כך כח חיוּני. אותם השרידיםהוסיפו להתקיים בתחומים מצומצמים ובצורות מצומצמות4 אף לאחר החורבן המדיני, והוסיפו מתוך כך כח לגיטו, אמנם לא כחיוצר, אבל כח מעמיד ומקיים. אם את הקרקע, את הנכסים שיש להם אחריוּת, לאיכלה האומה הנודדת ליקח אתה בדרכה, הרי הנכסים המטלטלים ניתנו להשמר במקצתגם בגולה. ואת אלה ידע הגיטוֹ לנצוֹר מכל משמר. הלשון הלאומית פסקהמלהיות לשון המשא־ומתן הטבעי שבין אדם לחבירו, חדלה להיות לשון היצירההטבעית, המעורה בקרקעה של האומה וטבועה ברוחה, אבל השתמרה כלשון שבכתב, כלשון מיוחדת לצרכי־קדושה. ממנהגי־החיים וארחות־החיים הלאומיים השתמרשריד חשוּב בדמוּת הדת הלאומית. ואף המולדת הלאומית התקיימה, אם־כי לאבמוחזק אלא בראוי; היא נעשתה ענינם של שאיפה עצוּמה וגעגועים תקיפים, שהראומזמן לזמן את פעולתם בתנועות המשיחיות, בעליות השונות וכיוצא בזה. כך יצרה לה היהדות בגולה שיטה שלמה של סורוגאטים לאומייםוהרכיבה בהם את שרידי הצורות והיסודות העתיקים. ובכחם של סורוגטים ושרידיםאלה משל הגיטו בלבבות, הכניע ושעבד במשך דורות את היסוד האישי, שלא יתגרהבשכנגדו ולא יעלה לשלטון, ופרנס פרנסה מלאכותית את היסוד העמי הרעועוהמעורער. ואולם פקודת כל הסורוגאטים שבעולם באה גם על אלה. איןמחקים את הטבע ביצירותיו החפשיות ואין מזמינים לו בריוֹת מלאכותיות במקוםבריות־בראשית שלו. אנשי־פלאות היו מאורי־הגולה, אשר בכח ההיפּנוזה של הרוּחבלבד ידעו לבנות חומה בצוּרה מסביב לאומה סחוּפה ותלושה ממקורה ולהגן עליהבמשך דורות בפני כל הסערות שבעולם. אבל סוף־סוף לא יכלו לעמוד בפני הטבעוגזירותיו. סוף־סוף תש כחם של הסורוגאטים הארעיים והרופפים לשמשיסודות־חיים לאומיים לאומה. גברו היסודות הזרים והצורות התקיפות, שבאו מןהחוץ. התמוטטו חומות הגיטוֹ וכל ערכי־החיים וצורות־החיים שיצר ושמעיקרם לאהיה בהם כדי לחדש את אחדוּתה הקדוּמה של הנשמה הלאומית אלא כדי להניח טלאיםעל הקרעים בלבד, נטרפו בסערה. אותה שעה נחשפה תהוֹם של קרעים ונגוּדים בין היסודותהשונים, הצרים צורתה של האישיוּת הלאומית, בין המהות הלאומית הפּנימית וביןצורות־החיים שמסביב, בין עבר והוה, בין הזכרון הלאומי ובין הסביבה החיה, בין רגש הקיוּם הלאומי, היוֹנק שלא מדעת מרשמי־בראשית ומהשפּעות־קדוּמים, ובין המון הרשמים וההשפּעות מעולם־חוּץ, הסוחפים את היחיד בזרמם הכבירומרחיקים אותו ממקורו. יותר ויותר התגברו היסודות הזרים, יותר ויותר נדלדלוונתנוונו הסורוגאטים ושרידי היסודות העתיקים, יותר ויותר תש כחו של היסודהעמי, הכללי. היסוד המדוכא התחיל מתקומם כנגד מדכאוֹ היורד. היחיד התחילתובע את עלבון שעבודו ויסוריו, שלא מצא להם עוד שום טעם ותכלית. נתמעטומחבבי־הצרות, המקבלים באהבה את יסוריהם לשם תכלית מופשטת שמחוצה להם, לשםצרכיו של הכלל. למה לה לאישיות, השואפת לגידוּל ולעליה, לחייםוליצירת־חיים, לגדוֹר בעד עצמה גדרים מלאכותיים ולסבול ענשו של “הכלל”, שלשיירי יסוד נפשי עתיק, שעבר זמנו, שכח טבעיוּת קדומה שבו יבש ודלל ולאנשתייר ממנו אלא בבואה כהה ועמוּמה, שרידים מאוּבּנים של צורות־חייםנוֹבלוֹת, שאין לעולם צורך בהן? וכי לא טוב לו ליחיד, ש“יפסח על החללים”, ישט ויעבור על “הפּגרים”, המחשיכים לו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וילךלדרכו, דרך החירוּת האישית? כזאת וכזאת שאלו רבים מישראל על מפתן התקופה החדשה שבדבריימינו. שאלו וענו על־פי דרכם ויצרם האישי. אותה שעה היתה שעת משבר לאומה. גברו “הכחות הבורחים מן המרכז”, נתרבו הבורחים מן הגיטוֹ ומן האומה כאחד, התחיל ה“שמד” בהמון ובפרהסיה, שמד בצורות שונות ובמדות שונות. הגיעה שעתפריחתו של אותו “האינדיבידואליזם היהודי”, שעל תכונתו המיוּחדת לו כברעמדנו לעיל. פליטי הגיטוֹ הללו נתלשו מקרקעם, וקרקע אחר לא קלטם. לשוא נשאורבים מהם את לבם לחוסן ולרעננוּת שביסוד העמי של שכניהם. לשוא קווּ, שיסודות החיים הלאומיים של אחרים יעשו יסודות חייהם הם, לשוא הפקירו אתנפשם לנחשול הרשמים הזרים וההשפּעות הזרות, שישא אותם על גבו ויביא אותםלחופים חדשים. לא עברו ימים מרוּבים עד שעמדו על טעותם. הוברר, ש“טבעיותראשונית” אינה נרכשת מן המוכן משל אחרים, שאין יסודות־חיים לאומיים נקניםאלא מתוֹך חבלי־יצירה במשך דורות, ואין בן־אדם זוכה בצורות חיים לאומיות, אלא אם נעשו אבותיו שותפים בני־חורין ביצירתן. כך עלתה להם לפליטי הגיטו, שאמרו להמיר שכבה יסודית שבנשמתם ולחצוֹב בעולם חדש מעין חדש לאחדות שבלב. נקרעו הללו מקרקע האומה ונשארו תלויים ברפיוֹן, מרחפים ועומדים באויר, ללאשרשים וללא צמיחה, ללא כח־ראשית שבירושה וללא שלות בטחון של שלימות פנימית, ואין להם בעולמם אלא “אני” בודד, מדולדל ותלוּש בלבד, נשמה ערטילאיתוערירית, חוליא רעועה, שאינה מצטרפת לשלשלת־הדורות ולקשר קיים של יצירהוהפראה. מי מאתנו אינו יודע בריה־העויה חדשה זו של הגלוּת? מי אינו יודע אתהבריות העלוּבוֹת הללו מישראל, את ה“אינדיבידואליסטים” השדופים והשחוּפים, נבוּבי־הלב וסריסי הרגש הטבעי, אשר נתנו את נפשם מאכל לשממית: ספקנות ובלבםהקרח הנורא של אירוֹניה עקרה וחמריוּת צינית? מי מאתנו לא חרד ולא רגזתחתיו על “אחיו” אלה, נטולי כל רגש צבּוּרי ולאומי, מאנשי הממון ומאנשיהעט, אדוני הקאפּיטל ועבדיו, סמל כל צלליו השחורים של המשטר הרכושני, ושליפי־רוח גנדרנים, מתלוצצים ומתרברבים, ריזוֹניורים ריקנים, “נוצצים בעדיישוא ומתיפיפים בחן רמיה”, מוציאים זוהר מעוּשה לבטלה ומזייפים חותמה שלהיצירה האנושית? מי אינו יודע את גבורי הבורסות ובתי־הקפה־לאמנים משלנו, את “מויש’ל” הקפיטליסט ואת “מויש’ל” הז’ורנליסט? זה היה “האינדיבידואליזם היהודי” בדורותינו, וזאת היתהצורתו. ושוב התעורר רצון הקיום הלאומי ועמד בפרץ. תנועת התחיה בישראלבאה לחדש יסודותיה של אותה הרמוניה פנימית, שהרסה הגלות. אין היא מסתפּקתבמועט, בטלאים ובתרופות לפי שעה, בסוּרוֹגאטים ארעיים ורופפים, ישנים אוחדשים, אלא היא אומרת לשוּב ולחדש מתוֹך מפעל של יצירה את האחדוּת הפּנימיתהקדוּמה של הנשמה הלאומית, אחדוּת מהות וצורות. תחית צורות־החיים הלאומיתהעתיקות, תחית המולדת הלאומית, הלשון הלאומית, ו“מנהגי־החיים” הלאומיים, היא היא תחית היסוד העמי המקורי, תחית כח־איתנים שבטבעיות־בראשית, תחיתהמעין האירציוֹנלי העמוק, הבוקע ועולה משכבות הדורות להשקות נשמתו של אדםשלא מדעתו. ותחיה זו – היא היא ההנחה הקודמת להרמוניה של שני היסודותשבנשמה; היא הערבה לתנאים הוגנים לגדוּלם ולהתפּתחותם של שניהם, להרכבה יפהשלהם, ליצירת הסינתיזה הגואלת. * עדיין לא באה נפשנו למנוחתה. עדיין מדיינים ונלחמים בקרבהשני היסודות הללו. יש שיסוד זה ינחל נצחון, ומחר והנה ידו של חבירו עלהעליונה. אף נחשול המאורעות הגדולים שלפנינו מעלה על גבו פעם יסוד זה ופעםאת שכנגדו. יש שנראה לנו, שהסערה הגדולה חרשה את מעניתנו, זעזעה עמקימצולותיה של נפש האומה, עד שחרדו כחות־מקור שבשכבות־הדורות ושעת הניר הגיעהלהם. ויש שנראה לנו, שאותה סערה העלתה ממעמקים את כל הרקב והפּסוּל שבנשמהערירית ושוממה, עקורת שרשים ונטולת אינסטינקטי־אומה. – בהתפּרץ הסער חרד העם מקצהו, הסתכל בגורלו הטראגי, שאיןדוגמתו, בבדידותו העולמית בתוֹך שאר האדם, בקרבנותיו הגדולים, קרבנות נפשורכוּש וכבוד, שאין להם לא טעם ולא תכלית, – הסתכל ונזדעזע. והצער הגדולהוליד את ההתעוררות הלאומית. כליוֹן הנפש לגאולה לאומית ולכבוד לאומי עורראת רגש האחדות הלאומית. אותה שעה נתגלתה בישראל נטיה עצומה לכנוּס הכחותהלאומיים לשם בנין לאומי. ואולם לא ארכו הימים ועלה לנו מה שעלה לשארהאומות, שנסחפו בזרם המאורעות. אחרי ההתאמצות הכבירה של הרגש הלאומי, שלהכרת חובה ואחריות כלפי הכלל, באה ההתפּרקות המרוּשלת. שוב גבר היסודהאישי, שוב צפו ועלו הנטיוֹת והיצרים האישיים, שלא בלמוּם במתג וברסן ולאגדרו בעדם גדרי כלל וחובה. נודה נא בתום־לבב על הקלקלה הגדולה ולא נבוא, חלילה, לזייף את חותמה של האמת ההיסטורית: המגפה הכללית של ספיקוּלציהוהפקרוּת מוסרית עברה גם עלינו. הזעזועים הגדולים ערערו גם את שווי־המשקלהמוסרי שלנו. נפרצו גדרי־דורות, התמוטטו סייגי עולם. עבירות גסוֹת, שבני־אדם עבריינים היו באים עליהם לפנים בחדרי־חדרים, הותרו והרימו ראש. פקעה הקלחת הרותחת של תאווֹת כבוּשוֹת, של אהבת הבצע וההנאה, של בולמוסההתעשרות והוללות, הצועדות נטויות־גרון בראש כל חוצות… ודאי: כל החזיונות הרעים והנוראים האלה אינם אלא ענינם שלפרטים, שאין אחריוּתם על הכלל, שהרי הכלל כולו לא נתפס לאותה מגפה של זמננוולא שתה מקלחתה. ואף־על־פי־כן יש בהם בפרטים אלה כדי ללמד מבחינת מה עלהכלל. זוהי הצוּרה הבולטת והמבהילה ביותר של אינדיבידואליזם פרוּץופרוע, שעלה בימים האלה לשלטון בעולמנו. ואולם עצם החזיון של התגברות היסודהאינדיבידואליסטי לאחר התקוּפה הקצרה של התעוררות לאומית הוא יותר כללי, ומפורענותם לא ניקו בעצם גם “הברכים אשר לא כרעו לבעל” החדש. הכל, אףהעוסקים בצרכי־צבור, שתקומת האומה ותקנתה היא, לכאורה, רוח־אפםותכלית־חייהם, שלמו מס לריאקציה האינדיבידואליסטית החדשה. הרבה תקלותגדולות הביאה זו לכלל ולצרכי הכלל. מהי ה“מפלגתיוּת” הקיצונית והסמויה, המבזבזת אנרגיה צבורית לבטלה, במחלוקת לשם סתירה, במלחמה כנגדעבודת־הבנין, כנגד כנוס הכחות לשם מטרות לאומיות עליונות, אם לאאינדיבידואליזם נטול־כח ועקוּר־שרשים בצורה חדשה? מהי כל אותה המלחמההעקשנית, שהמעטים נלחמים במרובים, שמפלגות קטנות ובטלות בכמות ובאיכותנלחמות במשאת־נפשם ובאידיאלים ההיסטוריים של רבבות אלפי ישראל, מתנשאותלהטיל עליהם רצונן בעל־כרחם ולזייף את העדוּת הגדולה, שהנשמה הלאומית העידהבימי מפנה אלה בפני אלהים ובפני ההיסטוריה האנושית – מה כל זה, אם לא נצחוןהיצרים האישיים, הפורצים גדרי כלל וחובה, על היסוד הכללי, על הרגש הלאומיהטבעי, על הכרת חובה ואחריוּת כלפּי האומה? ואף־על־פי־כן אין אנו מתיאשים מן האחדוּת ומן ההרמוניההלאומית. גדולה אמנם המבוכה וגדול צערנו, צער הנגוּדים והקרעים שבלב, מצערםשל שאר בני־אדם. גורלנו ההיסטורי המיוחד העמיק הרחיב תהום זו עד לאין מדה. יבש מקורנו, מקוֹר אחדות קדוּמים, נצוצי נשמתנו פזורים לכל קצוי־תבל, הפקרלכל הרוחות ולכל הגלים, וכל פורענוּת שבאה לעולם, כל סערה ומהפכה, נפרעתמנשמתנו תחילה. אבל “לא ינוּם ולא יישן שומר ישראל”. רצון הקיוּם הלאומי, זה השומר הנאמן, השוכן בתחתית הנשמה ומביאנו לעשות חפצו שלא בטובתנו, עודכחו חדש עמו לעמוד בפני סערות חיצוניות וירידות ארעיות. הנה אנו שומעים כקול משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשנו: יום־פקוּדה הוא לנו היום הזה. פקוד פקד אלוהי עולם את הנודד הנצחי להביאואל המנוחה ואל הנחלה; אל המנוחה על־ידי הנחלה. מרגישים אנו בכל נימי נפשנו: עתיד יום מחר שיעשה לנו יום־גדוֹלוֹת, יום תקוּמה וגאולה מתוך אנרגיה שלמפעל, מתוֹך חירוּת של יצירה. אנו מעמידים עלינו מצוות, מצוות־עשה. קרואיםאנו לבנות בידינו הריסות־דורות ולהחיות בעמלנו שממות־עולם. עומדים אנולשוּב ולחדש במפעל את יסודותינו העתיקים שנתערערו. עבודת הבנין שלנו עתידהלהביא לנו את הגאולה, גאולת פנים, לברוא לנו לב טהור ולהשרישנו בקרקעההיסטורי. עבודה זו תחיה כח־קדוּמים שלנו, כח איתנים של טבעיוּת בראשית, ותחדש את ההרמוניה הגדולה של הנשמה הלאומית, שנטרפה בסערות דורות. היהודי החדש, המעורה בקרקעה של האומה ויוֹנק משרשיה, עתידליתן לנו הרכבה יפה זו של פרט וכלל, של היסוד אישי, יסוד חירוּת ורצון, ושלהיסוד העמי, יסוד טבע ואינסטינקטים, שהיא אם כל יצירה אנושית גדולה. (“משואות”, אודיסה. שבט, תרע"ט). עיין ספרו של ליאופולד ציגלר: “פאלק, שטאאט עודפערזאענליכקייט”, פרק ראשון, “דאס פאלק אונד זיינע סווועראעניטאעט”, בערלין 1917. ↩ בכוונה אני משתמש כאן ולהלן במושג “עמי” (ולא “לאומי”) להטעים את צביונו האירציוֹנלי, צביון טבעיוּת ראשונה ש“מתחתלמפתן ההכרה”, של יסוד זה, בהבדל מן המושג “לאומי”, שדבר מה של הכרהודעת וכוונה דבק בו. ↩ על דבר זה ועל היוצא ממנו בנוגע למהותה שלהפּרובלימה הלאומית שלנו ועל תכונתה המיוחדת עמדתי בפרטות במקום אחר (עיין במאמר “אומה ולשון”). ↩ עיין מאמרי הנ"ל. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42696	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "", "authors": "משה גליקסון", "filepath_pby": "/p135/m42696", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42696, "source_edition": "תל־אביב: הוצאת ההנהגה העליונה להסתדרות הנוער הציוני העולמית", "title": "פרט וכלל", "translator_uris": "", "translators": "" }
חלופי מנהגים והוראות בין ישיבות סורא ופומבדיתא שתי הישיבות הבבליות, סורא ופומבדיתא, זכו, ובצדק, שיקבעלהן מקום חשובבדברי ימי עמנו ובתולדות חייו התרבותיים. עם התיסדותן שלהישיבות האלה מתחלת תתקופה חדשה בדברי ימי ישראל – תקופת התלמוד, ועםסגירתן מסתימת גם כן תקופה אחת גדלה וארוכה – תקופת הגאונים. הן זכו לאריכתימים מופלגת והתקיימו – בהפסקות מועטות – קרוב לשמונה מאות שנה. בימי קיומןהיתה השפעתן גדלה מאד לא רק על חיי היהודים בכל ארצות הגולה. מפיהן חיו כלהקהלות והקבוצים הישראליים באסיא, אפריקא ואירופה. השפעתן הישרה והחזקהנמשכת גם לאחר שפסק קיומן: תלמוד בבלי, שנוצר בשתי ישיבות האלה ונתפשט עלידן בכל תפוצות ישראל, קבע את חותמו על חיי העם העברי עד היום הזה. קצת הבדלים בין שתי ישיבת, הדומות בלל ו לזו בפרצופן רוחניובמשטרן הפנימי, נתגלו עוד סמוך להתיסדותן. כך מוצאים אנו שעוד לפני ימיאביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקבמחט (בבא מציעא ל"ח ב) ו“חריפי דפומבדיתא” זכו לשם גדול (סנהדרין י"ז ב'). רב יהודה מיסד הישיבה הפומדיתאית וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיומפורסמים בזמנם לחריפים ו“עוקרי הרים” (ע' סוף הוריות), השליטו בו אתהפלפול והחריפות והנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. אביי ורבא שעמדו ראש הישיבההזאת הוסיפו ללכת בדרך זו. תחת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש, ובני סוראהיו ידועים לבקיאים במשנה ודייקנים במקרא (גיטין ל"א ב': “עדי סוראידדייקי קראי”). הם הלכו בעקבות מורם הגדול ומיסד הישיבה רב, ותלמידו היותרחשוב וממלא מקומו רב הונא. שניהם עמדו בראש ישיבת סורא כששים שנה. בתקופת הגאונים נבדלו שתי הישיבות זו מזו ביחוסןלתורת־הסודות והרזים, לאמונות בשדים ורוחות ועוד. בישיבת סורא היה היסודהמסטי חזק הרבה יותר מאשר בישיבת פומבדיתא. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשימופת ולעוסקים בנסתרות1. כך אמרו על רב משה הכהן גאון סורא (בשנות תקצ“ב–תר”ב)2 ש”היהרגיל בקמעין ובלחשות וכיוצא בהם" ו“דבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורתבידם מאבותיהם כי מר רב נטרונאי (גאון סורא בשנות תרי“ג–תרי”ז) בקפיצתהדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך”, אךרב האיי גאון מפומבדיתא שנשאל על זה מאת בני קירואן השיב “כי כל אלהוכיוצא בהם דברים בטלים… והמסורת שזכרתם… בעבור רב נטרונאי, ז”ל – שמאאדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי, ואלו היה מר רב נטרונאי נודע בכמואלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום, אבל רב משה הכהן ז“להיו טוענין עליו כי היה רגיל בקמעין ובלחישות וכיוצא בהם. וחקרו קדמונינובזה הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות, אלא דברים שאפשר לכמוהן להיות, ובישיבתסורא היו דברים אלה רובם כי הם רובים למדינות בבל ובית נבוכדנצר ואנו – בפומבדיתא – רחוקים משם… וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר” (תשובת רבהאי לרב יוסף בר ברכיה וני קירואן שנדפסה ב“טעם זקנים” לר"א אשכנזי). במקוםאחר כותב רב האי: אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא (ראש השנה כ"ח), כך אנוגורסין: לשיר, פירוש שיר של קרבן או שיר של זמר… ושמענו כי היהבישיבת מחסיה מי שגרס התוקע לשד… אלא שאין אנו יודעים איך יתקעהתוקע לשדים ומפני מה יתקע להם3 (הלכות הרי“ץ גיאות 1 עמ' ל”ו). בדברי רב האי אלו מורגש לגלוג קל על בני סורא. יחוסם זה של בני סורא לאמונות אלו מתבטא גם בקצת מנהגים שנהגו בהם4. בימי המשנה והתלמוד נהגו לעשות שבעהמעמדות ומושבות למת (עי' בבא בתרא ד' ק‘; מגילה פ"ד משנה ג’) ונשאל הגאן רבנטרונאי אם עתה “נהגו רבנן למעמד מעמד ומושב או לא” והשיב: “ל דכירנא ולאשמיע לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין תרתין מתיבתא כהדין מעה דגמרא… אלארגילין רבנן דמתיבתא דילנא (היינו ישיבת סורא) דכד הדרין מאחוריהמטה יתבין שבעה זמנין וקיימין לאפסוקי בעלמא… ולמה נוהגין לישב מפנישהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושב בורחת אחת מהם”5 (אור זרוע ח“ב י' תכ”ב מס' בשר על גבי גחלים(. אמנם בהלכות הרי״ץגיאות 11 ע' מ“ב בא מנהג זה גם בתשובה המובאה על שם רב פלטוי גאוןמפומבדיתא, אך המעיין ב”אור זרוע" יראה שהיא לרב נטרונאי (עי' גם ש"ץ ג' ד' ך' 6, ואולי היא לרב שלום גאון סורא).תחת זה הנהשם בהלכות הי“ץ אנו מוצאים תשובה לרב האי בענין קרוב לזה: “וכמה דלא קבורשכבא לא רגילי אינשי בשאלת שלום אלא מרי להדדי: תנצר מכל צרה, אבל לבתרדהדדין – ב”שבילי הלקט” הל' שמחות סי' י"ד: “כד הדרין” – איכא דאמרי הכי, ואיכא דשאלי בשלמא, “ולא שמיע לן דאית ביה משום מזיקין”. גם במקום אחר אנו מוצאין את הגאון רב נטרונאי מיסד טעםמנהג אחד על המונה בשדים ומזיקין. מה שאין אומרים בתפילת ערבית של שבת “ברוך ה' לעולם אמן ואמן” “ויראו עינינו” הוא מפני ש“בשבת שכיחי מזיקיןוצריכין כל ישראל למיעל לבתיהון מקמי דתחשך משום סכנת שדים” (ספר העתיםעמ' 173־סדר רב עמרם ע' ד' כ“ה ע”א: “משום סכנת שעירין”: עי' גם שבה“ל סי' ס”ה: “דשכיחין מזיקין לילי שבת טפי מבחול”: פרדס ד' נ"ה עמ' ד‘; מנהיג ה’ שבת סי' ג') לעומת זה מנמק גאון סוראי אחר, רב שר שלום, את זה שאומריןבשבת: ופרוס עלינו סוכת שלומך, ולא “שומר עמו ישראל” כבימי חול בזה. ש“איןזכות לימי החול כמו ליום השבת וצריכים הם להתפלל שלא יוזקו מןהמזיקין”7. אף בסדור רב עמרם גאון סורא אנו מוצאים קטעים גדוליםלקוחים מפרקי היכלות ושאר ברייתות מספרוּת המסתורין. אבל כנראה אינן אלאהוספות על סדור הגאון, כי בכת“י אוקספורד מסדור זה, שהוציא הרב פרומקיןבירושלים תרע”ב, אינן. (עי' גם בהוספות ותיקונים לס־ע“ג מאת הר”א מא־כס). גם השבעת פורה שר של שכחה שאנו מוצאים בסדר ההבדלה (ד' ווארשא ד' ל“א ע”ב) היא הוספה ואינה בכת“י אוקספורד, אף שהרי״ץ גיאות הביאה בהלכותיו אך בשםהגאון. בכלל יש יסוד לחשוב שישיבת סורא לקחה חלק ביצירת ספרות המסתורין שלאותו הזמן, שהיתה גדולה למדי כמו שמעיד גם רב האי בתשובתו אשר ב”טעם זקנים" הנ"ל 8. בירור פרט זה הוא חשוב מאד והחקירה בו רבה, וראוי להקדיש לו מחקר מיוחד. דרך כלל יש להגיד שישיבת סורא היתה ערה יותר לכל מהשהתרחש אז בעולם היהודי. כל הזרמים הרוחניים שזרמו בתקופת הגאונים בתוךהיהדות לא עברו מבלי עשות עליה רושם. ותנועות אותו הזמן מצאו להן הד ביןהעומדים בראש הישיבה הזאת. וכך אנו מוצאים את גאוני סורא בראש המלחמהנגד הקראות בשתי המאות הראשונות להופעתה, והם גם היו הראשונים בין הגאוניםשתחת השפעת הפלוסופיא הערבית החלו לעסוק בפילוסופיא דתית. גם המשאלותהספרותיות של הזמן ההוא – בחיבור ספרי פסקים, קובצי הלכות וסדרי תפלה – נמלאו ברובן הגול ע"י גאוני סורא. על דברים אלה יש לעמוד ביתר פרטיות, אךאין אנו באים הפעם לצייר את דמות דיוקנה של כל אחת מן הישיבות, ואנו עובריםאל חילופי מנהגים וההוראות שביניהן, שלם מוקדש מאמר זה. הלכות ומנהגים שנחלקו בהם שתי הישיבות נמצאים, כמובן, עודבתלמוד. הנה למשל: “כתובת בנין דיכרין בני פומבדיתא אמרי לא טרפה ממשעבדי, בני מתא מחסיא אמרי טרפה ממשעבדי״ (כתובות נ"ה א). ועוד בשלש הלכות חולקיםשם בני סורא עם בני פומבדיתא. “בפומבדיתא אכלו את הכחל. סורא לא אכלו” וסמכו בני סורא מנהגם זה על רב (חולין ק"י א'). פומבדיתא אמרו בשבת בתפלהובקידוש: מקדש השבת, ויו”ט תפילה וקדוש: מקדש ישראל והזמנים, ובסורא השתיקואת האומר כך, אלא אמרו בתפלה –בין בשבת בין ביו“ט – מקדש ישראל והזמנים (פסחים קי"ז ב'). גם נפלו לפעמים חלופים בין שתי הישיבות במסירת דבריהחכמים בני הדורות הקודמים ונוסחתם הנכונה. והתלמוד מציין בכמה מקומות: בסורא מתני הכי (שבת מ“ח ב'; מגילה י”ח ב‘; סוכה י"ז ב’; בבא בתרא קנ“ב ב' ועוד. עי' גם שבת ס' ב'; ביצה כ”ח ב'). במשך הזמן נשתוו שתי הישיבות בהרבההוראות ומנהגים שנחלקו בהם, אך תחתם נולדו וצמחו הבדלים אחריםושנויי־מנהגים חדשים. מובן מאליו שברובם הגדול של פסקי הדינין והמנהגיםנשתוו שתיהן – והגאונים מציינים בתשובתיהם לעתים קרובות: “וכך מנהג בשתיישיבות”,”וכך נהגו בתי דינין בתתין מתיבאתא" וכדומה – ואך בקצתם, מועטיםמאד לפי הערך, נבדלו זו מזו. במאמר זה ניחד את הדבור על שנויי המנהגים וההוראות שהיו ביניהן בתקופת הגאונים. על שני חילופים כאלה כבר כתב הר"א ביכלר ב R.F.I. כרך ג' עמ' 177 ואילך. (עי' גם מה שכתב הרא“א הרכבי ז”ל ב“הקדם” שנה א' עמ' 88–90). כרך ג' עמ' 117 ואילך. (עי' גם מה אנחנו נתן בזה עוד עשרה חילופים. א. בני סורא אוסרין להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן, בני פומבדיתא מתירין. “ושפרשתם, מצינו בתשובת הגאונים דעבדו רבנן תקנתאלאחותי חוטי דכתנא למאני דכתנא – חס ושלום ומעולם לא כתבו במתיבתא דמתאמחסיא למירמי חוטי דכתנא, ודכירנא משום אבא מארי גאון ומר רב יעקב אחריוומר אבימי ומר רב צדוק מאחריו וכל גאונים אחריהם, זכר קדושים ואדיריםלברכה… שלא היה אחד מהם שהורה לישראל להטיל חוטי דכתנא, ואף אתם אל תעשוכן”. תשובה זו באה ב“חמדה גנוזה” סי' צ. בין תשובות רב נטרונאי. על שמובאה גם בס' המכריע. תשובה אחרת דומה לזו באה לגאון זה שם סי' א בקובץתשובות הנושא עליו שם רב נטרונאי ורב פלטוי: “וחוטי דכתנא לא נקראוציצית מעולם וכל שכן לכרוכי עלייהו דאסור, ומאן דרמי חוטי דכתנא ומברךעליהו עובר משום לא תשא את שם, וחייב מלקות”. בהלכות פסוקות סי' עד באהתשובתנו הראשונה על שם רב עמרם (גאון סורא בשנות תרי“ז־תרל”ד) ובס' העיטור ומשם ברא“ש ה' ציצית ובאשכול ח”ב עמ' 99 ובאורחות חיים ה' ציצית באהע“ש רב האיי אולם זה ברור שהוא לגאון סורא, ולא לרב האיי כי הוא מעידעל מנהג מתא מחסיא. גם רב האיי שהיה בן ששים במות עליו רב שרירא והשתתףעמו בהשבת תשובות לשואלים, לא יאמר: “ודכירנא משום אבא מארי”. גם לאיובנו הדברים: “ומר רב יעקב מאחריו וכו' “. לא נשארו איפוא לפנינו רק רבעמרם ורב נטורנאי, אבל ברור שהוא לרב נטרונאי9 שאביו רב הלאי היה גאון בסורא בשנות תקנ”ב–תקס”א ואחריו ר' יעקב (תקס“א–תקע”ד) ואחריו רב אבומא־אבימי (תקע“ה–תקפ”ג) ואחרי רב אבימימלך רב צדוק (תקפ״ג–תקפ״ה‎ ) ואחר רב צדוק מלכו עוד בסורא רב לאי בן רבחנניא, רב קיומי, רב משה בן יעקב, רב כהן צדק, רב שלום ורק אחרי רב שלוםעלה על כס הגאונות רב נטרונאי בשנת תרי”ג. בשעה שכבר עברו אחר מות אביו, רבהלאי הראשון, חמשים ושתים שנה, ורב נטרונאי היה בכל אופן צעיר לימים במותעליו אביו ולכן עולים יפה בפיו הדברים: "ודכירנא משום אבא מארי גאון ומר רביעקב מאחריו… וכל גאונים אחריהם… 10 התשובה השניה שהובאה למעלה נתיחסה ג"ק מקצת קדמונים לרבהאי (עי' תמים דעים סי' רכ"ד בתשובת ר' ברוך אבן אלביליה; אשכול, עיטור ה' ציצית וכן גם בארחות חיים שם). אבל גם אותה יש ליחס בודאות לרב נטרונאי (עי' גם מילר, “מפתח” עמ' 107 בהערה). ראינו איפוא שחבל גאוני סורא: רב הלאי, רב יעקב, רב אבימי, רב צדוק, רב שלום11, רב נטרונאי ורב עמרםאוסרים להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן ו“חוטי דכתנא לא נקראו ציציתמעולם”. אולם השואלים, הכותבים ש“מצאו בתשובות הגאונים דעבדו רבנן תקנתאלאחותי חוטי דכתנא למאני דכתנא” מרמזים באמת לתשובת רב יוסף גאון פומבדיתא, שבאה ב“הלכות פסוקות” סי' ע“א, שכתב כן בפירוש. עד שנת תר”ב מלכובפומבדיתא חמשה גאונים בשם זה. ואין לדעת למי מהם שייכת התשובה. מדבריהמרדכי בהל' ציצית: " רוב הגאונים פוסקין בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו" נראה, שרב יוסף לא היה הגאון היחידי שהורה כך ומצא לו חברים בין גאוניפומבדיתא שבה נתקנה התקנה הנ"ל. בדבר זה נחלקו גם הרי“ף, רש”י ור“ת, ומכאן גם תוצאהלמנהגים חלוקים בארצות שונות, כמו שמעיד הרא”ש בתשובותיו כלל ב': “נוהגיןבאשכנז וצרפת שלא לעשות טלית של פשתן, ואני בבואי לארץ הזאת – ספרד – ראיתי שכולם לובשין טלית של פשתן”. ב. בישיבת סורא היו נופלין על פניהם גם בחנוכה, פוריםובשבת שבין ראש השנה ליום כפורים. בישיבת פומבדיתא לא היו נופלין בימיםאלה. רבי יצחק בר ששת (הריב"ש) כותב באחת מתשובותיו (סי' תי"ב): “בחנכה ובפורים בישיבת רה עמרם גאון ז”ל היו נופלים, ובישיבת רבהאי ז“ל לא היו נופלין. וכן בראש השנה ויוה”כ ושבת בנתים בישיבת מתאמחסיא היו רגילין ליפול על פניהן, ובפומבדיתא ונהרדעא לא היו נוהגין כן, כמ“ש זה לגאונים ז”ל… כי להיות הדבר רשות12 כל מקום אוחז במנהגו. הריב“ש הויע לנו את זה בלי ספק על יסוד תשובותיהם שלהגאונים שהיו לפניו – “כמ”ש זה לגאונים ז”ל" – אבל לידינו לא הגיעו תשובותאלה. תחת זה יש לנו בספרות הגאונים קצת ידיעות סותרות לאלו שהביא הריב“ש. הנה בס־ע”ג (דף ל"ז ב) כתוב: “ואין אומרים הלל בפורים… לפיכך נופל אדםעל פניו בפורים. וכך אמר רב עמרם בר ששנא… מנהג במתיבתא שיורדין תנאיןלפני גאון ואב”ד ואלופים וכל ישיבה כלה ומבקשים רחמים הרבה (בשבה“ל סי' ר': מנהג שיורדין תנאין ואמוראין ואבות בי”ד ומרבין בתחנונים) ונופלין עלפניהם, שאין פורים דומה לכל המועדות ולחנוכה, שבכולן אנו אומרים אתההלל ואלו בפורים אין אומרים אותו, מאי טעמא שנגאלו ישראל ממיתה לחיים ואנוצריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה“. משמע מזה שבחנכה לא היו נופליםגם בישיבת רב עמרם, היא סורא. מצד אחר כותב הטור בהלכות פורים (או“ח סי' תרצ”ג): “כתב רב עמרם ז”ך מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם (בפורים) כיו שהיה יום נס ונגאלו בו…” אם כן היו נופלין בפורים גם בישיבתפומבדיתא. אך נראה שדברי הטור נלקחו מסדור ר"ע, אבל שם, וכן בס' המנהיג לאכתוב שכךְ המנהג בשתי ישיבות אלא “כך מנהג במתיבתא”. גם במה שנוגע לשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים כתוב באחתמתשובות הגאונים (גמו“מ סי' קכ”ב): “ושבת שבין ר”ה ויו“כ רגילים בשתיישיבות… בדברי רחמים ותחנונים מקריאות הגבר ועד שחרית ונופל עלפניו אחר התחנונים כדרך שעושין בחול”. כך נהגו גם בספרד (עי' טוראו“ח סי' תר”ב:) ובס־עג מוצאים אנו סליחות לליל שבת זו13. יש שהיו מתענים בשבת זו ונחלקו הגאונים בדבר אם זה מותר אואסור (ע' שע“ת סי' ס”ד; ח“ג סי' קכ”ט; הל' הרי“ץ גיאות ה' תשובה; רא”ש סוףמס' ר"ה). בשע“ת סי' רמ”ג כתוב שבימי ניסן ותשרי נהגו בשתי ישיבות שלאליפול על פניהם, והכונה כמובן על ימי תשרי שאחר יום הכפורים. גם בדבר זה נחלקו, כנראה, הישיבןת, שבסורא היו נופליןביוה“כ בסוף תפלת נעילה (עי' ס־ע“ג ד' מ”ט ע"ב), אבל בפומבדיתא לא נהגו כך, ורב שרירא גאון מעיד “אנו לא ראינו ולא שמענו מי שעשה כך כל עיקר” (הל' רי“ץ גיאות 1 עמ' 64; ס' המנהיג סי' ס”ו)14. אפשר שאת דברי הריב”ש: וכן בר“ה ויוה”כ ושבת בנתים… היו רגילין ליפול עלפניהן" צריך להבין כך, שגם בר“ה ויוה”כ ושבת בנתים נהגו בסורא ליפול עלפניהן. אמנם נראה שהיה להם סליחות ללילי ראש השנה (עי' ס־ע“ג ח”ב. אמנםהסליחות שבאו שם מאוחרות לזמן רב עמרם, אבל המנהג להגיד סליחות בלילי ר“ההיה נוהג בזמנו, עי' גם מרכס: הוספות ותיקונים לס־ע”ג עמ' 23–28) ובבוקרלאחר גמר הסליחות נפלו על פניהן. ג. בני סורא מקילין בקביעת תענות צבור, בני פומבדיתא מחמירין. את זה נו למדים מתשובת רב האיי גאון (ג“ה סי' קנ”ט): “וששאלת, כ”ד ברכות של תענית צבור עבדינן להו בכלהו דוכתא על כל צרה שתבואעל הצבור, או דילמא כיון דתנן ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיאובראש אב“ד לא עבדינן לו אלא במקום נשיא ואב”ד, דאית פלוגתא בין גאוניםז"ל בהא מילתא. – כך ראינו, כי זה שאמרת תענית צבור אינו בבבל, וכל ארצותאין לנו תענית צבור אלא תשעה באב בלבד… ושאר תעניות שאנו קובעין בבבלאינן כת“צ, ואין בנו כח לאסור מלאכה מפני שאין נשיא ואין אב”ד, שהמקום גרםלהם… ואע“פ כן מנהג מעולם שקובעין בבבל שבע ברכות על כל צרה שתבוא עליהןומתריעין, ואע”פ שאין שם נשיא ואב“ד אינן מתעכבין מזאת, אלא מיהו צריך שיהאחכם מובהק… ובני ישיבת מחסייה בזמן שהיה בסורא(?) היו מקילין הרבהבדבר זה ותמיד בכל שנה היו קובעין תענית כזאת בבי רב, אבל בניישיבתנו היו מחמירין ולא היו עושין כן אלא בצרה גדולה ובמקום שיש חכמיםהרבה או חכם גדול מובהק… ואנו כבר קבענו כמה פעמים תעניות כאלה”. בתשובה אחרת לרב שרירא ורב האיי (ח“ג סי' קס”א, ובלקוטותהרמב״ן ובאשכול ח"ב ע' 6 היא מיוחסת לרב שרירא לבדו), שנשלשה לקהל פאס, הםכותבים שהיו גוזרים ת“צ “בכל צרה שלא תבוא על הצבור מעצירת גשמים או יוקרשער או דבר או ארבה או מאי דדמי להכי”. אז “מתאמרן קדמנא שבע ברכות כסדוראדמתניתין ותוקעים כהנים סוף כל חדא וחדא. זימנין דמיכנפן בתי־כנסיותומשנינן מקום התיבה וזמנין דנפקין ומפקין לה לתיבה ברחוב העיר ונותנין אפרמקלה על גבה וברישא דרשוותא”.הם מפרטים שם את כל סדר התפלות והפיוטים שהונאמרים במקרה זה ומסיימים: אילין מנהגא דילנא ותדירא הכי רגילינן מימותהאשונים ועדיין (ועד אן, ועד עתה), והכין אנהיגו ותנא מן שמיא שלא בזכותנואלא בחסדיו של מקום ובזכות אבותינו דכד עידנא כסדרא דנן לא מהדרין ותנאריקנין”… עי' עוד תשובת רב שר שלום (ח“ג י' ק”ס אשכול ח"ב ע' 5־6), שהיא קרובה מאד בפרטיה לתשובת רב שרירא ורב האיי וכן גם בתשובת גאוןזה שהובאה בס' המנהיג ה' תענית וטור סי' תקס"ו, גם בתשובת רב נטרונאי בטורשם. ד. בסורא היו מקיפים את התיבה בחג הסוכות בכל יום פעם אחת ופומבדיתא היו מקיפים בכל יום שלש פעמים. שנינו במשנה (סוכה פ"ג) שהלולב היה ניטל במקדש שבעהובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטלבמדינה כל שבעה זכר למקדש. וערבה היתמ ניטלת במקדש שבעה ותקנו חכמים לטלהבגבולין ביום השביעי זכר למקדש (גמרא שם ד' מ“ד ע”א). במשנה אחרת אנו קוריםש“בכל יום – מימי החג – מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעהנא… אותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים” (שם ריש פ"ד). בתלמוד נחלקואמוראים במה מקיפין: יש אומרים בלולב ויש אומרים בערבה. כך נהגו במקדש.וכברנהגו כל ישראל לעשות זכר למקדש ומקיפים את התיבה בבית־הכנסת בכל שבעת ימיהחג15. אבל בימי הגאונים, ום אחריהם, היו בעיניןההקפה מנהגים שונים. ברוב קהלות ישראל מקיפים כל שבעה בלולב. כך נהגובאפריקא הצפונית (עי' שאלת בני קאבס לרב האיי בריצ“ג 11 קי”ד) בצרפתואשכנז (תשובת רש“י באור זרוע סי' שט”ו). בספרד היו מקיפין כל ששהבלולב ובשביעי בערבה עי' ס' העיטור ח“ב ד' מ”ג ע“ב וריצ”ג שם. רב שמואלהנגיד מודיע שיש מי שמקיף בלולב ויש מי שמקיף בערבה). בהלכות גדולות (מהד' הילדסהיימר עמ' 173) אנו מוצאים שבזמנו ומקומו (בסורא?) היו נוהגין להקיףביום הושענא רבה גם בשחרית וגם במנחה, פעם שנית. אולם במיוחד רבו שנוייהמנהגים במספר וסדר ההקפות. ביום שביעי הכל מודים שמקיפים שבע פעמים ולאנחלקו אלא בסדר ההקפות.הרי“ץ גיאות מביא בשם רב האיי ש”סובב ז' (צ"ל: ו') הקפות אחת אחר אחת כולן לשמאל ולבסוף אחת לימין“. ובשם רב סעדיה הוא מביאשמקיפין פעם ראשונה דרך ימין ופעם שניה דרך שמאל, וגאון אחר (טור סי' תר"ס) כותה שמקיפין ג”פ לימינו, ג“פ לשמאלו ואחר כך פעם אחת לימינו”, ואולי נבדלוהישיבות גם בזה. בשאר ששת הימים נחלקו בני סורא ופומבדיתא במספר ההקפות: בפומבדיתא היו מקיפין בכל יום ובסורא רק פ“א. בסדור ר”ע (ד' נ“א ע”ב) כתובש“בכל יום אומר הושענא, אלפא ביתא או שנים, וביום השביעי אומר הרבה”. נראהשהיו מקיפין פעם אחת אף שיש שאמרו שתי אלפא־ביתות16. רב סעדיה כותב מפורש שבכל יום מקיפין פעם אחת (ריצ“ג ע' קט”ו), אבל רב שרירא מודיע באחת מתשובותיו: ודאי כי מנהג בבל שהולכין סביבות התיבהבכל יום ג' פעמים“. גם רב האיי כותב לבני קאבס השואלים אותו: “נהגוקדמונינו בז' ימי סוכה שמקיפין את התיבה עם שליח צבור ג”פ בכל יום ויום… ולולביהם בידיהם… ילמדנו אדוננו אם צריכים אנו לשנות מנהג זה… אף אנומנהגנו ומנהג אבותינו שבכל יום ויום מקיפין את התיבה ג”פ ויום ערבה ז' פעמים, ומנהג פשוט הוא בכל ישראל, ולא שמענו שיש מקום שאין זה מנהגנו (צ"ל: מנהגו) לפיכך אל תשנו מנהג אבותיכם" (ריצ"ג שם). את סדר שלש ההקפותהוא מודיע לנו בתשובה אחרת שם: “סובב אחת לימינו עד שהוא מגיע למקומוועומד. אח”כ סובב לשמאלו… ולבסוף סובב השלישית לימינו". דברי רב האיי: “ומנהג פשוט הוא בכל ישראל”… תמוהים קצת, כי הן ראינו כבר שיש בזה מנהגיםאחרים. ה. בני סורא אומרים אין יחיד קורא הלל כל עיקר בראש חודשוששת ימי הפסח האחרונים, בני פומבדיתא אומרים שהוא קורא כמובצבור. ב“הלכות גדולות " מהדורת אספמיא אנו מוצאים בסוף הלכותלולב (עמ' 175) הוספה גדולה שאינה בה”ג מהדורא שלנו, או כמו שקורא לה הר"אעפשטיין מהדורת בבל, ובין יתר הדברים אנו קוראים: “והלכתא דקא אמרינן יחידממש הוא ומברך בין לגמור ובין לקרוא. כך היתה בידינו וכך היתה הוראהבמתיבתא דסורא אבל מתיבתא דפומבדיתא אמר יחיד לא יחיד ממש הוא, ואסורלקרות הלל בראש חודש ובחול המועד של פסח, ואמר בו טעמים ושמעתתא וכולהיכתיבין כהלכות קטן” 17. דברים אלה הם משובשים כמו שנראה תיכף. אולם בענין זה נחלקובאמת ישיבות סורא ופומדיתא. המקור התלמוי לזה הם דברי הגמרא (תענית כ"הב'): “שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן… ובגולה כ”איום… תנא: יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר“. על זה כתב בה”ג (בזה שוות שתיהמהדורות) ש“יחיד דקאמרינן לא יחיד ממש, אלא כל היכא דלא כניפין כולו ישראליחיד קרו להון”, והוא מביא הוכחות לחזק דעתו“. לפי זה אין הבדל בין יחידלצבור, כי גם הצבור אינו גומר את ההלל אלא רק בכ”א יום כמו היחיד. ואם “יחיד מצלי להודיה, דלאו בי עשרה, ביומי דקא מדלגין צבורא בהלילא כגון ר”הוחולו של מועד (בפסח) קארי הלל ומברך תחלה וסוף כי בי עשרה דהא. לא קרינןצבור, אלא לכולהו ישראל“. בדברי בה”ג אלה טעו רבים וחשבו שלפי דעתו, היחידממש אינו קורא גם בכ“א יום שבהן הצבור גומר את ההלל18 ופנו בזה בשאלה אל הגאונים. הגאון הראשון שנשאל על דברי בה”ג היהרב שלום19, והוא כותב: “וזה שחקקתםלפנינו בהלכות קטועות לא יחיד ממש אלא אפילו הצבור נקראים יחידים לאשמענו מעולם לא בכתב ולא בפה ולא תעשו כך שאין מנהג אלא כמו שפרשנולכם, ואל תטעו באותן הלכות קטועות שאם כתוב בהן שלא כהלכה הוא, ושמאהסופר טעה ולא הרב”. כן מטעימים ומדגישים הגאונים רב שלום ורב נטרונאיבתשובותיהם20 שמאן דמצלי ביחיד באלו כ“א יוםחייב לברך לגמור את ההלל ולקרות כולוֹ… וכן מנהג בשתי ישיבות”. גם רבהאי גאון נשאל על דברי בה“ג שתי פעמים (הל' הרי"ץ גיאות 11 עמ' ה־ו). והואמבאר לשואלים את טעותם בדברי בה”ג, ומסיים: “ולא שמענו מאדם לעולם כי היחידלא יגמור באלו הימים”. בדבר זה, שהיחיד גומר בכ“א יום אלו כמו הצבור, לא נחלקוחכמי שתי הישיבות כלל – יוצא מן הכלל רב פלטוי כנ”ל בהערה – ועל מהנחלקו על המתפלל ביחידות בר“ח ובששת ימי הפסח האחרונים. לפי דעת רבנטרונאי (אשכול, ס' המנהיג וה' הריצ"ג שם) “יחיד אינו קורא כל עיקר”. כך יוצא גם מדברי רב עמרם בסדורו (ד' ל“ג ע”א): “ובצבור לאחר שסייםש”ץ… סדר התפלה מברך… ונראה שבדעתם החזיקו גם גאוני סורא אחרים, ועלהםרומזים השואלים בשאלתם לרב האיי: “ומצינו לגאונים אחרים דיחיד ממש… בר”ח וכל ימי פסח אין לו רשות כלל”, נגוד לדעת בה“ג.אולם רב האיי משיב להםעל זה: “ואשר אמרו (הגאונים) שאין רשות ליחיד לקרות כל עיקר בימים שאיןגומרין בהם את ההלל – לא כך מנהגנו ולא כך אנו עושין אלא קורין כל ימיקריאתו”21 ראינו איפוא שבסורא פסקו שיחידאינו קורא בר”ח ובשאר ימי הפסח, ובפומבדיתא אמרו שיחיד קורא. בעל כרחנושההוספה בהלכות גדולות שהבאנו למעלה הנותנת אתת מנהג בני סורא בידי בניפומבדיתא היא משובשת (עי' גם החלוץ י"ג עמ' 101). וולי יש להגיה כך: “והלכתא דקא אמרינן יחיד ממש הוא ומברך בין לגמור (בכ"איום) בין לקרוא (בר"ח). ואסור לקרות הלל בר”ח ובחוה“מ של פסח: כך היהבידינו וכך היתה הוראה במתיבתא דסורא. אל [בני] מתיבתא דפומבדיתאאמרו… וכולהו כתובין בהלכות קטנות”22 ו. בני סורא מתירים לאכול את פירות משכון על ידי נכוי מסכום ההלואה, בני פומבדיתא אוסרים. את מקור המחלוקת אנו מוצאים בתלמוד (ב“מ ס”ז ע"ב). אמררבא…משכנתא באתרי דמסלק לא ניכול אלא בנכייתא, וצורבא מרבנן אפילובנכייתא לא ניכול… רב כהנא, רב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא, רבינאאכיל בנכייתא“. שאלה זו עמדה על הפרק ולא קבלה פתרון מוסכם גם בתקופתבגאונים. גאוני סורא הקדמונים הורו היתר אפילו כשהמלוה מנכה להלוהמסכום החוב בעד אכילת הפירות רק דבר מועט, “ארבע זוזי, תרי זוזי או כלדהו”,23 אבל בימיו של בעל הלכות גדולותהתחילו “רבנן דהשתא” לדרוש שינכה המלוה סכום יותר גדול (בה"ג ה' רבית). הגאון הסוראי רב יעקב שהיה בכלל נוטה תמיד להקל (עי' ח“ג י' ט”ו וס"ה) החזיק עוד בדעה, שאם אדם ממשכן כרם או חצר “ומנכה מהלואתו עד רביע מותר, פחות מכאן אסור24 (עיטור, אות אפותיקי). גם גאוןסורא אחר רב כהן צדק (תר“ה – תר”ט) כותב: ומנהג דילן למיכל בנכייתאוביומיה דרב מעון קיירא הכי נהוג עטור שם בשם בעל מתיבות). וכך באמתאנו מוצאים ב”הלכות גדולות”: “והאידנא מעשים בכל יום דקאכלי בנכייתא”. הרילפנינו חבר שלם של אוני סורא המורים היתר בזה ומעידים שכך נהגו, אךבישיבת פומבדיתא הורו איסור בדבר. רב האיי בתשובתו לקהל קירואן (ש“ץ ד' ב' י”ב, ועי' “מפתח” עמ' 14 ועמ' 247, פוזננסקי אנשי קירואן עמ' 7) אוסר לאכול בנכייתא ולא התיר אלא ב“משכנתא דסורא”. כך הורה גם רב שרירא (ש“ץ שם סי' ב' ועי' ם רמב”ם ה' מלוה ולוה פ"ו הלכה ז־ח). ז. בני סורא פוסקין במזונות אלמנה כרב ואוחזין במנהגאנשי יהודה, בני פומבדיתא פוסקין כשמואל ואוחזין במנהג אנשיהגליל. “את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיךבביתי…” כך היו אנשי ירושלים כתבין (בשטר הכתובה), אנשי גליל היוכותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין: “עד שירצו היורשין ליתןלך כתובתך, לפיכך אם ירצו יורשין נותנין לה כתובה ופוטרין אותה” (כתובותפרק ד' משנה י"ב) “אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשיגליל. בבל וכל פרוודהא נהוג כשמואל” (גמרא שם נ“ד ע”א). ונשאלה שאלהבבית מדרשם של הגאונים: הלכה כמי? כרב או כשמואל. רב שרירא ורב האיכותבים ש“בהא מילתא מן כמה דורות פליגי בה רבנן” (ג“ה סי' שפ”ט בקובץתשובות שנשלח לקירואן, והובאה על שם גאונים אלה גם בס' העיטור ובס' המלחמותלרמב"ן). בני קירואן מביאים בשאלתם ש“מקצת גאונים פרשו, כי בכל וכלהעולם כולו כיהודה”, וגאונים אלה היו בני סורא, בראשונה עמדו בניקירואן בהתחברות רק עם גאוני סורא (עי' אנשי קירואן לפוזננסקי עמ' 6־5). הםגם מספרים שאחד מן הגאונים האלה הביא בתשובתו מעשה שעשה רב צדוק גאוןסורא (תקפ“א–פ”ג) "באלמנתו של אסקו (יצחק) ראש הגולה שהיתה כתובתהמרובה ובא חכליה בנו וצוח בישיבה ואמר איני יכול לעמוד בכתובה והוצאה, ונתנו לה כתובתה ופטרוה. גם רב נחשון, בנו של רב צדוק, גאון סורא (תרל“ד–תרמ”ב) השיב על שאלת בני בצרה: “כל מקום שבעולם כרב רוצין (צריכין?) לעשות… וכך מנהג בישיבה שלנו שאנו עושין כרב” (ג"ג ע' 54). אבל גאוני פומבדיתא פוסקין כשמואל וכאנשי גליל. כך פוסק רה צמח בן פלטוי (ג"ג שם)25 וכן כותבין רבשרירא ורב האיי לבני קירואן: “ואף אנתון אי אית לכו מנהג קבוע עבידוכמנהגכון ואי לא, עבידו כאנשי גליל…” גם בתשוה“ג ד' מנטובה סי' י”ג באהתשובה לאחד הגאונים הפוסק כאנשי גליל, וכן גם בש“ץ ח”ד ש“ד סי' ס”ב: “הלכהלמעשה יתבא בביתה ומתזנא מנכסי בעלה כל ימי מיגר ארמלותא” (עיי“ש גם סי' ס”ה). אמנם גם בין גאוני סורא נמצא אחד, הוא הגאון רב משה, שפסק כאנשיגליל וכשמואל (ג"ה שם), לזה יש להוסיף שגם בה"ג פוסק שמואל. ראוי לציין שבסורא לא היו רגילין לכתוב בכתובה “כל ימימיגר ארמלותך” גם מטעם אחר, “מפני הנחש” וראו בזה, כנראה, מעין פתיחתפה לשטו. (עי' תשובת רב שמואל בן חפני בש“ץ ד' ד' י”ד). ח. בני סורא מגבין לגרושה כתובתה גם ממטלטלי, בני פומבדיתא אין מגבין לה אלא מן הקרקעות. את זה מודיע לנו אחד מגאוני פומבדיתה (רב צמח בן פלטוי?) בתשובתו בצורה החלטית: “במתיבתא דמחסיא מגבוכתובה מן מטלטלי… אבל במתיבתא דילנא לא מגבו כתובה לגרושה אלא מןמקרקעי” (ש"ץ ד' ד' ג'). לפי דין התלמוד אין בעל חוב גובה חובו מן היתומיםאלא אם כן הניח להם אביהם קרקעות, צאבל מטלטלים של יתומים אינם משתעבדיםלבעל חוב, ורק מן הלוה עצמו הוא גובה אפילו “מגלימא דעל כתפוהי”. אולםבנוגע לכתובה נחלקו רבי מאיר וחכמים אם המטלטלים משועבדים לפריעת הכתובה אולא (כתובות פ“א ע”ב ונדרים ס“ה ע”ב), והלכה כחכמים, שאין האשה גובה מןהמטלטלים אפילו מן הבעל עצמו. כמו שאמר רבא: “הלכתא: ממקרקעי ולאממטלטלי בין לתובה, בין למזוני, בין לפרנסה” (כתובות נ"א א'). אך בימיו שלהגאון הקדמון מר רב הונא הלוי בר מר רב יצחק (ד“א תקמ”ה – תקמ"ח)26 תקנו לגבות כתובת אשה ושאר חובות גםממטלטלי דיתמי (אגרתו הידועה של רב שרירא). תקנה זו חשובה מאד מאד, ועד כמההיתה חשוב בעיני רב שרירא אנו רואים מזה, שמכל תקנות הגאונים הוא מזכירבאגרתו רק שתים, וזו אחת מהן.רב הונא זה, שרש“ג מיחס לו את האינציאטיבהבתקנה זו27, היה גאון פומבדיתא, אבל היא נעשתהגם בהשתתפות גאון סורא וראש הגולה. זה יוצא מפורש מדברי הגאונים רב שלוםורב נטרונאי שמביא בעל העיטור (אות כתובה): “וכתב [רב שמואל] הנגיד: בתשו' למר רב שלום ורב נטרונאי דמן תמנין ותרתין שנין28 דשני קרא: ראשון [כאן מופיע במקור הסרוק (הערה? תיקון?) לא מובן בכתב יד. הערת פב”י] ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני בבל (בבא?) ורישי מתיבתא כולהו29 נהגו למיגבי בע”ח וכתובה, ומזונות שהן תנאי כתובה, ממטלטלין. וכתבי בכל אתרוותא דישראל בגושפנקאדריש גלותא ובארבע חומרי (חותמות, ע“י ערת הרכבי לתשוה”ג עמ' 388) דרשוותא דכל דיינא דלא מגבי מן מטלטלין מסלקין ליה", הרא"ש (בקדושיןפרק ג' סי' י"ד) מביא בקצור בשם רב שרירא (שכתב כן כנראה באחת מתשובותיו) שתקנה זו “כתבו וחתמו בעיזקתא (בטבעת) דריש גלותא ובעזקתא דריש ישיבה”. מזהששתפו שני הגאונים גם את ראש הגולה בעשית התקנה נראה כי גם המתקנים נתנו להערך גדול. בעיקר התקנה הסכימו כאמור שתי הישיבות אבל נפלה ביניהןמחלוקת אם תקנה זו מתפשטת גם על הגרושה או רק על האלמנה בלבד. בני סוראאינם מבדילין בין גרושה לאלמנה, בני פומבדיתא מבדילין. את המחלוקת אפשרלבאר בזה, שאצל בני הדורות הבאים נפל ספק בגבולותיה של התקנה, או שבשעתהתקנה עצמה לא באו שתי הישיבות לידי הסכם בזה30. גבולות תקנה זו לא הובררו לנו בכלל בדיוק, רב משה גאון כותב: “תיקנו רבנן למגבי כתובת אשה ובע”ה אפילוממטלטלי משום דהכא רובא דעלמא לית להון מקרקעי' (ח“ג סי' ס”ה), הרישגאון זה אינו מזכיר כלום ממזונות שהן תנאי כתובה31. אבל הגונים שאחריו רב שלום ורב נטרונאי כוללים גם מזונות בכללהתקנה (עי' לעיל). גם באגרת רש“ג32, שערי שבועותלר”י ב“ר ראובן והגהות המרדכי (עי' לעיל בהערה) לא נזכר כלום על דברמזונות. מדברי האלפס (כתובות פרק ו') נראה שהתקנה נעשתה בראשונה על כתובהבלבד ורק אחר כך הוסיפו ואמרו שכיון “שתנאי כתובה לכתובה דומים” גובין גםלמזונות מטלטלים: “והאידנא דתקינו רבנן דמתיבתא למגבה כתובה ככתובה דמי”. כן נראה גם מדברי רב חננאל המובאים ברשב”ם לב“ב דף ס”ז ע“א. בכל אופןברור שבימי הגאונים האחרונים היו מגבים גם את מזון הבנות ושאר תנאי כתובהמן המטלטלים, כמו שמוכח גם מתשובת רב האיי33 המובאת ברא”ש לב“ב ריש פרק ט‘, ועי’ גם באלפס שם והרמב”ם ה' אשותפי“ט ה' ט”ו. מדברי הרמב“ם (ה' אשות פט“ז ה”ז): “תקנו הגאונים בכלהישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינולבע”ח לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל”, 34 נראה לכאורה שמקודם תקנו הגאונים לבע“ח, ורק אר כך תקנו גםלכתובה כך. וכך משמע גם מדברי הראבי”ה המובאים במרדכי לכתובות פרק הכותב: “שבעל חוב מחיים גובה ממטלטלין מן התלמוד ולאחר מיתה מתקנת רבנן סבוראיובעלת כתובה בין מחיים בין לאחר מיתה אין לה לגבות ממטלטלים אלא מתקנתהגאונים”. הרי שבע"ח גובה מתקנת רבנן סבוראי וכתובה מתקנת הגאונים. אבלאין לזה סיוע בספרות הגאונים שלפינו. (עי' גם ס' הישר לר“ת סוף סי' תק”ב). ט. בני סורא אומרים מצות יבום קודמת, בני פומבדיתא (נהרדעא) אומרים מצות חליצה קודמת. הגאון ר' שמואל בן עלי מבאגדאד (בן דודו ובר פלוגתיה של הרמב"ם) משיב35 לר' משה מקיוב אשרברוסיא על שאלתו לענין יבמה, היאך המנהג בישיבה אם חולצת או מתיבמת, ש“בזאת נחלקו סוראי ונהרדעי, חכמי הישיבה של נהרדעא פוסקין הלכה כמשנהאחרונה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, ומביאים ראיה לדבריהם מדברי שמואלשאמר (כתובות ס"ד א') כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד עלשומרת יבם… וחכמי ישיבת סורא דנין ואומרין… אין הלכה כמשנה אחרונהשאמרה מצות חליצה קודמת”. והוא מוסיף להודיענו ש“עד עכשו הדבר תלוי בבבלבמנהג בנהרדעא ובפרווהא (ובנוסח אחד: בבבל וכל פרווהא נהוג כנהרדעיוכשמואל…) נוהגין כשמואל… ובסורא ופרווהא נוהגין כמסקנא דשמעתין ודניןביבמה הנמנעת מלדתיבם כדין מורדת”. גם בס' העיטור (אות מרד) מובאה, ממקוראחר, במחלוקת שיש בזה “בין מתיבתא דנהרדעא ובין מתיבתא דסורא”. הנה הובאה בזה דעת חכמי הישיבה דנהרדעא כמתנגדת לדעתבני סורא, וישיבת פומבדיתא לא נזכרה כלל. מה היתה איפוא דעת בניפומבדיתא בענין זה? יש אמנם לשער שפה באה נהרדעא במקום פומבדיתא, כיפומבדיתא נחשבה ליורשתה של נהרדעא. ויש סמוכים לזה בעוד מקומות אחדים שלספרות הגאונים. גם בס' העיטור עצמו כתוב במקום אחר (גט חליצה):… ופלוגתאהיא בתרתי מתיבתא, בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה… ובפומבדיתא מגבו לה כתובתה מדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרתיבם“36. אלם דעתם של חכמי פומבדיתא מתבררתמתשובה אחת מלאה ענין שכתב רב שרירא גאון בשאלה זו (תג“ק סי' צ”א). הואמודיענו שזוהי מחלוקת עתיקה בין הגאונים “מן יומי דרבנן סבוראי”. גם כשתקנושתי הישיבות את תקנתן הידועה על דבר האשה המורדת על בעלה37, “הוו פליי רבנן, מנהון אמרין אית דין מרד ביבמה ומנהוןאמרין ליכא”38. ו “רבתא דילנא אנחנא – כלומר חכמי פומבדיתא – הכין הוו חזו דאיתא לדשמואל”, ומצות חליצה קודמת, ו”אנחנא הכין עבדינן מעשים בכל יום"39. בדעה זו החזיק גם רב האיי בנו (עי' שו“ת ר”י מינאש סי' קל"ט)40. יש להעיד שגם בין גאוני סורא נמצא מי שפסק שמצות חליצהקודמת. בדעה זו החזיקו הגאון רב הלאי (עי' תשובות רב שרירא הנ“ל; ש”ץד' ד' ל“ב ח”ג סי' קמ“ב (עי“ש גם סימני קנ”א־קנ"ב); ש”ץ ג' א' נ"ב, אמנםאפשר שזו לרב יהודאי). גם רב נטרונאי נוטה לדעה זו (ח“ג סי' פ”ה) בכלזאת היבמה מפסידה לפי דעתו – בנוד לדעת רב שרירא ורב הלאי – את כתובתה. אולם רב עמרם, ממלא מקום רב נטרונאי, משוה דין היבמה לדין שאר הנשיםהמורדות על בעליהן (הגמי“י ה' אשות פרק י”ד), אלא שלפי דעתו41 גם שאר המורדות יש להן עיקר כתובה ורק את התוספת הן מפסידות. גם בש“ץ ג' א' מ' באה תשובה לגאון אחר42 שהיבמה ממאנת להתיבם היא מורדת. עוד תשובה אחרת מגאון הסובר כךהביא הראבי”ה בתשובתו שהובאה במרדכי יבמות פרק החולץ. י. בני סורא אומרים מטלטלין נקנין גם אגב ארבע אמותשיש לכל אחד בארץ־ישראל, בני פומבדיתא אומרים שגם הרשאות לגבית חוב אוקבלת פקדונות אין כותבין על קרקע זו. אחד הקנינים שעל ידיהם נקנין המטלטלין הוא קנין אגב. “נכסים שאין להם אחריות (מטלטלים) נקנין אגב נכסים שיש להם אחריות (קרקעות) בכסף., שטר וחזקה”, (קדושין פרק א' משנה ה'). את גבולותיו של הקנין הזההשתדלו תמיד החכמים להרחיב, כי יש לו כמה וכמה מעלות טובות: אין צורך לעשותשום מעשה של קנין בגוף המטלטלין הנקנין בהגבהתן, משיכתן או מסירתן. איןצורך גם בכסף. על ידי קנין זה נתנה אפשרות גמורה לקנות ולמכור כל מיניסחורות הנמצאות בריחוק מקום מן המוכר והלוקח. אולם חסרון אחד יש בקנין זההמגביל את ההשתמשות בו: נחוץ שלמקנה תהא קרקע שאותה יקנה ללוקחהמטלטלין. בימי הגאונים הורגש חסרון זה יותר מאשר בימי המשנהוהתלמוד; רוב היהודים בבבל בימי הגאונים פסקו מהיות בעלי קרקע. שנוי זהשבא במצבם הכלכלי של היהודים גרר אחריו גם שנויים משפטיים והיה סבה לקצתתקנות חשובות שתקנו הגאונים (עי' גם לעיל סי' ח'). אף כאן תקנו הגאונים שגםאדם שאין לו קרקע יכול להקנות את המטלטלין שהוא מוכר, נותן או משעבד אגבארבע אמות שיש לו בארץ־ישראל, כי הלא כל ישראל יש להם חלק בארץ זו, ואףשהעם עברי גורש ממנה ונחלתו נהפכה לזרים, אבל “קרקע אינהנגזלת”43. תקנה זו נתקנה עוד בראשית תקופתהגאונים, ומוצאה, כנראה, מישיבת סורא. כך הורה כבר הגאון הסוראי הקדמוןרב הלאי (תקנ“ב־תקס”א. וע' אנשי קירואן לפןזננסקי עמ' 5) לבניקירואן, ואלה נהגו כך ע"פ הורא זו (עי' ג“ה סי' קצ”ט־ר'). וכן סבר גםרב נחשון גאון סורא (ע' שו“ת מהר”ם מרונברג ד' פראג סי' תקל"ו). כך הורה, כנראה, גם רב סעדיה גאון (שם, אלא שרב האי רוצה לפרש את דבריו שרקבהרשאות הורה כך ולא בהקנאות) וכך אנו מוצאים גם בתשובת אחד הגאונים המובאתבסוף ס' הפרדס44 ובספר כלבו (סי' קכ"ח). אולם גאוני פומבדיתא ראו בזה הערמה גלויה יותר מדאי, והורו שאין להקנות מטלטלין במכר ומתנה רק אגב קרקע שיכול הלוקח או מקבלהמתנה לגבותה אך בהרשאה, שאדם מרשה את חבירו לגבות חוב או לקבל פקדון שישלו ביד אחרים. יש מקילין (ג"ה שם) “כדי שלא ישתקע ממון בני אדם אל המופקד” (תשובת הרי“ף ועי' עיטור את “אגב” וטעם אחר יש בג”מ סי' קצ"ג). אולם גםבהרשאה מודיע לנו רב האיי: “מנהגן ומנהג דאבהתן [מכמה] דורות דלאסגיא אלא על גב קרקע ידוע [דאפשר] למיגבייה” ג“ה שם בהערה עמ' 93 מלמטה. וע' ג”ג עמ' 280 ובהערת הר“ל גינצברג שם ואופטוביצר במאנאטסשריפט לש' 1911 עמ' 381). אך רב שמואל בן חפני גאון סורא האחרון, חותנו ובן דורו של רבהאיי כותב ש”נהגו לכתוב בהרשאות ד' אמות מחלק המרשה שבארץ־ישראל" (עיטור שםועי' “כפתור ופרח” פרק י"ד). ברור שכל אחד מהגאונים האלה מודיע לנו את מנהג ישיבתו. 1.jpg בזמן מאוחר תלו אמנם המקובלים את שלטיהם דוקא בגאוניפומבדיתא וביחוד ברב האי שיחסו לו ספרים שלמים בעניני קבלה, ועל שׁמונזדייפו גם הרבה תשובות מלאות סודות ורמזים. לזה גרם פרסומו של“אחרוןהגאונים בזמן וראשונים במעלה”. ↩ בקביעת זמנם של גאונים נמשכתי אחרי הר“א עפשטיין ז”ל במאמרו “גאון” באינציקלופדיא העברית־אנגלית כרך ה‘ עמ’ 571. ↩ ובפרש“י שם ”וביסודו של מורי רבי יצחק ב“ר יהודהראיתי התוקע לשד להבריח רח רעה מעליו” ראוי להביא פה את דברי רב האי עלמ“ש בבבא מציעא ק”ח: והסיר ד‘ ממך כל חולי אמר רב זו עין הרע, רבלטעמיה. דרב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד ואמר צ“ט מתו מעין רעה ואחדבדרך ארץ, פירש ר”ח ז“ל: גאון אמר אנן לא גרסינן ”עבד מאידעבד“ ומה שאמרו סלוק לבי קברי עשה כגון שאילות חלום וא”ל בלומו צ“טמתו…” (או“ז לב”מ) ורש“י ז”ל פירש יודע היה ללחוש על הקברות, וכו’ ועי‘ גם ערוך ערך עבד ב’. ↩ אגב יש להעיר, שגם את מנהג הכפרות בערב יו“כ מצאנוהוראשונה בפי גאוני סורא: רב ששנא (בשע“ת סי' רצ”ט. אך עיין מילרמפתח עמ' 22) ורב נטרונאי (הלכות פסוקות י‘ צ"ג ומדה גנוזה סי’ צ"ג), ומענין שגם אז נמצאו מלגלגים על מנהג זה והדומים לו ומביעים אתלגלוגם לגאון, כי הנוסחא הנכונה של התחלת התשובה היא: ”על ששחקתםשאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראש כבש בר“ה… ושאנו שוחטיםתרנגולים עיוה”כ כמספר בני בית, ושאנו מסתכלין בצפורן במוצאי שבתונותנין מים בכוס של הבדלה וכובסין פנינו. והשיב להם על ראשון ראשון: זה ניחוש טוב, ורובו מיסוד המקרא והאגדות… (“מעשה רוקח” לבעל הרוקחשי“ל מכת”י, סאנוק תאע“ב, מ' ל”ג ומתחיל: “מ”כ כמגילת סתרים של רבנסים…"). וכן הגירסא במרדכי יומא ואו"ז ובתוש“ר 1 עמ' 51 וג”ל סי‘ ח’: וששאלתם שאנו רגילים… ובה“פ סי' צ:ג: וששחקתם שאנורגילים… ובכל אלה המקומות נשמטו המלות ”שאנו נוחשי נחישות“ אבלהנוסחא הנכונה היא זו הובאה לעיל, ולחנם מגיה ר”י מילר ה“פ: ו”שחקקתם“, ביטוי זה (ושחקקתם) מצאנוהו רק במקומות אחדים בכל תשובות הגאונים. עי' ח”ג סי‘ קכה ולהלן סי’ ה'. נראה שהתשובה נשלחה לבני קרואן, ולכן כותבלהם הגאון בכבוד אף שלגלגו על מנהגים מקובלים בישיבה. ↩ אולם הרשב“ם לב”ב שם כותב: “וראיתי כתוב מפני שהשדיםמתלוים עם החוזרים מבית הקברות לכך תקנו מעמדות ומושבות כדי שבתוך כךיסתלקו השדים מעליהם, ולא נהירא…”. ↩ תשובות הגאונים רב נטרונאי ורב פלטוי, שמתו כמעטבעונה אחת בשנות תרי“ז–תרי”ח, היו מצטרפות ע“פ רוב לקובצים מיוחדים שעלגבם היו רושׁמים שם שני הגאונים האלה מבלי לרשום על כל תשובה ותשובה אתשם הגאון ששלחה. לידינו הגיעו ג' קובצים כאלה: אחד ב”חמדה גנוזה“, המכיל בתוכו את התשובות סימני א'–כ”ד, ושנים בתשוה“ג הוצ' קאסיל, ברליןתר”ח, הכוללים בתוכם סימני ט“ו–כ”ח – כ“ט–מ”ה של התשובות הנ“ל (עי' עלזה במאמרו של החכם י. נ. שפשטיין ביאהרבוך ד. יוד. ליט. געז. כרך ט). קרוב שגם תשובתינו זו באה בקובץ כזה, ולכן נתיחסה בהל' הריצ”ג לרבפלטוי. כך קרה גם לתשובה סי‘ א’ אשר ב“חמדה גנוזה”, הבאה אצל קצתמחברים על שם רב פלטוי (ע‘ אגור ה’ ציצית). ↩ שבה“ל סי' ס”ה. השוה גם “שׁערי תשׁובה” סי‘ פ’. אמנםקרוב שאין אלו דברי רב שלום א“א הוספה. במנהיג ה‘ שבת סי’ ד': ואיןצריכין שמירה…דכתיב מזמור שׁיר ליום השׁבת ליום שׁשׁובתין מזיקיםבעולם, ואין לחתום בשׁומר עמו ישׂראל”. ↩ “והנוסחאים שראיתם… הרבה מאד יש אצלנו מזאת כאשרנקרא ספר הישר ואשר נקרא חרבה דמשה… וספר הנקרא רזא רבהחוץ מן המחותבות והפרטים (פרקים?) שאין להם מספר”. ספר “חרבה דמשה” נדפס ע“י ר”מ גסטר בשׁנת תרס"ג. ↩ אמנם מסידורו (דף ה‘ ב’) ותשובותיו (ה“פ סי‘ ע’ ג”ג עמ' 336) יוצא שדעתו של ר' עמרם בזה כדעת רב נטרונאי. ↩ עי‘ ב“נחל אשכול” שם שהוא משתדל – בלי הצלחה – לישבאת דברי התשובה באופן שיהיו הולמים את רב האי. הר“ש גינצברגב”גיאוניקה’ II עמ' 2 ו 3 [אולי 312 הערתפב“י] המיחס ג”כ על סמך דברי העיטור והאשכול תשובה זו לרב האי, מישבאת הקושי בזה שלפי דעתו דברים אלה הם ציטאטה לקוחה ע"י רב האי מתשובתגאון סוראי ששמו נשמט באשמת המעתיק. אולם אם גם ניחס אחת מהתשובות האלהלרב האי זה מראה רק שבימי רב האי קבלו בפומבדיתא את מנהג סורא בזה. זהיוצא אמנם גם מתשובת רב שרירא (ה“פ סי' ע”ג אשכול II עי' 101). ↩ דעת רב שלום בענין זה יוצא ברור עוד מתשובתו בשע“ת סי' קנ”ט־ה“פ סי' ס”ט־ ח“ג סי קמ”ז. ↩ מנהג הנפילה של אפים אחר תפלת ש“ע הוא עתיק ומוצאומתקופת התנאים (עי‘ בבא מציעא נ"ט ב’), ומשם נראה שבראש חודש לא היונופלין. אולם בימים ידועים ומקרים ידועים היו מנהגים שׁונים. כך אנומוצאים בסדור רב עמרם ד' י”ט א‘ ש“בבית רבינו שבבבל” היו נופלין עלפניהם גם ערבית. וע’ תשובת רב שלום גאון בשו“ת מהרם מרוטנבורג ד‘ פראגסי’ תר”ג. שנפילת אפים היא רשות מביא גם הטור סי' קע"א בשם רבנטרונאי. ↩ עי‘ מארכס: הוספות ותיקונים עמ’ 33 שורה 4 מלמטה. שבת זו נקראה “שבת בינתים”. עי‘ שם בחלק האשכנזי עמ’ 25: “תיקון לילשבת בינתים”. ↩ משבה“ל סי' שכ”א נרא5ה שבזמנו היה גם באיטליא המנהג ליפול אחר נילה. ↩ על מקור מנהגנו עי‘ אר זרוע ח"ב סי’ שט“ו, רק באיטליא לא היו מקיפין אלא בהושענא רבה, עי' שבה”ל סי' ס"ט. ↩ גם בסדר הושענות לרס“ג (נדפסו במונטסשׁיפט לש 893 עמ' 565־556, 506־17) יש ב' אלפא ביתות לכל יום ויום אף שהוא אומר שםמפורש ”שאין מקיפין אלא פעם אחת. מה שכתוב בתשובות רס“ג המובאת בהל' הריצ”ג: “וביום ו‘ אומר ג’ אלפא ביתא” נראה שצ“ל ז‘ במקום ג’, י ביוםשׁביעי היוּ חוֹזרין על כל א”ב הראשוֹנוֹת של יתר הימים. ↩ הלכות רב יהודאי גאון נקראו הלכות פסוקות, קטועותקצובות או הלכות קטנות בנגוד לההלכות הגדולות של ר“ש קיארא. עי' הרכביתשוה”ג עמ‘ 353 ור“א עפשטיין במחברתו על ה”ג עמ’ 12. ↩ ואמנם כך פסק הגאון רב פלטוי (ע‘ ריב"ז עמ’ ד') אבל לא מצאנו לו חבר בין הגאונים. ↩ ח“ג ס' קכ”ח בקובץ תשובות הנושא עליו שם רב צמח, אולם בקובץ זה באו גם תשובות רב שלום. השוה למשל סימני קי“ג–קי”ז ־תג“ךסימני מ”ו–מ“ז. לו שייך גם סי' קכ”ז הקודם (עי‘ מילר מפתח עמ’ 95). חוץמזה ברור שפה בא רק החלק השני של התשובה – “שאין מנהג אלא כמו שהרשנולכם” – ובאה ביחד עם חלקה הראשון, המובא ע“ש רב שלום בסרע”ג ד‘ ל"ו א’ץבריצ“ג, ס‘ הפרדס סי’ כ”ח ומחזור ויטרט עמ‘ 353, וע’ ר“א עפשטייןבמחברתוֹ הנ”ל עמ' 15. ↩ עי‘ ריצ"ג 11 עמ’ ד‘ שם כתוב: “ואמר מר רב שלוםואית דאמרי מר רב נטרונאי”. ועי’ בהערה הקודמת שעלינו ליחסה לרב שלום, אך מסכים לו גם רב נטרונאי במנהיג ובס' האשכול עם 10. ↩ תמוהים הם דברי רב האיי בתשובתו השניה. “מנהגשלנו כדמר רב נטרונאי ואם יש שנהג כדמר רב יהודאי לא ישנומ העיקרשמעתא מנהג אבותיהם בידיהם”. תשובתו זו היא השניה: “ונשאל רב האיי לכסוף”. האם שינה בנתים רה“ג את דעתובענין זה ושינה גם את מנהג ישיבתו? וצ”ע. ועי‘ בענין זה במחזור ויטריסי’ רכ"ז. ↩ מכאן יוצא שדבי בה“ג בזה לקוחים מהלכותיו של רביהודאי (עי' עפשטיין שם). רב יהודאי היה כידוע בין גאוני פומבדיתא, וגםספרוֹֹ חבר שם (עי' עלוי, דוה”ב ח“ג עי' 1 ורק בסוף ימיו נבחר לר”מבסורא ועמד על משמרתו זו ג' שנים ומחצה. אבל ה“ג נתחברו בסורא, כמושהוכיח ר”א עפשטיין, ולכן הוא כותב: כך היה בידינו… ↩ דעה קרובה לזו מובאת גם בב“י סי' קע”ב בשם הגהותהמרדכי שינכה לו שעור סלע ופונדיון לשנה בעד בית זרע חומר שׂעורים. ↩ בעל העיטור מוסיף “ולא בריר לן טעמא”. מדוע עודרביע, מדבריו שם נראה שהבין בדברי הגאון “עד רביע” – עד רביע מןההלואה. אך הגאון מכוון, כנראה, לרביע ממחיר הפירות או שכרהדירה. ↩ בתשובה שם חסרים באמצעותה קצת דברים. מתקשה אנימדוע הוא קורא לרב נחשון “גאון שלנו”. הכי רב צחמח זה הוא רב צמחבן חיים, אחיו מן האם של רב נחשון שנתמנה אחריו לגאון? רב צמח בן פלטויורב נחשון היו בזמן אחד, אלא שרב צמח האריך אחריו ימים שנים מועטות, ולכן יכל להזכיר את רב נחשון בברכת המתים. ↩ מאגרת רש“ג אנו יודעים שרב הונא מלך משנת צ”ו צ“זעד צ”ט לשטרות. מתאמתים איפוא דברי ר‘ יצחק ב“ר ראובן ב”שערי שבועות“ שער י”ג, ש“עיקר תקנה זו נקבעת בשנת אלף וצ”ח לשטרות בימי הגאוניםהאחרונים"(?). את דבריו אלה שאב בודאי ממקור קדמוֹן. בהגהות מרדכי סוףמס’ כתובות כתוב: “בשנת אלף וי”ט (ברור שצ“ל: וצ”ט) לשטרות מלך (מת?) רב הונא הלוי וביומוהי תקינו כמה גאוני בבל למיבא בע"ח וכתובת אשׁהמיתמי אפילו ממטלטלי. ↩ כשהוא מדבר על רב הונא הוא כוֹתב: “וביומיה תקינו…” וכשהוא מגיע לגאוֹן סוּרא רב ביבי הלוי הוא כותב: “והוא היה עם מר רב הונא הלוי ועם רב מנשה גאוניפומבדיתא כשתקני למגבה…” עי“ע קטלוג נייבואיר וקולי מכת”י אוקספורד № 2643,26. ↩ את הדברים האלה קשה להלום, כי הן רב שלום הי‘ גאוןבשנות ק“מ – קמ”ד לשטרות ורב נטרונאי קס“ד – קס”ח, ששים שבעים שנה אחריהתקנה, אבל הם מתבארים יפה ע“פ קטע מהגניזה שנתפרסם ע”י ד“רמאַנן, J.Q.R. n.s.xi, 458 שממנו יוצא ברורשזוהי תשובת רב עמרם, ושם נאמר ”דמן פ"ג שנין דאבא ריש גלותא וכו’ “. [במקור הסרוק נוספה כאן הערה(?) לא מובנת בתב יד. הערת פב”י] ותשובהזו שלח רב עמרם לקירואן בשנת תר“ל, והתקנה נתקנה בשנת תקמ”ז, עי' לעילבהערה. ↩ עי‘ במחקרו של ר“א מאַרבס J.Q.R.n.s. l. 82 שבכת”י מס’ העטור הנוסחא היא: “ודייני ורישי בלי נהגו…” ↩ בדומה לזה בתשובות ג“ק סי' צ”א בשאלה אם היבמהנכללת ג“כ בתקנת הגאונים ע”ד המורדת. ראוי להיר שבהלכות גדולות של ר“שקיירא, שנתחברו לפי”ד ד“א אפשׁטיין בערך שנת תקפ”ה, לא נזכרה תנתנו, אולם תקנת מורדת הקודמת בזמן נזכרה בו. ↩ גאוֹן זה רצה בכלל להקטין ת ערך תקנה זו ולהגבלה רקבגבולות בבל “אבל בשאר מקומות דרובא דאינשי אית להון מקרקעי… לאגביּין כתובה ובע”ח אלא ממקרקעי". ↩ בשלטי הגבורים לב“ק ד' מובאים דברי ר”ת “שאפילולבע”ח לא תקנו גאונים לגבות ממטלטלי דיתמי כי־אם בכתובה… וגם ר‘ שרירא גאון לא תקן כך אלא בכתובה“ ר”ל שבאגרת רש"ג לא נזכרה רק כתובה, ואמנם כך הוא בנוסח הצרפתי מאגרת זו, אבל בנוסח הספרדי נזכר גם בעלחוב, עי’ באגרת הוצאת הד“ר לוים עמ‘ 108, אולם עי’ שם ע‘ 105 שגם בנוסחהצרפתי כתוב: וביומיה תקינו למיגבא בע"ח וכתובה. ובס’ הישר לר”תסי' תק“ב: ”כתוב רב שרירא… וביוּמיה תקנו למגבי בע“ח מיתמי וכתובהממטלטלי”. ↩ דברים תמוהים אנו מוצאים בקטע תשובה אחת המיוחסתלרב האיי (ש“ץ ד‘ ה’ ל”א): “תקנו חכמים אחרונים לבע”ח להשתלם אפילואחר המיתה“ מן המטלטלין וכתוּבה לפי מנהגי המקומות עושין”. עי‘ סקהעיטור אות פסיקתא ועי“ע ג”מ סי’ י"ג. ↩ בה' נזקי ממון וא כותב: “תקנו הגאונים לגבות בע”ח מן המטלטלין ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין". ↩ תשובת ר‘ שמואל נדפסה ראשונה ע“י ר”א עפשטייןבמחרתו על ס’ “יחוסי תנאים ואמוראים” עמ' 26־27 ושנית מכת“י אחר רש”אפוזנאנסקי בספרו: Babilonische Geonim in nachgaonäischen Zeitalter s. 54־55. ↩ השׁוה אלפס כתוֹבוֹת פ“ן: ”והא מילתא איפליגו בהתרתי מתיבתא… חדא מתיבתא… ומתיבתא אחריתי…". סתם תרתי מתיבתא הןסורא ופומבדיתא. ↩ לפי תשובת אחד הגאונים שהובאה בעיטור אות מרד, נתקנה בשנת תתקמ“ב לשטרות־ד”א ת“י, ומכאן סיוע לדברי רי”א הלוי ב“דורותהראשונים” ח"ג עמ' 169–172. ↩ פלוגתא זוּ הובאה גם בה“ג ה' יבום וחליצה: ”וכי לא ניחא לה ביבם לית ליה כתובה… ואית רבנן דפליגו…" ↩ עי‘ גם תשובתו בג"ה סי’ רע“ז. אולם עי' בש”ץ ג‘ א’ מ“ג שמשם כאלו נראה שרש”נ סובר שהיבמה ישנה בדין מורדת מה שתמוהמאד". ↩ אך עי‘ בס’ הפרדס (ד‘ קושטא דף ב’ ע"ב) ושם מובא בשם רב האיי שדנין יבמה כדין מורדת. ↩ כמו לדעת רב שרירא בח“ג סי' ק”מ־ש“ן ד‘ ד’ ט”ו, אולם עי‘ תשובת רש“ג כג”ק סי’ צ“א שהואה לעיל, ועי' ”מפתח“ עמ' 115 בהערה פ”ח. ↩ כנראה רב משה גאון סורא, כמו שמראה התחלתה: “הכין אתחזיאת לנא מילתא”, וכן גם מה שכתוב בה: “ושקלא־כתובתה – ממקרקעי דבעלה” עי‘ בסי’ ח' של מאמרנו זה. ↩ עי‘ גם תוספות לב"ב ד’ מ“ד ע”ב ושׁטה מקובצת לב“מד' מ”ו, אמנם מתוך דברי בה"ג (הוצ‘ הילסהיימר עמ’ 449) נראה שאין הואמסכים לתקנה זו. ↩ שם באו שתי תשובות בענן זה. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42725	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42725", "genre": "עיון", "original_language": "", "pby_id": 42725, "source_edition": "ירושלים: דפוס י' היילפרין", "title": "חלופי מנהגים והוראות בין ישיבות סורא ופומבדיתא", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרי אני כבן שבעים (מעין הקדמה לספר, מעזבונו של המנוח) אל תלעג לזקן, כי נזקן גם אנחנו (מדברי יהושע בן סירא) יש ונדמה לי, שעודני צעיר לימים ורך בשנים, ועוד רב הדרך לפני לפעול וליצור בכל ענפי החיים הצבוריים והחברתיים. אולם המציאות החיה מטפחת על פני ואומרת לי: “נער היית וגםזקנת”. ונזכר אני בדברי ר' אלעזר בן עזריה, אשר אמר: “הרי אני כבן שבעיםשנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”. בדבריו אלה הגדיר ר' אלעזר בן עזריה, ששבעים שנה מהווֹתתקופה ארוכה ומסויימת בחיי האדם ובעל־כרחי אני משלים עם העובדההזאת. ימי הנוער זורמים, ימי הבגרות באים וחולפים כיום אתמול. והזקנה קופצת פתאום, ואין מי שיעמוד נגד סדרי החיים. שבעים שנה אינן תקופה קצרה לא בחיי הכלל, וכל שכן לא בחיי הפרט. בתקופה של שבעים שנה חלות עליות וירידות אצל עמים שלמים, ועל אחת כמה וכמה אצל האדם היחיד. כשאני סוקר אחורנית רואה אני, שמשחר ילדותי ועד הגיעיהלום, אירעו מאורעות כבירים בחיי כל העמים וחלו חליפות ותמורות גדולות עדלאין ערוך בחיי ישראל. היתה לי הזכות הגדולה לעמוד קרוב לתנועת התחיה העברית, מראשית צמיחתו של הרעיון הלאומי ועד שזכיתי לראות במו עיני הרבה מן החזיוןשנתגשם. מימי נעורי השתתפתי בפועל ביצירת ערכים לאומיים ותרבותייםבגולה (עד שנת תרס"ו – 1906), ואחר כך הייתי בין שורות הבונים על אדמתהמולדת, ועד היום כולי נתון בתוך מערכת הבנין והיצירה. בשנת תרנ“א (1891), בעודני ילד כמעט, זכיתי להיות בשורותהפועלים העברים בכרמי ראשון־לציון, בין ראשוני המתישבים בחדרה, שטבעהבביצות ואגמי־מים מזוהמים, אשר שימשו קן ליתושים מפיצי הקדחת הממארת. בתרנ”ב הייתי אחד מעשרת המתלמדים הראשונים ביקב ראשון־לציון. לאחר שנפגעתי בקדחת חוזרת ונשנית נאלצתי לחזור עם הורי באב תרנ“ב לרוסיה, ונשארתי שם עד שבט תרס”ו. את האהבה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולכל קנינינו הלאומייםוהתרבותיים ינקתי בילדותי בבית הורי, ועוד יותר התקשרתי בכל נימי נפשילארץ־האבות בזמן היותי בה מאייר תרנ“א ועד אב תרנ”ב. ברוסיה הקדשתי הרבה מזמני וממרצי לעבודה חנוכית ותרבותית וגם לעבודה אירגונית ולתעמולה רחבה בכתב ובעל־פה. תחנתי האחרונה בגולה היתה ייליסבטגראד (“קיריבוגראד” כיום). בעיר זו עשיתי מתרנ“ח – 1898 עד שבט תרס”ו – פברואר 1906. שמונה השנים הללו עברו עלי מתוך עבודה מתמדת בהפצת הלשוןהעברית והתרבות העברית בחוגים רחבים, בפרט בקרב הנוער הלומד, ועשיתי נפשותרבות לתנועה הציונית. נלחמתי מתוך גאווה לאומית וחדור הכרה פנימית להשלטת הלשוןהעברית והלמודים העבריים בבתי־הספר הפרטיים והצבוריים של יהודי ייליסבטגראדוסביבתה. התנדבתי להוראה בשעורי־ערב לגדולים, בשעורי שבתות למבוגרים, ובבתי־ספר מתוקנים שבהם למדו עברית בעברית. הייתי מרצה בחוגי הנוער הלומדעל דברי ימי ישראל, על תולדות חבת־ציון ועל התנועה הציונית ושומעי לקחי היומכל השדרות. כחייל נאמן במחנה הציונים, הייתי מציית למפקדים והמנהיגיםהציונים, ומלאתי מתוך אחריות גמורה את כל התפקידים שהטילו עלי: מכירתשקלים, בולי הקרן הקיימת, מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברתאנגלו־פלשתינה, מניות חברת “גאולה” לקנית קרקעות בארץ־ישראל, מניות “קרית־ספר”, הפצת חוברות תעמולה, עריכת מכתבים־חוזרים ברוסית ובעברית, השתתפות בירחון “סקירה ציונית” ועוד. אך כל העבודה הרבה בגולה למען ציון לא נתנה סיפוק מלאלרוחי, ועיני היו נשואות לציון עצמה. לבי נמשך להיות בין אלה שהטילו עלעצמם להיות חלוצים על אדמת המולדת ומכשירי הקרקע לעליה נוספת. בשבט תרס“ו יצאתי מעיר־מגורי ייליסבטגראד, ובאדר תרס”ו באתי – הפעם השניה – ליפו, “שער ציון” הראשי בימים ההם. ומאז קשרתי את עצמי עם הארץ קשר־עולם. שרפתי אחרי את כלהגשרים ברוסיה. ומיום שדרכה רגלי על אדמת הארץ, הרגשתי כי זוהי מולדתי ואיןאחרת. התישבותנו בארץ היתה דלה מאד בימים ההם. רק שתים־עשרהמושבות ביהודה, שומרון והגליל. האוכלוסיה היהודית בכל ערי ארץ־ישראלומושבותיה מנתה לא יותר מחמשים אלף נפש, בתוך מחצית המיליון של האוכלוסיההכללית. המצב הכלכלי בעיר ובכפר היה ירוד מאד. על הכורמים והיוגביםעבר אז משבר חמור מאד, עד כדי עקירת גפנים ונטישת כרמים. בגידול פרי הדר לאעסקו עדיין יהודים כמעט. החקלאות היתה במצב ירוד, ולא יכלה לכלכל אתעובדיה. המסחר והתעשיה היו מרוכזים בעיקר בידי הנוצרים ובמקצת בידיהמושׂלימים העירוניים. חלקם של היהודים בכל ענפי הכלכלה בארץ היה בלתי־ניכרלגמרי. גם בבחינה רוחנית־תרבותית היו דרכי ציון אבלות. העבריתהיתה אז קנין מועטים מבין המורים והתלמידים. העברית היתה מדוברת רק ביןכתלי בית־הספר, ואילו ברחוב ובבתים הפרטים שלטו לשונות זרות שהביאו אתםהעולים מארצות־מוצאם. ביפו היה בית־ספר עברי יחידי מיסודו של ועד “חובבי־ציון”. בבתי־הספר של חברת כי“ח (אליאנס) ו”עזרה" היו שליטות התרבות הצרפתיתוהגרמנית. מספר גני־הילדים היה לא יותר מחמשה בכל הארץ – בירושלים, ביפוובמושבות. בתי ספר עממיים התקיימו רק במושבות, ובתי־ספר תיכוניים לא היועדיין כלל. הוצאת־ספרים עברית היתה חלום לעתיד לבוא. העתונות היתהעדיין מיוצגת על־ידי שני עלונים קטנים ועלובים שיצאו 2–3 פעמים בירושלים. ומי חשב אז על מוסדות לאמנות פלאסטית או למוסיקה? בית־הספר “בצלאל” בירושלים, מיסודו של פרופ' ברוך שץ, שהיה חלוץ לחנוך אמנותי – היה בראשיתייסודו. כזה היה אז מצבה של הארץ. אך לא התיאשתי, וכחלוצים אחריםשעלו לארץ באותה תקופה, הייתי דרוך על־ידי הרצון העז והמרץ המתמיד: לעשות. לעבוד. לפעול. לבנות. לחדש. ובמיטב כוחותי הרעננים נתתי את ידי לכל מפעלשהיה בו רצון בנין ויצירה. לא שאלתי ולא חקרתי מראש, אם יצליח המפעל שאנומתחילים בו או לא, אלא נצטרפתי בכל לבי לעושים ולמפעילים. אעלה בזה כמה ראשי־פרקים מן המפעלים שהייתי שותף להם ברב או במעט במשך ארבעים שנה: א. נסיונות־התעשיה הראשונים בארץ כפי שהזכרתי לעיל. היתה התעשיה בימים ההם קרקע־בתולהלגמרי. שני מפעלי־התעשיה היחידים היו בראשון־לציון ובזכרון־יעקב: שני יקביםשנבנו מכספי הבארון אדמונד רוטשילד – לתעשית יין, קוניאק וליקר. מתוך אמונה, שלא על החקלאות בלבד תיבנה ארץ־ישראל אלא גםעל התעשיה – רכשתי מניות בכמה עשרות אלפים פראנקים זהב של בית־החרושתהיהודי הראשון לבנין מכונות וליציקת ברזל ונחושת מחברת ל. שטיין ושות' ביפו. כן קניתי מניות של בתי־החרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה שלחברת “עתיד” סמוך לייסודם. תנאי העבודה במשטר התורכי הכבידו מאד על דרך ההתפתחותהרצויה של בית־החרושת. בעלי־המניות בבתי־החרושת החדשים לא ראו כל ברכהבהשקעת ממונם, והפסידו את הונם שעלה למיליון פראנק זהב ויותר. אףכותב־הטורים הניח את כספו על קרן הצבי. גם בארצות המפותחות בעלות רמה טכנית ותרבותית גבוהה קשותההתחלות, ושבעתים קשה היה באותם הימים המצב בארץ, שלא היו בה לא מלאי שלחמרים גלמיים ולא כלי־עבודה. גם פועלים בעלי־מקצוע לא היו. חברות־מניות היואסורות מבחינה מדינית־כלכלית וחוקית, במשטר התורכי של הימים ההם. וכמובןשאי־אפשר לצפות לשום סעד ממשלתי לפיתוח התעשיה. מפעלי־התעשיה הראשונים נתמוטטו אמנם, אך הם סללו את הדרךלמפעלים שבאו אחריהם. על חורבות בתי־החרושת “ל. שטיין ושות'” ו“עתיד” הוקמהבמרוצת הזמן רשת ארוכה של תעשיות רבות בכל הענפים, שהעסיקו רבבות עובדיםבערים ובמושבות ומחזורן השנתי עלה למיליונים לא"י. כותב־הטורים יכול להתברך בלבו. שאף הוא היה בין בעליהנסיונות, שהם עצמם נכשלו אמנם אבל את פרי נסיונותיהם קצרו אחריםבהצלחה. ב. נסיונות פרדסנות אך לא רק בנסיונות תעשיה השקעתי את הוני, אלא גם בפרדסנות, שאף היא היתה בימים ההם מפעל חלוצי. גם בזה אמרתי לשמש דוגמה לאחרים, משום “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. בתרס"ו השקעתי חלק מהוני בנטיעת פרדס משותף ברחובות. כמהוכמה השקעות כרוכות בנטיעת פרדס: רכישת קרקע והכשרה לנטיעה, נטיעה והשקאה, זיבול וגיזום ויתר העבודות הכרוכות בהחזקת הפרדס. הכל כרוך בהוצאות מרובותעד שאדם רואה פרי בעמלו. לאחר שבע השנים הראשונות של הוצאות בלתי־פוסקות, צפיתילבוא על שכרי מן היבול הקרוב. אך הנה פרצה מלחמת העמים באב תרע“ד, מלחמהשנמשכה עד חשון תרע”ט. בשנות המלחמה נפסקה התחבורה בים וביבשה, ולא היו כלקשרים עם שווקי חוץ־לארץ, וכל הפרי נשאר בארץ ללא ממכר. ולא זה בלבד: באביב תרע"ה לקתה הארץ במכת הארבה: ארבה כבדכיסה את עין הארץ והשחית את היבול בשדות, בכרמים ובפרדסים. ונוסף על כךהחרימה הרשות הצבאית התורכית בפרדסים את כל התיבות ופחי הנפט שהוכנו להסקתהמנועים בבארות ההשקאה, וכן את המנועים ואת צנורות ההשקאה, והפרדסים נשארומוזנחים. אף הפרדס שהייתי שותף בו, סבל קשה. מאות עצים נשרפו בו עדאפר והעצים הנותרים נפגעו אף הם. יצאתי ב“שן ועין” גם מענף הפרדסנות, אךבמרוצת הזמן התפתח הענף הזה ונעשה מקור־הכנסה גדול לפרדסנים ולעובדיםהיהודים בארץ. חלקי היה רק בין החלוצים. וגם זו לטובה. ג. ממיסדי תל־אביב אך אם בתעשיה ופרדסנות הייתי רק חלוץ שנכשל, הנה בנסיוני כאחד ממיסדי תל־אביב הצלחתי ובאתי על שכרי מכל הבחינות. בבואי ליפו גרתי בבית שכור של שיך ערבי, באחת הסימטאות. האוירה של יפו, על יפיפותה, ריחותיה והרעש שבה (צריחות מחרישות־אזנים שלרוכלים וסוחרים בנוסח המזרח וכו'), לא היה בה כדי לעודד את רוחם של בניהעליה השניה. גרתי בצל קורה אחת עם עקיבא־אריה וייס, אף הוא מבני העליההשניה, ותוך אי־שביעות רצון מן המצב הקיים ביפו נתגבש הרעיון על הקמת שכונהמחוץ לתחומי יפו הבנויה. אור ליום י“ב תמוז תרס”ו (יולי 1906) נתכנסה אסיפה כלליתמבני הישוב החדש והישן. שהחליטה על ייסוד חברה בשם “אחוזת בית”, ונבחר ועדראשון בן חמשה חברים. ואני זכיתי להיות אחד מחמשה אלה. על ראשיתה ועל שלבי התפתחותה של אחוזת־בית כתבתי מאמרים רבים, ולא אאריך בזה כאן. גאותי על כך, שזכיתי ללווֹת את העיר העברית הראשונה מראשיתצעדיה ועד היותה לעיר־אם בישראל. הייתי מבוני הבתים הראשונים, מחברי הועדומועצת־העיר הראשונה, הייתי ממנהלי־המחלקות הראשונים של העיריה וסייעתיבמיטב יכלתי לגבש את התפקיד של העובד המוניציפאלי העברי, תפקיד שאינו כרוךבעבודה של שעות מסוימות בשכר מסויים, אלא בהרבה התנדבות וחבה וזמןללא־גבול, לשם מטרה אידיאלית נעלה: בנין עיר עברית לתפארת. הרבה גלגולים והרפתקאות עברו על תל־אביב למן המשטר התורכי, האזרחי והצבאי. תקופת המלחמה הראשונה. הגירוש הכללי ועד תקופת המשטר הבריטיעל כל גזירותיו והגבלותיו. אך תל־אביב עמדה בכל הצרות והנגישות ובזכות זהזכתה להיות עיר־הבירה הזמנית של מדינת ישראל המחודשת. ובה נתגבשו התאיםהראשונים של עצמאות ישראל. הנה זה שכרי, וזה חלקי מכל עמלי במשך עשרות שנות עבודה למען בנין הארץ והגשמת הרעיון הציוני. ואשריני שזכיתי לכך! – ד. עבודתי הצבורית בשטחים שונים החשש מפני “עדות הנחתום על עיסתו” מונעת ממני להאריך בפרטיעבודתי הצבורית והחברתית, כי הרי “שכר מצוה מצוה”. ואזכיר פה רק ראשי־פרקיםמפעולותי: בתרע“ב הייתי ממיסדי “ארגון הפקידים” בתל־אביב, ואחר כךיסדתי כמה סניפים בירושלים, חיפה, פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות וחדרה, ועמדתי בראש המרכז הארצי עד שנת תרפ”ג. ארגון זה מונה כיום כמה אלפיםחברים, המגינים על האינטרסים המקצועיים של הפקידים בכל פנות הארץ, ושוקדיםעל שכלול המקצוע ויעילות העבודה. כן הייתי ממיסדי הסתדרות “האזרח” יחד עםמ. דיזנגוף, ממיסדי “קופת התגמולים” של פקידי עירית תל־אביב בשנת תרפ“ב, בין השופטים הראשונים במשפט השלום העברי בשנות תר”פ–תרפ"ג. בתרפ"ב הייתי ממניחי היסוד לבנין “המרכז המסחרי” במזרחתל־אביב. מסביב לתא המרכזי נבנו במשך הזמן כמה תאים מסחריים, המצטרפים כיוםיחד למרכז כלכלי חשוב מאד לא רק בארצנו, כי אם גם בכל המזרח הקרוב. השתתפתי באופן פעיל בפיתוח “האופירה הארצישראלית” מראשיתה, והייתי מחבריהם הראשונים של כמה מוסדות ואגודות לפיתוח אמנות ולהפצתה, מהםשלא ארכו ימים, לצערנו, כגון: החברה להפצת אמנות וספרות “יפיע”, מקהלת “זמיר”, שהייתי חבר מועצתה, ועוד. הייתי חבר במועצת ברית הציונים הכלליים, אח בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב, חבר מועצת שוחרי האוניברסיטה העברית, חבר ועד הקהילהליפו־תל־אביב, חבר הועד המפקח בגימנסיה “הרצליה” וכו' וכו'. במשך עשרות שנים פירסמתי כמה מאות מאמרים ורשימות בעתוניםרוסיים ובעתוני הארץ, כגון: “הארץ”, “דואר־היום”, “הבוקר”, “מסחר ותעשיה”, “הישוב”, “השעה”, “חזית־העם”, “חדשות אחרונות”, “ידיעות עירית תל־אביב”, “הד ירושלים”, “העולם”, “המשקיף”, “הד הישוב”, “הבנאי החפשי” ועוד. במאמריאלה הבעתי את רעיונותי על בעיות השעה, הערכות על אישים, או רשמתי לזכרוןמאורעות שהייתי עד־ראיה להם. באב תש"ב הוצאתי ספר בשם “עם בני דורי”, שבו כינסתי חלקממאמרי על אישים שהכרתי. ועכשיו – בשנת השבעים שלי ־־ אני מכין להדפסה כרךשני על אישים בני־דורי. אם אזכה להאריך ימים, אוציא כרך שלישי על תל־אביבומפעליה. וגם כרך רביעי שבו ירוכזו מאמרי על שאלות מדיניות ובעיות ישוביותוגם רשמי מסעי באירופה בשנות 1935–1939. ה. הבנאות החפשית בשבט תרצ"ה (פברואר 1935) ראיתי בפעם הראשונה את האור המאסוני בלשכת הבנאים החפשים “מוריה” מס' 3 במזרח תל־אביב–יפו. תחילה הייתי בבחינת תלמיד, ככל התלמידים המחפשים את האורהמאסוני. התעמקתי בתורת הבנאות החפשית ונוכחתי שזה מיסדר חשוב מאד, המפיץזה מאות שנים את תורת האחוה. מיסדר יקר זה חרת על דגלו את הסיסמה הנהדרה בת שלש המלים: חופש, שויון, אחוה. כל מלה היא פרשה לעצמה, המדברת אל הלב ואל המצפון האנושי, ואינה זקוקה לבאורים נוספים. עובדה היא, שהמהפכה הצרפתית אשר ראשיתה נעוצה בסוף המאה הי"ח, לקחה לה לסמל את שלש המלים היפות וחרתה אותן על דגלה. הבנאות החפשית משמשת אכסניה של תורה ועבודה לכל הדתות, הגזעים והלאומים בלי הבדל מעמד ומפלגה. בתוך הפולחן של מיסדר הבנאים החפשים מוצאים לשון משותפת אנשים שלא ידעו ולא הכירו איש את רעהו קודם שראו את האור המאסוני. בחוגי הבנאים החפשים מוצאים את מקומם מלכים, נשיאיםורוזני־ארץ, אנשי־שם, עסקנים, סופרים, משוררים, אמנים, בעלי מקצועות חפשים, פועלים ועובדים מכל העמים והארצות. הבנאות החפשית יוצרת אוירה של אחוה, רעות וידידות בין כל האחים הפזורים בכל קצוי תבל. מסביב לאור הבנאות החפשית מתחממים כעשרים מיליון אחים מכלעמי תבל, השואפים לאידיאל נאצל ועילאי, להרמת ערך החברה והצבור מבחינהמוסרית ורוחנית. עתידה הבנאות החפשית להתפשט יותר ויותר ולחבק זרועות העולם הרחב והגדול מקצהו ועד קצהו. לבי אומר לי, שלא רחוק היום, ובצל האור המאסוני יחסו מאותמיליונים בני אדם מכל אומות העולם, אשר בכוחות משותפים ינקטו בכל האמצעיםהאפשריים להשכנת שלום אמיתי ואחוה נאמנה בין כל עמי תבל. באין חזון – אין אידיאלים. וחזיון הבנאות החפשית עתיד לחדור לכל העמים הנאורים והמתקדמים. תפילתי ושאלתי מן המהנדס העליון של היקום, שיזכני לחזותבמו עיני את ארץ העברים המאוכלסת מיליוני יהודים אשר יתקבצו מכל פזוריהגולה ויבנו את הארץ השוממה וייצרו ערכים חדשים על רקע החנוך, התרבות, האמנות; יפתחו את תורת המוסר האנושי ויקימו מפעלים כלכליים בשביל כל תושביהארץ. ואני מאמין אמונה עמוקה. כי ארץ־ישראל תקום לתחיה שלימהותיבנה על־ידי בניה־בוניה. ואז יקום ויבנה בארצנו גם מרכז חשוב לבנאותהחפשית, אשר ישמש מגדל־אור רם ונשא ויפיץ את קרני אורו לכל המזרחהקרוב. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42726	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42726", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42726, "source_edition": "תל אביב: הועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי והוצאת מסדה", "title": "הרי אני כבן שבעים", "translator_uris": "", "translators": "" }
הרצל המנהיג והתנועה בהתהוותה א על ראשית התהווּתה של התנועה הציונית נכתב הרבה, אך ככלשאנו מרחיקים מאותה תקופה הרת־עולם, הולך וגדל הענין בכל פרט ופרט, קטןכגדול. כל מי שזכה לעמוד על יד עריסת התנועה מצוה עליו לספר לדורות הבאיםאת אשר זכור לו מאז, ולהוסיף נופך משלו לאשר סיפר כבר. רצוני להעלותמומנטים מימי נעוריה של תנועתנו, כפי שנחרתו מזכרוני. דרך אגב מביא אני כמהדברים על הרצל, שנכנסו כבר בתולדות הציונות, אבל בשעתם חיינו אותם, אנו בניהדור הראשון לציונות, והם היו הגיגינו ביום ובלילה: כשהופיע בשעתו (1896) הספר “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, נזדעזעו אמות הספים של היהדות בכל מזרח־אירופה ובעיקר ברוסיה. רוב מנינהובנינה של יהדות זו, המשתייכים למחנה “חובבי ציון”, ובני הדור הצעיר בפרט, היו מתכנסים באסיפות הסגורות, בחדרי־חדרים (מאימת הרשות), ומתווכחים עלהספר הזה של המחבר, אשר שמו לא היה ידוע בצבור היהודי עד לפני זמן מועט. היה מורגש מכל שורה ושורה שבספר, כי “דרך כוכב מיעקב”, ומאורע גדול נפלבחיי היהדות. ובינתים הגיעה השמועה על הכנות קדחתניות לקונגרס ציוני עולמי ראשון, העומד להתכנס במרכזה של אירופה. השמועה עשתה לה כנפים ועברה מעיר לעיר. רוסיה היתה בימים ההם מרכז עיקרי לתנועת “חבת ציון”, וטבעי הוא איפוא, שהד"ר הרצל, הוגה רעיון הקונגרס, נתן את דעתו קודם־כללקבל את הסכמתם של אנשי “חובבי ציון” היושבים ברוסיה ולשתפם בכנוסראשון־במינו זה. לשם כך פנה הרצל בכרוזים לחובבי־ציון שברוסיה ואף שלחממונפליה את הסטודנט יהושע בוכמיל, מיוצאי רוסיה, לבקר בכמה ערים ועיירותברוסיה ולהכריז על הקונגרס הציוני הראשון, העומד להוועד. הצליחה התעמולה המוקדמת. והצירים מרוסיה תפסו את המקוםהחשוב ביותר בין מאות הצירים, שנתכנסו באבגוסט 1897 בקונגרס הציוני הראשוןבבזל. אגב: על מספר הצירים של הקונגרס הראשון יש גירסאות שונות: ד“ר י. ספיר, במחברתו “תולדות ומהות הציונות” (1901) נקב את מספרם של ציריהקונגרס הראשון – 204. לעומת זה אמר פעם מ. אוסישקין (בהספדו על י. בוכמיל, באוקטובר 1938) כי מספרם היה – 250. הפרופ' היינריך לווה, מצירי הקונגרסהראשון, אמר לי שמספר הצירים היה – 196, ואף הפרופ' צבי בלקובסקי אישר אתהמספר 196, ומהם 70 מרוסיה בלבד. לעומת זה תומך הפרופ' יוסף קלוזנר במספרשנקב הד”ר י. ספיר במחברתו, היינו 204. לאחר הקונגרס הראשון חולקה רוסיה הרחבה לשנים־עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים: א) מ. אוסישקין – גליל ייקטרינוסלב; ב) ד“ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; ג) פרופ' צבי בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד) ד”ר בנדרסקי – גליל בנדרי; ה) ד“ר צ. ברוק – גליל ויטבסק; ו) זאב טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ז) עוה”דמ. יסינובסקי – גליל וורשה; ח) ד“ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול; ט) פרופ' מ. מנדלשטאם – גליל קיוב; י) ד”ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; יא) הרברבינוביץ – גליל ספוצקין; יב) ד"ר ש. רוזנבאום – גליל מינסק. יש להעיר, שהגלילים נקראו על שמות המורשים לפי מקום־מושבם, וכל גליל הקיף כמה פלכים גדולים ברוסיה של אז. כל מורשה היה מוציא מפרק לפרק מכתבים־חוזרים בשביל האגודותהציוניות. מכתבים אלה שנכתבו עברית, רוסית ואידיש, שימשו חומר חשוב לביסוסעיקרי הציונות, ובפרט היתה להם השפעה מרובה על בני הנוער שנתחנכו בשניםהראשונות על המכתבים־החוזרים של המורשים הגליליים. המכתבים־החוזרים היו בטאוניה של ההסתדרות הציונית בראשיתה, כי עתונים ציוניים טרם היו בארץ, אבל היו להם, לבטאונים אלה, הדים רביםמאד. רעש גדול חולל בשעתו המכתב־החוזר הרביעי, שיצא בעריכת הד“רברנשטיין־כהן בקישינוב, מכתב שהוקדש ברובו לבקורת חריפה על פעולות הועדהפועל הציוני בראשותו של ד”ר הרצל. הד"ר ברנשטיין־כהן העיז לדבר גלויותובלי משוא פנים ולהשמיע את דעתו ברבים, נלחם מלחמה עקשנית להשקפותיוולדעותיו, ונשאר לעתים יחיד במערכה. בכנסיה של ציוני רוסיה, שנתכנסה באבגוסט 1902 במינסק, היורבים שהביעו את מורת־רוחם על הבקורת הקשה שנמתחה על פעולות הרצל, והמכתביםשל “לשכת הדואר” בקישינוב נפסקו לגמרי. בשנים הראשונות היה המרכז הרוחני בביאליסטוק, בהנהלתושל הרב שמואל מוהילובר; המרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופ' מ. מנדלשטאם, בהשתתפותו הקרובה של ליאו מוצקין; המרכז התרבותי והספרותיתחת הנהלת עוה“ד מ. יסינובסקי בוורשה, והמרכז לארגון ולתעמולה היה בהנהלתהד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן בקישינוב. ב לאחר שנפסקו המכתבים־החוזרים של “לשכת הדואר”, החליט זאבטיומקין להוציא לאור ירחון ברוסית בשם “סקירה ציונית” (“סיוניסטסקאיהאובוזרניה”). השתתפו בירחון בקביעות הד"ר יוסף שטיין, רופא־השניים ד. קניבסקי, א. כהן וכותב השורות האלו. ירחון זה יצא לאור בייליסבטגראד כשנתים (1902–1903), בעריכת טיומקין ושטיין. בשבועון בגרמנית “די וולט”, שיצא בעריכתו של הד"רהרצל בווינה, השתקפו בעיקר פעולות האגודות הציוניות במערב־אירופה. הציונותברוסיה, שבה היו רוב האגודות הציוניות, לא השתקפה בעתון זה במידהמספקת. השבועון “סקירה ציונית” שימש, איפוא, כלי־מבטא יחידי שלציוני רוסיה עד הופעת הירחון “ייבריסקאיה־ז’יזן” (“החיים היהודיים”), ואחרכך השבועון “ראזסווייט” (השחר) בעריכת א. אידלסון בפטרבורג. עתון זה שימשקשר חי בין הגלילים של המורשים הציוניים ברוסיה, כיון שכל גליל היה בבחינתשלטון עצמאי ונפרד מיתר הגלילים. העבודה העיקרית של הציונות בימים ההם היתה: הפצת שקלים, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברת אנגלו־פלשתינה, מכירת בוליקרן הקיימת, ואוסף תרומות שונות לטובת הישוב בא"י. במרוצת הזמן החלו להכניס לחוג הפעולות גם עבודה תרבותית, כגון: סדור שעורי־ערב והרצאות על תולדות ישראל והתנועה הלאומית, פתיחתבתי־ספר מתוקנים, שבהם נלמדו הלמודים העבריים בעברית. פתיחת חדרי־קריאהוספריות, הוצאת חוברות ועלונים לתעמולה ציונית. כל המורשים ועוזריהם הקרובים עבדו בהתנדבות, בלא שום שכר, והקדישו את מיטב זמנם ומרצם לתעמולה ציונית בעל־פה ובכתב ולעבודהמעשית. ההסתדרות הציונית לא היתה מפולגת עדיין למפלגות, ורקל“זרמים” של עבודה מדינית, תרבותית ומעשית. וכל זרם העדיף את פעולתו עלהפעולות האחרות. הזרם, שצידד בעבודה המדינית, היה בטוח כי זוהי העבודההעיקרית. ואלו העבודה התרבותית והמעשית אינן אלא ממדריגה שניה. כנגד זהטענו “המעשיים” ו“התרבותיים” שהמחנה כולו, הצבור הרחב, חייב לעסוק בעבודהמעשית ותרבותית בגולה ובארץ־ישראל, ואת התפקידים המדיניים יש להטיל על קומץהמנהיגים ועוזריהם הראשיים בלבד. אגב: לאחר פרעות קישינוב, באביב 1903, היו הציונים מןהמארגנים הראשיים של ההגנה העצמית. אותו הרגש הלאומי, שעורר את בני עמנולשאוף לחדוש נעורי העם במולדתו ההיסטורית, תבע מהם לזקוף קומה גםבמקומות־ישובם ולהגן על הכבוד הלאומי, על הנפש ועל הרכוש. הכנסיה הציונית שנתכנסה באבגוסט 1902, היתה מאורע גדולבחיי התנועה הציונית ברוסיה. מארגני הכנסיה היו: עוה“ד ד”ר שמשון רוזנבאוםויצחק ברגר. המרצים הראשיים היו: מ. אוסישקין מייקטרינוסלאב, זאב טיומקיןמייליסבטגראד, אשר גינצבורג (אחד־העם) מאודיסה, וד"ר י. מ. ברנשטיין־כהןמקישינוב. ואלה נושאי ההרצאות בועידת מינסק: על עניני ההסתדרות הציונית (ארגון שוקלים, ועד מרכזי, המורשים הגליליים, לשכת הדואר, כנוסים גליליים, כנוסים מוקדמים לפניהקונגרסים, תקציב ההסתדרות, העתון הרשמי “די וולט”, “מזרחי”, הפראקציההדימוקראטית) הרצו אוסישקין, טיומקין וברוק. על היסודות העיקריים של תקנות הקרן הקיימת לישראל (הרצאת עוה"ד ש. רוזנבאום). על החנוך הלאומי, התרבות הלאומית, תכניות לבתי־ספרמתוקנים, לשעורי מורים, יסוד ספריות, הכנת קטלוגים וכו' (הרצאות אחד־העםוברנשטיין־כהן). על הכנסת העבודה הכלכלית לתכנית הציונות (הרצאת ד"ר ד. גורביץ מוורשה). על התעמולה בקרב החרדים (הרצאת הרב רבינוביץ מספוצקין), על התעמולה בחוגי הנוער הלומד (הרצאת ל. יפה מגרודנה). על השתתפות הציונים בעבודה המעשית בא“י ויחסם למוסדות ולמפעלים הקיימים בא”י (הרצאת ד"ר י. צ’לינוב ממוסקבה). על ארץ־ישראל (הרצאת יהושע ברזילי, שבא לשם כך במיוחד מא"י). הרעיון על כנוס כללי של ציוני רוסיה נתעורר במאי 1902, וכל ההכנות הדרושות לכך נעשו תוך חדשים מספר בלבד. הצורך בכנוס זה הורגש זה־כבר, מתוך שגמלה ההכרה הכלליתבצורך הרב שיש באיחוד הכוחות הפזורים, מאחר שהתנועה הציונית הכתה שרשיםעמוקים בשדרות הרחבות ברוסיה ואף חדרה לשכבות המשכילים היהודים שעמדו כברעל סף ההתבוללות. הסופר וההיסטוריון הרוסי הנודע, דניאל מורדובציב, שלחבימים ההם למשורר העברי יחזקאל לויט מכתב שנתפרסם בשעתו, מכתב מלא רגש חםויחס חיובי לתנועה הציונית, ובמכתב נאמר בין השאר: “חובה מוסרית מוטלת עלהעולם הנוצרי והאישׂלמי לעזור לעם ישראל לשוב לארצו – ארץ אבותיו. אנימאמין, שיום זה יבוא ואף אם יתמהמה. כל האנושות חייבת הרבה לעם ישראל, ועיני העמים הרבים בכל העולם הרחב יפקחו באחרית הימים”. אמונה גדולה, שאיפה נעלה והתנדבות בלב ונפש – אלה הםהדברים אשר ליוו את הציונים הראשונים, שהניחו את היסוד לתנועה הכבירה אשרהשיגה סוף־סוף את משאת־נפשה. ד זכורני את הרושם העצום, שעשתה בשעתה הידיעה על ראיונו שלמנהיג ההסתדרות הציונית הד“ר הרצל במאי 1901 עם השולטן עבדול חמיד בקושטא (ראיון היסטורי זה סודר אז, כידוע, בעזרת הפרופ' הרמן ואמברי, שהיה יועצושל השולטן עבדול חמיד, ועם זה בעל קשרים עם המדינאים של אירופה המערבית ועםבית המלוכה הבריטי). באותו ראיון נתבקש, כידוע, הרצל להגיש הצעות ממשיות לתקנת הפינאנסים של ממלכת תורכיה, ובשכר זה היתהתורכיה צריכה להסכים להתישבות יהודים בארץ־ישראל במשפט גלוי. אחר כך (בפברואר 1902) הוזמן שוב, כידוע, הרצל, לקושטא על־ידי השולטן, והוצע לורשיון להתישבות יהודים במקומות שונים שברחבי הממלכה התורכית, בפרטבארם־נהרים, מחוץ לארץ־ישראל והרצל דחה את ההצעה. בפעם השלישית – ביולי 1902 – בא הרצל לקושטא בלוית דוד ולפסון, המנהל הראשי של “אוצר התישבותהיהודים” בימים ההם, ולהזמנת השולטן עבדול חמיד היה הרצל אורחו במשך 10 ימים. באותו בקור ארוך גילה השולטן התענינות מיוחדת בתכניותיו של ראשהתנועה הציונית. בשיחות היו משתתפים גם הווזיר הגדול של תורכיה סעיד־פשה, המזכיר הראשון של השולטן תחסין ביי, ראש הטקס בחצר השולטן איברהים ביי, וראש הקבינט עארף־ביי. יום־יום היה הרצל משוחח עם מקורבי השולטן על התכניתהציונית. הרצל הגיש לשולטן כמה תזכירים, שבהם נגולו בבהירות רבה מטרתהציונות ונוסחו התנאים של הגירה יהודית רבת־ממדים, על יסוד הצ’ארטר, לארץ־ישראל ולסביבתה. השולטן הביע יחס חיובי לעזור להגירה יהודית, ואם כיהצעות השולטן לא התאימו לתכניתו המקיפה של ד”ר הרצל, היה ערך מדיני רב מאדלמשא־ומתן בין נציגי ההסתדרות הציונית לראשי הממלכה התורכית. משא־ומתן זההרים את ההסתדרות הציונית לנציגת עם ישראל כולו, שיווה לה ערך מוסדבינלאומי ולא פנימי־יהודי בלבד, ועם זה השפיע מאד על המערכההפנימית. המזרחן היהודי פרופ' ואמברי הגדיר בשעתו את מטרת הציונותושאיפותיה: “הציונות הציבה לה למטרה לעזור לכל היהודים הנדכאים והמשולליםזכויות אזרחיות בארצות שונות. זוהי שאיפה נעלה הראויה להוקרה מייחדת. התנועה הציונית היא עולמית, וכל אדם שרגש הומאניטארי פועם בו, מצווה לסייעלנושאי דגל התנועה המשחררת”. ה בשנת 1902 הוזמן הד"ר הרצל ללונדון על־ידי ועדת בית־הנבחרים האנגלי, שהוטל עליה לחקור את שאלת ההגירה היהודית. אף עובדה זו, שיהודי נתין מדינה זרה, הוזמן על־ידי מעצמהאדירה כיועץ וכמומחה לעניני ההגירה, היתה בשעתה בעלת חשיבות מרובה, והרימהאת ערכו של הרצל בעיני אנשי התנועה הציונית, וגם עורר תשומת־לבם שלהמדינאים בעולם כולו. בנאומו המזהיר בפני חברי הועדה הפרלמנטרית ציין הרצל, ששבעשנים קודם לכן, במחברתו “מדינת היהודים”, חזה מראש ששאלת היהודים תתעוררבאנגליה, והרי הועדה הממלכתית מטפלת לא בשאלת ההגירה הכללית, אלא בשאלתהגירת יהודי המזרח. בין יתר דבריו אמר הרצל: “אני חושב כי חובה להדגיש, שקריאתהועדה הזאת יצרה קשיים מרובים, מפני שהועדה תצטרך לעסוק בהגבלות, או לאלנקוט בשום אמצעים כל־שהם. אם לא יקבלו שום הגבלות, הרי העובדה כשהיאלעצמה, שהועדה דנה בשאלה זו, תוביל להגדלת בעית ההגירה. ואם הפרלמנט יקבלהצעה בדבר חוקי הגבלה – הרי תפר בכך אנגליה את עקרונה הגדול, אשר הנחיל להכבוד, לפתוח את שעריה בפני היהודים… אגב, איני סבור שהנסיונות להפטר מןהיהודים האומללים יתן פרי טוב ויביא כבוד לאנגליה. להיפך, פתרון חיובייוכיח, שאנגליה היא ארץ נוחה לקליטת המהגרים”. ועוד אמר הרצל בהמשך דבריו: “יהודי המזרח אינם יכוליםיכולים להשאר במקום־מגורם. לאן ילכו? אם בארץ־מגורם אין סובלים אותם, הכרחילמצוא בשבילם ארץ אשר תקלוט אותם. אחרת – תוותר השאלה הכאובה שבפתרונה אתםמתלבטים עכשיו. השאלה הזאת תיפתר, או תיעלם רק אז, אם ייצרו מולדת בשבילהיהודים הנרדפים ויבטיחו את המתישבים מבחינה משפטית”. חברי הועדה חפרלמנטארית האנגלית התרשמו הרבה מהרצאתו המקיפה של הרצל. לד"ר הרצל היו, כידוע, עוד כמה וכמה פגישות חשובות עםמלכים, מדינאים, ראשי־מדינה מושלים ואנשי־שם ידועים. תמיד ובכל מקום היהמופיע בראש מורם ובקומה זקופה כנציגה הראשי של ההסתרות הציונית, וממילאכנציגו של עם ישראל כולו. וכל צעד וצעד של המנהיג היה מלווה ברכתם, חבתםוחרדתם של כל אוהבי ציון ודורשיה. דורנו זכה לראות בעיניו בהגשמת בהגשמת חזונו של הרצל, ולקצור את אשר זרעו ראשוני התנועה הציונית. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42727	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42727", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42727, "source_edition": "תל אביב: הועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי והוצאת מסדה", "title": "הרצל המנהיג והתנועה בהתהוותה", "translator_uris": "", "translators": "" }
וייצמן מקרוב ומרחוק א עם חיים וייצמן, מנהיגו הגדול של עם ישראל ונשיאה הראשוןשל מדינת ישראל, נפגשתי מקרוב כמה פעמים, במרחק שנים בין פגישה לפגישה. כלפגישה היתה תחנה חדשה בחייו ובפעולותיו של המנהיג, שהיתה ממילא גם תחנהחדשה בתולדות הציונות. וברצוני להעלות על הכתב את הפגישות הללו: רבות שמעתי מפי מורי ומדריכי זאב טיומקין, בשנותיההראשונות של התנועה הציונית, על הדוצנט הצעיר חיים וייצמן, אשר נמנה עםמיסדיה של הסיעה הדימוקראטית בהסתדרות הציונית, יחד עם חבריו ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, מרטין בובר ועוד. הסטודנטים היהודים מרוסיה, אשר למדו בבתי־הספר הגבוהיםבערי שווייץ, בשנות 1900–1904, היו שותים בצמא את דבריו של וייצמן, שהשפעתוהיתה מרובה בחוגי המתלמדים, ותודות לו נצטרפו רבים להסתדרות הציונית ואףלקחו חלק פעיל בעבודה המעשית והתרבותית. תודות לתעמולתו המתמדת של וייצמןנמשכו לתנועה הציונית כוחות רעננים ובעלי רמה תרבותית גבוהה, אשר מילאו אחרכך תפקידים חשובים בעיצוב דמותה של התנועה. הרצאותיו של וייצמן – שנתפרסם כבר אז ככוח מדעי חשוב – באגודות הציוניות של תלמידי בתי־הספר הגבוהים במינכן, ברן, ג’ניבה ועוד, יצאו להן מוניטין. הן נתפרסמו גם בעתונים שיצאו לאור ברוסיה. משקלם של דבריוייצמן בעניני ציונות גדל עוד יותר, משנודע על הצלחתו המדעית ועל תוצאותיוהחימיות החשובות, ששמען הלך למרחוק. נעים מאד היה לדעת, כי לא רק השכבותהעממיות אלא גם אנשי־מדע הם אתנו. בהתחלת 1904 היה לי העונג להכיר פנים את הדוצנט חייםוייצמן בייליסבטגראד, אשר שימשה אז גליל ציוני מרכזי לפלכים חרסון, חרקובופודוליה. היה זה לאחר הקונגרס הששי, שנתקיים בשנת 1903 בבאזל. עלהציונות המדינית עבר אז משבר חמור, ונתהווה קרע גדול בין צירי הקונגרס. רובהצירים הצביע, יחד עם המנהיגים הרצל ונורדאו, בעד הצעת ההתישבות באוגאנדה, שהוצעה על־ידי ממשלת אנגליה, ואילו המיעוט התנגד להצעה האפריקנית, אף־על־פישנורדאו כינה מעל במת הקונגרס הששי את אוגאנדה כ“מקלט ליל” בלבד, ותשמשפרוזדור להכשרת העולים והמתישבים היהודים בארץ־ישראל, מקלט הקבע. בין המעוט של “אומרי הלאו” היה גם הדוצנט חיים וייצמן, אשרפירסם לאחר הקונגרס הששי, כמה מאמרים נגד הצעת אוגאנדה. בין השאר כתב (“הצופה” וורשה 1903): “מה היא העבודה אשר לנו הציונים לעשות כעת?” הואשואל והוא משיב: “לעסוק בישוב ארץ־ישראל! לישובבארץ־ישראל עלינו להקדיש את כל כוחותינו. צריך מקודם להושיב מספר מסוים שליהודים בארץ־ישראל, ואחר־כך לשאוף לזכויות מדיניות. במלה אחת: צריך לעסוקבזה שקוראים ישוב קטן. מדינה יהודית אי־אפשר לברוא בארץ שאין בהיהודים”. המעטים של “אומרי הלאו” לא נרתעו לאחור, ואחדים מהם כגוןהסטודנטים בן־ציון מוסינזון, יעקב רבינוביץ, זאב ז’בוטינסקי, דוב־ברבורוכוב, חיים בוגרשוב, ובראש כולם – הדוצנט חיים וייצמן, התגייסו מתוךהתנדבות ויצאו למסע־תעמולה בכל רחבי רוסיה. חיים וייצמן היה אז בעצם שנות עלומיו – בגיל 30, גבה־קומה, בעל סבר פנים אצילות, עינים מפיקות פקחות ותבונה. בישיבה הראשונה שנתכנסהבבואו לייליסבטגראד, השתתפו העסקנים הציונים של העיר ומחוזה, בראשותו שלמורשה־הגליל זאב טיומקין. וייצמן הרחיב את הדבור על התכנית הבזילאית, והוכיח, שההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בהתישבות בארץ־ישראל בכל התנאיםהקיימים במשטר התורכים. לשם כך יש להיטיב את המצב החמרי של הישוב העבריהקיים ולשפר את הרמה התרבותית בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. ישוב יהודי מבוססומפותח ישמש בסיס ויסוד למדינה העברית לעתיד. המרצה הטעים, שאין להחליףבשום צורה ובשום תנאי את ציון במדינה אחרת אפילו בדרך ארעית, ורק בשובנולאדמתנו ההיסטורית בארץ יעודנו נשוב ונהיה לעם ככל העמים היושבים עלאדמתם. את הדברים הללו השמיע וייצמן בעצם הימים שבהם נתקל הרצלבקיר אטום בקושטא. הרבה אמונה ובטחון ללא־גבול בצדקת מפעלנו, והרבה אומץוסיכון דרושים היו כדי להכריז גלויות באותם הימים דברים נמרצים ונועזיםכאלה. למחרת היום נתקיימה אסיפה רבת־עם, בהשתתפות ציונים ועסקנים גם מחוגיםלא־ציוניים (מספרם היה רב מאד, וכנויים שונים להם: מתבוללים, קוסמופוליטים, סוציאל־דימוקרטים, סוציאל־ריבולוציונרים, בונדאים ועוד). שעה ארוכה עמד וייצמן על הבמה וחצב דבריו על מהות הציונות, הסביר בדרך מדעית, היסטורית־לאומית־סוציולוגית, את יסודותיה וסכוייהלעתיד־לבוא של התנועה. הוא גולל את פרשת הרעיון הלאומי מראשית התהוותו, ציין את ההישגים של ההסתדרות הציונית הצעירה בשטח המדיני, הארגוניוהתרבותי. במיוחד התעכב וייצמן על הצורך והחשיבות לייסד אוניברסיטהעברית בירושלים, אשר תשמש מרכז תרבותי חשוב לנוער היהודי בעולם השואףלהשתלמות ודלתות בתי־הספר הגבוהים נעולות בפניו, וממילא גם למרציםולפרופיסורים יהודים. כאן יש להדגיש, כי גם ד“ר הרצל התיחס בחיוב וברצוןליסוד בית־מדרש עברי גבוה בארץ־ישראל, והוא כתב לד”ר וייצמן ביולי 1902: “שאלת האוניברסיטה מושכת את לבי בלי הרף. אל תצריכני נא לחזור על דברי אלהשנית. רוצה אני להגיד לך באסיפתנו הבאה, כיצד מצייר אני לעצמי אתהדבר”. שומעי דבריו של וייצמן היו “מסלתה ושמנה” של העירייליסבטגראד, עיר רבת־משכילים בימים ההם. כולם האזינו מתוך קשב רב לדבריהמרצה. לאחר ההרצאה המטירו המשתתפים שאלות על שאלות, ואחדים נכנסו גםבוכוחים חמים. והד"ר ח. וייצמן, לאחר ששמע את דברי השואלים והמתוכחים, ענהלכולם תשובות חותכות וקולעות. הסברותיו ותשובותיו הנמרצות עשו רושם עמוק עלכל הנאספים ורובם נפרדו ממנו בהבעת רצון להפגש אתו שוב בזמן הקרוב. ב זו היתה הפעם הראשונה, שראיתי את וייצמן מקרוב ושמעתי את דבריו. כעבור ארבע שנים, בשנת 1908, היתה לי הפתעה נעימה לראותבפעם השניה את וייצמן בארץ־ישראל במעונו של מאיר דיזנגוף ז“ל, בשכונת מנשיהביפו – עוד בטרם הבנות תל־אביב. וייצמן היה אז מרצה לביו־חימיה באוניברסיטהשל מאנשסטר. היה זה בקורו הראשון בארץ, בלוית הד”ר שמריהו לוין. שניהם עברואת הארץ לארכה ולרחבה, ביקרו בירושלים ובמושבות העבריות ביהודה, בשומרוןובגליל. בקונגרסים הציונים ובכנוסים הארציים נטוש היה הוכוח בימים ההם עלהעבודה המעשית בארץ־ישראל בכל התנאים הקשים של המשטר התורכי. בקונגרס השמיני, שנתכנס בשנת 1907 בהאג, דיבר הד"ר ח. וייצמן על הסינתיזה של שני הזרמים: הזרם המדיני והזרם המעשי כאחד, ובין יתרדבריו אמר: “האם אין זאת הוכחה מספקת, כשציונים רבים הולכים לארץ־ישראלואומרים, אף־על־פי שאפשר ובקרב הימים יבוא עלינו משבר קשה, בכל־זאת אנוהולכים לארץ להתישב ולעבוד בה. הממשלות תטינה לנו אוזן קשבת רק אם תווכחנה, שאנו מסוגלים לכבוש את ארץ־ישראל בעבודה מעשית תכופה”. וכדי להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, תיכן אז ד"רוייצמן תכנית להקמת מפעל חימי גדול בארץ. לשם כך עשה אז בארץ שבועות מספר, חקר ולמד את התנאים המקומיים, ואינני יודע מה גרם לכך שתכניתו התעשיתית לאנתגשמה אז. קודם צאתו את הארץ נפרד מכל מכריו, בהבעת תקוה להתראות בקרובבעבודה מעשית בארץ־ישראל. ג בפעם השלישית נפגשתי עם וייצמן בסוף מלחמת העולם הראשונה. באבגוסט 1914 פרצה, כידוע, מלחמת־העמים הראשונה, ונותקהקשר בין ארץ־ישראל לארצות אחרות. על הישוב העברי בארץ עברו שנים קשותומרות. עם בטול הקפיטולציה בתחילת המלחמה, גורשו אלפי יהודים מן הארץ והחלהפרשת חפושים, מאסרים וגירושים בפנים המדינה. בערב פסח תרע"ז (אפריל 1917) גורשו כל היהודים מתל־אביב ויפו, ופקודת הגירוש חלה גם על יתר ערי יהודהומושבותיה. נוצר מצב חמור מאוד, הישוב העברי סבל מצוקה נוראה, חסרו אמצעיםכספיים, חסרו מיצרכי־מזון החיוניים ביותר, חסרה עזרה רפואית מפני שהרופאיםהיהודים ברוב הגדול גויסו לצבא התורכי. כל זה גרם למחלות אפידמיות, אשרהפילו חללים רבים. יום־יום ומאורעותיו הנוראים, וקשה היה להחזיק מעמד. הקשרבין הישוב העברי בארץ עם העולם החיצוני נפסק לגמרי. ובעצם עמידתם במערכה הקשה, בפגעי המלחמה ובגירושיםההמוניים, נתבשרו תושבי הארץ בבשורה מעודדת ומשמחת, כי הד“ר חיים וייצמןהצליח לרכוש לרעיון הציוני את הכרתם וידידותם של מדינאים אנגליים גדוליםכמו: לורד בלפור, לויד ג’ורג' ואחרים. שמענו גם, כיבימי המלחמה הצליח הד”ר וייצמן לפעול בהמצאה חימית פעולה חשובה לטובתאנגליה. אחר כך הגיעה אלינו הידיעה על הכרזת בלפור, שהוכרזה בב' נובמבר 1917. בהכרזה זו נאמר מפורש, כי ממשלת בריטניה קבלה עליה לסייע לעם ישראללהקמת בית לאומי בארץ־ישראל. לאלה שאינם זוכרים את ההתעוררות הגדולה שבאה בעקבותהכרזת־בלפור, וכן את התקוות הגדולות שתלו בה, כדאי לצטט קטעים מן הכרוז אלהעם העברי, שנתפרסם לאחר הכרזת־בלפור, ביום ג' בטבת תרע“ח (18.12.1917), בחתימותיהם של ד”ר חיים וייצמן, נחום סוקולוב וד“ר יחיאל צ’לנוב: “יום י”זבחשון תרע”ח – 2.11.1917 – הוא יום מיפנה חשוב בדרך לקראת עתידנו הלאומי. הוא מציין את סופה של תקופה שלמה ומשמש פתיחה לתקופה חדשה. בתולדות עםישראל יש רק יום אחד דומה לו בחשיבותו, זהו יום 28 באבגוסט 1897 – יום יסודההסתדרות הציונית החדשה בשעת הקונגרס הראשון בבזל“. להלן נאמר בכרוזהנ”ל: “עכשיו באה שעת הסיכומים. תקופת התעמולהוהנסיונות נסתיימה והיא עטורה בהוד האלמוות. אולם עלינו ללכת הלאה בדרכנו. ההיסטוריון צופה לאחור, החיים הולכים קדימה. בתור נקודת־המפנה משמשת הצהרתהממשלה הבריטית, שבה היא מכריזה, כי היא מתיחסת באדיבות ליסוד בית לאומילעם ישראל בארץ־ישראל ותעשה את כל מה שבכוחה לסייע להגשמת המטרההזאת”. והכרוז מסיים בשורות הבאות: “אתםהמדוכאים והעיפים מנדודי אלפי שנים על פני מדבריות וימים, אתם נרדפי־הסערותומנופצי־המשברים, אתם הנדחים ומחוסרי־המחסה, לכם נשקפת עכשיו היכולתלהשתחרר מתלאות ויסורי הגלות, ולחיות בארצכם, ארץ אשר בה יבריאו וישובולחיים חדשים הרוח העברי והגאון הלאומי הקדמון, אשר שוטטו ימים כה רבים עלכנפיהם השבורות בקני־נכר”. כעבור חדשים־מספר בא לארץ חיים וייצמן בראש ועד הצירים, והביא אתו את הבשורה על הכרזת בלפור. הידיעה המשמחת נתפשטה עד מהרה בכלפנות הארץ, ותעבור הרנה במחנות ישראל אשר נלחמו במערכה על יד הצבא הבריטי. ובעוד לא תמה המלחמה, עלה ויצמן (באפריל 1918) להר הצופים והניח שם אתאבן־היסוד לבניני האוניברסיטה העברית. המפקד הראשי של צבאות בריטניה, אלנבי, לא הבין אז לרוחו שלוייצמן שבזמן הקרבות הקשים של המלחמה נשא את דבריו מעל הר הצופים על הקמתמוסד תרבותי עליון לעם ישראל, ובין השאר אמר: “עתידה של היהדות אינו בחרב, לא בכח כי אם ברוח. עם היהודים, בעמדו מול הכוח הצבאי הכובש של רומא, לאהציל את עצמו בחרב, אלא ברוח שהיתה נסוכה בו, ושצוררי ישראל לא יכלו לנצחו. זהו סוד קיומו של העם במשך שמונה־עשרה מאות השנים של חיי הגולה. בעמדי עתהבמקום הזה המקודש על ידי הנבואות הקדומות, ואשר הוקדש לעתיד להיות המקלט שלאותו האור האינטלקטואלי הגדול שאליו נושאת נפשה היהדות השבה לתחיה – האוניברסיטה של ירושלים – יכול אני להביט מעל להווה של שפיכת־דמים שגעונית, אל תקופת התפתחות של שלום בעתיד, אותם היהודים אשר הוכרחו, כמו העמיםהאחרים, לפנות עורף לסדר השלום, ואחזו אף הם בחרב – עשו זאת רק כדי לעזורלהציל את התרבות של העולם כולו מלהיות טרף לסערת הצבאיות הגרמנית”. ועוד אמר וייצמן בהמשך משאו: “אמרתם, אדוני, כי בעבודתכםהנמרצת בשארית כוחותיהם להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, על אףהמכשולים שפגשתם על דרככם, בסבלנותכם הרבה בארץ, – זכיתם לבשורת התקוההגדולה של הגשמת שאיפותינו. ואכן אמת היא שמסירותכם לעבודת הארץ נתנה לכםכוח ועוז לשאת את כל התלאות שהתרגשו עליכם בסבלנות יתרה, עד שהגעתם למומנטההיסטורי החשוב הנוכחי”. המפקד הצבאי אלנבי, בשמעו את דברי הנואם על האוניברסיטההעתידה להבנות על ההר השומם, המכוסה כפים וסלעים, השתומם על האמונה הגדולהשל מניחי היסוד לבית־הספר הגבוה, וחשב את וייצמן לבעל הזיות ודמיונות שאינםניתנים להגשמה. לאחר ימים מספר נשא ח. וייצמן את דבריו בראשון־לציון. וביןיתר דבריו אמר: “עמנו ההיסטורי, אין כוחו בנשק ואין כוחו במלחמה. המלחמההנוכחית הראתה לנו דוגמה, שממשלות אדירות עם ספינותיהן הגדולות ותותחיהןהיורקים אש, נפלו בלי הוסיף קום, ועמנו, העם הסבלן המתפאר זה אלפים שנהבספר הקטן, שהוא נושא בחיקו ממקום למקום, העם הנלחם רק בכוח רוחו נגדהמכשולים – העם הזה חי וקיים, ושמו לא ישכח מן ההיסטוריה, ובזכות הסבלנותהעצומה הזאת והרוח הכבירה המתנוססת בו, יבוא לידי הגשמת אותה השאיפה שגדוליהאומה העלו את נפשם לקרבן בעדה”. ואל באי־כח הערבים, הארמנים וכו' בירושלים, אמר הד“ר ח. וייצמן בט”ז אייר תרע"ח: “מתוך רגש של אחריות גדולה אשא את דברי ברגע חשובזה. יש את נפשי לדבר על שלום, אחדות ועבודה משותפת בין העדות השונות, אשרבאי־כוחן נתכנסו מסביב. אמנם עוד יגיע לאזנינו קול רעם תותחים במרחק כמהמילין מכאן, וכלי־משחית פולטים עוד את כדוריהם, ואין ספק כי אמנם כזאתתרגישו כולכם, שאיזה רוח כמוס ונשגב, דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, מרחף אתאסיפתנו זאת. כאן במקום הזה, בירושלים, עמדו אבותי לפני אלפיים שנה, כאןהגו את מחשבותיהם, מכאן שלחו לעולם את בשורתם הנעלה; כשלח איש את לחמו עלפני המים שלחוה, והנה ברוב הימים מצאנוה; זרם המים החזיר אותהאלינו”. ד בפעם הרביעית נפגשתי עם וייצמן, בשנת 1925, בבואו לפתיחה החגיגית של האוניברסיטה העברית בירושלים. באחד באפריל 1925 נפתחו באוניברסיטה בירושלים המכוניםהראשונים לחקירה מדעית, מכונים לכימיה, למיקרוביולוגיה, לפיסיקה ולחקירתמדעי היהדות והמזרח. זה היה מאורע חגיגי והיסטורי לא רק בשביל הישוב העבריבארץ, כי אם כל היהדות חגגה את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, ומאותאורחים וצירים מכל תפוצות הגולה עלו ארצה לחזות במו עיניהם בהיכל התרבותבעיר הנצחית. לעצרת התרבותית החגיגית באו מאות פרופיסורים מכל ארצות תבל, כל אחד בתלבושת המיוחדת הנהוגה בבית־הספר הגבוה שבארצו. הפרופיסור חיים וייצמן, שאף הוא היה לבוש בתלבושת פרופיסורהאוניברסיטה של מנשסטר, אמר בדברי הפתיחה בין השאר: “בחנכנו את האוניברסיטההעברית בירושלים, אנו מכריזים בגלוי על אחוה בין העם היהודי ועמי תבל, וכיגם אנחנו נעמוד במערכות העובדים לטובת התרבות. תרבותנו הצעירה בבתי־המדרשהיהודים תשא את דגל המסורת הארוכה של המדע היהודי ומאמצי היהדות לגלות אתסתרי התבל. היא נושאת את עיניה אל הנביאים והחכמים, לאלה אשר על חרבותהמדינה היהודית כוננו את ישיבות יבנה. נהרדעא ופומבדיתא. ולאלה אשר במחשכיימי הבינים הוסיפו להרים את נס התורה והחכמה בטהרן בישיבות ובבתי־מדרש אשרבכל תפוצות הגולה. המכונים החדשים שלנו נושאים את עיניהם למלומדים היהודיםהרבים, אשר עתה יפיצו מעינותיהם על פני כל תבל להורותנו את הדרך נלך בה. ועתה אשמח לקדם בשם מיסדי האוניברסיטה את כל אלה אשר כבדונו היום בבואםהנה, את הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל, באי־כח ממשלת הוד־מלכותו, אתהוד־מעלתו הנציב העליון למצרים לורד אלנבי, אשר שמו יהיה קשור לעולם בשחרורארץ־ישראל ואשר בבינתו הואיל להרשות להניח את אבן־הפינה לאוניברסיטה הזאתלפני שבע שנים; את באי כח הממשלות, את הצירים הנכבדים שליחי האוניברסיטאותומכוני־המדע בכל חלקי תבל, אשר את ברכותיהם נוקיר בברכות אחים ואת נכבדי כלעדות הארץ. לי הכבוד המיוחד לקבל את פני הלורד בלפור לא רק כאחד מגדוליעולם המחשבה, ולא רק כנשיא האוניברסיטה הקדומה, כי אם גם כשׂר המדינה אשרשמו יהיה קשור לנצח במעשה הנערץ, אשר בשנת תרע”ח שינה את פני היהדות וקורותימיה. האוניברסיטה, אשר הלורד בלפור עומד לפתחה, היא הסמל המיוחד וגםגולת־הכותרת לבית הלאומי אשר אנו הולכים ובונים, בהכנעה ובקדושה ובדעה שלמהאת אשר אנחנו חייבים לאחרים ולנפשנו אנו מתאמצים לשאת את תרומתנו אנולאנושות כולה"… מי ששמע באזניו את המשא המזהיר הזה, שנשא המנהיג הנערץ מעלבמת האמפיתיאטרון של הר הצופים, לא ישכחהו כל ימי חייו. כנביא קדום נראה אזוייצמן, בפניו המוארים באור שמש־ירושלים בשעות אחרי־הצהרים, נביא הנושאדברו לישראל ולעמים. ה במלאת לד“ר חיים וייצמן ששים שנה, החליטה מועצת העירתל־אביב־יפו פה אחד לבחור בו לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב. התעודה הכתובה עלקלף נמסרה לוייצמן על־ידי ראש העיר תל־אביב מאיר דיזנגוף בכסלו תרצ”ה, בשובו לארץ לאחר כמה שנות העדרו ממנה. והרי קטע מן התעודה הזאת (שנוסחהעל־ידי הסופר א. ז. בן־ישי, מנסחן של כל תעודות אזרחות־הכבוד ותעודותחגיגיות אחרות של עירית־תל־אביב במשך שנים רבות): – – – לא עני אתה בכתרים ששׂר־האומה חונן אותך בהם: לך כתרחכמה ודעת, לך כתר מדינאים, לך כתר המנהיג לישראל, אשר מימי מנהיגנו המנוחהרצל ז“ל לא קם כמוהו. ואילו את הכתר האחד ואת אות־הכבוד האחד חסרת, ואותואנו מגישים לך היום במלאת לך ששים שנה, מתנת אהבה והערצה של עם למנהיגו: אות אזרח־הכבוד של העיר העברית הראשונה אחרי החורבן, שהיא בבחינת זעיר־אנפין של הבית הלאומי העברי כולובהבנותו…” “אנו בוחרים בך לאזרח־כבוד של תל־אביב הגדולה, בימי פריחהושלוה, בבואך לשבת עמנו כאזרח הארץ וכאזרח המדע, ואנו מברכים אותך כי תשאימים רבים את אות הכבוד הזה, אשר כבדנוך בו היום. ועוד תזכה להיות אזרח שלתל־אביב במנותה אוכלוסיה פי עשרה ומוקפת מאות כפרים עבריים, ובימיך ובימינותושע יהודה וישראל ישכון לבטח”. ניבאה תעודת־הכבוד של תל־אביב, ונבואתה נתקיימה: החזון הפךלמציאות חיה וקיימת. ולאחר מלחמת־העולם השניה, לאחר מאבק ממושך וקשה שלהישוב על השחרור המלא של הארץ מידי משעבדים זרים, באה שעת השחרור. ובמשפטגלוי של כל עמי התרבות, ממערב וממזרח, הוכרז חגיגית על זכותנו למדינהעצמאית בארץ מולדתנו ההיסטורית. והפעם חזרנו וראינו את חיים וייצמן בכלתפארתו כנשיאה הראשון של מדינת ישראל המחודשת. ו ארוכה ורבת־חתחתים היתה דרכו של חיים וייצמן מימי פינסקועד ארמון־הנשיא ברחובות. זו היתה גם דרכה הארוכה והמשובשת באבני נגף שלהתנועה הציונית, תנועת השחרור של עם ישראל, במחצית המאה האחרונה. גם לאחרקום המדינה עוד רבה הדרך להגשמתו המלאה של חזון הדורות – לקבוץ גלויות מלא, לשלמות הארץ המבותרת, לשלמותה של ירושלים עיר־בירתנו הנצחית. לפיתוח הארץולביסוסה מבחינה כלכלית – אך אשרי אלה שזכו לעמוד ליד עריסתה של תנועתהתחיה העברית, ולחיות ולהגיע גם להתחלת ההגשמה. חיים וייצמן, האיש אשר יותרמכל מנהיגים ציוניים אחרים בדורנו, נשא בחבלי ההגשמה ונשא את סבל העם, היהבין המעטים שזכו לראות באור הגאולה. נתקיימו בו דברי חז"ל: “כל המתאבל עלירושלים, זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל'). את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42728	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42728", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42728, "source_edition": "תל אביב: הועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי והוצאת מסדה", "title": "וייצמן מקרוב ומרחוק", "translator_uris": "", "translators": "" }
אחד־העם בתל־אביב אחד־העם, הוגה־הדעות הגדול ויוצר הציונות הרוחנית היה, כידוע, בשנות־חייו האחרונות אזרח תל־אביב ופעיל בחייה הצבוריים־תרבותיים, ובתל־אביב מצא לו את מנוחתו האחרונה. עוד בחייו של אחד־העם, קבעה תל־אביברחוב על שמו בין ששת רחובותיה הראשונים. במלאת לאחד־העם שבעים שנה, בחרה בותל־אביב ל“אזרח כבוד” שלה. לאחר מותו הכריזה העיריה על הבית שבו היה גרכ“בית אחד־העם”, ביח־נכות וספריה, שבו נשמרים בקפדנות כל חפצי ביתו וספריושל המנהיג הרוחני הגדול, כמו שהיו בחייו. הבית הזה הוא אחד מנכסי־התרבותשהעיר מתגאה בהם. במאמרי זה רצוני להתרכז בעיקר באחד־העם כאזרח תל־אביב. אךמכיון שאחד־העם ביקר בארץ כמה פעמים, לפני הווסד תל־אביב, ובראשיתה, ואףהיה מן הסופרים הראשונים שכתב בחיוב על הגימנסיה “הרצליה” ועל שיטת הלמודיםבה – אני רואה חובה להזכיר, בקיצור, כמה דברים ידועים על אחד־העם והרושםהכביר שעשו מאמריו, בפרט “האמת מארץ־ישראל” שלו, לשם שלמות התמונה. על הבמה הספרותית הופיע, כידוע, אשר גינצבורג. בי“ב אדר ב' תרמ”ט. אז פירסם ב“המליץ” את מאמרו הראשון “לא זו הדרך”, בחתימת “אחד העם”, שם שנתפרסם כל־כך, עד שהשכיח לגמרי את שמו ושם־משפחתו. במאמרו זה הקדיםוהעדיף את התחיה הרוחנית של העם על תחיתו החמרית. בשנת פרסום המאמר יסדאחד־העם את אגודת “בני משה”, שבאה לממש את הרעיונות שהביע במאמרו הנ“ל – תחית הרוח. בראש אגודה זו – שהיתה אגודה חשאית סגורה – עמד שנתים (תרמ“ט – תרנ”א), ואחר כך היה נשיאה הרוחני במשך כל זמן קיומה – כשמונה שנים. אגודת “בני משה” תבעה מחבריה משמעת מוחלטת והקרבה עצמית. האגודה שאפה לאחד אתיחידי־הסגולה, בעלי מידות תרומיות, לשם חינוך העם והכשרת הלבבות לתחיתהאומה. לא כל אדם זכה להתקבל כחבר ב”בני משה". מספר החברים הגיע רק למאה, ובתוכם כמה מעסקני חובבי־ציון ברוסיה ובארץ־ישראל. זוכר אני את הרעש הגדול שהטיל מאמרו של אחד־העם “אמתמארץ־ישראל” ב“המליץ” בשנת תרע“א, לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל. רביםמראשוני חובבי־ציון, כמו: מנחם אוסישקין, משה ליב לילינבלום, אברהם־יעקבסלוצקי, חושי הארכי ואחרים, מתחו בקורת קשה על המאמר ומצאו שהוא הבליט יותרמדי את ה”אמת", ובגלל זה עשה מאמרו רושם מדכא על הקוראים. אולם אחד־העם לאנרתע לאחור, והמשיך להתריע ולהשמיע את בקרתו מעל במת העתונות. בערב פסח תרנ"א, בבקורו הראשון בארץ־ישראל, עלה אחד־העםירושלימה ובאותו יום הלך לראות את הכותל המערבי. שם מצא יהודים רביםהשופכים את מרי שיחם ומתפללים בקולי־קולות. הוא עמד והסתכל בפניהם הדלים שלהיהודים המתפללים, ומחשבה מרה נקרה במוחו. ואז כתב: “האבנים האלה עדים הנןעל חורבן ארצנו והאנשים האלה עדים המה על חורבן עמנו. איזה משני החורבותגדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חייםוכוח, יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אךהעם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”… אחד־העם חזר לעיר־מגוריו אודיסה, ומסר את רשמיו על מושבותארץ־ישראל ועריה. ודבריו עורר אז פולמוס רב בחוגים שונים. רבים התרעמו עלמשפטו הקשה על הישוב העברי בארץ. לאחר שנתים עלה אחד־העם שנית לארץ־ישראל – בשנת תרנ“ג, הוא רצה אז להשתקע בארץ ולא קיבל רשיון לכך. עם חזירתולאודיסה, פירסם שנית “אמת מארץ־ישראל” וביקר קשה את האפיטרופסות על הישובהעברי החדש. הוא הלך לקונגרס הציוני הראשון, שנתקיים בבאזל באבגוסט 1897, ואחר כך ביקר בחריפות את הקונגרס ונלחם בציונות המדינית של ד”ר הרצל. בשנתתר"ס נסע לארץ־ישראל בפעם השלישית, בשליחות ועד “חובבי־ציון”, לשם חקירתהמצב בערים ובמושבות. ובשנה שלאחריה השתתף במשלחת חובבי־ציון לברון רוטשילדבדבר סידור עניני המושבות בארץ־ישראל. בשנת תרע"ב בא לארץ־ישראל בפעם הרביעית. בשעת ביקורו זהביקר בגימנסיה “הרצליה”. בימים הראשונים של גימנסיה זו מתחו כמה סופריםבקורת קשה על תכנית הלמודים שלה. ואילו אחד־העם, לאחר ביקורו בשעוריהגימנסיה פירסם במאמרו “בין הקצוות” (“השלוח”, טבת תרע"ב) את הדברים, שאנימצטט כאן קטע אחד מהם: "נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת”, ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יוםהכפורים, דברים מלאי רגש של קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה. המורהמוסיף באור ברוח האמונה המקובלת, והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידותעליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה אינם רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. יש להעיר, כי באותה שנה היתהתל־אביב שכונה קטנה, בת 120 בתים ואוכלוסיה של 2000 נפש. הגימנסיה מנתה לאיותר מארבע מאות תלמיד בערך ושני מנינים מורים עם שבע מחלקות יסודיות ושתימכינות, ללא ספרי־למוד ומעט מכשירי־למוד. אבל אחד־העם העריך מאד את צעדיהםהראשונים של יוצרי הגימנסיה העברית הראשונה והשמיע דברי עידוד לועד הפדגוגיולועד המפקח. בהמשך הזמן, עם התבססותה של התנועה הציונית ויצירת עובדותקיימות בכל שטחי העבודה, התקרב גם אל העבודה המדינית. ובימי מלחמת־העולםהראשונה השתתף בפעולתם המדינית של מנהיגי ההסתדרות הציונית בלונדון להכשרתהכרזת בלפור. עם גמר המלחמה החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה. בגללעכובים שונים התמהמה עוד שנים מספר באנגליה. ובשנת תרפ"ב עלה לארץ. ביקרבערים ובמושבות. ובחר למקום מושבו את תל־אביב, שמנתה אז כשנים־עשר אלףנפש. תל־אביב שמחה לקראת האזרח החדש. בישיבת הועד והמועצה מיוםי' שבט תרפ“ב קיבלו הנבחרים את פני האורח הגדול בכבוד רב. ובאותו מעמד נבחרפה אחד לחבר המועצה. באותה ישיבה הודיע לו ראש המועצה, מאיר דיזנגוף, עלההחלטה לרכוש או לבנות בשבילו בית בתל־אביב. הכונה היתה להגיש לו בית כמתנתהעיר תל־אביב, אולם אחד־העם סרב לקבל מתנת־חנם. מטעם זה הוחלט שהבית ישמשדירה בשבילו לכל ימי חייו. אחד־העם הביע את תודתו באותה ישיבה על ההחלטהשהיא נעימה לו, הוא שמח שמעתה יש לו מקום קבוע לשכון בו במנוחה. אולם תנאיהתנה להיות חפשי בתנועתו ובחירותו הפרטיות. לאחר ימים מספר רכשה עיריתתל־אביב את ביתו של ד”ר בן־ציון מוסינזון ברחוב אחד־העם פנת רחוב השחר, עלגבול חצר הגימנסיה “הרצליה”. בבית זה חי אחד־העם את חמש שנותיו האחרונות עדיום מותו – בכ“ח טבת תרפ”ז. והוא היה נוהג לשלם שכר דירה לעירית תל־אביבבדייקנות מופתית בכל שלשה חדשים בהמחאה לבנק אפ"ק. אחד־העם היה מדייק לבוא לישיבות המועצה וכן לישיבות הועדותשהיה חבר בהן – ועדת התרבות והחנוך, ועדת השמות לרחובות וכו'. אם כיהישיבות לא נפתחו, כרגיל, בשעה הקבועה מראש, מפני שחברי המועצה היו מאחריםלבוא בחצי שעה ויותר. פעם שאלתיו מדוע הוא מקדים לבוא באופן שיטתי, ועל־ידיכך מוכרח לבטל את זמנו היקר עד פתיחת הישיבה? תשובתו היתה, שמחוץ לכתליהעיריה הוא שקוע בעבודה ספרותית ומדעית, ועם בואו לישיבת העיריה הוא נכנסלשטח אחר של בעיות עירוניות ומשקיות, הדורשות עיון מוקדם בסדר־היום העומדלדיון בישיבה זו או אחרת. ראש מועצת־העיר מאיר דיזנגוף היה נוהג להקדיםלבוא לישיבות, ולפני התכנסם של כל החברים והתחלת הישיבות, היו השנים, דיזנגוף ואחד־העם, משוחחים בינתים על דא ועל הא, ושפת הדבור ביניהם היתהעל־פי רוב רוסית. פעם הרשיתי לעצמי להעיר את אזני אחד־העם, שהמנהיג הרוחניואבי תחית התרבות העברית, מצווה לדבר עברית עם ראש העיריה העברית הראשונהולשמש דוגמה נאה לנבחרים אחרים. אחד־העם לא התרעם על הערתי “המחוצפת”, והשיב לי בפשטות: “עם מירון יעקובלביץ (מאיר בןיעקב) רגיל אני זה עשרות שנים לשוחח רוסית, והרי ההרגל נעשה טבע שני. אתךועם יתר חברי המועצה ואחרים אני מדבר בדרך־כלל עברית”. בי“ז מנחם אב תרפ”ו מלאו לאחד־העם שבעים שנה. תל־אביב חגגהברוב פאר את יום־הולדתו, ומועצת־העיר כבדה אותו בתואר אזרח־כבוד של העירתל־אביב. כל שנות ישיבתו בתל־אביב, היתה השפעתו של אחד־העם רבהבעיר. לא רק נבחרי מועצת־העיר הקשיבו בכבוד ובהערצה לכל הגה היוצא מפיו, אלא כל עסקני העיר, בלי הבדל סוג ושדרה, היו תאבים לדעת “מה דעת אחד־העם” על ענין זה ואחר. הבית הקטן, שברחוב אחד־העם, נעשה כעין “מרכז רוחני”, שאליו פנו טובי וראשי העיר. כחמש שנים חי אחד־העם את חיי העיר תל־אביב, התעניין מקרוב בכל מפעלי החנוך והתרבות והשראתו הרוחנית היתה שורה בקרבתושבי העיר. בתחילת תרפ“ז נחלש אחד־העם, כוחותיו הגופניים עזבו אותו, ובחדשים האחרונים לא יצא מפתח ביתו החוצה. ידידיו ומרעיו היו מבקרים אצלויום־יום ומשוחחים אתו על בעיות החנוך, התרבות, הספרות ועל כל העניניםהיישוביים. לא ארכו הימים ובכ”ח טבת תרפ"ז הלך לעולמו. הוא הובא לקבורותלמחרת היום, בבית־העלמין הישן ברח' טרומפלדור, ליד קברו של יריבו הגדולבחיים, מכס נורדאו. בישיבת מועצת־העיר ביום ו' שבט תרפ"ז, דנו בשאלת עזבוןאחד־העם, והוחלט, שאין לנגוע בבית אשר בו ישב בקביעות בשנותיו האחרונות. תל־אביב הקדישה את הבית לזכרון אחד־העם, ומאז נקרא “בית אחד־העם”. חדרעבודתו נשאר כמו שהוא על רהיטיו וארונות־הספרים שלו בלי להזיזם. שלחן־הכתיבה אשר עליו עבד וכתב אחד־העם, נשאר במקומו הרגיל כמו בחייו. ביתאחד־העם נעשה מאז ספריה צבורית, שבה משתמשים אנשי־מדע ותלמידים. תל־אביב לא הסתפקה באותות החבה והזכרון שגילתה לאחד־העם בצורות שונות (רחוב, בית וכו'), אלא הוסיפה עליהם מפעם לפעם: ביום־פטירתו של אחד־העם נפתח בתל־אביב (ברחוב קלישר), על־ידי הסתדרות נשים, מעון־תינוקות, אשר נקרא על שם אחד־העם. במרוצת הזמןעבר מעון־התינוקות הראשון לבית, שנקרא על שמו של ד“ר מכס נורדאו, ברח' בוגרשוב, שב”שכונת נורדיה" לפנים. ושוב נתמזגו למזיגה נאה שני המנהיגיםוגדולי המחשבה במוסד אחד: – במעון־התינוקות הראשון. ברח' אחד־העם קיים גםבי"ס לבנים “אחד־העם”. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42729	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42729", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42729, "source_edition": "תל אביב: הועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי והוצאת מסדה", "title": "אחד־העם בתל־אביב", "translator_uris": "", "translators": "" }
ח נ. ביאליק בתל־אביב א באחד מבקורי באוסף העתונות ב“בית הלבנון” בתש"ד, במלאת עשרשנים למותו של ביאליק, עלעלתי שעות ארוכות ברבבות מאמרים, שנכתבו על חייםנחמן ביאליק בחייו ובמותו. במו עיני ראיתי ערימות על גבי ערימות של מאמרים ורשימותבפרוזה ובשיר, שנכתבו בארבעים לשון על ביאליק המשורר הלאומי, על ביאליקהאיש בחברה ובצבור ועל ביאליק העסקן רב־הפעלים. מתוך רטט נפשי וחרדת־קודש, נגש אני להוסיף חוליה אחת לשרשרת הארוכה. בעיקר רצוני להעלות זכרונות על ביאליק בתל־אביב: בקורוהראשון בארץ־ישראל בתרס“ט (שנת התחלת בניינה של תל־אביב), עלייתו לארץבתרפ”ד על מנת להשתקע בה, וקטעי זכרונות מימי ישיבתו בתל־אביב: היה זה באביב תרס"ט, בני העליה השניה התרכזו ברובם הגדול ביפו – “שער ציון” לעולים החדשים. הישוב העברי ביפו מנה אז כששת אלפים נפש, בתוך ישוב ערביעירוני בן עשרים אלף. השכונות היהודיות של יפו (שנצטרפו אחר כך לתל־אביב) היו אז: “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “כרם התימנים”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל”, “מחנה יוסף” ו“אחוה”. חברי אגודת “אחוזת בית” היו עסוקים אזבהכנות מוקדמות לבנין ששים הבתים הראשונים, הגרעין של תל־אביב. אך בדרך־כללהיו החיים החברתיים ביפו קופאים על שמריהם וחדגוניים ביותר. הכל התנהלבאטיות ובממדים קטנים. אך הנה נתבשרנו באחד מימי סוף אדר תרס"ט, כי המשוררחיים נחמן ביאליק הפליג לארץ באניה רוסית מאודיסה. ביום ח' ניסן תרס"ט התקרבה האניה לנמל יפו, ובה כחמשיםיהודים, ובהם המשורר ח. נ. ביאליק וידידו הסופר י. ח. רבניצקי. בגללאי־אפשרות לגשת לרציף החוף, עגנה האניה מחוץ לסלעים והכפים אשר חסמו אתהדרך. סירות אחדות, מלאות צעירים וצעירות, ומקושטות פרחים ודגלים לאומיים, התקרבו אל האניה לשם קבלת פני האורח היקר. תלמידי “הגימנסיה העברית” ביפו (עדיין לא כינוה בשם “הרצליה”), תלמידות בית־הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי־ציון באודיסה, ואףתלמידי בית־הספר “עזרה”, מיסודו של “הילפספריין דער דויטשן יודען” בברלין, שלחו זרי־פרחים, ועל הסרטים היו כתובות “למשוררנו הלאומי”. באותו ערב נערכה קבלת־פנים נהדרת למשורר במלון “בללהויסטה”, הנשקף על פני הים בשכונת נוה־שלום ביפו. אלפים מיהודי יפו והמושבותבאו לקבל את פני המשורר, את האורח נשאו על כפים, ובשירת “תחזקנה ידי כלאחינו המחוננים” הכניסוהו לאולם הגדול ורחב־הידים (ביאליק התחנןואמר: “האניה כבר טלטלה אותי למדי מאודיסה עד יפו, ומה לכם כי תוסיפו לטלטלני?” אך איש לא שמע לו). קהל רב הצטופף גם בחצר ועל שפת הים בקרבת הבית. התרועות “יחי ביאליק” “יחי משוררנו הלאומי” נישאו בכל רחבי העיר והתרוממות הרוחהגיעה לשיאה. רבים בכו מהתרגשות, ואפילו זקנים ואדוקים התפרצו בכלכוחותיהם לתוך הקהל הרב והצפוף, כדי לראות בעיניהם את המשורר הלאומי. עסקנים ובאי־כח מוסדות נשאו דברי ברכה לאורח ופזרו לו תהלות ותשבחות. הגיעהחצות הלילה, ושורת הנאומים עדיין לא נגמרה. ביאליק היה נסער ונרגש, ומנאום לנאום התרגש יותר ויותר עדכדי כעס. בעיניו התלקחו ניצוצי אש וזעם, ובאמצע אחד הנאומים, התרומםממושבו, הציץ ברשימת הנואמים ודרש במפגיע להפסיק את רשות־הדבור לנואמיםהבאים. אז פנה אל הקהל הרב, שעמד על רגליו תחת כפת השמים, ביקש סליחה מןהנואמים, שלא הספיקו עדיין לנאום, אך הצטדק שסבלנותו פקעה ולא יכול להתאפקעוד. הנואמים הפריזו על המידה והגדישו את הסאה. הוא התקצף על שתולים בותקוות מוגזמות, ומכנים אותו “נביא אלהים”. הוא אמר: היום הראשון לשהותו ביפו, לא עשה עליו רושם שלתחיה גדולה ומקיפה. הוא ראה את הסימטאות הצרות והמזוהמות ואת המבואותהאפלים של יפו ושכונותיה. שמע ברבעים היהודיים של יפו ערבוביה של שפות זרותהמתהלכות בין התושבים של קבוץ גלויות, ורק מפיילדי בתי־הספר והמורים שמע את צלצול הלשון העברית. ביאליק הביע תקוותו, שבמושבות העבריות ישמע את הדבור העברי גם ברחוב, ובמו עיניו יראה את ניצניהחיים העבריים החדשים על אדמת המולדת. לאחר נאומו של ביאליק, לא נאמו עודוכל הקהל הרב ליוה אותו מן המלון למעונו של ש. בן־ציון, אשר התגורר אז בביתמשותף בשכונת “אחוה” על־יד נוה־שלום. ליל ירח היה הלילה, ועד שעה מאוחרתלאחר חצות, עמד הקהל ליד בית איכסונו של המשורר. רבים שרו ורקדו, תוךקריאות “יחי ביאליק”, “יחי משוררנו”. וגם לאחר שהקהל הסתלק משם, לאחרהפצרות, כדי לתת מנוחה לאורח, היה אותו לילה כעין ליל־שמורים, ורחובותהשכונות המו מרינה וזמרה עד אור הבוקר. למחרת היום נערכה מטעם מרכז המורים סעודת־ערב, שאליההוזמנו עסקנים רבים וכל נושאי התרבות – מורים, סופרים. וכו'. מן הראוילהזכיר את תפריט המאכלים של אותה סעודה, שנדפס בצורה מהודרת והוגש לכלהמסובים. וזו לשון התפריט, שנערך לפי יצירותיו העיקריות של המשורר: תפריט.jpg בין ארוחה לארוחה היו מנאמים קלים וקצרים, שירים וזמירות. מיפו הלך ח. נ. ביאליק, ואתו י. ח. רבניצקי, לבקר במושבות. כתבו מראשון־לציון של העתון הירושלמי “הצבי” (גליון מיוםכ“ח ניסן א תת”מ) תאר את סיורו של ביאליק במושבה זו בדברים אלה: “משוררנוביאליק הנהו פה. גם הוא בא לחג הפסח, ומן הרגע שדרכו רגליו על אדמת יפוחוגגים חג ביאליק ביהודה. ראיתיו בפעם הראשונה בראשון־לציון. הוא היה אצלנובשבת חול־המועד. בשם המושבה הוזמן לבית־העם. הנאספים עמדו צפופים ודחוקיםאיש על יד רעהו. אפשר לאמר: אף ילד לא נשאר בעריסתו. כשנכנס ביאליק החלוכולם למחוא כפים ולקרוא “הידד”. בקושי גדול עלה הדבר להשקיט את הנאספים. קבוצה של ילדי ראשון־לציון הגישו לו צרור פרחים, וישירו לפניו אחד משיריו. אז החלו הנאומים. ולבסוף דיבר ביאליק בעצמו. דבריו עשו רושם כל כך עמוק, עדכי רבים בכו, וגם עיניו רטבו מדמעות. את הנשף הזה נזכור ימים רבים רביםמאד”… והרי תאור שני על בקורו של ביאליק במושבה רחובות (בעל התאור – י. יערי): “כמה ימים לפני חג הפסח באה השמועה למושבה רחובות, שביאליקיבוא לבקר במושבה. חלק גדול מן האכרים התכוננו לקבל את פניו כמו שנאה ויאהלמושבה עברית. ביום הבקור נשארו הרבה אכרים במושבה ולא יצאו אל שדותיהםלשים עין על העבודה ועל פועליהם… כל סוסי הרכיבה פוארו באופן מזרחיעל־ידי הצעירים במושבה, שהתעתדו לרכוב לקראת המשורר עד המושבה הקרובהנס־ציונה, מהלך שעה אחת. כל הרובים והאקדוחים הורדו מעל הקירות ונוקויפה־יפה, במאה פראנק נקנו כדורים לכבוד החג הזה, לפגוש את המשורר הלאומיביריות – – – כל המושבה קושטה, וכשבדרך נס־ציונה–רחובות נראה ענק האבקמהעגלות והסוסים של הנוסעים והרוכבים, יצאו לקראתם הרוכבים מן המושבה. כשהגיע המשורר אל גבול רחובות, צילצל פעמון המושבה צלצול רם, לקרוא את כלהאנשים מן הבתים ומן השדות לפגוש את האורח הנכבד. ברעם יריות פגשו צעיריהמושבה את ביאליק, וביריות כאלה לווהו בעברו את המושבה. כל בני המושבה באואל חג קבלת פני המשורר הלאומי הנערץ. כולם ישבו על הארץ כאנשי מזרח, וגםביאליק ישב ביניהם על הארץ כאיש המזרח”. אחר כך החלה פרשת הנאומים והברכות של ראשי המושבה, ובראשםהמורה הישיש מ. טלר. ביאליק ישב והקשיב לדברי הנואמים, ובאמצע אחד הנאומיםביקש, שהצעירים יפסיקו את היריות לכבודו. “זה אלפי שנים – אמר המשורר – יורים יריות־סרק. אך לצחוק אנו ביריותינו. יודעים אנו בארץ־ישראל לירותבפגישת אורחים ציונים. ואולם הגיע הזמן, שנבין כמה נלעגות יריותינו הריקות, אשר אינן מפחידות איש. הגיע הזמן לחדול מלירות לעומת השמים, ולשים לבנוהיטב לנעשה אתנו פה על הארץ”… ביאליק עשה אז בארץ חדשים מספר, וביקר בירושלים, חברון, צפת, טבריה, חיפה וכן במושבות שומרון והגליל. בכל מקום־בואו נערכו לוקבלות־פנים סוערות ורבות־עם, ופגשוהו בכבוד־מלכים. לקבלות־פנים נלהבות כאלוזכו רק הברון אדמונד־רוטשילד וד"ר הרצל בזמן בקורם בארץ־ישראל. ב אז בשנת תרס"ט הציעו ראשוני “אחוזת־בית” לביאליק להיות חברבאגודה לבנין פרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, וגם יהודי חיפה באו בהצעה לביאליקלהקים לו בית לרגלי הר הכרמל. ולא הועילו כל התכניות. עדיין לא הגיעה השעה, שהמשורר הלאומי ישתקע בארץ ישיבתקבע. והוא חזר לאחיו בגולה. איני זוכר את נמוקי סרובו להשתקע אז בארץ. ורקחמש־עשרה שנה מאז בקורו הראשון של ח. נ. ביאליק בארץ, נתבשרנו באחד מימיאדר תרפ“ד, שביאליק בא להשתקע בארץ. ובי”ט אדר ב' תרפ"ד יצאו לתחנת־הרכבתבלוד להקביל את פני המשורר. מירושלים באו נציגי ההנהלה הציונית. ומתל־אביבבאי־כח אגודת הסופרים והסתדרות המורים. וכן באו נציגים מפתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות. בתחנת תל־אביב נתאספו אלפי אנשים מבני תל־אביב ובראשםדיזנגוף, ד“ר ב”צ מוסינזון ובצלאל יפה כבאי־כח עירית תל־אביב וקהילתתל־אביב ויפו, וכן באי־כח מוסדות אחרים. שני העתונים היומיים “הארץ” ו“דאר היום” הקדישו, בגליון שלמחרת, מאמרים של ברוך־הבא לכבוד האורח. כעבור יומיים נערכה בחצר הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב קבלת־פנים חגיגית, בהשתתפות המורים והתלמידים של כל בתי־הספר בעיר. אלפי תלמידים, על דגליהם, נהרו בשורות ארוכות מכל רחובותתל־אביב אל חצר הגימנסיה “הרצליה”. בא גם קהל רב של מבוגרים. שהחצר היתהצרה מלהכילו, והוא הצטופף בכל הרחובות הסמוכים. לאחר שבחדר המורים הוגשו לו פרחים. יצא המשורר אל החצרהגדולה, ששם חיכו לו חבר המורים ואתם גם אחד־העם. התלמידים הריעו ממושכות, ונפנפו בדגליהם. לאחר שמנהל הגימנסיה, הד"ר מוסינזון, ברך את המשורר בדברים קצרים, עלה ביאליק על כסא, ונשא דבריו אל התלמידים בהתרגשות: “רואים אתם, באתי רק לרגע קט, רגע אחד אני בחברתכם וכברהתרוממתי. כשבא בלעם לקלל את ישראל, ברך אותם: “מראש צורים אראנו ומגבעותאשורנו”. האגדה אומרת, שראש צורים הם תינוקות של בית רבן. ומברכותיו שלאותו רשע אנו יודעים את קללותיו. ידוע, שכוח האומה כלול בתינוקות של ביתרבן. בלעם רצה לעקור כוח זה. מי שרוצה לעקור אומה, יעקור את התינוקות שלבית רבן. כדי להפיל דור, צריך לחתור מתחתיו”… כעבור ימים מספר החליטה עירית תל־אביב לקרוא על שמו שלהמשורר את אחד הרחובות החדשים, שהיה עדיין מחוסר־שם. לחגיגת הפתיחה שלהרחוב בא קהל עצום לרחוב שהיה חסום בסרט לכל ארכו. על בנין בית העיריההבלתי־גמור שבקצה הרחוב הזה הונפו דגלים, וכל הבתים משני הצדדים היומקושטים דגלים ופרחים. ביאליק נתכבד בגזירת הסרט במספרים, לקול תרועתהנאספים, והרחוב נקרא מאז בשם המשורר. (עלי לציין, אגב, שבתל־אביב קיימותתקנות, האוסרות קריאת רחובות בשמות אנשים חיים. רק עשרה זכו, שרחובות נקראובשמותיהם, בעודם בחיים: הבארון בנימין רוטשילד, אחד־העם, עוה“ד א. גרוזנברג, הרב יעקב מזא”ה, מנחם שיינקין, ד"ר חיים בוגרשוב, הפלדמרשלאלנבי, ח. נ. ביאליק, המלך ג’ורג' החמישי ומאיר דיזנגוף. כמה מן השמותנקראו קודם שנקבעו התקנות, ואחדים הוחלט עליהם בהזדמנויות יוצאות־מן־הכלל, לפי החלטות מיוחדות של מועצת־העיר). ג באייר תרפ“ד החליט ביאליק לבנות לו בית־מגורים ברחובביאליק, ולאחר ימים מספר ירה את אבן הפנה בלי חגיגיות יתירה, וכך נתקשרלתל־אביב לכל ימי חייו. בנין הבית (שהארדיכל שלו היה מינור) נמשך כשנהתמימה, ונגמר רק בקיץ תרפ”ה. בשמחת־תורה תרפ“ו נתאספו לביתו של ביאליק, ברחוב ביאליק, אנשי־רוח ועסקנים של תל־אביב, לברך את ביאליק ואת רעיתולחנוכת הבית. שרו, רקדו ושתו לחיי בעלי הבית, וההלולא נמשכה עד עלות השחר. ומאז נעשה הדבר למסורת: שנה־שנה, בחג “שמחת־תורה”, היו מתכנסים בביתו ובגנושל ביאליק מאות מעריציו, ומבלים את כל הלילה במחיצתו. כל החדרים והגן היומלאים עד אפס מקום, והמוני אנשים היו מצטופפים ברחוב ביאליק לשמוע את השירהוהזמרה הבוקעות מביתו של ביאליק. ה”דבקות" היתה גדולה ומגיעה לפעמיםלמרום־שיאה, ולתוך מעגל הריקודים היה “נסחף” גם ביאליק עצמו, שהראה את כוחוגם במקצוע זה. וכן נעשה למנהג קבוע, שבכל ליל שבת היו מתאספים בביתביאליק עשרות ידידים ומכרים מכל החוגים ומסבים כמה שעות בשיחות ידידותיותמעניני היום. ביתו של ביאליק נעשה למרכז החיים התרבותיים והאמנותייםבתל־אביב. לא רק משכבות המשכילים ואנשי־הרוח, אלא גם יהודים סתם היו באיםאל המשורר ליהנות משיחת־חולין שלו. כל תל־אביב, בלי יוצא מן הכלל, התגאתהבכך שגדול משוררי ישראל נמנה עם אזרחי העיר. ביאליק עצמו אהב את תל־אביב כמו שהיא, ודיבר בשבחה בכלהזדמנות. בתרפ"ט כתב על תל־אביב: “יצירה עברית כמו תל־אביב מכרעת בעיניכנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פנה כזאת לישראל. בנין בתים כאלה, אך ורק על־ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזהמרהיב־עיניים. די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלבהספקנים והמפקפקים שתקומת הארץ היא עובדה שאין להכחישה. לפנים יש ודמיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כיום אני מרגיש בכל חושי, שלא היתה ליולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה. וברוכים כל הבונים שהתחילובבנין הנצחי שלנו בפנה הזו היחידה בכל העולם”. ביאליק היה מעורה בחיי התרבות והאמנות של תל־אביב והיהנענה לדורשיו ומבקשי עצתו. ואם כי על דלת ביתו היה כתוב, שהוא מקבל קהלבשעות קבועות בלבד, היו תמיד מרובים הדברים “היוצאים מגדר הרגיל”, שבגללםהיו מטרידים אותו בלי הרף, ומפריעים לו להתייחד עם עצמו ועם עבודתו. אוהב היה ביאליק לעלות אל הגג השטוח של ביתו, ולהשקיף משםאל כל עברי העיר, לראות את העיר בהוסיפה מיום ליום בתים חדשים, רחובות, נטיעות. הכל מעשי בנאים וארדיכלים יהודים, מרץ יהודי והון יהודי. מגג־ביתוהיה רואה יום־יום כיצד שטחי החולות השוממים הולכים ונכבשים למקומות ישובבני אדם, ועבודת הבנין נעשית בשמחה ובהתלהבות, בשירה וזמרה ורקודים. אתרשמיו מכל היצירה ההולכת ונוצרת לנגד עיניו היה המשורר מביע בשיחות. פיוהיה שופע דברי־התפעלות והיה מדבק בהתפעלותו גם אחרים, מקומייםואורחים. נזדמן לי לבקר כמה פעמים אצל המשורר בחדר־עבודתו, בקומההשניה של ביתו, שמשם נשקף ממזרח הנוף המקסים של הרי יהודה, ממערב – יםהתכלת, ימה של תל־אביב, ומכל העברים – תל־אביב הנבנית. רק אז הבינותי יותרלמקור אהבתו של ביאליק לתל־אביב. אגב, סח לי אחד הציירים, ש. עובדיהו, כימגג ביתו של ביאליק צייר את רוב תמונות הנוף של תל־אביב. בהן: ים תל־אביב, הירקון, רחוב המלך ג’ורג' בראשית הבנותו, עצי־השקמה ברחוב המלך ג’ורג', ועוד ועוד. ד מפעם לפעם הייתי פוגש, בדרכי למשרדי העיריה, את ביאליקבבוקר בין השעות 7 ל־8, מתהלך אנה ואנה על המדרכה שעל־יד ביתו. ראיתי שהואשקוע במחשבותיו ולא רציתי להפריעו וממשיך לדרכי. אך הוא היה מעכבני ונכנסאתי בשיחה ומתעניין בכל הבעיות העירוניות, כגון: הרחבת גבולות תל־אביב, תנועת הבניה, תקציבי העיריה לחנוך ותרבות, לנטיעות ולשפור העיר, להספקתהמים והמאור וכו' וכו'. התפלאתי לפעמים לשמוע את בקיאותו במשק העירוני, ובשאלות משקיות וכלכליות אחרות. באחד הימים, בסוף תרפ"ה, ישבתי במשרדו של ראש־העיר מ. דיזנגוף, ועסקנו בבירור ענינים שנועדו לדיון בישיבה הקרובה של מועצת־העיר. ובעוד אנו שקועים בעבודתנו, נשמעה נקישה קלה בדלת, וכשדיזנגוף השמיע אתהמלה “יבוא” התפרץ ח. נ. ביאליק כשפניו זועפים, ולאחר אמירת שלום פנהלדיזנגוף: אני כמשלם מסים של העיר העברית (באותו זמן החזיק בידוחשבון בעד בנין כביש, מס צנורות, מס בנין בית הכנסת הגדול, מס החנוך, מסיםלשרותים עירוניים וכו') באתי אליך, אדוני ראש העיר, לריב את ריב שפתנו. קבלתי מהעיריה מכתב, שבו אני מתבקש לחסל את חוב מסי העיריה. אתם, אדוניהעיר, רשאים לדרוש ממני את סלוק החוב המוטל עלי, ואני כאזרח העיר, רשאילהפנות את תשומת לב ראש העיר שהמכתבים היוצאים מהעיריה בחתימת־ראש־העיר, לקויים מבחינת הסגנון העברי, ומשום כך אני דורש ממך לתקן את המעוות כלפישפתנו. עצתי הנאמנה לקבל לעיריה סופר עברי, אשר יבקר ויתקן את הסגנון העבריכיאות לעיריה העברית הראשונה בעיר העברית הראשונה"… בלי להתווכח השיב דיזנגוף: דרישתך הצודקת עוררה את תשומת־לבי, ואני מקווה למלאותה בהקדם. לאחר ימים מספר הוזמן למזכירות העיריה הסופר ש. הלל’ס, כדי לסגנן את המכתבים היוצאים מן העיריה, אך עבד רק זמן מועט בלבד. ה ביאליק החשיב מאד את מפעל האופירה, מיסודו של מרדכיגולינקין, ובין חברי ועד האופירה בתל־אביב, בנשיאותו של מ. דיזנגוף, נמנהגם ח. נ. ביאליק. חברי הועד (וביאליק בתוכם) היווּ “מצנאט קולקטיבי”, שחתמועל השטרות הראשונים לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. ועד זה פעל שנים מספרונתפרק ובמקומו נתארגן ועד חדש “למען בנין האופירה הארצישראלית”, שבראשועמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, ד“ר ש. רוזנבאום, י. ל. גולדברג וא. ברלין. גם ועד זה לא האריך ימים, וחבריו פרשו. רק דיזנגוף וביאליק נשארו נאמניםלמפעל האופירה בכל גלגוליו ובחסותם נתארגן “חוג האופירה הארצישראלית” שהחללפעול בנשיאותם, באביב תרצ”א. ביאליק החשיב מאד כנכסי־תרבות את התיאטרון “הבימה” ואת האופירה העברית, מפעלים המשלימים זה את זה ומעשירים את תרבותהישוב. הוא נתן ידו לשני המפעלים וחתם בכל הזדמנות על כרוזים־לצבור לתמוךבמפעלים אלה. כשהבאתי לו פעם כרזת־תעמולה לטובת האופירה, לא הוסיף ולא גרעממנו אף מלה אלא חתם מיד. ואמנם עשה הכרוז את שרותו, ותוך חדשים מספר הצליחהועד ליצור את הקרן הדרושה לתפארות ולתלבשות. ומענין לענין: רצוני לספר בשבחו של ביאליק גם כידיד אמנויות אחרות, כגון אמנות הציור והפיסול. היה מקרב אמנים צעירים בראשית צעדיהם, ועזר להם להתפרסםבתערוכות ובמכירת יצירותיהם. אחד האמנים האלה היה ש. עובדיהו, שביאליק פתחאת תערוכותיו. בתערוכתו הראשונה של הצייר עובדיהו, שהוצגה בביתו הפרטי שלכותב־השורות, דיבר ביאליק על העיר העברית שתיבנה ותתפתח לא רק במפעליםהכלכליים אלא במפעליה התרבותיים והאמנותיים. ולצייר עובדיהו פנה ואמר: ראיתי את “חבלי היצירה” שלך על גג ביתי, ואני מקווה שתכה שרשים עמוקיםבקרקע המולדת ויצירותיך האמנותיות תפארנה את היכל האמנות שיקום וייבנה בעירהעברית. באותה תערוכה סייע ביאליק למכור כמה מתמונות הצייר, שהלךוהתפתח מאד ויצאו לו מוניטין בפרט כצייר הנוף הארצישראלי (כמה מתמונותיומקשטות גם את כתלי מוזיאון תל־אביב). ומציור – לפיסול: בשנת תרצ"א פסלה הפסלת התל־אביבית מרים ברלין את מ. דיזנגוף, מ. בן־עמי. י. ח. רבניצקי. אחד־העם, שלום־עליכם ומנדלימוכר־ספרים. מתוך רטט נפשי – כך סיפרה הפסלת – נגשה לפסל גם את ח. נ. ביאליק. כל פעם היה מופיע ביאליק בחדר־עבודתו בדיוק נמרץ בשעה קבועה מראש. ממולו ישב י. ח. רבניצקי. ושניהם היו משוחחים ביניהם על עניני “דביר” ובשאלות השעה, ולפעמים היו גם מתבדחים קצת. בשעת העבודה היתה הפסלת מסובבת את ביאליק לצדדים שונים, כדי לתפוס את הבעתו הנכונה לכל צורותיה. פעם אמר ביאליק לרבניצקי: “אניבידי הגב' ברלין כחומר ביד היוצר – ברצותה מרחיבה, ברצותה מקצרת, ואת הכלהיא עושה כטוב בעיניה”. אגב שאל את רבניצקי. אם גם אותו היתה מסובבת הפסלתבשעת עבודתה לכאן ולכאן כגולם. עם סיום עבודת הפסול, לאחר ה“סיאנס” השמונה־עשר, הסתובב ביאליק והביט והסתכל בפסל, ואמר לרבניצקי באידיש: “ביאליק ווערט א מענטש” (ביאליק הולך ונעשה בן־אדם)… במרוצת־הזמן יצקה הגב' ברלין את הפסל של ביאליק מברונזה. באנדרטה זו הצליחה הגב' ברלין לסמל את הדמות הרוחנית של המשורר הלאומי, אתמעוף המחשבה הפיוטית, את שרטוטי הזעם והצער יחד עם הבעת העוז והכח של בעלהפואמות “בעיר ההריגה”, “מגילת האש” ועוד. שלש שנים לאחר מות ביאליק – בשנת תרצ“ז – רכשה חבורתידידים את האנדרטה והגישה אותה במתנה, במסיבה חגיגית, ל”ביתביאליק". ו ביאליק מצא לו זמן להתעניין גם בחיי אנשים פרטיים ותבע אתקיפוחם מאת הצבור, בפרט אם אנשים אלה היו מסוגלים, לדעתו, להביא תועלתבתפקידים אחרים מאשר גורלם הועיד להם. בין השאר התעניין באספן־העתונות זלמןפבזנר, אשר שימש כמה שנים כשמש וכשליח בעירית תל־אביב. ביאליק דרש מדיזנגוףלהעביר את פבזנר לספריה העירונית “שערי־ציון”, כספרן. דרישתו של ביאליקנתמלאה כעבור ימים אחדים. במלאת שבעים שנה לקיום העתונות הישראלית בארץ־ישראל, נערכהבפעם הראשונה תערוכת העתונות הישראלית, ביום י“ג ניסן תרצ”ב ב“אוהל שם” ברח' בלפור. דיזנגוף שעמד לפתוח את התערוכה, שבחסותו נערכה, – חלה, והפותח היה דוד ילין מירושלים, אחריו דיבר ח. נ. ביאליק. ביאליק קידם בברכה חמה את האורחים הרבים מארץ־ישראלומחוץ־לארץ שנמצאו באותו מעמד, וכן את צאצאיהם של עורכי העתונותהארצישראלית הראשונים (י. מ. סלומון, י. ד. פרומקין וא. בן־יהודה), ואמר: “זהו כנוס תרבותי יחיד במינו לעתונות היהודית בכל העולם”. להלן הרחיב אתהדבור על האספן הצנוע של העתונות הישראלית אשר השיג הישג גדול ונעלה במפעלורב־הערך ואמר, שיש לברך “ברוך שמסר עולמו לשומרים”. ועוד אמר ביאליק במעמדזה: נכסים אלה שלכאורה דברים קטנים הם שלא כדאי להתעסק בהם, נצבריםומצטרפים לדבר חשוב, העובר על־פי רוב לרשות המדינה, ונופל לתוך אוצר יותרגדול ונעשה חלק בלתי־נפרד ממנו. ביאליק הציע אז שהצבור יקבל מרשות האספן אתהאוסף היקר הזה שאין דוגמתו בעולם, כדי לשמור עליו ולהשלימו. באולם התערוכה נתגלה שפע של מוצגי עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, גליונות חד־פעמיים, מודעות, כרוזים ועוד, בעבריתובלשונות אחרות, שיצאו לאור בארץ־ישראל במשך שבעים שנה, בכל הסוגיםוהמקצועות – מהם יקרי המציאות ויחידים בעולם – החל מהגליון הראשון של “הלבנון” ועד יום התערוכה. ביאליק החשיב מאד את אוסף־העתונות הזה, כשם שהעריך כלמפעל, שהושקע בו עמל־נמלים בלי עזרת הצבור ולמען הצבור, והיה מוכן בכל עתושעה לבוא לעזרתו. וביום 4.6.34, לפני צאתו לחוץ־לארץ לשם רפוי, נסיעהשממנה לא חזר עוד, שלח ביאליק אגרת לחברי ועד התערוכה השניה והודיע עלהסכמתו לתת את שמו לתערוכת־העתונות השניה. ביאליק לא שער, שהתערוכה השניה, שנפתחה לאחר שנה, בכ“אתמוז תרצ”ה (ב“בית ביאליק” שבאולם התערוכה ויריד־המזרח) תהיה מוקדשת למשוררהנפטר. תערוכה זו שימשה בבואה נאמנה לדרך יצירתו מראשית צעדיו של ביאליקבשדה הספרות ועד יומו האחרון. בין המדורים בתערוכה היו: ביאליק המשורר, המכנס, הפרשן, איש הצבור והחברה, בחוג ידידיו, באמנות וכו' וכו'. ז נפגשתי עם ביאליק בשורה ארוכה של ישיבות ועד האופירה והועדלעריכת “ספר תל־אביב” (ספר היובל של העיר, במלאת 25 שנה לקיומה), ותמידהתפלאתי על עירנותו החיה ועל מסירותו הנאמנה לכל מפעל ומפעל ששותף בו, בלילהעדיף אחד על פני השני. ומה רבים המפעלים שביאליק נתבקש להשתתף בהם ולשמשלהם פטרון. בכל מקום נעשה מיד לאישיות המרכזית של המפעל, ובשמו קשורים כמהוכמה מפעלים ומוסדות חשובים בכל שטחי התרבות, החנוך, הספרות והאמנות. ועםכל העבודה העצומה שעסק בו בעניני ספרות ובעסקי מו"לות, הרצאות על נושאיםתרבותיים, נאומי תעמולה לטובת מפעלי צבור, פתיחת כנוסים ותערוכות וכו' וכו' – לא היה פוסח כמעט על שום ישיבה שהוזמן אליה כדי לייעץ בעניני העיר, אםענין חנוכי או ענין הוצאת ספר־יובל לעיר, או ענין חגיגות פורים. כשהיה בא לישיבות בעיריה, היו כיסיו כלאים הגהות של ספרי “דביר”, שהיה קורא אותן קודם הישיבה וגם בזמן הישיבה, כשאחרים היו מאריכיםבנאומים, כדי שלא לבטל זמן. להערותיו של דיזנגוף, שבגלל ההגהות מסיח ביאליקדעתו מעניני הישיבה, היה ביאליק משיב ברוח טובה: הרי כתוב מפורש “אחוז בזהוגם מזה אל תנח ידך”, ועוד כתוב מפורש “טובים השנים מן האחד”. מתוךהשתתפותו בווכוח היה ברור, שביאליק שמע יפה את כל דברי האחרים תוךההגהה. נפגשתי עם ביאליק גם בלשכת בני־ברית “שער־ציון” ברחוב רוקחבתל־אביב. הייתי נוכח כשהנשיא דיזנגוף “קידש” אותו והכניסו תחת כנפי הלשכההנ"ל. מפעם לפעם היה ביאליק מרצה בישיבות הלשכה. הרצאותיו של ביאליק במסיבות “עונג שבת” שב“אוהל שם”, ועצםנוכחותו, היו מושכות שבת־שבת קהל עצום לאולם הגדול. היה זה עונג־השבת שלתל־אביב לשמוע את ביאליק. בהשפעתו הישרה הקים הנדבן ש. בלום ברחוב בלפור אתהבנין “אוהל שם” בניסן תרפ"ט, ומסרו במתנה לחברה שבראשה עמד ביאליק עד יוםמותו. מאז משמש הבית אכסניה קבועה למוסדות וארגונים תרבותיים, לשם כנוסיםועצרות, ועידות וקונצרטים. בשנים האחרונות משמש הבית אכסניה קבועה לתזמורתהפילהרמונית מיסודו של ב. הוברמן. במלאת ששים שנה להולדתו, היתה תל־אביב העיר היחידה בארץ, שקבעה פרס שנתי לספרות יפה ולחכמת ישראל (פרס זה היה הפרס הקבוע הראשוןבספרות העברית, ומשנת תרצ"ג זכו בו גדולי המשוררים והמספרים והחכמים. אחריהפרס הזה נוסדו בארץ הרבה פרסים אחרים, על־ידי עירית תל־אביב עצמה ועל־ידיעיריות ומוסדות אחרות בארץ. אך פרס־ביאליק נשאר הפרס החשוב של הספרותהמקורית העברית). תקנות פרס־ביאליק מתחילות במלים אלו: “לשם מתן כבודוהוקרה לאביר השירה העברית בדורנו, אשר מיום עליתו ארצה בחר את תל־אביבלמושב לו, חי ויצר בה, התערה בה כאזרח ואצל מרוחו על חייה התרבותיים שלהעיר”. לפי התקנות שהותקנו על־ידי ועדה מיוחדת מנבחרי מועצת־העיר ובאי־כחהסופרים, מתחלק הפרס כל שנה, בי' טבת, יום־הולדתו של המשורר, בטקס פומביאקדמי נאה, שיש בו משום מתן כבוד לספרות העברית ויוצריה. בועדות השופטים שלהפרס בשנה הראשונה לקיומו השתתף ביאליק עצמו באופן פעיל, וההחלטות נתקבלובהכרעתו. ביום־הולדתו הששים רשמה העיריה את ביאליק בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, והגישה לו את התעודה. כן נבחר ביאליק במלאת לו ששים שנים, בטבת תרצ"ג, לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב. ביאליק השתתף בין השאר גם כחבר בועדה לקביעת שמות לרחובותתל־אכיב, ולפי הצעתו נקבעו כמה וכמה שמות סופרים ומשוררים עברים מתקופותשונות. הסופר א. ז. בן־ישי, שנבחר בתרצ"ד, לפי הצעת ביאליק, למזכיר־כבוד של ועדת השמות בתל־אביב, שביאליק היה חבר בה במשך שנים, סח לי, כמה רגז ביאליק על שהעיריה קבעה בשעתה את שמו של ר' שלמה אבן גבירול, מגדולי המשוררים והפילוסופים בתקופת ספרד, לאיזו סימטה קטנה, והמריץ אותו, את המזכיר, לעשות הכל כדי להעביר את שם אבן־גבירול לרחוב מרכזי ומכובדיותר. ואכן מילאו את בקשת ביאליק קודם יציאתו לווינה לשם רפוי, והעבירו אתהשם אבן־גבירול לרחוב עורקי חשוב, המתחיל מפנת יהודה הלוי–מרמורק ונמשך עדנהר הירקון. ח באביב תרצ"ד, במלאת חצי יובל שנים להתחלת בנינה שלתל־אביב, נבחר ביאליק לועדה העירונית, אשר הוטל עליה לערוך תכנית חגיגהנהדרה, אשר בה השתתפו כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ועשרות צירים ייצגובחגיגה זו 54 קהילות יהודיות מכל תפוצות ישראל – מאירופה, מארצות־הברית, מאפריקה, מאסיה ומאוסטרליה. ביאליק חיבר אז שיר מיוחד לחצי היובל של תל־אביב, השירנדפס בגלויה חגיגית מיוחדת שהופצה באלפי טפסים בין ילדי העיר בט“ז איירתרצ”ד. מצדה האחד של הגלויה נדפס תצלום של שלשה דורות “מבני תל־אביב”: א) מ. דיזנגוף – אבי העיר, מראשוני הבונים; ב) אהרון דנין – הילד הראשון שנולדבתל־אביב, בכ“א טבת תר”ע; ג) אהרון אלמן – “הנכד” הראשון של חל־אביב, שנולדבכ“ג כסלו תרצ”ד, לאמו עדינה אלמן (אידלסון) שנולדה בתל־אביב בי“ד אבתרע”ג. וזהו השיר במלואו: עַל שִׁלֵּשִׁים עַל יַד סָבוֹ הַנֶכֶד תְּבֹרָךְ מָחֳרָתֵנוּ הַבֵּן לְיַד אָבִיו פִי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל. יַחְדָּו אָרְגוּ מַסֶּכֶת פּלָאַיִךְ, תֵּל־אָבִיב. כִּי בִּרְכַּת אֵל יְשׁ חֵלֶף עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת: אַךְ יַּדַע סָב וָנֶכֶד אֶחָד יִהְיֶה לְאֶלֶף, וּלְבֵן וּלְאָב יֻגַּד: הָאֶלֶף לִרְבָבוֹת. לֹא תַמָה עוֹד הַמְלֶאכת, חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָּד. בְּלִי חֵת לִקְרַאת הָאוֹֹר! וְזֹאת לַדוֹר אַחֲרֵינוּ: עַד תֵּל־אָבִיב נָשִׂימָה בִּשְׁקֹד וּבַעֲמול, לִמְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר. ט קודם צאתו למסעו האחרון, בסיון תרצ"ד, לשם רפוי בווינה, באו אליו מכל קצות העיר להפרד ממנו ולברכו בברכת רפואה שלימה, ולא שערו כינפרדים ממנו לעולמים. בדברי הפרידה שלו האחרונים אמר ביאליק: “ההתפוררות הפנימיתהאיומה, ריבי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי הרס והחורבןהפנימי, של המפלגות הקיצוניות… חולה הוא הישוב, וחולה תל־אביב שלנו. ואנימברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה”… כאילו נגזר מן השמים, שביום כ' תמוז תרס“ד, נלקחה בווינהנשמת גואלה המדיני של האומה הישראלית. ולאחר שלשים שנה בכ”א תמוז תרצ"ד, עלתה למרומים באותה עיר נשמת גואלה הרוחני של האומה הישראלית. בכ“ב תמוז תרצ”ד נתפרסמה בתל־אביב הידיעה המחרידה, כיביאליק מת פתאום מסתימת עורק־הלב, וארונו יובא לארץ־ישראל. כל הארץ עטתהאבל כבד, ותל־אביב – אבל שבעתים. מעל בית העיריה בתל־אביב הונף משעת־בוקרמוקדמת דגל לאומי גדול עטוף שחורים ומורד עד חצי התורן. נתכנסה ישיבה דחופהשל מועצת־העיר, שהחליטה לסגור לאות־אבל את כל משרדי העיריה למשך כל היום, כן ניתנה הוראה לסגירת כל בתי הקפה משעה שמונה בערב, וכן כל בתי השעשועים. מודעת־אבל גדולה מטעם העיריה הודיעה על אבדן משורר האומה ובחירבניה. בירושלים נתכנסה ישיבת אבל של באי־כח כל המוסדות הלאומיים והישוביים, שאליה הוזמנו גם חברי מועצת־העיר תל־אביב. בישיבה משותפת של המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והועדהלאומי) ועירית תל־אביב נבחרה ועדת קבורה בת חמשה: מבאי־כח שלשת המוסדותהנ"ל וכן האוניברסיטה ואגודת־הסופרים. כן נשלחה משלחת מטעם הישוב לטריאסטלפגוש את ארונו של ביאליק. למוסדות ולעירית תל־אביב הגיעו טלגרמות של תנחומים מכל הארץ ומתפוצות הגולה. ובעוד ארונו של ביאליק בדרך לארץ, נערכו אסיפות אבל ומספדבתל־אביב: במוצאי שבת, אור לכ“ה תמוז תרצ”ד, נתקיימה אסיפת אבל בתל־אביב, מטעם הסתדרות העובדים, במעמד למעלה מששת אלפים איש. ב“אוהל שם” נערכהאסיפת־הספד מטעם אגודת “עונג שבת”, שביאליק היה מיסדה. ביים ג' אב תרצ"ד הובא לתל־אביב, בלוית משמר־כבוד, ארונושל ביאליק, עטוף דגלי תכלת־לבן. הארון הובא לאולם “אוהל שם”, שהיה כולועטוף שחורים, ורבבות איש מכל הגילים עברו על פניו. מאות משלחות מכל שדרותהישוב בכל ערי הארץ ומושבותיה נהרו לאולם זה. בלויה לבית־הקברות ברחובטרומפלדור השתתפו, לפי האומדן, כמאה אלף איש. לא נישאו כל הספדים. קברו של ביאליק נכרה באחוזת־הקבר המשפחתית שרכש לעצמובשורת הקברים של אחד־העם, מכס נורדוי, בן־עמי, ש. בן־ציון, ארלוזורובוסופרים ועסקנים אחרים. י במלאת שנה לפטירתו של ביאליק הוקמה מצבת־אבן גדולה עלקברו, ועליה חקוקה הכתובת הקצרה: “ח. נ. ביאליק, י. טבת תרל”ג – כ“א תמוזתרצ”ד". בטבת תרצ"ה החליטה עירית תל־אביב לרכוש את ביתו של ביאליק ברחוב ביאליק, על מנת לעשותו מרכז תרבותי. ב“בית ביאליק” קיימת ספריה שהיסוד לה שימשו ספריו שלביאליק עצמו. על פתיחתה של הספריה לצבור, הוכרז בתמוז תרצ“ז מטעם עיריתתל־אביב ו”אגודת בית ביאליק". בבית־ביאליק גנוזים הרבה קטעים מכתבי־ידוומיצירותיו של המשורר, תעודות השייכות לפרקי חייו, צלומים, מתנות וכו'. בקומה הראשונה יש אולם־קריאה פומבי, וכן נמסרו שנים מחדריו לשמוש ועד־הלשוןואגודת־הסופרים. באותה שנה קבעה העיריה את שם השדרות הנאות שבין רחובדיזנגוף לככר מלכי ישראל בשם “שדרות ח”ן“, על שם ח”ן ביאליק. וכך ישבתל־אביב לא רק רחוב על שם המשורר, אלא גם שדרות. בשדרות ח"ן יש מכון־מים, ובו אחת הבארות הטובות ביותר המספקת לעיר מים חיים וטעימים. כך נשתלב ביאליק בחיי תל־אביב, ונעשה בחייו ובמותו, לחלקמן העיר. לא שכחה ולא תשכח העיר את המשורר, אשר הרבה בזכותו נעשתהלמרכז־התרבות הראשון במעלה בארץ־ישראל. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42730	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42730", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42730, "source_edition": "תל אביב: הועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי והוצאת מסדה", "title": "ח נ. ביאליק בתל־אביב", "translator_uris": "", "translators": "" }
מאיר אריסון אריסון ב.jpg מגדולי הארץ היה מאיר אריסון. נולד בזכרון־יעקב בכסלותרמ"ד (דצמבר 1884) לאביו משה אריסון, מן האכרים הוותיקים במושבהזו. הסב, מתתיהו תמשיס, זכה לעלות לארץ בשנת תרמ"ב עם קבוצתהראשונים, אשר הניחו את אבן־הפנה ליסוד זכרון־יעקב. הסב מתתיהו תמשיס היהאדם בעל צורה יפה, מחונן בשכל ישר והגיון בריא, נואם רב־כשרון, ועמד בראשהמושבה כמה שנים. רבות סבלו הראשונים עד אשר הצליחו להפוך את הישימון לישובחי, פורה ומפרה. שלשלת ארוכה של נסיונות, חפושי דרכים והתאבקות ממושכת עםהטבע, החי, הדומם והצומח, ליווּ את המתישבים הראשונים והם יצאוכמנצחים. והילד מאיר אריסון ינק את האהבה למולדת ואת הקשר הנפשילטבע בבית הוריו, אשר הכו שרשים עמוקים על פסגת ההר, המתבלטת בתוך שרשרתהרי שומרון והרי הכרמל. בילדותו למד בבית־ספר של המושבה, ולאחר גמרו, עבדשנים אחדות במשק הוריו, ובשנת תרע"ב הלך לקושטא, שם גמר בית־ספר גבוהלמסחר, ואחר חזר למושבתו זכרון־יעקב. אותה שנה (1914) פרצה מלחמת־העמים, וגם תורכיה התכוננהלהצטרף לבעלות־בריתה גרמניה, אוסטריה־הונגריה ובולגריה. הישוב העבריבארץ־ישראל – רובו היה מנתיני ממשלות זרות, בעיקר נתיני רוסיה, שנלחמה לצדממשלות “ההסכמה”. בין קבוצת הצעירים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, ומבוגרי בית־המדרש למורים בירושלים – שנכנסו לבית הספר הצבאי בקושטא, היהגם מאיר אריסון. בגמרו את בית־הספר לקצינים, נתעלה לדרגת “ליוטננט” בצבאהתורכי, ושרת בצבא זה כארבע שנים, אבל לא שכח לשרת את עמו ואתמולדתו. במיוחד יש לציין את השירות היפה, אשר הגיש ליהודי יפוותל־אביב בקיץ תרע“ז בתקופת הגירוש הכללי. ימים קשים ורעים עברו אז על אלפיהמגורשים, אשר התגלגלו בתנאים איומים במושבות יהודה, שומרון והגליל. ד”ר א. רופין הוגלה על־ידי מפקד צבאות תורכיה ג’מאל פחה, לקושטא, ובעזרת צירארצות־הברית של אז, הנרי מורגנטוי, יצר קשרים עם אמריקה ועם הארצותהנייטראליות של אז, כגון: שבדיה, נורבגיה, דנמרק, שווייץ, ספרד ופורטוגאל. מאיר דיזנגוף (ה“ריש גלותא”) עבר ממושבה למושבה, ביקר במחנות המגורשים מיפוומתל־אביב, והיה מספק להם חטה, קמח, שמן, ויתר המיצרכים החיוניים וגם כסף. המצוקה היתה גדולה מאד, ונוסף על כך סבלו אז מן היחס החשדני של פקידי הרשותהתורכית, הצבאית והאזרחית. המנוח מ. דיזנגוף מספר בספרו (“עם תל־אביב בגולה”, תרצ"א): “עזבתי את חיפה ובאתי לזכרון־יעקב, שם נפגשתי עם מר מ. אריסון, ששימש קציןבצבא התורכי, ובאמרי לו כי אץ אני לדמשק – עזרני, ויצאתי בלי שהיות מזכרוןלדרכי בו בלילה, והנה כשעתים לאחר צאתי – באו חיילים לזכרון־יעקב, לאסרנימטעם הקימאקאם בחיפה (נציב המחוז) בתור ידידו של יוסף לישנסקי”. בקיץ תרע"ז (1917) חפשו השלטונות עקבות מרגלים במושבותישראל, ובפרט את יוסף לישנסקי, שהשתייך לקבוצת “נילי” שבראשה עמדו אהרוןושרה אהרונסון. מר אריה סמסונוב מספר בספרו (“זכרון יעקב”, תש"ב) “המושבה, ברצותה להקל מעליה את הגזירות, על־ידי מתן “בקשיש” ראוי למירלאי (פקידממשלתי), הוא שׂר הטבחים והעינויים במושבה, נתקלה בקושי שלא פיללו, לא היהמי שימצא עוז בנפשו, להכנס אל המירלאי, ולכבדו במתן “מיד אל יד”… והנהנזדמן למושבה מאיר אריסון, ואנשי המושבה שמחו לקראתו והטילו את השליחותעליו. הוא מצא עוז בנפשו, ונכנס אל המירלאי, ואחרי שיחה קצרה יצא מן החדר, בהשאירו על השלחן חמשים לירות זהב… אנשי המושבה מעידים, כי אחרי “בקור” זה של מאיר אריסון, הונח קצת למושבה והרבה מן הגזירות הומתקו; הפקודות נעשויותר מתונות”… זכורים לי ימות הקיץ תרע“ז, כשמורי הגימנסיה “הרצליה”, שגורשו יחד עם כל התושבים מתל־אביב, התגוררו בחורשת שפיה, באהלים ובבתי־אבןהרוסים וחרבים למחצה. כמה מן המורים והתלמידים היו פזורים בזכרון־יעקב, בת־שלמה ומרח. כולנו היינו מנותקים ממוסדותינו (בנק אפ"ק, המשרדהארצישראלי, ועד תל־אביב, ועד הקהלה ביפו וכו') וממ. דיזנגוף, נתונים היינובמצוקה נוראה, אובדי עצות. ובאחד מימי קיץ תרע”ז הופיע לפתע־פתאם על גבעתשפיה קצין צבאי תורכי. מורי הגימנסיה ותלמידיה מן המחלקות העליונות נחפזולהסתתר לבל יראה אותם הקצין הצבאי, מחשש עינא בישא. וכותב הטורים האלה היהמוכן לפורענות בלתי־צפויה, ומתוך שלא שלט בשפה התורכית, הבהיל את מוכתרהמושבה יוסף זימנבודה ששימש מתורגמן. בינתים התקרב למעוני הקצין האלמוני, ומבוכתי היתה רבה. לתמהוני פנה אלי האורח הבלתי־צפוי בעברית צחה, שאל לשמיופרש גם את שמו – מאיר אריסון, ומסר לי דרישת־שלום חיה ממאיר דיזנגוף, שהיהאז בדמשק. אגב שיחה, סח לי הדובר, שדיזנגוף יודע את סבלנו ובקרוב ימציא לנוסכום־כסף הגון לכלכלת המורים והתלמידים. מאז נוצר קשר חי בינינו, בין ה“רישגלותא” מ. דיזנגוף, אשר דאג לקיומנו ולקיום כל גולי יפו ותל־אביב עד גמרהמלחמה. עם סיום המלחמה, בנובמבר 1918, השתחרר מ. אריסון משירותובצבא, ונכנס למסלול החיים האזרחיים. מיד נפגש עם מ. דיזנגוף והוזמן על ידולעמוד בראש המשרד לעמילות, ליצוא ויבוא, לביטוח ועוד. “משרד דיזנגוף” היהאחד המשרדים הראשונים בימי שלטון התורכים, שנפתח לראשונה בתרס"ה (1905) ביפו. המשרד סודר בצורה אירופית, שימש חלוץ להתפתחות המסחרית של הארץ, וסייע הרבה ליצירת קשרי מסחר בין ארץ־ישראל ויתר מרכזי המסחר והתעשיה שלהארצות המפותחות. במרוצת הזמן נעשה מאיר אריסון שותף למשרד “מאיר דיזנגוףושותפיו”, אשר רכש לו אמון וחבה בכל חוגי הצבור הרחב על־ידי עבודתו היפהוהיעילה. אריסון שלט בלשונות עברית, צרפתית, אנגלית, תורכית וערבית, ותודותלכך וליתר סגולותיו חדר יפה לעולם המסחר והתעשיה הן בארץ והן בחו"ל. מאיר אריסון לא נצטמצם בעבודתו במשרד “מ. דיזנגוף ושות' " בלבד, אלא השתתף באופן פעיל בעסקנות בכמה מפעלים כלכליים ותרבותיים. שניםרבות היה יו”ר אגודת העמילים, חבר פעיל בועד לשכת־המסחר בתל־אביב, חבר ועדסוכני האניות, חבר הקורטוריון של מוזיאון תל־אביב מיסודו של דיזנגוף, חברהועדה המשותפת של הממשלה והעיריה לערעורים במקרים של החרמת דירות, חברמועדון “רוטארי”, נשיא לשכת הבונים החפשים “חירם” ועוד. נפגשתי עמו בכמה עבודות צבוריות, והכרתי מקרוב את ערנותו ואת התענינותו במפעלי הצבור. כארבע־עשרה שנה ויותר היה חבר בלשכת הבונים החפשים “חירם” במזרח תל־אביב, ועד יומו האחרון הקדיש חלק מזמנו וממרצו לבנאות החפשית. בראשית 1945 נבחר כנשיא הלשכה. בפגישתנו ימים מספר קודם פטירתו שוחחנו על ענינים צבורייםשונים, ולא עלה כלל על דעתי אז שימיו ספורים. היה רענן, ער וחי, מלא מרץויזמה, ולא היו כל סימנים של חולשה גופנית. מותו בלא־עת בכ“א כסלו תש”ו (26.11.1945) עשה רושם מדהיםעל כל ידידיו ומכריו, שהיו רגילים לראותו תמיד כאיש בריא ושלם בגופווברוחו, מלא חיים תוססים. שמו הטוב ישאר חרות עמוק בלבות כל אלה, שהכירו את עבודתו הכנה והמסורה לטובת מפעלי החברה והצבור ולטובת הבנאות החפשית. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42741	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42741", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42741, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "מאיר אריסון", "translator_uris": "", "translators": "" }
ד"ר יקיר בכר בכר ב.jpg א נולד באדריאנופול (תורכיה האירופית) בי“ג ניסן תר”ן (1890) לאביו הרב יוסף בנימין ולאמו דונה, ממשפחת רבני אדריאנופול (מחברהספרים “מטה שמעון” ו“מאמר מרדכי”). למד בגן־ילדים יווני, בתלמוד־תורה, בבית־הספר של “אליאנס” (כי"ח), גמר בית־ספר תיכוני איטלקי, למדבאוניברסיטאות בציריך ובוונציה, ושם הוכתר (בשנת 1913) בתואר “דוקטורלמשפטים, לכלכלה ולסטאטיסטיקה”. באותה שנה נשלח מטעם האוניברסיטה הנ"ללקורס בינלאומי למדעי המסחר בבודאפשט. חזר לתורכיה והיה כשבע שנים פרופיסורבבית־הספר הגבוה למסחר ולכלכלה, ובשעורים הגבוהים לנשים למדעי המסחרוהכלכלה באיסטנמבול, חיבר ספרי־לימוד למקצועות אלה בצרפתית ובתורכית. בזמןמלחמת העולם הראשונה נסע בשליחות המיניסטריון להשכלה לשווייץ ולגרמניה, לשםלימוד סדרי בתי־הספר הגבוהים למסחר והספריות הצבוריות. בשנת 1918 הרצה מטעםהמיניסטריון לכספים לפני חוג בנקאים בדבר ההלוואה הלאומית התורכית הראשונה, יסד וניהל קואופרטיב צרכני באיסטנמבול, השתתף שם מיד אחר המלחמה ביסודהאגודה הציונית “שיבת ציון”. בשנת 1931 עבר לאיטליה, התישב במילאנו ועסק בהנהלת בנק, השתתף במפעלים כלכליים של המיניסטר לוּאיג’י לוצאטו, המשיך בפעולה הצבוריתכנשיא וחבר הועד הפועל בקהילת יהודי המזרח במילאנו. חבר הועד הפועל הציונישם. השתמש בקשריו עם ראשי הצבור והמדיניות באיטליה לתעמולה למען עם ישראלוארצו, השתתף באופן פעיל בעבודה הציונית באיטליה, ונרשם בספר הזהב שלהקהק"ל בשנת 1928 על־ידי עדת יהודי המזרח במילאנו. נסע בארצות הים התיכון (וביקר אז גם בארץ־ישראל) לטובת בית־המדרש לרבנים שנוסד ברודוס. בט“ו בשבט תרצ”א עלה הד“ר בכר לארץ עם בני ביתו, על מנתלהשתקע. מתחילה היה מנהל “באנקו די רומא” בירושלים, לאחר כך יסד וניהלכשנתים את הסניף “באנקו די רומא בתל־אביב. סידר הלוואות לקרן הקיימתולסוכנות היהודית, ניהל במשך שנה את חברת “פרדס”, וביקר בשליחותה ברומניהובארצות אחרות. ניהל חברת ביטוח איטלקית וצרפתית, ואחר כך בעל משרד לעניניביטוח ופינאנסים ומרצה בבית־הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב. השתתףביסוד לשכת המסחר ארץ־ישראל–איטליה בירושלים וארץ־ישראל–רומניה בתל־אביב, חבר לשכת המסחר יפו־תל־אביב, חבר “רוטארי קלוב”. יצג את התאחדות בעליהתעשיה בתערוכת בארי, ונאם ביום פתיחתה, במעמד בית המלוכה, על התפתחותארץ־ישראל העברית, וביקר בשליחות ההתאחדות ברומניה בשנת 1939, בקשרלמשא־ומתן על חוזה מסחרי בין שתי הארצות. היה סגן יו”ר הסינדיקאט של חברותהביטוח בארץ, סגן יו”ר בחוג חובבי התרבות העברית והאיטלקית בתל־אביב. שימשכמתרגם ומקשר בין הרבנות הראשית והמוסדות ובין יורש־העצר האיטלקי בעתביקורו בארץ. ממלא תפקידים במועצה הדתית של תל־אביב כסגן יו“ר, גזבר ויו”רהועדה המנהלת. חבר ועד “אוהל שם”, סגן יו"ר התאחדות הספרדים, נשיא מועצתארגון עולי תורכיה, מיסד וחבר פעיל בחברות ובאגודות והסתדרויות שונות, יהודיות וכלליות, בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. נסע בשליחות הרבנות הראשית למצריםולסוריה. ב ומפעולותיו הכלליות של הד"ר יקיר בכר – לפעולותיו כחבר פעיל של מיסדר “בני ברית”. בגיל עשרים וחמש, הצטרף בכר ללשכת “בני ברית” מס' 678 בקושטא. ומאז ועד היום הוא מסור ונאמן למיסדר הזה, מתחילה בארצות הגולה, ואחר כך בארץ. כנשיא ותיק ורב־נסיון, הכניס ד"ר בכר כמה שפורים נאיםבמנהגי המיסדר. הוא הבין גם כיצד ליצור קשרי אחוה, רעוּת וידידות בין אחיהלשכות שבתל־אביב ובערים אחרות שבארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. התורה והמעשהנתמזגו אצלו למזיגה נאה, והאמרות היפות נשתלבו אצלו בפעולות ובמעשיםטובים. בפברואר 1919 שימש ד"ר יקיר בכר מזכיר לשכת “בני ברית” בקושטא, ובתפקידו זה נתקבל לראיון אצל הקרדינאל גאספרי מזכיר המדינה שלהוותיקאן ושוחח אתו על הבעיות היהודיות בעולם, וכן נתקבל לראיון אצלהאפיפיור (בשיחה זו הודה בכר לאפיפיור על מעשי החסד שעשה בא־כחו בקושטא, מונסיניור דולצ’יי ליהודי קושטא בימי חירום, והאפיפיור הודה ל“בני ברית” עלהעזרה שהושיט המיסדר ליתומים הארמנים). אגב: בין חברי לשכת “בני־ברית” בקושטא (שמנתה 200 מחשוביהיהדות בקושטא) נמנו גם שני צירים של ארצות־הברית: הנרי מורגנטוי והשופטוולקוס. בשנת 1924 עלה ד“ר בכר לדרגת מזכיר הלשכה הגדולה מס' 11 בקושטא. לשכת “בני־ברית” בארצות המזרח ונשלח כנציגה לשם יסוד לשכות חדשות בארצותהבאלקאן ובים התיכון כגון: יוגוסלביה, בולגריה, תורכיה, יוון, רודוס, לבנון, סוריה, ארץ־ישראל ומצרים. היה גם ממייסדי הלשכות של “בני־ברית” בפורט־סעיד, דמשק וחלב, וכמה לשכות “בנות ברית” בארצות הנ”ל. ג אחד מן הותיקים ביותר במיסדר “בני ברית” הוא הד“ר יקירבכר. הרבה מזמנו, ממרצו ומכושר־פעולתו הקדיש ד”ר יקיר בכר עשרות שנים להפצתהרעיון של מיסדר “בני־ברית” באירופה, אסיה ואפריקה. הוא גם השתתף כנציגהלשכה הגדולה מס' 11 בכנוס המיסדר באטלנטיק־סיטי – באפריל 1925. בכר ביקר בלשכות בני־ברית בוואשינגטון, בשיקאגו, בפילדלפיה, בניו־יורק ועוד, והתבונן בכל מקום לנעשה בלשכות המיסדר המסועףהזה, המאחד חוגים רחבים של פזורי ישראל בתפוצות. בשנת 1924 נשלח כציר הלשכה הגדולה של קושטא לירושלים, לשםבירור הבעיות הנוגעות ללשכה הגדולה בארץ־ישראל. בבקורו אז נפגש יקיר בכר עםהנשיא של לשכת המרכז בארץ־ישראל, דוד ילין, והם קשרו קשרי ידידותואחווה. בועידה העולמית של בני־ברית" בשנת 1925 באטלנטיק־סיטי, ייצג ד"ר בכר 26 לשכות של ארצות המזרח, והכיר מקרוב את אדולף קראוז, הנשיאהגדול של המיסדר העולמי “בני ברית”, וכן הכיר את הסינאטור אלפרד כהן, שנבחראחריו לנשיא הגדול, ועוד מראשי המיסדר בעולם. בשובו מועידת אטלנטיק־סיטי נדבר עם הד“ר ליאו ביק, נשיאהלשכה הגדולה בגרמניה, על יסוד מוסד מרכזי של כל הלשכות בארצות אירופהוהמזרח, דוגמת האיחוד של שבע הלשכות הגדולות בארצות־הברית, באמצעות מועצהמרכזית. בספטמבר 1925 נתכנסה ועידה למטרה זו בפראג – בה השתתף ד”ר בכר בשםהלשכה הגדולה של ארצות המזרח – ונתקבלו בה החלטות חשובות בעניני ארגוןושיתוף פעולה ברוח יוזמי הועידה. בזמן שבתו בירושלים, הצטרף ללשכת בני־ברית “ירושלים” – הלשכה הראשונה בארץ (נוסדה בתרמ"ח – 1888) וקשר קשרי ידידות עם הנשיא הגדולדוד ילין. עם עברוֹ לתל־אביב, קשר קשרים עם נשיא לשכת “שער־ציון” מאירדיזינגוף, והיה ממשחרי ביתו. בשנת 1938 נבחר הד"ר בכר לנשיא לשכת “שער־ציון”, ומילא גם כמה תפקידים בעבודת הלשכה הגדולה מס' 14 בירושלים. באותו פרק זמן שימש חבר הועד הפועל, בית־דין הכבוד והועדה לסדור חוקת טקסהקידושין. ד"ר בכר היה ממייסדי הלשכה ברמת־גן. במשך עשרות שנים “קידש” יקיר בכר כנשיא, כמה מאות אחיםואחיות בלשכות “בני־ברית” ו“בנות־ברית”, הוא היה מייסד לשכת “יהודה הלוי” בתמוז תש“ו בתל־אביב ושימש כנשיאה למעלה משלש שנים רצופות (1946–1949); מחבר תקנותיה ודגלה המיוחד. כן הנהיגבלשכה זו “הימנון” מיוחד – אחד משיריו של ר' יהודה הלוי: “יפה נוף משושתבל, קריה למלך רב”… במנגינה של משה קורדובה. מיתר התקונים שהנהיג ד”רבכר: “סידור קידושין” לקבוצות של מועמדים לחברי המיסדר והרצאה במעמד זה עלתולדות חייהם של גדולי ישראל מראשוני המיסדר. ד“ר בכר פירסם גם כמה מאמריםעיוניים בעתוני המיסדר ובעתונות הכללית, בזמנים שונים הוציא לאור חוברותוקונטרסים על “בני ברית”: בשנת 1922, בפירנצה (איטליה) – באיטלקית, בשנת 1923 בקושטא – בצרפתית, בשנת 1947 – על המיסדר בקהיר, בצרפתית; וכן שורה של מאמרים פירסם ב”ידיעות בני ברית". ד"ר יקיר בכר הוא אחד המומחים הגדולים, הבקי בקורותיו שלמיסדר “בני־ברית” מראשיתו, וכן בכל הטקסים והמנהגים של המיסדר. אף הרצה עלכך בסמינריונים מיוחדים. בכר שולט בלשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, תורכית, יוונית, ספרדית, איטלקית, לאדינו. בדרכו כשליח־תעמלן להפצתו של רעיון “בני ברית” בארצותהמזרח אירעו לו גם תקלות מסוימות בזמנים שונים ואחד מהם: רבני ארם־צובאחשבוהו ל“מיסיונר” והטילו עליו חרם, והיה נזקק להתערבותם של הרב הראשיבקושטא של אז, ר' יעקב מאיר, ושל הרב הראשי בברלין של אז, ד"ר ליאו ביק (שניהם אחים ב“בני ברית”), לצאת להגנתו. מטבעו – בעל מזג טוב, דלתות ביתו פתוחות לרווחה. התענינותמיוחדת גילה במצבם של העולים החדשים מבולגריה, יוון, תורכיה ועוד. עם כולםהוא יודע לדבר בלשונם, וכן הוא מבין לרוחם ולרצונם ומושיט להם את עזרתווהדרכתו במיטב יכלתו. הד"ר בכר הוא כיום אחד האישים החשובים ביותר במדינת ישראלהמחודשת, המסוגל לגשר גשרים בין בני העדות ויוצאי הגלויות השונות, וללכדםלאומה אחת מאוחדת בשאיפותיה ושוחרת שלום ואחוה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42742	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42742", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42742, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ד\"ר יקיר בכר", "translator_uris": "", "translators": "" }
יצחק ילין ילין ב.jpg אבידה גדולה לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועת הבונים החפשים בארץ, אבדה עם מותו של יצחק ילין. אדם יקר, בן תרבות, עסקן מסור ונאמן, אשר הקדיש את מיטבשנות חייו לחברה ולצבור. בתרפ"ד פתח בית־מרקחת בתל־אביב, ומאז ועד יומוהאחרון עסק במקצוע זה. נחשב בין הרוקחים הטובים והמומחים, ורכש לו שם נאהבחוגי הרופאים והרוקחים. למעלה משתי עשרות שנים היינו רגילים להפגש אתו בעבודהמועילה ופוריה. תמיד ער, חי, תוסס, זריז, מסור לכל דבר טוב ומועיל, שוקד עלהתורה והעבודה ומקדיש את מיטב זמנו, מרצו וכשרונו לחברה ולצבור. לא זקן ושבע־ימים היה, כי רק לשנת החמשים הגיע, ובעצם ימי עמידתו במערכה השיב רוחו למקור־מחצבתה. נולד בתרנ"ז בירושלים, דור רביעי להורים מילידי הארץ. בילדותו נתיתם מאביו. למד בתלמוד־תורה ובישיבה בירושלים, עד הגיעו לגילבר־מצוה. בגיל 14 עבר לבירות, בירת הלבנון, ושם נתקבל כתלמיד בקולג' האמריקאי. כשרונותיו הטובים ושקדנותו עוררו תשומת־לב, והוא נחשב ביןהתלמידים המוכשרים והמתקדמים בלמודים. לאחר גמרו את תורת הרוקחותבהצטיינות, המשיך ללמוד כימיה והוסמך לרוקח כימאי אנאליטי. בנוסף על כך, השתלם יפה גם בלשון הצרפתית ונבחן בבחינת־גמר בקולג' הצרפתי בבירות. מלבדהלמודים השתתף באופן פעיל בהפצת התרבות העברית והרעיון הציוני בחוגיהמתלמדים העבריים ואגודת הסטודנטים הציוניים. בגמר חוק־למודיו חזר הבירותלארץ, והחל לעסוק במקצוע הרוקחות. בתרצ"ד נשא אשה מבנות ירושלים – את בת דודו למשפחת טרכטנברג. מאשת נעוריו זו נולדו לו ארבעה ילדים וילדה אחת. בפברואר 1926 הצטרף יצחק ילין לתנועת הבונים החפשים, והיהחבר בלשכת “ברקאי”. במשך עשרים ושתים שנה ויותר עמד במערכת העבודה של מיסדרזה, מילא כמה תפקידים חשובים בועד הפקידים, ובשנת 1940 נבחר כנשיא הלשכה, שהיתה אז בחסות “המזרח הגדול” של צרפת, ו“ישב על כסא שלמה המלך” שנתים (1940־1941). בינואר 1942 עברה לשכת “ברקאי” לחסות הלשכה הלאומית הגדולה שלהבונים החפשים בארץ־ישראל, וכיהן כנשיא לשכת “ברקאי” עוד שנתים (1942־1943). יצחק ילין הכריע הרבה בהעברת העבודה של הלשכה מצרפתיתלעברית, עוד בהיותה בחסות המזרח הגדול של צרפת. הוא עזר לנשיא שקדם לו, ד"רחיים הררי, בתרגום הלכות הטקסים וספרי העבודה בכל שלש הדרגות מצרפתיתלעברית. כן תירגם את “החובות הקדומים” ואת “חוקת אנדרסון” ואת החוקה שלהמזרח הגדול בצרפת. הוא גם יסד את ספרית “ברקאי” וקופת־אחים על שם חייםהררי. עם זה היה חבר המערכת של “הבונה החופשי” שעורכו היה ח. הררי, ופירסםבו הרבה מאמרים מקוריים ותרגומים, חיבר את התקנון הפנימי של הלשכה ועוד. גםבלשכה הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל מילא כמה תפקידים חשובים, היהחבר ועדת החוקה החדשה ומתרגמה לעברית, ובזמן האחרון שימש כהן גדול של הלשכההגדולה. ילין הפיץ את ידיעת האמנות המלכותית ותורתה על־ידי שעורים בבנאותהחפשית. בארבע שנות נשיאותו, עלתה לשכת “ברקאי” לרמה גבוהה של תרבות וידיעתהבנאות החפשית. בשנות 1944־1946 היה עורך “הבונה החפשי”. מאמריו היו מלאיםתוכן מעניין והצטיינו בסגנונם הספרותי. פירסם גם כמה שירים, שהעידו על נפשפיוטית ועל המית לב. ראוי להביא קטע אופייני מאחד ממאמריו (“המחקרבמאסוניות”), המעיד על השקפתו והלך־רוחו על התנועה המאסונית: “מקור הבנאותהחפשית הוא בנפש האדם. הכמיהה אל האין־סוף והשאיפה להשתכלל בשביל להיותראוי להתקרב אליו. רק במובן זה היא עתיקה, עולמית וכללית. רק במובן זהראשיתה מימי היות האדם על האדמה, מצויה היא בכל מקום שבו בני אדם מצויים, ותהיה כל זמן שלא יסופו בני אדם מעל האדמה. בזמנים שונים ובמקומות שוניםלבשה כמיהה זו צורות שונות, שהתקיימו זו בצד זו ולאו דווקא זו מתוך זו. בזמן האחרון לבשה את הצורה, שאנחנו מכירים אותה בשם הבנאות החפשית. השם הוארק מקרה. במקרה תלתה את עצמה באגודה מקצועית, שכבר היתה קיימת ולקחה אתכליה לסמליה. היעלה על הדעת, שאלמלא לא היתה אגודה זו קיימת לא היתה לנועכשיו בנאות חפשית?…” עשרות מאמרים פירסם בתוכן דומה. בתרצ"ה נכנס כחבר ללשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב. אףבמיסדר זה הראה ערנות גדולה ופעילות רבה. בשנת 1934 נבחר כנשיא הלשכה “שערציון” ועמד בראשה שלש שנים. בשנותיו האחרונות היה חבר הועד הפועל של הלשכההגדולה בארץ־ישראל, והנשיא הגדול היה תמיד סומך את ידיו עליו בהחשיבו אתפעולותיו. בשנים האחרונות עמד י. ילין בראש אגודת הרוקחים הארצית, והיההרוח החיה בהסתדרות המקצועית. הכל העריצו את גישתו הכנה לעבודהציבורית. צנוע ועניו היה בכל הליכותיו, ועל רוב מאמריו לא היה חותםשל שמו המפורש, כי אם בראשי תיבות: “י.י.” או בלא חתימה. שנים רבות נפגשתיאתו בישיבות ובאסיפות של הבונים החפשים, “בני ברית”, וכו'. ותמיד ראיתילפני אדם רציני, חושב מחשבות, תלמיד חכם, עסקן חרוץ ורב־פעלים, ישר ונאמן, פקח ונבון אוהב עמו וארצו, חובב ספר ואיש־חברה. ילין ידע לנאום יפה, גם ידע להביע בעט את הגות לבו ואתשאיפותיו האידיאליות, והכל בסגנונו המלוטש והספרותי. הוא היה גם “אמןהגימטריאות”, ובכל מסיבה היה גורם קורת רוח למסוביו. הצטיין באופיו הטוב, והיה מוכן תמיד להגיש את עזרתו ואת הדרכתו לכל מי שפנה אליו, ומשום כךנתחבב על מיודעיו ומכריו. יום לפני ערב ראש־השנה תש"ט נפגשנו במסיבה החגיגית, שנערכהבתל־אביב לכבוד המזכיר הראשי בלשכת הגליל של מיסדר “בני־ברית” בניו־יורק – האח ביסגייר. ילין שישב ראש, נאם עברית ואחר כך אנגלית. ביום הכפורים תש“ט התפלל בבית הכנסת של “מושב זקנים” שברחוב אלנבי, לאחר ימים ספורים השתתף בישיבת הרוקחים, ובעצם הוכוחים הותקףהתקפת־לב ובמצב קשה הובא לביתו ולמשפחתו. הוא שכב על ערש דוי כחמשה ימיםובערב שבת – י”ט תשרי תש"ט (22.10.1948) יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה. בלויתו לבית־העלמין בנחלת־יצחק נהרו אחרי מטתו רבים מחבריוומוקיריו. תמיד נזכור את שירותו הגדול לבנאות החפשית ולכל שאיפותיוהנעלות. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42743	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42743", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42743, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "יצחק ילין", "translator_uris": "", "translators": "" }
ב כהן־בידרמן כהן בידרמן ב.jpg במלאת שבעים וחמש שנה לב.כהן־בידרמן, מזקני תנועת הבוניםהחפשים, שעלה לארץ־ישראל בשנת 1936, חגגה בשנת 1945 לשכת מיפלמן־אומןבתל־אביב את יום־הולדתו ואף הוציאה לאור לכבודו חוברת בשם “הבנאות החפשיתבגרמניה, בראי ההיסטוריה ותולדות התרבות”. כהן־בידרמן הוא, דומני, היחידי בארץ, המשתייך לתנועה זולמעלה מיובל שנים. בגרמניה השתייך ללשכה גרמנית “הומאניסט”, שהיתה בשעתהלשכת הקיסר פרידריך צור בונדסטרואה. לשכה זו הצטרפה בשנת 1900 ללשכה העתיקהשל האמבורג, שנוסדה בשנת 1737. וראוי הוא אח ותיק זה של הבונים החפשים, שבתקופת־חייו האחרונה נמנה עם אזרחי תל־אביב, לספר את קורות חייו בקצרה: ב. כהן־בידרמן נולד ב־ 17.10.1870 בעיר קניץ, פרוסיההמזרחית. נתחנך בגימנסיה בעלת מגמה הומאניסטית, ונוסף ללשון הגרמנית, לשוןהלמודים, למד גם את הלשונות העתיקות: לאטינית, יוונית וכן צרפתית ואנגלית. אחר כך נתקבל כתלמיד באוניברסיטה שבברלין בהיותו בן 17 וחצי. בבית־הספרהעליון למד משפטים, פילוסופיה, היסטוריה ודברי ימי התרבות. תחילה (בהיותובן 24) נבחן בפאקולטה למשפטים, ואחר כך ביתר הלמודים. בסוף 1896 גמר אתחוק־למודיו, והוכתר בתואר “ד”ר למשפטים". מקום־מושבו הקבוע היה בברלין, וכעורך־דין עסק במשפטיםאזרחיים, מסחריים וגם פליליים. בפרוץ מלחמת־העמים הראשונה גוייס לצבא, ובמשך ארבע שנים ויותר שרת בצבא הגרמני. בשנת 1915 קיבל תואר “יוסטיץ־ראט” (יועץ משפטי), ונתפרסםכעורך־דין מומחה ורב־נסיון במקצועו. מספר לקוחותיו גדל והלך שנה לשנה, ורכשלו עמדה יפה בחוגים האינטלקטואליים ובחוגי הכלכלה. כשהגיעו אליו ידיעות על הבנאות החפשית, השואפת להרים אתהרמה הרוחנית והמוסרית של האנושות – החליט להצטרף לתנועה זו. ובשנת 1897 נתקדש בברלין בלשכה “הומאניסט”, שנוסדה בשנת 8190 על־ידי האח סטגסט, שהיהבימים ההם אחד המומחים הראשונים בחקלאות וריקטור של בית־ספר גבוה לחקלאותבברלין. הקיסר פרידריך היה בונה פעיל בשלש לשכות גדולות בפרוסיה, והאחסטגסט היה נשיאה הגדול של אחת הלשכות הגדולות ופעל הרבה לפיתוחה של הבנאותהחפשית. לאות ידידות ואחוה עם הקיסר פרידריך, נתן הנשיא הגדול סטגסט את השם “הומאניסט” ללשכה החדשה שעל שם פרידריך צור בונדסטרואה. ב. כהן־בידרמן היה פעיל מאד בלשכתו, עלה משלב אל שלב ומילאבה תפקידים ראשיים. שנים רבות היה קשור עם הלשכה, וכתגמול על מסירותוהנאמנה נבחר כל שנה לראש מועצת־הכבוד. בגלל טירדותיו המרובות והמסועפותבמקצוע המשפטי לא היה לו פנאי לכהן כנשיא הלשכה. בשנת 1922 נבחר כראש “הומאניסט”, ומילא בהצלחה רבה אתתפקידו זה במשך שנתים. באפריל 1924 התפטר ממשרתו הגבוהה, בגלל נסיעותיוהתדירות מברלין לערים אחרות. אך מתוך הערכת שרותו הגדול, בחרו בו ל“נשיאכבוד” של הלשכה “הומאניסט”. וכאן ראוי לציין פרט מעניין: בשנת 1930 אמר פרופיסור רוסי, שנבחר כנואם “הומאניסט”, שלא יקבל את התפקיד כל זמן שהאח כהן־בידרמן לאיהיה נואם ראשון. מתוך רצון לשמור על הרמה התרבותית של הלשכה, הסכים האחכהן־בידרמן להטיל על עצמו את התפקיד של “נואם ראשון” בשנות 1930־1931. מזמן לזמן היה מרצה על נושאים של הבנאות החפשית, עלהיסטוריה ודברי ימי התרבות. הרצאותיו היו תמיד מלאות ענין רב ותוכן מלבב, מסוגננות יפה, בלשון ספרותית ונמלצת ממדריגה ראשונה ומשכו קהל רב, אשר באולשתות בצמא את דברי המרצה הנכבד והנואם המצוין. עבודתו כעורך־דין ונוטריון גזלה ממנו את רוב זמנו, ומשוםכך לא היתה לו אפשרות להקדיש הרבה זמן לכתיבת מאמרים רבים. לעתים נדירותהיה אוחז בעט־סופרים ומפרסם מאמרים ב“פוסישה צייטונג” בשאלות משפטיות ודבריהימים. עתון ליבראלי זה עמד על רמה ספרותית גבוהה בברלין. מלבד זה פירסםבעתון הבונים החפשים של הלשכה הגדולה בהאמבורג מאמרים חשובים על הבנאותהחפשית. בשנת 1933 שותקה התנועה המאסונית בגרמניה תחת לחץ הנאצים, אשר הציקו ליהודים ולבונים החפשים כאחד, וכל הלשכות נסגרו לגמרי והאחיםהתפזרו. אביו של כהן־בידרמן היה זמן רב חבר מועצת־העיר ויו"רהקהילה העברית בקניץ (פרוסיה המזרחית). בעיר זו חיתה משפחת כהן־בידרמןדורות רבים. האב היה יהודי נאמן ואת אהבתו למסורת של עם ישראל נטע בלב שלשתבניו. בשנת 1936 עלה ב. כהן־בידרמן לארץ־ישראל, ולאחר חדשים מספרהתקשר עם הלשכה הסימבולית על אדמת נכר “מיפלמן אומן”. לשכה זו נוסדה על־ידיידידו מיפלמן – גרמני פרוטסטאנטי, ממוצאה של משפחה מאסונית עתיקהבארץ־ישראל, במטרה להחזיק את מסורת הבנאות החפשית עד יעבור זעם ותהיהאפשרות להחזירה לגרמניה. בשנת 1937 נבחר ב. כהן־בידרמן כ“נשיא כבוד” של לשכתמיפלמן־אומן, ובשנת 1939 נבחר כנשיא גדול, ובשנת 1942 נבחר לאח־כבוד של “שילוח”. מלבד החוברת על התפתחות הבונים החפשים בגרמניה, הוציא לאורחוברת על הריפורמטור הגרמני הגדול, הבונה החפשי, פרידריך לודוויג שרדר, שתורגמה לעברית על־ידי הסופר אביגדור המאירי. במשך שנות חייו ביקר בארצות רבות, ראה והתבונן לכל מהשנעשה ויש לו הרבה לספר על כל מה שחזה בעיניו. גם בגיל הגבורות עודנו מלאחיים, היה מבקר בישיבות לשכת “מיפלמן אומן”, ולעתים גם בישיבות הלשכותהמשתייכות ללשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל. האח ב. כהן־בידרמן ניחן בכשרון של נואם בחסד עליון, נאומיווהרצאותיו היו משמשים חומר מעניין בישיבות הלשכה, ויוצרים אוירה תרבותיתממדריגה ראשונה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42744	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42744", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42744, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "ב כהן־בידרמן", "translator_uris": "", "translators": "" }
משה שהם שהם ב.jpg א משה שהם משתייך לבני העליה השניה. נולד בתרמ"ז (1887). נתחנך במשפחת חסידים בבנדין (פולין), וב“ישיבה”. טעם גם מןההשכלה. כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למד את מלאכת הדפוס ונתמחה במקצועזה. בשנת 1905 יסד משה שטיינפלד (אז לא נקרא עדיין “שהם”) סניףשל “פועלי־ציון” בעיר־מולדתו בנדין. בשנת 1908 עזב את עיר־מגוריו, והפליגלארץ־ישראל בלי הוריו. ברצונו היה לעלות על חופה של יפו (“שער ציון”), אולם באותויום לא הורדו הנוסעים בנמל יפו, והוא נאלץ לעלות על חופה של חיפה, שהיתה אזעיירה קטנה. בימים ההם לא היו עדיין בתי־דפוס בחיפה, ובן־עירו, שעבד אזבבית־דפוס גדול בבירות שבלבנון, הזמין את משה שטיינפלד לבוא לבירות. משהשהם עבד למעלה משנתים בבית־הדפוס “אמריקן פרס” בבירות. בשנת 1912 חזר ליפו, ופתח ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) בית־דפוס, שהיה השני לאחר הדפוס של אתין (כיום דפוס שושני בתל־אביב) ביפו. ראשית פעולתו הצבורית נעוצה בארגון אגודה לספורט ולהתעמלות “מכבי”, והיה חבר פעיל יחד עם דוד תדהר, משה דנין, מאיר כספי ואחרים. קבוצתכדורגל, שהיתה אז בראשית התפתחותה, היתה קרובה מאד לשאיפותיו, והוא שימש בהיושב־ראש. בעת ובעונה אחת היה גם ראש קבוצת השחיינים בים הפתוח. עם זה היה בין מייסדי העתון “אחדות” של “פועלי ציון”, וגם בין מייסדי דפוס “אחדות” בירושלים. עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – החלה פרשתהגירושים של יהודי ארץ־ישראל, שהיו אז ברובם הגדול נתינים זרים. ומשהשטיינפלד כנתין רוסי, גורש אף הוא למצרים בדצמבר 1914, יחד עם אלפי גולים, בעיקר מיפו ותל־אביב. עם בואו לאלכסנדריה נכנס מיד לעבוד כשכיר־יוםבבית־דפוס, ואחר כך נעשה שותף לדפוס של מר חיים ויזל ועבד שם עד סיוםהמלחמה. גם בהיותו במצרים לא הסתפק בעבודתו המקצועית גרידא, ויחד עם פרץקורנפלד, יצחק קיפניס, יוסף ציקורל ואחרים אירגן את אגודת “המכבי”, שמרכזההיה אז בקהיר. באותו פרק זמן יסד את גדוד הצופים העברים במצרים, ועמד בראשוכמפקד במשך שנתיים. עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה הדפיסה המיפקדה הראשיתבבית־דפוסו את העתון העברי לארץ־ישראל – “חדשות מהארץ” בעריכתו של ברוךבינה. עם האפשרות הראשונה, חזר משה שטיינפלדלארץ, ושוב פתח בית־דפוס משלו. כעבור זמן קצר שינה לעברית את שם משפחתו, ומאז ועד היום נקרא “שהם”. בראשית 1922 נבחר בשכונת “נוה־צדק” למועצת העיר הראשונה שלתל־אביב והיה חברה כשלש שנים. הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לליכוד כל בעליהתעשיה ועמד בראש ההתאחדות בשנת 1925. גם בהתקרבו לשנת השבעים, עודנו מלא מרץ ויזמה, ער לכל פעולה צבורית ולוקח חלק פעיל בכמה מוסדות ומפעלים צבוריים. ב בהזדמנות זו רצוני להעלות בעיקר כמה מפעולותיו בשדה הבנאות החפשית, דבר שאינו ידוע לאלה שאינם נמנים על תנועה זו. משה שהם התאזרח בבנאות החפשית וידוע למדי בכל לשכות הבוניםהחפשים. הצטרף לתנועה במארס 1927, כחבר בלשכת “פרינץ” שעבדה ביפו, והיתהתחת רשותה של הלשכה הלאומית הגדולה במצרים, והעבודה התנהלה בה בערבית. האחמשה שהם היה יושב בישיבות הלשכה “פרינץ”, רואה את הטקסים בלי להבין את השפההערבית, אשר בה בוצעו, והרגיש את עצמו (עם שאר האחים היהודים הרבים שהיובלשכה) בודד בשורת האחים הערבים. ראוי לציין, כי באותם הימים לא היה חומרעדיין על הבנאות החפשית בעברית, ורק בשנת 1930 תירגם י. קרניאל והדפיס את “ספר העבודה” בעברית, המשמש מאז ועד היום חומר לעבודה לכל הלשכות העבריותהנמצאות תחת רשות הלשכה הלאוּמית הגדולה בארץ־ישראל. בפרוץ מאורעות־הדמים של 1929, אשר התפשטו בערי ארץ־ישראלומושבותיה, שותקה הלשכה “פרינץ”. באותו זמן נפתחו בתל־אביב, תחת רשותהלשכּה הלאומית הגדולה של מרים, שלש לשכות: “מוריה” (שעבדה בצרפתית), “חירם” (שעבדה בעברית) ו“היכל שלמה” (שעבדה בערבית). כשביקר משה שהם בשנת 1931 בלשכת “חירם”, ושמע בפעם הראשונה את תורת הבנאות החפשית בעברית, התרשםמאד מעבודת הלשכה הזאת והצטרף אליה. בשנת 1932 נבחר שהם כחבר ל“ועדהפקידים” של הלשכה ועמד בראש ועד הריעות, אשר ערכה מסיבות וטיולים לשםיצירת קשר חי של אחוה וידידות בין האחים. ולאחר כהונתו בכמה דרגות, כנהוג, נבחר בשנת 1935 לנשיא לשכת “חירם”. הוא לא הסתפק בלשכת “חירם” בלבד, אלא היה מבקר בתמידותבישיבות יתר הלשכות האחיות, ועזר להן בשעת הצורך בעבודתן. במלאת לו חמשיםשנה (בשנת 1937) נתקבל כאח־כבוד בלשכות “הכוכב” ו“מוריה”, אשר העריכו אתהתענינותו המתמדת בעבודתן. משנוסדה הלשכה הגרמנית על אדמת נכר “מיפלמן־אומן” (במאי 1935), היה הנשיא משה שהם גם ממבקריה התמידיים של לשכה זו. בשנת 1936 נתכבדבתואר “חבר־כבוד” של לשכת “מיפלמן־אומן”. בשנת 1938 נבחר כאח־כבוד בלשכת “הר־ציון” במזרח ירושלים. מכל הלשכות קבל תעודות מיוחדות ומידליות לאותהוקרה על מסירותו ונאמנותו. באפריל 1937 נבחר כנשיא של לשכת “הכוכב”, וכיהן בנשיאותכחמש שנים. בהנהלתו התפתחה הלשכה הרבה מבחינה תרבותית ומעשית, ומשכה אליהכוחות אינטלקטואליים רבים. כשהצטרף ללשכת “מוריה” כאח־כבוד, היו נוהגים עדיין לשיר אתמזמורי הפתיחה והנעילה בצרפתית, ובלשכת “היכל שלמה” שרו בערבית. שהם הנהיגשירה מסורתית בעברית, שנתקבלה בכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת מרותה שלהלשכה הגדולה בארץ־ישראל. את החבה לשירה וזמרה ינק משה שהם עוד בילדותו בבית הוריוהחסידים. ובבואו לארץ היה חבר במקהלת בית־הספר “שולמית” בתל־אביב. (בשנים 1912־1914 היתה בבית־הספר הזה מקהלה מעורבת של צעירים וצעירות בהנהלת המורהשליט, מקהלה זו היתה שרה בפרט את האורטוריות של הנדל השאובות מן התנ"ךודברי ימי ישראל: “יהודה המכבי”, “יציאת מצרים”, “שלמה”, “שאול”, “אסתר”, “בריאת העולם” ועוד). שהם הנהיג בעבודה הבנאית שורת קטעים מן האורטוריה “בריאתהעולם”, (“בראשית… והשמים מספרים…”), וכן את הפסוקים כ“א־כ”ב מהושע ג', שנוהגים לאמרם בעת הנחת התפילין. שירים אלה מושרים עד היום הזה בכל הלשכות בזמן פתיחתהעבודה ונעילתה, בזמן קידושי האחים, בזמן העברתם מדרגה לדרגה, ובקידושיהנשיאים שרים את השיר “ואני ברב חסדך” ועוד. השירה בזמן העבודה והטקסיםהשונים במיסדר הבנאות החפשית, משרה אוירה רוחנית על האחים. ולזכותו של משהשהם יאמר, כי הרבה טרח ויגע, עד אשר עלה בידו להחדיר את השירים התנ"כייםבעברית לתוך הלשכות העבריות במזרח ארצנו. כשנוסדה הלשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל (בינואר 1933), היה משה שהם בין חבריה הראשונים, ומילא בה תפקידים שונים. גם במיסדר “בני ברית” מקומו של שהם בין הותיקים. הוא נכנסללשכת “שער ציון” בשנת 1921, ומאז נחשב בין חבריה הפעילים. בשנת 1921 כיהןכנשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב, ומאז מילא תפקידים חשובים בלשכת הגלילהגדולה שבארץ־ישראל. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42745	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42745", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42745, "source_edition": "תל אביב: הועד הציבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז\"ל והוצאת מסדה", "title": "משה שהם", "translator_uris": "", "translators": "" }
מקום קבורתו של הרמב"ם ז"ל 1 דור אחר דור האמין בודאות גמורה שקברו של הרמב“ם הואבטבריא עד שבא הד”ר א. קמינקא להוכיח שזוהי בדותא, ובמאמר שפרסםב“הארץ”, בי“ז מרחשון תרצ”ה, הוא תמה עלי שאני “מחזיק בשבשתא זו הרווחת אצלכותבי תולדותיו של הרמב”ם“. למראה עיני היה גם מאמרו השני של ד”ר קמינקא, המתפרסם בקובץ זה, שהעורך הנכבד הד“ר גליקסון המציא לידי, ובו הוא משתדללעשות סמוכין לדעתו שהרמב”ם נקבר במצרים. על דבריו השיבו כבר ר' ברוךטולידאנו (עי' “הארץ” מיום כ"ד במרחשון), ר' מיכאל בראויר (כ"ד טבת) ומר י. בן־צבי (בידיעות החברה העברית לחקירת א"י חוברת ג–ד עמ' 26–28) והביאו כמהראיות לקיים את המסורת העתיקה שבידנו. לשם שלמות הנני מביא גם את רובהראיות שכבר הובאו על ידם ומוסיף עליהן. קודם כל אביא את המקורות הקדמונים ביותר, המעידים עלקבורתו של הרמב"ם בטבריא, את דברי אלה שחיו במאה הראשונה אחריפטירתו. א) ר' יעקב שליחו של ר' יחיאל מפאריס, שהלך לאסוף נדבות לישיבתו, וחבר את “סימני כתבי הקברות”2. ד“רקמינקא, וקדמו לו אחרים, חושב רשימה זו לחשודה, מפני שנאמר בה ששליח זה “הלך בכל גלילי א”י ובעכו ובכל שאר גלילות להוליך נדבה גדולה למדרש הגדולדפריש”, ואין זה מסתבר, שא“י העניה תשלח נדבות לישיבת פריש. אבל נראית דעתושל רש”ח קוק3, שר' יעקב אסף את הנדבות בחו"לכדי להביאן לישיבת ר' יחיאל שנקבעה בעכו. אמנם לפי זה יש לקבוע זמנה שלרשימה זו אחרי שנת ה“א י”ח (1258), כי רק אז עלה ר' יחיאל לא“י. רשימה זונכתבה איפוא כחמישים וחמש שנים אחרי פטירת הרמב”ם. ב) משורר קדמון, בשירו “ארץ אשר לא במסכנות יבול נתנה”4, אומר מפורש ש“משה בנו מימון” קבור בטבריה. ג) בעל “אלה המסעות”5 כותב שהרמב"ם נקבר בטבריא סמוך למערת ר' כהנא ור' יוחנן. ד) תלמיד הרמב“ן ב”תוצאות ארץ ישראל“6 בדברו על קברי הצדיקים בטבריא כותב: “ובתוך בית הקברות שם רבינומשה בן הדיין ר' מימון זצוק”ל”. ה) החוקר המצוין ר' אשתורי פרחי, בעל “כפתור ופרח”, שבמשךשנים רבות עבר את הארץ לארכה ולרחבה והמדייק מאד בשמועותיו מודיע במפורש, שקברו של הרמב“ם הוא בטבריא, ובדברו בריש פרק ט”ז על מערות ר' כהנא ור' יוחנן בטבריא הוא אומר: “וכן תמצא היום הר”ם ביניהם". תמיהני על ד“ר ק. הכותב “שאין בפיו – של ר' אשתורי פרחי – אף מלה אחת להזכיר כי אףהרמב”ם הובא שמה ממצרים”, ומשתיקתו המדומה הוא מסתייע לחזק דעתו. יש להוסיףשלפני בואו לא“י שהה ר' אשתורי זמן ידוע במצרים והכיר שם את צאצאיו שלהרמב”ם, ואילו היה הרמב"ם קבור במצרים ודאי שהיה יודע מזה. חוץ מזה כבר הזכירו קודמי את העובדא של החרם, שהכריז בשנת 1288 בערך ראש הגולה מדמשק על מתנגדי הרמב“ם. חכמי צפת מצטרפים לחרם זה, והם כותבים: “ועמדנו על קבר הגאון ז"ל עם מקצת מחכמי עכו וקרינו ההסכמהוהחרמנו ונדינו על כל מי שיראה דברינו והסכמת נשיאנו ולא ישוב בכל מאדו” ולא ימסור את הכתבים שבידו (שהוצאו נגד הרמב"ם) לידי הנגיד רבינו דוד נכדושל הרמב”ם. ברור כשמש שהקבר הוא בא"י סמוך לעכו ולצפת. הדברים נכתבו בחייר' דוד שידע בודאי היכן זקנו קבור. חשיבות מיוחדת יש לעובדא, שר' דוד נקבר בטבריא סמוך לקברזקנו. לפני שנים אחדות נמצאה מצבתו בתוך בנין ערבי הבנוי סמוך לקברו שלהרמב“ם (ועתה נמצאת המצבה במוזיאום של הקהילה היהודית בקאהיר על ידבית־הכנסת הגדול). על המצבה כתוב: “זה קבר רבנו דוד נכדו של רבנו הגאון משהבן רבנו מימון מאור הגולה זצוק”ל”. אמנם לדעתי קרוב הדבר שהמצבה הוקמהכעבור זמן ידוע אחרי פטירתו של ר' דוד, ויוכיח על זה חסרון זמן פטירתו, אבלברור שקברו של ר' דוד הוא בטבריא. ר' דוד ישב זמן הגון בא"י אבל כעשר שניםלפני פטירתו חזר למצרים ונפטר שם, ואת עצמותיו העלו לטבריא, ודאי משום שרצהלהקבר על יד זקנו. הרמב“ם עצמו חושב את הקבורה בא”י לדבר חשוב ונכבד מאד, ואתדעתו זו הוא מגלה שתי פעמים, בס' משנה תורה ובתשובותיו. בהל' מלכים פ“ההי”א הוא כותב: “אמרו חכמים כל השוכן בא”י עונותיו מחולין… אפילו הלך בהארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהואבו מזבח כפרה… ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו ואע"פ כןהחכמים היו מוליכים מתיהם לשם“. תלמידו ר' סעדיה שואלו “בדבר אחד מישראלשהיה לו אב ואם שכבר השתוקקו כמה פעמים בחייהם, וגם כשחלו חליים שמתו בו, להקבר בא”י או שעצמותיהם תובלנה אחרי מותם להקבר שם. וסייע אלקים לאחדמבניהם, גם שהיה חלש ועני מאד, ומצאו לו עוזר שהוליכו לירושלים ולקח עמו אתעצמות אביו וקברן קרוב לירושלים… אם עשה בזה מצוה או עבר עברה” בזה שפינהאת העצמות מקברן. הרמב“ם משיבו: “הדבר שעשה טוב מאד וכך עשו גדולי חכמיישראל” 7. ר' סעדיה ישב במצרים והתשובה נכתבה בשנים האחרונות לחיי הרמב”ם. מתשובה זו אנו רואים שגם עניים היו זוכים לפעמים להביא אתעצמות קרוביהם לקבורה בא“י. ואמנם היה זה דבר רגיל, מן המעשים בכל יום, להביא את עצמות הנפטרים במצרים לא”י. אפשר להביא בענין זה ידיעות רבותמזמנים שונים. [אשה אחת שנפטרה בפוסטאט בשנת תשס"ז מצוה ששני חלקים מןהחצר שלה “ימכרו ויוצאו בצרכי כדי להעלות עצמותי לירושלים עירהקודש”8. שמואל בנו של ר' פלטיאל ששימש נגידליהודי מצרים, מעלה לירושלים את עצמות אביו ואמו ואף את עצמות דודו ר' חננאל9. מבורך בן נתן העזתי הולך למצרים כדילהעלות לארץ ישראל את ארונו של אחיו עמרם שנפטר בארץפיתום10]. נביא גם מתשובותיו של הרדב“ז, החכם הידוע שישב במצרים במאה הט”ז: א) “שאלת ממני ידיד נפשי על אלו המוליכים עצמות המתים לא"י ונוהגים מנהג בזיון עד שכופלין את קומתם, ולפעמים מתפרקים האבריםומשתברים העצמות אם יש בזה חשש או לא. – הדבר ברור שכל שהוא לתועלת המת איןבו משום בזיון…” (סי' תרי"א). ב) “שאלת ממני אודיעך דעתי בכהן שקבר את מתו במצרים עלמנת לפנותו כדי להעלותו לירושלים אם מותר להטמא לו בזמן שמעלה אותו…” (סי' תשל"ב). ג) “שאלת על מה שנהגו במצרים להניח על המתים מצבות של אבןגדולה וכותבין עליה שם המת, וכשמפנין אותו להעלותו לירושלים באיםהעכו”ם וגונבים אותם ומוחקין הכתיבה וחוזרים ומוכרים לישראל לצורך מתיםאחרים…" (סי' תשמ"א). ד) “וכבר ראיתי אחד מגדולי הדור שהיה במצרים ואומר שהיה דרבא”י, כיוון שבמצרים מצד נילוס לצד ארץ ישראל, ובשעת פטירתו צונו להעלותעצמותיו לירושלים…" (ב' אלפים ר"י). והנה מזמן פטירת הרמב“ם עד זמן הרדב”ז לא באו שנויים בתנאיהנסיעה ממצרים לא“י (הרכבת והאבטומוביל טרם נראו בארץ), ואנו רואים שהיורגילים להעלות את הנפטרים לא”י, ולא היה בזה, כדעת ד“ר קאמינקא, כדי לעשות “רושם גדול על קהלות ישראל”, ואף ר' אברהם בן הרמב”ם לא ראה בזה מעשהיוצא מן הכלל שיש להזכירו במיוחד. וגם עד היום נדפס רק חלק קטן מתשובותיווספריו של ר' אברהם, ואין להגיד בודאות שאין הוא מזכיר עובדא זו. ובאחרונה יש לשים לב גם לזה, שאין אף מקור אחד בן־סמך לזהשנקבר במצרים. דברי ר“ש ן' תיבון: “ויישם בארון במצרים” אינם אלא מליצה, המזכירה לנו את האמור ביוסף, שעצמותיו העלו לארץ ישראל. אדרבה מסורתהיא גם בידיהם של יהודי מצרים, שהרמב”ם קבור בא“י. אילו היה קבור בקאהיר, מקום שהישוב היהודי אשר בו לא פסק כל הזמן, ודאי שהיה קברו ידוע עד היוםוהיו נוהגין בו קודש כדרך שהם נוהגין בקברו של ר' חיים כפוסי ואחרים. וכברר' יוסף סמברי שחי במצרים במאה הי”ז, מספר כדבר ידוע לכל ש“קברו אותובבית־המדרש שלו… ומשם הוליכו אותו לא”י וקברוהו בטבריא“. ועד היום מראיםבבית הכנסת הנקרא על שמו של הרמב”ם אוהל קטן לצדו, שבו היתה גופתו מונחת עדשהעלוה לא“י. הן ראינו ג”כ, שאף ר' אשתורי, שהיה במצרים בסוף המאה הראשונהלאלף זה, מדבר על קברו בטבריא11. סוף דבר: הבא להוציא מן המסורת העתיקה והנאמנה הזאת עליו להביא ראיות מכריעות יותר מאלו של ד"ר קמינקא. נדפס בגליון “הארץ”, ערב פסח תרצ"ה, עמ' 57 – 62. ↩ נדפס ראשונה ע“י כרמולי, שנית ע”י ד“רגרינהוט במסעות ר' בנימין, שהוציא בירושלים תרס”ד עמ‘ 140–144 שלישית ע“י לונץ ב”המעמר" חלק ג’ ורביעית ע“י י. בן־צביב”ממזרח וממערב" שנה ג'. ↩ ממזרח וממערב ג‘ עמ’ 143. ↩ “ציון” א' 31 – 38. ↩ נדפס ע"י גרינהוט בסוף מסעות ר' בנימין. ↩ שפרסמתי ב“ירושלים”, קובץ לזכרו של לונץ. ור‘ להלן עמ’ 84. ↩ שו“ת הרמב”ם הוצ' “מקיצי נרדמים”, סימן שע"ב. ↩ שטרות עתיקים שפרסמתי בתרביץ, שנה ט‘, עמ’ 207. ↩ מגילת היוחסין לר‘ אחימעץ, נויבויאר, סדר החכמים, ח"ב עמ’ 130. ↩ עי‘ לעיל עמ’ 34 ועי‘ גם במבואי לספר הישוב כרך ב’ עמ' כ"ז. ↩ [גם הסופר הערבי אבן אל־קפטי (1172 – 1248), בן־זמנו המעיר של הרמב“ם, מספר בספרו על תולדות הרופאים, שחובר כשלשיםשנה אחרי פטירת הרמב”ם, שהרמב"ם צוה להביא גופו לטבריה ולקברו שם (עי‘ תרגום דבריו מערבית לעברית ב“מצודה”, לונדון תש"ה, עמ’ 174)]. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42754	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42754", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42754, "source_edition": "ירושלם: מוסד הרב קוק", "title": "מקום קבורתו של הרמב\"ם ז\"ל", "translator_uris": "", "translators": "" }
"תוצאות ארץ ישראל" 1 לפלוני אלמוני תלמיד הרמב"ן הקונטרס הזה, המלא ענין רב, נמצא בלנינגראד, בכת“י אשרבקבוצת פירקוביץ השניה, מס' 764, והוא, כנראה, יחיד בעולם. שלשה קטעיםקטנים ממנו (הנדפסים כאן באותיות פטיט) נדפסו ראשונה ע”י החכם א. נייבואיר ב־Revue des Etudes Juives, כרך י' עמ' 105–107, ושנית ב“המעמד” כרך ג' עמ' 67–68. כשהגיעה לרא“מ לונץהשמועה על מציאותו של קונטרס זה בקש עוד בשנת תרמ”ה את רא“א הרכבישיעתיקו ויפרסמו בדפוס. והרכבי משיב לו: “שם הספר הוא תוצאות מארץישראל ולא נדפס עד כה, ואם תספיק השעה בידי להכין את ההערות והמבוא, אשראמנם מסבת הערבוביא בספרי וכתבי לא אוכל להגביל הזמן לזה, אשלחנו לך בחפץלבי” (חדשים גם ישנים No 1, שנדפס ב“המצפה” תרצ"ו, עמ' 12). כתב־יד זה היה מיועד איפוא להדפס באחד הכרכים הראשונים של “ירושלם”. הרכבי מצא לו שעת כושר להעתיקו, אבל לא הספיק להכין את המבואוההערות. על גליון ההעתקה השמורה בעזבונו רשם לו רק הערות קצרות מועטותהנוגעות לשמות האנשים והמקומות שנזכרו בראש הקונטרס. מאז עברו יותר מארבעיםשנה. שני החכמים, הרכבי ולונץ ז”ל, מתו כמעט בפרק זמן אחד מבלי שנתמלאחפצם: הקונטרס החשוב הזה נשאר צפון בכת“י אשר בלנינגראד ולא זכה לראות אור. הריני חושב איפוא את זה לי לזכות מיוחדת להדפיסו בספר הזכרון המוקדש לזכרושל רא”מ לונץ. שמו של המחבר אינו ידוע לנו. שהיה תלמיד הרמב“ן יוצא ברורמזה שהוא מזכירו בשם מורי: “ומורי הרב ר' משה ב"ר נחמן מגירונא זצק"ל”, והוא מציין את מקום קבורתו. את זמן חבורו של הקונטרס יש לקבוע בין שנות ה”אל' – שנת פטירת הרמב“ן – ה”א ע' (1270 – 1310). וקרוב יותר לומר שנכתב ביןשנות ה“א ס”ו – ה“א ע”ב. כי בסופו הוא כותב: "ועתה מתעוררים רביםומתנדבים לעלות לארץ ישראל ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואלכאשר רואים שהכבידו האומות את עולם על ישראל ברוב המקומות“. ונראה שרמזבזה לגרוש היהודים מצרפת בשנת ה”א ס“ו. ולרדיפות הנוראות על יהודי אשכנזע”י הצורר רינדפלייש בשנת ה“א נ”ח. ברדיפות אלו, שנמשכו כששה חדשים, נחרבו כמאה וארבעים קהלות ונהרגו יותר ממאה אלף יהודים. שמונה שנים לפניזה, בשנת ה"א נ' (1290), גֹרשו היהודים מאנגליא. קצת מן הגולים, וביחודמגולי צרפת, שמו את פניהם לארץ הקודש. בהם נמצא ר' אשתורי פרחי בעל “כפתור ופרח”, הראשון בחוקרי ארץ ישראל. ואמנם גם מתוך ס' כפתור ופרח יוצאבכמה מקומות שהישוב היהודי התרבה במספרו והתחזק במעמדו באותו זמן, וקהלותיהודיות נמצאו, מחוץ לירושלים, בבית־שאן, גוש חלב, לוד, צפת, רמלה ואף בעברהירדן: באדרעי, חברם (בהרי חורן), סלכה ועגלון. המחבר השתמש לנכון בספרי המסעות וברשימות הקברים שקדמו לו, כגון מסעות ר' בנימין מטודילה, מכתב ר' שמואל ב“ר שמשון לר' יהונתן הכהןמלוניל, מכתבו של ר' מנחם ב”ר פרץ החברוני משנת ד“א תתקע”א ואחרים (עי' עליהם ב“המעמר” כרך ג' עמ' 26 – 35; 36 – 46). אבלביחוד הרבה להשתמש בקונטרס “אלה המסעות” לפלוני אלמוני, שנדפס פעמים אחדות (עי' מסעות ר' בנימין מטודילה הוצ' גרינהויט עמ' 15 – 17 ועמ' 145 – 160; אוצר המסעות לרי"ד איזנשטיין עמ' 65 – 71). בעל “אלה המסעות” קדם למחברנו כימי דור אחד, כי הוא מזכיר את קברו שלהרמב“ם ז”ל בטבריה, אבל אינו מציין את קברו של הרמב“ן ז”ל. מחברנו מעתיקמ“אלה המסעות” – מבלי הזכיר שמו, כנהוג באותו זמן בחבורים מסוג זה – קטעיםשלמים, אלא שהוא מוסיף עליהם פה ושם הערות מלאות ענין משלו. והרי דוגמאות: בדברו על בית הקברות שעל יד עכו הוא מעתיק את הידיעות ע“ד קבר דבורה ושערחשמונאי מלה במלה מ”אלה המסעות“, אלא שהוא מוסיף רשימת קברים חדשים שלגדולי ישראל שעלו לא”י מצרפת ומספרד2, ואחר זההוא מתחיל להעתיק שוב את דברי בעל אלה המסעות. בדברו על הר עיבל והר גריזיםהרי דבריו דומים מלה במלה לדברי אלה המסעות, אבל יש כאן הוספה אחת: “ואנינתוכחתי עם הרב שלהם שבת אחת”. כמו כן הוא נוהג להביא ראיות לדבריו מןהירושלמי והמדרשים (עי' למשל בעמ' ט' בדברו על כפר חטים וכפר מנדי) מה שלאעשה כזאת בעל אלה המסעות. חוץ מזה יש עוד כמה וכמה שנויים והבדלים, כאשריראה כל מעיין. אחר שגמר המחבר את רשימת המקומות הקדושים וקברי הצדיקיםהוא מתחיל לדבר בשבח הארץ הקדושה, ומתבל הוא את דבריו במאמרי חז"ל ובמקראותמכתבי הקדש שנבחרו על ידו בהבנה עמוקה ובהרגשה דקה, דבריו חוצבים להבות והםמזעזעים את לב הקורא בם עד היום. אכן אהב המחבר את ארץ ישראל אהבה עזה שקשהלמצא דוגמתה, וראוים הם דבריו אלה לתשומת לב אף שאין בהם חדשות במובןההסטורי. דברי המחבר בנוגע לציוני הקברים טעונים השואה עם כלהמקורות הרבים שישנם בענין זה, בין עם אלה שקדמו לו ובין עם אלה שנתחברואחריו. והרי זה ענין למומחים העסוקים בזה. כבר הגיעה השעה לסדר רשימה מכלהציונים האלה על יסוד בדיקה מדעית של כל המקורות שבכתב ושבעלפה3. אמנם עשה זאת רא"מ לונץ במחקרו על “קבריארץ הצבי” (“ירושלים” כרך א' עמ' 71 – 165). אבל בינתים נתגלו כמה וכמהמקורות חדשים והחקירה בענין זה התקדמה הרבה. מטעם זה חשבתי שלא כאן המקוםלהרבות בהערות ובהשואות מסוג זה, והעירותי רק במקומות שיש בהם צורך להגיהאו להסביר את דברי המחבר. בסוף דברי עלי למלא חובה נעימה ולהביע את תודתי העמוקהלידידי החכם מר ד. שולמן מלנינגראד, שעמד על ערכו של כתב־יד זה וטרחלהעתיקו בשבילי. זכרה לו אלוה לטובה. לק"י 4 אלה תוצאות ארץ ישראל מדינת עכו היא היושבת על שפת / הים הגדול והיא בגבול נחלת אשר ואחריה חוצה לארץ / כאשר הדבר ידוע בקבלה עדעה5 ועד פה 5 הוא גבול ארץ ישראל / מעכו לצור המעטירה שבע פרסאותומצור לצידון שבעה פרסאות / ומצידון עשר פרסאות. כל אילו ערים בצורות עלשפת / הים הולכים זו מזו דרך יבשה ודרך ים. סמוך לעכו בתחום שבת יש / שם הרושם בית הקברות בארץ ישראל6. יש אומ' כי שם קבר דבורה / הנביאה7. ובעיר עכו יש שער אחד 10 בגבול ארץ ישראל קורין אותו / שער חשמונאי אומ' כי שם קבר8 חשמונאי. / מעכו לחיפה ארבע פרסאות והדרךעל שפת הים עד שמגיעים לחיפה שם בית הקברות / בתחתית הר הכרמל שם קבורתהרב הגדול רבנו שמשון ב"ר / אברהם9 בעל התוספות ז’צ’ק’ל‘10 ושם קבור הרב רבינו יוסף מבורגונייא 11 / ז’צ’ק’ל’ והרב רבינו12 בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש 13 / ז’צ’ק’ל' והרב 15 ר' יוסף משיינוש14. והרב ר' יעקב מזיגורא15 ז’צ’ק’ל' והרב / ר' יעקב הקטן בן רבנו שמשון בעל התוספות ז’ק’ל‘16 ומורי הרב / ר' משה ב"ר נחמן מגירונא17 ז’צ’ק’ל’ וכמהגדולים לא ידענו שמותם. / שם בהר הכרמל בשפוע ההר מערה שם בית הכנסת לאליהו / זכור לטוב. למעלה משם בראש ההר מערת אלישע. מחיפה הולכים / לאורך הרהכרמל כארבע פרסאות ומשם עולים בהר 20 ושם 18 / אליהו ז“ל בהר הכרמל למטה מן ההר כנגד המזבח שם נחל קישון / מקובר19 אשר שחט שם אליהו ז”ל נביאי הבעל והנחל יורד אל הים / הגדולהסמוך לחיפה בחצי פרסה. וממקום המזבח ועד יזרעאל כחצי / פרסה מקום אשר הלךשם אחאב מפני הגשם. ובמקום המזבח / 25 יש בנין ושם מדליקין הישמעאלים נרות לכבוד קדושת המקום. / מעכו לאושה ושפרעם כארבע פרסאות. מעכו לציפורי כשבע / פרסאות שם קבורתרבינו הקדוש. ובפתח המערה יש לו דלת של אבן שיש / ורחוק משם כמו ארבעים אמהקבורת אשתו של רבינו הקדוש. מעכו / לכפר חנניא מהלך יום אחד עמ' ב' שם קבור ר' אליעזר קבנקי 20 בן יעקב / ור' יעקב אביו ואבא חלפתא ואשתו ובניו. מעכו לירושלםעיר הקודש / תבנה ותכונן במהרה בימינו עולים דרך הר הכרמל לאורכו יזרעאל / לשמאל הדרך בחצי פרסה. גם הר תבור רואים אותו לשמאל הדרך רחוק / הרבה. ומשםהולכים דרך מגדו ושם תענך 5 בקרוב ושם נחל קישון / כמו שכתו' במלחמת סיסרא. משםהולכים לשכם ויש דרך אחרת / דרך שמרון לשכם והרי שמרון מופלגים ביופי. עודיש דרך מעכו / לירושלים דרך יפו מניחים שכם מן הצד. ויש הולכיםמענן21 עד יפו / דרך הים ומשם לירושלם דרך יבשה כשמונה פרסאות דרך הרמה / 10 והנה בשכם שם קבורת יוסף הצדיק ועליו שני עמודי שיש אחד / לראשו ואחד לרגליו וחומת אבנים נמוכה סביב הקבר שם הר / גריזים והר עיבלכנגד זה והעיר שכם בתוך מקום מישור הר / גריזים הנה הוא גנות ופרדסיםוכרמים מעיינות יוצאים ממנו כמו / שבעים קוראים אותו הר מבורך. והר עיבלהנה הוא יבש מאד אין / טיפת מים יוצאה ממנו וקוראים אותו הר מקולל. אפשר כיעל שם / 15 הברכות והקללות נקראים כך. ועוד יש כותים שוחטים אתהפסח בכל / שנה על הר גריזים. ואני נתווכחתי עם הרב שלהם שבת אחת. משכם / עולים למקום ששמו עֲבַרְתָא ושם שני הרים זה כנגד זה והדרך באמצע / מקוםמישור וכפר עברת לשמאל [הדרך] העולה לירושלים ושם קברו של / איתמר בןאהרן הכהן מקום נאה 20 מאד ועוד שם קבר אחד אומ' כי הוא / קבר פנחס בן אלעזרהכהן. יש שם מקום לישמעאלים להתפלל סמוך / לקבר. ועוד שם בכפר מערה יש בהשבעים זקנים ויש שם לישמעאלים / מקום תפלה. ועל ההר השני אשר הוא לימיןהעולה לירושלים שם קבר / אלעזר בן אהרן ובנין מפואר מאד. 25 משם עולים לירושלים דרך גבעת / בנימין. וכיון שמגיעיםלצופים רואים משם ירושלם וקורעין עליה קריעה / אחת. כיון שמגיעין לירושלםעולין לאחת מחרבותיה משם רואים הר / הבית וחומת העזרה עזרת נשים וכל עזרתנשים22 ועזרת ישראל. / ומקום המזבח ומקום ביתהמקדש ההיכל והדביר וקורעין קריעה / שניה על בה. מירושלם יורדים למעייןהשילוח עמ' ג' ומימין23 יוצאים / מהר הבית מתחתההר עד שמגיעים שם ומשם יורדים לגנות העיר / להשקותם ושם טובלים. אומרים כיהמים ההם מרפאים את החולה על כן / הישמעאלים רוחצים שם. ומשם עולים להרהזיתים ויש הולכים דרך / העמק הוא עמק יהושפט שם בית הקברות לישראלבתחתית 5 הר הבית / והולכין בעמק עד שמגיעין נגד האיצטבא אשר בהר הזיתים מקום אשר / היו שוחטין שם פרה אדומה24 ועולים בהר עד האיצטבא הר גבוה / מאד והאיצטבא ההיא מכוונת נכחפתח ההיכל ומשם רואים הר הבית / וכל הבנין אשר עליו ועל כן מתפללים שם כנגדבית המקדש. עמק / יהושפט הוא הסובב כל מזרחו של הר הבית וכל דרומוובדרומו 10 הוא בית / הקברות אשר הזכרתי ויש בו צדיקים הרבה ומשםיורדין דרך העמק / ונכנסין בין שני הרים מן הצד למקום שנקרא גיא בן הנום. ושם בעמק / יהושפט נגד בית המקדש ביד25 אבשלוםמרובע גבוה הרבה בעמודים / סביב וכולו מאבן אחת בניין נאה מאד. ועוד שםבעמק יהושפט / 15 בשיפוע ההר קצת קרוב למעיין השילוח בית מרובע אומרים כיהיתה / ע"ז לבני יון. ואני מצאתי במשניות אשר קניתי בארץ ישראל במסכת / זבים26 גירסא זו ראה ז‘27 ראיה אחת מרובה כשלשה שהיא כמגד / יון לשילח שהן כדי שתי טבילותוכשני סיפוגי’. משם נראה דמה שאנו / גורסין כמגד יון לשילה טעות הואבידינו ואינו אלא שילוח28 אשר / בירושלם. גם המלה הראשונה כתוב שם בשתי תיבות29 האחת בסוף 20 שיטה והשנית בתחלת שיטה והניקוד כְמַגֵד יון. למעלהממעיין השילוח / בהר שם מצודת ציון ושם קברי המלכים ושם בניין ישן קוראיםאותו היכל / דוד מכוון נגד בית המקדש מדליקין שם נרות לקדושת המקום. אומ' / שהוא בניין דוד הוא המקום אשר היה שם ארון האלהים משהביאו / דודלביתר 25 עד שנבנה הבית. וקרוב משם הוא מגדל דוד והבניין / אבניםגדולות מאד ניכר כי הוא בניין קדמון והנה הוא עכשיו / בתוך ירושלים. חומתהעזרה מרובעת אומ' שהוא שלש מאות וששים / אמה על שלש מאות וששים אמה. ובניין שלמה היה שלש מאות ושישים אמה / על שלש מאותעמ' ד' ושישים אמה30. וכן לעמד31 [או]לי כי ששים אמה / היתרים מפניהאמות של עכשיו שהן קטנות מן הראשונות. והבנין ההוא / אבנים גדולות מהןכשלשים אמות32 אורך האבן ורוחב ששה זרתות. יש / אומ' כי אותם האבנים מבניין עזרא. הנה עיר ירושלם היום במערבו / ובצפונו שלהר הבית 5 לא כמו שהיתה מקדם שהיתה בדרומו של הר הבית / שנ‘33 ועליה כמבנה עיר מנגב ואומ’ הר ציון זה ירכתי צפון34 שההר מצפון / לירושלם. – על אבןשתיה בנו מלכי ישמעאל בניין מפואר מאד עשו / אותו בית תפלה ובנו למעלה מןהבניין כפה נאה מאד והבניין / על בית קדש הקדשים ועל ההיכל. לפני הבית לצדהמזרח בניין על עמודים / וכפה 10 למעלה מן העמודים נראה כי הוא מזבח החיצון אשר בעזרת / ישראל. ראינו הישמעאלים מתקבצים שם ביום איר שלהם כשלשת / אלפים מקיפיןלאותו המקום כמו מחול35. להבדיל בין טומאה לטהרה / כמו שהיו ישראל מקיפין המזבח בשביעי בחג. ויש שם לפני הבית / הגדול הקףחומה דקה ונמוכה דוגמא לחומת עזרת ישראל. ומן / הדרום יש שיפוע 15 שעולין דרך שם כעין הכבש שהיה [בדרום]36 והנה / יש מערות פתוחות מחוץ לחומת העזרה החיצונית ונכנסות / [תחת הר הבית] ונכנסין37 בהם עד כנגד אבן שתייה. ואולי38 הן המחילות / [שהיו מתחת] ביתהמקדש. הנה תמהתי על שראיתי הר הזתים / גבוה מאד [ולא נראה] כן מדברירבותינו ז"ל 39 שאומ' וקמת ועלית / מלמד שבית המקדש [גבוה וכו' סבור] למבנייה 20 בעין עיטם וכו' אך / אמנה בהיותי בדמשק מצאתיכי עמד מלך אחד / בישמעאל שעשה הר הבית מישור, נראה כי כיון היסודות ובנהעל / המדה הראשונה. סמוך לירושלים מערת שמעון הצדיק ותלמידו40 / ושם מערה אחת לחגי הנביא. לצד האחר מירושלם מערת האריה / יש שם 25 עצמות צדיקים שנהרגו על ייחוד השם על יד מלך יוון ואמ' / לשרפם ליום המחרת. ויהי הלילה ויבא41 ויקחםאחר אחד מן הברכה / התחתונה אשר היתה מליאה מהם ויביאם באותה המערה ויהי / בבקר וימצא האריה על פתח המערה עם ההרוגים אז ידע המלך / וכל עמו כיקדושים עמ' ה' המה ונשארו שם עצמותיהם עד היום הזה. / ויש שם בירושלם מערת צדקיה. בתוך ירושלם בית הכנסת לאליהו ז"ל42 / יש בו חקיקה בקיר מקום לספר תורה ושם בן ארבע אותיות חקוק שם / על האבן. כשתי פרסאות מירושלם דרך חברון מצבת קבורת רחל על / הדרך. כתחוםשבת 5 משם לבית לחם. והמצבה עשתי עשר אבנים43 / שתי אבנים זו אצל זו רוחב האבן לרוחב הקבר ואורך שתי האבנים / לאורך הקבר. והנה חמש שורות זו על זו מעשר אבנים ואבן אחת למעלה / מן העשרארכה לאורך הקבר ורחבה לרוחב הקבר. והקבלה כי עשרת / השבטים נתנו עשר אבניםויעקב אביהן נתן את העליונה. בנימין / לא נתן כי קטן בן יומו היה. 10 יוסף לא נתן או שהיה קטן כבן שמונה או מפני / אגמת44 נפש שהיתה אמו. קרוב משם תקוע שם מערה לצדיקים. ומשם / הולכין לחברון ומצד הדרך חרחור45. שם יש מערה לצדיקים. שם יש / מערה לצדיקים46. בחברון שם מערת המכפלה קברי אבות וחברון החדשה / הנה היא סמוךלמערה וחברון הקדומה היתה למעלה בהר /שם בית הקברו' / לישראל. ושםמצד 15 אחד מערה שם קברו של ישי. ויש שאומ' שהוא קברו / שליואב. גם שם בחברון קברו של אבנר. כשליש פרסה מחברון דרך / ירושלם לשמאלהדרך בהר אלוני ממרא שם האבן אשר ישב עליה אברהם / אבינו בהימולו בשרערלתו. ובני אדם לוקחין ממנה מן האבן לתת ממנה / על המילה לרפואתה. ולימיןהדרך יש הר אחד שם הר אחר47 שם ביתו של 20 אברהםאבינו אשר היה פתוח לארבע רוחות העולם. ושם אילן אומ' / כי הוא העץ אשראכלו המלאכים תחתיו. ולמטה משם בשפוע ההר / מעיין אחד אומ' כי הוא מקוה שלשרה אמנו והנה הדרך בעמק בין / שני ההרים הוא שנ' עליו וישלחהו מעמק חברוןלקיים מה שאמרו ז"ל 48 אין / מקרא יוצא מידיפשוטו. כי יש לומר שליווהו יעקב אבינו ליוסף עד אותו / העמק ושאל אותו יוסףלמה היה מצער את עצמו לרדת כל אותו / 25 ההר ויצטרך לעלות ולחזור בו והוא זקן [ואז פירש לויעקב] / שכר הלויה ועונשה. ועל כן פירש ממנו באותה הלכה של עגלהערופה49 / ועל כן היו העגלות סימן לדבר50 שהיו מושכות בהן עגלות בקר ועל שמן / נקרא כלי עמ' ו' המרכבה עגלה ונתקיים הפשט והמדרש תדרש51. מירושלם / לרמה שתי פרסאות והנה בדרך יש מערה מדרש חגי הנביא52 ויש שם מערה / אחרת שם בוכין53 הרבה מאד בניין נאה מערה בתוך מערה. ברמה שם / קברו של שמואל הרמתי ושם חנה אמו בבית אחד נאה מאד ולפני / הביתבית 5 תפלה לישמעלים(!) וקרוב משם יש מעיין אומ' שהוא מקוה של / חנה. ממצבת קבורת רחל רואים את הרמה ביניהם כשלשה פרסאות. / החוזר לעכומירושלם דרך הרמה ילך מן הרמה למקום ששמו צרפית. / והוא בין הרים גדוליםושם נחל קטן אולי היא צרפתה אשר הלך שם אליהו / זצל אצל האלמנה. ומשם עוליםבהר לכפר חרס היא תמנת חרס שם / קברו של יהושע בין נון וקברו של נון אביושל יהושע. וקברו של כלב 10 בן / יפונה. ומשם לעברתא54 אשר שם אלעזר ואיתמר ופנחס ושבעים זקנים / ומשם לשכם ומשם לעכו. ברוך55 יי' אלהי ישראל אשר זיכני והראני / את כל אלה וגן הראה אותנו גליל העליון וגליל התחתון וקברי הצדיקים / אשרשם. וזו היא הדרך אשר הלכנו בה. מעכו לשזור כארבע פרסאות / שם ר' שמעוןשזורי ע"ה סמוך לכפר 15 בשיפוע ההר וחזוק56 ממנו מעט / בהר אחר ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיה מעשרה הרוגי מלוכה / משם כשלשהפרסאות לכפר חנין שם ר' יעקב דמן כפר שחנין57 ור' / אליעזר בנו כששים אמה בין שניהם הוא ר' אליעזר בן יעקב קבונקי58 / שם ר' חלפתא ובנו ר' יוסי בן חלפתא ואשתו זה אצל זה ותלמידו קרוב / להם. ושם בהר בית הקברות ושם 20 ר' זכריה59 ושם למטה מערה יש בה / כ"ד תלמידים. ושם שתי מערות פתוחות זו לזו כאחת60 פתוחה והאחת סתומה. ושם בית הכנסת לר' שמעון בן יוחאי. משםלמכון61 כשתי פרסאות / ועל הדרך סמוך לכפר חניןכחצי פרסה נחום איש גם זו ציון שעליו / נאה מאד. ופתח המערה סתום ואמת המיםעוברת לפניו ושם הכפר / אפריאוה62 ויש אומ' שהוא נחום דמן 25 פרוז63. במכון שם מערה לשמאיוהלל / ותלמידיהם סך כולם שלשים ושנים שם מתקבצין כל ישראל והישמעלים / בפסח שני64 וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים וכשהם [רואים] / יוצאים מים בתוךהמערה כולם שמחים כי הוא סימן שתתברך / השנה והרבה פעמים שלא נמצאושם עמ' ז' מים ובעת תפלתם היו נראים / המים כהרף עין. ושם ר' שמעון בן יוחאי ועליו ציון נאה וסמוך לו / ר' אלעזר בנו אומ' כי שם היהמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי. ושם ר' יוסי / בן קיסמא בין הכרמים. ועוד שםצדיק אחד אומ' כי שמו ר' יהודה / ושם נחמן חטופה65 ור' יוחנן הסנדלר. ושם 5 בית הכנסת לר' שמעון / בן יוחאי בניין מפואר מאד ושם אבןגדולה חלולה מראשה עד למעלה / קרוב לארץ או' כי שם היה מזבח והדם היה שותתויורד דרך אותו / מקום חלול. ממכון66 לגוש חלב כמו פרסה ושם לגוש67 חלב בני סנחריב / מלך אשוראדמלך (!) ושראצר בניו אשר הכו את אביהם ובאו לארץ / ישראל ונתגיירו. סמוךלהם שמתיה ואבטליון 10 שהיו מבני בניהם68. ושם / מאיר טצון690 ואשתו זצק“ל. ושם בית הכנסת לר' שמעון בן / יוחאי70 החומות החיצוניות והמדרגותבניין נאה מאד. ושם שני / צדיקים האחד גאון והשיני מאלוהדורות.71 ושם מערה נאה ושם / כוכין הרבהומגוש חלב לכפר ברעם כשתי פרסאות שם עובדיה / הנביא ע”ה ועליו אילן גדולמוטל על הציון שלו לאורכו וקרוב 15 משם / בית מדרש שלו בנין מפואר מאד. ושם ר' פנחס בן יאיר וקרוב / משם אסתר המלכה72 פי המערה למעלהואבן גדולה מכסה את / פיה וקרוב משם צדיק אחד אומ' כי הוא רב נחמן ויש אומ' כי הוא / רב יצחק ושם בתוך הכפר בית הכנסת לר' שמעון בן יוחאי בניין מפואר / 20 מאד אבנים גדולות ומצופות ועמודים גדולים וארוכים לא / ראיתי בניין מפואר כמוהו. משם חזרנו לגוש חלב ומגוש הלכנו / לעלמה כשתיפרסאות, ומצד הדרך כחצי פרסה מגוש חלב שם / ר' זימרא. ושם בעלמה ר' אלעזרבן עזריה תחת אילן אחד. ושם / יהודה בן תימא לצד האחר מן העיר. ומעלמההלכנו לכלתה73 כחצי / פרסה ועל אם הדרך מערה מליאה מים 25 טובים לשמים74 וקורין אותה / מערת הבבליים והרבה צדיקים שהובאו מבבל לארץ ישראל וסמוך / לה מערה אחרתלרב הונא ורב המנונא עמ' ח' בכלתה בתוך הכפר ור' / יוסי הגלילי. ומשם הלכנו בני כרטיין75 וסמוך לעמק בשיפוע ההר / סמוך למכפלה76 צדיק אחד יש אומ' כי הוא ר' יעקב דמןנבוריא. / ומשם הלכנו לקיומיאה ושם ר' יוסי דמן יוקרת. ומשם הלכנו לעמוקא / שם יונתן בן עוזיאל תחת אילן גדול ונאה לא ראיתי כמוהו77 ומן העמוקא / הלכנו לפרעם כשתי פרסאות שם חוני המעגל ואשתו סמוךבעמק. / וישמעאל אחד הראה לנו צדיק לא ידענו שמו78 5 ומשם עלינו הר גבוה / מאד סמוך לכפר ועלינו עליומצד ההר כנגד המעין. ושם בהר / אבא חלקיה ויש אומ' כי הוא חנן הנחבא ומשםהלכנו לעין זית שם / צדיק אחד לא ידענו שמו והוא תחת שְׁפְיטְ79 בשפיט יש מערת / ר' יהודה ב"ר אילעאי ותלמידיו ולא הלכנו שם 80 לפי שלא היו מניחין ליכנס / במערה. משם הלכנו לעכברה שם ר' נהוראי ור' יוסי ור' 10 דוסתאי / בתוך הגנות והמים עוברים שניהם באחת81 שני טפ' משם הלכנו / לרעקוק 82 שם חבקוק הנביא ועליו ציון נאה בתוך ד' מחיצות. משם / הלכנו לטבריא ושם מערה בחצי שיפוע לר' חייא ובניו ותלמידיו. / למעלה מערהלר' עקיבא ושם בית הקברות גדול מאד שם תלמידי / ר' עקיבא. סמוך לבית הקברותמערה לר' יוחנן ותלמידיו. ומערה / אחרת לרב כהנא. ובתוך בית הקברות שםרבינו משה בן הריין / ר' מיימון זצקל ואומ‘83 כייש שם גאון שמו רב צמח. מצד אחר של / העיר בהר ר’ מאיר ולמטה ממנו מרחץ חמיטבריה מכונה על / שם ר' מאיר 84. מטבריא חזרנו דרך ארבל. ועל הדרך כמו מיל מטברייא / מערה שם יוכבד אם 20 משה רבינו ומרים אחותו וציפורה אשת משה. / וקרוב לארבל שלשה שבטים מבני יעקב ודינה אחותם85 ואצל הציון / גדל הדס נאה ואין אדם רשאי ליקח ממנו ענף לא יהודי ולא ישמעאל / פן ייענשוקרוב משם צדיק אחר ואמ' המים עוברת עליו ומכוסה / בעפר ובבניין והמיםנופלים במעיין כמין בור. ואומ' כי הוא שת / בן אדם הראשון. שם בארבל קרובלמעיין 25 של הכפר נתאי הארבלי ועליו / בניין נאה כמין כיפה אבניםגדולות בכיפה כל אחת מהן לאורך הכיפה. / משם הלכנו לכפר חטים שם יתרו חותןמשה86 ועליו בניין נאה עשו אותו / הישמעאלים ביתתפלה. וראינו שם חלון המערה שכן דרך הישמעאלים / לעשות בית תפלה שלהםסמוך עמ' ט' לצדיקים. וזה הכפר נקרא / בויקרא רבה87 ר' אבא בר כהנה ור' חנין תרויהון בשם ר' עזריה דכפר / חטייה למלך שהיו לו שני מגריסין בישל לו הראשון כו'. וקרוב משם / יש מעייןשהמים יורדין שם מבראש ההר בנקיקי סלע גדול ואין רואים / המקום וקול המיםנשמע כאילו יורדים 5 בכלי נחושת אומ' כי הוא דלי / של מרים. ולא יתכן כי מרים לא נכנסה בחייה בארץ ישראל. משם / הלכנו לערכא88 שם ר' חנינא בן דוסא ואשתו במערה אחת. ומצד / אחר מן העיר שם ר' ראובן האיצרובילי89 וראיה מצא' בירושלמי בתפלת / השחר90. אר אמי ר' יוחנן פליג לא הוי צריךמתפלגא על הדה שכן / מוסיפין מחול על הקודש ועוד דסלקין 10 חמרייה מן ערבלציפורן / ואמרו כבר שבת ר' חנינא בן דוסא בעירו והיידה אמרה הא דאמ' / ר' חנינא וכו‘. זאת היא עֵרְכָה שהזכרנו ששם ר’ חנינא בן דוסא / ואשתו קבוריןוהיא קרובה לציפורי ומשם הלכנו לכפר סיכנין שם / ר' יהושע דכפר סיכניןבארון של אבן וכיסוי של אבן עליו כלי נאה / מאד ושני צדיקים אצלו בארונותכיוצא בזה והם בתוך 15 בית אחד / ולמטה מהם בשדה צדיק אחר לא ידענו שמו. ומשם הלכנו לכפר / קִינֵא91 שם יונה בן אמיתי ועליובניין נאה בית תפלה לישמעאלים. / ומשם הלכנו לציפורי שם רבינו הקדוש עם קצתהתלמידים במערה / אחת ולמטה ממנו מערה אחת שם היא אשתו. מצפורי הלכנו / 20 לרומי92 שם מערה לבנימיןהצדיק בן יעקב אבינו בארון של אבן. / וכיסויו של אבן נראה שהוא של שיש. הקבלה כי משם יצא משיח / ואני הוכחתי מכמה ראיות כי שם היתה רומי הגדולהושם היה מלך / רומי אנטונינום רגיל אצל רבינו הקדוש בציפורי אשר היא קרובה / משם והיתה מגעת עד צור המעטירה והיתה נקראת צור בלשון / הנביאים ונקראתרומי 25 בלשון חכמים כמו שאמ' רבותי' ז“ל93 כל מקום / שנאמ' צור חסר ברומי החייבת הכתו' מדבר. משם הלכנו / לכפר מַּנְדֵי שם צדיק אחר אומ' כי הוא עקביא בן מהללאל. ומשם / חזרנו לעכוכארבע פרסאות משם ואותו הכפר נזכר בירושלם 94 / בויקרא רבה95 א”ר יששכר דכפר מנא אין לשון עמ' י' ויקר אלא טומאה וכו‘. / מעכו הולכין לדמשק דרך כפרחנניא וצדיק אחד יש על אם הדרך ועוברין / את הירדן דרך גשר הבנוי עליו. שםבדמשק בית הכנסת לר’ אלעזר / בן ערך בנין מפואר מאד96 והוא בתוך העיר. ועוד שם בית97 הגנות / בית הכנסת לאליהו98 ז"ל בנין מפואר 5 מאד לא נראה שם כמוהו / והיו הישמעלים (!) מרננים כיהבניין ההוא לא היה כי אם למלך / המשיח וכן היה שלא ראוהו(!) המלך נשלם כינפגר והלך לו. יהי רצון / שנראה מלך המשיח מושל עליו. והנה יש לנו לדעת כי / מכל שבעים ארצות אשר ברא האל יתברך ויתעלה בעולמו מכלם / 10 בחר ארץ ישראל שנ/ 99 ארץאשר יי' אלהיך דורש אותה תמיר עיני / ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחריתשנה וכדברי חז"ל100 והלא כל / הארצות הוא דורש שנ‘101 להמטיר על ארץ לא איש כביכול אין דורש / אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שהוא דורש אותה דורש כל הארצות. / תמיד עינייי’ אלהיך בה שנ' על בית המקדש102 והיו עיני ולבי / שם כל הימים. והעניין כי לא המשיל עליה שר משרי מעלה כאשר/ 15 עשה לשאר הארצות אלא הכ"ה לבדו הוא מושל עליה שנ' 103 אלהי / נכר הארץ פי' אלהים שהוא נכרבארץ ההיא כי כל האלהים / ואפי' שרי מעלה נכרים הם אצל ארץ ישראל שאין מושלעליה / רק האל יתברך לבדו ונקרא אלהי ארץ ישראל שנ'104 כי לא ידעו את / משפט אלהי הארץ. 20 וכן וידברו אל אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ105. / וכת‘106 לא ישבו בארץ יי’. וכת‘107 ארצי חלקו. ואומ’108 עם יי' אלה ומארצו / יצאו. ומפני שהיאמבחר כל הארצות נתנה האל יתברך לישראל שהם / מבחר כל האומות. וכאשר לאהמשיל האל יתברך על ישראל שר / משרי מעלה כאשר עשה לשאר האומותשנ‘109 אשר חלק יי’ אלהיך / לכל העמים תחת 25 השמים. ואתכם לקח יי' ויוצא אתכם מכור / הברזל ממצריםלהיות לו לעם נחלה כיום הזה. כי לכל הע[מים] / יש להם שר כוכב ומזל כמושנ' בדניאל שר מלכות [פרס שר] / מלכות יון ואף כי נאמר שם110 מיכאל שרכo אינו אלא [ממונה להשגיח] / עליהם ולא למשול בם שב/ עמ' י“א ואתכם לקח יי' [ואומ‘111 כי חלק יי’] עמו / ואומ' יי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר ובדברירז”ל112 ואתם תהיו לי כב' / יכול113 איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני וכן הוא אומ' / לא ינום ולא ישן שומר ישראל. ובאלה הדברים רבה114 כיון שירד הקבה / לסיני ירדו חבורות 5 של מלאכים מיכאל וחבורתו גבריאל וחבורתו / יש מאומותהעולם שבררו להם מיכאל ויש מאומות העולם שבררו / להם גבריאל אבל ישראל בררולהם להכ“ה. חלקי יי' אמרה נפשי115. / שמע ישראליי' אלהינו יי' אחד. ומפני שארץ ישראל אין לה מושל / עליה משרי מעלה כמושיש לשאר הארצות אמרו חז”ל 116 שכל הדר / בחוצה לארץ כמו שאין לו אלוה מפני. 10 שהוא דר תחת ממשלת השרים / שרי מעלה. ואינו דומה עובד את המלך בפלטין שלו לעובד אותו / בממשלה אחרת. ועוד מפני שעקר117 עבודת האל יתברך ויתעלה / בקיום התורה והמצוות בארץ ישראלהמיוחדת לשם הנכבד לבדו ולא / נתחייבו ישראל בחוצה לארץ במצות ואפילובחובת118 הגוף שאינן / תלויות בארץ אלא כדי שלא יהיו להם חדשים 15 כשיחזירו לארץ119. ואומ' / ז"ל120 לעולם יחזר אדם וידור בארץ ישראל אפי' בעיר שרובה גוים / ולא ידור בחוצה לארץ אפי' בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ / ישראל מעלה עליו הכתו' כאילו קיבל עליו עול שמים שנ' לתת לכם / את ארץכנען להיות לכם לאלהים וכי הדר בארץ כנען יש לו אלוה / הדר בכל העולם איןלו אלוה אלא לומ' לך כל מי שאינו 20 דר בארץ / ישראל לא קיבל עליו עול מ' שמים. וכן הואאומ' בדוד כי גרשוני היום / מהסתפח בנחלת השם לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכיאמרו לו לך / עבוד אלהים אחרים אלא לומ' לך [כל היוצא] מארץ ישראל לחוצהלארץ מעלה / עליו הכתוב כאילו עובד ע“ז וכן יעקב אומ' והיה יי' לי לאלהיםכשישוב / מחוצה לארץ. ובדברי רז”ל 121 אמ' ר' יוסי בן 25 חלפתא לר' ישמעל(!) בריה / מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה עסוק בתורה בארץ / ישראל שנ‘122 דרשו יי’ בהמצאו ועוזו123 בקשו פניו תמיד ואמרו חז"ל124 / שם האחד פישון זה בבל על שם ופשו פרשיו125 הוא עמ' י"ב הסובב את כל / ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל דכתי‘126 הוחילי / לאלהים כי עוד אודנו. אשר שם הזהב אילו דברי תורה שנ’ הנחמדים / מזהב ומפז רב.וזהב הארץ ההיא טובמלמד שאין תורה כתורת / ארץ ישראל127 ואין חכמהכחכמת ארץ ישראל וכו'. באלה הדברים / רבה עד לא עשה ארץוחוצות128. ארץ אלו שאר ארצות חוצות 5 אלו / מדברות תבל זו ארץ ישראל. ולמה נקראה שמה תבל על שם תבל שבתוכה ואיזו זו תורה שנ'129 בגויים אין תורה. מיכאן שתורה היא בארץ / ישראל. ואמרו ז“ל 130 אוירא דארץ ישראל מחכים. ואמרו רז”ל131 שוב אל / ארץ אבותיך ואהיה עמך משום דנכסי חוצה לארץ אינםמתברכים. / 10 ואמ' אשר רכשו בארץ כנען אבל מה שרכש בפדן אדם נתן לעשו / בשביל חלקו במערת המכפלה. אמ' נכסי חוצה לארץ אינםכדאי132./ תאני דבי ר' ענן133 כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת מזבחי כתי' / מזבח אדמה תעשהלי ולהלן הוא אומ' וכפר אדמתו עמו. אמ' ר' / אלעזר134 כל הדר בארץ ישראל עומד בלא עון. שנ' בל יאמ' / שכן חליתי העםהיושב 15 בה נשוי עון. ר' חייא בר אבא135 אמ' אפי' שפחה136 / שבארץ ישראל מובטחלה שהיא לעולם הבא שנ' נותן נשמה לעם / עליה. כתי' הכא לע[ם עלי]ה וכתיבהתם שבו לכם פה עם החמור / עם הדומה לחמור. ואמרו בספרי137 מעשה בר' יהודה בן בתירא / ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאין / חוצה לארץ והגיעו 20 לכילולום וזכרו את ארץישראל וזקפו עיניהם / וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו אתבגדיהם138 המקרא הזה / וירשת וישבת בה ושמרתלעשות את כל החוקים האלה אמרו / ישיבת ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. מעשה / בר' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים בנציבים / אצל ר' יהודא בן בתירא ללמוד תורה ממנו והגיעו 25 לצידון וזכרו / ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגודמעותיהן וקרעו בגדיהן / וקראו את המקרא הזה וירשת וישבת בה ושמרת לעשות אתכל החוקים האלה אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות / עמ' י"ג שבתורה חזרו לארץ ישראל. אמ' ר' חלבו139 למה האבות מחבבין קבורת / ארץ ישראל לפי שמתי ארץ ישראל חיין תחלה בימות המשיח ואוכלין / ציות 140 המשיח. והנה הארץ קדושה בעשרה קדושות. ואלו הן. עיירות המוקפות / חומה מימות יהושע בן נון קדושות מארץ ישראל. לפנים מן החומה של / ירושלםקדוש מן העיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. הר הבית / 5 קדוש מירושלם. החיל קדוש מהר הבית. עזרת נשים קדושה מןהחיל. / עזרת ישראל קדושה מעזרת נשים. עזרת כהנים קדושה מעזרת / ישראל ביןהאולם ולמזבח קדוש מעזרת כהנים. ההיכל קדוש מבין / האולם ולמזבח. בית קדשיהקדשים קדוש מן ההיכל. בפסיקתא141 רבתי ואתה / פשחור בבל תבא ושם תמות ושם תיקבר. ר' חלבו אומ' המת 10 בחוצה לארץ ונקבר / בחוצה לארץ שתי צרות בידו אחת צרת המיתה ואחת צרת / הקבורה. נבואה למשכנותיו142 בג' ארץ ישראל וכן ממלכות הארץ התרומה / העליונה בי נשבעתי יולדתהשבעה. הנה143 ראינו דברי רבותינו / קדמונינו אשר דברו נבואת144 המלך משיחנו, יהי רצון שיבוא במהרה / בימינו, וזה הוא לשונם: 15 אל יעלה על לב איש שיגלה מלך המשיח / על ארץ לא טהורהוגם אל ישגה לחשוב שיבא גם בארץ ישראל בין / הגויים הטועה בזה לא חש לכבודושל מלך [המ]ש[יח] אך ישראל תופשים / התורה חסידים145 אנשי מעשה מארבע רוחות העולם אחד מעיר ושנים / ממשפחה כל איש אשרנשאו לבו ונדבה רוח טהרה והכשר חבת / הקדש לבא בארץ ישראל 20 ועליהם יגלה מלך המשיח. כמו שנ' ולקחתי / אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. / ואשריהם שיתקיים146 כי רוח ממרום יערה וכו' ושם מאריכים / לבאר ענין ביאת הגאולה עלידי שני משיחים משיח בן אפרים ומשיח / בן דוד יהי רצון שיבואו בימינו. ועתה מתעוררים רבים ומתנדבים / לעלות לארץ ישראל. ורבים חושבים כיאנחנו 25 קרובים לביאת הגואל / כאשר רואים שהכבידו האומות אתעולם על ישראל ברוב המקומות / ושאר סימנים ידועים נתגלו לצנועים. סוף דברישראל צריכים / תשובה ומעשים טובים ולחזק דברי דודים אשר מיינה של תורה / עִרבים147. נשלמו תוצאות ארץ ישראל. נדפס ב“ירושלים”, קובץ מוקדש לזכר רא“מ לונץ, ירושלים תרפ”ח, עמ' נא – סו. ↩ אמנם גם בעל ס' אלה המסעות מציין: “שם קבורת כמהגדולי חסידים שבאו מעבר לים”, אך אין הוא מזכיר שמותיהם. והדברעודנו צריך עיון אם באמת השתמש מחברנו ב“אלה המסעות” ולא להפך, כמושנראה לכאורה במקצת מקומות, שהמחבר שלנו מדבר עליהם כעד ראיה, ולא כןבעל אלה המסעות. ↩ [עי‘ עתה מחקרו של מ. איש־שלום, המתפרסם ב“סיני” משנה ד’ (ת"ש) ואילך]. ↩ = לישועתך קויתי יי' ↩ צ"ל: עד עתה. ↩ עכו עומדת כידוע לפי דברי התלמוד על גבול א“י, ובית הקברות נמצא עוד בתוך גבול א”י. ↩ ואולם באגרת יחוס האבות מאת מחבר אלמוני נקבע מקוםקבורתה בקדש נפתלי (המעמר ג‘ עמ’ 218), וקידם לו ציין קבר זה ר' מנחםב"ר פרץ החברוני (המעמר ג‘ עמ’ 38). ↩ באגרת הקדש (התרגום העברי של גלילות א"י) נאמר: “ותחת השער עכו הנקרא שער חשמונאי שמה קברו שני בני מתתיה כהןגדול”. ובאלה המסעות (הוצ‘ גרינהוט עמ’ 145) חסרות המלים: אומ‘ כי שםקבר חשמונאי. ובספור מסעותיו של ר’ יעקב ב"ר נתנאל הכהן כתוב: ולשםבתוך השער קברו של אלעזר בן חשמונאי (ירושלים כרך ז‘ עמ’ 97). ישבמסורה זו כנראה הד מן המאורע שאירע ליונתן בן מתתיה שהוזמן ע"י טריפוןלבוא לעכו ונתפש שם ונהרג. ↩ עי‘ עליו במאמרו הגדול של גרוס ב־. R. E. J כרך ו’ עמ‘ 167 – 186 וכרך ז’ עמ‘ 40 – 77. ועי’ גם במאמרו של רש“ח קוק: לתולדות היהודים בעכו, ”התור“ תרפ”ג גליוןו'. ↩ = זכר צדיק קדוש לברכה. ↩ עי‘ עליו Gallia Judaica עמ’ 110 ועמ' 646. ↩ צ“ל: ”והרב רבינו יוסף ארמלי בן רבנו יחיאל וכו‘". עי’ סדר הדורות בשנת ה“א י”ח ערך ר‘ יחיאל מפאריש. אמנם עי’ Gallia Judaica עמ' 91. ↩ Sir Delieieux. ובמקומות אחרים הוא נקרא מושירא דילשוט: “ראה מושירא דילשוט (Dieu־le־Saut) בנו של רבינו יחיאל שנדר ברבים כשיצא מתפיסה לעלות לארץ־ישראל והתיר לואביו” (גליא יודאיקה שם). ↩ = שיינוש = שאנש = שנץ = Sens. זוהי דעת נייבואיר וגרוס שם עמ‘ 662. ואולם קרויס ( R. E. J. LXXXII עמ' 345 הערה 2) מתנגד לגרוסוסובר שהשם נשתבש. הרכבי, בהערותיו לכת"י זה, סובר שאוליזוהי Soissons. אך עי’ גרוס, גליא יודאיקה עמ' 648, שסואסן, נקראה אז בפי מחברי ישראל: שושן. ↩ = Zogora במוקדוניא, עי‘ R. E. J. כרך י’ עמ' 106. ואולי זוהי Segura (הרכבי). ↩ אף נכדו של רבינו שמשון ישב בעכו: “ר‘ שלמה בן בנושל ר’ שמשון בעל התוספות היה בעכו בזמן ההוא” (יוחסין השלם הוצ‘ פיליפובסקי עמ’ 222). ↩ אמנם ברשימת הקברים של הנוסע הקנדיאטי (המעמר ג‘ עמ’ 87) נרשם בטעות: “בטבריא נקבר רמב”ם ורמב“ן. ויש גם מצייניםקברו של הרמב”ן בחברון (עי‘ ירושלם כרך א’ עמ' הערה 170). ↩ צ"ל: ושם מזבח אליהו. ↩ צ"ל: מחובר. ↩ צ"ל: קב ונקי. ↩ צ"ל: מעכו. ↩ כנראה שצ"ל: עזרת כהנים. ↩ צ"ל: ומימיו. ↩ עי‘ מכתב רשב"ש, המעמר ג’ עמ' 28. ↩ צ"ל: יד. ↩ פ“א מ”ח. ↩ = זב, ולפנינו: ראה אחת מרובה וכו'. ↩ וכ"ה בגירסא שלפנינו ובפירוש הגאונים לס‘ טהרות הוצ’ י. נ. אפשטיין. ↩ עי' שם הערה 10. ↩ ואיני יודע מנין לו זה, ובאלה המסעות: “חומת העירמרובעת, אומרים שהיא ג' מאות וששים אמה (ובנוס' כרמולי: על ששים אמה) אולי כי ששים אמה היו יתרים אל האמות של עכשיו שהם קטנות מן הראשונות”. על בנין שלמה לא נזכר שם כלום. ועי‘ מש"כ על זה גרינהויט שם עמ’ 161 והדברים רחוקים. מתקבלים יותר דברי איזנשטיין שהוא חושב כאן את מדות הרהבית. שהוא ת“ק אמה, על ת”ק אמה, וצ"ל: חמש מאות וששים על חמשמאות וששים, וששים האמות נוספות מפני שהאמות של עכשיו הן קטנות. ↩ נראה שצ“ל לענ”ד = לעניות דעתי. ↩ נראה שצ"ל: זרתות. ↩ יחזקאל מ‘ ב’. ↩ תהלים מ"ח ג'. ↩ כל הפסקא ישנה באלה המסעות, שם: והישמעאליםמתקבצים שם ביום איד שלהם עם רב הרבה מאד ומקיפים לאותו מקום וכו', אבל אינו נותן מספר לישמעאלים. ↩ במקום המרובעים האלה יש בכת"י מקום חלק. ↩ באלה המסעות: אומרין שנכנסין וכו'. ↩ כל הפיסקא מכאן עד “סמוך לירושלם מערת שמעון הצדיק” אינה באלה המסעות. ↩ זבחים נ"ד ב'. ↩ צ"ל: ותלמידיו. ↩ צ“ל: ויבא האריה ויקחם. וכ”ב בא"ה. ↩ ובעל גלילות א״י כותב: מדרום לירושלם היא מערת צדקיה המלך ובית הכנסת של אליהו הנביא ובכותלו ספר תורה וכו׳. ↩ כך כותב גם ר‘ בנימין מטודילה בס’ מסעותיו ור‘ יעקבב“ר נתנאל במכתבו שנתפרסם ע”י ד“ר גרינהוט ”בירושלם" כרך ז’ עמ' 90 ואילך. ↩ = עגמת. ↩ צ"ל: חלחול. ↩ כפול בכת"י. ↩ ג' מלים אלו מיותרות. ↩ שבת ס“ג א'. וחז”ל דרשו: מעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון (סוטה י"א א'). ↩ ידינו לא שפכו – וכו עלתה על דעתנו שזקני בי“דשופכי דמים הם אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזון והנחנוהו בלי לויה, סוטה מ”ח ב'. ↩ בראשית רבה פ' ויגש. ↩ וכל הפיסקא הארוכה ישנה גם באלה המסעות. ↩ נזכרה גם במכתב המסע של ר‘ עובדיה ברטנורה (המעמרג‘ עמ’ 140), אך הוא קובע מקומה בהר הזיתים. ועי’ גם לעיל עמ‘ ד’ שורה 24, וצ"ע. ↩ צ"ל: כוכין. ↩ עי‘ לעיל עמ’ ב' ש. 17. ↩ מכאן עד “משם כשלש פרסאות לכפר חנין” ליתא בא"ה. ↩ צ"ל: ורחוק. ↩ צ“ל: חנן. עי‘ לעיל עמ’ א', ושם היא קוראו כפר חנניא. ובילק”ש וארא: חנין. ↩ יש כאן ערבוב שמות. ר‘ יעקב מן כפר חנן היה אמוראואילו ר’ אליעזר בן יעקב הוא חנא, בפסיקתא רבתי פל“ג. קנ”ג ב‘, נזכר גםר’ יעקב דכפר חנניה. ↩ בא"ה: זכריה בן הקצב. ↩ צ"ל: האחת. ↩ צ"ל: למרון. ↩ כנראה נפל כאן שבוש בשם הכפר. ובא"ה: אפרזיאה. ↩ אולי צ“ל פרוד, ור' תנחום דמן פרוד נזכר בע”ז ל"א א'. ↩ ולא בל"ג בעמר, כנהוג היום. ↩ הוא ר"נ קטופא שעליו חובר ס' נבואות הילד. ↩ צ"ל: ממרון. ↩ צ"ל: בגוש ↩ גיטין נ״ז ב. ועי׳ המעמר ג׳ עמ׳ 31, 38 וירושים כרך ייג עם׳ 319. ↩ בא"ה: קאצין, או: קצאון. ורבים כבר כתבו בענין זה, ועי׳ בהערת גרינהום. ↩ בגליל היו הרבה בתי כנסיות מיוחסות לרשב״י ור״ש ב״ר שמשון כותב (המעמר ג׳ 32):,ומצאנו שם בית הכנסת מבתי הכנסת שעשה ר׳ שמעון בן יומי שהם כ־ד*. ↩ חסר בא"ה. ↩ עי‘ מכתב ר’ מנחס ב“ר פרץ החברוני: ”ומשם הלכתי אלארץ הערב וראיתי סלע אחד ובתוך הסלע קבר אסתר המלכה אשר ציותה בחייהלכורש בנה להעלותה שמה" (המעמר עמ' 41). ↩ צ“ל: לדלתה, וכ”ה בא"ה. ↩ צ"ל: לשתיה. ↩ צ"ל: בנבורתיין. ↩ צ"ל: למסילה. ↩ חסר בא"ה. ↩ בא"ה: וסמוך לכפר בעמק יש שם צדיק אחד לא ידענו שמו. ומשם יש לעלות על ההר גבוה וכו'. ↩ עי‘ בהמעמר כרך ג’ עמ‘ 39־38 במכתב ר’ מנחם החברוני, וכך קוראים הערבים לצפת. בא"ה יש כאן שנוים רבים. ↩ ליתא בא"ה ↩ צ"ל: ביניהם כרוחב שני טפחים. ↩ וי“ג: יעקוק = יאקוק = חקוק, הנז' ביהושע י”ט. ↩ עי‘ ירושלם כרך י"ג עמ’ 113. ↩ שנויים רבים ממה שכתוב באלה המסעות. ↩ עי‘ מכתב ר“ש ב”ר שמשון, המעמד ג’ עמ' 31. ↩ . ע‘ במכתב ר“ש ב”ר שמשון: י"א קברת יהושע בן פרחיה וי’א קבר יתרו. ועי' ירושלם 80 הערה27 ↩ פרשת צו פר‘ ז’. ↩ צ"ל: לערבא. ↩ האיצטרובילי. ↩ הלכה א' ↩ עי‘ ירושלם כרך י"ג עמ’ 111. ↩ ואף יוסף בן מתתיהו מזכירה במלחמות ג‘ 7, 21. ממנה יצאו שני גיבורי יודפת פיליפוס ונטירא. ועי’ גם עירובין נ"א ב'. ↩ עי‘ פסיק רבתי דף צ’ ע“א ובהערת רמא”ש שם שצייןמקומו של מאמר זה ביתר הספרות המדרשית, ודרשו צ'ר = צור, וזהורומי. ↩ צ“ל: בירושלמי, והוא בר”ה פ“א ה”ג: דרש ר' יששכר דכפר מנדי. ↩ פר‘ ק’: דכפר מנדו. ↩ בית כנסת זה היה קים עד ראשית המאה הרביעית לאלףזה, ואחר כן הפכוהו הישמעאלים למסגד, עי‘ עליו בפרטיות בחוב’ “לקורותהיהודים בדמשק” (תוצאה מיוחדת מ“רשֻמות” כרך ב') לי. ר. וא. רבלין עמ' 29־31. שם יש גם צלום מחורבותיו שנהרסו עד היסוד בזמן המלחמההאחרונה. ↩ צ"ל: בתוך. ↩ אולי הכונה לבית־כנסת אלישע ומערת אליהוהנמצאים בכפר ג׳ובר הסמוך לדמשק ונחשב למקום קדוש מאד בעיני כל יהודיסוריא. ע׳ בחוב׳ הנ״ל עם׳ ד הערות 3־2. ואולם בעל גלילות ישראל מדברג“כ על בי”כ אליהו בדמשק. ↩ דברים י“א י”ב. ↩ ספרי פר' ראה. ↩ איוב ל“ח כ”ו. ↩ מלכים ט‘ ג’. ↩ דברים ליא ט"ז. ↩ מלכים ב' י“ז, כ”ו. ↩ דברי הימים ב' ל“ב י”ט. ↩ הושע ט‘ ג’. ↩ יואל ד‘ ב’. ↩ יחזקאל ל"ו כ'. ↩ דברים ד' י"ט. ↩ דניאל י' כ"א. ↩ דברים ל"ב ט'. ↩ מכילתא שם. ↩ כביכול. ↩ בפר' ואתחנן. ↩ איכה ג' כ"ד. ↩ כתובות ק"ו ב'. ↩ צ"ל: שעיקר. ↩ בחובות. ↩ ספרי עקב, ומובא ברש“י שם י”א י"ח. ↩ כתובות שם בשינויים רבים, וע' תוספתא בעבודה זרה פ"ה. ↩ מדרש תהלים ק"ה. ↩ ישעיהו נ"ה ו'. ↩ צ“ל: ונאמ‘ דרשו ה’ ועוזו בקשו תמיד, ק”ה ד'. ↩ בראשית רבה פר' ט"ז. ↩ חבקוק א‘ ה’. ↩ תהלים מ"ב ו'. ↩ בר‘ רבה פר’ ט"ז; ספרי עקב. ↩ משלי ח' כ"ו. ↩ איכה ב‘ ט’. ↩ בבא בתרא קנ"ח א'. ↩ בר‘ רבה פר’ ע"ד. ↩ עי‘ פסיקתא רבתי, הוצ’ רמא“ש דף ב' ע”ב. ↩ כתובות קי"א א': אמר רב ענן. ↩ שם. ↩ שם, ולפנינו: אמר ר' אבוהו. ↩ בגירסתנו: שפחה כנענית. ↩ פר' ראה. ושם: והגיעו לפלטום. ↩ צ"ל: וקראו את המקרא הזה. ↩ בר‘ רבה ריש פר’ ויחי ותנחומא שם. ↩ צ“ל: שנות. וכ”ה בפסיק‘ רב’ ב‘ ב’. ↩ הוצ‘ רמא"ש דף ג’ ע"א. ↩ “משכנותיו” בגימטריא א“י, וכן גם ”ממלכות הארץ“, ”התרומה העליונה“, ”נשבעתי“, ”יולדת השבעה“. (ירמיה ט"ו ט'). כל אלהעולים למספר תתל”ב כמס' ארץ ישראל. ↩ מכאן ואילך גם בכ“י הואטיקן מס' 303 דף קכ”ב א'. ↩ צ"ל: בביאת. ↩ בעי"ו: חברים. ↩ בכי"ו: בהם. ↩ ירושלמי ברכות פ“א הל‘ ז’. ובכי”ו ממשיך: והנה ישלנו לדעת כי מכל שבעים ארצות אשר ברא וכו‘, עי’ לעיל עמ‘ י’ שו‘ ח’. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42755	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42755", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42755, "source_edition": "ירושלם: מוסד הרב קוק", "title": "\"תוצאות ארץ ישראל\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
ר' יהודה אלברצלוני על אגרת יוסף מלך הכוזרים 1 התגירות הכוזרים היא בלי ספק אחד החזיונות הנפלאים והיפיםביותר בדברי ימי ישראל שאחר חורבן הבית. חלק חשוב של אומה שלימה ותקיפה עםמלכה ושריה מקבלים עליהם את אמונת ישראל ומתנהגים על פיה מאות בשנים. מעשהרב כזה צריך היה לעשות רושם כביר על בני אותו זמן וגם על בני הדורות הבאים. ובכל זאת – מפני רחוק מדינת הכוזרים ממרכזי היהדות ורפיפות הקשרים שביןמדינה למדינה באותו זמן2 – מועטים הם מאד מאדהמקורות העבריים על דבר הכוזרים. מאות בשנים שמשו מכתב רב חסדאי אבן שפרוטליוסף מלך הכוזרים ותשובת המלך אליו מקור יחידי בספרותנו לדברי ימיהכוזרים. רק לפני שנים מועטות פרסם רש“ז שכטר, ב־ n.s.J.Q.R., III., 181 – 211, מתוך גנזי ה”גניזה" הקהירית תעודה חדשה וחשובה מאד ע“ד הכוזרים: מכתב שנכתב ע”י אחד מיהודיכזריא, בן זמנו של יוסף המלך הנז' ואחד מפקידיו. באמיתות מכתב זה אין להטילשום ספק. לעומת זה הטילו קצת חוקרים ספיקות במקוריותה של אגרת המלך יוסףבין מצד תכנה בין מצד סגנונה. והם נוטים לראותה כהרצאה מעובדת בזמן קדום עלפי המקורות הערביים השונים על הכוזרים בצורת אגרת מיוחסת למלךהכוזרים3. חליפת המכתבים שבין המלך יוסף וביןרב חסדאי נדפסה ראשונה מכת“י ע”י ר' יצחק עקריש בספרו “קול מבשר” (קושטהשל"ז) וחזרה ונדפסה כמה פעמים, ע“פ רוב עם ס' הכוזרי, ששמשה לו כעין מבוא, אולם מן המחברים הקדמונים אין כמעט מי שיזכירה. המחבר היחידי (אם לא נחשובאת ר' יהודה הלוי, שכתב על יסודה, בצרוף מקורות אחרים, את ספרו המפורסם אבלאינו מזכירה בפרוש), המזכירה מפורש – אבל בקצור נמרץ – הוא סופר דברי הימיםר' אברהם ן' דאוד בספר הקבלה שלו, והוא סומך על אגרת המלך בלי שוםפקפוק4. אך עתה מצאתי שהנשיא ר' יהודהאלברצלוני, שקדם להראב”ד כימי דור אחד, מדבר על האגרת הזאת בהרחבת דברים, אולם הוא מותח עליה בקורת חריפה. ר' יהודה אלברצלוני (חי בשנות תת“ל –תת”ק בערך) חבר, כידוע, חבור הלכי גדול, המקיף את כל ההלכוֹת שבתלמוד, שנחלק לשלשהחלקים5. מן החלק הראשון, שנקרא בשם ספר העתים, הגיע לידינו ויצא לאור רק השער השני. אולם קטעים רבים הימנו נמצאים ביןקובצי תשובות הגאונים אשר בדפוס ובכתב־יד שנלקטו מספרו של ר' יהודה6, ובספרי הראשונים. קטעים רבים מס' העתים ישנם בכתב־היד אשר במוזיאום הבריטי Add. 26.977 הכולל כשלש מאות תשובות מן הגאונים – נדפסו רובן ככולן – שנלקטומס' העתים ומהלכות הרי“ץ גיאת, והקטע שאני מפרסם כאן נמצא בדף קי”ב עמ' ב‘. ר’ יהודה חבר את ס' העתים בשנות תת“ס – תת”ע בערך7, ז. א. כמאה וחמשים שנה אחרי זמן חליפת המכתבים שבין המלך ורבחסדאי8, ועל כן יש לדבריו ערך מיוחד, כי הוא הראשון המדבר על חליפת מכתבים זו. הראב“ד בעל ס' הקבלה, בן דורו הצעיר ובן עירו של ר' יהודההלוי, מצא בעיר מושבו טוליטולה מבני בניהם של פליטי הכוזרים, שברחו לספרדאחר שנחרבה ארצם ע”י הרוסים9, ויכול היה לקבלמהם אי־אילו ידיעות ע“ד אבותיהם, אולם בברצלונה לא מצא ר' יהודה מצאצאיהםשל הכוזרים, ולכן הוא דן עליהם רק מפי השמועה הרחוקה ומפי כתבים. יש לו עודפקפוקים בעצם הדבר, אם באמת נתגיירו הכוזרים, אך הוא נוטה להאמין לזה, כיעל כן שמע ש”כתוב כל זה בספרי הישמעאלים שהיו באותן הימים“, אבל הוא מטילספיקות “אם כל מה שכתוב באותו כתב עיקר ואמת”. אפשר ש”הוסיפו בכתב או היהטעות סופר“. ואמנם קבלה אגרת זו הוספות והשמטות ע”י המעתיקים השונים. הנוסחשפרסם רא“א הרכבי ע”פ כת"י פירקוביץ (במאסף נדחים, המליץ תרל"ט, גליון 8 עמ' 164) נבדל בכמה פרטים חשובים מן הנוסח הרגיל. והנה בדברי ר' יהודהאלברצלוני אנו מוצאים קטע הגון מן האגרת ועל פיו אפשר לברר קצת שנויי־נוסחאולהכריע ביניהם. בכלל מתקרב הקטע שלפנינו יותר לנוסחת הרכביהמורחבת. ר' יהודה מדבר עוד על “כתב אחד שכתב יהודי בלשונובקונסטנטינופולי” על המלחמות שבין מלכי ביזנטיה ומלכי הכוזרים אהרן ויוסף. כתב זה נאבד ולא הגיע לידינו, והרבה יש להצטער על זה: בטח היינו מוצאים בוידיעות חשובות על הכוזרים שלא נודעו לנו עד היום. ר' יהודה מתנצל עלש“הוצרך לכתוב בחבורו דברים שנראים כדברי הבאי”, ועל כן קצר בדברו על אותוכתב. אולם בני דורנו המתענינים בחקירת העבר ודאי שהיו סולחים לו על האריכותבענין זה. [הקטע הזה של דברי ר“י אלברצלוני חזר ונדפס שנית ע”י המלומד הרוסי פ. ק. וקובצוב בספרו ־Chazarskaya Perepiska Iv X Veke, Leningrad 1932 ־ Yevreisko (ברוסית עמ' 127–128). לרב ברגיליוני10 זצ"ל כתב הא דאמרינן11 אסור לסייען ולעשות שליחותן, מפנישישראל משחרב בית המקדש אסורין להקריב קרבן חוץ למקדש, ומשנבנה הבית נאסרוהבמות, [ו]קדושת ירושלים קדושה שאין אחריה היתר. ואסור לישראל לסייע לגויולא לעשות שליחותן בקרבן, אבל גוי שמותר להקריב בזמן הזה בכל מקום בשם שמיםמותר להן לישראל להורותו היאך יעשה, הוראה לבדה12, אבל לסייעו ולעשות שליחותו אסור. והא דאמר ר' יצחק13 שמעתי שמקריבין בבית חוניו – אין הלכהכמותו. וראינו במקצת נוסחאות נוסח כתב שכתב יוסף המלך בן אהרןהכהן14 כוזרי, שכתב לר' חסדאי ב"ר יצחק, ולא ידענו אם היה אמת אותו כתב או לא. ואם תימצי לומר שהיה הדבר עיקרשנתגיירו אותם הכוזרים שהם מבני תוגרמה, לא הוברר הדבר אם כל מה שכתובבאותו כתב עיקר ואמת או לא, או נכתבו בו דברי כזב, או הוסיפו בכתב, או היהטעות סופר. וזה שהוצרכנו לכתוב כל זה מפני שמצאנו נוסח כתב אחד, שכתב יהודיבלשונו בקונסטנטינופולי ממלכי קונסטנטינופולי, ומזכיר מלחמות שאירעו ביןמלכי קונסטנטינופולי ובין אהרן המלך, וכן נמי מלחמות בין בני אותן המלכיםשל גוים ובין יוסף המלך המלך 15 בן אהרן. וכןנמי זה הדבר, שנתגיירו כוזרים והיו להם מלכים גרים, שמעתי שכתוב כל זהבספרי ישמעאלים16 שהיו באותן הימים וכתוב זהבספריהן. וזה שהוצרכנו לכתוב דברים שנראים דברי הבאי בחבורנו זהמפני נדפס ב“ישורון” (ברלין 1024) עמ' 113־117. ↩ עי‘ אגרת ר’ חסדאי: “מרוב תמהון אשר תמהתי לזכרמלכותם אשר לא הגיע אלינו ולא שמענו את שמה, כי אמרנו אכן אורך הדרךיעלים ממנו את שמע תפארת ממלכת אדוני המלך”. יעידו על זה גם הרפתקאותיושל רב חסדאי, שר גדול ורב היכולת, עד שעלתה בידו לסדר את משלוח אגרתולמלך הכוזרים. ↩ עי‘ גם א. כהנא: ספרות ההסטוריא הישראלית, כרך א’, עמ' 33־34. ↩ “ויוסף מלכם שלח לרב חסדאי הנשיא בן ר' יצחק בן שפרוט והודיעו שהוא על דעת רבנות וכל עמו”. ↩ עליו ועל ספריו עי‘ במבואות החכם שזח"ה לספרי ר’ יהודה שי"ל על ידו: פירוש על ס‘ יצירה (ברלין תרמ"ה), וס’ השטרות (ברלין תרנ"ח), וכן במבוא הרב שור לס' העתים (ברלין תרס"ג). ↩ עי‘ מאמר מחוקקי יהודה לר"ש אלביק, בס’ היובל לכבוד ר' ישראל לוי. ↩ עי‘ שזח"ה במבוא לס’ יצירה עמ‘ XVIII, שאת ס’ העתים התחיל לחבר עוד בחיי הרי“ף שמת בשנתתתס”ג. ↩ הרכבי קובע את זמן כתיבת האגרת ע"י המלך לשנת 960 עי' Yevrelakaia Bibliotheka (Peterburg 1879 VII, 145 (ברוסית). ↩ “וראינו בטוליטולה מבני בניהם תלמידי חכמים והודיעונו ששאריתם על דעת רבנות”. ↩ המחברים שהיו אחרי ר' יהודה מזכירים אותו בשם ר"י ברצלוני, הברצלוני, אלברצלוני או אלברגלוני. ↩ זבחים קט"ז ב'. אסור לסייען ולעשות שליחותן של גויים בהקרבת קרבנות בזמן הזה. ↩ ובדברי רבא שם: ולאורינהו שרי. מתוך כך בא ר‘ יהודה לדבר ע"ד הכוזרים שנתגיירו בהשפעת חכמים מישראל, והמלך בולאן בנהאת האהל והארון והמנורה והשלחן והמזבחות (אגרת המלך יוסף). גם בס’ הכוזרי נאמר שהקימו להם הכוזרים “תבנית המשכן אשר עשה משה” (ראש מאמרב'). במקורות שלפנינו לא נזכר אמנם כלום ע“ד הקרבת קרבנות, אבל במקורותשהיו לעיני ר‘ יהודה נאמר, כנראה, שהכוזרים הקריבו גם קרבנות, וחכמיישראל הורום את סדר ההקרבה. אולם עי’ בס‘ הכוזרי מאמר ג’, נ”ז (בהוצ‘ ד"ר צפרוני עמ’ 189). ↩ מגילה י‘ א’. ↩ טעות סופר שבאה ע“י שגרא דלישנא. או שצ”ל: הכגן הכוזרי, וידוע שהמלך נקרא בפי הכוזרים: כגן. ↩ כפול בכתב היד. ↩ קצת דברים ממקורות ערביים נדפסו באחרונה בתרגום עברי ע“י א'. כהנא: ספרות ההסטוריא הישראלית, ח”א עמ' 48־56. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42756	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42756", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42756, "source_edition": "ירושלם: מוסד הרב קוק", "title": "ר' יהודה אלברצלוני על אגרת יוסף מלך הכוזרים", "translator_uris": "", "translators": "" }
לדברי ר' יהודה ברצלוני על הכוזרים 1 ב־Byzantion לש' 1937 לש' 1937 עמ' 225 – 266 פרסם העורך מר ה. גריגואר מאמר גדול בשם סנסציוני Le “Glozel” Khazare2. במאמר הזה הוא דן על כל התעודותהנוגעות לענין הכוזרים ומשתדל להוכיח, שמכתביהם של ר' חסדאי ן' שפרוט ויוסףהמלך אינם אמיתיים. ויותר מזה: הם לא היו קיימים כלל במציאות עד סמוך לשנת 1577, שבה נדפסו בקושטא, ובין השנים 950 – 1577 לא ראה שום יהודי, לא בספרדולא מחוצה לה, את חליפת המכתבים הזאת (עמ' 252). אף מדברי ר' יהודה בןהלוי3 אין להוכיח כלל שמכתבים אלה היו למראהעיניו. אדרבה יש להוכיח את ההפך (248), וידיעותיו של ר“י הלוי על הכוזריםשאובות הן מן הסופר הערבי מסעודי (250). הנוסח הארוך ממכתב יוסף המלך, שנתפרסם ע”י הרכבי ב“המליץ” לש' תרל“ט עמ' 166 מכ”י שהביא פירקוביץ, אינואלא זיוף פשוט שנעשה ע“י פירקוביץ, ויש רק להשתומם על הרכבי, שבספרו Altjüdische Denkmäler aus der Krim הוכיח בכשרון רב אתזיופיו האפיגרפיים והפליאוגרפיים של פירקוביץ, שנתן אמון בכ”י זה. פירקוביץנצח איפוא את מתנגדו הקשה. אמנם, מעיר גריגואר, סתירה זו במעשי הרכבימתבארת בקלות: הפיסקא שבנוסח זה בדברי יוסף, המזכירה את המשנה והתלמוד, גורמת קורת רוח ליהודים אורתודוכסים, היכולים לעשות מזה גם נשק נגד הקראיםונגד פירקוביץ עצמו4. אף התעודה הידועה שפרסם שכטר ב־ IIIV,n. s. JQR, 181 – 211, היא, לדעתו, מזויפת, ונתחברה בזמננו, או סמוךלזמננו בסוף המאה הי“ט (257/8). יש איפוא להניח, שאם לא היה שכטר ז”להזייפן עצמו של תעודה נפלאה זו ברי על כל פנים נתן יד למזייף ופרסם דבר שאתזיופו היה צריך להכיר, כי הן קשה לחשוב שחוקר כשכטר, שתחת ידו עברו אלפיםורבבות קטעים מכתבי־יד הגניזה, לא הרגיש בזיוף שלפניו. אבל ה' גריגואר אינוחס ביותר על כבודם של חכמי ישראל. והנה אין בדעתי להכנס במקום זה לכל השאלה על אמתותם של כלהכתבים הנזכרים. אף כבודם של הרכבי ושכטר במקומם מונח ולא יפגם אף במשהומפגיעה גסה זו. רצוני להתעכב בקיצור רק על הקטע מספר העתים לר' יהודההברצלוני שפרסמתי ב“ישורון” לש' 1924 עמ' קי“ג – קי”ז. קטע זה, המוכיחוברור שכבר בתחלת המאה הי“ב היתה ידועה חליפת המכתבים שבין ר' חסדאי ויוסף, ואולי גם אותו מכתב שפרסם שכטר5 (“כתב אחרשכתב יהודי בלשונו בקונסטנטינופולי”), סותר לגמרי את כל “בנינו” שלגריגואר, וע”כ הוא מתעכב עליו באריכות מרובה, אבל אין הוא גורם לו דאגהיתרה הוא מהין להחליט שאף קטע זה מזויף הוא. אפשר אפילו שמחבר אחר חבר גםאת הקטע הזה וגם את המכתב שפרסם שכטר, ואם הוא בחיים אפשר עוד לחכות שיודהעל כך6. הוא, שאינו מבין אף מלה עברית אחת, מתפלא על מלומד חשוב בספרות העברית כקוקובצוב שהוא מקבל את דברי ר"יברצלוני באמון גמור7, ולא הבין שהיא הנותנתדוקא חוקר היכול לקרוא את דברי הברצלוני במקורם הוא הוא גם יכול להבחין ביןמקור לזיוף. כה“י Add. 26.977, שממנו הדפסתי קטע זה, נכתב בש' תקמ”ז (1787)8, והכתב שלוהיא הכתיבה האיטלקית הרגילה במאה הי“ז והי”ח. מוצאו מאוסף כה“י של יוסףאלמנצי, ידידו של שד”ל, ונקנה ע“י המוזיאום מאת המו”ס הידוע אַשר באוקטובר 1865. כה“י כולל כשלש מאות תשובות שלמות וקטועות מן הגאונים, שנלקטו מס' העתים ומהלכות ר' יצחק ן' גיאת, וגם לקוטים שונים מפירוש רב חננאל למס' ברכות ומדברי ר”י ברצלוני בס' העתים ועוד. בהתחלתו באו ארבע תשובות מר“יבירב מסומנות בסימני ע”ג – ע“ו, והמעתיק רשם בראשן: “מצאתי שאלות ותשובותאלו בקובץ תשובות מהר”י בירב ז”ל והמועתקות כאן לא באו אל הדפוס“. על פימראה עינים נתברר לי שכ”י זה אינו אלא העתקה מכ“י אחר קדום יותר, ואותו כ”ינמצא באמת באוסף החכם המנוח ר“מ גסטר, מסומן 931, וראיתיו בבית המנוח הודותלחביבותו של בנו מר תיאודור גסטר. כ”י גסטר מכיל קובץ תשובות ר“י בירב, שממנו נעתקו בכ”י אלמנצי רק ארבע, ונכתב במחציתה השניה של המאה הט“ז. הקטעשל ר”י ברצלוני בא בו בדפים 276/7 9 עובדותאלו, שאמנם לא כולן היו ידועות לה' גריגואר שלא טרח לחקור אחריהם, לא מנעואותו מלכתוב, שמעונינים בהוכחת אמיתותם של מכתבי חסדאי ליוסף וכו' יכלובנקל להכניס למוזיאום הבריטי או לספרית הבורליאנא דפים מחבור אבוד של איזהסופר עברי־ספרדי מן המאה הי“ב או הי”ג שבהם תזכר חליפת המכתבים או גם יובאוממנה דברים. ואמנם נעשה כדבר הזה ובש' 1924 “נתגלה” הקטע מחבורו של ר"יברצלוני (252/3). אכן, אם לדבר בלשון נקיה, יש כאן מדה גדולה שלהעזה. כל הקטע נערך לדעתו של ג. בערמה. מטרתו היא לתת אישור לכלהתעודות הקודמות ובתוכן גם למכתב שפרסם שכטר, שהוא ודאי כולו מזויף. המחברמביא אמנם את מכתב יוסף המלך, אבל הוא גם מתיחס אליו בבקורת וכותב: “ולאידעתי אם היה אמת אותו כתב או לא… לא הוברר הדבר אם כל מה שכתוב באותוכתב עיקר ואמת או לא, או נכתבו בו דברי כזב, או הוסיפו בכתב, או היה טעותסופר”, ואין צורך להעיר שדרך זו של עיון באיזו פרובלימה במדת בקורת כזואינה מתאימה לימי הבינים (256). ואולם כדברים האלו יכול לכתוב רק מי שאינומכיר את ספריו – יותר נכון שרידי ספריו – של ר' יהודה ברצלוני. חכם גדול זההיה מן המבקרים החריפים ביותר של המקורות שהיו לפניו10, הוא היה בודק את הנוסחאות בכ“י שונים ובוחן את הגרסאות. נביאכאן את דבריו על ספר יצירה: “ומצינו בהרבה נוסחאות מהלכות יצירה המצוייןעדיין בידינו שכתוב בתחלת הספר או בסופו הכין: הדין ספר אותיות דאברהםאבינו דמתקרי ספר יצירה… ואנן לעניות דעתין תימהא רבא הוה לן זה הדבר, שאם היה זה הספר עשוי כך מימי אברהם אבינו ובאו כל הנביאים אחריו ולאהזכירו זה הספר… ודבר זה לא אפשר למיהוי הכי…” (פי' ס' יצירה עמ' 100), ואילו יתר הראשונים, בני זמנו והקרובים לו בזמן, מניחים בפשטותשנתחבר ע”י אברהם אבינו, עי' ספר הכוזרי מאמר ד‘: “אמר החבר מהם ספר יצירהוהוא לאברהם אבינו”, וכן כותב גם דוגש בן תמים בפירושו לס’ יצירה: “וקראוברית יחיד מצד שהיה מחבר ספר זה אברהם אבינו”, ועליהם אפשר להוסיף רבים וכןשלמים. ר' יהודה הברצלוני היה בכלל עצמאי מאד, ובכמה דברים נטתהדעתו מדעת בני דורו. בנגוד לבן עירו הגדול ר' אברהם ב“ר חייא, איש המדעהמפורסם, ובנגוד לבן דורו הראב”ע לא האמין בהשפעת הכוכבים והמזלות על גורלםומעשיהם של בני האדם, ובחתונתו של אחד מידידי ר’אברהם ב“ר חייא בא עמו לידיהתנגשות חריפה, כי ר' אברהם מצא ששעה זו, “שולט בה המאדים”, וע”כ יש לדחותאת החופה לשעה אחת ואילו ר' יהודה כפה את החתן להכנס לחופה, כי אמר שההמתנההיא שאלה בכלדיים והיא אסורה11. כן היה הואהיחיד בין בני דורו וארצו שהתנגד לפיוטים בהתנגדות קיצונית ודרש למנועאמירתם. הוא דורש שיסדרו “כל ברכה וברכה כמו שתקנוה חכמים בלא תוספת ובלאגירוע… והיאך יעלה על לב איש שיניח ברכה ותפלה של נביאים כמו שהיא ויקחלעצמו דברי כל גדול שבעולם שיקום או פעוט שיקום לעצמו ויוסיף בדברי פיוטיןאו בדברי שבח לפני המקום בלא עתן”. ואחר שהוא מביא את דברי רב האיי, שבישיבת פומפדיתא לא היו אומרים בר“ה ויו”כ “זכרונו לחיים” ו“מי כמוך” “וכתוב לחיים”, והוא מסיים: “ואם הלין מילי דצרכי רבים נינהו ונהיגי בהורוב ישראל למימרינון מימנעו בישיבה לאדכורי, שאר פיוטין כלהון דאינון דבריהבאי ודברי בורות אשר לא שערום אבותינו לא כל שכן שמצוה עלינו למנועאמירתם” (ס' העתים עמ' 252). ועלינו לזכור שהוא היה בן דורם של הפייטניםהגדולים ר' משה בן עזרא “הסלח”, ר' אברהם בן עזרא ור' יהודה הלוי. הואמרחיק ללכת עוד יותר ומתנגד למנהג הנהוג בכל תפוצות ישראל, שהיה נוהג גםבמקומו, לומר בשבתות “הכל יודוך” וכיוצא בזה, ודרש שיסדרו את כל הברכותבשבת וי"ט כמו בחול פרט לתפלת שבע. כנראה לא היה לו שומע בענין זה גםבקהלתו, אבל מכל מקום לא ביטל דעתו מפני דעת המרובים. גם ההתנצלות הזאת על שהוצרך להאריך ולכתוב בחבורו “דבריםשנראים דברי הבאי” מצויה בספריו של ר' יהודה, שכדברי המאירי בהקדמתו למס' אבות “ארוכה מארץ מדתם”. עי' למשל בפירושו לס' יצירה עמ' 68: “ואע”פ שאנוכותבין כל זה לעניות דעתין נראה לנו שזה דברים של תוהו הן ולא כתבנום אלאלצאת ידי שמים מן הבאים אחרינו שיראו דברי זולתינו…". ואפשר כמובן למצאבספריו סמוכין גם ללשונותיו וביטוייו בקטע זה, אלא שאין כאן מקום – ואיןצורך – להאריך בזה. סוף דבר: דברי ר' יהודה שרירין וקיימין ללא כל שמץ שלפקפוק, והם מוכיחים ברור שבמאה הי"א היו מצויות בידיהם של יהודי ספרדהעתקות מאגרות חסדאי ויוסף המלך. נקוה שה' גריגואר עודנו בחיים, למרותתלאות המלחמה שעברו על ארץ מולדתו, ואפשר עוד לחכות שיודה על שגגותיוושגיונותיו. נדפס ב“ציון”, שנה ז‘ עמ’ 48–50. ↩ למאמר זה הפנה את תשומת לבי הד“ר יוחנן לוי [ז”ל] בקיץ 1939, זמן מה לפני נסיעתי לבקר בספריות הגדולות שבאנגליא. דחיתי את תשובתי עליו – אם כי, כמובן, לא היה לי כל ספק באמיתות דבריר“י ברצלוני – עד שאבדוק את גוף כתב־היד במוזיאום הבריטי מבחינת זמןכתיבתו, והיה בדעתי לשלוח את תשובתי לה' גריגואר עצמו לשם פרסוםב”ביזנטיון“. ינתים פרצה המלחמה ועתון זה, שיצא בבריסל, חדל כנראה גםלהתקיים, וכיון שנדחתה תשובתי נדחתה. מאמרו של מר פולק בשאלה זו בחוברתהקודמת של ”ציון" עוררני לשוב לענין זה. ↩ כך הוא קורא לר"י הלוי כמה פעמים. ↩ באור “קל” באמת למעשה הרבבי, היהודיהאורתודוכסי. אלא שקשה להבין מה ראה פירקוביץ, שפקח היה לדברי הבל ושקדעל תקנת הקוראים בכל זיופיו, להכניס פיסקא זו באגרת המלך. ↩ דינבורג, קריית ספר שנה א‘ עמ’ 257, ודובנוב, במאמרו “מסקנות אחרונות בשאלת הכוזרים”, ס‘ הזכרון לפוזננסקי עמ’ ג‘ (השוה גם ד"י עם עולם, כרך ד' 297), סוברים שר"י ברצלוני רומז בזהלמכתב שפרסם שכטר. ולא כן דעת קוקובצוב בספרו על חליפת המכתבים שביןחסדאי ליוסף עמ’ XXXVII. ומטעמים אלו עצמם שנתןקוקובצוב כתבתי בשעה שפרסמתי את דברי ר“י ברצלוני: ”כתב זה נאבדולא הגיע לידינו“, אלא שלא בארתי את נמוקי, ועל כן תמה עלי ר”ש דובנובבמאמרו הנ"ל בהערה. ↩ תיתי לו למר גריגאר שבסוף כל מאמרו (עמ' 266) הוא מוסיף, שאין הוא חושד בשכטר ובכותב הטורים האלה שהם עצמם חברודברים מזויפים אלה. ↩ בהערה נוספת בעמ‘ 740 הוא מוסר שאף פרופ’ קאהלע חוה דעתו שיש לקבל את דברי ר“י ברצלוני כאוטנטיים, ולהסיקמזה שמכתב חסדאי ומכתב יוסף, בנוסחה הארוכה שנתפרסמה ע”י הרכבי, היו ידועים כבר במאה הי"ב. ↩ עי‘ גם בתאורו של מר Canney שהובא ע"י גריגואר בהערותיו שם עמ’ 265. ↩ כבר העיר ד“ר מ. לאנדאו במחקרו על הכוזרים עמ' 7, שקטע זה נמצא גם בכ”י גסטר, אלא שהוא סבר שכ“י גסטר הוא העתקה מכ”יהמוזיאום הבריטי, אבל אין הדבר כך, והנייר והכתב יוכיחו. ↩ עי‘ ס’ העתים עמ‘ 35, 48, 55, 138, 224, 271, ועוד, ובכמה מקומות בפירושו לס’ יצירה. ↩ עי‘ אגרת ראב"ח לר’ יהודה, ס‘ היובל לכ’ ר‘ אריה שווארץ עמ’ 23 ואילך ובמקורות המצוינים שם. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42757	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42757", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42757, "source_edition": "ירושלם: מוסד הרב קוק", "title": "לדברי ר' יהודה ברצלוני על הכוזרים", "translator_uris": "", "translators": "" }
מקורות לקורות היהודים בספרד 1 א. ספר שטרות שנתחבר באליסאנה בשנת תשפ"א ספר השטרות של ר' יהודה ברצלוני הוא ספר השטרות הראשוןשהגיע אלינו מאחד החכמים שחיו בארצות אירופה. אבל אין ספק שחוץ מס' השטרותשל רב סעדיה, שהרבה ר' יהודה להשתמש בו2, היובידו ספרי שטרות קדומים שנתחברו בספרד עצמה. כמה פעמים הוא מזכיר “נוסחיעתיקי בשטרי”3 ומה שמצא “בקצת חבור השטרות”, אלא שלא זכינו להם עד היום. והנה מצאתי בכ“י אוכספורד רשימת ניבויאר־קוילימס' Ms. Heb. F. 27 = 2642 שרידי ספר שטרות קדמוןמאד שנתחבר באליסאנה בש' ד”א תשפ“א, אם כי בכמה שטרות אין שם העיר נזכר. הדפים י' ב' – כ”ה ב' מכילים טופסי שטרות, וביניהם: ארישות כרם, נטיעהלארישות, מכירת עבד או שפחה (י"ט א – ב), מכירת בהמה (כ' א') ועוד. ועומדים אנו מהם על עבודת האדמה שהיתה נפוצה בין יהודי ספרד באותה תקופה – מה שידוע לנו יפה גם מתשובות רב משה בן חנוך, בנו רב חנוך ושאר מקורות – ועוד קצת פרטים מענינים. בדף י"ד ב' מובא כל נוסח הגט: “ביום פל' בכך וכך ימים לירחפל' שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושמונים ואחת לבריאת עולם למנין שאנומונים באליסאנו איך אנא וכו'”. ומכאן אנו עומדים על זמן כתיבתם של השטרותהאלו. בדף י' ב' מובא נוסח שטר “ארישות כרם”. וכדאי להביארובו: “כן היה שאמ' לנו פלו' ב' מ' פל' היו עלי עדים בקנין כתבו וחתמוותנו למ' פל' מחמת שרציתי ברצון נפשי בלב שלם ובנפש חפצה ועין יפה ונתתי לוכל ארישות כרם שיש לי בכאן באליסאנו במקום פל' בסמוך לכרם פל' ופל' בשם4 ומקצת כרם זה חרוב בלא גפנים יטע כל זה וישפץ בין בגפנים5 בכל מקום שיצטרך, וש[יעבוד] ויעמול כרם זה בזמירה ובחפירה כך וכך שנים, תחלתן זמן שטר זה, עמילה [י]פה ויוליך לשם כך וכך משאות של זבל בתוך זמן זה, ובעוד שיוציאמשלו כל זמן זה הקצוב בנטירת כרם זה כולו ובהבאת הענבים לבית היקבובדריכתן, ובכן יזכה פל' בפירות בכך וכך חלק… והורדתי את מ' פלוני זה עלכך וכך חלק מכרם זה על תנאין אלו המפורשין למעלה…”. בדף ט"ו א' יש גםשטר “נטיעה לארישות”: “כן היה שאמרו לנו פלניתא ופל' בעלה היו עלינועדים בקנין וכתבו וחתמו ותנו למ' פל' בר מ' פל' מחמת שיש לנו כרם חרב במקוםפל' והסכמנו עם מ' פל' [בר פל'] להורידו בו בתורת ארישות לזמור אותו כרםששם ולנטוע אותן מקומות ששם…”. מענין לראות שהיו כותבים שטר גם על מכירת בהמה6 והשאלת כלים השייכים ליקב או לבית הבד. בדף כ“ג ע”ב אנו מוצאים שטר זה: “העידנו על עצמו בקנין מ' פל' בן פל' ואמרכתבו וחתמו לפל' מחמת שהוצרכתי לאבן שהופכין בה זיתים לבית הבד שלישקורין לה כרזה ופייסתי מפל' זה, נתפייס לי כדי שתהא אצלי בתורת עראי וכלזמן שיצטרך לה אוליכה לו ואוציא בהליכתה.. ונתפייס לי, המקום יחזיק לוטובה7, קיבלתי על עצמי קיבול זה קיבול גמורושלם באחריות עלי ועל יורשי… דלא כאסמכתא וטופסי דשטרי”. שטר זה מעיד מההיתה חשיבותה של אבן זו ושרבים היו זקיקים לה. בדף י“ג ע”א נמצא שם שטר על קבלת כבשים לטפל בהם למחצית שכר8: “העיד אנגט על עצמו בקניןפל' בר מ' פל' ואמר שנטלתי בקיבולת מפל' בר' פל' רחלים שיש לו עמנו בשותפותומספר חלקו מהן כך וכך בכך וכך דינרין יפים לשנה תחלתה חודש פל' זה שאנו בווקבלם על עצמו לפרוע לו סך זה בפרקים בתוך השנה בעדים ולא לטעון לו טענתמום כגון שאם תהיה בהן עקרה ושלא יהיה לה חלב לא נפחות לו מסך קבולת זווכו' וכו'”, שטר מעין זה הוא הנקרא בס' השטרות של ר“י ברצלוני בשם “שומאדקבלנותא” (עי' שם, עמ' 94). ידיעות נוגעות לענין שלפנינו נמצא גם בשאלההערוכה בשנת ד”א תתע“ג מטוליטולה לר' יוסף הלוי ן' מיגאש, שבה מסופר עליהודי שנהרג והניח בת קטנה יורשת “והניח צאן בשותפות עם נוצרי ורעות עלידיהם”. הצאן נמכר ע”י בית הדין בסכום הגון של מאה ועשרים וחמשה מוראביטיהליהודים אחרים9. בספר שטרות זה, שנתחבר כמאה שנה לפני ספרו של ר“י ברצלוני, בא רק גוף השטרות, ואף הם מקוצרים ברובם. ספר זה נופל בערכו בהרבה מזה שלהברצלוני, ואין לדמותם כלל מצד תכנם המשפטי והספרותי. ס' השטרות של ר”יברצלוני דחה מפניו והשכיח את יתר ספרי השטרות שקדמו לו. ב. שטר מכירת כרם כהמשך ותוספת לס' השטרות העתיק כדאי לתת כאן את השטר הזהעל מכירת חצי כרם. קטוע הוא בראשו ובסופו וזמנו חסר, אבל נראה ברור שקדמוןהוא, מן המאה הי“א. במאה העשירית והאחת עשרה היו קרקעות וכרמים מצוייםבידיהם של יהודי ספרד ויוכיחו על זה השטרות וספרי השטרות הקדמונים, ותשובותיהם של ר' משה בן חנוך ור' יוסף ן' אביתור10 וכן תשובות הרי”ף11. היה זה חזיוןרגיל שהנשים מכניסות לבעליהן שדות וכרמים ואבות נותנים אותם בנדוניאלבנותיהן. בשטר שלפנינו נפרטו מומי הכרם בערבית והלוקח מקבל אותם על עצמועם כל שאר המומין שבתוכו. [כת"י אוכספורד 280513] … לו בהם מחצית אותו כרם שהיה לנו עם מ' יוסף בר מ' יצחקבשווה בלא חלוקה וכרם זה / לעבר נהר תאגה במקום שיודעין אותוואדילעפש בכפר אלביגש בכל הנאתו וחזקת[ו] / ומיני גפניו ואילניושהוא בתוך מצרניו משלושה צדדים דרך רשות הרבים ומצ[ד] / רביעי אחמד בןמידיל הגוי מכרנו לו מחצית כרם זה מכירה שלימה וגמורה מכירת / עלמין מכירתפרהסיא שרירה וקיימת חתוכה וחלוטתא דלא למהדר בה ולא להשנא[ה] / ממנהלעלמין ילך מ' שאול זה הלוקח מעכשיו ויחזיק בכל מחצית כרם זה הנזכר בכלחיזוק[י]ן / שבעולם שתקנו חכ ויירש ויוריש וינחיל ויחסין ויבנה ויסתורויחפור ויזמור ויבצ[ור] / וימסור וימשכן ויחליף ויהנה מתבואתו ויתן במתנהלכל מי שירצה ויעשה במחצית / כרם זה חפצו ורצונו לפי שבעין יפה ודעה שלימהוגוף בריא מכרתי לו חצי כרם זו ולא / שיירנו לעצמינו ולא להבא מכוחינו בכלמחצית כרם זה לא קול טענה ולא דין / ולא דברים ולא עירעור ולא תרעומת ולאשום שיור כלל כלל לגמרי וכבר סילקנו / עצמינו וזכותינו ורשותינו וזכותורשות הבא מכוחינו מעל כל מחצית כרם זה / סילוק גמור מהיום ולעולם וכל מישיבוא מארבע רוחות העולם בן בת אח אחות / קרוב רחוק יורש נוחל יהודי אוארמאי בין בכתב בין בעל פה ויערער עליו / משמינו או מחמת כוחינו לעסק מכירהזו יהיו דבריו בטילין ומבוטלין וחשובין / לחרש הנשבר שאין בו הנאה ועלינולהפיץ ולהדיח מעליו כל עורר וטוען ולתת / מנכסינו עד שתתקיים מכירה זושלימה ביד מ' שאול זה וביד הבאי[ם] מכחו / העמדה גמורה בקיום גמורבאחריות עלינו ועל יורשינו אחרינו ועל כל / נכסינו מקרקעי ומטלטלי כהגוןוכתיקון חכ' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי / דשטרי ואחר שעמד מ' שאול זה הלוקחעל כל מומי כרם זה שהן בלשון ישמעאל 12 / ובערכאותיהם תגטיס ותכביס13 ופלקון14 וחצא15 וגנדל 16 וסיואך17 ודוד18 וגמל19 וקלט / דואלי20 ויבוסת דואלי21 וכדאן22 ורכול ואדי23 ואנקטאע ואב. ענר אבאן אלקחוט 24 / וסקוט אוראקה25 עם כל שאר המומין שבתוכו הצפונים והגלויים….. וקבלם / על עצמוועל זאת נתקיימה הלקיחה ביניהם קנינו מכאתי זו וממ' שלמה בני…. ג. ספרדים בארץ ישראל ומצרים על מציאותם של יהודים ספרדים בארצות המזרח בכלל וא“י בפרטבימי הבינים הקדומים ידענו אך מעט מאד, רק עובדות בודדות. נזכיר את ר' אלעזר ב”ר שמואל מאליסנה, אלוף וריש כלה, שבא לישיבות בבל באמצע המאה הט‘, בימיו של רב נטרונאי גאון, ונתעכב שם שנים מרובות26, ואת ר’ יצחק ב“ר משה, בן דורם של רי”ץ גיאת ור“י אלפסי, שהושבעל כסא רב האיי גאון בש' תת”ל בערך27. ודאי באוגם תלמידים מספרד לישיבות בבל, ולנכון עברו בדרכם את א“י. ידענו ג”כ שרבייוסף בן אביתר הלך, לדברי ר“א ן' דאוד, לבגדאד “עד ישיבתו של רב האייגאון”, אלא שלא נתקבל על ידו וחזר לדמשק ונפטר שם. כיום ידוע לנו שר”י בןאביתור ישב שנים רבות במצרים ונמצא ביחסי ידידות עם הגאון הארצישראלי רבשמואל הכהן, ובודאי נקבעו יחסים אלו בהיות רבי יוסף בארץישראל28. יחידים הגיעו גם עד פרס. באוסף קטעיהגניזה אשר בקמברידג' נמצא מכתב שנכתב בהמדאן חתום ע"י “…בר יצחקהספרדי”29. האישיות המפורסמת ביותר מבין יהודי ספרד שעלתה לא“י באותה תקופה היא זו של ר' יהודה הלוי30. שירי המסעשלו נותנים לנו ציור ברור מן הסכנות העצומות שהיו כרוכות בנסיעה זו. רקאהבתו הגדולה של המשורר לא”י גברה על כל התלאות. נדמה היה לנו שר“י הלויהיה אם לא היחיד שנסע נסיעה נועזה כזו הרי על גל פנים אחד היחידים המועטים, אולם באמת היו נסיעותיהם של יהודי סםרד לארצות המזרח בכלל ולא”י בפרטשכיחות הרבה יותר מכפי מה שחשבנו. אין כוונתי לדבר במקום זה בהרחבה עלהקשרים שבין יהודי ספרד ובין המרכזים בבבל ובא“י 31 כי אם אצטמצם בציון קצת ידיעות על מציאותם של יהודים ספרדיםבמצרים ובא”י לפני זמנו וסמוך לזמנו של ר' יהודה הלוי. הקשרים בין ספרד ומצרים היו כמובן מרובים וחזקים יותר מאשרעם בבל הרחוקה, וכנראה גם מאשר עם א“י. אנו רואים ששירי המשורר הספרדי מריצחק בן מר שאול, אחד מרבותיו של ר”י ן' ג’אנח, מגיעים במהירות למצרים, ו“אנשי הדקדוק” אשר שם מבקרים אותם32, ודאיהובאו לשם ע“י יהודים ספרדים. בין הספרדים שבאו באותם הזמנים למצרים אנומוצאים אנשים מכל הסוגים, תלמידי חכמים ואנשים פשוטים, סוחרים וגםהרפתקנים. החשוב שבהם היה לנכון הח' ר' יצחק בר' שמואל הספרדי, שהיה מןהדיינים הקבועים בפוסטאט־קהירא, והוא חתום על תעודות רבות שיצאו מבית דינובשנות תתמ”ח־תתפ“ז. גדול היה בתורה וחבר פירוש לכמה מסכתות ונוסף לזה היהגם פרשן חשוב לכתבי הקודש. הוא גם בקר בא”י בלכתו לדמשק וחלב והיה גםבעכו33. בתעודות שונות מן הגניזה נשמר זכרם של עוד כמה וכמה יהודים ספרדים שבאו למצרים במאה הי‘, הי“א והי”ב. עי’ למשל S.18 J I 7,T.־ שטר שנכתב בפוסטאט בש' תשצ“ז ובין הנזכרים בו נמצא גם משה ב”ר יצחק הספרדי.S. 12.341 T־ הוא מכתב ערוך להנגיד הידוע “מרנו ורבנו מבורך אלוף הבינות, סנהדרא רבה”, מאת “שמואל הצעיר הנכאה הנכאבביר' שלמה נ”ע ביר' אברהם ננ ביר' שלמה ז“ל ספרדי אוליסאני” (עי' גםמאן II 252); S. 10 J 23 2־ T על התעודה שנכתבהבפוסטאט, “רשותיה דהדרת אדוננו שמואל הנגיד” – הוא זה ששימש בנגידות בזמןשהותו של ר“י הלוי במצרים – חתום משה בר בנימין הספרדי. הוא חתום גם עלהתעודה המסומנת S. 10 J 5 14. T־ כ”י אוכספורד 297631 מכיל מכתב מחלפון שבא מאנדלוסיאלאלכסנדריה לרגלי מסחרו; מכתב בעניני מסחר מיעקבבן ישמעאל אלאנדלוסי לאבו יחיי רבי נהוראי בן נסים בפוסטאט שמור בכ“יאוכספורד 287661, ויעקב זה כתב גם את המכתב המסומן בכ”י 287842. ברשימהעתיקה המכילה, כנראה, את שמות המתפללים בבית הכנסת של הבבלים בפוסטאט (עי' מאן II 247) אנו מוצאים את “אלחזן אלאנדלסי” ( = החזן האנדלוסי). בסופו של חבור שנכתב בערבית בעניני התקופה רשום: “כתבתיאני יהודה ביר‘… 34 הספרדי במצרים לככ’ גד' קד' השר האדיר אפרים הלוי חכם הישיבה…”35. מקבל המכתב השמור באוסף הקטן של קטעי הגניזה בספרית ירושלם מס' 12 הוא אבואברהם אסמעיל בן אברהם אלאנדלוסי36. במכתבו שלישראל בן נתן לדודו החכם המפורסם נהראי בן נסים נזכר גם כן סוחר אנדלוסיאחד היושב בפוסטאט37, ובמכתבו של אבו זובירצדקה המערבי היושב בירושלם לאותו נהראי בן נסים בפוסטאט הוא מבקש ממנושיודיעהו שמות האנשים שבאו באניה הספרדית, כי הוא מקוה לקבל על ידםמכתבים38. מה שחשוב ביותר הוא שבאוספי הגניזההנמצאים בספריות שונות ישנן עשרות רבות של תעודות, ואולי גם מאות, המעידותעל קיום קשרים מסחריים בין ספרד וארצות אפריקה הסמוכה לה מצד אחד וביןהמזרח בכלל ומצרים בפרט מן הצד השני. כל החומר העצום הזה עודנו מחכה לחקירהועיבוד. ואף בא“י אנו מוצאים לפרקים יהודים מספרד. היו גם אנשיםשעלו לרגל לירושלים ובחזרתם לארצם הביאו עמם מן היצירות הארצישראליותהחדשות בתורה ובחכמה. ספרו של המדקדק הקראי הירושלמי אבו אלפרג' הרון הובאזמן מה אחר חיבורו לספרד, “וזה הספר הנזכר הביאו אצלנו מר יעקב החוגגהליוני מבית המקדש”, היינו שמר יעקב עולה הרגל מעיר Leon שבספרד הביאו מירושלם 39. יש לחשובשמר יעקב זה לא היה המהלך היחידי בדרך זו. אך יותר ממה שאנו יודעים על עולירגל אנו יודעים על יהודים ספרדים שבאו לארץ כדי להִשתקע בה. במכתבם החשובשל ראשי קהלת ירושלם לקהלות הגולה40 הם מודיעיםששליחם ונאמנם “הוא רב יונה הזקן החרר הירא בירבי יהודה הספרדי רי”ת אשרהטריח על עצמו ושם נפשו בכפו וחמל על השארית הנמצאה בירושלם”. במכתב אחד שלרב שלמה בן יהודה גאון א“י41 נזכר “מר' אזהר הספרדי בר' יונה”, והוא כנראה בנו של ר' יונה בר' יהודה הנזכרקודם42. גם בכמה תעודות אחרות מן הגניזה נזכרו יהודים ספרדים שבאו לא”י43. הריני מפרסם כאן את התעודה המסומנת T.־ S. 10 J 13 2: מכתב דוד בן הרב משה בונפט הספרדי לר' אברהם הספרדי, חכם חשובאשר על “כסא התלמוד מושב מנוחו”. את זמנו של המכתב איני יודע לקבוע. כתבוובטויים אחרים שבו מראים על קדמותו, אבל אפשר גם שנכתב במאההי"ד44. והנה כל התעודות הנז' מכילות ידיעות רק על אנשים בודדיםשבאו לארץ, ואולם מן המכתב המתפרסם בזה להלן אנו רואים שברמלה וירושלם היו “קולוניות” של יהודים ספרדים שבאו לארץ ממדריד, טוליטולה וערים אחרות עםנשיהם ובניהם על מנת להשתקע בה. המכתב נשלח מירושלם לטוליטולה במרחשון שנתתתי“ד (1053 לספה"נ), ולפי שעה דומני שזהו המכתב היחידי שהגיע לידינומאלה שנשלחו מא”י לספרד. שני אחים שעלו לירושלים כותבים לאחותם שנשארהבטולידה45. אף אביהם נמצא בירושלם. יש במכתבהודעה על שלומם של כל האנדלוסיים היושבים בירושלם שהוא טוב (שו' 25). אמנםכמה מהם מתו בינתים במשך הזמן, והכותבים מודיעים עוד כמה פרטים. הנקודה המענינת ביותר שבמכתב הוא הספור ע“ד שני יהודיםספרדים שבדרכם מספרד לא”י נפלו בשבי והובאו ל“ארץ רום”, היינו לביזנטיה, ומשם הובאו “עניים שבויים” אל רמלה ונפדו שם. עולים אלה היו רבנים שנהפכואחרי כן לקראים46. אברהם בן פראנג’י, ואחיו (?) יעקב נשאו להם בספרד (בהיותם עוד רבנים) שתי אחיות, מה שאסור אצל הקראים. כשהגיעו לרמלה, שבה היתה קהלה קראית הגונה, הלשינו עליהם הנשיםהטוליטיליות לפני הקראים שנשותיהם אסורות עליהם. מפני זה עזב אברהם כנראהאת רמלה והגיע לירושלם. שם התישב ברובע סמרתקה המזדהה עם צלעהאלף47, מקום מושבם של הקראים, שנקראו מפני זה “יושבי צלע” או “הכת הצולעה” וגם ה“צולעה” סתם, והתפרנס ביניהם. הכותבהשפיע על אחד האחים שיגרש את אשתו, ומסר את הענין לאב בית דין, היינו אבהישיבה בירושלם, וזה שלח להגיד לקראים שלא יכתוב גט לאשה אלא לפי דת הרבניםאחרי שבעלה ישלם לה מקודם את הכתובה. אחרי כן עבר אח זה לגור עם אשתווילדיו בין הרבנים, והם היטיבו עמו אף שלא רצו לקבלו לעדתם. אחר זה יצאאברהם ן' פדאנג לכפר קרוב לירושלם ופתח לו שם חנות והתפרנס ממנה, ובסופו שלדבר חזר ונעשה רבני48, אולם אחיו יעקב נשאר ביןהקראים, אלא שמתוך פחד שלא יעשה כמעשה אחיו הרפו ממנו והשאירוהו לפי שעה עםאשתו, אבל השביעוהו שיפרד ממנה. יש במכתב זה עוד כמה פרטים הראויים לתשומת לב, אבל אין כאן המקום להאריך בהם. [T.־S.10 J 13 2] ……[כ]תר תורה ונזרה. קרית עוזה ומגדלה. / נר מזרחואור מערב. צדיק כתמר יפרח. יאריך האל / בטוב ימותיו. ויבלה בנעימיםשנותיו. וייטיב אלהים / בחייו. כי על כסא התלמוד מושב מנוחו. והוא חמודי / הנערב. כמים קרים על נפש עיפה מי העיר / ממזרח עמוד מערב. הנחמד מזהבומפז רב ההה / ר' אברהם הספרדי יהי אלוהיו עמו למושיע. ובכל / אשריפנה ירשיע49. מאת הנכסף לחזותיך, ושמח / בשלוותיך, ידיע50 דוד הספרדי המודיע לכבוד מע‘51 / איך באה לידו כתב ידיך וכתב יד הבחוריוסף / ואחר כך הודיעוני כמו עליתם בשלום לארץ / הצבי ושהגעתם בשלוה יחדלעיר הקודש תוב"ב / ושלא עכבתה בה כי אם חדש אחד ואחר כך הלכתם / לדמשקוזאת הודיעוני בכתב יוסף משלומכם / ששלחתם לי לו’52 עם כתב שהביאו לי צמח / ועתה כי בא ר' אהרן שאלתי לו על כבודכם / ותמה אני תמה על כבודיך איך הנחת להם / להיכן הנחתם או אם הם בשלום. כשאמרלי / ר' אהרן [שש]בת למצרים אמרתי אי אפשר שלא / מצאו קומץ להשביע אתהארי ואין בור למלאו מחל‘53 / ועתה הריני מחלהפניך הנעימים / שתשלח לו’ לי להיכן הם או איך מצאת / הארץ או על ענינַי מהאעשה כי דע שאין / כוונתי לעמוד בכאן ח“ו שתדע בכל ארץ / מצרים אם אוכללחיות קרוב ממך ותודיעני / על כל פנים בכתב ידך עם המקדים לבא ואל / תשליכני אחרי גו'54 הנני מודיעך בע”ה כי רצוני הוא / ב“ק 55 לעלות על ים יפו או למקום אחרמסורייא / ותודיעני לפי שכליך מה אעשה כמו כן היה / רצוני לראותאמך56 אותו מקום שא' הצדיק כצאתי / מן57 אפ' וג' ותפרוש שלום למשה אמיגו 58 ותאמר לו מאותה / [א]למנה שהיתהבביתו שבא לה מענה מעיר הקדש ת”ו / או אם נשאת לאחר ואם אתה תדע האמת דברדבור / על אופניו אין צריך להודיעו כי אם השלום / לבד ואתה תשלח לי לו' המענה כולו בפרוש / ואין צריך להאריך לאיש נבון וחכם כמוך / ושלומיך יגדלוצדקתיך לא ידל אנס 59 / כחפצך וכחפץ זעירא דחברייא דוד ן' הרב משה בונפוט הספרדי. [כ"י קמברידג' T.־S. 13 J 94] בשם רם ונשא כתאבי אליך יאכתי וחביבה קלבי אטאל אללה בקאך ואוזעני שכרךואגמע ביני ובינך / פי הדא אלקדם אלמקרם ברחמתה וקד תקדמת לי אליך כתב עדהולא אעלם אן כאנת / וצלת לעלמי בתשויש אלגרב ומא קד גרי פיה ווצל כתאבךאלכרים אעזזת בה / ווקע מני מוקע חסן ופרחת במא קד מן אללה תעאלי מן סלאמתךועאפיתך וסלאמה / בניך ובנאתך געל אללה גמעהם מווקין מחרוסין ותקבל מני מאאדעי להם פי הדא אל / מוצ’ע 60 אלכרים וקדוצלתני מנך מן חין כרוג’י מן עדכם נחו ד' כתב ופי ענדי / מטויה אתברך בהאולם אר' לאכינא מן יום פארקתה גיר פרד כתאב ולולא אנך קלת / פי כתאבך אנהבאקליש מלאזם דכאן למא כנת טייב אלנפס פי גהתה לא אסמעני / אללה פי אחדכםמכרוה וקד כתבת אליה פי דרג' מע אלכתאב אליך סתקף אן שא / אללה עליה ותערףבעץ' מן ג’רי עלי מן אלוג’ע ואלשדאיד וקד ערפתה איש כאן / סבב זיג’תי ואנאבחמד אללה מגתבט בוולדי אתצלת אליה גיר אן אבינו פי חאל / לא יכון פי מתלהאלא אעדנא מבטול אעמי מדכול אלד’הן ממתחן וסיכברוך / מוצלין אלכתאב חאלהוחאלי מעה גיר אנה לים יעוזה שי בל מכרום מחפוט' ולא / אתכל פיה עלי אחדופראשי מעה מלאצך אקום אליה פי אללילה דפעאת אגטיה / ואדורה אד לא ימלך מןנפסה שי אללה תעאלי יעט’ם בדלך אג’רה ולקד עז עלי אלדי / דכרתי מן אלג’יעואלובא אלכאין בטליטלא פליכן מא באינינא חילה גיר אלאסתסלאם / ביר אללהופרחת פי אג’האזך ללצביה דונה אללה תעאלי יעינך ויעטס אג’רך פיגב / לךתגתבט פי כל מחנה חג’־י עליך פאן לך עלי דלך אלמג’ר אלטאיל וסררת בעאפית / סידי וחביבי סלימן בן אכתנא ומא קד רזקה אללה מן אלבנין וכלף ומעישתה ומאהו פיה / פכאני קד אנסית ציות’כם וא‏’די יום אתדכר פי אחדכם אצרך באכיאצאיחא / אטלב גמע שמלנא פי הדא אלמוצ’ע אלכאץ ואלדי דכרת מן סבב אלמאמה / אסעם אללה בדלך אג’רך ומא תחתאג' תהתם פי בעתתהא אד עזיז עלי מא / בקי פיהאן יכרג' ברה באב אלדאר וקד ואד’ב הר הזיתים ומקדש,י, טולמא / קדר וכאןפיה אללה יתיבה ומן כתאב אכינא תקף עלי תפציל אמרה ועלי חאלי / ורתאבתיואצחאבנא כלהם אלאנדלסיין בכיר תופי מוסי אלמגריטי ואכתה פגאנה / ולם יבקלבני אלמגריטי הונא דכר מן ידכרהם תופי אבו זכרי בן האני ויוסף בן חיים / וולד בן דבוקה אלצגיר בוניל כרג' עלי וג’הה אליום נחו ד' סנין מא יערף להכבר אן / כאן יעיש או……. ואמא אבראהים בן פדאנג' ואבראהים בן אלהרוניפוצלו אלי / אלקדם מן בלאד אלרום בעד מחאן ג’רת עליהם כמא קד ערפתם פלמאוצל אבן / פדאנג מע זוגתה ובניהם עניים שבויים אלי אלרמלה קבל וצולהם אלקדםראו אלנסי אלטליטליאת / מן ראיהן אן יתקולו עליהם ענד אלקראין אן זוגתהחראם פאתצל בי אלכבר / פקצרתהן ואקימת בדלך קיאמתהן וחרמת עלי מן יכטף אמרהלעלמי אנה יקצר אלקראין / פלמא וצלו אלי אלקדס טלעו אלי סמרתקה ובקו מעהםוצארו בינהם ותעיישו ביניהם ואנזלוהם / פי דאר ועאמלוהם באלגמיל פכער בקיביניהם נחו סנתין כשפו אמרה לשיוך אלקראין / וקאלו אנה יבקא מע זוגתה והיחראם עליה עלי מדהבהם פאראדו יפ[רקו] בינתם פלמא / עלמת דלך כאצמתהם וגריביננא כצומה פי סבבהם וכאן גואבי ליעקב אן כדאך זוגתך / חראם עליך עלי דינךומדהבך אד אכדמא 61 אכין לאכתין והו חראם ענדאלקראין פלמא סמע / דלך מני פאקרהא ואפתרז מנהא / [עמ' ב‘] תם וקפתלאדונינו אב בית דין פי סבב אלעניה אלשבויה וארסל אלי אלקראין יקול / אנהלים יטלקהא אלא עלי אלמדהב אלדי זוגהא וכתובתהא כתבת ענד אלרבאנין / פיזןמהרהא וחיניד יטלקהא ולם אזל אנא אתלטף62 אמרהחתי קבלוה אלרבאנין ונזל אלי ענדהם מע זוגתה ואולאדה אבו זכרי ויוסף ומוסיוחלוה ואנזלוה פי דאר / בין אלרבאנין ויעאמלוה באלגמיל לים עגזת מעהם שיפאן לים כאן ירידו קבלוהם 63/ לסבב אן כאנורבאנין וצארו קראין ומכתו ענדהם סנתין פלמא ראית מא אראדו / יפעלו באלעניהיפרקוהא מן זוגהא ויבקו אלאטפאל איתאם פי אלחיאה וכאן זמאן שדה / וג’ועפעלת פי אמרהם מאי יתיבני אללה עליה והו אלאן אבראהים אלמדכור יכרג / מעאבנה אלי ציעה פי אלשאם קריב מן אלקדם להמא פיהא דכאן ויתעיישו…. / והםבכיר מסתורין ולא יט’ן אחד לאן להם דלאלה עלי תחרים אלאכתין בעד אל / מותולא יקדר אחדהם אליום מן אהל אלעלם ירי פיה וגה אכתר אן יקולו אן הכד[א] / אסתסן ענן רייסהם וקדמא אלקראין ויבהתו בשבאה לא מעול עליהא פלמא / ראואן אבן פדאנג’ קר שד' מנהם ורגע אלי אלרבאנין שביה מן קאל אשובה אל אישי / הראשון כי טוב לי אז מעתה חלו אליד ואד’כו אלאמר עלי יעקב כשיתהם לא / יזולאיצא הו מנהם ובקי מע זוגתה גיר אנא אסתחלפוה אן ינעזל מנהא אשר / לא צויתיולא עלתה על לבי פערפתך יאכתי בדלך חתי תוקף אכיהא סידי מוסי / בן אלאלמקיעלי כתאבי ולולא אן כתבת עלי חאל עגל אלא וכאתבתה בדלך ואקראך. / יאכתיסלאמא כתירא ותבלגה מן גמיע אלאהל בניך ובנתאתך ואצהארך וכאלאתנא / ובניהםובנאתהם וסאיר אלאהל ויוסף בן פלטן ובנת עמנא וסלאמה יעל / ובני עמנאובניהם זמן דכרת ומן לם אדכר וכתב הדא אלכתאב פי שהר מר[חשון] סנאת’ת’יד' ושל[ום] רב וישע [יקרב]. שמעון… שאול… כתבת: יצל פי אלאנלדלס מדינה טליטלה אלי יד כליטה בנת שאול בןישראל מן אכיהא / שאול ואכיהא שמעון אלסכנאן דאר אלסלאם עמר אללה פיאיאמנא. תרגום64 מכתבי אליך אחותי ואהובת לבי, ה' יאריך ימיך ויתן לילהודות לך, ויכנס אתנן / פה בירושלם עיר הקודש ברחמיו. כבר שלחתי מספרמכתבים ולא אדע האם / הגיעו אליך, משום שאני יודע שדרכי המערב משובשות, וגםמה שקרה שם, והנה הגיע מכתבך היקר, והיה זה דבר גדול בשבילי / ועשה עלירושם טוב, ושמחתי שנתן ה' ית' שלום ובריאות לך ושלום / לבניך ובנותיך, ה' ישמרם וינצרם כולם ויעתר לתפלות שאני מתפלל למענם / במקום הנכבד הזה קבלתיממך מזמן יציאתי מכם בערך ארבעה מכתבים, והם אצלי / מגוללים, והיו לילברכה, אולם מאחינו לא ראיתי מאומה מיום שנפרדתי ממנו חוץ ממכתב אחד. ולולאאמרת שהוא באקליש65 עוסק בחנות לא הייתי שקטבנפשי בגללו, לא ישמיעני / ה' דבר גרוע על אחד מכם. וכבר כתבתי אליו במגלה יחד עם המכתב אליך, אם ירצה ה' / תקראי אותו (מכתב) ותדעי דבר מה ממה שמצאני מחלי וצרות, וגם מסרתי לו מה היתה / סבת חתונתי, ואני תודה לאל שבערצון מאלה שהתחתנתי בהם, בלבד שאבינו במצב / שלא יהא בדומה לו אלא אויבינו: משותק, עִוֵּר, אינו שפוי בדעתו, מתנסה בנסיונות, ויודיעך / מביא המכתבעל מצבו ומצבי אתו. אבל איננו חסר מאומה. אלא משרתים אותו ושומרים עליו. ואין / אני סומך בדבר הזה על אחד, ומטתי אתו יחד. בלילה אקום אליו פעמיםאחדות ואכסהו / ואסובבהו, כי אינו יכול לעשות דבר בעצמו. ה' ית' ירבה שכרוחלף זה. והנה הכביד עלי מה / שהזכרת על הרעב והמגפה בטליטלה, ברם אין בידנואמצעי אלא להתמסר / ליד ה‘. ושמחתי שפרנסת66 אתהצעירה דונה. ה’ ית' יעמוד לימינך וירבה שכרך. ועליך/ להיות שמחה בכל נסיוןהעוברה עליך, הלא יש לך שכר רב על זה ושמחתי על בריאות / אדוני וידידיסלימן בן אחותנו וגם שנתן לו ה' בנים וזרע ומחיה ומה שיש לו / הרי כאלושכחתי כבר קולותיכם (?) ואני ביום שאני זוכר אחד מכם צועק תוך בכי וזעקה / ומבקש [מה‘] לכנס פזורינו במקום המיוחד הזה. ומה שהזכרת על דברהמצנפת67 / ה’ ירבה שכרך בעבור זה. ואין צרךשתדאגי לשלח זה, כי קשה לי מה / שנשאר שיצא החוצה משערי הבית. והוא68 שקד על הר הזיתים ומקדש ה' כל זמן / שיכול והיה שם, ה' יגמל לו. וממכתב אחינו תדעי פרטי עניני ומצבי / ועֶמדתי, וכל חברינו האנדלוסים הנם בטוב. מתו מוסי אלמגריטי69 ואחותו / ולא נשאר לבני אלמגריטי כאן זכר, [דהיינו] מישיזכירם. ומת אבו זכרי בן האני ויוסף בן חיים. / והבן הצעיר של אבן דבוקה, בוניל, יצא בפזיזות היום זה ארבע שנים ולא ידוע עליו דבר האם / חי או [מת]. ואשר לאבראהים בן פדאנג' ואבראהים בן אלהרוני הרי הגיעו אל / ירושלם מארץ רום אחרי שעברו עליהם צרות, כמו שכבר ידעתם. וכאשר הגיע אבן / פדאנג' עם אשתו ובניהם עניים שבויים אל רמלה, לפני שהגיעו אל ירושלם, מצאוהנשים מטליטלה / לנכון להלשין עליהם לפני הקראים שאשתו אסורה עליו, ודבר זההגיע לאזני / ופניתי אליהן ותבהלנה מאד והוצאתי חרם על איש שיגלה דבר, משוםשידעתי שהוא / פונה לקראים. וכאשר הגיעו אל ירושלם עלו אל סמרתקה ונשארועמהם והיו ביניהם והתפרנסו עמהם / והם הושיבום בבית ועושים עמהם טובה. ואחרי שהיה עמהם שנתים בערך גלו דברו לזקני / הקראים ואמרו הנה הוא חי עםאשתו והיא אסורה עליו לפי דינם ורצו להפריד ביניהם. / וכאשר נודע לי דבר זהרבתי עמהם והיו בינינו דין ודברים בענינם, והיתה תשובתי / ליעקב70 : הנה כמו־כן אשתך היא אסורה לך לפי דתך ודינך, כינשאתם שני אחים שתי אחיות / וזה אסור אצל הקראים. וכאשר שמע זאת מפי, פרשונפרד ממנה. / אחרי כן מסרתי לאדונינו אב בית דין בדבר העניה השבויה, והוא שלח אל הקראים לאמר: / הוא לא יוציא גט אלא לפי אותה דת שקדשה, וכתובתה נכתבה על ידי הרבנים, / וישקול לה את מוהרה ואז יגרשה. ובלי הרףהשתדלתי למענם עד שקבלו אותם הרבנים, / והוא בא לגור אצלם עם אשתו וילדיואבו זכרי ויוסף ומוסי וחלוה והם הושיבום בבית אחד / בין הרבנים והיטיבועמם, לא חסרתי שום מאמץ למענם, כי לא רצו לקבל אותם / משום שהיו רבניםונעשו קראים, והם נשארו אצלם שנתים. וכאשר ראיתי מה שרצו לעשות לעניה, להפריד בינה לבין בעלה ולהשאיר את הילדים יתומים בחיים והיתה זאת עת צרה / ורעב עשיתי למענם מה שיגמול לי ה‘. ועכשיו יצא אבראהים הנז’ / עם בניו אלכפר בא“י קרוב לירושלם שיש להם שם חנות ויתפרנסו [ממנה] / והם בטובובסתר, ולא יחשוב אחד שיש להם ראיה להחרים (=לאסור) שתי האחיות אחרי / המותולא יוכל כעת אחד מהם מהלומדים לראות בזה יותר מאשר לומר: כך / נהג ענןראשם וראשוני הקראים והם מבלבלים בספקות שאין להן על מה שיסמוכו, וכאשר / ראו שאבן פדאנג' עזב אותם ושב אל הרבנים, ככתוב71: “אשובה אל אישי / הראשון כי טוב לי אז מעתה”, הרפו מיעקב מתוךפחד / פן יעזבם גם הוא והוא נשאר עם אשתו, בלבד שהשביעוהו שיפרד ממנה. “אשר / לא צויתי ולא עלתה על לבי”72. מסרתי לך על זהאחותי כדי שתודיעו לאחיה סידי מוסי / בן אלפלמקי על מכתבי. ולולא כתבתיאליך בחפזון הייתי כותב גם אליו על דבר זה. ואני דורש / בשלומך אחותי ומסריפריסת שלום לכל המשפחה בניך ובנותיך חתניך ודודותינו / ובניהם ובנותיהםושאר המשפחה ויעקב ויוסף בן פלטן73 ובת דודנווסלאמה יעל / ובני דודנו ובניהם ומי שהזכרתי ומי שלא הזכרתי ונכתב המכתב / הזה בחודש מרחשון שנת תתי”ד ושל[ום] רב ויש[ע יקרב] / הכתובת: יבוא אל אנדלס עיר טליטלה לידי כליטה בת שאול בן ישראל מאחיה / שאול ואחיה שמעון השוכנים בבית השלום74. ה' יבנה אותה בימינו. / ד. קטע ממקאמה בלתי ידועה ובסוף הריני נותן את ההתחלה ממחברת הכתובה במליצה חרוזה, דוגמת ה“תחכמוני” לר“י אלחריזי, שאף לה יש שייכות לעניננו. כה”י נמצא באוסףקטעי הגניזה אשר בספרית האוניברסיטה בקמברידג' ומסומן S. Loan22. T.־ המחבר, ששמו היה כנראה, שלמה בן יהודה מספר שאביו בא מארץ ספרד להתישב במצרים וקבע מושבו בחנם, היאדאמיטה. אחר כך הלך ממצרים לתימן בספינה, ודאי דרך עדן, ונשא לו שם אשהוהוליד ממנה בנים ובנות. אחר כך חזר מתימן למצרים. אין במחברת זו זמן, אבלנוטה אני לחשוב שנכתבה בסופה של המאה הי“ב או במאה הי”ג. ארחש מעשה אל ונסיונותיו, ואביע תהלותיו ונפלאותיו, אשרעשה עמי מעודי, / ועד היום הזה בסודי, גמלני טובות, מבין מחשבות. תחלה באאבי מארץ / ספרד, ולשבת בצוען75 ירד, ולדבר אל חרד. בא ושכן בחנס76 ויעש לו אל נס. / והנה קול מלפני האל הנאמן, אומר לו קום לך אל ארץ תימן. ויקם / יהודה ויעש צרכיו, והאל מצליח את דרכיו. וירכב בספינה ללכת אל / המדינה, אשר נאמר לו עליה, ויבוא אליה, והאל הצפינו בסוכו, והצליח / דרכו, השליך על אל יהב, וימצא כסף וזהב, ויקח לו מארץ תימן / אשה מהוללה, ביופימוכללה, ותלד לו בנים ובנות, בתוך עם אמונות. / וישב מן הארץ ההיא למעןישוב לשבת בצוען ויולידני ויקרא את / שמי שלמה. לאות לו אל שלמו, ויהי ליעשרה שנים בין קהל אמונים, / ואשיר אני באותן 77 שיר חדש לאל תני יחידה, אזי אמר שלמה בן יהודה /78 ולו זמרי בעוד יומך ולילך, בטרם בוא עת תהיי79 ובו בטחי וגם עליו חסי עוד, ואליו קרבי מנחה ותודה ועת תראי כבודו ואמתו, שיר חדש לאל תיני יחידה ויהי אחרי כן הסיתו השטן, בעודני קטן, לקום לקחת לו אשהשניה, / להיות בביתו גפן פוריה, ותלד לו בן אחד, ולא נותר, ותקרא / את שמואביתר, ותלד לו גם שתי בנות, דתיהם שונות80. ויהי / אחר ימים, נשקף שדי ממרומים, ועשה עמו כרחב טובותיו / ותמת אחתמבנותיו… “ציון”, שנה ו‘, עמ’ 33–45. ↩ ספר השטרות של רב האיי לא היה כנראה, למראה עיניו. ↩ עי' במפתח שבסוף הספר. ↩ היינו שיש להזכיר את שמות בעלי הכרמים המצרנים. ↩ נראה שצ"ל: בין בכל מקום. ↩ אמנם אנו מוצאים עשיית שור וחמור לאפותיקי, ואפשרהיה להניח שנכתב שטר על זה, אף הגמ‘ אומרת: והאי לית ליה קלא (ב“ב מ”דב'). שטר על מכירת בהמה נמצא רק בטופסי השטרות שבסוף הש“ס כ”י מינכןוהובא ע“י א. גולאק ב”אוצר השטרות" עמ’ 172. וע“ע ב”ב ל"ג ב': שטראלפירי לא עבדי אינשי. ↩ ביטוי זה עצמו נמצא בשטר המינוי של רב או ראש ביתדין, שהובא בס‘ השטרות של ר"י ברצלוני עמ’ 8 “מנוסחי עתיקי בשטרי (בספרי?) השטרות”, שהסכים לקבל את המינוי. ↩ עי‘ בבא מציעא ע’ ע"ב. ↩ נדפס בין תשובות הרמב“ם, קובץ לפסיאה סי' רל”ז, ובפאר הדור, סי' רי"א. ↩ עי‘ תשובות גאוני מזרח ומערב, פי’ קע“ה, קע”ו, קצ“ח, ר”ב, ר“ג, ר”ה, (?), ר"ו. ↩ עי‘ ביחוד סי’ קל“א: ”והיה הכפר זה של אילנותנקרא על שם ראובן“. גם בתגמו”מ סי‘ קע“ו ידובר על אשה שהכניסה לבעלה ”כרם בנדונייתא בכפר“, וכן גם בשטר שלפנינו נמצא הכרם בכפר. יתכןאיפוא שהתשובה אשר בתגנו”מ סי’ קס“ה, המספרת על זה ש”נכללו ( = נתאספו) בעלי הכפרים להכליל הפריעה שעל הכפרים כולם ולהטיל על כל כפרוכפר לפי מדת קרקעותיו", היא מספרד, ולא מצרפת כהשערת מילר. ↩ ההערות הבאות הן של ידידי הד"ר ד. צ. בנעט. ↩ תגטיס תכביס تغطيس ، تكبيس (שמות נרדפים לפי Iben al ‘ Auwam, La livre de l’agriculture, tr. Par J. J. ־ Mullet, tome 1 er p. 166־Clement ↩ פלקון بلقون (= בלקון, אבל בספרדית pulgon), חרק מכרסם את הגפנים, ר' Dozy. ↩ חצא حصى, אבנים קטנות (נמנו בין חסרונות האדמה אצל Iben al־‘ Auwan’ חלק א‘ עמ’ 81. ↩ גנדל جندل אבנים (גדולות). ↩ סואך سواخ יָוֵן (ר' שם). ↩ דוד, תולעים. ↩ נמל, נמלים. ↩ קלט דואלי, קוצר גפנים? قلط הוא גם מחלת השבר (hernia), ואולי כאן דבר מקביל בגפנים. ↩ יבוסת דואלי, יובש גפנים. ↩ כדאן كدّان Brinstein (על גריעותן של אדמות שבהן אבנים דומות לאבן זו ר' אבןאלעואם שם). ↩ דכול ואדי, כניסת נחל (בתוך הכרם אע"פ שאינו רצוי שם?). ↩ אנקטאע ואב ענד אבאן אלקחוט, הכזבת (מימי) נחל בימי בצורת. ↩ סקוט אוראקה, נשירת העלים אשר לו. ↩ עי‘ עליו פוזננסקי, ענינים שונים נוגעים לתקופת הגאונים, עמ’ 53 ־52. ↩ ספר הקבלה לר"א ן' דאוד. ↩ עי‘ מאן, תרביץ, שנה ה’, עמ‘ 283 ואילך ושנה ו’ עמ' 84־88. ↩ מסומן T. S. 12.489. ↩ על עליתו של ר“י הלוי לא”י עי‘ דינבורג, מנחהלדוד, עמ’ קנ“ז – קפ”ב וביחוד שירמן, תרביץ, שנה ט‘. עמ’ 284–305. ↩ עי‘ מש“כ ב”השלוח“, כרך ל”ה, עמ’ 398–409; 506–516. ↩ הרקמה לר“י ן‘ ג’נאה, עמ‘ 122; הוצ’ ווילנסקי, עמ' רכ”ז. ↩ עי' מאן, The Jewes in Egypt ח“ב 232/3 ועוד בכ”מ; Texts and Studies ת"א 391־393. ↩ מרמרשטיין בקטלוג הנ“ל משלים: ביר' [שמואל ?], וחשב כנראה על ר”י הלוי. אבל כמה יהודה היו בשוקי מצרים. ↩ כ"י אדלר 3791, בקטלוג עמ' 97. ↩ קרית ספר II. 297 ↩ ציון I. 440 ↩ . Gotteil־Worrel, Fragments from the Cairo Genizah, 122 ↩ ס‘ הרקמה, עמ’ 197 והוצ‘ ווילנסקי, עמ’ של"ח. ↩ נדפס ע“י הרכבי ב”אוצר טוב“ לש' תרל”ח, עמ' 50־77 והובא ע“י מאן בח”ב, 189־191. ↩ גוטהייל – וורייל, שם, עמ' 28. ↩ גם במכתב אחר של רב שלמה בן יהודה (מאן 350 II) נזכר “רבנא אזהר”, והוא כנראה אזהר הספרדי. ↩ עי‘ למשל מאן 108 II: “וקד כאן לבית אל מקדם איש ספרדי צועק על אשתו”; שם 115: “אברהם אבומאיר אלאנדלסי” שנפטר ברמלה, ונזכר באותה תעודה גם אבו נתן אלאנדלוסי; שם 56 בתעודה ארצישראלית נזכר אבי אלחסין בן אלאנדלסי, מאן, Texts and Studies 344 I, בתעודה מש’ אשנ“א לשטרותשנכתבה בבית דינו של נתן בן אברהם, שהיה אב וגאון בישיבת א”י, נזכריעקב בן כלף אלאנדלסי, יש לציין גם את בקורו של אדם גדול כר‘ משה בןיוסף ן’ כשכיל בא“י ונשאר בה ומת בעכו: ”בא אל ארצנו איש אחד מארץספרד עם שלוחו של מלך צמצם אלדולה מאי צקליה ( = סיציליה) שמו כג“קמרו'ר משה ב”ר יוסף (מאן שם, 386 ואילך). ↩ נזכר בו משה אמיגו. ואין משפחה זו ידועה בזמנים יותר קדומים. ↩ כל המכתב נכתב אמנם בלשון יחיד והאח השני נצטרף כנראה רק בחתימתו בסוף המכתב. ↩ H מקרה מעין זה מספר הר"אן‘ דאוד בס’ הקבלה, על אבן אלתראס שהלך לירושלים רבני ושם נהפך לקראיבהשפעתו של הח‘ הקראי אבו אלפרג’ וחזר לספרד והטעה רבים לקראות. ↩ עי' דברי סלמון בן ירוחם בפירושו לאיכה שהובאו ע“י מאן I Texts and Studies. 317, ”והדא זכריהעליה אלסלם מדפון פי אלקדס אלשריף פי סמרתקה אלדי הי צלע האלף היבוסיוהי אליום תערף חארה אל משארקה". ↩ על מקרה כזה שקרה כנראה סמוך לאותו זמן בספרד עי׳ קטלוג א. אדלר ( 29: מלימן אלמצר ٠שנתיהדמן הקראים" בעיר אלבירה. ועי׳ במאמרי לתולדות הקראים בארצות המזרח, ציון, שנה א', עט׳ 212 ואילך ل באהלי יעקב, ירושלם תש״ג, עט׳ 81, ואילך,. ↩ שמואל א' י“ד מ”ז, נאמר על שאול. ↩ הידוע בשמו ובכינויו. ↩ = מעלתך. ↩ = לומר. ↩ מחליתו, עי‘ ברכות ג’ ב'. ↩ = גוך. ↩ = ברצון קדשו? או: בקרוב. ↩ קו למעלה לסימן מחיקה. ↩ צ"ל: כצאתי מן העיר אפרש כפי. ↩ משפחה מפורסמת שהקימה הרבה חכמים והמפורסם שבהם הוא ר' שם טוב אמיגו שחי בדור הגירוש. ↩ = אמן נצח סלה. ↩ לפי התעתיק הערבי המקובל יש לכתוב מוד'א – הערת פב"י ↩ צ"ל: אכדתמא. ↩ חסרה כנראה מלת “פי”. ↩ צ"ל: יקבלוהם. ↩ התרגום נעשה ע“י ד”ר א. שטראוס והוגה ע“י ד”ר צ. בנעט ותודתי הנאמנה נתונה להם. ↩ Ucles, נזכרה כמה פעמים בתעודות שפרסם בער בספרו Die Juden in christlichen Spanien כרך ב‘. עי’ גם תרביץ תרצ"ד עמ' 236. ↩ פרנסה – מתן כל צרכי הנשואין. ↩ אחותו רצתה לשלוח לו מצנפת והוא אינו רוצה שמה שנשאר בבית ההורים יצא החוצה משערי הבית. ↩ חוזר כנראה על אביו שדיבר עליו קודם. ↩ מג'ריט היא מדריד בפי הערבים. דומני שזוהי הידיעה הראשונה על יהודי מדריד. ↩ יעקב זה היה כנראה מאלה שדרשו בתוקף שפדאנג' יגרש את אשתו, והכותב אמר לו הרי אף אשתך אסורה עליך. ↩ הושע ב‘ ט’. ↩ ירמיה ז' ל"א, הכותב מגיב בזה על הדרישה שדרשו מיעקב שיגרש את אשתו. ↩ או פלנון. ↩ בית השלום, או עיר השלום, כינוי לירושלם. ↩ = מצרים. ↩ = דאמיטה, וזהו כנויה הרגיל בכמה תעודות מאותו זמן. ↩ נראה דצ"ל: באיתן. ↩ המשקל: ואפר: יתד וב“ת, יתד וב”ת ויתד תנועה. ויש והעמוד מפעלים נשתנה לנפעלים. ↩ אולי ת"ל: עת פרודה. ↩ כלומר: המירו את דתן (הערות מר ש. אברמסון). ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42758	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1444408", "authors": "שמחה אסף ", "filepath_pby": "/p1952/m42758", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42758, "source_edition": "ירושלם: מוסד הרב קוק", "title": "מקורות לקורות היהודים בספרד", "translator_uris": "", "translators": "" }
אבן ספיר (אי־הסדר במספור הפרקים - כך במקור. הערת פב"י) א. בואי לאה“ק. – צאתי מירושלים עה”ק ת"ו. – יפו והים. בן עשר שנים ושבעה ירחים הייתי עת הביאוני אבותי היקרים מפולין לאה“ק עיר צפת ת”ו 1 יום הושענארבא שנת התקצ“ג לב”ע. ולא ארכו ימי חייהם שמה. אבי הצדיק מוהר“ר נתן הלויזצ”ל נפטר יום י“ג חשוון התקצ”ד ואמי הצדקת מרת טויבא נ“ע בעשרה בכסלואחריו נאספו שניהם לב”ע בירח אחד תקצ“ה ובאותה שנה מחרת חג השבועות נבוזהעה”ק ת“ו מהמורדים בני העיר והכפרים והערביאים מסביב אשר מרדו נגד ממשלההעצומה והישרה מחמד עלי מלך מצרים אשר שלט בימים ההם גם בסוריא ופלשתניא. התלאות אשר מצאו אותי עם כל היהודים בעת ההיא עצמו מספר. גויתינו ורכושינוהיו לביזה ולשבי ביד הפראים המורדים ואך נפשינו היתה לנו לשלל שברחנוערומים ויחפים בלי התמהמה לכפר עין זיתון מהלך שעה וחצי מהעיר. והרב הגאוןתפארת ישראל זצ”ל מצא חן וחסד בעיני שיך (זקן) הכפר וכל הנברחים עמו חיובצלו. שלשה ימים לא אכלנו כל מאומה. ואחרי כן נתנו לנו עוגת רצפים קטנהליום תמים אך לקיום הנפש. וישבנו שם ארבעים יום באימת מות בידי השודדים. רכושינו לנגדנו בידי זרים ולא האמננו גם בחיינו והציגונו ערום ועריה כי גםבגדינו הפשיטו מעלינו והריקו כל אשר בבתינו לא השאירו פכים קטנים דלתוחלון. עד אחר ארבעים יום באו חיל המלך מעם הדרוזין והבריחו המורדים וחזרנואיש לביתו החרבות והשוממות אשר נהיו למעון תנים ומערת חיתו יער ונמרים. הגזירה הנוראה הזאת נודעה אז בשערי תבל ויאריכו הדברים. בשנה האחרת ר“חאלול התקצ”ו עליתי לירושלם עה“ק ת”ו. פה נשאתי האשה אשר הוכיח לי ה' אשתנעורים אם הבנים והבנות חמודי לבבי יחיו היא פייגא לאה תחיה בת הרב ר' זלמןכהן זצ“ל וחמותי הצנועה חכמת לב מרת עלקא נ”ע אשר היתה לי לאם. העוברות עלימני אז עד היום לא אוכל אספרם. אם אגמי יאורי מי שיחור פשתים יגדלו ולחבליםיפותלו לא ימדו את כל הסבות והתלאות אשר מצאתני. ושטף גלי מרורות עםהות־נפש ומגינת לב אשר שטפו ועברו על ראשי מהעת ידעתי נפשי דבר חרב רעבומגפות וחלאים רח"ל עם שנאה וקנאה חמת עוררי מדנים ורגלי עומדים בתוככיירושלם לא הניעותים החוצה עד היום הזה. י“ג תמוז התרח”י אשר הרוח מאת המשגיח העליון ית“ש על כלצעדי בני איש עבר על פני ויוציאני במלאכות סגל חבורה קדושה עדה הנכבדה פהעה”ק ירושלם ת“ו ק”ק אשכנזים פרושים יצ“ו על מחית נפשם ועל בנין בית הכנסתהגדולה הבנויה לתלפיות בחצר חורבת רבינו יהודה חסיד זצ”ל ועל תלמוד תורה שלתשב“ר הנוסדה פה על טהרת הקדש האגרות הכללות ומכתבי המליצות והתוארים הרביםאשר תמכוני בהם ארוכים הם מאד להעתיקם בזה, ואציגה נא רק שמות הרבניםהגדולים וזקני העדה יקירי ירושלם החתומים עליהם לזכר עולם יהיו. הרה”ג מוה' ישעי' במוה' ישכר בער זצ“ל. הרה”ג מוה' יוסף זונדל מסאלאנט יצ“ו. הרה”גמוה' שמואל סלאנט יצ“ו. הרב מוה' יעקב ברלין יצ”ו. הרב מוה' אורי שבתיזצ“ל. הר”ר ארי' הנאמן יצ“ו. הר”ר משה מאסלאוויטש יצ“ו. הרב מוה' שאולבנימין הכהן יצ”ו גבאי מת“ת. הר”ר צבי יצחק ליפשיץ ז“ל נאמן דת”ת. הרבהצדיק מוה' משה בוימגארטין יצ“ו. הרה”ג מוה' חיים ניסים אבואלעפיא זצ“לראשון לציון דק”ק ספרדים. הרב החסיד מוה' עבדאללה זצ“ל. הח”ר אברהם ח“ר משהחיים הי”ו. ובנסיעה שני' תרכ“ד תמכוני בכתבי תעודה ומליצה גם הרבהגאון האמיתי חסידא קדישא מוה' משה יהודא זצוק”ל שהי' אבד“ק קוטנא ויבדללחיים הרב הגאון הגדול צדיק נשגב מוה' מאיר אוירבאך יצ”ו שהי' אבד“ק קאליש. והרב המאוה”ג הצדיק מוה' נחום ני' והרב כו' מוה' יעקב יהודא ני' ועוד זקניונכבדי מיקירי ירושלם ת"ו. עזבתי את ביתי אשת נעורי נטשתי פרי בטני בני ובנותי מחמדיעיני ולבבי ונפרדתי מאלופי ומיודעי אחי ורעי. מה קשה היה עלי היום הזה!! כיום פרידת הנשמה מהגוף. רעיתי וילדי אנקו דום ודמעתם על לחיים כמעין נובע. אנכי בלי דרך נשים לי התאפקתי אבל מי יתאפק? גם לב הארי ימס גם בת עיני לאתדמה ולשוני נאלם לאמר היו שלום. אחר הצהרים יצאתי משערי העיר בלוית חןוכבוד מיקירי ירושלם ובשעה העשירית לעת ערב עזבתי חומת ירושלם. ירושלם! עיר חפצי בה – באנחת מתנים ופני מערבה מול יםהגדול. לאור הירח הגענו ללון בשדה כפר קאלאניה (היא מוצא) (סוכה פ“ד ס”גוע“ש בפי' הר”ב ובגמ') אשר משם היו מביאים ערבי נחל לשמחת החג בזמן שביהמ“קהיה קיים תובב”א 2 בטרם נרדמנו הסוסים אךאכלו דים הקימונו בעלי האורחה ללכת הלאה. רכבנו לנוגה הירח ועברנו בקעתוואד־עלי. ובזרוח השמש הגענו לעיר ראמלא. פה ירדנו לנוח מעט ולשתות קאהוואובעוד שלש שעות הננו בעיר יפו (על שם יפת בן נח) חוף הים הגדול גבול המערבילא“י והיא לשבט דן. מעניני ארה”ק תהלוכותיה ויושביה כבר קדמוני בעלי אסופותרבים וכן שלמים ואנכי שמתי לי קו לבלתי אעבור עטי על אשר ראיתי רשום בספרמזולתי. ומאשר לי לרבות דברים לא מעט אעשה להם חדר לבדנה בשובי לירושלםבעזה"י. ליל מוצאי ש“ק ט”ז תמוז עליתי באנית הקטור ההולכתאליכסנדריאה. בכל רגשת נפש הגיתי תפלת הים. פה יפו לפני אלפים ושש מאות שנהירד הנביא בן אמתי לברוח מפני יד ה' אשר היתה עליו חזקה ואנכי היום פה! אנאה‘! לפניך הלא נגלו כל תעלומות לא בורח מתגרת ידך ירדתי הנה אנה מפניךאברח? ואנה מרוחך אלך? עיניך הלא משוטטות על כל וידך תמשול בכל. גם לאמשנאתי העיר אשר בחרת בה פניתי עליה עורף. עשרים ושמונה שנה מתקו לי רגבישממות חורבותיה חננתי קדש עפרה נשקתי טהרת אבניה עד כי עוללתי בעפר תלאותיהקרני ואורי. ה’ אלקים אתה ידעת! גם לא מטוב לבב עזבתי את ביתי נטשתי מחמדיעיני פרי בטני אך אהה ה‘! אתה צוית ליסרני בצדקתך ותנופת ידך כי פגעתני עדכי הביאני קשה יומי לעבור ארחות ים הזה עדי תשוב תרחמני ומירכתי ארץ תשובתעלני אל הר ציון קדוש משכן אלקי יעקב סלה. אנא ה’! אל תשליכני מצולה אלבשלי תחולל סער וסופה. גער בים ויחשו גליו ועל משבריו תנהלני לשלום. אנא ה' הצליחה נא דרכי למען זכות הרבים כי נכחם דרכי והשב שבות יעקב מהרה אל המקוםהזה ואודה שמך כי טוב סלה. הלילה אור ולבי ער השמים זכים במערכותם הכוכבים נוצציםבמסלותם גם עופפים כברק בברק חציהם ועיני משוטטות על פני הרקיע להתענגבמחזה התכלת היפה לעינים. המית גלי וקול אופני מרכבות האניה הרדימוני בשכביושנתי ערבה לי. הקיצותי כאור בוקר. אך השמים ממעל ומי תהום רבה מתחת תחזהעיני כה לילה השנית כל פגע ואסון לא נגע בנו בדרך הזה ית"ש. ואחר הצהריםיום שני באנו אליכסנדריא של מצרים לחיים ולשלום וירדתי הנה באניתדוגה. ב. אלכסנדריאה היא נא אמון. 3 פה אניות רבות בעלי נס וקיטור מכל קצות תבל. כן תרנם יתראהאל עין צופה מחלוני עליתו כיער עבותה תחת רקיע השמים. משלש רוחותיה היםהגדול וצדה הרביעי ברכת מי הנילוס (מאחמודיאה) המשתרע לצפון ועל שפתו טירותובירות כלילות יופי אשר רגעי הארץ ואציליה ישכנו שמה בקיץ וכל טוב הארץבידם. מהעיר המעטירה הזאת כלילת יפיה ומסחרה הגדול מרכז הארצות כבר דברואודותיה עוברי ארחות ותארוה בחוג ציוריהם. לא נופלת היא מאחת הערים הגדוליםוהמפוארים שבאברופיא בתי משוש והיכלי עונג גני חמד ופרדסי רצון והמון אדםרב עגלות מרקדות סוסים חמורים וגמלים רצים ושבים וקול הקריה הומה. פה עשיתיארבעים יום. ואלה הדברים אשר כתבתי ממנה לביתי לירושלם עה“ק ת”ו. בשם ה' ב“ך מנחם אב תרח”י לפ"ק. מני אליכסנדריה בת מצרים ליכי אחותי ציון עיר הקדשוירושלם 4 שלום כנהר קחי ותנחמי בכפלים. ואתנה בית יעקב! הצאצאים והצפיעות מחמדי לבבי הדבוקים בהצלעות גם אתם אחיורעי אלופי ומיודעי הנני שולח לכם עתרת שלום ואמת ליעקב סלה. יקירי! מאז כתבתי לכם בראשית בואי הנה נסתם חזיוני אליכםואין מענה בפי עטי כפעם בפעם. לבי יודע במר לבכם וכמו צער שער בנפשי אך לאבמעל חלילה לי ולא מעצלתים ומרפיון ידים אבל – אור עיני ומחלת ראשי ומעיאשר הקיפוני ותקפוני בהשתנות האויר החם פה בימות הקיץ לא נתנוני השב רוחיוהשב ידי להחיות רוחכם בבשורה טובה ולתאר לפניכם מהות ואיכות העיר הזאת אשרתחכו להודע ממני כהבטחתי. כל הימים הייתי חבוש בטמון מפני השרב והחום בביתמדרשו של ידי“נ הרב המובהק החכם הכולל חסיד ועניו מוהר”ר נתן עמרם יצ“ו אשראספני אל ביתי והייתי אצלו אמון שעשועים או בבית ידי”נ הגביר היקר ירא ה' מכובד כהר“ר אברהם היימאן יצ”ו (ז"ל) אשר על שולחנו אני אוכל תמיד ומאיןפנותי לדעת עניני העיר וצאצאיה. אך זה מקרוב ההכרח הרגילני לתור בעירלעתותי ערב ולרגלה לרגל המלאכה אשר עמדי. על כן לא אעבור בקולמסי רק עלאודות אחינו היהודים פה מטרת מגמת חפצי וחפציכם. רוב היהודים אשר הם היום פה – אלכסנדרי' – הם גרים ותושבים. כי לפני שלשים שנה היויושביה אך מעט מזעיר 5 יען מושב העיר הי' רע ובלי מים טובים לשתות כי מי הבארותמלוחים ונהר נילוס היה רחוק כעשרה מילים. גם מסחרה היה לא למרבה כי רובאניות המסחור אשר למצרים הלכו לעיר ראשיד ודימיאט ושם ישבו יהודים הרבה. וכאשר חזקה הממשלה בידי הפחה הגדול מחאמאד עלי ואבראהים בנו הנסיך הגדולאשר מלכו במצרים בתוקף וגבורה הביא נהר הנילוס לתוך העיר אליכסנדרי וחברהעם הים הגדול – (נקרא על שמו מאחמודיה) – עד כי עתה שם אניות קטנות יהלוכוןבמישור לכל גלילות מצרים ועד קיירא ומצרים העליונה (פתרוס) תחת אשר מלפניםלא יכלו לעבור באניות מאלכסנדרי' לאל קיירא רק ביבשה על דבשת גמלים. אוהלכו דרך הים הגדול לראשיד ומשם על הנילוס. עוד הביא מי הנילוס הטוביםבצינורות לכל רחובות העיר והרבה והגדיל בניניה והרחיב רחובותיה והעציםמגדליה על מנהגי ערי אייראפי ומסחריה רבו עד להגדיל. אז נהרו אליה היהודיםמכל הסביבות וכל תושבי עיר ראשיד אשר ישבו שמה מאז ומלפנים שנות מאות רבותנאספו לאליכסנדריה ולא נשארו עתה בראשיד רק שתי משפחות עד שאין להם מניןלהתפלל והביכ“נ הישנה נשארה שמה ושאיה. וכן מדימיאט ושארי העירות וגםמטראבלוס וטוניס ומערי טורקיה ואיטאליא באו רבים. עתה ימצא פה כאלפיםיהודים תושבים לבד הבאים לרגלי המסחור מאפריקא וטורקיה דמשק ואחליב אלהבאים ואלה שבים. – פה שתי בתי כנסיות קדומים לאחוזת נחלה בתוך העיר. אחתכניש אל עזוז קטנה ועל מנהג הקדם ובצדה חורבות להכנסת אורחים ואחת כנישסארדיהיל 6 גדולה ובנויה לתפארת עם ביתתלמוד תורה למעלה לתשב”ר ולומדים גם לשונות ולימודיית אחרים לרוח הזמן. וכנגדה עוד ביהמ“ד קטון עם מעט ספרים ליראי ד' וחושבי שמו. ועוד כמאהמשפחות יהודים איטאלינים ולהם ביהכ”נ יפה לבדם על פי מנהגם. וכחמשים אישמרוסיא ופולין גאליציא וואלאכיא ולהם ביהכ“נ לבדם כמנהגם. ועוד מניניםנפרדים למערביים ולאורחים הסוחרים במגרש העיר אצל הים [סמוך להעמוד הנפלאהעתיק שקורין אל מסילה ר”ל המחט שהוא עמוד אבן אחת גבהו כחמשים אמה והואמרובע וקו ששה אמות יסוב אותו וחד מלמעלה והוא עומד כנס וסביבתו מכתב קדומיהנקרא כתב החרטומים וכבר ידוע הוא בספרי התרים] היה לאזרחים בית הכנסת ישןנושן וקוראין לה כנסת אליהו הנביא (כי שם נגלה לראשונים) ונחרבה עד היסוד [עיין בספר אדרת אליהו לרב מאליכסנדריה שהיה מוכיחם על בזותם המקום הק' הזה שהיו יוצאים שם לטייל לאכול ולשתות ולהתענג ונבא להם שעתיד לחרב וכןהיה]. וזה כשלש שנים ברבות הטובה ורבו יושביה שמו הגבירים עינם לחומלה עלהביהכ"נ הקדומה הזאת ובנאוה מחדש בגאון הוד הדרת קדש לתלפיות כבוד וחןגדולה ורחבה ועמודי שיש ורצפת אבני שיש מרוקמים וההיכל כלילת יופי וכסאותעץ יקר משוח בששר וחלונות מרוחים שקופות בזכוכית יקרה כתפארת בתי כנסיותשבהיכלי כבוד באיירופי וביתר שאת עם גן נחמד ופרדס נעים סביב לה. ובשבת קדשנכנסים מעשירי העיר להתפלל שמה ובימות הקיץ יבאו מעשירי העם לשבת שם במגרשוסביבותיה לרוח הצח. רוב היהודים פה בעלי מסחור וקנין ומהם עשירים גדוליםונכבדים. רוב מסחרם בשולחנות (באנקירס) וחילוף מטבעות יען פה עוברים ושביםכל מיני מטבעות של כל המדינות ומחירם מתחלפות בכל עת אין להם מחיר קצבותמידי עולים ויורדים ויד מי תחרוץ בכל אלה יותר מהיהודים? וביותר תפרוץ פההמסחר בצמר גפן תוצאות הארץ ובמשי. גם בעלי מלאכה בכל מלאכה ועבודה ואף גםעניים ואביונים דלים ורשים גרים ותושבים לא תחסר בה. להם היה לראש האדםהגדול הנודע בשערים לגאון ותפארת הרב הכולל מו“ה דוד חזן ני' (ז"ל) ועתההרב הגדול צדיק נשגב כמוהר”ר נתן עמרם יצ“ו ומגבירי וראשי העדה ה”ה הגבירהנכבד הישיש נדיב לב מו“ה חיים רוסאנא יצ”ו ובניו היקרים סי' משה יצ“וואחיו ואתם הסופר החו”ש ירא ד' מכובד כהר“ר יחיא מזרחי יצ”ו והגביר הנכבדסי' משה נחמן יצ“ו והגבירי' כהר”ר מנחם סאוואראס יצ“ו וכהר”ר ראובן אבוגאנח יצ“ו ובניו וסי' יוסף חאכום יצ”ו. היהודים יושבים פה שלוים ושקטיםבחופש ודרור על כל מעשיהם. וביותר חפשים הם אלה אשר תחת מחסה צירי ממלכותאיירופי כי לא יבצר מהם מאומה. מנהגם בתפלה ובביהכ“נ ומבטא שפתם בלה”ק ובמוסר ודרך ארץועבודת ה' ככל אחינו הספרדים במדינות ההם. דלת עם הארץ מחזיקים במנהגאבותיהם לאכול בידיהם כפות ידם לכף ואצבעותיהם למזלגות. שבתם ושנתם עליריעות האדמה. גם במלבושיהם ועטיפות ראשיהם ככל מנהגי ארצות הקדם. לא שינולשונם בגדיהם ושמותיהם. ועשירי העם גם מהאזרחים למדו לעשות כמשפטי אנשיאיירופי במאכלם ובמשתם ישיבתם ושנתם בכל מהלכם. רובם גם החליפו בגדיהם המהנשיהם ובניהם גם לשונם ירגילו לדבר בשפה איטאלקית המתהלכת בארצות אלה ביןרוב הגרים והתרים ובבתי הצירים והמסחרים והוא פה לשון כללי יותר משארילשונות אייראפי. בכל בתי העשירים ימצאון שתים שלש שפחות כושיות מקנת כסףלעבדות עולם (יש שפחה במחיר עשרת אלפים פייאסטר שני אלפים פראנק) היאותהעפ"י חוקי המדינה באין מעצור. אבל עבדים לא יאספו בעתים האלה אשר כתב הדתנגלה העבד הבורח מאדוניו אין עליו משפט או כי יבא יומו לעמוד בצבא יובאבמצות הממשלה. וגם כי רובם ככולם הם מאמונת מחמאדי ולא ישרה נפשם בהם ולכןטוב להם לשכור משרתים שכיר חדש או שנה הנוח להם מעבדי הכושים. וגם אלההשכירים אינם צריכים לשבות אצלם ביום השבת כעבדי עולם והשפחות מקנת כסף שהןבמצות המנוחה בשבת. דרך כלל אבטיח לכם כי פה דת היהודית עודנה זורחת בכלתוקפה וגבורתה. וביתר שאת מזמן הקדמוני (הרמב“ם ז”ל בפאר הדור סי' קנ“בהרדב”ז ז“ל ח”א וח“ג רב”צ אשכנזי שו"ת סי' ג' כו' אשר בימים ההם פרצו כמהגדרים ויעבורו גם בגופי הדת) ואין מבני העיר האזרחים אשר יעשה ביד רמה נגדהתורה והמצוה. וביד הרב חכם פאשא גם מקל חובלים לענוש עושי רשעה וסלףבוגדים ולהקים הדת על תילה. אך על זאת אשתומם ואשוב אתפלא בהתבונני על קדמות היהודיםבעיר הזאת משנות אלפים ומספרם הרב והעצום מימי קדם כפלים כיוצאי מצרים (סוכה נ“א גיטין י”ז) גם בזמן הרמב“ם ז”ל וגאוני בתראי היו כפלי כפלים מאשרהם גם היום. וזה שלא כמנהג העולם אשר ההמון הולך ורב ומה הגיע אליהם? אמנהכי מיעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון בתגרת יד מלכי רשעה בחימה שפוכה אבל. לאנדע פרטי העוברות עליהם כי אין ביד אזרחי הארץ ספר דברי הימים אף אפס קצהולקורות חייהם ומקריהם גם משנים מועטים אי מזה באו ומה הי' להם. ואולם גם אםנשארו מעט מהרבה הלא זה רבות בשנים יושביה לבטח באין מחריד? אם לא כי יד ה' עשתה זאת בורא עולם וצאצאיה יוצר חלד ויושביה ית"ש אשר פה במצרים שם לו חקלא נשוב בדרך הזה והארץ משכלת והדברים עתיקים (ראה מצרים). הודעתיכם היום את אלה דברי המעטים לבל אצא ריקם להכזיבתוחלתכם או לשקר הבטחתי. ובזה יתמו דברי פה כי קשה יומי בזה לא יתנונילדרוש ולחקור ולהתחקות על שרשיהם כחפצי. ובפקודת הרופא הנני נאכף לעזובהעיר הזאת ומחר בעזה“י אני נוסע מזה והיה זה שלום. ונוצר נפש האדם ית”שישמרני בדרך זו אלך. יעקב סל"ה. ג. אמאנות. – מרמה. – מאנצורה. – בית גאמאר. – זיפתא. יום כ“ה אב בבוקר השכם עזבתי אליכסנדריאה ונסעתי בעגלתהקיטור על מסלת הברזל. עברנו גם גשר ברזל המתנשא על הנהר נילוס. גם מעברותדוגה בכפר זאיאת [ועתה גם ברוחב הנהר הזה נעשה גשר גדול רחב ידים] ובאנובשעה התשיעית (או שלישית) אחר הצהרים לעיר סאמאנות העומדת על שפת הנהרמערבה למצרים ולנסיעתי לעיר מאנצורה צריכים לעבור עוד מפה בספינה ערביאיתרוחב הנהר ולארכה ונסב הגבול כמהלך ארבע שעות מזרחה. בימים האלה חג גדוללמצרים בעיר תאנתא (תראנה עוד הלאה) מקום שם קבר סייעוד אחמאיד אל בידיב”ימקדמוני קדשיהם. וביום י"ב לחדש… הוא יום הולדת שלו. ועל קברו בית תפלהרחבת ידים ושם ינהרו ויתאספו גם ממרחק המון אדם רב אלפי רבבות אנשים נשיםוטף רגלים רוכבי גמלים סוסים וחמורים. ועגלות הקיטור ואוהלים רבים לא יספר. נוסעים ושבים ששים ושמחים בתופים ובמצלתים שירים ומחולות ושוק גדול שמה בעתהזאת שמונת ימים ועוד שמונה ימים להמפגרים לבא ומאחרים לצאת כל סוחרי ארץמצרים ומשארי ארצות יתאספו שמה. מוכרים וקונים כל איש מצוק ורע לב וקשה יוםיבא טאנטאה. פה כל גנב כל עושי רמיה כל עושי עול כל תועבה וכל טמא לנפש פהטאנטא ימצא חית ידו ישיג תועבתו ישביע תאותו ומאומה מאיש לכל חפצו פה לאיבצר. עם המון נוסעים מאלה המתקדשים ליום הכסא (מולד) ארחתי בנסיעה הזאתאשר העגלות היו מלאים מהם ועל הגגות עומדים צפופים וקול המולה מצלצל אזניםכי לא סדרים בנסיעה הזאת. ומי יעצור ברוח האמונה החזקה בסער נורא? ובירידתיפה סאמאנות על דרך טאנתא וכל כלי בשני ארגזים היו בעגלות נושאות המשאותוהסחורות. ובטרם פתחתי עיני לראות אנה אני בא והעגלות הפכו פניהם עם כלהכבודה על המסילה הפונה טאנתאה. כי אץ לו הדרך מפני העגלות הבאות מנגדובלבול ההמון הרב וכי אך זה מקרוב כלתה מלאכת הדרך הזה ועוד לא סדרים להנהוגם כלי בארגזי חלפו עמהם. בין כה וכה ויהי ערב נשארתי ללין פה. העירסאמאנות צרה להכניס בקרבה כל המון הנוסעים אלה ההולכים וחוזרים דרך עליה. על כן המה שטוחים על פני כל הארץ חוץ לעיר בטח. אלה באוהלים ואלה תחת מתוחאהל הרקיע באין פחד משודדי לילה ואורבי יום. כי חתת הממשלה ומשפטיה הטוביםוהחרוצים תעצור בעד כל עמל ביתר שאת גם מארצות אייראפי. שם שכנתי גם אניבטח בדד יעקב בלי חברת יהודי ואין מכלים דבר. אלמדה נוסעים דרכי מרמה של המצריים (ציגיינר) הנודעים לשםעולם. ואת הידיעה הגדולה אשר קניתיה בכסף מלא ומגינת לב אתנה לפניכם מתנתחנם בעין יפה עמדו ושמעו! החושך כסה ארץ. רקיע השמים ממעל לראשי זכיםטהורים. אך הכוכבים כבדולח נוצצים ועפים במסילותם. ולהבות אש בינות המשפחותהנספחות לאגודות כה וכה המבערות עצים וקוצים כסוחים לבשל ולאפות מן הבאבידם האירו פני החלקה הטובה. קול המולה תוהם בין המחנה הכבודה. אלה מפהמפזזים ומכרכרים לקול תופים ומצילתים שרים ושרות. אלה יחוגו וינועו בלהבתאש אמונתם בתפלתיהם. ושם סעיד אל בידיב“י אל בידיב”י 7 לא ימוש מפיהם. ואלה מפה מריבות ומצות חרפות ונאצות. קולענות אנכי שומע. ערכתי משכבי גם אני בין ההמון כי צרור כספי היה בחיקיושמתי כרי וכסתי תחתי וסביבותי ואשב מסב להתבונן על המראה הגדול הזהומקטרתי בידי להעלות עשן הטאבאק ולבי מתמרמר על ארגזי לא אדע אנה הלכו. והנה איש מצרי קרב אלי עטוף בטליתו וישב לרגלי בענוה. ברכני סלאם עלייכוםיא סידי! (שלום עליכם הא אדוני)! עלייכום סאלאם מיסיכום אל כיר ערבךטבא 8 (מאת ערבך טבא גר אדוני בארץ! מאיזה עם ומדינה? עברי אנכי פראנגי (איש איראפי) עבדך אנכי עבד אלקים מהנפשך לקנות להשיב נפשך הלילה ואביא לפניך מהשוק. אין מחסור דבר אם אבטיחקרוב לנו פה הא לך קשיטה ולך הביא ונאכל. יהי לך הקשיטה הנה מוכן אתי. איןחנפים וערומים כמצרים 9 מיהר והביא אבטיחאדום כדם וישסעהו. אכלנו בין שנינו ונתתי לו הקשיטה (פייאסטער). ערבה ליחברתו בספורים והגדות מעשי ניסים מהקדוש סעיד אל בידיבי ודת הימים והשוקוהמסחר הגדול. הקולות חדלו ההמון דממו ונרדמו. גם הוא הולך ושב ויאמר לידבר סתר לי אליך אדוני אך לך אגלה. “דבר”. הנה בכפר סמוך לפה אשה אלמנהשכנתי אשר מצאה אוצר בבטן האדמה מטבעות כסף טהור עתיקות מאד מלא פך ומיראתהלגלותם מפני הממשלה הנם טמונים תוך אהלה ואיש לא ידעם בלעדי. ואדוני כיפראנגי אתה מוסר הממשלה לא יגע עדך הלא תקנם במחיר מועט ולך יהי' למנה. טובתדבר אבל כסף אין עמדי (כי יראתי להגיד שיש בחיקי מעות) זאת לא תהיה לשטןאני אעבור עמך למאנצורה ושם תתן לי אך איש אל ידע. מחר יהיה הדבר הזה. והואהולך ובא ומגבב דברים ומורה אל המטרה לתפוש לבי אל המציאה הגדולה הזאת. בבוקר השכם עודני מתפלל והתפילין בראשי ובזרועי והוא ערב לבו ונגש אלי לאמרלי לבא עמו אל הכפר הקרוב אך שני מילים. לא אוכל אמרתי בתקותי על העגלה לבאעמה טאנתאה לחקור על הארגזים כי אינם ואולי עוד יבאו. עוד היום גדול בא נאעמי אל תרחק ללכת ובטרם יבאו העגלות ואדוני פה. לא אוכל ללכת עמך אם אתהתבא אלי הנה ואראה מה. אביא לך ארבעה וחמשה מהם למראה ואתה תשפוט. מהר ולךןאל תעצרני. הלך עד בוש שעה אחת והביא לי חמשה בהחבא. הוליכני אל תחת אילןמוצל והראני מטבעות כסף עתיקות מאד חלודות בחיק האדמה ואבינה בהם היטב – ידעתי מה המה. נקיתים וטיהרתים בסלע ובעור ואחד רקעתי עד אשר דק והנהו כסףמזוקק כן האחרים. עוד לא האמנתי להשען על תבונתי ולקחתי אחד ובאתי העירה אלהצורף וגם הוא נסה בהולם פעם על המקבת ואמר כסף טהור ואם רצוני יתן לימחירו… חזרתי אליו תחת האילן וקניתי ממנו באמרי פי במחיר רבע מערך שויולהתיכם באש והוא מיהר ללכת להביא כל הנמצא. הוא רץ והעגלות באו. פעם ראשונהלא פניתי עוד ללכת אתם. עתה אעשר פעם אחת כי גם מטבעות עתיקות כאלה כפליכפלים במחירם. אני יושב תחת העץ בעינים כלות על המלאך (המצרי) המצליח דרכי. לא אחר משעה והוא בא עיף ויגע עטוף באדרתו אך נשמתו בו ומתחת למדיו שק עםארבע מאות ועשרה מטבעות מאלה אשר עוד מהם בידי למשמרת. כולם מעשי ידי אומןאחד. גם עוד הרבה מאלה אשר הביא בחנתי על האבנים ושחקתי על העצים ובעפרוכולם שוים לטובה. נתתי לו מחירם מטבעות זהב עובר לסוחר. לא בקשתיו עודללכת עמדי מאנצוראה גם (באקשיש) מתנה לטרחתו. הוא נס וימלט ולבי שמח בכלעמלי. כל עכבה לטובה חשבתי בלבי לו לא התמהמהתי כי עתה לא באתי לכל העושרלהשתכר על אחת שבע. לטובתי נתחלפו העגלות ולא מצאתי ארגזי. יום הששי עש“קהיה לא הוחלתי עוד ללכת טאנתאה עם העגלות השניות לעת ערב ונכנסתי לשבותבעיר הזאת האחת בתי אורחים והודעתי ע”י הטעלאגראף לאליכסנדריא על דברהארגזים כי אינם. פה בחדרי לבד פתחתי אוצרי הטוב להתבונן עליהם ולשמוחבחלקי ואת הכסף המתוכן על שלימות המנין והנם חסרים מהמסחר שנים ועשריםובמנותי אותם פעמים ושלש ושוחקם יתר נראו לעיני על אחדים מהם מראה ירקרקות (געלבליך) ועוד אחרים ואשוב אבינה ואתפלא בהם עד כי לבי מלא ספק אם הם כסףואקחם אלה עם החמשה הראשונים אשר בחנתים היטיב הדק והלכתי אל הצורפים בשוקואשאלם אחת אחת צרפו ובחנו באש והנה גם אלה גם הראשונים נחושת סיגים אשר לאיצלחו לכל. משוש לבי נהפך לתוגה ושמחתי לדאגה. ברכתי דיין האמת בלב תמים. לא התענגתי עוד בשבת הזה מברכים ר"ח אלול. ריקם נשארתי מחפצי וכספי קויתילאור בוקר יום ראשון ונסעתי לטאנתא ומצאתי כל כלי אין מחסור בם וחזרתילסאמאנוד עם העגלה ועברתי בנהר נילוס בספינה ולמחרתו באתי לשלום לעירמאנצורא. היהודים פה נחמוני כי לא ראשון אנכי להתנזק בדבר זה. שולחניםמבינים וסוחרים יודעים נפלו פעמים רבות במצודת רמייתם זאת כי יודעים הםבאחיזת עינים או במלאכת הכימייאה עד שאין להבחין מראשית ואצלם כבר נודעתרמיתם ולא יקחו מהם כסף עד ישליכום באש הוא מצרף לכל. ואשר יבואו אחרי גםעליהם יעבור כוס התרמית ולא אהיה אחרון. והנה סוף מעשה אלהים חשבה לטובה ומאתו ית"ש לא תצא הרעות. האדם אך תמס יהלוך נפל אשת לא ידע מה שלפניו ואשר יהיה אחריו מי יגיד לו? ומה יתאונן אדם על הרע בעיניו אם אבן למוסדות טובתו ירה המגיד מראשית אחריתובנה עליה אושרו טובו והצלחתו ומברכים על הרעה מעין הטובה. אין חכם כבעלהנסיון (כאשר תראו עוד ממני רב מזה) כן המחסור הזה הביאני להתנודד בארץהתימן אחרי לא היו לי די הוצאות הדרך במישור להודו מטרת נסיעתי מראש אשרמשם שאבתי ידיעות רבת החמודות והשגתי הסגולות תקות נפשי גם שכר טוב בעמליראיתי ומה לי עוד כאשר תראו עוד הלאה. ד. מסע השנית קיץ תרכ"ד. – טאנתא. (וזאת אשר ראיתי ונודעתי מנהגים וספורים בעיר טאנתא הנז' בהיותי שנית בארץ מצרים קיץ תרכ"ד קראתי מהדורא חנינא) העיר טאנתא אומריםשהיא צוען מצרים שכן תרגם יב“ע תאנים מצרים. והיא באמצע הדאלתא יושבת עלנהר נילוס וסביבותיה כר נרחב מלא דשן ושמן. עתה היא עיר גדולה וסוחרת גם כלהשנה לצמר גפן ובה בתי מלאכה (פאבריקען) לסוחרים רבים וגדולים גם מאיראפי. הפעם הזאת חשבתי דרכי להיות בה עת המולד זמן היריד הגדול אשר התחיל שנה זוי”ב תמוז וישבתי פה שבעה ימים כי לא יכולתי לנסוע מזה מפני רוב ההמון וגודלהדחק בעגלות הקיטור עד שגם שטר השילום (ביליעט) אין להשיג וגם אסון גדולבהעגלות וכמה אנשים נהרגים בהם בכל שנה. ביום ובלילה מלאת צאן אדם כארבהלרוב ואיש את אחיו ידחקון. בעת הזאת כל בתי העיר וכל רחובותיה מלאים אנשיםונשים אף עד שאין לעבור ברחוב רק בדוחק מאד מהלך מאה אמה (שני מאות רגל) במשך חמשה מינוטין כאשר בחנתי. לפנים לא ישבו פה יהודים בתמידות כי קדושההיא בעיני המוסלמאנים רק בעת המולד באים לרוב מכל המקומות ועתה ב“ה יושביםבה כעשרים יהודים כאזרחים ועשו להם גם ביהכ”נ ושוחט כמנהג כל הקהלות ומהםעשירים ונכבדים. מסחרם שולחנית וצורפים אבל העיר הזאת טמאת השם לא תניח מדהטובה. קסם הוא על שפתי היהודים בארץ מצרים שכל הבא בעיר התועבה הזאת בא תוךשער החמשים משערי טומאה. ואני אמרתי בהלצה אם מצרים ערות הארץ טאנתא ערותמצרים היא. קבר נביאם הזה הוא תוך העיר ושם בנין גדול ומפואר מאד ועתהזה שבעה שנים עוד בונים ומוסיפים על הקדמוניות עד שאין כבנין הזה בכל ארץמצרים ולה ארבעה שערים בארבעה רוחותיו. ושם עושר גדול סגולות ואוצרות מלכיםמרוב הנדרים והנדבות אשר יפל ושנה שנה מכל הבא לסחור ולהתטהר בה. הסעידאחמאד אל בידי“בי הזה חי בשנת ארבע מאות לחשבון הישמעאלים (אשר חשבונם בכמו 584 אחר חשבון הנוצרים אשר ימנו היום 1281) ככתוב על מצבת קבורתו וקדוש הואלהם מכל נביאיהם אשר היו אחרי המחוקק דתם ואותותיו ונפלאותיו בחייו ובמותועצמו מספר. ולו היה תלמיד אחד נזיר (דארוויש) פרוש מתענוגי העולם ולא נשאאשה מימיו וגם הוא קבור אצלו ועושים לו בכל שנה חופת נשואים על קברו. שומההיא בפיהם כי החופה הזאת מרצה על עוברי עברה בזנות והוא חטא רבים ישא כי לאנשא אשה ולכן יבואו מכל הארץ להתטהר פה מעונותיהם לבא להתטמא פה. וכל אישואשה הזוכים להתטמא עוד בחצר הכבוד הזה וסמוך לקברו הרי זה משובח. יש נשיםשאינן מולידות תחת בעליהן ונודרות לבא פה עת המולד למען תנאפנה ובזכות זהיפקדו בזרע אנשים על כן כל הקדשות מכל הארץ באות הנה במועד החאג הזה. וכלאשה יודעת איש באין מכלים כי במקום הזה הותרו כל העריות. ואם עד אחר המועדלא תמצא תאותה הוא תתן נדה ואתנן למען לא תשוב ריקם לביתה ותחת כל השמיםתזנינה ולא תכלמנה. תוך העיר לא תכיל אף אחד ממאה האנשים הבאים בימים האלהושכר הבתים מהחודש הזה יקר מכל השנה ומה גם החנויות והקרונות והאצטבאות אשרבמדת טפח יושכרו. ומחוץ לעיר עד שני מילים סביב יעשו אהלים וצריפים ומלונותלדירת אנשים וחנויות לסחורות ובתי קאהווא ולכל משקה יין וי”ש לרוב ובתימשחק מהוללים ומהוללות מחוללים ומחוללות וגם על האניות הקטנות ובסירות דוגהעל כל אורך הנהר מלאים אדם כילק. ובאלה הימים אין חושך ואין לילה. כל הבאהנה איש או אשה ילכו להשתטח על קבר הנביא הזה ותלמידו הדארוויש וידור כמתתידו. מובן שלא על נקלה ומיד יוכלון להכנס שמה וכמה ימים יעמוד על המשמר עדיוכל להגיע עד הקבר. היהודים ספרו לי מופת גדול אשר שמעו שנעשה בימים האלה לאחדמוסלימאן הבא להתקדש פה. כפרי אחד ממהלך יום בא רוכב על חמורו והלך להשתטחעל הקבר והניח אתונו אצל פתח השער בין ההמון והוא דחק ונכנס. אחרי התפללויצא ולא מצא חמורו כי נגנב. חזר על הקבר והתקצף ואין עונה הלך אצל שכנומהכפר אשר גם הוא בא בחמורו ושאל ממנו שישאילנו חמורו וילך וישוב לביתוויקח עמו חמורו אחר ויחזור אליו מכירו עשה עמו החסד ונתן לו חמורו ללכתולבוא. הוא יצא מן העיר לא הרחיק ללכת ונפשו עגמה ויגעה ירד מהחמור לנוחכחום היום ויקשור רסן החמור ברגלו ושכב והוא נרדם ויעף הגנב בא וחתך הרסןמרגלי האיש וילך לו. אחרי הקיצו ראה כי גם החמור השאול נגנב תלש בשערוויחרד חרדה וילך הלוך ובכה על הקבר בקצף ונאצות וידבר קשות אל הנביא השוכבפה זה שמונה מאות ואחד ושמונים שנה ויגד לו כי אם לא ימצא חמוריו לא יבואעוד אליו ויזהיר גם כל יודעיו למנוע רגלם ממקום הזה. עודינו מתמרמר ומדברעל לבו נתנמנם מעט אך עיניו נסגרו ולבו ער והנה איש מראה לנגדו עטוף לבןוקוצותיו תלתלים על כתפו ומראהו נורא וקדוש ויאמר לו מה לך פה כי תעתירדבריך. איך לא אתקצף ואקלל וכה וכה קרה לי בעבור כי באתי לשם ולכבוד… “אמור סאמכני יא סידי”! סלח לי אדוני אמר לו האיש הנורא "סאמאכני יא סידי! אל תדאג לך לרחוב הנוצרים ושם מבוי מימין ובשמאלו החצר פלוני תכניס תוךהחצר פלוני ותדפוק על דלת פתח בית פלוני בקרן הימנית ותקרא בשם האשה פלוניתותאמר לה בשליחות בעלה זה שמו… שתתן לך החמור שהביא אמש וגם החמור אשרהביא היום ואמור לה אלה ואלה הסימנים שהגיד לה בעלה והיא תתן לך מיד שניהחמורים ואף מתנה (באקשיש) לא תבקש ממך. והאיש הזקן נעלם ממנו והוא הקיץוישא את רגליו אל הרחוב והמקום ההוא ועשה ככל אשר צוה עליו הנביא ולקח שניהחמורים וילך שש ושמח וחזר אל הקבר ונדר נדרים לבא עוד בכל שנה ולהרבותכבודו בכל אשר תשיג ידו. המופת הגדול הזה עשה לו כנפים ומלא את העיר מפה אלפה. ידעתי אלופי ומיודעי כי המשכילים שבכם לא תאמינו אף תמלאושחוק פיכם גם אני לא אבטיח לכם ולא אשבע אם אמת נכון הדבר אך כזאת שמעתי גםמפי היהודים אשר גם הם אך שמעו מהמוסלימאנים הנשבעים בד' ובנביאם ובסייעידאחמאד אל בידיבי אכן לשקר שבעו? לא אלאה אתכם עוד בהגדות וספורים אותותומופתים עוד רבות וגדולות מאלה כי מי בכם יאזין ויאמין. ואולם למען תדעוממרחק שמץ דבר מאמונתם וכח דמיונם החזק אציגה נא בזה עוד מעשה קטנה ויפהאשר שמעתי. אחרי שבעה ימים לשבתי פה דחקתי בעגלת הקטור בעמל רב והלכתילסאמאנות ומשם באתי בספינה קטנה ללכת בית גאמאר. הספינה היתה מלאה גבריםנשים וטף מחוזרי החאג בשמחה ושירים. וישבתי בירכתי הספינה אצל רב החובל כיראיתיו איש מבין ונשתעה על אודות הנביא הזה ומעשיו והוא מפליא להשתעות הרבחשק והתלהבות. אמרתי ומדוע יטמאו מקום הקדוש הזה בכל התועבות והטומאות אשרגם לכם לעון פלילי ולחטאת גדולה יחשב ואנחנו ידענו כי כל עץ תוציא פרילמינהו וכל ענף תוציא יבול משרשה איה קדושתו ואיפה טהרתו? “אף הוא השיבאמריו” אספר לך את אשר קרה כבר לפנים. הפעם בא איש ישר מרחק מהלך שלשים יוםלשם הנביא הזה דחק ונכנס להתפלל על קברו ובהכנסו ראה נואף ומנאפת חבוקיםויחר לו מאד והתקצף ויאמר אין זה מקום קדוש כי אם בית זונות ומערת פריציםויפן וילך לו אל ארצו. בצאתו את העיר והוא רוכב על פרדתו על שפת היאורועמדה הפרדה והטילה מי רגלה וירד אל מימי היאור. והנה איש גבור חיל יוצאמהיאור וחרבו שלופה בידו ויאמר לו מה עשית כי טמאת את היאור במי רגליפרדתך? ועתה או תאסוף מי הרגלים מן היאור או תתן ראשך תחת חרבי החדה ומורטהלמענך והאיש בכה והתחנן לו האוכל להסיר מי הרגלים מן מי היאור הגדול אשרכבר נתערב ונתמלח? אמר לו הגבור אחת דברתי אם אינך מסיר הטומאה מהיאור אסיראת ראשך מעליך היום. האיש כי ראה כי כלתה אליו הרעה אמר לו הלא תגיד ליאדוני הגבור היוכלו מי רגלים המועטים לטמא את מימי היאור הגדול הזה השוטפיםבכח חלפו ויעבורו הלא כאין הוא הטפה בתוך הים? אמר לו הגבור ומה תוכל טומאתהטמאים המועטים לטמא קדושת הים הגדול של איש קדוש ונורא? אז הבין האישהאורח כי שגה וטעה בדמיונו על משפטו ובקש סליחתו וחזר להתפלל על הקבר הזהוידור נדר לבא עוד בכל שנה ושנה. ידעתי מליצי רעי! כי גם בזה לא תאמינוולכם המשפט אך אל תשיתו עלי עון כי הבאתי לפניכם ספורים כאלה כי אולי ימצאואיש או זמן אשר יצטרך גם לזה ואין לכם בזה דבר לבטלה. ביום השמיני כשנפטרין הוא חג גדול ביום הזה ירכיבו אתהנשיא (השיך) המושל על הבית הזה והוא ממשפחת הנביא הזה ובידו כל טוב המקוםוגם הוא קדוש להם וכבוד גדול יעשו לו. הוא יושב על סוס דוהר הדור ומקושטלהפלא מעוטף ירוק (גרון) בלבושי יקר הוד וגדולה רחבים וארוכים ואחריו רביםגדולים ונכבדים ולפניו בכלי שיר וזמרה ויפנו דרך לפניו בקול שמחה ויסבב כןבכל חוצות ורחובות העיר. ביום הזה שכר הסוס והחמור רבה מאד אין כסף נחשבוילבשו הגברים שמלות נשים ונשים שמלות אנשים גם הטף ילבשום בגדי כבודויסבבו בעיר רוכבים רבים בכל מיני צחוק. יצביעו פניהם וכל גופם ויתחפשוכחיות ובהמות להרבות השחוק. אין קץ לכל השמחה וההוללות אשר יעשה ביום הזהוהאורחות היוצאות והבאות ילכו על הגמלים והסוסים והחמורים כולם בתופיםומחולות ומצלתים כי יבואו הם ונשיהם וטפם ואהליהם וכל כלי ביתם. העריםוהכפרים אשר במהלך שנים שלשה ימים סביב לעיר הקדשה הזאת ישארו ריקםמיושביהם כל הדלתות בשוק יסגרו דממה שוקטת בכל רחובות ואך הדרכים מלאות אדםכילק בקול המון שירי זמרה והגמל ההולך ראשונה עם כבודת הבית מקושט ומזוייןבכל מיני צבעונים ותכשיטי כסף ואדרת שער איש כפי אשר תשיג ידו. אחר שלשהחדשים יש עוד חג בעיר הזאת לנביא הזה והוא נקרא מולאד קטן וכן בכל ערימצרים מקום שם קבר מי מנביאיהם יקדשו המקום לבא יום אחד בשנה לשמחה והוללותושוק גדול לסוחרים במקומות ובימים ההם וראיתי מהם גם במצרים העליונה אשר שםלרוב. אז זכרתי ימים מקדם בהיות ישראל ויהודה יושבים לבטח עלאדמתם ומקדש הקודש בנוי לתלפיות בתוככי ירושלם עיר הקודש באמת ומזבח ה' עלמכון מקדשו מה גדלה אז ורבתה ההוד והכבוד הצבי והתפארת החן וההדר הששוןוהגיל בעלותם ליראות את פני האדון ה' צבאות שלש פעמים בשנה ונותן התורהית“ש מבטיח לעולי פעמי רגל ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלהיך. ומה נהדר היה אז עיר קדשנו ותפארתינו בהקהל אליה רבבות אלפי ישראלבעוז הוד הדרת קדש בהתלהבות שלהבת יה קדושה וטהרה ורוח הקודש אשר שאבו כלאיש ישראל ממעיני מי הקדש היוצאים ממעין בית ה' אלקינו. הכהנים והלויםמשרתי אלהינו בעמדם לשרת בקדש הנביאים והחוזים מטיפים חזיונות ומראות אלהיםקדוש ללמד להבאים בחצרות בית ה' מוסר השכל תורה ומצות ומנעימים שירותוהללויה במליצה נעימה ורגשת קדש. לזכר זאת ידעתי להבדיל בין קדש לחול וביןטמא לטהור. יה”ר שיבנה בית קדשנו ותפארתינו ותחזינה עינינו בשוב שכינתולציון כימי עולם וכשנים קדמוניות בב"א. נשוב למסע הראשונה. העיר מאנצורה יושבת על שפת הנהר הפונה קדמה למצרים על דרךהעיר דימיאט (אשר אצל הכפר איזיבה שלש שעות צפונית לדימיאט נופל הראש הקטוןשל נילוס הנקרא (שירקייה־מזרחי) בים הגדול) ומאנצורה עיר גדולה ומסחרה רבבצמר גפן היוצאים ממנה באניות ועגלות הקיטור לאלכסנדריא. יהודים בה מעטכארבעים משפחות מעט מזעיר מתושבי העיר לפנים ורובם מאזרחי מצרים ודימיאטאשר לרגלי המסחור שנתרבה פה באו לגור הנה ונתמלאו מחורבות דימיאט כי עתהבדימיאט מתי מספר. היהודים פה טובים ביתר שאת מבכל יושבי ארץ מצרים בכלעניניהם. רובם עשירים סוחרים שולחנים גומלי חסד טובי לב ומחזיקים בתורהומצות. ועליהם אלוף לראש איש יקר ונכבד ורב חסד הן גבור ויראת ה' אוצרוכהר“ר חביב חאסון יצ”ו חכם לב וקובע עתים לתורה והגביר הנכבד טוב עין ויקררוח סי' סעיד היימאן (ז"ל) וח“א האברך הגביר טוב לב ונדיבת רוח סי' אברהםהיימאן יצ”ו והגביר היקר ירא ה' באמת כהר“ר מאיר חפץ יצ”ו וכל העדה הק' טובים ונעימים זה לזה באהבה וה' שמה. להם ביהכ“נ קטנה ושו”ב וחכם ירא ה' מחכמי ירושלם ת“ו כי המה מבקשים ומוצאים תמיד שו”ב חכם ויר"א יותר מבכל ארץמצרים. יום ו' אלול נסעתי משם בספינת ערביאית אל הנהר ההואולמחרתו באתי לעיר בית־גאמארי עיר סוחרת כמאנצורה אך קטנה ממנה ובה כעשריםבתי יהודים. ובראשם האחים הגבירים היקרים כהר“ר אברהם וכהר”ר סלימאן וואהביצ“ו ובבית אברהם הזה בית הכנסת נאה לכל בני העיר וגם להם שו”ב מחכמיירושלם ושם מעבר רוחב הנהר עיר זיפתא 10 רבת המסחור ובה חמשה בתי יהודים סוחרים ושולחנים. משם הלכתי באניה על הנהר לעיר באנהיי רבת המסחור בצמר גפןבנויה על תילה לתפארת מזמן קרוב על ידי מסחרה ועגלות הקיטור העוברת שמה. בהכעשר יהודים והגביר פארחת וואהב נשיא עליהם ובביתו ביהכ“נ קטנה ושו”ב וחכם. בדרך עברינו על הנהר ראיתי הארמון הנשגב הבנוי כמו רמים על שפת הנהר צדוהאחת עומדת תוך המים בנין גדול וחזק עד להפליא וסביבותיו גנות ופרדסים מכלעץ נחמד ונעים כגן ה' והרבה בתי מלאכה פאבריקען – ומבשלות צוקער ועבודה רבהוכל תענוגות בני אדם אשר יסדה ובנאה הנסיך הגדול מושל עריץ וישר מחאמאד עליפאשא בימי מלכו וגבורתו מלך במשפט העמיד וכנן ארץ מצרים. בכל הכפרים בדרךהזה ראיתי מגדלים אפרוחים תרנגולים ויונים רבים מאד לאין חקר ע“י תחבולותאנשים המוציאים האפרוחים מהבצים בלי חימום תרנגולת חופרים גומץ באדמת עפרחול חם ומניחים שם הרבה בצים יחד בחיק האדמה לעין השמש ומכסים עליהם זבלועפר לחממם מחום היום ואחר עשרה או ט”ו יום מסבבים על ערמת העפר ושורקיםומצפצפים כתרנגולת קא קא ככה ימים מועטים ומסירים המכסה והבצים מתבקעיםמאליהם והאפרוחים ישרצו על הארץ ומגדלים אותם לאט לאט. על כן בכל ארץ מצריםתרנגולים ויונים לרוב יותר מכל הארצות ובזול אבל האפרוחים הנולדים על אופןהזה קטנים בגדלם מאלה הנולדים תחת כנפי התרנגולת וגם לא שמנים ומסורבליםבשר ואף מהם לא יצליחו לגדל זרע אחריהם 11 וגם הבצים המה פה בזול. מבאנהיי נסעתי בעגלת הקיטור שלש שעות ולעת ערב ט"ו אלול באתי אל קיירא (קאהרא) של מצרים הנקראת מצרים החדשה. ה. קאירא של מצרים – כל מנהגי היהודים והבי"הכנ. העיר העתיקה אשר כל חוקרי תבל ותרי הארצות אספו אליה אמריםוספורים חמרים חמרים והוציאו ממנו גנזי מסתרים ולכולם שערים חדשים אשרימצאו עוד מאה שערים ומה יכולתי עשות כהם ואם אמרתי לבקר אחריהם אין זאתמטרתי גבר במסילתו יעלה ולא יעבטון ארחותם. ואנכי אתנהלה לעטי לרגל המלאכהאשר לפני מעניני היהודים ואת אשר ראו עיני ואשר קראני ויתר דברים אספרהבקצרה כאשר יביאני הענין וחיך מבין יטעם לו. פה כשש מאות משפחות יהודיםמאזרחי הארץ מלפנים ומעט איטאלקים תוגרמים בבליים סוריים אשר כולם בשםספרדים נקראו וכששים בע“ב ויחידים מרוסלאנד פולין גאליציאן כו' אשר בשםאשכנזים נקראו (ולהם ביהכ"נ לעצמם) וכמאה וחמשים בתי אבות קראים ברחובמיוחד אצל רחובות היהודים ובית הכנסת גדולה לעצמם כדתם ומנהגם ובין היהודיםלא יתחשבו. רובם בעלי מלאכה צורפים בכסף וזהב ומהם עשירים ומכובדים להםמורה וחכם ר' משה הלוי ני' מירושלים והנשיא הגביר אלישע ני' (אדבר עוד הלאהמהם ומספריהם 12 ליהודים ברחובותיהם עשרבתי כנסיות ישנים מאד בנויות על מנהג ארצות הקדם עומדות במעמקים בירכתיהרחובות והחצרות עם חלונות וארובות קטנות לא תואר ולא הדר בהבנאם עת ידהגלות והמדהבה היתה כבדה עליהם. ועתה ב”ה תקנו כמה מהם ומהם הורסים ובוניםמחדש אחת נקראת כנסת ר' ישמעאל בנויה על תילה בה מתפללים רוב אנשי פראנקוסוהרה“ג האב”ד ני‘. העתיקה שבהם כנסת מצרים עמדה לנפול והרסוה ובונים אותהמחדש בהרחבת גבולה ותהיה בעזה“י לתפארת בכל חוסן ויקר. גם כנסת פורטיגיזיםהרסוה ובונים מחדש ברוב יופי. כנסת רב משה להרמב”ם ז“ל עומדת על תילה. בהבצד דרום חדר קטון ונר תמיד דולק בה ואומרים ששם שכב הרמב”ם ז“ל שבעה ימיםאחר פטירתו קודם שהוליכוהו לאה”ק להקבר. כנסת רב זמרא להרדב“ז ז”ל. כנסת רבחיים להרב ר’ חיים כפוסי ז“ל. (תראנו הלאה) כנסת בעל הנס לא ידעתי מי הוא. כנסת טורקיא ישנה מאד ובה מתפללים הרבה מנינים זה אחר זה מתחילים בהשכמהכאור בוקר וגומרים ובאים אחרים ואחרים עד שליש היום. גם אצל כנסת ר' ישמעאלבית ספר גדול לתשב”ר יתומים ובני עניים בסדר נכון והשגחה טובה מנכבדי העירותחת פקודת הרב האב"ד ני' וילמדום כתב ולשון עברי ערבי איטאלקית וחשבוןוגלילות הארץ ועוד כמה בתי ספר (סקאלים) מאנשים מלמדים פרטיים לכל אשר ירצהלמלא ידו בכתב ולשון. אך על לשון אמנו שפת קדש אין דורש ואין מבקש כמו בכלהארצות יושבת שפת יהודית בירכתי ביתה אבלה ושממה בבגדי אלמנותה ואין מי סרלשאול לשלום לה. רוב היהודים יושבים בחלק מהעיר לבדם והיא אחוזת נחלתם מימיקדם ושם כל בתי כנסיותיהם וראשי רחובותיהם ננעלות בלילה ושומרים עליהם כמורוב רחובות העיר הקדמונית ומעט מזעיר מהעשירים יושבים גם ברחובות חוצה להוברחוב החדש לחפשית האויר גם מסתור היהודים וחנויותיהם סמוך לרחובותיהם. מובאות היהודים דלים צרים ורעים מהם אשר שני אנשים לא יוכלון הלוך זה בצדזה ומהם גם מקורות ועליות עליהם ובלתי מורצפות מלאות עפר ואבק ואשפתות אבלבתיהם מרווחות וגבוהות. טהרה ונקיות תשתרר בהם כן בבתיהם גם בבגדיהםוגויותיהם. האנשים והנשים לבנים (כאנשי אייראפי) ויפים ובעלי צורה ודעתטובי לב ואנשי חסד נדיבי רוח ובעלי צדקה מכבדים ומכובדים. גם פה רובהיהודים יסחרו ישאו ויתנו במעשי השולחנות (מחליפי מטבעות) באנקירס ומלויבריבית כי זאת למסחור גדול בארץ הזאת שכל מטבעות מלכי הארצות כולם יוצאיםפה כי היא מרכז כל המדינות ואיי הים ידה בכל ויד כל בה ואנשים מכל המדינותומכל האומות עוברים ושבים בכל יום לרבבות. ולהמטבעות שני ערכים ערך חוקהמלך וערך הסוחרים ועולים ויורדים וחריצות גדול לחשוב חשבונותיהם ורוב העסקהזה ביד היהודים עם נבון וחכם ומהם עשירים גדולים כגבירי איראפי וסוחריםלמרחבי ארץ לכל המדינות בבגדים וצמר גפן ומשי ובכל מקח וממכר ולהם יד ושםגם בבית הפחות והסגנים וכל טוב הארץ בידם כי דרך כלל יש היום פה דרור וחופשגדול להיהודים בכל דרכיהם ונכבדים לכל דבריהם ובהשפטם לפני השופטים יצאוצדיקים וזכאים ומהם מלומדים בתורה וסופרים בכתב ולשון ערבי שהוא לשונםובשארי לשונות ודור החדש רובם ככולם יודעים היטיב כתב ולשון ערבי איטאלקיתגם ענגליש מעט מזעיר בעלי מלאכה ואומני יד וחלושי כח המה גם עניים רביםנמצאים מעונים ומדוכים כי תחלואי הארץ ומכותיה רבו כמו רבו חולפים ועובריםבכל עתותי השנה רק בימי הסתיו ישיבתם טובה מאד. בחדש ניסן ואייר ישב רוחחזק קטב מרירי המזיק הנורא קוראים אותו אלכאמסין בחדש סיון מתחיל עלותהיאור ויתחזק החום והרוח יחלוף עתים שונים והמים יתעכרו ויתדלחו אין רגעבלי פגע ולרופאים ורוקחים שכר גדול בארץ הזאת כל האומר רופא אני ימלאאמתחות זהב. רוב יושבי הארץ מוכים בעורון עין אחת או שתים כאבי עינים בכלמיני תחלואים כמעט אין נקי בכל שנה נוטפות נוזלות אדומות נמוכי הראות אשרלא יראו חוטמיהם. לפני הבתי כנסיות וברחובות ישבו ויסבבו כמה עורים גםברחובות אגודות אגודות אחוזי יד בכתף רעהו ונער קטון נוהג בם צועקים ללחם. וזה מפני החום הקודח ואבק דק פורח וגשם אין להשקיט השרב ולהשכיב האבק והרוחחם מנשב מנגד פניהם והארץ כולה מישור באין הרים לעמוד נגד הרוח הצוררבכנפיו אבק דק וחול. גם מאכליהם חדים ומבושמים ובשמן שומשמין המזיק מאדלעינים גם אנכי לא נמלטתי מהמכה המהלכת הזאת ורופאי האירופאים לא מצאו לירפואות תעלה עד שהעלו תבלול על שתי עיני והכוני בעורון עד שלא יכולתי לראותגם את עין הארץ ונואשתי ממאור עיני ובחמלת ה' עלי נתנני לרחמים לפני אישיהודי רופא עינים היקר והנכבד סי' רחמים יצ"ו איש בוגדאתי הרופא אשר להפחותובטובו רחמני והביאני אל ביתו ובאבק סמים וכחול יקר עם פנינים ואבני יקראחרי יסורים קשים ומכאובות מרים העביר התבלול מבת עיני ותאורנה יגמלהו ה' כצדקו מעשי ידיו יבורך וצדקתו עומדת לעד. גם פה קשה להכיר בין ישראללישמעאל כי לשונם ערבי ובגדיהם הארוכות כמוהם כמנהג יושבי הארץ ובעוד אשרבשאר מדינות טורקיא לא יצנפו היהודים ראשיהם בעטרת בגד לבן סביב לצנפתםהאדומה מקנאת הישמעאלים פה רוב היהודים אך לבנים יצנפו בחול כבשבת ואיןמכלים דבר. כן פאתי ראשיהם אך המדקדקים יניחו מעט שערות (אחרי התגלחם כלראשם) ארבעים במספר (כדעת הרמב“ם ז”ל) וכדי לכוף ראשן לעיקרן והמה מכוסותתחת המצנפת היורדת עד גבות עיניהם כי אפילות הנה. וזקנם (היראים) מגודלכהישמעאלים יושבי הארץ ומגולח מעט על לחייהם ותחת הגרון. ודור החדש מהםהחליפו מלבושיהם בלבוש חדש טורקי מכנסים רחבים מאד ואזור רחב מלמעלה ועליהלבוש קצר עד הטבור יגיע ועל ראשם אך מצנפת קטנה אדומה אשר ציצית משי שחורסרוח מאחריו בין כתפיו ושערות ראשם גדל פרע ומוקף סביב. פאה וזקן אין ומהםגם בבגדי איראפי כולו. דלת העם מתנהגים בישיבתם ואכילתם וכל עניניהם כמנהגםהראשונים בארצות הקדם והעשירים ינעם להם מנהגי אייראפי ולא יבצר מהםמאומה. סדר תפילותיהם ומנהגם בביהכ“נ כמנהג הספרדים כן מבטאםוניגוניהם באין הבדל כלל. בליל שבת ק' או במועדים יאמר הש”ץ ברכת השבעשבתפלת לחש אתה קדשת או אתה בחרתנו בקול רם 13 מפני עמי הארץ שאינם יודעים בעל פה ואינם יכולים להתפללבלילה מתוך הספר וכל הקהל מתפללים אחריו בלחש עד סוף הברכה. עת יכניסו בןזכר לברית קדש יובילוהו לביהכ"נ בשירים בכלי זמר תוף חליל וכנור וינגנו כלמשך עת המילה ובקריאת השם תצללנה הנשים העומדות למעלה בעזרת נשים בלשונןמכה על החיך הנשמע כמו לֻו לֻו לֻו פעמים רבות מצלצל האזנים וזאת תרועתשמחה בכל ארצות הקדם. על סעודת מצוה זאת לא יעלה מאכלי בשר רק חמאה גבינהדגים ומיני מתיקה אף אם עושים לחם רב. סדר נשואיהם הקידושין והחופה ושבעת ימי המשתה כמנהג כלהספרדים. בביהכ“נ יש מקום אצל הבימה מושב לחתנים וכתוב על הקיר באותיותגדולות “חתנים” וחופת פרוכת פרושה על עמודים ממעל לראשם כי לא יעשו חופהבעת הקדושין כאשכנזים רק יפרשו טלית מצויצת על החתן ועל הכלה ויאמרו ברכתאירוסין ושבע ברכות. הנשים גם הבתולות בזול מאד בארץ הזאת. אין די למוהרומתן אשר צריכים האבות לתת לבנותיהם ואם אין לא במהרה תנשאינה. הנשים בצאתןהחוצה יתעטפו כל גויותיהנה בשמיכה גדולה שחורה של משי מכף רגל ועל ראשו ועדגבות עיניהן. תחת אשר בשאר ארצות תוגרמה תתעטפנה לבנים. ועוד מטפחת שחורהמכוסה על פניהן היורדת עד החזה אשר אך שתי עיניהן הכחולת ונקרעות בפוךיוצאות ממנה לראות את הדרך. וכן כל נשי הארץ לבד אלה מבנות העשירים מדורהחדש אשר בחרו בבגדי חופש איראפי. וכי ימות להם מת (יבולע המל"נ) יעשו מספדגדול ואבל כבד תקרחנה תמרוטנה באין מעצור מענות ומטפחות. וזאת ראיתי פהמנהג חדש וטוב בניחום אבלים. בכל יום קה”ת יבא האבל לביהכ“נ בבוקר ולהאבליםיש מקום מיוחד בראש ביהכ”נ 14 וכתוב עלהקיר באותיות גדולות אבלים ואיש לא ישב שם מפני הניחוש ואחר התפלה יבא החזןוכל המתפללים שם אצל האבל למקומו ואומר לו החזן בעמידה האבל וכל הקהל המקוםינחם אותך כו' לא יבוא עוד שמשך וגו' נחמו נחמו וגו' ועוד כצה פסוקי נחמהמתנ“ך וילך לביתו וביום השבת בבוקר יתאספו לביהכ”נ שמתפלל בה האבל כלקרוביו ומיודעיו ומכבדיו והרב וכל החפצים במצוה ובאים להתפלל אצלו. ויכריזובביהכ“נ פ' יש ניחום אבלים עד שהביהכ”נ מלאה מפה אל פה ואחר התפלה יעמדואצל האבל הרב והחזן וראשי הכנסת ויאמרו לו הניחום ופסוקי נחמה כנז' ואח“כחלך החזן ומיודעיו עם האבל אל ביתו ועושים גם שמה כסדר הזה לשאר האבלים אשרבביתו ואז יגדל המספד והבכי 15 בעשי”תהלכתי על הבית הקברות בחברת יראי ה' על עגלת סוסים כי רחוקה מהעיר כמהלךשתי שעות וגדול מאד ישן נושן. שם ינוחו על משכבותם צדיקי יסודי עולם מנידור ודור אבל אין עליהם ציונים ומצבות מפותחות רק המקובל להם מפה אל פה. פהראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול וכולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכועליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה כל תחינה ואינם הולכים על קברו במנעלים. ומרחוק יחלצו מנעליהם וזוחלים עד הקבר על הידים ועל הברכים. קדוש הוא להםמאד. גם שמעתי מהם תמיד כשנשבעים שבועה חמורה משביעים בשמו ר' חיים וגםגויי הארץ מיקרים ומכבדים שמו להשביע את היהודים בשמו. ושאלתי מה הציוןהקודש הלז? ואמרו לי מעשהו אשר כתוב וידוע להם לזכרון עולם. הוא היה לדייןבמצרים בזמו הרדב“ז ז”ל. וכן נמצא ממנו שו“ת בת' הרדב”ז בחותמו חייםכפוסי וכהו עיניו מראות לא ראה עין הארץ והיו נדברים בו שהשוחד עור עיניוכמנהג הארץ לאמר. וכאשר נודע לו הדבר הפעם קרא עצרה לדרוש להם ביום השבתודרש להם דרוש נאה. אחר הדרוש אמר ידעתי רבותי שיש אנשים מרננים אחרי וה' יודע ועד כי נקי אנכי מעון הזה ולא בי הוא. ועתה אם יש ביניכם מי ומי אשרלקחתי מידו מאומה או הטיתי הדין יענה בי נגד ה' ונגד כל הקהל הקודש. ולמעןתהיה לי לעדה אני מחלה פני ה' אלהי המשפט שאם אמת הדבר ובי העון יקומטועצמותי בזה ולא אוכל לרדת מהבימה. ואם חף אנכי מהפשע יהי רצון שיפתחו עיניויחזור לי מאורי לעיני השמש וידעו כל הקהל כי יש אלהים שופט צדק ואמת. ומידנפתחו עיניו והאיר לו אור יקר והביט אל כל סביביו וקרא לכל אחד בשמו וירדמהבימה ונתן שלום לכל אשר פגע בו בשמו ותוארו. ומאז והלאה היה חותם שמוה' ניסי חיים כפוסי וביהכ“נ שלו נקרא על שמו כנסת רב חיים עד היום הזה (הבט למעלה) והרב הגדול מוהר”א האב“ד ני' אמר לי שיש אצלם החתימה שלו מקודםהמעשה ואחר המעשה והדברים אמתים והגאון רב חיד”א ז“ל בשה”ג מזכירו לשבחומרמז ג"כ על זה המעשה. מעט מזעיר העושים פה סוכות החג בין כי רב ההוצאה עליהם גםמאפס מקום בבתיהם הצרות והדחוקות. וגם היראים העושים סוכה בחצרם או על הגגלא ישנו בהם כי יראים מהרוח והזבובים העוקצים אשר גם בבית לא ישנו בלתיאוהל כילי סביב המטה. אנכי אשר למוזר היה לי בלי לישון בסוכה כי לא הסכנתימעודי וישנתי בסוכת הגביר היקר החכם והצדיק כהר“ר יעקותי יעבץ יצ”ו (ז"ל) אשר על שולחנו אכלתי לחם תמיד כל ימי היותי פה ולו סוכה נאה באחת החדריםבביתו מיוחדת לסוכת החג. קמתי בבוקר וכל בשרי מעשי מחט חדודין חדודיןמזבובי מצרים ובין לילה הייתי הדיוט (הרמ“א תרל”ט ו') אבל גם כל הימיםשישבתי במצרים הייתי הדיוט בזה. אתרוגים ולולבים הדס וערבה יש להם די בארץהזאת אבל אתרוגים אין להם פיטמת בראשה ומעטים המה ושאר המינים לרוב. אלוף וראש לכל קהלות מצרים ולהערים סביבותיה זולתאליכסנדרי הלא הוא הרב הגדול החכם הכולל הישיש הנכבד כמוהר“ר אליהו ישראלבכ”ר יצחק יצ“ו מחשובי חכמי ירושלם וכתר הרבנות הולמתו כי ידיו רב לו בתורהובחכמה ובדרך ארץ והנהגת הבריות ולו אות הכבוד (נישאן) גם מהשולטאן הגדולשבקונשטאנ' ונכבד אצל נסיך הארץ והפחות והשרים. ובידו גם מקל חובלים ושבטמושלים להעמיד הדת על תילו. בנו הרב המופלא החכם הכולל כמוהר”ר יום טוביצ“ו איש משכיל חרוץ ושנון וידיו רב לו בכל ונכבד מאד לכל והוא מהיושביםראשונה בבית המשפט (מייזליס) אשר להממשלה פה על כל דבר חק ומשפט עם יתרנכבדי ושרי עם ועם הנבחרים מהממשלה ומהעם ושכרם מלא מאוצר המדינה ובנו השניהחכם השלם והכולל סופר מהיר כמוהר”ר יצחק יצ“ו סופר הקהלה ומשגיח בית הספרוכל צרכי העיר נחתכין ע”י הרב ובניו ופרנסי הק“ק ועוד דיין שני ונאה דורשהרב המופלא הדרשן היקר כמוהר”ר יוסף ני' מחכמי ירושלם ת"ו. מגדולי נכבדי העיר הפרנסים והגזברים והגבאים ה“ה הגבירהנעלה והנכבד הישיש הצדיק כהר”ר יעקב שלום יצ“ו (ז"ל) הגביר היקר הזקןהנכבד הצדיק כהר”ר יעקותי יעבץ יצ“ו (ז"ל) ובניו היקרים המסולאים זרע ברךה' הגביר החכם איש צדיק תמים כמ”ה יוסף יעבץ יצ“ו ואחיו כהר”ר חיים יצ“והשר הנכבד הגביר האדיר כהר”ר יעקב קאטאבי יצ“ו האחים הגבירים הצדיקיםהמפורסמים כהר”ר סעדי' יצ“ו והחכם כהר”ר אברהם יצ“ו לבית רוסאנא החכם השלםהגביר הנכבד כמוה”ר יצחק ניגרין יצ“ו החכם השלם הגביר היקר כמהר”ר ראובןיצ“ו ואביו הישיש הנכבד כמו”ה יעקב ראללי יצ“ו השר הגביר האדיר כה' יעקבבוגדאדלי יצ”ו הגביר היקר סי' נחמן מתתי' יצ“ו הגביר היקר כה' משה מוצירייצ”ו החכם הגביר ירא ה' כהר“ר חיים גריין יצ”ו ואחיו כמוהו כהר“ר סאלמיןיצ”ו. וכמוהם עוד חכמים וגבירים ועובדי ה' יוסף ה' עליהם. ודרך כלל היהודיםפה (העולם נידון אחר רובו ועיר ומשפחה וכל האדם (קדושין מ' א') שומרים דתתוה"ק והולכים בעקבות אבותינו הראשונים ובכל מנהגי ישראל הקדמונים ומצריםעוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. עוד לא יזיד איש יהודי (מהאזרחים) לפתוחחנותו בשבת או לאכול מאכלות אסורות ויין מתיהם ביד רמה. עוד לא ישא בת נכרבקהל ולא ינאף בשאט נפש. בכל יום ובפרט בשבת ק' כל העשר בתי כנסיות מלאות אנשיםשחרית וערבית וביום השבת יודעי ספר ויראי ה' מתאספים אל הבתים המיוחדיםללמוד תורה ומוסר כפי המסודר להם שקוראים לה משמרת ואיש את אחיו יעזרוושלום על ישראל.. ה. דברים עתיקים וחקירות על תנ“ך כ”י ישנים שבמצרים. ארם צובא ותימן. – ובן אשר והנשיאים. בכל בית הכנסת בקאהרה יש היכל קטון אצל ארון הקודש של הס“תובו מונח ספר כתיבת יד עתיק בדפוס ולא בגלילה וקוראים לו קדמון אשר קדושיאמר לו יותר מהס”ת. והוא כרוך ומחותל בכמה מעילים ומטפחות ונר דולק לפניותמיד ואיש לא יגע בו כי בנפשו הוא. ואין מוציאים אותו רק בליל יום הכפוריםוהוצאתו נמכר בכסף מלא. ואני בהיותי משתוקק ונכסף לראות כתבי יד העתיקותיומין האלה ואולי אמצא במו דבר מה שהיה נעלם או נסתר וביותר כלתה נפשילראות אם אמצא התנ“ך המדוקדק כ”י היקר של בן אשר אשר זכר הרמב“ם ז”ל בה ס“תפ”ח שהיה לו לעינים להעתיק ממנו ס“ת כדינו. ורציתי לפתוח איזה מהם ולאהניחוני עד שלקחתי רשות מידי”נ הרה“ג האב”ד יצ“ו וצלחה בידי לראות ולבדוקולחקור על רובם ככולם אשר לא שזפתם עין רואי עד כה. והנה תנ”ך שלם בכל אלהלא מצאתי. כולם חסרים פנים ואחור ואמצע. מהם כתובים לבד. ומהם נביאים לבדוכל חדש אין בהם ואינם עתיקים הרבה. בבית הכנסת אחת (לא אפורטם) מצאתי אחרייגעי להסיר עשר המעילות והמטפחות ואחרי טרחתי כמה ימים עם הגבאי והשמשלפתוח לי ספר היד להרמב“ם ז”ל חלק שלישי בכתיבת יד על נייר וכבר בלוי וחסרפנים ואחור. ובאחת מצאתי ספר נביאים ראשונים דפוס ווינציא ראשון עם פרש“יורלב”ג. רק בביהכ“נ רב משה (הרמב“ם ז”ל) ראיתי עם ידי”נ הרב החכם האמיתיכמוהר“ר יום טוב יצ”ו שהוא מתפלל שם חומש שלם פסוק מקרא ופסוק תרגוםוהכתיבה מכתב תמה אשכנזית. על השער ציורים נאים חדשים וכתוב שם הסופר מרדכיהלאלי וזמן היום והשנה לא נכתב רק על השער (שנעשה כמו שערי ספרי הדפוס) מלמטה כתוב תחת ממשלת הסולטאן סלימן וידענו שהסולטאן הזה מלך במצרים שנתהרפ“א לב”ע. ואולם בסופו בעמוד השני של דף האחרון כתוב “נכתב שנת ד' אלפיםכת”ר לב“ע” וזה שקר ומזוייף בסופו כי זה הכתב חדש הוא ולא מכתב יד הסופר שלהחומש כי זה הוא כתב אשורי ספרדית ואני הכרתי באמת בט“ע הכתב המזויף למיהפסולים והחוסמת וידעתי ברור שאחד מסופרי ירושלם היה במצרים לפני ט”ו שנהועסק פה במלאכתו לכתוב ולהגיה ספרים והוא כתב התאריך הזה למען כחש. ואמנם התנ“ך של בן אשר שהגיה ממנו הרמב”ם ז“ל כתב הרדב”זז“ל בשו”ת שהוליכוהו לארם צובא והוא עודנו שם עד היום הזה. ולפני שבע שניםהיה באר“צ איש חכם אשכנזי ממיודעי והוא נאמן רוח ר' יעקב זאב ני' והעתיק אתהכתוב על התנ”ך הזה ושלח לי (אכתוב הלאה) גם שלחתי אז רשימה מהרבה תיבותנקודות וטעמים מלא וחסר מה שלקטתי מחילופי נוסחאות חדשים גם ישנים לרי“זהנז' שיראם להרב החכם והגביר הנכבד כמוהר”ר מנשה סתהון ני' נשיא באר“צ והואגם מדקדק גדול ובקי במסורות שיעיין בזה התנ”ך וירשום בצד הרשימה שלי כן אולא כן ויחזירנה לי וכן עשה בדק היטב על כל אלה החילופים שרשמתי וכתב בצדםכאשר בקשתי והוא עודנו עמדי 16 וזאת אשרכתב לי החכם רי“ז הנז' מארם צובא (אחליב) בביהכ”נ של עיר העליזה ארם צובאיש שם מערה ובכניסת המערה יש ארגז אחד אשר מונחים בה כתרה של תורה שכךקוראים אותה כתר תורה 17 וכולםנכתבים בציצים ופרחים במיני צבעונים כמן שרשרות ועל אחד יש פרט קרוב לת“רשנה. ויש עוד אחד כתוב כנז' תנ”ך שלם והוא העיקר ובפתיחתו כתוב בזה“ל קודשלה' על ישראל הרבנים השוכנים בעיר הקדש לא ימכר ולא יגאל לעולם ולעולמיעולמים. ובזה העמוד למטה כתוב בלשון ערבי זה”ל (אפרשנו הלאה) אנתקל בחכםאלאפתכאק מן נהב ירושלם עיר הקדש תבנה ותכונן לקהל מצרים לכניסת ירושלםתבנה ותכונן בחיי ישראל ברוך שומרו וארור גונבו וארור מוכרו וארור ממשכנולא ימכר ולא יגאל לעולם ועד. ואחר כך מתחילין כללי הנקודות והטעמים בצחותההגיון 18 ואחר זה תנ“ך עם כל נקודותיהןוסתומות. וזה מה שכתוב בסופו בזה”ל: זה המחצף השלם של עשרים וארבעה ספריםשכתב אותו מרנא ורבנא שלמה הנודע בן בויאעא 19 הסופר המהיר רוח ה' תניחנו ונקד ומסר אותו באר היטיב המלמדהגדול החכם הנבון אדון הסופרים ואבי החכמים וראשהמלמדים 20 המהיר במעשיו המבין במפעליו היחיד בדורותיו מר רב 21 אהרן בן מר רב 22 אשר תהי נפשו צרורה בצרור החיים עםהנביאים והצדיקים והחסידים. הקדיש אותו השר הגדול האדיר האביר מרנא ורבנאישראל תפארת כל ישראל החכם והנבון החסיד השר הנדיב ירים ה' דגלו ויציץ ציץנזרו ויגביה עוזו ממדינת בצרה בן מר רב 23 שמחה בן מר רב סעדיה בן מר רב 24 אפרים רוח ה' הניחם לירושלם עה“ק עם 25 זרע ישראל קהלות יעקב עדת ישורון בעלי המדע סגולת החכמיםהשוכנים בהר ציון אלקים יכונניה עד עולם סלה קדש לה' לא ימכר ולא יגאל עלמנת שלא יצא מתחת ידי שני הנשיאים הגדולים כבוד גדולת קדושת הוד הדר הנשיאיאשיהו והנשיא יחזקיהו בני כבוד קדושת הנשיא דוד 26 בן הנשיא בזעתה 27 נפשםצרורה בצרור החיים בג”ע תחת עץ החיים כדי שיוציאוהו אלהישיבות 28 ואל הקהילות שבעיר הקדש בשלשה 29 רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסכות לקרות בו ולהתבונן וללמד 30 ממנו כל אשר יחפצו ויבחרו ואם יראו 31 שני הנשיאים הגדולים מר 32 רב יאשיהו ויחזקיהו יחיים צורם בדרך ההצלחה 33 שיפקדו אותו עם 34 שני אנשים צדיקיםונבונים וידועים יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע יעשו כחכמתםובחזקתם 35 ואם יחפוץ איש מכל זרע ישראל מבעלי הבנה 36 מהרבנים בכל ימות השנה לראות בו דבר יתר או חסר או סתור 37 או סדור 38 או סתום או פתוח או טעם מהטעמים האלה יוציאוהו אליו לראות 39 ולהשכיל ולהבין לא 40 לקרות ולדרוש ויושיבוהו 41 למקומו 42 ולא יתדבקו בו איש אין בו אמונה וה' אלהי ישראל ישים אותו סימן טוב סימן ברכה 43 עליו ועל זרעו ועל כל ישראל ויתקיים עליו מקרא שכתוב כי אצקמים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו בביןחציר כערבים על יבלי מים זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידולה' ובשם ישראל יכנה וכל הברכות האמורות בו 44 יחולו ויבואו ויאחזו ויאגורו 45 עליו ועל זרעו 46 ועל כל הנלוים עליו ועל כל מי ישמע 47 ויאזיןויקשיב ויעשה כדברים האלה ולא יחליפם ולא ימירם לעולם ולעולמי עולמים ברוךה' לעולם אמן ואמן. והנה יצאתי מגבול מצרים על גבול סוריא לדבר אודות התנ“ךהנפלא שבאר”צ לא אוכל עבור מעליו עד אם דברתי דברי על אשר כבר קדמוני מבקריזמנינו להעיר על חומש כ“י כמוהו אשר בק”ק קראקא בביהכנ“ס של רבינו הרמ”אז“ל אשר שלח לו מרן הב”י ז“ל מעה”ק צפת ת“ו שקנה שם בעבורו במאה אדומיםזהב. ואיתי במ”ע המגיד שנה א' נומ' 47, 48 אשר אחד מחכמי הדור החכםמו“ח ני' העתיק גם כן את הרשום על החומש שבקראקא אבל הרבה תיבות נמחק שם אולא ידע לקרותם ונקד נקודות במקום המחק גם מלות הערביות לא הבינם על כן יצאמשפט מעוקל והרוצה לראות העתקתו (נגד ההעתקה הנכונה הנז') ידרשנו בהמגידהנז'. והחכם מו”ח המעתיק הנז' כתב שם אח“כ ומי יתן וישים לב אחד החכמיםהמגלים שפוני טמוני קורות בני עמנו באור חקירתם להוציא אור תעלומות אלה מיומי הנשיאים יאשיהו ויחזקיהו? ובאיזה זמן היו? ומה ענין קהל מצרים וכניסתירושלם? והמושבות והקהילות שבעיר הקדש וכהנה כו' ובהמגיד נומ' 50 בא רעהוהישיש הר”ר ב“ג ני' וחקרו ואלה דברי הרב המגיד שם: למלאות חפצך היקר כו' דעחכם וסופר! כי ברוח נמוכה ולב נשבר הננו ממלאים בזה חובת הרעדאקציאן וקרובונראה גם חובת נסנו שהוא האמת בהציענו לפניך בזה דברי סופרינו החכם הנעלההר”ר ב“ג מפריס ני' וז”ל כו' על דבר התיקון סופרים אשר הובא בהמגיד כו' הנההוא נכתב ע“י חכם קראי המשפחה מנשיאים וגדולים הכתובים בראש וסוף הספר כולםקראים ובכל מקום נקוד וטלוא בכתבים היה כתוב שם קראי (?) ונמחק או מחקובכונה (?) עכ”ל. ואף כי אין אתנו בזה ספרים הנדרשים לחקירות כאלה הידועיםבשמותיהם לכל חוקר משכיל בכל זאת תספיק השקפה קלה בדברי המחברת דוד מרדכיוביחוד במחברת ההולכת אחריה בשם אורח צדיקים לראות כי לא עבר המטרה וז“להאחרונה [נ”ד כלל ב' ד“ה ואלה שמות חכמינו כו' כו'] הר”ר בועז [אולי צ“לתחתיה הר”ר שלמה] הר“ר דוד הנשיא הר”ר יאשיהו הנשיא הר“ר יחזקיהו הנשיאע”כ התריכים נכון (?) התראה מי המה אלה לפניך כו' עוד כותב המגיד שם מהרבגו“ר ז”ל שהקראים מנקדים הס“ת שלהם ובעל הד”מ אומר וקריאת בן נפתלי אנוסומכים בקריאתנו כך קבלנו כו' ע“כ בקצור מלשון הרב המגיד הנז‘. ובשנה שניהנומ’ 16 הוסיף החכם מו”ח הנז' וכתב ז“ל והנה בת”ס הזה וגם בהס“ת אשר כתבהרמ”א ז“ל על פיו נמצאים י”ד שנוים נגד כל ס“ת בקהלות ישראל כו' א) בראשיתב' ג' מנשא ח”ו. ב) נח ז' א' מעינת ח“ו. ג) שם ט' כ”ט ויהיו מ“ו. ד) וישלחל”ו ט“ו תומן ואו תמורת יוד. 48 ה) וישבל”ט כ“ב האסורים בואו. ו) מקץ מ”א י“ד וירצהו ח”י. ז) ויגש מ“ו ו' מקנהםח”י. 49 ח) בא י' ט' ובזקננו ח“י. ט) תצוה תצוה כ”ט כ“ו האפד ח”ו. י) שם כ“ט ט”ו אהרוןמ“ו. 50 יא) במדבר אלף י”ז בשמת ח“ו 51 יב) ראה י”ג י“ב ויראון מ”ו 52 יג) תצא כ“ג ב' דכא בא' תחת ה' יד) 53 האזינו ל”ב ל“ד הלוא מ”ו 54 ואצל לא תחמוד אין בה סתומה וישנה אצל ועלו הצפרדעים 55 והקופין הדבוקים במלות בקמיהם הפקודים 56 ובסוף אומר החכםהנז' ועתה יבחנו נא החכמים עפ“ז אם אמת הדבר כי קראי אחד הכינו גם בחנווהחכם היקר אשר החליט בזה (נומ' 50) עליו להביא ראיה כי גם הקראים כותביםספריהם על הדרך הזה” והן לו יהי כדבריו כי הנשיאים המקדישים אותו אשר נקבובשמות בסופו לא היו מהרבנים שמהם נשתלשל הנגידות במלכות מצרים (עי' שו“תהרדב”ז ח"ג סי' תקט) בכ“ז לא יגרע כבודו והדרו אסא היכא דקאי אסא שמו עכ”דהרממו"ח ני'. ואני אבא אחריהם ולא למלאות דבריהם אף לא לסתור הכל. אךאביא עוד רשימות מכ“י עתיקים אחרים אשר יהיו לנו לעינים לראות מי המה גםאלה ומה משפט הספר היקר הזה ואל מי ניחסהו לרבנים או לקראים? ובראשית אומרשהמשפט אשר חרץ החכם המופלא הר”ר ב“ג ני' בלא עדים ובלא ראיה שבכל מקוםנקוד וטלוא בכתובים (בכ"י שבקראקא) היה כתוב שם קראי ונמחק או מחקו בכונההוא משפט מעוקל. כי הנה התיבות המחוקות והמטושטשות אשר בחומש בקראקא הלאהמה מפורשות יוצאות באר היטיב בכ”י התנ“ך השלם אשר בארם צובא (ממנה הועתקהרשימה שבקראקא) בזויונן וצביונן ואין בהם מקום לטעות ולאמר שהי' כתוב שםרבני או קראי שהי' צריכה או לחילוף ותמורה ולבסוף אפרש כל הרשימה הזאת. שארי' ליה מארי לידידי החכם הזה כי שגה ברואה ופק פלילה אך העתקת החכם הר”רמו“ח נ”י הביאו לדון שלא כהלכה. ואם היו עמו בדין הזה עוד סנהדרין היו באיםדמות דיוקנם של אבותיהם של הסופרים והמקדישים והנשיאים האלה להשתטח לפניהםשלא למנותם בקראים או ירדה אש מן השמים ולחכה בספסליהם (סנהד' ק"דב'). ועתה אציגה לפניכם את אשר מצאתי רשום על ספר כ“י על קלףנביאים ראשונים ואחרונים חסר בתחילתו ואמצעיתו בביהכ”נ של הקראים במצרים אלקאהרא והוא העתיק הישן שבכל ספרי כ“י הרבים אשר להם פה [ובכולם לא מצאתיתנ”ך שלם ישן נושן ואחד שלם ואינו נושן שכתוב בגליונו שרשים של הרד“ק] והוא כתב אשורי ספרדית אותיות גדולות (גם גדול וכבד מאד בכמותו) נקודומוטעם ומסור ככל הלכותיו ומשפטיו ובסופו אחר תרי עשר מצד השני עמוד א' כתוב עליו בכתב יד הסופר בעצמו ובדיו שלו בזה”ל אות באות: אני משה בן אשרכתבתי זה המחזור של מקרא על פי כיד אלהי הטובה עלי באר היטב במדינת מעזיהטבריה העיר ההוללה כשהבינו עדת נביאים בחורי ה' קדושי אלהינו המבינים כלנסתרות והמשפירים סוד חכמה אילי הצדק אנשי אמנה לא כיחדו (?) דבר ממה שניתן (?) להם ולא הוסיפו מאמ' על מה שנמסר להם והעצימו והגדילו המ“ק עשריםוארבעה ספרים וייסדום באמונתם בטעמי שכל בפירוש דבור בחיך מתוק ביופי מאמריהי רצון מלפני יוצרנו שיאיר עינינו ויגיה לבנו בתורתו ללמד (?) וללמדולעשות בלב שלם ובנפש חפצה ולכל ישראל אמן. נכתב לקץ שמונה מאות ועשריםושבע שנים לחורבן הבית השני שיאמר יוצר נשמות וישוב עליו ברחמים ויבנהובאבני אקדח וספיר וכדכד בנין שלם בנין מקויים שלא ינתש ולא יהרס ולא ינתץלעולם ולעולמי עולמים במהרה בימינו ובימי כל ישראל אמן. ובעמוד השני בזההצד כתוב בזה”ל: וכל המשנה מן המחזור הזה או מן הנשתון הזה דבר או מוחקממנו אות או קורע ממנו דף אלא אם כן יבין וידע שיש בו דבר ששגינו בו בכתבאו בניקוד או במסרת או בחסר או ביתר אל יהי לו לא מחילה ולא סליחה ואל יחזהבנועם ה' ולא יראה בטוב הצפון ליראיו ויהיה כאשה נדה וכמצורע מוסגר לכתתאבריו ולשבור גאון עוזו ולכלות בשרו מראי ולשפות עצמותיו שלא יראו אמן. הקורא ישמע והשומע יבין והרואה ישכיל שלום. ובצד השני מעבר לדף כתוב גם כן בכתב יד הסופר ההוא בזה"ל: זה הדפתר (ר"ל בערבי ספר) מה שזכה יעבץ בן שלמה הבבלי נח נפש ועשה אותולעצמו להגות בו מעמלו ומיגיע כפו ומזיעת אפיו לכבוד אלהי ישראל שיאמר יוצרנשמות ויזכהו להגות בו ולנצור ולשמור כל דבר שיש בו ויתן לו חלק טוב וגורלנעים בעולם הזה ושכר טוב לעולם הבא ויזכה יעבץ בן שלמה נוח נפש לחזות בנועםה' ולבקר בהיכלו ויתן לו אלהי ישראל בנים ובני בנים הוגים בתורה ועסוקיםבמצות וכל הברכות הכלולות בתורה ובכתובים יחולו על ראשו ועל זרעו וכל ישראלבכלל ברכה אמן. ובעמוד השני כתיבה אחרת ג“כ אשורית ועתיקה כמוה בזה”ל זההדפתר אשר הקדיש יעבץ בן שלמה ללקראין בירושלם עיר הקדש לא ימכר ולא יגאלולא יעבט ולא יוציא אותו מביתו וארורים הם בשם ה' אלהי ישראל כל מוכרו וכלקוניו וכל מוציאיו מחצר יעבץ בן שלמה בעל הדפתר הזה ולא יאבה ה' סלוח לו כיאז יעשן אף ה' וקנאתו בהם ורבצה בם כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמםמתחת השמים והבדילם ה' לרעה מכל שבטי ישראל וכל הקללות הכתובות בכל ספרהמקרא ידביקו בם ובזרעם אמן וברוכים הם בשם ה' כל שומריו והקוראים בו באמתיחיו ויראו ישועות ישראל אמן. עוד שם בדף אחר ומכתב אחר בזה“ל זה הדפתר שמנה נביאיםשהקדיש אותו יעבץ בן שלמה בירושלם עה”ק אלהים יכוננה עד עולם סלה ללקראיןהעושים את המועדים על ראית הירח יקראו בו כולם בשבתות ובחדשים ובמועדים לאימכר ולא יקנה וכל מי שיגנוב אותו או ימכור אותו או יקנה אותו או יעבוטאותו ארור הוא לאלהי ישראל וכל מי שישמור אותו ויקים מצות יעבץ בן שלמה בעלהדפתר הזה ה' ישמרהו ויחייהו ואושר וכו‘. עוד שני בכתב בנז’ בזה"ל זה הדפתרהנביאים שהקדיש אותו יעבץ בן שלמה אל כלפי בירושלם עיר הקדש אלהים יכוננוהעד סלה ללקראין אשר יעשו את המועדים ביראת (?) הירחים (?) יקראו בו כולםולא ימנע אחד מהם מלקרות בו במקום אשר הוא מונח בו בשבתות ובחדשים ובמועדיםולא ימכר כו' כו'. בדף קודם לאלה בכלות הספר בזה“ל מכתב יד הסופר משה בן אשראלו הן הנביאים שהתנבאו על ישראל כו' ומונה אותם אחד לאחד בזמניהם הנביאיםוהנביאות (אין בזה המקום לפרטם) ובסוף בזה”ל כל נביאי ישראל ממשה רבנו אישהאלהים ראש הנביאים ואבי הסופרים עד דניאל ומלאכי מאה ושבעה עשר (וחשיבבהדייהו שבעים זקנים אלדד ומידד הכל עפ“י סדר חז”ל) מכן והלך ולחתום חזוןונביא מכן והלך הט אזנך ושמע דברי חכמים ע“כ וזה לקוח מס”ע רבא ומאמרי חז“לבתלמוד עיין עליהם. והנה החכם הבחור בהקדמה השלישית לס' מסהמ”ס אומר ומאזוהלאה (אחר חתימת התלמוד שהוא ג' אלפים תתקפ“ט וזה טעות שהי' שנת ד' אלפיםרס”ה (הי' לשון הקדש הלוך וחסור עד זמן בעלי המסורת (?) והם אנשי טבריה היאמעזייא והיו חכמים גדולים ובקיאים במקרא וצחי לשון מכל שאר היהודים אשר היובדורות ההם ואחריהם לא קם כמוהם כו' 57 וכן הראב“ע כו' וז”ל כן מנהג חכמי טברי' והם העיקר כי מהםהיו אנשי המסורת ומהם קבלנו כל הנקוד עכ“ל. וכן בתנ”ך כתב יד העתיק שליכתוב בגליון פ' תבא ע' פ כי תכלה לעשר במחזרא רבה לְעַשֵׁר לְהַשותובטבריה קורין לַעְשַר לַהְשוֹת ומדינת מעזיה לא ראיתי ולא שמעתי בלתיבזה. והבחור שאומר טבריה היא מעזייא לא כיון יפה כי מעזיה היה שם המדינהכמו גליל או טבריה אחרת היתה. ועל שם בן אשר ראיתי יש קוראים אותו אהרן בןאשר ויש כותבים משבט אשר ויש קוראים משה בן אשר ויש אהרן בן משה בן אשר. ואנחנו נדע עתה מאלה הכ“י שר' משה בן אשר לחוד ושהיה מתושבי טבריה במדינתמעזיה ושחי בשנת שמונה מאות עשרים ושבע לחורבן בית שני שהוא ר’א תרנ”ו לב"עולא משבט אשר הי' רק אביו הי' שמו אשר כמפורש בהרשימה בכתב ידו ממש. ור' אהרן בן אשר היה בירושלם וזמנו מאוחר הרבה שלדעת קורא הדורות והיוחסין כו' כו' היה במאה התשיעית לאלף החמישי יותר ממאתים שנה אחריו. וגם אביו הי' שמומר רב אשר (ואולי היה מבני בניו) ושכן הוא זמן הנשיאים הכתובים בהרשימה זאתשל ארם צובא כאשר יבואר הלאה. ואם נציג את ר' משה בן אשר הזה לכסא משפט לפני חכמי לבלדעת מה היה רבני או קראי? יתיצבו עליו מימינים ומשמאילים. כי זאת עינינורואות שיעבץ בן שלמה אל כלפי הבבלי תושב ירושלם בעל המחזור (נביאים) אשרברכו האיש משה בן אשר בכל הטובות ובכל הברכות הי' קראי ככתוב בו מפורששהקדיש אותו בירושלם ללקראין העושים את המועדים על ראיית הירח. אמנם אם נפןמעט לצד ימין יש לנו לשפוט בצדק כי הואיל משה הלוך אחרי דברי חז“ל בתלמודומדרשים בכל דבריו. א) מסדר וממספר הנביאים וחתימת החזון ומה הלשון אומרתמכן והילך הט אזניך ושמע דברי חכמים אשר הם לקוחים מתלמוד ולשון ס”ע רבא. ב) המליצה וכמצורע מוסגר לקוח מלשון המשנה (מגילה פ"א) אין בין מצורעמוסגר. ג) עוד כתוב שם בדף אחר בזה“ל סדר המקרא תורה האשמרת הראשונהקדמניות וסדוריו כתורה משנה תורה כתורה סיום התורה כתורה (ר“ל שגם ח' פסוקים האחרונים משה כתבם עיי' סופ”א דב"ב) סדר הנביאים האשמרת התיכונהשילום התורה כמעמד התורה ולומדים ממנו הורייה כתורה (ר"ל שמדברי נביאיםלומדים הדינים כמדברי התורה כי כתובים נקראו דברי קבלה ודברי תורה מדבריקבלה לא ילפינן (ב"ק ד') כאשר אמר לקמן על סדר הכתובים) משיבי נפשות ציריאמונה שלוחי מצות עומדים במגדול מעל לעם וכל אחד ואחד דבר אמת בפיו באשמרתהתיכנה יושבים בכבוד סדר הכתובים והאשמרת האחרונה קבלה של אמת (איוב משליתהלים) וזכרון ראשונות (דבה"י דניאל עזרא נחמיה) ושמותן מלמדים עליהם עלהיחוד בראשיהם ועל הכלל על גבוליהם תורה נב' וכתו' וכל זה להודיע לכל באיהעולם כבוד קדושתם וגודל שבחם ועוצם תפארתם שכל הברוי (?) וכל העליונותוהתחתונות והעתידות והקדמוניות והחדשות שהן על סידורן ועל חלקם ועל גבולםוכל העליונים והתחתונים אם רבו בשמות ובמיניהם הם שבים לסידור הזה בבית קדשהקדשים והקדש וחצא אהל מועד עכ”ל לא רציתי להאריך בפתרונו כי את מי איןכמוני לפותרו. עכ“פ שכל הישר יבין כי הדברים האלה סדורים. ובנוים עפ”י דבריחז“ל ולשונם על לשונו ואמונת הרבנים היא אמונתו. ד) הנה מצאתי ראיתי בו עלהגליון שמביא י”ח מלין תיקון סופרים וחכמ' 58 כמו (שמואל ג' י"ג) מקללים להם כתוב בגליונו י“ח מלין בר' תיקון סופרים וחכמי' (מלאכי ג' ח') קבעים אתי י”ח מלין תיקן כו' וכן בשארהמקומות שבנביאים (כי אינו רק נביאים) וידוע כי מקור התי' מלין ת“ס הואמהמכילתא ומדרשי חז”ל. והראב“ע כתב שלפי עומק פשט המקראות אין צורך לתיקוןומבוארים יפה כמו שהם כתובים לפנינו (ובפרט המקרא הזה במלאכי כי אתם קבעיםאתי) והקראים הרודפים אך את הפשט הפשוט ומדרשי חז”ל מוזר למו לא יעלו אלההי“ח תק”ס על ספריהם [אף כי מסרה קדומה הוא] ומדוע טרח זה האיש משה בןאשר לכתבם בספרו? אם לא כי רבני היה והאמין לכל דבריהם וזכר לדבר גם ממהשכתב מנין זמנו למנין אחר החורבן כמצות חז“ל (ע“ז ט' ע”א) מכאן ואילך צאוחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית כו' ופרש”י ז“ל והבא למנות סדר חכמים וחייהםאו שני שט”ח או שום מעשה המאורע ימנה לחורבן הבית. וכן עשה זה האיש משה בןאשר כאשר העתקתי למעלה: “נכתב לקץ שמונה מאות ועשרים ושבע שנים לחורבן הביתהשני” והארבעה עדים כשרים ונאמנים יבאו ויגידו צדקתו כי נאמן רוחו עםהרבנים ולבבו נכון במדרשי חז“ל. ובכל זאת לא יקשה בעינינו על הברכות אשרברכו להקונה יעבץ בן שלמה בעל הספר שהיה קראי (מלבד הטעם אשר יענה את הכל) שהם חיו כמו חמשים שנה קודם הרס”ג ז“ל ובימים הראשונים אחר ענן ושאול בנועוד לא פרצה השנאה בין הרבנים והקראים החדשים ההם ולא יצאו לקראת נשך בנקםנקם לאיבת עולם. גם לא נתרחקו הקראים מהרבנים מרחק גדול ולא היה עוד רבהדרך ביניהם רק בדברים אחדים כמו קדוש החדש עפ”י הראיה והדלקת נר בשבת אשריצאו למתחסדים יותר על הרבנים. אבל לא התירו אגודת האחוה ולא נמנעו מלשאולתן יחד ולברך איש את רעהו כאשר היו מאז ומלפנים 59 איך שיהיה! הראיתם לדעת! שבימים ההם מי שהקדיש איזה ספר עלהקהלות ההם היה כותב על ספרו מפורש אם לרבנים אם לקראים ובגזירות וחרמותשלא ימכר ולא יגאל כו' ולא ישונה מדעת המקדיש. ועתה נשובה ונראה את הרשוםבכתב אמת על התנ“ך שבארם צובא ואפתרנו ואבארנו באר היטיב נעלה מכל ספק. בדףהראשון בפתיחתו כתוב הדר מפורש קודש לה' על ישראל הרבנים השוכנים בעירהקדש לא ימכר ולא יגאל כו'. הנה לפניכם ברור נכון שהוקדש להרבנים לאלהקראים (כאשר מפורש על המחזור הדפתר של יעבץ בן שלמה הנז') ובזה העמודלמטה בשפת ערבי וז”ל אנתקל (נעתק ממקום למקום) בחכם (ברשות) אל אפתכאק (הנשיאים) מן נהב (מהשלל) ירושלם עיר הקדש ת“ו לקהל מצרים לכניסת ירושלם (בארצות האל המנהג שכל ביהכ"נ יש לה שם כמו היום במצרים כניס מצרי כניסטורקי כניס פורטיגיזי כו') והחכם מו”ח העתיק: “כן נעתק בעזהי”ת ונתקן" וזהטעות המעתיק הראשון כי אנתקל בערבי פתרונו בעברי נעתק ושייך עלהעתקה ממקום למקום גם מכתב ומלשון ללשון וכאן פתרונו ממקם למקום מירושלםלמצרים ותיבת בעזהית“ש כתוב למעלה כדרך כל התחלה ומנהג מאוחר הוא והכניס זהבפנים והוסיף ג”כ ונתקן לחזק ההעתק ובמקום בחכם בערבי שפתרונו בעברי ברשותכתב מחכם תואר הכותב וזאת הביאו לנקוד נקודות תמורת התיבה אל אפתכאק בערביהנז' שפתרונו בעברי הנשיאים והוא חשבה לשם החכם הסופר והוא שם פלאי לא ידעמי הוא זה שם חדש או לא ידע לקרותו. וכל זה הוליכו לטעות עוד לכתוב במקוםמן נהב בערבי שבעברי מן שלל העתיק וכתב כדי לחבר המובן ובזה יש שגגת גםהמעתיק הראשון. וכל אלה הביאו להחכם הרב“ג לדרוש מה שדרש. ובאמת אין כאן לאשם הכותב והמעתיק והמקדיש לא רבני ולא קראי רק הודעה אחרונה בעת שהובאלמצרים שהיתה ברשות הנשיאים ולא נשתנה מדעת המקדיש אשר השבע השביע ועל זמןהשלל הזה אשר יצא הכתר בגולה מירושלם למצרים ברשות הנשיאים אין מגיד לנו אךקרוב ונראה שהי' זה שנת ד”א תתקמ“ב עת כבש הסולטאן שאלאדינו קאליפו מלךמצרים את עה”ק ירושלם מיד הנוצרים ואז היתה ירושלם לביזה ולשלל כליון חרוץ (וגם יהודים דרו בירושלם בזמן ההוא כאשר יספר הרב בעל המסעות שהי' בירושלםערך שנת ד“א תתקל”ג שהיו בה מאתים יהודים דרים תחת מגדול דוד בפאת המדינה. כי הרבה שנים אחרי זאת לא היו יהודים בירושלם כי גם הרמב“ן ז”ל שבא לירושלםשנת הא' ז“ך לא מצא רק שני יהודים צובעים ואז הובא הכת”ר הזה למצרים ברשותהנשיאים ובאותו הזמן היה הרמב“ם ז”ל במצרים וכשראה התנ“ך המדוקדק הזה החזיקבו והעתיק ממנו ס”ת שלו עפ“י הכתוב בו והרמב”ם ז“ל הי' בירושלם ד”א תתקכ“זאולי ראהו אז בירושלם ולפיכך ידע ממנו שהוא מוגה שהגיהו ממנובירושלם 60 ואח”כ הלך זה הכתר בגולה לארם צובא לא נדע מאיזה סיבה ועודינו שם עד היום הזה בכבוד גדול. בסוף הכתר כתוב בזה“ל זה המצחף (ר"ל הספר) השלם של עשריםוארבע ספרים שכתב אותו מרנא ורבנא שלמה הנודע בן בויאעא הסופר המהיר רוח ה' תניחנו. על הסופר הזה אין לי לע”ע עדים וראי' מי היה אך מהברכה רוח ה' תניחנו אין לשפוט שהיה קראי כאשר כתבו אחרים שהברכה הזאת ירושה היא אךלהקראים ושקר נחלו שכל הספרדים כותבים כן ונוסח תפלת קדומים היא להם מימיעולם. וכן מתחיל נוסח ההשכבה של הספרדים תראו בסדוריהם. והמנקד והמסיר המלמד הגדול כו' כו' מר רב אהרן בן מר רבאשר כו' האיש הזה כבר נודע ומפורסם מני אז ועד היום לרבני וכן חזותו מוכיחמר רב שהרבנים כותבים כן. והרמב“ם ז”ל שהי' סמוך לו לאחריו כמאה שנה מזכירולטובה וסמך עליו אחר כל עמלו וטרחו והזכירו לטובה ואין ספק שרבני הי'. ועכ"פ אין להוציא איש מחזקתו רק בעדים נאמנים וגם כי רוב ישראל רבנים הםוהוה רובא וחזקה שהיה מר רב אשר רבני. עוד שם כדי שיוציאוהו אל הקהלות ואל השיבות שבעיר הקדשבשלש רגלים כו' לקרות בו ולהתבונן וללמוד ממנו כל אשר יחפצו ויבחרו כו' זהפתרונו. כי יש בירושלם בתי כנסיות מעומדים אך לתפלה והם נקראים קהלות עדהיום כמו קהל ציון קהל ת“ת קהל סטאמבולי. ויש עוד ישיבות רבות מעותדיםללמוד בהם בשבתות ובמועדים ומנהג ישראל מאז ועד היום שבאים ועולים לירושלםמכל המדינות מסביב מדמשק ואר”צ וסביבותיהם מקושטא וארץ תוגרמה וממצריםלעשות בה בשלש רגלים זכר לעליית הרגל בזמן שביהמ“ק היה קיים תובב”א ועושיםבה גם יו“ט שני כד”ת כי דעתם לחזור ואז מוציאים כל הספרים הנמצאו בבתיכנסיות הנקראות קהלות ובהישיבות ועושים הקפות ומראים לעולי רגלים ובזה יובןכל הכתוב על הספר בזה. עוד שם. ואם יחפוץ איש מכל זרע ישראל מבעלי הבנה (אוהבינה) מהרבנים בכל ימות השנה לראות בו דבר כו' יוציאוהו אליו לראות בוכו' לא לקרות ולדרוש כו‘. הכונה שבכל ימות השנה אין רשות לקרות בו ולדרושוללמוד כמו בשלש רגלים כנז’ רק כדי להגיה ממנו ודוקא מבעלי הבינהמהרבנים. והנה כמדומני שלא נשאר עוד שום ספק בפה ובלב שהכתר תנ“ך כ”יהזה אך להרבנים שהיו בירושלם וממנו כי גם המקדיש היה רבני בן אדם לדומהלו. עתה נחקרה לדעת מי המה האחים הנשיאים יאשיהו ויחזקיהו בני (שלמה בן) בן דוד בן בזעתה (או בועז) אולי יעלה בידינו להכירם ממקום אחרולשפוט עליהם. ולדבר הזה אני צריך להעתיק את הרשום על התנ“ך כ”י הנפלאשהבאתי מארץ התימן הכתוב אחרי י“ג דפים המצויירים מהאותיות הפניניים קודםהתחלת התורה (בכתב מאוחר ספרדית חצי קולמוס) וז”ל: זה נוסח כ"ד ספרים שלמיםטהורים בחונים ומזוקקים שבעתים והוא ליקרת מעלת גדולת קדושת מורינו ורבינואבן בוחן נזר ועטרת כליל וכותרת צנצנת המן אור עם לא אלמן. לכל טובה מזומןיחיד הרוב (או הדור) עומד בפרץ רום הנגידים וגדול ליהודים משנה למלכים מבחרהנסיכים הקצין הגדול המעוז המגדל אשר חכמתו כדניאל ולעם ה' מושיע וגואלחותם תעודה ונצר התעודה בימיו תושע יהודה הוא מורינו ורבינו ואדונינו כהרשר שלום הנשיא אשר ליהודה קונה כל מדה חמודה הסמוך מפי אדונינו ר' שלמההנשיא ראש גלות יש' מולא נפוס אנדלוס ואלדין (ר"ל תולדות כמו בני) כהרמורינו ורבינו ר' פינחס בן יאשיהו בן יהודא בן עוזיהו בן שלמה הנשיא בןזכאי בן יהודה, דוד, יצחק, שלמה, חסדאי, בוסתנאי, כנפאי, מור זוטרא, רבהונא, חנינא, מרימר, מור זוטרא, דהנא, הונא, אבא, עוקבא, נחמיה, נתן, ענן, שפט, יוחנן, יעקב, חזקיה, שמעיא, שכניא, עובדיה, ישעיה, חסדאי, ברכיה, חנינא, משולם, זרובבל, שאלתיאל (ומונה והולך כל סדר היחש עד דוד המלך ועדאדם הראשון לא אאריך בהם ובביאור) ואלה שמותם לתולדותם (ר"ל אלה שמותבניהם) ר' מלכי צדק הבחור המכונה כוגא (ר"ל כמו נשיא כערבי ופרסי) כליפאהנשיא ומשנהו פרי עץ הדר פנחס המכונה כוגא בירע אל אמן והשלישי יחזקיהוהמכונה כוגא כזור גמהב והרביעי יאשיהו יסעדהו המלך אשר בידו נפשות החייםאלהי ישראל יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהבין כל דקדוקה לקרוא מהשכתוב לא ימושו מפיש 61 מעתה ועד עולםאמן. נכתב ונחתם ביום ז' לאדר שנת ויכתב משה את השירה הזאת ליצי' (אשרלפי חשבון האותיות שהקו משוך עליהם עולה תשס“ב או תשפ”ג מנין כולם). והנה במקומו אפרש את הכל בעזה“י. והצריך לחקירתנו בזה הואלדעת שזה הרב שר שלום הנשיא ור' שלמה הניא וריש גלותא אחים היו בני ר' פינחס כו' ור' שר שלום נסמך לנשיא מאחיו ר' שלמה הנשיא שהיה גם ריש גלותא. ואלה הארבעה הם בניהם ואולי שנים הראשונים לר' שר שלום הכתוב בראש והשניםהאחרונים יחזקיהו ויאשיהו לר' שלמה. איך שיהיה גם פה מצאנו יחזקיהו ויאשיהואחים נשיאים גם שלמה גם דוד כו' ואלה ברור שהיו מהרבנים כי לא נתיחשו לשאולוענן. ואם תאמרו שאין הסדרים שוים בתנ”ך שלי עם התנ“ך של אר”צ? הלא גם עםספרי הקראים אינו שוה שהרי בעל ד“מ ואור”ז אינם חושבים ליאשיהו וחזקיהואחים ולא בנים לשלמה בן דוד בן בועז. גם אומר שם קודם שר' יפת שהי' בתחלתהאלף השישי מסר לרבנא בועז הנשיא בן רבינו שלמה הנשיא בן רבינו דוד הנשיאבן רבינו חסדאי כו‘. וזה חסדאי מפורש אצלם במקום אחר שהיה בן חזקיהו בןבועז יהושפט יאשיהו שאול כו’. ובמ“א הם מונים יחזקיהו בן דוד בן בועז ומהםמוסיפים עוד ומהם גורעים וביחוש של זה הכתר חסר ג' דורות חסדאי יחזקיהו דודנגד היחש הנז' גם סדר היחש מר' בוסתנאי ומאלה הם גורעין ומוסיפים ומהפכיםהסדר נגד כל ספרי קוראי הדורות ונגד התנ”ך שלי. והאמת שאין לנו ולהם סדראמיתי נכון ביחוס תולדות הנשיאים האלה. כי בדברים הנתלים באילן הכבוד רבוהטעות בזדון או בשגגה על כן הם שונים ומשונים זה מזה. עכ“פ יותר יש לסמוךעל הסדר מרב האי גאון ז”ל המובא ביוחסין והכתוב בתנ“ך שלי הנראים לאמת יותרוהם קודם במעלה ובזמן. כי יחוש הנשיאים אשר בס' דד מרדכי וארחת צדיקיםלהקראים הם בעצמם כותבים שם שקראי אחד מליטא היה במצרים שנת ה' אלפים ארבעמאות וראה שם על ברית מילה שכתבו שמו בספר היחש של הנשיאים ישועה בן ברוךכו' ומשם הביא להם כל הסדר ועל זה ניקום ונסמוך?? ואין פה המקום להשתעותמזה אך ראה שם טעות קל שהד”מ אומר שרב ענן נשיאם הי' ד“א ת' (אשר באמת היהד“א תקכ”ג) ואח”כ מביא רב בוסתנאי אבי אביו שהיה ד“א ארבע מאות וארבעים. ארבעים שנה אחרי בנו? ואמנם על הס' דד מרדכי וארח”צ ניתי ונסמך ומהם נקחראי‘? אשר כל דבריהם אינו אלא לקנתר ולתת דופי להגדיל המדורה ולהוסיף פחםלגחלי התבערה 62 והרי הם מונים גם יהודהבן טבאי ושמעי’ ור' אליעזר הגדול כו' ורב ענן כו' כו' הידועים בתלמודלמקבלי שלשלת הקבלה מתורה שבע“פ והם אומרים הלנו הם ועל דעתם קוראים להםקראים? אין כאן מקומו להאריך בזה אך מאשר הביאני הענין. ואם לא הצחוק הואהעדות שמביא שם לבזות את שמעון בן שטח מנער בן שבע עשרה שנה משה בשייצישאמרו לו באליכסנדרי' והראו לו המקום אשר שמעון בן שטח בעת ברח מפני ינאילאלכסנדרי בנה שם ביהמ”ק ומזבח והקריב קרבנות בחוץ ובשעת איסור הבמות ואחרכך לקחוהו הישמעאלים לבית תפלתם עודנו עד היום באלכסנדרי ובזו העדות מצאומקום להתגולל ולהתנפל על התנא שמעון בן שטח זצ“ל בדברים שאין להם שחר ואנכימה אשר אתבע עלבון שמעון בן שטח ושארי עלבונות מהספרים ההם אבל אחזק עדותהנער משה הנז' אמת נכון הדבר שהיה באלכסנדרי ביהמ”ק ומזבח בחוץ בשעת איסורהבמות והוא עתה ביד הישמעאלים אבל לא שמעון בן שטח עשה זאת חס חלילה רקחוניו בן שמעון הכהן כמסופר בתלמוד סוף מנחות ונחלף לו שמעון בשמעון ולאידע מהתלמוד הנז' ואשם בעדות שקר. 63 ואולם אם כנים הגהתהחכם אבן רש“ף ני' אשר הגיה בהעתקת הרי”ז ני' באר“צ במקום שלמה בן בויאעאהסופר בן ירוחם. וזה אשר נקרא ר' סלמון בן ירוחם (לא שלמה וסלמון לחוד) והוא ודאי קראי היה מראשי אבות חכמיהם וסופריהם הוא אשר נלחם ביד חזקהובחימה שפוכה בנקם נקם נגד רבינו סעדיה גאון ז”ל. ואני לא אוכל להעיד מהשעיני לא ראו אך החכם ר' יעקב זאב ני' המעתיק הנז' עיניו לו ראו הוא ישבבאר“צ וידיו העתיקו מתוך הכת”ר עצמו הוא ולא אחר ונאמן עלי כמאה עדים שלאישנה. וגם שבעת העתיקו לפני תשע שנים עוד לא עלה על לב איש לחקור ולדרוש מיהוא זה הסופר ומה אמונתו וגם איננו מהחוקרים והמבקרים ומסיח לפי תומו כזהאין לחשוד בשום זיוף. ואם נאמר שמזוייף ועומד הוא מקדמת דנא (כי החכם אבןרשף כמדומני שלא ראה גוף הכתר שלא הראוהו ואם ראה בעיניו יבא ויעיד ויבחנודברי שניהם ודבר מי יקום?) הלא לאלהים פתרונים וה' יודעועד 64 . אמנם מה ששאל החכם מו“ח נ”י (בהמגיד שם) לראות ולדעת אם גםהקראים כותבים ספריהם על הדרך הזה (ב"יד) השנויים שנמצאו שם (ראה למעלה) עלזאת אשיב שאין זאת אבן בוחן כלל. כי מלבד שנוסחאות אלה קדומים הם וכל ספריארץ התימן כן הוא (ראה חדרי תימן) ידענו שאין להקראים ספרים מיחדים לעצמםבחילופי נוסחאות מהרבנים ואף אין לכולם נוסח אחד ואין שום הפרש בספרים רבניאו קראי וכמו שנמצאו אצל הרבנים ספרים מחולקים בחסר ויתר וניקוד וטעם ככההוא אצל הקראים 65 גם רוב ספריהםמהרבנים. סוף דבר תורה שבכתב אחת היא לרבנים וקראים ואין לקחת מזה שום עדוראיה. ואף כי אמר בדוד מרדכי שהם סומכים על קריאת בן נפתלי (ואם הי' בןאשר קראי איך יעזבוהו?) לא ידע מאי קאמר הלא ידוע שכל חילופי ב“א וב”נ הוארק בקצת טעמים משרתים ומתגים ומוקפות ולא אחת מהם בתיבות ואותיות מלא וחסרפתוחות וסתומות. והן אמת כי עפ“י הרוב הם קוראים בבית הכנסת בשבת ויום טובבחומשים או תנ”ך הכתובים בדפי נקוד ומוטעם. וזאת מפני שאין להם עתה ספריתורה כהלכתה שאין להם סופרים והרבנים לא ימכרו להם רק במחיר גדול ואם ישלהם ספר תורה כשרה קוראים בס“ת כהרבנים וכבר השיב הרמב”ם ז“ל באגרותיוובשו”ת שאם אין בבית הכנסת ספר תורה כשרה מותר לקרות אף בחומש ולברך כדינואף כי רבים לוחמים לו על זה הם קבלו בזה דעת הרמב"ם בבואכם עמדי לחדרי תימןאודיעה לכם עוד מזה. ועתה אשובה אל אחי אשר במצרים ועיר אל קאהרה אשר אנינאחז בה היום. ו. מצרים העתיקה ובית הכנסת של עזרא. מצרים העתיקה וכן בערבי מצר על עתיק רחוקה מרחובות היהודיםמהלך שעה על החמור אץ ברגליו. עתה כמעט חוברו שתי העירות יחד ע“י הבניניםוהטירות הנתוספים תמיד י”א שהיא צוען מצרים ונקרא פאסטאט אל מצר. שם ישבהרמב“ם ז”ל כאומר באגרותיו אני שוכן במצרים והמלך בלקאהרה. גם האר“י ז”לנתגדל פה כמסופר בתולדותיו. עתה יושבים בה כשנים עשר בע“ב יהודים ובקיץיוצאים הרבה מעשירי היהודים לשבת פה לרוח היום ולחפשית האויר בהיותה על שפתהיאור המשתפכת פה ברחבת עוזה ושם אניות יהלכון (חוף האניות) פה חצר גדולאחוזת נחלה ליהודים מקדם קדמתה עם חורבות רבות ובתוכםביהכ”נ 66 גדולה אומרים של עזרא הכהןהראש הסופר המהיר ספר דתא זכרו לנצח יבורך לאמר כי הוא יסדה ובה היכל אחדלמעלה בחור הקיר מזרחה עשר שם ס“ת שכתב עזרא (לפי הגדת ההמוני) גם העירהזאת והבהכ”נ בקרתי פעמים רבות. זה אך מקרוב נתנו אחינו יושבי מצרים אל לבםלרפאות שבריה כי מטה ולחזק בדקיה כי רבו וללבנה וליפותה בהדרת קדש ולהעלותערך נרותיה והרבה נדרים ונדבות יתנדבו לביהכ“נ הזאת ונר תמיד תוקד בה לאתכבה. מעט היהודים היושבים במצרים העתיקה נכנסים להתפלל בה בשבת ויום טובוהשמש איש וביתו דרים באחת מבתי החצר לשמרה ולנקותה ולהעריך נרותיה. ובכלר”ח יבואו אנשי מצרים לבקרה אנשים נשים וטף וגבאי מיוחד יושב שם כל היוםלקבל הנדבות. ובראש חודש אייר יום טוב גדול להם שמה ורוב יושבי אלקאהרהומשאר עירות סביב יבואו אל הבית הכנסת הזאת ומדליקים שמן למאור ומתנת ידםכי כל המדליק פתילה נותן נדבה זה מבעיר וזה מכבה והיום קדוש לאדונינו עזרא. אני הלכתי שמה בעשרת ימי תשובה [ובנסיעה השנית הייתי גם בראש חדש איירובראש חדש סיון ותמוז ובשארי ימים] ואין איש עמדי רק השמש. ברחובות צריםומובאות אפילות הביאוני אל חצר רחבת ידים סביבותיה חורבות ישנות נוטותלנפול ומהם מתוקנות מחדש. ואולם אחד גבוה עשרים אמה. משם ירדתי בשלש מעלותלבית הכנסת. גבהה כהאולם ארכה ורחבה כשלשים רגל. שממון ותמהון רובצת בה. הלוחות ושברי לוחות אשר היו על קירותיה מסביב ובצד מזרח על ההיכלותוהחגורות סביבות הבימה מלמעלה אשר היו חרותים עליהם פסוקי תהלים ושמותאנשים נדיבים וזמנים שונים הורדו ממקומם עת תקנו הבית והניחום במקום מיוחדבעליה והנם ישנים מאד בלים ומתולעים עד שאין להוציא מהכתיבות והחרותות עניןשלם. רק סביבות ההיכלות הניחו מעט מהקרשים המפותחות במקומות וכן המוטות אשריחגרו הבימה הניחו מהישנות וכלם מפותחות חרות על הלוחות אותיות כתב אשוריולשון יהודית כנראה מפסוקי תהלים ברוך הבא בשם ה' פתחו לי שערי צדק כו' וכדומה. ולא יכולתי להעתיק ענין שלם כי נרקבו ונפצלו. ובלי ספק הי' כתוב גםזמן הבנותו והבונה והמקדיש. קירות הבית כנסת מאבנים ולבנים וגגה קורות עציםוקרשים והיא עומדת על שנים עשר עמודים שיש בשתי שורות וקשתות אבן עליהםוהקורות מונחות על הקשתות. דמות תבניתה בכלל על סדר וערך בניני הקדמוניםהמפוארים. באמצע ביהכ“נ סמוך נגד ההיכל שבו ס”ת אשר במזרח עולים להבימהבשלש מעלות בנין עצים ולבנים עומדת על ארבעה עמודים העולים עד עשר אמותלמעלה וגם אותה תקנוה ויפוה מחדש. העמודים ישנים מאד וחוט שנים עשר יסובאותם והמוטות אשר יחגירום מלמעלה סביב כולם מפותחות בכתבאשירות 67 כאמור. במזרח הבית נבוב גדולבקיר חמש אמות גובה ושלש רוחב שם ההיכל עם שלשה ס“ת אשר בם יקראו לעת האסףמנין לקרות ולהתפלל. בצד ימין בקרן מזרחית דרומית מערה קטנה ונר דולק תמידיקראו מערת (לשון מושאל) אליהו כי שם נגלה לראשונים ואיש לא יבא בו רק אחרהטהרה והקדושה. ובקרן מזרחית צפונית למעלה עוד היכל נבוב קטון בקיר גבהוכשתי אמות ועולים לה בסולם בת חמש מעלות. שם ס”ת של עזרא (ראה להגאון חיד“אבשה”ג ח“ב מ”ש בזה כי איננה) ואני אוסיף להתפלא אם היה שם ס“ת של עזרא למהסמך הרמב”ם ז“ל על התנ”ך שהגיהו בן אשר בירושלם להעתיק ממנו ס“ת שלו ולאסמך על הספר הזה של עזרא בעצמו? אם גם לפני הרמב”ם לא פתחו ולא הראו? או כיירא לנגוע בו ולפותחו ולראות בו כי בנפשו הוא ולא ישלים שנתו. בכל חשק לבביהתאמצתי לעלות בסולם ולפתוח גם ההיכל הקטון הזה והשמש מנעני באהבתו לחיינפשי פן יקראני אסון עדי בקשתיו הפצרתיו ופתיתיו כי טהור אנכי אשה עצורה ליוהיום טרם בואי טהרתי במי מקוה. ואמר לי נקי אנכי ממך אם יקראך אסון ראההעידותי בך היום. טוב טוב וצלחה לי לפתוח דלתות היכל הזה. שם עומדת ס“תגדולה ארכה ששה טפחים תוך תיק עץ מצופה נחושת קלל כהה מראיה ככל ספריהספרדים. פתחתי וראיתי ס”ת פשוטה כתב אשורית בבלית ישנה מאד בלה ונרקבת כילא תפתח לרוח. האותיות נמוחו ונמחקו ואם יד תגע בה תפתת לפתיתים. ואמרתילשמש יפה הזהירו שאסור לנגוע בה כי יפרחו האותיות ושם תהי' גניזתה כד“ת. ותה”ל זה חמש שנים מאז נגעתי בה ועודני חי כה לחי. ואולי העורון בעיני הבאלי שמה אחר סוכות הי' לי מזה? ראו כי אורו עיני. ברוך פוקח עורים ולא הביטאון ביעקב. במסע השנית קיץ תרכ“ד חזרתי ובקרתי פה כמה פעמים. עלהביהכ”נ עולים מבחוץ במעלות דרך מבוא התאים ועזרת נשים ושם גניזה לספריםבלואים וקרועים וכי הגידו לי כי ישנה היא מאד בית מלא גנזי ספרים משניםקדמוניות. רציתי לחפש שמה אולי אמצא דבר מה והלכתי שמה יום ב' דר“ח אייראשר אז יושב שם הגבאי והשמש והביהכ”נ פתוח כל היום ובקשתי להראות לי הגניזהולא רצו באמרם כי סכנה גדולה ונחש כרוך עליה. ובאתי עוד בר“ח סיון ואמרתילהם שיש לי רשות מהרב האב”ד נ“י והם שחקו עלי ואמרו היתכן שיסכן אדם בנפשועל לא דבר כי גם לא ישלים שנתו. התחננתי לפניהם והראתי להם שיש עמדי מזוזהקטנה לשמירה מעולה גם ידעתי לחש לנחש ולהשמש הבטחתי מתנה להביא לי סולם עדשאמרו לי לפני האנשים ההיו שם עדים אתם היום כי העדנו בהחכם הזה לבלתי יסכןבנפשו לעלות ולאחוז בהגניזה ואנחנו את נפשנו הצלנו. גם מהתראה הזאת לא נפללבי ואמרתי טוב טוב עדים אתם היום. השמש הראה לי דרך העליה גם הביא ליהסולם למעלה כי הגניזה בבית מרובע על גג הביהכ”נ וסתום מארבע רוחותיה באיןפתח בצדה והגג פתוח מלמעלה אשר שמה יניחו או יזרקו בלויי וקרועי הספרים. ועליתי בסולם והיא מלאה גובה שתי קומות וחצי אבל בעת תיקנו הביהכ“נ הניחושמה מלמעלה גם כל הלוחות ושברי לוחות וגם ערימות עפר ואבנים וצרורות שנשפךשמה מהגג שנפתח. ואחרי עמלתי שני ימים ונמלאתי אבק ועפר בררתי והעליתי כמהדפים מספרים שונים ישנים וכ”י ולא מצאתי בם תועלת וידיעות ומי יודע מה ישעוד למטה כי נלאתי לחפש אבל גם נחש שרף ועקרב לא מצאתי ואסון לא נגע ביברוך המציל. כחמשה רגל רחוק מהבימה באמצע ביהכ“נ בנין עץ כמו מטהמרובעת גדורה סביב ארכה ארבע רגל ורחבה שלש פרושה בסדין לבן ונקי ועליהאוהל על עמודי עץ בקרנותיה כסוכה. במקום הזה אומרים ישב ירמיה הנביא וקראהקנות על חורבן ירושלם ת”ו ואיש לא ישב שם כי בנפשו הוא. אך נשים מקשותלילד אם יבאו שמה תמלוטנה ילדיהן על נקלה. לא הרהבתי עוז לשבת שם ועוד הרבהמעשי ניסים מספרים לביהכ"נ הזאת. בנסיעה השנית הייתי גם בעיר מכאיילה אל גביר כ“ה מילין מעיר טאנתא הנז' 68 היהודים קוראים היוםלעיר הזאת תחפנחס וכן כותבים בה בכתובותיהם. ולדעתי לא זו הדרך ולא זוהעיר. כי לפי הנראה מסיפורי ירמיה מ”ג היתה עיר תחפנחס תחילת מצרים בדרךהבאה מבית לחם ביבשה ומכאילה היא בתוך הדלתא מעבר הנילוס מזה. היום ימצא בהיהודים כעשרים בע“ב ולהם חצר גדול אחוזת נחלה מימי קדם כי עיר ישנה היאלהיהודים ושם ביהכ”נ נאה וס“ת עתיקה מאד בהיכל קדוש. והס”ת הזאת יקר וקדושלהם במאד מאד ותמיד אחר חג השבועות נאספים אליה יהודים רבים מכל גלילותמצרים לחוג שמה ולהעלות נרות לפניה והרבה נדרים ונדבות יגיעו אליה בכל שנהושנה וההדלקות נמכרים לכל המוסיף במחירה ולפעמים יעלה מחיר ההדלקה ראשונהלאלף פיאסטר (מאתים פראנק) ומאלה הנדבות יעשו תכשיטים להס“ת ותיקוני פארהבית הכנסת אשר כמעט נחרבה ותיקנוה וייפוה ולפרנסת עניים העוברים ושביםולקרן קיים. והגביר הנכבד סי' מתתיה נחמן נשיא עליהם ועל כל צרכי הבית והואהגדיל לעשות עם הביהכ”נ והס“ת הזאת. ושאלתי מה יתרון לס”ת זאת מכל ס“תשבישראל ומה היה לה ואין מגיד לי דברים ברורים אבל קבלה בידם כי קדמון הואמאד ואיש אלהים קדוש וטהור כתבה והרבה נסים נעשו בה רופא חולים ומתיראסורים כו' כו'. ומוציאים אותה לקרות בה ברגלים ובימים נוראים. ואולם ידעתישהרב הגדול החכם והחוקר מו”ה משה חזן ז“ל שהיה אב”ד באליכסנדריא בא לדרושולחקור על הס“ת הזאת ובדקה והגיהה ואמר להם שאסור לברך עליה כי נפסלה מרובימים ויהי כמצחק בעיניהם וחשבוהו לכופר על כן לא הרהבתי עוד עוז לבודקהולחרוץ משפטי אך ראיתיה בהשקפה קטנה ברגש קדש ספר תורה גדולה על גוילבאותיות אשורית ספרדית מכתב אלהים יפה מאד. וכבר אמרו רבותינו ז”ל הכל תלויבמזל ואפי' ספר תורה שבהיכל. ח. הנהר פישון שיחור והוא הנילוס. – עליתו וירידתו, עילתו וסבתו. אלה דברי האחרונים אשר כתבתי ממצרים לירושלם. בעזה“י יום טו”ב חשון התרח"י. בית יעקב! היו שלום בטחו בה' אחי ורעי אלופי ומיודעי, ה' עמכם! אל תתמהו על הימים עברו ואין חזון ממני כפעם בפעם. הידעתםאת אביכם ואחיכם כי אין ידו טמון בצלחת אם בת עינו זורחת ודרכו נוכחת. אךאם אריב אל אל כי לא נחת ביעקב יסר יסרני יך 69 וירפאני ועד כה מכתוב עצרני. ברכו בית יעקב! את ה' פוקחעורים ומחזיר אור לישרים. בכל משמר לא נמלטתי ממכות הארץ ותחלואיה וכברהכינותי דרכי ללכת עיר סווייס (Svés)סועץ – לנסועמשם לאדען באניות גדולות המביאות גחלי־אבן וחוזרות משם דרך עדן. וזה חודשעשיתי חוזה עם רב חובל אחד שהיה פה להכין לדרך הים צידו. ואחרתי מועד לילהאחת במסילת הברזל אשר עדין לא נגמרה ואין סדר למהלכה והוא עבר לפני ונסעוילך ואחרתי עד כה. יה“ר שיהי' העכבה לטובה. והרופאים אצים עלי להנצל מאוירהמקום הזה המעור והמחליש ואלך לי אל הים ואי”ה בעוד יומים אשים לדרך פעמיכי ארכו לי פה הימים ונפשי בחלה ויהי מה ארוצה. אין די כסף בחיקי לנסועבאנית הקיטור ואלך אל אשר יהיה הרוח ללכת. חסדי ה' כי לא תמנו וידו בכלמשלה. ויען ידעתי כי אזניכם פתוחות לשמוע ממני חדשות מה (ואין כל חדש עמדיעתה) אספרה לכם מעשי ה' הגדול אשר ראיתי על נהר נילוס. יאור מצרים הואפישון מארבע הנהרות היוצאות מעדן גן אלהים הנברא בראשית ברא ה' אלהים שמיםוארץ וכל צבאם ונקרא פישון מלשון רבוי כמו ופשו מימיו שהוא עולה ומתרבהבזמנו ובמועדו ונקרא גם שיחור שמימיו שחורים בעת עלותו. והראב"ד אומרשבמקום שנופל בים נקרא שיחור ששם יתגעשו המים בשפע ונראים יותר שחורים. והערביאים יקראו לא באכר אל ניל ים התכלת כי צבע האינדיק נקרא בערבי אל נילכי באמת המים בכל השנה תכלת כניל והתכלת משותף לשחור. ימים אחדים אחרי בואי הנה מצרימה היתה עלית היאור יוםהכנסו בשערי העיר הנקרא פום אל כליץ. קרוב שמה הארמון הגדול קאסיר אל נילוהוא בנין גדול מפואר עומד על שפת היאור ואומרים ששם מונח כל כתבי חוקומשפט הנהר תוצאותיו ומובאותיו בין בולאק ובין מצר אל עתיק. מי כמוני נמצאפה לעת כזאת וימשול ברוחו בלי לרוץ כאיל להתענג במחזה נעימה ונורא הזאתהנחמדת לעין כל רואי והממלאת נעימות עריבות כל לב וסרעף בהתבונן על מפעלותמפלאות היוצר עצמו ופליאותיו ית“ש. ואף כי חכמי הטבע וחוקרי תבל הסבועיניהם ממעשי נסים ופלא והראו לדעת כי הכנת הטבע פשוטה היא גם להנהר הזאתלהיותה עולה במעלות עת האסף אליה מימי הגשמים העצומים מתמצית ההרים אשרסביב קרוב למוצאו בארץ כוש. (כי במצרים אין מטרות עוז) וזרועות השטף ימלאוהעל כל גדותיה עד כי שטף ועבר גבולה מסביב כאשר עינינו הרואות גם בבאר א יובאשר בעמק יהושפט קרבת ירושלם תו'. עת מטרות עוז ירויון ההרים סביב לה תעלהגם מי הבאר יוב על גדותיה עבר ושטף על פיה ותהי לנחל שוטף סואן ברעש וככהיקרה לכל נהרות תבל. אבל הידמו אל נהר פישון? היערכו אל מי שיחור? כלהנהרות חוק וזמן אין להם מתי יעלו וירדו אף לא מדה וקצב. פעם ישטפו ארץומלואה פעם לא ירימו ראשן ובעמדם יעמודו גם ידללו ויחרבו כי הגשם והשלג הרםוילדם ולפיהם יגדלו וימעטו כאשר הנהר יוב לעינינו בירושלם. פעם בר”ח שבטיעלה על כל גדותיו שטף ועבר ופעם גם בניסן ישקוט ינוח ומימיו לא נאמנים. ואולם הנהר הזה פישון! כי ברכה בו פליאי תכונתיו מה יקרו? יקרת מערכותיו מהנורא? כל הנהרות לפניה יכרעון כל היאורים אליה תשתחוינה חק וזמן נתן להכשמש בצאתו וכירח במלואה לא תעלה ברעש לא תגביה עוף תשקה הארץ במעלותיהמחוגות הארץ אשר בשפל ישבו לא תכסם במשאון אך ברחמים תשביע ארץ ומלואה ואשרבגובה יעמודו גם עליהם תשא כוס ברכתה להרות ערוגות מטעיהם כל חבל במנתגורלם ישבעון מטובה. ואחרי השקתה וריותה כל ארץ מצרים בשלשה חדשים חצי סיוןתמוז אב אלול תשוב בדרך אשר באה בה תרד מעט מעט עד המקום אשר היה גבולהבתחלה. ככה שנה שנה. מה רבו מעשיך ה'! ילאו כל חכמי הטבע גם יחד להגיע עדאפס קצת דעת יצוריך. יום יתבשר כי עלו המים למעלה עד המקום הידוע בקנה המדהיסבבו המבשרים ברחובות עיר בקול שירה וזמר וכל בני העיר יוצאים בחדות לבבםאל המקום ההוא (פום אל כליץ) אשר שם יפתח צנור הברכה הגדולה להכניס המיםלבריכות העיר בחוצותיה העשויות יאורים יאורים מקצה העיר עד קצהו קול המוןחוגג. לפנים היו משליכים נערה בתולה בעדי קשוטי כלה אל תוך הנהר לקבל ברכתהמים קרבן כליל לאליל מצרים אשר אמר לי יאורי. עתה אין זכרון למנהג הרעבזה. אנשים רבים יעמדו במגרפותיהם ויחפרו סביבות היאור לפניה לפנות לההדרך. מהם אשר אינם זהירים ונשמרים לברוח מהשטף עד מהרה והמים הנגרים ברגשמרוצתם תכסם עליהם ויאבדו מתוך הקהל. הפחה נסיך הארץ וכל השרים ואנשי הצבאעומדים שמה. לשעשוע הנאספים ולברכת השנה משליך הפחה מטבעות כסף לפזרם ביןהעניים העומדים על שפת היאור והחופרים והמה יפשטו על החוף לאספם וכל דאליםגבר ילקוט פי שנים. ופעם גם עליהם תעבור הכוס של ברכה ויבואו במים אדיריםואין מציל מזרם הנהר אשר ישטוף בכח גדול. אין שנה אשר כמה אנשים נצלליםותהי להם למשחק. השנה גם נער יהודי ירד לרחוץ ביאור והזרם שטפהו ונאבד ואחריום נמצא בחוף באלאק. פעם אחת (בשנים קדמויות) לא עלו המים ולא יכלו להביאםהעירה והיה עת צרה וגזר המלך על היהודים להביא המים והם התפללו וחפרו ובאוהמים לרגלם ומני אז חוק הוא להיהודים פה לפתוח בראשונה מעבר הבריכה לבאהברכה לרגלם כאשר באה לרגלי אבינו הזקן יעקב ע"ה בבואו למצרים לפניפרעה 70 . נוספות מנסיעה השנית כאשר עברתי עוד בארץ מצרים תחתונהועליונה בקיץ תרכ"ד ושלשה חדשים סבתי ותרתי בארץ פתרוס (בלאד אל סעיד) במהלך הנילוס עד למעלה מאוסוואן הוספתי והגדלתי חקירתי על אודות הנהרסבותיו ועילותיו סבוביו ומהלכיו וכל מקרהו וענינהו והנה מצאתי עוד לששהדברים נפלאים במעלותיהו לא יכלו לגיד סבתם כל חוקר ודורש בטבעיות אם לא כייד ה' עשתה זאת מראש הכינו עפרות תבל ובנהרות שם לו חוק ומשפט ולא יעברנהוהוא שם ממדיה על פיו יצאו ועל פיו יבואו עולים ויורדים במאמרו כי הוא צוהונבראו. א) יש יום קראו הערביאים יום הנוקדה (ר"ל התקופה) והואיום שנים העשר לחדש בַאונה שהוא חדש העשירי לחדשי הקאפטים (גיפטיס) המתחילים ראש שנתם מחדש טאָט (וזה מנין שמות חדשיהם 1 טָאט, 2 באַבא, 3 האַטור, 4 כיאַק, 5 טובא, 6 אַמשיר, 7 בארימהאט, 8 בארימודא, 9 באַשימס, 10 באונה, 11 אביב, 12 מצרי, והם מונים לעולם כל החדשים של שלשים יום בשוהוארבעה ימים בסוף השנה אים עולים להם בחשבון השנה ובמספר ירחים אל באיםונשארו הארבעה ימים פנוים בלי חשבון. ותהי אצלם ימות השנה כל השנים שויםשס"ד ימים לעולם) אשר בליל הנוקדה הזאת חוק הוא ולא יעברנהו לא העביר מועדואשר מתחיל לעלות מימיו מדי שנה בשנה עד כי גאו המים. וזאת יגידו מלפניםהחכמים יודעי בינה לעתים בלוחותיהם ליל פלוני יהיה הנוקדה ולא יעבור. בפעםהזאת הייתי בחדש סיון בעיר אל מינייה אשר במצרים העליונה (אבער עגיפטין) ולא יכולתי לחזור משם לער אלקאהרא דרך הנהר בספינה אף קטנה כי היתה סוף העתאשר המים מועטים בזעיר ויש מקומות שאין בעמק המים רק ארבעה טפחים והספינהתבוא שם תוך החול ותעמוד ויאריך הנסיעה מאד וביבשה לרכוב על חמור קשה מאדבחום החזק והחול ואורך הדרך כמה ימים. וישבתי בעיר הזאת כשלשים יום עדיגברו המים. והגידו לי רבי הספינות והמלחים יום י“ב בחדש הזה יתחיל הנילוסלעלות וימים אחדים אחרי העלותו נוכל לנסוע. יום הי”ב לחודש באונה לגיפטיםהיתה בשנה זו התרכ“ד יום כ”ג לחדש סיון למנין היהודים. בערב היום הזה יצאתיעל שפת היאור ומדדתי עומק המים וגם תקעתי יתד במקום נאמן אשר יכלו מימיהיאור על שפתו. וקמתי למחרתו ומדדתי המים במקם ההוא וגם ראיתי את היתדשתקעתי והנה נתוספו המים בלילה ההוא כחמש אצבעות. וכן נסיתי ומדדתי המיםבכל ערב ובוקר כי כל עלות תגבורת המים בהיאור הוא בלילה. אך לא כל הלילות והזמנים שוים פעם חמש אצבעות ופעם עשר ופעם שלש ולאכל החדשים שוים כי עד חמשה לחדש אביב שלהם (שהיה השנה הזאת אצלנו תמוז) נגברו בחוזק ועד ראשון למצרי (שהוא אצלם השנים עשר) מעט מעט ועד שבעה עשרלחדש טאט (הראשון שלהם כנז') תעלה בכח גדול ואז תעמוד מלדת. את כל זאת ראיתי וידעתי בחנתי ונסיתי כי יודעים האותיותלאחור ומגידים עוד כמה ימים לפנים מתי תעלה היאור ולא יחטיאו. ואיה איפה אםכן סבת ועילת מטר ארץ כוש וזרם הרים לעליית הנילוס? אשר אמרו החוקרים. יעמדו נא הוברי שמים הטבעיים וישמיעונו כזאת? אם לא יד ה' עשתה זאת. אויבואו התרים והחוקרים ינסו נא ויבחנו כמוני אם על פני כחשי יענו ויאמרו ליכזבת גם כחשת! ב. הבארות אשר יחפרו בכל ארץ מצרים בערים ובחצרותהבתים להוציא מים נובעים מבטן האדמה יוציאו מים מלוחים בלי טובים לשתיה רקלרחצה ולצורך שתיה ואכילה אך מימי הנילוס יביאו או ימשיכו. והנה גם מיהבארות המלוחים האלה בעלות מי הנילוס יעלו גם המה ובירידתם ירדו ובעת מיהנילוס מעטים גם מי הבארות מועטים ועמוקים וכעלות הנילוס גם מי הבארותעולים וחבל הדלי למופת ואות אמת. גם מעלות הסולם מהמקואות אשר ליהודים אצלבתי הכנסת יוכיחו שבעת הנילוס מעט באמצע הקיץ כמה מעלות ירדו הטובלים עדאשר יגיעו אל המים ובסוף הקיץ יעלו עשר מעלות הגבה למעלה ומי המקוה רביםשאין לירד למטה ולעמוד על שוליה ומי הבארות האלה רחוקים המה מאד מהיאור גםכמה אלפים אמות וחבור אין להם עמה ומטר סוף או גשם שוטף אשר בארץ כוש לאיגיע אליהם ולא יוסיפו תת כוחם אל הבארות האלה. אין זאת רק אשר התהום מתחתעולה ומשקה כל עפר הארץ או עפר האדמה תוצא מימיה וליחותיה כי חזק עליהםהחום הגדול באמצע הקיץ וימשכו אל כל מקום אשר ימצא שם מים כטבע המים למיםוימצאו מין את מינו. ג. גם את זה נסיתי לדעת האמת כמו שהגידו לי שמה דברהפלא ופלא. והנה לקחתי בערב קודם ליל הנוקדה מעט עפר חול משפת היאור בכליחרש לבן חלקה ושפכתי עליהם ממימי היאור ועשיתי כמו עסה קשה וגם יבש מעטבחמה והנחתי הכלי עם העפר קשה תחת אויר הרקיע כל הלילה עד אחר רדת הטלבבוקר והנה מצאתי בהכלי סביב עסת העפר מים בגובה שתי אצבעות. אז ידעתי כיעפר הארץ בכל מקום שהיא תוצא המים למינה (כאשר תגדל הארץ בטבעה פרי האדמהופרי העץ) ותשטוף אל כל אשר תמצא שמה מנוח. הנה נתתי לפניכם שלשה עדים נאמנים אשר לא יכזבו מימיהם אלטבע מי הנהר הרבים והעצומים האלה אשר יעלו על כל גדותיהם בעתם ובזמנם. אךלא כל השנים שות בברכת המים (כאשר לא כל השנים שות ביבול האדמה) ישתבח יוצרכל ית"ת עושי מעשה בראשית מלבד הידוע דברי החוקרים ומודדי התבל שאדמת מצריםתגביה עפרה שנה בשנה ונתנו על זה מופתים ועדים נאמנים. גם מהבנינים הגדוליםהקדומים (פארי העמודים) אשר האדמה תכסה עליהם מעט מעט מדי שנה כי האדמהתעלה מעלה בעת אשר הנילוס עולה. ט. נסיעה במצרים העליונה. – ארץ פתרוס. – הדרך העולה כושה. – ספורים בודדים. עתה אספר בקצרה מסעותי במצרים העליונה (אבער־עגיפטען) עםמעט מהערים אשר עברתי עליהם ואשר חזיתי בהם. ויען כי יהודים אין בכל אלההמקומות ואין לי מה לספר מהם לא אאריך בזה. במצרים העתיקה לדרום אלקאהראעומדים ביאור ספינות קטנות למאות ההולכות ובאות למצרים העליונה המוביאותמשם חטים ושעורים פולים ועדשים ובצלים דבש וחמאה וכל מאכל כי מצרים העליונהיותר מבורכת בפרי האדמה ויותר גדולה. גם בעיר בולאק למעריב אלקאהרה והיאיותר גדולה ממצר אל עתיק ויותר נאה בבניניה ורב מסחרה שם אניות קטנותלאלפים וגם אניות קטור קטנות אשר להפחות של מצרים להממשלה לעבודת הנסיךהולכות לכל פנות מצרים לאליכסנדרי' ראשיד דימיאט. מהעבר מזה ימה הגדולולמצרים העליונה עד אוסוואן ובלאד סודאן. ואני הלכתי עם אנית־קטור קטנהמבולאק לעיר ביינהסווייפ עיר גדולה אשר בה שר ואנשי חיל מהלך יום אחד. ועלהדרך למעריב הנהר כפרים רבים ועירות קטנות הנקראים בלאד אל פול (ר"ל עריהפולים הגדלים שם לרוב) ושם כפר מאחארא אשר שם פארי עמודים הידועים בספריהתרים וראש ספינקא אשר הערביאים יקראו לה ראש פרעון ועיר כפר עיאת ואסטאזאווית אל פיום אשר משם מהלך יום ביבשה לעיר הגדולה אל פיום. ועל הדרך אליהיש פאר עמוד גדול מאד יותר מאלו של גיזע וזאקארא והיא עגולה (לא מרובעתכהאחרים) מלמטה עד הראש ואין פתח בצדה כהאחרות והטיח אשר עליה לא נפל על כןאינם יכולים לעלות על ראשה ולדעת ענינה. על עיר פיום הזאת יאמרו כי היא פיתום 71 שבתורה ורעמסס ידוע במצרים התחתונה. עתה אין יהודים בכל ארץפתרוס אשר היא נגבה למצרים לצד כוש לא למערב הנהר ולא למזרחה. ובעיר פיוםזה מקרוב דר שם איש יהודי אחד וביתו אשר גר לרגלי מסחרו בצמר גפן ולו שםנחלת שדה מצמר גפן והארץ רחבת ידים ועבודה רבה. מעיר ביינהסווייפ נסעתי עוד באנית קיטור לעיר הגדולהאלמינייה מהלך יום אבל אנחנו הלכנו בדרך הזה שמנה ימים כי עתה (בחדש אייר) מי הנהר מועטים והספינה תלך ותעמוד על כן לא תלך אך לאט לאט. והאיש אשר קנההמדה בידו עומד בראש הספינה ומודד בכל רגע לא ינוח וצועק הסו! מעט אש! מעטעשן! עמודו! ביום השני לצאתינו לא נזהר למוד יפה והספינה באה תוך החולותעמוד והארבעה ספינות הקשורות אליה מאחריה אשר בהן המשאות והסחורות וכלימוכניות גם הנה נמשכו אחריה ותעמודנה. רב החובל וכל המלחים עמלו כל היוםההוא ברוב אונים ותחבולות שונות להוציא הספינות מן החול ולא יכולו ונלן שם. בבוקר שלח להודיע אל שר העיר פאשנה אשר היתה קרובה אלינו. ויאסוף שני מאותאיש מהכפרים העושים בעבודת המלך (כי כולם עבדי עולם להממשלה) נשאנו עינינווהנה עם רב ערומים כיום הולדם באו מהיבשה וקפצו אל היאור חצים עמדו אצלהספינה גביהם אל צדיה וחצים הלכו מרחוק וחבלות עבות ארוכות הקשורות בשניעמודים באמצע הספינה בידיהם אשר קשרום בקציהם השנית בעמוד גדול אשר הציקובהיאור הלאה. ככה עמלו בכוח גדול וקולות עצומות משונות על המים עד השמים עדאחר ארבע שעות. ויהי בצהרים וצלחה להם להוציא אנית הקטור לראשונה ותהי קולשמחה והארבעה הקשורות בה מאחוריה המשיכום בקל לאחור ויסבבום דרך אחרת עדהביאום אל המרחב ונעבור. לא הרחקנו ללכת ונבוא במקום צר ומצד אחד סלעים ורבהמלחים אשר באחת הספינות הקשורות מאחרינו לא נזהר בלוח המישר אשר בידו והיאנדחפה אל הסלע ויעש בה שני נקבים את הנחושת המצופה ואת הקרשים ובאו בה המיםותרד מעט מעט בהכבד עליה המים ותהי צעקה גדולה ותשקע האש והענן כלה מספינתהקטור ועמדנו. וכל המלחים מחמשה הספינות מהם מיהרו אל המים לסתום הנקבים (כי סחבוה אל החוץ) בחומר ובזפת. החמר אשר יעשו מחול היאור שמֵנה היא מאדוחזק כמו השעוה וזה ותחמרה בחומר ובזפת. ומהם חרדו עם דליות ופומפות לשאובהמים מבפנים. ככה עמדנו עוד ארבע שעות עד כי חשבו שעלתה ארוכה להמכותוהלכנו. אבל זרם המים הפיל כל טיח ותפל כי לא נתיבש ועוד נקבים אחרים נראובצדם ובאו בה עוד מים רבים עד שעמדו והריקו מעט מהמשאות אל הספינות האחרותודללו מעט מהמים וחזרנו לעיר אל פאשנה ונלן שם. למחר הריקו כל שהיה בספינההמשאות והכלים והמים וביום השני תיקנוה כדת ועמדה יום תמים להתיבש וביוםהשלישי עברנו משם ובאנו לעיר גינדיה. שמה הורידה כלי מוכינה אשר לעבודתהמלך ולעת ערב באנו עיר בינם זאהאר למזרח היאור ולנו שמה. גם פה הורידה כלימוכינה ולמחר הלכנו לעיר שיך פאצל אשר הרבה מכלי מכונה היה להוריד פהועמדנו יומים. וביום השביעי עברנו משם על עיר סאמאלוד ועל גלאשינא וכפריםועירות למעריב הנהר ועל גיבל אלתיר (הר התורים) בעבור התורים אשר יקננו שמהלמזרח היאור וקולם ערב להולכי היאור. ולמחרת בוקר יום השמיני באנו לעירהגדולה אלמינייה עיר משפט שר ואנשי חיל וקרית מסחור וכפרים רבים סביב להומלאכה גדולה ועבודה רבה יש להפחה הגדול המושל האדיר בכל ארץ מצריםאיסמאעין פאשא בארץ הזאת. לו שמונה מאות אלף פאדאן אדמה. כל פאדאן ששיםקנים והקנה שלשים אמה העושים חטים שעורים פול ועדשים שומשמין ויערות דבש (קני צוקער) ורובם העולה על כלנה צמר גפן אשר עלה מחירה בימים האלה על אחתחמש וחמשה בתי מלאכה (פאבריקן) העושים צוקער לבן יפה ונקי מאד הנעשה כמובאייראפי וטוב מהם והכל ע“י מוכינת עשן כן עבודת האדמה להשקותה מן היאורתחת אשר לפנים היו משקים ברגליהם ועל ידי גלגלים וכדים המתגלגלים במשיכתשורים סוסים וגמלים. עתה יעשה בכל המקומות מוכינות קיטור המביאות זרמי מיםרבים ביאורות רחבים על כל השדמות וערוגות מטעיהם ולכל המוכינות בניניםגדולים רבים ועצומים מאבן ולבנה וכולם נעשים על ידי אומנים ואמרכלים חכמיםומהירים מאנשי ענגלאנד צרפת ואשכנז ובכסף מלא כטוב בעיניהם. הפחה הגדול הזהמגדיל ומפליא לעשות מכל אשר לפניו. לו עושר כבוד וגדולה ואהבה אשר לא היהכמוהו ומתנהג בחסידות וענות חן וחסד עם כל יושבי ממשלתו באין הבדל בין דתאומה ולשון ואהוב לכל בני ארצו. אין עתה ממשלה וממלכה (הנודעים לנו) אשרתמשול בלי גבול ותמלוך בלי חשך כממשלת הפחות על אדמת מצרים ועל יושביה גםיחד וכל האמור בפרשת משפט המלך (שמואל א' ח' כו' כו') הם עושים לא יפילודבר ועוד נוסף עליהם כהנה וכהנה רק במקום אשר כתוב שם 14 15 ונתן לעבדיוונתן לסריסיו ועבדיו הם יקחו לעצמם אך לא חנם אין כסף כי ישלם שכר עבודת כלאיש העושים עמו במלאכתו אחד פיאסטער וחצי (הוא שלישית הפרנק) ליום תמים. אין קץ לכל האנשים העושים במלאכתו ובעבודתו בעבודת האדמה ופועלי הבניניםהרבים והעצומים חוצבים באבן ומלבנים בלבנים חוטבי עצים ושואבי מים ומלחיהים (לבד מספר הרב והעצום העובדים בצבא למלחמה) וכולם חליפות בחדש שבועותימים כאשר יובא ע”פ הסדר לכל העירות והכפרים ושופטים ושוטרים עליהם וגבוהיםעוד עליהם. השופטים והשוטרים יקח רק מאנשי תוגרמה (טורקי') המדברים שפתטורקי ובעלי תואר וצורה יותר מהמצרים למען הפיל עליהם אימה ופחד. בעיר מינייה הזאת ישבתי אחד וארבעים יום (מאיזה סיבות אשרהי' לי) גם נהייתי ונחלתי שמה ימים מספר. וסבבתי על איזה כפרים הסמוכים ועלכל המלאכות אשר להפחה הגדול הזה כנז' והתבוננתי על אלפי אנשים ורבבותמצריים מהכפרים ועירות העושים בלבנים והנה עומדים ערומים גדולים וקטניםנשים וטף תחת חום היום הקודר שם מאד רומסים בטיט חומר בחפירת עפר אשריוציאו ויכברום בכברות והאבק דק יעור עיניהם ויושיבום אל בור החפירותומושכים עליהם מים מן היאור ועומדים עד חצים בוסים בתוך הטיט והחומרומלבנים לבנים ושוטחים על פני השדה ליבשם ואח"כ שורפים לשרפה תוך הכבשונות. ובעמדי מתבונן משתאה על העבודה הקשה ומלאכת הפרך הזאת והשוטרים עומדיםעליהם במקלות חובלים ולהכות באגרוף כל מתרפה במלאכתו (כי שכירי יום הם אפייאסטר וחצי ליום תמים כנז') זכרתי ימים מקדם שנות אלפים שלשה ושלש מאות. ככה עבדו אבותינו שבטי יה רבבות ששים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה במררחיי גופות ונפשות ואף גם דתיהם היו שונות וירדפום וינגשום באף ובחימה ואתמתכונות הלבנים היו עושים ואם לא מצא להם וימלאום במספר גויות פרי בטנםמחמדיהם הנשארים בחיים משצף קצף היאור!! ואל היאור שמתי פני והנה נדמה לילמי דימון מלאו דם עוללים ויונקים בני אבותינו העובדים בפרך! עיני נמלאודמעי דם ולבי אנחה ומתני חלחלה. באזני צללו קול אבותינו נאנקים ונאנחים מןהעבודה הקשה והמרה: אנא אל שדי! אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו! ראה אתהלחץ והושיעה נא! עתה תה"ל בני האבות הנכאבות ההם יושבים בכל הארץ הזאת לבטחוהם סוחרים עשירים מלאים כל טוב עושי מסחר וקנין ועמוד אש ההצלחה מאירוהולך לפניהם. חופש ודרור על כל דרכיהם. רודים בנוגשיהם ואדונים לעובדיהםכי גואלם חזק ה' צבאות שמו אהיה אשר אהיה זה זכרו לדור דור. בבית המלון (כאן) אשר ישבתי פה אצל תא עלייתי היו שכני אשרארחתי עמהם לחברה בספינה אשר באנו בה ממצרים שלשה נוצרים קאפטים סוחריחטים. אחד מהם מלומד וחכם גירגי שמו וארבעה מצרים מוסלאמנים ג“כ סוחריםפולים ועדשים ובצלים אשר הזקן שבהם איש חסיד להם ומלומד חאג עלי שמו. היינוכולנו יחד באהבה ואותי כבדוני מאוד להיותי יהודי יחידי פה גר בארץ גםפראנגי (איש אייראפי) אשר כבוד ויראה לו. בלילה לא היינו ישנים איש בעליתולגודל החום אשר פנימה כמרחץ באין חלונות פתוחות לאויר החוץ רק נקבים נקביםוארובות כמנהג הקדם וחורב שממה על האדמה ועל קירות והרהיטים וכל שרץ וזבובימצרים מלאים את החדרים. רק לפני הבתים והעליות חצר ומרפסת רצופות אבניםומעקה סביב גם כסוי אהל מלמעלה ואילן נותן רוח בתוך. שם ישנים בלילה אישלפתח חדרו הנעול על מחצלתו ואדרתו הפרושה לו ובלילב רוח צח משיב למשיב נפשעיפה מחום היום והיינו נעורים עד שעות ארבע בלילה (הוא שעה קודם חצות בקיץ) יושבים מוסבים על הקירות ואיש כלי מקטרת עשנו בידו משתעים מספרים ומתוכחיםעדי נרדמנו. ומה היה רוב ספורינו? בעניני הדתות והנהגות המדינות. הלילההתוכחו חאג עלי המוסלימאן וגירגי הנוצרי הקאפטי למי משלהם קרבת היהודי. המוסלימאן אמר כי קרוב היהודי אליהם נימול כמוהם מתפלל פעמים שלש ביום כהם (כי ראוני מתפלל בוקר מנחה וערב והנוצרי בדרך וחוץ למקומו לא יתפלל) גםראוני מברך על הירח ותישר בעיניו שגם המוסלימאנים קודים ומברכים עת יראוהבראשונה ועוד ועוד א”צ לפרט. והקאפטי התאמץ להוכיח שהיהודים מתקרבים אליהםיותר בהתנהגותיהם ונימוסיהם ובאמונת הביבליה דת הראשונה (הישנה) אשרהמוסלאמאנים אינם יודעים ולא מאמינים בהתנ“ך שלנו גם על האחדות שהם מתפאריםשאמונתם אחדות גמור כאמונת היהודים בזה הוכיח לו מתוך תפלותיהם שהם משתפיםג”כ אלהות אחר (אין כאן המקום להאריך בזה). אמר לו חאג עלי הלא היהודיםאינם מאמינים במשיח שלכם כמו שאינם מאמינים בנביאנו השליח ואנחנו מאמיניםבו כמוכם ושנולד מהרוח בלי אב אבל אתם כופרים ואינם מאמינים בנביאנו. גירגיבתוך וכוחיו יאמר היהודים לא יאמינו בבן מרים אף כי היה משלהם ואיך יאמינובמחאמד הרחוק מהם? חאג עלי בשמעו כי מרים מזרע היהודים זעק מר מה תאמר? יהודי היה כן אדוני שהיה מזרע דוד מלך ישראל ככתוב בראש ספר האינגיל. וכידוד הנביא ישראל היה? צעק חאג עלי. כן הוא חאג! גם אתה כופר יהודי אין ליעוד עסק עמך וקצף עליו קצף גדול ולא יכול עוד דברו לשלום. בלילה השנית לא ישב עוד אצלנו וישב מרחוק עם חבריו ודברעמי מרחוק מהנהגת ארץ סוריא כי הוא היה שר חמשים בחיל אבראהים פאשא בטבריהעת גרשוהו משם וסבב כל הארץ ההוא. שאלני אם הייתי בטבריה (כי ידע שמירושלםאנכי) “כן אדוני” “הרחצת בחמי טבריה” כן “אדונינו אבראהים פאשה בנאה וחדשהומימיו מן הגן עדן המה יוצאים. “ידעתי” וישם אל המסובים פניו ויספר להם, כיחמי המרחץ אשר בטבריה הוציא אדונינו הנביא סוליימאן בן אדונינו הנביא דאוד (עליי אל סאלאם) (ע"ה) ומי הוא סוליימאן? הנביא דאוד היה לו תשעים ושניםבנים ותשעים ושתים בנות הנולדו לו מאשתו בנת־שבע והשיאום כולם בלילה אחת. לבניו נשא נשים ובנותיו נתן לאנשים והיתה שמחתו רבה וגדלה מאד ועל כןהענישו האל הגדול ית' ומתו כולם גם כן בלילה אחת והיתה אשתו מתאבלת ומצערתמאד מאנה להתנחם ובא אליו הנביא ואמר לו אתן לך בן אחד אשר יהיה טוב לךמשנים ותשעים בנים ובנות. לתקופת השנה נולד לו לו 72 סוליימאן אדונינו הנביא ויהי חכם ומשכיל מאין כמוהו ונתןאותו אל בית הספר גדול והצליח. אשה אלמנה עניה ובניה יתומים לא היה להם לחםבשנת הרעב אשר היה בימים ההם ודוד היה איש חסד ובעל צדקה. הלכה האלמנה לבקשממנו לחם ונתן לה סאה קמח. לקחה הסאה קמח על ראשה והלכה לה. עודה בדרך בארוח חזק והפיח כל הקמח מסאתה. ותלך האלמנה הלוך ובכה כי יראה לחזור עוד אלדוד. ופגע בה סוליימאן בן המלך בלכתו מבית הספר ואמר לה למה תבכי? כזה וכזההיה לי ואני ובני היתומים הקטנים נמות ברעב. לכי אל אבי (אמר לה סוליימאן) ואמרי לו שיעשה לך משפט על הרוח שגזל ממך הקמח ואם ישאל לך אבי מי הגיד לךכך כי לא אוכל עשוהו תאמרי לו בנך סוליימאן צוני כך. היא הלכה וצעקה אלהמלך לעשות לה משפט לרוח ויאמר דוד התחת אלהים אני למשול ברוחות ומי ישמעאלי? אמרה סוליימאן אדוני אמר לי כי ביד המלך לעשות משפט. ויקרא לבנוסוליימאן ויאמר לו מה אמרת להאלמנה אשה קשת יום ורוח? כן אדוני אבי אם מלךאתה הלוא תמשול בכל ועתה תנה נא לי חותמך וכתרך שבטך וכסאך ותראה את המשפטאשר אעשה. דאוד שמח ונתן לו ככל אשר שאל וישב על כסא המלוכה. כך באו לפניוכל העליונים והתחתונים וישתחוו לו יחי אדונינו המלך שלמה. שלח לקרוא לרוחמזרח ויעמוד לפניו. מדוע גזלת הקמח מהאלמנה? ויען רוח המזרח לא אדוני המלךלא יצאתי היום ממחיצתי. קרא לרוח מערב לרוח דרום ויענו כדברים האלה. קראלרוח הצפון למה עשית כה כו' ויען רוח הצפון אמנם אדוני המלך בי אני העון. אבל אניה גדולה מהודו באה עם אנשים רבים על הים סוף (ים האדום) ללכת מיכה (מעקקא) לחוג את החג ונעשה בה חור והאניה חשבה להטבע במצולה ומהרתי להצילהולקחתי הקמח הזאת וגבלתי עסה וסתמתי החור ונצולו כל אלה הנפשות היקרות. ויברכהו וילך מאתו בשלום. ולאכיו צוה לתת לה סאה קמח אחרת זה הנביאסוליימאן צוה והביאו מים מהגן עדן למרחץ טאביריה הזאת ואני רחצתי בה פעמיםרבות ותשמעו דבר פלא. כבוא איש לרחוץ בהמים והמה חמים מאד לא יוכל לסבוליכה כף אל כף ויאמר יתקררו המים ויהיה כרצונו. ואם קרים המה ורוצה חמים יכהכא”כ ויאמר יחמו המים ויהיו כרצונו ואני עשיתי ונסיתי ויהי כן. ככה ספרהחאג' הזה. ואם לא תאמינו קוראים חכמים קראו מעל ספריהם ותראו עוד גדולותמאלה או ארחו לחברה עם חכמיהם ומלומדיהם ותשמעו עוד רב מזה. גירגי הקפטיאמר לי למחרת: ראה הפתי הזה יספר כי דוד ושלמה חיו אחרי החאג במיכה? והםקדמו לו כמו אלף וחמש מאות שנה. החשה ידעתי. חצי יום מפה עם אנית הקטור עיר גדולה בה שר ואנשי חיל עירמאנפאלור. סמוך לה עיר דארות ושם יוצא לשון אחד מהיאור ונמשך עד עיר פיוםוהלאה בין ההרים וקוראים לו באכר יוסף (ים יוסף). לאמור שהוא עשהו. ובעתירבו המים יבא גם פה מים רבים עד שספינות הולכות עליו עד סמוך לאליכסנדריאששם הוא חוזר אל היאור אבל מניסן עד עלות היאור הלשון הזה יחרב ויבשוזורעים במקומו קשואין ואבטיח־ימים. במקומות ההם יושב' שבט גדול מהערביאיםהנקראים ערב אל גרבי (המערביים) יושבי אהלים והם עשירים וגבורי כח למלחמהאנשי צורה גדולי קומה ובריאי בשר לבנים ומגודלי זקן ואימתם על יושבי הכפריםהמצריים. ימים רבים עשו הפחות הקודמים מלחמה עמהם ולא יכלו להם. והפחה סעידעשה שלום עמהם. עת יבשו המים מהיאור יוסף הזה והערביאים לא היה להם מיםלשתות ולבהמתם רק מזה היו מכריחים לאנשי הכפרים ההם לחפור צנור ביאורולהביא להם המים והיו קושרים אותם בסוסיהם והם חופרים עתה בהיות להפחההגדול איסמעאין מלאכה גדולה ועבודה רבה בפיום ובכל הסביבות הוא מביא המיםלכל המקומות ההם ושלום לו עם אלה הערביאים. הרבה מהם עם השיך (הנשיא) הגדולשלהם הגבור נורא ראיתי פה ומפילים אימה. מפה לעיר ראדע מהלך יום בספינה וגםבה מוכנות ומלאכה גדולה להפחה והיא עיר גדולה ונציבי (קאנזולוס) אייראפייושבים בה. חצי יום לעיר מאלווה וגם פה שר ואנשי צבא ומשם עוד שבעה ימים עםאנית הקטור קטנה לעיר הגדולה אוסוואן 73 אשר פה ירדו הולכי באניות לבלאד סודאן (מדינת השחורים) כי הספינות וגם אניתהקטור לא תוכל לעבור פה על היאור ורוכבים על דבשת גמלים שבעה ימים עד העירהגדולה אדמור בירת מדינת השחורים הנז' אשר גם זאת לממשלת מצרים כימאוסואן עד אדמור הנהר מסוקל באבנים גדולות והמים עזים מאד ולבן כמו חלבממש והמים אינם יורדים במשור רק במקום אחד גבוה כמו הר גדול ונופלים אח“כלעמק נורא ועמהם יורדים אבנים גדולות ונשברים כשיורדים עם המים אל העמק וזהנקרא בערבי' שאלאל. וככה יש בשבעה מקומות רק בעת הנהר עולה ילכו ספינותקטנות ורובם בסכנה ויש אשר השיכים (נשיאי הכפרים) מקבלים עליהם אחריותהספינות להעבירם בשלום שהם מביאים עבדים רבים וקושרים הספינות בחבלים עביםעל התורנים וממשיכים אותם בשני עברי הנהר [וכן יעשו כל הספינות ההולכות עלהנהר הזה עת יעמוד הרוח בין ההרים או יבואו במקום צר וכדומה יעלו המלחים אלהיבשה וממשיכים הספינה בחבלים] וזה בהוצאה מרובה על כן יבחרו רוב הנוסעיםללכת ביבשה עד אדמור ושם יורדים עוד בספינה ואין עוד משם ספינות קטור. ומשםשבעה ימים עד וואדי בארבאריה ומואדי שבעה ימים עד דונגאלי ומדונגאלי ארבעהימים עד חארטום העיר הגדולה בירת כל הברבריה ומסחרה רב מאד בסחר נפש אדםעבדים ושפחות וצמר גפן ובהמה רבה ונוצות היענים שמן חמאה ודבש וסוחרים רביםממצרים יבואו אליה אחרי רוב עמל וטורח אבל יראו שכר גדול בעמלם וגם החוםגדול פה והאויר קשה ורוב כהכל מהאנשים הגרים סובלים חולאים רבים ממיניהקדחת כי לא יכולים שאת החום והאויר העכור. פה יושב משנה להפחה שבמצריםהמושל גם בכל הארצות האל. גם יהודים סוחרים יבואו פה לעתים רחוקים אבל כיהוגד לי באלכסנדרי' עפ”י מגידים כומרים שנמצאו באלה המקומות יהודים רביםקדומים שבטים שלמים. וזאת הביאני לחקור עליהם עדי נתברר לי שאין פה רגליהודי אבל יש שם שבטי נוצרים שונים בדתיהם ומדותיהם ואולי באיזה מנהגיםיתדמו ליהודים. וזו היא הדרך העולה כושה (האבשיניא) אשר גם לזאת שמתי מטרתנסיעתי בזה כי מחארטום הזאת הולכים עוד אחד עשר יום ביבשה עד סוואקין העירהגדולה ומשם עוד אחד עשר יום לעיר תאכא ראשית ממלכת כוש ושם מתחיל וואדי אלחאבאש עמק הכושים ולפני ארבעה שנים כשיצאו הכושים להלחם עם המצריים באו עדחארטום ועשו מלחמה מערכה מול מערכה ואח"כ השלימו ביניהם באופניםידועים. ועתה הדרך פתוחה ובטוחה ממצרים לכוש בדרך הזה אשר אמרתי גם לארחוקה היא. ותחת אשר לפנים הלכו בדרך הזה ששה חדשים עתה יכולים ללכתבארבעים יום. אבל בדרך סווייס ועל הים סוף עד מסאַואַ וסוואקין יותר בטוחהוקרובה כאשר אכתוב עוד הלאה. במדינת ברברים הקטנה הזאת נמצאים הרבה חיות מדבריות ובפרטאריות לרוב ופילים ודובים ונמרים ונחשים גדולים וחיה קטנה כחתול וקרן אחתבמצחה והיא הורגת להפיל הגדול והעצום בקרנה האחת וכוחה רב שתוכל להגביה אתהפיל בקרנה. ויש עופות גדולות כגמל וחרטומן ארוך והם נוקרות עיני בניאדם 74 מכשפים ומכשפות רבים מאד בארץהזאת אשר לא יסופר. ראיתי אצל העיר מינייה הנז' הרגו הדייגים (תאמסאח) קארקידאל גדול 75 ארכו כעשר רגל וחתכוהוומצאו בתוכו צפרנים של אנשים רבים ושנים ועצמות קשים ותכשיטי כסף של נשיםאשר זמן רב היה בנהר הזאת וכמה אנשים ונשים נאבדו מתוך הקהל עד אשר נאספוצידים ודיגים וארבו עליו והרגוהו בקני שרפה הממית והורגת את כל והתאמסאחהזה ממית את האיש בזנבו שמכהו בו וחותכו לשתים. השנה הזאת היה דבר גדול על הבהמות כגמלים כסוסים כחמוריםהבקר והצאן בכל ארץ מצרים ולא נשאר אחד ממאה אין גמלים למשא ואין סוסיםוחמורים לרכוב לא בקרים לחרישה ולא צאן לטבח. וינצלו הבהמות גם מארץ סוריאוסביבותיה ותהי ראש גמל או שור אשר היה נקנה באלף פיאסטער (מאתים פראנק) היום בחמשה עשר אלף גם בעשרים ולא נמצא והכבש אשר היה בחמשים נעשה בחמשמאות כן בכל גבול מצרים. ובמקומות אחדים באו לרגלי דבר הבהמות גם דבר באדםוהלכו סוחרים רבים להביא בהמות ממרחק ממדינת הברברי' גם המה עמדו אתנו בביתהמלון ימים אחדים. הקאפטי הנז' אמר לפי תומו בהלצה מכת דבר הזה ירושת פליטההיא למצרים מהעשרה מכות שהביא האל ע"י משה לפרעה בימים ההם. אמנם כאשר נשים לב על מכות ארץ מצרים ותחלואיה נמצאם בהם רשמי תיו 76 ושארית פצע מהמכות אשר הלכובימים ההם. כי כאשר יהיה מום באדם פצע וחבורה אף כי נרפתה המכה לא אבדהזכרה ונמחה שמה ותמיד המקום הזה עלול בכל עת לכל מקרה פגע ונגע כן הארץהזאת וכן העם הזה. י. מסע ראשונה. – מעט ידיעות מהיהודים בארץ כוש (האבאשיני'). זה לא כביר באה לפה מצרים אשה זקנה מהיהודים אשר בכושופניה מועדות ירושלימה ובידה מכתב מליצה להרב אב“ד נ”י דפה כתוב בכתב ולשוןכושי. ואחר הטורח נעתק המכתב לערבית. ובטרם תשמעו פּתשגן הכתב הלא תזכרושלפני שנה בא לירושלם ת“ו איש אחד מהם עם בנו זה שמו דניאל בן חנניה ובנומשה, אשר קראו לאביו על שם בנו אבו משה מראיתם שחרחורת חומי (חצי כושיי). שערותיהם קצרות מסולסלות כילידי הארץ ההיא וערומים מכל לקח חכמה ודעת. וגםאחרי החקירה והבקורת לא יכולנו להתברר ולהציל מפיהם דבר ברור מעניניהם כילא יכלו דבר זולת שפת הכושיי (אמאהרי) אשר אין מכיר בה בירושלם ואיזה מלותמלשון ערבי למדו בדרך נסיעתם ומלשון הקדש לא ידעו מאומה אף תמונת האותיותכי אין אתם. ואחרי ישב בירושלם ששה ירחים ולמד מעט להתפלל ויאסוף איזהידיעות אשר קלט בהבנתו שב לעירו ומדינתו לספר לאחיו את אשר ראה ולמד. וידענו ממנו שיש להם ספר התורה או תנ”ך שלם בכתב ולשון כושיי ומשארי דתיהםומנהגיהם ועניניהם לא נדע עד היום, ונתנו בידו אגרות ותעודה ובקשוהו שיתחקהעל שרשי מוצאם ומובאם תורתם והנהגתם ולשוב עוד לירושלם להחזיר להם תשובה עלכל אשר יעדו עמו עד אשר נדע במה יעבדו את ה‘. והלך לעירו וסיפר להנשיא שלהםאת אשר ראה והבין בירושלם. עתה כתב הנשיא (ע"י האשה הזאת) אלה הדברים לשםהרב של מצרים וראשית מחלה פניו לעזור להאשה על הוצאות הדרך לירושלם כי עניההיא ונוכח ה’ דרכה לעה“ק ירושלם ת”ו אח"כ אומר יען כי שמענו שיש הרבהיהודים בירושלם ובמצרים ודתיהם ומנהגיהם שונות מאתנו על כן מהראוי שתשלחואלינו אנשים מבינים מאתכם אשר נלמדם עיקרי דת ישראל המקובל אצלינו ויורהלכם את הדרך אשר תלכו בה וחתם שמו אברהם הנשיא. ואם לא הצחוק היה האגרת הפתיות הזאת? אנשים אשר לא יודעיםבין ימינם לשמאלם (כאשר ראינו מדניאל הנז') ותורת ה' אין אתם בכתבה ובלשונההנתנה מורשה לקהלת יעקב מהר חורב ולא קבלת נביאי האמת בחזיון קדש ואנשיהרוח אשר קמו באומתינו מדור דור וערומים מכל חכמה ודעת ירהיבו עוז לאמרבואו אלינו וחסו בצלנו ותורה תבקשו מפינו ונודיע דברינו אתכם. כל השומעיצחק! בימים ההם התעורר הרב הגאון מו“ה נתן אדלער הכהן נ”י האב“ד דק”קלאנדאן לשלוח אנשים חכמים אל היהודים אלה שבכוש וכתב אל הרב הגאון מו“ה משהחזן ז”ל אב“ד דק”ק אליכסנדרי' להתחבר עמו בזה כי מאלכסנדרי' הדרך יותרקרובה ואנשים מכוש נמצאים שמה ויכול להתברר את הדרך אשר ילכו בה. ויבחר הואמשם אנשים חכמים אשר יהיו ראוים לשליחות מצוה הזאת והיה אז שם איש חכם נכבדירושלמי אשר נטל עליו הנסיעה והשליחות הזאת. אך הרב חזן ז“ל הנז' לא מילאאחר דעת הרב אדלער הנז' באמרו שלדעתו הם כולם מכת הקראים (כי ראה מ“שהרדב”ז ז"ל עליהם) ואינו כדאי להטפל עמהם וע”כ הוסג אחור. ועתה אספרה נא את אשר נודע לי מהם בשובי לירושלם ת“ו קיץתרכ”ג ופתשגן האגרת אשר באה לידי מהנשיא שלהם בכתב ולשון האמארי (כושיי) והעתקתיו ללה“ק וכבר כתבתי מזה מאמר ארוך במ”ע הלבנון שיצא אז בירושלם וכינכבד ויקר הענין להיות לזכרון לדור אחר אכתוב בזה אך שרשי הדברים מאת אשרכתבתי שמה. ימים רבים יושבים רבבות אלפי זרע בית ישראל צפונות וכלואותונדחות בארץ כוש ועקבותיהם לא נודע לאחינו הגלוים ונודעים בתבל. ומי משלנואין גם אחד ירהיב לבבו או יחלץ חוש להודע ולהגלות מה היה לאלה אשר בכושבמצב דרך ארץ ואיכה יעבדו המה את אלהינו? מה שורש מדברי תורתינו הק' נמצאבמו ובמה יודע איפה כי מימי יהודה יצאו. אך חברת המיסיאנארי השולחים ציריהםלכל פאת תבל ופינותיה נסו לשלוח צירים וחבלים גם שמה ומהם נתגלה לנו כי אפסקצה מהם מהמהם ומנהגיהם לא אעתיק דבריהם רק אציגה עם הספר ידיעה קטנה אשרעל ידה יובנו דברי האגרת השלוחה מהם (היא הבאה הלאה). הצירים ההם מודיעיםומספרים שנמצאו יהודים בארץ כוש כשני מאות וחמשים אלף הנקראים שם בשםפלשת (אולי על תוצאותהם מארץ פלשתים) ורחוקים המה מאד מחברת עמי הארץההיא. נוצרים שונים דבר אין להם עמהם כי הגוים ירחיקום ויתעיבום זרה הלאהושפלים המה ונבזים בעיניהם עד כי לא יוכלו יגעו במלבושיהם ויבשו לדבר עמהםסורו טמא קראו לו על כן רובם ככולם עניים ודלים באין להם מסחור וקנין עםעמי הארץ ההם וכל עבודתם לבדם בשדה ובמקנה ומתפרנסים זה מזה. ספר התורהבכתב ולשון הקדש אין להם רק יודעים את התורה בכתב ולשון כושי (האמארי) פרטימנהגיהם בשמירת התורה והמצוה לא נוכל להתברר כי גם הצירים ההם (אשר מטרתםלמגמתם) עוד לא יוכלו להתחקות (בראשיתם) על שרשיהם ואף לכנוס לבתיהם ולדברעמהם בשער כי כל הנכנס לבית פלשת כלימות עולם ישיג מהגוים ונסוגים גם ממנו. והצירים האלה יתנכרו ויתחפשו שמה לאמר שהם נוצרים כמוהם כי המלך אינו מניחלעשות חדשה בארצו בלעדי אמונות הישינות שכבר באו. וזה מקרוב נסו הצירים דברגם אל הפלשת וידיחו כמה מהם לאמונתם (ככה יתפארו). והנה עדיין הפלשת עושיםסדר הקרבנות האורים בתורה וזובחים על הבמות לאלקי אמת ויש להם כהניםונזירים מתבודדים בבתי תפלות מיוחדות לעבודת ה‘. ואחרי אשר הביאו הציריםאיזה מהפלשת במסרת ברית החדשה התקרבו גם אל הכהנים להתוכח עמהם בשער וטענולהם על הקריבם באיסור הבמות ובחו"ל ובהתוכחם קפץ הציר המדיח ונשבע בחייהמלך שאסור לזבוח לה’ חוץ למקדש ה' אשר בירושלם. וזה דבר החוק שמה שמישנשבע בחיי המלך מחוייב לברר ולאמת דבריו בפני המלך או לחייב את ראשו. וכאשר הגיע הויכוח לפני המלך ואחרי כל התעצמות והתאמצות הכהנים וזקני הפלשתלא יוכלו להגיד שיש מצוה בתורה להקריב קרבנות בחו“ל והמלך השבית סדר עבודתםבהקרבנות והפלשת מתעצבים מאד על הדבר ועודם מתבוססים בדיעותיהם ומתהפכיםבתחבולות למצוא יסוד למנהגם זה מן התורה. גם זכור תזכור הקורא את האישדניאל אבו משה שהי' בירושלם וחזר אליהם אשר כתבתי למעלה. גם תדע שהכומרהראשי של המסיאנארין היושב עתה בירושלם ישב כמה שנים לפנים שם בעיר גענעאוהי' קרוב אל הפלשת ההם ועפ”י הדברים האלה תבין דברי האגרת שכתב הנשיא שלהפלשת מעיר הנז' לירושלם ת“ו ונתנו שמה ביד הצירים לשלחו תוך מכתביו. ובהגיעו לירושלם לידם הסתירוהו ולא נתנוהו אל היהודים ואני השגתיו עפ”יהשגחת השם אשר נקוה להעלות להם ארוכת הדת ומרפא האמונה. וזה נוסחו אשרעמלתי להעתיקו ללה“ק דבר בדבר. ברוך ה' אלהי ישראל אלהי כל בשר ואלהיהרוחות זה המכתב שנשלח מן אבא טצאגנא נא שיגיע אל הכהן שבירושלם כאכה יוסף (?) הכהן הגדול של כל העברים (?) לו יגיע לידכן על ידי… אָה אחי העבריםשלום יהיה לכם מכתב הראשון שלחנו אליכם על ידי דניאל בן חנניא אבו משהאנחנו שואלים אם בא העת אשר אנחנו צריכים לחזור אליכם לארצנו היא ארץהקדושה ולירושלם עיר הקדש כי אנחנו עם דל ואין אתנו לא שופט ולא נביא ואםהגיע העת באמת תשלחו לנו מכתב אודות זה כי על נכון אתם ממנו הגידו לנו מהיקרה בעת הזאת כי באה בקרבנו הרגש גדול בלבבינו. יען יש אומרים שהעת הנהבאה להיות מופרדים מאת הנוצרים וללכת לעירכם ירושלם ולהתאחד עם אחיכםולהקריב קרבנות לה' אלהי ישראל בארץ הקדושה. ואתה… בעבור האהבה שאהבנו לךשלח לנו זה המכתב מאת אחינו. שלום יהיה לכם שלום יהיה לכם במאד מאד שלוםיהיה לכם אחינו אשר הם בארץ אשר נתן ה' למשה עבדו בהר סיני. אני אבא טצאגנאנשיא שלחתי לכם זאת האגרת בחדש השני לשנת הבריאה 7354 (?) [הקאפטים מוניםשנות הבריאה עד זמן תחילת מנינם להנוצרים 5508 ויש עודף ע”ז החשבון 17 שנים]. מכתב הדל והרזה הזה תעיד על תומת לבבם וחוזק אמןנתם בה' ועירו וארצו ועל מערומיהם מתורה וחכמה וידיעת התבל ועל דלות נפשם ושפלותמצבם. ולפי השערה שאחרי נתועדו עם אלה המצירים רוח אחרת היתה את הנשיא ההוא (ממה שכתב לראשונה ע"י הזקנה להרב של מצרים) וראה לדעת אחרי החקירה שהמהתועים מדרך השכל ואת הישרה יעקשו. אבל מדברי הצירים לא נחה דעתם כי חזקיםהמה באמונת ביאת הגואל ואשר תורת משה לא תתנסח לא תומר ולא תופר ולא תתחלףלעולם. ועל כן המה רובצים בין המשפתים וחפצים לשמוע מה בפי הכהנים אשרבירושלם. ומי יתן ויתעוררו שלומי אמוני ישראל להתחבר בעוז אהבת ה' ועמינוויבחרו שנים שלשה בני חיל (כי לא על נקלה להגיע אליהם רב הדרך כשלשים יוםביבשה על דבשת גמלים מערי מאסאווא סוואקין ממשלת השולטאן תוגרמה יר"ה אשרעל הים סוף צפונה. ועיר מאסאווע כעשרים יום בספינה מעיר סווייס גבול מצריםתחילת הים סוף דרומה. וזו הדרך יותר קרובה ובטוחה מעל דרך הנילוס וברבריאאשר שם גם החום רע ומר לאנשים גרים) גבורי כח בתורה וביראה ובחכמה לבאלאחינו אלה האובדים הנדחים להודיעם דבר ה' ולהביא רבבות אלפי ישראל התועיםכשיות אובדות בישימון דרך אל התורה והמצוה בטרם יודח עליהם הרעה ח“ו מרוחאחרת הסוער עליהם בחזקה ובטרם יולכדו בהרשת ופח יוקשים הטומנים לרגלם ולאיוכלו לצאת ולבא עוד ח”ו הנקל זאת לזכות ארחות יושר לנדחי ישראל אלה? כאשרכבר עשו אחינו ברוסיא וזכו לנדחי ישראל בבוכארי' דאגיסטאן וקאפקאזוגלילותיהם אשר היו ערומים מכל. ואך זה שנים לא כבירים שלחו להם ספרי תורהוספרים ומלמדים ועתה תה“ל גדלו והצליחו וכולם יודעים את התורה ומהם חכמיםוסופרים אשר לא יבושו בשער בין כל קהל עדת ישראל. ומי יודע אם גם לא לאלהאשר מעבר לנהרי כוש (עתרי בת פוצי) הגיע העת לזרוח עליהם אור התורה ונרהמצוה אשר יקראו כולם בשם ה' אחד לעבדו שכם אחד כי בא העת לעת ערב ויהי אורביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ויאספו נפוצות יהודה ופזורי ישראל לה' בהרהקדש בירושלם אמן. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סל”ה. אלה הדברים אשר כתבתים אז ואח“כ בארוכה והתעוררות דבריםיוצאים מן הלב הכו שורש בלבבות כמה גדולי ישראל. ומ”ע אשר לאחב“י באשכנזהעתיקו דברי בכל לשון והתלהבו והוסיפו משלהם ורבים מגדולי ישראל וביחוד הרבהגאון מו”ה עזריאל הילדעסהיימר נ“י אב”ד דק"ק אייזענשטאדט וחברת כל ישראלחברים בפאריז נתנו ידים להתאמץ בכל עוז ומבקשים אנשים ואופנים להוציא הדברלפעלו. יהי נועם ה' עליהם וחפץ ה' בידם יצליח. יא. חקירה והערה על היתר ישיבות מצרים בזמה"ז. ויהי בימים אשר הוכתי בעורון ואור עיני עזבוני (ברוך פוקחעורים) וארבעים יום הייתי כלוא במאסר בית אפל לא ראיתי עין הארץ אמרתינגזרתי לא אוסיף להביט יושבי חלד חדל ממני טוב התבל ואהי כנפלאשת 77 לא חזה שמש עולם. פניתי לבי לפשפשאו למשמש במעשי. באותם הימים הצדקתי עלי את הדין גם על דבר העון שיצאתימירושלם ולא הייתי רעב ללחם. ושאר ההכרחיים לנו לעת כזאת מי יגיד לי שהםנקרא אונס. והנה נזכרת מ“ש הרב כפתור ופרח ז”ל בפ“ה וז”ל: ושמעתי במצריםמפי הר' ר' שמואל מבני בניו של הרמב“ם ז”ל שכשהר“מ ז”ל היה חותם שמו באגרתשלוחה היה מסיים הכותב העובר בכל יום שלשה לאוין פלוני. אמרתי לו דרך חצינחמה שמא הרב ז“ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים וכענין כו' לספר קומי מפני קרובים למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה התורה לשוב בדרך הזהעוד אינו אלא דרך המדבר ים סוף כמו וזה לכם כו' ע”ש. ונתתי שמחה בלבי כיפלטי לי מתרתי כי אונס שלי יותר גדול מאד ידע אינש בנפשו. וגם כי רבים היועמדי שיצאתי בשליחות הכלל ונפישא זכותייהו. וזאת שנית כי באתי דרך אניה בלבים הגדול שהוא ממעריב א“י למעריב מצרים ולא דרך המדבר ים סוף שהוא מדרוםא”י למזרח מצרים. ואחרי שובי לאיתני הי' לי דברי הרב כו“פ ז”ל כדברי ספרהחתום ושמועתו זאת צר לבי מקוצר דעתי להבינה כולה כמו שהיא כי זה לשוןהרמב“ם ז”ל פ“ה מה' מלכים ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים כו' בג' מקומות אמרה תורה שלא לשוב למצרים שנא' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לאתוסיף עוד לראותה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. והנה תחלת המקרא של לאתוסיף עוד לראותה (דברים כ“ח ס”ח) הוא והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשראמרתי לך לא תוסיף וגו' שהוא אחד מהג' לאוין והכתוב אומר באניות א”כ אינודרך המדבר ים סוף כאשר אמר הרכו“פ בשם י”מ גם בלאו דלא תוסיפו (שמות יד יג) אינו כתוב בדרך רק מצרים ולפי זה כל הדרכים אסורים. וגם תפוג לב איש קצררוח להאמין שהרמב“ם ז”ל יכתוב בידו ויעיד על עצמו שעובר בכל יום ג' לאוין? וממנ“פ אם היה אנוס בדבר אונס רחמנא פטרי' או היתר אחר הרי לא עבר ואם לאהיה אנוס ובלי שום היתר איך בשאט בנפש יעבור ח”ו ג' לאוין בכל יום ויתפארבהם? אם כהתל באנוש יהתל? וכי חשוד רבינו משה נותן משנה התורה מבלי משים עללב לעמוד ימים רבים בג' לאוין ולא בכל יום אלא בכל שעה ויחשוב אולי כיימלאו ימי יקלטני א“י במותי? ומה גם שכמה אגרות הרמב”ם ז“ל ושו”ת רבותבעברי ובערבי הנם עוד אתנו היום ולא נמצא אף באחת מהם דברים אלו. על כןאמרתי לתור לי דרך אחרת סלולה לפני הרמב“ם ז”ל אולי ישר בעיניכם כי ראיתיגם להגאון חיד“א ז”ל בברכ“י אשר אסף כעמיר גורנו הערות רבות מראשונים ואתאחרונים ובן גרנו לא דשם בחריצות שכלו ולהבר הבר במזרה רוחו הכביר ועודעודינו נבוכים בארץ הזאת סגר עלינו המדבר ע”ש. ואמרתי אביא בעניי רוח צחחרישית אולי ה' אתי לברר מעט אוכל והיה לי לבדי לאכול לשבעה ואם יכשר גםבעיניכם קחו נא ברכה. הגהת מיימוני שם (פ"ה) כתב בזה“ל ויש תימא על קהלותהשוכנים שם (במצרים) וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור וליכא למימר שטעמו מפנישבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקדושין שאמר לו ר' עקיבאלמנימין גר מצרי שהרי בפ' החליל אמרינן ואלכסנדרי' מ”ט איענש משום דעברואהאי קרא לא תוסיפו לשוב 78 וגם בתוספ' דידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנ' יחזקאל כ“ט מקץ ארבעים שנה אקבץ אתמצרים מן העמים אשר נפוצו שמה ואין לנו טעם להתיר אם לא שנפרש כפי' רא”םשפי' לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מא“י למצרים אבל משארארצות מותר ע”כ 79 ולא אוכל להבין מהיועיל גם זאת להרמב“ם שכתב מפורש ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכןבס' המצות בהקדמתו כ80 שלא לשכון בארמ”צ הרישאסור השכונה שהיא הישיבה בתוכה ולא זכר הדרך אשר בא בה וטעמו מבואר משלשהלאוין שחושב שם אשר בשנים מהם לא נזכר בדרך הזה ובהאחרון לא נזכר דרך כללומה יושיענו א“כ אם בא מא”י או מחו"ל? האמנם נכונים ד' הגמיי' אלה אליבי דהרא“ש ז”ל מובא בטוראבה“ע סי' ד' וז”ל כ' הרמב“ם ז”ל האידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מידשעלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרוב' כו' וא“א הרא”ש ז“ל כ' שעמוניומואבי ואדמי מותרין מיד אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי ע”כ. ושםבד“מ מציין על דברי הרא”ש בהטור וז“ל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיךמותר לדור במצרים וי”ל דלא אסרה תורה לשוב אלא בדרך זה דהיינו מא“י למצריםאבל משאר ארצות מותר. וזה כהגמיי' הנז' ובמרדכי ס”פ הערל. ולענ“ד כי יעןשלא נמצא מראה מקום בש”ס שלנו לאלה הג' לאווין ומדרך הפשט אין כאן אלא לאוא' דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים י“ז ט”ז) שמביא הרמב“ם ז”לבראשונה והיא כתובה בתורה אחרונה אלא שהוא העיקר הנאמר באזהרה ממש וה' אמרלכם אבל המקרא לא תוסיפון לראותם עוד ע“ע (שמות יד) לא נאמר רק דרך ברכהוהבטחה וכן המקרא והשיבך כו' בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה (דבריםכ"ח) נאמר דרך עונש וקללה ח”ו ולא באזהרה מיוחדת. וע“כ ודאי שמהאזהרה דלאתוסיפון הנז' נוכל יפה לפרשו שאינו אסור רק מא”י למצרים ולא משא“ר כנז'. אבל להרמב”ם ז“ל שמונה והולך שלשה אזהרות מהשלשה מקראות ולפיהן אין לנולחלק בדרכים וכל הדברים וכל הדרכים אסורים בין מא”י ובין מחו“ל. ועל כן כתבהרמב”ם סתמא שאסור לשכון בארץ מצרים מאיזהו מקומן שיבא שמה ואיך יעבורעל דעת עצמו? ואולם לדעת הרמב“ם ז”ל אין אנו צריכים לדחוק ולחפש ולתוראחרי דרך היתירים אחרים אחרי שהוא פסק בה' א“ב כר' עקיבא (דתוספתא דקדושיןפ"ז) דהאידנא גר מצרי מותר מיד שעלה סנחריב ובלבל ואין אנו יודעים המצריםאנה הלכו ואין אנו רואים אותם עוד בעולם שלא אסרה התורה רק האומה החוטאתשהעבידו בני ישראל בפרך גם החטיאום בגילוליהם אבל האדמה מה חטאה. לגזורעליה שלא ישב בה אדם מישראל? הארץ לא תשא עון יושביה וסדנא דארעא חד הוא. ולכן לענ”ד להרמב“ם ז”ל אין היום איסור כלל לשכון בארץ מצרים אחרי שנתבלבלוהמצריים. וא“ת למה פסק הרמב”ם בעצמו בה' מלכים שאסור לשכון באמ“צ? אף אנונאמר שהרמב”ם ז“ל אשר העלה ואשר הביא בידו החזקה כל דיני התורה והמצוה גםמה שאינו נהוג בזה”ז והלכתא למשיחא ומה שהיה נהוג מלפנים הביא גם זאת שכתובבתורה וגם כי הנביא נבא עליהם שישובו באחרית הימים ואז יחזרו לאיסורםהראשון כשנדעם ומצרי בכלל. וכאשר בה' א“ב הביא מתחילה דין איסור מצרי אדומיעמוני ומואבי ואחר כן כתב דהאידנא מותרין ובא דין ההיתר זה ולימד על מצריםכולה. וכן בין בפשטא הרב בד”מ על הטור כנז' שאינו מתמיה על ישיבת מצרים רקלהרא“ש ולא להרמב”ם כמ“ש ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיך מותר לדורבמצרים וזה להרא”ש כמו שמציין שם טבל להרמב“ם שגם המצריים נתבלבלו איןאיסור כלל בזמה”ז מאיזהו מקומן שיבא לדור שם כי אפס המצרי מן הארץ ורשעיםעוד אינם. ולא תקשי ג“כ תמיהת הגמיי' מתוספת' דידים שלמצרים נתן הכתוב קצבהכו' כי זהו לדעת הרא”ש שפוסק כר' יהודה שבתוספת' זו אבל הרמב“ם על כרחינולא סביר לי' כתוספת' דא (ראה נימוקו הלאה) שהוא פוסק הלכה כר' עקיבאדתוספת' דקדושין שאמר למנימין גר מצרי מותר אתה מיד שבלבל סנחריב. וזה כללגדול שהלכה כר' עקיבא מחבירו ומכש”כ נגד ר' יהודה תלמידו. אך זוהי שקשה עדיין (הגמיי' הנז') מפ' החליל ואלכסנדרי' מ“ט איענש משום דעברו אהאי קרא דלא תוסיפו לשוב ופירש”י שם שהלכו למצריםבימי יוחנן בן קרח וזה היה אחר בלבול סנחריב ולמה נענשו? לדעת הרמב“ם ז”ל. ואולם בעזה“י גם התמיה הזאת תסור עד מהרה כי הר”ש ז“ל בפי המשנה פ”ד דידיםמביא מן התוספת' דתרי בלבולים היו סנחריב התחיל ונבוכדנצר כלה עשה וזהמוכרח מאד מן הנבואות עצמם הלא נראה בירמי' מ“ו שם נבא למצרים על חיל פרעהנכה וגומר אשר הכה נ”נ וגו' בשנה הרביעית ליהויקים שם כל החזון וזה היה מאהוחמשה שנים אחר סנחריב שנהרג בימי חזקיהו מלך יהודה [ומצינו שעוד אחרי מאהשנה לבלבול סנחריב (שמנה עשרה שנה קודם גלות צדקיהו) עדיין הי' מצרים בתוקףעוזה ובמלכותה שעלה למלחמה על מלך אשור (מדינת סנחריב) על נהר פרת שאז המיתליאשיהו מלכים ב' כ“ג דהי”ב ל“ה]. וגם אז לנבואת ירמיהו הנז. לא היתה לכלהכי בירמי' מ”ג כאשר הלכו למצרים אחרי גלות צדקיהו כתוב ולקחתי את נבוכדנצרוגומר ובא והכה את ארץ מצרים וגומר ואז כליון חרוץ נבא עליהם ושם מ“ד הננינותן את פרעה חפרע וגומר כאשר נתתי את צדקיהו וג' ביד נ”נ וגו' ושם עודלבני עמון וגו' לאדום וגומר. הרי מפורש שגם אחרי סנחריב שנים רבים מאהושלשה ועשרים עדיין ישבו אלה הממלכות שקטים על שמריהם ולא נתבלבלו ובהכרחלנו לאמר שסנחריב התחיל למשול עליהם והוא אמר ואסיר גבולות עמים וגו' שהסירגבולות המדינות להיות כולם תחת ממשלתו אבל לא העביר אותם לערים ממדינהלמדינה ונבוכנצר עשה כלה ונחרצה והכלם כולם מארציהם אל ארץ אחרת כיוםהזה. הנה עינינו הרואות ברור מהכתובים כמ“ש הר”ש מהתוספת' שעיקרהבלבול וגלות כל האומות היה ע“י נבוכדנצר ומאז והלאה הותרו כל האומות גםמצריים לדעת הרמב”ם ז“ל וכשירדו היהודים עם יוחנן בן קרח למצרים עדיין היוהמצריים שקטים על שמריהם ויושבים על מקומם כמפורש במקרא ואז ודאי היה אסורלהם בלאו לרדת למצרים [ולכן דקדק רש”י ז“ל לפרש שהלכו למצרים בימי ירמי' עם יוחנן בן קרח ומה איכפית לנו מתי הלכו? אלא להגיד שאז היו עדיין באיסורםאבל ההלכוא אח”כ אין איסור] וגם הלכו בהדרך שאסור גם להרא“ש והרא”ם היינומבית לחם לתחפנחס שהוא דרך המדבר כנז‘. והנביא ירמיהו כיהה בהם והעיד בהםבשם ה’ ולא שמעו ועל כן צדקו מאד דאמרו בפ' החליל ואליכסנדר' מ“ט אענושמשום דעברו אהאי קרא כו' וכפרש”י ז“ל כי הלכו בעוד האיסור היה במקומו ומעתהסרה גם תמיהת הגמיי' וקושית הרא”ש על הרמב“ם מתוספת' דידים שלמצרים נתןהכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה וגומר (והרמבם לא פסק כותי) שזה הפסוקנאמר ביחזקאל כ”ט י“ג והיא נבואה קודמת בשנה העשירית לגלות המלך יויכיןואח”כ בעשרים ושבע שנה נבא שנית על מצרים ועל פתרוס (היא מצרים העליונהשישבו בה היהודים הבאו עם יוחנן בן קרח) ביד נבוכנצר ואז לא קרא לה עודנוחמה כי אם כלה ונחרצה עד עולם שנאמר שם והפיצו את מצרים בגוים וזרותיאותם בארצות וגו' ותקומה לא היה להם עוד ואבד זכרם מן הארץ כיתר כלהעמים. ומעתה דברי רבותינו הרמב“ם והרא”ש ז“ל צדקו גם שניהם ואישאל עבר פסקו ילכו. להרמב”ם שפסק כר' עקיבא בתוספתא דקידושין הותר גם גרמצרי וישיבת מצרים מיד מטעם בלבול סנחריב ונבוכדנצר כנז' ומותר אליבי' לבאלדור במצרים גם מא“י ומכל הדרכים. ולהרא”ש שפסק כר' יהודא מתוספת' דידיםומש“ס דפרק החליל שמצרים חזרו לנויהם גר מצרי אסור וישיבת מצרים אינו אסוררק בדרך הזה אבל משאר ארצות מותר ומא”י אסור לעולם. והרדב“ז ז”ל ביקש לומנוח לדור במצרים מטעם אחר שכ' בת' ח“א ע”ג לענין יו“ט שני שאם איש וביתוירדו למצרים אף שדעתו לחזור צריך לנהוג יו”ט שני וז“ל אע”פ שכולנו דעתינולחזור ולדור בא“י דעל זה הטעם אנו סומכים לדור במצרים אע”פ שהתורה אסרה לאתשוב בדרך הזה עוד כיון שאין אנו יורדין להשתקע 81 אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא“י אין אנו עוברין עכ”לואנן מה נעני אבתרי' שרי לן מארי מלכא דכולא עלמא. יב. דברי ידי“נ הרב הגדול חכם הכולל מו”ה אליהו ישראל יצ“ו האבד”ק אלקאהרא והמדינה. בהיותי עוד במצרים במסע השנית קיץ תרכ“ד הגדתי דברי אלהלידי”נ הרה“ג הנז' מארי דארעא דמצרים ואמר לי שיש אתו דברים בגו הענין הזהאשר כבר רשם וכתב לזכרון לפניו וישלחם אלי לאספם אתי פה על הספר לעמודלזכרון ואלה דבריו אשר כתב לי אחר כך כתובים באצבע אי”ש (זה חותם שמו הטובאליהו ישראל) ומלתו על לשונו לשון הזהב. ידידי רב רחומאי הרב החכם החוקר מבני לויה כמהור“ר יעקבספיר הי”ו נ“י וחי לעולם כיר”א. אחדשו“ט יאר פניו אתנו לעמוד על מה שזה זמןרב אנכי נבוך במה שראיתי רבנן דפקיע שמייהו נבוכים הם על דירת בני ישראלבארעא דמצרים דלכאורה קא עברי על ג' לאוין האמורים בתורה ואתיא מכללא הרבכפתור ופרח בפ”ה עמד וימודד דברים האסורים המפו' שאין רוב העולם נזהריןהביא גם כן איסור דירת מצרים ולא די לנו זה הצער אלא שהביא ג“כ מה ששמע מפיהרב שמואל ז”ל מבני בניו של הרמב“ם שכשהיה חותם הרמב”ם ז“ל באגרותיו היהכותב העובר בכל יום שלשה לאוין וכו' והוא לימד סנגוריא עליו דשמא היה מוכרחוכו' ע”ש וכן כמה מהמפ' ביקשו זכות כל אחד לפי דרכו עי' בס‘. וכשאני לעצמיבעיני יפלא יקר סהדותא דנא ומי יאמין כי איש קדוש אלהים כהרמב“ם המפורסםוידוע כי כל מה שכתב בחבוריו פוסק ונאה מקיים כל מ”ש בחבוריו וכן העידורבני המגורשי הובא בדרשות הרב ר’ שלמה לבית לוי כידוע ואיך יתכן דזה יכתובבידו העובר על ג' לאוין כמקנטר ולא כמתמרמר ומצטער הא ודאי אויבים אפיקולקלא ואותם הידועים שכ' על מצבת קבורתו מה שכתבו גם היו כותבים על הרמב“םהעובר וכו' ואפילו אם נאמין לעדות זו אפשר שהי' כותב זה בהיותו באסכנדריאולא במצרים זה אשר הוא בעבר הנהר ידועה בשם ארץ הפלשתי מתחומי ארץ ישראלכאשר נבאר ומצאתי תנא דמסעי' לן הוא הרב שבילי עולם 82 בח”ב ד' פ“ט דכתב וז”ל ולבבינו יתחמץ על עדות זה יען בידינוכמה אגרות שו“ת להרמב”ם ז“ל ולא מצאנו חתימה כזאת יעש”ב ובפה מלא אמינא ולאמסתפינא מקום הניחו לי להתגדר וכבוד הראשונים ואחרונים במקומו מונח. ואתהלכה ברחבה לבאר שרשן של דברים. בריש כל מראין בפ' לךלך וה' אמר אל אברם בהבטחת הארץ נתתי לזרעך מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהרפרת וידוע דרז“ל והביא רש”י בחומש לזרעך נתתי אמירתו של הקב“ה כאילו היאעשויה הנהר הגדול וכו' ובמלת נהר מצרים לא פליגי דלדעת התרגום ירושלמי הואהנילוס וכן פירש הראב”ע נהר מצרים שיחור ולא היאור ופי' דבריו המפ' החוניםעליו הוא שיחור ר“ל נילוס מצרים ולא היאור ר”ל נילוס יפרד ליאורים רביםאתאן בפ' מסעי בתחומי א“י כתי' ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיההימה ובמלת נחלה מצרים רבו עליה דלדעת התרגום יב”ע כתבו בפירוש שהוא נילוסוהוא היאור וכן רש“י ז”ל כתב וז“ל הנחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצריםשנא' ביהושע מן השיחור אשר על פני מצרים ומפסיק בין ארץ מצרים לא”י וביהושעסי' י“ג כ' עוד רש”י ז“ל שם הוא נילוס הוא נחל מצרים הוא סמוך לתחום מקצועדרומית מערבית כמ”ש שם בפרשת מסעי וכו' וכ“כ שם הרד”ק מן השיחור הוא נילוסנחל מצרים וכו' עד הנילוס הוא תחום עזה ע“ש ועי”ע בישעי' סי' כ“ג ובירמיהסי' ב' ברש”י ורד“ק שכ”כ וכן הרא“ם ז”ל שם בפ' מסעי צייר תחומי א“י מנילוסמצרים כמ”ש רש“י וכן בדין הואיל והשבועה היתה מתחילה מנהר מצרים שהואהנילוס ולא איש אל וכו' ולא נמצא חולק בזה כ”א לגאון ר“ם פיומי ז”ל שכ' בפ' מסעי נחל מצרים הוא וואדיאלעריש וכ“כ הרדב”ז בס' יקר תפארת בפ“א מס' תרומותשכ' שכל מי שאומר שנחל מצרים הוא הנילוס הוא טועה ואינו אלאוואדאלעריש 83 וכ”כ בשו“ת הישנות סי' ל' נמצא שהנחל מצרים הוא הנילוס במחלוקת שנויה דלדעת הרב סעדיה ז”ל והרדב“זהוא וואד אל עריס ולשאר המפ' הוא נילוס עצמו וכן אמר לי בני יומא טבא דרבנןשהראו לו כתוב בפירוש הירושלמי של מוהר”ש סירילייה (הזכירו הרב שה“ג ח”אאות כ"ח) ז“ל בפי' על מס' זרעים ששרטט וכתב תחומי א”י גלילות הפלשתים מעברהנהר מנחל בולאק עד עזה מתחומי א“י וכן ראיתי בתשו' הרדב”ז בח“ה סי' ש”אהג' שהביא משם הגאון רבו שהיה אומר שכל מי שדר במצרים הוא כדר בא“י והאודאי שגם הגאון זה נמשך אחרי ס' התרגום יב”ע ורש“י ורא”ם והרד“ק שמנהרנילוס מעבר זה של קאהרא עד עזה הוא תחום א”י הכתוב בפ' מסעי ומ“ש הרדב”ז שםבח“ה סי' ש”א ד“ו דממה שצוה בעת פטירתו שיוליכוהו לירושלם דנראה שחזר בוע”ש אנא דאמרי דלדבר זה יסלח אדוני דמזה אין ראיה שחזר בו ואולם מי לא ידעשהגם שזאת העיר אלקאהר היא מתחומי א“י אבל מעולם אין לה קדושה כא”י ומכ“שכירושלם שאפילו בירושלם לא כל המקומות שוים וכש”כ בפ' עשר קדושותכידוע. איך שיהיה מכל הכתוב הוראת לדעת דדעת רש“י היא היפך דעתושל הגאון ר”ס ז“ל ובהכי אתה תראה דאין מקום למ”ש הרב כפתור ופרח בפי“א ד' נ”ט דרש“י ורס”ג קיימי בשיטה אחת העלמה מכל מה שכ' רש“י ביהושע י”ג ובשארמקומות נמצא אתה למד שעיר מצרים שקורין העולם מצרים הישנה וגם עיר אל קאהראהסמוכה לה שקוראין אותה הגוים מצר היא מתחומי א"י עד עזה. ונהדר אנפין ונחזי אנן ד' הרמב“ם ז”ל כמאן ס“ל אי כס' הגאון ר”ס ז“ל או כרש”י ודעימי' הבט להרב מהריק“ש בס' ערך לחם ח' א”ה סי' קנ“ח הביא לשון הרמב”ם דפ“ה מה' מלכים וז”ל הרמב“ם ומותר לשכון בכל העולםחוץ מארץ מן הים הגדול ועד המערב ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה כנגד ארץכוש וכנגד המדבר הכל אסור להתישב וכ' הרב ז”ל וז“ל ונראה מדבריו שסובר שנהרנילוס מפסיק בין ארץ מצרים האסורה ובין ארץ פלשתים אלקאהרה העיר הידועהמארץ פלשתים וכן דעת רש”י והתוס' ורוב הפוסקים שראיתי דבריהם שנחל מצריםהאמור בתורה בפ' ואלה מסעי הוא נילוס וכן אנו רואים שבאים אנשים ביבשה מנאאמון או מארץ כוש או מהמערב צריכין לעבור את הנהר לכנוס לעיר אלקאהרה ונואאמון על חוף הים היא יושבת ומהים הגדול מתחיל האיסור הנז' כ“ד הרמב”ם אבלרס“ג אל פיומי ז”ל כתב שנחל מצרים הוא הנקרא בערבי וואדי אל עריש ולדבריוז“ל שעיר אלקאהרה היא מארץ מצרים האסורה וכו' וגם ראיתי גדולי עולם שדרוושכנו בעיר אלקאהרה ולא חששו לג' לאוין האסורים באיסור החזרה למצרים וכו' ע”ש בד"ק. ואחרי הודיע אלהים אותנו כל זאת מי שם פה לאמר על הרמב“םז”ל שהיה כותב העובר בכל יום ג' לאוין מאחר שהוא כתב שמצרים האסורה היאדוקא אותה שהיא מן הים הגדול ועד המערב וחזי מאן גברא רבא מסהיד עלי' הרבמהריק“ש ז”ל שהוכיח כן מלשון הרמב“ם ודבריו בהירין כשמש בצהרים ואדרבה ס' הרב ס”ג בפרשת מסעי נראית זרה ורחוקה שנהר יחרב ויבש אל הרוב זה הוואד אלעריש הוא נחל מצרים אתמהא ומה מאד תמיהני למ“ש הרדב”ז בתש' ח“ה סי' ש”א ד“ושהביא לשון הרא”ם דפ' מסעי שצייר כס' רש“י והוא כתב עליו שצייר מה שלא ראהוהרי המהריק”ש שהיה ממצרים ורב גדול בזמנו של הרדב“ז ז”ל והכריח שעיראלקאהרה זו היא מתחומי א“י גלי' הפלשתים והוכיח כן מלשון הרמב”ם ומשארהפוסקים ועוד תמיה אני בד' שכתב שם לדעת רש“י דמדלא הזכיר בכל הגבוליםנילוס אל נחל מצרים משמע שהוא סובר דנחל מצרים לחוד ונילוס לחוד וכמהתמוהים דבריו שבפי' כ' רש”י ז“ל בפ' מסעי נחל מצרים והביא פ' מיהושע סי' י”ג ושם כתב נחל מצרים הוא נהר נילוס הוא האמור בפרשת מסעי וכ“כ בכמהמקומות ואיך נוכל לאמר על רש”י שלא כתב שנהר נילוס הוא נחל מצרים ומהשנסתייע מהרב כפתור ופרח הא נמי כבר כתבנו שבטעות יחס כ' ר“י בהרס”ג וראיתיבס' כה“ע לרב חביבאי כמוהר”א פאלאגי הי“ו הכי קרא שמו שמע אברהם ושם בסי' ג”ל הביא כת הסו' ג' לאוין אמורים בחזרת מצרים והביא דברי המהריק“ש הנז' בסי' קכ”ח חא“ה ומילתא דתמיהא איך לא העמיק בד' הרב מהריק”ש דאדרבה מדבריויוצא דזו עיר אלקאהרה אינו ממצרים האסורה ואילו עיין יפה לא היה טורח לבקשזכות על שוכני מצרים הנז' כי אם על נ“א דוקא לבד זה הנאני שהביא דברי הרי”פדפ“ק דסוטה דכתב להדיא דמצרים שבתורה אינה זו של עכשיו והיא היתה למעלה מזועל שפת היאור השוכב אצל ים סוף באותו מקום היתה ארץ מצרים הכתובה בתורה וזושל עכשיו איכא ג' ימים מיאור מצרים עד ים סוף עכ”ד והרואה יראה דצדקו ד' הרי“פ כמו שכ' והיא כד' המהריק”ש ז“ל ועי”ע בתשו' הרדב“ז עצמה בחדשות ח”אסי' רנב שכ' וז“ל מצרים עיר חדשה היא שאין זו מצרים שיצאו ישראל ממנה ולזהקורין הישמעאלים אלקאהרה ולפי דבריו אלה לא הי' לו ליתובי דעת השוכנים בארץמצרים כמו שהוכרח לכתוב בתשו' הישנות סי' ע”ג ע“ש 84 וכ”כ הריטב“א בחי' ליומא על ד' ל”ח וז“ל ומיהו תמיהא מילתאעל מה סמכו העולם לגור בזמה”ז במצרים כגון הרמב“ם ז”ל וכמה גדולים אחריםוי“א שאותן עירות כבר התבלבלו ונחרבו ואלו אחרות הן שנתישבו אח”כ עכ“ל ואמתהוא כן דאותם המקומות רחוקים מאלקאהרה זו ג' ימים מעבר הנילוס זה דאנןקיימין בה באופן שעל פי האמור אין מקום למ”ש הרב כו“פ ז”ל אחר דלחיכנא עפרמתותי רגלוהי ועהס’ר ע“כ הגיעו דברי אליך הידיד ואתה חכם לבב תקרא ותבחרואם יש לך להשיבני הודיעני והנני מפזר וזורה לרוח כל מ”ש ושי“ט יסגו א”סכו“ח ומשרת צאן קדשים בתוך עמי מצרים הצעיר אליהו ישראל בכר' יצחק ס”ט: ניסן שנת רני ושמחי בת ציון לפ"ק. יג. תשובתי על זה. והנה ברשות כבוד הרב נ“י אשר הרשני בסוף דבריו אני נכנסלהעיר ולהשתעשע בחמדת חקירתו במה שנראה לענ”ד וראשית אכתוב בקצור תחומימצרים והשתפכות היאור עד ישתפך הימה הגדול ומעט מתחומי א“י להיות לנולעינים על היאור ועל השיחור ועל נחל מצרים גבול א”י. ארץ מצרים לגבולותיה נודעים מאז ומלפנים שהים הגדול (אוהתיכון) גבולה מצפון וארץ הלובים מדרום הים סוף מן המזרח [אצל עיר סווייססועץ המקום שמתחבר ערביא באפריקא] ומדבר לוביא מן המערב והיאור נילוס יוצאמן הדרום מארץ כוש לובים וכושים הם שכנים למצרים מן הדרום (דבהי“ב י”ב ג' לעם אשר באו עמו ממצרים לובים סכיים וכושים) דרך הלובים ומצרים העליונהפתרוס ובא עד עיר מצרים העתיקה ומתרחבת עד עיר בולאק הסמוך לה אשר משםמתחיל מצרים התחתונה ומשם יפרד לשני ראשים הראש הגדול פונה מערבה ונקראבערבי באכר אל גארבי' ונופל בים אצל עיר ראשיד וראש השני הקטון פונה קדמהבערכי אל שרקי' ונופל בים אצל עיר דימיאט בכפר איזובי' שתי שעות מדימיאטוהבא מאלכסנדרי' לאלקאהרה צריך לעבור רוחב שתי יאורות אצל העיר כאפארזאַיאַת הרוחב הגדול ואצל עיר באנהיי רוחב הקטון כאשר יש שם היום שני גשריםתחת מסלת הברזל ההולכת מאלכסנדרי' למצרים תחומי א"י מפורשים בתורה בארהיטיב ים הגדול גבולה מן המערב ים כנרת ים המלח והירדן מן המזרח מהר ההר עדחצר עינן מן הצפון ממדבר צין (סין) עד נחל מצרים מן הדרום ועל הנחל הזהנחלקו אי' מקומו אם הוא הנילוס היאור הגדול הידוע בארץ מצרים ההולך למרחביארץ כנז' או וואדיאלעריס הוא נהר קטון בעמק שולח מהלך יום וחצי מעזה בתחלתהמדבר כשהולכים מעזה למצרים וגם הוא ידוע בשם הזה לכל הולכי ארחות המדברהזה ונודע גם הוא עוד לראשונים והוא רחוק מאד מהנילוס רב הדרך ביניהם יותרמכל רוחב ארץ ישראל בכללה. הים הגדול הוא גבול המערבי לא“י ארץ פלשתים וצפוני לארץמצרים כי מהור ההר שהוא מקצוע צפונית מערבית לא”י הים הולך במישור כל צדהמערב עד להלאה מעזה (אשר היא ראשונה מחמשת סרני פלשתים מן הדרום) אצלוואדיאל עריש ומשם הים נעקם כמין כף פשוטה מונח לארכה והולך על פני כל ארץמצרים עד להלאה מאלכסנדרי' נמצא במקום שכלה הים גבול א“י מערבה הוא מקצועצפונית מזרחית למצרים וכ”כ רש“י ז”ל וכל המפר' שמצרים מערבית דרומית לא“יולפי זה נלענ”ד שפי' הרס“ג ז”ל אשר נחל מצרים הוא ואדי אל עריש מוכרח מןהכתובים ומן המציאות ומן השכל א' זה דבר ברור שים הגדול גבול מערב לא“יוהים הזה הולך מצפון לדרום אשר על שפתו זה חמת בירות צידון צור עכו יפואשדוד אשקלון עזה וכמהלך יום וחצי מעזה מערבי' דרומית הוא ואדיאלעריש תחילתהמדבר ומשם היה נכנס ומתעקם והופך פניו והולך מן המזר' למערב עד להלאהמאלכסנדרי' ששם גבול מצרים צפונה אשר על שפתו זה העיר דימיאט שסמוך לה ב' שעות צפונית אצל הכפר איזוביה נופל לשון הנילוס בים ועיר ראשיד שגם שם נופלהלשון הגדול בים והנה הכתוב אומר (מסעי ל"ד ג') והיה לכם גבול נגב מקצה יםהמלח קדמה ונסב לכם הגבול מעצמון נחלה מצרים והיה תוצאותיו הימה וגבולים וגומר (ר"ל כי גבול מזרח מחצר עינן עד קצה ים המלח הגבול מתואר במישורומקצה ים המלח הולך באלכסון ומסבב לצד מערב על כן הוא אומר ונסב שמסבבוהולך) ואם היה נחל מצרים הזה יאור הנילוס הבאה מאמצע מצרים העליונה מןהדרום ועוברת מצרים העתיקה בולאק סביב הדאלתא עד הים הגדול כנז' לא היהצריך הכתוב לאמר ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים אלא והיו תוצאותיו אויעבור נחלה מצרים כי מעצמון הלך הרצועה במשור עד הנילוס ראה במפת הארץ אךראש ים סוף אשר עברו בני ישראל בחרבה יפסיק ביניהם והיל”ל ונסב ים סוף והיותוצאותיו נחלה מצרים אבל האמת יורה דרך הרס“ג ז”ל שנחל מצרים הוא וואדיאלעריש העומד אצל קרן מזרחית דרומית של הים הגדול קרוב להמקום שמתעקם והופךפניו מערבה כנז' ולכן הוא אומר ונסב הגבול [כמו שאמר אצל גבול נגב כשמתחיללהסתבב מים המלח גבול קדמה] מעצמון שהוא סוף גבול נגב וסובב חוזר לצפון עדנחלה מצרים שהוא גם כן במערב ותוצאותיו הימה ומתחבר עם גבול הים הגדולמערבה ויהיה אורך א“י שהוא מצפון לדרום חציו אצל הים הגדול מהר ההר עדלהלאה מעזה נגד וואדיאל עריש וחציו ביבשה מואדי אל עריש שהוא נחל מצרים עדעצמון כמין חומר ביאור המקרא שם אחריו וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבולזה יהיה לכם גבול ים אשר לפי ההשקפה הוא מחוסר הבנה שנאמר ונשנה ונשלש בזההפסוק ג' פעמים גבול ים ולא ידענו מה? ומה זה שאמר באמצע המאמר וגבול? שאיןלו מקום ומה זה והיה? והיה די לאמר וגבול ים יהיה לכם הים הגדול אבל לפיהאמור כך שיעורו שמתחילה מתאר גבול המערב הדרומי שהוא מעצמון במקצוע הדרוםעד נחלה מצרים (ואדיעריש) שהוא גבול המערב ביבשה ואמר והיו תוצאותיו הימהר”ל לים הגדול כי ודאי אל עריש נמשך עד הים ולכן אומר והיו תוצאותיו הימהשימשך הגבול עד הים שכנגדו ואמר עוד וגבול ים אין פירושו כהשני גבול מערבאך גבול ים ממש ים הגדול ר“ל שיהיה תוצאות נחלה מצרים עד הים וזה הים הואג”כ הגבול ואח“כ מבאר כל יתר גבול המערבי והיה לכם הים הגדול וכל זה הגבולמעצמון נחלה מצרים והים זה יהיה לכם גבול ים ר”ל מערב כל גבול המערבי וזההפי' לענ"ד אמת ויציב ונכון אין לו סתירה משום צד ומתישב על אפנו. ונחלה מצרים זה אין פירושו נהר כי באמת איננו נהר תמידיאשר לא יכזב מימיו ובסוף הקיץ מימיו לא נאמנו ונהר יחרב ויבש אבל פירושועמק כמו ויחן בנחל גרר נחל אשכול נחל איתן ורבים עוד על פני כל המקראואדרבה מזה לקח הרס“ג לראי' שאינו הנילוס כי הוא תמיד יאור או נהר ולמהשינה כאן לכתוב נחל וכן בכל מקום שזוכר זה הגבול קוראהו נחל ולא נהר (יהושעט“ז מ”ז. מלכים א' ט' ס"ה מלבא חמת עד נחל מצרים) אלא מפני שאיננו הנילוסהנהר רק עמק שוה והוא העמק אשר למצרים כי בדרך הזה הולכים עוברי ארחות מארץפלשתים לארץ מצרים ואין דרך לנטות מזה הנחל ואדיאלעריש והוא מפסיק בין ארץפלשתים לארץ מצרים עד היום הזה ומלפנים וכן בדבה”י של ר' יוסף הכהן אומרששם היו יושבים צבאות חיל מצרים לשמור הגבול כי שם גבול מצרים. ועתה נפן ונלך לספר יהושוע (ט“ז מ”ז) בערי נחלת יהודהוגבולו עזה בנותיה וחצריה עד נחל מצרים והים הגדול וגבול פה מתחיל למנותערי יהודה מן הדרום [שכל גבול הנגב ממזרח למערב הי' ליהודה] אל גבול אדוםבנגבה ומונה כל הערים אשר בחלקו גם העומדים סמוכים וקרובים במהלך שעה אחתכאשר אנו רואים במציאות ובזה אם נאמר שנחל מצרים הוא ואדיאלעריס יהיה מעזהעד נחל מצרים מהלך יום וחצי ובנות עזה אולי הגיעו עד הנחל הזה אבל אם נאמרשנחל מצרים הוא הנילוס אשר מעבר לאלקהרה עוד עירות רבות ומדינות גדולות היולו למנות? רבים וגדולים מאלה ובפרט העיר אלקאהרה או עיר הקדומה אשר עמדה שםבשמה? כי השטח הזה אשר מעזה לבולאק הנז' יותר גדול כפלים מכל ארץ פלשתיםושבעה עממים. ומן המציאות נדע שבכל הימים והזמנים והלשונות קראו ויקראולא“י פלישתני עד זה הנחל הוואדי ומשם והלאה יקראו אל מצר כאשר כתבתי למעלהגם מעדות ר”י הכהן כל הדאלתא ואלקאהרה ואליכסנדרי' עד סודאן ובלאד עביד עריהעבדים הוא ברברי' הקטנה לכולם יקראו היהודים הערביאים התוגרמים הפרסייםוההודיים וכל לשונות קדומים מדינת אל מצר והאייראפיים יקראו לה עגיפטין עלשם האומה שישבו בה לפנים גיפטים (קאפטים) ואיש אין בארץ שיקרא לאלקאהרהוסביבותיה פלישתיני' כאשר קרא לה הרב מהריק“ש ז”ל ואין לחלוק על המקובלוהמורגל. ומן השכל הנה ידענו שאבותינו ישבו במצרים בארץ רעמסס וגושןובנאו ערי מסכנות פיתום ורעמסס (העיר) ואלה הם במצרים התחתונה בתוך הדלתאושם רעמסס עוד לא נשכח זכרם משם והזכירום תרי הארץ [וקרוב לשמוע ולהאמיןשהם הבנינים הגדולים והערים החרבות שמוציאים היום במקומות שחופרים הצרפתיםלחבר ים התיכון עם הים סוף והם שני ערים גדולים שני ימים לדרום דימיאט ויוםוחצי מזאגיזיק ושמותן תאמסח הוא הצפרדע קראקידאל וגיריש. אבל כמה טעו האמרושפארי העמודים אשר אצל גיזא זאכארה פיום הם פיתום ורעמסס שבנאו אבותינובפרך ולפיכך אומרים שגיזא הסמוכה היא גושן ופיום היא פיתום ובאמת לא זוהדרך ולא זו העיר כי כבר נדע שאלה פארי העמודים הם קברי מלכי קדם בטרם באואבותינו למצרים והם לא בנאו בית הקברות רק ערי מסכנות אוצרות המדינה] איךשיהיה זה נראה ברור שאבותינו ישבו בזה הצד מן הנהר בתוך הדלתא ולא במצריםהעליונה הנקרא פתרוס מעבר הנהר למערב כי אם ישבו שמה לא היו יכולים לבא אלהים סוף רק אחרי עברם את רוחב הנהר נילוס כי הים סוף הוא למזרח מצרים והןבלילה ההוא יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים שש מאות אלף רגלי גברים לבד מנשיםוטף מבן עשרים ומטה שלא נמנו ולבד מבן ששים ומעלה שלא נמנו אשר בין הכל היומחנה כבד יותר ממאה רבבות ואולי יותר משתי מאות רבבות לבד כל מקניהם קנינםורכושם ולבד אשר שאלו וינצלו ואיך עברו בלילה ההוא את היאור? אם בספינותהקטנות? אם את כל ספינות ארץ מצרים יאסף להם ומצא להם? ואם נעשה להם נסועברו ברגל? איך העלים יעלים התורה גם הנס הגדול הזה? הן ודאי שישבו למטהבמזרח הנהר תוך הדלתא ויכלו להגיע במישור עד הים סוף אצל עיר סווייס ואם כןאיפה איך נאמר שגם זאת הארץ לפלשתים תחשב ולארץ ישראל נחשבה תוך גבולה? ונתנה לבני ישראל לנחלה ולמה יצאו כולם ממנה ולא נאחזו גם בתוכה? וה' אמרצאו מתוכה עמי! ולא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד אם כן התורה אסרתה מפני שהואארץ מצרים. הנה זאת חקרנוה כן הוא לענ“ד שעיר אלקאהרה וכל הדאלתא הכללארץ מצרים תחשב אף היא. ויפה כתב הרדב”ז ז“ל על הרא”ם ז“ל שצייר מה שלאראה העיניו. גם אמת נכון מ”ש עוד שכל המפרש נחל מצרים נילוס הוא טועה וגםעל הרד“ק ז”ל תמיה שכ' מן השיחור הוא נילוס נחל מצרים כו' עד הנילוס הואתחום עזה ולא קרב זה אל זה כאמור גם עזה איננה מסוף גבולי הארץ לכלהדעות. אך בכל זאת לא נוכל לדחות בשתי ידים גם פירש“י והראב”עוהרד“ק ז”ל שנחל מצרים הוא השיחור ושכן מפורש ביהושע י“ג מן השיחור על פנימצרים ואינו מזכיר נחל וכנראה שהוא הוא. ומצינו גם בירמי' ב י”ח מה לך לדרךמצרים לשתות מי שיחור רק נדקדק תחילה מה זה הלשון אומרת אשר על פני מצריםומה הי' מקרא חסר אם אמר מן השיחור של מצרים? כן ידוע שבכל מקום שנאמר פניהוא מזרחה של המדובר בה ועוד מה לשיחור הנילוס עם עקרון שהיא בצפון א“י? לכן נ”ל שגם אלה אשר יפרשו נחל מצרים הוא השיחור נילוס גם הם לא יחשבו עלהיאור נילוס שבתוך ארץ מצרים כמו אלקאהרה כי בפירוש אמר הראב“ע כי השיחוראיננו היאור רק יפרשוהו על לשון היאור הקטון הנופל בים דימיאט אשר הואבמזרח כפת ארץ מצרים כאשר כתבתי למעלה שלשון היאור הזה נקרא בערבי עלשירקיה המזרחי. ובמקום שנופל בים נקרא שיחור (היאור נקרא בערבי ניל שהואתכליית כנ"ל) כי שם מימיו יותר שחורים שנכנס בים ברעם וזעף ויתגעשו מימיועכורים ודלוחים וזה שאמר מן השיחור. איזה שיחור? אשר על פני מזרח מצרים לאלשון המערבי הנופל בים הלאה אצל ראשיד שהוא המערבי בכפת מצרים (אל גארבי) ולכן אמר מן השיחור עד עקרון שהם כל חמשת הערים הגדולים אשר לחמשת סרניפלשתים על שפת הים הגדול עזה אשדוד אשקלון ידועים בשמותם אלה עד היום. גתחפר היא כפר גתה אצל יפו או חיפה גת החפר. עקרון היא קסרין קסארי' עד היוםועקרון תעקר 85 או עכו שנקרא בפי האומותעכרון ומעקרון עד הר ההר צפונה לעוים תחשב כאמור שם ולפי זה יהי' גבול א”ימזה סוף הנילוס אשר אצל דימיאט צפונה אבל לא כל אורך הנילוס שבתוך הארץ. ונרויח בזה קרן אחת קטנה במצחה של מצרים מזרחה להכניסה בגבול א“י בהמשך קוהמדה מעצמון עד הראש הזה של השיחור (ראה במפת הארץ) אבל הרס”ג מאן גם בזהואולי גם הראב“ע כי מה ימנענו לפרש שגם השיחור הוא וואדאלעריש כמו נחלמצרים? שגם בוודאי יש מים רוב עתותי השנה וכל השנים שהם כסדרן מטר לברכה. והמקרא (ירמיה בי“ת י”ח) מה לך לדרך מצרים לשתות מי שחור מסעייהו כיוואדיאלעריש הוא בדרך שהולכים עוברי ארחות המדבר מא”י למצרים לא יטו מניהדרך הזה ובכל הדרך מדבר חול ומים אין לשתות רק מה שממלאים כליהם מים מזההנחל ואינם יפים ולכן מוכיחם הנביא שילכו למצרים לעזרה מה לך לדרךמצרים שתצטרך לשתות מי שיחור מהנחל הוואדי הזה הרעים, אבל מי היאור הנילוסאין כמוהם בכל הארצות קלים ויפים ובריאים. ממוצא הדברים נראה לענ“ד שאין מקום למש”כ מהריק“ש ז”לבמחכ“ת שעיר אלקאהרה היא מארץ פלשתים ונהר נילוס מפסיק בין א”י למצריםודברי הרס“ג והרדב”ז ז“ל שרירין וקיימין מכל הצדדים ובענין היתר ישיבתמצרים בכללה עליונה ותחתונה כבר מלתי אמורה מה שנלע”ד והבוחר יבחר! הן ארכו הדברים יצאתי מגדר מספרים ונכנסתי בגבול מחברים. כתרו לי זעיר אחי בקוראים ואשוב לדרכי. בעוד שלשת ימים אשים בעזה"י לדרךפעמי לגבול מזרחית דרומית עיר סווייס אשר על ים סוף יצליח ה' דרכי. העתירובעדי אחי ורעי! כי רב ממני הדרך אך אני לבדי ואין איש מבני ישראל עמדי. בךה' חסיתי להשיב שבות יעקב סלה. יד. שפת ים סוף. – הר סיני. – מרחץ משה. בריכת פרעה. יום עשרים בכסלו יצאתי ממצרים על מסילת הברזל ובאתי ביום ההוא עיר סווייס (סועץ) העומדת על שפת ים סוף 86 העיר הזאת קטנה מאד ויושביה מעטים מימיה מלוחים ולחם איןוכל דבר ביוקר כי יושבת היא על ארץ מלחה ומדבר חול היא מדבר שור. אך בחדשניסן עת האסף האורחות ישמעאלים ללכת למיכא (Mekka) ימצא פה המון אדם רב אין מספר אשר לא יכילם עשרים ערים כאלהויעשו להם אהלים שטוח על פני השדה סביב סביב מהלך כמה מילים. ועתה יביאואליה מים מאלקאהרה בעגלת הקיטור על מסילות הברזל. ובליל מוצש“ק כ”ב כסלוירדתי בספינה ערביית בעלת תורן אחת ללכת עיר גידא (Gidda) כי לא מצאתי ספינה גדולה ההולכת במישור לעדאן. ורוח הצפון נשבמאחרינו לדרכנו ונבא למחרת אחר הצהרים לכפר טור (Tur) מקום ערביאים. פה השליכה איל הברזל ועמדה לקחת מים מתוקים לשתי' כי מי עיר סווייס מרים ויקרים ויעמדו פה להכין מים להדרך. הספינות הקטנותהאלה לא תתרחקנה בלכתן הלאה מהחוף לבל תאבדנה הדרך ובכל לילה תתקרבנה אלאחת המקומות ויורידו הנסים למטה וילינו עד אור הבוקר ויפרשו נס. פה ירדושני נוצרים אשר הלכו אתנו ממצרים לעלות אל הר סיני מהלך יום ביבשה דרךרוכסי הרים ועד היום קוראים לו טור סיני. בראש ההר הזה בנין גדול כמו מבצרדלתים ובריח מפחד הערביאים אשר סביב במדבר הזה ונותנים להם גם מתן ומכס. שםבית תפלה לנוצרים ובתים לכומריהם וברגלי ההר בית מסגד (מיסקיטא) לישמעאלים (מוסלאמנים). במרחק שני מילים מפה רכבנו על חמורים עם עוד נוסעים לרחוץבמים חמים מהמעין הנובע מההר כמו חמי טברי' וקוראים לה חמאם מושא (Chamam Musa) (מרחץ משה) ושפת הים הלזה קוראים בירכתפרעון (בריכת פרעה) באמרם שפה נטבע פרעה וחילו בים סוף ברדפם אחר בניישראל. ולא רחוק הוא על פי סדר מסעי בני ישראל. כי בצאתם ממצרים בדרך הזהנסעו. פה עברו אורך הים סוף באלכסונה וחזרו אל יבשת מדבר שור וביום השלישיבאו מדבר סיני אשר גם הוא במדבר שור (ראה הראב“ע ז”ל פ' בשלח ופ' מסעי). גםממצרים יכולים ללכת ביבשה להר סיני אבל רב הדרך כשבעה ימים במדבר. ברגש קדשוזכרון נוראות נפלאות מעשי נסים אשר נעשו לאבותינו במקום הזה ברכתי בלב מלארעיונות נשגבות ברכת שעשה נסים וכו‘. בקרבת הכפר הזה עיר אלים (Elim) סביבותיה תמרים רבים ועינות מים הרים רבים משתרעיםמהחוף הזה נגבה וקדמה אל המדבר וההרים האלה יתאחדו ונעשים לשני הרים הנראיםגם מרחוק לדורכי במתי ים והערביאים יקראו להם טור ולהמיוחד שבהם סיני עדהיום. ההרים האלה ערומים מבלי לבוש ירק דשא וכל עשב [אומרים שמאז צוה ה’ הצאן והבקר אל ירעו לא יעלה בם כל עשב והם שכחו אל מול ההר כתיב] וכל עשבוכל צמח ועצי אילן נהפכו והיו לאבן. לא אתחקה על שרשי הספורים והגדת עמיהארצות הערביאים ואגידה לכם רק מאשר ראו עיני ומששו ידי. במקום הזה ירדנו כולנו לבית משתה קאהווא ערביאית ומוכרילחם דוחן חמאה ודבש והמלחים ימלאו כליהם לבור הספינה מים זכים. אנכי עומדהיום במקום אבותינו שבטי ישורון אחרי עברם מי ים סוף ברגל שרו בגאון רוחקדשם שירו לה' כי גאה גאה. ואני קרבת אלהים לי טוב התרחקתי מעט לעלות בהרולהתבונן על ההר חמד אלהים להנחיל משם דברות אש־דת־קדש לזרע ישראל אוהביולהאמירם לעם סגולתו. פה נגולו כספר השמים להראות לעם קדשו כי אין כל תמונהבשמים ממעל ועל הארץ מתחת. פה השמיעם הוד קולו לנסותם ולתת יראתו על פניאבותינו המתקדשים מגלולי מצרים. פה עמדו אבותינו רבבות אלפי ישראל וקול אחדנשמע מעם אחד פה אחד נעשה ונשמע. פה עמד רועה הנאמן משה עבד ה' (זכרולנצח יבורך) ארבעים יום וארבעים לילה ושני לוחות הברית כתובים באצבע אלהים (פעמים) מהר קדש זה חוצבו. ילדי עשתונותי! אנה פניכם מועדות? התעפילו לעלות ברגש קדשאל הר האלהים? אם ידרכו פעמיכם מקום אדמת קדש? של נעליך! קרא מתוך הסנהלעניו מכל האדם בחיר ה' אל תקרב הלום ויסתר פניו ואתם תקרבו? אל נא בניסרעפי! אל תגביהו עוף במופלא מכם אל תדאו על כנפי נשרי שמים אם עד תכליתשדי תמצאו? אל תתבוננו מה היה בהגלות נגלות שוכן עד וקדוש לפני אחד ושלשיםמאה (מאה ושלשת אלפים שנה) להגיד לעם בחירו אנכי ה' אלהיך דברות קדשוהנתנו בלהבי אש. הנה והנס עוד אתנו על ספר חוקה ועד עמודי שמים לא ירופפואות אחת מהם לא תעדר מלה אחת לא תומר ומצוה אחת לא תופר שמרו ופקדו לעבדםולשמרם. הנביא המקנא על ברית קדש (הוא מלאך הברית) מנקרת הצור בהרזה רכב על סוסי אש בסערה השמימה להעיר בצדק על שומרי בריתו כי נאמנו את אלרוחם. נפשי! פה לרגלי הר זה סיני שפכי כמים לבך. גם אַת לפנים [כל נשמתישראל עד נצח עמדו פה אז זוהר ח“א צ”א] בין רבבות קדש עמדת ואזניך פקוחותתשמענה דבר אלהים ובתוך העונים פה ולב אחד נעשה ונשמע היית כאחד מהם. שמריוזכרי!! נכון יספר הנורבוני בפי' למורה פ' ס"ו שראה אבן הסנה ושברולפתיתים ובכל פיתים מצא צורת סנה ועל כן אמרו המפרשים שעל שמם נקרא ההרסיני. ואני אוסיף עליהם בעדות נאמנה (ולא כדבריו ממש) שכל ההרים האלעשבם וצמחם ויערם הכל מעשה מקשה אבן סנה. וכן שמה גם בערבי עד היום עוץסיני. גם בתיהם שמה ראיתי בנוים מכפיסי עץ ארוכים כאילנות תמימות שכובותלאורך הקירות ועל הגגות וכאשר מששתי בהם ראיתים והמה אבנים מגודלים כעצייער. ובשוחי על פני השדה בעלותי ההרה ראיתי עשבות הרים ופרחים רבים אמוציםוירוקים בגובה טפח וטפחים ושריגיהם מפוצלות מסתעפים הנה והנה ונדמו לי כפריהאדמה קוצים ודרדרים. ואחרי דרכה רגלי עליהם נשברו תחת כפות רגלי ושמעתיקול שבר אבנים. ופניתי עליהם והנם כולם אבן מקשה דומם וכל צומח אין בהםובמקום השברים יראו עורקים מפוצלות כאשר יתראו בעצי זית (ולא צורת הסנה) שמחתי עליהם וקטפתי ולקטתי מהם מלא חצני ואמתחותי כאשר יכולתי שאת ולעת ערבעליתי בספינה. בלילה ההוא נדדה שנתי. גם מקום מנוחה אין לי ביןהמוסלימאנים הקדשים ואהי שוכב בירכתי הספינה על העבותות ומפרשי הספינההמורדות מטה בכל לילה ואמתחתי תחת מראשותי. ורוח חקירתי תהדפני מדחי אל דחילא אוכל הבין מה נבהל משה רועה הנאמן עמד משתאה על המראה הגדול והנה הסנהבוער באש והסנה איננו אוכל? [המפרשים לא ידעו מה הוא סנה כי אין לו אחבמקרא זולת ורצון שוכני סנה הבא מכוחו. וגם התרגום יאמר אסנא ופירשוהו מיןקוצים. וכנודע לי עתה ולהראב“ע ונרבוני מלפנים הסנה הוא אבן דומם ולא יערצומח עצים] והרי הוא אבן והוא לא נתן למאכולת אש ומה יתפלא? והמית רוחיכהמות ים לגליו יהמיון שנתי נהיתה. כמעט חצות לילה עברה והירח יצאה בעצםהשמים תהיל ביפעתה. קמתי לקחת התנ”ך הקטון מתחת לראשותי בילקוטי ואבינהבמקרא והנה לפני כולה מקשה אחת. מתחילה אמר וירא והנה הסנה בוער באש (אך) הסנה איננו אוכל שאיננו כלה למאכולת להב האש כתרגומו מתאכיל והיה א“כתמיהתו מה שהסנה איננו אכל ולא מה שהיה בוער כי לשון הבערה נופל לתחלתאחיזת האש בדרך מה והדלקתה אחר שיסולק ממנה יד המבעיר את הבערה ולשון אכילתהאש הוא לסוף מעשה ההדלקה אשר כלה יעשה מקומה וזה כלל גדול בכל המקרא. ואיןסתירה מן ויבער מגדיש עד קמה (שופטים ט"ו ה') כי שם הוא בכבד שהוא מעניןביעור וכליון ואיך יאמר אח”כ אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לאיבער הסנה? והלא הסנה היה בוער! וגם זאת לא היתה נפלאת בעיניו רק מה שהסנהאיננו אוכל והיל“ל מדוע לא יאוכל או יתאכל הסנה כאשר אמר בתחילה. עוד חסרשם הפועל שהיל”ל לא יבער האש הסנה או היל“ל יבעיר בהפעיל כי יבער בקל הואפועל עומד. גם לא הבנתי מה העיר רוח משה לעמוד ולהתבונן על המראה? וכי אםיראה איש תוצאות אש ביער או בשדה קוצים נאחז בסבכו אילן או בדרדרים האםיעמוד מרחוק משתאה לראות אחרית האש אם כלה יעשה מקומו או פליטה יהיה לה? ומדוע עמד משה לראות סוף המעשה הכי חדש הוא אם יבער אש בעצי יער או תאחזקוצים כסוחים? ולא מצאתי און לי לפרשו כפשוטו אשר יוסרו כל ההערות האלה. ואמרתי יפה בעיני לפנות דרך לעצמי (וידעתי כי יהיה לזרא בעיני רבים בהשקפהראשונה) באופן זה. משה תמה בראותו הסנה בוער באש והוא אבן דומם ואש לאתשרפנו אך על זאת התפלא והוא הפלא ופלא אשר יעורר כל עין רואי וכה יהי' שיעור הכתובים וירא (בהשקפה ראשונה בראיה בעלמא) והנה הסנה (שהוא אבן דומםולא עץ) בוער באש? (והלא) הסנה איננו אכל (דבר שהאש יאכלנו) ויהיה סוףהמקרא ביאור לתחילתו מה היתה תמיהתו. ולכן בהשקפה ראשונה בראותו זאת מידהתעורר ועמד מחריש משתאה לדעת מה זה [לא כן אם התראה אליו מלאך ה' מתוך עץואילן לא היה משה סר לראות סוף מעשה אם ישרף או לא] ויאמר משה אסורה נאואראה מדוע? (הוא בטעם טפחא המפסיק ר"ל מה הוא סבת הדבר כטעם כל מדוע מהדוע לדעת סבת הפועל וכל למה לדעת התכלית שהסנה בער באש הלא) לא יבער הסנה (האבן הסנה איננו מקבל אפילו תחלת ההבערה) ולכן סר לראות ולדעת סבת הפליאההזאת אשר לא היה עושה כן אם ישרף יער צומח עצים. והנה אם יפלא בעיניכםשהרחקתי מלת מדוע לעצמו ועשיתי לו ביאור לבד ראו נא שגם הרדי”א בפירושושמה בארוכה באופן אחר הרחיק מלת מדוע הרחק מאד. וכבר אמרו הקדמונים אין חכםומבאר כבעל הטעמים הלכה למ"מ ואם הוא הרחיק גם אני רשאי לרחק. וידעתי אחיורעי! שדברי אלה יהי' למוזר בעיני רובכם ולכן אבקשה נא מכם אל תמחו ביאוריזה מספרי אשר כתבתי אולי יבא יום או איש אשר יקבלנה ברצון והיה זהשכרי. טו. הנסיעה לגידא והערים אשר על שפת ים סוף. כאור בוקר למחרתו תורן הספינה פרשה נס וכזרוח השמש הרימואיל המעגן ותקם ללכת. הספינה הקטנה הזאת מלאה כצאן אדם מוסלימאנים ועמהם גםנשים וטף ההולכים לחוג חג ומהם להקדיש כל ימי חייהם קדש בעיר מקדשם מיכהמעקקא [ויהי משבם ממשא באכה ספרה הר הקדם (בראשית י' ל') מתרגם הרס“ג מןמיכה אלי מדינה גיבל נאקום] אשר שם בית מדרש נביאם ומחוקקם… ושם הבארלחי רואי אשר חוק הוא להישמעאלים מימות עולם גם בטרם לדת חוק מחוקקם להתאסףשמה לחג וכ”כ הראב"ע בפ' לך לך כי בכל שנה היו חוגגים הישמעאלים אל הבארהזאת גם היום יקרא באר זמזם אלה הנוסעים קדש יאמר להם עטרת ירוקה בראשיהםמתקדשים ומתטהרים וזכרון נביאם אשר יקראו לו מחאמד ראסול אל אללאה (משרתהאל) לא ימוש מפיהם. ומהגדת ספורי גדולת מעשיו ונפלאותיו נוראותיווגבורותיו לא יבלו שפתותיהם ולא תמלא בטנם. בלילה שלמחרתו יום הששי יקראובספר (מעז אבן גיבל) פטירת הנביא זכרון יום מותו ואיך הלקחו השמימה באאליו המלאך גבריאל והעלהו על כל השבעה רקיעים והראהו הגיהנם והגן עדן ומושבכל הצדיקים אבות העולם והנביאים אשר עמדו עוד בחוץ לשער הגן עדן ולא יכלולהכנס לשבת במקומם עד שהוא הפגיע והמליץ טוב בעדם ובאו אז על מקומם בשלוםוכאלה דברים אין קץ ובעת יקראו בזה יתלהבו ברגש רוחם יחוגווינועו 87 עד תסור מהם כמעט ההתגשמותויתנפלו כמשפטם ויפלו לארץ כמתנבאים. אף גם שם היהודי… יקללו אז אשר עמדלשטן לו להפיק כל זממו ויחרפו גם הנוצרי שהוא כופר באחדות האל ויתנוהולשמצה כי אך המה מנעו כל טוב העולם כי אז אם הביאו צוארם תחת עולו כי עתהכבר שבה אליו כל מלכות השמים? אך למותר להאריך לשון למבינים איך הייתי לקוץ מכאיבבעיניהם בהכירוני כי עברי אנכי סורו טמא (ניגיס) קראו לי אל תיגע בנו כיתקדשנו בלי יכלתי לגעת בכל אשר להם ולא לשתות מכליהם או לשאוב בכלי מיםמבור הספינה וגם כי שלמתי חלקי בהמים אך עבד הכושי בטובו למען מתן (הבאקשיש) היה ממלא כל בוקר מעט מים בכליו ושופך מלמעלה הלאה לתוך כליי בלילנגוע בקצהו. לא אחת ולא שתים אמרו להשליכני מצולה בלב ים ואני הייתי כשהנאלמה ונשמרתי לבלתי אפגשם ואנגעם. וישבתי תמיד לבדי בירכתי הספינה וספרקטון בידי ותפילתי זכה וקצרה בעלות השחר בטרם יכיר בעוד לא העירו משנתם. אםבא רוח חזק או נעדר הרוח כולם פה אחד לחטאת היהודי הקורא בספרו ומנעונימהחזיק ספר בידי. ואמרתי להם מַזמוֻר 88 דאוד הוא (תהלים) ורעמו עוד יותר מה ליהודי חלק בדוד? לחן ולכבוד היה לי אםעבדי עולם הכושים היו מספרים עמדי למען השב להם מתן (באקשיש) או צליל לחםחטה מאשר עמדי אשר אכלום בהחבא. כל מאכל אדם בערים האל ועל הספינות הוא לחםדוחן אדום. פה ידעתי כי הדוחן איננו מה שקוראים באשכנז ורוסיא הירז כי הואמין בפני עצמו כמו מין דורא שבארץ ישראל. ויש מזה שני מינים לבן ואדום והואגדול על קנים ארוכים מאד בגובה שמונה או עשר אמות. וזה שמו בערבי דוחןועושים ממנו לחם כמו מחטים ושעורין ומערבים גם בקמח חטים ושעוריםופולין 89 . ר“ח טבת אחר הצהרים נהיה רוח סועה וסער מתחולל ענן גדולוגשם ויחתרו להשיב אל היבשה לנוח בלילה כמנהגם ולא יכולו כי הים הולך וסוערונתרחקנו נדוד אל רוחב הים תועים בדרך. אז היינו באסון נורא. ירכתי הספינהנשברו כן תרנה נעה ונדה כקנה והנס מפרשי הספינה נקרעה לקרעים. הספינה מלאהמים מגלי הים מתחת אשר ישטפו יעברו ירומו כמו נד וממעל לראשינו יריקו והגשםמן השמים דלף טורד מאין הפוגות. בית מנוס אין בספינות האלה ולא בתי אוצרותמטה רק ימלאוה משאות סחורות מלמטה עד למעלה ועליהם ישבו ישנו הנוסעיםוהמלחים באין מחסה מזרם מטר ומשרב חום היום זולת חדר אחד מאחריה למטה לרבהחובל לכלי הספינה וליקירי נכבדי הנוסעים העשירים או לנשים המרבים במחירה. וגם שמה איש את רעהו ידחקון. בלילה ההוא גדלה הצעקה לחרדת אלהים. המה צעקווקראו בקול חיל “יא חי אללאה לא אללאה מחמאד ראסול אללאה” (אהא אלהים חיאין כאל ומחמד השליח וכו') קול המולה מאין הפוגות. אני שכבתי גלמוד באדרתיוסביבותי מי ים סוף חבוש לראשי עוד מעט תהום יסובבני ח”ו. הלא תבינו ידידירעי! מה היה אז עם לבבי מה היה מוצא שפתי אנה פנו עשתונותי? לחרדת אלהיםנרדמתי ותמונת אאמ“ו הצדיק מוה' נתן ז”ל על פני חלף עבר. במחזה אשר חזיתיוכרחם אב על בנו יחידו אשר אהבתו נפלאה. ידעתי כי זכותו עמדה לי להציל חייתיממצולות ים סוף [כאשר עוד ראיתיו בחלום כהקיץ עת צרות אחרות אשר היתה ליתקוה טובה אח“כ ואחרית שלום] ובבואי אל עיר גידא כתבתי לביתי לעשות ערך נרוצדקה לנשמת הצדיק אאמ”ו זכרני לברכה הנראה אלי ביום צרתי. חצות ליל עבר גםהענן כלה וילך והגשם חלף הסער' קמה לדממה והים עמד מזעפו. כאור בוקר עמדוהנוסעים הקדשים ויריבו בחזקה עם רב החובל כי הדיח עליהם הרעה בהביאו אתםאיש יהודי טמא לקדשם בנסיעתם זאת המתקדשת ומתטהרת. כזוללי בשר אדם לבשואכזר לתפשני ולהשליכני מצולה בלבב ים. אך רב החובל אשר הפקדתי על ידו מאישסוחר ונכבד בעיר סווייס אשר פקד עלי וגם ערב בעדי לשמרני לבל יאונה לי כלרע גם ידע כי איש איירופי אנכי ובידי תעודות קאנזול ונקה לא ינקה החזיק ביבכל עוז ולא נתנני טרף לשיניהם. אבל אימת מות נפלה עלי ופחדתי לנפשי כלרגע. מאז והלאה לא קרנו עוד אסון. אבל גם רוח צפונית הצריכה לנו לא נשבהלהצלחת דרכנו רק בבוקר עד קרוב צהרים ולעת ערב ואז עמדה ללון. ככה עברנו עלכמה עירים וכפרים וביום שנים העשר באנו לעיר גדולה של ערביאים הנקראתיאמבא (Jambo) ועמדה שם כיום תמים. פה הורידכמה משאות של סחורות פה ירדו כמה מהנוסעים ללכת שלשה ימים ביבשה עד עיררבתי אל מדינה היא ספרה כאשר תרגם הרס“ג ממשא בואכה ספרה מן מכה אלי מדינהשם קבר נביאם ומחוקק דתם הקוראן מחאמד ומשנהו עמאר וחותנו אבובאכר [אומריםשהיה יהודי באגדאדי לפנים שמו בישראל בכור ומעלתו גדולה אצלם כידועמספריהם] היא קרית מלך רב מושל החיים והמתים אשר בידו היה גם נפשות הראשוןאדם חנוך נח והאבות יוסף ישי דוד ושלמה ומשיח אשר בעלותו חיים לשמי מרוםהושיבם אצלו לכסא כבוד בג”ע להתעדן על כל טוב תענוגי בני האדם שהם בהמה המהלהם אלף נשים עלמות ופילגשים אין מספר כו' כו' כידוע מהבליהם. ואולם לאאכחד כי אמונתם אמונת אימון לא יסוגו מפני כל ויכוח וכל חקר לא ידיחוםממקום. ולא אכחד תחת לשונו כי כאשר בנתי על כל עניניהם ראיתי כי בכלשגעונותיו הועיל להם הפראי הזה תועלת רבה ומדות נכבדות בתתו להם אמונתהיחוד בשלימות (וכאשר העיד הרמב“ם ז”ל באגרותיו) גם נתן להם חוקים טוביםומשפטים ישרים אם ישמרום כראוי. אף גדר בעדם דרך החקירה והעיון ואסר בפניהםכל חכמה וכל למוד תבונה בתבנית העולם. על קוראן ישענו ועל מפרשיו יסמכו. בוכל דעת וכל לקח בו כל מעינם וזולתו הכל הבל. הם יאמינו כי כל הקורא בקוראןיהיה מאיזה דת ואומה ידבק ויתקדש באמונתם ודתם. הפעם ספרתי להם דבר מהקוראןואמרתי שקראתיו וידעתי כולו. לא האמינו היתכן אמרו איש יקרא הקוראן ולאיאמין בו אמונת אימון? גם בעיני יפלא איש יקרא הקוראן ולא יבין…? מהעירמדינה לעיר מיכא מהלך שנים עשר יום ביבשה. כל הארץ נקראת אל חאגג (מקודשת) פה גדול והצליח בכל מלחמותיו ונפלאותיו. לעיר הזאת יאמבא לא הניחוני רב החובל לרדת לקנות אוכללהשיב נפש ולנוח בה מעט לשאוף רוח היבשת כי אמר פן יבלעני יושב הארץבהכירני כי לא ידרוך בה כף רגל יהודי ונוצרי. וישבתי בספינה והוא הביא ליצרכי. מאנשי העיר הביאו אל הספינה למכור מאכל לחם דוחן דגים ובצים ורציתילקנות גם אני. שאלתי על המחיר והשיבוני כמנהגם תן מה תתן. ואם אומר כך וכךיאמרו עוד תוסיף ואמרתי זה די אמר “צאלי עלי ניבי” (שאל לשלום הנביא) והשומע צריך לענות עלוהי אסאלאם (עליו השלום) וכאשר לא עניתיו בראשונה והואנחש ינחש להגיד לי כזה עוד הפעם ולא עניתיו אלה המלות כעס עלי ויאמר לי למהלא תברך שלום הנביא. והמלח העומד אצלינו אמר לו הוא יהודי. כשמעו כעס עליוויקללהו קללה נמרצת מדוע הביאני עמהם ותפש בסכין הארוכה התקועה בחגורתולשלפה עלי. וימהר המלח וידחפני אל חדר רב החובל וסגר הדלת אחריו ולא יצאתיהחוצה עד הלילה ועד הלכה הספינה למחרת הייתי נחבא אל הכלים. טז. עיר גידא והמהפכת והנסיעה לחודידה. ביום השמונה עשר י“ב טבת באנו לעיר גידא (21 מעלותיו ברוחב 65 באורך) היא העיר הגדולה האוספת אליה כל מחנות ואורחות הישמעאלים ממצריםואפריקא צפונית מכוש וכל גלילות הודו מטורקי' מסוריא מבאגדת מכלהממלכות 90 אשר ימצאון שם מוסלימאנים (זולת מוסלימאני עגים (פרס) המאמינים בנביאם עלי לא יניחום לבא שמה) יתאספולתוך גידא אל הקיץ ללכת בקול המון חוגג לחוג ולהתקדש בבית מדרש נביאםומחוקקם הנקרא בית אללאה (בית אלהים) היא עיר מיכא ולהקריב הקרבן (Kurban) על ההר מחוץ לעיר ושמה יתבודדו אחר הקרבןשלשה ימים אח”כ קדש (חאג) יאמר לו. אנשים לרוב אשר לזקנותם או לעצלותםישארו שמה להקדיש כל ימיהם במדרשם בעיר הזאת כי שמה יאכלו את חוקם לחםאנשים דבר יום ביומו מפת בג ההקדשות וההכנסות אשר יפלו למקום הזה בכל שנהלמרבה ושמה בתי מבשלות לחם ונזיד לאיש חוקו ארוחת תמיד. מרוב אדם ובהמהואויר החם ומאכלות הכבדות ומזוהמות ושאר סבות אשר לא טהורות ישלוט בהם דברומגפה להמעיטם וזאת יקרה לעתים קרובות תמיד אבל המת אצלם במגפה קדש הוא להםכי לא יראה עוד פני גיהינם ובשגם במקומות הקדשים האלה מיכא מדינה (Medine) אשר הנביא ישיבנו לימינו אשרי הזוכה למות שם במגפה הזאת. ושמעתי אחד קדש מהם ספר לפי תומו 91 לעדת מרעיו שלפני שלש עשרה שנה בא עם אביו הזקן לחאג ואחריחגגם גם בעיר מדינה היה בם מגפה גדולה עד אפס מקום לקוברם והיו משליכים כמהיחד בבור אחד. והעשירים והמיוחסים קונים להם מקום קבר בכסף מלא בבית הקברותהישן סביב מערות הנביאים שלהם. וגם אביו הזקן זכה ומת במגפה ההיא. גם אישעשיר נכבד אשר קנה לו מקום יקר אצל הנביא ובהחפזם להוליך ולקבור איש העשירההוא השליכוהו באחת הבורות וישובו אל המתים הנשארים והוא נשא גם את אביולקברו באשר ימצא ובראותו את אשר עשו להעשיר נתן שכר אנשיו הנושאים את אביוא' שקל כסף לאיש והוליכו את אביו וקברוהו בקבר העשיר אשר כרה לו אצל הנביאותהי למופת. בספרו המעשה צהלו פניו והשומעים התפלאו ואמרו כמה מאושר אביךואשריך בן יקיר! בשנה הזאת באה את המלך השולטאן הגדול עבד אל מאגיד מקושטאעם החאג. ואחרי חגגה במיכא הלכה משם על דבשת גמלים בשממות ציה (עם כלהכבודה) לעיר מדינה ולא עצרה כחה הרכה וענוגה והמגפה הדביקתה ותמת שם בדרךוהביאוה למדינה ותקבר שם וכבוד גדול עשו לה. טרם ירדו הנוסעים ויציגו כפות רגלם על יבשת גידא ירחצו כלגופם במי מקוה אשר בכפר מחוץ לעיר ויפשטו את בגדיהם אשר לבשו בם (הקדשלעניים) ואך בשמלה לבנה ארוכה כשמיכת המטה יחגרו את מתניהם עד שתותיהם. וראש השני יעלו על החזה והכתף 92 ויהיוהולכים כן ממתניהם ולמעלה ערומים בלתי החזה והכתף וזרועותיהםחשופות 93 וראשיהם מגולות. כי גם העירהזאת גידא מקודשת להם בעבור עצמות אחד קדש עאמאר אבן אל קטאף שנקבר בה אצלשער מיכא ועליו בית מסגד גדול בנין קדום יפה ושם גם בית מבשלות לעניים וביתהאסורים לנכבדים. וככה ילכו ערומים עד בואם לעיר מיכא ושמה יפשטו השמלההזאת ויתעטפו באחרת. גם בעיר הזאת (פתח מיכא) יזבחו זבחי שלמים (קורבן) ומלפנים לא הניחו יהודי ונוצרי לרדת אליה ואחת דתו להמית או להמיר דתו ואךזה מקרוב ישבו בה (שלא מרצונם) שר ציר צרפתי ובריטאניא בעבור ספינות וסוחריהודו אשר לענגלאנד וצרפת יבואו שמה בכל שנה ולרגליהם באו עוד סוחרים נוצריםלגור בה ופתחו גם בית משתה ולא ארכו להם הימים. ובח' אלול התרי“ח עת האסיףאורחות החוגגים מצאו עלילה על השר בריטאניא אשר הוריד ושבר דגל התוגרמי עלספינת בריטאני' ונקבצו עליו וסבבו ביתו והרגו אותו ואשתו וזרעם. ואח”כ הלכובחימה שפוכה זאת ועשו כן להשר צרפתי ולכל הנוצרים הסוחרים כשלשים וחמשה אישואשה ועשו בהם שפטים בשצף קצף שללום ובזזום בקנאת אף וחימה ויסחבום מתיםבכל חוצות העיר ונתחום לנתחים לפני הכלבים ועוף השמים כטבעם המר והנמהר אשרלא יבינו לאחריתם כי מרה תהיה כאשר היה להם. גם הפחה התוגרמי ואנשי הצבאאשר היו בעיר לא יכלו להצילם ביום החרון (וכי גם נתעצלו ולא הוציאו חרבםמתערה) כי המון רב נמצאו אז שם מעם הארץ ויד השרים והכומרים היתה בהעצהראשונה לעשות נקמה בנוצרים הבאו שעריהם. רק חמשה נוצרים נצולו לחיים בחכמתםאשר עמדה להם (עת באו עליהם בחרב ובחנית לקחת את נפשם) לזעוק לעזרת נביאםמחאמאד אשר זאת להם לאות מקבלת דת מוסלימאני אז הניחום חיים ויבואום אלהכומר הגדול הקאהדי ומל בשר ערלתם ויהיו מוסלימאנים. כן יהודי אחד ואשתוהיו שם בימים ההם מדי עברם להינדי' וגם עליהם עבר הכוס ובעצת הנוצרים החיוהחיו את נפשם גם הם עד אשר נעשה שפטים בשופטיהם. וגם בת הציר הבריטאני' עלמה בת טו“ב שנים אשר חמל עליה נער בחור מוסלימאני שכנם ויפול עליה ביןעדת הרוצחים אשר פרצו בבית והוכה בעבורה מכת חרב עד צלחה לו להביאה אל ביתוולהחביאה בצל קורות בית אמו אשר איש לא יבא שם. ואחרי ימים לא כבירים בהודעבעיר עדאן ממשלת ענגלאנד באו משם שתי אניות מלחמה בריטאנית וצרפתית. ובטרםחקור דבר ועשות משפט שרפו כל הספינות ערביאות אשר עמדו שם על החוף עם הוןעתק אשר בתוכם גם חלק צפונית מהעיר החריבו עד אשר ברחו כל העיר לנפשם עלההרים ולמיכא. ובת הציר הענגלי ושלשה נוצרים והיהודי ואשתו אשר הומרו באונסהובאו אל האניות ונצלו. וזאת היתה אך בנקמת חימה בטרם הובא המשפט לפני כסאהשולטאן אשר בקושטאנ' והמלכים האדירים. אחרי כן גמולם הושב בראשם ושילמו גםבעד הנפשות נפש בנפש גם בעד הביזה אשר לא יוכלו נקיון עוד. בבואי שמה מצאתירוב העיר ריקה ושממה אשר אנשיה ברחו ועוד לא נעשו סדרים. עשרה מגדוליהםנתפשו ע”י ערמה והנם במאסר כי עוד לא נחרץ משפטם. וחמשה ושלשים הלכולקושטא' לעמוד להצטדק לפני כס השולטאן (ולא ינקו) והנשארים עוד חורקים שןופערו פיהם לאסוף מחנות ערביאים ולעמוד על נפשם נגד מתקוממיהם. אבל אך דברשפתים ולבם כבר נפל והרך בידעם כי נכונים להם ימי חושך. ברדתי אל החוף הכירני מוסלימאן אחד חלילי חברוני סוחר בעירהזאת והביאני בצל קורתו. שמונה ימים ישבתי בביתו בפחד ורעדה עד שמצאתיספינה קטנה ערביאית ללכת עמה עיר חודידה (Chudeda) תימנה. פה נודעתי לישמעאל זקן נכבד ועשיר אשר מסחרו להינדי' עםהיהודים הגבורים בכלכתא וקרבני גם הוא ודבר אתי טובות. והוא ספר לישהאורחות הבאות מתימן למיכא משלמים מס עובר לשבט ערביאים הנקראים יהוד אלחיבר 94 ואם לא ישלמו להם המס לא יניחום לעבור כי הם גבורים מאד ואין עומד נגדם (וראה עוד בחדרי תימן). טו. אודות יהודי חיבר. מנסיעתי השנית. אחרי שובי מדרכי מקץ ארבעה שנים והייתיבעדאן כוננתי לנסיעה עוד משם בדרך אשר באתי בה בראשונה בחשבי אולי אוכללבקר עוד את אחינו בפנים ארץ התימן ובאתי לחודידה (ראה הלאה) ומצאתישנתעוררו מלחמות בין פחה התוגרמי ליושבי ההרים ןלא יכולתי ללכת פנימה בשוםאופן. וירדתי בספינה ובאתי לעיר הזאת גידא עוד הפעם וישבתי בה שמונה ימיםלדרוש ולחקור על יהודי חיבר והערב אשר הוגד לי מאז ואשר שמעתי וראיתי בספריהמסעות. ודרשתי וחקרתי כאשר היה באפשרי כי עתה העיר הזאת יושבת שלוה ושקטהוחפשי. ונודעתי פה לאיש רופא אונגארי שהיה יהודי ונמלט במלחמת המרידה שנת 48 לקושטא ונכנס בצבא התוגרמים. והוא היה במיכא ובעיר מדינה ועבר בכל הארץהזאת חאגאג עד קצה הישוב מזרחה וצפונה מהלך שנים עשר יום. וכן נודעתי לאיזהמאנשי הצבא ושר הרכב אשר סבבו בכל הארץ הזאת תימנה מזרחה וצפונה. וכמסיחילפי תומם ספרו לי מכל תהלוכות הארצות האל ויושבי הערים וההרים והמדבר ומעירמדינת אל חיבר וסביבותיה. והנה אמת נכון וברור בעליל שאין עתה יהודי גם אחדבכל הארץ הזאת הנקראת חאגאגא עד עיר נאגראן (Nagran) (ונקראת גם עיר התמרים בערבי 95 שהיא מזרחית דרומית והעיר אַבו אַל עריס (סוכות) למערביתדרומית אשר משם ימצאון יהודים הנחשבים לתימנים (ראה הלאה) והעיר מדינתאלחיבר היום חרבה ושממה מאין יושב כי נביאם מחמאד החרימה וערה יסודה והרגוגירש כל היהודים מכל הארץ הזאת אשר לפנים ישבו בה רבים מהם. וסביבות חיברגנות ופרדסים וכרמים טובים והם לנחלה ליושבי ההרים מהעבר המדבר מזהולהיושבים על יד נהר פרת מעבר השני ועבדיהם הכושים יושבים שם שומרים השדותוהכרמים ואך שם יהוד אל חיבר נשאר אל המושלימנים הערביאים פה לקללה ולכלימתעולם כאשר שמעתי בכל רגע בחרפם איש לרעהו יקראהו יהודי חיבר! שהוא סוף כלהבזיונות והגידופים כי ימים רבים עשו מלחמה עם נביאם והרעו לו מכל שארהאומות אשר נלחם עמהם כי גבורים היו ואנשי לחם ביום קרב ולא נכנעו תחת ידולקבל עול מלכותו ודתו עד אשר הכריתם מן הארץ ככתוב בספר מלחמות מחאמאדבלשון ערבי. ואולם עוד יש הרבה יהודים ערביאים בין שאר שבטי הערביאים אשרלמזרח תימן צפונה כאשר תראו הלאה בחדרי תימן. וכן ספרו לי שני יהודיםקראים מן אל היט הנקראים ערב אל היט אשר על יד נהר פרת שראיתים בירושלםעה“ק זה מקרוב בחורף התרכ”ד והם סמוכים ג“כ להיהודים הנקראים ערב אלענזי והם יהודים רבנים. מקומם ידוע לכל הנוסעים מארם צובה לבגדת דרךארץ קורדיסטאן שעוברים על יד נהר פרת ויסורו גם אל היט אבל להיהודים אלענזי לא יבואו כי רחוקים המה מהדרך כשלשה ימים והדרך מסוכן מאד ואנשי היטיגיעו אליהם. אלה ואלה יושבים תחת כובד משא המוסלימאנים ואין להם מנוחה. יהודי ענזי הם כשבעים משפחות ושומעים בכל דיני התורה להרבנים אשר בבבל (בגדאת) ולא יסורו מכל אשר יורו להם ורחוקים מבבל כשמונה ימים. ובכל אשריצטרכו שוחט ומורה יבאו ויעמדו לפני הרב ובד”צ שבבגדאת. ואלה הקראים שבהיטרחוקים המה מאחיהם הקראים שבירושלם וגם המה עניים ורק כשלשים משפחות רובםאורגים וחרשי עצים והמה ברעה גדולה. וביקשו לעזוב את מקומם ולבא לדורבירושלם. ודברתי עם שנים החשובים שבהם אם נמצאו עוד יהודי' בין הערביאיםסביבותם ועל יהודי חיבר וגם המה אמרו באמת שיודעים מהערביאים המוסלימאניםאשר סביבותם שהולכים בכל שנה לחוג במיכא ועוברים דרך מדינת אל חיבר וגם ישלהם שם גנות וכרמים ועבדיהם וכולם פה אחד שאין שם יהודים בכל הדרך עד מיכארק יודעים מפי השמועה שמלפנים בזמן נביאם ישבו הרבה יהודים בכל אלה המקומותאי מזה באו ואנה הלכו אינם יודעים. והרופא האונגארי הנז' ושר הרכב ושאריתוגרמים בגידא סיפרו לי כי עוד יש זכרון רחוב ובתים ובית הקברות בעיר מיכאידוע להיהודים מלפנים. ועל כן נפלאות זאת בעיני כל הספורים אשר יגידוויכזבו בעלי המסעות מעניני היהודים שבחיבר ובפרט ר' בנימין מטודולא אשריספר גם הוא מה שלא ראה וז"ל "וכיבר עיר גדולה מאד ושם כמו חמשים אלףמישראל כו' כו' וברור שגם בימיו (ד"ח תקלג) לא היו עוד יהודים בחיבר. ומייודע איזה שמועה שמע אולי מזמן ששה מאות לפניו כמו כל הספורים מארץ התימןאשר יגיד שמה שהם גוזמאות ודברי הבאי שאינם אפי' כדברי חלומות כאשר עודתראו בחדרי תימן אכן בימים ההם אשר היה ארץ צרפת (מקום ר"ב הנז') רחוקהמתימן וארצות הקדם מהלך שנים וירחים והיה כל המרבה לספר גדולות וגבוהות הריזה משובח והיא שגרמה לאחרונים להוסיף שמועות על שמועות ומה לא יעשו אז שגםבימינו אשר כל הארץ ימים אחדים וגם היום אהבו כן. ואנכי אודה לה' אשר נתןאמת ליעקב בקהל משקרים אל יחד כבודו ובסוד מגזמים אל יבא אשר חזיתי אספרהואשר ידעתי ברור אדברה. יד. הנסיעה לחודידה והערים אשר בתוך. יום עשרים בטבת עליתי בספינה הקטנה. ואחר שלשה ימים הרוחעבר מאחרינו ויבא מלפנינו (כן הוא ברוב עתותי השנה אשר עד כה יפה הנסיעה עלהים סוף לדרום ורוח צפונית ישב כהלכתו ומפה והלאה הים יסוב מזרחה וגם רוחצפונית לא ישב עוד ויבא רוח מערב) ובאנו עיר גדולה קונפידה (Kunphide) גם בה מושל ואנשי חיל תוגרמים. פה עמדה הספינהכיום תמים מחכה על הרוח וירדתי אויר היבשת. העיר מוקפת חומה אשר שועליםיפילוה תחתיה והיא למגן אך מקנה שריפה וחצי הערביאים אשר יבאו למלחמה. ורובתושביה דרים מבחוץ בבתי צריפים. הספינה תעמוד הלאה מהחוף כשני מילים ובדוגהקטנה הולכים עוד מעט ותעמוד ויורדים אל המים עד הברכים והולכים במים וביבשהעד שער העיר. כן הוא עד הצהרים ואחר הצהרים יגברו המים ומשער העיר צריכיםלעבור מי ברכים עד נכנסים בקרוב לסירות דוגה עד הספינה. גם בכל החוף שפת יםסוף כן הוא בטבעו שמהבוקר עד אחר הצהרים מי ים סוף יתמעטו עד ת“ק ואלף אמהויעברו שם ברגל ואחר הצהרים יעלו על כל גדותיו עד למעלה ראש. אבל פה יותרויותר מכל חוף הערים אשר ירדתי בהם 96 יום עש”ק הייתי בעיר לקנות מחסרי ולתור העיר וחוצה לה ולערב יצאתי מן העירלעלות ללון בספינה. לא יכולתי מפני השבת להוחיל על רב החובל והמלחים אשריעלו גם הם בספינה קטנה שלהם עם חשכה וחפשתי אחר דוגה קטנה להעלות אותילבדי ונכנסתי במים עד צואר ומצאתי דיג בדוגתו פורש מכמרת ושכרתיו להוליכניעד הספינה ובה אין מקום רק לאיש אחד כי המה עשויות מעץ אחד כעריבה שלשים בהלחם. הלילה פרשה כנפיה והרוח נשב בחוזק יד והדוגה נהפכה ונפלתי אל תוך הים. הדיג בידעו לשוח הציל אך את נפשו. ובהיותי סמוך להספינות המה ראו איש צוללולא ידעו כי עברי אנכי ומיהרו להוציאני ממצולה אשר עוד רגע לא נותרה בינשמה. בהכירוני כי יהודי אנכי אואלי חרה להם אך המתן יכפה אף והביאוני אלספינתי אך רוחי בקרבי. ברוך הגומל לחייבים טובות. בשובי מדרכי אחר ארבעה שנים בראש חדש ניסן התרכ“ג באתי ג”כלמקום הזה וברכתי ברוך שעשה לי נס במקום הזה. בעת ההיא באתי מחודידא תימניתג“כ בספינה קטנה שהיתה מלאה אנשים נשים וטף אשר באו ממיסקוט ומחצר־מות ללכתגידא ולחוג במיכא ואני ישבתי עתה למעלה עם הנכבדים בתואר איש סוחר כי הרבתיבשכרה והייתי גם נכבד להם. השנה הזאת היה החדש הצום (ראמאזאן) שלהם בחדשאדר שלנו וצמו גם בנסיעתם בספינה. רק איזה מהזקנים והנשים אשר פגרו איזהימים מהצום כאשר היה רוח חזקה ונחלו חולי הים. ר”ח אדר היתה שנה הזאת יוםה' ו' ור“ח ניסן יום ז' ובאנו לעיר הזאת קונפידא יום ה' לעת ערב ורב החובלהיה מתושבי העיר הזאת והם חשבו שלמחר יכלו ימי הצומות ובלילהיפטירו 97 לאכול ויתחיל שלשת ימי החגשאחר הצום והם צמים שלשים יום תמימים והיו בהם חילוקי דעות כי שכחו מתיהתחילו להתענות. מהם אמרו שצריכים עוד להתענות שני ימים ומהם אמרו יום אחדוחשבו שיראו הלבנה החדשה ליל יום ו' כי הם מקדשים החדש ע”פ עדי (שקר) הראיה. המה מחזיקים את היהודים ליודעי בינה לעתים. ושאלוני מה דעתי. פתחתיאת הלוח ואמרתי להם המולד יהיה ליל ו' ו' וא“כ לא יוכלו לראותה אולי עד לילז' והמה צריכים להתענות עוד שני ימים. היראים שבהם האמינו לי וחשבו גם הםכמוני. ואחרים שחקו איכה יסמכו על היהודי? ולמחרת יום ה' ירדו לעיר וישאלוואמרו היום יודע שיגיעו להם השלוחים מעיר גידא להודיעם מתי יחוגו. ובאותויום כן באו ובישרו להם שהלילה יחוגו. וקול נשמע מהתותח וקנה רובה אשר במבצרהעיר כמנהגם לאות כי שלמו ימי הצום בלילה יחוגו. אבל בעלי המדע שהיו עמיבספינה לא שמעו להם כי חשבו שלשים יום מיום שהתחילו להתענות וצמו גם ביוםו' ועשו חג יום ז' כמשפט. בימי החג לא רצה רב החובל לנסוע והוא גם החמירוהתקדש לעשות החג חמשה ימים בביתו אצל אשתו ומשפחתו. ולולא הנוסעיםהמכובדים אשר היה להם זה כששים יום בספינה מאז עזבו עירם וימהרו גם לבא זההחדש למיכא לעשות שמה הקורבן היה מתעצל עוד לשבת בביתו. אבל הם העמידוהולמשפט ויאלצוהו לנסוע הלאה. אנכי אשר זה לי ד' שנים וחצי מאז יצאתי מביתיועתה אני שב ללכת לעשות הפסח בביתי בירושלם ת”ו הלא אץ לי הדרך ויום לשנהנחשב כי ימי הפסח קרובים בכל זאת לא ארכו לי ימי שבתי פה אף כי בדד ישבתיבאין ריע ומודע. אנכי היהודי היחידי לבדי הדורך בארץ הנשמה הלזו ועריהפראים האלה מזמן שנות מאות רבות מאד. בדד בספינה לא ישבתי להתענג על מחזההשמים והמים בשכבר שבעה עיני מהם. וישבתי כל הימים בעיר וחוצה תוך ההמוןהחוגגים. תמונת העיר הזאת ויושביה תראה הלאה בין כל ערי החוף אשר על שפת יםסוף היושבים בבתי צריפים פרזות על פני הבקעה חוץ לחומה הבצורה להם. בימיהחג האלה יעשו מחוץ לעיר חנויות מכל מאכל ובתי משתה קאהווא ובמות משחקכמנהגם שתי ערישות תלויות על קורה גבוה המונחת על שני קרשים עומדים כמו שערואנשים יושבים בתוכם ויעלו וירדו כמו במאזנים ומגלגלים אותם כגלגל זה עולהוזה יורד וכמוהו באופנים שונים. וכל אנשי הכפרים אשר סביבותם יתקבצו פה וגםערב רב משכניהם. אבל העולה על המשחקים והתענוגים הוא הזמירות והניגוניםוהריקוד במחול. כולם לבושי חרב וחניתות וסכינים בחגורותיהם ושושנים או עליאלנות ירוקים תקועות במצנפת אשר בראשיהם. וכמו עשרים אנשים אחוזי יד ורגליסבבו במחולות ושירי זמרה בפיהם ותוף וחליל מכה לפניהם. כה כל הבקעה מלאהצאן אדם ומשחקים ומחולות בכל עבר ופינה. פה ראיתי שמחה בלא בשר ויין. גםנשים לא יתראו בכל הככר רק אנשים וטף. אף כי הכירו בי כי עברי אנכי לא נגעובי לרעה. כי פה נמצאו אנשי חיל ושרים מצבא התוגרמים עומדים שומרים מרצחגזול וגנוב. ושמתי אני מושבי אצלם והייתי ביום ביבשה ובלילה בספינה. ביוםהרביעי ה' ניסן נסענו מזה והרוח לא נשבה לנו עוד כמקודם גם בא מלפנינווהיינו בצער מסער הים גם בסכנות. בספינה הקטנה הזאת היו כשלש מאות וחמשיםאיש לכן הרבה מהם ירדו ביום הששי אל כפר קטון ומשם הלכו ביבשה עד גידא ואניוהנשארים באנו לגידא יום א' תשעה בניסן [ראה למעלה בגידא]. יום א' בבוקר נסענו מקונפידא ובאנו לעת ערב עיר קטנה גיזאן (Gisan) ולננו פה על הספינה. מפה מהלך יום תמים למזרח בהרים עיר אבו עריס (Abu Aris) (סוכות) ושם נמצאים מעט יהודים תימנים. ועוד משם להלאה עוד כפרים רבים עם מעטיהודים עד עיר גדולה חיידאן ובה כמאה משפחות יהודים ולהם ארבעה בתי כנסיות (תראה בחדרי תימן) ולא עליתי עליהם כי אין לעבור בדרך הזה. בספינה הזאת לאהיה לי צער ומועקה כי לא היו בה נוסעים זולתי ורב החובל הוא בעל הספינהוהמלחים שהם עבדיו השחורים כבדוני בתקותם למתן כמנהג. אך צער וחולת ים הי' לי מרוח החזק אשר נשב תמיד לנגדינו והספינה ריקה וקלה על פני המים נדחפתלאחורה ולצדדים תעלה שמים ותרד. ואחרי טו"ב ימים לנסיעתינו מגידא באנו לעירגדולה אל לאחייה אשר בעל הספינה הוא מתושבי העיר הזאת ובחליו גם הואמטורח הדרך עמד להנפש בביתו וישבתי פה חמשה ימים תמימים. העיר רב מסחרה לערי תימן פנימה ואנשי ההרים בקאהווא הטוב (אל יאמאני) ותבואות הארץ. פה מוצא הבדולח (פעריל ובערבי לולו) (Lulu)98 אשר נמצא לרוב בשפת ים סוף הזהוהערביאים יצודום בסירות דוגה במכמורות כצידת הדגים. אבל אומנים אין להםלנקבם ולחרזם וסוחרי הודו הביניאנים יושבים בה ויסחרום לבאמביי בהודו אשרשם יתקנום. גם עיר הפיות תחת ממשלת הסולטאן התוגרמי ובה פחה עם מעט אנשיחיל יושבים במבצר דל אשר בנאו למגן ומחסה מפני הערביאים יושבי ההריםהמתנפלים עליהם תמיד. גם חומה קטנה מלבנים ועפר סביב העיר ודלתותיה נעולותבלילה אשר הוא אך לחומה נגד קנה רובה וקשת של הערביאים ולא תעמוד בפני פיהתותח (קאנאן) ואם יעלה שועל ויפרוץ בחומה אשר גם הגשם הרבים יפילה תחתיהתמיד. כשלשה ימים מפה על ההרים לצד מזרח עירות גדולות ובצורות וביניהם גםיהודים נפוצים על ההרים. והאחת הגדולה אל חאגי (תראנה בחדרי תימן) ולאיכולתי לבא אליהם מדרך הזה כי רבה הסכנה. אחר חמשה ימים בא הרוח מהצד מעטומהרנו לנסוע ואחרי יומים ער"ח שבט באנו לעיר הגדולה חודידה. יט. העיר חודידה ומעשה נסים. העיר חודידה גדולה וראש לכל ערי החוף ים סוף כי רב מסחרהלכל ערי התימן מאז תקע בה יתד תקוע שולטאן התוגרמים והציב בה פחה גדול עםאנשי צבא תמיד ורוב הקאהווא הטוב יבא אליה מכל ארץ התימן המבורכה הזאתהנקראת עדן תימן גם עלי סינעס אשר לרפואות ומיני בשמים ופרי עץ שקדיםואגוזים וצמוקים ודוחן וכל תוצאות הארץ וירדו בספינות לשאר ארצות. ואולםהערים אשר על יד החוף אין ברכה בהם ארץ מלחה לא תזרע ולא תצמיח רק דקליםבודדים או אגוזים יתראו הנה והנה ולחם אין להם רק מדוחן אדום אשר יובאמפנים המדינה. גם מים טובים אין לשתות ומרחוק יובא על הגמלים בנאדות וימכרבמלא פי פך ויושבי הארץ פנימה ישאבו סחורתם למלבושיהם וכלי נשק ושאר צרכיבני האדם אשר אין להם בתוכם ויובא הם ממדינת הים דרך העיר הזאת. ואין בתימלאכות גדולות לבגדים בהמדינה רק בעיר זאביד (Sebid)99 מהלך יום מפה ביבשה דרך תימן שם בתי מלאכה רבים לאריגותבגדי צמר בצבע תכלת (אינדיק) הנמצא גם בארץ הזאת. הפחה הגדול עם אלפים אנשי צבאותיו אשר פה נלחמים תמיד עםיושבי הערים כי אין לו ממשל רק עד מהלך יום מקיר העיר וחוצה והם הולכיםלכבוש פנימה ועולים בההרים ומחזיקים איזה עיר ומבצר אבל לא יארכו להם הימיםעד יבואו תושבי הארץ ויגרשום וירידום למטה כשעירי עזאזאל. זה חמשה עשר שנהמאז הציבו להם התוגרמים יד ושם בהערים האל אשר על שפת ים סוף וארץ התימןפנימה עודינה פרועה יפרואה עזובה ונטושה באין מלך שר ושופט. וכל הר ובקעהלבדה תמשול והתוגרמים לא יוכלון להם זה ג' שנים נלחמים על הר מילחון ולאיכלו לה והשנה שלמו עמהם לתת להם מס מצער בכל שנה אבל לא זכו להציב להם שרושופט מהתוגרמים. והיהודים שמה בכלות עינים מיחלים להושע על ידי חסדי ממשלתהשולטאן ונעשה להם תוחלת ממושכה. ורק שני כפרים קטנים אצל חודידה מהלך יוםאשר שם מעט יהודים כבשו ורוח להם. כל יושבי הערים אשר על יד ים סוף דרים בבתי צריפים קניםותבן הדוחן העב כקנה מרוב החום ומגודל העניות פרזות ישבו על פני הבקעה זולתהסוחרים העשירים (כפי עושר המדינה) והחנויות הם בעיר החומה פנימה אבל מחוץלחומה אין מניח הפחה לבנות בית חומה אבן או לבנה מפחד הערביאים ויושביההרים אשר יבואו עליהם למלחמה ולא יהיה להם גגות הבתים למגדלים לירות עליהםבקנה שרפה תוך העיר והמבצר. אין בכל הערים האלה בית מלון אורחים כבשארארצות (כי לא יבואו אורחים עוברים ושבים) ואם במקרה יבא מי מיושבי הארץיתארח בבית הקאהווא אשר לא אוכל לתאר בחרט אנוש תארה דמותה ותמונתה כי לאראיתי כהנה בכל הארצות אשר עברתי. סוכה גדולה קירותיה קורות עצים וקניםמשולבים ותפור במחצלאות ומקורה בסכך תבן ומחצלאות. סביב הקירות עומדותספסלים ארוכים מכותל לכותל (מעשה ידי אומן)? אשר בהשען עליהם ימוטו לארץ. גם כסאות קטנות בעלי שלש רגלים עומדות בתוך, הקרקע מרוצפת בטיט ואשפה. הכירים עומדות למעלה ושם יבשלו הקאהווא. והבית מלא עשן וריח גללי אדם ובהמהאשר יבערו בהם (באין להם עצים לשרפה) וקול הסירים אשר ידליקו בהם תצלצלאזנים ואור נר שמן בפתילה דקה בכלי חרש קטנה עומדת בקרן אחת אצל הכרההמאירה לכל כבודת הבית. הקאהווא אשר ישתו בכל הארץ הזאת הוא מי הקליפה בעודהקליפה רכה יש בה ליחות ומתיקות וככה יבשלום (קלוי ובלתי קלוי) ומימיהםאדום וקל ויפה לבריאות מהקאהווא עצמה ומתבשלת בפך חרש ארוכת הצואר מחזקתכשלש מאות דרהם ופיה סתום בצמרת התמר אשר מתוכה יצלל הזך והיא למשתה אישאחד יביאוה לפניו על הכסא בת שלש רגלים עם שני כוסות חרש קטנים והאיש מיסבעל הקיר נטוי וממלא שתי הכוסות ישתה אחת ועד יתקרר השנית ימלא הראשונה אויכבד בה גם למרעהו אשר בשכנתו עד יתום הכל. לעת ערב אחר תפלת אל מוגריב (מעריב) יתאספו הכל אל בתי קאהווא אלה איש כלי מקטרת הטובאק ארוכה כקומתאיש בידו ומעלה עשן כקטור הכבשן ופך הקאהווא לפניו. שם יתנו צדקות נביאםומעשים רבים ניסים ונפלאות. שם יובא חשבונות רבות מעשי איש ופקודתו. פהשירים ומליצות זמירות והוללות. פה נבלות קללות נמרצות גם מריבות ונאצות אףמהלומות והכות אגרוף. אך אחרי תפרוץ המריבה והמכות כנחל שוטף יבא בעל הביתעם עוד רודפי שלום וישביעום בחיי הנביא למחול איש לרעהו. וכאשר ינוחו מרגזםויתעשתו על הריב או המכות יקללו השטן והיצר הרע אשר הסיתם לזה. כה עד שעהרביעית בלילה (לחשבונם שהלילה מתחיל לעולם שעה י"ב). הבתים אלו מלאים אנשיםועשן וקול ענות ופה הוא גם מלון אורחים הישנים על המחצלאות בלואות אשריפרשו להם על הארץ או על הכסאות ואחרי ילכו האנשים איש לביתו. יקדמו פניהאורחים בנשיקות אהבה הכנים והפרעושים הרבים אשר פה משכנם ועקיצתן עקיצתעקרב. גם אנכי בכל העירות אלה אשר ירדתי אליהם עת עמדה הספינה ולעתים כמהימים היה משכני ומלוני בבתי הקאהווא ודבר מכלי ומכל אשר לי לא נחסר גם כבודויקר נתנו לי כדרכם הטוב וכל אורח וגר בארץ והכסף יענה את הכל. אבל חלילהלהתראות כעשיר עם צרור כסף כי אז לא ינקה וגם את ראשו יסכן. פה מצאתי סוחר נוצרי אחיו של הסוחר הגדול ציר צרפתי המוכהבגידא ביום הרג רב (למעלה) ועמו שני סוחרים נוצרים ואחד מהם איש דמשק אשרראני בירושלם והכירני פה (זולתם אין בכל ערי החוף לא נוצרי ולא יהודי) אנשים נכבדים וישרים מקרבים לכל עובר אורח גר בארץ ובראותם אותי קרבוניבטובם וגמלוני רב חסד. אספוני אל ביתם ודברו אתי טובות. בביתם ראיתי אישבריטאני מתגורר אצלם. הכרת פניו ענתה בו לאיש נכבד ומלומד אחרי נודעתיהכרתיו. הוא רב החובל מאניה גדולה בריטאנית אשר ראיתיו לפני מאה יום בקאהראמצרים ועשיתי עמו חוזה ללכת אתו באניתו ההולכת עדאנה. ובין לילה אחרתימהלכי לסווייס (ראה מצרים) והוא הקדימני ועבר ונסע. גם יהודי א' אשר ארח אזלחברתי מיהר לפני והדביקהו ונסע עמו. ואני נשארתי לבדי במצרים בכעס ורוגזלב. הוא נסע באניתו מסווייס לפני כחדש ימים ושבעים יום הלכו בלב ים סוף כילא היה להם הרוח עד אשר כלה מהם הלחם והמים שהכינו לדרכם עד עדאן ועשרהימים שתו ממי הים המלוחים ומרים לצמאם עד אשר צלחה לרב החובל להביאם לחוףעיר אלחאיי הנז‘. שמה עמדו וינוחו וימלאו כליהם מים חיים ויכינו להם צדהלדרך. הפחה התוגרמי מושל העיר יעץ להם אל נכון לבלתי יסע מזה לבדו מבלי יקחלו מורה דרך הים (פילאט) מחובלי הערביים בערים האל היודעים להשמר מאייוצורי מכשול אשר סביבות החוף במקומות האלה. אבל גאות לב הבריטאני לא נתנוהולשמוע עצת הפחה הטובה (או חפץ במזיד להביא אסון על ספינתו שהיתה ישנהומובטחת בחברת הבוטחים) (סיגורטא) ויסע לבדו. לא הרחיק ללכת עד הביא האניהעל הצור שם עמדה ונקב חור בצדה והמים עלו על גדותיה. הנוסעים מהרו וירדו אלהספינה הקטנה העומדת הכן אחריה וקראה לעזרה מרחוק אל ספינות העוברות עדינצולו בחיים וכל אשר באניה היה לשלל הים. המה חזרו לעיר אל לאחיי והפחהברחמיו וחסדיו שלחם ביבשה על דבשת גמלים עם שומרים מחיילותיו עד העיר הזאתחודידה מהלך שלשה ימים כי זאת היא עיר גדולה וסוחרת ויבואו אליה לפעמים גםאניות גדולות. גם היהודי הנז’ נצל בעור שניו ובגפו שב למצרים על ידי רחמיהסוחר הנוצרי הזה אשר חמל עליו ושלחו בספינתו ערביית לסווייס עם המלחים שלהספינה אשר נמלטו לחיים. ורב החובל עודינו יושב פה מצפה לאניה גדולהבריטאנית המיועדת לבא הנה דרך מהלכה מגידא לעדאן. הרימותי ידי לה' ית"ש אשרמנעני הלוך בלילה ההוא מקאהרא ופדה את נפשי מכל צרה. גם הלום ראיתי כל עכבהלטובה ברוך הפודה ומציל. למחרת באה האניה ועמדה מרחוק הרחק מאד כי לא יוכלון האניותלגשת אל החוף (כי המים מעטים ואבני נגף רבים). רב החובל בחור כארזים וסגןהאוצר עם חמשה מצבאות החיל ירדו ותהום העיר מפחדם אשר נפלה עליהם וירדו אלהפחה אשר קבלם בכבוד גדול ומורא איומה (כי אנית גדולה עם אנשי צבא היתה) והזהירוהו לפקוח עין על הסוחרים הנוצרים ואנשי הינדי' היושבים בעיר הזאתשהם תחת ממשלת בריטאניא לבל יקרם האסון אשר קרה בגידא כי עוד לא שקטה המיתהישמעאלים יושבי הערים האלה כי לא נחרץ עוד משפט גידא (ראה למעלה) ולעת ערבעלו לאניה. הסער מתחולל מאד ולא יכלו לנסוע הלאה. גם גחלי־אבן לא היה להםלמרבה להלוך נגד הרוח יעמדו על מצפה עד יעמוד הים מזעפו. למחרת ירד הסגןלקנות אוכל לחם ובשר ומים כי הרבה אנשי חיל היו באניה והכין להם מאשר מצאבעיר שורים וכבשים עופות ובצים וינצלו את העיר וישב כל היום בבית הסוחר הזהאשר הכין להם כל אלה. הסוחר הבטיחני לבקש מהסגן שיוליכני עמו באניה עד עדאןכי אמר לי שאם לא אלך בזה לא אוכל עוד ללכת עד עבור עוד שני חדשים כי עתהסערות הים תמיד ואין לעבור באבאל מינדיב שער הים אשר בין מוכא לעדאן ששםמתלכד הים סוף (ים האדום) עם ים הודו בין רוכסי הרים והדרך צר אשר איןלעבור שם רק ברוח צפונית חרישית וכל ימות החורף. עד עבור חצי ניסן לא תלךאניה גדולה או קטנה מפה והלאה רק יבאו ולא יחזרו זולת אנית הקטור ההולכת גםנגד הרוח ולא יבאו הנה כי דרך אחרת אין להם. הסגן לא היה יכול לעלות לאניהבערב ההוא ולן שמה ודבר עמו הסוחר על אודותי. בעלי האניה לא יכלו לדבר זולתשפת ענגליש אשר הסוחר לא ידע והמליץ בינותם איש הינדי' (ביניאן) אשר גם הואלא יכין לדבר והיה דבריהם אך במחוו והבטיחוהו הסגן לדבר עם השר רב האניה. למחרת יום הששי בבוקר והסערה דממה מעט ומיהר לקחת עמו כל הכבודה אשר הכיןבספינה קטנה מהעיר וגם אותי לקח עמו ועלינו אל האניה בשמחה ואנשי הצבא קבלופני הסגן בכלי שיר וזמר כמנהג ואני ישבתי עם כלי שני ארגזים קטנים בירכתיהספינה. עוד מעט והשר רב האניה ראני בבגדי ישמעאל ויחשבני מהם ושאל עלימהסגן ולא אבה להוליכני. לשוא התחננתי אליו בשפתים אלמים כי מעט היתהידיעתי בשפת ענגליש והוא צוה עלי לשוב העירה עם הספינה הקטנה אשר עודנהקשורה שם. אמרתי גם זו לטובה. לקחתי כלי וירדתי. לא הרחקנו ללכת ורוח סערההתנשאה ותרומם עלינו גלי הים אז היינו באסון גדול מכל אשר עבר עלי עד כה. ועד הצהרים יגענו ובאנו אל החוף מכוסים במים עזים. הסוחר ואנשיו הטוביםהצטערו עלי מאד ורגזו על כובד לב השר אשר השיבני וינחמוני “שב אתנו חדשושתים וכל מחסורך עלינו” אבל נוחם יסתר מעיני ואיך אנחם? מה לי פה ומי ליפה אבל כבר נוסתי ומרגלא בפומי לאמר כל עכבה לטובה. אחר הצהרים עת צאת המוסלימאנים מבית המסגד ביום הששי יצאתילראות ולסבב בחוצות העיר וההמון. ראיתי איש שיבה וזקנו יורד על פי מדותיוונכבד מאד בבגדי כבוד לבנים ארוכים ורחבים ועטרת ירוקה בראשו והוא עוברלפניהם (שפיל ואזיל ועינוהי מטייפין) כהליכתם בנעימה וגאות לב עקב בצד גודלוכל המחנה סביבותיו. כל הקרוב אליו יאחז בכנף מעילו או בבית יד בגדו ומריחבאפו. לא יגע בידו ובבשרו ולא ינשק במו פיו רק יתבשם מריח בגדיו אשר ברכואבותיו 100 הוא נקרא אצלם סייעיד מזרעהנביא מחוקקם וכל כבוד לא ישוו לו. אני הלכתי סר וזעף ועברתי על פניו ולאחשתי להריח בכנף מעילו וחרה לו. שלח אחד מההולכים לפניו לקרוא לי כי ראניגר בארץ ואעמוד לפניו מדוע לא באת אלי? שאלני ומי אדוני? שאלתיו אני האישסייעד אשר כולם יקומו מפני ומריחים בי. סלח נא אדוני יהודי אנכי בלעדיך [ר“ל הרחק ממך חוץ מכבודך כן צריך לאמר כל המזכיר שם יהודי בפני מיסלאמאניכמו על כל דבר טמא שמזכיר איש בפני חבירו וכן אמר יוסף לפרעה בלעדי] ואיןלי חוש הריח. שחק מכאב לב ופטרני לשלום. המנהג הזה ראיתי אח”כ עוד אצל כלכומריהם הגדולים בארץ הזאת שלא יגעו העם רק בבגדו או בבית ידו ומריחם בה. אז אמרתי להבין מה שאמר אבינו הזקן יצחק ליעקב בנו עליהם השלום אחרי ויגשוישק לו. וירח את ריח בגדיו וגו' ראה ריח בני וגו' אשר ברכו ה' ויברכהו (ברא' כ"ז) וכן והריחו ביראת ה' (ישעי' י"א) המובטח למשיח אלקי יעקב. כי מיאשר בו יראת ה' באמת נרדו יתן ריחו לאף המתנוסס ביראת ה' ולחן ולכבודלהאציל מריחו הטוב והטהור להבקים באמונתו ולקבלברכתו 101 אבל נשיקת הפה הוא נחשב סוף דףמ“ז–דפים מ”ח־מ“ט במקור חסרים]] דף נ‘: וכוחי כשל מאד אבל התחזקתי בהתקוההמרחפת על פני ופונה דרך לפני כמלאך הברית. כי רד היום הגענו קרוב עד הראששם בית יהודי צורף בכסף יהודה שמו. סמוך לכפר אשר גנות ופרדסים סביבותיהנצני הקאהווא נתנו אלי ריחם הטוב וכל הארץ ירוקה לפני כגן עדן. הנער הביאניאל בית האיש הוא וכל ביתו שמחו לקראתי והשיבו נפשי במי בישול קליפת הקאהוואהחדשה וצליל לחם דוחן חמה והפציר ללון אצלו כי חשך הלילה ועוד עיר היהודיםרחוקה לפני וברכי כשלו. אבל הנער שמר פקודת משלחו וגם נפשו נקשרה בי ולאעזבני. גם אני אמרתי ויהי מה ארוצה עד העיר ושם אנוח. אחר שעה והלילה כסהאופל אך הירח נגהה ביפעת חצי אורה מעבר שני לההר. הגענו אל בית האיש יחיההנז’. הביא לי מים לרחוץ פני ידי ורגלי וגם שמנה למשוח ארכובותי היעפותופרשו לי יריעת עלי תמר ורבצתי עליהם בחדר החיצון. העיר הומה חכם בא לעיר! בביהכ”נ אשר בחצרו עוד לא התפללו ערבית כי לא באו אנשים מהשוק ומנין אין. אחר שעה וחצי בא גם האיש ובנו אחרי חמוריהם מהשוק כי המה עזבו השוק בפנותהיום לערוב וקבלוני כמלאך אלהים. ישלם ה' פעלם. מה נעמה לי הלילה הזאת איהחרט אנוש יצייר על הגליון. איפה לשון מדברת יספר יביע נעימות ידידות הלילההזאת. כב. עיר גירואח. – הרב המארי. – יושביה וקציניה. העיר גירואח בהר צאפאן תחת ממשלת האימאם עלי אל מוקרימיהנז' מלך של חסד. עיר הגוים גדולה ומבצר חזק בראש ההר וחומה לה סביב. והיהודים כמשפטם יושבים בשפל הרחק מהעיר ובתיהם בנויות במעלות צד ההר מהעברמזה זו למעלה מזו. רחוב העליון על גגות התחתון בלי סדרים אחת הנה ואחת הנה. קירות הבתים מאבני ההר וטיח טיט הגגות בדי עצים קנים ומחצלאות. פתחיהםקטנים עד השכם והחלונות קצרות כחצי אמה מפחד רוצחי לילה ושודדי יום. בעירהזאת כחמשים משפחות יהודים וביהכ“נ קטנה בחצר האיש היקר קצין עם ר' יחיאעומיסי הנז' והיא קטנה מהכיל כל בני העיר ואורחים הרבים הבאים פה פליטי חרבנמלטי מכות שרידי ערומים מחמס המציק בעיר צנעאַ. ויבואו להחסות בצל המלךהזה ולדפוק על פת לחם בבתי היהודים השקטים במקומות אלה והאיש הצדיק הזהלעולם יחיא עומיסי נ”י מפליטי צנעא גם הוא אשר הצליח במעשיו פה. וצדיקבאמונתו יחיא. ביתו פתוח לרוחה לחמו יתן מימיו נאמנים. רוחו נדיבה ולבומלאה חמלה. הענים בני ביתו אין מכלים דבר. כן הוא כן רעיתו החסידה למינוובניו היקרים זרע ברך ה' ושמעם הטוב הולך למישרים בכל ארץ תימן. טוב עיןהוא יבורך וחפץ ה' מצליח בידו ובכל דרכיו משכיל ואהוב מאד גם בעיני הגוים. כי באמונה כל מעשיו. לו שדי תבואות ופרדסי קאהווא גם סחורות בגדים ומרכולתבשמים אשר בהם יצא להשוקים פעמים ושלש בשבוע משא צמד חמורים והוא ושני בניוהגדולים משה ויוסף יצ“ו מחמרים אחריהם. והקטון הנחמד והאהוב פרי ישוה לופרי עץ אבות המשכיל אהרן נ”י שוקד על לימודו ואין לו עוד עסק עמהם. ואם כיהאיש עשיר וקצין עם לא יראה ממלבושיו ומנהגיו רק כאחד ממוציאי אשפתות בשארימדינות. כן הוא כן כל העשירים (לפי דרכם אשר מי שיש לו אלף שקלי כסף (טאהליר) נחשב לאיש עשיר כי באמת לפי ערך צרכיהם בלי המותרות שבמדינתנושנהיו לנו הכרחיות ולפי מצב הארץ ואנשיה אשר שם עניות יהלוכון ומטבע זהב לאנראה בכל הארץ נחשבו אלף טאהליר לעושר רב) היותר גדול יותר מתרושש ומתעניכי אך בזאת יאותו לשבת בארץ הזאת מקנאת גויי הארץ והממשלה. העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרבמארי) הוא המורה הוא הדיין והדורש הוא השוחט והבודק גם חזן ושמש ומכלאלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. על כן גםהמארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה אם נקלה אם נכבד. הרב הזה מארי יוסף בןסעדי (סעדיה) יצ“ו מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עדלהפליא. בקי בתלמוד וברמב”ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינווידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול הזוהר וכתבי האריז“ל למודים על לשונובעליל כל עלה ועמוד וכח זכרונו רב מאד וחובר חבורים בקבלה ומפליא לעשות גםבקבלה מעשיות ואצטגנינות כמעשה הראשונים ויד לו גם בסגולות ורפואות וקמיעותוגורלות עד כי הגוים באים לשאול בעצתו ולדרוש ממנו רפואות וסגולות וגורלות (כי יודע גם בכתב ערבי) ויצא שמו בכל הארץ וגדול גם בעיני השרים ועבדיהמלך. ועל אלה כל גדלה ענותנותו ואהבת בני אדם. עם פנים שוחקות מדברותיונאוה בחלק שפתיו ומליצות אמריו ודברי תורה וחכמה נוצצים בכל דבריו והוא כבןארבעים שנה. מהלכו מנהגו ומלבושיו כמנהג המדינה וזר הרואהו יחשבנו לאיכר אורועה צאן. אבל מלאכתו תטה עליו חן ונזר כבוד תעטרהו. הוא חרש ברזל לעשותכלי נשק אתים מחרשתים מקבות קרדומות מגרפות כל כלי האיכרים (מנעולי ברזלוחרושת המעשה אין בארץ) לו חנות אצל ביתו בחור ההר כמו מערה. לו שם פחםכרים ומפוח. אביו הזקן ר' סעיד נ”י ואחיו הקטון ממנו גם המה חכמים ויודעיםאת התורה וביחוד זוהר וקבלה עוזרים עמו במלאכתו. הוא יושב על האבנים מחזיקהברזל או העשת להבעיר באש ואביו עומד על המפוח (הוא נאד מעור עז) ואחיועומד להכות במקבת על הסדן. גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת מצאתים נדברים יחדבדברי תורה חכמה ומוסר. ופה בחנות יורה ידין ויועץ בכל דברי הקהלה. בפנותהיום יקח כלי המלאכה בטנא על כתפו ויעלה אל ביתו הסמוכה כי אין משמר ונצורלמו תוך החנות הזאת. וילכו לביהכ“נ לתפלת המנחה וערבית ובלימוד כמנהגם אחריהתפלה. גם בלילה בביתו לא ישכב לבו והיה לו הלילה למשמרת התורה והחכמה. מעמל נפשו יראה טוב גם בחיי עוה”ז. הוא יושב בחומת ביתו עם כמה חדריםמוצעים תחתים ושנים מלאים כל טוב ספרים רבים ויקרים לאוכל הנפש ולכל צרכיהגוף חטים ושעורים כוסמין ודוחן פולים ועדשים צמוקים ויין דבש וחמאה (שימנה) קאהווא אגוזים ושקדים אין מחסור דבר לצרכי האדם. לו שלש נשים אבלבנים רבים אין לו זולת בן יחיד מאשתו השלישית ונקרא על שמו יוסף (זאת מנהגםלסגולה מי אשר לא יקיימו בניו רח"ל יקראו לבנו בחייו כשמו וזכור הדבר כינצרך!) עושות בכל מלאכת הבית. טוחנות אופות מבשלות מביאו עצים מלקטות מהשדהממלאות מים מהמעינות אשר למטה בבקעה או בהר השני כובסות רוחצות מנקותומלבנות אף מחזקות בדקי הבית קירותיהם ורהיטיהם וכל צרכי חיי נפשות בטהרהנקיות וקדושה. לזאת קראתי טוב תורה עם דרך ארץ. אשריכם בעוה“זובעוה”ב. הפעם נכנסתי לחנותו מן הבוקר. אביו ואחיו עוד לא באו כידרים רחוק מהעיר בכפר ואיכר גוי אחד אץ עליו לכלות מלאכתו המחרשת לצאת השדהואין איש אתו לעזור במלאכתו וקרא שתים מנשיו לעזור עמו. ותהי האחת עומדתלנפוח על המפח והאחת מובלת הפחמים על האש וילד הקטון על זרועותיה. והוא מכהבמקבת על הסדן והאיכר נוגש בו כלה מלאכתך. בבואי “צפרא דמארי טב טבא הואוטבא ליהוי” ושפתיו מלאו שחוק בהבינו כי אשתאה על המראה. “הניחה לי מארילקחת המקבת הגדולה ואכה גם אני” אמרתי לו. אף הוא ענני בהליצתו הנעימה “אםאדוני החכם לו ישמעני הניחה שליחותך והשתכר אצלי לפועל.” מכאב לב ומשבר רוחעניתיו אשריך מארי יוסף שפחמי אתה ואוי… להמתנהגים ברבנות. לוא רציתיעשות כמוך כי עתה לא גליתי ממקומי בטלטלה גבר ולעזוב אם על בנים נוטשה. המהדואגים עלי לא ידעו אנה אני ולבי נוה וכמה אחריהם לא אדע העודם חיים – יחיו. מארי סלימאן אל טעיזי גם הוא גבאי ומנכבדי העיר איש יקרחכם בתורה וירא אלקים והוא מגיד שיעור ברמב“ם בביהכ”נ אחר תפילת ערבית. הואצורף בכסף ומתפרנס בכבוד מיגיע כפו. אברהם עדני מראשי העדה איש סוחר עשירונכבד ויר“א. הקהלה המצערה הזאת רובם ככולם יודעים את התורה ומתפרנסיםבכבוד ושבעים ללחם. השבת קדש הנעים לי מאד וערבה התענוג בשמרם אותו כראוי (ראה צנעא) גם כבדוני לעבור לפני התיבה קבלת שבת ומוסף היום. ואף כי לאהסכנתי בנוסחתם והברת לשונם ומנגינתם ערבה להם סדר תפילתי כי ממקום קדושירושלם הנני. ששה ימים ישבתי בעיר הזאת ולבי שמח על ארחתי בחברת יקיריאחינו אלה. ונפשי מבוהלת ומשתומם על שפלות מצב אחינו תמימי דרך הנתוניםבסתר המדרגה. בהר הזה יש עוד חמשה כפרים אשר שם יהודים נחיתים זעיר שם כעשרוכט”ו בכל כפר אבל לא יכולתי לסבב עליהם מעינוי הדרך בהרים הרמים אשר לאהסכנתי עוד. פה שכרתי משרת מורה דרך ונושא המשא לפני [כי ברוב המקומות אךבמקלי עברתי כי אין לרכוב על ההרים אשר גם החמור לא יוכל לפנות לו דרכומלבד שהגוים אינם מניחים לרכוב גם בארץ המישור] בחור בן תורה וירא שמיםסעיד שמו אשר יסובב עמדי על ערי ישראל. מלאכתו תופר נעלים ומסבב למוכרםבכפרים ובשוקים. ואני נתתי שכרו בערך מלאכתו והיה לו זאת גם לכבוד לשרת אתהחכם הירושלמי ויאכל באשר אוכל וילין באשר אלין. כג. מצב היהודים דרך כלל. טרם יעבור עין הקורא על פרטי ספורי הארץ הלזו אעתיק בפניכםבזה את המכתב אשר כתבתי אז מפה לירושלם ת"ו ואשר הוספתי עוד אחרי עברתיותרתי ארכה ורחבה. לישועתך קויתי ה‘! פה ק“ק גירואח בהר צאפאן ארץ התימן ט”ובשבט ה“ר קדש”י לפ"ק עתרת שלום וברכה כו’… עמדו נא אחי! ואשמיעכם סדריאחינו היהודים הנאנחים ונאנקים בארץ אויביהם הלזו, גלותם ושפלותם תורתםאמונתם מלאכתם ואומנתם מהלכם מנהגם וקורתם אשר אספתי במעט הימים שאני חוקרומבקר רואה ושומע למען תבקשו עליהם רחמים. היהודים יושבי הארץ הזאת (תימן בכלל) שנות מאות רבות אואלפים (תראו עוד אי"ה בבואכם עמדי לעיר צנעא הגדולה כי שם תמצאו באר היטיב) כעת המה בשפל המצב ובסתר המדרגה נכבשים תחת אדונים קשים פרא האדם אכזרי ולאירחמו הקוראים לעצמם גוי קדוש מתקדשים ומטהרים (כאשר ידעתם מעט מאלהשבארצינו ואלה עוד מתקדשים יותר הרבה) וליהודי סורו טמא קראו למו אל תיגשאלי ואל תיגע בי ואך את דמך אדרוש כי טהור הוא. כספך וזהבך לי הוא וכליגיעך אלי תביא ואם לא ולקחתי בחזקה. על כן לא יניחו להיהודים לשבת עמהםיחד בערי מבצריהם ולהתערב עמהם שלא יטמאו מחניהם ולא יהיה עמל רכוש היהודיוחייו נשמר ונצור רק ירחיקום מקיר העיר וחוצה ויושבים בדד מחוץ למבצריהםפרזות על פני חוצות. כן בכל הארץ היהודים יושבים גלמוד בבתי אופל כבבתיכלאים מאבנים או לבנים כבמערות ונקרי צורים פתחים וחלונות קטנות מפחדגוזלים ושודדי לילה. ומי שיש לו צרור כסף או חפץ סגולה יטמון בארץ במחבואותשיש להם בבתיהם ולא יראו החוצה. ובעלי הסחורה והרוכלים שוכרים חנוית בעירמבצר הגוים בשכירות ומס וביום יושבים שמה בחנות ובלילה ישובו לבתיהם וכליגיעם נשמר אך דרך נס כי גם אם יגנב אין דורש ומבקש ואין אומר השב. אם יגנבמבית יהודי משודדי לילה ויתודע אל השופט יביא את בעל הבית הנגנב בפליליםויגזור עליו להביא את הגנב או להגיד מי הוא למען יבער הרע מן הארץ ואם לאיגיד כי לא ראהו ולא ידעהו או יודע וירא להגיד פן בלילה השנית יגזול גם אתנפשו אז יתנהו במאסר ואם לא ימצא הגנב כי אין דורש יתן עונש כסף על הנגנביותר מאשר יוכל שאת נוסף על הגניבה ואף אם הוצג ככלי ריק עוד ישא עונו ונקהלא ינקה. כי גם המכות ישלמו תחת כסף ועל כן אם יקרה ליהודי גנבה או גזלהישים מחסום לפיו וחלילה לו להשמיע בחוץ קולו ויבקש גם משכניו להסתירולהכחיד שלא יגיע לאזני השופטים. אך אין נסתר בארץ. כי לפעמים הגנב עצמומודיע מפה אל פה וגם רבו המלשינים בארץ כבכל מקום אשר אין משפט וצדק. ואםיעלילו על יהודי ונקרב אל השופט אין מרחמים בדינו. על כל דבר פשע קטוןוגדול יעמיסו עליו עונש כסף אשר לא יוכל שאת. וכאשר ימאן לתת או כי אין לוברזל יבא נפשו ובכבל ידיו ורגליו ובכל יום מכות אכזריות. ובטרם יענש ידבראליו הכומר (הקאהדי) ראש השופטים דברים טובים ויעודי תוכחת מוסר למען ימירדתו ויהיו כל פשעיו מחולים לו בזה ובבא וכבוד והדר יעטרוהו. ןכאשר ימאןיוסיפו עוד על עונו כי תילל גם אמונתם. פה מבינים היטיב מה שאמרו חז"ל (שבתפ"ב) העולה למטה כאילו עולה לגרדום כו'. אין ליהודי דין ומשפט על המוסלים אשר יגזלהו יחרפהו אויכהו כי דמי היהודי כספו ורכושו הותרה להם ואך לחסד ורחמים נחשב להםבהניחום לגור בארצם חיים ולאכול ולשתות. היהודי פסול לעדות ולשבועה ואין לוצדקה לזעוק אל השופט להצילו מעושקו בלתי אם ישלם המתת הנוסף על המס וכסףהגולגולת אשר אך אז יש לו רשות לסחור בארץ מהלך יום לבד סביב למגורו. ואםיגזל תוך מהלך יום זה יכול לקבול ולזעוק לפני השופט (אף כי לא להועיל) וגםזה הוא רק תחת ממשלת מלך החסיד הזה. היהודי בפגוש ישמעאל אם נקלה אם נכבד חייב להקדים לו ברכתשלום בלשון אדוני והוא ברצותו יענהו בשפה רפה צפרך או ערבך טבא. והישמעאללא יקדים שלום ואף לא ישיב שכן כתוב להם לא תדרוש שלום יהודי. ואם היהודילא יקדים לו שלום בלשון אדוני יכהו בלי חמלה כאדון בעבדו מקנת כספו כי כןנשרש בלב כולם אשר היהודי עבד עולם הוא לכל אשר בשם מחאמד יקרא. וכל כן לאיניחו ליהודי לרכוב על כל בהמה ואף על חמור בשגם על הגמל הקדוש להם. וצריכים להלוך כעבדים על הארץ גם אומרים שאין ליהודי לצער חיי הבהמה הטובהממנו. כן לא יניחו ליהודי ללבוש בגדי לבן אדום וירוק שזה לבוש בני חורים. רק בשבת ויו“ט כשהם לבד בעריהם ואין ישמעאל ביניהם לובשים לבנים. היהודי לאיוכל לעטר ראשו במטפחתו סביב למצנפתו כמנהג הישמעאלים שהוא עטרות אדונים רקמצנפת אחת שחורה ולא מכנסים. וגם עשירי עם לא יעלו עליהם בגד טוב ונאה כיגדלה קנאתם בראותם יהודי נאה בבגדי כבוד ויתעוללו עליו עלילות ברשע עדייציגוהו ערום מכל עמלו. ולזאת צריכים להשפיל עצמם ולהתראות אביוני אדםבכורי דלים נבזים ונכנעים כעבדים לאדוניהם. בעירות הגדולות יש להגויםמרחצאות אשר יחמו באש. ולא יניחו ליהודי לרחוץ בהם לבל יקדשו המקום והמים. אך זאת חובה על היהודים לעשות. המרחצאות יחמו בתבערת גללי צאת אדם מהבתיכסאות כי עצים וגללי בהמה יקר להם לאפות ולבשל וכי בזיון גדול הוא להםללקוט צואת אדם מהבכ”ס ליבשם ולהסיק בהם על כן העמיסו הקיקלון הזה עלהיהודים וכמו מס תמידי נטל עליהם אשר הקהל מחוייבים לשכור אנשים יהודיםמתוכם לעשות דבר התועבה הזאת ודבר לחוק לא יפדה ולא יגאל בכל מתן למען בושתפניהם. תסמר שערות בשרי לראות ולשמוע את כל העשוקים הנעשים בארץ הזאת. ותקצר עטי ועתי לספר לכם אפס קצתם. הן גם בארצינו הק' רב עמל ותלאה ראיתילפני שלשים שנה. אבל כחפשית ממלכה אחשבה נגד סבל התלאות והעבדות במדינההזאת שהיהודי הוא משולח ונעזב כבהמות יער אשר לא אדונים לאלה וכל מוצאיהםיאכלום ויאמר ברוך. והעושק והחמס היא המטרה לחיצי משטמתם ושטנותם. ואולם גםזאת מדה טובה להם שכל יהודי המכניע עצמו תחת יד אדון ישמעאלי כפי נימוסיהםשמשים ידו תחת חגור הישמעאל ואומר לו עבדך אנכי ברשותך על אדמתך אז הואשומרו ומצילו מכל עושקיו וחומסיו ויוצא בעבורו גם לקראת נשק. ולעומת זה אםהאדון צריך איזה מלאכה ועבודה חובב 102 היהודי לעשות לו בכל עת יקראנו ושכר פעולתו כטוב בעיניו וכלבבו יתןלו. הגוים יושבי הארץ אינם יודעים לעשות מלאכת מחשבת ולא כלמלאכה גם עצלים ורפה ידים ויש להם שדות וכרמים גנות ופרדסים גם עושים מסחורוקנין או גוזלים וחומסים והיהודים רובם ככולם בכל הארץ בעלי אומניות במלאכתשונות צורפים חרשי ברזל ועץ מעבדי עורות תופרי מנעלים חייטים (מלאכתהחייטות פה עפ"י הרוב הוא רק בגדי נשים ומכנסיהם מעשי רוקם סביב בתי השוקיםלמטה אשר זאת כל תכשיטיהם אבל חייטים לבגדי נשים אינם צריכים כי כתנותפשוטים המה ואינם צריכים למעשי אומן) תופרי לבוש מעורות כבשים ועיזיםועבודת קדרים לכל כלי חרש עושי אבק שריפה אבק שאיפת הטאבאק היוצא לרוב פהוכל מלאכה גם סוחרים ורוכלים ובעלי שדות וכרמים מעט מזעיר ואינם עושיםבעצמם עבודת האדמה. ועל כן לכל דבר מלאכה אשר יצטרכו הגוים לכל צרכי האדםיבואו אל היהודים ולא יכונו להם בלעדם. וזאת היא המחזקת ישוב היהודים פהבין הפראים האלה. ועולה על כולנה יעוד הבטחת נותן התורה ית"ש אשר דברבקדשו. וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. והן דרך כלל רוב גויי הארץ אינם שונאים תכלית שנאהליהודים. רק האומות אשר ביניהם שקוראים להם עמלק עמונים גאבייל (יושבי ההר) ודת מחמד לכולם ושונים בדעותיהם ובמדותיהם שהם מאומות שונות. אבל המושליםוהשופטים הם המכבידים עולם כנטל החול לשאוף כצמים חיל היהודים ולרדותם בפרךועינם לא תשבע. ובכל שנה מתחלפים זה יורד וזה עולה וכולם עוללים ויונקיםדמן של ישראל. בכל עיר וכפר היהודים יש להם מארי הוא הרב הדיין והשו"ב גםמלמד תינוקות ונשיא אחד יבחרו מתוך העדה אשר יעמוד לפניהם אצל מושלי ושופטיהעיר על המסים והעלילות החמס והגזילות ולשאת את עון העדה לכל דבר פשע אשריעמיסו עליהם. ולכן ברוב המקומות לא יעמיס עליו איש נכבד ועשיר את משאהנשיאות הזאת. רק אחד מדלת העם בעל דברים ינשאוהו לנשיא והוא חטאת הקהל ישאלשבת במאסר גם למכות וענשים ושכרו מהקהל שאינו נושא בעול המסים וההערכותוגם בכפו ידבק מאום. ולעתים יחניף למושל להכביד עולו על הקהל למען יקח חלקבהחמס. ועל כן תרבה פה המלשינות והשטנות (בעוה"ר) גם בין בני אחינו ועמינווהדג מראשו יתן באשו ותעל צחנתו. יתמו חטאים ויעלו לציון מושיעים. טו. תורתם. – מבטא שפתם. היהודים בכל הארץ הזאת רובם ככולם אינם ערומים מתורה. מבינים במקרא ויודעים בהלכות ואגדות אומרים בזוהר ועוסקים בקבלה ונוטריקוןוגימטריאות. אבל בתלמוד ועיון בפוסקים מעט מזעיר. אחד מני אלף יודע צורתהתלמוד כי אינו נמצא בארץ (זולת ספרי עין יעקב אשר מקרוב באו) גם עתותיהםטפוחות באין להם עתים קבועות לעיין ולפלפל. ספרי הדפוס יקר בארץ הזאת כי לאיבואו רק לעתים רחוקות אבל מלאכת הכתיבה בזול. ויש ביניהם סופרים מהיריםאבל לא נאים. ותנ“ך כ”י יקראו תאג (כתר) (ראה מ“ש ע”ז למעלה במצרים) הישניםמדויקים מאד ולא החדשים (ראה הלאה). פה ראיתי מוכרים תפילין עם רצועותבשמינית השקל (שפאניס טאהליר) אבל אינם מעשי אומן כי לא ידעו ובכלל יש כמהשאין להם תפילין מדלית איסר. עיקר למודם הוא בספר הי“ד להרמב”ם ז“ל ופוסקיםדיניהם ומנהגיהם רק עפי”ד הרמב“ם ז”ל ולא יסורו ממנו בין לקולא בין לחומראכי רק אותו קבלו עליהם למורה ודיין. הם אומרים שקודם הרמב“ם היו פוסקיםדיניהם רק מהתלמוד ועפ”י קבלתם ואחרי ששלח להם הרמב“ם אגרת תימן הידוע עםספרו הי”ד הלכו אנשים חכמים מהם למצרים לנסותו וראו ושמעו גודל חכמתווחסידותו קבלוהו עליהם ועל זרעם לרב ומורה צדק לפסוק בכל מקום הלכה כמותו. וידוע שהיו אומרים בקדיש ובחיי רבנא משה בר מיימון. ועד היום הזה רוב למודםרק בס' הי“ד ולכן אין להם יד ושם בתלמוד ופוסקים אחרים. כן אין אתם סדרהעיון והפלפול לעומקא דדינא רק מקופיא רואים הלכה למעשה ודיו. הם מחזיקיםמאד בתרגום הערבי של רבינו סעדי' גאון ז”ל ובפירושיו ואומרים שהי' אצלם אומשלהם. והגם כי ידענו מסופרי קורא הדורות מראש שהרס“ג ז”ל היה ממצרים וכןנקרא אל פיומי היא העיר פיום הנודעת עד היום במצרים העליונה (ראה שם) אבלגם באגרת תימן להרמב“ם בראשיתו כתוב “לכבוד גדול וקדוש מר ורב יעקב כו' בןכבוד מר ורב נתנאל ז”ל בן אלפיומי”. ויכול להיות שבעת הורד ע"י המחלוקת עםבן זכאי הלך מבבל לתימן או אחד מבניו הלך לשם כי נתפשט שם תפשיר ערבי שלובכל בתי ספר וגדול שמו מאד בכל המדינה. הישמעאלים פה אינם אוכלים משחיטת יהודי [אף לא יגעובכליהם לשתות וכי יבא גוי אל בית יהודי וירצה לשתות קאהווא כי חוק הוא להםלאכול ולשתות מיהודי המתוק לחכם יש לכל אחד מוכן בילקוטו כלי שתיה ואכילהמשלו] וכל בהמה אשר ישחט מיהודי אם יטרף לכלב ישליכו כי לא ימכר לנכרי. עלכן המה מקילים מאד במיעוך הסרכות ושארי בדיקות פנים ושברים ומקלו יגיד לו. ואף כי הבשר בזול אבל הכסף ביוקר ועל המקום הזה יפה שיערו הפסד מרובה בכבדעוף. בעירות הקטנות יקחו כמה בתי אבות שה או עז וישחטו לכבוד שבת ואם יטרףלא יביאו עוד. על כן היהודים פה אינם מסובלים בבשר רק תבואות ותוצאות האדמהלרוב וכל פרי האדמה ופרי העץ כמו בא"י ובסוריא. גם הכוסמין מין חטים וטובממנו הרבה בארץ הזאת אשר לא ראיתי ממינו בשאר ארצות וכך שמו בערבי. דגיםאין בכל הארץ כי אין נהרות ואגמים מגדלי דגים ורחוקה היא מהים סוף אשר בהדגים לרוב מאד. אבל מי יביא להם הדגים המלוחים אשר בהעירות על יד ים סוףחינם אין כסף. כולם יודעים קריאת התורה בתנועותיה ונגינותיה בדקדוקהיטיב. כי עוד פה המנהג הקדום שעפ“י דין הנכון שכל מי שעולה לתורה קיראבעצמו הפרשה ולא החזן. ומי שאינו יודע לקרות בעצמו לא יקראוהו לס”ת. על כןילמדום מקטנותם ראשית כל למוד לדעת קריאת כל התורה על פה ממש. וכן אצלםעדיין המנהג הקדום הטוב לתרגם כל פסוק בצבור ונער קטון כבן תשע ועשר עומדאצל הבימה ומתרגם כל פסוק היוצא מפי הקורא בס"ת. וכן בהפטרה ובניגון יפה אףנעים. ומדקדקים מאד בקריאתם בין במקרא בין בתרגום בין בלמודם בשאר ספרים עלכל תנועה ונגינה וקוץ ובנעימות שהיה לנו מימי קדם. מבטאם בהאותיות ותנועות ונגינתם בהטעמים עפ“י יסודי הלשוןוצחותה. אין בהם מעלגת לשון הספרדים ולא מאין־בינת שפת האשכנזים (ראה במג“עלהגאון יעב”ץ ז"ל בעלית הלשון) כי אלה ואלה שגו במבטא האותיות תעו בהגההתנועות פקו טעם הנגינות. אלה ואלה שיחתו הקריאה הנכונה. בין רפיון בג”דכפ“ת לחזקן לא יבדילו. בין אלף לעין בין בי”ת לוא“ו בין חי”ת לכ“ף בין כ”ףלקוף בין טי“ת לתי”ו בין תי“ו לסמך לא יפרישו ותהי לנו מחצית האותיות כלשואעשה עט סופרים חו'. כן עם התנועות איש לדרכו יפנו וינועו. אלה הקמץ יפתחווהצרי יסגלו והחולם יקמצו האבות והבנים יחדיו [כי הראשונים אבות והשנייםתולדות] לא ישאו פנים לאבות ותולדותיהן כיוצא בהם ואלה ימירו חולם בצריושורוק בחיריק קמץ בשורוק וחיריק בסגול. ובשבאין איש הישר בעיניו יעשה. יניחו ויניעו יחטפו וינודו ובכללים בלולים יעלו וירדו והיה התנועה קלה (שלהרז"ה) לתפארת והחסון (של אהל משה) לנעורת. ובנגינות מהגים ומצפצפים בצלצלישברים תרועה. תחת משרת כי ימלוך והשרים משרתים הנסמכים יכרתו והנפרדיםידובקו וכחוללים שרים זה ישפיל וזה ירים. ותחת כי סימני הנגינות טעמיםיקראו כאמרם ז”ל ויבינו במקרא אלו פסוקי טעמים (מגילה ג' נדרים ל"ז) להביןעל ידם בשום שכל ביאורי המקראות והמאמרים ואנה המלות פונים לאחור או לפניםותהי להיפך להפריד בין הדבקים ולקרב הרחוקים. גם מהפכים מלעיל ומלרעהאומרים לרע עלה ולעיל רדה ואולם שתים הנה קוראותינו אשר נבלה שפת קדשנווכהו עיניה מזוקן. אחת היא פזורינו בארצות הלשונות החדשות הרחוקות מאדמלשון עברי ולא יתדמו אליה במבטא האותיות והתנועות. גם חסר להם כמה אותיותותנועות שבעברי ואף אחר ההרכבה לא יוכלו להשוותן כידוע. וכ“כ הראב”ע ז“לביסוד מורה שער י”א על ה“ע וה”ח “שהם כבדים על כן לא ימצאו במכתב הערליםולא יוכל לבטא בהם מי שאינו רגיל מנעוריו”. ואנחנו בלשון המדברת בינותינוקבלנו הלשון המהלכת בארץ מגורתינו. וזאת עמדה לנו לשטן לעזוב ולשכוח יסודמבטא לשון יהודית. וזאת שנית מיעוט ההשגחה והחינוך מנעורינו בקריאתינובמקרא קדש. כי הנער בן ארבע וחמש שנים בטרם ידע לקרות המלה בשלימות יעמיסועליו למודים שונים רמים ונשגבים ממנו ובהם ישימו כל מעינם משאם ומתנם. אלהבלימודי ה' ישרים בביאו' המקרא לחבר המלות ובביאוריהם ואחר כך לתלמודולעיונים. ואלה בלימודים זרים וילדי נכרים לשונות העמים הרבים. וישבעו משודהאמה הזרה עד אשר דדי אמנו הגבירה יהיה למו שדים צומקות ולזרא ובין כה וכהישארו ערומים ויחפים מלקרות אף סדר התפלה על מכונה רק שפתימו נעות ואין בהםתבונה. לא כן אחינו אלה יושבי תימן אשר שם תמשול לשון הערבי בתהעברי ואחות הארמי (וכן כתב הרמב“ם ז”ל באגרתו לר' יהודה אבן תבון “ויהיהמהיר כמו כן בלשון ערבי שהיא ודאי לשון עברי שנשתבשה מעט” ומי נאמן כמשהבשתי אלה הלשונות) בכללותיה ובפרטותיה הנאהבים המדוקדק. והם יושבי הארץמלפנים מאז גלו אליה בראשונה ולא הורקו מגולה אל גולה כנראה מהנהגותיהם עתהכבימים הקדמונים וכפי קבלתם (תראה הלאה). גם מגדלים בניהם מנעוריהם עלהמבטא העברי והדקדוק והטעמים עד אשר תשוב לו כלשון אמו. על כן עמד טעםהלשון בם וריח השפה הנאמנה לא נמר מאתם. אנכי אשר עד כה דמיתי היותי קוראמדקדק ודובר צחות והרבה עמלתי מני אז על מבטא האותיות והתנועות והיה בראשיתבואי הנה חשבתי לאחינו אלה עלגי לשון. והם צחקו עלי ואמרו “אתם עלגיםואנחנו הצחים ולנו לשון העברי למורשה”. וכמעט לא הבינו דברי בדברי אתםבלה"ק. רק אחרי עמל והטות אזן קשבת ולאשר (תה"ל) קראתי לאמת אהובה אגידהואספרה שאחרי בנתי היטיב הודיתי להם שהם בעלי הצחות ולא נבלה שפתם וקריאתםנכונה בכל. הסכת ושמע. אותיות בגד כפת כולם מרפים ומחזיקים בדרך ישרה. גםהגימל והדאל (כך הם קוראים לו) אשר כבר נשכח מאתנו במה יבדל חזוקם ורפיונםהמה עוד מורשה למו. גימל החזק יבטאו כמו בערבי דזימל (בין סוף החיךוהשנים). וכמה מוזר היה לי בראשונה לשמוע אומרים “האל הדזדול הדזיבור” או “חכם דזדול” או כאשר נדברנו מהמחוקק של הישמעאלים והמה מפחדים ואינם רוציםלהעלות את שמו על שפתם קוראים לו משודזע (משוגע כאשר כן הוא נקרא גם בפיהר“מ ז”ל באגרת תימן) והדא“ל הרפה ג”כ כבערבי שהוא כחצי זיין מסוף הלשוןכשמכה על השנים התחתונים. מפרידים בין אלף לעין, בין חית לכ' רפה. הראשוןמסוף הגרון והשני מאמצע החיך. ובין כ' חזק לקוף [כאשר גם אחינו הספרדיםיושבי סוריא ובגדאת יודעים להפריד ביניהם. כי זה כלל גדול אשר היהודיםהאמונים על שפת ערבית צחים בעברית יותר מאלה הנתונים בלשונות המערביות] בין ב' רפה לואו בין תיו חזק לטית ובין תיו רפה לסמך אשר לא אוכל להבינכםכל אלה בכתב כי לא יבדלו רק לאוזן שומעת. ואחרי ראיתי כל זאת הייתי בעיני כמתעתע שאף מלה אחת לאיכולתי לבטא בשפתי על נכון בלי חילוף מוצאיהם. ויהי כאשר שאלוני מה שמיאמרתי להם “יעקב”. ראיתים מתלוצצים. אמרתי מה הצחוק? אמרו ישמע לאזנינויאכו (באלף כ' ואו) שאלתים אם זה המלך טוב לכם? הבינו המלח טוב. ואם אמרתיהנה צאת הכוכבים צחקו מאד כי נדמה להם הקוחוים. וכן בכל דברי הייתי לצחוקבעיניהם וזכרתי המקרא נלעג לשון אין בינה. על קצת מאלה יגעתי ומצאתי לקרותכמוהם. ועל קצתם עמלתי ולא עלתה בלשוני כי אך הלמוד עם ההרגל מנוער מטביעהלשון בפה המדבר. כב. התנועה והנגינות. קריאתם בהתנועות כן הוא: קמץ ופתח כאשכנזים, כי שני הפכיםהמה. הראשון בקמיצות הפה והשני בהפתחו. גם החולם כאשכנזים (פלאנים) להבדילומקמץ קטון תולדתו והצרי כספרדים הדומה לסגול אבל הסגול כפתח צר להבדילומאביו. וכן נקרא אצל המדקדקים הראשונים פתח קטון מלאפום שרוק קובץ חיריקכמונו. השבא נע יניעו באופנים שונים א) אם השבא לפני אותיות הגרון (אחה"ע) יקראוהו כמו הנקודה שתחת אות הגרון שאחריו אם קמץ חולם חיריק: למשלוְאָמְרוּ כמו וָאָמְרוּ, רְחוֹקָה כמו רוֹחוֹקָה, וְאִם כמו וִאִם וכן על דרך זה בכל הנקודות. ב) אם השבא לפני יודיצא לעולם בחיריק כמו בְּיַד בִּיַד. ג) שאר שבאין הנעים כפתח קללעולם. ואולם גם ביניהם יש שלא שמשו כל צרכם ומעקשים הקריאה הישרה וקוריםהסגול דומה לפתח רחב באין הבדל למשל מָלַךְ כמו מַלַךְ עד שנולדמזה עותות רבות לאיזה סופרים דלא דייקא להמיר בנקדם ספרי כתיבות ידיהם (חומשים ותפלות). הסגול בפתח והפתח בסגול כי נדמה להם בהברתם [שים זאת עללבך וזכרהו] וכן ירחבו קריאת השבאים נעים יותר מהמדה עד שנשמע כתנועת מלך. ועל כן קשה להבין קריאתם לשאינו רגיל עמהם. ניגוני הטעמים משונה מאד גם מספרדים גם מאשכנזים. ודרךאחרת להם בהמשך טעמי המפסיקים לפי ערך מעלתם זה למעלה מזה ולקצר בהמשרתיםכפי סדר יחוסם זה לזה. והמשכות האלה במדה במשקל ובנעימות עריבות אשר אך אםיודע איש פירוש המלות במקרא יוכל להתבונן מתוך ניגון המשך הקריאה גם ביאורחבור המקרא והבנתו ומראה באצבע כי זה הוא כפי יסוד הנחת בעל הטעמים להביןבמקרא. ויש להם לקריאת התורה נגון לבד לנביאים לבד וכתובים לבד וטעמי אמ“ת (שנשכחו מהאשכנזים) לבד. וכן ניגון מיוחד לתרגום לתפשיר ערבילהלכה 103 לאגדה לזוהר וספרי מוסר והכלבהמשכה וקול ערב לעורר הכונה. והנה מראש כאשר שמעתי קריאתם בתורה אמרתי אךנעדרי הטעמים המה כי שכחו הניגונים בלי יודעים להרים קול תרועה בפזר ושלשלתהפונה למעלה ולעשות עגלה שלישיה בזרקא. לפנות אחור וקדם בקדמא ואזלה. ולצפצף כאוב ברביע ודומיהם. אשר אצלינו כל המרבה לצלצל בגרון הרי זה משובח. ואלה לא כן אתם. אמנה אחרי נתתי את לבי ללמוד ולהבין ראיתי כי לזאת יקראקריאה נכונה ועל אדני הבנת המקרא הטבעו. אבל מה קשה למי משלנו להתלמדבניגוניהם אלה בטעמיהם. וכל יגיעי לא עמדה לי לקרות כמותם. כי אך הנער מבןארבע או חמש שנים יתחיל להתלמד ולהתרגל על כל מלה בתורה נגינתה ונטיתה ערכווארכו עד כי תשוב לו כלשונו המדבר והוא עודינו לא ידע שמות התנועות והטעמיםרק הקריאה כמו שהיא. למשל אות זה אָ קורים כן וזה אַ קורים כן וע”זהדרך כל האותיות והנקודות והטעמים וכן במלות שלימות למשל בְּרֹאשִיתזאת המלה נקראת ונמשכת כן וכן כל סדר המקרא. ומה נקל להנער לדעת אחר כךשמות האותיות הנקודות והטעמים בפעם אחת מהרה ועֵד הנסיון. ולפיכך כאשר אישמהם צריך להגיד לחבירו או לתלמידו מקרא מתנ“ך בעל פה דרך הגדה או הבנה אומראותו בניגונו וטעמו בלי עמל וטורח כאשר ידבר איש אל רעהו בלשון עמו. כי כןהוא מורגל בה ולא ידע לאומרו בלי ניגונו ורובם ככולם בקיאים בזה למקטנם ועדגדולם. וכמו כן רבה בקיאותם והרגלם בתרגום על כל תנועה וקוץ. ורבים מהםמורגלים לדבר בלשון ארמית כאשר ידבר הבקי ומורגל בלה”ק. ואולם בכל בקיאותם במקרא לא מצאתי בהם חכם בחכמת הדקדוקובכללותיה הרבים והעצומים כי ישפיקו רק בקבלתם בקריאה ולא יבינו בטעמיהדברים. וכי גם ספרי הדקדוק מעטים אצלם. ואם אמרתי להם כלל וטעם בדקדוקחשבו כתורה חדשה. ובספרי תנ“ך כ”י (תאג) שלהם יש ספר דקדוק קצר כמו הקדמהלתנ“ך ונקרא מחברת התיגאן (ראה מ"ש למעלה במצרים) שם מחברו לא נדע. אך ישןנושן הוא והעתקתיו אלי ומצאתיו ישן מלא חדש מועט המחזיק את המרובה. רובכללי הדקדוק וחלופי המלות והאותיות והתנועות זה בזה ובינת המקרא על עומקהפשט כדרך הראשונים. ובאיזה דברים צריך ביאור רחב. ואחרי בנותי בו ידעתיבעדים נאמנים שהוא מהרס”ג. ואם יגזור ה' בחיים אוציאנו לאור עיני כל ישראלואור חדש על הדקדוק יהיל גם בכל קריאתם ובקיאותם בתנ“ך לא ידעו דרך הפשטורודפים רק אחר הדרוש וביותר הרמז והגימטריא. ועוד יותר כל מעינם בדרך הסודוכל עתותיהם הטפוחות ומדודות ללמוד התורה הוא בזוהר וקבלה. ואנכי אשר עודלא מלאתי כרסי בש”ס ופוסקים ועל סף בית חכמת הקבלה והסוד לא נסיתי הצג כףרגלי (ואם אמרתי לפעמים בזוהר הי' רק לצאת ידי חובת הקריאה) והיה בבואי הנהבאו לשאלני או לנסותני בחדות סתומות וסודות חתומות בזוהר במקדש מלך ובכתביהאריז“ל (אשר בא להם זה מקרוב) וכאשר לא פתרתי להם כי לא ידעתי לא חשדוניללא יודע. היתכן חכם מירושלם לא ידע בעליל כל הזוהר וכתבי האר”י גם בתנומותעלי משכב? אבל חשבוני למונע בר או שאינם ראוים בעיני לגלותם סודות נסתרות. ואחרי ימים ושקידה נטפלתי עמהם כי נפתלתי עם יודעי חן (במעט הכללים אשראספתי לי) והראתים לדעת כי מי שלא עמל ויגע על הנגלות לנו גם בנסתרות ימששכעור וילאה למצוא הפתח. כי רק השכל הישר יפתח כל סגור אמנם זאת תקנתם לבלייעבטו אורחותם. לולא ידיעתי (המעט היא אם רב) במקרא ובהלכה לא מצאתי ידיורגלי ביניהם. הפעם ברכתי ברכה אחרונה של בורא נפשות והמה מטים אוזן קשבתעל כל דבור ומלה היוצא מפי ומביטים בעין לטושה על כל דרכי ופסיעתי. והנהשמעו שסיימתי ברך חֵי העולמים בצרי כרגיל אצל האשכנזים ואמרו לי “מחילהמכבודך חכם! הרי זה כמחרף כו' ח”ו כי חֵי הוא לשון רבים וצריך לומר חַיבפתח שהוא אחדות גמור. וסימן לדבר מקרא אחד: חַי ה' וחֵי נפשך (מלכים ב' כ"ב) וכן בכל המקרא אצל ה' נאמר חַי ואצל ב“א חֵי. ואנכיהתאמצתי בכל עוז ולא נתתי כבודי לכלימה למען הצל כל סדורי תפלות האשכנזיםהכתובים בחֵי גם בברכת ישתבח. וזכרתי מ”ש המ“א סי' ר”י “חי העולמיםבצרי שהוא דבוק (פי' כי הנפרד הוא חיים כמו מים וכמו שנאמר מן מים בסמיכותמֵי ים סוף כן מן החיים בסמיכות חי ומים אינו לשון רבים וכן חיים) וכ”כבתוי“ט סוף תמיד ע”ש והראתי להם מקרא מלא (דניאל י"ב ז') וישבע בחֵיהעולם. ואולם כל זאת לא הי' לי רק כסות עינים בפניהם אבל פשטיות לשוןהרמב“ם ז”ל בה' יסודי התורה פ“ב הוא אומר חַי ה' בפתח לפי שאין הבוראוחייו שוין כחיי הגופים החיים כו' ולפיכך אומר חֵי פרעה חֵי נפשךעכ”ל מבואר שאין שייך לתאר להקב“ה רק חַי בפתח כמו שמצאנו בכל המקרא [ולענ”ד שחיים בנפרד הוא לשון רבים ואינו דומה למים והשני יודי“ן יוכיחווהראוי בנפרד חיי כמו חיי שרה ולפעמים יפול יוד השורש. גם כונת וישבע בחיהעולם אינו כנוי להקב”ה בורא העולם רק בחיי העולם ממש שהם הנבראים או במישנותן חיים לעולם והוא פעל כמו וחי אחיך עמך שפי' תן לו חיים אבל ברוך חיהעולמים הוא שם תוארו ית“ש ולא יתכן לומר חי בצרי שהוא רבוי] והם הקיפוניבחבילות ראיות ע”ד הסוד אשר לא יכולתי עמוד. ובכל הסידורים שלהם חדשים גםישנים בכ“י ונוסח הספרדים כולם כתוב חי בפתח. וכן נר' שהי' כ”כ נוסחתהאשכנזים מלפנים. והנוסח של חי בצרי מקרוב אלינו מהגאון בעל תוי“ט ז”ל וכברכתב בא“ר ששמע שהגאון בעל תוי”ט חזר בו בסוף ימיו. ומאז והלאה למדתי לשונילומר חַי כי לא כל השומע ישאלני טעם ואתוכח ואהיה בעיניהם כע“ה. כןשמעתי הם אומרים תְחָית המתים החית קמוצה. וחשבתי בראשונה שטעות הואבידם ואחרי שובי דרשתי והנכון אתם יען הוא שם מבנין הקל שורש חָיָהבתוספת תיו האמנתיו. ואף שנמצא ג”כ ונפשו לא חִיָה (תהלים כ"ב) שם הואמהכבד ליוצא ואין ענינו לעומד בקל ותחִיַת המתים בחריק משמע שהמתים הםמחיים אחרים אבל תּחָיַת בקמץ משמע שהמתים ייחיו בעצמם. ובעל אוצה“שאמר שהוא ע”מ תפלה ואינו כי תפלה שרשו פלל מהכבד ואם ראה או שמע שבתימןאומרים תחָיַת המתים לא כתב כן וכמוהו הרבה שבושים הורגלנו בהם (בפרטבלמוד התלמוד וספרים שאינם מנוקדים) עד כי שבה בעינינו ליושר והמעקשיםלמישור ואם נשמע מאחרים בשפה ברורה ידמה לנו מכוערה. הם מורגלים מאד בשבועות בטוי על כל דבר קטון וגדול ומיד קופצים ונשבעים דָת משה או דָת ישראל 104 והיה בעיני לזרא גם עצם השבועה אשר לא כדת גם המבטא דָתבקמץ שההרגל לנו לומר דַת משה וישראל בפתח אבל מה לא יאמרו כּדָתאם בכל המקרא נכתב ונקרא בקמץ גם במוכרת ובלתי נסמך. בתרגום המקרא ובתלמודאומרים גֻברא בקובץ הגימל ולא בפתח כהרגלנו וכן הוא בכל דניאל ועזרא וכמוהוהרבה בתרגום ובתלמוד. הם מורגלים מאד כאשר יספר איש לרעהו צערו או תקותו לאמר לובנחמה “אהיה אשר אהיה” או “אל שדי” וזאת לא תמוש מפיהם (ושמעתי מהם על ספורארוך מבני משה ואין כאן מקומו) על כל דבור ואמירה אומרים ברוך תהיה או ברוךאתה לה' ואינם מקפידים על לא תשא. המה קורים לאיש כילי עני נפש. (לא ידעתימקום המליצה) כשמזכירים איש חי לשבח אומרים “עליו השלום” אשר הי' נדמה ליבתחלה לקללה ולא לברכה כי אנחנו אומרים כן על המת ועל המת הם אומרים “זכרולברכה” או לתחָיָה ולכן אין להביא ראיה אם אנו מוצאים בספר קדמון אםיזכיר איזה חכם וכותב עליו “עליו השלום” שכבר היה נפטר בימיו שאולי הואברכת החיים כמנהגם ולא ברכת המתים כמנהגינו. גם זאת ראיתי ובחנתי שכוחזכרונם גדול מאד יותר מבשאר ארצות ואם יראה דבר פעם ושתים יזכרנה על פהלימים רבים. המלמדים כשמלמדים התינוקות סימני הטעמים בהמשכתם בנגוניםמראים להם באצבע היד פשוטה לפניה או לאחריה שיעור ההמשכה העליה והירידהומבינים ברמז הזה וקול המלמד לא ישמע ומורגלים בזה המלמדים ותלמידיהם כאשרהורגלו היום באירופי בסימני קוי ונקודי המוזיקא המצוירים בספר הנאטען. והבנתי בזה מה שאמרו ז“ל (ברכות ס“ב ע”א) אין מקנחין בימין מפני שמראה בהטעמי תורה אשר הי' לי מאמר סתום עד ראיתי פה המנהג הזה בעיני ורש”י ז"לפירוש שם גם כן כזה וכו' ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל אשר כן כמה מליצותבספרי הקדש ובתלמוד ומדרשים אשר הם כחדות סתומות בעינינו מפני שלא נדעהמליצות והמנהגים שהי' בימיהם אשר לפיהם נאמרו ונכתבו. כה. סדר תפלתם. נוסח התפלה לחול לשבת ויו“ט הוא עפ”י סדוריהם כתבי ידישנים מעורב ספרדית ואשכנזית. הודו קודם ברוך שאמר ברכת השחר כסדר הרמב“םז”ל. בקדיש ויצמח פורקני' ויקרב משיחי' ויפרוק עמי‘. גם בקדושה דחול אומריםממקומך מלכנו תופיע כו’ כאשכנזים בשבת ויו“ט גם לדור ודור נגיד גדלך. ובמנחה שלום רב. נופלים על פניהם כל יום אחר תפלת ח”י בפישוט ידים ורגליםכישיבתם על הארץ כמו ביום הכפורים. ונוסח התחינה הם פסוקי רחמים מלוקטיםהכתובים בס' התפלה להרמב“ם ז”ל. במעריב אומרים הח“י פסוקים ברוך ה' לעולםאו”א עם הברכה על כל מעשיו כאשכנזים. סליחות ופיוטים הובאו להם ממחזוריספרדים גם יש להם קדמוניות בסידוריהם. וס' הושענות פיוטים יפים מאד קדמוניםשלא ראיתים בשום מחזור ספרד ואשכנז והמה להם בכתובים מאז. קריאתם בהלל מתוקלחיך ונעים לאזן. החזן קורא בנעימה חצי פסוק והקהל מלחשים אחריו ועונים פהאחד קול אחד “הללויה”. וכן אחר כל חצי פסוק בשפה ברורה ובנעימה קדושה קטוןוגדול מצלצל אזנים. ועונים קמ"ז פעמים הללויה כנגד שנותיו של יעקב ואינםכופלים פסוקי אודך כו' אנא כו‘. ומנהג זה כבר נזכר בתלמוד (סוכה פ"ד) מקוםשנהגו לכפול כו’ עונים אחריו כו'. כולם משכימי קום לביהכ“נ בטרם עלות השחר בקיץ ובחורף וכלאחד מביא עמו צפחת מי קליפת קאהווא חמה המוכן להם מבעוד לילה (כאשר הראיתיךתמונתה למעלה) עם צלוחית קטנה שותים וקוראים ומזמרים ומכבדים זה לזהבצלוחית קאהווא. וכשהאיר מעט פני המזרח ממהרים להתפלל ועוד לא נצה החמהגמרו תפלתם מפני שממהרים לצאת למלאכתם שעל הרוב מלאכתם בחוץ בכפרים ביןהגוים או בשוקים הרחוקות (כדי שיוכלון לשוב לבתיהם בערב) אבל התפלה אינהבחפזון ובמרוצה רק בהמשכה ובנעימה. ש”ץ קבוע אין להם וכל החפץ ימלא ידו כיכולם יודעים להתפלל ולקרות. רובם ככולם מתפללים על פה ובלחש רק הש“ץ משמיעקולו מראש עד סוף וכל הקהל שומעים באזן קשבת (גם שותים הקאהווא) או מהגיםאחריו בלחש רק בקריאת שמע עונים ואומרים כולם יחד בקול. אחר התפלה קודםעלינו לא יצאו מביהכ”נ עד שלומדים מעט בנביאים בכתובים בהלכה או אגדה אשרראש הכנסת מגיד לפניהם ולזה קוראים שילוש. ובעש“ק יקראו שנים מקרא ואחתתרגום. ואח”כ אומרים עלינו ויוצאים. אינם נכנסים לביהכ“נ במנעליהם רק יחפים (כי בתי רגלים אין להם) וחולצים נעליהם אצל הפתח מבחוץ (הם קוראים למנעלים “חוץ” דרך כבוד שמנהגם לחולצם גם בכניסתם לכל בית גדול כמנהג כל ארצות הקדםתחת אשר בארצות איירופי יסירו הכובע מעל ראשם ולהם בזיון גדול להסיר המצנפתולעמוד בראש מגולה לפני הגדולים אשר יחשב לקלות ראש ועזות). לעון פלילהיחשב אם ישכח איש לבא במנעליו תוך הביהכ”נ. ומפחד הגנבים יש בכתלי ביהכ“נמבחוץ חורים בקיר עם דלתות נעולים. ונכבדים אשר נעליהם ברגליהם יניחום שמהעל מסגר בבואם ובצאתם יוציאום. ישיבתם בביהכ”נ כבבתיהם הוא על הארץ ורגליהםכפופות תחת ירכותיהם. ראשי העדה ואציליה יושבים סביב סביב אצל הקירות עליריעות קשים או עורות כבשים ועזים והאחרים יושבים שורות שורות לרגליהם. וכלהרוצה לשבת על יריעה מביא עמו עור כבש או עז תחת אצילי ידיו וישב עליהומחזירה עמו בצאתו. המכובדים יביאו בידם גם בקבוק נחושת קטון שפיה רחבוצוארה צר לרוק בה כי אין לרוק בשבתם על הארץ. הבימה (אשר בערך הביהכ"נ) עומדת באמצע אשר עליה יקראובתורה והש“ץ מתפלל אצל הכותל והמה מתפללים צפונה נגד ירושלם כי הם בדרומה. מעט במספר ספסלים קטנים כמדת חצי אמה ימצאון בבהכ”נ אצל מושב הגדולים אשרעליהם יניחו ספר התפלה והלמוד. מספר קטון המונח על ספסלקטן 105 הזה ילמדו כמה אנשים יחד ועדעשרה בני אדם היושבים מרחוק סביב הספסל מלפניו ומלאחריו ומהצדדים ומביטיםבו מרחוק עד ארבע אמות ואין יד אדם נוגע בהספר רק בעת יהפוך העלה וכולםקוראים פה אחד בקול ובנעימה אחת. ורגילים לקרות מהספר גם כשהוא מהופך כיהנער מקטנותו ילמדנו לקרות בספר מהופך עד שאין להם הפרש אם הספר מונח לפניוישר או הפוך. וזאת מצד שהספרים יקרים וחביבים להם מאד בין מיוקר מחירםוהמצאם ובין מיקר ערך עצמם שמכבדים את התורה וכל ספר לוטה בכיס נאה לבדוובשמירה יפה. והם אינם מעמידים הספרים בעמידה כמנהגינו רק מניחים אותהשוכבים 106 דוקא. הבטת עיניהם בהיר מאדלראות מרחוק הלאה עד מהלך יום בהרים כי קורעים בפוך עיניהם הוא כחולתכליי 107 בכל יום בבוקר ובערב אנשיםונשים וטף אחר שמושחים כל פניהם ועיניהם בחמאה מבושלת (שימנה) שלא יזיק להםחום השמש וזה מועיל הרבה מאד לחידוד הראות. רוב ישיבתם בביהכ“נ ובבתיהם בלמודם אכילתם ושתיתם הואבהסיבה על שמאל ולהם כרים קטנים מרובעים ממולאים צמר או בלאות קשה ומניחיםשנים או שלשה זה על זה ונשענים עליהם וזה דרך הכבוד ונחתתענוגים 108 לעת ערב יבאו איש אישממלאכתו נכנסים לביהכ”נ מתפללים מנחה וערבית יחד אחר בא החרסה גם אחר תפילתערבית לא ימהרו לצאת עד שלומדים שיעור בהלכה או אגדה אשר ראש הכנסת מגידבראש והולכים לבתיהם וסועדים בערב כמנהגם. כו. אכילתם, שתיתם, שנתם, רפואתם, ומלבושיהם. קודם האכילה מביאים שולחן קטון ועליה אגן עגול מקלעת־קשועליה מיני פירות וזרעונים ובקבוק חרש עם יין שרף לפתוח מאכל תאוה. שותיםמהיי“ש כוס קטנים ואוכלים מהפירות והזרעונים מספרים ומשתעים איש איש לפיענינו בתורה או בדרך ארץ עד אשר תכלה בקבוק הי”ש והפירות והזרעונים אזיסירו מהר הריקים ויביאו לחם וסעודת הערב 109 נוטלים לידיהם ויבצעו. הלחם נאפה בכל יום לכל סעודה פת חמהרקיקים דקים לחים מחיטים או כוסמים ושעורים גם מעורב בפולין ודוחן והלחםהנאכל עם התבשיל הוא מקמח דוחן שנטחן בלול במים וספוגי נאפה על המחבתולטיבול עושים תלתן (בערבי חילבה) והוא מר מאד מבושם בפלפל חד ובשמים עדששורף השפתים והלשון וזאת להם המובחר שבמטעמים עד שלא יטעם להם כל מאכל אםאינם בטיבול החריף הזה. מאכלם ותבשילם אינם כלאים ומורכבים כמאכלי הבבלייםוהתוגרמים רק מין אחד לבד כמו שהוא בשר או מיני פרי אדמה קשואים אבטיחים עםמרק אבל מבושם וחד מאד בבשמים שיש להם לרוב ונאכל עם הלחם חם ורך ודק. כףומזלג אין בכל הארץ רק עץ פארור מעץ להפוך התבשיל בהדוד. הלחם והבשר אוכליםבאצבעות ידיהם (המזלג אשר חנן להם היוצר) וטובלים בהמרק כולם בקערת חרש אחתוהנשאר בהמרק ישימו בכפות גדולות עשויות מדלעת יבשה (אשר להם בית ידמגידולם מעשי יוצר) שמניחים אותם ליבש ונעשה קשה כעץ ונוקבים מלמעלה ומנקיםהתוכיית ונשאר ריקם כבקבוק ובזה ישימו מים גם יין ושמן וכל משקה ושאריתשמישים 110 גם חותכים לשנים באורכם והיולהם לשאוב מים מהחבית ולשתו' ולכפות לשתות בהם המרק הנותר. ואחר כל אכילהבקבוק מי קליפת הקאהווא ועשן טובאק בשופפרת ארוכה המעלה עשן דרך מים אשרבכד או בדלעת. איש לא נעדר מזה. מלבושיהם שונות מכל עם. האנשים לא ילבשו מכנסים (כי לאיניחום הגוים ולא מנהגם) ולא בתי שוקים רק יחתלו בסדין (פוטא) ממתנים עדלמטה מהארכובה ועליה יחגרו אזור בגד או עור ברוחב טפח ועל גויותיהם מלמעלהכתונת מראה תכלת מן הצואר עד למטה מהירכים ועליה עוד אחרת כדמותה רק פתוחהמלפניה כולה. ויראי ה' המארי ילבשו עוד בגד ארבע כנפות מצויצת תחת הכתונתהעליונה ועל גביהם מלמעלה שמלה (כן יקרא גם בערבי) שחורה או קוי שחור ולבןמצמר עב רבוע בארבע קצות אשר תכסה ראשם וגויתם עד למטה ובארבע הכנפות יתלוהציצית כדת ומתכסים בה כל היום והציצית נגררת ארצה (בן ציצית הכסת) גםבלילה יתכסו בה או מציעה תחתיו. ויעשה לכל מלאכה להביא בה ממכרו ומקנתומהשוק גם משא ועצים 111 . וכחום היוםיכפלו השלמה לארכה וינשאה על כתפו האחת. בחורף ויום סגריר ילבשו גם אדרתעור כבשים ועזים (ובחום היום ילבשוהו מהופך השער למעלה) הזול ונמצא לרובבארץ וכל מצעיהם וכסוייהם מעורות כבשים ועזים וישנים על הארץ באין להםמטות. ובשכבם בלילה יפשטו את בגדיהם אלה עד עור בשרם ויעלו עליהם שק גדוללבן העולה עד ממעל לראשם וגם פי השק יקשרו בתקות חוט הנמשך בכפל שפת פיהמבפנים עד שנמצא כולו מכף רגל עד למעלה משערות ראשו בתוך השק פנימה. ואםהשק גדול מכניס עמו לתוכו גם מי מילדיו ויהיו שנים בכיס אחד (כן יקרא לה גםהערבי) וזה להגן מהפרעושים והזבובי' וגם מחמם. ובעת קור יתכסו גם בשמלהועור שער. וכן בלכתם יביאו עמהם הכיס כי לא ישנו בלעדו. בבוקר יצא מהכיסויסגור מתניו בסדינו וילבש חלוקו והשק יעלה עליו כפול להתחמם ולהתנאות בוויצא עמו גם לשוק ולביהכ"נ והוא אצלם מלבוש נכבד ולא ישימו בו ציצית כי הואמיוחד לכסות לילה. הם רגילים בסיכה ומושחים ידיהם ורגליהם וכל גופם בחמאהמבושלת (שימנה) וביותר הולכי דרכים ורגליהם עיפות יסוכו וימשחו בחזקה לחזקהרגלים והירכים גם פניהם וקדקדם ופאתי ראשיהם (הקוראים סימנים) הארוכותוזקנם עד שמראה פניהם השחרחורת מבהיק כנחושת ועיניהם קורעים בפוך בכל יוםובכל שעה. וכל אחד בחיקו ישא השפופרת והמכחול שזה מגין ומועיל מחום היוםומשרב השמש שלא יזיקום בהיותם כל הימים על פני חוצות. רובם ככולם נושאים עלזרועותיהם אצעדה של ברזל גם טבעת ברזל על גודלי רגליהם באמרם שמועיל לאמץכח הזרוע והרגל. והקטנים נושאים על צואריהם אצעדה עגיל של ברזל עב יורד עדהחזה והעגיל הזה נעשה מתשעה מיני ברזל שמקבצים מסמרות מתשעה בתים ועושיםאותה בשעה ידועה על סדר המזלות ובלחשים ידועים אומרים שמועיל לעה"ר ולכשוףוהעיגול הזה ישאו הזכרים והנקבות עד יום חתונתם ואחר ימי המשתה יסירוםמעליהם. רופא אין בכל הארץ. ואם יחלה איש באיזה מחלה וכאב או נגעוצרעת לא ידרשו ברופאים ורפואות תעלה אין להם. מהקזת דם הזרוע לא ידעו. עלוקות המוצצות דם ותחבושת זבוב הודי (שפאניס פליג) לא שמעו. אך יודעיםלהוציא דם מהעורף בקרן הפרה כאשר אנו עושים בכוס זכוכית והכאב בזה רבה מאד. ואיזה סגולות מעשבים וראש לכל מרעין ומדוה יאמרו כי הוא זה כשוף שניזוקממעשי שדים וכשפים אשר שונאים הציקוהו או מקרה רעה ועל כן ידרשו להסירהמחלה על ידי מכשפים ומכשפות בסגולות ולחשים וקמיעות… (גם בהעצר השמיםולא יהיה מטר אומרים שמכשפים עצרוהו ויש להם על זה נוסח היתר כשפים והשבעותותפלות ראה צנעא) וביותר מלומדים בזה חכמי היהודים ולהם יד ושם בכל אלה עשרידות עד שגם הגוים יבואו לדרוש מאתם. וחכמתם (או תרמיתם) תעמוד להם להטותלב פתאים להאמין בשוא נתעה ויש להם בזה ספרים הרבה אין קץ. וסיפרו לי שישמהם גם מקטרים ומזבחים לשעירים (ה' יכפר בעד אמונתם והבטחתם באלה הדבריםיותר מהמדה הדרושה לאמונתינו הקדושה) גם ספורי מעשיות להם מקדמוניהם אשרפעלו ועשו ע“י שמות וקבלה מעשיות ענינים גדולים ונוראים אספרם מחול ימיםירבה ויכבד. ובעת הזאת המשכיל ידום מלהשתעות בכאלה כי לא ימלט מהקרא פתי אוכופר והשנים אין עמדי בעזה”י אך אחת אמרתי אספרה ואת חטאי אזכיר אוליאכפרה. בבואי לארץ הזאת כאשר שמעתי את כל הגדולות וגבוהות בעלי השמותופעולותיהם נתתי את לבי היות כאחד מהם (כי טבע יצר לב האדם חושק משתוקקוחומד לדבריהם כאלה) אספתי לי ספרים רבים מאלה הנמצאים בארץ הזאת בכ“י כלמחיר לא יקר לי וכל עמל לא כבד עלי לקנות ולהעתיק ללמוד ספרים ולשמש חכמיהםגם ספרי גורלות למיניהם גורל החול וגורל הקדש. וכל מעיני בהם שבת וחודש וכלאשר שאלו עיני לא אצלתי מהם ובכל אשר התהלכתי דרשתי וחקרתי אחריהם עדייגעתי ומצאתי את שאהבה לבי. שמח לבי אף רוחי בקרבי דמותי אז בנפשי אני קהלתמלך מולך בכפה על העליונים ותחתונים ובידי כלי נשק כלים מכלים שונים. כלהמלאכי מעלה אגודים במופי וכל הרוחות צרורות בכנפי אקרא בשמותם והם יענו. אגזור אומר ואחרי דברי לא ישנו. תחת האבנים יביאו זהב ומתוך המים יוציאולהב. אראה ואין רואני ארכב על עב קל ורוח ישאני. היום בתימן ומחר בירושלם. אפקוד על המתים ואפח בהם נשמת חיים. העוברות על כל בשר יגלו לפני גם אתהעתידות לא יכחד ממני. אף בכור מות לא יגע חרבו בדמי ואהי גבר אצלח כל ימי. עוד הייתי בעיר גדולה של חכמים וסופרים. ושמעתי שם אחד קדוש פועל ישועותושמו נודע בגוים לנפלאות. לפניו נגלו כל תעלומות והוא איש מזמות ונודעתי גםאליו. חלק לי מכבודו וסמכני בחזקת ידו הרבה ממנו למדתי סגולות רבות וצרופישמות עצומות מספריו העתקתי. כל נתח טוב וירק שמן העביר לפני וכתב לי עבורמזומן. הפעם נכנסתי לבית גנזיהו החדר אשר שם יתבודד לעשות זר מעשהו. ובויבואו כל איש אשר לו רוח וכשוף מעונה ומדוכא כתות ונשוף וברוח שפתיו יגרשלץ ויוציא רוחות. בקמעותיו יטהר כל טומאה ויזרה אנחות גם ימלא משאלותחושקים לאהבה או ירחיק דבקים ויטיל ביניהם איבה. וכולם שמחים בצאתם כי נמלאמשאלותם. בעל השם הזה אך יצא לברך את היוצא מביתו בשמחה והניח ספרו פתוחהכי לא נשמר ממני. ואני נשארתי לבדי מהרתי לעבור בין בתרי הספר ומצאתי בוהשבעה אחת בלשון ערבי גדולה ונוראה. תסמר שערות בשרי. שמות מלאכים אשר עודלא ראיתי וביניהם שם ישוע בן מרים. כי ראיתיו אחזתני השבץ ונשמה לא נותרהבי. הוא חזר אלי ורצתי אליו בחמת רוחי “מי הגיד לך מארי אלה השמות?” שאלתיו “הם אצלי בקבלה” ענני. ומי זה פב”פ? עמד מחריש משתאה אמרתי לו “הלא זה הוא” “לא ידעתי אדוני” ענני “כי אין פה יודעים מזאת האמונה שאינה בכל גבולינווכל הכתוב בזה העתקתיו מספר כ”י ישמעאל כתוב בערבי כמו שהוא ולא בדקתיאחריו." אז אמרתי לו “שמעני מארי! עד כאן תחום שבת חזור בך ואני ואתה נספוקכף על ירך ונכה באגרוף על לבבינו. חטאנו העוינו והרשענו”. ומני אז שלחתי אתהספרים השעירים מעל פני ואת המלאכה הנמבזה השלכתי לעזאזל. צאי טמאה אשתהזמה וקברתיה תחת האלה מימין בית און אשר משמאל קברות התאוה הלא היא בקצהארץ תימן קדמה מזרחה. ולא יספתי עוד לדעתה. ברוך המקום שהאיר עיני ואלךתמים בטח עין יעקב כי לא קסם ולא נחש ביעקב. כז. מלאכת הנשים הליכתן והנהגתם גם הנשים משכימות קום קודם אור הבוקר בקיץ ובחורף וזאתמלאכתן. מנהג המדינה כל איש יש לו בביתו רחיים ורכב תנור וכירים לטחוןלאפות ולבשל. והנשים מלקטות עצים מן השדות ומן היערים מביאות משא לעיפה עלראשיהן גם מצפיעי הבקר וחמורים עושות גללים עוגות ומיבשות בחמה בשדה אודבוקים בקירות הבתים מבחוץ והמה להסיק ולהבעיר. תחלת עבודתן בקומן השכםלטחון ברחים חטים שעורים פול וכוסמין לעשות לחם חם ודוחן טחון בלול במיםלמעשי מחבת. אח“כ נושאות כדן ויורדות אל המעין ואם רב הדרך בהר או בעמקוממלאות מים מביאות על ראשיהן או על שכמן ולשות בצקן טרם יחמץ עושות עוגותדקות ורכות נאפות על הגחלים ובצדי התנור אשר הוא כמו קדרה גדולה נחפרתבארץ. ורקיקי דוחן הנשפכות על המחבת יבשה או משוחה בחמאה (שימנה) אח”כמבשלות שם בבקבוקי חרש (אשר הראיתיך למעלה) את קליפת הקאהווא (יאמאני) הטובוהמובחר שבכל הארצות. והקליפה בהתחדש יש בה לחות ומתיקות ויפה ללב ולחזהלראש ולמוח מזכך הדם ומיטב ראות העין אבל מצוקער לבן לא ידעו מה הוא אף שישלהם יערות דבש (קנה צוקער) וכל זאת יכינו בבוקר השכם בטרם יבואו אנשיהםמביהכ"נ ימצאו סעודת הבוקר מוכן. אוכלים פתם חמה בחמאה חם רותח ושותיםהקאהווא לרויה ויוצאים למלאכתם עדי ערב. העושים מלאכתם בבתיהם אוכלים גםבצהרים איש לפי יכלו אכלו והיוצאים למלאכתם בעיר הגוים בכפרים ובשוקים אישמשאו וכליו על כתפו ובילקוטו יכין לו צלילי לחם ועוגות מאלה עם קליפתהקאהווא גם הבקבוק לבשל והפך לשתות כי הגוים לא יניחום לבשל ולשתות בכליהםומורגלים מאד בהקאהווא לא ינוחו ממנו גם רגילים מאד במעלה עשן הטובאקמשפופרת ארוכה המעברת העשן דרך בקבוק מים המחובר לשפופרת. הנשים כל היום כבודן בבית פנימה. עוסקות במלאכת ידיהן וטרףבתיהן לא ינוחו מעבודתן והנה צנועות במלבושיהן. שערות ראשן לא יראו החוצה. צעופות בצעיפים ורדידים עד פדחתן ותחת צואריהן וסרח העודף על לבביהן לכסותדדיהן ובגד שחור או תכלת ארוכה עם בתי ידים ארוכות ורחבות לכסות אתגויותיהנה עד למטה לארץ. גם הבתולות תכסינה שערותן 112 וכל גופן והולכות יחפות רגל גם (אחרות) בלי נעלים כהאנשיםאך מכנסים להנה המכסות עד העקב ולמטה מעשי רקמה או מוזהב שזאת להם לתכשיטגדול. הנשים אם כי לא מלומדות הנה להתפלל ולקרות מתוך הספר בכל זאת (ואוליזאת תועיל) יראת ה' חופפת עליהן בכל דרכיהן ורעה לא תמצא בהן ורגיל עללשונן כמה מלות לשון הק' ומבינות הרבה. נושאות עבודת הבית בעול כבד ונאמנותלבעליהן אמונת אימון. ואמנה גם קנאת־ירך חברתן וצד צרתן תביא רקב בעצמותןכי הרבה להנה צרתן בצדן לאיש שתים גם שלש נשים ומקנת כסף הנה לבעליהן כי כןמנהג הארץ אשר נשותיהם בכסף יקחו (כמוהר הבתולות) מאביהן לפי משפט הבנותהטובה היא אם יפת תואר אם מיוחשות לפיהן יתן הארוס הנדה לאביה או לאמהואחיה הגדולים אם יתומה היא (כאשר לפנים בימים קדומים) ואביה כטוב בעיניויעשה מהנדה אם לתתם בחיקו (כאכזר) ויאמר ברוך ה' אשר נתן לי בנות ואעשיר. ואם כאב רחמן הוא יעשה מזה קשוטין לבתו הכלה ויהיו נערכים עם כסף כתובתה. אבל חרפה היא לבתולה שתנשא בלי מוהר ומתן לאביה. כי נראה שאינה יפה וכשרהואין לה ערך דמים. כן עוד המנהג אצלם (עפ"י הרוב) לקדש ארוסותיהם בעתהשידוכין. והנשואים ירחיבו עד עת וזמן שיעריכו שניהם כל צרכיהם. ואם קודםהנשואים לא תמצא חן בעיניו יפטרנה בספר כריתות גט ארוסה (ראה הלאה) כדת. והכל ביד האב לעשות עם בתו כרצונו. ימכרנה יקדשנה גם בעודה קטנה גם יקבלגיטה או תמאן באין לה אב ואם יתומה היא בלי גם אם היא ברשות אחיה יורשהנחלה. וכמה פעמים יצא מזה ריב ומצה כאשר ראיתי בעיני עד הגיע עד השופטים. כי גם מנהג הישמעאלים כן והם ישפטו גם בדברים כאלה והכסף יענה. הבחוריםיקחו נשים בעת אשר יגדלו ויהיה כח בידם לשלם מוהר הבתולה כמשפט ולהביא טרףלביתו. ואשר לא תשיג ידו לא במהרה ישא אשה ההוגנת לו כי (עפ"י הרוב) האבותלא יתנו מוהר ומתן לבניהם כדי להשיאם ומעמל נפשו יראה חיים עם האשה אשרישרה בעיניו. אבל הבנות יתארסו גם בקטנותן ואף בפחות מעונת הפעוטות פןיקדמנה אחר ואביה מקבל כסף קדושיה (גם ספר כריתותיה) כדת והארוס ממתין להעד שתהיה ראויה לאיש (בת י"ב שנה) ואז עושים החתונה. האיש אשר אתו לא תמצאחן בעיניו או כי לא ילדה לו או כי זקנה אשת נעוריו ורוצה לקחת לו אחרת עליהצריך לרצותה בדברים וברצי כסף. ואם לא תתרצה נושא בלי רשותה או יגרשנה בעלכרחה (והדיינים והגיטין מוכנים בנקל ובזול) ויקח אחרת, על כן טוב לה לשבתיחדיו שתיהן ואף כי לא רבים וטובים עושים כן ולא ישרים ונכבדים עוברים דרךהמוסר אבל השער פתוח וקלים נבערים יבאו בו. ולכן אימה גדולה נופלת על כלהנשים להוקיר בעליהן לעיניהם כי האמנם לא זו הדרך להביא אהבה מנוחה ונופשלאיש חפץ בחיי אושר על הארץ. שקר חן אדמו שפתים מאודם אם הלב שחור כעורב. מה לשפתים דולקים ללב רע? מה לעינים מפיקות אהבה ותוכה נחר לגחלי נקם? וכברשומה מסורה זו בפי קדמונים “ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות” כי לעולם לאינוח ממרורות ולא ישקוט ממאורות. וסוף דבר תכלית שנאה שתיהן ישנאוהו. אשריהאיש אשר נפל חבלו בנעימים אשר הוכיח לו ה' אשה כלבבו ולא יוסיף שנית עליהבחייה. כח. יום השבת וקה"ת. – תפלתם ומנחתם. המה שומרים יום השבת כהלכתו. והיה ביום הששי אחר הצהריםיבואו איש ממלאכתו ויכינו עצמם לקבלת שבת. וילכו לטבול במקוה מים ויגלחוראשם בכל ערב ש“ק וכולם יודעים זאת המלאכה. ולפני הטבילה (אצל המקוה) יגלחואיש את רעהו. אח”כ ילכו לביהכנ“ס להתפלל מנחה גדולה והולכים לבתיהם. אוכליםמעט ולובשים בגדי לבן של שבת (כי אז אין עוד נכרי ביניהם) בגדי שבת כבגדיחול רק כולו הפך לבן 113 זולת הטליתהעליון (השמלה) אשר בו הציצית כל השחור ועב ה”ז משובח. ולא ילבשו טליתותלבנים ושפה תכלת כשלנו כי היא כסותם כל היום וכל הלילה. רק אחד ראיתיבביבכ“נ אחת בצנעא אשר אחד חכם מא”י זה ימים רבים הניחה שם ושומרים אותהלמשמרת לחופת חתנים. וכבר אכלוה סס ועש והיא אצלם לסגולה. ומתאספים לביהכ“נועוד היום גדול מזמרים שיר השירים בנעימה בקול יחד ואומרים בזוהר בנעימהקדושה כאחד עד זמן קבלת שבת ואומרים (רק) לכו נרננה ומזמור לדוד הבו לכהדודי מ”ש ליום השבת. וזה מקרוב באו הנה סדור נוסח ספרד החדשים ושם השירההחדשה בר יוחאי. ופה כי ספרי הדפוס יקר אין נפרץ בימים לפנים יחשבו כל דבראשר הועלה בדפוס קדוש אמת ונכון שאין להרהר אחריו כהלכה למ“מ [ואף דברימינות ח”ו אם בדפוס הוא לא יבקרו אחריהם ובשגם בקבלה כאשר ראיתי פה ספרינחמי' חיא חיון בקבלה ודרוש אשר ביערום מן הארץ במדינתינו ואצלם קדוש וברוךיאמרו] גם כי רוב עסקם בזוהר וקבלה יחשבו שזה השיר נתחבר גם כן מהרשב“יז”ל או מתלמידיו. על כן השיר הזה בליל התקדש שבת קדש קדוש יאמר לו עד כינקל להם למצוא בו תילי תילים רמזים וסודות תעלומות חכמה. ולכן זקן חכמתהקבלה יקום ויעמוד מעוטף בשחרות טליתו ברגש קדש ובמורא איומה והתלהבותעצומה ומזמר זה השיר בגודל שלהבתיה וכל הקהל עונים: בר יוחאי! אחר כל חרוזבנעימה רבה ומתפללים ערבית עם צאת הכוכבים ויוצאים. הקידוש והסעודהכמנהג. כשלש שעות קודם אור היום (הייתי בחורף) יקומו כולם עפ“יקריאת השמש ומתאספים לביהכנ”ס לאמר זוהר ותיקון רחל ושירים מיוחדים להם. כלאחד מביא עמו בקבוק חרש עם קאהווא חמה הנטמן בהכירה מאתמול. שותים ומכבדיםזה לזה ואומרים ומזמרים עד עלות השחר ומתפללים שחרית ועוד לא יצאה השמש. אחר קדושת שחרית נשמטים אחד אחד לבתיהם (אשר לא רחוק מביהכ"נ) לסעוד לבבםאחר קדוש במאפה מרחשת הטמונה בחמין והש“ץ גומר תפלתו בחזרה וחוזרים לביהכ”נלשמוע קריאת התורה. ובקה“ת מאריכים יותר משתי שעות שכל אחד מהקרואים קוראהפרשה בעצמו וממשיכים מאד בקריאתם ונעימתם. ונער קטון כבן תשע (חליפות בכלשבת) עומד אצל הבימה ומתרגם כל פסוק ומאריך ג”כ כמשפטו. המתרגם ממתין עדתום כל הברת המשכת הקורא והוא ממתין כן על המתרגם. וכן סדר ההפטרה עפ“יתרגום כ”י שיש להם והוא מעורב גם בדרוש. וגם תרגם המקרא בכ“י. ומדקדקים מאדעל הקורא ועל המתרגם בכל תנועה וטעם. כבר הגדתי למעלה כי רבה בקיאותם במקראובתרגום עד שיודעים אותה כמעט בעל פה. ועתה אתן לכם עד נאמן על זה. הנערהמשרת אשר שכרתי לי בזה (הראיתיך למעלה) והוא כבן ח”י שנה מלאכתו תופרנעלים ומסבב למכרם בשוקים ובכפרים. ויהי ביום ש“ק פ' מצורע היינו בעיר קטנהתילא (Tilla) ובני העיר ברחו מפני נוגשי המלך החדש (ראה הלאה) ובדוחק היה לנו מנין להתפלל בביהכ”נ וקראו בס“ת ותרגום כמנהגם. ובהגיענו להפטרה לא היה התרגום (כי בחומשים הנדפסים אין תרגום להפטרה ואצלםכל התרגומים בכ"י ועל תרגום התורה אמרו מחומש הנדפס). כי הנשיא החביא כלהספרים מביהכ”נ מפני חמת המציק. ואך ס“ת אחת הביאו ביום השבת ועמדו מתעצביםלדעת מה יעשו. אז עמד הנער משרתי סעדי' תופר נעלים (ראה למעלה) ואמר קראולפני ואני אתרגם על פה. וכן היה. המפטיר קרא המקרא מהחומש והוא תרגם כלפסוק ופסוק על פה כמתכונתו בנגונו ודקדוקו ועוד יותר מזה שזאת הפטרת “וארבעה אנשים” כי רבה היא יש לה עוד פתיחה גדולה בתרגום שלהם כמו דרוש מיהיו הארבעה אנשים כו' ועל מה כו' והכל קרא בעל פה על הסדר. לולא ראיתי לאהאמנתי. גם זאת מצאתי שכח זכרונם רב מאד ככח מראית עיניהם אשר לא ראיתיכמוהם בשאר ארצות. וכן ראיתי כמה מהשוחטים יודעים הלכות שחיטה וטריפותמהרמב”ם ז"ל על פה ממש. והנה בס“ת שלהם נמצא כמה שנויים בחסר ויתר כמו מנשא ח”ומעינות (שתיהם) ח“ו ויהיו כל ימי נח (נח ט' כ"ח) בואו לאחרונה תעשה (תרומהכ“ה ל”א) ח”י חדשיכם (בהעלותך ו' ו') מ"י וכן בצורת שירת הים ובאיזהסתומות 114 וראיתי שכל ספריהם הקודמים כן הוא. אחר תפלת מוסף ראש הכנסת מגיד לפניהם שיעור בהלכה או הגדהויוצאים וכבר עבר שליש היום והולכים לבתיהם אוכלים ושותים כמנהגם פירותזרעונים וחמין. אחרי ישנו מעט מתאספים כולם עוד לביהכ“נ מקטנם עד גדולםולומדים בחבורה ושאינו יודע שומע ושואל או ראש הכנסת מגיד ודורש בסדר היום. וסדר למודם כבר אמדתי. ויושבים בביהכ”נ עד נטות היום לערוב ומתפללים מנחהויוצאים לסעודה שלישית ומתענגים בה כמנהגם. וקודם כל סעודה שתות יי"ש פירותוזרעונים ומתפללים ערבית. פה בערי היהודים (היושבים לבדם) רואים הבת קול המכרזת: שבתהיום לה'! שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו כי יום השבת נכר פה לכל. שקטושלאנן ברחובות. החנויות והבתים סגורות. אין איש בחוץ. הנשים והטף יושביםכלואות בבתיהם והגברים והנערים בבית הכנסת. אך סביב הביהכ"נ (שקוראיםמאעלימה ר"ל בית תלמוד) נשמע מחצי הלילה וכל היום קול תורה ותפלה. ראיתי ושמח לבי שהם הרהיבוני. אשריכם ישראל. כט. הכתב ומנין השנים לשטרות. הכתב שכותבים בה ס“ת הוא אשורית מרובע והכתב המהלך באגרותודבר חול הוא הנקרא חצי קולמס מעורב במעשיטי. רוב אגרותיהם וחשבונותיהםבלשון ערבי ובעלי הלשון הכותבים מליצות ושטרות כתובות וגיטין ומעב”ד עפ“יהרוב בלשון ארמי שמורגלים בה יותר מצחות לה”ק ומאריכים בה הרבה. מנין השניםבכל כתביהם הוא לחשבון שטרות כבזמן התלמוד והגאונים, השנה (שהיא שנת התרי“טלב”ע) מנו שני אלפים ומאה ושבעה לשטרות והסימן בק"ע ורובם אים יודעיםמנין שנות העולם שאנו מונים רק הרבנים וסופרים. וכשרואים על ספרים הנדפסיםשנת ההדפסה לא ידעו לחשבם וגם בכתובות וגיטין כותבים לשטרות. נוסח הגט כולו בלשון ארמית. וזה נוסח גט ישן שלקחתי עמי מצנעא והוא גט ארוסה: "בתרי בשבא עסרין וחד יומא לירחא סיון שנת תרין אלפין ומאהותלתין ותלתא לשטרא למנינא דאנן מנין כאן מאתא קעא ביר אל עזאב דיתבא על מימעינות ומבירי דמיא מסתפקא אנא אבראהאם בן הארון וכל שום אתרא וחניכה דאיתלי ולאבהתי ולאתרי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותרוכיתיתיכי ליכי ארוסתי נצרה בת יחיא העומדת היום במאתא קעא ביר אל עזאב הנזכרתוכל שום אחרא וחניכה דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי דהוית ארוסתי מקדמת דנאוכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי דיתיהביין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהךלהתנסבא לכל גבר דיתיצביין ואנש לא ימחא בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלםוהרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגטפטורין כדת משה וישראל סאלם בן יוסף עד. סלימאן בן מוסה עד." והיא כתובה אשורית על ניר קטון. ואינם מדקדקין בו כ“כבסדורו ובכתיבתו כאצלינו ואף גם זאת ראיתי שיש להסופר (אחד מהדיינים) טופסיגיטין מוכנים וכשבאים איש ואשה להתגרש לוקח טופס מוכן וכותב בה זה התורף (הזמן והשמות) והעדים חותמים וניכר בהגט שינוי הכתב והדיו מן הטופס להתורףכי יבואו אותיות התורף יותר גדולות וארוכות למלאות מקום הריקם שהניח חלק. גם אין שואלים מהאשה ולא מפירים מסירות מודעותיה וכדומה כי האשה מתגרשתבע”כ. גם לא ראיתי ומצאתי שיכתבו המכונה או דמתקריא רק כפי השם שקוראים לועתה בעיר לא שם העריסה ועלי' לס"ת למשל שם העריסה אברהם וקוראים אבראהאם (כבערבי) וכן כותבים. שם העריסה זכריה קוראים לעולם “יחיא” וכן כותבים אהרן “הארון” משה “מוסה” סעדיה “סעיד” וכן בשמות הנשים ורובן בלשון ערבי “נצרה” הוא כוכב המאור (נזמא) כוכב לולו מרגלית חאסינה יפה חאמאמא יונה. ורוב שמותהאנשים במורגלים אצלם (ראה הלאה בצנעא). והנה פה מקום אחי להעיר בקצרה על מנין השטרות הנודע בקרבעמינו אשר כבר קדמוני בזה ראשונים ואחרונים חכמים וחוקרים (כי הוא אבן פינהלכמה יסודי התורה בחקירות שונות) והמיוחדים שבהם החכם האדומי במ“ע ובא רעהוהרב בצ”ד וחקרו הלא בספרהם. ויסוד הדבר שתחלת המנין היה משנת שש למלכותאליכסנדר (עי' ע"ז דף ט' י') שהוא ארבעים שנה לבנין ב“ש וש”פ שנים קודםהחורבן. זאת היא לדעת חז“ל בתלמוד ע”ש. ונחלקו בזה שלשה דיעות אצל חכמינוהראשונים. האחד ר' אברהם הנשיא המובא במ“ע פכ”ג מתחיל מנין השטרות משנת ג“את”ן לב“ע. הראב”ד (בקבלתו אומר ובאותו הזמן (ג“א תמ”ט) נפטר עזרה הסופרוחזומ' ונסתלקה נבואה מישראל ונעשה כו' הנס הגדול ע"י שמעון הצדיק והדבריםמעורבבים) ור“י הישראלי והכפתור ופרח מתחילים מג”א תמ“ט ובעל הצ”ד ז“למתחילים למנות מג”א תמ“ח. והקראים והקאפטים שבמצרים מונים מג”א תמ“ז. והדברים עתיקים וארוכים. וכשאני לעצמי מה אני צריך להביא ממרחק עדים וראיהאחרי שעיני רואות ואזני שומעות פה בכל ארץ התימן עד היום הזה שמונים רקלשטרות אף בכתובות וגיטין וכל ספרי כתיבת יד ספריהם העתיקות (חדשים גםישנים) ולא נפסק מהם המנין הזה מאז שהתחילו בו ושנת ה' אלפים תרי”ט לב“עשהייתי פה מנאו הם שני אלפים ומאה ושבעים לשטרות סימן לדבר בקעלגולגלת. וכן בלוח השנים שבידי מעיר העתיקה קוגין (במלבר הודו) משנת התרי”חכתב בה התרי“ח לב”ע היא שנת בקס“ט לשטרות ר”ל ב“א ומאה וששים ותשע והם שניעדים נאמנים ויהי' לפ”ז היא התחלת המנין משנת ג“א ד' מאות וחמשים (ג“א ת”ן) לב”ע צא וחשוב וכן הדעת נותנת כי תחלת מלכות אליכסנדר היה בשנת ג“א תמ”בועל פי הרוב לא מלך ביום ר“ה רק באמצע השנה ואותה השנה לא יעלה במנין כימתחלה היינו מונין מניסן מנינן (וכן כשהיו מונין ליציאת מצרים היה כל ר"הניסן כמפורש בקרא וכידוע) ולמלכי אומה”ע מתשרי מנינן. והיה לפי“ז התחלתמנין מלכותו מג”א תמ“ג. ושית שנין דמלכו בעילם דלא קא חשיב כמ”ש שם ונשלמובתמ“ט שאז בא לירושלם והבטיחוהו להתחיל מנין השנים מאותו השנה לזכרון בואולירושלם לזכר עולם (ראה הלאה). ומסתמא לא התחילו רק בהגיע ר”ה שאז העבירוקול לכתוב בכל השטרות “שנה ראשונה” כי לא יתחילו באמצע השנה שאז יהיו כלהשטרות מעורבבים זה כה וזה כה ויתעותו הדינים ויתקלקלו הזמנים עפ“י דיןהנז' שלמלכי אומ”ה מתשרי מנינן. ולפי“ז התחילו מנין השטרות (שהוא למלכותיונים) מתשרי שנת ג”א ת“ן לב”ע תחת אשר מתחלה מנו כל השנים מניסן ביןליציאת מצרים בין למלכי ישראל וכן מוכח מהכתובים (זכריה ט') צום הרביעי כו' ועי' בר“ה ד' בפלוגתא דר”י ור' עקיבא ופשוט. ולפי זה היתה שנת ה' אלפיםשנ“ב לב”ע שנת אלף תתק“ג לשטרות לא תתק”ד כאשר חשב הרב בצ“ד. ומ”ש שם שקודםלזה היו מונים ליציאת מצרים ולשנות המלכים ולא מצינו שמנו לבריאת העולם (וגם למאמר חז“ל בפ”ק דע"ז במתניתא תנו אחר ד' אלפים ומאתים ושלשים ואחתשנה לבריאת עולם אם יאמר אדם כו‘. לא שת לבו כי חלקת לשון האדומי משכהולדעתו אם כי לא אבה שמוע לו שלא הי’ ידוע בישראל מנין שנות הבריאה עד אחרזמן הגאונים?) ואם אמנם כן הוא שמעת התחילו למנות למלכות יונים שהוא מניןהשטרות כמעט עזבו מנין שנות הבריאה ויציאת מצרים ולא ידעוהו רק הרבניםוהסופרים וכמו שכ' שם ד' ט' א' מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבןהבית ופירש“י שם: והבא למנות סדר חכמים וחייהם כו' ימנה לחורבן מעכשיו כךוכך שנים לחורבן הבית. וכן הי' מנהג הסופרים הקדמונים וכאשר הראיתיך למעלה (במצרים) מה שכתב על ספרי ר' משה בן אשר” נכתב לקץ שמונה מאות ועשרים ושבעשנים לחורבן הבית השני כו‘. ושם בדף י’ אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלאלמלכי יונים. וכן אנחנו רואים ומוצאים מטבעות כסף עתיקות ליהודים מפותחותאותיות שומרונית (ליבונאי) ורראיתי כמה מהם מצד אחד אלעזר הכהן ומצד השנישמעון הכהן גם יהודה הכהן הגדול שנת ב' או ג' ד' (כי כמה מהם ראיתי באופניםשונים) “לחירות ציון או לגאולת ישראל או לחירות ישראל” או לגאולת ירושלם" אשר לפי הנראה המה המכביים בעת פרקו מעליהם עול היונים (ובמ"א כתבתי באופןאחר) אבל לא ארכו ימי שלותם וחזרו לעבודתם. ובמנין ספירות השטרות נראה שלאפסקה המנהג שהחזיקו בה למנות למלכי יונים שיהיו כל השטרות עולים למנין אחדוהיו כותבים כך וכך לשטרות (לא למלכות יון) כמו שמצאנו בספרי הקדמוניםובדברי חז“ל בכמה מקומות וכאשר הוא עוד היום בכל ארץ התימן כנז'. אבל מיהגיד להם שקודם לזה לא ידעו שנות הבריאה בזמן שלא היה להם מלכים מיהודהומישראל (ואף בזמן המלכים וישראל יושבים על אדמתם היו צריכים לדעת שנותהבריאה למנין השמיטות והיובלות והמולדות לחגים ולמועדים) ואתה תחזה ליוסףבן מתתיהו בספרו הקטון קדמות היהודים נגד אפיון בפ”ב וז“ל “ועד נאמןאליכסנדר מוקדן כשרצה לשום צלמו במקדש לזכרון בואו לירושלם ואנחנו מנענואותו אבל אמרנו לו כו' נעשה לך שתי זכרונות האחת שנניח חשבון בריאת העולםונחשוב לזמנך והשנית שכל הכהנים הנולדים בשנה הזאת יקראו אליכסנדרוסים” הלא דעת שפתיו ברור מללו שקודם לזה היו מונים לבריאת העולם ומשנת בואולירושלם הבטיחוהו לו לזכרון עולם לחשוב לשמו. ועתה עוד מי יש לו פה לאמרכמש”כ שם “והראב”ד והרדי“א כו' ואחרים זולתם שהכה”ג נדר למלך שמיום ההואוהלאה יתחילו למנות מספר השנים למנין שטרותיהם מביאתו שמה“. ואמר מ”עבהלצתו “ואעבור והנה איננו לא בפ”ק דר“ה כו' ולא בפ”ק כו‘. גם היוסיפוןלרומים כו’ לא זכר מזה כל מאומה. ועתה ראו נא זרוע כחהמאמר 115 המפורסם לא ראינו אינו ראיה (אשר החכם הזה רגיל תמיד לבטל דעת חז"ל בלא ראינו) ואת אשר הרחיק בזרועהנהו קרוב ונראה לעין כל רואה ביוסף בן מתתיהו הנז‘. ולזה אמרו חז“ל שיתאשנין דמלכו בעילם לא קא חשיב”. אשר החכם הנז’ בדח בה והודח והוא נכון מאד. יען כי לא הבטיחוהו כן רק בעת בואו וכבש ירושלם שאז עשו לו יום הזכרון הזהכנז' וזה היה אחד הששה שנים למלכו בעילם ואתפלא על הרב בצ“ד אשר נהירין לי' שבילי דרקיע ודארעא וכל ימות עולם נגלו לפניו וחושב חשבונות רבות ובמקוםהזה קצרה ידו למשוך בשבט סופר ולדקדק בחשבונו? ההוא אמר “מ”מ תדע כפי מהשהתבאר כו' ומדברי הרמב”ם ז“ל כו' ומקבלת הראב”ד כו' כולם יעידון יגידוןשתחילת מנין השטרות היא משנת ג' אלפים ת' מ' ח' שהוא אלף ליציאת מצרים ושנתארבעים לתחילת בנין בית שני וש' פ' שנים קודם חורבנו באופן שהתברר לנו ששנהזו שהוא חמשת אלפים וש' נ' ב' היא שנת אלף ת' ת' ק' ד' לשטרות" עכ“ל. הנה נתן לנו סימן בתוך סימן ועקבות חשבונו לא נודעו. כי אם נסיר ג' אלפיםתמ”ז (אשר מבריאת העולם עד זמן ג“א תמ”ח שממנה התחילו למנות לשטרות לדעתו) מסך ה' אלפים שנ“ב לבריאת עולם השנה דעמד בה ישאר לנו אלף תתק”ה למניןהשטרות לחשבונו והוא אמר אלף תתק"ד. אבל באמת אמרו בקבלת הראב“ד והרב כפתור ופרח שתחלת מניןהשטרות הוא משנת ג”א תמ“ט. וכן נכון בחשבון כי חורבן הבית הי' (לדעת רבים) בשנת ג”א תתכ“ח חסר ע' ק' ב' לד' אלפים לב”ע הסר מהם ש“פ שנים לאחור כמ”שחז“ל שהתפשטה מלכות יון על ישראל קודם החורבן (הוא השנה שבא אליכסנדר מוקדןלירושלם) ישאר ג”א תמ“ח קודם מנין השטרות והתחילו למנות מג”א תמ“ט ששנההזאת תמ”ט מנו שנה ראשונה לשטרות. אבל הרב בצ“ד חשב לאחור ולא לפנים שהתחילחשבונו משנת הארבעים לתחילת בנין בית שני (כמ“ש חז”ל ל"ד שנה הפני הביתמלכות פרס ושית שנין דמלכו יונים בעולם דלא קא חשיב) ובנין הבית היה בשנתג”א ת“ח ונשלמו הארבעים תמ”ז שכן דקדוק לומר “ושנת ארבעים לתחילת בנין ביתשני” והתחילו מנין השטרות מתמ“ח אבל ארכבה אחרי רכשא כי הדר כתב תוך כדידבור “וש”פ שנה קודם חורבנו” כו' ולפי חשבון זה יתחיל המנין מתמ“ט כאמורובאמת כתבו התוס' ע”ז ט' ב' ד“ה האי “ובשנת ארבעים ואחד (לבנין הבית) התחילו למנות למלכות יון” ע”ש כי נכונים דבריהם. ועתה לך עמי אל מקום אחר ואראך שהרמב“ם ז”ל מתחיל חשבוןהשטרות משנת ג“א ת”ן ליצירה (ולא כאשר העיד עליו הרב בצ“ד מתמ”ח) כי בפ“ודשביעית אומר נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחילתה משנה שאחרהחורבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות אותה השנה מוצאישביעית היתה כו'. ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ומאה ושבע לחורבן שהיא פ”זואלף וד' מאות למנין שטרות שהיא ל“ו ותת”ק וד' אלפים ליצירה היא שנת השמיטהוכו' “. צא וחשוב מזה שהרמב”ם מתחיל מנין השטרות מג“א ת”ן כי אם נסיר אלףתפ“ז לשטרי מד”א תתקל“ו ליצירה ישאר לנו ג”א תמ“ט שהם השנים העברו מיצירהעד מנין השטרות והמנין לשטרות התחיל מת”ן שנה שאחריה. וכן כ' בסו' פ י“אמקדה”ח “ליל חמישי שיומו יום שלישי לחדש ניסן משנה זו שהיא שנת י”ז ממחזורר“ס שהיא תתקל”ח וד“א ליצירה שהיא שנת תפ”ט ואלף לשטרות שהיא שנת ק“ט ואלףלחורבן בית שני וזו היא שאנו קורין אותה שנת העיקור בחשבון זהעכ”ל 116 וזה כמנהג אחינו בני תימן עדהיום וברור שהרמב“ם ובני תימן מנו שנותיהם כאחת כי הריצו אגרותיהם זה לזהוהם כותבים בראש אגרותיהם זמן השטרות ובודאי עמדו למנין על הדין ועל האמת. ולפי זה היתה שנת השנ”ב (של הרב צ"ד) אלף תתק"ג לשטרות. ואשוב אתפלא על הצ“ד איך אמר שלהרמב”ם היא אלף תתק“ד? מארידאברהם כלפי לאי אם לפי חשבונו שהמנין מתחיל מתמ”ח הי' צ“ל אלף תתק”ה. ואםלפי חשבון הרמב“ם הנז' היה צ”ל אלף תתק“ג אבל תתק”ד לא שמענו רק לפי החשבוןשל הראב“ד והכפתור ופרח שמתחיל מתמ”ט. אבל מעט זכות יש לי ללמוד ולצדד על הרב צ“ד שחשב א' תתק”ד (ולא אתתק"ג) בהרמב“ם ולא אתתק”ה לפי חשבונו והוא מאמר רב פפא (ע"ז ט' א') אי טעי חנא ולא ידע פרטי כמה הוי (היחידות שאחר חורבן בית שני) לשיילי' לספרא כמה כתב (למנין השטרות) ונטפי עלייהו עשרין שנין (מחשבין ש"פ עד ח' שלפני החורבן) ומשכח לי' לחומרייהו כו‘. ואי טעי ספרא לישיילי’ לתנא כמהחשיב ונבצר מנייהו עשרין שנין כו‘. וכן עוד שם לענין שני אלפים תורה שנחסרמנין עקב מהחורבן עד סוף ד“א ע”ש. אשר הכלל היוצא ממאמר הגלוי הזה שלעולםצריך שיהיו מספר היחידות (הנוסף על המאות והאלפים שבמנין השטרות ובמניןהחורבן) שוין ואם יש ביחידות שלאחר החורבן מספר ד’ יחידות צריך לחשוב כן גםבמנין השטרות וכן חמש חמש מאחד עד עשר וכן להיפך. והנה שנת ה' אלפים שנ“בליצירה (שכתב הצ"ד) היתה אלף ותקכ”ד לחורבן שבית שני שנחרב שנת ג“א התכ”חתחבר אלף תתקכ“ד עפ ג”א תתכ“ח יוצא לך ה' אלפים שנ”ב אבל אם יחשוב התחלתמנין השטרות מג“א תמ”ח יהי' שנת השנ“ב אלף ותתק”ה כאשר כבר חשבנו למעלהויהי' זה ד' וזה ה' וכן אם יחשוב מג“א תן יוצא שנת השנ”ב ליצירה אלף ותתק“גלשטרי ויהי' זה ג' או ד' ולא בא לעמק השוה עד שסתם חשבונו אלף ותתק”ד שיהיהשוה לשנות החורבן אלף תקכ“ד משנת ג”א תתכ"ח כנז' וזה מנגד לחשבונייעמוד. אולם לא עלי תלונתך כי אם על הרמב“ם ז”ל שחשב שנת ד' אלפיםתתקל“ו ליצירה היא אלף וק”ז לחורבן שהוא אלף ותפ“ז לשטרות (פ"י משביעית) (וכן בפי“א מקדה”ח ד“א תתקל”ח ליצירה היא אלף תפ“ט לשטרות ואלף ק”טלחורבן). ולפי החשבון שהחורבן הי' בשנת ג”א תתכ“ח היה ד' אלפים תתקל”וליצירה שנת אלף וק“ח לחורבן ואלף תפ”ז לשטרות שלא לפי הכלל של ר“פ. ונאמרלו משה טעית? או מה נעשה לאחינו בני תימן אשר שמעתי אצלם בביהכ”נ בעירהבירה צנעא (Zanah) (היא אוזל) שהחזן הכריז בקולבכי ונהי אחרי כבה הנרות בליל תשעה באב שנת התרי“ט ליצירה שהם מנו שנה זובק”ע לשטרות שני אלפים ומאה ושבעים כנז' “הלילה הזאת היא שני אלפים ושנימאות ותשעים לחורבן בית ראשון ואלף ושבע מאות ותשעים לחורבן ב”ש“! (ראה שמהבצנעא) ולפי חשבון הנז' היה שנת התרי”ט ליצירה שנת אלף ושבעה מאות ואחדותשעים לחורבן בית שני אבל לא על הרמב“ם ובני תימן בלבד עותה החשבון הזה כיאם על כל הלוחות הנפוצות בישראל אשר בראשיתם דברי הימים (קראניק) מאת כלפרשת העבר. וראו שמה משנת ה' אלפים כת”ר ליצירה נרשם “1791 לחורבן בית שניתובב”א“. וע”ז הדרך כל השנים לפניו ולאחריו עד השנה הזאת (ה“א תרכ”ה). ולחשבון הנז' שהחורבן היה בשנת ג“א תתכ”ח ליצירה יהיה שנת ה' אלפים כת"ר (1792 לחורבן בית שני) וכולנו טעינו בשנה אחת? ואחרי ראותך כל זה תחזק לבבך והט אזניך עוד לדבר הזה ופקחנא עיניך וראה בתוס' ע“ז ט' ב' ד”ה האי מאן כו' דבשנת תכ“א לבנינו חרב הביתכדמוכח הסוגיא בהדיא בעירובין י”ב כו' וגם רש“י פי' שם כן וגם הרשב”ם אומרדבודאי בשנת תכ“א חרב הבית כו' והתנא מונה אותם בהדי שני דקם ביתא ולא עםשנות החורבן כו' ע”ש. וכן כתב הרמב“ן ז”ל בדרשותיו “בשנת תכ”א גלו" ולפי זהנחרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ“ט ליצירה והתחילו למנות שנה ראשונה לחורבןמשנה שאחריה שהיא ג”א תת“ל ליצירה (כמשפט) הוסיף עליהם אלף תש”נ יוצא לךה“א כת”ר ליצירה היא השנה הזאת ככתוב בכל הלוחות וכמו שהכריזו בליל תשעהאב. אבל מה יושיענו זאת להרמב“ם ז”ל שהוא כתב בפירוש בפרק ו' דשבועות ות“ב שנה עמד הבית (והיה זה ג“א תתכ”ח ליצירה) ואף עפי”כ חשב שנתד“א תתקל”ו ליצירה היא שנת אלף וק“ז לחורבן וצ”ל לחשבון הנז' אלף וק“חלחורבן (וגם לא יהיה מספר היחידות שוה לשטרות שהיתה אלף תפ“ז לדעתן כמ”ששם). ועוד לבי נוקפי שגם התוס' שם אח”כ מגמגמים בדבר זה שבתכ“א חרב הביתושדו בה נרגא שהוא נגד הסוגיא דע”ז שם (ובסוגיא דעירובין הגיהו גרסה אחרתע"ש) וגם הרא“ש שם אחרי הוכיח מתחילה שבתכ”א חרב הבית חזר בו לגמרי ופסקלהלכה שבתכ“א חרב ע”ש ומה נענה אבתרייהו? ואולם! אתה תחזה שכבר עמד על זההרב בדרישה חו“מ סי' ס”ז עיין שם. והעולה מדבריושחשבון התלמוד הוא ליצירת אדם הראשון (שהוא מולד וי“ד וכמש”ב הרמב“ם מפורששם מקודם ומאימתי התחילו למנות כו' נמצאת אומר בשנת שלש ות”ק ואלפים ליצירהמר“ה מאחר מולד אדה”ר שהיא שנה שניה ליצירה כו') והם כלים ד“א תתקל”ה ומ“שאח”כ תתקל“ו הוא לחשבון היצירה שאנו רגילין לחשוב ממולד בהר”ד שמקדימין שנהאחת (והעולה מתוך פלפולו הגדול של הגאון בתומים שם שחשבון הבית הוא מניסןכמו מיציאת מצרים ומלכי ישראל (ככתוב מפורש במקרא מלכים) ומנין השמיטיןוהיובלות ובריאת העולם הוא מתשרי ולפעמים שנה אחת חשבינן לכאן ולכאן). והגר“א מווילנא ז”ל אסברא לן שגם חשבוננו הוא מיצירת אדה“ר שהוא מולד וי”דומה שאנו חושבים מבהר“ד לא מפני הד' ימים שנתלו המאורות קודם בריאתו (שזהדוחק באמת) אבל מפני שבשנת המבול לא שמשו המאורות וצריך להוסיף ד”ח תתע“ולענין המולדות שנה אחת כמשפט אבל למנין השנים עולה יפה. עכ”פ דברי הרמב“םוחשבונו צדקו גם יחד שנות היצירה והשטרות והחורבן כאשר כתב מפורש בשתיהמקומות. ומדבריו למדנו שתחילת מנין השטרות הוא משנת ג' אלפים תת”ל ליצירהלחשבונינו ואז יתקיים בידינו כללא דרב פפא. ואף שבאמת (לדעת הרמב“ם והרא”ש) נחרב הבית בשנת ת“כ לבנינו וצריך לחשוב מג”א תתכ“ט אבל זה לחשבון התלמודלמולד וי”ד ולחשבוננו שהוא מברה“ד אנו צריכין להוסיף שנה כנז' ולפי זה היתהשנת ה”א שנ“ב ליצירה שנת אלף תתק”ג לשטרות (לא תתק“ד כהרב צ”ד) ושנת אלףותקכ“ג לחורבן הבית ת”ו. והשנה הזאת ה' אלפים תרכ“ה ליצירה היא שנת שניאלפים מאה וששה ושבעים לשטרות (כמו שמונין היום בתימן) ואלף ושבע מאות וששהותשעים לחורבן בית שני דחמיר לן. תתכונן ותבנה ועינינו תראינה בשוב אליהכבוד השכינה בב”א. הנה הלאיתיך אחי! לבקש לך חשבונות רבות למען תתי לך רוחבין עדר לעדר שתשכח מעט כל התלאות אשר קראת עד כה ותחלוף כח לראות ולשמועעוד את אשר לא פללת. ואחרי תראני שבתי לשלום בריא אולם תברך שהחיינו ומחיההמתים. ל. נסיעה על הרי חאראז. – מחזה עיר האגרה (Hagara) עתה נשובה לדרכנו הלאה. הפלך הזה שהיא כמהלך שלשה ימיםהרים גבנונים ותלתלים. הענן יכסם תמיד כלבוש וערפל חתולתם. עליהם וביניהםערים וכפרים רבים ולממשלת חסד ורחמים יחשב. גם גויי הארץ לא ירעו ולאישחיתו היהודים בחוזק יד בגלוי ועלילות ברשע כי צריכים המה להם למלאכתםופועל כפיהם והיהודים נעתרים להם ונוחים לסבול משאם וטרחם ועבודתם. גם יראתהמלך אל מוקרימי עליהם בפקודתו בלי לחמוס ולגזול היהודים היושבים לבטח אתםונושאים בעול עבודת המלך בארץ מגוריהם. ובכל זאת ספרו לי שזה ימים אחדיםנאבדו שם שני יהודים רוכלים שסבבו על הכפרים והרגישו בהם שיש להם מעותבתיקם והרגום והחביאום ולא נודע עד היום כי מה שנעשה בסתר אין דורש ואיןמבקש. השנה הזאת הרעב חזק בכל הארץ כי לא היה גשם. גם שתי שנים מקודם אךמעט מזעיר מטר היה עד כי גם מעיני מים יבשו. על כן אל תתמהו אם באיזה עירותנשאתי חרפת רעב וצמאון מים. ועל כולם גברה עתה העניות גם מעול משא מלךושרים ושואלים לחם הולכים מגבול לגבול את אשר לא היה לפנים ביהודים בארץהזאת. ה' ירחם. מליצי רעי! אחת אשאלכם מי האיש הירא ורך הלבב? אל יעבורעמדי מפה והלאה בתלאות העצומות והנוראות פן ירך לבבכם ופן בדמעי עיניכםתמסו את לבבי גם את ספרי. רק האיש אשר לבבו כלב הארי ועיניו כנחושה לא יחתולא יחוש מפני כל הוא ילך עמי. נעלה ונרד על ההרים בין המצרים ועד השבריםונשרט את עורינו ובשרינו באבני המעמסה אשר על דרכנו זאת ואשר תפגרו ללכתשבו נא בזה. הוחילו עד אשר נשוב אליכם לשלום בעזה"י מקצה תשעהירחים. יום ט“ו בשבט קמנו השכם כשתי שעות קודם אור בוקר וסעדנולבבינו (אני והמשרת הנז') לחם חטה חמה בחמאה מבושלת אשר הכינו לנו עם שתיהמשקה הקאהווא לרויה. ובעל הבית איש חסיד ר' יחיא עומיסי עומד עלי מצוה לאמר “סעוד לבך חכם! כי רב ממך הדרך” גם צדה נתן ביד סעיד המשרת. אחר אכלנוושתינו סעיד לקח על כתיפו ילקוט עור אשר מלאתיה ספרים בגדים טלית ותפליןוצרכי נסיעתי גם צרור כספי נתתי בחיקו ואני אך מקלי בידי ונעלי ברגליוהלכנו. אור הירח לנוגה לנו ממולינו ובעל הבית יחי' ובניו ואהובים נכבדיםהולכים עמי ללויני עד רגלי ההר ולתמוך בידי בל ימוטו פעמי בארחות עקלקלותבסתר ההר בין אבני נגף וצורי מכשול חרולים ודרדרים אשר מאז לא דרכה רגלינתיבות כאלה. בכל צעד ושעל דמיתי נופל לשוחה עמוקה. אז זכרתי דרכי ציוןהאבלות לדרך המלך ואורח מישור. סעיד ממהר לפני עם משא חמור על כתיפו באיןכושל בלי ליאות כהולך על רצפת בהט ושש. ברגלי ההר ברכוני המלוים כי מלאכיויצוה לך וגומר כו' ויצוו עלי את המשרת וישובו לביתם כי קרבה זמן התפלה. ירדנו אל העמק אין מישור לפנינו אך גבעה רמה מתנשאת לעומתינו ועלינובמשעולים מפולתלים עד האיר לנו פני המזרח. עמדנו בצד הדרך להניח תפיליןוסעיד ירט בדרך להתפלל בהליכה כהרגלו עד נבוא עד הראש ושם נפוש עד מעט. בהגיע עד הראש אשר פללתי כי בשמים היא ועוד אחר רם ונשא וגבה מאד ורגלי כברבצקו. חום היום החלה להכות על קדקדי התחננתי לפניו לסור מן המסילה תחת צלסלע כבד לנוח. ישבנו וסעדנו לבבינו ועיני משוטטות על ההרים סביבותי ובקעיהעמקים כולו מדבר שמם צחיח סלע. אך בראשי ההרים למרחוק נראים ערי מבצרגדולים ועצומים גם כפרים ופרזים וירק דשא אלונים וזרעונים ושדי תבואותסביבותם. אחרי הרגעי שמנו פעמינו לדרכנו. שבעה הרים סבבנו עולים ויורדים עדהגיענו אחר הצהרים להר חאַראַז (Charas). שם מבנהעיר גדולה ובצורה בראש מרום הר הרים האַגאַראַ שמה וחוצה לה ברחוק כשלשמאות רגל בסולם ההר עיר היהודים. דלתי הבנינים דחוקים אחת אל אחת כנקריצורים והמשעולים צרים מפולתלים ובחשכה יתהלכו. צבורי אשפתות מלאה חלאה אךרוח צח מעל כל שפאים ההרים והעמקים עטופי בר ישיב עלימו להפיח רוח חיים. פהכששים בתי אבות יהודים וביהכ”נ קטנה אשר לא תכיל מספר מעט האנשים. פתחוהלפני לסור אליה ונסור. רבצתי על יריעות קש ועורות עזים הפרושות על הארץבמושב הזקנים. אחר שעה הביאו לנו מי קליפת הקאהווא עם רקיקי פת דוחן להשיברוחינו ותחי נפשי. מארי יחיא חֶבֶה נ“י חרש ברזל הוא המורה והשו”ב אישחכם בתורה וירא ה‘. ואיש יקר וחכם ר’ אהרן איש תם נ“י צורף בכסף הוא הנשיא. אחרי נוחי בא אלי מארי יחיא הנז' לביהכ”נ וברכני בשלום ובקש סליחתי בלייוכל להאריך עמדי כי נחוץ הוא למלאכתו בחנותו סמוכה לביהכ“נ. ירדתי לראותמעשהו והחנות מלאה גוים איכרים עומדים עליו למהר כלות מלאכתו קרדומותומחרשתות ומבהלים אותו. גם החנות הזאת לא נופלת היא מהחנות אשר ראיתי להרבהקודם וכמעשהו עת מנחת ערב התאספו כל העדה הק' הנמצאו בעיר לביהכ”נ לתפלתמנחה וערבית גם יחד. אחר התפלה והלמוד אספני מארי יחיא אל ביתו ולסעידהמשרת הביאו לבית נדיב אחר. סעדתי עמו גם שנתי ערבה לי בחדר העליון אשרהכין לי מצע וכסוי אחרי עיפות הדרך. למחרת בקשוני ללכת אתם לנחם אבלים בעירקרובה אליהם. כי כטיול נחשב להם מהלך שעות אחדים מעיר לעיר כמרחוב לרחוב. כן נאספו כמה אנשים נשים גם טף ממיודעי האבלים ונלכה לקרית אל עמיר על דרךעיר קטנה חירבה (Chirba) אשר גם בה מעט היהודיםונלוו אלינו. בקרבנו לעיר האבלים ומרחוק ראו את המנחמים יצאו נשים לקראתנשים וקול יללות מתופפות על לבביהן נשמעו משתי החוברות אשה אל אחותה קניםונהי על אשה זקנה שהלכה בדרך כל הארץ. אחרי ישבנו שקטה היללה. הביאוהקאהווא וכלי עשן המקטרת דרך בקבוק מים. ואחר אכלנו שם בצהרים וברכנובזימון וברכת האבל והרחמן כדין התלמוד. שם ראיתי ספר ישן נושן כ“י פירוש עלהתורה בלשון ערבי ועברי מעורב בו מחכם קדמון ר' ישעיה שמו. כך אמרו לי ואנילא ראיתיו כי חסר תחלתו וסופו ולא יכולתי לעמוד על זמן התחברו ומחברו. שםהספר בערבי “אל נור ואל צולם” (ר"ל האור והחשך) ובחפשי בו בהחפזי הנהוהנה למצוא מה חדש מצאתיו מרמז בפסוק “והרביתי אתו במאד מאד” _בראשית י”זכ‘) גימט’ מחמד אשר הרמב“ם ז”ל באגרת תימן מצר ודואג על הרמז הנבער הזהומרחיקו ומבטלו. והספר הזה נחשב אצלם טהור וקדוש אשר לא יכולתי להשיגו. המהחזרו לעירם טרם בא החרסה ואני כשלון ברכי לא נתנוני לקום ולנתי שמה. משחואת ארכובותי בחמאה ורחצתי רגלי העיפות ולמחרתו שבתי האגארה. פה ראיתי מנהג הכנסת בן שמונה לברית קדש. לא יקדמו קודםהצהרים עד אשר יאספו קרוביהם ומיודעיהם מעירות וכפרים הסמוכות. וכאשר טענתילהם מוישכם אברהם בבקר מלמד שזריזים מקדימין למצות השיבוני מבעצם היום הזהנמול אברהם וגו' ופשוטו של מקרא ומדרש חז“ל בעצומו של יום. בצהרים הובאהילד מחתל בשמיכה על אגן מקלעת תבן והניחוהו על המחצלת בארץ (בבית אביהילד) והסנדק לקחו אחרי הניחוהו על כסא קטון לאליהו הנביא זכור לטוב עלברכיו כפולות בשבתו לארץ והמוהל היושב ממולו פשק רגלי הילד ובמהירות מעשיידי אומן מל פרע ומצץ ומפזר אבק מרפא ורטיה והכל בישיבה למטה לארץ. יקוםויברך על ההדס ועל היין. כורת הברית והברכה להילד ולמולידיו בלשון ארמיתכמנהגם. ומזמרים שירי ברית שחוברו להם מאז. כל נעימות שירי זמירותיהם לשבתויו”ט לברית קדש חתונה הם עברי וערבי מעורבים. ורוב שיריהם מאיש אלקים קדושמאר סאלים אל שיבזי מעיר טעיז ועל דרך הסוד. כאשר עוד תראנו הלאהושיריו. ואכתוב גם בזה איזה משיריהם בלה“ק אשר ישוררו בהכנסת בר”ק כי ערביםלי ולא שמעתים עד כה. אך לכם לדעת כי לכל שיר וזמר יש להם ניגון מיוחד אשרידעוהו מאת שחברה לה יחד ואז ינעמו יותר לאזן שומעת: מר לי מיקשן, מר לי מדישן, הם ובני כושן, עולה תוך שושן, העשן מבשן מר לי מיקשן. יום אחשוב קצי לביאת גואלי, יתר לבבי לרוע מזלי, כמה איחל לצור פועלי ימחל עונותי וירפא מחלי, יגע בשטן ידין משפטן, גדל עם קטן מבטן בן יקטן. מר לי מיקשן. חתום צרור פשעי בחסדך סלח, הן שערי דמעה לפניך פתח, ופדה אסיר תקוה ועין לו פקח, ובנה לעיר קדשך ואליה שלח, משפט ארמונן שירת דוכנן מצב מעמדן קרבן בענן. מר לי מיקשן. יציץ מרי שיחי פרי טעמו כמן, ריחו כריח מור וריח קנמון, יטב כשור ומריא בשיח נאמן, דולה כל מעין יום בא אל מדין, מבין כל ענין בין קנין סוד מנין. מר לי מיקשן. אדון שלח אורך לנפש רחבה, ולעם אשר עובדים לך מאהבה, משתחוים נגדך בשירה ערבה, תכניע מוקשן נחש הכישן, עם עמקי לישן מקדשן הלבישן. מר לי מיקשן. לך נכספה נפשי לשחר ביתך, אראה הדר קדשך ואשיר עוזך, לראות שכינתך בקרב חיקך, בנין דבירך וגם היכלך מעשי ידי אומן, אל חי מתימן בין עם לא אלמן, תן סימן עת וזמן מר לי מיקשן. השיר הבא הזה מצאתי ראשי הבתים סימן ישר וסיגנונו להרב ר' ישראל נאגאר. ומצאתיו אצלם הבתים מהופכים ואני עשיתיו ישר לסימן ישראלוברוך היודע. גם ביאורו בצדו שמתי. יחרק של צר דולק 117 הלום לב הולם יום יום מעי דולק 118 קלם צר קלם 119 עמון ועמלק עילם גם יעלם יאכלוני כילק ירדתי פלאים בבית כלאים שומם אשב שבי נכלם דך נכלם 120 אעמוד לפני אויבי נאלם גם נאלם 121 עד אן צור משגבי יושלם צר יושלם שוב ושכון בקרבי און לבב נדכאים בשמך נקראים 122 ראה כי צר הכביד עולם עד עולם 123 ובפרך העביד כולם עד כלם 124 נתש והאביד אולם סוף אולם 125 אנה העלה רביד על צואר נשיאים. פה נמצא משפחת כהנים וגם הם מפליטת צנעא נקראים בית אלפינחס המתיחשים עצמם לזרע פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן. המנהג בכל הארץהזאת אשר בעש“ק ועל סעודת מצוה יפרשו שתי חלות מעיסתם. האחת ישרפו באורוהאחת יתנום לכהן ויאכלם בטהרתו ומברך אקב”ו על אכילת חלה. וכן ראיתי עלסעודת הברית הניחו לפני הכהן שתי ככרות על החלה שלו בירך על אכילת חלה ועלהשנית של חולין המוציא וחלק ממנו להמסובין היוצאים בברכתו כי המסובין לאיברכו המוציא לעצמם (כדין התלמוד) ומהחלה יאכל הוא והכהנים המסוביםעמו. בבית הכהן פינחס ממשפחה המיוחשת הזאת נתכבדתי ביום השבתאיש זקן עשיר ונכבד עם שלשה בנים זרע ברך ה‘. לעונג ולנחת הי’ לי יום השבת. וראיתי לכתוב גם פה איזה זמר לשבת ולמוצאי שבת ששמעתי פה יקר ונעיםמאד. השיר הזה ראשי בתיו סימן יהודה ואולי הוא ר' יהודה הלוי כי לו יאתה השיר הנפלא הזה. יקר יום השבת תגדיל בברית שלום וחיים קדשתו ויהי מבדיל בין ישראל לגוים האומרים אך דבר לשון לדמות ימיהם ליום קדשי אדום מקדים ליום ראשון עֲרָב מאחר ליום ששי תעתוע קדר ורשון איך בעלי האמת ישיא ידמו עדים לעדיים והמתים אל החיים ומה לשכניו המבקשים לעלות לכסא ממלכה מנוחת אלהים ואנשים ושם צוה את הברכה תחלה למקראי קדושים ממי בראשית נמשכה פרי מצותו עץ חיים בצלו נחיה בגוים דגולה בשמך מכהנת ושמך בידה למשענת היתה בחיקה מקננת ועל שולחנך מרננת שבעה במן מעדנת ועוד הותירה צנצנת מודעת זאת באיים ויצא לה שם בגוים הוסיף את ידך שנית לחדש מלוכה קדמונית להולכת קדורנית פזורה שמאלית וימנית והשיב כהונה אחורנית ובושה ערבית ויונית ונקדש במחנה הלוים שמך המחולל בגוים. וזאת למוצאי ש"ק וראשי בתיו סימן אברם (ואולי הוא לראב"ע כי גם לו יאתה). אם דרך מעמדי אתבונן קול שמועה אולי בא לי מבשר טוב משמיע ישועה בשביה אעבורה קול מגיד מחלתי איך באה הצפירה שהחריבה נותי הוסרתי מגבירה וימלוך בן אמתי ולעולם מעבידי בבלי אזן רצועה פעם שרתי ועשר פרעות פרועה רחק דודי ונעוה – לב השכין בחצרו ואני גולה במדוה – הנפש בעבורו לא אשאל אך אקוה עד עת בא דברו ישיב שבות נדודי ישית גפני נטועה – מטע קדש והסר ביתד התקועה מחמדי צר ישרם ועדי מחלצותי – מני יערם ויעדם 126 וארבה צעקותי – אל אל ושמו אקדם אך באמונת אבותי את מיעודי ועדי באת בברית ידועה את בנך עת תיסר תזכור לו השבועה. עוד אחת אציגה לפניך כי ישרה היא בעיני ושמתי לה מקום בזה. לדוד נדד שנה ידר מבת עיני חמק עבר והתעבר כי נשני ישב עמי באולמי אבל עתה שכן רומה ושוממה – עזבני שיחי ארים לנס שומרים הראיתם אנה פנה ידיד חנה – תוך משכני רק בקשתיו לא מצאתיו להפציר בו אולי יבא אל מסבו – יזבלני אתם ראו אם תמצאו לו אמרו כי חולת אהבה אני יושבה עד ירצני אם יתמהמה דוד רב עצמה לו אצפה עד קץ ימים הלעולם – יזניחני לו אתחנן עד יכונן בית מקדשי קול יקשיב ולי ישיב – אל מכוני הוא יפדה צאן מאיש לצון יחיש עלצון גם רצון יעטרני. לא. עיר מוצמאר (Meudmar). – מאנאכה. – ראיית פני הרב מארי יחיא אל קארא ני'. גם אחר השבת לא יכולתי לנסוע מפה והלאה עד יום הרביעיהלכתי לעיר מוצמאר הקרובה כשתי שעות. שם בערי היהודים כשלשים וחמשה בתיםוביהכ“נ. להם מורה ושו”ב איש ירא ה' מארי יוסף יהושע נ“י תופר נעלים ואשתומעבדת העורות כמנהגם. והנשיא איש יקר לוי אל חמדי. לו חנות בעיר הגויםמרכולת בשמים כו'. למחרת בנטות היום יצאנו לקבל פני הרב הגדול חסיד ועניומארי יחיא אל קארה אחיו ומשנהו של הרב הגדול האב”ד דק“ק צנעא הבירה וכל ארץהתימן. האדם הגדול הזה מגדולי היהודים בכל ארץ התימן איש מלא תורה וחכמהויראת ה' וענותנותו הגדולה עולה על כולנה. ומפני חמת המציק וכובד העתיםהוכרח לנוד ולנוע ממקומו אל הנוף הזה בין מכיריו ומיודעיו וביחוד מכון שבתוועזרתו בגלותו בבית האיש היקר והנכבד אשר שמעת תהלתו ר' יחיא עומיסי נ”יבק"ק גירואה הנז' המלמד שם תורה ויראת ה' לבניו האהובים יחיו. וכי נכבד הרבהזה ואהוב לכל יצאו נכבדי העיר הזאת והעיר מאנאכה לקדם פני כבודו בעברו דרךהנה. ויצאתי גם אנכי עם הנשיא לוי חמדי הנז' בתוך היוצאים. גם העיר הזאת יושבת בראש ההרים וירדנו בסתר ההר מזרחה עלדרך המלך (חשכת דרכי המלך בארצות הקדם כבר ידועים לכם ודרכי מדינה הפרואהופרועה הלזו עוד חושך ואפלה על כולנה) על יד דרך ישבנו על שני הצורים מצפיםלביאתו ויודעי דרך בואו ועינים למו לראות מרחוק כחיתו יער התקוממו כל רגעלראות הבאים מרחוק עד עת והנה אומרים דמות אורחים יהודים חמשה אנחנו רואיםיורדים ברגלם מצלע ההר אשר ממולינו ומארי יחיא ביניהם. המה ירדו מההרלנגדינו ואנחנו התנהלנו לאט לעומתם עדי נפגשנו יחד. הרב נ"י איש קומה ובעלצורה. זקנו החלה להתהפך לבן (אף כי צעיר לימים הוא כבן ארבעים וחמש שנה) ואשר לא נסה רגליו מנעוריו לדלג על ההרים אך עתה מצוקת הזמן הציקתהו לעזובאת ביתו לנוד ולנוע. ויהי גם הוא אץ ברגליו כאחד מהאורחה. רק משאו הניחו עלחמור אחד מהם (כי חמורו אשר היה לו לרכוב או למשא עת יסוב על ערי וכפריצנעא לשופטם שם כמנהגם זה מקרוב מת או נגנב) ומקלו בידו והמה גם משאם עלכתפם. בהודענו איש את אחיהו נאמנים היו נשיקות פינו וחבוקינו. גםלבבינו התאגדו והיו לאחדים. ונצעד לאט במהלה ההר הלוך ודבר בלי הרגשנו אבנינגף אשר נגפו רגלנו והיום רד מאד ולא הגענו עוד לעירנו. וסרנו מן המסילהלהתפלל מנחה במנין עשרה שהיו אתנו והלכנו לדרכנו אל מקום האיש היקר לוי אלחמדי הנשיא אשר נתכבד להביאו קורות ביתו והכין לנו ארוחה כמסת ידו. בלילהבני העיר כולם באו לבקרו ולהשתעשע בספורים ושמועות ממנו וממני ומלאו אתהבית ואנשי חסד נאספים ואיש כלי מקטרת הטובאק בידו עם בקבוקי קאהווא כמנהגםוהבית מלא עשן ושיחות שונות. רגלי הרב אשר בצקו במהלכו זה שלשה ימים משחווסכו בחמאה מבושלת (שימנה) בכח יד זמן רב לחזק עורקיו ובשרו. וכל אחד זוכהבמצוה. עד קרוב לחצות לילה פנו איש לביתו. אני והוא הלכנו לחדר משכבנולבדנו משתעשעים על ד“ת וספורים עד קרוב לעמוד השחר. כן עבר גם הש”ק יחדיוהיינו כתאומי בטן אחים מלידה ומהריון. יום ראשון בבוקר הוא חבש כתפו וישא את רגליו לדרכו אל העירגירואה בעלי בריתו ומכבדיו ואגרת מליצה יקרה נתן בידי לבד“צ דק”ק צנעא. ויעצני לבלתי אכנוס כעת לצנעא כי כבד הרעב וגם כי קם מלך חדש אשר עודעומדים מפניו בין פחד לתקוה ואמר לי צר לי עליך אחי כי באת בימים אלו אשראין בהם חפץ כי לא נוכל לכבדך. ונפרדנו בעצבון רוח. ואני ומשרתי הלכנו לשבתבפתח עינים על דרך עיר מאנאכה לפגוש שמה ידי“נ ר' יחיא עומיסי נ”י אשר באיבוא שמה לשוק יום ראשון. בפגשי האיש ובניו הולכים ברגלם אחר משא צמדחמורים מסחורות ידם עליתי עמהם לעיר היהודים (אצל העיר הגדולה מאנאכה (Manache) אל ביהכ“נ קטנה אצל איש נכבד מארי יחיאאל חמדי נ”י והוא עלה לחנותו אשר בעיר הגוים היושבת בראש מרום הר הרים הרגדולה ובצורה ושם בית ממלכה כעיר הבירה. פה כארבעים וחמשה בתי אבות יהודים שוכנים בטח בדד מחוץלחומת עיר הבצורה ושתי בתי כנסיות קטנות (מפני המחלוקות) והשני' בבית מאריצאליח יהודה נ"י. יושבי הערים הזאת מתפרנסים בכבוד ממלאכתם וסחר ידם כי יוםשוק גדול פה לכל הסביבות בכל יום ראשון וכפרים רבים סביב לה. ברדת היום וההמון מעטו עליתי לראות בהשוק את אחינו יושביהעיר והבאים ממקומות אחרים קרובים ורחוקים. דמות אחד להמה ומעשיהם תאומיםיתלכדו והם שבים ללכת איש לעירו ולביתו. זה משאו על כתבו נעלים ונאדות וכלמעשי עור זה מרכולתו פלפל קנה בשם ומחטים כו' וזה אתו מחרשתו וקרדומו מפעלידיו חרש ברזל הוא או טבעת כסף סגים משובץ באבני המקום (יאקיק יאמאן) אצעדהוצמיד צורף בכסף הוא. שם איש עשיר וחמורו טעון משאו סחורות בגדים שמלותחריטים ומעטפות וכל אורגת צמר גפן או חמור נושא כלי חרס פועל כפי בעליו אשרפי שנים במשאו על כתפו. הכרתים והכירוני. שם בקרתי בחנותו האיש הזקן שקנהחכמה ונשיא פנים זקנו יורד על פי מדותיו אשר לא רבים כדמותו ראיתי בארץהזאת אחרי יחיא אל חמדי נ"י גדול העיר. וכולם בוכים מפני חצי הרעב זה שנתיםומודים לה' כי לא כבדה אנחתם מתוקף הגלות אשר לאחיהם בצנעא וסביבותיה. אךהמה נמלטים אליהם לעזרה ויצר להם. פה ישבתי כבבית כלאים שני ימים כי לא היהלי אורחה וחברת יהודים ללכת עמהם צנעא לדרכי. לב. עלית הרי חימא. – לינת הדרך והגניבה. יום השלישי בבוקר קמנו השכם כי נקרו ויאתיו לרגלינו שני יהודים ואשה אחת הולכים עיר יאפיד (Jafid) בהריחימא אשר להם הוא מהלך יום מעלות השחר עד שתי שעות בלילה. אני אמרתי לבעלביתי הנז' רב ממני הדרך ללכת ברגלי ואשכור לי חמור לרכוב עליה והוא ומשרתיאמרו אך למותר הוא כי רוב מהדרך הזאת הרים תלולים גבעות עולם וחתחתים בלאוכל לרכוב ואיגע עוד לחמר אחר החמור ובארץ המישור אהיה אץ ברגלי כמוהם. גםפחדו פחד ולא גילו אזני שאין מניחים עוד ליהודי לרכוב שם כי עוד מעט מזהתמשול יד מלך קשה אשר תכבד ידו על היהודים. והגוים עזים ואכזרים. ואֵפת להםללכת ברגלי כי גם השקל יקר הי' עמדי וסעדתי לבי היטיב בארוחת הבוקר וצדהלדרך נתנו ביד משרתי סעיד עם אשר קניתי אני מהשוק מעט תמרים ודבש. והאורחיםאשר עמדי להם משא חמור קטון כמראה עז טעון סחורתם ומשא שני חמורים על שכמם. גם האשה סל גדול משא לעיפה על ראשה ורגליה יחפות בלי נעל. המה השכימו ועברולפנינו כי מיהרו ואני וסעיד התמהמהנו בין כה וכה והשמש עלתה כחצי מעלה. מיהרנו לרדוף אחריהם והמה ממהרים עלינו כי אחרו פעמיהם להוחיל עלי בלייוכלו להגיע לביתם עד הלילה. מנעלי אשר הבאתי עמי כבר בלו ואינם. ולהליכה כזאת יעצונילקנות נעלים כמנהג הארץ. משרתי אשר זאת מלאכתו הכין לי למדת רגלי עור מרובעכמדת כף הרגל וממנה לפניה שתי מיתרי עור העולות ונכנסות בין בוהן לאצבעומשם יפרד ומקיפים הרגל ונדבקות לעור העקב מאחוריה. רגלי אשר לא נסו באלהובשגם בלא בתי רגלים ולא נסכנו גלדי עורי לשחיקות מיתרי העור המדאיבות עדשפך דם הובאו כבסד תוך מנהלים האלה. עזבנו העיר ונרד בסתר ההר סביב הצוריםוהתלולים בעקלתון כי ההר מוצב כחומה דרך עוד לא עברתי וקרני השמש ביפעתעוזה יורו חציהם על פני ועיני נגד דרכינו מזרחה. כחצים שנונים דקרו עיניהרכות אף כי משחתים ומלאתים בפוך ויחרכו גם ראשי ידי ורגלי. שלש שעות ארכולנו עד ירדנו העמק. ומשם השתרע עוד גבעה רמה והלכנו בצלע ההר עולים ויורדיםבו. שממות עולם וחרדת אלקים רובצת על הגבעות והעמקים אשר עברנו עליהםערומים מכל צמח ועשבות הרים. אין קול אדם גם קול כנף לא נשמע רק קופיםגדולים וקטנים רוקדים על רוכסי ההרים ועולים על עצי הטאָם הבודדים אחת הנהוהנה לאכול מפרים ולהחסות בצלם. לא נגענום ולא נגעו בנו. וחברי הזהירנולבלתי גער בם לבל יעמדו להלחם נגדינו. עדי הגענו אל ארץ מישור ארץ זרועה ודמות כפרים ומרעה צאןועדרי עזים מהעברים על ראשי גבעות גבנונים. ונעבור בין גדרות צאן וקני דוחןהמבשלים פרימו ועל מבועי מים ותחת צאלים שדי חמד ועצי טאם (הם תפוחי יערקטנים וגרעין אבן גדול בתוכו). משממון לבבי ופחד נפשי לא הרגשתי עד כה בכאברגלי ועלף ארכובותי ולא הורדתי עיני על דם נגפת אצבעותי הנוזלים מביןהבהונות תחת מוסריהם. פה דמיתי לנוח תחת אחד השיחים ולחתול רגלי. כמעטשנפלתי וחברי אלצוני לקום באמרם פן יקראנו אסון במקום לא אימון הזה. והצהרים קרובה ועוד לא הגענו לחצי דרכנו ואיפה נלון. עוד כברת ארץ לפנינומקום מועד לכל הולכי דרך לסעוד שם ארוחת הצהרים ושם נפושה. לשוא התחננתילהם הניחוני עדי רגע והם עברו לפני עם הכבודה. גם משרתי הפחידני ואיראואקום לרדוף אחריהם. כשל כחי ועיני נוטפות אגלי דמע ודם וברכי כשלו. שבענפלתי וקמתי. רגזתי ושתקתי ואין נחת. והלכתי בחמת רוחי קודר. מורסי לבבינתקו מהתבונן עוד על צדי הדרכים ואנה אני בא לפי שאול או לפי פחת. השמשבחצי השמים ועוד לא הגיעו למקום המועדה להם (בסבתי) ורגזו עלי. עוד פסקורגליהם לרדוף גם החומר לא עצר כח לרדוף אחריהם ושמחתי. השמש מעלה אחת והננואצל חורבה בצלע הר על שן סלע. שני גמלים רועים סביב לה ואשה ערביאית צועקתלרעותה להשקות הגמלים. “לא זה המקום למרגוע” אמרו חברי “נטה מן הדרך במורדשם בית מנוח לנו ממכירנו”. סבבנו גדר קוצים בין חרולים כסוחים ובטנו אצלמערה מכפלה המלאה עשן וחלאה ואשה ערביאית מלקטת עצים וגללים לבער האש לעשותצליל לחם דוחן ולבשל קאהווא. שאלוה לפרוש מחצלת ורבצתי עליה. לא ידעתי נפשיאיפו אנכי וארכובותי נכפו ואין פושט דומו כאבן. סעיד הביא חמאה וימשחם בכחעדי נרדמתי ואישן. והמה מיהרו ויורידו מן החמור ובכליהם אשר הביאו בשלוקאהווא סעדו לבם. גם החמור ויעירוני לסעוד לבבי בהנמצא אתי רקיקי דוחן ודבשולמהר מהלכי. נסיתי רגלי לקום ואין איל גם לעמוד. בקשתים לשכור לי חמורלרכוב ויהי מה. ונפוצו הנה והנה מצאו אחד ואין משכיר ליהודי לרכוב פתוניויאכפוני לקום ללכת אחריהם לאט אולי נמצא חמור בדרך מהלכנו מאנשים הבאיםמהשוק הקרוב וישכרו מהם בכסף ובתחנונים. בכל כחי קמתי ומשרתי מנהלני אטוחברי אצים ללכת. אחרי עלינו הר קטון וירדנו בקעה מצאו גוי (לא אימון בו) אשר נאות לבקשתם (שלא כדת) להרכיבני על חמורו אשר רכב עליו במחצית השקל (שכרו ליום תמים) עבור שלש שעות. הרכיבוני ובעלו מחמר אחרי בבושת פניםלמטה. פגענו עוברים ושבים וגערו בו על הנבלה שעשה. אך משרתי עובר לפניומתחנן לפניהם כי חולה אנכי ואומר בקול קורא לפני “עללא ראייאק” ברשותך. אםכה יאמר וירחמו ועברו להם. פה מישור נחמד ארץ פוריה וענפה עצי קאהווא לרובשתולים על פלגים יבלי מים שוטפים נוזלים מירכתי ההרים ונאספים ליאורים תחתרגלינו. כי פנה היום הננו עוד בין הרים גבוהים אשר ראשם מגיעהשמימה והשמש נטה לערוב. פה מקום שוק גדול ליום הרביעי מהמתאספים מעריוכפרי ההרים וסביבותיהם. שלשה וארבעה טורי חנויות (בתבנית אשר הראיתיכםלמעלה) מאבנים עצים וקוצים אחת הנה ואחת הנה והנם שממים מאין יושב בהם זולתיום השוק. ושלשה ארבעה בתים כדמותם בצלע ההר מערות ונקרות צורים שדרותאבנים בלי חומר וטיח ומקורות בקנים פתחיהם בגובה חצי קומת איש גם ארובהאָין ואנשים בה מעט רק מלון אורחים ומבשל קאהווא. פה עמד החמור ויורידוניאצל מערת המלון תחת גדר הדחויה. מפה עולים במעלות הר הרים גבוהים ועצומים מהלך שלש ארבעשעות עד עיר יאפיד שם בית האנשים אשר עמדי. המה הבטיחוני כי אין עוד פחדלעיני להשאר ללון פה עם סעיד משרתי וכי לא אוכל לעלות עמהם בלילה ולמחרירדו יהודים מכל הסביבה להשוק ואשתעשעה עמהם וישלחוני לאחת מהערים הקרובות. אף רגזו וכעסו עלי כי לולא התמהמהו עבורי כי עתה כבר קרבו לביתם. ועתהנחוצים הם ללכת לילה. ומי יודע אם יפתחו להם שערי עיר חימה לעבור דרך עליהםלעיר היהודים אם לא ישחדו השוערים ובתחנונים גדולים ולא יכולתי לעקבם. ובקשו מבעל המלון לשום עלי עין לחומלה כי גר אנכי וגם אשלם במיטב (וזאת היהלתבוסה) ופנו עורף ויברחו מעלי ואינם. אני וסעיד נשארנו לבדנו והוא אף כימילדי הארץ הוא אבל לא בא עוד בדרך הזה כי עודנו נער גם עיף ויגע וירא. ביןכה וכה ויהי ערב. פרשו לנו יריעות קש בחוץ ונאכל (בלא אור נר) מאשר הצטידנוובשל לנו קאהווא ומשח רגלי בחמאה מבושלת אבל לא יכולתי עמוד. אנשי המקוםואורחים נאספו עלי בראותם גר מארץ אחרת אשר לא ראו מימיהם כי לא עבר זרבתוכם. השק של עור עם כלי אשר הי' על שכם משרתי שמתי בין צדי שנינו מפחדבלילות והנאספים מביטים עלי ועל כלי בעינים לטושות. כבדנו אותם בקאהוואותמרים קבלו בשמחה והלכו להם. אך זה יוצא וזה בא וכמרגלים נדמו לי. ואמרתילסעיד עת לפקוח עין. טרם שכחנו בא בעל המלון ואמר לנו “השמרו בנפשיכם ואלתניחו כליכם אצליכם בחוץ פן גם ראשכם תחייבו ובתוך הבית אין לנו מקום ללוןרק לי ולאשתי ולבני. אך בצד ביתי עוד מערה אשר שם מונח גם כלי גם כלי שאראורחים וסוחרים. על כן עצתי אמונה לתת גם כליכם על ידי תוך החדר הזה ואתםתשנו אצל הפתח מבחוץ”. ותיטב עצתו בעיני סעיד ויעש כן. אנכי באין איל נפלתי כשדוד ושנתי ערבה לי תחת רקיע השמיםבאויר חפשי. מתוקה היתה שנתי אחר עבודת היום הזה. ומשרתי גם הוא עיפה נפשוותרדמת אלהים נפלה עליו שכב וירדם. אחר חצות לילה שמעתי קול מתהליך סביבלהמערה וקראתי לסעיד ואין מקיץ והמהלכים דמו. ואנכי פחדתי גם לא יכולתילקום ושכבתי. כאור בוקר הקימותי למשרתי להביא לי הטלית ותפילין להתפלל בטרםיקומו אנשי המקום. ויהי הוא קם וקרא לבעל המלון לפתוח דלת המערה שהי' המנעול אתו ונכנס לפנים לקחת השק עם כלינו ואינם! ויחפשו כה וכה ופתאוםהתפחד בעל המלון וצעק הה! הנה חור בקיר ושודדי לילה באו במחתרת וגנבו הכלים (גם כלי סוחרים אחרים) צעק ובכה על שקר כי רק את כלי לקחו והשאר שלם. לאנשאר אתי בלתי אם גויתי כותנתי ואדרתי אשר כסיתי בה והיא שמלתי לבדי. לשואהתחננתי אליו לבקש ולמצוא ויחפש ולא מצא והנם טמונים בתוך ביתו. היהודיםירדו להשוק ועמלו גם הם לחקור ולבקש ויבטיחוהו מתן ואני אמרתי לתת לוהמחצה. וללא הועיל אחרי אשר היתה לו כולו למנה ואני נשארתי עירום גר בארץנכריה ואין לי מכיר ואף מכתב תעודה לא נשאר לי ומאומה אין בידי כי גם צרורהכסף עם כל אשר היה לי הכל הניח סעיד תוך האמתחת בשמירה מעולה הזאת כי פחדלהניח אצלו. עתה נשיתי תלאותי אשר קדמוני וברכתי לה' אשר נתן לי נפשי לשללכי עודני חי. לשוא עמלנו עד חצי היום למצוא פשר דבר יגענו ולא פעלנו. היהודים הנמצאו בשוק סעדוני בפתיתי לחם דוחן מן הבא בידם ויעצוני להמלטההרה אל אחת מערי ישראל יאפיד. אחר הצהרים (בראותי כי אין תקוה) נשאתי את רגלי וסעיד עמילעלות גבעות עולם. עתה לא נשאתי את עיני אל ההרים לתארם בשרד התאים ולתוראחריהם אם הם עקרים או רבים ופרים ואם המים מתוקים או מרים. עיני צופיותמטה לשמור רגלי היחפות מאבני נגף הנוקפים אצבעותי בכל שעל. אך חצי השמשהמורים על ראשי בסכנת מדקרותם המה רדפוני כצבי מודח לעלות ולרדת בין חרולכסוח למצוא מנוח. לג. חימא. – יאפיד. – השופט. כי רד היום נכנסנו בעיר בצורה וגדולה במבנה מגדלים רבים הוא אל חימא (Chema)127 העומדת בראש ההרים חומה בצורה ודלתים היא עיר מושב הגוים ולראשמדינה תחשב. עברנו בה משער לשער (כי אין דרך לסבב אותה כאשר עמקי מורדוסלעי מצוק גם גנות ופדרסים יסובבוה סביב) וירדנו במשעול צר בעמק על בריכותומעינות מים אשר כמעט יבשו. עוד עלינו בדרך צר ומצוק ופתלתל. ברמה הזאתפגשנו לעת ערב נשי היהודים נערים ונערות יוצאות לסחוב מים בכדן על ראשן מןהמעינות הנוטפות אך כפי צר בהעצר עליהם השמים ממטרות וגשם אין. נחתי מעטמרוגזי ולצמאי ישקוני מים במדה. ועליתי עמהם עיר היהודים “יאפיד” הבנויה בתלתלים זה למעלה מזה בגובה ההר השני. רחובות צרים כרוחב שני צעדים. דמות הבנינים וחכמת הבונים והאמרכלים לא אדע אערכה לעיניכם. והנני עומד תוךעיר ההוללה הזאת ואין איש מאסף אותי הביתה. הלילה פרשה עלי חשכת אפלותה ותבוא בי הרוח הקר השולט שםבלילה והשבץ אחזתני. סעיד עומד ברחוב התחתון עמדי קורא בחיל “אנשי העיר! אנשי סדום! חכם בא מירושלם והנהו גוע ברחובות קריה”! ואיש בא מן השדה ויאמראליו “יסוב לביהכ”נ עד אשר יעלו האנשים מן השוק ויתנו לכם ארוחת הלילה." הביאוני לביהכ“נ קטנה ואפלה לא אור נר אך קול רחים מתחת לארץ ונפתח חלוןקטון והבית הכנסת נמלא עשן מחצר התחתון אשר יטחנו שם ואשר יבערו שם גלליבהמה וקוצים לאפות ולבשל. הבית הכנסת ערומה מכל כאחת החורבות השוממות. גםס”ת אין שם וההיכל ריקם מפחד שודדי לילה והס“ת שמורה בבית המורה. וביוםקה”ת יביאוה לביהכ“נ ואחר התפילה יחזירוה. וביום ילמדו בה ילדי בית הספר. על ערימת עפר האדמה שכבתי ואין מחריד. ומפני גיאות עשן לעיני הרכותוהשדופות מני חורב הלטתי פני באדרתי אשר היתה לי לפליטה ובכיתי לקשה יומי. הפרעושים מאדמת עפר הקיצו לקראתי ומיהרו לבקרני ולחבקני. סבוני גם סבבוני. וכדבורים עקצוני כי לא טעמו מימיהם בשר ודם איש איירופי ודמי אף כי רותחווקדחו היה לברות למו. אבל מהמונם לא חתתי. כמעט שנרדמתי והנה סעיד נוגע ביועמו בחור מבני העיר ויאמר לי “קום נא חכם! האיש הנכבד ר' אברהם אל חאראזיעתה בא מן השוק והנהו קורא לך לסעוד עמו.” לא אביתי לקום בחרתי הסתופף בביתאלקים כי פללתי בא הקץ לסגור יומי. ובכל כחם הקימוני והציגוני על רגלי ולאיכולתי עמוד. ויוליכוני תחת אצילי ידי באישון לילה ואפלה בדרך אשר נדמה ליכי הוא האורח המוליך לחצר־מות או לעמק רפאים ח”ו אשר שם אחדול רוגז או אקוםלמשפט נורא. בית האיש ברחוב העליון – עוד מעט הנני בית האיש הנכבד הנותן ליברית שלום ומקבלני באור פנים ולב שמח ויושיבני לימינו: “אל תשת עלינו חטאתאמר האיש היקר אברהם חאראזי כי עתה עלינו מהשוק. הסר כעס מלבך וה' יהי' בכסלך ונתאמץ בכל עוז לעזרך מאשר יהי' לאל ידינו בשכבר הוגד לנו טובה שמעךעתה סעד עמי ויטב לבך.” ברוך אתה לה' כי נחמתני. "צר לי מאד עליך (הוסיףלאמר) כי באת אלינו בימים האלה אשר לא נוכל כבדך. הרעב כבד בארץ זה שנתיםאין זרע וקציר כי לא המטיר ה' על הארץ וגם מים אין לשתות ונפשינו קצה מחמסהמציק מושל עריץ האוכל בשר עמינו עד כי דלונו מאד ואין לנו על מי להשען כיאם על אבינו שבשמים. “ה' ירחם.” העיר הזאת יושביה כחמשים ושתים בתים יהודים ולהם שתי בתיכנסיות ושני מורים (שוחטים) כי לא יתאחדו. האחד והוא הראש ברחוב התחתון הרבהישיש חכם משכיל ושנון מארי סלימאן אל עמראני ני‘. מלאכתו במרכולתו עם שניחמורים לו ולבניו השנונים. והוא עשיר מתרושש. והשני ברחוב העליון אברך תםוישר ירא ה’ מארי יחיא בן איש תם וישר יקר ונכבד לכל אברהם אל חאראזי נ“יהנז' והוא וביתו עודם בבית אביו. זה השני קרבני בימין צדקו ובטוב לבווהייתי טוב בעיניהם. והנשיא בתוכם איש לשון ערום ויחף ובעל תורה יוסף שמו. המה יעצוני למחרת לעלות ולזעוק לפני מושל העיר ובנותיה (השיך) והכומר הראש (אל קאהדי) על גזלתי והמה יעזרוני. כן עליתי עם סעיד משרתי ודברתי כל דבריוהמה מיהרו לכבוד ירושלם הקדושה גם להם קוראים לה אל קֻודס אבל למען בוצעבצע לשלוח משרתים להביא בעל המלון. הוא נחבא ולא נמצא (כן אמר השליח) והביאו למחרת את בנו והוא חולה בעל הכרס ופניו לבן ונפוח כמובל לקבר והגידדבריו לפני השופטים הכומר והמושל: “לא ראיתי ולא שמעתי ולא ידעתי”! הקאהדיחרץ משפטו עפ”י דת הקוראן כי ישבע ויפטר וקפץ ונשבע בשם… ובשם… אבלהמושל אשר במשפט יעמיד ארץ אמר כי לא יוכל להתפטר בשבועתו כי שומר שכר הואועל ידו נתתי לשמור וחייב באחריות גם אם נגנב או נגזל. לא מצדקתו ויושרלבבו חרץ משפט אמת נגד דתו אבל מיהר וכתב פסק דין על זה ויצוני לשלם שכרו (ביודעו מראש כי אך דבר שפתים הוא והגזלה לא תשוב) ואני בתומי אמרתי לו “למה לי פסק דין יוחזר לי הגנבה ואתן כהנה וכהנה. בפנים נזעמים הביט עליואמר “טוב טוב.” אני אאסור אותו במשמר עד ישלם. ואסר אותו לעיני. ולמשרתיאמר: “אם אין להקודשי הזה לשלם שכר הפסק דין אני אחשוב על הנשיא שלכם גםשכר שני אנשי צבא ששלחתי להביאו עם שכר בית הסוהר.” כה משפטם. כמעט שנחמתיעל הכנסי במשפטיהם (הידועים לי גם במדינות הטובות מאלה) וטוב לי כי נואשתי. ואמרתי בחמת רוחי לפני השופטים: לא ארצה בתעודת המשפט אבל בטחוני כי הגזלןימות בשנה הזאת. מדעתי כי הגוים האלה מחשיבים לחכמי היהודים ובשגם קודשי (ירושלמי) לבעלי חשבון והשבעות. (וכמו קסם היה על שפתי שאחרי ימים לאכבירים בא דֶבֶר גדול במדינה לרגלי הרעב החזק ובעל המלון ואשתו ובנו מתוכולם במגפה ההיא. אבל לי לא הועיל עוד כי חפצי כבר נמכרו בשוקים ולא נצולומהם זולת תנ“ך ושו”ע יו"ד וילקוט קטון ופינקסי החתום וחותמי שקנה יהודיוהשיב לי והשאר הכל אבד). הגנב בעל הכרס כמעט פחד לדברי כי כבר הוא חולהירקון רח”ל. וביקש זמן לחקור הדבר והשופט אך בזאת חפץ ולמחרתו שלחו לנפשולחפש אחר הגזלה או להעמיק מחבואתו. ותעודת המשפט נתן ביד סעיד וישלחני. והיהודים שלמו את הקצוב ואם מעט. אחרי ימים שלשה ואחר עוד הלכתי לשאולמהשופט ודחני מיום אל יום עד אמרתי נואש. אבל היהודים כולם עצמם אמונה הנה קם מלך חדש בתילא (אףשהגוף הזה מושלת לעצמה אך כשקם זה המלך נתנו כולם ידיהם תחתיו לשמוע דבריומטוב לבב) באמרם לי איש ישר הוא ובמשפט יעמיד ארץ ועושה חסד לא בחיל ולאבכח כי אם ברוחות מלאכי אש ומים משרתיו עושי רצונו ולכל אשר ישלחם ילכוואחרי דברו לא ישנו אם לשבט אם לחסד. קוסם קסמים ובעל חשבונות רבות (ככהיקראו פה לבעל־שם בעל חשבון כי צריך לדעת חשבון העתים והמזלות) מאין כמוהו. מגלה צפונות מסתרים וכל סתום לא עממוהו. אבנים יהפוך לזהב אופיר וכתם לעפרכי הוא מואס בבצע מעשקות ויודע גם מעשי אנוש ותחבולותיו ויגיד לאדם שיחו. ואשר יעשה אדם בחדרי חשכיתו נגלה לפניו. וכהחכם מכל האדם דורש משפט אמתוצדק וכל הארץ חתים וחלים מפניו. אין ספורות להמופתים הרבים מבהילים (מהבילים) אזן שומעת לכל מעשי תקפו וגבורתו אשר הגידו לי עליו גם היהודיםבתומת אמונתם ויפתוני ללכת אליו ולזעוק לפניו כי הוא באין תפונה ישיב לי אתהגזלה. מכון שבתו לעת עתה בעיר תילא (Tilla) מהלךיומים מפה לפי מהלכם. ואנכי לא אצתי להתפתות אחריהם. אבל סעיד משרתי מבניהארץ המאמינים לכל דבר וגם מכליו ותפיליו נגנבו חזקו את לבבו למהר ללכתלהגיש משפטו אל המלך הגדול המושל בכל ובידו גם הפסק דין ממושל העיר הגדולהזאת ובטח לא ישוב ריקם. אחרי יומים עזבני ונשא סעיד את רגליו היחפות וילךתיליה אל המלך החדש בן שלשה ירחים למלכו. ואנכי לא מלאתי אחריו ולא מהרתילרוץ ברגליו ונשארתי פה לנוח מעט מעצבי ומרוגזי בעיר הקטנה הזאת לראות מהיעשה ה' עמדי. שלשים יום ישבתי בעיר המצער כאסור במצור. דבר אין לי עם אדםכי אנשי העיר בטרם עלה השחר ימהרו התפלה האכילה והשתיה ואינם. איש אישלמלאכתו ומרכולתו (פה רובם עשירים) ילכו מחוץ לביתם ולשוקים וכל היום אישאין בעיר היהודים. ולעת ערב יבואו וכל יום השבת. ואז למדתי מעט עם המורההשני והראתי לו סדר הלמוד והעיון בפוסקים ונפקחו עיניו באו“ה ומ”א. אך אמרולי: “אילו דייקינן לא גרסינן.” מלמד התינוקות אשר גם הוא אורח פה השגיח עליבטוב לבבו לתור לי לחם חוקי לקיום הנפש יום כה ויום כה וביתו של היקר אברהםחאראזי פתוח לרוחה. ומנוחתי בלילה ויום על אדמת קדש הביהכ"נ העליונה אצלהאיש היקר הזה ברחוב העליון. והוא גמלני אך טוב וחסד. יגמלהו ה' כצדקו. בעיר הזאת מצאתי שני ספרים יקרים אשר היו לי לשעשועיםלקוצר זמני בישיבתי המתמרמרת. ספר יקר בקבלה לרבינו שמואל החסיד זיע“א פי' על התפלה של כל השנה על דרך הסוד. השפקתי בו רב שפק (והוא אצל ר' אברהםהנז') וספר המורה להר”מ ז"ל בלשון ערבי. הקשבתי ממנו רב קשב. והוא אצל הרבמארי סלימאן הנז'. ואף כי לא רב ידיעתי ותבונתי בשני אלה זה לעומק המושגאשר לא הרגלתי וזה לקוצר ידיעתי בערבי עד כי לא ארכו לי ימי שבתי פה זהשלשים יום. לד. הבוגד. ומעשי שדים. ראיתי לנכון לפני לספר לכם רעי אהובי שתי מעשיות ראיתיםבעיני למען תשפטו גם מזה מצב אחינו יראי ה' אלה בדיעות ובמדות. איש עשירמבני נכבדי העיר אברך כבן כ“ד שנה זה מקרוב נשא אשה קטנה כבת טו”ב שנה. ולדודו מגדולי העיר בת יפת תואר בתולה כבת ח"י שנה אשר מאז מיאן אביה לתתהלו כי לא ישרה נפשו בו. וישם הדבר בלבו ונשא לו האחרת אחר ימים. בא איש חכםמעיר אחרת אשר חפץ בו אבי הבתולה לתתה אליו. ויקנא בו בן אחיו הנז' ויבקשעוד מדודו לתתה לו כי לו יאתה בהיותה שאר בשרו הקרובה אליו. וימאן דודו ומהגם עתה בשכבר נשא אחרת. והלך וצעק לפני השופטים כי גם בדיניהם מיועדת היאלו בתתו מוהר הבתולות לאביה וכי נכבד הוא אצל השופטים אשר שריה… ישפטו גםשוחד לו לקח ושלחו אחר אבי הנערה ודברו אליו ולא שמע גם אליהם. ויניחוהובמשמר עד שהתרצה לקחת מבן אחיו החמשים שקל כסף מוהר בתו הטובה היא ולתת לובתו בחיקו באופן שיבנה לה בית חדש לה לבדה ויעשה כל דירתו אצלה וכן עשה. עזב את הראשונה אלמנה חיה אבלה בבית אפלה. בגד באשת נעוריו ובנה בית חדשלאשתו החדשה ושמח אתה. ותהי לו זאת לגברת והראשונה כפילגש. וכאשר השתוממתיעל המראה הייתי לצחוק בעיניהם ואמרו לי מעשים בכל יום. ועוד תשוב תראה בכלמדרך כף רגלך. וזאת שנית לאות ולמופת שהייתי פה בעל נס ואיש מופת. זהשנתים בהעצר השמים ולא היה מטר לברכה עד כי יבשו גם המעינות ומים איןלשתות. והעיר הזאת יש לה מעינות סמוכות בדרך ההר מהעבר מזה והם דללו חרבו. ועוד לה מעין רחוק כחצי שעה מעבר השני מזרחה המשותף גם עם דרי כפר אחרת בהרהשני והם ישמעאלים. וליהודים יושבי העיר יאפיד הזאת ספר מקנה מאז ומלפניםשלעת הצורך יכולים למלאות מים גם משם. ובזה החודש כאשר שבו כליהם ריקםמהמעינות אשר לפניהם הלכו לאחריהם לשאוב משם. ויושבי הכפר ההוא חשבו מחשבותלמונעם מזה. ויהיו מסתתרים בין הסלעים והצורים על ראשי ההרים סביב דרך העמקאשר בתוך ומשליכים אבנים על כדי המים אשר בראש הנשים והנערות בנשאן ומשבריםהכדים. לא אחת ולא שתים לא עשרה ולא עשרים ונושאי הכדים יביטו על כל סביבןואין איש ואין קול ואין קשב. רק בעלת הבית אשר הייתי מתגורר שמה איש החסדאברהם אל חאראז נ"י לא קרה להן כל אסון והיא ובתה וכלתה ירדו תמיד לשאובמשם והשיבו כדיהן מלאות ושלמות. ככה כמה ימים בוקר וערב ואין רואה מי הםהמשברים ומשליכים האבנים. רק אבנים פורחים אל הכדים וכל נזק בגופן לא נגע. וכאשר חקרו ודרשו מתושבי הכפר ההוא העוברים דרך עליהם כחשו ונשבעו בה' (ובנביאם) שאין זאת מעשי ידיהם ובפה חלק (כדרכם) הדיחום: “כי המה שכניהםהטובים ודורשים שלומם וטובתם כאשר הזהירם נביאם “שָׁכֵן עד עשרים בתיםגמלהו חסד.” ומדוע יעשו להם רעה והמים ברכת שמים.” על כן גזרו אומר שאיןזאת (חי נביאם) רק מעשי שדים ורוחות רעות השוכנים בנקרת צורי ההרים וסוקליםאותם באבנים רק לשבור הכדים ובגויותיהנה לא יגעו לרעה שכן דרך השדיםוהלצנים. ועל כן נאספו עלי לקבץ אלי מנין ולהחרים את השדים לאסור ידיהם שלאירגמו אותן באבנים. ואני אמרתי אל תתעתעו נפשיכם בדברי הבל אין זאת אךשכניכם הרעים מתחבאים בין שני הצורים לשבר כדיכם לבל תסורו אליהם לקחתמימיהם. והם לא האמינו לי באמרם "מדוע לא יעשו כן לבעלת הבית הזאת היוצאותונכנסות בשלום? ואמרתי להם "לא בזכותי אבל כי הם אנשי חסד ומכבדים שכניהםומהנים אותם הבאים לביתם תמיד על כן לא יגעו בהם לרעה. אבל לא הרפו ממני. וקראתי למארי סלימאן הנז' ידעתיו לאיש חכם ומשכיל על דבר וגם הוא אמר כדבריאבל לא יאמינו בו שמוחזק אצלם לפיליסוף ובלתי מאמין (כי קורא הוא בספרהמורה שבערבי) ולא יכולתי להתפטר מהם עד שאמרתי “סוף חדש הירח היום ולאיצליח לעשות מאומה עד יגיע הירח למלואו ונראה מה לעשות בתשועת ה'. ובין כךלכו והתרצו עם הגוים.” ומארי סלימאן הלך לזעוק אל המושל הגדול בעיר אל חימאהנז' מפני רעת שכניהם שמידם היתה זאת באמת. ושלח לקרוא לנשיא (שיך) הכפרוזקניה והמה השיבו "איכה יוכלון לזעוק עלינו ולחשוד אותנו בנבלה כזאתוהיהודים בעצמם אומרים שהם מעשי שדים המסתתרים בראשי ההרים כי שם דרים. כיאינם רואים כל דמות בן אדם ולא ביד איש יורגמו. ושאל המושל את פי יהודיםאחרים והם לתומם אמרו שיכול להיות מעשי שדים כי נושאי הכדים בעצם היוםרואות אבנים מעופפים על ראשיהן ואינן רואות כל תמונה. אז הפכו הגוים ותבעועלבונם וצעקו אל המושל על הרב והיהודים שחשדום וביישום וענש המושל אתהיהודים עשרה שקלי כסף כי הכלימו אנשים מוסלימאנים על לא חמס בכפיהם. זאתדיעות אחינו בארץ הזאת וזה מדת מנת גורלם. ויהי למחרת יום השישי עש"ק ומים אין בעיר להכין צרכי שבתרק בחבית שאני מתאבק בצדה. והנה נאספו עלי עוד בבכי ובתחנונים שארד עמהם אלעין המים לראות מה יקרה להם אולי יפחדו השדים ממני עד לא יכולתי להחלץ מהםובקשתי בנו השני של ר' אברהם הנז' ללכת עמי למועד עת הצהרים שהמוסלימאניםחוגגים יום הששי ועצורים בתפלתם ארוכה בבית תפלתם (צאלאעת אל דוהר) תפלתהצהרים ואין איש בחוץ. ונתקבצו אחרי כל נשי העיר נערים ונערות ולקחתי מקליבידי וירדתי לפניהם לאט לאט ובאנו אל מוצא המים מקום צר בין רגלי שניתאומים הרים והמה נובעים מתחת לאבנים בין בצעי אגמים ואלנות קטנות סביבומלאו כולנה כדיהן ועליתי לפניהם. לא הרהיבה אשה בחור ובתולה לעבור לפני עדהגיענו קרוב לעיר הזאת על פרשת הדרכים. וכל השדים ומלאכי חבלה התחבאו אונאסרו ידיהם (כי כל המוסלימאנים היו נעצרים בבית מסגדם) לא זזה אבן ממקומהולא נדדה מרגמה עדי עלינו לשלום אל העיר וכל אנשי העיר עלו על הגגות ובראשדרך לראות הנס אשר יעשה ה' לנו. ותהי לאות ומופת. ומני אז והלאה כמעט נחהשקטה תגרת יד שכניהם מעליהם עד כי ריחם ה' עליהם בחדש אדר השני ונתן מטרלברכה. והנס הגדול הזה עשה לה כנפים בכל הארץ סביב. ואמרתי כמה לא חלי ולאמרגיש גברא דמארי סיעי' ה' יכפר בעדי. לה. הליכה לעיר קרית אל גיבל. – אנשיה ומקריה. שלשים יום חלפו. ר"ח אדר ב' עבר ומשרתי סעיד שהלך לזעוק אלהמלך היודע נסתרות חמק עבר ועקבותיו לא נודעו. ושמתי פני ללכת אחריו לבקשו. בני העיר הזאת אשר רב טוב גמלוני בשבתי אתם זה חדש הלוו אלי איש הולךלהורות לפני הדרך לעיר קרית אל גיבל מהלך יום תמים לפי מהלכם ואנכי אשרכבר ידעתי שלא אוכל ללכת ברגלי מהלך יום תמים כזה הפצרתי בהאיש לחצות עמדיאת הדרך. ובדרך נלוו אלינו עוד שני יהודים והעבירוני סביב ללון הלילה בכפריהודים באמצע הדרך. ובאנו לעת ערב עיר קטנה “קרית אֵל בּקעַה”. בהכעשרים וחמשה בתי אבות ואספוני לבית אָבל אשר היום כלה השבעה לפטירת אמוהזקנה ועשו סעודה לכל בני העיר והשכנים הבאים מכפרים או עירות הקרובות לחםרב רקיקי דוחן ובשר מבושל במרק מתובל בפלפל ובושם ומטובל באצבעות הידיםמוסבים לארץ. אכלתי עמהם וברכתי ברכת האבל כמנהגם עד היום. גם שנתי ערבה לימתלאות ההליכה מעלות ומורדות אך על מים רבים הלכנו וארץ טובה יערים קטניםוירק דשא. האיש אשר בא עמדי נשאר במלאכתו פה. ובני העיר הזאת שלחועמי נער אחד חכם ומבין ללכת עמי עד עיר הגדולה קרית אל גיביל כי למד שמהמלאכת ודיני השחיטה. וכאור בוקר בטרם יכיר איש רעהו שלחוני וצדה לדרך נתנובילקוט הנער החרוץ ההולך אתי. אז הלכתי בטח בלי פחד. מאומה אין בידי. עוריצפד על עצמי בלי יופשט וכותנתי תלבש קרעים וטלאים לא תצלח לכל. מצנפתישחורה כעורב ומנעלי החופה אך כפות רגלי לא יראה החוצה. גם מקלי איננהמפוצלת מלוז וערמון ולמה זה אירא? הייתי כקהלת עת נהדף הלאה ממלך בלהותוכבן ישי נעים זמירות ברעותו מעט הצאן. בלב טוב הלכתי הלוך ומשורר נחומשתטח עולה ויורד ולא הד הרים. ערים רבים וגולות מים עברנו ארץ פוריהוענפה כרמים וכל עץ עושה פרי תנובה עדי הגענו (עש"ק) עת מנחת ערב לעירקריה. שאלני האיש “אנה נכנס?” בית ה' נלך“. נכנסנו לביהכ”נ והיא מלאה אנשיםוכבר התפללו מנחה כי מקדימים בעש“ק. ומהם הלכו להכין עוד צרכי שבת. ומהםנשארים בביהכ”נ אומרים זוהר ושותים קאהווה. בבואו ראוני כאורח נכבד בשכברשמעו קורותי ויכבדוני בפך קאהווה ונחתי שמה. העיר הזאת צפונית לעיר הבירה צנעא מהלך ארבע שעות לרגלמהלכם. והיא בקרן שמן מאד שדי תבואות כרמי חמד וכל פרי עץ גנות ירקוזרעונים גולות מים עילית ותחתית ורוח צח מעל כל שפאים. ומקום מבצרים בראשיההרים אשר ראיתים מסביב בנינים עתיקים חזקים וגבוהים והמה שוממים אשר הםמהבנינים והמבצרים אשר החזיקו חיל התוגרמים עת כבשו הארץ הזאת לפני ארבעמאות שנה ולא ארכו להם פה הימים וגורשו מהארץ. גם מקום מקנה וקנין כי רביםיושביה וגם מסביב יסחרו בה. כאשר נכנסתי במגרשי העיר אף כי הייתי נחפז ללכתכי קרוב יום השבת התבוננתי (וגם אחרי כן פעמים) על דרכיה בהליכתי בינותגדרי הכרמים על חלקת הסלעים והמחצצים בין המשאבים ועקלת השבילים והחתחתיםדמיתי כי הולך אנכי בסביבי חברון באה“ק והנני בקרבת קרית הארבע בארץ יהודה. והעיר אשר לפני מגדלות מסגדי הישמעאלים ובניני הבתים הגבוהים עליהם כעירכאליל (ככה יקראו הישמעאלים לעיר חברון על שם אברהם אבינו ע"ה המכונה אצלםכאליל האהוב בערבי בעבור אברהם אוהבי) לא קרית אל גיביל בארץ התימן. כתאומיצביה יוצרו מרחם יוצר כל יח”ש אשר לא כבר זה מזה. מאז נשבתה ממלכת תימן ובטלה ממלכת צנעא מהיות בירת מלכותהונקרעה לקרעים רבים היתה העיר הזאת קריה לנסיכת לבדנה. פעמים תתאחדנה אםמושלי צנעא טובים לה ופעמים תתחלקנה. ועל כן היתה לעיר מקלט לפליטי חרבצנעא. כן הרב הגדול מארי סלימאן אל קארא נ“י האב”ד דעוב“י צנעא וכל מדינתתימן בהיותו עשוק ורצוץ ממושלי צנעא האכזרים ברח מחמס המציק עם עוד רביםונכבדים עמו ובאו להחסות בצל מושלי העיר הזאת אשר הבטיחו למו (לא בחינם) להיות עלימו למגן ומחסה. כאשר הודעתיכם כבר ממנהגי הארץ הזאת איזה אופןיוכשר לזה ובנו להם בתים ועליות מרווחות כמו היה להם בצנעא והביאו כל בניביתם וישבו בה. והרב הגדול הזה בתוכם ובית דינו יושבים בצנעא לשפוט את העםוכל הדבר הקשה יביאו אליו הנה אל קריה. אנשי צנעא הברחו וגרו פה בהיותםכשבעים בתי אבות לבד מיחידים ההולכים ושבים עשו להם ביהכנ”ס גדולה חדשהלעצמם ונפלגו מהיהודים תושבי העיר לפנים. כן בכל בכל מקום אשר ברחו בניצנעא נוהגים סלסול בעצמם להיותם חכמים ומיוחסים (זאת תורת היחש אשר עינםבכל הארץ אלה בני שם אלה בני חם) בעלי צורה ואנשי שם. ובשבתם בשלותם בעירהבירה היו כאדונים לאלה בני העירים והכפרים אשר המעט להם תורה חכמה יחוסותואר. ועל איזה מהם אמרו שהם מבני העבדים והגרים מראשית באו לארץ הזאת ואףלא התחתנו עמהם. ועתה כאשר מצוקות הזמן הגלתם מבית תענוגיהם אל הכפריםוהעירות להעזר מהם הרימו אלה ראשיהם עליהם להחשיבם כגרים עמהם ואלה לא יכלולשכוח עוד שלותם ומארותם ולכוף ראשם אליהם לאכול משחיטתם (אף כי לוקחיםסמיכה מב"ד צנעא) או לשבת עמהם בביהכ“נ בשפל הישיבה. ולכן בכל מקום יתאספוכמה בתי אבות מהם יתאמצו לעשות ביהכ”נ וקהלה לעצמם ונקראו קהל צנעא ומה גםבעיר הזאת קריה? אשר רבים ונכבדים והרב עמהם ישבו בה ובני העיר גם המה קשיםבני צרויה (שמעתי אומרים שבני העיר ישבו מלפנים בצד אחד מההר ובתוך העירמהעבר הזה ישבו אנשים ישרים לבדם והיה מלאכתם עושי קדרות (כאשר עוד היום כלמלאכת תושבי העיר הזאת היא) ואלה אשר ישבו בה מלפנים מצאו בחפירתם בטיטחומר מקום לזהב יזוקו ובעת יתנו הקדרות לכבשן האש לשורפן היו מוציאים ככריזהב שהי' נצרף מהחומר. וכנתודע זאת לאלה אשר ישבו מהעבר השני מההר הלשינועליהם אל המלך. ואלה כי ראו הרעה אשר נשקפה עליהם ברחו כולם בלילה מהעיר עםנשיהם וטפם לעיר עדן והסביבות. ועד היום הם מסכימים עליהם בחרם בכל ליל יוםכפור) ורבה המחלוקות ביניהם עד שהגיעו דבריהם אל השר המושל ונפרדו לשתיקהלות וקהל צנעא בראש. הרב הגדול מארי סלימאן נ“י זה שנים אשר לא יוכללהכנס בעיר הבירה כי ארבו עליו לתופשו ולאוסרו. וישב בקריה הזאת כאסיר אלבור. וזה מקרוב כאשר קם המלך החדש וגנב לבב כל יושבי המדינה גנב גם לבבהיהודים האמולות וקרא להם לשלום בהבטחות יעודים טובות וגם לקח מהם יועציםלחוזי בכוכבים ולעונן בעתים. מתי ימלוך. מתי יכנס בעיר פלוני ופלוני. עם מיילחום ועם מי ישלים. (תראנו עוד הלאה). ראש היועצים איש חכם מפורסם להםמארי סאלם אל מאנצורי אשר חכמתו באלה עמדה לו להיות יועץ למלך. והיהודיםכולם שמחו לקראתו וחשבו שבימי המלך החסיד הזה תושע יהודה. והוא פקד שכלפליטי צנעא יכולים לשוב לשבת בבתיהם באין מכלים דבר ולא תאונה להם כל רע. והיה גם הרב הזה (מאז יצאה פקודתו זה כשני חדשים) נכנס ביום ראשון לצנעאויושב בהחבא לעשות דין ומשפט וצרכי ביתו. וביום עש”ק ישוב הנה לביתו וזרעווהאיש עשיר ומתנהג ברבנות. אותו מצאתי פה בא על השבת. וביום השבת אחר התפלהקראני אל ביתו לסעודת שחרית. בית גדול שבנה מחדש ורחב ידים עם הרבה חדריםמצעות וכרים כמנהג עשירי ארצות הקדם. ומנכבדי העיר באו לכבדני ולבקרני עםבקבוקי יין שרף ומיני פירות שקדים אגוזים וזרעונים כמנהג המדינה לאורח נכבדושמחו עמי. גם המה הבטיחוני פה אחד כי אם אעלה אל המלך ישיב לי את הגזלהבמאמר פיו (כי רבה אמונתם בו). לא נפתה לבי על הבטחתם בידעי משפטיהםלארצותיהם בכלל ודיני המדינה הזאת בפרט ואשר עליהם ביחוד אמר בנו רבינוהנשיא (אשר אין גדול ואהוב ממנו בבית הקיסר החסיד) שאין מקרבין לו לאדם אלאלצורך עצמו (אבות פ"ה ג') אבל אמרתי מה אני חסר וארוצה לראות גם אני אתהמלך הנפלא והנשגב הזה. בשבת הזה נחמתי על כל תלאותי העצומות בספרם לפני מאת כלהתלאות אשר עברו על היהודים יושבי הארץ ההוא בכלל ובעיר צנעא בפרט ואשר עודתמיד יעבורון עליהם בכל עת ובכל שעה ומעשים רבים מני אז ומופתים רביםמגדולי ישראל שמה לא יכילם ספר. וכבר הגדתי לכם אחי ומיודעי שבדברים כאלהאני קשה לשמוע ומהר לאבד. וביום השבת לא רשמתים בפינקסי על כן שכחתיםמלספרם דברים כהויתן ואין מזה נפקותא לדינא. הרב הזה (הוא אחיו הגדול של הרב מארי יחיא אשר ראית למעלהבמאצמאר) חכם גדול בתורה וביראה ובחכמת הקבלה וגם מידיעות הנהגת העולםומוסרי דרך ארץ והנעשה על פני תבל איננו ערום גם כי רחוקים המה מאד מיושביתוגרמה ומה גם מיושבי אירופא ודבר אין להם עם סדרי המדינות האל. והוא מתנהגבסלסול רבנות כראוי לאיש גדול היושב על כסא דין לכל הארץ הזאת. גם נמצא אתוספרים רבים יקירי הערך אשר אצרו אבותיו הרבנים ואשר אסף גם הוא. גם כתבי ידפסקי הלכות ודרשות מגדולי הארץ ההיא לדרכיהם. שם ראיתי ספר כ“י בשם מדרשהגדול על כל התורה והוא מחזיק פי שנים ממדרש רבה שבידינו ואינו לפי דרכו. לשונו צח ונקי כלשון המשנה. בראש כל פרשה מליצה בשיר חרוזי הנסמך על הפסוקאשר עליו ירה פנת הדרוש. ועל כל פסוק כמה פשטים ודרשות ורמזים בלשון “דבראחר” וגם פסקי הלכות ודינים וכל דרשותיהם ממנו. הם מיחסים אותו לר' אברהםהחסיד הנגיד בנו הרמב”ם ז"ל ואני מצאתי בראשי חרוזות אחדים שם “ישעיה”. הרב היקר הזה מצאתי את לבבו נשבר מאד כי על כל תלאותיו אשריצא בראש גולים מביתו מטובו וגדולתו קרה לו עוד אסונות נוראות רח“ל. לו חמשבנות (ובן אין לו). האחת אלמנה והשנית זה מקרוב הלך בעלה בסחורה משא צמדחמורים מעיר לעיר ונהרג בדרך מידי מרצחים. את הסחורה והחמורים שללו וגויתוהשליכו בא' המערות והיא יושבת באלמנות חיות בבית אביה כי עוד לא נדע איהו. וחתנו השלישי ממיוחסי צנעא איש יקר ונכבד ר' יוסף הלוי אל שיך יושב אצלו פהבהחבא בל יוכל להראה החוצה (סוף מעשה תראה הלאה בעדן) כי הוא צורף מעושימלאכת המטבע בבית המלך והעלילו עליו וברח לנפשו ואחת נשואה לבן אחיו אישחסיד ועניו מארי אברהם נ”י אברך יקר ודל הוא. והחמישית כבר בגרה ואין בידולהשיאה להגון לה. ולעתים הללו אשר הרעב כבד בארץ ונודד הוא ממקומו גםהכנסותיו התמעטו ודואג על המחיה ועל הכלכלה. כאשר השביעוני במרורים ממצוקותיהם ולוחציהם אמרתי לו מדועלא ישלחו אנשים מאתם אל השולטאן החסיד התוגרמי היושב בקושטאנ' יר“ה ואלחסדי מלאכת בריטאניא האדירה יר”ה העושה חסד לאלפים והם שכני המדינה משניעבריה התוגר יושב על שפת ים האדום מערבי בכל ערי החוף עד מוכה והבריטאנייושב בעדאן מערבית דרומית ואימת שני המלכים האדירים האלה נופלת לכל סביבםודבריהם נשמעים לכל קצוי ארץ ומלכי תבל אולי יעזרו לכם על מכתביהם למושליהארץ. בשמעו חרד ורגז לדברי ואמר “הס כי לא להזכיר”. והזהירוני שלא ישמעעוד הדבר על פי כי בנפשי ובנפשם הוא ח“ו. ואמר כי גם בלי עשו זאת כברהעלילו עליהם בשקר לפני שנתים בהיותו בצנעא. ושלח אחריו מלך חדש שקם אזוהראה לו אגרת כתובה ערבית (מזוייפת) ששלח הרב וגדולי העיר ציר מיוחד עםזאת האגרת לבקש עזרה מהפחה הגדול התוגרמי היושב בחודידה. והוא (המלך) השיגהאגרת מהשליח (לא היו דברים מעולם) ואסרום במשמר. ואחרי כל ההתנצלותוהשבועות הענישם במאתים שקלי כסף. ומה אם יעשו כן באמת לא יהיה למו מפלטח”ו. וכל דבר אין נסתר שם כי בעוה"ר גם מאחינו שמה אינם נקיים ממלשינותכאשר המקום והמשפט גורם. ומני אז שמתי ידי למופי. עוד ספרו לי אשר זה כשנתים בא אליהם אחד מצירי כת המשלחת (מיסיאנארין) שטערין שמו והוא יהודי מומר. גם הוא בא דרך חודידה על פי מכתבתעודה מהפחה הענגאלי (גובערנער) שבעדאן להפחה התוגרמי שבחודידה והפחה הזהנתן בידו מכתב ואזהרה למלך אל מוקרימי הנז' ולמלך צנעא כי שלום היה אזביניהם. ובא תחלה להרי צאפאן חאראז הנז' והביא אתו כמה תיבות עם ספרי תנ“ךלאנדאן וברית חדשה ושארי ספריהם בלשון הקודש. ויהי בראשית בואו חשבוהוהיהודים שגם הוא יהודי חכם ועשיר בא למכור ספרים ולסחור את הארץ וקבלוהובכבוד גדול ובאהבה רבה. ואחרי חלק להם התנ”ך וספריהם והתחיל להתוכח עמהםהכירוהו וידעו שהוא בן דת אחרת (עד היום כמעט לא ידעו בתימן מה אמונתם כיאין בכל הארץ אף אחד מהאמונה הזאת) וכאשר הכירוהו וידעו נתרחקו ממנו וצוולשרוף אצל כל הנמצא מספריו ולא ידבק בידם מאומה. והלך משם במישור עם עזרמהמלך (ואין כסף נחשב) לעיר הבירה צנעא. שם כבר שמעו מי הוא ולא נתנו לובית לשבת בין היהודים ושכר לו בית בעיר הגוים בפקודת המלך. והיה בא בכל יוםלעיר היהודים לחלק ספריו ולהתוכח עם החכמים והמורים עד שגזרו איש לא יקחממנו אף ספר תנ"ך ולא ידבר עמו מטוב עד רע. וכראותו שלא נעשתה עצתו הלשיןעליהם אל המלך שבא לעשות טובות לישראל ואינם שומעים לו וגם גרשוהו מאתםבבזיון. וקרא… והנשיאים בעדה ודבר אתם משפט שאינם שומעים לאיש… חסדכו‘. והם אמרו שאינו מבני אמונתם. אך המלך (כי תאנה הוא מבקש למצוץ דמם) אמר “כבר הביא לי מכתב תעודה ומליצה מעדאן ומחודידה כי דורש טובתכם הוא” וענשם מאה שקל כסף. והמומר פנה מהם וחזר לחודידה. "ואיך נוחיל לעזרה ממלכותאדום (כן יקראו שמה לכל ממלכת הנוצרים) “אמר לי הרב” שככה אתה מספר בשבחומגדיל חסד בריטאני צרפת אשכנז כו’ ורב טובם לבית ישראל! שככה עשה לנוהמלומד הזה ציר שלוח ממשלתם? (ובבואי אח"כ לעדאן דרשתי על הכוכב (שטערין) מאדים הזה ואמרו כי בשובו שמה התפאר וגם הודיע בכתבי העתים שעשה רב טובוחסד עם האומללים ההם. ישלם ה' פעלו ומשכורתו שלימה??) לו. הליכת שבאם ותילי. – המומר. – המלך והמשנה. ביום הראשון חבש הרב את חמורו כי האיש בא בשנים וכבד מאדולא נסתה כף רגלו עלות הרים ולירד במעברות ההמה קנה לו חמור לרכוב ואותי אךאותו יניחו לרכוב לעלות לצנעא. ואני בקשתיו ללכת אחריו כי נואשתי מהגזלהונכספתי לבקר את אחי אשר בצנעא הבירה. אבל הוא מנעני באמרו כי הרעב חזקבעיר ועוד לא יצאה תבואת שנה החדשה וגם תלוים בין פחד לתקוה מהמלך החדשוטוב לי לעלות עתה אל המלך ולסבב בהכפרים עד הפסח. עוד לא היה בי כח ללכתמזה מהלך יום תמים ונחתי שמה. ולמחרת יום שני לוו אותי אל איש קַדר יהודישהלך במשא חמורו וכתפו לעיר שבאם (Schwom) ותחתמשאם התנהלו לאט ואתנהלה גם אנכי אחריהם לאטי. בבוקר השכם יצאנו ובפנותהיום באנו לעיר שבאם ברגלי הר הגדול כאכאבאן (Kokoban) ובדרך עברנו על שנים שלשה כפרים אשר בם נמצאו כעשר וכט"ויהודים ונפשנו מעט שמה. גם פה שבאם נחלקו ונפלגו לשתי קהלות ובתי כנסיות ואין אישמאסף אותי הביתה (אין בכל המדינה בתי מלונות לאורחים כבשארי מדינות כי איןאורחים עוברים ושבים משארי מדינות והבא לעתים רחוקות מזו המדינה מעיר לעירעל איזה ימים יבוא בית איש ממיודעיו ומכיריו) רובם עוד לא באו ממעשיהםומלאכתם מעיר הגוים והכפרים. ואמרו לאיש הבא עמי להוליכני אל הב“הכנ של קהלצנעא. יושבי העיר כולם כשמונים בתים. רובם בעלי מלאכה ומסחור ומעמדם לא ברעהוא. המארי השו”ב מבני העיר הוא ר' אהרן ואביו ר' יחיא זקן ונשוא פנים הואהנשיא. והמה סוחרים ונכבדים. והמארי והשו“ב של קהל צנעא איש זקן ר' יוסףשעטאל נ”י חרש ברזל ועל ידו מארי שמואל אל ערוסי נ“י סוחר ואורג. והוא אישחכם זכרן גדול ובעל מדות טובות. הלילה הביאו לי סעודת הערב לביהכ”נ ולנתישמה. לבד מהתושבים והנושבים ימצאון פה אנשים יחידים נכבדים מפליטי צנעאגולים ומטולטלים וכולם פה אחד מהללים ומברכים המלך החדש ומצפים לתשועה עלידו ונחתי למחרת מעיפות הדרך וביום הרביעי עליתי עם אחד מבני העיר אל עירהבצורה תילי היושבת בראש מרום הרים ועל אבן הראשה באמצע העיר מגדולומבצר חזק מאד. שם מושב המלך החדש האימאם “סידי אל האדי” אשר מבית הסוריםיצא למלוך מעצמו ונאספו אליו ריקים ופוחזים וכל איש מצור ומר נפש ויום יוםיגדילו שמו וכבודו ותהי ראשית ממלאכתו בעיר טווילא (Twile) רחוק יומים מפה מזרחית צפונית. גם היא עיר מבצר. וזה מקרוב באהנה ומפה ישים פניו לצנעא הבירה לכונן שמה כסא מלכותו. כי יועציו חוזיבכוכבים אמרו לו וכן ראה גם הוא באיצטגנותו שאין עת עדיין לבא בעיר הבירהכי לא תצלח עד עבור חדש הצום (ראמאדאן). שלש שעות הלכנו עד עלינו ובאנו אלעיר היהודים אשר מחוץ למבצר. ומצאתי את סעיד משרתי שהלך זה חדש מתגוללבצערו כי לא פעל מאומה ולריק היתה יגיעתו וגם רעב ללחם. הענקתיו מאשר היהבילקוטי ותחי רוחו. שם פגעני מטר סוחף ואין לי כסות בקרה רק השיילה שלציצית כמנהגם בגד צמר עב היא שמלתי לבדי לעורי וכסותי ליום ולילה וגם צלקורה עוד לא מצאתי. אבל מה יקר ומה נעים היום ההוא אחרי חכו וקוו עליו זהימים רבים ולשונם לחכם דבקה גם גרונם נחר מזעוק ומהתפלל. והיה היום יוםתשועה. פה תילא128 כשלשים וחמשה בתייהודים רחוק מעיר הגוים כמטוחי קשת ולהם ביהכ“נ קטנה ונשיא אחד (יחיא שמו) עליהם. ומארי ושו”ב אין להם כעת כי דלים הם ואין להם לשלם גם שכר מועט. ולעתים כשרוצים לאכול בשר בשבת יקחו מעיר שבאם הנז'. ומאז בא הנה המלך החדשוכנן כסא מלכותו פה (עד עת וזמן) עם משרתיו ואנשי צבאו וכמה ריקים ופוחזיםנופלים עליו בכל יום אך לאכול פת לחם כי אך בערמה גנב לב אנשי הארץ בהבטחתיעודים טובים להחזיר ממלכת תימן כבראשונה מגבול עדאן עד מצרים ולגרש אתהבריטאני מעדאן והתוגרמי מכל חוף ים סוף. ועל כן רבים ממושלי הארץ הקטניםנתנו ידיהם אליהם והגדילו שמו ונפלאותיו בגוים ויהודים. ועד ממרחק באולדרוש שלומו ולברכו והביאו לו מנחה ושלחו לו מתנות עד מגידא ובחלקת לשוןומראות כשפים משך אליו לב הפתאים עדי רגע. וכי עני הוא (כי מבית האסוריםיצא למלוך) ולרש אין כל לתת לחם חוק אנשי צבאו והאורחים הבאים לראות פניוולדרוש שלומו הטיל פת בגם (בכל מקום בואו) על בני העיר ומי בראש? הלאהיהודים האומללים! ולכן ברחו לנפשם129 להחסותבצל מושלי עירות אחרות כמנהגם להחבא כמעט רגע עד יצא המלך מפה כי פניומועדות לעיר הבירה צנעא ועזבו בתיהם ריקם ומה להם בבית? ומלאכתם קדריםעובדי עורות עושי נעלים חרשי ברזל ובכל מקום בואם ימצאו חית ידם לעשותמלאכתם זאת. ונשארו בתי היהודים ריקם. גם הבית הכנסת סגרו. ומהם הניחונשיהם ובניהם הקטנים לשמור הבית. ומהם כל היום מסבבים בכפרים ובאישון לילהיבואו כגנב אל בתיהם ובטרם אור בוקר הם שבים ללכת. והיהודים הצורפים מצנעאהעושים במלאכת המטבע יושבים בחצר המלך במבצר הגוים כי משמרת המה שמה. וביוםהשבת ירדו לעיר היהודים. לא מצאתי היום בעיר רק יהודי אחד מצנעא “יוסף אל תירי” העושה אבק שרפה לצבא המלך ישב לו באחת חורבות היהודים. ויביאני אליו והואכרחום אספני אליו והשיב את נפשי בצליל לחם שעורים ודאג עמדי על מרי צרתיוקשה יומי. אף הוא הבטיחני לעזרה על ידי מכיריו רואי פני המלך. וביום השבתכשירדו הצורפים לשבות פה אדברה עמהם בשם הרב הנז' כי הגדול שבהם הוא אחיחתן הרב והם אנשים אפרתים מיקירי הארץ. ובטובם ברור בעליל יוציאו לאורמשפטי. דבריו היו לי כטל מן ונופת צופים. למחר הלך עמי לכתוב בקשה אל המלךולהניח הפסק דין של המושל מעיר חימא שחיב להגזלן לשלם. אבל משרתי שלקח הפסקהזה עמו כבר נתנוהו אל המשנה כי לא יכל להגיע עד המלך והמשנה אמר שכבר שלחשני שלוחים להביאם (אולי שקר) והתנצל שכבר נשבעו אצל הקאהדי ונפטרו ובבואםעם הפס"ד אל השופט המחייב לקח מידם (שכבר לקח שכרו) תעודתו ואמר שישלח הגנבאחר ימים אחדים או אחר עבור החדש הצום (ראמדאן) ועוד לא באו וכבר הוציאעליהם שלשה שקלים (אולי גם זה שקר) ועלי לשלם ובכן נבקה עצתינו. בכל זאתערך הסופר (כי רצה בשכרו) הבקשה אל המלך בשמי ואמר לי לעלות אל המצודהבאמצע העיר אשר שם טירת המלך ולתת מכתב בקשתי אל שומרי ראש המלך. החדש הזהחדש הצום למוסלימאנים. הם מהפכים יום ללילה. כל הלילה אוכלים שותיםומתענגים החנויות פתוחות וכל הדינים והמשפטים אך בלילה ישפטוהו וכל היוםישנים סרוחים על ערשותם וסגורים בבתיהם. באתי אל שער המצודה ונתתי אגורתכסף להשוער והכניסני באמרי לו “דבר משפט לי אל השופטים”. בפנים אין אישוכולם ישנם על הגגות ובחורבות ומצאתי שם נער אחד משוטט נתתי לו קשיטהוהראני את הדרך במעלות העולות אל הראש. עליתי בהמעלות השוממות לחורבותומהחורבות לאולמות ומהאולמות לסולמות שנים ושלישים ורבעים דמיתי הנני עולהבמגדול שנער החרבה זה כארבעת אלפים שנה ועוד ראשו לעב יגיע. השופטים הוזיםשוכבים תוך החורבות הפתוחות באין דלתות והמשרתים ישנים בחוץ ועל הגגות ואיןמקיץ. עד אחר רבע שעה עליתי ברום המעלות אשר שם חצר רחב ידים וממנו חדריםותאים רבים חדר לפנים מחדר עם החורבה התיכונה אשר שם ישן המלך האדיר הקודשוהמשנה והשופטים היועצים הגדולים בחורבות החיצונות שומרים ראש המלך כולםישנים אך מעט מהמשרתים יושבים חרש. כמעט הקיצו מתרדמתם עת קינדי (הוא פלגהמנחה בין הצהרים למוגריב (השקיעה) שהוא זמן תפלה להם) זה קם וזה נופל זהנכנס וזה יוצא ומראיהם רע מצום היום ואכילת הלילה. שאלוני “מה תבקש” עניתים “כה וכה”. ויצוני לשבת על האבנים והעמודים השוכבים לאורך הקירות הנוטותלנפול וערמת עפר מכסה עליהם מלמטה וקורי עכביש לחופה וצל יומם. רק מזהידעתי כי היכל מלך הוא אשר ראיתי שממית רבות תתפשנה בכל בתי הממלכה. הננייושב ומשרתי אצלי היוצא והבא שואלים זה לזה “הזה הירושלמי” (אל קודשי) הנגזל בשוק אל רבוע אל חימי? ואף כי הייתי לבוש בבלויי סחבות כמותם הכירוניומתבוננים בי כי לא ראו כמוני ואבותיהם לא סיפרו להם. עוד מעט השמש רד ונעלם מעבר לההרים הרמים ממולינו הגיעמעריב (מוגריב) זמן תפילתם ויקומו להתפלל ולהשתחוות צפונה (אלקיבלה) למיכהומעל מגדלי המסגד נשמע קול חזניהם אלל אללאה כו' ברגש מרעים מרעיד מכלעברים. והם מיהרו וינשכו מרקיקיהם אשר הכינו בידיהם ולשאוף עתר ענן הטאבאקמכלי מקטרתם אשר בידם השנית מוכן עם הגחלת (כי המה ביום הצום גם עלי הטאבאקלא יעשנו ואבק הטאבאק לא ישאפו באפם) עוד מעט החושך כסה ארץ ושנַי נקים מאזהבוקר. חשתי גם אני לרוץ משם לעיר היהודים חוצה והדרך מוכאב באבנים (כדרךהמלך). באתי לבית האיש יוסף אל תירי הנז' עיף רעב וצמא מה עמדי (אמר האיש) גם אני לבדי גר אנכי פה וכמוך כמוני כרסי ריקם בא ונסבב על הבתים אולי נמצאבאחת הבתים מה מהנשאר פתיתי לחם דוחן ופולין ונחיה את נפשותינו גם אתהוהמשרת גם אני בזכותך כי חכם אתה אולי ירחמו זה בכה וזה בכה עדי אשה זקנהאשת הנשיא אשר ברח מהעיר והלילה לא שב לביתו ברחמנותה אמרה “הנה הנשארלאישי ולא בא אם אותה קחו לכם להחיות נפשיכם” רק קליפת הקאהווא הי' לנולמדי כי יש למכור בשוק ובאלה שפקנו תמיד. בין הבאים לראות פני כבוד מלכם המקודש ואת יקר תפארתגדולתו בא גם יהודי מומר אשר לפני י“ג שנים המיר דתו באונס (שהי' נשיאליהודים בק"ק צנעא) והמלך אוהבו. ובהיותי אתמול במגדול המצודה ראני והכירנימרחוק (ירושלמי) וגם דרש עלי מהיהודים וספרו קורותי. כהיום בא לבקרני בצלביתי במחשך עם יהודי מכירו. אני ויוסף ושותפו ואחיו שבא אליו היום יושביםמשתאים והוא נכנס וישב אצלי ושאל בשלומינו. האנשים כולם פחדו ורגזו ופניהםנחורו בחשבם כי בעלילה בא (כי מוסר הוא) ואני דמיתיו למיסלים בבגדי כבודומצנפת רחבה אשר לא יעלו עליהם היהודים ולא ידעתי מה. ונתקרב אצלי ודבר עמיבלה”ק צח ושאלות שלום של כבוד. התבוננתי עליו וידעתי כי מומר הוא אבל לאנפל לבי עלי והתחזקתי לדבר כל דברי. שאלני בשלום ירושלם ויושביה הישמעאליםהיהודים הנוצרים ועל עניני הדתות והויכוח מי מהשלשה אמת יותר. “הדת שכולםמודים בו” עניתיו כדבר הכוזרי. היהודים היושבים ממולינו חלו ורגזו וקרצו ליבעיניהם לשמור פי ולשוני. ואני לא חשתי ולא חתתי לענותו כאשר עם לבבי על כלשאלותיו. בכל אשר התהלכתי לא הרך לבבי לעצור כח בויכוח עם יהי מי ולא כבשתיהאמת נגד כל שואל ותה“ל יח”ש לא קרני אסון מזה אך כבוד וחן. שאלני כי כשלכוחו מהצום כבד עליו (כי היה חדש הצום) והוא תמיד מחמיר עליו להוסיף מןהלילה ולצום עד צאת הכוכבים לא עד הערב שמש מוגריב כשאר הישמעאלים אם יכוללהקל בחלישותו לאכול בערוב שמש. אמרתי לו “נביאכם לא צוה לצום כל החדשואונס גם הקוראן פטרו.” שחק כי הוטב לו מליצתי ונתן לי ידו למשמש בדופקוולהגיד לו מה חליו? בחשבם כל חכמי ירושלם לרופאים ובעלי שמות. התבוננתיהיטיב ואמרתי לו כמלאונן ומתאנח מלב “הגוף איננו חולה. “ומה חליי שאלניהנפש חולה מאד” אמרתי. היהודים בבית כשמעם הדבר יצא מפי נרתעו וזעו וקמולברוח חשבו כי יכני נפש. ואני בשפתים שותקות כפלתי אמרי “הנשמה תכבד מחליהמי ירפאנה? התדע לרפאות מחלתה?” אמר. “אם אדוני לו שמעני” ובזה סגרתי דבריוהסחתי לדברים אחרים ובקשתיו על דבר הגזלה והבטחני לדבר עם המלך אהובוולעשות כל אשר בכוחו. בהתימונו לדבר אמר לי “נצא השדה לשוח.” היהודים רמזולי להנצל ממנו. ואני מלאתי אחריו ויצאנו שנינו לבדנו. כמעט בכה וספר לי כלקורותיו. יהודי אנכי ונשיא הייתי בצנעא ומחכמי העיר נחשבתי. כמה תלאותנשאתי עמהם. כשעיר המשתלח נשאתי עון כל העיר. כמה מכות הוכתי בעבור אחיועמי. כמה ימים ישבתי במאסר למענם (כמנהג כל הנשיאים) הפעם לא יכולתי עמודהעלילו עלינו עלילות ברשע ושלשה ירחים נאספתי אל בור וביסורים קשים. לסוףענשו אותי בעונש כסף לא יכולתי נשוא. האחרים אשר נאסרו עמי פדו את נפשם. ואני בהיות לי שם נשיא הכבידו עלי אכפם ונתנו לפני שני דרכים אם להסיר אתראשי או לתת את דתי (פה אומרים נתן הדת תחת המיר הדת) ואם לקחו ראשי בעתההיא נתתיה בתם לבב וברכתי לה'. אבל השיבוני אל בור והוסיפו ליסרני על אחתשבע (אלמלא נגדוה לחמו"ע כו') וגם שנתי גזלו ממני עדי הייתי כאיש נדהםוכמשתגע. ונאספו עלי הגדולים מהישמעאלים הנראים כאוהבים ופתוני גם יכלו ליבהיותי כגבר אין איל וכהגה יצא מפי “הן”! ועטרוני חד ורחמים והרכיבוני עלהסוס כל כבוד ויקר לא כבדה להם לעשות לי וגם אשתי היהודיה ובני הובאת אלי. גם אשה מוסלימאנית נתנו לי ויש לי שתי בתים שדות וכרמים עד כי נשרשתי בדתםומה אוכל עשות עתה?” הרבתי לדבר על לבו להנצל בנפשו עד שבנפשי דברתי ואמרתילו “הנה עיר עדאן חפשית ודרור תחת ממשלת בריטאני שם יוכל כל איש למצוא מזורורפואת תעלה לגויתו ונשמתו.” “הרף ממני הפעם אמר לי עוד חזון למועד.” והשביעני לסתום ולחתום הדברים בל יודע לאיש (ראה עוד ממנו בצנעא). בקשתיועוד על הגניבה והבטיחני לדבר עם המשנה אבל צריך לתת בידו שני שקלים עלהוצאות עם יש תחת ידי אתן לו (כי היה צריך לעצמו על הוצאות הלילה) אמרתי “עיניך הרואות כי עירום אנכי ומאומה אין בידי אך אם המצא תמצא ותהי לךהמחצה.” למחרת יום השישי בא עוד אלי וקראני לבא עמו והביאני אל בית אישלהמתין שמה עד יצא המשנה מן המסגד אחר הצהרים וידבר עמי. הוחלתי כשעה והואיצא ובא ודבר אלי. אחר שאלני כל הנעשה והבטיחני להשיב בלי ספק? נתן לי ידולמשש דופק העורקים כי חולה הוא (באמת) ולתת לו רפואה. האיש זקן וחלש דלורזה וצומות הימים עם רוב האכילה בלילה תוסיף לו מחלה בקרבים עם ירקוןהפנים. “מה עמדי רפואות תעלה לתת לאדוני? ובידי אין מאום הלא שמעתי אדוני!” אמרתי לו רק עצות נתתי לו באכילתו והנהגת חייו עם מיני פרחים ועשבים הנמצאופה יפה לבריאות. הוא בוש לבקש ממני קמיע (היקרה להם מכל מזור ותרופה) אבלהמומר אחרי נפרדתי מהמשנה בברכת שלום והבטחה גדולה? אמר לי אם אוכל לעשותזאת יהיה לי לטובה. אמרתי לו “גם סדר תפלה לא נשאר לי ואין אומן בלא כלים. ובבואי אי”ה לצנעא אראה אעשה כדברך". המשנה טרם נפרד אמר לו להגיד לי להביאביום ראשון שני שקלים עבור שני אנשי חיל ששלח עוד להביא את הגנב. “זאת איןבכל גבולי” עניתיו והלכתי ולא יספתי עוד לראותו פה. לעת ערב ירדו היהודים הצורפים מהמבצר לשבות בעיר היהודים (כמנהגם) אנשים אפרתים ונכבדים עם נעריהם ומשרתיהם עד היינו למנין עשרה. להם הכינו צרכי שבת כראוי ושבתי אצלם. (פה הי' מה שספרתי למעלה שמשרתי סעידתרגם בעל פה כל ההפטרה של וארבעה אנשים) תהלת המלך בפיהם אין קץ לכלידיעותיו צדקותיו וחסדיו וביותר לבני ישראל. המה ספרו לי שהמלך התפאר עליהםבתחלה שיתן להם כסף למדי למלאכת המטבעות. כי יודע מעשי הכימייא לעשות מבדילכסף ומנחושת זהב כו' וכן היה שנתן להם מראשית דמות כסף ועשו מטבעות אבל לאעמדה יומים ושבה והיתה לסיגים. וכראותו שלא נעשה עצמו בקש מהם להשיג להםהלואות שקלי כסף (הוספאני אוסטרייכי) ולהתיכך ולהסיגם ולעשות מטבעות קטניםעל שמו בערך ששים בשקל אוסטרייכי ונאכפו לעשות כן. ולעת עתה מצליחיםומרויחים (ומה היה בסופם רח"ל ראה הלאה בעדאן) והבטיחוני גם המה (אך דברשפתים) לבקש המשנה על אודותי. אני כבר נואשתי אבל רציתי לראות סוף מעשהואשב עוד שבוע זאת. ויוסף אתירי יועצי הנאמן יעצני גם הוא לזעוק אל המלךעצמו עת יצא לשוח בחוצות העיר ביום השישי השני אולי יועיל – באמונתםבו. אחר השבת הכין לי עוד מכתב בקשה נאה להציגה לפני מלך גדולכמוהו. בכל יום עלינו לעיר המבצר ועל המגדל וישבנו כל היום אולי יֵצא אבלבשבוע הזאת לא יצא מפתח ביתו כי בשבוע השנית להצומות יקשה עליהם התעניתיותר מלפניה ואחריה. וינוחו על משכבותם עד עש"ק בצהרים עת יצא לבית המסגדכמשפטם ובצאתו יבב בעיר לשוב לביתו דרך אחרת. אז מצאתי לבבי לעמוד על המשמרפתח בית המסגד אשר בה יצא ושם נאספו כל שרי החיל ואנשי צבאו ורואי פניהמלך. השרים רוכבים על סוסים כאשר תמצא ידם לבנים שחורים אדומים אמוציםואנשי הצבא הולכי רגלים רובם יחפי רגל ובגד אחד לכולם היא עורם לשמלתם. ערומים עד חצים ואיזה בלאות תכסה עליהם וחגורים בשמיכה ממתנים ועד ירכים. ובאזורם תקועים סכינים ארוכים או חרבות תלויות בירכתיהם וקני שרפה קצרים אוארוכים שבורים וחלודים או חסרי סלע־אש על כתפיהם ופרע ראשיהם מהם מגולותוקצות תלתלי שערותם ארוכות פרועות פורחות על צואריהם ומהם ראשיהם כרוך בחבלצמר שחור כערביאים. ומהם צנופות ומעוטפות במצנפת בלויי סחבות. והם כשנימאות במספר וכעשרה סוסים חבושים להשרים וסוס לבן אשר ירכב עליו המלך חבושהכן בתוכם. גם אנשי העיר הגוים הנשארים אשר לא ברחו נאספו והנשים נעריםונערות עומדים צפופים להביט באור פני מלכם. כשעה אחר הצהרים יצא המלך מהמסגד אשר ישתחוה שם ואנשי החילוכל הנצבים הריעו תרועה גדולה בקול גדול “יחי המלך יסעדהו אלהים חיים…. אלל נביא ראסול אל אללאה” ותהום כל העיר המלך לבוש בגדים ארוכים ורחבים מאדגם הבתי ידים ארוכים ורחבים והם מכמה מיני צבעונים (כאשר אהבו) ועליהם בגדלבן ארוך ורחב ועל ראשו מגבעת מרוקמת בחוטי זהב וצנופה במצנפת לבנה ושתיקצותיה מוזהבות תלויות על ערפו (כמנהג נשי היהודים בפולין) וזאת היא כתרהמלכות כי אין לאיש שר ושופט לצנוף ראשו באופן הזה. המלך עלה על סוסו בעזרת משרתו הקרוב אליו. תואר פניו ירקרקמהצומות גם בנין גופו דל ורזה כי זה ימים מועטים יצא מבית מאסרו אשר ישב בהימים רבים מידי מלך שקדמוהו. קומתו לא נעלה וזקנה הקטנה שחורה גם שיבהנזרקה בו. עיניו צופות בענוה ואימתו לא תבעתנו. משרתו הולך ברגליו אצל סוסוונושא בידו אהל־צל130 (זוהן סאהר) גדול ממיניצבעונים ועל שפתו סביב תלויות ציצית משי שזור ומגלגל האהל סביבו למעלהמראשו המכסה אותו וסוסו וקורא בחיל פנו דרך לאדוני המלך! ושני רוכבי סוסיםלפני המחנה הכבודה הזאת ולפניהם על הסוס לכל אחד שני תופים חצי עגול קדרחרס מצופה עור ומכים עליהם בשתי מקלות אשר בשתי ידיהם אחת הנה ואחת הנהונשמע קולם “דאם! דאם!” כקול קורא להציל השרפה. ואחריהם כמאה אנשיחיל (אשר ראית למעלה) מנגנים בפיהם ושירי זמרת בלשונם כהולכי לקבור מתיהםואנשי העיר מהחלונות והגגות עונין בצלצלי לשונן מתופפות על חכן ונשמע קולןלֻו לֻו עד עשר וט"ו פעמים כל עוד תאריך נשמתן. ואחריהם השרים רוכבי סוסיםוהמלך ביניהם. ואחריו כמאה אנשי הצבא וכל העם מקצה. והרחובות קצריםומוכאבות באבני החורבות ידחקו איש את אחיו ויעלו גם על הגגות ועל החומותוכולם צועקים יחי המלך! אל חי ינצרהו ויסעדהו. אני התחזקתי לעמוד על עמדיאשר הכין לי יועצי יוסף אתירי הנז' ביודעו את המקום אשר יעבור שמה אבל הואירא לעמוד עמדי אצלי ויעמוד מרחוק. ויהי בעבור כבוד המלך על פני צעקתי בקולגדול “הושיעה אדונינו המלך החסיד!” וירץ אלי אחד מהרוכבים ויאמר לי מה לך? ונתתי בידו המכתב אשר הרימותי בידי מעל לראשי ויקחה וישב לו לדרכו. אנינבהלתי מאד ויראתי עוד להשאר שמה השבת ומהרתי לברוח עיר שבאם הנז' הקרובהמהלך אך שלש שעות שהיא תחת מלכות כאכאבאן ולא יספתי עוד לראותו. לז. סדר נשואין. שירי מארי סאלם אל שיבזי ז"ל. השבת הזה היה פ' זכור גם שבת של חתן. אחר קריאת ס“תוההפטרה כמנהג הוציאו ס”מ אחרת וקראו להחתן בפ' חי' שרה פר' וה' ברך אתאברהם בכל והנערים מתרגמים כל פסוק כמנהגם. שרו וזמרו כמשפטם. אחרי כן קראראש הכנסת השיר הנעים מי כמוך של הר"י הלוי לפורים הכתוב בסדוריהספרדים. החתונה היתה לאחד מבני יקירי העיר ונכבדיה מפליטי צנעאמארי סעיד עמאר. והוא צורף בכסף ובשם עשיר יכונה פה. ולו בנים שלשה בניאפרתים חכמים ויראי ה' והקטון הוא החתן נושא בת הרב הגדול מארי יחיא אלבדיחי ני' אבדק"ק כאכאבאן (תראנו הלאה) ואספרה לכם בזה סדר נשואיהם. אור ליום שלישי בשבוע יתאספו קרובי החתן ובחורי מרעהווצובעים ידיו ורגליו בצבע אדמדם “אלחיני” כי יחפים ילכו והוא לנוי ולכחועושים משתה ושמחה יזמרו וירקדו כמשפט. בליל רביעי יעשו סעודה גדולה אישכמסת ידו ואחר הסעודה ילכו הקרואים לבתיהם. והקרובים המיודעים עם רעיםהאהובים והבחורים מרעי החתן ישארו שם לגלח את החתן ומרעיו והם ילבשוהו אחרהגלוח את המגבעת אשר שלחה לו הכלה והחתן נותן גם מגבעות לאחי הכלהומיודעיהם. ישירו ירננו וירקדו ויתהלו. ככה יאריכו עד חצי הלילה אז יתאספועוד הזקנים וראשי העדה לחדש השירים והריקודים ודולקים נרות שעוה ולפידים (בלאות בגדים טבולות בשמן המורמות על הנסים) והולכים לבית הכלה עם החתןבנעימות זמירות וכל בני העיר נאספים לקול ההמולה. ושם ימצאו גם קרובי הכלהונשים משמחות אותה. שם מברך החתן בעצמו (כדת) ברכת אירוסין על הכוס (אף אםכבר קדשה בעת השידוכין כמנהגם) וממלאים לו כוס שני לקדושין ולוקח בידו טבעתומטבעות זהב כסף ונחושת (לסימן טוב) אבל עיקר הקדושין בהכסף ואומר עליו אלהכלה “מקודשת לי ומאורסת לי אנא חתנא פב”פ ואנת כלתא בתולתא (או מתרכתאארמלתא) בחמרא דבכסא הדין ובכספא הדין דבהון תעלין לרשותא דידי כדת משהוישראל. ומשקה אותה יין מהכוס ונותן בידה הכסף או הטבעת בפני העדים ולוקחבידו שטר הכתובה נכתבת כולה בארמית כמנהגם ואומר לה בתחלה בעל פה “סכיכתובתך…. וכל מה דחזי ליכי כתוב בגוה דבהון תעלין לרשותי לדידי כדת משהוישראל. ומפרש לה בלשונם בערבי ונותן בידה הכתובה ומביאים עוד כוס ייןוגדול הקהל אומר שבע ברכות ומזמרים ומברכים להחתן והכלה בשירים ובברכותהרגיל אצלם יאריך להעתיק את כולם ומזמרים: “הא מקשטא הא מצלחתא מימרא דשמיאישוי תקנתא באורתא הדא יהא סימנא טבא ומעליא ירבו שמחות ורננים וגילים. כהיום הזה אליהו הנביא עם משיח בן דוד יבואו אלינו וישמחנו ישמח חתן בכלהוכלה תשמח בחתן יפרו וירבו גם שניהם בבנים ובנות. אב הרחמן יצליח לחתן הזהולכלתו ויטע ביניהם שלום וכן יהי רצון אמן”. וראש המשוררים מזמר מזמורהללויה אודה לה' בכל לבב (תהלים קי"ח) והמקהלה עונים אחר כל חצי פסוקהללויה והללויה!! פעמים בקול נעימות ומזמרים עוד פסוקי רות יתן ה' את האשהוגומ‘. עד סוף המגילה ובשמואל ב’ וברך עלי את אלקנה וגו' ובסוף משלי אשתחיל וגו'. ועוד כמה פסוקים של ברכה נגד החתן והכלה. אחר כן יעמוד החתןואומר (נגד הקהל המברכים) בקול רם “ברכתם אותי אלהים יברך אתכם. שמחתם אותיאלהים ישמח אתכם.” ושותה הכוס וכל העומדים שם שותים מאשר ינתן להם וחוזריםעם החתן בקול שירה וזמרה ואור נרות ופלדות לבית החתן. וסדר הזה יתארך עדזמן התפלה והולכים לביהכ”נ וחוזר החתן לביתו. ועד ליל שבת לא יראה עוד החתןפני הכלה ולא יבא אליה ובכל לילה עושים סעודה בבית החתן איש כיכולת ידו. בכל סעודה אחר יטלו ידיהם כל המסובים יעמוד החתן ויברך המוציא להוציא אתכולם (כדין) ובוצע על הככר שבידו ומסבב ונותן פרוסה מלחם המוציא לכלהמסובים ואח“כ יסב במקומו. הגדול שבקרואים מברך ברכות המזון על הכוס וגםאומר עליו שבע ברכות (כדעת הרמב“ם ז”ל) ובליל ש”ק יעשו הסעודה בבית הכלהואז יביאו השושבינים ומרעי החתן וקרוביו את החתן לבית הכלה ונותן לה שם עודמוהר ומתן ובלילה הזאת יתאחדו בראשונה. וביום השבת למחרת יביאו הכלה לביתהחתן וכל שבעת הימים אח"כ ימי משתה ושמחה ואומרים שבע ברכות כדת. מצאתי נכון להעתיק בזה מעט משיריהם וזמירותיהם אשר ישוררובבית חתנים ושארי שירים אשר ראיתים במיטב השיר. ואולם יטיבו יותר על אוזןשומעת בשוררם על קול המדות והניגונים המיוחדות לכל שיר ושיר. וראו גם זהמצאתי כי מלת “פזמון” הרשום בסדורינו על על איזה פיוטים שלנו ולא נדעמה הוא נודע לי פשר דבר שהם שתי מלות “פז מון” (או מן) והם מלות הניגוןשמנגנים בהם זה השיר (כאשר ראיתים באיזה שירים כ“י הרשום עליהם לחן פ' ר”לבניגון פ') שאחר כל חרוז ראשון שמשורר המנגן עונים המקהלה “פז פז!” ואחרהשני “מון! מון!” כאשר עיניכם תחזינה בזה. רוב שיריהם מיחסים למארי סאלם אל שיבזי בן יוסף ואמו משחאואני מצאתי בהדיוואן שלו כן גם כמה שירים מר“י הלוי ומר' ישראל נאגארה. האיש הזה גדול קדוש ונורא הוא להם. מספרים ממנו גדולות ונפלאות ומעשי ניסיםומופתים אשר עשה לישראל ועם המלכים האדירים האכזרים שהצירו והרעו לישראלבימיו (כי בימיו הגלו היהודים מצנעא ראו שמה עם הקינה שקנן עליהם והיה זהבערך הש"ל) כמו שמספרים על הרב המקובל ר' ליב שארעס שעשה לקיסר פ' ולאאספרם כי רבים הם. וכבר הגדתי לכם כי לא באתי להרבות עבי הספר בספורים שעלפי השמועה. והמשכיל בעת הזאת ידום. עיר מושבו וקבורתו בעיר טעיז עשרהימים מצנעא תימנה שלשה ימים מעיר מוכא אשר בחוף ים סוף ואורג היה מלאכתו. על מקום קבורתו יש ציון גדול ומערה בצדו ומקוה מים עם בית תפלה וס”ת מכתבידו. ועל קברו מאיר נר תמיד לא תכבה. כי רוב נדריהם מכל המדינה הוא לשם בעלהנס הזה ובית תפלתו. וכל היהודים היושבים בעיר הקטנה הזאת מתפרנסים מזה. ויקר שם מארי סאלם אל שיבזי גם בעיני הגוים מפני מעשה שהיה ונשבעים אךבשמו. כל יהודי תימן אשר לו מחלה וכל מקרה לא טוב אם כח בידו לבא שמה (כילא על נקלה ללכת שם) יסכנו בנפשם ללכת להתפלל על קברו. ודרשתי וחקרתימאנשים ההלכוא שמה וספרו לי גדולות (כמפורסם אצלם) באמרם אם החולה ירא ה' ומאמין בבעל הנס הזה אחרי השתטחו על קברו יכנס בהמערה לרחוץ ולקחת מהמים. והיה אם יזכה לרפואה ימצא מים נוזלים יקדימו פניו ועל המים החיים יראהקמיע, עלה, עשב ויקבלנה בשמחה ושב ורפא לו. ואשר איננו ירא ה' ולא זוכהלרפואה ימצא המעין יבש מים אין בו רק נחש כרוך על הפתח וכאשר בא כן ילך. אנכי בכל כוסף נפשי לא יכולתי ללכת שמה כי רב הדרך ואסון גדול. ספריו בכ“יראיתי. סודות נצורות ותפלות נעימות וקבלה מעשיות כמו ספר רוזיאל. ולו היהבן מארי שמעון אל שיבזי ממלא מקום אביו וגם ספרו ראיתי בכ”י כהראשון. אומרים שבכל עש“ק היה עולה ע”י קפיצת הדרך לשבות פעם בירושלם פעם בצפת (שהיה בזמן האר“י ז”ל) פעם בטברי' פעם בחברון ותשובתו אל ביתו במוש“ק. כאשרכן כתוב בספרו (וראיתי בעיני) “הייתי בירושלם וראיתי מחזה כך וכך ובצפת כךוכך”. גם ספר השירים (דיוואן) שלו ראיתי משורר רם ונשא עד להפליא וביותרבערבי אשר בזה הלשון הם רובי שיריו. גם מעורבים עברי וערבי. הדלת בעבריוהסוגר בערבי או להיפך כפי אשר התלקח בו הרוממות עוז ואהבת הנשגב וכולם ע”דהסוד על הספירות ושיעור קומה וזיוג עליון וגלגלי רום מעלה חידות ומשליםמחושקים גם בשירי חשק כאשר תראו מן המעט שהעתקתי בזה אשר לקטתי מלשון הק' לבד. ומהשירים שמנגנים בבית חתנים אשר העתקתים מצאתי אח“כ איזה מהם כברנדפסו בס' בב”י להרשד“ל נ”י שהם לר“י הלוי. ולא אשנה להם רק זה האחד שחסרבהדיוואן אשר ביד הרשד”ל אציגנו לפניכם ולא ימחה שמו מיהודה. משקלו ב“ת ויתד וב”ת ויתד וב“ת בדלת וכן בסוגר. רק הבית השלישי מתחיל ביתד וב”ת יחד וב"ת. חָתָּן תְּנָה הוֹדְךָ עֲלֵי כַלָה כָּלוּ לְךָ לִבָּה וְעֵינֶיהָ וּרְאֵה עֲתֶרֶת תַּמְרוּתיֶהָ הַנוֹשְׂאוֹת רֵיחַ שְׁמָנֶיהָ הֲדַסָה רָמְתָה מַהֵר וַעֲלֵי הָדָס נָתְנוּ עֲנָנֶיהָ (אין סדר למשקל זה) מִלְאוּ רְחוֹבוֹת בַּאֲבַק רוֹכֵל וְיִקְרְאוּ אַבְרֵך לְפָנֶיהָ. – _________ שירי מארי סאלם אל שיבזי ז“ל ע”ד הסוד. לי צביה עלמה131 גם מלאה חכמה היא דמתה סהר בה לבי בחר או כנוגה חמה כי זקופת קומה זרחה בבוקר היא ובעלת תואר. פז, פז, מון, מון, דבקה בה נפשי בעלותך דודי ואני לה עבד תינקה מטובי שש ורקמת משי תישנה עמדי עשתה לה מרבד רק שסוד תפגעי בי העלתה על ראשי אם תגלה סודי ציץ וכתר לעד יחרה אף אבי אמרה עוד כמה כי נעימה תמה תישני לשחר. לי שלשים משמר פ‘, פ’, מ‘, מ’. פז. פז. מון. מון. ואני ערבתי נהייתי נבהל לך חמשה כוסות מראות עיניה כי בך בחרתי גם אני לא אוכל תעלה המעלות לחזות פניה קום וצא לקראתי מי בזה יתהלל הלכה במסילות ידעה סודיה כי דרכי המה כי סעדיה שמה תום ודרך יושר היא לכך נתחבר פ‘, פ’, מ‘, מ’. פ‘, פ’, מ‘, מ’. יערב לי קולך גור ארי לתעודה תקראי רעיתי בן נתנאל הרב אלכה אל ביתך כי מליצת חידה תרפאי מחלתי ידעה הנשגב אעלה מטתך לו אני מתודה כי לזה תאבתי כי שמו לי יערב טוב שתותי מימה ואני דוד מה מהיותי בער. אשלחה לו זמר פ‘, פ’, מ‘, מ’. פ‘, פ’, מ‘, מ’. זכרה לי עפרה דברו לו רעיו לי שלשה אחים כי אני עבד לו המה פני השורה אם לבד משמעיו אם ואינם נראים לא ראיתי אהלו אם לבך תעודה אך לבד מרעיו תדעה מה פנים הוגעה לי כולו תעלה הבימה כי כפור למרמה עוד ומעלות עשר הוא לכל מה דבר פ‘, פ’, מ‘, מ’. פז. פז. מון. מון קול ידידי דופק עמדה לפתוח אפתחה לידידי נטפה ידה מור אענה מרחוק נשבה הרוח אומרה אל דודי כמו מור עובר אם תהא משתוקק או כריח תפלה תינקה משדי מפרי עין סובר מדבש המתוק או כנחל שורק מצרי גלעדי מפרי עין גדי פ‘. מ’. פז מן. ושמרה תראני לפלח הרמון עד אתקן עצמי אדמה רקתך כי בני ענוני כגובה הארמון הם וילדי אמי גבה קומתך נוטרה שמוני ומור עם קנמון לא נטרתי כרמי יפיחון מביתך כל כרמותי רק צביה עיניה אין מאום עמדי ללבי נקשרו פ' מ'. פז פז מון מון. לי אריסים תשעה לעני היונים עוותו את שדי אדמה עיניה חלקו משבעה כמו חוט השנים נתנו על ידי דמות שפתותיה עם מריב ושבועה ליפיה עם עינים והרצת עדי יבורך צוריה והבאת חולק לבבי ולבבה יחלקה על ידי באהבה נקשרו פז פז מון מון. פז פז מ' מ'. החשי רעיתי דברה שמעתי אַתְּ נעימה תמה וקולה הערב אין בך מום בלתי עד עפר שחתי אַתְ כגלגל חמה ובלבי אש צורב תלכי נא אתי וכמת נרדמתי אל חדר בית אימא והנה קול ערב ענתה מרחוק ידידי התאפק לכה נרוה דודי ורחמי נכמרו פז פז מן מן. פ' מ'. לבנה כסהר שמחה בת מלך מאירה כחמה עת ראתה דודה מדלגת מהר חמקה ותלך אלי גבעה רמה עת להשיג סודה אני ארבה מוהר תמכה בפלך תנו לי העלמה כל שתים ידה לבבי עם רוחי שש ושני כלך בידה נתחברו עשתה ציורים פז פז מון מון. פ' פ' מ' מ'. חבצלת השרון ראתה עיני בה ושושנת עמק אשמחה אגיל נטויות הגרון אדעה סוד טובה ועלי תתחמק לה לבבי יחיל ותביא החרון פתחה את ניבה ללבי הנמק היא לצורה תגדיל רטיה הביאו השכינה תקביל למכתי זורו בחצר הטורים פ' מ‘. פ’ פ' מ' מ'. לי צביה תמה אמרה אל דודה מבני הישרים לחוות נוחו מעלתה רמה פתחה את ידה נכתרה בכתרים לאחוז ידיהו משבו ואחלמה מלאה לכבודה מבחרות ספירים מנשיקות פיהו מלאה כל חכמה עם שנים עֵדה שבשיר השירים נוצחים גבורים פ' מ'. פז פז מון מון. יום סביבות סיגי לבשה זיוגה נטפה מור עובר שש ורקמת שני כשלו רעיוני אחזה מנסיגה מפני הדובר אל גבול ארמוני כל עשרת בוני בנתה ציונה קול כאחד חבר על מקום קדמוני נשמעו על אזני הוא מקום ערוגה רעשו ההרים עם בני היקרים פז פז מון מון. פז פז מון מון. השערים כולם יענה אותנו נפתחו לבונים הישועה יעמיד הם כלי קבולם יעמיד מלכנו בלבוש לבשרים שמו בן דויד פז פז מון מון. יקראו צדקנו נשאלה צורינו שם ה' קורים יום ולילה תמיד פז פז מון מון. _____________ מי נשקני ואני שכרת ויתנה עלי לבוש תפארת. פז מון. ויעדה אותי עדי זהב ופז כולם מבושמים במור וקטורת. פז סמים וקנמון וקדה נבחרה מסוחרי תרשיש וים כנרת פז פתח בדברי שיר נעימים יחשוב ישנה ואני נגערת פז בקש למשכני בהבלי הזמן ואני מכבסת ומטהרת " נסתי ביום עברה ובאתי עד מקום העומדים תמיד בראש אשמורת " יומי ולילי אעבור את יוצרי יצילני מיד מרעים פורשי מכמורת " שמתי מגמתי להשיג מעלות עשר וחדלת מאד נסגרת " רמים ונעלמים ומי זה יפתרם מכ“ף ות”יו רי"ש עד גבול צמרת " אם תדעה שמרה לנפשך עד מאד ועשה לשכלך כמו מסגרת " לא תפרצה גדר ולא תשיג גבול שוב לעבודתך לראש אשמורת " אם תחפצה לידע שמי הוא נגדך כתוב בראש השיר כמו מסורת. ____________ מי נשקני ואני יושנת ויאמרה לי את היי מוכנת. פז מון ואומרה אל תיגעה בי כי אני מעם מקודשים ובת כהנת סרו עונותי ולא אוסיף חטוא כי לחצר מלך אני מוכנת. פז מון פן תכספה מחר הלוך ליסודך ואני בבית אבי אהיה שוכנת אוכל בבית אבי תרומות נבחרות מקרבנות האל אהי נזונת בין הקדושים אשכנה ואתחברה בקהל קדושים גונזי צנצנת נכנע לבבי עת ראיתים לובשים ואני ערומה אין מעיל וכתונת ישאו לרגלי מלאכי רום אהבה וזכות אבותי לי כמו משענת שרים בקולם יענו לי בא ברוך ואני במר בוכה ומתחננת רבו פשעי וחטאי גברו משערות ראשי בלי מתכונת אבות בזמרה על עלמות יענו ומקלסים תמיד בשיר על יונת להם לבדם נתנה ארץ צבי ביום ובלילה זמיר נותנת תבנה להיכל קדשך הנחרב כמה תאחר ואני ממתנת נסים עשה עמי ואם אין לי זכות זכרה לבנך ברית נושנת צדקת אשר עקד יחידו האהוב נפשו בעדן אמת נצפנת בנים שנים עשר לנינו נתנו דומים למרכבה עת שחנת תקיף עליהם ענני כבוד ושם לכם שכינתו כמו אומנת. ___________ מי נשקני ואני שוכבת על כר ועל כסת ועל מצבת. פז מון ואעמוד מנוס והנה איש כמו יוסף בעת רכב עלי מרכבת " סוסים חמש מאות לפניו עוברים עת ילכו תראה כמו שלהבת " פחד לבבי נסגרו עיני בנום ואחזה קולמס ויד כותבת " בניר כמו ברק ידידי קום עמוד אל תישנה כי נפשך דואבת " נתחדשו לך טעמי תורה וסוד גלגול עגלה ככדור סובבת יומם וגם ליל בשירה תענה תסוב כפרה על באר שואבת " שמחה וצהלה תענה עת תהלך נראית מהלכת והיא רוכבת " רמה במעלתה ומי זה ידעה הכל בסוף סולם והיא נצבת " אימה ויראה מאלהים קבלה כי בברואים תעשה צרבת " לתת נקמה באנשים פושעים המה יהיו בונים והיא מחרבת " רחם לעדה בעונה נמכרה כמה תהי לוקה ומתחייבת " ימים אשר נמות בקרוב יגיעו כמה בגלותה תהא יושבת " תחיש משיחך ותבנה קדשך כי שערי ציון אני אוהבת פז מון. מי נשקני ואני נגעלת _______________ תוך אהלי קדר יקר זוללת " שנה ביין לבי ונפשי פחדה מעול זמן דוחק בחטא נבהלת " תרצה תכסה יה פשעי נגדך כי חמתה רוחי בגוף צוללת " אמנם בתוך תימן חטאי גברו ולך יחידתי בחן סוגלת " אל נא ידיד נפשי תגלה עון שבים אשר דעתם לך נאצלת " לבי בתימן רק נשמה פרחה ארץ צבי הומה כמו אילת " שפע חסדים על פזורים ינהרה ויקררה את אש שמאל אוכלת " בזכות אבות בעלי אהבה וחן ממך יחידתי תהא נגמלת " זכרון בני חדל לטוב יעלה אל שערי בינה עון מוחלת " יתאגדה לולב ערבה והדס יחד בצל אתרוג ובה נכללת " אחסה ואתלונן בצל אב רחמן חסדו והפחד אני סובלת " תכין צעדי לראות הדר מלכות משיחך ומתנהלת " הוה במי חטאת לגופות נטמאו טהר גויתי שהיא נכשלת " שלו"ם למודה על פשעיו לחזות חפצו ומחשבתו בכל משאלת פז מון. __________ מי נשקני ואני גולה וסר הומה בתוך תימן ומתיפח פז מון. שורי הדר יפיו שבוית מאסר ואני בצל דודך היום הצלח " תראי הדרו רם עלי גלגל ושר בין ההדסים יעטור שמח " אורה כשמש יזרחה לא יחסר חושך וצלמות בהוד נוצח " ארחות שנים עשר גבולים דוד קשר ובמחנות ארבע תהא זורח " לקראת הדסה השרויה על גשר מימי חסדך להמשח " שמרה ברית לבן אשר בך נעזר קבץ פזורינו ביום הצליח " בזכות נדיבים נבחרו סגני יקר יציץ משיחנו בציץ פורח " זכרון אשר נבא לך בנהר כבר אזכור ואתבונן וחץ לוקח " יום התחיה רוחך בי תעבר אעלה להר ציון ושיר פוצח " ואשמעה מפי ידידי מאמר ינון ואליה אני שולח פז מון. __________ מי נשקני מנשיקות אהבה בנוה חדר מלך גבולי נסבה פז מון. שחר והנה בא ידיד נפשי בחן ותהמי נפשי למולו קרבה " לולא העירני בחמלה לעמוד נתפרדו מני וגופי עזבה " מה זה יחידתי מוני תרכבי ואני גויתי בחסדך נצבה " בינו שרידי הזמן התחברות הגוף והנפש ביום ששגבה " נחת בסוד תורה ומצות קנתה שלימות גם שם טוב לשכלי הרהבה " יום תכספה לחזור תסובב גלגלי בין מלאכי דגל מטטרון שר צבא ודוי דברים קבלה יה יוצרי עבדך בעת רצון לחיים תכתבה ספק לגוזלי תזמן לי בטוב גם תאפן יהבי ושועי תקשבה פודה ומציל לעניים כואבים חון על ילוד משתא בפתחך יסובבה. פז מון. __________ ראה תמונה בחלום ותאמרה מי נשקני ואני נרדמת פז מון. עת ידעה כי היא תמונתי אז כחשה ונמה הן אני חולמת " ואומרה אם הוא חלום מי זה אשר נתן באצבע השמאל חותמת " ותחריש כי ידעה כי נאמי צדק וכי היו דברי באמת " אז לקחה מסוה ופנים כסתה ואדעה כי היא לזאת נכלמת " תעלים לחיה יאירון בעדי צמה כמו חמה בעב נכלמת " אם תשאלה מה תארה הנה אני אעיד ועדותי בזו קיימת " כי היא קדומת חן ויופי כאשר הדרת שמריה ליקום קודמת " נגיד לשון דתו מאד צחה בפיו ולשון אחרים בלעדו אלמה " וימין יקר עוזו נטויה על בני דורו וימין בלעדו נדמת " נגיד שתום עין בדעת בוראו ובתעלולי הזמן נסתמת פז מון. לח. הפורים. – אל al Cocoban. והרב. – ערי מקלט. עשיתי פה שבאם גם ימי הפורים. קריאת המגילה בי“ד. סעודהומשלוח מנות כמנהג כ”י. הנערים יעשו דמות המן מקלעת עצים וטוח טיט עליהםחומר גדול כתבנית אדם ומשוח בששר צבעים שונים. גם דמות מרדכי רוכב על הסוסוהמן רץ לפניו. ותולים את המן בחצר בית הכנסת על עץ גבוה וזורקים עליובחצים ובאבנים עד שמנפצים לרסיסים. כה כל היום ההוא הנערים משחקים ומכיםומקללים להמן ומברכים ומשבחים למרדכי ואסתר זכר צדיקים וישרים לברכה. פהמנכבדי העיר איש יקר חכם וירא ה' ר' יעיש (ישעיה) נ“י ואיש טוב ומטיב יראה' מכובד… הכהן לבית אל מיהורי והמשפחה הזאת מתיחשת להכהנים הראשים משמרתיהוירב (דבה“י כ”ד ז' תענית..) וגם הם ממיוחשי צנעא וברחו לפה מפני חמסהמציק. יום עש”ק יום השוק לכל הסביבה ויביאו יהודים גם מעיר כאכאבאן ואחרהצהרים בשובם לעירם עליתי גם אני עם איש זקן ר' יחיא חרש ברזל אשר ארחנילחברתו להלוך לאט לרגליו ומשא על כתפו. העיר הזאת גבוה מכל הארצות האליושבת בראש מרום הר הרים והיא קרית מלך מושל לבדו. ההר גבוה ותלול ואיןלעלות אליה רק בדרך אחד. והדרך נעשה מימי קדם קדמתה בחכמה ומלאכה גדולה. כלהדרך נעשה במעלות סולם חצובות בההר. וגם בנין אבנים ולא במישור כי לא יוכלולעלות רק בעקלתון לצדי ההר הנה והנה. ובמקומות רבות אשר ההר נצב כחומה אונחלק בגי־הרים נעשו גשרים וכפות אבן גדולות ועליהם גרם המעלות. כן עליתימהלך שלש שעות עד סמוך לעיר ולפני שער העיר והמגדול גיא עמוק מאד ועליה גשרגדול מאבנים המוליך אל תוך שער העיר. העיר הגדולה ורחבת ידים מוקפת חומהגבוה דלתים ובריח מבצר חזק ומגדלים רבים. גם בניני הבתים מאבני גזיתומלבנים מפוארים וגבוהים עליות מרווחות שנים ושלישים. גם טירת המלך נאהמבחוץ כבנין טירת המלכים בארצות הקדם. והוא עשיר עם מעט אנשי צבא. כי חבלקטון ממשלתו ונוח לעמו ודבר אין לו עם אדם וכבוד מנוחתו. המלך הזה פחותבמעלה מהמלך שבצנעא שאין לו רק חצי כתר מלכות שאינו יכל להוציא רק קצה אחתממצנפתו (ראה למעלה בתילי) ולא לעשות מטבעות לעצמו על שמו ובעבור זה נותןלו מלך צנעא שוחד קצוב מדי שנה. ובאלה השנים אשר נשבתה ממלכת צנעא מרד גםהוא ורצה להטביע כסף על שמו. אולם כאשר קם המלך החדש הזה ונפל חיתתו על כלהארץ ויצא טבעו בעולם ההוא עודנו מחריש לדעת מה יהיה סופו כי לא נתן צוארותחתיו. גם הוא חכם ויודע בינה לעתים. אחרי עברנו העיר מקצה אל הקצה ויצאנו משער אחר (כי אין דרךלעבור לעבר השני רק דרך העיר) ועוד מעט ירדנו בעמק קטון ועלינו גבעה קטנהוהננו בעיר היהודים כתבנית כל הערים אשר עברתי עד כה. פרזות ישבו בתיםקטנים מאבנים ולבנים. פתחים שפלות קומה וחלונות קטנות לתוך החצר. אך נקיותשוררת בפנים ורחב ידים כי הארץ לפניהם להרחיב גבולם. פה כשבעים בתים. רובם מנברחי צנעא פליטי מכות חרב. גם שתיבתי כנסיות לאזרחי העיר ואנשי צנעא אבל כולם כפופים ונשמעים להרב הגדולחסיד ועניו מארי יחיא אל בדיחי נ“י. האדם הגדול הזה הוא מגדולי מדינת תימןבתורה ביראה ובחכמה. הוא ואביו הזקן הישיש הנכבד מארי סעיד נ”י מיקירי ק“קצנעא ועשיריה היה מעושי מלאכת המטבע בבית המלך הגדול אל מיהדי (בזמן ר' ברוך הנהרג ראה הלאה בצנעא) וכמקרה כולם קרה גם להם אשר העלילו עליהם ואסרובמשמר ימים רבים ויריקו כל אשר להם. אביו הזקן פדה נפשו בכופר אשר הושתעליו ובנפש בנו היקר הזה לא רצו כל כופר רק בשתים לתת ראשו לפני חמת מלאכימות ימוט לחרב או להמיר דתו כמשפטם. וה' ברחמיו עזרו וברח בעצם היום מביתמאסרו וכבלי ברזל אשר ברגליו נתקו ויברח לעיר הזאת אשר בה מלוך מלך אחר. והמלך הזה קבלו באהבה והיה עליו למגן ומחסה. אנשי המדינה מספרים שע”יהשבעות ורואה ואינו נראה יצא מהמשמר. כי האיש גדול מאד בחכמת הקבלהובמעשיות יען לא יוכל איש לברוח מבית האסורים ומן האזיקים אשר הושת ברגליוואנשי צבא שומרים השערים ושערי חומות העיר והאיש נודע ונכר לכל בני העירוהשומרים. אין זאת כי אם נס ומופת ע“י קבלה מעשה. וזכר ראיות רבות לדבראמרו לי (כי השערה אחרת לי) ואת פיו לא שאלתי על זה אבל ראיתי שהיום הואמתרחק מאלה הענינים ואין לו עסק בזה עתה וידעתי כי אתו היתה ושלחה ומפניסבה הידועה גם לי שלחה מעל פניו. יישר חילי' ויהי ה' אתו. ואח”כ באו גםאשתו ובניו היקרים אליו בזה ומלאכתם גם פה צורפי כסף ומצבם טוב ונכבדיםבעיני כל היהודים וגם בבית המלך נשמעים דבריו לטובת היהודים. והנשיא בתוכםאיש יקר ונכבד עוואץ שמו (עובדיה). לעת ערב ש“ק בא הרב מחנותו אשר בעיר הגוים (כי צורף הוא) איש תואר ובעל צורה. פניו שוחקות ונעימות ידבר ויראת ה' חופף עליו והוא כבןחמשים שנה. בלילה בביהכנ”ס קבלני הרב הזה בכבוד ובאהבה ויושיבני אצלו אצלהקיר הסמוך לפתח (כמנהגם) אבל האיש הזקן שבאתי עמו לא הניחני בלילה לסעודבבית אחר וסעדתי ולנתי עמו ולמחרת ש“ק בבוקר אחר התפלה והלמוד הביאני הרבאל ביתו ונכבדי העיר באו לבקרני בבקבוקי יין שרף ומיני פירות וקליותכמנהגם. היהודים פה יושבים לבטח תחת חסדי המלך הזה אבל בהיות הרעב חזק בכלהארץ וגם הכרמים נלקו ונשדפו זה שנתים גברה העניות מאד. אמרו לי שמעולם לאראו איש יהודי מסבב על הערים והבתים לבקש לחם כי כולם אכלו מיגיע כפיהם אישאיש ממלאכתו כי בשנים הטובות רב ברכה בארץ שמונה מדות חטים או כוסמין בשקלושנים עשר שעורים ופולין ודוחן והעת חצי מדה בשקל ואין. ועל כן גברה העניותמאד ורבים אשר אין להם מאומה יסבבו על הערים והבתים על פת לחם. כעשריםוחמשה עניים אורחים (או היו עשירים) באו על השבת הזה הנה כי בנוף הזה עודנמצא מעט תבואות באוצרות הגוים אשר אצרו להם מכמה שנים והמטר ירד להם לברכהויקוו לתבואה חדשה. שבועים ימים ישבתי בעיר הזאת לנוח מעצבי ומרוגזי והרבנ”י כבדני במרבית ספריו האצורים עמו אשר הביא מצנעא והי' לי למנוחה. ושבתישנית לעיר שבאם הנז'. שאלתי אם בא תשובה מאת המלך של תילא על בקשתי ואמרואָין ושמחתי. גם המשרת בראותו כי אין תקוה עזבני וילך לבית אביו ק"ק תינעםמזרח צנעא על הפסח וגם כי ארש לו שם אשה ולא לקחה וארכו לו הימים וישבלמקומו. ואני רציתי לעלות מפה לצנעא ולא היו אורחה של יהודים ואמרו לילהוחיל עוד מעט עד שיעלו היהודים שבתילי והנמלטים פה על הפסח לביתם צנעאואלך עמהם. בשבתי פה שבאם ספרו לי שיש עוד שני ערים יהודים קרובים להםבמהלך שעות אחדות ואנשים בהם מעט האחת מהם (עיר סירי) היתה עיר מקלט לפניםויושביה כולם לוים. ועל הדרך נמצא בצדי הדרכים אבנים גדולות כתוב עליהםמקלט מקלט כדין. ולא יכולתי האמין כי אין ערי מקלט קולטת בחו“ל ואף שלשהערים שהפריש משה בעבר הירדן לא קלטו עד שהפרישו השלש שבא”י (כמבואר בפ“קדמכות וברמב”ם פ“ח מה”ר וז“ל “ואין עושין ערי מקלט אלא בא”י” וע“ש בכ”מ) אבל חזקו עלי דבריהם וגם האיש המקרבני איש חכם משכיל מארי שמואל אל ערוסינ“י העיד לי שכן הוא כי קבלה בידם אשר בעת באו קדמוניהם הראשונים לארץ הזאתעוד לפני גלות הראשון (ראה הלאה) והיה להם ממלכה לעצמם וקדשוה כא”י והפרישוג“כ ערי מקלט וזו אחת מהם. ועוד אחרת בנוף עמראן (תראנו שם) ולרוב חשקיוכוספי לדבר גדול כזה נפתתי ונגפתי את רגלי עם נער יהודי מראני הדרך. עברתיעיר אחת ולנתי שמה וגם הם הגידו לי כדברים האלה. ולמחרת הלכתי הלאה בדרךהמקלט לעיר סירי. חקרתי ובקרתי על האבנים ועל צדי הדרכים כי כל הדרךלרגל הר גדול המתנשא כחומה ישר וערום באין ירק עשב רק צחיח סלע ואמרו שעלצחיחי הסלעים האלה היה כתוב מקלט מקלט. ואני לא זכיתי למצוא אף אותאחת132. האמת כי בני העיר סירי כעשרים וחמשה אישכולם לוים ומלאכתם עושי קדר וחרשים ולמחרת שבתי עוד בדרך הזה והוספתי לחפשתאמין! יגעתי ולא מצאתי. יום ראשון קודם הפסח עליתי עם האנשים לק”ק צנעא. המה יצאו קודם אור בוקר ועמהם חמורים למשאם ולעת ערב באו צנעא ואני לאיכולתי לרוץ אחריהם על עקבם כי מיהרו לבדיקת חמץ. והאיש יוסף אתירי גמלניחסד להלוך עמי ברגלי לאט. ובאמצע הדרך רד היום ורחוקים אנחנו עוד מהעירונכנסו לעיר גוים אשר היה לו מכירים שמה ולננו אצל איש בגורן ולמחר השכםהלכנו והגענו קודם זמן הבעור תוך העיר אל בית האיש. לט. פסח. – צנעא. – המצות והסדר. – השלל. – הרג בתוגרמים. האיש יוסף אתירי נ“י לו אשה בת ובן אח ואחות (כולם עושיםבמלאכת אבק־שרפה) יושבים יחד בבית נאה ארבעה חדרים נקים וטהורים וצרכי הפסחהוכן כמשפט. הוא אספני אל ביתו ואני ערום ועריה עורי צפד על עצמי ותארי חשךמשחור ואף חליפות כתונת לכבוד יום טוב אין עמדי. פה (רק פה) יש להיהודיםמרחץ חמים ולפני בית הרחצה גילחתי קבוצת שער ראשי אשר גדלתים מאז נכנסתילמדינה וחשבוני לנזיר אלקים ונכנסתי למרחץ. רחצתי וזעתי היטיב. ותמרות עשןגללי צואה המבעירים להסיק עלה באפי עד כי סר כחי ונתעלפתי ונשמה לא נותרהבי. הוציאנו החוצה הכוני פצעוני עד כי שב רוחי והעריתי ונשאוני הביתה. נרדמתי ונחתי מעט וקמתי ללכת בעיר עזלי לעת מנחת ערב והלכתי אל הרבהגדול מארי יחיא אל קארה נ”י אשר ראיתיו בהרי חאראז כי שב לביתו על הפסח. כמעט לא הכירוני לשחרותי וחליפות שמלותי עד התבוננו עלי זלגו עיניו דמעות “מה תדאג מארי? (אמרתי) אם אליכם נמשלתי רב לי אם עודני חי!” שאלתיו עלהמצות ועל הסדר! אל תשית לבך (אמר לי) אכול אתנו מצה חמה הנאפת בכל יוםכמנהג אבותינו. אל תדאג על הכשרות. אם אינם יבשות וישנות שלשים יום קודםהפסח? כבר קדמוך חכמים מירושלם וראו כי נשינו זריזות הנה ומהירות מאדבכשרות המצות. יום יום נאכל מצה חמה ונקיה ואין עונג יו"ט אלא בפת חמה. “שאלתי הנכון לסמוך על נשים במילתא דאית בי' טרחא יתירתא ובאיסור חמץבמשהו? ושמרתם את המצות כתיב” “הנח לנו ולמנהג אבותינו גם אנחנו מהדריןומדקדקין ושומרים את המצות ואל תצדק הרבה”. ונתן לי שלשה מצות רכות ונקיותאשר עשה בביתו להסדר ואמר לי: “אלה מצה שמורה מתבואה ישנה ותוכל לברך עליהםעל אכילת מצה.” כי בשנה הזאת רוב המצות אינם שמורים משעת קצירה (כי הרעבחזק בארץ ולקחו מאשר מצאו) ואצלינו הלכה פסוקה שאין לברך על אכילת מצה עלמצה שאינה משומרת (אשר היה בעיני כתורה חדשה) ויען ידעתי את האיש מאז כיידיו רב לו בתורה ביראה ובחכמה נתתי אימון לדבריו ואמרתי טוב יום טוב נדבר. קבלתי המצות והלכתי. גם חליפות שמלות שלח לביתי והגיד לי שחפצו היה להביאניאל שולחנו אל הסדר אבל האיש יוסף אתירי שהביאני אל ביתו וטרח עמדי לא ירצהלהניחני והדין עמו. בלילה הביאני לביהכ“נ של בני משפחתו כניס בית אל תירי. אחרערבית כמנהגם גמרו ההלל בברכה תחלה וסוף החזן קורא חצי פסוק וכל הקהל עוניםכאחד ובנעימה אחת “הללויה” כאשר ראית למעלה. באנו אל הבית ערך השולחן כמנהגוישבנו על הסדר למטה לארץ אצל השולחן הקטון. מעשי הסדר כמנהג כל ישראל. אחדמבני הבית לוקח מצה וקושרה במטפחת ומניח על שכמו והולך בבית והאחרים שואליםאותו למה אתה עושה כן? והוא משיב כה עשו אבותינו בצאתם ממצרים בחפזון כו‘. בעת יאמרו ההגדה יסירו מלפניהם השולחן הקטון שביניהם ובעת מזמרים הפיוט "אילו הוציאנו כו’ דיינו” מחזירים את השולחן. ובעל הבית קורא ואומר “אלוהוציאנו ממצרים כו' והמסובין כולם מחזיקים בשולחן ומגביהים אותו מעטוחובטים לארץ ואומרים דיינו בקול גדול וכן בכל פעם עד גמירא. בנוסחהקידוש יש להם פיוט ארוך נחמד וכל רואיהו יעיד כי נוסח קדמון הוא ומליצתאנשי כנה”ג על לשונו וזה נוסחו: ברוך אתה י“י אלהינו מלך “העולם אשר קדשנומכל עם ורוממנו מכל לשון בחר בנו ויגדלנו רצה בנו ויפארנו תרומה הבדילנומכל גויי ארץ חמדה הנחיל אותנו קידש את שמו בעולם כולו בגלל אבות שעשו אתרצונו גבורות רבות עשה למענהו ואין חקר לנפלאותיו עדת קדושים אותנו קרא כרםחמדה נעא שעשועים ויקראם סגולה לשמו ראשית לקחם מכל גויי הארצות שהם משוליםכצבא מרום ומכוננים ככוכבי הרקיע ויהיו עליונים בקרב תבל ונכבדים על כלהאומות זיו פניהם כזיו השמש ומראה דמותם כמלאכי השרת להם יראו מלכים וקמושרים וישתחוו למען י”י אשר נאמן קדוש ישראל כי בם בחר כל רואיהם יכירום כיהם זרע ברך י”י ויקדשנו קדושת עולם ושמו הגדול עלינו קרא אותנו קרא עדהלשמו סגולה ונחלה מימות עולם ויקרבנו לפני הר סיני ויגישנו לפני חורבויורישנו דברי חיים כתובים באצבע הדרו ויעש לנו נסין וגבורות ויפרקנומצרינו ויגאלנו מכף אויב ויושיענו מיד שונא ויתן לנו י“י אלהינו מועדיםלשמחה חגים וזמנים לששון ויום חג המצות הזה זמן חירותינו בשמחה מקרא קדשזכר ליציאת מצרים ויבחר בו ביום הזה מכל הימים וירצה בו ויקדשהו מכל הזמניםלהיות מהללים בו על פליאי מעשיו ולהיות מזכירין אותו בכל שנה ושנה להודיעכי בו הוציא י”י את עבדיו ממצרים מכור הברזל אותנו מלט להודיע כי בו קבלואת מלכותו כרצונו ולעבדו בלבב שלם להודיע כי בו עשה נקמות באויביהם ובו שקעצריהם בים להודיע כי בו עשה י“י אלקינו נסין וגבורות לאוהביו ונפלאות רבותלבני ידידיו בי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים וגומר בא”י מקדש ישראלוהזמנים." עכ"ל נוסח הקידוש. בפיוט: כמה מעלות טובות כו' אלו הוציאנוממצרים כו' המה מוסיפין זה הנוסח: “ומנין שנתן לנו את ממונם שנא' וינצלו אתמצרים עשוה כמצולה שאין בה דגה. למה מחבב הכתוב את ביזת הי' יותר מביזתמצרים אלא מה שהיה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תסיראות נטלו על היםכנפי יונה נחפה בכסף זו בזת מצרים ואברותיה בירקרק חרוץ זו בזת הים תרי זהבנעשה לך זו בזת מצרים עם נקודת הכסף זו בזת הים ואלו נתן לנו את ממונםוגומר עד ובנה לנו את בית הבחירה כפרה על כל עונותינו”. ההגדה מתרגמיןבערבי להבין הנשים והקטנים. ועוד להם פיוטים בעברית וערבית נעימים וערבים. גם המצה ערבה לי חם רך ונקי וכן בכל ימי החג. אבל בכל שעשועי ותענוגי לאדמה בת עיני ודמעה כמעין מי נפתוח נגרים על לחיי וזקני. זה פסח ראשון אשרעזבתי את ביתי נטשתי שולחני סביבותי ילדי חן מחמדי נפשי תנומה על עפעפי איןולא פוגת לבת עין. שיר השירים קראתי בו רותח מדמעתי וכל לבי עליה שפכתי. בני הבית התבוננו בי ולמולי בכו בכה רב. אכן רוח היא באנוש. התאפקתי ואבליגבלי תת לתאות לבי דיה. עת לשחוק אמרתי ואשיחה בפקודי ה' משמחים. גם אחי בעלהבית מיודעיו ושכניו נאספו אלי. שאלו ודרשו על מנהגינו וענינינו להשיחדאגתי ונשב עד עבור חצות הלילה. אף הם זכרו בימי ענים ומרודם את כל מחמדיהם מימי קדםבהיותם שלוים ושקטים בהלו נר ההצלחה עליהם. וסיפרו (גם אחרים רבים) אשרלפני ארבעים שנה נהפך להם הלילה הזה ליל שחורים וכוס תמרורים שתו בתמציתשמרים מידי שודדים אכזרים. בימים ההם מרדו הערביאים יושבי קדר השוכניםבמזרח במדבר הגדול ט“ו יום מפה במלך תימן אל מיהדי ונאספו עדרים עדרים ובאועל העיר לתפשה ולשללה חיל גדול והמון רבה ויד חזקה ולא היה לאל יד המלךלצאת להלחם כנגדם ולהבריחם. ויסגר בעיר כי מבצר חזק הוא חומה גבוה דלתיםובריח ולה שתי חומות. האחת עתיקה וחזקה תסובב עיר הגוים לבד והשנית חדשהוחלושה (הקיפה שש שעות) תקיף עיר היהודים והגוים יחד והערביאים תקעו אהליהםהרחק מעט מהחומה ולא נתנו לצאת ולבא ותבא העיר במצור ובמצוק. ויהי בליל פסחכי ידעו אשר היהודים חוגגים ליל שמורים וכל הכבודה לפניהם אשר הוציאוממחבואותיהם לכבוד החג בגדיהם וכלי חמדתם כי עשירים היו גם כסף וזהבוקשוטים ונחושת לרוב והאויב הצורר שחדו שומרי החומה השוערים אשר בשער חומההחצונה אצל רחובות היהודים ופתחו להם ונכנסו בבואם תוך עיר היהודים ויבואובטח בבתיהם והמה יושבים ספונים על הסדר וכל יגיעם לפניהם ויבוזו כל אשרלהם. וכל ימי הפסח ישבו בבתי היהודים ושללו ובזזו והריקו כל בתיהםומחבואותיהם. גם בתי כנסיותיהם וספריהם וס”ת וכל מחמדיהם לא השאירו עוללות. והמלך לא יכול להצילם כי פחד לצאת ממקומו שלא יבואו גם בעיר הגוים ואיןעומד כנגדם. היהודים אמרו לי: “לכל יש תמורה כמעט אחרי שנים מועטים חזרו אלכל יגיעם וברכת ה' בא להם ונתעשרו כמאז אבל לספרי תורתם וספריהם היקריםמשנים קדמוניות לאלה אין תמורה.” ואך מעט מהם אשר הצילו כי אחרי מלאו כריסםלקחו כל השלל הגדול וישובו למקומם. והנה נודע להם פה שבין הערביאים השודדיםהאלה היה גם מספר לא מעט משבטי בני ישראל השוכנים בין הערב רב ההם אשר יצאועמהם למלחמה והמה פנו אל הספרי תורות והספרים וגם הצילו אותם מיד חביריהםהערב רב ובשובם בעברם על שאר ערי ישראל אשר לא בזזו אותם מכרו מהספרים אלהיהודים והכירו בהם כי ממעי ישראל יצאו. וכהודע הדבר להיהודים פה צנעא שלחואליהם כתבים ביד שלוחים בבקשת רחמים וגם בקללות וחרמות שישיבו להם הספרים. מהם פחדו והשיבו ומהם אמרו גם הם יהודים וצריכים ספרים לקרות וללמוד בהםומאין יבאו להם ספרי ישראל והם לא גזלו רק הצילום מיד עושקיהם הגוים וזכובהם. וכן לפני שנים עשר שנה בחג השבועות באו עליהם הערביאים ושללום ואינםיודעים אם גם אז היו מישראל עמהם כי לא נגעו בספרים ובבתי כנסיות. ושתישבועות ישבו בעיר היהודים ולקחו מאת אשר מצאה ידם בבתיהם והלכו להם. אבלרוב רכושם וחפציהם אינם מניחים אצלם בבתיהם רק בעיר הגוים שיש להם חנויותבשכירות וגם שמה נשמרים בדרך נס. למחרת בבוקר השכם הלכנו להתפלל בכנסת בית סעדיה ברחובההוא. ערבה לי תפלתם וקריאתם. אחר התפלה והלמוד קראנו איש נכבד מראשי הקהלעוואץ (עובדיה) סעדיה אל ביתו וכבדני מאד כברכת ה' עליו ולכבודי נאספו אליואחיו ומיודעיו ושמחנו יחד. והוא כבדני ונתן על ראשי מצנפת אדומה של צמרטורקי כמו אשר נגזל ממני (כבר אכלוה סס ותהי נקבים נקבים) וספרו לי שלפניעשרה שנים היה פה מלך אשר ראה כי מלכותו לא תקום בידו כי רבו המורדים בווגם הערביאים פשטו על הארץ והצירו לו. וימלך בלבו למכור המלוכה להפחה שלהתוגרמים מהשולטאן היושב בחודידה. והלך אליו ולקח ממנו שני אלפים שקלים (טהאליר) להביאהו בשלום עם אנשי צבאו להעיר הבירה הזאת בטח בלי מלחמה. הפחהשמע אליו ויתן עמו שר האלף עם אלף אנשי חיל רגלי ורוכבים מחצית מחניהו שהיהעמו. ויבואו בשלום ליום החמישי לצאתם מחודידה והכניסום תוך המבצר החזק אשראצל ההר נאקום (הר הקדם) בראש העיר וישבו שמה אך יומים. אנשי הצבא פשטובעיר כבדו ונתנו שלום לכל יפגעו בו גם לישמעאלים גם ליהודים. הדבר חרה מאודלאלה הגוים כי יכבדו ליהודים וגם יקדימו ויאמרו להם שלום. עון פלילי? גםירדו לעיר היהודים וביקשו אוכל למו וגם מהם שתו יין ויין שרף חטאת נפשם? ויתר להם מאד וביקשו עליהם תואנה כי כופרים הם. יום השישי חג לישמעאליםויום הכניסה לשוק מכל הכפרים סביב אחר התפלה בירדם מבית מסגדם ואנשי הצבאעמהם נפרדו בעיר לקנות אוכל. פה מנהג המקום כאשר יבא איש לקנות מה מהמוכרוישאלהו “זה בכמה?” לא יבקש ערך מחירו רק יאמר “תן מה תתן” וכאשר יאמר “כךוכך אתן” יענהו “תוסיף” ואם יוסיף יאמר “עוד תוסיף” עד כי תשבע עינו ועל כלקשיטה ישמע על פיהם אלף שבועות בשלום הנביא השליח והנפש היפה תקוץ לשמועולראות קנין כזה על כל דבר קל. ואחד מאנשי החיל התוגרמי בא לקנות לפת בשוקויעמוד על המוכר וישאלהו מחירה וכמשפט הזה ענהו. ויקצוף עליו כי לא נסהבאלה ויקח הלפת והכהו על ראש המוכר (שכח כי הוא בצנעא) אז צעק הישמעאלהקודש בעיניו צעקה גדולה ומרה “אין עוד דת מחמד! כלה דין איסלאם! כופריםבאו עלינו!” כו' כו' למשפטם. והעיר מלאה רבבות אנשים ונאספו עליו אנשים אשרקנאת הדת תבער בם והכו לאיש החיל ואנשי חיל אחרים באו לעזרו ויכו גם אותםעד כי אנשי חיל המועטים הוכו לרגלם פגרים מתים. ותושבי העיר והכפריים עוללואחר כל אנשי הצבא הנפזרים בעיר והרגו כל הבא אל ידם וכחמש מאות מהם נמלטואל המבצר וסגרו בעדם ויורו בקנה שרפה אשר בידיהם על כל הקרוב אליהם וגםהרבה מבני העיר נהרגו. אבל כלי תותח גדולים לא היה להם בהמבצר ולא הביאועמהם ואשר הי' בהמבצר מאז ומלפנים ספו תמו נשברו נחלדו ואינם. אחד של נחושתקלל נשאר שם לזכרון וזה מקרוב עשו ממנו אגורות קטנות (אלף בשקל) להוצאותהעיר כי לא היה להמלך נחושת ויתיכוהו [כי המטבע היוצא בהמדינה הוא רקשקלים טהאליר הוספאני או עסטרייכי וכל הנקנה ונמכר הוא לחשבון זה חצי שקלרבע שמינית חצי שמינית רבע שמינית ומטבעות קטנות יעשה כל מלך חדש הקם וזהפוסל מטבע של זה] וכי ראה שר האלף כי כלתה אליהם הרעה שלח לבקש מהמלך אשרהביאום שיעשה שלום ויעזבו את העיר וילכו לחודידה. למחרת נתנו להם יד דרךלצאת החוצה ויצאו להם אבל בני העיר לא שמרו הבטחתם ויצאו מן העיר לרדוףאחריהם לכלותם לבלתי השאיר להתוגרמים שריד ופליט אבל בכר נרחב גברה יש אנשיהצבא וחילותיהם על סוסים מלומדי מלחמה. וברדפם אחריהם עמדו על נפשם והרבומהם חללים על הדרך ונסוגו אחור. גם התוגרמים לא יספו עוד לבוא הנה. אנשי הצבא הנהרגים מושלכים על פני חוצות העיר ובדרכים ואיןמקבר כי לכופרים נחשבו להם וכל נוגע בם יטמא. ועל כי כבדו את היהודים גזרועליהם שהמה יקברום ותשעה באב היה ונאכפו היהודים לקוברם ויפשיטו גם איזהמבגדיהם אשר נשארו עליהם. וזה האיש הנכבד עוואץ נתפס גם הוא בין המקבריםופשט המצנפת האדומה מהם אבל לא יכול להראותה החוצה ואכלה עש והיום כבדניבה. בליל השני קראני אל הסדר אחיו של בעל הבית היקר ר' אברהם אתירי נ“י. מנין הספירה בלשון תרגום ארמי. כל ימי הפסח גם בחוה”מ מניחים לברכת המוציאמצה שלמה ופרוסה ללחם עוני ולא ידעתי מקור למנהג או דין זה. מ. עיר היהודים. – ועיר הגוים. – ומעשה שהיה. כל ימי מועד הפסח בקרתי על ראשי העיר והזקנים אשר לכבודהייתי בתוכם למשכני אחריהם. עיר היהודים נקראת “קעא ביר אל עזאב” ועירהגויים נקראת צנעא מדינת אל שאם (על שם שם בן נח שבנאה) בפי הגוים והיהודיםקוראים לה אוזל שכן פתר הרס“ג ע”פ ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה (בראשיתי' כ"ז) דמאר וצנעא וצעדה. ועודם עומדים על תילםבשמותם זאת עד היום במדינה זו (דמאר היא כשלשה ימים לנגב צנעא וצעדה כעשרהימים צפונה תראמו הלאה) וראיתי בסדורי תפלותיהם שמלפנים כאשר ישבו במבצרהעיר קראו המגילה גם בט“ו לאדר בהיותה בספק מוקפת חומה מימות יהושע ב”נועתה הם קוראים כרוב העולם בי"ד. בעיר היהודים כששת אלפים בתים ועשרים בתי כנסיות. ארבע מהםגדולות אשר האחת תכיל כאלפים איש בישיביתן לארץ והם כנסת בית מארי אהרןעראקי הכהן או בית אל קושטא. הב' בית מארי יחיא צאליח. הג' בית מארי יחיאהלוי אל שיך. הד' בית אל ציאני והאחרים קטנים מהם. בכולם מתפללים בנוסחקדמון שלהם אשר ראיתם למעלה. רק בכנסת מארי יחיא שערבי מתפללים נוסח ספרדכפי נוסח הסידורים שבאו להם. ושם ישיבה לת“ת הלומדים ש”ס ורמב“ם על הסדר. גם בכנסת הרב המקובל מארי יחיא אל כהן נ”י מתפללים על פי כוונת האר"יזכרונו לברכה אשר התחיל בה מארי יחיא ני' זה מחדש. העיר נחלקת לשתים ראס אל קעא (ראש הבקעה) וספאל אל קעא (שפלת הבקעה) ויושבי שני החלקים יחלקו תמיד ומבזים אלה לאלה ביחוש ביתאבותיהם (חוק הוא לזרע יעקב המיוחשים בטרם יבא מלאך הברית להשיב לב אבות עלבנים לקרב ולעשות שלום בעולם) לשנוא איש יהודי אחיהו על חנם! על כבודהמדומה על מהתלות הגיאות. כהיום רוב בתי העיר שממים יושביהם ברחו מפני חמתהמציק ומחמס המצר. שאיה מכת שעריהם ואין יושב. כמה מהבתי כנסיות אך בשבת ק' יתאספו בהם מנין להתפלל וחשך עלטה שוררת על כל העיר בתים רבים מאין יושבובלהות צלמות בחוצותיה יילל ויושביהם קצרי יד בכל רחוב זעקת שבר יעערו. פהאלמנות חיות שוכנות לבדד. שם יתומים ערומים ויחפים מסבבים בעיר על פת לחם. פה אסירי עוני ולחץ. שם עטופי רעב ינוחו על משכבותם. פה זקנים וחכמיםיתחבאו בנקרת בתיהם מפני משרתי העריצים המחפשים להביאם בפלילים. שם קולנוגש מרדף בחוצות שלמו כסף גולגלותיכם. אנחה בכל מחנים וכל פנים קבצופארור. מה אעידך צנעא! ומה אדמה לך הבת אוזל!? לא ראיתי כמותך בכל־הארצותלרוע. ישיעך ימין המושיע. בתי היהודים בנויות פה בתבנית יפה מאבנים ולבנים תחתיםושנים עליות מרוחות גם בארות מים בחצריהם. לכל בית אב חצר מיוחד עם הרבהחדרים וכולם לבנים נקיים וטהורים מבפנים. פתחים וחלונות קצרי קומה מפחדגנבים ושודדי לילה. והחלונות שקופים אטומים באבני שיש דקים כעובי חצי אצבעהמאירים כזכוכית. והשיש הזה נחצב מסלע ההר נאקום הר הקדם אשר אצל המבצרוגוררים אותם במגרה כלוחות אבן ואותם ישימו בחלונותיהם רבועים עגולים בעליצלעות. מההר הזה יוציאו גם אבני יקר אדום וירוק הנקרא יאקיק יאמאני יקר הואלהישמעאלים לשבצם בטבעות. כל ימי המועד לא יצאתי מקיר עיר היהודים השתעשעתי עם אחיאלה ולחקור ולדרוש על מנהגיהם מוצאיהם ומובאיהם (תשמעו עוד). שמחתי בהם והםבי. אחר המועד נכספתי לראות גם עיר הגוים והמבצר מסחרם קנינם ומלאכתם אףשכבר ראיתיה מרחוק וחוצה לה אך היהודים מנעוני מהלוך אתם ליראתם פן יקראניאסון ועלילה מהגוים אשר איש גר וזר לזרא בעיניהם כי לא יבואו בגבולםויחשבוהו למרגל ורכיל. ובשגם כי עוד זכר גם חכם ברוך אל קודשי הנהרג מאתהמלך לא נשכח מזכרונם (תשמעו עלאה) והנה ביום א“ח בא אלי לבקרני האיש המומראשר בקרני בעיר תילה והביא עמו אשתו היהודיה אשר הובאת לו בע”כ ובנו ממנהלראות פני. נשקו ידי כמנהג היהודים ודרשו בשלומי. וכמבשר הגיד לי שהגנב בעלהמלון וכל ביתו נגפו ומתו בימי אידיהם ויהי להם לאות ולמופת. אף הוא שיחר פני לבא עמו לבקר את ביתו בעיר הגוים. גםחמורו הביא לי כי ילך עמי. בעל הבית קרץ לי בעיניו בלי לכת עמו ואנכי אךלזאת צפיתי. מי לא יכסף אף יתאמץ בכל עוז לראות ולהתבונן על עיר קדומים ראשלכל הממלכות המיוחשת לשם בן נח עתיקת יומין לכל ערי תבל ארצה? ומהרתי ללכתעמו ברגלי. אך כאלפים אמה הלכנו ובאנו דרך שער גדול לו דלתים ובריחי ברזל. השוערים שומרי החומות מתאבקים פתח השער הוא מבצר הגוים! דרך צדי דרכיםומשעולים קצרים ומפולתלים (כי לא יראוני תושבי העיר) הביאני אל ביתו רחבתידים ועליות מרוחות. כל בני ביתו שמחו לקראתי כבדוני בקאהווא ומקטרת עשןטאבאקו. והעלני הגגה לראות את העיר והמגדלים. הראני טירת המלך החרבה וגןהמלך השוממה באין יושב ומאין שומר. במת משחק החיות והשעשועים אשר היהלמלכים הראשונים שעירים ירקדו שם. המבצר הנשגב הנבנה לתלפיות כמו רמים ברוםהמעלות בקצה העיר מזרחה לרגלי ההר נאקום שאיה יוכח שעריה. “כל זאת נחרב מעתשנהרג פה חכם ברוך מירושלם” אמר לי כמחניף. אחרי ביקשני ללכת עמו לביתו האחרת כי אשתו הגויה היא חולתעינים אולי ארצה לרפאותה. הבית השני ברחוב אחרת הלאה בלכתינו פגשנו אנשיםונערים והביטו עלי אשר ידקרני בבת עינם המלאה זעם. דחפו זה לזה לגעת בילדחפני. כל מוסר המומר ההולך לימיני לא הועיל למו ואנכי באמיץ רוחי דחפתיםמעלי וימצאו לבבם לקללני ולפגוע בי כי הכיתים. לא יכלו להניף עלי אגרוף רשעלהכות כי המומר הפגיע בהם אבל לפתו בי להביאני בפלילים. וההולך עמי לאנתנום להרע עמדי אף אני אמצתי את לבי ואמרתי אני אעלה אל המלך ואודיעה דבריאתכם. עזבוני ופיהם מלא זעם וחרפה. על אף המומר היתה הליכתו עמי ובמרוצהובהלה הכניסני לביתו השנית. התבוננתי אך מעט ואמרתי: “להשוק אני צריךלחנויות מוכרי הסמים לקנות רפואות תעלה” כי רציתי עוד לראות תבנית ותוךהעיר פנימה והשוקים. והוא ירא עוד ללכת עמי בעת הזאת ברדת היום אשר אזמתאספים המון רב בשוקים וברחובות פן יתעללו בי. ובראותו עוד אומץ רוחיורוגז לבי (לא כאחי בני תימן) חשש גם מאסון ויאמר לי “אני אביא כל חפצךמהשוק.” “לא אוכל להגיד לך הסמים והמרקחת עד אראה ואתבונן עליהם אם הםהמה?” “טוב טוב אני אשלח עמך את בני” ואותו צוה להוליכני אורח עקלתוןבנתיבות שאין אנשים עד יביאני אל השוק ואל החנויות אשר גם יהודים נמצאיםשמה. כאשר עמדתי על אחת החנויות לשאול על מבוקשי סממנים גיר כחול צועקרכו'. והנה אלה מזה ואלה מזה סבוני גם סבבוני כדבורים צוערים אה קודשי! קודשי! (ירושלמי). עוד רגעים ואני בתוך המולה גדולה. כל הרחוב נתמלאה המוןרב נדחקים עומדים צפופים לראות אותי מלפני והנערים בינות האנשים ידחקוןלגעת בי לרעה לדקרני בידיהם ומקליהם. עוד רגע גם באבנים יסקלוני. הגדוליםכצועקים עליהם בושו! בושו! והמה גם הכלם לא ידעו. בעל החנות הגיד לנערהמומר מהרה והביא אותו אל אחת מחנויות היהודים הסמוכות ויחבא שמה כיהיהודים ראוני מרחוק ולא יכלו לגשת אלי. בעזרת בעל החנות (אשר קניתי ממנומה) אשר קם ממקומו במטהו ואחז בי והוציאני מתוך ההפכה והכנסני בחנות יהודיסוחר נכבד. ובלכתי גם אבנים פורחות על ראשי כמטר סוחף. הוא החביאני פנימהחדר בחדר עד כי רד היום ותחשך וכלתה רגל מהשוק ומהר להביאני אל ביתו עירהיהודים ולא יספתי עוד לדעתה. הקריה הזאת עיר בירת מלכת תימן (אשר שגבה מכל ממלכת ארצותתבל ולא הביאה צוארה בעול מלכים אדירים החוצה לה ועוד לא תתן רגל זר לדרוךעל במותיה) לא נופלת היא מיתר רעותיה ערי הממלכה אשר בארצות הקדם ככלחוקותיהם ומשפטיהם ועוד נוסף עליהם. חוצותיה הצרות והעקומות מלאות חלאהצואה. על כל פינה ובראש כל רחוב נבלת בהמה חיה ושרץ וכל זהמה. חורבותעתיקות נוטות לנפול. מכל עברים חורב שממה ודממה שוכנת מסביב. אך שאון נשרישמים מאפילים עלטה יטושים עלי נבלת בהמות סוס וחמורים ונטושים עליהם לבקעםבעזוז חימה ותעל צחנתם על אף כל עובר. רק העיר בתוך מקום שם שוק וחנויות שםקול המון מוכר וקונה ובתי קאהווא עם כסאות קטנות על פני חוצם והיה כל הבאוישב יושיטו לו המקטרת עשן ופך מי קליפת הקאהווא. שם יתנו צדקת נביאםנוראותיו ונפלאותיו. וזאת חכמתם ובינתם נגד כל העמים. אל תתמה על החפץ (שקרה לך היום) אמר לי האיש הסוחר. אספרלך השחוק שעשו פה שני בחורים אדומים (כה יקראו לנוצרי אירופי) לפני עשרהשנים להמלך שהיה אז פה. כן באו הנה שני בחורי חמד לבושי מכלול יפי תואר אשרחכמת לבבם נוצצה מזוהר בת עינם ובינת שכלם תסתתר בין תלתלי שערות ראשםהאמוצות (לא ראו שערות כאלה לאנשים רק נשיהם הזקנות יצבעו לובן שערותן בצבעאדמדם אל חינא והאנשים הזקנים יצבעו זקנם) ובאו ב מלאכות מלכם עם מכתבמליצה אל המלך פה גם מהפחה שבחודידה לכבדם ולהניחם לשוח ימים אחדים בעירהזאת. המלך קבלם באהבה וכבדם לא על חינם. ונתן להם בית לבדם קרוב לביתו. ימים שנים שלשה סבבו בעיר והתבוננו על כל הנעשה. והנה קמו כל השריםוהשופטים על המלך שיהרגום כי אין לנוצרים לבא בגבולם ואך לרגל את הארץ באו. המלך ירא לעשות להם רעה ושלח להם לאמר שיברחו מהרה על נפשם פן יקראם אסוןוהוא לא יכול להצילם. המה עשו עצמם חולים. שמו משקה מרפה המעים ושכבו עלמטתם ושלחו לו לאמר כי חולים הם. ויתן להם סוסים לרכוב. ענה להם המלך כי לאיוכלו לרכוב במקום הזה עפ"י משפט הארץ. ושלחו לבקש ממנו שישכור להם אנשיםאשר ישאום במוטות על כתפיהם ויתנו שכר כל איש שקל כסף ליום (אשר לא ישתכרבשבוע תמימה) לדבר הזה נמצאו ששה עשר ישמעאלים וביניהם גם מיוחסים (סאעידי) מצאצאי נביאם אשר עטרה ירוקה בראשם והמה נושאים חליפות ארבעה נשאו לאחדוארבעה לאחד. אלה נשאו ואלה נחו. בחמשה ימים הביאום לעיר חודידה על שפת יםסוף אשר שם פחה תוגרמי. נתנו שכרם גם באקשיש (מתנה) עם מכתב למלך צנעא כתובבה “לא הנחתנו לרכוב על סוסים רכבנו על ישמעאלים ואף על סאעידים אדוניםקדושים.” הם היו הראשונים והאחרונים אשר ראו העיר הזאת. גם שני אחים ביניאןמבאמביי היו פה צורפים עשירים סוחרי אבנים טובת ובדולח. והמלך נתן עיניובהון רכושם והרגם ולקח כל יגיעם ואין דורש ומבקש. ואתה החכם נכנסת באסוןלבא בעיר עריצים אלה? למחר תברך הגומל שיצאת בשלום. מא: מעשה ר' ברוך מצפת שליח לבני משה. – ועשרת השבטים. – וחכם עמרם ור' דוד. פה נודעתי ברור בעלית את כל הנעשה עם ר' ברוך ז“ל מהע”קצפת אשר שלחו הרב הגאון מוה' ישראל זצ“ל לחפש אחר עשה”ש ובני משה שהרגוהמלך פה צנעא כפי שספרו לי אנשי אמת שישב עמהם והכירוהו וידעו את כל הנעשהוכפי ששמעתי מאנשים אשר קברוהו בידם ומהרב החסיד מארי סעיד בהרב החסידהמקובל מארי יחיא אל אבאיץ הלבן הדיין אשר הלך עמו אל המדבר וראה כל הנעשהבעיניו. ר' ברוך בר' שמואל מילידי עיר פינסק (Pinsk) בליטא עלה בשנת תקע“ט להסתפח בנחלת ה' בעה”ק צפת. והיה בעלתורה וגבר חכם מדיני. גם איש גבור חיל ואמיץ לב אשר גם בימים ההם עת עולהגלות כבדה באה“ק גבורתו וחכמתו עמדה לו לעשות לו חיל וקנה לו שם טוב. גםידע ברפואות וסגולות עשבים וסמים. ובימים ההם הי' נחשב לרופא במדינות האלה. הגזרות אשר היו בחו”ל בשנת תק“צ העיר לבב כמה גדולים מאחב”י בליטא לבקשמהגאון תפארת ישראל ז“ל לבחור אנשים חכמים לחפש אחרי אחינו שבטי ישורוןובני משה. כי יסופר אשר בשנות קדם היה עת צרה לישראל ובאו אלה האובדיםויושיעום בצר להם ממצוקותיהם. ונתנו עיניהם בר' ברוך הנז'. וגם הוא מצא אתלבבו נאמן וגויתו נכון לדרך הגדול והכבד כזה. אחרי דרשו וחקרו כל ההכנותוהענינים הצריכות לנסיעה כזו ולאיזה דרך יפנה ואנה יחפש נתנו לו אגרת פארכלילת יופי אשר העריך הרב הגאון מוהר”י הנז' (אשר ליופי שלימותו נדפס אח“כבאמשטרדם ע”י הרב הצדיק מוהרצ“ה לעהרין זצ”ל על כן לא העתקתיו בזה ואולםסוף המעשה הנדפס שמה בקצור אין אמת בו ככל הדברים המרחפים על כנפי רוח) והשביעוהו שבועה חמורה שלא ישיח דעתו להתערב בענינים אחרים רק ישים כלמאויתו ומעינו בדבר הזה. ובחדש חשון תקצ“א עזב את ביתו בעה”ק צפת וילךלמסעיו אל אשר פנו דרך לפניו. הוא ידע היטיב לשון ערבי ולהתחפש ולבא כאחדהערביאים לעת הצורך. ותהי ראשית נסיעתו דמשק אחלב קורדאיסתאן אשור באגדתדרך יבשה ומשם לבצרה אבישור מיסקוט דרך ים ומשם לעדאן ראש מדינת תימן נגבה. ודרך ט“ו יום ביבשה בא לעיר הגדולה הזאת צנעא בתחלת אב התקצ”ג. אז היתההעיר הזאת בשלוה כשנים הטובות והרב הגדול מארי יוסף אל קארה ובית דינווגדולי העיר קבלוהו באהבה כבוד ויקר. ותישר הדבר בעיניהם ויאמרו לעזרו בכלמאמצי כח להוציא הדבר הגדול הזה לאור ברצות ה‘. וארח עמו לחברה הרב החסידהמקובל ובעל מעשים טובים מארי יחיא אל אבאיץ (הלבן) הדיין השני גם ר’ ברוךהיה בידו ספרים מאלה ואשר מסר לו בכתב ובע“פ הגאון מוהר”י ז“ל שהיה לו ידושם בזה וגם בדרכו אסף עוד מלא חפנים סגולות ורפואות אשר היה לו לעזרולהועיל במדינות אלה. בימים ההם מלך פה איש גדול מזרע המלוכה מאז ומלפנים “אימאם אל מיהדי” והיה חולה במחלה כבד אשר כל הרופאים שלו נואשו מחייו. והוא אהב את היהודים והיו להם מהלכים בחצרו ועושי מלאכת המטבעות. וכאשרנודע לר' ברוך מחלת המלך ועניניו אמר להרב הנז' שיש לאל ידו לרפאות את המלךעל נקלה. ובקש להתודע לפניו ולרפאותו. אבל הרב מנעוהו מלכת בגדולות מיראתםפן לא יוכל לרפאותו ויהיה עוד קצף על היהודים. ודחהו לאמר יען כי הוא מושבעמהמשלחים באה”ק בלי יסור מני דרכו להתערב בענינים אחרים חלילה לו למעולבשליחותו ולבגוד בפקודת משלחיו ולא עזבו לעלות אל המלך. והכינו צדה לדרכםוהלך עם הרב הדיין מארי יחיא הנז' למזרח צנעא אל המדבר הגדול אשר עפ“יהגדות וספורים ימצאון שמה משבטי בני ישראל. וילכו דרך צעדה (היא דקלה) ועדחיידאן הוא סוף הישוב ט”ו יום מפה אצל המדבר ושם עוד נמצאים יהודים זעיר שםזעיר שם. ויכינו להם צדה ומים לכמה ימים לקחו עמהם גוי וגמל לצידם וישימואל המדבר פניהם. שלשה ימים הלכו במדבר ערבה בישימון דרך ארץ לא עבר איש. ויהי הם הולכים ונשך נחש בעקב ר' ברוך ושלף חרבו אשר במתניו ובאבירות לבונתח מקום הנשוך עם הארס ויזר תחבושת וישכב לנוח. והנה ראו מרחוק כבשה אחתתועה במדבר ולקחו הכבשה ויפתח את בטנה והניח רגלו בתוכה וזאת עלתה לוארוכה. אחרי הונח ורפא לו חשבו דרכם מאין בא להם הנה כבשה מן הצאן אם איןשם עוד עדר ורועה והלכו עוד הלאה ומצאו רועה ועדר. וישאלם על הכבשה ואמר לור' ברוך אני לקחתיה. ויקצוף עליו והגיד לו שעשה לרפואתו והראהו מכתו האנושהויפצרהו אז שככה חמתו. ושאל להם מי המה אמרו לו “יהודים”. ושאל מהם אותאמרו לו שמע ישראל כו' והראהו ציצית ותפלין. אחרי כי נתודעו זה לזה כי גםהמה יהודים גדלה השמחה והאהבה ביניהם. אמרו לו את אחינו בני משה ושבטי יהאנחנו מבקשים והראה לו את המכתב מאה“ק וספר לו כל דבריו. אמר לו הרועה אניאין אני יכול להביאכם עמי. ואתם תנו לי מכתב עם אות ואלכה ואגידה לאחי ואתםשובו לעיר חיידאן ותשבו שמה עד אשר ישלחו לכם מענה. כן עשו וחזרו לחיידאןוישבו שמה ימים אחדים. והנה קרבו ימי ר”ה ועוד לא בא תשובה מהם. ויאמר ר' ברוך לשוב לצנעא על ר“ה ואם ישיבו דבר ישלחו היהודים מפה לצנעא ואחר החגישובו הנה ואף אם אין מענה אחרי שנודע להם הדרך ילכו בה. ומארי יחיא הדייןאמר לשבת ולהוחיל על המענה אבל חזקו דברי ר' ברוך וישובו לפה. רגלוהי דבראינש איכון ערבין לי' כו‘. עברו גם ימי החג ולא השיגו מענה. ור’ ברוך התעשתעוד לרפאות את המלך כי עודנו חי וחולה בחשבו שע”י אשר ירפא למלך יתן לו עזרוסעד להוציא לאור מעשהו כי זרועו מושלה לו לעשות כל. הרב נגד רצונו אמר לו “עשה כחכמתך” ומאת ה' היתה נסבה לסכל את מעשיהו למען יתקיים דבר החזון (ישעי' כ“ז י”ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשורוהנדחים בארץ מצרים וגו' אשר החזון הזה להוציא האובדה ולקבץ הנדחה יהי' רקביום יתקע בשופר גדול בעת הקץ ולשוא יעמלו טרם הגיע זמנו האוכל בוסר שניותקהינה והאוכל פגים לא יצלח. היהודים עושי מלאכת המטבע אשר למלך הגידו לושיש אתם רופא ירושלמי מפליא לעשות בשכבר גילה חכמתו והראה מופתיו לרפאותכמה חולאים ויהי איש מצליח. וצוה המלך ויביאוהו לפניו ושמח בו ועשה לורפואות תעלה ובימים מועטים נרפא המלך. ויכבדהו מאד ויאהבהו וישימהו רופאלמלך ונתן לו בית אצל חצר המלך וסוס לרכוב עליו וחרב יקרה אשר לא נעשה כןליהודי בארץ הזאת. ור' ברוך ישב בעיר היהודים ובכל יום אחר התפלה רכב עלסוסו אל חצר המלך והיה מבקר את המלך כי עוד לא היה בריא אולם. גם נשים רבותהיה לו ובנים ובנות והיה מבקר עליהם מי חלה מהם. גם שארי חולים השריםוהעבדים וכל אשר עשה הצליח. החיה מתים פקח עורים טיהר מצורעים. לא הי' דברשגבה ממנו כי היה משכיל בכל עניניו (ולא בידיעת חכמתו, כי ידענו האישושיחו) מתת אלקים היא ויצא שמו לתהלה בארץ הזאת. ויהי כחזקתו בעשרו וכבודו שכח את השבועה ולא שת לבו לבקשאת אחיו (עד עת וזמן) אשר אולי לבעבור הדבר הזה נשאו אלקים. האיש הזה גםבעניותו ושפלותו היה אמיץ לבו בגבורים ולא חשב אנוש ומה גם עתה? גם את המלךהישמעאל אשר כל כבוד אינינו שוה לו לא חלק גם את הכבוד אשר לשפל אנשיםובבואו כל יום לבקרו לא כבדו בכבוד מלך רק כאשר ישאל איש בשלום רעהו. גם אתמשכב נשיו אסר בעדו אשר זאת היתה לתועלת חייו ורפואתו באמת. ובעיני המלך רעוחשב כי משנאה יהדפהו מתאוותו כי אך יהודי הוא ואין טובתו שלימה. וכן אמרולו יועציו שהיהודי ימנעהו להקים זרע כי לעון נחשב להיהודים להרבות זרעישמעאל? (אין זאת בכל ספרי ישראל) וכאשר לא שמע אליו והיה בבוקר בבקרו אותוהכיר בו כי לא טהור הוא ודבר אליו קשות ויבזהו ויקלהו עד שהמלך בז לו בלבוונטר עליו שנאה (תחת טובה) אבל לא יכל לשלחו מעל פניו כי שומר נפשו היהוראה ממנו גדולות ונפלאות בחכמה וברפואה ועצתו היתה אמונה. ואולם גם בכבודכל הישמעאלים הקיל מאד. והיה ברכבו על סוסו בכבוד במלבושי מכלול כאחד השריםוחרבו על ירכו וקנה שרפה כי היה גם מלומד מלחמה ופה עניים רבים הקיפו עליולבקש צדקה ורדפו אחר סוסו צדקה! צדקה! כמנהגם היה מחרפם ומקללם ואף מכה עלקדקדם בשבט אשר בידו הדבר אשר לא נסו ישמעאלי תימן ולא פללו לשמוע ולראותכזאת מאיש יהודי עד כי החרה אש קנאתם עד להשחית וכתבו אל המלך משטמה רבהובתוכחות חמה “הבאת איש עברי טמא? לשחק בנו לקללנו ולחרף דתנו (זאת ראשיתשטנותם בכל מקום) והוא אך מתנקש להמיתך כי לרגל את הארץ במלאכות מלך מצריםהנלחם עמך להביא את כל הממלכה בידו”. הדברים נכנסו בלב המלך אבל לא מצא אתלבבו למצוא עליו תאנה. בעת ההיא יצא הגבור הגדול איבראהים פחה מלך מצריםלהלחם עליו ובא באניות עד עיר מוכא עיר גדולה בצורה וסוחרת על שפת ים סוףראש ערי המסחור לכל המדינה וכבש אותה והניח שם מושל ואנשי צבאו וישם אתפניו לשאר ערי החוף ולכנוס עוד לפנים במדינה. והמלך הזה לא עצר כח להלחםעמו כי גם היה חולה תמיד ולא יצא ממקומו. הפעם אמר ר' ברוך אל המלך “אםאדוני לא שמעני יתן על ידי עשרת אלפים אנשי חיל מצבאות תימן ואצא להלחם עםאבראהים פאשא את המושל והחיל אשר הניח במוכא ואגרשנו משם כי ידי רב לילהלחם עמו. ידעתי אבראהים פאשא וחילו שלא יעצרו כח נגדי כלה גרש אגרשנומפניך רק אם תפקדני מושל בעיר מוכא תחת ממשלתך”. ושם ישבו גם יהודים רביםכארבע מאות בתים עשירים וסוחרים. הדברים האלה הוסיפו פחם לגחלי המשטיניםוהמרגלים בו כי מרגל הוא ונתנו רגלים לשטנותם כי פיו ענה בו שיודע אתאבראהים פאשא ויכול להתגרות עמו במלחמה הלא דבר הוא? אך למען הביא העשרתאלפים החיל אשר אמר אל תחת ידו ונוסף גם הוא על שונאיו. ומהיום ההוא היתהשומה בלבו להמית את ר' ברוך בסתר (ועוד מכתבי עמל ושטנה באים אל המלך יוםיום על אשר גדלו ונשאו). אהה לשון! הלא החיים והמות בידך נתנו? ומדוע אך במות תבחרותקרב? כי רבו חלליך ומה עצמו כל הרוגיך? לא חללי חרב עשת ברזל ולא מותינושקי רומי קשת (המה אך מקרוב חללים יפילו) ולשונך רכה נחת בשר חי גם עצםאין בך. וגם מרחוק מקצה ארץ עד קצהו תהרוגי בלי חמלה גוי ואדם יחד! גם בעלךתמית ארסך (בלי יתרון) כמו חמת נחש תשוך אדוניך (בלי כשרון) כמו שפיפון. אךמעט רפואות תְעָלָה תַעֲלֶה בחבל להחיות ומה רבו פצעיך? גם על ר' ברוך אשרעיני כל ישראל עליו יביטו להביא תשועה ממרחק ולגלות צפוני טמוני שבטי יה! גם עליו הנפת חרבך הקשה הרגת ולא חמלת? אהה לשון! שומר פיו ולשונו שומרמצרת נפשו (משלי כ“ב כ”ג). בכל יום היה המלך אחר סעודת שחרית מוליך אמו את ר' ברוךלשוח בגנו אחורי ביתו פרדס גדול מכל עצי עדן ובתים מכל מיני חיות ועופותמשחקים. ושם היו מנסים כוחם וחכמתם לירות חצים וכדורים בקנה שרפה וקשת אלהמטרה אשר הציבו לקלוע אליה. ובכל עת היה ר' ברוך מלמד ידיו טוב מן המלך. ויהי היום בח' שבט שנת התקצ“ד ור' ברוך בא בבוקר לבקרו כיום ביום ושתה עמוהקאהווא. אחרי כלה מלאכתו לבקר בני הבית אמר לו המלך. “בא ונשוח בגן” ועבדכושי עמהם ובאו עד מקום המטרה אמר לו המלך “לך והבא הכדורים” תחת אשר לפניםהיה עבד הכושי רץ ללקטם. ויהי אך עבר מלפני כשמונה רגל והמלך ירה עליו כדורמהקנה אשר בידו ויבא בין כתפי ר' ברוך ויצא מלבו. עוד לא נפל ארצה וחזרפניו נגד המלך ואמר לו “זאת תגמולך שהצלתיך ממות? ירא ה' וישפוט ידעתי כילא תאריך ימים וגם ממלכתך לא תקום” ונער הכושי רץ אליו בחמת רוחו ושלף חרבווהתיז גם את ראשו. המלך נבהל מאד ואחרי עשה הכהו לבבו באין מעצור. ויבא אלביתו סר וזעף וצוה על העבד הכושי למהר להשליכו לפני החיות אשר בגן למעןיאכלוהו ולא יודע לאיש. העבד כן עשה. ולעת ערב שלחו המלך לראות מה נעשהבגויתו אם לא נשאר ממנו עצם ובא ואמר לו כי החיות לא נגעו בו ועודנו שלם. אז חרד חרדה גדולה ושנתו נדדה מעיניו. ובבוקר שלח אחר היהודים הצורפיםהעושים מלאכת המטבע בחצרו והכניסם בחדר בסתר ואמר להם “אל תגלו לאיש לכו אלהגן וקחו ושאו את גוית חכם ברוך וקברוהו בקברותיהם ואיש אל ידע”. המה לקחואת גויתו וראשו ועשו לו כמשפט קרעו וספדו ובכו עליו רב בכה ויקברוהו בקברותהיהודים ולא נודע לאיש. עברו יום יומים עשרה ימים ור' ברוך לא בא לביתולעיר היהודים אשר זה דרכו מאז ללון בביתו ולהתפלל בביהכ”נ בכל יום ולבקרחולים ומה גם ביום השבת ולא בא. והתחילו לדרוש אחריו מעושי המלאכה ואמרו “הס כי לא להזכיר”. גם השרים והעבדים הבאים אל המלך הבינו כי נעצב המלך עלחכם ברוך שהרגו. שמחו וחגגו. והיהודים התאבלו מאד ותחשך כל העיר וכל אישבסתר אהלו תחת קורות ביתו בכו וקננו וספדו כמספד על היחיד ולא יכלו להזכי' שמו ברבים ולדבר ממנו מאומה מפני אימת המלך והגוים. והגוים הראו ליהודיםאותות שנאה ואיבה עד כי לא יכלו להרים ראשם מפני היראה ועיניהם מפניהבושה. המלך התעשת וניחם על הרעה וכמעט יצא מדעתו ושם חכם ברוך לאמש מפיו. ומני אז התקרב מאד אל היהודים ועשה עמהם חסדים אובים למען יתכפרעונו. וגם לבו נהפך עד שאם לא פָחַד היה מתיהד. והיה בא תמיד במחשך לעירהיהודים ביום השבת ולביהכ"נ ונכנס לבית מכיריו ולובש טלית מצויצת אוכל מפתםושותה מיין קדוש (ומיסלים קדש היה מקודם) ובכל עת זָכַר חכם ברוך היה מתאנחבשברון מתנים. ולא ארך לו השנה ומחלתו (עם מגינת לבבו) כבדה עליו ומת בהשנהוימלוך בנו תחתיו הוא ידע את אשר עשה אביו בסוף ימיו בקרבתו אל היהודיםוהיה לו לבושת וְלחרפה. והוא הרשיע לעשות והעניש את היהודים בעול מדהבהועלל עלילות ברשע על עושי המלאכה ואסרם במאסר וביסורים עד שדלם ודלדלם ומהםברחו לנפשם. אבל גם לו לא ארכו הימים ונתעורר עליו מלחמות מכל צד וכל שריוועבדיו וחילו מרדו בו והורידוהו מכסאו ושללו כל אוצרות המלך ואשר אצרוהמלכים הראשונים אבותיו. עושר גדול זהב וכסף ואבן יקרה אין חקר וכל ביתנכאתו והוליכו למכור במוכא ובחודידה לחיל שרי אבראהים פאשא. גם החריבו ביתהמלך והגן הנפלא לא השאירו לו שם ושאר. ונשי המלך גרשו מבתי תענוגיהן והנהמבקשות לחם. ומני אז נשבתה ממלכת תימן ונקרעה לשבעים ושבעה קרעים. ועיררבתי צנעא ירדה פלאים. בשנה השניה באו עליהם שודדים ערביאים מן המזרח ושללוובזזו עיר היהודים והגוים ואחריהם בא רעב חזק ואחרי הרעב דבר נורא מאד אשרמחצית היהודים ושני שלישי הגוים נפלו שדוד לרעב ובדבר תמו. ועד היום היאהולכת ודלה וחסר צרות רבות ומצירות ספות שנה על שנה עד כי מיעטו ושחו מעוצררעה ויגון. מי' אלפים יהודים שהיו אז לא נשאר היום הרבע. מהם ספו תמו מןבלהות רעב דבר ומדהבה ומהם גלו ונתפזרו לכל עבר לעירים ולכפרים עד אין מקוםאשר לא ימצאון שם נדחי צנעא. תחת אשר מאז לא נסתה כף רגלם לצאת מהלך שעהחוצה ובתיהם מלאה מכל טוב הארץ. והנשארים בעיר המה ברעה ובצרה גדולה. וגםעל הגוים באו צרות מציקות שתו כוס התרעלה עם שמריה וחרשיה ואין להם מנוחהמתגרת יד מלחמות מסביב ומושלים ומלכים יתחדשו לבקרים ויאכילום ראש ולענה. שומה היא בפי כל היהודים והגוים כי הריגת חכם ברוך היתה נסבה להיות צנעאמוסר מעיר וכתר מלכות תימן תרום ממנה ולהשבית זרע אל מיהדי ולא יהיה להםתקומה עד עולם. וה' ירחם על עמו. אחרי נהרג ר' ברוך ז“ל ימים אחדים באו יהודים מחיידאןוספרו שאחר חג הסוכות באו שני ערביאים רוכבי סוסים אל המעין אשר מחוץ לעירושאלו איפה היהודי הירושלמי ואמרו כבר חזר לצנעא וגם הם הפכו פניהם והלכולדרכם. הרב מארי יחיא הלבן הדיין אשר ארח לחברה עם ר' ברוך בתחלה כשמעוהדבר הזה ביקש לו איש כלבבו לשוב בדרך הזה עוד ולא מצא וישם את נפשו בכפווילך לו לבדו ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה כי לא חזר עוד. אלה הדברים בלייתרון והוספה שמעתי מהרב התמים מארי סעיד בן הרב הדיין מארי יחיא אל אביץהנז' ומהרב הגדול האב”ד נ“י ומהזקן המאושר מארי אל סעיד אל בדיחי ז”ל הפקידמעושי המלאכה שהיו אז למלך אל מיהדי הנז' שקברו בידיו ומשאר זקני העירוכולם מתאחדים בספור זה בסגנון אחד. ודרשתי על החפצים והספרים שנשאר ממנואולי אמצא בם איזה רשימות מהמקומות שעבר שם במשך שנתים ומחצה אם שורש דברנמצא בם להתחקות עליהם ולא יכולתי להשיג מאומה באמרם שהרבה מחפציו היקריםלקח המלך אחרי הרגו. והנשאר שלחו לעדאן לשלוח לאשתו ובניו בעה“ק צפת ת”ו. ובעדאן דרשתי ואמרו לא ראו ולא ידעו וגם לצפת לא הגיעו. עוד ספרו לי שלפני שנים עשר שנה בא לפה יהודי ערבי לא ידעומי הוא אך לבושו כערבי ושערות ראשו קוצות תלתלים ארוכות והראה אותותיואותות ואמר שיעזרם מיד המלך הקשה ובא אל המלך לעליתו דרך החלון ודבר אתוקשות ולבסוף נעלם ולא נדע מקומו איהו? בשנת התרי“ד התנדב עוד חכם עמרם מערבי מעה”ק צפת ת“ו אישגבור חיל ונבון דבר לחפש אחר עשרת השבטים ובני משה ועבר בארץ חאגאג ובעירמיכה שהתחפש כישמעאל ביודעו היטיב לשון ערבי (לשון אמו) וגם קריאתם והקוראןשלהם ותפלותיהם והי' נחשב אצלם למלומד ולא הכירוהו. ושם חקר ודרש על בניהרכבים (יהוד אל חבר) ולא מצא ומשם בא לארץ התימן ולפה ק”ק צנעא וסבב כמעטבכל הארץ הזאת וכלך גם בעקבות ר' ברוך עד עיר חיידאן אבל לא חרף נפשו לצאתאל המדבר הגדול והנורא ההוא וחזר לביתו. וכאשר הלך כן בא ומאומה לא השיגבעמלו. ובשנת תרי“ז התנדב עוד ר' דוד אשכנזי מירושלם לתור ולחקוראחר השבטים האלה וילך למסעיו בדרך אשר סלל להם ר' ברוך וחכם עמרם הנז'. והאיש הזה אף כי שינה בגדיו וטעמו גדל פרע שער ראשו ולא עשה שפמו וזקנומגודל ולבן והתחפש לבא כאחד מקדושי הישמעאלים (דארוויש) הנעים ונדים בארצותאבל כי לא ידע היטיב לשון ערבי ומנהגיהם (אף שבאיזה מקומות עשה עצמו אלם) הכירוהו ושללוהו וחזק לעיר אל לאחיי על חוף ים סוף ויישם שם פניו למדינתכוש (האבאסיניא) ועבר בים סוף לעבר השני עיר מסאווא באפריקא ללכת משם ביבשהלסוואקין עד עיר גאנדור מלכות כוש לחקור על היהודים שבכוש. אבל ידיוהריקניות ומעט חכמתו לא מלאו אחר עצתו ושב לעדאן ערב ר”ה תר"כ ושם ראיתיו. כאשר הלך כן בא ומאומה לא השיג בעמלו. רק תלאות רבת ועצומות ילאה מלספרם. וחזר לירושלם ובשורה אין בפיו. סוף דבר מכל אשר דרשתי וחקרתי והתבוננתי והתחקתי על שרשיההגדות והספורים (לא יכילם ספר). ראה זה מצאתי דבר אמת וברור בעליל שישבארץ התימן למזרחית צפונית צנעא במרחק חמשה ועשרים יום על דרך העולה מיכאיהודים רבים בינות הערביאים הישמעאלים יושבי כפרים ואוהלים והמה יושביםשלוים ושקטים עם שכניהם אין עליהם שבט מושל וקול נוגש ולא ניכר יהודי לפניישמעאל כי כולם חגורי נשק מלומדי מלחמה ויוצאים לקרב על שכניהם גדוד אחד עםהערביאים היושבים לבטח אתם. והיהודים הבאים מצאהדה (דקלה) מהלך עשרה ימיםצפונה מזרחה. ואני ראיתים בחאגי ודברתי עמהם. מספרים (וידוע לכל) אשר פעמיםבשנה יבואו אלה יהודי ערב אצלם ליום השוק הגדול וידועים הם אצלם ליהודיםשלמים אבל לא התחקו על שרשיהם לדעת מנהגיהם תורתם ואמונתם ומשבט מי המה? כילא ישכילו לדעת זאת. ואולי עליהם יאמרו הגוים ההולכים לחאג מיכא שצריכיםלשלם מס (כפאר) בעברם בדרך הזה וקוראים להם יהודי אל חיבר לבזיון גזולת זאתלא נודע לי דבר ברור. משפחה אחת יש בצנעא קוראים לה משפחת הדני. ודברתי עם אנשיםנכבדים מהם והגידו לי כי ראש בית אבותם היה משבט דן היושבים בארץ לא נודע. הוא ועוד אחד עמו משבט אשר היושבים עמהם תעו בישימון דרך ולא מצאו דרכםלשוב למקום שבתם ושבטם וילכו באשר התהלכו עד שהגיעו לפה צנעא. והאשרי מת פהאחרי בואו והדני נשא פה אשה והוליד בנים ובנות והמה מבני בניהם ונקראים עלשמו הדני עד היום הזה. מב: מכתב מבני משה ע“י החכם הדיין ר' ברוך גד שליח מירושלים ת”ו בשנת הת"ו בעמדי על הפרק ראיתי נכון להעתיק בזה את האגרת ששלחו בנימשה לירושלם עה“ק ת,ו בשנת ה' אלפים ארבע מאות ושש לב”ע ואעתיק לפניכם אתכל הדברים אשר מצאתי בפינקס הרב הצדיק מוה' אברהם שלמה זלמן זצ“ל הנודעלאיש אמונים מיקירי ירושלם ת”ו שהי' שד“ר באיטאלי' והעתיק כל הדברים האלהמהפינקס שבק”ק ריגייו עם הרב האב“ד ומו”צ דק“ק הנז' מוה' יעקב ישראל קרמיז”ל הנודע לחכם משכיל. ולמפורסמות אין צריך ראיה. כזה מצאתי כתוב בפינקסווהעתקתי מלה במלה. “אמוני בני ישראל קהלות גולת אריאל עובדים ומיחדים לאלאדוני אדונים נטעי נעמנים אילי הצדק ושלמים הלוקטים מחדק שושנים חסידיםגומלי חסדים בני גומלי חסדים גזעי שלשלת האיתנים כל ימי היותם על אדמתם חגםחדשם ושבתם שבתם וקימתם כה משפטם חקתם ודתם. מתפללים במקהלות לאל אלקיהרוחות ברננים ובשבחות הוגי תושיות בשפה ברורה טהורה ונקיה בני עליה. הנההנם מקהלות תהלות ישראל הנפוצים בגולה. עיר ועיר מדינה ומדינה כולם כאחדובשלום יחיו עולם ועד כיר”א". “נדרשנו לשאלת החכם השלם המקובל כמוה”ר נתן שפירא הירושלמינר“ו להעתיק לו טופס הכתב אשר בא אלינו מאחינו בני משה רבינו היושבים מעברלנהר סבטיון בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושש לבריאת עולם. ומאז הכתב הנז' הוא כמוס עמנו לא ראה אור. ולהפיק רצון השואל החכם השלם כמוה”ר נתן הנז' העתקנו לו ממנו מקצת מהכתוב בו. והשאר לא נוכל להעלותו על ספר כי הם דבריםעתיקין אכן החכם השלם כמוה“ר נתן הנז' יגיד לכם פה אל פה כל הכתוב לחייםבירושלם. והכתב הנז' בא אלינו על יד החכם השלם הדיין המצויין כמוה”ר ברוךגד אשר הלך בשליחות ירושלם לערי מדי ופרס ובאו עליו לסטים ובזזו את כל אשרלו והניחוהו במדבר שמם ואת החמור הרגו בחרב ולא ידע אנה יפנה ואנה ילך. והיה מהלך כסומא יום אחר יום ברעב ובצמא כי אם מעשב השדה היה אוכל ומנקיקיהסלעים היה שותה עד משך עשרה ימים. ביום אחד עשר תשש כחו ונס ליחו ולא היהיכול עוד ללכת והיה מתעלף למות. וישא עיניו וירא והנה איש אחד גבור חילגומתו גבוה מאד ורומח בידו והיה רוצה להרגו. ומפחד שאונו קם וישב על רגליו. וישאלהו האיש בלשון הקודש ויאמר לו מאיזה אומה אתה? ויאמר לו “עברי אנכי” אמר לו מה עבודתך? השיבו “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”! וספור כל הקורות אתהשליח הנז' הרבה מאד. סוף דבר שהאיש הגבור ההוא שמח שמחה רבה כמוצא שלל רבכאשר הגיד לו השליח הנז' שהוא מירושלם. והאכילהו והשקהו מהמזון וחמת מיםשהיה עמו. ויאמר לו אל תירא עברי אנכי משבט נפתלי. ושאל את פיו לאמר מיהביאך עד הלום? וספר לו את כל הקורות אותו. ויאמר לו אל תירא שבה פה עד אשראלך ואגיד לשבטי. והניח לפניו מזון ומים. ויאמר לו. אדוני! מתירא אנימהלסטים ומחיות רעות רצוני ללכת עמך למקומך. ויאמר לו מקומי רחוק מאד ואתהעייף ויגע לא תוכל ללכת שם. ואני על ידי קפיצת הדרך אלך במהרה. וכתב לו שםמשמות הקודש ונתן על צוארי השליח הנז' ויאמר לו הנה כתבתי לך אל תירא לאמלסטים כי אין שום אדם עובר בדרך זה ומחיות רעות ושאר המזיקין אל תירא כיהנה כתבתי לך שמירה מעולה עד בואי אליך. וילך האיש הנז' לשבטו. בתוך שלשהימים הלך וחזר. וימצא את החכם הנז' במקומו בריא אולם. ויאמר לו מהלך שלשהחדשים הלכתי בשלשה ימים האלו. וחזרתי על כל השבטים וספרתי להם את כל אשרספרת לי מהקורות אתכם ומשעבוד מלכיות שמשתעבדים בהם האומות והראיתי להםהכתב אשר נתת לי מאנשי קודש אנשי ירושלם ושנו את כל הכתוב בה מקצת צרותיהם. וידאגו דאגה גדולה עד מאד. וגם הלכתי לבני משה אשר מעבר לנהר סבטיוןוהודעתי להם. והראתי להם כתבך. וידאגו דאגה גדולה ויבכו בכי גדול ויתנו אליהכתב הזה שתוליכהו עמך לאנשי ירושלם דברי שלום. ויאמר לו השליח הנז' הגידהנא לי מה שמך? ויאמר לו מלכיאל. ויאמר לו כן אעשה ויאמר לו בא אחרי. וילכושלשת ימים במדבר אוכלים ושותים מעדני מלכים שהביא כהר' מלכיאל עמו. ביוםהרביעי אמר ר' מלכיאל להחכם השליח הנז' לא אוכל לעבור מפה כי זה תחומינו. לך לשלום ובקרב שלשה ימים תבא אל ארץ שנער. ויתן לו מאכל וחמת מים קטנהוצרור זהב אחד וישקהו ויאמר לו לך לשלום אל תירא. שמור הקמיע הזה אשר עלצוארך בקדושה ובטהרה. וכל זמן שיהיה עליך לא תירא לא מאדם ולא מחרב ולאמאלה ורומח ולא מחיות ומזיקין בעולם. ויתפרדו איש מעל אחיו בבכיה גדולה. ויאמר לו ר' מלכיאל ה' צבאות יקבץ שה פזורה ישראל מארבע כנפות כל הארץתוככי ירושלם אמן. ויבא החכם השליח ארץ שנער ולא רצה לגלות להם שום דבר ולאלהראות להם הכתב כי כן צוה ר' מלכיאל לאמר כתב זה הנה הוא חתום אל תראהו כיאם לבני ישראל הדרים בירושלם. ויסע השליח הנז' ממקום למקום עד הגיעו פע"הירושלם. ונתן לנו הכתב הנז' חתום כאשר מסר לו ר' מלכיאל וזה טופסהכתב: "אחינו בית ישראל שבטי יהודה ובנימין. בני אבות העולםאברהם יצחק ויעקב התמימים למלאכי אלהים דומין ובאוריתא קדישא עסקין ליליןויומין אומה קדושה וטהורה מכל עממין ולפני אל נערץ בסוד קדושים שופכיןנאומין מרננים ומיחדין לאל נורא ואיום שלש פעמים ביום. יושבים על אדמת קודשלקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד אחד המיוחד בעולמו ה' צבאות שמו ויבנה ביתאולמו ויקבץ את כל עמו מארבע כנפות הארץ א' א' א' ס' ס' ס' ועד. “זאת מאתנו אחיכם בית ישראל בני משה רבינו ע”ה אשר מעברלנהר סבטיון להשמיע למעלת תהלתם משלומינו. ונפשינו מאד נענה מתאבליםומתאוננים במדבר על חורבן בית קדשינו ותפארתינו ועל אורך גלותינוושוממותינו במקומות הללו. ודאגה גדולה היתה בלבנו לאמר מה פשענו ומה חטאנולה' אלקי ישראל הוא האלהים אין עוד מלבדו אשר דחפנו הדפנו אל המקום הזה. ואתם שבט יהודה ובנימין זכיתם לעלות ההרה הר הקדש ירושלם שאף משחרב הביתובאו גוים בנחלתינו ושממו את היכל קדשינו שמו את ירושלם לעיים וערו ערו עדהיסוד בה כותל המערבי נשאר קיים והשכינה לא זזה מכותל המערבי. ועל זה היהדוה לבנו לאמר למה נגרע מאחינו לשבת בארץ הלזו הנשמה. ואתם תשבו על אדמתקדש לפני השכינה. ויהי מימים בא אלינו גוי אחד ישמעאל מערי תוגרמא ששבוהוכושיים ומכרו לארבעה שבטים דן ונפתלי גד ואשר. והיה מספר להם את כל הקורותבהערים אשר סביבותיכם משאם ומתנם וקומתם ומחייתם ומספר ימי חייהם ומיתתםוקבורתם אומה ואומה כמנהגה…. שלחו את הגוי הנז' אלינו וספר לנו דבריםמרים העוברים עליכם תמיד מדי יום ביומו רק רע כל היום וכשמענו כדברים האלהדאגנו דאגה גדולה עליכם והיינו מסופקים לאמר אם אמת הדבר אשר דבר הגוי הנז' אם לאו. ויהי היום ראה ראינו כתבכם אשר הובאת לנו מגילה עפה מספרת וממררתאמריה מהצרות אשר אתם עוברים עם האומות זרים אוכלים אתכם והיתם כשבוים….. נתקבצנו והשמענו את כל דברי האגרת האוגרת מגור מסביב. ואותו היום היה מספדגדול ויללה כחולה. בכינו בכי גדול עליכם איך תוכלון שאת הרעה הגדולה הזאתארציכם לנגדיכם זרים אוכלים אותה ומגדפים אתכם ואת דתינו הקדושה והטהורהואינכם יכולים להשיב כי ישרפו אתכם באש. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכךשומעות. ושמחנו שמחה גדולה לעצמינו. כי האלדים נתן לנו שאנו בני חוריןומלכות לעצמינו מושלים בכמה מקומות גדולים ואין בינינו שום אדם כי נהרסבטיון סובב את כל גבולינו סביב והנהר ההוא אין בו מים כי אם אבנים וכל ששתימי המעשה האבנים קולם ירעים ברעם גדול כגלי ים הגדול בזעפו וביום שבת קדשישבות וינוח ואש תלהט סביבות הנהר מערב שבת עד מוצאי שבת ולא יוכל אדםלעבור בו כל יום השבת מפני האש המלהטת. ובמוצאי שבת יחזור לאיתנו הראשון. וכשבאים אחינו שבטי ישורון הארבעה שבטים לדבר אתנו עומדים על שפת הנחל מעבראחד ואנחנו מעבר אחד ומדברים ויושבים לבטח בארצינו ואין בכל מקומותינו שוםדבר טמא לא בהמה ולא חיה ולא עוף ולא שרצים ולא מזיקים בשום צד ואופן כלל. ושוכנים בבתים מפוארים ובנינים הדורים ומגדלים נאים…… וכסף וזהב לרבמאד ואבנים טובות ומרגליות. ואין אנו צריכין בלילה לאור הנר כי יש לנואבנים טובות אשר זוהרם כאור וזוהר הנר שבעתים. ומלבושנו בגדים נאים מכל כליחמדה וצמר ופשתים ותולעת שני. וימי חיינו על הארץ מאה ועשרים שנה. לא בןולא בת תמות בחיי האב. ואנחנו עם רב ושגיא אין מספר להמונינו. ארבעים כפלכיוצאי מצרים. וכל טוב הארץ נתן לנו ה' אלהינו בעבור שאנחנו שומרים תורותיוחקיו ומשפטיו. ואנחנו שונים תורה נביאים משניות הלכות ואגדות. ואין אנונשבעין בשם ה' אלהינו בשום צד ואופן כלל. וכל הנשבע בשם ה' בתוך שלשה ימיםימות ואבד מן העולם. וכל משפטינו בארבע מיתות ב“ד ע”פ הזקן הגדול היושבבבית הכנסת. ואנחנו בכל יום ויום שומעים קולי קולות בת קול מן השמים ושמענובת קול מכרזת ואומרת וגו‘. ועוד ביום ששי שמענו בת קול מכרזת ואומרתוכו’… “ואתה אחינו שבטי ישורן שבטי יהודה ובנימין אל תקוצובתוכחת ה' אלקיכם כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה אתכם בקרוב. כיכבר הגדנו לכם אותות נפלאים אשר שמענו כן נראה וה' אלקינו עושינו הואיושיענו ככתוב כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה השמיעו הללו ואמרו הושע ה' אתעמך את שארית ישראל. ואל תתמהו לאמר מאחר שאנחנו והארבעה שבטים היושביםמעבר לנהר עם רב ושגיא מאד וממון לרוב למה לא נצא למלחמה להלחם עם האומות? ידיע ליהוי לכון כי אנחנו שבט בני משה אין לנו יכולת לעבור את הנהר עד עתקץ שיאמר ה' לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו. וכן הארבעה שבטים הנז' אין להםרשות לעבור את גבולם כי אם כשיוצאים עם מלכיהם למלחמה עם שבעה מלכיות אשרסביבותיהם. ואתם עם קודש בטחו ב”ה עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. חזקו ויאמץלבבכם כל המיחלים לה'. כה דברי אחיכם בני משה הבאים על החתום. המלך אחיטוב בן עזריה. הנשיא יהוצדק בן עוזה. הזקן אוריאל בן אביסף." הועתק מגוף הכתב ששלחו בני משה. היום יום רביעי ט“ו לחדשמנחם שנת שיר יסודתו בהרר"י קדש לפ”ק פע“ה ירושלם תוב”ב אכי“ר. יעקבצמח חיים. אברהם בן חנניה זלה”ה. נתן בכמוהר“ז גוטא זללה”ה. ניסים ן' בה“ריעקב אכ”ס זללה“ה ס”ט. יצחק ניסים ן' גאמיל. יצחק בוטין. שלום אבותבוט ס“ט. אהרן בארוך ס”ט. ברוך בכמוה“ר ישראל בנימין זכר צדיק לברכה. יוסף די שיגוראס”ט. “העתק מגוף האגרת מחו”ר הע“ק ירושלם ת”ו הנכתב להשד“ר הרבהמקובל כמוהר”ן שפירא זצ“ל (בעל המחבר ספר יין המשומר ומצות שמורים וטובהארץ) בשנת תי”ו לפ“ק ובסופו העתיקו האגרת שבא להם מבני משה רבינו ע”ההנכתב מעבר לנהר סבטיון בשנת ת“ו לפ”ק כנז“ל והרב כמוהר”ן שפירא זצ“ל נתבקשבישיבה של מעלה פה קק”י רגייו יע“א בעש”ק א' לחדש אייר שנה תכ“ד לפ”ק ונשארגוף האגרת הנז' בגנזי הקק“י יע”א כנזכר במדבר קדמות להגאון רב חיד“א זצ”למערכת ח' דף פ“ו. ועפ”י דברי הרב הנז' בבואי הנה בשליחות עה“ק ירושלם ת”והלכנו אני עם אהובי ויד“ין רעי כאח לי מע' הרב המובהק החכם הכולל כלאישורין מו”צ דפה הי“ו הח”מ וחפשנו אחר האגרת הנז' במפתחות שבפנקס הקק“י. ועי”ז מצאנו אותו והעתקתיו בכ“י אות באות כדמותו וכצלמו. ומעט הנקרעמהגליון ונאבד הנחתי חסר לפי ערך החסר וציינתי הנקודות כמדת המקום החסר לאפחות ולא יותר ולהיות האמת גלויה ומפורסמת לכל אחב”י ח“ש ביום ד' כ”ו מנחםתקב“ץ לפ”ק פה ק“ק ריגייו יע”א ושריר וקיים הצעיר המצל“ה אברהם שלמה זלמןס”ט שליח ציון תובב“א תולעת ולא איש העונה אמן בכל כחו והוא הצעיר יעקבישראל קרמי ס”ט משרת בקדש פה ריגייו“. כל זה העתקתי מפינקס הרב הנאמן מוה' אברהם שלמה זלמן זצ”ל מראשי יקירי ק“ק האשכנזים פעה”ק ירושלם תו‘. ואתםאלופי ומיודעי! אם לבבכם נוקף על כל תוקף דברי האגרת הזאת אגידה לכם כי גםאנכי לא נפתה לכל דבר וגם לא אדה חנפה ומשא פנים בלתי אל האמת עיני ולבי כלהימים. ואגיד לכם שדברי הרא“ש זלמן ז”ל האלה כנים ואמתים כאשר ידעתיו לאישאמונים אשר לא ישקר וחותם האמת חרות על ההעתקה הזאת ועמו הרב החכם כמוה“ריעקב ישראל ז”ל הנודע לחכם חרשים ואיש אמת. גם אין לתת דופי ח“ו בגאוניחכמי ירושלם החתומים על העתקת המכתב למוהר”ן שפירא זצ“ל משנת תי”ו (ואשר גםהוא קודם צאתו בשליחותו מירושלם ראה המכתב בעיניו רק לא היה בידו העתקתוועל כן כתב מריגייו לירושלם שישלחו לו העתקתו ושלחו) כי העשרה הרבנים גדוליחכמי ירושלם החתומים על אמיתות ההעתקה הנודעים לגדולי ישראל עד היום בספרישו“ת וקבלה לא נחשדו ח”ו שהם בדו מלבם כל הדברים האלה ושלחו למוה"רן שפיראאשר בישראל גדול שמו בתורה ובחסידות להטעות כל ישראל במשאות שוא ומדוחים? חלילה לחשוב זאת. ובכל אלה אין להטיל שום ספק כלל וכלל. ואין לנו להרהר רקאם כנים דברי ר’ ברוך גד ז"ל במעשה ר' מלכיאל אם הביא לו זה האגרת מבני משהמעבר לנהר סבטיון עם חתימות המלך והנשיא והזקן? כי גם לבי נוקפי מאד עלסגנון הלשון והמליצות אם הם יצאו מאלה אשר הגלו שם עוד קודם חורבן ביתראשון ובחורבנו. וכמעט תפוג לבי מהאמין כי לשון זה (וגם תמונת האותיותוהכתב לא הגידו איך ומה?) לשון קדומים הוא ושארי חקירות לא מעט אשר ראוילאיש נלבב לשום עליהם עין ולב. ואם האמנתי באמונה שלימה שכל דברי האגרתהזאת באמת יצאו מפי ומיד המלך והנשיא והזקן מאחינו בני משה מעבר הנהרסבטיון הייתי מניף ידי שנית על כל דבור ומלה לנפותם בשלש עשרה נפה ואהילומד ומלמד ממנו דברים רבים העומדים ברומו של עולם אבל זכרון ערמת אלדדהדני יביא חסד על ברוך הגדי כי את זה לעומת זה – וה' הטוב יכפר בעד… ואניעשיתי את שלי והעמדתי לפניכם הדברים כהויתן ואתם תשפטו כטוב בעיניכם ואשמעהמה יאמרו עוד גם חכמי הדור. ואחר נדבר ונשתעה יחד מג: קדמות היהודים בתימן והעתים אשר עברו עליהם. – גדולי הדור וחבוריהם ואלה האמרים אשר אספתי בפעם הזאת קבלות והגדות ספורים שלהיהודים יושבי צנעא עיר ואם בארץ התימן יע“א. קבלה בידם שאבותיהם באו לגורבארץ הזאת שנים וארבעים שנה קודם חורבן בית ראשון. כשמעם נבואת ירמיה “היוצא מעיר הזאת וחיה” נאספו ע”ה אלף מבני החיל והגבורים משועי יהודה אשרנגע יראת ה' בלבבם וכהנים ולוים עם עבדיהם וכל קנינם ורכושם ועליהם חמשהועשרים שרי בתי אבות (אשר עוד יקראום בשמותם ע“פ א”ב) ויצאו מירושלם לתורלהם ארץ מנוחה. ועברו הירדן ושמו אל המדבר פניהם ממקום שבאו לא“י שם שבוללכת. אחד עשר יום הלכו במדבר עד באו ארץ אדום ושעיר ולארץ הזאת. והמה ראואת הארץ טובה פריה וענפה כגן ה' בארץ ישראל אין מחסור דבר (כאשר עד היוםנקראת גן עדן שבתימן) גם אגודתו על א”י יסדה שמצאו בה כל הארבעה מיניםשבלולב ונחו שמה ויאחזו בה. וימליכו עליהם מלך מתוכם ושבו אל ה' בכל לבבם. גם בנאו שם המבצר החזק על ההר נאקום. והיו שם לממלכה עצומה והצליחו בעושרוגדולה. וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו שלח גם אליהםולא באו. ובא עזרא בעצמו ולא קבלוהו לעלות עמו. באמרם מראש שאין זאת גאולהשלימה כי לא הגיע הקץ ועוד יגלו בראש גולים שנית מירושלם ומדוע יעפילולעלות בטרם הגיע הקץ האמת. וחרה בהם אף הכהן הראש הוא עזרא והחרים אותםבחרמו הקשה. ואף הם הפכו עליו את הברכה שלא יקבר בא“י וקללת שניהם נתקיימה. הם אין להם שלוה ומנוחה. מנויה וגמורה ששלותם והצלחתם אינה מתקימת ומתמדתבידם. וכמה עשירים חורים ושרים ימצאון אצלם בכל דור ודור ולא יניחו יתרםלעולליהם וגדולתם לבניהם אחריהם ואף לאורך ימיהם. כעוף יתעופף כבודם ומאומהלא ישאר בידם. וגם הוא לא נקבר בארץ הק' ומנוחתו כבוד במדבר בצרה. עד היוםשונאים אותו ואינם קוראים בשמו לא נמצא בכל הארץ איש שמו עזרא (רק ילד אחדאצל ר' שמואל ערוסי בעיר שבאם בן שבע שנים שקראוהו עזרא כי נעשה לו נס קודםלדתו וקראו עזרא כי עזרו ה' והוא אחד ואין שני לו) תחת אשר בבבל ובצרהוגלילותיהם רוב שמותיהם עזרא על שמו. ופה רוב שמותם על שם השרים הראשוניםשהביאום לארץ הזאת. (כאשר אמרתי) אין בית אשר אין שם שם יחיא (הואזכריה בעברי) סעיד (סעדיה) עוואץ (עובדיה) (שהם קוראים הצדי בנקודהשעליה כחצי דאל כבערבי) יוסף, הארון מוסא דאהוד (דוד) סאלם (שלום) סלימאן (שלמה) ואך אלה רוב שמותם והמה מתיחסים לשבט יהודה133 גם מהכהנים יש שמתיחסים לפינחס בן אלעזר הכהן ונקראים בית פנחסוליהויריב ראש המשמרות ונקראים בית מוהורי כאשר כתבתי למעלה. כה האריכובמלכותם ושלותם עד שקם נביא הישמעאלים הידוע מרעיש הארץ מרגיז ממלכות ושלחגם להם לפתוח לו ולא פתחו. ימים רבים עשו חיילותיו מלחמה עמהם ולו יכלולהם. עד שבא הוא בעצמו בחרבו הקשה ויתיו שמו על משקוף שער העיר ונפתחולפניו (הגדות רבות מספרים מענין המלחמה הזאת לא עת לספרם) ובחרב נוקמתהכריעם לטבח והרבה מהם הכריע להמיר דתם (כאשר עשר לכל הממלכות) ולקבל עולמלכותו ודתו. ועוד היום מראים על כמה עירות שהם מבני האנוסים ההם. ומני אזהיו לו ולהבאים אחריו למס עובד. וגזירות ושמדות רבות הכבידו אכפם עליהם איןספורות למו אבל ישבו במקומם בעיר הזאת ובבתיהם ספונים על מרומי קרת אצלהמבצר הגדול שבהר הנז' עד שכבש הסולטאן סאלים התוגרמי כל הארץ הזאת והואעוד הכביד עולם והורידם מהמבצר למטה בהעיר וגזר עליהם לשנות בגדיהם שחוריםובלי יעטפו ראשם ושארי גזירות ומסים ועול מדהבה כבד מאד כאשר ספרתי למעלה. אחרי ימים לא כבירים חזרה מלכות תימן לקדמותה ליושבי הארץ וישבו בטח בצלמלכי הארץ עד לפני שלש מאות שנה והם ישבו בעיר הבירה הזאת ובת המלך הרתהלזנונים והעלילו על איש יהודי שכן לחצר המלך ומרואי פניו. ולא שככה חמתהמלך עד שגרש את כל היהודים מהעיר הזאת וסביבותיה והגלה אותם לנוף תהאמימדבר שממה (מהלך עשרה ימים לנגב מעריב צנעא) בין מוכא לעדאן ארץ מלחה וחוםנורא מאד והם היו רכים וענוגים. הרבה מהם מתו בדרך והבאים שמה לא יוכלו שאתאויר המקום ותחלואיה. שני חלקים מהם תמו נאספו וחשבו כי יתמו כולם בדברברעב ובצמא ח”ו. וזאת הקנה אשר קונן עליהם מארי סאלם אל שיבזי זצ"ל (ראה למעלה) מטעיז. ראשי החרוזות: “אני שלום”. אזיל דמעותי כמטר יזלו על בני חמדה בגלות הלכו נשו לטובתם וגם נתדלדלו נסעו בחפזון בציה דרכו יום גלתה אוזל134 וצרות סבלו שמש וירח בצאתם נדעכו שפעת בני אמה עליהם משלו חימה גם קנאה עליהם שפכו לכל יקר הכרת כבודם נחלו ומעון כבוד האל להחריב נמלכו מדרש וגם תלמוד ותורה בטלו שוטר וגם זקן ידיהם משכו עיש וגם כימה וסהר אפלו גם כל מאורי אור מאורם חשכו את כל נאות ביתם וכספם שללו כל צר וכל מושל לקשתם דרכו שמרה אדון עולם ידידים נסגלו הדורם135 עדת האל אחריך נמשכו ראשי ישיבתם לגלות סבלו לעשות רצון האל ומצות ערכו136 יגאל אדון עולם ידידים נחלו תורה ותושיה ובה נתברכו לכבוד כתב ידך שנקהלו תזכור ותצילם בעת יתהלכו שלום שמי כתוב בחרוזים ננעלו שמחו בתורת אל ולשמו ברכו. ובימי הגלות והאבדון האלה נאבדו מאתם כל מחמדיהם וספריכתביהם וסגולות מחברותיהם שהיו להם מימי קדם. גם אני ראיתי בעיר הגוים בתיהכנסיות והמדרשות שלהם מלפנים. שממות עולם ושעירים ירקדו שם בעוה"ר. ואולם חסדי ה' כי לא תמנו. לא האריך שם ימי גלותם כי שלחנגעים גדולים על המלך ועל ביתו (הם אומרים שהיה זה עפ“י הרב החסיד המקובלמו”ה מארי סאלם אל שיבזי זצ“ל אשר הפליא מכות המלך האכזר הזה וינחם על הרעהושלח לקרוא להם לשלום שישובו למקומם רק לא ישבו עמהם בעיר המבצר והמלוכהונתן להם אחוזת נחלה גדולה מחוץ לעיר היא אל קעא ביר אל עזאב (המישור אצלבור עזאב) ובנו שם בתים למושבותם ועשה להם גם חומה סביב עד חומת העירהמבצר. ובימים לא כבירים עזרם ה' ובנו שם עיר גדולה ורחבת ידים. גם נתעשרוועלו למעלה ורבים מאנשי הכפרים נאחזו ג”כ עמהם לדור בעיר עדי היתה לרבתיעם. ומארי יחיא הלוי היה אז נשיא בתוכם וראש גולה). אנשי צנעא נוהגים סלסול בעצמם ואינם מתחתנים עם יושביהכפרים ומה גם הכהנים. ואומרים על כמה מהכפרים שהם מבני העבדים או גריםשהביאו עמהם. עיר קטנה מהלך שעה מצנעא (בית פארו) שמה אומרים ברור שהיועבדיהם ומרדו בהם והם פריצים עד היום. ואומרים שעד לפני מאתים שנה היה עודלכל משפחותיהם ספרי יחושיהם לכל משפחה ומשפחה. עד שבא להם איש חכם ועשירממצרים מארי אהרן עראקי הכהן זצ"ל והיה שולחני של המלך ויקר ונכבד מאדלפניו ועשה טובות רבות לישראל וישב שם ורצה לקחת מהם אשה לבנו מארי שלוםולא נתנו לו שלא היה לו ספר היחש ואמר להם הביאו לי ספרי יחוסיכם והביאו לוואמר כל ישראל מיוחסים הם ושרף כל ספרי יחוסיהם לא נשאר רק למשפחה אחת “ביתמארי צאליח” ועל ספר היחש הזה טרחתי מאד לראותו ולא יכולתי ואחד המיוחדשבהם מארי אברהם הסופר ני' וראש הכנסת הזה (אשר ישבתי בביתו שבועות אחדים) הבטחני להראותו לי והוא טמון עם חפציו הטובים בהאוצר שיש לו במבצר עירהגוים (שכן הבע"ב החשובים יש להם אוצרות חנויות או חנויות שכורות שמורותבהמבצר) ולעת מצוא יביא לי ועד שהלכתי הפצרתי בו ולא הביא כי באמת נטרפההשעה לכמה סבות אשר תשמעו עוד. זה האיש מארי אהרן אראקעי הכהן זצ“ל הי' גדול בעיני המלךוהשרים לרוב עשרו וגודל חכמתו ונדבות רוחו ופיזר נתן והמלך והשרים קראוהואל קושטא (המלמד הגדול) וזה השם נשאר לו גם בישראל. הוא בנה בית הכנסתהגדולה הנק' בית אל ערקאי (או קושטא) וגם בנה בית הרחצה ליהודים (כי הגויםלא יניחו ליהודי לרחוץ עמהם) עם כמה בתים גדולים אשר הקדישם שהכנסות המרחץוהבתים יהיה להוצאות הביהכנ”ס ולהחזיק ידי תלמידי חכמים אשר ישבו בבהכנ“סהזה על התורה והעבודה. הוא הרים קרן ישראל בארץ הזאת בעת ההיא. גם בעירמוכא על שפת ים סוף שהיתה אז עיר ואם בישראל בנה להם ביהכ”נ נאה בנין אבניםולבנים ברשיום שישב שמה כמו מושל (כי מלפנים לא הניחום לבנות בנין אבניםבעיר היהודים שהוא חוץ לחומת המבצר מפני פחד האויב אשר יבא להלחם בעיר ולאיהי' להם הבנינים למגדלים להלחם בעיר וכל היושבים מחוץ לעיר היו דרים (וגםהיום) בבתי צריפים. ראה למעלה ים סוף). והוא בנה שם בית הכנסת בנין אבניםחזק לתלפיות נגד מגדל המבצר ועודנה שם עד היום הזה (ראה הלאה מוכא). ועם כלטובותיו אשר עשה לישראל ולהגוים ורוב גדלו והצלחתו לא הניח יתרו לבניוונהפך עליהם הגלגל. ואני ראיתי מבני בניו מבקשים לחם. וגם את התנ“ך היקרסגולת מלכים בכתיבת יד נפלא על קלף שהביא אתו ממצרים או מפרס (אדבר עודממני במ"א) גם אותו מכרו בני בניו בעניותם. ולפי מה שמצאתי כתוב על התנ”ךשפטתי שחי לפני מאתים שנה. וזאת היא. “נחלתי מאא”ז זצ“ל אני הצעיר אהרן בן יחיא שלום אהרן הכהןעראקי יש”ל" ר“ת יהי שמו לעולם. (והיה זה אהרן דור רביעי לאהרן הראשון ר"לאהרן בן יחיא בן שלום בן אהרן כידוע במנהגם) ולמטה מזה כתוב בערבי בזה”ל “אתנקל (נעתק מרשות לרשות) לעבר ה' לדוד בן סעיד אל צארום יצ”ו ובידה (ובידו) שטר מכירה מן אלבאעיעין (מהמוכרים) אברהם ודוד עיאל (בני) הרון בןיחיא אלא אברהם אל מנזלי מעשה בית דין יצ“ו מון אל מנזלי אלא דוד אל צארוםבחדש חשון בק”ז ועל זה אנו מעידים להחזיקו ביד דאוד אל צארום והכל שרירוקים הצעיר יחיא בן יוסף… יחיא בן יודה בטדי יצ“ו. והנה הסימן בק”ז הואשני אלפים ומאה ושבעה לשטרות למנינם שהי' ה' תקנ“ו לב”ע. והיה זה דוד הקונההאחרון כמו דור שביעי למארי אהרן הראשון שבא לצנעא. ואני קניתי זה התנ“ךמבני בניו של דוד אל צארום ששמם יוסף ומשה יצ”ו. וענין התנ"ך הזה תארווכתיבתו וזמנו והנרשם עליו עם החדשות והחילופים והמסרות לכל הלכותיו יחדתילו חדר לבדו. וברצות ה' אוציאו לאור ורבים יהנו מאורו. גם הביהכ“נ של הנשיא וראש גולה מארי יחיא הלוי אל שיך זצ”לגדולה ומפוארה מאד נקראה בית אל שיך ומשפחתו הם ממיוחסי העיר ונכבדיה. בביהכ“ס הזאת ראיתי תנ”ך מקרא גדולה מדפוס ראשון שנדפסה על קלף נאה ומהודרמאד. עוד בית כנסת גדולה ומפוארה של מארי יחיא צאליח זצ“ל. הוא היה פה רבואב”ד לגאון ולתפארת וחבר כמה ספרים ראיתים בכ“י (כי אין דפוס בכל הארץהזאת) שו”ת ופסקים על ארבעה טורים וחבור מיוחד על הלכות שחיטות וטריפות “זבחי תודה” ונתקבל הוראותיו בכל המדינה (כמרן ב“י והרמ”א זצ"ל) והי' גדולבחכמת הקבלה ובעל מופת לרבים גם סופר מהיר ואומן הי‘. ראיתי ס"ת ומגילותכתב ידו נחמד למראה. והי’ גם מדקדק גדול ובעל מקדא ומסרה ותרגום בקי מאדבכל תנועה נקודה וקוץ כאשר ראיתי חבור בכ“י דקדוק והגהות בתנ”ך ובתרגום יפהוברה. ועשה גם פירוש על סדר התפלה של כל השנה. נוסח התפלות באמצע ופירושיםנחמדים מהצדדים עפ“י הפשט והדקדוק ונוסחאות ישנות וע”ד הסוד והכונות וכלהדינים והנהגות האדם מיום הולדו עד שובו לאדמתו ונקרא תיקלאלי (כל בו) ובוראיתי שו“ת להגאון רב חיד”א ז“ל למצרים ותשובתו אליו על דבר סיום הברכהבערבית של חול בסוף הח”י פסוקים ברוך ה' לעולם או“א (שנוהגים פה לאומרם) וחותמין ברוך אתה ה' המלך בכבודו תמיד ועכ”מ. והרב מארי יחיא ז“ל החוה דעתוברחבה שאם חותמין בברכה זו שלא לחתום בברכת השכיבנו בא”י שומר עמו ישראללעד או בזו ולא בזו רק באחת מהם. והגאון חיד“א הסכים על ידו ומרבה לספרבשבח תוארו ושמו גדול בכל ארץ התימן והולכים לאור פסקיו והכרעותיו כהלכהלמ”מ. ובין פסקיו בשו“ת ראיתי הכרעתו שאין לברך “על אכילת מצה” על מצהמתבואה שלא נשמרה משעת קצירה לשם פסח (כאשר כתבתי למעלה) שאחרי בירר שיטתהתלמוד ודיעות הראשונים אלה מזה ואלה מזה העלה שהוא ספק ברכה ואסור לברך (כדין ספק ברכה להקל) וכן קבלו עליהם. ומכלל דבריו בכל תשובותיו ראיתי כיעוד לא שזפה עין כבודו ז”ל שו"ת ראשונים ואחרונים הנמצאים בארצותינו ולאבדרכיהם הלך. עוד ראיתי פה (ונתפשט בכל המדינה) חבור יפה בכ“י על שו”עאו“ח ויו”ד בשם שתילי זתים מרב גדול בזמן מארי יחיא הנז' וזה מעשהו. העתיקבפנים כל דברי מרן הב“י ז”ל בשולחנו ומעט מהגהת הרמ“א ז”ל את אשר נראה לווהשאר השמיט. ועליהם עשה שני ביאורים. מצד אחד כדמות באה“ג מראה מקומותבאריכות ומצד השני ביאור ופלפול כמו קיצור הט”ז ומ“א. והחבור הזה נתקבל בכלהמדינה לפסק הלכה והוא בלשון צח וקל וסדר נאה. וכאשר עברתי בין בתריו אחתהנה ואחת הנה (לא מצאתי בו כל חדש) אמרתי להרב הישיש אדל גדול שהראני “תמיהני על הרב המחבר הזה אשר לענ”ד שגה מאד (במתכ"כ) בהמעיטו בכבוד מאורהגולה הרמ”א ז“ל כי אחת משתי אלה היה לו לעשות או שלא להעתיק בפנים מהגהתהרמ”א ז“ל ומה שהיה נראה להמחבר לפסוק כמותו היה לו להביא בביאורו כמושהביא דעות גאונים אחרים להלכה או למעשה. או שהיה לו להעתיק בפנים כל דבריוכמו שהם והבוחר יבחר. אבל עתה שהעתיק בפנים אך מקצתם על אלה הניף ידו לחלוקולהגיה ובשאר הוא מסכים הולך למרן ב”י ז“ל והרי נגע בכבודו ואל עצם מעשהו. וטרם כלותי דברי ענני הרב חייך החכם! כנים דבריך. הרב המחבר הזה אחרי כלהמלאכתו בחלק הראשון על או”ח נסתמא עין ימינו ואמר וי וי הן זאת בעון שפגמתיונגעתי באור מאור הגולה הרמ“א ז”ל (כאשר אמרת) ובח“ב על יו”ד כמעשה הזה כברהעתיק יפה כל דברי הרמ“א ז”ל וגם צוה בגזרה על הסופרים הבאים אחריו לכתובחבוריו שיעתיקו בפנים על דברי הרמ“א גם בחלק או”ח לא ישאירו דבר. אבלהסופרים עצלים ואינם ממלאים דבריו וגורעים וכותבים כרצונם. עתה ידעתי כיאיש חכם אתה ונבון דבר. ספרי כ“י מתנ”ך עתיקי יומין הרבה לא מצאתי פה כאשר פללתי. כי גלותם וטלטולם האחרונים לא השאירו למו פליטה. והיותר ישנים הם כחמש מאותשנה והמדוקדקים שבהם הם מהסופר האומן המדייק בניה הסופר. ואומרים שארבעמאות ספרים כתב בחייו? ואם לפלא בעיניכם גם בעיני יפלא. גם בת היה לו סופרתאומנת. והראוני ממנה חומש כ"י כתוב בסופו “אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בושגיאות כי אשה מינקת אנכי מרים בת בניה הסופר”. והוא מדויק וכתיבה יפהומאושרת מאד. מד: הליכות שבאם. – עמראן וסביבותיהם עתה העיר נבוכה מאוד עומדים בן פחד לתקוה מהמלך החדששמצפים לביאתו לשבת פה על כסא מלכותו אשר בעיר הבירה כאשר אמרו לו חכמיווחוזיו שבחדש אייר בלילה פ' בשעה פ' אם יכנס הנה אז תתקיים ממשלתו ותקוםממלכתו לעד? ואינם יודעים החדשות אשר יעשה בעיר אם לחסד ולרחמים אם למשפטולשבט. גם הרעב חזק בעיר. כי מעט הגשם אשר בא לא בעתו ולא לברכה וצמח האדמהלא צלחה ואשר צמחה נשדפה. ועל כן יעצוני לעזוב את העיר הזאת נעמי? וללכתרגלי למערבית צפונית המדינה אשר שמה עוד מעט שלוה וריוח ליהודים עד נראהאיך יקום דבר. ותמכו בידי במכתבי מליצה תחת מכתבי ירושלם אשר נגזלו ממניובלוית אנשים אשר עזבו העיר אחר הפסח והלכו באשר התהלכו לבקש אוכל ומנוחמנוגשי המלך. הלכתי עמהם וחזרתי עיר שבאם הנז'. המלך החדש עזב מבצר תילהלהתקרב לצנעא. ושלח מלאכיו אל המלך המשנה מכאכובאן לבא אליו להתראות באהבהולא מילא אחריו. גם הוא חכם וחוזה בכוכבים וראה באיצטגנינות שלו שלא יאריךימים על ממלכתו ואין פחד מהדר גאונו. והלך לנוף עמראן וגם משם שלחו לו לאמר "אל תקרב הלום פן בחרב נצא לקראתך! ויט מעליהם וישם פניו לקרית אל גביל וגםשם לא קבלהו באהבה. מעט מעט ירד עוז חתיתו מן ההמון. גם נפל מסוה האמונהמעל פניהם כי בעוד האמינו בו שירכיבם על במתי ההצלחה ויגרש את התוגרמיםמחודידה ומכל ערי החוף שמעו כי הפחה שלח צבאותיו ביד חזקה והנם נלחמים עלגיבל (הר) מילאון מבצר חזק תוך המדינה ומשם יוכל לפנות לו דרך לצנעא וכמעטשגם עליהם והוריד עוז מבטחה. והמלך הזה אך בדבר שפתים יבטיח ואין עצהוגבורה למלחמה. ומיראתו שגם בעיר הבירה לא יקבלוהו (כי גם המטבעות אשרהטביע על שמו לא נתקבל במחיר אשר השית עליהם) מיהר ללכת שמה. בעשרה לחדש אייר הלכתי משבאם בחברת אנשים יהודים אשר הלכוליום השוק לעיר גדולה עמראן כמהלך חצי יום (לרגל מהלכם). בטרם יכיר איש אתרעהו יצאנו מן העיר. חושך וחתחתים בדרך. עלינו הרים ירדנו בקעות. כשעה קודםהצהרים הגענו לעיר הזאת. גם פה לא שמחו לקראת בואי ולא כשלל צבעים רקמה ידועלי גורל מי יזכה בי תחלה. רגעים אחדים העמידוני אצל ביהכ“נ כי סגורה היאכל היום ואנשי העיר כולם סובבים בשוק הגדול בעיר הגוים עד הלך הנער והגידלהרב בחנותו: “חכם בא לעיר!” ושלח לאמר: “יסוב אל ביתי וסעדו לבו”. הביאניאל בית הרב והנשיא מארי סלימאן אל תינעמי נ”י. פה הנני בבית עשיר ונכבד מלאברכת ה‘. בית גדולה עם חדרים רבים נקיים וטהורים. לו שלש נשים שאננות עםזרע ברך ה’. סבוני באשישות קאהווא ומקטרת עשן טאבאק וסעדוני לחם חטה בחמאהותחי רוחי. ואני מוסב על הכרים (מאדכה) ומישר את רגלי העיפות מני דרך ומנקהרטית עיני הרכות השזופות מני שמש עדי נרדמתי. כי רד היום בא האיש ממסחרומהשוק איש קומה ובעל צורה. קשר מפתחות חנותו ובית אוצרו על שכמו137 מפה ומפה. זה להם דרך הכבוד להודיע כי איש סוחר הוא כמנהגארצות הקדם להתכבד ברוב מפתחות. והתוגרמים החגורים באזור רחב על מתניהםישאו מפתחותיהם תחובות בחגורתם בצדו האחת וקסת הסופר ארוכה מנחושת קלל בצדוהשנית. ופה בתימן באין להם חגורה על בגדיהם ישאו המפתחות הנתונים בשלשלתמורכב על כתפם מזה ומזה לאות כי סוחר הוא ופקיד אוצרות. אחריו בא בנו הגדולאברך יקר מארי יוסף ני' כבן כ“ה שנה. איש חכם ונבון דבר ויפה תואר לא ראיתיכמוהו בכל ארץ התימן (בן פורת יוסף) עם שלשלת מפתחות על כתפו שיושב בחנותלבדו. שאלו בשלומי והלכנו לביהכ”נ להתפלל מנחה וערבית יחד כי ערב היום. כבדוני במקום מושב אל הקיר. אחרי התפלה למד לפני הצבור שיעור הלכה והגדהכמנהג וחזרנו אל ביתו. המנעולים והמפתחות עשויות באופן הזה: המנעול הוא עץארכו שלשה טפחים ורחבו טפח ובאמצע ארכו נחתך בו נבוב עד חציו עביו ונדברארכו לאורך הדלת בשני מסמרים גדולים ובתוך הנבוב נכנס עוד עץ ארוך לרוחבהדלת (כשתי וערב) אשר בהסגרו נכנס בחור הקיר לעומתו הסוגר הדלת עם הקיר. וזה נקרא כף המנעול. ובעץ הראשון (השתי) יש חמש ששה או שבעה נקבים למעלהממקום הנבוב ובהם מסמרים דקים אשר בעת יסגר הערב בחור הקיר יפלו המסמריםבנקבם אשר לעומתם בעץ הערב ולא יפתח עוד כי המסמרים אלו מעכבים להוציא עץהערב מהקיר בלי המפתח אשר גם הוא עץ מרובע דק כמדת אצבעים בעביו ובראשונתון מסמרים כמספר המסמרים ההם והוא יובא בהחלל הארוך הנעשה גם בעץ הערב עדלעומת הנקבים ויגביהו המסמרות הנפלו בהנקבים ואז יפתח בהמשכו לעץ הערב מחורהקיר וחוצה דרך הנבוב שבעץ השתי. וכל מנעול יש לו מפתח מיוחד במנין וערךהמסמרות והנקבים הנטועות בהם שאינם דומות זו לזו. ובצאת האיש מביתו ורוצהלסוגרו מבחוץ יש חור בהדלת אצל המנעול והמפתח עשוי כמין כף פשוטה בעלת שתיצלעות138 ומכניס המפתח מבחוץ דרך החור הזה ומכניסובחלל כפת המנעול. סוגרו ופותחו בו. ולפעמים יצלח ביד איש הרגיל בתהלוכותמנעול פתחו לפותחו גם בלי המפתח בהכניס ידו דרך החור ומנענע הנה והנה עדיגביהו המסמרות למעלה ויסור הערב מהשתי. וזהו: דודי שלח ידו מן החור (שה"שה' ד') [שבדלת נגד המנעול לנסות אולי יכול לפותחו בהמשך עץ הערב לחוץ] קמתי אני לפתוח וגו' וידי נוטפות מור על כפות המנעול [הוא עץ הערב הסוגרהיוצא ונכנס ככף איש לפותחו אני בעצמי]. הרב הנכבד הזה הוא אחד מגדולי הארץ הזאת. חכם בתורה ועשיר. איש דברים ונכבד מאד בעיני הגוים ומושל הנוף הזה. ועל כן כל בני העירנתונים תחת פקודתו ומנהלם במישור ע“ד התורה והמצוה. האיש הזה גם הוא מפליטיצנעא זה ט”ו שנה אשר ברח מפני חמת המציק שהעלילו עליו ועל שני אחיו ובאולהחסות בצל המושל הזה ומצאו חן בעיניו וסחרו את הארץ וה' עזרם גדלו והצליחוויושבים לבטח. גם הרבה מפליטי צנעא נמלטו ובאו הנה. אמרו לי שבעת בא הרבהנז' הנה היו היהודים יושבי העיר לפנים מעטים ורעים וגסים בתכונתם כעובדיאדמה אשר זה מלאכתם ולא ידעו משום דרך ארץ וגם קלי הדעת בדת עד כי גם בשבתלא החליפו בגדיהם. וביהכנ"ס קטנה וריקה ועול המדהבה כבדה עליהם. עתה יושביםפה כמאה בתי אבות ושתי בתי כנסיות גדולות. רובם ככולם יראי ה' ומהם עשיריםמביני מדע ומלבושי כבוד (לפי דרכם). רובם מתפרנסים בריוח מסחר ידם, חייטים, תופרי נעלים, עושי עורות כבשים, עובדי אדמה, כורמים, חרשים, צורפים, ויושבים לבטח. למחר אחר סעודת הבוקר אצל בן הרב מארי יוסף הנז' הם הלכולמסחרם בחנויותיהם אשר בעיר מבצר הגוים ואני הלכתי לביהכ"נ לעשות מלאכתילדרוש בספרים אשר פתחו לפני. והנה מארי יוסף עם אחד ממשרתי שר העיר בא ואמרלי “הנה השר קורא לך לעמוד לפניו. אמרתי לו “אם תלך עמי והלכתי”. “אל תיראחכם יעקב! (אמר לי אני אבא אחריך”. אחד מהנערים שלח עמדי ומשרת השרהוליכני עמו. באתי לפניו עמדתי אצל הפתח ואקוד מרחוק (כמנהג המדינה) הנערהעברי ישב במסדרונה בחוץ ואין איש עמדי. השר דבר עם יועציו ומשרתיו עומדיםמימינו ומשמאלו והוא מביט עלי מרחוק בפנים נזעמים להפחידני. אחרי רגעיםשאלני “מאין תבא? “מירושלם” עניתיו. “מדוע באת הנה?” “הלא ידעת אדוני אנשיירושלם מסבבים בתבל לבקש אוכל למו”. “איזה הדרך באת?” “דרך חודידה”. “מתיבאת?”. זה לי כארבעה חדשים”. “הלא אספת כסף לרוב? תחייב לתת לי חמשיםשקלים”. “הלא שמעת אדוני כי בשוק אל חימא גזלו כל אשר לי ועתה לעבדך אין כלכאשר אדוני רואני ערום ויחוף והעולם בצער מאין לי שקלים?” הוא עיניו מפיקותמורא ופיו מלא זעם. כמעט צוה להולכני בית הסוהר. ושם אחד מאנשיו ישב אצלושאלני “האתה זה היהודי אשר ראיתיך בחודידה עם החאבאגי הסוחר הנוצריסטופאן?” כן אדוני”. החזיר פניו אל השר ואמר לו “לא הכרתיו היום משחת מאישמראהו שם ראיתיו כמו חאבאגי לבוש בגדי כבוד מצנפת אדומה ועטרת משהי על ראשוכטורקי. גם היה עם החאבאגי אצל הפחה הטורקי וכבדם בקאהווא”. אז רפתה רוחומעלי כי יראים הם מהפחה שבחודידה כי כל מסחרם שמה וצריכים לבא שם תמיד ואםיפגעו במי מהטורקיים ויודע להפחה יתפוש מהם כל הבאים שמה. ואמר למשרתוהעומד אצלי אשר הביאני “הניחוהו וילך אני אדבר עם סלימאן (הוא הרבוהנשיא)”. בצאתי פגעתי מארי יוסף בא לקראתי מרעיד. ספרתי לו כל הדברים. אמר “ברוך ה' שיצאת בשלום. אנחנו פללנו שנצטרך לתת עבורך כמה שקלים. זכותירושלם!” בעברנו על אחת החורבות השוממות הראני שבמקום הזה חפרו לפנישנה ומצאו בעבי האדמה לוחות נחושת חרות כתב ולשון לא ידעו וכמה צורותמפוחות גם מוצקות פסלי חיות ושרצים. הנראה שהיו לעובדי אלילים הקדמוניםוהתיכום ושברום לעשות מהם כלים אף שכבר נחלדו מרוב ימים. חקרתי אולי עודנשאר מהם שלמים מהלוחות או הצורות כי היהודים קנאו ולא נמצא עוד מאומה כילא ידעו מה הוא. פה נחתי עשרה ימים והלכתי בלוית אנשים מפה לערי ישראלקטנים הסמוכות בנוף הזה בלאד אל חמדי (ערי חמדי) בעיר אחת קטנה שודָא מצאתיהרב החסיד מארי סאלם סגי נהור ומלא באור תורה וחכמה ויראת ה' הקודמת וביותרבקבלה גימטריאות ורמזים בין מספר בקי ברמב“ם נפלא מאד והיה חייט ועתה בניוהיקרים מפרנסים אותו מזאת המלאכה. כמהלך חצי יום משם עיר קטנה אל קארה שםס”ת ישן נושן קוראים אותה “אל מגאלתי”. קדושה להם מאד. אין מוציאים אותה רקביוהכ“פ. ורבים מהמדינה הזאת הולכים להתפלל שמה כל אשר לו חולי ומר נפשונודרים מכל המקומות נרות שעוה ושמן לס”ת הזאת ושבועה חמורה משביעים בה. נגפתי רגלי לראותה ואין כל חדש. ס“ת ישנה מאד כתובה על גויל אדום גדולהבאותיות גדולות וכבר נפסלה מרוב ימים שאין לברך עליה. ואמרו לי שכתבה בימיםקדמונים איש אלקים קדוש בקדושה ובטהרה והרבה נסים נעשו בה וכמה פעמים נגנבהונגזלה וחזרה למקומה מעצמה וגם הגוים מכבדים אותה. על חג השבועות חזרתילעמראן. חוגגים שני ימים ד' וה'. היינו נעורים בלילה ולומדים כמנהג כלישראל. התרי”ג מצות של הר“ש בן גבירול (הזהרות) קוראים ביום קודם קריאתהתורה מחצה ביום ראשון ומחצה ביום שני. מגילת רות קוראים אחר הצהרים עתיתאספו לביהכ”נ כמנהגם. וכל אחד קורא פסוק או ענין והנערים מתרגום הכתוביםגם בערבי יפה אף נעים. מה: מסבות עיר כוחלאן (Kuchlan). – חאגי. – וחזרה. אחר חג השבועות שמתי פני מערבית צפונית ונלוה עמי יהודילהלוך לעיר כוחלאן מהלך יום מפה. יצאתי ברגלי יום י“ג סיון קודם אור הבוקרוהלכנו לאט לרגלי. בצהרים הגענו לעיר קטנה של יהודים ממין הדרך כט”ו בתיאבות כולם עושי קדרות וכדים ונפשנו מעט וקמנו ללכת. במהלכנו בדרך לבדנו ראהחברי והתבונן על ערבי אחד מביט אחרינו מרחוק ושומר ארחינו מתחמק בין הסלעיםפעם מתקרב פעם מתעלם כחפץ לשלל. אבל בכל עת פגענו אנשים בדרך עוברים ושביםוארחנו לחברה עם גוים אשר הלכו אחר משא חמוריהם ומיהרנו ללכת אחריהם. הפחדשכחוני לנוח ולזכור כי עיפה נפשי וגרוני נחר מצמאה עד באנו קרוב לעיר קטנהעוד ובה מעט יהודים במורד ההר וישבנו אצל בריכה ישנה ומים אין בה ולשונילחכי דבקה אמר לי חברי “אתה עמוד פה ואני ארד לעיר היהודים להביא לך מיםוצליל לחם אם אמצא מי מאנשי העיר בביתו”. הוא הלך ואני נשארתי לבדי. ופתאוםוהנה הערבי עומד אצלי “תנה לי לחם”. “מאין לי לחם? המתן עד שיבא חברי אולידבר מה יביא ואתן לך”. החזיק בשמלתי על שכמי ויאמר “תן כסף”. “הכיס ריק” אמרתי לו כבר קצף וירם עלי במטהו. התחננתי לו אין עמדי“. פשוט בגדיך” ידואחת אוחזת במטה אשר בכפי ובידו השני מחפש וממשש בבגדי המטולאות. בין כה וכהראיתי אנשים יורדים מההר ממולינו וצעקתי עליהם לעזרה ויענוני מרחוק. ויפןהגזלן ואיננו. ברעדה עמדתי כחצי שעה וחברי בא ובידו בקבוק מים ופת לחםשעורים. ספרתי לו את אשר קרני ואמרתי לו אלך עוד מזה הלאה כי רד היוםואנחנו לבדנו בדרך“. “ומה נעשה פה כולם עניים מרודים ומה נאכל בערב?” “ויהימה אמרתי. נסור ונלון פה בין היהודים כי עיף אנכי”. שמע אלי ונסר מהדרךוירדנו במורד ההר לכפר הזה. ואחד בא מן השדה והביאנו אל ביתו”. מחר יוםהשוק (אמר לנו) והשכמתם והלכתם לדרכם כוחלאנה עמי ועם חברי ההולכים לשוק. "אכלנו מלחמו בטוב לבבו ותחי רוחי יהי מבורך. למחר יום ה' בשליש היום הננובעיר כוחלאן. עיר היהודים יושבת בסתר ההר במקום בצעים ואשפתות. גגה של זומסלול ודרך לבית שברחוב העליונה. ככה נדמה לי מרחוק כקברי המתים שבהרהזתים. בדרך עקלתון יורדים אליה במעלות בית חורן עקב בצד גודל. אך מעט גשםהיה ותהי לאגם מים לא יכולתי לשלוף נעלי מרפש וטיט חלאה וזהמה. עד באתיברחוב התחתון לבית האיש החכם מארי יוסף ני' קרוב ממשפחתו לאיש הבאעמדי. פה כשבעים בתי אבות. עיר ישנה מאד ומעט מאנשי צנעא בתוכה. גם פה חלק לבם לשתי בתי כנסיות. אחת גדולה ואחת קטנה וסבת מחלקותם על דברשני שוחטים אשר נפסלו מהבד“צ דצנעא. אנשי העיר באו לזעוק אלי שעל חינםנפסלו והאחד מהם מומחה אם רצוני לבודקו ולסומכו. וגם השני אינו שומע להםושוחט בחזקה. אמרתי להם, כי לא מן הדין הוא שאדייק אחר מעשה ב”ד הגדול שלצנעא חלילה לי להתיר מה שאסרו גדולי המדינה. וגם פה לא אוכל בשר כי אפי' מהשוחטים המוסמכים אינני אוכל עד אבדוק בעצמי ורק לעוף. בבית מארי יוסף זה – הוא ואשתו חייטים ומתפרנסים בכבוד ירא ה' מכובד עשיתי שבת כאשר עשיתי. כליום השבת הי' גשם שוטף עד לא יכולנו לצאת החוצה ובמוצאי ש"ק נאספו אלי ראשינכבדי העיר וקראתי אליהם לשלום בין שתי המפלגות. ולפי שעה עלה בידי והשלימוביניהם וברכוני. למחרת יום א' בטרם יכיר איש רעהו נאספו רוב בני העיר ללכתאל השוק הגדול אשר בין הרי חאגי צפונה. גם בנו הגדול של מארי יוסף והלכתיעמהם. בכל אשר התהלכתי עד כה לא פגעתי בדרך קשה צרה ומסוכנת כזה. עלינו בהרגבוה עד חציו ועוד לא האיר היום ופנינו לארכו. והיה לימיני עמק חד וחרוץאשר בהביטי מטה אחזתני שבץ ושער אחז ראשי. ומשמאלי הר גבוה ותלול צור מוצקנצב כמו נד והמשעול ביניהם מוצר כמלא רוחב העקב. ואם אתעיף עיני כמו רגעוארד דומה לרסיסים. שמתי נפשי בכפי ועיני אל דרכי בל אטה מני אורח. אחר שעהיצאתי לאור מדרך חצר מות הלזו. החילותי לרדת בעמק. פה לא יכולתי לצעודברגלי פן אהיה כשעיר המשתלח. להר הזה קראתי עזאזאל. והפכתי את פני זחלתי עלבטני כזוחלי עפר. למטה בעמק התפללתי תפלה קצרה (הם כבר התפללו בנשף לילה) בעלות השמש מעלה אחת. שם מים מוגרים במורד. עברנו מיכל המים ועוד הר תלוללקראתינו אשר לא יכולתי לעלות בו רק על ידי ועל רגלי. האנשים אשר ארחונילחברתם קללו את יומם שהביאוני עמהם כי אץ להם השוק וכצבאים על פני המישורירוצו ולא יעפו על כן עזבוני על יד נער אחד בהבטיחי לו שכרו להלוך אתילאטי. עליתי גבעות ירדתי בקעות, ועל כל עברים פלגים יבלי מים וקול מים רביםהנופלי' מצורי הגבעות ונוזלי' על כל אפיקי‘. פה עצי הקאהווא הטוב והשמן אשרתחת צאליהם נחתי ונפשתי כל עת ומימיהם הקלים והמתוקים היו משיבת נפשי עדקרוב לצהרים באנו אל השוק הגדול בעמק שפלה בין רוכסי הרים גבוהים סביב להמכל עברים. פה קול המולה גדולה מהמון אנשים רבים מכל סביבותיה. וחנויותרבות (כהחנויות אשר ראית תארם כבר למכלה) מכל מיני ממכר ומרכולות. ורביםנפוצים על פני הבקעה ותחת הגדרים וצללי האלנות אשר מלאכת ידיהם ומסחרם שטוחעל פני הארץ לפניהם. גם יהודים רבים מכל העירות סביב סוחרים בגדים ומטפחותרוכלים חייטים תופרי נעלים מעבדי עורות קדרים חרשי ברזל וצורפים עושי אבקהטאבאק ועושי כל מלאכה הנם פה וכולם ורצים ושבים. הנער הבא עמי הכניסנילחנות איש עשיר ונכבד ר’ אברהם אל כוחלאני מתושבי חאגי סוחר ורוכל ומוכרטאבאק. חנותו מלאה מפה אל פה קונים ומוכרים. נתן לי שלום סוב אל אחוריהחנות שם עומד החמור ובני ומשרתי במלאכתם שב אתם ויסעדו לבך“. “ברוך תהיה”. השיבו נפשי בבקבוק קאהווא ומקטרת עשן וצליל לחם דוחן מעשי מרחשת ואנפש מעט. “אל תעמוד עמדי פה (אמר לי האיש) רבים עתה פה עם הארץ ואיש זר למוזר להםואנחנו אך בפנות היום לערוב נעלה העירה ולא תוכל לרדוף אחרינו כי עוד רבממך הדרך”. ושכר נער מבני העיר לעלות עמדי גם שני גוים ממכיריו עלו אתנוויחל פניהם לשום עיניהם עלי. ועליתי עמהם בין רוכסי ההרים שפלת עמקים והריםגבנונים גם מישור גדול עברנו ארץ טובה ושמנה גם חום קודח בזיקות בוערותכלפיד והיא שלשה ימים מהים סוף לחוף אל לאחאיי ומפני חצי היום המזיק פה מאדכסיתי את ראשי בשמלתי אשר נשאר לי אדרת טורקי והיה רע בעיני הישמעאליםההלכוא עמי כי לא יכול איש עברי לעטוף ראשו בשמלתו לפני הישמעאל כי חרפההיא לו. ואחד מהם מנעני בחזקת יד אף כי הטה עלי חסד לשמור דרכי ודבר אליטובות כבקשת הסוחר הנכבד הנז‘. בנטות היום הגעתי לעיר היהודים מחוץ לעירהבצורה חאגי (Chagi). הכניסוני לבית הרב מארי סאלםבן יחיא ני’ איש זקן שוכב על ערש דוי בחולי הכווץ והוא עשיר מסוחרי הארץועושי טאבאק השאיפה ובנו מארי יחיא על הבית וחתנו מארי יוסף סירי הלוי נ”ייקר ונכבד. פה כששים בתים ושתי בתי כנסיות ושלות השקט ביניהם. רובםעשירים ויושבים לבטח ומושל נוף הזה מטה חסד על היהודים הנותנים לו המסוסוחרים את הארץ. מפה והלאה יראתי לחרף את נפשי ללכת הלאה לערי ישראלהקרובים והרחוקים השוכנים על ההרים ומרומי הגבעות. כי שמה עריצי גויםהקוראים להם “עמלק” “ובני עמון” (גאבאיל) יושבי ההרים139 גם חום היום קודר פה וישבתי שבועים בעיר הזאת. רוב יושביה מפליטיצנעא גם הם הרגילים במקומם באויר ממוזג וצח ופה חום בוער ואויר עכור. על כןלא יגיעם תאות מאכל בצהרים אם לא ירחצו ויטבלו בכל יום כל גופם במי מקוהקרה תחלה ואחר ישבו לאכול. גם פה ראיתי אנשים יהודים באו מעיר צהדה (דקלה) אשר הגידו לי באמת שעוד עד כ“ה יום רחוק מהם צפונה מזרחה יש יהודים יושביאהלי קדר ופעמים בשנה יבואו אצלם ליום שוק גדול וקונים מהם גם ספרים והםיהודים גמורים ואין עליהם עול משא מלך ושרים והם מלומדי מלחמה ואין עליהםקול נוגש. הרב מארי סאלם ני' איש שיבה מלא רוח דעת ויראת ה' בעל מקרא גדולוהלכות ואגדות וגם הוא מנפוצות צנעא אבל מחלתו כבדה עליו זה שנים מחלת השבץוהכווץ אשר בעתות ידועות תאחזהו ותלפתהו ויהיה כגבר אין איל כן כמה ימים עדתרפהו והיה כאחד האדם. שומה בפיהם שעל מריבה שהיה לו עם שותפו אשר עזבו עשהלו מעשה כשפים וזוחליו אשר רפואות תעלה אין לו. ובקשו אותי להסיר ממנוהכשוף (כי הרבה בעלי מלאכה זו הקילו לו מעט) ע”י השבעות וקמיעות אולםהתבוננתי כי אויר העכור ותגבורת החום אשר לא הורגלו בו אנשי צנעא יוליד בהםתחלואים שונים. ומה גם לאיש בריא ושמן כמוהו ומאכלם חם מהאש יאכלו ומתובלבמרבית בשמים וזנים וביחד הבושם היל שרגילים בו הרבה והוא חד וחם מאד. ואמרתי לו בשבועה לא אדע להשביע רוחות רעות והמזיקין אינם נזוקין מקמיעותשלי אך עצתי תקום מאלף השבעות לשתות בכל בוקר משקה מורקת ולא יאכל מאכליחריפים וחדים מבושמים וחמים ויגרש הרוחות והמזיקין מכח דמיונו ורָוחלאדוני. עלוקות המוצצות דם אין בכל הארץ. צרעה שפאנית לא ידעו מה הוא גםהקזת דם מהזרוע לא שמעו. אך בקרנים ימצצו דם מהעורף וגדול הכאב מאד. וזאתלא מנעתי ממנו כי במקום שאין זכוכית גם בקרן ימשך הדם. ובימים אחדים אשרישבתי בביתו סר הכשוף ממנו והיה כאחד האדם. אחר שבועים לשבתי פה שכרתי חמורלרכוב מאיש יהודי עמראני השבים מהשוק עם סחורות תבואה וזרעונים ועורותוכדומה. יצאנו ביום שלישי בין הערבים מפני חום היום ולא שבנו בדרך אשר באתיבה והלכנו דרך המלך עם אורחה גדולה יהודים וישמעאלים. רכבתי במקומות המישוריום ד' ויום ה' עד קרוב לצהרים יום השישי עש“ק לא רחוק מעמראן ירדתי באשרהרבה עוברים ושבים מהשוק ומדוע אהי' לזר בעיניהם ולא יורידוני? וכבר נסוכפות רגלי להלוך ובין הערבים נכנסתי בעיר. בעל החמור הביאני אל ביתו ושבתיאצלו. וביום השלישי חזרתי עם החוזרים מהשוק לעיר שבאם. פה התענגתי גם ש”קבראות פני ידידי הרב הגדול החכם הצדיק מארי יחיא אל בדיחי ני' אשר היה פהלדרוש שלום בואי. ואחר השבת ארחתי לחברת שני אנשים אשר הלכו לעיר קרית אלגאביל בדרך אשר באתי בה בתחלה. בעשרה בתמוז באתי העירה. עתה תשמענה אזני קללות ובהלותנאצות מפלצות על המלך החדש אשר חשבוהו למשיח כי נהפך למשחית. ליל ט“ו איירנכנס לצנעא הבירה וישב על כסא מלכותו ותהי ראשיתו רשעתו. למחרת קרא להנשיאשל היהודים… ופקד עליו להביא לו מתנה מהיהודים שמנה מאות שקלים והנשיאהוסיף מדעתו עוד שבע מאות שזה דרכו ובאלה יחפוץ. הוי נשיאי ישראל! (יחזקאל ..) זולת המסים הקבועים וכסף גולגלת הנקחים פי שנים ע”י הנשיאים האחריםומשרתי המלך. ורבים מהנברחים אשר שבו לרגל חסדי הבטחת המלך החסיד המקויםלאור והנה חושך שבו לבית הסוהר ועל עושי מלאכת המטבעות הכביד עולו בהעלילוכי הסיגו כסף סיגים כי עמי הארץ לא קבלום במחיר אשר הושת עליהם. אז האמינוכי אין אמונה בו ולשוא בטחו בו וכי עוד נכונו להם שפטים אשר לא יוכלו שאת. ואלה אשר התנשאו את נפשם לשוב לשבת בבתיהם ולחיות בצלו נסוגו אחור וגרובאשר גרו. גם הרב הגדול מארי סלימאן ני' האב“ד דק”ק צנעא נואש מלבא עודהעירה וישב כאסיר בעיר הזאת ופחד להכנס עוד בצנעא אף בסתר. גם הרעב חזקבעיר ואשר קוו לשנה טובה צמחה ולא לברכה והשדפון אכלה כל יבול ושדי תבואותאומללו. כל פנים קבצו פארור וכל לב תאנח בשברון מתנים. לא ידעתי נפשי אםאכנס עוד לצנעא אם אחדל. הייתי פה עד אחר תענית טו"ב בתמוז. השגתי צליל אחתלחם שעורים עם טבול תלתן (חילבא אשר ראית למעלה מה הוא) והיתה לברות ליהלילה שלפני התענית ולהשיב נפש אחר התענית. מפה הלכתי לעיר ראדא מהלך שלש שעות לדרום. בה כשבעים בתיםיהודים תחת מושל קאהדי (כומר) אשר לא נתן צוארו עוד תחת מלך החדש אף כיקרובה היא אליו. רוב יושביה מפליטי צנעא אשר בנאו להם בתים וביהכ“נ גדולהוישבו בה. גם פה חלק לבם לשתי קהלות. תושבי העיר לפנים אנשים קשים בניצרויה. ופליטי צנעא אנשים יקרים ונכבדים והמה כפופים לרגלי התושבים הנבזיםושפלים אך נכבדים בעיני המושל במלשינות. מארי סאלם אל קאפיח איש יקר ת”חוירא ה' הביאני אל ביתו וישבתי אצלו יום השבת. ומפני המריבה והקנאה שבינוובין נשיא העיר התושב הודיעו להמושל הקאהדי כי באתי אל ביתו. ושלח אליולהביאני אצלו וענה “שבת היום” ולי לא הגיד לבלתי עצבי ביום השבת. ביוםראשון השכם אמר לי ברח לך לצנעא והוא בעצמו (כי לא מצא אחר) הלך עמי לשלחניבטרם יכיר איש רעהו למען יחזור לעירו בבוקר ולא יודע לאיש. מיהר מאד מהלכווהדרך ישר בין שדי תבואות גנות קוצים ודרדרים ואנכי לא ידעתי מה זה ממהר אךראיתי כי בכל רגע מחזיר פניו ומביט מאחריו. הסיבני דרך אחרת וכשעה אחר יצאהשמש ואני בשער צנעא. הביאני אך מול השער ויאמר לי “שאל לך בית מאי יחיא אלכהן”. והוא חזר מפה בבהלה. הכומר ידע כי נמלטתי מיהר משרתיו לרדפני ולאהשיגני ואחרי ידע כי האיש שלחני והצילני הביא בסד רגליו ונתן עליו עונשכסף. מו: פעם שני בצנעא. – קרוא עצרה. – סאוואן. – תינעם. – הר השקדים כ“ה תמוז שבתי לצנעא ובאתי לבית הדיין הראשון הרב מארייחיא כהן ני' (כי הרב האב"ד מארי סלימאן ני' לא בא עוד העירה מפני הפחד) והוא איש זקן ושבע צרות יקר מאד לכולם והוא מתנהג בחסידות מקובל אלקי מארידעובדין תורתו אומנותו סופר מהיר וחובר חבורים ורוב ימיו בעסק הקבלה ועבודתה'. בבואי לבית מדרשו של הרב הזה מצאתי אסיפה גדולה ומשרתי המלך נוגשיםעליהם. גם מסבבים על הבתים להביאם אל האספה וקול צוחה בעיר כל גבר ידיו עלחלציו “ומה קול הצאן אשר אנכי שומע? כצאן לטבח יובל”. המלך החדש העמיסעליהם עוד מסים חדשים, חדשים לבקרים שמר הפתחים והחלונות עד כי קשה כחהסבל. מהם ברחו מהם התחבאו מהם ביתם ריקם ומהם הובאו במאסר והרעב חזק בעירקוו לישועה ואין. עול המדהבה עוד הכבד. חכו לשנת ברכה והנה קללה. כי גם מהשנזרע וצמחה אחר הגשם של ניסן נשדפה ויבש כי לא היה עוד גשם ומלקוש בסיוןותמוז. ולרגלי הרעב באו גם תחלואים ומיתה פתאומית רח”ל. והסכימו בהאספהלחלק המס הזה על הבתי כנסיות. להעביט ולמכור פליטת ההקדשות הנשארו בהם. ישבתי משמים בתוכם ואין איש פונה אלי לאספני בצל קורתו. ושם נמצא איש יראה' מארי אברהם ני' מבני בניו של הרב הגדול מארי יחיא צאליח זצ“ל והוא סופרמהיר שו”ב וחזן הכנסת של זקנו הרב הנז' אשר ביתו בית ועד לחכמים מאזומלפנים ובחסדו ריחם עלי והביאני אל ביתו. וישבתי עמו עד אראה איזה הדרךאשוב לשלום. עש“ק רחצתי במקוה משחתי ראשי וזקני וכחלתי עיני (כמנהגםולעיני הרכות מצאתי בזה רפואות תעלה) ולבשתי מצנפת האדומה אשר היתה לי למנהבזה מהאיש (אשר פתוני ללובשו בש"ק בין היהודים אשר אין גוי עמהם בעיר) גםצנפתיה במטפחת כמנהג ירושלם. ופה עשיתי לי על חג השבועות בגד עליון ארוךולבשתי פה היום. ויצאתי ברדת היום מביתו עם מארי אברהם בעה”ב ללכת לביהכ“נשלו הקרובה ויהי אך יצאנו מפתח החצר פגשנו שני ישמעאלים ברחוב. הביטו עליבקנאה אמרו “זה טורקי”. אחד נגש אלי ואחז במצנפת “למה זה הצנפת כן? כי לאיעשה כן במקומינו”. “כן אני מצניף בירושלם” “טורקי אתה”? “לא יהודי אנכי” “ולמה תלבש כן?” “אני לא מיהודי תימן ובמקומינו כל היהודים לובשים כן”. “אבל פה לא תוכל ללבוש כן” “ולמה?” מארי אברהם נפלו פניו ולבו והתחנן עליהםלעזבני ואנכי אומץ לבבי לא עזבני ומדבריהם לא חתתי. הניח המצנפת ואחז בזקניאמר “זקנך נאה” ועומד כמקנא על הדרת פני ובגדי. אמרתי לו “אם אחזת בזקניואני בירושלם או במדינה אחרת הכיתי על לחייך כה וכה”. אז חרה אפו מאדועזבני ואמר למארי אברהם “אני הולך להביא לו שמש (ראסול) מהשופט שביזה אותיככה ומידך אבקשנו”. והלכו להם. הוא נרעד ונרתת (כי המנהג פה שאם אחד שולחשמש לבעל דברו עוד לא נעשה דבר. הנתבע משלם שכר השמש ונותן לו מאכלו ומשתהוכטוב בעיניו וזה קודם המשפט) וירץ אחריהם לרצותם ונשק כנף מעילם ולא נשאופניו. ואני אמרתי “לכו גם אני אעלה אל המלך… אשר מכיר אותי ואבקש משפטעליכם”. בין כה וכה מהומה גדולה בביהכ”נ. החכם בסכנה שכך דבר עם שני גויםוימהרו אל הנשיא שיעלה אחריהם לרצותם ולא מצאם ויתעצבו מאד. ואמרתי להם אלתרהו ואל תשתעו לא יקרנו אסון ה' עמנו. כן היה לא שלחו שמש והלכו בבושתפנים ותהי למופת. ברוך שומר ומציל. שבת קדש מברכים ר“ח אב לנחמה קראו עצרה (כי בימות החול המהמפוזרים) ואחר סעודת הבוקר לא נחו בבתיהם לישן מעט ככל השבת. ונאספו מקטוןועד גדול לארבעה בתי כנסת הגדולים (והאחרים נסגרו) לזעוק לפני ה' על שלשתהשפטים הרעים רעב, דבר, חמת מלך! תחלה אמרו מזמורי תהלים תפלות ותחנוניםקראו בקול גדול ונחלי דמעה מוגרים כעינות מכל עין בכל לב. אחרי כן קמוהזקנים ומארי אברהם ראש הכנסת בית צאליח (שהייתי בה) ואמרו דברי תוכחהוכבושין ממדרשות והגדות שברו כל לב והכפיפו כל קומה ויוסיפו כל העם לבכות. התינוקת של בית רבם ישבו לארץ באמצע ביהכנ”ס בעיגול נשענים זה על זהומלמדיהם בתוך קוראים עמהם. ופנה הדורש אל הילדים הצעירים ואמר להם “זרעקדש! מה אתם מחשים? קראו אל אבינו הרחמן בחזקה! אולי קולכם יאזין הבל פיכםאולי יקשיב? קול הצאן לא חטאו יעלה באזני אבינו הרחמן. אז פתחו המלמדיםוהתלמידים אחריהם וצעקו בקול בכי ואנקה מר צורח “יא רבנא אירחמנא”! (נאאדונינו רחמנו) וינועו קירות וקורות הביהכ”נ מקול הקורא. ככה בקול אחד כולםצעקו פעמים רבות עד כי נלאו וידמו. כן האריכו בתפלות ובקשות והנערים אחריהםעד רדת היום והתפללנו מנחה ויצאנו מבית הכנסת עם צאת הכוכבים ולא יכולנועוד לאכול סעודה שלישית. יום ראשון שמתי פעמי עם מקלי לדרך מזרח צנעא אל ערי ישראלהחונים הלאה עם בחור אחד מאנשי העיר אשר ארח לחברתי (בא בשכרו). יום א' ער“ח אב באתי לעת ערב עיר “אַסווּאַן” בה כשלשים וחמשה בתי אבות מחוץ למבצרהגוים. רובם קדרים ועובדי אדמה ועניים. לנתי שמה ולמחרת בבוקר הלכנו משםוהלאה עם עוד שני יהודים מהעיר הזאת אשר הלכו למלאכתם בדרך צר ומר מאד הריםועמקים דרך לא סלולה וחתחתים בדרך למען נוכל לנוח בכל שעה בבתי יהודיםהיושבים פרזות על פני השדה בבתי מערות בבתיהם אין כל עושי נעלים מעבדיעורות ומוכרים דברים קטנים לעוברים ושבים. לעת ערב באנו עיר תינעם. לפניםהיתה עיר ואם בארץ התימן שניה לצנעא אשר עליהם אמרו המושלים: “כי מצנעא תצאתורה ודבר ה' מתינעם”. כי רק בשתי העירות האלה היו בד”צ קבועים וסמוכיםלדון ולגזור לכל המדינה. היום ימצא בה כשבעים בתי אבות רובם עניים ולהםלראש מארי סלימאן ספירה ואחיו ומארי יוסף ורובם ת"ח יושבי העיר מלפניםופרנסתם ממלאכתם ומסחור האגוזים והשקדים ותבואה ושתי בתי כנסת להם ושלותהשקט ביניהם. ישבתי פה גם השבת. דרך ומנהג אחד לכולם אין כל חדש. ביוםראשון עליתי גיבל אל לאז (הר השקדים) אשר מעט יהודים מפוזרים בהרים האלהזעיר שם זעיר שם. הרים גדולים וברכת יבול תכסם עצי שקדים ואגוזים המפיציםפרימו לכל המדינה ועד מרחוק גם מטעי כרמים ושדי תבואות אך לחום קודר השמש (כי לא המטיר ה' עוד בקיץ הזה) וגובה ההרים לא עצרתי כח ללכת וחזרנו על דרךצנעא באורח אחרת ולננו בעיר סאוואן הנז' ולמחרתו ערב תשעה באב אחר הצהריםבאנו לצנעא. מכ140: מחזה ליל ת"ב ויומו. – תענית צבור ותפלת הגשם. אכלתי סעודה המפסקת עדשים ובצים. לא הצרכתי לחקור על מנהגאכילת בשר בין המצרים אם גם לחם לשובע אָין וגם בשבת אין בשר ויין. מחזהליל תשעה באב נורא מראיה ואיום. אחר דממת תפלת ערבית כבו כל הנרות (בביתהכנסת בית מארי יחיא הלוי אל שיך) החושך כסה פני כולנו יאנקו דום. ראשהכנסת מארי יחיא אל מאנצורי איש זקן שקנה חכמה עמד וצוח בבכיה “אחינו! הלילה הזה שני אלפים ושני מאות ושמונים לחרבן בית המקדש ראשון ואלף שבעהמאות ותשעים לחרבן הבית השני ועוד לא נושענו. כל מי שלא נבנה ביהמ”ק בימיוכאלו נחרב בימיו“. ועוד דברי כבושין וגעו כל העם בבכיה עצומה ונוראה. והתחילו איכה וקנות כמנהגם. קול בכי ונהי מרירות ואנחות באין פוגות. זכרתית”ב אשתקד בהיותי באליכסנדרי' של מצרים ולא ראיתי קינות ואבלת מקוננת כאלהאך פה החרבן תחדש אבלותה בכל שנה. אחרי גמרו מהם הלכו לבתיהם ומהם נשארועוד כל הילה בביהכ“נ לעשות תיקון חצות ושלש משמרות. בבוקר לבשו הס”ת שחוריםוהניחו אפר מקלה עליה. בהוצאות ס“ת מההיכל אל הבימה הולך החזן לפניה ואומרהקינה “ספדי תורה כי חוללה תפארתך” כו' והקהל אחריו מתרגמים הקריאה וההפטרהכמנהגם וגם בערבי בניגון עצב. אח”כ קראו קנות מלוקטות והאריכו עד הצהרים. ורובם נשארו עוד בביהכ"נ עם הקטנים וקראו באיוב שהקטנים קראו פסוקי פסוקיעם התפסיר ערבי. גם בשבת חזון קראו עצרה בארבעה בתי כנסיות הגדולות כמשפטשבת הראשון וגשם אין בארץ הרעב תחזק מיום ליום. ותחת אשר בשנים הטובות היהבעת הזאת שמנה מדות חטים בשקל והיום אף חצי מדה אין להשיג רק שעוריםופולין. וגזרות ומסים מתחדשים בכל יום מהמלך החדש החסיד? כי גם לו יחסרלחמו ומאין יחמוס אם לא מהיהודים האומללים. גם נגף (הכאליריה) החולי־רערח“ל החל בקצף גדול בעיר הגוים כמאתים מתים בכל יום עד שהמלך בכבודו יצאבלבוש שק אחר מטת אחד מבני ביתו כי נגע עד לבו. והוכיח בשבט פיו להישמעאליםשישובו אל ה' בכל לבבם. כי אין גשם והולכים למות וגזר צום ועצרה שלשה ימים. ולא נתן אל לבו לשוב מן החמס אשר בכפו וגזלת היהודים בידו. אבל גם ביןהיהודים אשר עד כה לא נגע הנגע והתקנאו בהם הגוים עתה נדבקה מעט בקצה עירהתחתונה וגזרו צום ותרועה קראו עצרה על יום שני ט”ו באב. סוגרו כל הבתיכנסיות ונאספו באלה הארבעה הגדולות (ראה למעלה) מלאות צאן חדש. אחר התפלהוהתחנונים והלמוד קמו כולם ונאספו יחד והוציאו ס“ת מבית הכנסת בית אל שיךהנז' אל הרחוב הסמוך להביהכנ”ס ושם גן גדול רחב ידים ונאספו מכל הבתיכנסיות להגן הזה אשר ירק דשא הלבינו ועשב השדה יבשו עלי האלנות נחורוויבולו. בתחלה עשו התרת כשפים (כאשר ספרתי לכם למעלה שגם בהעצר השמים ולאיהיה מטר יאמרו שלפעמים הוא מעשי כשפים ויש להם על זה נוסח השבעה והתרתכשפים) וישבו על הארץ וקראו תהלים תחנות ובקשות ומזקני העדה וחכמיה קמוודרשו דברי מוסר ודברי כבושין. ואחריהם המלמדים והתלמידים היושבים בעגולהבאמצע קראו בקול גדול פעמים רבות “יאַראבנא אירחאמנא” כנז' וכל המקהלהאחריהם. כמה מהזקנים אמרו תוכחת מוסר אשר המסו גם לב האבן. ככה שינו ושלשווהנערים אחריהם כאמור. אחד מהזקנים עמד ואמר “אחינו! השכחתם את חצי הרעבאשר נחתו בנו לפני שלש עשרה שנה כי נשארנו מעט מהרבה. בואו ונכינה קברינואצל קבריהם מי יודע ישוב ונחם ולא נאבד אנו נשינו וטפינו. המעט ממנו הרעבוהדבר כי גם קם עלינו אדם… לכלותינו להפשיט עורינו ולגרם עצמותינו היבשותעננו אבינו עננו! קדש את שמך בעולמך וידעו כי יש אלהים בישראל”. לקול הקוראהזה רחפו כל עצמותינו וסמרו שערות ראשינו. מזרמי מי דמעה רוטבו עצי הגןומדמי לבבות השקו כל צמח וכל עשב. גם הנשים העומדות סביב בחלונות ועל הגגותשפכו דמעותיהן מים מפכות על הקירות סביב. דלף מי בת עין טורד באין פוגות. ותעל שועתם אל האלהים. לקול שאונם נאספו גם גוים רבים ועמדו מרעיד משתומםעד קרוב לצהרים אשר הקדיח עליו השמש בחומו החזירו הס"ת לבית הכנסת והלכולדרכם בשקם ותעניתם. דמעת העשוקים והנאנקים לא נפלו ארצה אבל נאספו נצבו קמוכמו נד לפני אבינו הרחמן ית“ש. והשמים התקדרו בעבים ומטר נתך ארצה ותהי גשםשוטף עד לא יכולנו לצאת מביהכ”נ אחר תפלת ערבית וכל הלילה ההוא. אז נתקדששמו הגדול ית“ש והרבה מהגוים האמינו שהיהודים הורידו המטר בזעקם לה' ובאולברך אותם. אחרי זאת ירד כמעט שער התבואות עד החצי שבעלי האוצרות הוציאוממחבואותיהם. אבל מחלת הכאליריע כבדה מאד בין הגוים היתה לתבערת אש להבהוגם בפנת עיר היהודים נגעה ויום אחד מתו כט”ו נפש. וזאת המחלה הפעם ראשונהבאה במדינה ולא ידעו במה להזהר (ואם ד' לא ישמור אך שוא השמירה בזה) ואנכיאשר כבר ידעתיה אחת ושתים רח“ל הורתי להם הזהירות והחימום והחכוך ביין שרףחזק עם חרדל ועשב הפולין הנמצאו פה והועיל ב”ה לאיזה אנשים. יראתי להתמהמה עוד פה גם כי קרבו ימי החורף ויעבור עתהאניות ושמתי פני ללכת עדאנה לדרום צנעא. עד עדאן מהלך ט“ו יום ובכל הדרךערי יהודים על פני כל המדינה לאלפים יוסיף ה' עליהם (שני ימים מפה נגבה עירגדולה דמאר (הדורם). בה כשלש מאות בתי אבות ושתי בתי כנסיות גדולות. ראשיהק”ק מארי אברהם אל קאפי נ“י ומארי אברהם אל נאדאף נ”י עוד שני ימים משםעיר דמאת כמאה בתי אבות ביהכ“נ אחת גדולה ומארי סאלם אל חאראזי לראש. ק”ק “פי ראצה” (Fi Rada) כשלש מאות בתי אבות וארבע בתיכנסיות ועליהם אלופים לראש הרב מארי סאלם מענא ני' ומארי עווץ סלימאן ני‘. שני ימים למעלה מזו ק“ק שארעב (Schareb) העיר הזאתמלאה חכמים וסופרים יותר מכל ארץ התימן ואנשיה חריפים וזכי השכל וידם בכל. היא עיר מולדת הרב החסיד המקובל האלקי רבי שלום שארעבי זצ”ל שהיה רבהחסידים בק“ק בית אל בעה”ק ירושלם תובב“א בזמן הגאון חי”דא זצ“ל כאשר יספרבשה”ג. ובק“ק צנעא הכרתי ממשפחתו אנשים חכמים וישרים וספרו לי סבת הליכתולעה”ק. הוא היה נער יפה תואר וירא ה’ באמת ופרנסתו היה רוכל בעיר ובכפריםבבשמים ודברים קטנים ככל נערי היהודים במדינה הזאת הפעם עבר פה צנעא בעירהגוים עם מלתחת רכולתו על כתפו וראתהו ישמעאלית עשירה מאילי העיר מביןהאשנב ותקרא אותו לעלות אליה לקנות דבר מה. ופתחה לו הדלת והעלתהו לעליתהוהדלת סגרה אחריהם ותבעתהו לעבירה ואם אין תכהו נפש. וכראותו כי אין מפלטלו אמר שצריך להסיך רגליו. ותראהו חדר בית הכסא והמתינה לו בחצר. מחדר הזההיה חלון קטון פתוח לחוץ וידחוק עצמו מהחלון ונפל לארץ גבוה שלשה בתים ולאהתנזק וקם וברח. היא המתינה לו עד בוש ותרא כי אין איש זרקה מלתחתו החוצה. והוא נמלט משם וילך מעיר לעיר עד בואו לעדן ומשם נסע לבצרה ובבל ומשםלירושלם עה“ק ת”ו. ושם נפתחו לו שערי חכמת הקבלה ביפעת טהרתו וקדושתו כנודעמפרשת גדולתו וקדושתו וחסידותו ואשר הופיע אור יקר בחבוריו על הזוהר וכתביהאר“י ז”ל וכונת התפלות אשר עד היום בק"ק בית אל ומנוחתו כבודבירושלם. ואחרי דרשתי וחקרתי על דרך היבשה לעדאן ידעתי כי רבוהשוללים והשודדים גם רוצחי נפש בדרך הזה עד בלתי אפשר לצאת לשלום מדרךהזאת. ועל כן יעצתי לשוב בדרך אשר באתי בה לחודידה ומשם דרך יםלעדאן. בשבת ק' מברכים ר“ח אלול המנהג פה צנעא אשר הרב וב”דמסבבים על כל הבתי כנסיות בבוקר עת התפלה ובידם אגרת תוכחת מוסר ואזהרותוהתעוררות לימים הנוראים האלה וקוראים בו בכל הבתי כנסת לעורר העם לתשובה (וכן בשבת הגדול להורותם ולהזהירם על דיני חמץ ומצה) גם אני סבבתי עמהם (כייקר בעיני המנהג היקר הזה) ולא יכולנו בבוקר לסבב על כל העשרים בתי כנסיותגם כי יאריכו בתפלת השבת מאז טרם עלות השחר עד שליש היום וגמרנו במנחה. לעתתפלת מוסף הגענו לביהכ“נ של הרב המקובל מארי יחיא כהן ני'. שם בקשונילהתפלל להם מוסף כי הייתי נכון לנסוע מזה אחר השבת. גם אני בשברון לבי כיהגעתי בחזרת הש”ץ להבקשה: “יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולינו” נפתחו קירות לבבי ולא יכולתי להתאפק מבכי ואקרא בכל כחי עד נסתם מוצא שפתי. וכל העדה הק' בהמית ענות רוחם ושברון לבם הורידו כנחל דמעה והיה לנו השבתליום הכפורים. יום ה' ב' אלול כשלש שעות אחרי הברכה ולוית חן מהב“דומיודעי ובראשם זה ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול חסיד ועניו מארי יחיא אל קארהני' ובניו היקרים ואיש החסד בעה”ב מארי אברהם צאליח ני' עד מחוץ לעיר ועבורקברות היהודים בקעה מלאה אבנים למצבות ואין עליהם ציונים ואותיות מפותחות. נפרדתי מהם מתוך דברי תורה ונשיקות אהבה ודמעות רחמים. על כן קראתי למקוםההוא “נחל דמעה” כי שם הוספנו לבכות. עזבתי עיר האבלה והשוממה אוזל בחברתאיש מורה דרך ללכת ברגלי לאטי וספרי וחפצי וכל חשקי אשר אספתי פה בדמי נפשישלחתי לפני עם האורחה ההולכת במישור לחאראז. ואנכי לא יכולתי להחזיק בדרךוהעבירני מורה דרכי על דרך מושב יהודים למען אוכל להנפש בצהרים ולנוח בלילהבערי ישראל. עש“ק לעת ערב באתי עיר יאפיד בהרי חימא עיר מגורי שלשיםיום אחרי נגזלתי. ובישרוני כי אחרי הלכתי למוצא המים לא נשברו עוד כדיהם (ראו למעלה מעשה שהיה) האמנם אמרתי כי היה גשם ונפתחו המעינות. והבטיחוניעוד שהגזלן בעל המלון איננו במלונו (מלון שודדים) כי נגף הוא ואשתו ובנווהחפצים הנגזלו נמכרו בשוקים ומעט מהם קנו יהודים למעני בערי חאראז וביחודהתפלין הטובים ואיזה ספרים וחותמי וישיבו לי. שמחתי עמהם בש”ק עד יום ד'. בבוקר השכם ירדתי עמהם לשוק הרביעי. משם שכרו לי חמור לרכוב בארץ המישורובמקום שאין אנשים כי זכרתי וידעתי את התלאה אשר מצאתני בדרך הזה בבואיואין יהודים באמצע הדרך הזה לנוח שם עד עיר מאנאכה. הדרך הזה כבר תארתיהוצירתיה לפניך אחי אשר לבך כלב הארי בכניסתי לארץ הזאת אשר באתי אליה אחריחרדת פחדים כשלש שעות בלילה אשר מצאתי כולם ישנים בבתיהם תוך כיסהם ודפקנועל פתח בית איש ישר אשר הכירני מאז והביאנו קורות ביתו. יהי מכיריברוך. עתה דמיתי שיצאתי מאפלה לאורה. פה תמשול ממלכת אל מוקרימיאשר למלך חסיד יחשב להם ומעמיד במשפט ארצו. כן עוד פה מעט פרנסה להיהודיםוהרעב לא הכביד אכפו כבארץ העליונה גם נגף החלי רע רח"ל לא באה בגבולם (כהלחי) והמון עניים מצנעא ינהרו הנה על פת לחם. למחרת הלכתי לעיר האגארההקרובה כשלש שעות וישבתי פה עד יום א' והוחלתי מחץ לעיר על אם הדרך אשריעביר שם האיש החסיד והקצין ר' יחיא אל עומיסי אשר הכירני בתחלה בעברו אלשוק מאנאכה כדרכו. לא הכירני עוד כי חשך משחור תארי ונהפכתי לאיש ימיניכמוהם. בכה עמי ונחמני בדברים ערבים וצוני לשבת פה עד מחר כי ישוב מהשוקויוליכני עמו לעירו ולביתו. יום ב' י“ג אלול בצהרים באתי עמו לביתו בעיר גירואח בהרצאפאן מקצה שמנה חדשים אשר עזבתיה. פה מצאתי מעט החפצים אשר השארתי לפליטהעם אשר קנו מהשוק מגזילתי. פה ידעתי כי עודני חי. נחתי ונפשתי עד יום ד' כ”ב אלול. קודם עלות השחר השכמנו וסעדנו לבבינו די שבעה וירדנו באורחתיהודים וישמעאלים לשוק אל רבוע הוא השוק הראשון שפגשתי בו בראשית כניסתילארץ הזאת. עתה ברדתי מההרים רקדתי כמו איל ועל כל מורד אהלל יה הודו לה' כי טוב כל"ח שיצאתי לשלום. כהולך בחליל הלכתי לפני האורחה. החלפתי כוח ולבישמח. הנני יוצא מאפלת חדרי תימן לראות עוד פני חלד. הנני יורד מהרי חושךלאור באור חיי תבל. בלילה ההוא בכלות רגל השוק שכר לי גמל ללכת חודידה עםהאורחה הגדולה השבה מהשוק נושאת קאהווא בשמים ועלי סענעס ושארי פרי הארץומלאכת מעשי תימן. החסד גמלני האיש היקר הזה ר' יחיא אל עומיסי אין בפי מלהלהגידה ושפתי תקצורנה מלספרה. יגמלהו ה' כצדקו הנה שכרו אתו ופעולתולפניו מד141: הליכה לחודידה. – מוכא והעוברת עליה. גם הדרך הזה כבר ראית מראשית בואי. בליל ה' רכבנו כל הלילהבאישון חושך ואפלה בין הררי חול ומדבר תלאובות. ירדתי מהגמל להסך את רגליוהאורחה עזבוני וגם גמלי רדף אחריהם ואני לא ידעתי אנה אני בא ותעיתי כשהאובד בדרך לא עברתי ואורח סלולה אין בין החולות עד שמעתי מאחורי קול אורחהאחרת באה אחרי והלכתי אחריהם עד אור הבוקר. שם בבתי צריפים יושבים מחילהפחה התוגרמי שומרי הדרך ואורו עיני לראות גם בעל הגמל עם משאי מצפה עלי. מפה ארץ נושבת תחת ממשלת הסולטאן יר“ה אשר במשפט יעמיד ארץ ובצהרים עש”קנפקחו עיני לראות שערי העיר חודידה ושומרי החומות. אור יקר תהיל עלי אחרילא האמנתי לראות עוד ארץ החיים. באתי לבית הסוחר הנוצרי חבאגי סטופאן מיכאל אשר אספוניוגמלוני חסד. ושמחו לקראתי בכל לב אחר התעלמי מהם תשעה ירחים לא שמעו ולאהאמינו בחיי. השיבו לי בשמחה את הפקדון אשר הפקדתי אצלם תיבה סגורה בגדיםספרים ומצעות. ויעצוני למהר ללכת לעדאן בטרם יסגר שער הים. כי עתה סוף העת (מושים) אשר עוד ספינה הולכות עדאנה. ובעבור זה החדש לא אוכל עוד ללכת. כןשלחו משרתם לדרוש והנה ספינה קטנה יוצאת הלילה לעדאן אבל שכרוה סוחרי הודוישמעאלים השבים מגידא מחאג מיכה ולא רצו לקבלני אתם עד שבהתאמצות רב בטרחתהסוחר הנוצרי וכפל שכר נתנו לי מקום בירכתי הספינה ועליתי אותו היום ובערבפרסה נס ועזבה החוף. הרוח לא מילא אחרינו והתנהלנו לאט עד יום ד' ער“ה בבוקרבאנו לעיר מוכא. שם עמדה. כי הרוח הסב ממולינו ואין לעבור במקום צר אצל שערהים (באב אל מינדיב) אשר שם יתאחד ים הערב (האדם) עם ים הפרסי (הודי). ועתהסוף הזמן מרוח צפונית המנשבת אך בקיץ. ירדתי העיר ודרשתי על בתי היהודיםוהביאוני (בשכרו) מחוץ לעיר לבתי צריפים קש וקנים. שם בית השו”ב מארי יוסףסאלם ני'. לפנים היתה מוכא עיר גדולה כאחת ערי הממלכה שבארצות הקדם. מבצר חזק וחומות גבוהות דלתים ובריח ובניני בתי העיר אבני גזית ולבניםתחתים שנים ושלישים ומגדלים מהודרים בנויות לתלפיות על חוף הים. תוך החומהמושב השופטים השרים הסוחרים השולחנים ובתי אוצרות והחנויות ובתי המסגד. גםבית הקברות בתוך בין בתי המסגד ציונים ומצבות אבנים משוח בסיד כמנהגהישמעאלים ומחוץ לחומה עיר הצריפים רחובות וחוצות בתים הרבה פרזות ישבו עלפני השדה. הבתים מעשי עבות עצים קוצים קשים וקנים מהם מרובעים ומהם עגוליםוהגגות משופעים וראשם קצר וחד וגם המה מעשי ידי אומן חצר עם בתים וחדריםוכן הוא בכל ערי החוף. וזה מפני העניות ומיעוט אבנים ולבנים. גם יפה להםלהחסות באלה הצריפים מפני חום הגדול הבוער ומלהט כאש להבה. גם הממשלה לאתניחם לבנות בתי חומר אבנים ולבנים גבוהים מחוץ לעיר פן יבא צר ואויב להלחםבעיר ויהיה להם מקום להבצר ולעמוד על גגות הבתים להלחם עם שומרי החומותמנגד. בין חוצות החיצוניות האלה היו רחובות מיוחדות גם להיהודים אחוזתנחלתם מלפנים בתי קנים כאלה. רק הבי“הכנ לבדה היא בנין אבנים ולבנים וכפהעליה. וזאת היתה להם על ידי פעולת איש צדיק השר הגביר מארי אהרן עראקי הכהןזצ”ל שהזכרתיו לטובה למעלה (בצנעא) שהי' נכבד למלך תימן זה יותר ממאתים שנהוישב כמה שנים לשר ושופט בעיר הזאת תחת יד המלך והוא בנה הבי"הכנ הזאת ומניאז עומדת על תילה אך פנה זיוה הודה והדרה. אחת היא בנין בית חומה בכל עירהפרזי הזאת. אז היו פה כארבע מאות בתי אבות יהודים והיו עשירים סוחריםואנשי מלאכה בהיות העיר הזאת ראשית ערי המסחור לכל מלכות תימן מהיםומהיבשה. וזה כמאה שנה היה דבר גדול בעיר (כאשר נמצא באלה הארצות) וכמחציתאנשיה מתו במגפה. אח“כ התעולל עליהם מושל העיר ושרף כל הרחובות שלהם. ורביםברחו לערי ישראל אשר בהרים מהלך יומים שלשה ולא חזרו לשוב לשבת פה רק כמאהמשפחות. וכן היו הלוך וחסור עד לפני ז”ך שנים שנלחם מלך מצרים אברהים פאשאבכל ערי החוף ובעיר הזאת והבקיעם אליו והרס חומת העיר לצד הים והחריב המבצרוכמה בתים והשבית סחר העיר והסבה לעיר חודידה. וגם עיר הצרופים נשרף עםרחוב היהודים ונתדלדלו מאד ומני אז מעטו. רובם הלכו לגור לערי הרים ולעירעדאן ומיסקוט. ועד לפני י“ב שנה היו בה עוד כחמשים בתים. ואחרי לקחה ממלכתבריטאני' האדירה עיר עדאן ועשתה לעיר גדולה וסוחרת חפשית ותפארת נהרו אליהכל הסוחרים והעשירים מכל גויי הארץ ולא נשאר עוד שכר וסחר מאומה בעיר הזאת. עדאן מימין וחודידה משמאל נתמלאו מחורבנה של מוכא. וגם היהודים הנשאריםהלכו להחסות בצל ממשלת בריטאניא בעיר עדאן. ועתה לא נשאר פה מוכא רק שמונהבתים של יהודים. ולא היינו היום ער”ה רק תשעה גברים עם הנערים ולא היה לנומנין להתפלל בצבור בזה ראש השנה. ומלאכתם צורפים אורגים ועושי כורי מצרףמחול האדמה הזאת הטובה לזה ויוצא לכל המדינות. לטובתי ומנוחת ראש שנתי ההי הרוח דרומית חזק לנגדינו ולאיכלו כן תרנם פרש נס ותעמוד שם. עשיתי פה ר“ה בבית השו”ב מארי סאלם והואצורף בכסף ועושה כורים גם רופא לגוים ובעל סגולות. מנהגם ופיוטיהם כמנהג כלהתימן. גם אצלו מצאתי איזה פיוטים ושירים למארי סאלם אל שיבזי אשר למעלההעתקתי הרבה משיריו. ואקח גם אחד מהמה ואציגנו לפניך ואם חכך טועם שירי ערביֶערב לך גם השיר הזה: ירד שנת עיני ואפעה כאני – תוך ים תשוקתך ואלה אזכרה לו אהיה יונק ואתה אומני אינק שדי יפיך צמאי אשכרה לו אהיה שלח142 ואתה ואני – נשב בצל גני ופריך אשמרה לו אהיה רומח ואתה נותני – תוך לבב משנאיך בדמם אשכרה לו אהיה אהל ואתה שוכני נתעלסה אהב בגיל נתאזרה לו אהיה לשון ואתה מעני אשקיט יקוד חשקך בשיר ואזמרה לו אהיה עבד ואתה רוזני אשאף עבודתך דרור לא אבחרה. גם כי היה עמדי מן המוכן שופר של איל ותקעתי בו חובת היוםנסיתי לתקוע גם בשופר שלהם וכן הוא בכל ארץ התימן באין להם שופרות של אילאו כי לא ידעו לעשותו הם תוקעים בשופר גדול של יעל ארכו כשתי אמות ומפולתלכאשר הוא בראש היעל וקולו גדול ומרעיד יותר משל איל. כן עיר החומר שַמה ושממה רובצת עליה ערה ונהרסה ותהי לעימפלה. בתים רבים מאין יושב ושאיה יוכת שעריה. בתוכה יושב מושל טורקי עם מעטאנשי חיל לקחת מס מן מעט סחרה והספינות העוברות על דרכה. מעט קאהווא יוצאממנה המובא מההרים (אשר על שמה נקרא קאהווא מוכא כי מלפנים אך ממנה יצאו) ומגרש העיר היא ארץ מלחה גם המים מלוחים וממרחק יביאו מים לשתות. וסביבהעיר מכרה מלח שכל אדמת עפרה מבהקת מלח. גם חופרים ואורים סביב הים ותכנסבהם המים וכזרוח עליהם השמש תיבש ותהי למלח. ועושים מהם ערמות וימכרולספינות והמס להמושל. יום שני של ר“ה לעת ערב הבהילוני רב החובל לעלות בספינה כיהסערה קמה לדממה והתקוה להחלף ברוח צפונית. יום השבת בבוקר הננו אצל שערהים (באב אל מאנדיב) בין רוכסי הרים מימין ומשמאל וממולינו רק מעבר צר בדרךעקלתון. פה ספינות רבות עומדות מצפות זה ימים מספר עד יבא בהם הרוח צפונית. והנה באה ועברנו בשלום. פה מלאכה גדולה לתופשי נס ומשוט להחליף הנס להפוךהמשוט נגד הסלעים ואיי הים וביום א' ד' תשרי שנת כת”ר הננו עצלעדאן. ספינות קטנות כאלה לא יעמדו מרחוק הלאה במקום הספינותהגדולות ואניות הקטור אצל הנמל בכפר טאוואי וידחקו להכנס בין ריכסי ההריםוהסלעים הגבוהים הנטועים בים ועוברים עליהם סביב סביב. יחליפו הנסים פניםואחור עד יגיעו להנמל הקרוב לעיר. פה יגדל האסון מכל הדרך. כמעט לא עצר כחאחד המלחים הכושים לתפוש בחבל הנס להפכה! וכרגע הפכה ספינה פניה והיינוכצוללים לולא מיהרו הספינות אשר סביבותנו העומדות וצעקו לעזרה להצילנו חתכוהחבל והשליכו את האיל המעגן ונצלנו. ולעת ערב ירדנו יבשת עדאןלשלום. תמו דברי חלק הראשון, בעזר נוצר נפש האדם אחרון וראשון. ואם יתקבלו דברי אלה לפני אחב"י אוציא לאור בקרוב, ברצות ה', גם חלק השני אשר נכבדות ידובר בו. כבר כתבו כותבי גלילות א“י שאין זו העיר צפתשבמקרא (שופטים א' י"ז) כי היא היתה בחלק יהודא לשבט שמעון בדרום א”יאצל עזה ואשקלון כנראה שם מהכתובים וזאת היא בגליל. (שכן נקראת גם היוםגליל העליון) בנחלת מטה נפתלי ובדה“י של ר”י הכהן ד‘ כ"ז במלחמתשאלאדינו בגליל אומר מבצר סאפיט והרב ר’ עובדי' ז“ל ברטנורה במסעותיושנת רנ”ה (הנדפס זה מקרוב) קורא אותה סאפיטה כי גויי הארץ יקראו להצאפאת מלעיל והברת הצדי להם כמו סמך אצלינו. איך שיהיה השם צפת קראוההאחרונים אשר הגדילו ישיבתה בקדש. וקרוב לה בעיר הגוים (סוואיקה) ישמגדול מבצר חרב ואומרים שהוא יודפת הנזכר ביוסיפון ובקנות של מ"ב כהןיודפת. ובעל הקינות יאמר שם צפת. ↩ ועתה אין שם ערבי נחל רק אתרוגים הרבה ופירותיה טובים ומימיה קלים ומתוקים. ↩ לדעת כותבי הגלילות ובפי היהודים באגרותיהםובשטרותיהם בכתובות ובגיטין כותבים פה נא אמון והוא עפ“י התרגוםיב”ע (נחום ג‘ ח’) והרדי“א שם בפירושו ע”פ התטבי מנא אמון היושבתביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה כתב וז“ל: אולי הי‘ מצד אחדים סוף ומצד אחד הים הגדול ים יפו כו’ והמתרגם תרגם נא אמון אלכסנדרארבתא ותמהתי ממנו ומר”שי שנמשך בזה אחריו לפי שאלכסנדרי‘ של מצריםאלכסנדרוס מוקדן יסדה ובנאה בכמו תשעים שנה אחרי מות נבוכדנצר כו’ ע“ש. ואחרי הרדי”א בא החכם האדומי במ“ע ומילא את דבריו בפי”ב בדברים רביםע“ש. ואני תמיה מהרדיא ז”ל איך יאמר מצד אחד ים סוף כו‘ ולא קרב זה אלזה כי הים סוף בקצה גבול מצרים המזרחי וים הגדול בצפונה וכל הארץ מפסיקביניהם והרואה תכונת אלכסנדרי’ יראה בעיניו המציאות שבדברי התרגוםורש“י נכונים ומובנים עפ”י המציאות כי אלכסנדרי‘ מוקפת משלש רוחותי’ בים הגדול ומים סביב לה ומצד האחד המחובר אל יבשת מצרים שם חפירתהנילוס אשר עשה מקרוב מחאמד עלי פאשא וכן היה אולי מאז ומלפנים. ובראשמד“ר רבי הושעיא רבה פתח ואהי‘ אצלו אמון כו’ כו' כמא דתימא התיטבי מנאאמון ומתרגמינן האת טבא מאלכסנדריא רבתא דיתבא בין נהרותא וכן הרמב”םז“ל בתשובותיו ובאגרותיו קורא אותה נא אמון וכן הר”י הלוי בשיריו להחברר‘ אהרן באלכסנדרי’ (כאשר הוא אתי בכתובים) קורא אותה נא אמון שכן אומרבבית הששי משיר המתחיל פעמון זהב ורמון. “חלמו בנא אמון כי בניתם ארון” ובשיר אחר להנז‘ יאמר בו יאתה גאוה לנא אמון כו’ גם לא שכולן תדע ולאאלמון. ומי יגיד לנו שאלכסנדר מוקדן לא בנאה במקום שהיתה נא אמון עומדתלראשונה והוסרה מעיר ונעשה מעי מפלה כמדבר ובנאה והגדילה שנית והסב שמהעל שמו. והתרגום שהיה קרוב לזמן ההוא ידע יותר מהרדי“א והאדומי. ויעןכי רגילה ומפורסמת ומקובלת בפי היהודים לקרותה נא אמון אין להוציאלעז על הגיטין ח”ו מפני טענות האחרונים הנז' והנח להם לישראל. ↩ סוטה מ"ז. ↩ גם בשנת הרמ“ז יספר הרב ר‘ עובדי’ ברטנורא זצ”לבמסעותיו מאיטאליא לירושלם שעבר באלכסנדרי' ובה כחמשה ועשרים בע"ביהודים ושתי כנסיות קדמוניות. האחת גדולה מאד וחרבה קצת וקטנה האחרתממנה ורוב הקהל מתפללים בקטנה כי היא מיוחסת לאליהו הנביא שנגלה בהואותה פינה היא דרומית מזרחית מדליקין בה נר תמיד גם עתה מקרוב פחותמעשרים שנה אומרים שנגלה בה אליהו לזקן אחד וברוך יודע האמת. ↩ בביהכ"נ הזאת יש ספר כתיבת יד שקורין קדמון סגורבהיכל קטון אצל ארון הקדש ואין מניחים לנגוע בו ולראותו ולא יכולתילדעת מה ענינו כי גם להרב הגדול מו' דוד חזן שהוא פה רב וראשון לאהניחוהו לפותחו ולראות בו. ברור לי שגם הוא ככל המון הספרים העתיקיםאשר בכל ערי מצרים אשר תראו ענינם הלאה. ↩ איני יודע אם כפילות זו בטעות. לא מוזכר ב“לוח התקונים” של המחבר. הערת פ.ב.י. ↩ המחבר כבר מתרגם מֵעַרבית “מיסיכום אל כיר”=ערבאטבא. ולכן לא מובנות לי שלשת המלים הבאות (ואת ערבך טבא) הערתפ.ב.י. ↩ מד“ר בשלח כ”ב אמ“ר אלעזר בר”ש ערומים היו המצרים לפיכך הוא מושלן כשועלים (אחזו לנו שועלים). ↩ ר' בנימין במסעותיו מספר בזיפתא כמו מאתים יהודים אבל הוא בלבל את הערים כאשר תראה עוד הלאה. ↩ עי‘ ביצה ד’ ביעא דספנא מארעא למאן כו‘ למאי נ’מ בו'. ↩ הרב ר‘ עובדי’ ז“ל יספר משנת רמ”ז (בארץ מצריםהיום כשבע מאות ב"ב יהודים חמשים מהם שמרונים הנקראים כיתים ומאה וחמשההקראים והשאר כולם רבנים) ומספר שם עוד מעניני השומרונים שנואי נפשהיהודים שהם מזבחים ומקטרים אל הר גריזים ורבים מהם נסעו עמו ממצריםללכת בהר גריזים לזבוח את הפסח שיש להם שמה מקדש ואינם שומרים את השבתרק מחצות יום ששי עד חצות יום שביעי ונשארו מעט מהרבה כי לפי הנשמע איןמהם היום בכל העולם חמש מאות ב"ב והם היותר עשירים שבמצרים והיום ספותמו גם ממצרים. ואין זכר למו בכל העולם רק בשכם נמצא עוד מהם כששים נפשבשפל המצב ושומרים כל יום השבת ואין פה המקום לספר מהם. הרב הנז' יספרשם הרבה גם מעניני הקראים ודתם ומנהגם ואינו מדבר בגנותם וכבר ידועיםלכל. ↩ לא כאשר כתב נוסע אחד מפני שלפנים לא היו מקבליםשבת מבערב רק מן הבוקר לפיכך עשו אח"כ זאת לזכרון ומלבו בדה זאת לא הי' כזאת. ↩ וזהו ואשב בראש כאשר אבלים ינחם (איוב כ“ט כ”ב ברכות…) ↩ והוא שאמרו (שבת לג) בקושי התירו לנחם אבלים בשבת. ↩ ואפס קצתם נדפס במ“ע הלבנון אשר הוציא לאורבירושלם ת”ו חתני המופלג השנון חכם וסופר מוה‘ יחיאל בריל ני’ [ואחריאשר כרתו קומת ארזי הלבנון בירושלם עתה חפץ ה' מצליח בידו בקמ“ר פאריזיע”א] וכל זה אינו אחד ממאה מאשר מצאתי אח“כ בהתנ”ך כ"י ישן נושןשהבאתי מארץ תימן (תראנו הלאה) עם הרבה מסורות חדשות ומתוקנות והערותיעליהם אשר יחדתי להם ספר מלא לבדנה. ↩ הנה בכל ארצות הקדם קוראים היהודים לחומש או תנ“ךכתיבת יד בדפוס עם נקודות וטעמים בשם ”כת“ר” ובמצרים קוראים קדמוןוטעמו של דבר לא נודע. ובארץ התימן קוראים לזה “תאג” ולרבים תגאן שהואבערבי פתרן של כתר. וכן כתר מלכות נקרא תאג וכן הוא בארמית תגא (ודאשתמש בתגא) ועל כן כל החומשים ותנ“ך שבכ”י קוראים התימנים תיגאןכתרים וההקדמה אשר לפניהם בעניני הדקדוק והחילופים והמסורות קוראיםמחברת התיגאן. וכן העתקתי אני מחברת תיגאן מכ“י תימני קדמון והוא כתובהעברית וערבית ובו כל כללי הדקדוק וחילופי מלות ונקודות בדרך ישר מאודלא שערום האחרונים. וכנראה בראיות ברורות שהוא ספר הדקדוק של רבינורס”ג ז“ל אשר לא נראה עוד ע”פ חוצות. והרב בעל מ“ש מזכיר כמה פעמים ספרהתיגאן והאחרונים חשבו שהוא ספר בפ”ע נקרא כן בשמו ולא כן רק הוא חומשאו תנ“ך כ”י תימן. גם מה שקראו חז“ל לציוני זיוני שעטנ”ז ג“ץ בשם תגיןהוא ג”כ לכונה הזאת שהם ככתר על האותיות. וכן המקובלים הכניסו התגיןבספירת כתר. ↩ החכם הכותב הזה אין לו יד וידיעה בדקדוק ומסורותעל כן לא חשש להתאמץ להעתיק כל ההקדמה והכללים האלה, וזה מקרוב עתה היהשם שנסע מפה ירושלם ת“ו החכם המפורסם ר‘ אברהם הקראי ני’ מכונה אבןרש”ף ואף שבכל השתדלותו לא הצליח לראות התנ“ך הזה בעיניו אבל במחיר כסףוהתאמצות העתיקו לו את כל הכתוב מלפניו ומאחריו וראיתי הכל בית ידידיהחכם הזה והם מר‘ אהרן בן אשר והוא ברוב טובו אל הכלל ישתדל להדפיסםולהפיצם בישראל עם פירוש מספיק כיד ה’ הטוב עליו. כי הדברים האלה הםקשה הבנה כדרך הראשונים אתר הסתירו בחידות והטמינו ברמז. גם מוזר לנוהלשון שהשתמשו בהם גדולי הסופרים ההם. ובדור הזה צריכים הם לפתרוןוביאור כאשר אראכם לדומה את מעט הדברים בעינן זה שהעתקתי במצרים מספרכ”י ר‘ משה בן אשר הקודם בכמו מאתים שנה לר’ אהרן בן אשר הזה כאשר תראועוד הלאה. ↩ החכם אבן רש“ף הנז' בטרם יצא מירושלם לנסוע לאר”צנתתי לידו מכתב העתק הרי“ז הנז' שיראה שמה אם כנים הדברים. ובחזירתולירושלם החזיר לי המכתב עם מעט חילופים שהניח בו הוא עפ”י אשר העתיקולו באר“צ או עפ”י עצמו (כי לא ראה בעיניו) והצגתי פה גם הגהותיו. במקום “בן בויאעא” הגיה “בן ירוחם” ולא אדע איך נחלף להרי“ז המעתיק הראשוןשני השמות אלה אשר אין להם דמיון? ואולי מפני שנמצא בספרי חכמי הקראיםסלמון בן ירוחם הידוע לאיש מלחמות הרס”ג ז"ל חשב אבן רשף כי הוא זה? אבל אין זה טעות המעתיק כי כן כתיב בויאעא גם אין זה שם אביו רק שםהכנוי כמו שאומר הנודע בן בויאעא ומובן. ↩ הישיבה. ↩ אין כתיב רב. ↩ אין רב. ↩ אין רב ↩ ר' ↩ על. ↩ שלמה בן הנשיא דוד. ↩ בעז תהא כו' וזה קרוב מאד שטעה הרי“ז והנכון לאבןרשף שהיה אולי נמחק ונדחה ונראה כתיבה אחת שכן הוא עפ”י הרב בכ"יהראשונים שתי מלות קרובות ונראות כאחת והקדים גם הזיין לעין וכתבבזעתה. ↩ המושבות? ↩ בשלש. ↩ וללמוד. ↩ יצאו אלה. ↩ מר אין כאן. ↩ לעשות דרכם. ↩ בידי. ↩ בחזקתם אין. ↩ הבינה. ↩ כתוב. ↩ קרוע? ובעלי המסורה יקראו סדור המקום שאינו לא פתוחה ולא סתומה רק כסדר כל התורה כנודע. ↩ בו. ↩ להם לא לא. ↩ וישיבוהו. ↩ וישמרוהו. ↩ על מר שמחה. ↩ בתורה. ↩ יבאו ויחולו ויגורו. ↩ ביתו. ↩ שישמע. ↩ בס' קרית ספר כ“י להרב המאירי ז”ל (תראהו בחדריתימן) שהביא מהרמ“ה ז”ל מה שהעתיק מהכ“י של הרמב”ם ז“ל חסירות ויתירותשל זה התנ”ך מבן אשר ומוסיף מדיליה כל חסירות ויתירות ופתוחות וסתומותשבכל התורה והוא אומר מקניהם מ"י וברשימתי שכתבתי מאז לא נרשם זה ותומןבואו הוא טעות סופר כי אין זה בשום ספר. ↩ ברשימתי מאר“צ מפורש מ”י וכן כותב שם המאירי שבספר הרמב“ם שהועתק במצרים הוא מ”י. ↩ אצלי לא נרשם ולא במאירי אך בצדו כתב המעתיקמצאתי בכמה חומשים אהרון מ"ו ולא ידעתי אם הדין כך ותמה אני אם הדיןהוא כך למה השמיטו המחבר (המאירי) ואולי הוא חסר במשפט. ↩ לא נזכר במאירי ולא אצלי. ↩ כן הוא בכל הספרים ואין חידוש. ↩ במקור מצויינים שני סעיפים י“ג. השני צ”ל י"ד. הערת פ.ב.י. ↩ לא נרשם אצלי גם המאירי לא הביא זה רק הראשוןפסוק ו‘ וזה מלא בכל הספרים ונ’ שהוא ט“ס או המעתיק טעה בין הלוא ראשוןשבפ‘ ו’ לזה שבפ' ל”ד. ↩ המאירי מביא שני סתומים אצל לא תחמוד ואצל ועלו הצפרדעים אין סתומה. ↩ ואני אוסיף עוד מרשימתי (אשר המגיהים לא שתו לבם) באר“ג כתוב תעשה (תרומה כ“ה ל”א) חסר יוד שבכל ספרינו מ”י והוא ו' שלשלום(פינחס כ“ה י”ב) איננה קטיעה לבד השינוים בנקודות וטעמים. ↩ הלשון הזה אומר שאנשי טבריה אשר היו שנים רבותאחר חתימות התלמוד יסדו המסורת והניקוד וכן כתב בספרו טוב טעם הטעמיםוהנקודות לא היו מושמים עם האותיות עד אחר חתימת התלמוד שקמו בעליהמסורת אשר בטבריה המדינה (?) והמציאו זאת החכמה ובמח“כ שנה הרבה מאד (וכבר השגוהו כתרוהו זולתי על כל דבריו ואני לא באתי עתה אלא לדבר הזה) והבאים אחריו ובדורינו הפריזו עוד על מדתו גודש מלא עד שאחד מיוחדבדורינו זקן בית החכמה שרוב חכמי וסופרי הדור מסכימים לפתח דבריו כתבלמרות עיני האמת בזה”ל אחרי התברר אצלינו במופתים אין להם מדחה כיהנקודות והטעמים לא היו ולא נבראו עד אחר חתימת התלמוד כו‘ והוסיף עודשם הלא ידוע בלי ספק כי בעלי המסרה לא קמו רק שנים הרבה אחרי בעליהניקוד כו’ והרמב“ם בה' ס”ת פ“ח לא סמך על בעלי המסורת בזמן ובחשיבותוזה אמת אין ספק בו. והן עתה אחרי הודיע ה‘ אותנו מי זה בן אשר הראשוןוהשני וזמניהם כאמור למעלה בפנים יתחמץ לבבי לראות דברים מבולבלים כאלהאשר אין להם שחר יוצאים יוצאים * מפי (עם ברזל ועופרת) איש חכםמופלא וחוקר גדול כמוהו. כי הנה אחד מחכמי טבריה מעזיהו הרי הוא לפנינור’ משה בן אשר אשר בחותמו זכה לו שחי בכמו שלש מאות שנה אחרי חתימתהתלמוד וכשמעו מהבחור שגם עליו יהי‘ כונתו שאמר בלשונו אחר חתימתהתלמוד הי’ הלוך וחסור עד זמן בעלי המסורת ואנשי טבריה כו' הרי שלא היומיד רק אחרי זמן כביר וגם הוא אומר שם עוד והאמת כי בעלי המסורה היולמאות ולאלפים דור אחר דור כמה שנים ולא נדע זמן התחלתם (כאן התהפךכחומר חותם). עכ”פ זאת ברור שר‘ משה בן אשר היה אחד מהם אם בהתחלה אובסוף לפי דבריהו שהיה בימים ההם ובמקום הזה. אבל ר’ אהרן בן אשר לדעתכל קוראי הדורות חי יותר ממאתים שנה אחריו שהיה במאה התשיעית לאלףהחמישי. והבחור בעצמו אומר שם אבל הפלוגתות דבן אשר ובן נפתלי שאינןאלא בנקודות וטעמים אין ספק (זה אמת) שנכתבו אחר שהוסדו הנקודותוהטעמים שם האחד יעקב בן נפתלי ושם השני אהרן בן אשר וכתב הרמב“ם ז”לכו‘ וספר שסמכנו עליו כו’ הידוע במצרים שהיה כולל כ‘ד ספרים שהי’ בירושלם כמה שנים להגיה ממנו כו‘ לפי שהגיהו בן אשר כו’. והוא הספרשבאר“צ וכתוב עליו מפורש מר רב אהרן בן מר רב אשר כנז‘. ועתה התשפוטאחי יקירי הקורא! כי ר’ משה בן ר‘ אשר מטבריה או אשר היו לפניו מעטיסדו הנקודות והטעמים והמסורה כדברי הבחור? הלא ספרו של ר’ משה הזהשכתבו במעזיה של טבריה הוא עודנו חי עמנו היום בביהכ'נ של הקראיםבמצרים וכל אדם יחזו בו כמוני והוא מנוקד ומוטעם ומסור מכתב ידו ככלהתנ”ך שלנו כדמותם וכצלמם והוא מעיד כתבתי זה המחזור כו‘ כשהכינו אוכשהבינו (ר"ל כמו שהבינו או הכינו) עדת נביאים בחורי ה’ (ר“ל אנשיכנה”ג) כו‘ כו’ וייסדום באמונתם בטעמי שכל בפירוש דבור בחיק מתוק ביופימאמר כו‘ (מי לא יודה שכיון בזה על הטעמים והנקודות) וכל המשנה כו’ אלאאם כן יבין וידע שיש בו דבר ששגינו בו בכתב או בניקוד או במסורת כו‘. ועתה מי ינקר עין האמת ויאמר שהוא או הקודמים לו מעט בדו מלבם הנקודותוהטעמים והמסרת. (ובהמסרת שם מובא ג"כ כמה פעמים נקודות וטעמים כמוהמסרה שבידינו) והוא צועק שקדמו לו כל זאת מעדת נביאים בחורי ה’ כו' אשר כונתו ודאי על אנשי כנה“ג עזרא וסיעתו. אם גם אליו לא נאמין והיינוככל הגוים בית ישראל? כי עתה אבדה האמונה ונכרתה ח”ו. ועוד ראיה קדומה מזה הוא הספר הללי שהרד“ק והיוחסיןמעידים שראו אותם בעיניהם. והיוחסין אשר חי בכמו ה' אלפים ר”ן אומרבשנת ד‘ תתקנ"ו בח’ למנחם הי‘ שמד גדול במלכות ליאון ואז הוציאו משםספר הארבע ועשרים אשר נקרא הביבליא שכתב אותם ר’ הלל ומשם היו מגיהיםכל הספרים. ואני ראיתי חלק מהם שנמכרו באפריקא ובזמני היה תשע מאות שנהשנכתבו והיה נכתב אם כן בכמו חמשים שנה אחר חתימת התלמוד, ואם תאמר כייגיד לנו שגם הוא מנוקד ומוטעם ומסור? הרי לפניך התנ“ך הכ”י העתיק שליועוד כמה תנ“ך כ”י שנכתבו בטוליטילא שמביאים בגליונותיהם חלופי נוסחאותובתוכם מזכירים כמה פעמים בהללי כך וכך והחילוף הוא גם בניקוד וטעםומתג ודגש למשל בפרשת ויצא: ולבן הלך לגזז בהללי ולבן פת‘. בפרשת תרומה: הברבים בהללי הכרבים דג’. בפרשת מסעי יםכִנרת בהללי כַּנרת פתוח. בפרשת דבריםותֵר\|גְנוּ בהללי וַתֵ\|רָגְנַה (המתג תחת התיו) בפרשתואתחנן אתם מלפניך בהללי לפניך רפי (נחום א' י"ב) אֲעַנֵךבהללי אַעַנְךָ שם ב‘ א’ הִנה בהללי הַנה (מלבד שיש ליקובץ כ“י על קלף ישן נושן מכל חילופי ב”א וב"נ מערבאי ומדינחאי וחילופיטעמי התורה ופי‘ כתיב וקרי ודברים רבים עוד ובו גם החילופים והמחלוקותומלא וחסר מכל התורה שבהללי וירושלמי אשר הי’ נעלם גם מראשוני') ועתההיעמוד לב חכם או ימצא יד סופר לכתוב בלי ספק שבן אשר קודם לבעליהמסורת בזמן ובחשיבות יען שהרמב“ם הגיה ממנו ולא מהמסרת? ועינינוהרואות בעליל שר‘ אהרן בן ר’ אשר זה שהגיה ממנו הרמב”ם הי‘ יותר משנימאות שנה גם אחר ר’ משה בן אשר מטבריה אשר גם ספרו נקוד ומסור כקבלתו. וכן התנ“ך של ר' אהרן ב”ר אשר ואיך יהי‘ הוא קודם להם בזמן ובחשיבות? ומה שהרמב“ם לא סמך על המסרת לא מפני שאין בהם חפץ ואינם כדאי לסמוךעליהם אדרבה אין לנו על מי לסמוך יותר מעל המסרת שגם הם סמכו רק עליהוידוע מ”ש התוס’ והפוסקים בכמה דינים שאנו סומכים על המסרה אפי‘ נגדהמפורש בתלמוד. אבל באמת נאמר שאין בכל המסרה מסור על כל החסרות ויתרותולא מפתוחות וסתומות אפי’ אחת ולכן במקום שהי‘ ספק ואין מסור בהמסרהסמך על ר’ אהרן בן ר‘ אשר בעל מלאכה זו שיגע בה שנים רבות וכנראהמהתוארים שכתבו עליו בימים ההם על התנ"ך הזה וגם הבחור מודה בזהשפלוגתו’ ב“א (ובן אשר הזה לא הוא ר‘ אהרן בן אשר כאשר כתב הבחורוהבאים בעקבותיו כי הרבה קודם לו ולפניו כבר היו חילופי גרסאות של ב“אוב”נ כאשר אביא לו ע“ז עדים נאמנים במ”א ואולי הוא ר’ משה בן ר‘ אשרהראשון שהי’ שנת תתכ“ז אחר החורבן ככתוב לעיל ואולי גם קודם מלפניוובמ”א יצורפו הדברים) וב”נ היו אחר שנוסדו הנקודות והטעמים וזה נכוןאבל מה שמביא ראיה מחילופי מערבאי ומדינתאי שהם בתיבות ואותיות קו“נומו”ח ולא בנקודות וטעמים כי נכתבו קודם שהוסדו הנקודות והטעמים ולאנקח ממנו כי זה כלל גדול לא ראינו אינו ראי' או לא שמו לבם רק עלהגדולות בתיבות ואותיות ומה יענה שגם על התורה לא נחלקו בתיבות ומלאוחסר מה שיש הרבה עוד היום כי לא נחלקו רק במ"כ האם יאמר שנכתבו קודםמתן תורה? וראה נא עוד זה מצאתי בהתנ“ך העתיק שלי בפרשת האזינוהלי"י מלא חדא ובמס”ג שם בזה"ל הלי“י חדא כתיב בתורה לרב יהודה בןיחזקאל הל י"י כתיב ולמוראי ה' לחוד לי”י לחוד ובספר‘ אחרינא הל“יכחדא ובתנ”ך כ“י ישן על קלף בפאריז ראיתי במס”ג וז"ל בספרא דסוראי ה’ לחוד לי“י לחוד ובספרא דבי ילתא הל' לחוד וי”י לחוד ובספרא אחרינאהלי“י כחדא מילתא ובאות להר”מ לונזאני בזה“ל מצאתי בס”ס הלי“י תיבה אחתובמס‘ א’ מחשוביהם בזה”ל לסוראי ה‘ לי“י כתיב לנהרדעי הל י”י למערבאיהלי“י מלה חדא ובשנים חשובים אחרים מצאתי כך הלי”י מלה חדא כתיב בתורהרב יהודה בר יחזקאל הל י"י לסוראי ה’ לי“י ובס”א הלי“י כחדא גם הרב מ”שמביא בזה פלוג' מתלמוד ירושלמי ע"ש. (רב יהודה בר יחזקאל זה ידוע תלמיד שמואל ירחינאה נולדיום שמת רבינו הקדוש (עשרה יוחסין) והי‘ חסיד גדול (ברכות תענית) שמואלקוראהו שיננא לית דין בר נש (חגיגה) והיה מדקדק שאפי’ ספיקא דגברא גריס (לא רשמתי הדפים כי אחד יצחק לא היה לי) ממעשיו עם ההוא עבדא כשהלך לרבנחמן וילתא (קדושין ע') נראה שהיה מדקדק בחוט השערה והיה ראש ישיבהבנהרדעה וע“כ נאות לו לדקדק גם בתיבה זאת והסוראי נ”ל שהוא רב הונאשהיה ראש ישיבה בסורא אותו הזמן ובר פלוגתי'. עכ“פ רואים אנו שעוד ראשיגדולי חז”ל האמוראים נחלקו בדברים קטנים כאלה והם כתובים על ספריהמסרת. ומה יבצר לאמר כי עוד בימיהם היה המסרת והניקוד והטעמים ומה שלאנזכר מזה בתלמוד (כאשר הוכיחו הממאנים) כי התלמוד אין ענינו רק להלכותואגדות ולא למקרא ומסרת וללמודים אלה היה להם ספרים מיוחדים ולא הגיעולידינו כי בעלי מלאכה זו אחינו אלה בעלי מקרא מועטים הם בכל דור ככוחוםהיום כוחם אז שאינם אלא שומרי החומטת והתלמוד להלכה ולמעשה הוא החומהבצורה אשר היה לנו למחסה עוז מעולם ועד עולם. ) ע' ט"ו במקור (pdf 29 בהערת השוליים מלה נדפסה פעמיים. הערת פ.ב.י. ↩ בס' אכלה ואכלה י“ח מלין תיקון עזרא ואין כל המסרת שוין בהם אבל כולם אומרים י”ח ואכמ"ל בזה. ↩ אם לא פרצה המחלוקת העצומה אח“כ בימי הגאון ז”לבמצרים ובכל אשר פרצו גדר ויעבורו והקראים נתרחקו מעל גבול ישראל הלאהובנו במות לעצמם גרעו והוסיפו ולא החזיקו גם בדרכי ראשיהם הראשונים מייודע אם לעת כזאת כבר שבו והיינו לעם אחד ולא נפקד שבט מישראל. ובירושלם לא נדע אם היה מעולם מחלוקת עצומה ביניהם ורודפים אלה לאלהוהרב כפתור ופרח פ“ה בדבריו שם על הקראים והוא קורא אותם צדוקים (ולאכן אומר הר"י הלוי בכוזרי) וז”ל: והנה תמצא עמנו היום בארץ הצבי הרבהצדוקים סופרים והרבה ספרים נאים מכתיבתם בתורה נביאים וכתובים ועל ס“תמסתברא שבמה שאינו ניכר שאין ראוי לסמוך עליהם בעבוד לשמה וכתיבתאזכרות לשמן כו' הרי שספרי התנ”ך היו קונים מהם ומוכרים להם ועד היוםהזה הקראים שבירושלים מתקרבים ומתאחוים להרבנים יותר מהקראים שבמצריםובשאר ארצות והם מתי מספר ונער יכתבם. ומאשר אני מכירם זה ל“ג שנה עודאינם למנין עשרה וכן זה מספרם רבת בשנים כנודע (והדברים עתיקים) בעודשהרבנים נתוספו בירושלם על אחד ארבעה יה”ע ואך יד השלום עשתה זאת. ולעולם זאת על ישראל בכל עת תצא מאתם כתה חדשה אם ירדפום עד חרמה או אזיתעצמו ויתאמצו הנרדפים ויהיו לחומה עזה אשר לא עוד מהרה עמודיהיתפלצון ואם יניחום יכלו מעליהם כשלו ונפלו ורודף אין יבושו וישובו כיגם במרד ובמעל הגדול של ירבעם בן נבט בכונה רצויה הזהיר ה‘ ע“י אישהאלהים שמעיהו לא תעלו ולא תלחמו עם אחיכם בני ישראל! כי אז אם שמעו אלדברי הנביא לא ארכה ממלכת ירבעם ושבו אל אדוניהם בית דוד כדבר אחיהוהשילוני לירבעם ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים וזאת לאנתקיים כי לא שבה עוד מלכות בית דוד שגלו כולם? אבל רחבעם לא שמע אח”כבהתחזקו במלכותו לנבואה הזאת גם אביה בנו ומלחמה היתה בין יהודה וביןאפרים כל הימים וצרו אלה לאלה. זאת היתה הנסבה כי נתרחקו ישראל מעל ה’ ומקדשו ועשולהם אלהים אחרים וגם יהודה שת קציר לו גם את הרעות למדממלכי ישראל עד כי עלתה מה שעלתה היא שחרבה עירנו ושמם מקדשנו ובכלהארץ פזורינו ועדיין מרקד בינינו בכל מקום ובכל זמן ה' יברכנובשלום. ↩ ואף שמדברי התחכמוני נר' שלא היו יהודים בזמן ההוא בירושלם אין לסמוך ע“ז כאשר אבאר בח”ב בשובי לירושלם. ↩ כך במקור. צ"ל מפיך או מפיו. הערת פ.ב.י. ↩ אשר לא כן היה דרך רבני וחכמי הרבנים האמיתים. ראו נא מ“ש רבינו הרמב”ם ז“ל באגרותיו וז”ל: כי אלה הקראים השוכנים פהבנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר ארץ ישמעאל וזולתם ראויים הם לחלקםמחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשי יושר ולהתנהג עמהם במדת הענוה ובדרךהאמת והשלום כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פהולזות שפתים מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכ“ש כשישמרו לשונםמלהלעיג ומהתלוצץ בדברי רז”ל הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמודשבדבריהם ובמנהגיהם הקבועים לנו מפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים. וכזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי‘ בבתיהם ולמול את בניהםואפי’ בשבת לקבור מתיהם ולנחם אביליהם ופלגינן להו יקרא כו‘ דדילמאנפיק מנייהו זרעא מעליא והדרא בתשובה והכי אשכחן לרב’ האי גאון זצ“לור' יהודה ז”ל דאמר הכי ולענין מילה כו‘ ואין מעבירין עליהם כל אלההענינים נוהגים בבבל ובדמשק ובש“מ מפני שמלין כדת חכמים ז”ל ופורעיןומוצצין ובמוהל הממונה ע“פ ב”ד ומתכנסין לבתיהם ת“ח ומתפללין כמנהגשלנו ואין משנין כלום ע”כ ותני’ מפרנסין כו‘ כ“ש אלה שהם מתולעת יעקבויינם לפי שכלי אין בו צד איסור שהרי יין כותים היתה בחזקת היתר עדשמצאו להם אחמרי כ”ש היכא דאינהו שתי מיני’ דשרי לי‘ לבר ישראל למשתימיניה דתנן כו’ דהא בדילי אינהו ממגע א“י וטפי מזדהר כו' עכ”ל. וראו נארבותי כי דברי חכמים דברי נבואה ובעבור האמת והשלום אשר קרבו הרבניםלהקראים חזרו למוטב וקראים עוד אינם שם. לכו נא וראו ובקשו בחוצות דמשקורחובות בבל וארם צובא ונוא אמון וכל גלילותיהם אם תמצאו שם עוד קראיכי חזרו כולם לרבנות ואין עוד זולת כשלשים בע“ב על יד נהר פרת הנקראיםאל היט וראיתי שנים מהם בירושלם וגם הם מבקשים מפלט למו ממקום ההואוהחכם הקראי ר‘ אברהם אבן רשף ני’ ביקש להושיבם בירושלם ודעו נא וראואם לא יד ה' עשתה זאת כאשר הזהירונו חז”ל בלי לדחות אבן אחר הנופל. והאמת והשלום אהבו. ↩ [הערת פ.ב.י: הקטע הבא מובא במקור ב“לוחהתקונים” עם המלה “הערה” בראש הקטע ולכן מצאתי לנכון להביאו כאן כהערתשולים]. בפירוש המשנה להרמב“ם ז”ל מנחות פי“ג וז”ל הכהנים ששמשו בביתחוניו לאו בית עכו“ם הוא אלא שעבר כו‘ ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עםכל הנלוים אליהם וקרב אותן לעבודת השם כו’ וגדל ענינו ביניהם ומנוהוכהן כו‘ והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבים כו’ ונתקיים דבר ה' ע”יישעיה ביום ההוא יהיה מזבח לה‘ בארץ מצרים וגו’ ועמד הבית ההוא מאתיםשנה כו' עכ“ל. והנה מ”ש כת שקורין קבטצר הוא ט“ס וצ”ל קבט מצר והםהקאפטי אשר במצרים עד היום (גיפטי בלשון המשנה ובערבי קאפט אל מצר) וקבלו עליהם דת הנוצרית בתחלתה ודתיהם שונות משאר הנוצרים ויש מהם מליםעצמם עד היום ועוד כמה מנהגי ישראל שקבלו עליהם מתחלה ויכול להיותשהבית הזה היה בידם גם אחרי בני ישראל ואח"כ כשבא נביא הישמעאליםוהבאים אחריו אשר הרעו מאד והשחיתו והצרו לאלה הקאפטים והכניעום תחתםלקחו מהם גם הבית הזה ועשו להם בית מסגדם עד היום. ↩ במס“ג של התנ”ך כ“י שלי בפ' בשלח ע”פ ה‘ ימלוךלעולם ועד נמסר בזה"ל כל פת’ (ר"ל העין של ועד בסגול) במ“א כמו ואנכיהיודע ועד (ירמי' כ“ט כ”ג) (ר"ל שהעין בצרי) וכנר‘ שהמס’ מפרש גם זהכמו לעולם ועד ולא מלשון עדות ונכון כי אחרי שאומר ואנכי היודע הוא טובמהעד? אבל יאמר שאנכי יודע לעולם ועד ושרשו עד בפת' שוכן עד וע”שבראב"ד. ↩ ראיתי במצרים בבית הכנסת הקראים חומש כ"י על קלףישן נושן מאד וחסר כתוב בגליון על פסוק גם דור עשירי לא יבא להם בקהלה' בבבלי מתוקן יבא לכם? והוא פלא. ובאמת מצינו כיוצא בזה (יהושע כ“גי”ב) והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם ובאיכה אשר צוית לא יבאו בקהללך. ↩ הרב ר‘ עובדיה ברטנורא ז“ל בהיותו במצרים שנתהרמ”ז יספר הדברים האלה במצרים העתיקה יש ביהכנ“ס יפה מאד בנוי על גביהעמודים גדולים ונאים הוא מיוחס גם לאליהו הנביא ז”ל כי אומרים שנגלהבו אליהו לחסידים בקרן דרומית מזרחית שבו ושם מדליקין נר תמיד ובקרןמזרחית צפונית יש מקום מיוחד גבוה למעלה ששם היה מונח הס"ת של עזראהסופר ואמרו כי זה שנים רבות בא יהודי אחד מארץ מערב וקנה אותו מידהשמש מהכנסת אשר בעת ההיא ובא לו לאלכסנדרי’ להוליכו אל ארצו ובצאתו עםהספינה מאלכסנדרי' לא הרחיק נטבעה הספינה ונאבד גם הוא והס“ת מתוך הקהלוהשמש אשר מכרו לו במאה פרחים זהב בשנה ההיא המיר דתו ומת והלך לאבדוןוהנרתק של הס”ת ההיא נשאר עדיין בביהכ“נ ההיא ומדליקין לפניו נר תמידובשנה שעברה רצה המלך לקחת העמודים אשר ביהכ”נ ההיא נכון עליהם ולשוםאותם בפלטרין שלו כי יפים הם וגדולים ופדו אותם היהודים באלף פרחים זהבולפי פרט השנים אשר נמצא כתוב בחומת בית הכנסת ההיא שלשים ושמנה שנהקודם חורבן בית שני. וקרוב לו יש בית הכנסת אחר יפה וגדול אך לא כמוהוומתפללים בכל שבת בבתי כנסיות אלו אשר במצרים העתיקה ומשכירים היהודיםשמש להתיצב שם לשמרם. עתה אין במצרים העתיקה רק ביהכ"נ אחת ישנה מאד והשני' לא נדע. ↩ כך במקור וצ"ל אשורית. הערת פ.ב.י. ↩ הר“ב במסעותיו מדתתקל”ג יספר ומשם (מזיפתֿא ראהלמעלה) לדמירה ד' פרסאות ושם כשבע מאות יהודים (לא נדע עתה ואין שםאיש) ומשם חמשה ימים למחלה (היא מכיילה) ושם חמש מאות מישראל ואולי אזהיו כן אבל זה ידענו שאנינה רחוקה רק חצי יום מזיפתא ואולי גם ארץמצרים ארץ צבי? ↩ כך במקור. צ"ל יה. הערת פ.ב.י. ↩ רש“י ז”ל פ‘ ויגש ע"פ ויברך יעקב את פרעה מביאבשם התנחומא ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס לרגלו לפי שאין מצרים שותה מיגשמים אלא נילוס עולה ומשקה ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אלנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ. ולכאורה עדיין אין אנו יודעיםמה ברכה ברכו? כי ודאי גם מקודם הי’ הנילוס עולה ומשקה את הארץ וכךהיתה מתחילת בריאתה מיום בראה ה‘ ואין כל חדש בבריאה תחת השמש ואולם כןהוא ולכן מעולם לא היה רעב במצרים כשאר ארצות אשר ימנעו מהם רביביםומלקוש לא יהיה וגם לחם אין לעם הארץ. לא כן ארץ מצרים כגן ה’ כי לאימטיר ה‘ על הארץ והיאור פישון עולה ומשקה לא יחסר המזג פעם בשובע פעםברזון. ע"כ ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה גם יצחק אל תרד מצרימה וכןהוא מעולם לא נשמע רעב ללחם כבשאר הארצות וכמאמר יוחנן בן קרח כי ארץמצרים נרד ושם נשבע לחם כו’. אשר על כן לא יכלו חכמי חרטומי מצריםלפתור חלום פרעה לשבע שני רעב (שהוא קרוב מאד אל החלום לכל חכם לב גםבלא רוח אלוה ממעל) כי זאת לא יעלה על לב איש לחשוב כן בהקיץ או בחזיוןלילה וחלום לא החולם ולא הפותר אך הפעם מאת ה‘ היתה זאת נפלאות לגלגלעל ידה סבת ירידת אבותינו למצרים לשדד המערכה ולעצור באלה השנים גם במיפישון לבל יעלה להשקות את הארץ כמשפטה וראו כל עמי הארץ כי יד ה’ עשתהזאת ויוסף אשר רוח אלקים בו יהיה המשביר והמושל וכשבא יעקב אבינו הזקןלפני פרעה ברכו כשיצא הוא אל הנהר יעלה לקראתו וישקה האדמה כמאז ומקדםוכן היה שאחרי כן זרעו וכלה הרעב (כפירש"י שם) והיתה הברכה מועלת לפעםהזאת שישוב עלית היאור על ידי פרעה כאשר היה בתחילה ואחרי כן וזה פשוטמאד. ולא הצרכתי להאריך ולפרש אלא מפני ששמעתי מרבים עתה עם הארץשמפרשים שרק מברכת יעקב והלאה עולה הנילוס וקודם לא עלה ואינו כן כמובןואין כל חדש. ↩ וכן כתב הר“ר בנימין במסעותיו ולא ידעתי מנין לו. ואומר עוד ועד היום הזה נראה שם מהבנין שבנו אבותינו וטעות בידם כי כברנודע שאלה הבנינים הם קברי מלכים קדומים עוד בטרם באו אבותינו למצריםוהם בנאו ערי מסכננת ] לפרעה ולא קברים ועמודים. רבינו סעדיהגאון ז”ל הי' מעיר פיום שכן נקרא אל פיומי וקוראי הדורות כתבו ג“כשהנשיא בן זכאי מבבל הביא את הרס”ג מעיר פיום במצרים ובאגרת התימןלהרמב“ם ז”ל להרב. ) כך במקור וצ"ל מסכנות. הערת פ.ב.י. ↩ כך במקור המלה ‘לו’ נדפסה פעמיים. הערת פ.ב.י. ↩ היא סונה (יחזקאל כ"ט) במפלת מצרים ונתתי את ארץמצרים לחרבות חרב שממה ממגדול סונה ועד גבול כוש עוד שם ל‘ ממגדול סונהכי היא הדרך העולה ללובים וכוש ושם מבצרים עתיקים גדולים וע“ז העירניחתני המופלג השנון המליץ מוהר”ר יחיאל בריל ני’ בעל הלבנון ונכון מאדואח“כ הראוני שכן כתב ג”כ החכם הנוסע מיללער והר“ב במסעותיו מזכיר ג”כארץ אוסואן אבל מבלבל הערים והמדינות כדרכו כי לא ראה בעיניו רק כתבמפי השמועה וז"ל משם (מעדאן) לארץ אוסואן מהלך עשרים יום במדבר שבא עלנהר פישון היורד מארץ כוש והוא קורא אלימן שבא וראה איה עדן ושבא ואיפוכוש ואוסוואן כמהודו ועד כוש כי הים סוף והנילוס מפסיק ביניהם ולאזוהדרך. כן כל הכתוב באותו ענין שם מהופך ומבולבל. ואומר עוד בקץ המדינהתחלת מצרים ובה כמו שלשים אלף יהודים. ולא שמענו זאת מעולם ואנההלכו? ↩ הם עורבי נחל אשר (במשלי ל‘ ו’) יקרוהו עורבי נחל כי שאר העורבים אינם נוקרים עיני בני אדם. ↩ החכם הגדול תורני וחוקר מדעי בעל שבילי עולםבהערה כ“ד הציב את הרדיא ז”ל מטרה לחצי מהתלותיו והעתיר עליו על שפירשהצפרדע שבתורה, תמסאח, קארקודאל, עד שכתב לבסוף ומה יענה להמשנה השרץוהצפרדע בר“ה ונגע באחד מהם כו' (טהרות פ“ה מ”ד) ומי שלח ידו לנגועבהתאמסאח ונקה? וברוב דבריו לא יחדל גם החכם ומליצתו על הרדי”א אל חיקותשוב ואיך חכם תורני כמוהו לא שת לבו שהמשנה הזאת במתים דברה שאז השרץמטמא במגע ולא בעודו חי כי בעלי חיים אינם מטמאים בחייהם לעולם ומקראמלא הוא בתורה. ↩ כך במקור ונראה כי זו מלה אחת שחסרה אות באמצע. אולי צ“ל [ע”פ סגנון המחבר] רשמיותיו. הערת פ.ב.י. ↩ כך במקור ואולי צ"ל אשר. הערת פ.ב.י. ↩ ולא מנו השלשה אזהרות שמנה הרמב“ם ז”ל רק זה וראה עוד הלאה. ↩ הנראה שהרב כו“פ לא ראה דברי הגמי' אלה כי הואאמר שי”מ שאינו אסור אלא דרך המדבר ים סוף ולפי דבריו בשאר דרכים מותראפי‘ מא“י. והרא”ם והמרדכי אמרו דוקא מחו“ל מותר אבל מא”י לעולם אסוראפי’ בשאר דרכים כאשר הוכחתי למעלה מהכתובים עצמם. ↩ לפי הרווח הכפול במקור בין האות כ למלה שאחריה נראה לי כי צ"ל כאן כ' [כתב]. הערת פ.ב.י. ↩ בירושלמי סנהדרי‘ לישיבה א"א חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטי’. ↩ ראיתי זה הספר הנפלא שבילי עולם וגם הוא הרחיבלדבר בענין הזה אבל לא דרכיו דרכי ומשנתי הראשונה לא זזה ממקומיסל"ה. ↩ על סמך תיקון של המחבר שגיאה זו שתי שורות קודם במקור, תיקנתי בהמשך שגיאה זו במקומות שנדפס כך. הערת פ.ב.י. ↩ לא קשה מידי כי לא העיר לבדה אסורה וכל הארץ היאד' מאות פרסה עדמ“פ ואם חדשה היא ןאם בתוך הגבול היא אסורה ולהרדב”זבתוך גבול מצרים הוא בכל מקום שהוא וע“כ גם דברי הרי”פ שהביא אינםמעלים לה ארוכה. ↩ הרב החכם המפורסם מוה‘ יוסף שווארץ נ“י בתבואותהארץ מביא מ”ש הרב כפו"פ שקסרי היא עקרון וסמוך ללוד כו’ מראיית הש“סמקסרי ללוד ע”ש והוא אומר שא“א לומר שכונת התלמוד שעקרון היא קיסארי' הלא רחוק ממנה כמהלך יום וחצי ועקרון בגבול יהודה וקסאריא בגבול הגלילא”כ מוכח שאין עקרון וקיסאריא עיר אחד. ועל מה שאמרו במגילה ו‘ עקרוןתעקר זו קיסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות כו’ הטריח א“ע בפירוש צרוזר ע”ש. ולדעתי פשוט שעקרון היא קיסאריא כפשוטה ובמקומה עומדת וראשיתדבר לנו לדעת שכל גלילות הפלשת היה אצל הים והם חמשת הסרנים עזה אשדודאשקלון גת עקרון והם מדרום לצפון. וביהושע י“ג ב‘ ג’ זאת הארץ הנשארתכל גלילות הפלשתים וכל הגשורי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבולעקרון וגו' חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוניוהעוים. מתחיל מגבול דרומית של א”י מנחל מצרים והולך לצפון על הסדרוכולם על חוף הים [ומספר ערי יהודה שם מ“ז מ”ה מונה מצפון לדרום זההסדר מהופך ע“ש] ואלה לא נכבשו עדיין כי אבותינו באו לא”י מעבר הירדןמצד מזרח א“י וכבשו בתחילה מה שלפניהם. אבל אלה לצד מערבה לא הגיעועדיין עליהם אם מצד שבועת אאע”ה לאבימלך שעוד לא כלה הזמן כדברי חז“לאו שלפי דרך הטבע אלה שעל שפת הים היו גבורים יותר בעלי גבורה עצהלמלחמה ויורדי הים באניות ואבותינו עוד לא נסו דרך מלחמה בים ועזבום עדעת תהיה הממלכה נכונה בידם. וכתבתי למעלה שהערים האלה ידועים עד היוםועקרון מוכרחת שהיא עיר החמשית לצפון והיא קיסאריא להלאה מעכו אצל דור (דארדורא) ויושבת שם בין החולות שעל חוף הים כי סביבות עכו ודארדוראחול גדול והוא צפונה ארץ פלשתים וסיפה ואחר כך העוים ואם אמנם שעקרוןנחשבת בתוך ערי יהודה וחלקו היה לדרום א”י? אבל הלוא מצינו עיר עקרוןגם בחלק דן (יהושע י“ט מ”א) ושם אמר עם הגבול מול יפו ובזה יש לומר אוששתי עקרון היו או שמתחלה כבשוה יהודה כאשר כבש חלק גדול מא“י ואח”כנחלו בתוכו גם בנימין ושמעון ודן כידוע. איך שיהיה עקרון היתה לשבטהדני וגבול דן הי‘ אצל הים הגדול על שפתו מאשדוד עד דאר והם כל חבלהפלשתים (רק עזה תחילת הדרום היתה ליהודה ועכו שאצל עקרון היתה לאשרשהיא כרצועה בפ"ע) וקסאריה שהיא עוד לדרום דאר כשלש שעות היא ודאיבגבול דן ואחרי כי ידענו בבירור כי עקרון היתה לדן וגבולו על הים מדועלא נאמין להמציאות כפשוטו של התלמוד עקרון תעקר זו קסרי בת אדום שהיאיושבת בין החולות כו’ ונתקיים בה דברי חז“ל שהיא חרבה ושממה ערה עדהיסוד בה עד היום. וכדומה שלא זכר יוסף השר! שעקרון גם בגבול דן תחשבכי גם לא חשבה בין הערים אשר לדן ודלגה ואולי יען שכבר החליט שעקרוןהיא כפר אקאר שמצא בחלק יהודה בדרום לא שת לבו גם לזאת? ול”נ שאין לנולקחת עדים וראיה משמות עירות וכפרים שקוראים להם הערביאים יושבי הארץהיום שנתבלבלה אומתם ואמונתם ולשונם פעמים אין מספר ומי יודע לעתכזאת? עוד כתב שם הרי“ש נ”י “העוים כעת לא נמצא שם זה בארץאכן אין ספק שישבו בחלק הדרומי ארץ פלשתים והתפשטו עד מחוז קדש ברנעכו‘ לדרום עזה כו’ והוא מחוז עוים היושבים בחצרים ”ולעיל שם כתב “רפיח” (הדברים ב' כ"ג והעוים היושבים בחצרים עד עזה מתורגם ברפיח) בין עזהובין הכפר אל עריש על שפת הים חורבות ראפיאח. הנה מוכח שהעוים התפשטועד שם ולדרום הארץ. עוד שם וחצרון ונ“ל שמחוז ההוא הוא מחוז העויםהיושבים בחצרים עד עזה. ובזה טעה בשתים כי אמר שהעוים בדרום ובקרא הנז' (יהושע י"ג) מפורש העוים אחר עקרון לצפון א”י כי מונה והולך מעזה וגו‘ שהוא מדרום לצפון וחושב והעוים לבסוף וכן שם ט"ז מה’ מונה מצפון לדרוםבהיפך כנז‘. וראייתו מהכתוב והעוים היושבים בחצרים עד עזה שהוא לדרוםמביא ראי’ לסתור. והרב החכם החוקר הזה שדרכו לדייק בשמא ומצא חורבות שםראפיאח בערבי שהוא תרגום החצרים רצה להושיב בה העוים ועיות את הכתוביםולא שפל לסיפא דקרא כי הוא מבאר והעוים היושבים וגו‘ שהם יושבים עתהבזמן שדבר עמהם משה עוד ישבו שמה אבל אח“כ אומר כפתורים היוצאים מכפתורהשמידום וישבו תחתם. וברש”י שם כי העוים הם מפלשתים ומפני השבועה וכו’ ונטהרו בכפתור ע“ש. עכ”פ הכתוב אומר והעוים היושבים בחצרים שמלפניםישבו בה קודם שנכנסו אבותינו שם והכפתורים גרשום משם לטהר את הארץ לבניישראל כאשר אמר שם על הרפאים והחורים ויכול להיות שהנשארים משמדהכפתורים נמלטו לגור אצל אחיהם לצפון א“י אצל עקרון כאשר כן מפורש עודבקרא יותר ועד גבול עקרון צפונה. ובימי יהושע עוד ישבו שם העוים שלאכבשום בני ישראל כשאר חמשת סרני פלשתים ומשה אמר שכבר נשמדו. אלא פשוטשהכפתורים השמידום ממקום הקודם שבדרום ובאו אל הצפון תוך אחיהם הפלשתיםמצד זה. ובעמדי על הפרק לא אכרית כל זכר ולא אמנע מכם הטוב הרשום אצלי. הנה עזה ראיתם כמה פעמים שהיא לדרום א”י בחלק יהודה כמרחק שעה מחוף יםהגדול. ובדהי“א ז' כ”ח ואחוזתם (לבני אפרים) וגו‘ שכם ובנותיה עד עזהובנותיה והוא פלא כי לא קרב זה אל זה וכל ארץ יהודה ובנימין מבדילביניהם ומה ענין עזה של יהודה לשכם של אפרים? אבל בתנ“ך שלי כ”י הנפלאבכתבו ובהגהתו כתוב שם דה"י הנז’ עיה ובנותיה וזה בית אל. עוד שם ויחנובמכמש קדמת בית און וזה הי' בית אל בהר אפרים שנקרא גם בית און כידועוהיה עיה ומכמש לאפרים. גם ביהושע ט"ז כתוב בין ערי אפרים מכמתת ואוליהיא היא. ↩ לא יתכן כדעת האומרים שזועץ (סווייס) היא עציוןגבר (וראה הלאה עדן) כי לא קרב זא“ז כנראה מהכתובים ובס' מסעי והיא פיהחירות או בעל צפון. והנה עפ”י המד“ר שמות צ”א והתלמוד היה בימים ההםהיאור נילוס מחובר עם הים סוף (כאשר עושים היום הצרפתים) כי אמרו שםע“פ ותשם בה את הילד ר‘ אלעזר אומר ים סוף מגיע עד נילוש, וכן מספר ר’ בנימין במסעיו משנת דתתק”ל וים סוף רחוק מהר סיני דרך יום והוא זרועמים הודו ויחזור לדימיאט. ↩ לזאת נקראו אלה הקדשים חא"ג כי זה דרכם בהתפללםבבוא עליהם הרוח… להתנועע אנה ואנה ולנוד בראשם בכח גדול יחוגווינועו כשכורים וילכו במחול סביב אחוזי יד ורגל או בשבתם לארץ בעגולסביב עד יפלו על פניהם לארץ וקצף רוק יצא מפיהם כחולה הנכפה. ↩ כך הניקוד במקור. לא ידעתי אם להעדיף הקֻבוץ או שורוק בוא"ו. הערת פ.ב.י. ↩ יחזקאל ד‘ ט’ ואתה קח לך חטין ושעורים ופולועדשים ודחן וכסמים ונתתה אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם ובברכותלז‘ ע"א פת אורז ופת דוחן כו’ מברך עליו במ“מ ולבסוף כו‘ מעין שלש כו’ ומרמי שם מברייתא אחרת ומסיק ותני גבי אורז ולבסוף אינו מברך ולא כלום (רק בנ"ה) ע”ש וע“ש בתוס' ד”ה תיובתא ובהרא“ש בשם הרי”ף דרק על אורזמברך תחלה במ“מ ולא אדוחן וברכתו שהכל. ומשרש ר”י הטעם דר‘ יוחנן בןנורי לא אמר רק אורז מין דגן ואף דלית הלכתא כוותי’ בזה אבל מצינו מזהשיש מעלה לאורז על הדוחן וכן בבריתא דהכוסם את האורז כו‘ טחנו אפאו כו’ במ“מ כי לא נזכר רק אורז ולא דוחן והרא”ש והגאון ז“ל ס”ל דדוחן שוהלאורז שגם הדוחן מין זיין [איני בטוח בקריאת שתי המלים האחרונות. אוליצ“ל מין דגן. הערת פ.ב.י.] כאורז ע”ש ומרן ב“י בשו”ע סי‘ ר"ח סעיף ז’ ח‘ פסק (כדרכו) כהרי“ף והרמב”ם דעל אורז מברך תחלה במ“מ ועל דוחן שהכלוהט”ז שם ס“ק י”א כ’ הטעם דאין דרך לעשות פת מדוחן. והנה כאשר עינינוהרואות בכל הארצות האל ובתימן ממצרים עד הודו הגדולה עושים לחם מדוחןוהוא להם פת מדינה יתר נאות לקרות מין דגן לדוחן מן האורז וע“כ נלענ”דעיקר כדעת הגאון והרא“ש ז”ל דעל דוחן יש לברך במ“מ ור' יוחנן בן נורידאמר אורז מין דגן וכ”ש דוחן דלא מיבעי קאמר (גם הטעם שאמרו דאורזמתבשל כמו שהוא והדוחן צריך טחינה לענ"ד היא הנותנת דעדיף לה כי הואמין דגן) ומ“ש הר”י משום דריב“נ לא אמר רק אורז מין דגן ולא דוחן והנהבפסחים ל”ה ע“א מובא עוד ברייתא אחרת ר' יוחנן בן נורי אוסר באורזודוחן מפני שקרוב להחמיץ הרי שלריב”נ שניהם מין דגן ומינה דלרבנןדהילכתא כוותיהו דאינם מין דגן ומברכים במ“מ שניהם שוים וכסברת הרא”ששם דהא דמזכרי רק אורז לאפוקי מריב"נ והמקרא דיחזקאל הנז' מסעיינושמדוחן היו עושים לחם. והנה אורז הוא רייז בל“א כפי‘ התוס’ שם וכך שמו בערביאל רוז (ריש שרוקה) ודוחן כך שמו דוחן (דאל' שרוקה) ואינו מיל בצרפתשהוא הינ”ז בל"א ומין אחר הוא שאינו ידוע באיירופי. ↩ במקור נדפס המללכות צ"ל הממלכות. הערת פ.ב.י. ↩ במקור נדפס לפי טומאו. לפי הענין צ"ל לפי תומו. הערת פ.ב.י. ↩ במקור נדפס והכף צ"ל הכתף. הערת פ.ב.י. ↩ מנהג קדום ויפשוט גם הוא בגדיו וגו‘ ויפול ערוםוגו’ (שמואל י“ט כ”ה) וזרועך חשופה וגומר (יחזקאל ד‘ ז’) ואולם כברביאר ברמב“ם ז”ל באגרתו לבנו כי בא המשל בהם בתאוות כאמור הסירו הבגדיםהצואים מעליו וגו‘ בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו’ לא כן אלה ותהילהפך. ↩ בס‘ מסעי ישראל החדש יספר בשם נוסע מפורס’ כמוהושיהוד חיבר ושבטי יהודים יושבים במרחק י“ב יום על הדרך העולה למעקקא (מיכא) וכדרכו בכל הספר מגבב דברים לא ידע שחרם כי מגידא למיכא רק ח”ישעות והדרך לא תנוח מעובר ושב כמיפו לירושלם וביותר עת האסיף האורחותהם כארבה לרוב. וברור בעליל שאין שם גם איש יהודי אחד בכל המחוז ההוא. ואולם אולי הנוסע הנז' אשר נבא עליהם הוא על האופן שאכתוב עוד אי"ה (הלאה בחדרי תימן) ראה שם. ↩ ראה שופטים א' ט"ז ותכונת ארץ מדין לא רחוק ממקום הזה. ↩ מה נעמו ונאמנו דברי הראב“ע (פ' בשלח ט“ו כ”ז) שאמר כי בשיגעון דבר חוי הכלבי י”ע שאמר כי משה ידע עת מיעוט (עבבע) היום [נראה כי לפי הענין צ“ל ‘הים’. הערת פ.ב.י.] ועת רבותו (פלוט) בעלותו בהמשכו והוא העביר עמו במיעוט המים כמשפטו ופרעה לא ידע מנהגהים ע”ד וטבע. וע“ש טעם הראב”ע המתוק. ואני אוסיף מעט דבש הנה עינינוהרואות טבע מי ים סוף אלה שבלילה מתגברים ועולים ובבוקר הם מתמעטיםויורדים ומשה העביר בני ישראל בלילה בתגבורת הים סוף ופרעה נטבע במיםהאלה לפנות בוקר עת יבש הים ויחרב והיה זה אם כן היפך הטבע ולשון הכלבילא יחרץ משפט. ↩ בערבי יקרא סעודת הבוקר או סעודה הראשונה שאחרהצום “פאטור” והציוי איפטר ויבא גם בפועל לזמניהם גם עוגות מצות כי לאחמץ יקראו פטיר וחג המצות איד אל פטיר בעבור המנהג לאכול בבוקררקיקי מצות הנעשה חם מעיסה שנילושה בלי שאור. ומזה במשנתינו איןמפטירין אחר הפסח והבן. ↩ הבדולח שבמקרא יאמרו המפר‘ שהוא המרגלית לבןשנוקבים אותם ותולים בחרוזות הנקרא באיירופית פעריל ובערבי לולו מהםתולדות הים כנודע וכאשר ראיתי פה בעיני שמוציאים ברשת דגים האם שלהם (פעריל מוטער) כמו שתי עריבות ובתוכה נמצא שרץ מים ובתוכו המרגלית אובתוך האם עצמה יש מוציא ריקם ויש מעט ויש הרבה והמזל גורם והוא אינומין אבן ועל כן לא כתיב אבן הבדולח כמו אבן השחם והוא אינו מאבניהאפד כמתורגם בלועזית אייראפית ולא בתרגום הערבי להרס“ג שתרגם ”יאקותאחמאר וזמרד ואצפד כחלי ומהא ובהדמאן גזעלי וסבג ושירוזג אזרק ובלורויסף" והמרגלית (פעריל) (לולו) אינו מאחת מאלה לדברי הכל (אף שהראב"עאמר על פי' הגאון כאלה שאינו דברי קבלה) ועי’ ברבינו בחיי פ‘ תצוהובתרגום שה“ש ע”פ ידיו גלילי זהב שהם קרובי’ להרס“ג כי אינו מין אבןכו' וגם אינו מוכשר לפתח עליהם פתוחי חותם ובלי שום ספק כי המרגלית לאהיה באבני האפוד. ולא אוכל להבין מ”ש חז“ל ב”ב דקל“ג יוסף בן יועזר היהלו בן כו‘ אזיל נסיב בת גדיל כלילא דינאי מלכא כו’ זבין לה ביניתא קרעהאשכח בה מרגליתא כו‘ אמטי לגבי גזברי כו’ שמוה בתליסרי עליאתא דדינרידדהבא. ואולי הוא מעשה חדא. ואולם האמת שהמרגלית או מרגניתא הנזכר בכ”מבתלמוד ומדרשים אינו דוקא שם עצם פרטי להמרגלית המורגל בפי העולם פריללולו אבל הוא גם שם המין לכל ומין אבן טובה ויקרה וכן תרגם יונתן עלמלואת אבן דמרגלא טבאן והאבנים ומרגלייתא. בתרגום שה"ש פ' ידיו תרי עשרמרגליתא ובירושלמי תרגם על ישפה ומרגליתא ולא אבין כי שם הפרטי הוא כפיהמורגל פעריל לולו וכמו עבד נוקב מרגלית וזה ודאי לא היה באפד. ↩ ר“ב מטילטולא במסעותיו מזכירה שלא במקומה ואומרשהיו שם יהודים מעטים ומשם מהלך יומים להרי אֶנוש עירות וכפריםרבים ויהודים לא מעטים נפוצים שמה כבכל ארץ התימן ור”ב הנז' מזכירה ג“כשלא במקומה שכתב וז”ל ושם (אלימן) חונים היהודים הנקראים בני ריכב (?) אנוש תימא וצ"ל תימא ראה הלאה בחדרי תימן. ↩ ככה יספר גם ר"ב מטילטולא שהמלך הגדול אל עכאסישהיה בבגדאת ממשפחת הנביא ונחשב להם כנביא היה מניח כנף בגדו מ החלוןובאים התועים ונושקים בבגדו. ↩ ואפ“ל לענ”ד בריוח יותר שיעקב הריח בגדי יצחקשהוא הנשיקה שאמר קודם וכך שיעורו וגש וישק לו וירח (יעקב) ריח בגדיו (של יצחק) אז ויברכהו ויבא על נכון ויתן לך שהיא תחילת הברכה ואמר (יצחק) ראה! ריח! בני! שהוא צווי הדומה להמקור בגזרת נע"ו אף כי לאמצאנוהו בקל רק הריח בכבד אבל בערבי הצווי ריח בקל וראה הוא מקור כמוראה דבריך טובים (שמואל ב' ט"ו). ↩ אולי צ"ל..חובת? הערת פ.ב.י. ↩ תוס‘ (מגלה ל"ב) “והשונה בלא זמרה” שהיה רגיליןלשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותו על פה ועי"כ הי’ נזכריןיותר. ↩ מרגלא בפומא דרב ספרא משה שפיר קאמרת (סוכה ל"ט) ושם פירש“י ז”ל גדול הדור ובשבת ק“א וחולין צ”ג פי‘ כלומר רבינו בדורוכמשה בדורו ובביצה ל“ח פירש”י ביקרא דמשה קא משתבע ע“כ וכן מצינובירושלמי דמגלה ע”ב בפסקא מתקינן כהן אחר תחתיו כו’ אמר ר‘ חניי משה! דאינן מיחדין ליה. וכ“ה ביומא ובהוריות וע”ש במפרש שפי’ בשבועה וזה שכ‘ הרמב“ם ז”ל בספר המצוות מ"ע ז’ וז“ל וע”ז הצד תשבע אומתנו בשם משהרבינו זה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון משה או במי ששלחו עי“ש הנה גםהרמב”ם ז“ל דבר בהוה ורגיל בימיו לשבע במשה ועל הדרך שנשבעים עוד היוםבתימן כנז”ל אבל המכון בדת משה ונ“ל ועוד מ”ש בנדרים במשנה נודר במוהיוגירסת הרמב“ם שם במשנה במוהא וכן הגי' במשניות וע”ש במפרש והר“ן מביאמהירושלמי שהוא בנדר משה, ואפל' שצ”ל במוסא שכן בערבי וסורא קוריןוכותבים למשה מוסא (כידוע) או מוהי הוא כנוי למשה כמו שמואל שבואל וכו' עי"ש במשנה. ↩ ונ“ל מה שאמרו (ברכות פ"ה) ”ההוא יומא אתוספוכמה ספסלי בביהמ“ד” אין הכונה לישיבה כי לא היו יושבים על הכסאות רק עלהארץ כידוע בכמה מקומות בש“ס גם אין אנו יודעים כמה תלמידים ישבו עלספסל אחד אבל הכונה על אלו הספסלים הקטנים שמניחים עליהם הספריםשנתוספו בביהמ”ד בעבור שנתרבו התלמידים וספריהם והיו ידוע להם כמהתלמידים יקראו בספר אחד סביב הספסל. ↩ וכן היה מנהג התלמוד שאמרו (ב“ב פ”א) לא יניחנביאים ע"ג תורה וכתובים על נביאים כו' דמשמע שהיו מנהגם להניח הספריםזה על זה. ↩ וכן אמרו בב“ר פ' צ”ה “בני דרום עיניהם כחולותוכוחם יפה לתלמוד תורה ואין להם משום לא תלבש גבר וגו' שכן מנהג המדינהגם בגברים וגם הגוים.” ↩ לדעתי הוא ביסתִרקא הנאמר בב“ק פ”ו ובערבי נקראמרכַּא שֵם הנגזר מהפעולה “טכה” שהוא הסיבה בערבי והצוי איטכי כי הערביעושה מהפעולה שם ומהשם פעולה ונ“ל מזה מה [במקור נדפסה המלה ‘מה’ פעמיים. הערת פ.ב.י.] שאמרו (יבמות ס"ק) ”על מדוכה זו ישב חגיהנביא“ ומה ענין מדוכה זו לכאן? ואפ”ל שצ"ל מדכה זו והיא הכר שהיומסובים עליה בישיבתם וגם היא תעמוד ימים רבים. ↩ עפי' הסדר הזה יובן כל מעשי הסדר בליל שמורים. ↩ האבן שבדלויה (שבת ק). ↩ תענית כ“ג ע”ב דרי ציבא ומרא אחד כתפא וגלימא אחד כתפא אמר להו טלית שאולה היתה להכי שאלי ולהכי לא שאלי. ↩ שאלוני על מנהגינו בזה אמרתי הנשואות יכסוראשיהן והבתולות מגולות. תמהו הלא שער באשה ערוה גם להבתולות (אף שזהרק לתורה ולתפלה) ואמרתי להם משנה ערוכה (כתובות פ"ב) סימן לבתולהיוצאת בהינומא וראשה פרועה אמרו אדרבה משם ראיה שרק ביום חתונתן פרעוראשן להגיד כי בתולות הנה ולא זולת ואינו מוכרח. ↩ שבת פ"ב ר‘ יהודה בר’ אלפאי ערב שבת כו‘ ורוחץ כו’ ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין כו'. ↩ את חטאי אני מזכיר היום כי הבאתי עמי ס“ת מכתיבתסופרי תימן וכאשר הגהתיה מצאתי בה השנוים הנז' ועוד (לבד איזה טעותסופר) ותיקנתיה עפ”י ספרים שלנו. ובהיותי אח“כ תשרי תרכ”ה בפאריז ראיתיבבית עקד הספרים של הגביר האדיר החכם הנכבד מו“ה הירץ גינצבורג נ”יהעומדת תחת יד ידי“נ הרב החכם המפואר מוהר”ש זאקש ני‘ ספר כ“י יקר להרבהמאירי ז”ל קרית ספר: שמו על כל דיני ס“ת כתיבתו וקריאתו ומצוייןבו כל החסרות ויתרות ופתוחות וסתומות לא הניח דבר קטון וגדול שלא העלהבספר הזה והוא מפליא לעשות מכל אשר לפניו ולאחריו. ואעתיק בזה בקיצורריש מילין מפרק אחד הנצרך לעניננו וז”ל "והריני כותב כאן כתב שלחו הרבהנזכר (הרמ“ה ז”ל) לחכמי בורגיש שטרחו על זה (בהגהת ס"ת) עם ספר הידועלהלל הזקן שנקרא ביניהם הללויה [היוחסין כ’ וז“ל ”ובשנה ד“א תתקנ”ובח‘ למנחם הי’ שמד גדול במלכות ליאון ואז הוציאו משם ספר הארבע ועשריםנקרא הביבליא שכתב אותם ר‘ הלל ומשם היו מגיהים כל הספרים ואני ראיתיחלק מהם שנמכרו באפריקא ובזמני הי’ תשע מאות שנה שנכתבו (והיוחסין ה“אר”נ) והקמחי אמר בחלק הדקדוק בפ‘ למען תזכרו שהחומש היה בטוליטולא] ובספרים ישנים לגאונים הראשונים של רב שרירא ורבינו האיי וכשבאו ספררבינו משה (הרמב“ם ז”ל) אצלם וראו סדריו בענין זה שלחו לו (להרמ"ה) והשיב להם אחרי המליצות והשבחים כו’ כו‘ וז“ל ועתה אמת אגיד לכם כי כלהספרים אשר הגיעו לידינו מספרי רבינו משה ע”ה בענין הפתוחות והסתומותכולם היו מוטעים טעויות משונות זה מזה מפני דברי הספר שהיו מסותמיםוהמעתיקים ממנו באו להכריע מדעתם והוסיף כל אחד וגרע כפי הכרע דעתווהשחיתו את הספרים בדברים אשר בדו מלבם ואשר הכריעו מדעתם ואני הוצרכתילחקור ולדרוש כו’ כו‘ ושלחתי למאסילי’ לחכם המובהק שמואל אבן תיבוןהרופא ובקשתי ממנו לשלוח לי נוסח הפרשיות הסתומות והפתוחות מן הספרהמועתק מספר הרב שבא עמו למארשילי‘ ושהרב זכרונו לברכה חתם עליו בחתימתידו וגם זה מן הספר שכתבתי אני שלא בפני אני משה בר’ מיימון הספרדי כןעשה ושלחם אלי בזריזות ומצאתי בפתשגן הכתב כו‘ את כל הדברים אשר הכרעתדעתי כי אמת הי’ כו‘ ושארי הדברים המסותמים לא נתבררו לי מן הספר ההואעד אשר הוצרכתי לשוב ולחקור ולדרוש כו’ ונתגלו לי שאריתם בעזרת החונןלאדם דעת והנם כתובים בקונטירס הזה השלוח אליכם כו‘ פתוחות וסתומות לאפתוחה ולא סתומה אלא סדורה כ“י וכן כתבתי לכם צורת שירת האזינו בשניסימנים אחד בשמות התיבות שבראש כל שטה ואחד בשמות התיבות שבראש כל שטההאחרון [א”ס והם בששים ושבע שיטין כמו בהתנ“ך כ”י שלי וברמב“ם כ”יהראשונים והארכתי בזה במ"א] אך ענין ויבא משה לא יכולתי להכריע בו דברותמה אני אם אינו טעות סופר ואני בספרי לא כתבתי כן אלא כאשר נמצא בכלהספרים הישנים המדוייקים הנמצאים בארצות האלה שהם ויבא. העם. הדברים. לכתבם. אשר. התורה. כו’ שירת הים כו‘ כו’ מאת המיוסר בתוכחתמוסר לא בשוטים כי אם בעקרבים עד שהוצרך להודיע צערו לרבים אולי יבקשועליו רחמים מאת בעל הרחמים כותב לידידיו ורעיו מאיר הלוי בר‘ טודרוס“ וכותב עוד שם הרב המאירי ז”ל שבטולטילא הי’ ספר נקרא ספר עזרא וספר אחדשנעתק מספר הרמ“ה הנז' והוגה פעמים רבות בחריצות נפלא ע”י כמה סופריםוחכמים בעיר הנז‘ בטרחה והוצאה מרובה והגיע אח“כ לידו עם כל העדיות שלהמגיהים והסופרים ועל פיו כתב בספרו זה קרית ספר כל מלה חסרה ויתירהפתוחות וסתומות בשנת גלות צרפת היא שנת חמשת אלפים וששים ושש לבריאתהעולם עכ”ל והנה מצאתי ראיתי בזה הקרית ספר כפי הכתוב בספרי תימן (ראהלמעלה במצרים שהארכתי בכל פרטיהם) ובחינם מחקתי ותקנתי ואם ראיתיו קודםלא נגעתי בה יד והוא רחום יכפר עון. וכן הם רוב השינוים שמצא החכם מו“חבת”ש שבקראקא אשר הבאתי למעלה ע"ש. ומה נענה על השינוים הרבים שנמצאבספרים קדמונים מאד ובפרט בספר הללויה הנז’ אשר למוזר הם בעינינו. ואםנבא להגיה יהיה זה כותב וזה מוחק. ופליאה גדולה ראיתי בחומש כ“י ישןנושן מאד אצל הקראים באלקאהרא על הפסוק (כי תבא כ"ד ט') בנים אשר יולדולהם דור שלישי יבא להם בקהל ה' כתוב בצדו על הגליון בזה”ל בבבלי מתוקןיבא לכם ולפי הנראה שכן יותר נכון אל הפשט. וכן כתוב (יהושע כ“גכ”ב) ובאתם בהם והם בכם. ומפורש יותר (איכה א‘ י’) אשר צויתה לא יבאובקהל לך ואם אנחנו נמצא ס“ת אשר נכתב בה לכם הלא נפסלוה בודאי ונתןלהם. ומה יעשו הבבליים ההם בס”ת הכתובה להם ויתקנו לכם? ועל כןיפה אמרו קדמונים יד להגה' תקצץ אם אך נמצא כן בספרי קדמונים כי מאןספין להכריע. ↩ במקור המלה ‘מאמר’ נדפסה פעמיים. הערת פ.ב.י. ↩ ואמנם אל תטעה אם ראית בפי‘ ר“ה להרמב”ם ז“ל אשריצא לאור זה מקרוב במ”ע הלבנון בקמ“ר פאריז ושם כתוב בזה”ל העתק מכתיבתאדוננו הנגיד רבינו דוד נין רבינו משה… רבינו משה נולד לאביו רבינומיימון ז“ל בחדש ניסן יום י”ד שנת א’ ת‘ מ’ ו‘ לשטרות והיה ליצירהארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים ושלש ונפטר מן העוה“ז וזכה לחיי העוה”בבשנת אתקי"ו לשטרות בליל שני בשבת עשרים לחדש טבת ואבי כו’ אשר לפי זהיהי תחלת מנין השטרות מג“א תמ”ח כהצ“ד דהא ודאי בדותא או טעותא. כיאותה השנה אתמ”ו שנולד בה הי‘ ד’ אלפים תתצ“ה ליצירה. אבל באמת הואתוספת מאיזה מעתיק אחרון שהרי החכם האדומי המדקדק הדק היטיב המ”ע פכ“המביא ג”כ דברים אלה שראה בספרי הרמ“ע מפאנו ז”ל ובדיוק יותר בזה“ל. ”רבינו משה ע“ה בעל ספר זה נולד אתצ”ו לשטרות ונפטר אתקס“ו לשטרות ואנידוד בן בנו של הרב זקני ר”מ נולדתי לאבי במצרים אתקל“ד” עכ“ד הנהעיניכם הרואות שלא נזכר כאן שנות היצירה כלל ובנו ונכדו עדים שגם אצלםלא נזכר שנות הבריאה ועד נאמן יותר ממאה עדים שטעות הוא כי אם הוסיףשני חייו שבעים שנה על ד' אלפים תתצ”ג שכתב המעתיק יהיה פטירתו שנת ד“אתתקס”ג ליצירה ובאותו שנה לא היה כ‘ טבת יום פטירתו ביום שני בשבתככתוב מפורש כי הקביעות של ד“א תתקס”ג היה סימן בש"ה ור"ח טבת הי’ יום ז‘ א’ והיה כ“ט טבת ביום השבת אבל שנת ד”א תתקס“ה היה הקביעות סי' הש”א והיה ר“ח טבת יום ג‘ ד’ והיה עשרים בטבת יום ב' בשבוע ככתובנמצינו למדים באמת ברור בעליל שהרמב”ם ז“ל נולד ד”א תתצ“ה ליצירה והי' לשטרות אלף תמ”ו צא וחשוב ותמצא נכון ובודאי אחד מעתיק מאוחר רצה לפרשולהודיע מתי נולד הרמב“ם ז”ל לחשבון שנות היצירה הרגיל בזמנו שמניןהשטרות כבר נשכח וחשב לאחור משנת ג“א תמ”ח כהרב בצ“ד וטעה בשתי שניםואדרבה מכאן ראיה שגם רבנו דוד הנגיד התחיל מנין השטרות מג”א ת“ן כזקנוהר”מ ז"ל. ↩ מלשון רדיפה כי דלקת אחרי ↩ מלשון שריפה והדלקה. ↩ הראשון מלשון שריפה אשר קלם מלך בבל באש (ירמי' כט) והשני מלשון חרפה וכח מקלה אביו ואמו (כי תבא). ↩ הראשון מלשון מאסר ובית כלא והשני מלשון בושה כבקרא תהליים. ↩ הראשון מלש‘ אלם ושתיקה נאלמתי דומיה והשנימלשון אסור ונאגד כמו מאלמים אלומים או מלשון שכול ואלמון ישעי’ מ"ט כילא אלמן ישראל (ירמי' נ"א). ↩ מלשון אונים ועצמה. ↩ הכבידו עול שלהם עד עולם. ↩ העבידו עם כולם עד לכלותם. ↩ הראשון מלשון תחק כמו גבר אלם בתלמוד [ולדעתיגם במקרא פלוני אלמוני גבר אלם מקום פלוני אלמוני מקום חזק להסתר שמה] והשני מלשון אולם השער ואולי משורש אחד יצאו. ↩ ממני יפשיטם התכשיטים וילבשם. ↩ אולי זאת היא חימא שכתב ר“ב בעל המסעות לראש ממשלהלהיהודים שבתימן (שבא) ור' חנן הנשיא המושל עליהם. ועיר טילימאם שכתבשם היא ג”כ אולי היא עיר חילי אשר עוד תראה הלאה וראש המדינה תנאי היאעיר תינאים שתראה עוד. ובכלל כל דבריו שם מתמיהים ומפליאים ונגדהמציאות. כי לא כתב רק מפי השמועה או מה שהי‘ לפני ת“ר שנה לפניו. כיכן שמעתי שם גם אני שלפני נביא הישמעאלים היה להם כן וכן. תראו עודהלאה באורך. אבל בזמן הר”ב הנז’ שהי‘ בשנות ד“א תתק”ל בזמן הרמב“ם ז”לכבר היו מועטים ובשפל המצב כאשר היום. ור"ב הנז’ עוד הרחיק את העריםובלבל האומות וערבב את המדינות והדרכים והגזים מאד בדברים שאין להםשחר. שארי לי' מארי. ↩ ראה למעלה אצל חימא בהערה. ↩ ב“ב פ”א אמר להם ערוקו כו' פקע כלילא. ↩ אהל־צל הזה מנהג קדום הוא גם אצל המלכים הקדמוניםוהיא להם לאות עטרת־מלך כאשר נמצא על מטבעות עתיקות. וכן יש בידי מטבעשל אגריפס המלך משנת שש למלכותו ועליה מצד אחד דמות שלשה שבלים (לסימןברכת הארץ בתבואה) ומצד השני דמות אהל־צל כתבנית אשר ראית למעלה ושמוושנת מלכותו למטה סביב והוא לסימן טוב כי המלך מגן ומחסה לעמו. וכןבהלוחות נחושת שיש להיהודים בק“ק קונין במלבר הינדי‘ שנתן המלך שיראפרימאל ליוסף רבן בשנת ד’ אלפים קל”ט לב“ע אשר כתוב שם חפשיות וחירותהרבה ליוסף רבן והיהודים שעמו ולמשול בעמים שונים והי' כמו נסיך מלךראיתי שם אחת מאותות הכבוד ”מגדול הפורח צל (דאמאן בלשונם) חצוצרה תוףשמכה בשני עצים כו'“. פרטי הדברים עוד תראו אי”ה בבואכם עמי לארץ הודולק"ק קונין. ↩ כל השבעה ועשרים שירים האלה מן “לי צביה על מה עדשם ה' קורים” כמעט דרך אחד להם שהם בנוים מארבעה טורים דלת וסוגר. בשלשה טורים הראשונים בכל בית הברה שוה הדלתות לבד והסוגרים לבד. והטורהרביעי הדלת והסוגר דרך אחרת להנה. בתשעה שירים הראשונים הדלתות ינעלובהברת מה והסוגרים יסגרו בריש לבד וכאן חרש המשורר בשור וחמור כמו בחרתאר שחר יושר כו‘ ובחמשה שירים אחריהם הדלתות בקוף לבד והסוגרים בד"יכמו דופק מרחוק משתוקק המתוק כו’. וכן יתר השירים האלה מור, עובר, סוכר, והוא לא נשמר בטור הרביעי כי רצה לחבר כולם יחד בסופם. ואולי הואכן דרך שירי הערבים אשר בדרכיהם הלך בכל השירים אף כי שירי קדש הםוכולם סודות ורמזים ולא בא עוד מהם בגבולינו. וכן אלה הבתיםאחריהם. ↩ ומה תתפלא אחי? על בני דורות ראשונים בארצות הקדםהמספרים שמועות כאלה לך נא עמי ארץ צרפת ראש חכמת תבל. ואקחך עיר ליאוןהמעטירה אשר גם שם הוגד לי שמועה כזה וגדול מזה. עש“ק פ' שופטים התרכ”דלעת ערב באתי ליאונה ושבתי בה יום השבת וספרו לי זקני העיר (בדברי עלחכמי ליאון בימים מלפנים וגלותה ושלותה היום) אשר מצד השני מהעיר מעברהנהר סאנא יש רחוב אחת נקראת רחוב היהודים ועדיין נמצא על הקירות ועלהשערים אותיות עבריות בלשון הק‘. להגדתם זאת מלאו מתני כוסף וחשק לרוץקל מהרה לראות הדבר הגדול יקר וקדוש הזה בעיני (ואם הם לא התפעלו מזה) כי עכ“פ הוא ישן נושן כשבע מאות שנה. בידענו שגלות ליאון היה בערךדתתקנ”ו. וביקשתי איש להראני הרחוב הקדוש לי הזה ואתבונן על המראההגדול הכתב והמכתב אשר לא ישקל בדולח מחירם ולא מצאתי והייתי להם לצחוקכי לא יבינו; עד שהחזן השני אחר העתרת הפצרות הלך עמי לחנות גוי מכירוובקשו שיכתוב לי בצרפת שם הרחוב ודרך הגשר. והלכתי לדרוש בזה וקרוב הואעברתי גשר הנהר ובאתי בקצה העיר לרגלי ההר ושם רחוב נקרא כן ונכתב בצדיהרחוב כמנהג (rue de swife) והרחוב חדש ובניניםעתיקים אין כי לא יעמדו שם ימים רבים כאלה. ואפי’ אות אחת בעברי לאראיתי ולא מצאתי אחרי עברי הרחוב חמשה פעמים הנה והנה. וכשחזרתי ואמרתילהם אין כל ואין כתב אמרו גם הם עיניהם לא ראו כי המה חדשים נתישבו פהרק יודעים מפי השמועה. אח"כ ראיתי בהרבה עירות בצרפת רחובות שנקראו כן. כי באמת לפנים קודם השמדות הידועות ישבו היהודים ברחובות האלה לבדםכמנהגם אז. ↩ והנה אם יש רגלים לקבלתם זאת לבי אומר לי שהם משבטשמעון כי כתוב (דבהי“א ד' מ”ב) אלה הבאים (משבט יהודה) בשמות נשיאיםוגו‘ וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא וימצאו מרעה שמן וגו’ בימי חזקיהומלך יהודה וגו‘ ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים וגו’ ויכו אתשארית הפליטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה. וזאת היתה בימי חזקיה המלךכמאה ועשר שנים לפני גלות ירושלים כעשרים שנה אחרי גלות שומרון. והם לאגלו עם עשרת השבטים כי נחלת שמעון היתה בתוך יהודה ובנימין. (בימי המלךהחסיד חזקיהו עוד היתה התורה והמצוה נפרץ בישראל והחזיקו בה בכל עוזככתוב על ספרי הנביאים ובדחז"ל שהיו דור דעה ואלה שיצאו אז לשאר ארצותתורת ה' היתה אתם ורוח יראתו לא נמר מהם ואחזוה בתוכם עד היום הזה) הנההעיד עליהם עזרא הסופר כהן הראש כותב דבה“י אלה שבימיו עוד ישבו שםוידוע לכל יודע בגלילות הארץ שארץ תימן הזאת היא אצל הר שעיר וארץ אדוםאצל הים סוף ארץ הרים וגבעות וסיני ופארן ותימן הם שכנים מקרא מלאבירמי' מ”ט “לכן שמעו עצת ה‘ אשר יעץ אל אדם ומחשבותיו אשר חשב אליושבי תימן וגו’ ביום סוף נשמע קולם” ובנבואת עובדי‘ שוכני בחגוי סלעוגו’ ותבונה מהר עשו וחתו גבוריך תימן וגו‘ ועלו מושיעים בהר ציוןלשפוט את הר עשו“ (ע“ש בפי' הרדי”א) ובזאת הברכה ”ה’ מסיני בא וזרחמשעיר למו הופיע מהר פארן“ וסמכנו לנבואת חבקוק ”אלוק מתימן יבא וקדושמהר פארן“ וזה שמה עד היום בכל הלשונות תימן יאמאן ולמעלה בנידאהודעתיך שבארץ ההיא חאגאג אצל תימן ישבו בהם לפנים משבטי ישראל רביםונביא הישמעאלים הכריתם והבריחם משם על כן לא רחוק לאמר שהרבה מבנייהודה ובנימין ושמעון שברחו מחרב הכשדים (גם לעמון) באו אל אחיהם אלהבדרך הזה הקרובה ונספחו עמהם והתנחלו בתוכם עוד להלאה וגם בזמן בית שניידענו מהיוסיפון שהיו יהודים רבים וגבורים בארץ הזאת אשר יושבי ירושליםבמלחמותיהם קוו עליהם לעשרה על כן לא נוכל לדחות קבלתם זאת שתוכל להיותנאמנה כולה או מקצתה [והנה בהיותי חורף תרכ”ה בפאריז הראני ידי“נ החכםהמפורסם מוהר”ש זאקס נ“י בבכה”ע תקפ“ד מאמר ארוך מהרה”ג החוקר רש“לרפאפארט ני‘ אשר העיר ודבר ובחכמתו וחקירתו על אדות יהודי חבר וזכר גםמשבט שמעון שכתבתי בזה. והנה רוב חקירותיו שמה נוסדו על יסוד נופלמספורים שונים וזרים ומסעות ר’ בנימין אשר כבר כתבתי שאין להם שורשוענף ולמה זה הבל איגע לבלות זמן וניר לסתור ולבנות ומאשר ידעתי ברורכבר כתבתי למעלה בנידא] ובמד”ר פ‘ נשא י“ג ”עורי צפון כו’ רוח הדרוםאומרת אני מביא גלות תימן וגלות להגרה (הגרי) וכל הדרום ורוח צפוןאומרת אני מביא גלות צפון כו‘ לקיים מה שנאמ’ אומר לצפון חני ולתימן אלתכלאי, הנה גלות הגרי הם הערב בני הגר אשר במדינת חאגאג סביב מיכה ששםהבאר לחי רואי והם מהגראים שבדהי"א וגלות תימן והדרום הם אלה בני תימןעד היום. ↩ כשר ידעתם שעיר צנעא הוא אוזל שבמקרא. ↩ והדורם שבמקרא הוא עיר דמאר יומים דרומית לצנעא כאשר תרגם הרס“ג ז”ל. ↩ קודם פסח גלו. ↩ כראותי המנהג הבנתי מליצת הנביא (ישעיה כ“ב כ”ב) ונתתי מפתח בית דוד על שכמו וגו' שהוא אות לנגיד על האוצרות. ↩ ובזה הבנתי המשנה (כלים פי"ד ח') מפתח של ארכובהשנשבר מתוך ארכובתו טהור ר“י מטמא שהוא פותח בו מבפנים ושל גם שנשברמתוך נומו טהור. היו בו חפין ונקבין טמא נטלו חפץ טמא מפני נקבין כו'. ועיין שם בפיירש הרב ותוספות יום טוב וקשה להבין. ובראותינו המנעולוהמפתח בעינינו נבין מהרה שיש מאלה המפתחות עשויות כמו גם (שהוא כמו כףפשוטה) ומהם ששתי הצלעות נכפלות והכפפות זע”ז ע“י מסמר המדבקן וברצותולפתוח מבחוץ פושט צלע מחברתה ונפשט הגם (כף) ומכניס צלע האחת אשר בההמסמרים בחלל כף המנעול וצלע השנית בידו למושכו מחלל הקיר כמ' וכשהמפתחעל כתפו או בחגורתו נופל שתי הצלעות זע”ז והוא מפתח של ארכובה. שפעמיםפושט ופעמים כופל כארכובת בע“ח. ולפיכך כשנשבר צלע האחת שבידו מטמא ר”ישעדיין ראוי למלאכתו לפתוח בו כשבע“הב עומד בפנים כי גם בתחלה לפעמיםהיה מכופל ונראה כצלע אחת ות”ק מטמא שאינו עושה עוד מעין מלאכתוהראשונה לפתוח בו גם מבחוץ. אבל העשוי כמין גם ואינו נכפל לעולם ותמידהיא בעלת שתי צלעות ונשבר מתוך גמו (כצ"ל לא גומו) בזה אפילו ר"י מטהרשאינו עוד כלי למעשהו. ↩ אשר מזה והגבלים (מלכים א‘ ה’ י"ח) יושבי ההרים וכן זקני גבל (יחזקאל כ"ז ט'). ↩ “מכ” לאחר מו: כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩ “מד” כך במקור – הערת פב"י. ↩ מלשון שלחיך פרדס. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42865	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q467529", "authors": "יעקב ספיר", "filepath_pby": "/p43/m42865", "genre": "עיון", "original_language": "", "pby_id": 42865, "source_edition": "קרית גת: ערוץ להסברת ערכים בתקשורת", "title": "אבן ספיר", "translator_uris": "", "translators": "" }
אליעזר בן־יהודה דרך ארוכה וזרועה קוצים וברקנים עבר אליעזר בן־יהודה, מחיההלשון העברית בדורנו, משחר ילדותו עד התבגרותו. מן ה“חדר” המסורתי שבעיירההקטנה לישקי (פלך ווילנא) נכנס לישיבת סולוצק במלאת לו שלש־עשרה שנה, אחרכך עבר לבית־ספר ריאלי בדווינסק, והתחנה האחרונה להשכלתו היא הפאקולטהלרפואה בפאריס. מן התנועה המהפכנית וההתבוללות התקרב לתנועה הלאומיתולתרבות העברית בהשפעת “השחר” של פרץ סמולנסקין, אשר הופיע בווינה בשנותתרכ“ט–תרמ”ה. בירחון זה, פירסם בניסן תרל“ט הצעיר אליעזר יצחק פרלמן אתמאמרו הראשון, “שאלה נכבדה”' וחתם את שמו “אליעזר בן־יהודה”, ומאז נקבע שמוהעברי לתמיד. במאמרו הראשון הרחיב את הדבור על תחית עם ישראל ולשונו בארצו. גם ביתר המאמרים שפירסם אחר־כך ב”השחר" המשיך לפתח את הרעיונות בדברמשאת־נפשו זו. באחד המאמרים ההם כתב לאמור: “חטא חטאו אבותינו, בהחליפם את שפתנו בשפות זרות, אך בגללדמם ודם בניהם תסלח להם חטאתם זאת. ואנחנו במה נצטדק? התאריך שפתנווספרותנו ימים, אם לא נשימה בפי צאצאינו, אם לא נרחיבה, אם לא נעשנה לשפהמדוברת?”… ועוד כתב על הצורך בהחיאת הלשון העברית: “והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכללכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ, ואםרבים מאתנו ישליכו שפת עבר אחרי גום, ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קראעברית, במי האשם?”, וא. בן-יהודה מסיים את מאמרו במלים הבאות: “אם עשה נעשה את הדבר הזה ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרהתצמח. ארץ-ישראל תהיה המרכז לעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחוץ-לארץ ידעו כי “עמם” בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה. גם השפה תעשה חיל, סופרים רביםיולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאמנותבידם כספרות כל עם ועם, ואך אז תחדש ספרותנו נעוריה. יען סופריה לא אךמאהבה יעבדוה, כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתוב בשעה שאינה לאיום ולא לילה, כאשר יעשו עתה כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יעןסופרינו עתה לא ראו ברכה בעמל ידיהם; וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פריותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם, בזאת תשועת כל העם ואושרלאומנתו!”… כן הבין בן-יהודה במאמריו את השקפתו, שבלא תקוות הגאולההמדינית אין כל תקווה לקיומה של האומה היהודית. שאלת תחיתן של הלשון העבריתוהתרבות העברית תפסו אצלו מקום נכבד מאד, והוא כתב בראשית הרעיון הלאומי: “ודאי באין גאולה לאומה, אין צורך בלשון, אך מאידך גיסא: בלא רעיון הגאולההמדינית תשאר העברית לשון מתה, כיוונית ורומית”… במאמרו “ועוד מוסר לא לקחנו!” שנתפרסם בחוברת “השחר” מתמוז תרל"ט, כתב כך: “יש אחרית להעם הזה בארצו! תקוה טובה נשקפת לו שמה! רקבהארץ הזאת ערש העם בילדותו, רק בהארץ הזאת, אשר בה השתלמה תכונת רוחוומזגו רק בארץ אשר כל מדרך כף רגל, כל אבן, כל הר, כל בקעה יזכירוהו אשרוואידו בימים עברו, רק בארץ הזאת תגלה רוח העברים, רק בארץ הזאת, תחת תכלתהשמים, בחיק הטבע בכל הודה והדרה, יתמכר העם הזה אשר חנן בכשרונות נפלאים, לעשות גדולות בכל גבולות מפעלי האדם, ובהרבותו את עשרו ואשרו הפרטי ירבהבזה גם עשר ואשר האנושות בכלל. יש אחרית להעם הזה בארצו! כנטע רך שתול בקרןבן שמן עלי יבלי מים אם יסח ממקומו למקום אין מים בו, למקום אשר השמש לאתשלח קויה שמה להנטע חום וחיים, הלא חלף יחלוף ליחו, הלא שחר ישחר גזעו, הלא נבל יבול עליהו בלי כח יכוף ראשו, אך אם רק עוד לא יבש שרשו, אם עוד לאנחר תוכו, הלא בהריחו מים, בהנטעו עוד הפעם באדמתו, מה ייף ויגדל הנטע, מהתארכנה נטישותיו, מה תרבינה סעפותיו, מה ישמח את העין, מה ירהיב את הלב ומהיענג את החוסה בצל ענפיו!”… הרגשתו הלאומית העזה, זו שהשפיעה על רבבות מבני הנוערהעברי, באה לידי בטוי נמרץ בדבריו של בן־יהודה על “קשת טיטוס” ברומא (מצבהשהוצבה לזכר הנצחון על יהודה). דברים אלה השפיעו בלי ספק על צעירי ישראלבתפוצות ובארץ, במסרם את נפשם על הגנת כבוד ישראל: “אם כן, זו לא בדותה, זו לא אגדה. זה מעשה שהיה! אמנם, היההיו יהודים גבורים, שנלחמו בגבורת נפש בעד חרותם הלאומית והמדינית, ובגבורתם ואומץ לבם והשלכת נפשם מנגד עמדו ימים ושנים בפני חילם הגדולוהעצום של כובשי הארצות ומכניעי כל העמים והכריחום לאמץ את כל כוחותיהםולהוציא להרג מבחירי גבוריהם הם! ועל כל זה מעידים לא יהודים בעצמם. ולאאפילו היהודי הבוגד, שסוף סוף בכל זאת לא נוכל לחשדו כי רצה לפאר את גבורתבני עמו למען יאצל מזיו כבודם גם עליו. על כל זה מעידים הכובשים הרומאים, הם בעצמם, ולא באומר ודברים אלא במצבת זכרון שהנצחון אשר נצחו סוף סוף עלהעם הקטן, מצבת נצח, שאבן מקיר תזעק ותכריז את גבורת היהודים!”… והלאה: “הנה שני הזכרונות הגדולים שלנו. על אדמת האבות, כותל המערבי, עדות חיה ממשית, כי היינו אומה בארץ שהיתה שלה. ופה על אדמתהמנצחים, קשת טיטוס, עדות לגבורת גבורינו להגן על חרות האדמה!!!” ואליעזר בן־יהודה סיים את מאמרו הנ"ל בשורות הבאות: “ומעולם עוד לא חשתי כל כך, כמו ברגעים האלה, כי עוד לא אבדה תקותנו! בניאומה שהגאים בכל כובשי ארצות הקימו מצבת זכרון כזו לגבורת גבוריה, ואתהמנצח עליה קראו אלוה – בני אומה כזאת אינם יכולים להתיאש מתקוה לחיות חייאומה בכבוד ותפארת. קשת טיטוס זו, המכרזת את גבורת גבורינו, היא קוראתאלינו קול גדול. עוד לא אבדה תקותכם!” ומה שהצעיר א. בן-יהודה תבע מאחרים, תבע בראש וראשונהמעצמו ומבני משפחתו. עוד לפני עלות הביל“ויים אנו מוצאים בירושלים אתאליעזר בן־יהודה, עם בת זוגו דבורה, שהגיעו לארץ בשמיני־עצרת תרמ”ב. ועודבדרך לארץ־ישראל התחיל ללמדה עברית, כדי להכינה לקראת תפקידה הגדול – להיותהאם העברית הראשונה בארץ העברים. והילד הראשון שלהם, בן־ציון (אחר כך בחרלו בעצמו את השם “איתמר”), שנולד בירושלים בט“ו באב תרמ”ה, היה אז הראשוןוהיחידי באותו זמן, אשר שמע בביתו מיום הוולדו את צלילי הלשון העברית בלבד, כי אביו לא הרשה להשמיע שום לשון אחרת בפני הילד. ובגלל זה לא יכול הילדלהדבר ולשחק עם יתר הילדים. כשהידידים והמכרים הזהירו את בן-יהודה שבגללבידוד הילד בלשון העברית יהיה מטומטם ולא יתפתח, השיב מתוך קנאות: “כדאיתהיא הלשון העברית לאבד למענה את הכשרונות של בני הבכור”… שאיפתו היתה לראות את תחית האומה, תחית הרוח, תחית הלשוןותחית הארץ משולבות זו בזו וממוזגות למזיגת נאה ושלימה. אמרתו השנונה היתה: “דבר עברית והבראת”. לשם הגשמת שאיפותיו יסד סמוך לבואו ארצה – יחד עם הסופריחיאל מיכל פינס – חברה בשם “תחית ישראל”, שביסודה הונחו חמשה עיקרים: א. עבודת האדמה ורבוי הישוב; ב. תחית הלשון העברית בדבור ובכתב; ג. חנוך הנוערהעברי; ד. מלחמה בחלוקה של הישוב הישן; ה. תחית המדע העברי והספרותהעברית. איש־מלחמה היה אליעזר בן-יהודה מנעוריו. עוד בלמדובפאקולטה לרפואה בפאריס, הושפע הרבה מן ההתעוררות הלאומית של עמי הבאלקאןלהשתחרר משעבודה של תורכיה. וכבר אז החל לחשוב על תחית עם ישראל ולשונובארץ האבות. עם בואו לירושלים, עזר במערכת העתון “חבצלת”, שיצא אזבעריכתו של י. ד. פרומקין. כעבור זמן קצר הוזמן על־ידי נסים בכר להורותבבית הספר של כל ישראל חברים (אליאנס) בירושלים, ואז היה א. בן-יהודה המורההראשון לעברית לפי השיטה “עברית בעברית”. מצבו החמרי היה ירוד מאד, כיהכנסתו משתי העבודות יחד היתה כ־80 פראנק לחודש. ואף על מצוקתו החמרית ובריאותו הרופפת היה א. בן-יהודהאמיץ לב, תקיף בדעתו ואיש מלחמה. הוא נלחם בחרוף נפש בקנאי ירושליםהחלוקנית מן הימים ההם, ובו בזמן השתתף באופן פעיל בכמה מוסדות תרבות, כתבעל החקלאות, על החנוך, על הספרות לגדולים ולקטנים ועוד. בשנת תר“ס יסד יחד עם דוד ילין, ד”ר א. מ. מזיא וא. לונץ את “ועד הלשון”, והיה נשיאו עד יום מותו. בשנת תרס"ג הלשינו עליו אנשים מן הישוב הישן, שהוא קוראכביכול למרוד במלכות השולטן. הוא נאסר ונשפט לשנה תמימה. אך בהשתדלותהבארון בנימין רוטשילד שוחרר לאחר זמן קצר. בן־יהודה היה שוקד על עבודתו הספרותית והמדעית יומם ולילהולא פחות מי“ז שעות בכל יממה, והוא קיים את הכתוב: “והגית בו יומם ולילה”. שקד בהתמדה ללא הפוגות על הספרות הישנה והחדשה, כתב מאמרים רבים לשאלותהזמן והיה עורך, מו”ל וסופר ראשי בעשרות עתונים, כגון: מבשרת ציון, הצבי, האור, השקפה, דברי עבודת האדמה, האכר היהודי, בית־הספר, העברי הקטן, עולםקטן ועוד ועוד. אגב, “עולם קטן” שיצא לאור בשנות תרנ“ג–תרנ”ד, היה העתוןהעברי הראשון לילדים. גולת־הכותרת של עבודתו המדעית היתה “מלון הלשון העבריתהישנה והחדשה”, שסיים אותו בכתב-יד, והושלם לאחר מותו על-ידי בלשנים אחרים. תחילה חשב רק על מלון מצומצם שימושי, ואילו במרוצת הזמן הרחיב את המסגרת, ובעבודה שקדנית במשך עשרות שנים ובבקיאותו המקיפה במכמני הלשון העברית לכלתקופותיה וכל סוגיה יצר את המלון הזה המקיף והיסודי. ותודות למלון זה נודעוטיבה ועשרה של הלשון העברית החדשה והחיה. אליעזר בן-יהודה הצליח ליצור שורהארוכה של מונחים חדשים. אשר התאזרחו בדבור ובספרות, ואין רבים יודעים עודכי יצירות־דורנו הן המלים האלו. ארבעים וארבע שנים עמד במערכת העתונות, הבלשנות והספרות, ועל אף הרדיפות וההחרמות מצד קנאי ירושלים מקבלי החלוקה וגם מחוגים אחרים, לא נרתע לאחור והמשיך את מאבקו הקשה בראש מורם ובגאוה לאומית, מתוך הכרהעמוקה שהוא ממלא את חובתו לעמו ולארצו. זכורני כשעליתי לרגל מיפו ירושלימה בחבורה בת ארבעים אישמבני העליה השניה, בחול המועד פסח תרס"ז, ובאחד הערבים בקרנו בבית אליעזרבן־יהודה במעונו. מצאנו אותו כשהוא יושב על יד שלחן העבודה. כולו שקוע בתוךעריכות ספרים וכרכים גדולים, אשר היו מונחים על שולחן הכתיבה ועל הרצפה. הוא דפדף פה ושם. הציץ בעשרות ספרים, סימן בדפים ורשם רשימות על גבירשימות. לכתחילה לא הרגיש באורחים, ורק חמדה רעיתו, אשר עמדה בקרבתו, קיבלהאת הבאים בסבר פנים יפות, ולאחר כמה רגעים קם א. בן־יהודה ממושבו והושיט אתידו למבקרים, שעמדו על רגליהם מחוסר כסאות לישיבה באותו חדר. הסתכלתי בפני הבלשן והסופר, שיצאו לו מוניטין בכלרחבי־תבל, העיפותי עין על חדרו של היוצר הגדול. הוא היה גוץ, רזה וצנום, חלש בגופו, ורק עיניו החולמות והעמוקות נוצצו והבריקו מבין הגבות. רוחוהלוהטת והפועמת התגברה על כל מיחושיו הגופניים ונתנה לו עוז ואומץ להכשיראת עבודתו הגדולה ולהתקין את לשוננו העברית לצרכי עם קם לתחיה ובונה מדינהויוצר בכל ענפי החיים בחומר וברוח. ואכן לא לשוא היה עמלו, ועלינו לזכור לברכה אותו ואת אשר פעל ויצר למעננו. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42866	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42866", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42866, "source_edition": "מסדה", "title": "אליעזר בן־יהודה", "translator_uris": "", "translators": "" }
איתמר בן אב"י איתמר בן אבי ב.jpg א רבות שמעתי, בעודני בגולה, על הילד העברי הראשון, בנוהבכור של אליעזר בן-יהודה, בין השאר סיפרו מעשה שעד היום לא הצלחתי לברר אםהיה זה אמנם מעשה־שהיה או אגדה בלבד: התינוק בן־ציון (אחר כך: איתמר) עקצועקרב והתחיל צועק מרה ומתיפח מרוב כאב, ואם התינוק דבורה קראה לעזרה אתאליעזר בעלה. אולם האב, שהיה שקוע אותה שעה בעבודתו בתוך ערימות ספריםועתונים, לא חש לעזרת התינוק המתיפח כאילו לא שמע את קריאת אמו, כיון שהאםהצעירה לא שלטה עדיין כראוי בדבור העברי, ומרוב בהלה פלטה מפיה כמה מלים לאבעברית. בן-יהודה דרש במפגיע מאשתו קודם־כל לדבר אך ורק עבריתושנית לדייק בלשון העברית. ואף במקרה זה חש לעזרת התינוק רק לאחר שהאםהסבירה לו את חפצה בעברית כהלכה. ספור־מעשה זה אופייני מאוד לאגדות שעיטרואת בן־יהודה מחיה הלשון העברית, ואת בנו, הילד העברי הראשון, שהיה מעין “ילד פלא” ובעברו ברחובות ירושלים היו מורים עליו באצבע. הילד איתמר גודל וחונך בבית הוריו, שהיה “הבית העברי הראשון”, אשר שימש מופת ודוגמה לכל דור התחיה העברית. הכרתיו, את איתמר בן-אב"י (ראשי תיבות: א’ליעזרב’ן־י’הודה) עוד בשחר נעוריו. עלם צעיר ויפה-תואר, בעל קומה זקופה, שופעחייו ותנועה, עינים מביעות אומץ ותקיפות. בהיותו כבן שלש-עשרה, שלח כבר ידו בעט וכתב שירים וספורים, וגם פירסם דבריו הראשונים בדפוס בעתוני המשפחה (הצבי, האור והשקפה), שיצאולאור אז בירושלים. ועל כשרונותיו תעיד העובדה, שבהיותו בן שבע־עשרה, בתרס“ג, זכה בעד אחד מספוריו בציון ספרותי מטעם מערכת העתון היומי “הצופה”, שיצא בוורשה בעריכת הסופר א. לודויפול (בפרס זה זכה אז הסופר י. ד. ברקוביץ. שופטי הפרס היו: א. ל. לוינסקי, י. ל. פרץ וי. קלוזנר). את השכלתוהראשונה קיבל איתמר בבית הוריו בירושלים, ואחר כך למד בבית־המדרש למוריםבפאריס. ובשנות 1904–1908 למד באוניברסיטה בברלין. גם בשבתו עלספסל־הלמודים בין כתלי האוניברסיטה, הקדיש הרבה מזמנו לכתיבה בעתונים. מפרקלפרק היה מפרסם את רשמיו מברלין, ששימשה אז מרכז תרבותי חשוב לרבים מצעיריישראל. בבקרו בפעם הראשונה כעתונאי בקונגרס הציוני השביעי שנתקיים בבאזלבשנת 1905, נתרשם מאד משני המנהיגים הרצל1 ונורדאו, ואת רשמיו מישיבות הקונגרס רשם בשורות מאמריםב”השקפה". בימים ההם היה חותם על מאמריו בשמות שונים: בן־ציוןבן־יהודה, ב. י., ב“צ בן-יהודה, בן אב”י החולם, בן־אב“י, ועוד. במשך הזמןקיצר את שמו, ובמקום בן־ציון בן-יהודה בן־אב”י, קרא את עצמו, “איתמרבן־אב”י". מאמריו היו שופעים התלהבות והתפעלות, רחשי־לב וחזון לעתידלבוא. סגנונו היה מקורי ומלא ניבים ומבטאים, שהוא הראשון השתמש בהם בכתבובדבור. לשם הדגמת דרך כתיבתו המיוחדת, אביא כמה קטעים מאחתברשימותיו, שנתפרסמה ב“השקפה” מי“ד אדר אלף ותתל”ג לחורבן (תרס"ב). שםהרשימה “ברקים”, והחותם עליה “החולם – בן־אב”י": “אני חולם… גן עדן בארץ… נחלים חלב זך; ימים – שמןתכלת, הרים – זהב ירקרק, ואדמה – דבש תמידי, מתוק ומשביע, ומחלים… מאהוחמשים אלף היהודים, השוכנים בסוריה, יחד התחברו והתאגדו. שכחו קטטות, עזבוריב ורכילות, קנאה ואיבה; אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים חלשים וסחופים, אין מערבים, אין תימנים, אין גורז’ים, אין בוכרים. יש יהודים – עברים, ישראלים! יש מדברי עברית. עובדים, פועלים, סוחרים, מדפיסים, עורכים, קונים, עברים, עברים, הכל עברים, ורעוּת וידידות ביניהם ובין הערבים, וזה לזהיניעו ראש אחוה ורצון”… בהמשך דבריו כותב בן-אבי: "ובהעדר כל סבה של פירוד הדעות, מיד נוסדים בארץ בתי־ספרלאומיים, מופתיים על־פי כל תביעות הקדמה והמדע, בתי־ספרים מתכוננים בכלפנה, עתונים נערכים למאות, והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: תקוה, אמונהבעתיד! והשפה העברית, עטורה נצחון, שגורה בכל פה אצל גדולים וקטנים, אצלאנשים ונשים, זקנים ונערים! גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה; ובתיאטרוניםקטנים, אך נאים יפיפים, ערוכים בטעם, יריע המון הטוב, קול תרועות גיל ושלוהפנימית, המשחקים הנודעים, יצלצלו עברית, יצלצלו, יצלצלו… והלאה: “הכל עובד מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים; בונה ומעמידהיכלים, בתי עשר, ארמנות מדע… מעשנות בתי חרושת יקיאו עשן, המעיר עלפעולה עצומה, צפירות ושריקות יבשרו התרבות, המסלות, ההתחברות עם יתרהעמים… אז יחלו לבוא, להשתפך בנמלים, כנופיות חדשות, מכילות בעורקיהם דםחדש ומלא עלומים ובמקום יללת היאוש, צעקות הבריחה, הניסה, הנה ישמעו קולהשמחה, הדי העליצות של ההולכים לקבל פני הבאים של העולים על החוף ודורשיםאדמת ישראל… ואני חולם וטס בחלומי הלאה”… בבקרו בגן-הילדים העברי הראשון בימי נעוריו הביע את רגשישמחתו והתפעלותו במאמרו, שנדפס ב“השקפה” מי“א ניסן תתל”ג (תרס"ב), בדבריםכאלה: “הם מדברים עברית, הם משחקים עברית… הם מתקוטטים ומתפלאים עברית.. והקטנים האלה אוהבים את גנם ומתגעגעים אחריו, אלה הקטנים יהיו גדולים ויהיועברים כי שפה נטועה בהם בילדות”… אחר כך ביקר במושבה רחובות, ואת רשמיו עליה פירסם ב“השקפה” מב' אייר תתל"ג: “ועברית תמידית אצל צעירים וצעירות, ילדים וילדות, ולפעמיםאצל באים בימים, רואים רק בכפר, ואולי רק ברחובות, רחובות עבריתהיא”… וב“השקפה” מיום ח' סיון א' תתל"ג הוא כותב: “לאחיולאחיותי. אם אקרא… התבואו? או אולי אשתוק… התתעוררו? הידעתם כי בארצייש הרים רבים מאד וביניהם בקעות צרות ונחמדות? קרוב לכל עיר יש כפריםציוריים, והבתים בנויים בלי רעפים בגגות. לרגלי הגבעות הזרועות טרשים, זורמים מעינות ומספרים נפלאים. ובמרום, במרום, מתוחים שמים זכים מעל לשלגילבנון ומימי תיכון, מעל לנקרות אדום וחול מדבר… וארצי זאת גם ארצכם. המרכז יהיה בירושלים, על הרים נשאים נשקפים אל ירדן וים-מלח. וזרם חשמלייחבר את חברינו בכל מקום שיהיו”… מעין מתגבר של השתפכות הנפש, של מליצה רמה ומתפרצת מלברגש, דברים היוצאים מן הלב. ואת כל הדברים האלה – יש לזכור – כתב עלם בן 16–17, שלא ראה ולא הרגיש שמים אחרים וארץ אחרת מחוץ לאלה של מולדותו האחתוהיחידה. וגם בהגיעו לשנות העמידה לא פגה התלהבותו ולא פחתה אהבתולארץ. איתמר בן-אבי חי מילדותו את הלשון העברית, לשון חיהוטבעית, לא לשון של ספרים. ובשעת הצורך יצר בעצמו את הדרוש לו באותו רגע – מלים, מונחים וצירופי-לשון, מהם שנשארו נחלתו בלבד ומהם (רובם) נקלטוונתאזרחו בחיים, בעתונות ובספרות. האם יעלה על דעת מישהו מאתנו, כי המלים שהוא משתמש בהן בכלשעה – יצירותיו של בן-אבי הן? הרי אחדות מהן: מברק, מכונית, אכזבה, בטאון, תקדים, מדינאי, עתונאי, סרט, להסריט ועוד ועוד. איש מקורי היה בן-אבי בכל הליכותיו ובעל תכונות נפשיותמיוחדות. דם צעיר תסס בעורקיו והיה בעל דמיון בעל הזיות. עוד לפני עשרותשנים חלם על צי עברי, על ימאות עברית, ספנות עברית ודיוג עברי. ובשורתמאמרים נלהבים (ב“האור” תרמ“ב–תרע”ג) פיתח את הרעיון על כיבוש הים ופנהבכרוזים נלהבים בכתב ובעל־פה, ואמר: “אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם. אנשי ים תנו לנו, את החיים עלינו לרכוש, את הים עלינו לעבד, ואותו עלינולאהוב. עלינו לאהוב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה. כמו שאוהבים אנואת השפה. וכמו שאוהבים אנו כולנו את העם. עלינו לאהוב את הים, יען גםעתידנו אנו, עתידנו הכלכלי עליו. עלינו ליצור מרכזי דיוג, כמו שיצרנו מרכזינטיעה וזריעה. עלינו להרבות בישובי־דייגים על שפת הים”… קשה להאמין. שדברים אלה נכתבו ארבעים־חמשים שנה לפני קום מדינת ישראל, לפני הצי הישראליהמסחרי, לפני תנועת “חבל ימי לישראל”. אכן איש־חזון היה האיש! הוא האמיןאמונה עמוקה, שעתידה ההתישבות העברית להתפשט לא רק על היבשה בלבד, אלא גםעל הים. בפתיחת הנמל העברי הראשון בתל־אביב במאי 1936, התרגש איתמרבן־אבי בראותו את התחלת הגשמת חלומו הנועז, ונאם שעה ארוכה מתוך אש נעוריםוהתלהבות עמוקה. אלפים ורבבות יהודים הצטופפו מסביבו והקשיבו בקשב רב לדבריהנואם הנלהב, שהקסים את כולם במשאו החוצב להבות אש. גם כנואם היה בן־אביבעל סגנון מקורי מיוחד וכשרון־דיבור מצודד. אמן הדבור היה. בכמה לשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, ערבית, ספרדית ועוד – היה מדברברהיטות ובחן ובפאתוס רב כל־כך, כאילו כל אחת מהן היתה שפת אמו. בנאמו פעםבלונדון במעמד אנגלים רמי־מעלה, הפליא את שומעיו באנגלית המבריקה שבפיו, והלורד נורטקליף “מלך העתונות”, שנוכח במעמד זה לא האמין בשום פנים, כילפניו יהודי יליד ירושלים ולא אנגלי מלידה ומבטן. ולא רק במנאמיו הצטיין, אלא בכתיבתו בלשונות שונות. פירסםמאות מאמרים בעתוני אנגליה (“טיימס”, “דיילי מייל”, ועוד), בעתונות צרפת (“פיגארו”, “אכו די פארי”, “ז’ורנאל” ועוד), וגם בעתוני איטליה. כתב שיריםוספורים גם באנגלית ובצרפתית. מספריו וקונטרסיו שפירסם בזמנים שונים בעברית: הקרב (רומאן) 1910; ברקים (שירים ורשימות) 1914; קולה של ירושלים, 1921; יהודהמיידית 1926; הכותל – כתלנו, 1929; מלון שמות חדשים ומחודשים 1932; כנעןארצנו, 1931; המושיעה (רומאן), 1932; סביב עולם בשנתים, 1934; קראון, 1935; הימה (בעניני הים) ועוד ועוד. כעתונאי היה בעל העזה רבה, ובבקרתו החריפה לפעמים לא היהנרתע גם אם היה צפוי לענשים ולרדיפות: בשנת 1910 הוציא בירושלים את “האור”, ובעד מאמרו החריף נגד ממשלת תורכיה נסגר העתון. בן־אבי לא נפל ברוחו, ולאחרהשתדלות עקשנית השיג בשנת 1912 רשיון להוציא שוב את העתון “הצבי”, שנסגרלפני שנים רבות. אף “הצבי” המחודש לא האריך ימים בגלל מאמר ראשי, שהעורךבן־אבי תקף בו את ממשלת רוסיה, ומתוך שהמו“ל האחראי היה נתין רוסי, היה הלהנאלץ להסתלק מן המו”לות, ו“הצבי” נסגר. לאחר זמן־מה חידש שוב את “האור”, שהוא בן־אבי עצמו, היה גם עורכו וגם מו"לו. בפרוץ מלחמת־העמים, באבגוסט 1914 יצא בן־אבי שוב במאמרחריף נגד ממשלת תורכיה, על הכנסה למלחמה והצטרפותה כבעלת ברית לגרמניהואוסטריה-הונגריה. ושוב נסגר העתון מטעם הרשות התורכית, והעורך והמו“ל הושבבבית האסורים. עם שחרורו, יצא בן־אבי לארצות־הברית. אף שם לא שקט רגע, אלאהמשיך לנאום ולכתוב על ארץ־ישראל ועתידה, על תחית הלשון העברית, על התרבותהעברית ועל יעודנו הלאומי. בגמר מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918, מיהרלחזור לארצו ולמולדתו, ואמר לחדש את עתונו “האור” בירושלים, אולם באותו זמןרכשו העסקנים הציונים מיוצאי רוסיה שלמה זלצמן וי. ל. גולדברג את העתון “חדשות הארץ”, שהתחיל מופיע בשנות המלחמה בקהיר, בעריכת ברוך בינה ( אחר כךפקיד גבוה של ממשלת המנדט בחיפה), והעבירו את העתון לירושלים. איתמר בן-אביהוזמן כסופר קבוע בעתון הזה. בגליון הראשון של העתון, שיצא ביוני 1919, השתתפו: א. מ. בורוכוב (ברכיהו), מרדכי בן הלל הכהן, זאב ז’בוטינסקי ומשהסמילנסקי. כן נתפרסמו בגליון זה מאמרו של אליעזר בן-יהודה “המבחן” ומאמרושל בן-אבי “למעמד המדיני בעולם”. כעבור זמן-מה הסתלק בן-אבי מ”חדשות הארץ" והתחיל מוציא עתון יומי חדש בשם “דואר היום” (עתון זה יצא בעריכתו בשנים 1919–1929). מסביב לעתון זה התרכזה בעיקר קבוצת עתונאים צעירים ילידי הארץ, שהיתה להם השקפה משותפת על עניני הישוב וההנהגה הציונית: א. אלמליח, אשרספיר, פרץ דגן, אלכסנדר אהרונסון, יצחק עבאדי ועוד. בן-אבי היה עתונאי בכלרמ“ח אבריו, והוא שהכניס למו”לות העתונית בארץ שכלולים חדשים (מכונת־דפוס, עתון הבוקר, וכו'), ובעקבותיו הלכו אחר כך גם עתונים אחרים. בעת ובעונה אחת עם “דואר היום” הוציאה חברת ההוצאה שבן-אבייסד – ואף עתונים אלה בעריכתו – עתון שבועי באנגלית בשם “פלישטין וויקלי”. עם זה היה מפרסם מאמרים על הארץ בעתונים החשובים של לונדון: “טיימס” ו“דיילי מייל”, ואף בעתוני פאריס: “פיגארו”, “אכו די פארי” ו“ז’ורנאל”. העזרתו הגיעה לידי כך, שהציע להחליף את האלף-בית העבריבכתב רומי, כדי לעשות את הלשון העברית ללשון “בינלאומית” שווה לכל נפש. בשנים 1929–1934 הוציא גם שני שבועונים בכתב רומי, ואף חיבר מלון עברי בכתברומי. ראוי לציין, כי עוד לפני עשרות שנים הציע לחלק אתארץ-ישראל לקנטונים יהודים וקנטונים ערביים, ואז יוכלו – לדעתו – שני העמיםהיושבים זה בצד זה, למצוא אינטרסים משותפים, כלכליים וגם מדיניים, כמותושבי הקנטונים בשוויץ החפשית והתרבותית. שנים רבות ניהל תעמולה רחבהלרעיון עצמאות מושבותינו וערינו העבריות בגבולות “השבטים הקדמונים”. עםפרסום הכרזת־בלפור בשנת 1917, יעץ איתמר בן־אבי (ב“מקביאן” הניו-יורקי), שלא נסתפק בהצהרה בלבד ולדרוש מינוי מיידי של סגן־נציב לעניני היהודים בא“י – מתוך “אזורותיהם העצמיים”. לאחר מאורעות־הדמים הראשונים, אשר פרצובירושלים בנובמבר 1920, פירסם א. בן-אבי ב”ניו-פלשטין“, עתונה הרשמי שלההסתדרות הציונית באמריקה, מאמר שבו סיכם את הקוים הכלליים ל”שאלתהקנטונים“, אשר הציע אז כפתרון מוחשי לבעיותינו המסובכות בא”י. בצד המאמרנתן גם מפה מיוחדת, אשר בה סימן את גבולות ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים ביחסם אלה לאלה לפי מצבנו בארץ בימים ההם. לאחר שנה פירסם ב“דוארהיום” כמה מאמרים, בלוית מפה מתוקנת ומורחבת, בשם “ערב ועבר”, אשר בהם נימקאת הנחיצות ההכרחית לספח ל“פלשתינה קנטונית” גם את חצי־האי סיני, כ“קנטוננו” הכי־גדול למאמצינו העתידים, עם תעלת סואץ בגבולנו הדרומי לצדמצרים – בהסכמתה המוקדמת של זו האחרונה, כמובן. הוא הרחיב את הדבור על נושאזה והשתדל להוכיח בראיות נאמנות ומופתים חותכים את צדקת הצעתו. בזמןהקונגרס הציוני הארבעה־עשר בבאזל, כתב א. בן־אבי בעתון “הצפירה” (עורכו היהאז י. הפטמן) שני מאמרים ראשיים בשם “העצמאות העברית”, ובהם חזר שוב עלהצעותיו הקודמות בענין ה“קנטונים” בא“י. בקיץ תרפ”ט, לפני פרוץ מאורעות אב, פירסם א. בן־אבי כמה מאמרים ב“דואר היום” וב“פלשטין וויקלי” על “פלשתיניות”, שחוללו אז סערה רבה בישוב העברי. רבים התנגדו אז להצעתו, ואילו א. בן־אבי לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה גם ב“התורן” הניו-יורקילטובת ה“קנטוניות”, לפי הדוגמה השווייצית. בהיותו באמריקה בזמן מלחמת העולם הראשונה, נבחר איתמרבן־אבי להיות בא־כח של ארץ־ישראל המשוחררת באסיפת ורסייל (צרפת), ביןבאי־כח שתים-עשרה האומות שקמו לתחיה. הפרופיסור מאסאריק, נשיאה הראשון שלהריפובליקה הצ’יכוסלובקית, כיבד מאד את בן־אבי. ואפילו מוסוליני התרשם מאדממנו בפגישתו הראשונה עם בן־אבי, עד שמפעם לפעם היה שולח לו… דרישות-שלוםמאיטליה. מפרק לפרק נשלח בן־אבי מטעם הקרנות הלאומיות לאמריקהוארצות אחרות לשם תעמולה רחבה לטובת הקרן הקיימת וקרן-היסוד. הוא ידע למלאאת השליחות הלאומית מתוך התמסרות מלאה וכשרון רב. כל נסיעותיו הוכתרובהצלחה גדולה, מפני שהופעתו המקורית כבן הארץ וכשרון־דבורו הרב הלהיבו אתהלבבות. בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים שנתכנס בפילדלפיה, כנציג עם ישראל, ועורר התענינות מרובה לשאיפותינו הלאומיות והמדיניות. בשנת 1918 היה מקשר בלונדון בין הערבים וההסתדרות הציונית, ובאותו זמן שימשמזכירו המדיני של ד"ר וייצמן. גם בתפקידים אלה, גילה איתמר בן-אבי כשרון רב וידיעה עמוקה, ורכש לו שם טוב. במשך כמה שנים עמד בראש הסתדרות “בני בנימין”, ובשנת 1928 היה ממיסדי “נתניה” בשרון הצפוני, וממיסדי “אבן יהודה” (על שם אביו א. בן-יהודה) בשרון (1932). כמה שנים עמד בראש הסתדרות הספרדים (אשתו לביתאבושדיד, היא מעדת הספרדים). בשבתו בתל-אביב יסד מועדון עברי-איטלקי, מתוךרצון ליצור יחסי קירבה ואחוה בין שני העמים הקדומים. כשמלאו לאיתמר בן אבי חמשים שנה, כתב עליו דוד ילין: “כוס הזמן עוברת על כולנו, וגם עד איתמרבן-אבי הגיעה, ואומרים כי הוא בן חמשים שנה. זה הצעיר הרענן העולמי, בעלהבלורית הנאה והיורדת לו על מצחו, והוא עובר בה באצבעותיו וזורקה אחורניתבשעת התלהבותו (ומתי אינו מתלהב?) זה הנואם הסוער המראה על עצמו בשעה שהואחפץ להראות, וביחוד לגבירות, מה באפשרותה של ארץ-ישראל לגדל – עומד כבר עלסף הזקנה?… איתמר הוא כסף-חי, היום תמצאוהו בקצה ארץ סין ומחר בעריאוסטרליה, היום הוא עורך עתון, ומחר הוא כותב כתבות מקצוי עולם. אך בכלמקום היותו, היינו בטוחים כי הוא מפיץ שם את רעיון התחיה, ונושא אתו אתארץ-ישראל ואת הלשון העברית”… ועל אף כשרונותיו הגדולים וסגולותיו הטובות נדחק איתמרבן-אבי בשנותיו האחרונות לקרן זוית, אלה שהכוח בידם לא ניצלו את הכוח התוססוהרענן של האיש שהזיקנה לא שלטה בו. הדבר דיכא את רוחו הסוערת ואת המיתלבו. מטבעו היה אדם גאה, ולא יכול היה להסתגל ליחס המעליב. בשנה הראשונהלמלחמת העולם השניה יצא לזמן-מה עם משפחתו לארצות-הברית. נכחתי במסיבת הפרידה, שנערכה על-ידי כמה ארגונים לכבודבן-אבי, קודם יציאתו לארצות-הברית. הנואמים באותה מסיבה קבלו, על אשר לאהעריכו כראוי כשרון ספרותי ומדיני כאיתמר בן-אבי. בנאום יפה ורב-תוכן השיב חתן המסיבה למברכיו ודיבר, כדרכותמיד, מתוך רגש עמוק ובהתלהבות רבה על עתידו של הישוב לאחר מלחמת העולםהשניה, כפי שראהו הוא בעיניו, והבטיח נאמנה לשוב לארץ בהקדם. הפעם לאנתקיים חזונו, והוא מת על אדמת נכר. בשנת תש"ג הועלו עצמותיו לירושליםעיר-מולדתו, ושם מצא (בי"ב אדר) את מנוחתו האחרונה. הרצל מת ב–1904, ולכן לא השתתף בקונגרס השביעי – הערת פב"י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42867	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42867", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42867, "source_edition": "מסדה", "title": "איתמר בן אב\"י", "translator_uris": "", "translators": "" }
יהושע ברזילי [איזנשטדט] 3.jpg בן שלש וחצי החל הילד יהושע אייזנשטאדט, שנולד בו' אלולתרט“ו בקלצק פלך מינסק (בארץ־ישראל שינה את שמו ל“ברזילי”) ללמוד בחדר, ובמלאת לו שש שנים החל ללמוד תלמוד. בגיל אחת־עשרה קרא כבר את “הקצווֹת” הנתיבות, ובאותו זמן קרא גם כמה פרקים מ”אשמת שומרון" לאברהם מאפו. את האהבה לציון ירש מאביו, שהיה ממרר בבכי בהזכירו את שםירושלים עיר הקודש. ובהשפעת החנוך בבית אביו, כתב עוד בילדותו כעין ספרשתכנו – התחדשות חיי ישראל בארץ־ישראל. במלאת לו שתים־עשרה שנה עבר עם אביו (אמו מתה עליו בהיותובן שבע) לווילנא, ירושלים דליטא. כאן למד הרבה – תורה והשכלה. אך בגיל 17 הוכרח לעבור למסחר. הוא עלה במהרה. עסק בקבלנות בבניני מסילת־ברזל, בעסקיבנק ורכש לו שם טוב בחוגים הכלכליים, ועל ידו התפרנסו מאות משפחות יהודיות. ואף־על־פי שהיה שקוע בראשו ורובו בענינים הכלכליים, מצא לו זמן לעסוק גםבעניני התנועה הלאומית, שנתעוררה אז בין יהודי רוסיה, ובפרט לקחו את לבוהסטודנטים העברים אשר הכריזו – בשנת תרמ“ב – על תנועת הביל”ויים, בסיסמה: ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה. אז בא מיפנה בחייו, והוא גמר אומר להקדיש את עצמו לתנועה של שיבת ציון. ומן המחשבה אל המעשה. בראשית תרמ"ז חיסל יהושע אייזנשטאדט את עסקיו הגדולים ברוסיה, והעתיק את מושבו לארץ־ישראל. מספרים, כי בשעה שרגליו דרכו בפעם הראשונה (כ“ב סיוןתרמ”ז) על חוף יפו, השתטח על האבנים המזוהמות ונשק אותן בתמימות ילדותית, ובראותו את הגמל הראשון המלוכלך, בסימטת הנמל, חיבקו בהתרגשות, לטפו, ונשקגם אותו, כאילו ראה לפניו פתאום מכר ומודע ישן מימי ספר בראשית. מיפו הלך למושבות, ראה את הביל"ויים בעבודתם הקשה, שמע מפיהם על יחס פקידות הבארון, ולבו התחמץ בקרבו. שבועות מספר לעלותו ארצה, יצא במכתב גלוי לעורך “הצבי” (גליון י“ט ר”ח מנחם-אב תרמ"ז), אליעזר בן-יהודה, ודיבר קשות עם העורך עלתמיכתו בפקידות הבארון. וכך כתב בין השאר: “כי למי הצדקה לשום עברים בני חורין עבדים לעבדים? האם מישמקבל עזרה מרעהו נמכר לו לצמיתות חלילה? לא כך תורת ישראל: כי לי בניישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים”… הוא מיחה נמרצות נגד חוקת הפקידות, אשר קבעה בתקנון שכלעולה חדש, או אורח, שבא מן החוץ לבלות במושבה אפילו זמן קצר, זקוק היהלרשיון מיוחד מאת הפקידות. אך בגלל הבקורת הגלויה נרדף יהושע איזנשטאדט עצמו עד חרמה על-ידי הפקידות. זו התיחסה אליו כאל מהפכן המסכן את חיי המושבה. הלוחם הצעיר לא נרתע. עברה שנה לשבתו בארץ, הוא התבונן סביבו. “לא לילד הזה התפללנו!” ובאחד הימים בשנת תרמ"ח הלך לרוסיה, אל אחד־העם, לפניוגילה כל אשר ראה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ומתח בקורת חריפה על המשטרהקיים בישוב החדש. אחד־העם הבין לרוחו הסוערת של האיש העומד לפניו. ולאחרימים מספר נימנו וגמרו ליסד אגודה קטנה. שנקראה בשם “בני משה”. המטרההעיקרית: להתמסר בכל לב ונפש לתחית רוח העם ולתחית הארץ. לאחר כשנה ומחצה חזר לארץ־ישראל ופתח ביפו סניף של “בני משה”. אותה שעה נפתח בארץ משרד הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, והמהנדס זאב טיומקין נתמנה למנהלו. יהושע אייזנשטאדט התקרב אל האיש בעלהמעוף הגדול. בעל־החלומות שבו הבין לרוחו הלוהטת של בעל הדמיונות הנועזים, ואליהם נתווסף גם יהושע חנקין בעל התכניות הפנטאסטיות לגאולת הארץ. בשנת תרנ"ג נתקבל י. אייזנשטאדט כמנהל הספריה “שערי־ציון”, ביפו, ולאחר זמן קצר שימש חבר ומזכיר הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, ושנים מספר – לאחר צאת טיומקין – מילא את מקומו של ראש הועד הפועל, אך ללאספוק לרוחו הסוערת. הוא שאף לגדולות ולהיקף רחב. לבסוף - התפטר. בימים ההם היו בארץ כחמש מאות פועלים עבריים, ואייזנשטאדטראה את סבלם הגדול ואת מצבם החמוּר. הוא לא נח ולא נרגע. הוא דרש במפגיעהתענינות בגורל הפועל העברי בארץ. לשם כך פירסם ב“המליץ” מאמר “לאלקים פתרונים”, ודיבר רתתעם באי־כח הבארון רוטשילד. הוא גם הציע התישבות חקלאית של פועלים בחלקותאדמה בנות שלשים דונאם כל אחת, דיבר על קרן הפועלים של עשרים אלף רובל. וכתב: “שימו נא לבכם אל אחיכם, המרטיבים בזיעת אפם את הארץ היחידה בתבל, אשר אך ורק בה תקות עמכם ותקותכם אתם”. אייזנשטאדט היה פעיל בכל הפעולות הישוביות שנעשו על־ידי “חובבי ציון”, ואחר כך על־ידי ההסתדרות הציונית. משנת תרנ“ד, ובמשך ארבעשנים ערך את המכתבים מארץ־ישראל, שהוציאה אגודת “בני משה”. מאז החל לקרואאת עצמו ברזילי. תוך עשרות שנים פירסם מאמרים רבים ב”המליץ", “הצפירה”, “הצופה”, “האור”, “הצבי”, “העולם”, “לוח אחיאסף”, לוחות “ירושלים” של לונץ, “העומר”, “השלוח”, “היקב”, “האוסם”, “יזרעאל” ועוד, והרבה לעזור להוצאת “קהלת”, “הוצאה לעם”. היה ממיסדי בית־הספר לבנות ביפו, בית־העם בירושלים, אירגן את מרכז בעלי המלאכה ביפו ובתל־אביב, אירגן מועדון לפועלים, ואפשרלומר בפה מלא, שלא היה בארץ שום מוסד ושום מפעל, אשר יהושע ברזילי לא לקחבו חלק. בשנת תרנ“ט נשלח מטעם יק”א לרוסיה, לשם הרחבת הישוב בחדרה. הוא נסע על חשבונו הפרטי והוציא את פרוטתו האחרונה על תעמולה בקרב יהודירוסיה. הוא תיכן תכניות חובקות עולם. בכל מקום בואו דיבר על פתיחת הבנקהלאומי שלנו בארץ־ישראל. ועוד בשנת 1893 חלם על גדוד עברי של חמש מאותצעירים מזוינים, אשר יעלו באחד הלילות על ירושלים ויכבשו אותה מידי הגדודהתורכי שחנה אז במגדל־דוד. שנים אחדות לפני הווסד הקרן הקיימת לישראל דיברנשגבות על הצורך ליצור קרן לגאולת הארץ. ובהיותו שקוע בחלומותיו ובתכניותיו, דאג פחות מכל לעניניוהפרטיים. זה מכבר ידע מחסור, אך כמעט שלא שם לב לצרותיו הוא. בסופו של דבר, לאחר שנפתח אפ"ק (בנק אנגלו-פלשתינה, שקדם ל“בנק לאומי לישראל”) – ולפיהצעת ברזילי פתח סניף בירושלים – נתמנה הוא כמנהל הסניף. עברו על יהושע ברזילי שנות עבודה שקטה בירושלים, אך יוםאחד רב ריב קשה בעניני הישוב והבנק, עם ז. ד. ליבונטין, מנהלו הראשי שלהבנק – ופוטר. פיטורים אלה הטילו סערה גדולה בישוב. בבית־העם בירושליםנערכת אסיפת מחאה. אליעזר בן-יהודה כתב ב“האור” מאמר גדול, ודרש מליבונטיןלהחזיר את ברזילי למשרתו. המפוטר עצמו כתב: “הבנק הוא קנין הכלל, ואניוליבונטין לא עבדנו איש אצל רעהו, כי אם במוסד הכספי של עם ישראל”. ברזילילא נפל ברוחו, גם כשמצבו החמרי הורע מאד לאחר הפיטורים מן הבנק, ברזיליהסתפק בקב חרובין, בלחם צר ומים לחץ, אבל על משאת נפשו ועל שאיפותיוהאידיאליות לא ויתר. בפגישותי אתו לא התאונן מעולם על גורלו הפרטי, ונושאשיחותיו היה תמיד על עם ישראל ועל ארץ-ישראל. הוא היה מדבר בחום וברגש עליעודנו המשיחי, על מדינת היהודים, על הגברת עבודתנו המעשית, על החנוך, התרבות והכלכלה ועוד ועוד. עם פרוץ מלחמת העמים באב תרע"ד, היה ברזילי כבר על סףהזקנה. למרות חולשתו הגופנית, התעורר בעל הדמיונות והחל לתכן תכניות עלניצול מצב המלחמה להקמת המדינה העברית בארץ־ישראל. הוא נזכר בפגישה ההיסטורית של הרצל עם הקיסר וילהלם עלאדמת מקוה־ישראל בנובמבר 1898. הקיסר הביע אז אהדה לתנועת הציונות, והבטיחלד"ר הרצל את עזרתו. אז החליט ברזילי ללכת לברלין (גרמניה היתה במלחמת העולםהראשונה בת־בריתה של תורכיה), ולהתיצב לפני הקיסר וילהלם לשם משא-ומתן עלהקמת מדינה יהודית. אולם בדרך חלה מחלה אנושה ומת בג’נבה בשנת תרע"ח, וכל תכניותיו וחלומותיו נקברו אתו יחד. באדר תרצ"ג הועלו עצמותיו לארץ-ישראל, והוא נקבר על הר הזיתים בירושלים. עירית תל־אניב זכרה את האיש, והנציחה את שמו בקראה את אחד מרחובותיה בשם “יהושע ברזילי”. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42868	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42868", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42868, "source_edition": "מסדה", "title": "יהושע ברזילי [איזנשטדט]", "translator_uris": "", "translators": "" }
יעקב כהן 4.jpg בתמוז תשי"א מלאו שבעים שנה לאחד מגדולי המשוררים העברים בדורנו – יעקב כהן. למן שיריו הראשונים, שנתפרסמו בעודו צעיר לימים, נתן יעקבכהן בטוי פיוטי נמרץ לחזון הגאולה, ושירתו זכת־הצלילים לוותה עשרות שנים אתתנועת התחיה הלאומית. כמה משיריו נעשו סיסמאות לדור העברי הלוחם, לגבוריישראל, לראשוני השומרים בא"י, למעפילים ולמורדים. עשירה ורבגונית יצירתו הפיוטית של יעקב כהן, אשר העניק לעםישראל בתקופה של יובל שנים ומעלה – מאז נתפרסם שירו הראשון “הגיון לזכריהודה המכבי” בראשית תר"ס (1899), בספר־השנה שנערך בידי נחום סוקולוב – ומעין־שירתו לא דלל גם בהגיעו לימי זקנה ושיבה. זוהי שירת האביב הנצחי, שהזמן והגיל ותמורות־העתים אינם פוגמים בה. יצירתו של יעקב כהן – יצירה פוריה, מתמדת, ססגונית בכלהסוגים והענפים של הספרות: שירים ליריים, בלדות, פואימות, מחזות שיריים (בהן הוא מן היחידים בסוג זה בשירה העברית), ספורים, אגדות, דברי הגות. ונוסף ליצירתו המקורית תירגם לעברית ממיטב שירת העולם, יצירות־מופתכ“פאוסט” לגיטה, ועוד. יעקב כהן נולד בסלוצק שברוסיה הלבנה. בי“ח תמוז תרמ”א (1881). מסלוצק עבר עם הוריו לגור בזגירז' (סמוכה ללודז). כאן עברו עליוימי ילדותו ונעוריו, כאן למד בבית־הספר העירוני הרוסי ושקד על לימודיםעבריים. בשנת 1903 נתקבל לאוניברסיטה בברן (שווייץ). תוך למודיו בבית־הספרהגבוה, נצטרף לאגודת הציונים האקדימאיים, ואולם עיקר פעולתו היה בשדההתרבות ותחית הדבור העברי. יחד עם עוד כמה סטודנטים ציונים ושוחרי־עברית (בהם: בן-ציון מוסינזון, חיים בוגרשוב, יעקב רבינוביץ ואחרים), יסד בברןבראשית תרס“ז את לשכת המרכז של “עבריה” להחיאת הלשון העברית, ועמדבראשה. “עבריה” היתה קשורה עם חוגים עבריים ברוסיה, ששיתפו עמה פעולה, כןכונסה בהאג שבהולאנד ועידה עולמית של “עבריה”. וכשנוסדה בשנת 1910 “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” היה יעקב כהן בין מיסדיה, ואף שימש כמזכירהועד המנהל בעיר שבה המשיך את למודיו. באוניברסיטה של ברן הוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה” על יסוד הדיסטרציה שלו (בגרמנית) “לבקורת מושגי הגיון”, שזכתה גם לשבח בכתבי-עת מקצועיים. בראשית 1916 הוזמן לכהן כמורה ראשי לספרות עברית בגימנסיה העברית שנוסדה בלודזמטעם “החברה ליסוד בתי-ספר תיכוניים עבריים בפולין”, וכן כמפקח כללי על שלשהגימנסיות העבריות של החברה הנ”ל. בקיץ 1918 הוזמן למוסקבה לעבוד ב“הוצאתשטיבל”, שנוסדה שם. אבל כעבור זמן קצר הוחרמו על-ידי ממשלת הבולשביקיםבתי-הדפוס העברים, והוצאות-הספרים העבריות על עורכיהן וסופריהן נאלצו, בגללהתנאים החדשים שנוצרו, לעזוב את מוסקבה. כהן חזר, עם ד. פרישמן העורך הראשישל הוצאת-שטיבל, לוורשה, ושם נתחדשה הוצאת שטיבל. בשנים 1919–1927 עבד יעקבכהן בהוצאה זו, וערך את חלק הספרות היפה ב“התקופה”, וכמעט כל מחלקת הספרותהיפה, מקור ותרגום, של ההוצאה. בשנים 1924–1927 כינן כמפקח על הלמודים העבריים בבית-הספרהתיכוניים הדו-לשוניים של “החברה ליסוד בתי-ספר תיכונים עבריים בפולין” בכלהמדינה. בשנים 1927–1933 שימש כמרצה לספרות העברית החדשה ולשירת ימי הביניםב“מכון לחכמה ישראל” בוורשה. בכל ימי שבתו בוורשה היה חבר לועד המרכזי שלההסתדרות לבתי-ספר עבריים “תרבות”, והשתתף בועידותיה ובמועצותיה. גם בתנועה הציונית לקח חלק ידוע, והיה זמן ידוע חבר לועדהמרכזי שבפולין. בשנת 1936 נתן ידו לז’בוטינסקי, עם ייסוד הצה“ר (הסתדרותהציונים הריביזיוֹניסטים), חתוך שראה בה לוחמת לציונות השלמה. אך עםהתבדלות הצה”ר מן ההסתדרות הציונית נצטרף למיעוט שתמך בהסתדרות הציוניתומוסדותיה. בהווסד קלוב-פא“ן (איגוד בין-לאומי ובין-לשוני שלפ’ייטנים, א’סאיסטים, נ’ובליסטים), נבחר יעקב כהן ליו”ר הסניף העברי שלהקלוב בפולין, ועמד בכהונה זו עד עזבו את המדינה. בשנת 1931 השתתף כהן ביסוד “הברית העברית העולמית”, בועידה שנתכנסה בברלין, ואף נבחר לחבר הועד הפועל של ה“ברית”. וכך אנו רואים את הפייטן עדין־הרגש וזך-הצלילים לא רק ספוןבהיכל־השירה, ואף לא רק כמחנך ומרביץ תורה, אלא כאיש־חברה ער ופעיל, המקדישהרבה מזמנו וממרצו לעסקי הצבור והעם, אינו קופא על יצירתו הפיוטית בלבד אלאלבו דופק עם הזמן. כך בשבתו בגולה, בארץ זו או אחרת, וכך בימי שבתובארץ־ישראל. למן שנת 1934 אנו רואים את יעקב כהן כאזרח הארץ, ואזרחתל־אביב. המרכז העיקרי לסופרי ישראל. את דירתו קבע ברחוב ביאליק, במרחק-מהמביתו של ביאליק, וכאן הוא ממשיך ביצירתו הברוכה והפוריה. בעליתו לארץ, נתחזק עוד יותר המרכז הספרותי העברי, לאחרשנתחסלו מעט-מעט כל מרכזי־הספרות העברים בארצות אירופה, ורוב הסופריםוהחכמים העברים עלו לארץ. יעקב כהן, שעלה לארץ בימי עמידה, הביא אתו עברעשיר ונסיון רב וזכויות עצומות, שהכניסוהו מיד למעגל הפעילות כעורך ומחנךסופרים, כעסקן. כיועץ, כמארגן, כבן־סמך בעניני לשון, וגם כאיש־חברה המעורבעם הבריות, כדובר, כנואם, כמרצה. בארץ ניסה לחדש את “התקופה”, שנפסקה בשעתה בוורשה, וערךשני כרכים נוספים (כ“ח וכ”ט). באותו זמן נוסד “מוסד ביאליק” על־ידי הסוכנותהיהודית, וכהן נבחר מטעם אגודת הסופרים לחבר הקורטוריום, ואחר כך ליו"רהמועצה הספרותית של המוסד. יחד עם פ. לחובר, ערך כהן את המאסף השנתי “כנסת” (לזכר ביאליק שמו"לו היה מוסד־ביאליק), וכן ערך ספרים שונים, מקור ותרגום, שיצאו לאור על־ידי המוסד. למן בואו לארץ לקח חלק פעיל בפעולות ועד־הלשון. שנבחר לחברבו, ומשנת תרצ"ז – לחבר הועד המרכזי שלו (עם הבחר “האקדמיה ללשון העברית” במקום ועד־הלשון, נבחר כהן לחבר האקדמיה). לאחר פטירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי (תש"ד), נבחר יעקב כהן במקומו לנשיא מרכז קלוב פא"ן העברי בארץ־ישראל. כהן הוא גם מן החברים הותיקים במיסדר בני־ברית (לשכת “שער ציון” בתל־אביב), וגם חבר במיסדר “הבונים החפשים” (לשכת “ברקאי”). חלק גדול משיריו הופיע בהוצאות שונות בשנת תרס“ג (אותה שנהיצא הקובץ הראשון של שיריו, בשני ספרים, בהוצאת “תושיה”, וורשה) ואילך. במלאת לו שבעים שנה, בתשי”א, החל ועד־יובל מיוחד שנתארגן למטרה זו מביןמוקירי המשורר, להוציא לאור את כתביו, שירה ופרוזה, בשנים־עשר כרכים (מלבדהיצירות – ובה גם אבטוביוגראפיה של המשורר – שנוצרו בינתים תוך כדי הוצאתהכתבים, שיצטרפו אף הם לכרכים אחדים). בשנת 1913 יצא לאור בהוצאת “מוריה”, אודיסה, כרך גדול שלשיריו “נעורים ונדודים”, בשנת 1928 יצא בוורשה כרך שני של שיריו “ביןהחרבות”; בשנת 1938 יצאו על־ידי הועד להוצאת כתביו שני כרכים מכתביוהמכונסים: א) “נעורים ונדודים” (מוטיבים אינדיבידואליים); ב) “בין החרבות” (מוטיבים לאומיים ועממיים). בין היצירות (יצירות אלו כונסו ב“כל כתבי”, הוצאת ועדהיובל), שנתפרסמו בשעתם בספרים מיוחדים ועשו רושם גדול על הקוראים העברים: “הקדושים”, ו“חזון התשבי” (וורשה, תר"ף); “חמש מגילות”, ו“ציון באזיקים” (תל־אביב, תשי"א); “פגישות” מחרוזת ספורי־אהבה (תל־אביב, תש"ב); “משליקדומים” ו“ספר אליפל” (תל-אביב, תש"ג); “מגילת אברהם ושרה” (תל-אביב, תש"ה); “ברכת בוקר”, שירי ילדים (תל-אביב, תש"ו). יעקב כהן כתב שורה של מחזות בשיר (הוא היה, כאמור, כמעט הראשון בין המשוררים בדורנו, שהחיה את צורת הפיוט הדראמאתי): “הנפילים”, “דוד מלך ישראל”, “הקדושים”, “ליד הפירמידות”, “לוז”, “לקראתהמשיח”, “שלמה המלך”, “קן הנשר”, “כוסו של אליהו”, “החרפה הגדולה”, “משפטחברים”, “טירופו של בן-אדם” ועוד. מתרגומי-המופת של יעקב כהן ראוי להזכיר את תרגומי “איפיגניה בטוריס”, “טסו” ו“פאוסט”. פרשה לעצמה היא יעקב כהן כעורך: בשת 1912 ערך את “העבריהחדש”, מאסף שהיה בשעתו חידוש בספרות העברית, תבע שנוי ערכין והכריז עלהשאיפות החדשות של התנועה העברית. בשנת 1917 ערך בוורשה את הקובץ “העוגן”, בשנת 1918 ערך, יד עם דוד פרישמן, את “התקופה”. בשנת 1928 ערך את הקבצים “סנה”. בארץ ערך שני כרכים מן “התקופה” המחודשת, ומשנת 1935 ערך את המדורלספרות יפה במאסף השנתי “כנסת”. ליעקב כהן הוענקו על יצירותיו כמה פרסים ספרותיים: בשנתתרצ“א הוענק לו הפרס לספרות של הקהילה היהודית בוורשה, על ספר-שיריוהמכונסים בכרך אחד. בשנת תרצ”ט הוענק לו פרס־ביאליק של עירית תל־אביב עליצירתו הספרותית, בהזדמנות הופעת חזיונו הפיוטי שלו “ליד הפירמידות”. בשנתתש“ז הוענק לו פרס ירושלים על-שם דוד ילין. בשנת תש”ח הוענק לו פרס ספרותישל לשכת “בני ברית” בתל-אביב על הספרים הראשונים מכתביו המכונסים. בשנתתש“ו הוענק לו פרס-טשרניחובסקי של תל-אביב על תרגום “פאוסט”. בשנת תשי”חהוענק לו פרס ישראל – פרס של משרד החנוך והתרבות – על כתביו בעשרהכרכים. ח. נ. ביאליק, אלוף משוררי הדור, כתב במאמרו “שירתנוהצעירה” (כסלו, תרס"ז) על יעקב כהן, לאחר שנתפרסמו שיריו הראשונים בשניספרים (הוצאת “תושיה”, וורשה, תרס"ז) – “הרך והמשוח, היפהפה והמעודן, הקלוהמרפרף, כולו משי ורוח בוקר, טיסתו כטיסת סנונית מלאה עקלקלות ומריוחן-חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ’בן-יחיד', מתעלס מתוך פנוק ובועט מרוביופי”… ופרופ' קלוזנר כינה את יעקב כהן בשם “זמירו של עולם”. אכן זקנותו של משוררנו הגדול לא ביישה את ילדותו, וגםבעברו את גיל השבעים ושערותיו הלבינו כשלג – עדיין הוא מתהלך בתוכנו “רךומשוח, יפהפה ומעודן, קל ומרפרף, מתחטא ומתעלס”, משורר אמתי בכלמהותו! את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42869	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42869", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42869, "source_edition": "מסדה", "title": "יעקב כהן", "translator_uris": "", "translators": "" }
באר'ל כצנלסון א באר’ל כצנלסון היה כידוע. איש-מפלגה מושבע, ושמו נעשה סמל ודגל למעמד חברתי מסויים, מראשית בואו לארץ – בשנת תרס"ט – ועד יומו האחרון. הוא היה ממניחי היסוד לתנועת הפועליםבארץ. אך בראש וראשונה היה יהודי מושרש בקניני עמו, ותחית העם וביסוסו קדמואצלו לכל השאיפות האידיאליות להן הקדיש את מיטב חייו ושנותיו, מיטב מרצווכושר פעולתו. ברל (ששמו העברי היה “בארי”, כשם אביו של הושע הנביא, והשם “באר’ל” בא לו ככנוי־של־חבה) גדל ונתחנך בתוך קהלה יהודית חשובה ברוסיההלבנה – בוברויסק. בעצם ימי עלומיו, בהיותו בן 22, עזב את עיר־מגוריו ואתבית הוריו ועלה לארץ. והימים ימי העליה השניה. בשנים הראשונות בארץ, היהפועל חקלאי בפתח־תקוה, עין-גנים, חדרה, דגניה, כנרת, בן־שמן ועטרות. באחדמאותם הימים, בשנת תרע"א. פגשתיו לראשונה בביתו של מנחם שיינקין, ברחובהשחר בתל־אביב. בימים ההם היתה בעית העבודה העברית השאלה הבוערתבישוב, וטובי הישוב התחבטו בפתרונה ימים על ימים, מתוך רצון להכשיר אתהתנאים לקליטת המוני פועלים עברים. בראש תנועת “העבודה העברית” עמדו אז: א. ד. גורדון, י. ויתקין, י. אהרונוביץ, זאב סמילנסקי, י. שפרינצק ועוד. שיינקין, שלפי השקפותיו השתייך למעמד האזרחי, אך לאחר בקורו הראשוןבארץ־ישראל בשנת תר"ס, עמד מקרוב על כל הבעיה הזאת, בעית העבודה העברית, ששרשה היה כלכלי: העדפת עבודה זולה של הפועל הנכרי, הבלתי־מאורגן, לשםהוזלת התוצרת, מתוך ותור על “וחי אחיך עמך” – עשה תעמולה גדולה ברוסיה, לשםיצירת קרן מיוחדת לתמיכת הפועלים העברים בארץ־ישראל, כדי לאפשר להם להחזיקמעמד ולהתבסס בכל התנאים הקשים ששררו אז. וברל כצנלסון מצא לו תמיד לשוןמשותפת עם מ. שיינקין. מצאתי את שניהם, את שיינקין וברל, מסובים יחד על כוס תה, ומשוחחים שיחה חמה וערה במשך שעה ארוכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו: למצוא אתהדרכים להקלת מצב העובד העברי בא"י. ואני, “השומע החפשי”, עשיתי אזניכאפרכסת והקשבתי קשב רב לדבריהם. שכר העבודה בימים ההם היה נמוך מאד: פועלעברי היה מקבל 3–4 בשליקים ליום (60–80 פרוטות), ופועל ערבי עוד פחות מזה. מעונות זולים ובתי־מטבח עממיים לפועלים עוד טרם יהיו אז בארץ. בשורותהפועלים העברים עדיין לא נמנו אלפים ורבבות, כי־אם כמה מאות בלבד, אשר עלוכחלוצים לארץ, ברצון חזק להתקיים בכל מחיר־שהוא ובכל התנאים הקשים בכל ענפיהעבודה בעיר ובכפר. ברל כצנלסון, שעבד שנים מספר במושבות העבריות, ראהוהכיר מקרוב את מצב העבודה הזולה, ושם לו למטרה ליצור תנאים יותר נוחים, אשר יאפשרו לפועל העברי לכבוש את העבודה לכל סוגיה. איש צעיר, בן 24, היה ברל בימים ההם, רענן, חי ותוסס, וכולו אומר מרץ, עוז, בטחון ואמונה. דבורו היה ברגש ובהתלהבות, ומתוך שיצאומן הלב נכנסו ללב השומע ועשו רושם עליו. התרשמתי מדברי הצעיר בעל העינים הפקחיות והפנים השזופים, לבוש היה בגד זול של פועל חקלאי, וגם דרך הילוכו והתנהגותו היו בפשטותובענווה, לא כשליח־צבור העומד במערכה, אלא כאחד מן השורה. זמן רב נשאתיבחובי את הרושם אשר עשה עלי חלוץ זה, שהקדיש עצמו לתנועת הפועלים, ובמרוצתהזמן נהיה לאחד מדבריה וממנהיגיה הראשיים, למורה התנועה. בשנת תרע“ח, עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי בארץ, היה ברלכצנלסון מראשוני המתנדבים וממארגני ההתנדבות. ואף־על־פי שתפס כבר עמדת־כבודבתנועת הפועלים, לא פיקפק ולא היסס מלשרת את “הגדוד הראשון ליהודה” משנתתרע”ח ועד תר"פ, כחייל פשוט, ברמה ובגאון לאומי נשא את דגל הגדוד העברי. הוא היה מן היחידים (היו כידוע רבים, ודוקא מותיקי המנהיגים, שהתנגדולגדודים עברים, מחששות שונים) שהבינו את ערכו הרב של גדוד עברי לגביתביעותינו על עתיד הארץ, ולכן תבע מאנשי מפלגתו (“פועלי ציון”) שיכנסולגדוד העברי, הלוחם שכם אחד עם צבא בנות הברית. ב עם היבחר מועצת־העיר הראשונה בתל־אביב, בראשית מאי 1922, נבחר ברל כצנלסון מטעם סיעת הפועלים למועצה, והיה חבר במועצה הראשונה, השניה והרביעית. הוא היה מדבר במועצה רק לעתים נדירות. בדרך־כלל היה יושבומאזין לדברי נבחרים אחרים מכל הגושים, אבל כשהיה נוטל את רשות הדבורבשאלות החשובות ביותר, היו כולם מטים אוזן ומקשיבים לדבריו המחושביםוהשקולים. נזכר אני בישיבת־הפתיחה של המועצה השניה, שנתקיימה ביוםה־12 למאי 1925. מאיר דיזנגוף אמר בפתיחת הישיבה: “בתור זקן הנבחרים הוטלעלי התפקיד לפתוח את הישיבה הראשונה של המועצה החדשה, הנני מברך את כלהנבחרים, החדשים והישנים, בעבודה פוריה ומוצלחת. הבחירות נגמרו מתוך מלחמהבשלום. כבשנו את המבצר, ותפקידנו להגן על מבצר זה, ואין עכשיו לשמור כל־כךעל הדגל שתחתיו השתתף כל אחד בכבוש המבצר, ראשית חובתנו לשמור על כבודהעיריה ולדאוג לעניני הכלל כולו. לפנינו עומדות שאלות רבות וחשובות. עיניכל ישראל נשואות לעיריה זו, ובשביל זה כדאי אולי לוותר על ענינים פרטיים. תנאי ראשון להבנה הדדית ועבודה משותפת הוא שכל חבר ידע לשמור על כבוד רעהו, וברגשות אלה נצליח בעבודתנו”… אחריו קם ברל כצנלסון ואמר: “בשם חברי סיעת הפועליםבעיריה, ברצוני לאמור מלים אחדות. אין אנו קבוצה מקרית כאן, כי אם באי־כחצבור שאנו חיים את חייו; הננו קבוצה, אשר קשריה עם בוחריה גדולים וקיימיםויש עליה חובה לתת דו”ח. פירסמנו לפני הבחירות פרוגרמה לא לשם מצוה כי אםלשם הגשמתה. אין אנו כאן לשם אופוזיציה, כי אם לשם עבודת בנין. עניניהפועלים הם שיתווּ את עבודתנו בעיריה – מלחמה בעד ערכה המדיני של המדינההעברית, בעד שנוי נמרץ של חיי העיר, הוזלת שכר דירה, מלחמה מעשית בסרסרותהקרקעות, פיתוח התעשיה והמסחר וכו', ומקווים אנו שנצליח לאסוף עוד כוחותמבין חברי הסיעות האחרות. דבר זה תלוי לא רק בנו, אולם אנו מעמדתנו לאנזוז, גם אם נצטרך להשאר בתור מיעוט, בתור אופוזיציה, לא נעזוב את העיריה. מבינים אנו את האחריות והננו מוכנים ודורשים למשוך בעול ובאחריות. דרכנוהיא ברורה. בהגנה על ההמונים הרחבים אנו רוצים להקים את תל־אביב בתור עירפרודוקטיבית"… דבריו עשו רושם עמוק על כל הנבחרים, שמספרם היה אז 41. בישיבה אחרת של אותה מועצה מיום ה־2 ליוני 1925, נבחרה, בין יתר הועדות, גם ועדת חנוך ותרבות, שחבריה היו: אחד־העם, ח. נ. ביאליק, מ. ביילינסון, י. אהרונוביץ, ב. כצנלסון, ד"ר ח. בוגרשוב, ר. סופרמן, גב' ט. חסקינה וא. ליואי. את ברל כצנלסון עניינה ועדה זו יותר מכל הועדות, והואהרגיש והבין שעל רקע החנוך והתרבות בעיר בעברית הראשונה יש בשבילו כר נרחבלעבודה חברתית וצבורית. ג ב. כצנלסון עמד, כידוע, בראש כמה וכמה מפעלים ישוביים, והיה מעורה בעשרות מוסדות חנוך, תרבות, ספרות וכו'. על זיקתו המיוחדתלעתונות יעיד בין השאר ענינו באוסף העתונות הישראלית של האספן ז. פבזנר (“בית הלבנון”), ובתערוכת העתונות שנערכה בשעתה, בניסן תרצ"ה, באולמיהתערוכה ויריד המזרח. ברל היה מן המבקרים התמידיים בתערוכות העתונות וגםבבית־אוספה הקבוע, והתפעל מאד מהישגי העתונות העברית והתפתחותה העצומה. באחת התערוכות אמר: “קירות התערוכה ומוצגיה אומרים לנו, כי יש ויש ללמוד, לחקור, לדעת ולא רק על עתונותנו, אלא גם על ישובנו וקורותיו. מה שהושקעבשטח אדמה זה ראוי שיחקר. ועדיין אין לנו שום ספר רציני, אשר יספר אתתולדות ישובנו”… ועוד אמר: “מאידך גיסא עלי להודות, שכל הטכניקה המשוכללתשל עתונותנו אינה מניחה את דעתי, יודע אני את הישגיה, אך ידעתי גם אתתפקידיה. ומלבד תפקידיה המדיניים, ישוביים, צבוריים־ספרותיים יש לה עודתפקיד אחד, אשר שום עתון בעולם לא ידעו, לשאוף לחיי הארץ ולבנינה ברבבותעולים חדשים, להנחיל להם את הלשון העברית וספרותה. בימינו, ימי עליהעממית, הרי זה תפקיד כבוד וכבד מאין כמוהו, וזה מטיל על העתון העברי חובותשעדיין איננו יודעים למלא אותן”… ד בט“ו בטבת תש”ד פגשתיו ברחובות בלוייתו של אחי זאבסמילנסקי ז"ל, שהיה ממיסדי תנועת “הפועל הצעיר” וסופר קבוע בעתונותהפועלים. הוא בא בלויית כמה מחברי מערכת “דבר” וראשי תנועת הפועלים, לחלקאת הכבוד האחרון לאחד מותיקי התנועה. זמן רב קודם לכן לא ראיתיו, והנה עמדלפני ברל אחר מכפי שהכרתיו בשעתו בראשית ימיו בארץ: פנים חוורים ומביעיסבל, שערותיו המתולתלות הפכו שיבה, ועיניו שהיו מאירות תמיד הפיקו תוגהרבה, אף תנועותיו הזריזות הואטו. הזקין האיש קודם זמנו. נזכרתי אותה שעה בברל כצנלסון הצעיר, שהיה כולו שופע מרץ, עוז וגבורה, אמונה ובטחון. תוך עשרות שנים עבר תחנות רבות על אדמת המולדת, והוא זכה לחזות במו עיניו הגשמת כמה וכמה משאיפותיו הנעלות, אשר בעיצובןלקח חלק ראשון במעלה.. לא ידעתי אז, בהיותנו בבית־העלמין ברחובות, שלאחר שבעהחדשים יסתלק אף הוא מאתנו. הרי במשך שלשים וחמש שנה רצופות היינו רגיליםלראותו על במת הצבור, יוצר מפעלים וערכים חדשים ומגן בחרדה על הערכיםהקיימים. שם ב. בצנלסון יישאר חרות עמוק בלב כל חוגי הישוב ללא הבדלחוג ומפלגה, אשר יזכרוהו כאחד מטובי הבנים־הבונים והיוצרים בתקופת התחיהוההגשמה. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42870	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q7046816", "authors": "דוד סמילנסקי ", "filepath_pby": "/p1975/m42870", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 42870, "source_edition": "מסדה", "title": "באר'ל כצנלסון", "translator_uris": "", "translators": "" }

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.