Dataset Viewer
Auto-converted to Parquet
text
stringlengths
11
19.3M
source
stringlengths
22
203
metadata
dict
אור ליום ד' ג' מנ"א תשע"ג א] סנהדרין דס"א., רב המנונא אירכסו לי' תורי, פגע ביה רבה רמא ליה מתניתין אהדדי תנן העובד עבודה זרה עובד אין אומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד, א"ל באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה. ופירש"י, ז"ל, האומר אעבוד, משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה, דנפ"ל לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד וכו', באומר איני מקבלו עלי באלוה אלא בעבודה, עד שאעבדנו, דכל כמה דלא פלח לי' אין כאן אבה ושמע, וסיפא דמשמע באמירה חייב בשקבלו עליו אלהותו מיד, דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבלי' עלי' באלוה אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה, עכ"ל. ומבו' מזה, דטעם החיוב באומר אלך ואעבוד, הוא משום דהו"ל כמקבלו באלוה, וע"כ כ"ז הוא בסתמא, אך אם אמר איני מקבלו עלי אלא בעבודה, אינו חייב. ב] והנה התוס' שם כתבו, ז"ל, האומר אעבוד פ"ה משנתרצה חייב דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב, וקשה דאכתי לא ס"ד ה"ט עד דמייתי לי' דרב יוסף, אלא ה"ט דמקבלו עליו באלוה, עכ"ל. ומשמעות ד' התוס', דלפ"מ דמסיק דילפינן לחיובו מלא תאבה ולא תשמע אליו, אין חיובו משום דמקבלו עליו מאלוה, אלא מגזה"כ דכל דאבה ושמע חייב, והיינו דנתחדש בזה דה"ניסת" לעבוד ע"ז חייב, ורק לס"ד דלא קים לן להך גזה"כ, הא דחייב הוא משום דמקבלו עליו באלוה. אך לפ"ד רש"י דכבר מעיקרא ילפינן לה מהך קרא דהא אבה ושמע חייב, ואפ"ה מבו' דטעם חיובו הוא משום דהו"ל כמקבלו עליו באלוה, הרי מסתברא מילתא דגם לאידך שנויי הוי טעם חיובו משום זה, - אמנם אי"ז מוכרח, וי"ל דהגם דלכו"ע ילפינן לה מקרא דאם אבה ושמע חייב, מ"מ נחלקו בטעם חיובו, דלרב המנונא הוא משום דהו"ל כקבלה באלוה, ולאידך אמוראי הוי זה חיוב בפנ"ע דכל שקיבל עליו לעבוד ע"ז ה"ה חייב. ג] והנה לפמש"נ בד' התוס' דלמסקנת הגמ' אין חיובו משום דהו"ל כמקבלו עליו באלוה, אלא משום דאבה ושמע וקיבל על עצמו לעבוד את הע"ז, ונת' לדון כן גם לדעת רש"י, הרי נראה דלפ"ז לא קי"ל כשנויא דרב המנונא דבאומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה אינו חייב, אלא אף בכה"ג ה"ה חייב, כיון דקיבל על עצמו לעבוד, - ומתישב בזה השמטת הרמב"ם בפ"ה מע"ז ה"ה לדינא דרב המנונא. ד] עוד נראה לפ"ד התוס', דהא דמשני רב יוסף דרבים הניסתים אינם חייבים בקבלה בעלמא משום דמימלכי ולא טעו בתרי', וכן הא דמשני אביי דניסת מעצמו אינו חייב בקבלה בעלמא דמימלך, וכן הא דמשני רבא דאם לא אמר לי' כך אוכלת וכו' אינו חייב בקבלה בעלמא, כ"ז הוא רק לפ"מ דס"ל דטעם חיובא דאבה ושמע הוא משום דקיבל עליו לעבוד ע"ז, דהו"ל כאילו כבר עבדה, ובזה הוא דאמרינן דכל דמימלך אינו חייב, אך לדעת רב המנונא דטעם חיובו הוא משום דהו"ל כקיבלו עליו באלוה, הרי אין לחלק בזה, ואף בגונא דמימלך אח"כ, מ"מ כיון שעכשיו קיבלו באלוה ה"ה חייב. ומתפרש לפ"ז לדעת התוס', הא דאמר רב יוסף מנא אמינא לה, דכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב, וצ"ע מה מייתי רב יוסף מהך קרא לסייע לדבריו, הרי עיקר הא דניסת חייב בקבלה בעלמא, למדנו לזה ממתניתין לקמן, וי"ל דמייתי מינה דלא כדמשני מעיקרא דפליגי בה תנאי, אלא כו"ע מודו דה"ה חייב בקבלה בעלמא, וכדילפינן מקרא דאם אבה ושמע חייב, - אך למש"נ בד' התוס' נראה, דעיקר שנויא דרב יוסף הוא דהא דחייב בקבלה בעלמא, אי"ז משום דהו"ל כקבלה באלוה, אלא הוא דין בפנ"ע דכל שקיבל עליו לעבוד ע"ז, חשיב כאילו כבר עבדה, וע"כ כ"ז הוא ביחיד דלא מימליך, וזהו דמייתי רב יוסף מהך קרא, דכיון דהא דהוא חייב בקבלה ילפינן לה מהך קרא דאם אבה ושמע חייב, ולא משום דהו"ל כקבלה באלוה, ע"כ שפיר י"ל דאינו חייב אלא ביחיד דלא מימליך. ה] ונראה להוכיח כמש"נ, דהא דחייב באבה ושמע, אי"ז משום דהו"ל כקבלה באלוה, אלא הוי זה דין בפנ"ע דכל שקיבל עליו לעבוד ע"ז ה"ה חייב, וזה למש"נ במק"א דדעת הרמב"ם ודעימי' דחיובא דע"ז הוא אף בע"ז שאינו עובדה כלל בדרך אלהות. ולפ"ז הרי דממש"כ הרמב"ם בפ"ה מע"ז ה"ה בסתמא דכל שאמר הניסת הן ה"ה חייב, ולא חילק דהיינו רק בע"ז שעובד אותה דרך אלהות, יש ללמוד דהא דאם אבה ושמע חייב, אי"ז כלל משום דהו"ל כקבלה באלוה, אלא הוא דין בפנ"ע דכל שניסת וקיבל עליו לעבוד ע"ז ה"ה חייב, וע"כ ליכא נפ"מ בזה בין מיני הע"ז. ו] ועד"ז יש להוכיח גם לדעת ש"ר דפליגי על ד' הרמב"ם וס"ל דחיובא דע"ז הוא רק בע"ז שעובדה בדרך אלהות, וזה למש"נ במק"א בדעת כמה מקמאי דכל שעובדה דרך אלהות ה"ה חייב, אף שהוא אינה מקבלה עליו באלוה, - ולפ"ז הרי דאי נימא דהא דאם אבה ושמע חייב, הוא משום דהו"ל כקיבלה עליו באלוה, לא יהא חייב אלא בשקיבל עליו לעבדה מכח קבלת אלהות, ואי"ז במשמע, - ונ' מזה דהא דאם אבה ושמע חייב, הוא דין בפנ"ע, וכמש"נ. ז] וכ"ה משמעות ד' המאירי בסוגיין, ז"ל, אבל אם ל"ה אומר ד"ז לאחר או לאחרים אלא בינו לבין עצמו, שהי' פוסח בדבר זה בינו לבין עצמו ומתוך מבוכתו הי' גומר בדעתו ואומר אעבוד שלא ע"י מסית או אלך ואעבוד, "ול"ה משייר בדבורו לומר שאינו מקבלו עדין באלוה עד שיעבד שמן הסתם הואיל וגמר שיעבוד הדבר מוכיח שהוא מקבלו, ואעפ"כ הואיל ולא לאחרים הוא אומר אינו נסקל עד שיעבוד הואיל ואינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש", עכ"ל. ומ' מד' המאירי, דלעולם אף בניסת מעצמו הו"ל כקבלה באלוה, והא דאינו חייב הוא משום שאינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש, ולפ"ז הרי לכאו' הא דבניסת מאחרים חייב, אי"ז משום קבלת אלהות, שהרי כל שלא קיבלו עליו באלוה בפירוש אינו חייב, אלא הוא דין בפנ"ע דכל שקיבל עליו לעבוד ה"ה חייב, ובזה הוא דמפלגינן דניסת מעצמו דמימליך אינו חייב. וכן מ' גם ממש"כ המאירי שם, ז"ל, ולא יראה כן ומעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה "או קבלת אלהות", עכ"ל, ומ' דדעת המחייבים בניסת מפי עצמו, אי"ז משום דהו"ל כקבלת אלהות, אלא ס"ל דאף ניסת מפי עצמו חייב אף בלא עבודה או קבלת אלהות. ח] והנה בחזו"א סימן כ"ד סק"ד הק' ע"ד המאירי שלא נחלק אדם בזה, דא"כ מ"ט הוצרך רב המנונא לשנויי באומר איני מקבלו עליו אלא בעבודה, לוקמה בעובד ולא במוסת. אך למש"נ נראה, דכל מש"כ המאירי דלא נחלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בקבלה בעלמא, הוא רק להני אמוראי דס"ל דקבלה לעבוד לא חשיבא כקבלת אלהות, וחיובו הוא משום שקיבל עליו לעבוד ע"ז, ובזה כו"ע מודו דאין לחייב בניסת מפי עצמו, אך לדעת רב המנונא דחיובא דהמקבל עליו לעבוד, הוא משום דהו"ל כקבלת אלהות, ודאי דאף הניסת מעצמו חייב, וזהו שדקדק המאירי שלא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב וכו' בלא קבלת אלהות, והיינו דלפ"מ דקי"ל דבקבלה לעבוד אין בזה קבלת אלהות, אין לחייב בזה מדין ניסת. ט] ואמנם החזו"א שהק' כן, אזיל לטעמי', שנקט בכל דבריו שם דלכו"ע חיובא דהאומר אעבוד, הוא משום קבלת אלהות, עיי"ש בכל דבריו, והוצרך לחדש לפ"ז, דלמ"ד דרק ישראל משומד חייב, היינו דאף דה"ז מתפרש שהוא מקבלו עכשיו, מ"מ כיון שתלאו בעבודה שיעשה עדיין אין כאן הסכמה קבועה והוא צפוי עדיין להתחרט, והלכך אין כאן שיעור חיוב של קבלה, עיי"ש בדבריו, וצ"ע מכל מש"נ להוכיח דהוי זה חיוב בפנ"ע, ואי"ז משום קבלת אלהות, וצ"ע בזה. י] והנה כתב הרמב"ם בפ"ד מע"ז ה"א, ז"ל, מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין וכו' אע"פ וכו' אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה, ואנשי העיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו ע"ז או שקבלוה עליהם באלוה, עכ"ל, ובתוי"ט בפירקין דקדק מד' הרמב"ם אלו שפסק כשנויא דרב יוסף דרבים הניסתים אינם חייבים בדיבור בעלמא, עיי"ש, וצ"ב בדבריו, דלכאו' מה שהוכיח דחלוק מסית יחיד ממדיח רבים, הוא דבמדיח רבים אינו חייב אא"כ הודחו רוב יושבי העיר, ובמסית יחיד ה"ה חייב אף אם לא עבד ואף לא קיבל עליו לעבוד, ולכאו' זה אינו ענין לשנויא דרב יוסף, וצ"ע, ובחזו"א סימן כ"ד סק"ה כתב ע"ז, ז"ל, ואי"ז דקדוק, שאין כונת הר"מ רק לפרש דאע"ג דבמסית א"צ שיהא המוסת עובד וכו' אבל מדיחי עיר הנידחת בעינן תנאי של הדחה והיינו שעבדו, אבל שפיר י"ל דאם אמרו הן נלך ונעבוד זהו בכלל קיבלו שכתב הר"מ, עכ"ל. ולכאו' כ"ז ניחא להחזו"א לטעמי', דהא דבקיבל עליו לעבוד חייב, הוא משום דהו"ל כקיבלו עליו באלוה, וע"כ י"ל דזהו בכלל קבלוה עליהם באלוה שכתב הרמב"ם, אך למש"נ דהא דבקיבל עליו חייב, הוא דין בפנ"ע, דאף שלא עבד ולא קיבל לאלוה בפירוש, ה"ה חייב, שוב יש לדקדק מד' הרמב"ם דלחיובא דעיר הנדחת לא סגי בזה, אלא בעינן שיעבדו ע"ז או שיקבלו עליהם באלוה בפירוש, אך שמא י"ל, דכיון דחיובא דקיבל עליו לעבוד, הוא משום דהו"ל כמי שעבד, ע"כ ה"ז נכלל במש"כ הרמב"ם והוא שעבדו ע"ז. שו"ר בפר"ח רפ"ד מע"ז שכתב לדקדק מד' הרמב"ם שכתב והוא שעבדו ע"ז, דאם נתרצו לעבוד ולא עבדו אין נהרגין, וכשנויא דרב יוסף, ובס' ארבעה טורי אבן שם השיג ע"ז, ז"ל, ולענ"ד לא דקו בד' רבינו שבודאי פוסק כרבינא וכו', וס"ל לרבינו כיון שאומר אלך אעבוד וכו' היינו מקבלו באלוה, וכ"כ רש"י ותוס' בהדיא וכו', וכן כאן כתב או שקבלוה עליהן באלוה, והיינו באומרים נלך ונעבוד וכו', עכ"פ מבו' בהדיא ברש"י ותוס' שהאומר אעבוד או אלך אעבוד חייב משום דמקבלו באלוה, עכ"ל, ומבו' בדבריו כמש"נ, דאם חיובא דהאומר אעבוד, הוא דין בפנ"ע ואי"ז משום דהו"ל כקיבלו באלוה, יש ללמוד מד' הרמב"ם דבעיר הנדחת אין חייבין בכך, וע"ז הוא שכתב דהא דחייב באומר אעבוד הוא משום דהו"ל כקיבלו באלוה, אך למש"נ יש לפקפק בזה, וכנ"ל. יא] ומשה"ק התוי"ט והפר"ח שם ע"ד הרמב"ם דזהו שנויא דרב יוסף ואביי דחי לה, י"ל בדעת הרמב"ם דס"ל כמש"כ בחי' הר"ן בסוגיין בשם תוס', דמשה"ק מן הברייתא לא הקשו אלא מתחילת הברייתא שאמרו אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים שיש במשמע כל רבים אע"פ שהן יחידים, אבל עיר הנדחת דין אחר הוא ואין להקשות ממנה, עכ"ד, - ולפ"ז י"ל דאה"נ לחיובא דעיר הנדחת בעינן שיעבדו ממש, ולא סגי במה שקיבלו עליהן לעבוד, ולא משום דרבים מימלכי, אלא משום דקבלה לעבוד הרי אי"ז עבודה ממש, וכמש"נ, אלא דלחיובא דע"ז סגי במה שקיבל עליו לעבוד, דהו"ל כמי שכבר עבד, אך לחיובא דעיר הנדחת לא סגי בזה, ופלוגתת רב יוסף ואביי הוי בחיובא דרבים שאינם עיר הנדחת, וע"ד שכתב הר"ן שם לפי דרכו, עיי"ש.
ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ/85 אבה ושמע חייב.doc
{ "author": "רפאל", "categories": [ "ש_ס", "לד סנהדרין", "סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ" ], "created": "2013-07-09T20:24:00+00:00", "creator": null, "last_modified_by": "רפאל", "modified": "2013-07-12T14:35:00+00:00", "producer": null, "subject": null, "title": "85 אבה ושמע חייב", "title_meta": "אור ליום ד' ג' מנ\"א תשע\"ג " }
אור ליום ה' י"א מרחשון תשס"ז **א'** א] סנהדרין דס"א:, איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב דהא פלחה, רבא אמר פטור אי קבלי' עלי' באלוה אין אי לא לא. והנה התוס' בסוגיין כתבו די"מ, דכל הא דפטר רבא במאהבה ומיראה, הוא רק בע"ז שכל עבודתה היא מאהבה ומיראה. ובפשוטו נ' בביאור דבריהם, דבע"ז שכולם עובדין אותה מאהבה ויראה ס"ל לרבא דאי"ז עבודה זרה כלל, כיון שלא קיבלוה באלוה, וע"כ הוא דפטור על עבודתה, אך כל דהוי ע"ז, הרי זהו דינא דע"ז דכל שעובדה כדרך עבודתה חייב, וא"צ כלל שיקבלה באלוה. ונמצא לפ"ז, דדינא דמאהבה ומיראה, אי"ז דין כלל בשם עבודה לחיוב, אלא הוא דין בחלות שם ע"ז, דלא חשיב ע"ז אא"כ מקבלין אותה באלוה, ולא אם היא נעבדת במאהבה ומיראה. וכ"ה מפורש ביראים סימן ק', ז"ל, העובד ע"ז מאהבה או מיראה, פי' עובד ע"ז כדרכה ולא עבדה לשם אלהות ואותה ע"ז לא עבדוה עובדי' מעולם אלא מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב לא תשתחוה להם ולא תעבדם קרינן בי' ורבא אמר פטור דמאחר שלא עבדוה עובדי' אלא מאהבה ומיראה לא קרינא בי' לא תשתחוה לאלהיהם, "שאינה נקראת ע"ז" להתחייב עובדה אלא שנעשית מתחלה ע"ז לשם אלהות. פי' בקוצר. העובד ע"ז שלא נעשית ע"ז שלא מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב ורבא אמר פטור וכו', וכאשר אמר רבא "שאינה נקראת ע"ז" לחייב עובדה, כך אינה ע"ז לענין אסור הנאה, עכ"ל, וכ"ה גם בדבריו סי' ר"ע, ז"ל, ע"ז שהגוים מקבלים עלי' אלוהות מחמת יראת אדם או אהבתו ואין בלב עובדי' כוונת אלהות ולא עבדה אדם כי אם מיראה ומאהבה כהמן וכו', אם אותה "נקראת ע"ז" לחייב עובדי' בלא קבלת אלהות ולהקראות ע"ז לאסור משמשי' ונויי' ותקרובי' בזה נחלקו אביי ורבא בסנהדרין פ' ד' מיתות דאיתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה פי' העובד בדבר הנקרא ע"ז "שלא נעבדה מעולם" כי אם מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, עכ"ל, ולהדיא בדבריו דטעמא דרבא דפטר, אי"ז משום דהעבודה אינו עבודה, אלא משום שאין עלי' שם עבודה זרה, ויליף לה מקרא דלא תשתחוה לאלהיהם דאין אסור השתחואה אלא לדבר שהוא אלהות. וע' עוד במנ"ח מ' כ"ו אות א', שהאריך לבאר כן, דכל דהוי ע"ז שעובדין אותה הגויים, גזרה תורה שאסור לישראל לעבוד אותה בדרך עבודתה או בד' עבודות, אף אם אינו מכוין כלל לקבלה באלוה, ומשא"כ בדבר שאינה ע"ז כלל אינו חייב בלא שמקבל באלוה, עיי"ש באורך. ב] והנה לכאו' יסוד ד' היראים דליכא איסור עבודה לע"ז אלא בדהויא אלהות, ויליף לה מקרא דלא תשתחוה לאלהיהם, הוא תלוי בפלוגתת רש"י ור"ת לעיל דמ"ה., דדעת רש"י דהר ל"ה כלל אלהות, ואפ"ה העובדו בסיף, ור"ת פליג ע"ז, דאם אינו אלהות מ"ט עובדו בסיף, ולכאו' ד' היראים הם כד' רבו ר"ת. אך באמת נ' דד' היראים ל"ש כלל להתם, שהרי הא דס"ל לרש"י דעובדיהן בסיף, הוא משום דאיהו מיהא לע"ז נתכוין, ובתוס' הרא"ש שם הוסיף דהוא משום דהוי כופר בעיקר, וזה ל"ש אלא במתכוין לעבוד לשם ע"ז, ולא בעובד מאהבה ומיראה, דבזה כל החיוב הוא משום שמשתחוה לאלהות. ונמצא לפ"ז דאיכא גוונא דיש להתיר לרבא לעבוד מאהבה ומיראה אף בדבר הנעבד, וזה בהר שאין עליו שם אלהות ולא מיקרי ע"ז, ובזה לדעת רבא כל שמשתחוה מאהבה ומיראה שרי. ולכאו' נ' דלדעת רש"י המשתחוה להר ומתכוין לבזויי יהא מותר, דכיון דכל הא דעובדיהן בסיף הוא משום דאיהו מיהא לע"ז מתכוין, ל"ש כן היכא שמתכוין לבזויי, ויל"ד דאף במשתחוה מאהבה ומיראה יהא מותר, גם לדעת אביי דס"ל דהמשתחוה מאהבה ומיראה חייב, דהמשתחוה מאהבה ומיראה אינו מתכוין לע"ז, ואינו כופר בעיקר, ויל"ע בזה. ג] והנה בד' היראים מבו', דכל דהוי מאהבה ומיראה, גם אין הע"ז נאסרת, וגם לי"ב איסור דתקרובת, ולטעמי' הוא פשוט כן, שהרי עיקר ההיתר הוא משום דלא חשיבא ע"ז. אך בחי' הר"ן בסוגיין, במש"כ לגבי הקדשים של הנוצרים והמשוגע של הישמעאלים, מפורש דאף בדלא קבלי' עלי' באלוה יש עליהם דין ע"ז לכל דבר איסור של ע"ז, והיינו משום דס"ל דלא פטר רבא אלא ממיתה וחטאת, אך איסורא מיהא איכא. ולפ"ז קשיא בהא דאנסוהו גויים להשתחוות לבהמתו, דמ"ט הבהמה אסורה, הרי התם אין בהמה זו נעבדת, וכה"ג לדעת רבא שרי מאהבה ומיראה. שו"ר בתוס' יומא דפ"ב: בסוף הדיבור, שכתבו, ז"ל, וקסבר רב זירא, כיון דבדיעבד מפטר העובד, לא מיתסר נעבד בהא אבודה, אע"פ שלא באונס מיתה חייב לאביי אע"ג דלא קבלי' באלוה, "ולרבא דקבלי' באלוה שהשתחוה בפירוש לשם קבלת אלהות, אע"פ שאין פיו ולבו שוין, שבפיו מפרש שעובד לשם אלהות ולבו לאביו שבשמים", עכ"ל, והרי דמפרשי לסוגיא דהתם לדעת רבא, דאיירי בשאנסוהו להשתחוות בפירוש לשם קבלת אלהות, ולפ"ז ל"ק מהתם ע"ד היראים, וכבר רמז לזה באור גדול סי' א' דכ"ב.. וע' חזו"א שכתב, דמודו התוס' בתי' בתרא דאסור אף מאהבה ויראה ויהרג ואל יעבור, כדמוכח מאנסוהו להשתחוות לבהמתו, ואך שהוסיפו עוד דהיכא שהיא נעבדת מודה רבא דחייב. אך לכאו' אי"ז מתישב בד' התוס' שהק' לתי' בתרא מ"ט לא השתחוה מרדכי להמן, ע' מהר"ם, והרי להדיא דלתי' זה ליכא דין יהרג ואל יעבור בזה, וגם כ"ה מפורש להדיא בלשונם, שכתבו די"מ "דהא דאמר יהרג ואל יעבור" היינו בסתם ע"ז,[[1]](#footnote-2) וכ"ה כל משמעות דבריהם, שהי"מ באו לישב בזה משה"ק מתחילה מ"ט יהרג ואל יעבור, וכ"ה מפורש בד' היראים שהוכיח דבע"ז הנעבדת מודה רבא דחייב במאהבה ומיראה, מדינא דיהרג ואל יעבור. והנה אמנם אכתי הי' אפ"ל דמ"מ איכא בזה איסורא, וע"כ סגי בזה לאשוויי להבהמה לנעבד, אך אי"ז מיישב, דבסוגיא שם מת' להדיא דאף איכא בזה דין יהרג ואל יעבור, ויש לדחוק דהתם איירי בפרהסיא, ופרהסיא שאני, וגם אי"ז מתישב בד' היראים שכתב להדיא דהע"ז מותרת, ולטעמי' הוא מוכח כן וכמש"נ, שהרי זהו כל שורש הטעם דאיכא בזה לדינא דמאהבה ומיראה משום דאי"ז ע"ז, וכנ"ל, וע"כ לדעתו מסתבר נמי דאף לי"ב איסורא, כיון דלאו ע"ז היא. והי' מקום לומר בזה, דאיסור נעבד לגבוה שאני, דלא תלי בהא דהוי ע"ז, אלא היינו שכל דבר שעבדוהו ה"ה אסור, ואף בלא דהוי ע"ז, וגם בלא שנעבדה בו עבירת ע"ז, אך מכל נידון הסוגיא שם דאיכא חיוב מסירות נפש ע"ז, מבו' לכאו' לא כן, וגם אי"ז מסתבר שיאסר נעבד בלא דאיכא איסור לעבדו. ולכאו' בעכצ"ל דהתם איירי בשכבר השתחוה הגוי לבהמה זו, והגמ' לא הזכירה לזה, משום דה"ז תלוי בפלוגתת אביי ורבא, דלאביי ל"ב לאוקמה בכה"ג, גם י"ל דסתמא דמילתא מה שאונסו הגוי להשתחוות לבהמה זו, הוא משום דאיהו גופי' משתחוה לה, וע"כ כבר איכא עלה שם ע"ז, וע"כ תו אסור הישראל להשתחוות לה מאהבה ומיראה. אך נ' דלא סגי בהכי, דהגם שכבר עבדה אדם, מ"מ תורת ע"ז לאיסור הנאה, דהוא מכח עבודתו, הרי אי"ז עבודה המייחדת לע"ז, וי"ל דכל הא דעבודה זו אינה מייחדת לע"ז, הוא רק בדבר שאינו אלהות. ונ' דע"ז צ"ל דאיסור נעבד לגבוה שאני, דהוא משום דנעבדה בו עבירה וכמש"כ בחי' מרן הגרי"ז, וע"כ כיון דאסור לעבוד ע"ז מאהבה ויראה, ממילא כל שעבדה איכא עלי' איסור נעבד. אך אכתי תיקשי מהא דאמרי' התם בבימוסאות שאסורין, ונ' להדיא דאסורין אף להדיוט, וקשיא דכיון שעבדו מאהבה ומיראה היאך מהני עבודתן לאשוויי לה כע"ז של ישראל. אך אם נדחוק דאה"נ אין אסורין אלא לגבוה לצרכי מצוה, יתישב בזה ד' הגרי"ז דלהלן, ועי' בזה. ואולי י"ל, דכל דאיכא עלי' שם ע"ז, ואך בעי' לאשוויי לה כע"ז של ישראל ע"י עבודת הישראל, ל"ב לזה להא דמכח הישראל יחול ע"ז שם ע"ז, אלא אף אם אין עבודתו מחלת ע"ז שם ע"ז, מ"מ כל שהוא עובד לע"ז זו, אין לה ביטול, דע"ז הנעבדת ע"י ישראל אין לה ביטול, כ"ה דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול, אף דאין שם הע"ז מכח הישראל, אלא כיון שבאה לרשותו חשיבא כע"ז של ישראל, וה"נ י"ל בע"ז שעבדה ישראל. ויש לדמות ד"ז למה שדן הגרע"א דכל שנטע הגוי לע"ז וחייל עלי' שם ע"ז, תו מהני עבודת הישראל לאשוויי לה כע"ז של ישראל, וי"ל הטעם ע"פ הנ"ל, וצ"ע עוד בזה. ויל"פ עפי"ז גם ד' מרן הגרי"ז, דכל הא דאמר ר"ז התם אונס רחמנא פטרי', הוא רק לענין איסור ע"ז לגבוה, ותמוה טובא דא"כ מה מייתי התם מבימוסאות, הרי התם איירי להדיוט, ובס' קונט' הביאורים כתובות סי' ח' הביא, ששמע מהגרי"ז שהעיר כן בשם בנו הגר"ד שליט"א, והניחה בצ"ע, ולהנ"ל י"ל, דכל הא דל"ש דינא דאונס רחמנא פטרי' באיסור ע"ז להדיוט, הוא רק בחלות שם ע"ז, דע"ז ל"ש דינא דאונס רחמנא פטרי', אך בהך דינא דע"ז של גוי שעבדה ישראל יש לה ביטול, שפיר מהני דינא דאונס רחמנא פטרי', דאי"ז עבודה האוסרת, ועיי"ש בד' הגרי"ז שסיים דלגבי איסור ע"ז ל"ש הא דאונס רחמנא פטרי' דאין מעשה העבודה אוסרתו, וכדחזינן דע"ז של גוי אסורה מיד, אך למש"נ י"ל דלגבי דינא דע"ז של גוי שעבדה ישראל אין לה ביטול, דהוי זה משום מעשה העבודה, שפיר שייך בזה דינא דאונס רחמנא פטרי', אך אכתי צ"ב, דלכאו' אי"ז שייך להאיסור דהעבודה, וכמו שעמד שם הגרי"ז, וי"ל. ד] ויש להוסיף דהנה התוס' בשבת כתבו די"ל דכל הא דפטרי' במאהבה ומיראה הוא במפרש שאינו עובדה אלא מאהבה ומיראה, אבל בסתמא חייב, ובזה ניחא הא דמחייבי' בפוער לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"פ שמכוין לבזותו, וכ"כ הרמ"ה בסנהדרין דס"א:, וכתבו עוד א"נ בסתם ובע"ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה. ונ' שאי"ז תי' נוסף וכד' היראים, דאל"כ תיקשי לתי' קמא מהמן, אלא היינו דכל הא דבעי' שיפרש שעובד מאהבה ומיראה, הוא בע"ז הנעבדת, אשר בזה מתפרשת עבודתו בסתמא כעבודה גמורה לשם אלהות, וע"כ בעי' שיפרש שעובד מאהבה ומיראה, ומשא"כ בע"ז שכולן עובדין אותה מאהבה ומיראה א"צ לפרש, אלא סתמא כ"ה שעובד מאהבה ומיראה. ומצאתי מפורש כן בס' חמרא וחיי בשם תוס' נכד הר"ש משאנץ, ז"ל, וע"ז שהכל עובדין אותה מאהבה ומיראה כהמן "אפי' סתם כמפרש דמי", עכ"ל. ולפ"ז נמצא שאי"ז כד' היראים, דלדעת היראים הא דשרי רבא היכא שכולן עובדין אותה מאהבה ויראה הוא משום שאין עלי' שם ע"ז, ולדעת התוס' בשבת הוא משום דכה"ג מתפרשת עבודתו שלא לשם עבודת אלהות. ויש מקום לדון שהתוס' בסוגיין אין כונתם כד' היראים, אלא כונתם כד' התוס' בשבת, וכן מ' קצת ממש"כ התוס' דהא דאמר יהרג ואל יעבור היינו "בסתם ע"ז", ולכאו' זה מתפרש ע"ד התוס' בשבת, דאם כוונתם כד' היראים, הול"ל היינו בע"ז שנעבדה שלא מאהבה ומיראה, אך ממה שלא פירשו התוס' בפשיטות טפי דרבא איירי במפרש שעובד מאהבה ומיראה, נ' שכוונתם כד' היראים, ויל"ע בזה. ונפ"מ בזה לדינא, חדא במש"כ בתו"י שבת דע"ב: דלהיראים כל שנעבדה פעם א' תו חייב אף במאהבה ומיראה, והיינו דכיון שנעבדה פעם א' כבר יש עלי' שם ע"ז, וזהו דינא דע"ז שחייבין אף על כל עבודה שעובדין אותה, וכ"ה בל' היראים, שלא נעבדה מעולם, אך משא"כ לד' התוס' בשבת, י"ל דלא סגי במה שעבדוה פעם א', ויל"ע בזה. עוד נפ"מ בזה, דלדעת התוס' בשבת י"ל דבמקום שהדרך לעבוד לדבר מסוים, הרי שאף אם עשו צורה חדשה שעדין לא עבדו לה, נמי יהא אסור לעבדה מאהבה ומיראה, ומשא"כ לדעת היראים אין לאסור בכה"ג, ונפ"מ במשה"ק באנסוהו גויים להשתחוות לבהמתו, דלד' התוס' בשבת י"ל בפשיטות דאיירי במקום שדרכן לעבוד לבהמה, וז"פ, ושו"ר באור גדול סי' א' (דכ"ב.) שכבר כתב כן לדעת התוס' בשבת. ובאמת נ' טפי, דלדעת התוס' בשבת אין להתיר אלא היכא שהכל עובדין ע"ז זו מאהבה ומיראה דומיא דהמן, דבכה"ג אף בסתם הוי כמפרש שעובד מאהבה ומיראה, אך משא"כ בדבר שאין עובדין אותו כלל שאנסו גויים את ישראל להשתחוות לו, י"ל דאין להתיר, דבזה אינו כמפרש שעובד מאהבה ומיראה, שהרי אין דרך לעבדו מאהבה ומיראה, ולפ"ז ניחא בפשיות ההיא דאנסוהו גויים להשתחוות לבהמתו. מוצש"ק לך לך אור לי"ד מרחשון תשס"ז **ב'** ה] לדעת ש"ר דפליגי ע"ד היראים וס"ל בדעת רבא דפטר בעבודה מאהבה ומיראה, אף בע"ז שעובדין אותה לשם אלהות, יש להסתפק אם פליגי על יסוד ד' היראים וס"ל דהא דפטר רבא במאהבה ומיראה, הוא משום דלא חייבה תורה בע"ז אלא בעובד לשם עבודת אלהות, וע"כ כל שעובדה מאהבה ומיראה ואינו עובד לשם עבודת אלהות פטור, או דלעולם מודו לד' היראים דהעובד ע"ז חייב אף בשאינו עובדה לשם עבודת אלהות, ואך דס"ל בדעת רבא, דלא חשיב ע"ז כלפיו לחייב על עבודתה, אא"כ קיבלה הוא עליו באלוה, אך כל שלא קיבלה עליו באלוה, לא חייבה תורה על עבודתה. ו] ונ' דפליגי בזה הראשונים, דהנה בחי' הר"ן לקמן דס"ד., ז"ל, אע"ג דקמכוין לבזויי, פירוש ודוקא כשמקבלו באלוה, אלא שהוא בא להרגיזו כענין והתקצף במלכו ובאלהיו, אלא שמ"מ חייב שהרי עבדה בעבודה המיוחדת לע"ז וכו', ומכאן תשובה לד' רש"י ז"ל שפירש למעלה בזובח להכעיס דאיכא לאו בלחוד, עכ"ל. ונ' ללמוד מד' הר"ן, דהא דפטר רבא בעובד מאהבה ומיראה, אין הטעם בזה משום שאין חייבין אלא על עבודה לשם אלהות, דלעולם מודה רבא דחייב אף על עבודה שאינה דרך אלהות, ואך דס"ל שלא חייבה תורה אא"כ עובד דבר שקיבלו עליו לאלוה, ואשר זהו שכתב הר"ן, דכל שמקבלו באלוה, אף שאין כונתו לעבודת אלהות בעבודה זו, אלא אדרבה בא להרגיזו, מ"מ ה"ה חייב. אך מד' ש"ר שהק' דמ"ט מחייבי' היכא דמכוין לבזויי ומ"ש מהא דפטר רבא במאהבה ומיראה, ולא ניח"ל לפרש כד' הר"ן דאיירי בשמקבלו באלוה אלא שהוא בא להרגיזו, מ' דס"ל דאף אם אכן קיבל הפעור והמרקוליס באלוה, מ"מ כיון שאינו פוער וזורק האבן כדי לעבדו בעבודת אלהות, לא מיחייב, אך אי"ז מוכרח, די"ל דלא משמע להו דאיירי בכה"ג. וכ"ה משמעות ד' הרמב"ן בשבת דע"ב:, ז"ל, שכל שאינו חושב שהוא אלוה "ולא נתכוין לעבודת אלהות בע"ז" אף על פי שהוא עובדה לרבא פטור, עכ"ל, ומ' דהא דפטר רבא, הוא משום שאין חייב העובד ע"ז אא"כ נתכוין לעבודת אלהות, וכ"נ גם בל' התוס' ביומא דפ"ב: סוד"ה מה רוצח, עיי"ש. וכן מ' בקונט' הראיות להריא"ז לקמן דס"ה., ז"ל, והמקטר לשד כדי לעשות לו חפציו, אינו חייב משום עובד ע"ז, "שהרי אינו עובדו כדרך ע"ז", הואיל ואינו מקבלו עליו לאלוה וכו', עכ"ל, וכ"כ בהמש"ד, ז"ל, וכן המקטר לשד ומפייסו שיעשה לו חפצו, הואיל "ואינו עובדו בדרך אלהות" ואינו מקבלו עליו לאלוה, לאו עובד ע"ז, ומאי דאמרי' לעיל להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך, ה"פ להם אי אתה משתחוה לפי שאתה "משתחוה להם באלהות", אבל לאדם שכמותך אין דרך "להשתחוות לו בדרך אלהות", עכ"ל, ומ' בכל דבריו דהא דפטר רבא היכא דלא קבלי' עלי' באלוה, הוא משום שאין חייב העובד ע"ז אא"כ עובדה בדרך אלהות, ובזה מתפרש מש"כ בהמש"ד שם בטעם הא דהפוער לפעור חייב אף דמכוין לבזויי, ונת' בזה להלן סקי"א. ז] ויש להוסיף בזה, מש"כ בחי' הר"ן לעיל, ז"ל, זובח להכעיס וכו', ואין לפרש כמו פירש"י שאינו מתכוין לעבדו ואינו מקבלו עליו באלוה, אלא שהוא בא להכעיס לפניו כדרך שכתוב והתקצף וקילל במלכו ובאלהיו, שאם אינו מקבלו באלוה אין לו עמו לא כעס ולא רצון, עכ"ל.[[2]](#footnote-3) וכ"ז הוא להר"ן לטעמי', דענין קבלה באלוה, אינו שתהא עבודה זו לשם עבודת אלהות, אלא הוא שקיבל עליו ע"ז זו כאלהות, ואשר ע"כ תמה ע"ד רש"י שכתב שאינו מקבלו עליו באלוה, שהרי אף שעתה זובח לה להכעיס, מ"מ בע"כ קיבלו באלוה, דאל"כ אין לו עמו לא כעס ולא רצון, אך בדעת רש"י י"ל, דענין קבלה באלוה הוא דהויא עבודה זו לשם עבודת אלהות, ואשר ע"כ אף דבע"כ קיבלו באלוה, מ"מ כיון שעתה זובח לו להכעיס, שפיר כתב רש"י שאינו מקבלו עליו באלוה. וכבר הבאנו לעיל סק"ו מש"כ בחי' הר"ן לקמן דס"ד. דהזובח להכעיס חייב מיתה, כיון שמקבלו עליו באלוה, ופליג ע"ד רש"י דפטר לי' ממיתה, והינו משום דהר"ן ס"ל דלא פטר רבא אלא בשלא קיבל עליו הע"ז באלהות, אך כל שקיבלה עליו באלוה חייב אף כשאינו עובדה לשם עבודת אלהות, אך לדעת רש"י דס"ל דענין קבלה באלוה הוא דהויא עבודה זו לשם עבודת אלהות, הרי ממילא דלרבא דס"ל דאינו חייב בדלא קבלי' עלי' באלוה, היינו בשלא עבד עבודה זו לשם עבודת אלהו, ואף אם קיבל עליו ע"ז זו באלוה. ח] עוד מצינו כן בד' הר"ן, וזה במש"כ בחי' הר"ן בסוגיין בשם רבינו דוד, ז"ל, דמי שיעבוד איזה ע"ז וכו' מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר אלי אתה שהוא חייב מיתה וכו' ובהא לא פליג רבא, כי פליגי אביי ורבא היכא דלא אמר אלי אתה, אלא שעבד ע"ז וכו' שציוו לו בקנס מיתה שיזבח או יקטיר לע"ז פלונית וכו', ורבא אמר פטור, דנהי דתנן במתני' דבעבודה מן העבודות חייב אע"פ דלא אמר בפי' אלי אתה, היינו משום דכל שעובד איזו ע"ז באיזו עבודה מן הסתם הוא קבלה באלוה אע"ג דלא אמר בפירוש, אבל זה שציוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לע"ז ומיראת המות הוא עובדה פטור, דודאי לא קיבלה עלי' באלוה, ואין שום אומדנא שקיבלה באלוה כיון דעבודה זו מחמת האונס היא, והיינו דקאמר רבא אי קבלה עלי' באלוה אין אי לא לא, כלומר כשנעשה העבודה מעצמו שלא באונס יש לנו לתלות שהוא קבלה באלוה וחייב, אבל זה שנעשה מאונס אין עשיית העבודה הוכחה שקיבלה באלוה, אא"כ אמר בפירוש אלי אתה דבכה"ג אפי' באונס חייב, עכ"ל. ומפורש בד' רבינו דוד, דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה וקיבלה עליו באלוה, חייב אף על עבודתו, ומפרש כן מש"א רבא אי קבלי' עלי' באלוה אין אי לא לא, דהיינו דאין חייב העובד ע"ז, אא"כ קיבל עליו הע"ז באלוה, אך כל שלא קיבל עליו להע"ז באלוה אינו חייב על עבודתה. וזה להדיא כמש"נ מד' הר"ן לקמן, דלא פטר רבא בעובד מאהבה ומיראה, אלא משום שלא קיבלה עליו באלוה, ולא חייבה תורה על עבודת ע"ז שלא קיבלה עליו, ואשר ע"כ כל שקיבלה עליו באלוה, חייב אף על עבודתה, הגם שלא היתה העבודה לשם עבודת אלהות. אך לדעת ש"ר נ' דמפרשי, דמש"א רבא אי קבלי' עלי' באלוה אין אי לא לא, היינו דאין חייב העובד ע"ז אא"כ הוא מקבלו עליו באלוה בעבודה זו, ועובדו לשם עבודת אלהות, אך כל שאין מקבלו באלוה בעבודה זו, אשר נמצא דאין עבודתו לשם עבודת אלהות, אינו חייב. ט] והנה בחי' הר"ן בסוגיין כתב, ז"ל, יכול אפי' נעבד כהמן, פי' שההשתחואה הותרה לאדם שכמותך להשתחוות לפניו ולכבדו, אבל אם היא השתחואה של אלהות, אע"פ שאינו עושהו אלוה ממש אסורה היא, ולדעת אביי חייבין עלי' מיתה, ואע"ג דקי"ל כרבא דפטור דאין חייבין עלי' מיתה וחטאת, מ"מ מענין ע"ז היא, ואע"ג דפטור אסור לעשות כן וכו', ולמדנו מכאן שהקדשים של נוצרים, וגם המשוגע של הישמעאלים, אע"פ שאינם טועים אחריהם לעשותם אלהות, מ"מ הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות, דין ע"ז יש להם לכל דבר איסור של ע"ז, שלא בהידור בלבד הם משתחוים לפניהם, שאין הידור למתים, אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתם, עכ"ל. ומבו' בד' הר"ן, דהגם שההשתחואה היא השתחואה של אלהות, מ"מ כל שאין מקבלין עליהם באלהות אינו חייב ע"ז מיתה, ואך דהא דפטר רבא במאהבה ומיראה היינו רק ממיתה וחטאת, אך איסורא מיהא איכא, וע"כ מודה רבא דכל שמשתחוים השתחואה שלא אלהות יש להם דין ע"ז לכל דבר. ויתכן דהר"ן לטעמי' אזיל, דהא דפטר רבא במאהבה ומיראה, אי"ז משום דבעי' עבודה דרך אלהות, אלא הוא משום שלא חייבה תורה אלא על עבודת דבר שקיבלו עליו באלוה, ואשר ע"כ כל שלא קיבלו עליו באלוה, הרי שאף אם משתחוה לו השתחואה של אלהות, ועובדו כענין עבודה של אלהות, אינו חייב. אך לדעת ש"ר, הרי אף היכא שלא קיבלה עליו באלוה, מ"מ כל שמשתחוה ועובד עבודה של אלהות, ה"ה חייב. אך אי"ז מוכרע דפליגי על דינא דהר"ן, דיל"פ דכיון שאין טועים אחריהם לחשבן כאלוה, גם אין ההשתחואה בתורת אלהות, ומש"כ הר"ן שהם משתחוים להם השתחואה של אלהות, אתא לאפוקי דאי"ז השתחואה דרך כבוד, ומשו דס"ל להר"ן, דאם הויא השתחואה דרך כבוד, אף לאביי פטור, עיי"ש בדבריו, ויל"ע בזה. ובפסקי הריא"ז בפירקין ה"ג דין י"ג כתב, ז"ל, ונראה בעיני ששמות הקדשים שלהם שהם תלמידי ישו, אע"פ שעובדי ישו מתשחוים להם, אינם משתחוים להם בתורת אלהות, שאינם תופשין אותם אלהות, אלא לכבוד משתחוים לפרצופים שלהם, כאדם המשתחוה לאנדרטי של מלך לכבוד המלך, ואין בהם דין ע"ז, עכ"ל, והרי שדעתו שאין הם משתחוין להם אלא לכבוד, ופליג ע"ד הר"ן שכתב שהם משתחוין להן השתחואה של אלהות, ויל"פ בדבריו, דאילו היו הם משתחוין להן דרך אלהות הי' זה עבודת ע"ז גמורה לחייב עלי', וזה כמש"נ לעיל סק"ו בדעתו דהא דפטר רבא בעובד ע"ז מאהבה ומיראה, הוא משום שאי"ז חייב העובד ע"ז אא"כ עבדה בדרך אלהות. י] ומש"נ דלדעת ש"ר אף היכא שלא קיבלה עליו באלוה, מ"מ אם עובדה בדרך אלהות ה"ה חייב, נ' ללמוד כן מד' הראשונים. חדא, הוא במש"כ הרמ"ה בסוגיין, ז"ל, רבא אמר פטור דהא לא קבלי' באלהות עלי', ואי קשיא לך מתני' דקתני העובד ע"ז אחד העובד וכו' והדר תני והמקבלו עלי לאלוה, אלמא רישא בדלא קבלי' עליו לאלוה עסקינן, הא לא קשיא, רישא בסתם דפלחה ולא קבלה עלי' לאלוה בפירוש, ולא גלי אדעתי' נמי דמאהבה ומיראה קפלח לה, סיפא דקבלה עלי' באלוה בפירוש, כי קאמר רבא היכא דגלי אדעתי' דמאהבה ומיראה קא פלח לה וכו' וכו', אלא היא קשיא הא קשיא תנן הפוער וכו' ואע"ג דמיכוין לבזויי וכו', ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי, כגון דלא קבלי' עלי' באלוה בפירוש, ולא גלי אדעתי' נמי דלא קבלי' עלי' באלוה, וכו' אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבלי' עלי' באלוה פטור, עכ"ל, וכ"כ התוס' בשבת דע"ב:, ז"ל, וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבל עלי' לאלוה, אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה, אי נמי אפילו בסתם ובע"ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה, עכ"ל. וביאור ד' הרמ"ה והתוס' הוא, דמודה רבא דהעובד ע"ז חייב אף היכא דלא קבלי' עלי' באלוה, ואך דבעי' שיעבדה דרך עבודת אלהות, ואשר ע"כ ס"ל דמודה רבא דכל שעובדה בסתמא חייב, דכה"ג הויא עבודתו דרך עבודת אלהות, ורק היכא שמפרש להדיא שעובדה מאהבה ומיראה, או היכא שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה, דכה"ג אף בסתם הוי כמפרש, וכמש"נ בזה לעיל סק"ד, הוא דלא הויא העבודה דרך עבודת אלהות ולא מיחייב. אך לדעת הר"ן דלדעת רבא אין העובד ע"ז חייב אא"כ קיבלה עליו באלוה, הרי דהא דהעובד ע"ז בסתמא חייב, הוא כמש"כ הר"ן בסוגיין, דמן הסתם הוא קבלה באלוה אע"ג דלא אמר בפירוש, ויש לנו לתלות שהוא קבלה באלוה וע"כ הוא דחייב, אך אה"נ אם באמת לא קיבלה באלוה ה"ה פטור. ולדעת ש"ר דפליגי על הרמ"ה, וס"ל דהא דפטר רבא במאהבה ומיראה הוא אף בשלא פירש, יל"פ בתרי גווני, די"ל דהוא משום דכל שאין דעתו לעבוד לשם אלהות, לא חשיבא עבודתו כעבודה דרך אלהות, ויל"פ דהוא משום דכיון שידוע שהוא עובד מאהבה ומיראה, אין עבודתו דרך עבודת אלהות, ובמק"א נת' בזה פלוגתת הריטב"א והר"ן בשבת דע"ב:, דבד' הריטב"א שם מבו' דהיכא דיודע דהאנדרטא היא ע"ז ומשתחוה לה לכבוד המלך ה"ה חייב, וכ"ה בחי' שנד' ע"ש הר"ן שם ובריב"ש סי' ק"י, אך הר"ן שם כתב דכה"ג תליא בפלוגתת אביי ורבא במאהבה ומיראה, ונ' מזה שדעת הריטב"א דכל הא דפטר רבא במאהבה ומיראה אף בשעובדה בסתם הוא משום דידוע שעבודתו היא מאהבה ומיראה ואין מתפרשת עבודתו כעבודת אלהות, אך דעת הר"ן דכל שאין דעתו לעבודת אלהות פטר רבא,[[3]](#footnote-4) וע' להלן סקי"ב מש"נ עוד בזה, ולהלן סקי"ד נת' שלד' הריטב"א מיושבת קו' הראשונים ממש"א לקמן דס"ד דהפוער לפעור חייב אף שמתכוין לבזותו. ויש להוסיף שבד' רש"י בסוגיין מ' קצת כד' הריטב"א, וזה במש"כ רש"י בד"ה ודלא כהמן, ז"ל, לאו למיסר מיראה, אלא למיסר אדם הנעבד לשם ע"ז שלא מיראה למיסגד לי' "בסתמא", עכ"ל, ומ' דאסור לעבדו בסתמא, אף אם אין כונתו לשם עבודת אלהות, ולא פטר רבא אלא היכא שידוע שעבודתו היא מאהבה ומיראה, וזה כמש"נ בד' הריטב"א. יא] עוד מצינו כן, במש"כ הריא"ז בקונט' הראיות לקמן דס"ד., ז"ל, הפוער לפעור וכו' ואע"ג דקמכוין לביישה, וכו', פירוש ואי"ז דומה לעובד מאהבה ומיראה, שהרי פוטר רבא, דהתם אינו עובדה ברצונו אלא בשביל הגוי הוא עושה מה שעושה, אבל הכא ברצונו עושה שמתכוין בכך לעובדה, אלא שסבור שאינו חייב בעבודה זו, הואיל ועבודתה בכך חייב חטאת, עכ"ל, וכ"ה בקונט' הראיות לקמן דס"ה., ז"ל, והפוער לפעור אע"פ דקא מכוין לבזויי "ואינו מקבל עליו באלוה", הואיל ועבודתה בכך ודרך עובדי' לעבדה בכך, וגם הוא עובד מדעתו ומתכוין לכך, "עבודה זו דרך אלהות היא", אלא שהוא סבור שהוא אינו מתחייב בעבודה זו, עכ"ל. ומפורש להדיא בדבריו, דאף היכא שאינו מקבל עליו ע"ז זו באלוה, מ"מ כל שעובדה בדרך אלהות, ה"ה חייב, וזה כפי המפורש בכל דבריו וכפי שהבאנו לעיל סק"ו, וע"כ הוא דחייב הפועל לפעור אע"ג דקא מכוין לבזויי, הגם שאינו מקבלו עליו באלוה. יב] והנה התוס' בשבת דע"ב: הוכיחו דמודה רבא דהיכא שלא פירש שעושה מאהבה ומיראה חייב, ז"ל, ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע"ג דלא קבל עלי' באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה, עכ"ל, וע' בחי' חת"ס הנדמ"ח שהאריך בקו' זו בתרי דוכתי. ונ' דלדעת הר"ן ניחא, שהרי לדעתו באמת חייב על עבודת נעבד כהמן, דומיא דאדם שכמותך דשרי, דבאדם שכמותך אינו חייב על עבודה שאינה דרך אלהות, ואילו בנעבד חייב על עבודה שאינה דרך אלהות, ואך דאינו חייב אא"כ קיבל עליו אדם זה באלוה, דזהו גופא הוא טעם החילוק בין אדם שכמותך לנעבד כהמן, שאדם שכמותך אינו מקבלו עליו באלוה, ונעבד כהמן ה"ה מקבלו עליו באלוה, ומכח זה ה"ה חייב עליו על אותה עבודה שהוא פטור באדם שכמותו, וניחא שפיר הלשון דמ' דחייב על נעבד כהמן באותה עבודה שפטור על אדם שכמותך.[[4]](#footnote-5) ולמש"נ לעיל סוסק"י בדעת הריטב"א ודעימי', נמי ניחא, שהרי נת' בדעתם דלא פטר רבא אלא בעובד מאהבה ומיראה דבסתמא אין עבודתו מתפרשת כעבודת אלהות, אך בשאינו עובד מאהבה ומיראה ה"ה חייב אף אם אין כונתו לעבודת אלהות, והיינו דביסוד הדין ס"ל כד' הרמ"ה והתוס' בשבת, דלא פטר רבא אלא היכא שאין מתפרשת עבודתו כעבודת אלהות, ואך דפליגי על דבריהם וס"ל דאף היכא שאינו אומר להדיא שעובד מאהבה ומיראה, מ"מ כיון שידוע שהוא מאהבה ומיראה אין מתפרשת עבודתו כעבודת אלהותף ונמצא דאסר נעבד כהמן באותו האופן דשרי באדם שכמותך, וז"פ. אך לדעת הר"ן דס"ל דכל היכא שאין כונתו לעבודת אלהות פטר רבא, ואף היכא שאין עובד מאהבה ומיראה, צ"ל דמה דשרי אדם שכמותך ואסר נעבד כהמן, הוא משום דאדם שכמותך סתמא דמילתא אינו משתחוה לו לשם אלהות, ונעבד כהמן סתמא דמילתא הוא משתחוה לו לשם אלהות, וכ"ה להדיא בקונט' הראיות להריא"ז לקמן דס"ה., ז"ל, ומאי דאמרי' לעיל להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך, ה"פ להם אי אתה משתחוה לפי שאתה משתחוה להם באלהות, אבל לאדם שכמותך אין דרך להשתחוות לו בדרך אלהות, אבל אם הוא נעבד כהמן גם לאדם אין אתה משתחוה, שאין חילוק בין אדם לשאר הבריות, עכ"ל. יג] והנה בחי' הר"ן בסוגיין, הביא מה שפירש הרמב"ם פ"ג מע"ז ה"ו, דהעובד ע"ז מיראה היינו מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדי' שהיא מטיבה ומריעה, וכ"ה בפי' ר"ח וחי' הרמב"ן שבת דע"ב: וביד רמ"ה ורבינו יונה בסוגיין. והר"ן תמה ע"ז, וביאר הטעם לחייב בזה, ז"ל, אלא משמע לי, דכל שעובד איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע לו ממנה איזה תועלת, הרי נתן לה אלהות ושררה ע"ז הענין, ולפיכך עובדה, והוא ענין ע"ז, עכ"ל, וכ"ה במאירי, ז"ל, שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו אין לך קבלת אלוה יותר מזה, ואפי' יודה בסיבה אחרת, עכ"ל, ובמק"א נת' באורך בענין זה. ויש להוסיף בזה, דהנה נת' במק"א לדון דיל"פ טעמא דהרמב"ם, דכל שאין עובדה אלא כדי שלא תרע לו, היינו שכונתו שתדמה הע"ז שהוא עובדה, אך אין כונתו באמת לעובדה, וע"כ הגם דלהרמב"ם אף המשתחוה לצבא השמים דרך כבוד חייב, מ"מ בכה"ג הוא פטור. ולפ"ז י"ל, דאף אם אכן מודה הרמב"ם לד' המאירי והר"ן דכל שמדמה שיש לאותה צורה כח להרע ולהיטיב הוי זה קבלת אלהות, מ"מ כיון שאין עובדה לשם עבודת אלהות, לא מיחייב. וכ"ז הוא אי נימא דהא דפטר רבא במאהבה ומיראה הוא משום שאין העובד ע"ז חייב אא"כ עובדה דרך עבודת אלהות, אך לדעת הר"ן דכל שמקבל עליו ע"ז זו באלהות, תו חייב על עבודתה אף אם אין עובדה דרך עבודת אלהות, הרי ממילא דאף אי נימא שאין כונתו באמת לעבוד לצורה זו, אלא כונתו שתדמה שהוא עובדה, מ"מ כיון שהוא מאמין שיש לה כח להרע ולהיטיב והוי זה קבלת אלהות, ה"ה חייב על עבודה זו. **ג'** יד] לקמן דס"ד. אמרו בפוער לפעור וזורק למרקוליס, דחייבין אף דמכוין לבזויי ומכוין למרגמי', ותמהו הראשונים דמ"ש מהא דפטר רבא דפטר בעובד מאהבה ומיראה. ומצינו בזה י' דרכים בד' הראשנים. א', שיטת התוס' לקמן דס"ד. דהא דמחייבי' התם הוא בשנתכוין לעובדה בביזוי, וכ"ה בתוס' הרא"ש שם, [[5]](#footnote-6) עיי"ש במהרש"א ומהר"ם מה שנתחבטו מההיא דרב מנשיא, אך הישוב מבו' בתוס' הרא"ש שם דאה"נ ל"ה בזה אלא משום מראית העין, (וע' גם ביד רמ"ה ובחי' הר"ן שם שכתבו דבההיא דרב מנשיא ל"ה חיובא, עיי"ש בטעמם). ב', התוס' בסוגיין כתבו די"מ, דכל הא דפטר רבא במאהבה ומיראה, הוא רק בע"ז שכל עבודתה היא מאהבה ומיראה, והיינו דבזה ס"ל לרבא דאי"ז עבודה זרה כלל, כיון שלא קיבלוה באלוה, אך כל דהוי ע"ז, הרי זהו דינא דע"ז דכל שעובדה כדרך עבודתה חייב, וא"צ כלל שיקבלה באלוה, וכ"ה ביראים מצוה ק' ומצוה ר"ע, וע' לעיל ענף א' מש"נ באורך בביאור דבריהם. ועי' בשטמ"ק כריתות ד"ג. שכתב, דכל הא דשרי מאהבה ומיראה הוא רק בדבר שלא נעשה לשם ע"ז, עיי"ש, ויש להסתפק אם כוונתו היא כד' התוס'. ג', התוס' בשבת כתבו די"ל דכל הא דפטרי' במאהבה ומיראה הוא במפרש שאינו עובדה אלא מאהבה ומיראה, אבל בסתמא חייב, ובזה ניחא הא דמחייבי' בפוער לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"פ שמכוין לבזותו, דאיירי בשלא פירש שאינו מקבלה באלוה, וכ"כ הרמ"ה בסוגיין, והתוס' שם כתבו א"נ בע"ז שכולם עובדין אותה מאהבה ומיראה, ונת' לעיל סק"ד שאי"ז תי' נוסף, אלא היינו דכה"ג א"צ לפרש דסתמו כפירושו, ועמש"נ בדבריהם לעיל סק"י. ד', בקונט' הראיות להריא"ז לקמן דס"ד., ז"ל, הפוער לפעור וכו' ואע"ג דקמכוין לביישה, וכו', פירוש ואי"ז דומה לעובד מאהבה ומיראה, שהרי פוטר רבא, דהתם אינו עובדה ברצונו אלא בשביל הגוי הוא עושה מה שעושה, אבל הכא ברצונו עושה שמתכוין בכך לעובדה, אלא שסבור שאינו חייב בעבודה זו, הואיל ועבודתה בכך חייב חטאת, עכ"ל, וכ"כ הריא"ז גם לקמן דס"ה., ז"ל, והפוער לפעור אע"פ דקא מכוין לבזויי ואינו מקבל עליו באלוה, הואיל ועבודתה בכך ודרך עובדי' לעבדה בכך, וגם הוא עובד מדעתו ומתכוין לכך, עבודה זו דרך אלהות היא, אלא שהוא סבור שהוא אינו מתחייב בעבודה זו, עכ"ל, ועמש"נ בזה לעיל סקי"א. ועיקר דבריו דפטורא דמאהבה ומיראה הוא משום שאין עובדה ברצונו, כ"נ גם בד' זקינו הרי"ד בע"ז דנ"ד. מהדות"ל, ז"ל, לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא, פי' ומאי דפליגי אביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור, אביי אמר אליבא דכו"ע, דלא מבעיא לי' לר"א דחייב, אלא אפי' לר' ישמעאל חייב, דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב, ורבא אמר פטור, משום דס"ל כר' ישמעאל, וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר, הה"נ מאהבה ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה, שכל מה שעושה אינו עושה אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז, ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו, ולא בעבור אהבה ויראה של גוי, וכ"ז הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד, עכ"ל, וכ"כ בפסקי רי"ד בסוגיין. ומדבריו למדנו לפרש כוונת התוס' בסוגיין במש"כ לדון דרבא לטעמי', וע' תוס' שבת דע"ב: ומהר"ם שם וחי' הגרע"א בסוגיין. - והיינו דיל"פ דהא דס"ל לר' ישמעאל דבצנעא יעבור ואל יהרג, הוא משום דכל שעושה מחמת אונס ואינו מקבלו באלוה לי"ב חיוב מיתה, והגם דאיסורא מיהא איכא, מ"מ ליכא על איסור זה דין יהרג ואל יעבור, וע' אור גדול סי' א' דכ"ב. שפירש בזה בע"א, - ועמש"נ בזה בסימן ג'. ה', בחי' הר"ן לקמן דס"ד. כתב, ז"ל, פירוש ודוקא כשמקבלו באלוה, אלא שהוא בא להרגיזו כענין והתקצף במלכו ובאלהיו, אלא שמ"מ חייב שהרי עבדה בעבודה המיוחדת לע"ז וכו', עכ"ל, ועמש"נ לעיל סק"ו ואילך באורך בביאור דבריו. ו', בחי' רבינו יונה לקמן דס"ד. כתב, ז"ל, אע"פ דמכוין לבזויי, איכא למימר דלענין איסורא קאמרי' דאע"ג דמכוין לבזוי' אסור, אבל לא מיחייב מיתה, וזה כפי מש"כ הראשונים דלא פטר רבא אלא ממיתה, אך איסורא מיהא איכא, ורש"י ז"ל פירש חייב מיתה, ואיכא למימר דאליבא דאביי הוא דאמרי' הכי דלא בעו קבלי' עילוי' באלוה, וצ"ע, עכ"ל. ז', המאירי בסוגיין כתב, ז"ל, ואע"פ שהפוער עצמו לפעור לבזותו אינו מקבלה באלוה ואעפ"כ חייב הואיל ועבודתו בכך, שמא מאחר שזו היא עבודתו ואינו אונס, סתמו מקבלו הוא, וכ"ש אחר התראה, עכ"ל, וכ"כ לעיל במתניתין, ז"ל, ודברים אלו כולן בשכוונת עבודתו לקבלו באלוה, שאף העושה דרך גנות הואיל ועבודתו בכך ושהתרו בו על כך סתמו מקבלו הוא עליו, אבל אם עושה כן ומיראה התבאר בגמ' שהוא פטור, עכ"ל. ח', למש"נ לעיל סוסק"י בדעת הריטב"א ודעימי', דלא פטר רבא אלא בעובד מאהבה ומיראה דבסתמא אין עבודתו מתפרשת כעבודת אלהות, אך בשאינו עובד מאהבה ומיראה ה"ה חייב אף אם אין כונתו לעבודת אלהות, לכאו' מתישבת קו' זו, דיל"פ דמש"א דהפוער לפעור חייב אע"ג דמיכוין לביזוי, הוא בשלא פירש שמתכוין לבזותו ואינו עובדו לשם אלהות, וכל כה"ג מודה רבא דחייב. ט', בשו"ת הריב"ש סי' ק"י כתב בדעת הרמב"ם, ז"ל, פלוגתייהו שעובד ע"ז מאהבה ומיראה, וגם העובדים אותה אינם עובדים אותה אלא מאהבה ומיראה, דומיא דהמן, ובהא ס"ל לרבא דפטור, כיון דלא קבלה עלי', ואפילו עבדה בד' עבודות, כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מד' עבודות. וה"ה אם היו עובדין אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה, וזה עבדה ג"כ באותה עבודה מאהבה ומיראה. ומעתה אין קושיא מפעור וממרקוליס, שהיתה עבודתה באותו בזוי, והיתה ע"ז גמורה שעובדי' עובדין אותה בקבלת אלהות, ואע"פ שזה לא קבלה באלוה, "כיון שעבדה באותה עבודה שעובדי' עובדין אותה בקבלת אלהות", אפי' היא עבוד' בזוי' חייב אפי' לרבא, עכ"ל. וזה כעין מש"כ התוס' בסוגיין והיראים, ואך שבד' הריב"ש נתחדש, דאף בע"ז שעובדי' עובדין אותה בקבלת אלהות, לא מחייב רבא אלא באותה עבודה שעובדי' עובדין אותה בקבלת אלהות, אך אם עבדה בעבודה אחרת שאין עובדי' עובדין אותה בה אף דהויא מד' עבודות לא מיחייב, וע' בחי' חת"ס הנדמ"ח בסוגיין, בד"ה אמנם התוס', שפירש כן ד' הריב"ש. י', עוד כתב הריב"ש שם, ז"ל, עוד אפשר לדחוק לדעת הר"ם ז"ל, דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות, משום דדמי לאנוס, אע"פ שעבדה דרך עבודתה, ממי שעובד ומכוין לבזות, כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי, אלא שעובדי' חושבין שהע"ז ההיא חושקת באותו בזוי. כדאמרינן בפסחים שרא דעניותא נביל שמי', וזה טועה בזה ומכוין לבזויי', עכ"ל. ומ' דאין כונתו כד' הריא"ז שהבאנו לעיל, אלא כונתו שכל עובד ע"ז דדמי לאנוס, לא חייבתו תורה, הגם שאינו אנוס גמור לכל דיני התורה.[[6]](#footnote-7) טו] ולענין דינא נמצא ה' שיטות בדינא דפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס כדי לבזותן. א', דעת התוס' לקמן דס"ד. ורבינו יונה והמאירי, שאינו חייב אא"כ מקבלה עליו לאלוה, ואך שדעת המאירי דסתמו מקבל הוא. ב', דעת היראים והריב"ש בתי' קמא וכ"נ דעת התוס' בסוגיין, דחייב אף אם אומר להדיא שאין מקבלו עליו באלוה, כיון דהויא ע"ז הנעבדת. ג', דעת הר"ן דאם קיבלו עליו באלוה, חייב אף אם מכוין לבזותו בעבודה זו, ואינו מכוין לעבדו בה, אך אם לא קיבלו עליו כלל באלוה, אינו חייב על עבודה זו. ד', דעת התוס' בשבת והרמ"ה, דחייב משום שלא פירש שאין מקבלו עליו באלוה, אך אם פירש שאין מקבלו עליו באלוה פטור, וכן נת' לדעת הריטב"א ודעימי'. ה', דעת הריא"ז דחייב משום שעושה כן ברצונו, וכעי"ז כתב הריב"ש בתי' בתרא. 1. והתוס' תירצו, דהא דלא השתחוה לו הוא כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו, עכ"ד, ופשוט דכל תי' זה ל"ש אלא לפי ד' הי"מ, דבסתם ע"ז מודה רבא דיהרג ואל יעבור, וע"כ הגם דהמן היו עובדין אותו הכל מאהבה ומיראה, מ"מ הצלמים שעל לבו שהם נעבדין לשם אלהות, וע"כ לא שרי להשתחוות להן מיראה, אך בלא ד' הי"מ אין לישב כן, שהרי אם באנו להתיר להשתחוות להמן משום דהוי זה מיראה, הרי דמה"ט יש להתיר להשתחוות אף כנגד הצלמים, וז"פ, וע' בשו"ת מהר"ם אלשקר שלא כתב כן, ודבריו צ"ע, ושו"ר בחמרא וחיי בסוגיין שכבר עמד על דבריו. וגם מש"כ התוס' לישב עוד, דהוא משום קידוש השם, כדאמרי בירושלמי שביעית כגון פפוס ולולינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו, עכ"ד, יש מקום לומר דהוא רק לפ"ד הי"מ, דאף עבודה מיראה, הויא עבודה שחייבין עלי', ואך שלא אסרה תורה לעבוד אלא לע"ז הנעבדת, וע"כ כל שעובדין כולם מאהבה ומיראה שרי רבא דס"ל דכה"ג לא חשיבא ע"ז כלל, ואשר ע"כ י"ל, דמ"מ איכא בזה משום קידוש השם, כיון שעושה עבודה האסורה בע"ז, ואין הדבר ידוע אם דינו כע"ז או לא, אך בלא ד' הי"מ, הרי הא דפטר רבא בעובד מאהבה ומיראה, הוא משום דעבודה מאהבה ומיראה אינה כלל עבודה שחייבין עלי' בע"ז, וא"כ י"ל דגם לי"ב משום קידוש השם, והא דלא השתחוה מרדכי להמן, הוא כמש"כ התוס' בתחילה, דהגם דפטר רבא במאהבה ומיראה, מ"מ חייב למסור את עצמו. [↑](#footnote-ref-2) 2. ועיקר מה שפירש הר"ן ד' רש"י, דמש"א דזובח להכעיס היינו להכעיס את המרקוליס, הנה מד' הרמ"ה מתבאר שביאור ד' רש"י הוא שזובח להכעיס את בוראו, ולפ"ז ל"ק קו' הר"ן. [↑](#footnote-ref-3) 3. ולדעת הר"ן בסוגיין דהא דפטר רבא הוא משום שלא חייבה תורה אלא על עבודת ע"ז שקיבלה עליו, הרי פשוט דמה"ט יש לפטור אף במשתחוה דרך כבוד, אך אי"ז ברור אם אכן חי' אלו הם להר"ן. [↑](#footnote-ref-4) 4. אך ילה"ע בזה, שהרי מה שהותרה השתחואה לאדם שכמותך, הוא דרך כבוד, וכמש"כ בחי' הר"ן בסוגיין, ואילו מה שנאסרה השתחואה לנעבד כהמן, נ' בד' הר"ן בסוגיין דאי"ז אלא בשמשתחוה לו דרך השתחואת אלהות, דאילו השתחואה דרך כבוד מותרת אף לדעת אביי, עייש"ה, וצ"ע בזה. [↑](#footnote-ref-5) 5. והתוס' שם דאם אינו מכוין לעבדה בביזוי לא מיחייב אפי' לאביי דמחייב במאהבה ומיראה, ובתוס' הרא"ש שם פירש הטעם בזה, דהוא משום שמתכוין לבזות גרע, ונת' במק"א דהיינו משום דבעובד מאהבה ומיראה ה"ה מתכוין לעשות מעשה עבודה, ואך שאינו מקבלה באלוה, וע"כ ס"ל לאביי דהוא חייב, ומשא"כ בזורק אבן למרקוליס לבזותו דכלל אינו מתכוין לעשות מעשה עבודה, אלא מתכוין לעשות מעשה בזיון, וע"כ מודה בזה אביי דפטור. [↑](#footnote-ref-6) 6. אמנם צ"ע ע"ז, שהרי בגמ' אמרו דטעמא דרבא הוא משום דאי קבלי' עלי' באלוה אין אי לא לא, והרי דפטורא דהעובד מאהבה ומיראה הוא משום דלא קבלי' עלי' באלוה, ולא משום דהוי כאנוס. אמנם נ' דיל"פ, דמש"א בגמ' אי קבלי' עלי' באלוה אין אי לא לא, אין המכוון דפטורא דהעובד מאהבה ומיראה הוא משום הא דלא קבלי' עלי' באלוה, אלא המכוון הוא, דפטורא דמאהבה ומיראה הוא רק על כל עבודות, אך אם קבלי' עלי' באלוה מיחייב, וזמש"א רבא, דבעובד מאהבה ומיראה, אם קבלי' עלי' באלוה מיחייב, ואי לא לא, וכאשר כ"כ בתו"י שבת דע"ב: דהאומר אלי אתה מאהבה ומיראה מיחייב. וכ"נ להדיא בל' הרמב"ם פ"ג מע"ז ה"ו, ז"ל, העובד ע"ז מאהבה וכו', או שעבדה מיראתו לה וכו', אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה, ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור, עכ"ל, ומ' דמש"כ דאם קיבלה עליו באלוה חייב, אין כונתו דכה"ג חייב על עבודותי', דא"כ הי' לו להמשיך דאם לא קיבלה עליו באלוה פטור, אלא כונתו דאם קיבלה עליו באלוה חייב על קבלתו, ואילו על עבודה כדרכה או בד' עבודות אינו חייב, וזהו שהדגיש הרמב"ם דאינו חייב לא על עבודה כדרכה ולא על א' מד' עבודות, והיינו משום דאי"ז כללא דאין חייבין על ע"ז מאהבה ומיראה, שהרי על קבלה באלוה חייב, וע"כ צריך לפרש להדיא דעל עבודה אינו חייב בין בעבודה שדרכה בכך ובין בא' מד' עבודות. ובמק"א נת' בזה דעת הרמב"ם, שבפשוטו נ' לדעתו דחיוב העובד ע"ז הוא אף בשאינו עובדו לכוונת אלהות, וכמש"כ רפ"ב מהל' ע"ז דאף העובד כדרך שעבדו דור אנוש חייב, וע"כ לדידי' אאל"פ דמש"א רבא דאי קבלי' עלי' באלוה וכו', היינו דזהו פטורא דהעובד מאהבה ומיראה משום שלא קבלה באלוה, שהרי ל"ב כלל קבלה באלוה לחיוב, ובע"כ פטור אחר יש בזה, וצ"ב מהו פטור זה, אלא בע"כ לפרש ד' רבא, דכונתו דפטורא דמאהבה ומיראה אינו אלא בעבודות, אך אם קבלי' עלי' באלוה מיחייב על קבלתו באלוה, וכמש"נ מל' הרמב"ם. [↑](#footnote-ref-7)
ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ/86 מאהבה ומיראה א- דעות הראשונים.doc
{ "author": "רפאל ואסתי שמואלביץ", "categories": [ "ש_ס", "לד סנהדרין", "סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ" ], "created": "2006-11-04T20:15:00+00:00", "creator": null, "last_modified_by": "רפאל", "modified": "2013-07-17T13:59:00+00:00", "producer": null, "subject": null, "title": "86 מאהבה ומיראה א- דעות הראשונים", "title_meta": "קונט' הראיות בפירקין ה\"ג דין י\"ג, ז\"ל, ונראה בעיני ששמות הקדשים שלהם שהם תלמידי ישו, אע\"פ שעובדי ישו מתשחוים להם, אינם משתחוים" }
אור ליום ה' י"א מרחשון תשס"ז סנהדרין דס"א:, איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב דהא פלחה, רבא אמר פטור אי קבלי' עלי' באלוה אין אי לא לא וכו', ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח בעבודה זרה רבי אומר בשגגת מעשה וכו', האי שגגת מעשה דע"ז היכי דמי, אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים, אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו אי קבלי' עלי' באלוה מזיד הוא, ואי לא קבלי' עלי' באלוה לאו כלום הוא. **א'** א] במש"א דאם קסבר ביהכ"נ והשתחוה לו הרי לבו לשמים, פירש"י, ז"ל, ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו הי' יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמיםאין כאן עונש, שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עלי', עכ"ל. והנה בפשוטו נ' דהא דמודה בזה אביי דאינו חייב, אף שיודע שזה הבית ע"ז הוא, ול"ד למאהבה ומיראה דחייב, הוא משום דאינו מכוין כלל להשתחוות לבית, ול"ד למאהבה ומיראה שה"ה מכוין להשתחוות לע"ז, וע"כ גם ל"ד למש"א לקמן דס"ד. דהפוער לפעור והזורק אבן למרקוליס חייב אף דמכוין לבזויי, דהתם מכוין הוא לפעור על הפעור ולזרוק אבן על המרקוליס, ומשא"כ הכא שאינו משתחוה כלל לבית, וזהו שהדגיש רש"י דאף משתחוה לביהכ"נ לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששיכן שמו עלי', ומ' דאם הי' משתחוה לבית הי' אסור אף שלבו לשמים, אך אי"ז מוכרח, דיל"פ שכונתו שאילו הי' כוונת משתחוה לביהכ"נ להשתחוות לבית, הרי שאם יודע שבית ע"ז הוא בע"כ שכונתו להשתחוות לע"ז, וכ"ה ל' הריטב"א בשבת דע"ב:, ז"ל, ונראין דבריו שאין לחייב מיתה ולא קרבן אלא במי שעבד או שהשתחוה לע"ז וזה לא השתחוה אלא לשמים, עכ"ל. ומצינו מפורש כן בד' היראים מ' ר"ע, ז"ל, לכן צריך אדם להזהר מע"ז כדרכה שלא יכשל אע"פ שאינו מתכוין, כגון שנושאין אליל על כתפיהן ומהלכין אחריהם גוים לקלון ע"ז הליכתה זו היא עבודתה הלכך צריך להזהר שלא ילך אחריהם אפילו הוא צריך לילך למקום אחד שהרי מכ"מ הולך הוא והליכה עבודה היא, ואע"פ שאינו דומה לפעור דהתם לע"ז קא מכוין, והכא ללכת לצורכו, ודומה כסבור בית הכנסת והשתחוה ונמצא ע"ז דאמרינן בשבת פ' כלל גדול דלא מחייב משום דלבו לשמים אע"פ שכופף קומתו מאחר שכוונת כפיפתו לשמים פטור, מ"מ צריך אדם להזהר ולא אשנויי סמכינן, עכ"ל.[[1]](#footnote-2) ב] אך יל"פ טעמים אחר בזה, דהנה בהא דבאנדרטא שרי היכא דלא קבלי' עלי' באלוה, צ"ב נמי מ"ש ממאהבה ומיראה דלאביי חייב. והנה לדעת התוס' לקמן דס"ד. דאפי' אביי מודה היכא דכונתו לבזויי, ונ' בביאורו דהיינו משום דשאני מאהבה ויראה שה"ה מכוין לעבודה, ואך שאינו מכוין לקבלה כאלוה, אלא הוא עובדה מאהבת אדם ויראתו, ומשא"כ בדמכוין לבזויי שאינו מכוין כלל לעבודה. אשר לפ"ז הרי ה"נ באנדרטא אם לא קיבלה עלי' באלוה, הרי אינו מכוין כלל לעבדה, אלא משתחוה לה לכבוד המלך, וע"כ לי"ב איסורא, וכ"ה מבו' בשטמ"ק בכריתות ד"ג: בשם הרא"ש, עייש"ה. ויל"פ עוד, ושו"ר כעי"ז באור גדול דכ"ג. לישב הקו' מ"ש לצעורי ממאהבה ומיראה, דחלוק עושה מאהבה ומיראה, דכיון שעושה מכח הגוי המצוה אותו, ע"כ ה"ז מתפרש כדעת הגוי, וע"ד שכתב הערול"נ בכריתות הבאנו דבריו להלן סק"ט. אמנם לדעת ש"ר דס"ל דאף היכא דמכוין לבזויי חייב, צ"ע דא"כ מ"ט באנדרטא ה"ה פטור. ג] ומצינו הטעם בזה בחי' הריטב"א בשבת, ז"ל, פרש"י ז"ל צורת המלך שאינה עומדת [לשם אלהות] אלא שהיתה עשוי' לכבוד כאנדרטי של מלכים, ויפה פירש, והיינו דבעינן לקבלה עלי' דאילו בע"ז נעבדת אפי' בדלא קבלי' עלי' באלוה הוא מחייב כיון שהשתחוה לה בדרך עבודה, עכ"ל, והיינו דרש"י שם לא פירש כפי' בסוגיין דאיירי באנדרטא שיש שעובדין אותה ורק הוא לא ידע שהיא נעבדת, אלא איירי באנדרטא שכלל אינה נעבדת, וע"כ בזה אם לא קיבלה באלוה ודאי לאו כלום היא, וכפשוט, וכ"ה בחי' המיוחסים להר"ן בשם הרא"ה, וכ"ה מבו' בשו"ת הריב"ש סי' ק"י, עיי"ש. ולפ"ז פשוט, דע"כ ל"ד למאהבה ומיראה דלאביי חייב, דשאני מאהבה ומיראה דהוי זה ע"ז הנעבדת, ומשא"כ באנדרטא שאינה נעבדת כלל, ע"כ ודאי דכל שאינו משתחוה לה אלא לכבוד המלך לאו כלום הוא. וכ"ה מפורש בחי' הר"ן בשבת שם , שכתב דאילו הוי זה ע"ז הי' הדין תלוי בפלוגתת אביי ורבא בדין מאהבה ומיראה, אמנם בפרט זה שכתב הר"ן דאילו הי' זה ע"ז הי' תלוי בפלוגתת אביי ורבא, וכ"נ בריב"ש שם, הנה בד' הריטב"א וחי' המיוחסים להר"ן מ' להדיא דבזה הוא חייב לכו"ע, - וצ"ל לדעתם דבמאהבה ומיראה יש לפטור טפי, כיון שאינה עובד לה מדעתו, וכמש"כ הריב"ש, או דנימא דהתם יש לפטור טפי משום שה"ז מתפרש שאין כונתו לעבודה ולקבלת אלוה כיון שעושה כן מפני אהבה ויראה, ומשא"כ באנדרטא. ד] והנה אמנם כ"ז ניחא לפ"מ שפירש"י בשבת דאיירי באנדרטא שאינה נעבדת, אך לפ"מ שפירש"י בסוגיין דאיירי באנדרטא הנעבדת, קשיא דא"כ מ"ט מודה אביי דפטור. והנה בפשוטו נ', דזה נתישב במש"כ רש"י דבאנדרטא איירי שאינו יודע כלל שהיא נעבדת, וע"כ כל שלא קבלי' באלוה אי"ז כלל מעשה עבודה, ול"ד להיכא שיודע שהיא נעבדת והוא אינו מכוין לעבדה, ויל"פ דהוא משום דהיכא שיודע שהיא נעבדת ע"כ מתפרש המעשה כמעשה עבודה, ומשא"כ היכא שאינו יודע. אמנם הנה הרמ"ה בסוגיין מפרש כפירש"י, ואילו לקמן דס"ב: מפורש בדבריו דהעובד ע"ז מאהבה ויראה ואינו יודע שהיא ע"ז, חייב קרבן, וצ"ע מ"ש זמ"ז, ולדעתו גם אין לומר כמש"נ עפי"ד התוס' לקמן דס"ד. דהיכא דמכוין לבזויי מודה אביי דפטור, שהרי בדבריו בסוגיין מפורש דאף היכא דמכוין לבזויי חייב, ודעתו דאף רבא מודה דחייב אם לא פירש להדיא שה"ז מאהבה ומיראה, ולפ"ז תיקשי גם לרבא דמ"ט באנדרטא לא מיחייב, (אך ע"ז י"ל, דהיכא שאין יודע שהיא נעבדת, דמי להיכא שפירש שעובד מאהבה ומיראה דס"ל לרבא דפטור). ה] ונ' לישב, דשאני העובד ע"ז מאהבה ומיראה, דכונתו לעשות מעשה העבודה, ואך שאין מקבלה עליו באלוה, ואף הפוער לפעור ומכוין לבזויי, הרי כיון שזהו גופא העבודה לבזותה, וכמבו' בסוגיא לקמן דס"ד. בסבטא בן אלס, וע' תו"ח לקמן דס"ד. שהוכיח כן מהתם, נמצא דכל שנתכוין לבזותה נתכוין לעשות מעשה העבודה, ואך שלא נתכוין לעבדה בכך, ומשא"כ במשתחוה לאנדרטא דע"ז לכבוד המלך, הרי אינו מכוין לעשות מעשה העבודה, שהרי מעשה העבודה הוא להשתחוות לכבוד הע"ז, והוא משתחוה לכבוד המלך, וע"כ בכה"ג מודה אביי דפטור, ועי' בתו"ח לקמן דס"ד שכתב כחילוק זה. ועיקר ד"ז דמשתחוה לכבוד המלך עדיף ממשתחוה מאהבה ומיראה, מבו' גם בד' הרמ"ה שם שהאריך להוכיח דהיכא דמשתחוה מאהבה ומיראה לדבר שאינו נעבד מודה אביי דפטור, ולא למד לזה מד' הגמ' המפורשים באנדרטא דאם משתחוה לכבוד המלך לאו כלום הוא, ובע"כ דשאני משתחוה לכבוד המלך שאין כונתו כלל למעשה העבודה, וכמש"נ. ולפ"ז נ', דאף היכא שיודע שהיא ע"ז ומשתחוה לה לכבוד המלך ה"ה פטור, ומה שהוצרכו רש"י והרמ"ה לפרש דאיירי שאינו יודע שהיא נעבדת, למדתי הטעם בזה מד' הרמ"ה שם, ז"ל, ופעמים שנעבדים וזה הי' סבור שאי"ז נעבד "דהיינו שגגת מעשה" ובא והשתחוה לה, עכ"ל, והיינו דלס"ד דגמ' דס"ל שה"ה חייב, בע"כ דהא דהוי שגגת מעשה הוא משום שלא ידע שהיא נעבדת, וזהו דפריך דממ"נ, אם קבלי' עלי' באלוה, ה"ה חייב אף שאי"ז ע"ז, ומזיד הוא, ואם לא קבלי' עלי' באלוה, ה"ה פטור אף דע"ז היא, אך אה"נ מש"א דאם לא קבלי' עלי' באלוה לאו כלום הוא, היינו אף בשיודע שהיא נעבדת. ו] אמנם הנה שו"ר ברמ"ה לקמן דס"ד. שכתב בההיא דר' מנשה, ז"ל, ואע"ג דר' מנשה לא איכוין כלל לשום עבודה כלל ואפי' לאביי כה"ג פטור, עכ"ל, ומבו' דכל הא דמחייב אביי במאהבה ויראה, הוא משום שמתכוין לעבודה, ואך שאינו מקבלה באלוה. וצ"ל לפ"ז, דהא דהפוער לפעור חייב אף שמתכוין לבזותו, הוא משום שיודע שזוהי עבודתו, וע"כ כל שמתכוין לעשות מעשה זה ה"ה מתכוין לעשות מעשה העבודה, ומשא"כ ר' מנשה דל"ה ידע דהיא מרקוליס, ולא נתכוין כלל לעשות מעשה עבודה, ע"כ מודה אביי דפטור. ולפ"ז נ' ברור דמה"ט הוא דפטור היכא שמשתחוה לאנדרטא לכבוד המלך, דכיון שאינו יודע שהיא נעבדת, הרי אין כונתו כלל למעשה עבודה, וע"כ הוא דפטור. ולפ"ז נמצא, דכ"ז הוא בשאינו יודע שהיא נעבדת, אך היכא שיודע שהיא נעבדת, תו כל שמשתחוה לה הרי מתכוין לעשות מעשה עבודה, וכל כה"ג מחייב אביי, וז"ב. ויש לסייע לפי' זה מל' הר"ח בשבת דע"ב:, ז"ל, ואי לא קבלה עלי' באלוה, "כיון דבשוגג השתחוה כנגד האי אנדרטא" לא מיחייב, דהא לא עביד מידי, עכ"ל. ז] ונמצא לן ג' שיטות בדין משתחוה לאנדרטא לכבוד המלך, דלדעת התוס' לקמן דס"ד. ודעימייהו אף באנדרטא הנעבדת מודה אביי דאינו חייב, ודעת הריטב"א ודעימי' דאיירי רק באנדרטא שאינה נעבדת, אך באנדרטא הנעבדת חייב, והר"ן כתב דבאנדרטא הנעבדת תלי בפלוגתת אביי ורבא, ודעת רש"י בסוגיין והרמ"ה, דהגם דבאנדרטא הנעבדת חייב, מ"מ אם לא ידע שהיא נעבדת ה"ה פטור אף לאביי. ח] והנה מעתה כאשר נבא לדון מ"ט היכא דלבו לשמים פטור, הרי דלדעת התוס' לקמן דס"ד. דכל היכא שאין כונתו לעבוד את הע"ז בזה פטור, הרי דמה"ט יש לפטור היכא דלבו לשמים, ולדעת הרמ"ה דהיכא שאין כונתו למעשה העבודה פטור, הרי דמה"ט יש לפטור היכא דלבו לשמים, ואך לדעת הריטב"א ודעימי' דס"ל דאף היכא שאין כונתו למעשה העבודה חייב, צ"ל דהא דהיכא דלבו לשמים פטור הוא משום דאינו משתחוה כלל לע"ז, וכנ"ל. ט] ובעיקר הך דינא דהיכא דלבו לשמים פטור משום הני טעמי שנתבארו, צ"ע דא"כ מ"ט אמרי' בע"ז דיהרג ואל יעבור ואף באנסוהו להשתחוות לבהמתו, הרי יכול להשתחוות ויהא לבו לשמים. וכבר עמד בזה הריטב"א בשבת דע"ב:, וכתב בזה, ז"ל, אבל לכתחילה הרי זה בכלל יהרג ואל יעבור שאם אנסוהו להשתחוות לע"ז או לעבדה אינו יכול לומר אעשה כן ויהא לבי מסור לשמים, דא"כ לא משכחת בע"ז יהרג ואל יעבור, אלא ודאי שאני שלא אמרה תורה שיהרג מפני שיש במעשה ע"ז ממש אלא מפני קדוש השם להוציא מדעת הבאים להעבירו ואזהרתי' מונקדשתי בתוך בני ישראל, עכ"ל. ובערול"נ כריתות ד"ג. כתב בזה, דל"מ לבו לשמים רק כשעושה מעשה מעצמו בלי שתלוי בדעת אחרים, אבל כשרוצין ממנו שישתחוה לע"ז ומשתחוה לפני', ל"ש שלבו לשמים, כיון שעושה ע"פ ציווי של אחרים מסתמא ג"כ כונתו כן, אם לא שאומר בפירוש שאינו עושה רק לשמים.[[2]](#footnote-3) י] וילה"ע עוד במש"כ התוס' דהא דלא השתחוה מרדכי להמן, הוא משום שהיו צלמים על לבו, וצ"ע דהניחא הא דלא נשתחוה להמן גופי', הגם דמצי למימר שלבו לשמים ואינו משתחוה להמן כלל, יל"פ דהוא או משום קידוש ד' וכמש"כ הריטב"א, או משום דכל שעושה ע"פ ציווי אחרים מסתמא ג"כ כונתו כן, אך הכא שלא ציוה המלך להשתחוות לצלמים אלא להתשתחוות להמן גופי', וכמבו' בל' המדרש באסתר רבה פר' ז' ובפדר"א פמ"ט, א"כ מ"ט לא השתחוה לו, ואולי י"ל דגם בזה איכא קידוש השם, שהרואים חושבים שמשתחוה לצלם, אך אי"ז מתישב כ"כ שהרי התוס' בתי' קמא לא ניח"ל בזה. ואולי באמת התוס' פליגי ע"ד רש"י, וס"ל דלא שרי בלבו לשמים אלא היכא שאין יודע שבית זה הוא ע"ז, אך היכא שיודע שבית זה הוא ע"ז בע"כ מתפרש שהוא משתחוה לע"ז, וצ"ע בזה. ?שוב מצאתי בס' חמרא וחיי לקמן דס"ה. שהביא מתוס' ? ז"ל,?, ולהדיא דלא מיפטר בלבו לשמים, אלא היכא שסבור ביהכ"נ הוא, וכמש"נ בדעת התוס'.? ?ויש להעיר דמ"ש מדינא דפ"ק דע"ז, דלא אסרי' לשחות ולשתות מן המעין אלא משום מראית העין ואי"ז אסור מדינא, וא"כ ה"נ כל שמתכוין להשתחוות לשמים מ"ט יהא זה אסור, ואפשר דמפרשי דאף הכא כונתו להשתחוות לביהכ"נ משום כבוד שמים, ואולי יש לחלק עוד בין היכא שאין כונתו כלל למעשה השתחואה, להיכא שכונתו להשתחוות, דממילא הויא ההשתחואה לכל מה שלפניו, וצ"ע בזה.? וע' עוד בתרוה"ד סי' קצ"ז בדין אם מותר להשתחוות לכומר שיש לו שתי וערב על לבו, והובא ברמ"א סי' ק"נ ס"ג, וע' בזה גם בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"ו, ובביאור הגר"א שם תמה ע"ד הרמ"א מד' התוס' בסוגיין, וכן תמה בס' חמרא וחיי בסוגיין, עיי"ש באורך, ולמש"נ דלדעת רש"י ודעימי' אין לאסור בזה, יש לקיים פסק זה.[[3]](#footnote-4) אך אכתי יש לדון לאסור בזה משום מראית העין, וכמו שאסרו לשחות ולשתות ממעין המושך מים לפני ע"ז, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, וע' בזה בתרוה"ד ובביאור הגר"א שם, ובהך איסורא דמראית העין, פליגי הראשונים אם אמרי' בזה יהרג ואל יעבור, ועי' רמ"א יו"ד סי' ק"נ ס"ג וביאור הגר"א שם, ואכמ"ל. ובהג"א פ"ק דברכות סי' ט"ו הביא מאו"ז, דמי שמתפלל ובא גוי כנגדו ובידו דמות ע"ז, אל ישתחוה במודים אף על פי שלבו לשמים, והובא בשו"ע או"ח סי' קי"ג סעיף ח', ועיי"ש במג"א ובמ"ב. יא] שוב מצאתי בשו"ת הרמב"ם סי' תמ"ח, ז"ל, אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לקל יתעלה יחוד כראוי וכו', ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם, מה בכך, אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים, וכבר פירשו רז"ל בסנהדרין שאם השתחוה אדם לבית ע"ז והוא סבור שהוא ביהכ"נ הרי לבו מסור לשמים, וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וכו', אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל, ובאמת שהי' לישמעאלים מקודם באותם המקומות ג' מיני ע"ז פעור ומרקוליס וכמוש וכו', פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגבי' ערותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם, ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים, וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור וכו', אבל הישמעאלים היום אומרים זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות הוא כדי להכנע לפני הקל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו, וזה שנשליך האבנים בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו, ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים כלומר שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם ודרך בזיון להם אנו רוגמין אותן, ואחרים אומרים מנהג הוא, כללו של דבר אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחוה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז לא בפיו ולא בלבו, אלא לבם מסור לשמים, עכ"ל. ומ' בד' הרמב"ם, דאף אם כונתם להשתחוות לבית, שהוא בית ע"ז, מ"מ כיון שאין כונתם לשם ע"ז אלא לבם מסור לשמים, אינם עובדי ע"ז, ולמדה ממש"א בגמ' דאם סבור ביהכ"נ הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים. ונ' שהטעם בזה הוא, משום שאין דעתם שבית זה בית ע"ז הוא, וע"כ דמי לסבור ביהכ"נ הוא והשתחוה לו דאינו חייב, וע"כ הוא דל"ד לפוער לפעור וזורק למרקוליס דחייב אף דמכוין לבזויי, ומשמעות ד' הרמב"ם בפ"ג מע"ז ה"ה דהיינו אף היכא שאינו מכוין לעבדו באותו בזיון, וכן מבו' בד' הכס"מ שם ה"ו, אך הלח"מ בהל' ו' פירש בדעת הרמב"ם דהיינו רק היכא שמכוין לעבדה באותו בזיון, עיי"ש. ולפ"ז אין לפטור בלבו לשמים, אלא היכא דסבור דביהכ"נ הוא, אך כל שיודע שבית ע"ז הוא והשתחוה, הגם דלבו לשמים, מ"מ הוא חייב, וזה כמש"נ בדעת התוס', וצ"ע עוד בזה. **ב'** יב] דעת הרמב"ם דע"ז מיראה היינו מיראתה שמא תזיקנו, וכ"ה בפי' הר"ח וחי' הרמב"ן בשבת דע"ב:, וברמ"ה ורבינו יונה בסוגיין, והמאירי והר"ן בסוגיין, והריב"ש בסי' ק"י, וחי' שנד' ע"ש הר"ן בשבת תמהו ע"ז, ע' בדבריהם. והנה המאירי הוסיף להקשות, ז"ל, שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו אין לך קבלת אלוה יותר מזה, ואפי' יודה בסיבה אחרת, עכ"ל, וכעי"ז כתב הר"ן, ז"ל, אלא משמע לי, דכל שעובד איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע לו ממנה איזה תועלת, הרי נתן לה אלהות ושררה ע"ז הענין, ולפיכך עובדה, והוא ענין ע"ז, עכ"ל.[[4]](#footnote-5) יג] והנה הר"ן הוכיח כדבריו ממש"א בגמ' דמקטר לשד הוי זה ע"ז, וסתם מקטר לשד שאינו מקבלו באלוה ואפ"ה קרי לי' ע"ז. אך הנה באמת בגמ' לקמן דס"ה. ובכריתות ד"ג: מבו' דאם מקטר לשד ע"מ לחברו אי"ז ע"ז, ופירש"י בכריתות, ז"ל, ע"מ לחברו, שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו, ולא קיטר לו לשם אלוה, עכ"ל, והרי להדיא דאדרבה כל הא דמקטר לשד הוי ע"ז הוא בשמקטר לו לשם אלוה. וכ"ה בפסקי הרי"ד לקמן דס"ה., ז"ל, במקטר לחברו, פי' אינו מתכוין בהקטרה זו כדי לעובדו ולקבלו עליו באלוה, אלא מקטיר לו כדי לחברו אליו ולפייסו שיעשה לו רצונו, ואי"ז עובד ע"ז עד שיקבלו עליו באלוה, עכ"ל. והנה כתב הב"י ביו"ד סי' קע"ט, ז"ל, וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה דמהא שמעינן שהמקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו חייב משום בעל אוב עכ"ל, ואיני יודע מה ענין בעל אוב לזה, ונראה שצריך למחוק משום בעל אוב וחייב משום עבודה זרה קאמר, עכ"ל. ובש"ך שם סקכ"ב כתב ע"ד הב"י, ז"ל, ותימה דבפרק ד' מיתות אמרינן אלא אמר עולא במקטר לשד, א"ל רבא מקטר לשד עובד ע"ז הוא אלא אמר רבא במקטר לחבר וכו', אלמא דמקטר לשד חייב משום בעל אוב, ועי' באר שבע בכריתות שם שתמה ע"ד הב"י, ונראה ליישב דס"ל לב"י דש"ס משמע דמקטר לחבר היינו שמקטר סתם וע"י הקטרה נעשה שמתחברים עם השדים וחייב משום בעל אוב וכמ"ש רש"י, אבל כשמקטר לשד אע"פ שעשה כן לחבר השדים חייב משום ע"ז, דאל"כ מאי קא מקשה רבא לעולא, דלמא איהו במקטר לשד כדי לחבר השדים קאמר, אלא ודאי לא משכחת בשום ענין מקטר לשד דאינו חייב משום ע"ז, והרמ"ה דנקיט בהדיא מקטר לשד כלישנא דעולא אם כן אפי' כדי לחברו לעשות רצונו חייב משום ע"ז, ועוד דע"כ משום ע"ז קאמר, דאל"כ מאי קאמר שמעינן מהא היינו הך וכ"ש הוא, אלא ודאי הכי קאמר שמעינן מהא מדלא מוקי לדעולא במקטר לשד כדי לחברו, אלמא מקטר לשד בכל ענין חייב משום ע"ז, עכ"ל. אמנם אחר שזכינו לד' הרמ"ה, מפורש בדבריו דכל כה"ג לי"ב משום עבודה זרה, ומפרש כן למילתא דרבא, עיי"ש, ומה שהוכיח הש"ך מלישנא דשמעינן מינה, הנה באמת ברמ"ה שלפנינו ליתא לתיבות אלו, גם מה שהוכיח הש"ך דמאי מקשה רבא לעולא, דילמא איהו במקטר לשד כדי לחבר השדים קאמר, הנה באמת בסוגיא דכריתות משני הכי להדיא, דאמר רבא במקטר לשד ע"מ לחברו, וכבר עמדו בזה הערול"נ בכריתות שם, והמגי' לביאור הגר"א ביו"ד שם. ומצינו עוד בזה בשה"ג פ"ב דע"ז ד"ח: בשם הריא"ז, והוא בפסקי הריא"ז בפירקין ה"ד דין י', ז"ל, ונראה בעיני שהמתוק שעושין הנשים וכו' וכן העישון שמעשנות מותר, שלא חייבה תורה בבעל אוב אע"פ שמקטר לשד אלא מפני שמעלה המת וכו', וגם אין בהם משום חובר חבר שאינם מתכונים לחבר השדים אלא לרצותם על רפואת החולה ושלא יזיקוהו, עכ"ל, ומפורש בדבריו דשרי להקטיר לשדים כדי לרצותם על רפואת החולה ושלא יזיקוהו, וליכא בזה משום ע"ז, ועמש"כ הריא"ז בקונט' הראיות הבאנו דבריו להלן סקכ"א, ועי' עוד בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' ת"ה, וע' בענין זה באורך בשו"ת חיים ביד להגרח"פ סי' ל"ד. יד] ולפ"ז הרי לכאו' אדרבה מהתם מקור להרמב"ם דכל שאינו עושה לשם אלהות ממש לא חשיב ע"ז. והאמנם כ"ז הוא לדעת רבא, אך לדעת אביי לכאו' איכא בזה משום ע"ז, וזה מתישב היטב דהתם רבא קאמר להך שנויא דמקטר לשד ע"מ לחברו, ואזיל לטעמי' דכל מאהבה ומיראה לי"ב משום ע"ז, וכ"ה מפורש בקונט' הראיות להריא"ז שהבאנו להלן סקכ"א דמש"א התם דאינו עובד ע"ז הוא כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור. אך נ' דל"ד, דשאני שדים שבאמת בידם להרע ולהיטיב והם בעלי בחירה, וה"ז כאדם, וכאשר כן מת' בד' הריא"ז דמהני מה שעושות הנשים לרצות השדים על רפואת החולה ושלא יזיקוהו, והרי דהוו בעלי בחירה, וכ"נ בכמה דוכתי, ומשא"כ במשתחוה לשאר מילי, דזה גופא שנותן להם כח, הוי זה בכלל ע"ז, וכמש"כ הראשונים,[[5]](#footnote-6) אך הריא"ז בקונט' הראיות (הבאנו דבריו להלן סקכ"א) מדמה דכ"ה דמותר להשתחוות לשדים כדי לעשות לו חפציו, ה"נ מותר להשתחוות למלאך כדי שיעזור לו ויליץ בעדו, עיי"ש. ומצאתי כן בשו"ת חיים ביד שם, ז"ל, אכן נראה דיש חילוק בזה בין עובד לע"ז ואינו מקבלה לאלוה אלא משום שחושב שיש בידו להרע או להטיב, דעם כ"ז חייב משום כי כיון שהם אבן דומם פה להם ולא ידברו וחושב שיש להם כח להרע ולהטיב הויא לתא דע"ז אפי' אינו מקבלו לאלוה, כי כך גזרה חכמתו ית' לאסור עבודה זרה אפי' בכה"ג, משא"כ כשעושה איזה דבר לגבי השדים ולשאול מהם לבל ירעו ובל ישחיתו, כי יש כח בידם להרע ולהטיב, בהא ודאי דאין איסור כל שלא קיבל לאלוה ואדון ופטרון, כ"א שחושב שבא החולי מצידם ומבקש מהם שיקילו מחוליו וכו', דבשלמא בעובד ע"ז לעץ ואבן כשחושב בדעתו שיש בידה להרע ולהטיב ומבקש ממנה איזה דבר הרי פנה דעתו להבל וריק שיש בידה כח, וכל איסור ע"ז עצמה מה שאסרה תורה הוא גם בכה"ג וכו' משא"כ בעושה איזה בקשה ועבודה לשדים דהא מיהא הם בעלי חיים ובחיריים שיש בידם להרע ולהטיב, וכשנתן להם איזה דבר כדי לרצותם לבל יריעו ובל ישחיתו, בהא אפי' עושה איזה עבודות כל שחושב בדעתו שאינו מקבלו לאלוה אלא כונתו ומגמתו לפייסם ולשוחדם כדי להבריחם ולהרחיקם מעליו שלא יזיקוהו נראה דבכה"ג דאין בזה איסור כלל, כי לפי האמת הם בעלי חיים ובידם להרע ולהטיב, עכ"ל. אך לדעת הרמב"ם דהשדים אינם אלא דמיון בעלמא, יש להוכיח משם אם נפרש כפירש"י דליכא בזה משום ע"ז. טו] ויש להעיר עוד, דלפי ל' הרמ"ה שמקטר לשד לחברו "ולכופו" לעשות רצונו, י"ל דע"כ הוא דלי"ב משום ע"ז, דאי"ז כלל עבודה לשד, אלא ע"י ההקטרה ה"ה כופה להשד לעשות רצונו, וה"ז כהשבעת מלאכים דשרי, וז"פ. וע' עוד במאירי לקמן דס"ה., ז"ל, המקטר לשד "בכוונת קבלת ממשלתו" הרי זה ע"ז, אבל אם לא כיון אלא לעשות על ידו איזו פעולה וכו', עכ"ל, ונ' דאזיל לטעמי' דפליג ע"ד הרמב"ם, וע"כ הוא דמפרש דכל היכא שהמקטר בכוונת קבלת ממשלתו, חשיב כקבלת אלהות, ורק היכא שאינו מכוין כלל להיות תחת ממשלתו, אלא כונתו לעשות על ידו איזו פעולה, הוא דל"ה זה בכלל ע"ז. טז] ובעיקר דין זה ילה"ע לדעת הרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם רפ"א מהל' ע"ז, ז"ל, בימי אנוש טעו בני האדם וכו', אמרו הואיל וד' ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הקב"ה לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה הי' עיקר ע"ז, וכך היו אומרים עובדי' היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה וכו', כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא, עכ"ל, ובר"פ ב' כתב, ז"ל, ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלקים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד ע"ז, עכ"ל. ובפשוטו מ' בד' הרמב"ם, דאיסור ע"ז הוא אף בשאינו עובד בכוונת אלהות, אלא שעובד דרך כבוד, שכן עבדו דור אנוש, וצ"ע דא"כ מ"ט יש לפטור במאהבה ומיראה. אמנם הנה בד' הרמב"ן בפר' יתרו נ' דכל ע"ז היא בשמקבל להיות תחתיו, עיי"ש, ולפ"ז ניחא הא דפטרי' במאהבה ומיראה. ואולי שאני מתכוין להציל עצמו, שאין כונתו אלא שתדמה הע"ז שעובדה, ואין כונתו באמת לעבדה, ובחשק צורה זו י"ל דכל האיסור הוא דוקא בשמכבדן מפני שהם משרתי ד' וכיו"ב, דזה הוי סרך ע"ז, ולא בשעובדה מפני צורתה הנאה, וצ"ע. יז] גם ילה"ע בהא דילפי' מקרא דלא תשתחוה להם דאתה משתחוה לאדם, והנה בד' הרמ"ה לקמן דס"ב. מבו' דאי"ז דין מסוים באדם, עיי"ש שלמד מזה דמודה אביי דשרי להשתחוות מאהבה ומיראה לדבר שאינו ע"ז, וכ"נ מוכח מד' התוס בשבת דע"ב:, שכתבו, ז"ל, ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע"ג דלא קבל עלי' באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה, עכ"ל, ולפ"ז נמצא, דליכא דין מסוים באדם, אלא הא דשרי הוא משום דבע"ז שאינה נעבדת שרי להשתחוות מאהבה ומיראה, ואף לדעת אביי דאסר מאהבה ומיראה, צ"ל דכ"ז הוא בשעובדין אותה כולם מחמת זה, ולא בשעבדה הוא לבדו מאהבה ומיראה, וכ"ה בריב"ש סי' ק"י, וע' להלן סקכ"א שהבאנו ד' הריא"ז שכתב להדיא דאין חילוק בין אדם לשאר הבריות, עיי"ש, וע' בחי' הר"ן בסוגיין במה שפירש בהא דאתה משתחוה לאדם. אך לדעת הרמב"ם שנ' דעתו דאסור להשתחוות אף לצבא השמים אף דרך כבוד, לכאו' בעי' היתר מסוים באדם, וע' להלן סק"כ שהבאנו שמפורש כן בד' הריקאנטי, וכ"נ גם בד' דרשות הר"ן, וצ"ע דמ"ט השמיט הרמב"ם לזה. ויש לציין לל' השאילתות ש' נ"ב, ז"ל, ת"ר אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת אשר בארץ לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגיאיות מתחת לרבות שלשול קטן ואשר במים לרבות דגים שקצים ורמשים, ודאי בשר ודם חד לחברי' "דלאו דירכא דאלהותא הוא" שפיר דמי למיסגד שנ' לא תשתחוה להם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לבשר ודם שכמותך, עכ"ל. ויש לציין עוד לפלוג' רש"י ותוס' בזבחים דק"ח: אם מעלה להדיוט חייב משום ע"ז, עיי"ש. יח] ובעיקר ד' הרמב"ם דאף המשתחוה דרך כבוד משום שסבור שזהו כבוד של הקב"ה, הוי בכלל ע"ז, יש להוסיף מש"כ הרמב"ם במו"נ ח"א פל"ו, ז"ל, אלא שהכופרים ההם עם היותם מאמינים מציאות הבורא, "אחר שנתלית כפירתם בחק שהוא לבורא יתעלה לבד, ר"ל העבודה וההגדלה" כמו שנאמר ועבדתם את ה' וכו', בעבור שתתקיים מציאותו באמונת ההמון, וחשבו החוק ההוא לזולתו, ויהי' זה מביא להעדר מציאותו יתעלה, מהאמנת ההמון, כי לא ישיג ההמון אלא מעשה העבודות, לא עניניהם ולא אמתת הנעבד בהם, חייבם הדבר ההוא המות, כמו שאמר הפסוק לא תחי' כל נשמה, ובאר העלה והיא הסרת הדעת הזה הבטל שלא יפסד בו זולתם וכו', עכ"ל. ויל"פ דזהו טעם ההיתר להשתחוות דרך כבוד לאדם, משום שאין דרך לעבדו, וכמש"א לעיל בגמ' דאמרי מ"ש איהו מינן, ולא אתו למיטעי בתר ע"ז, ואולי זמש"כ השאילתות דטעם ההיתר הוא משום דלאו דרכא דאלהותא הוא. שוב מצאתי בעזה"י הדברים מפורשים כן בד' הלבוש בפירושו לריקאנטי פר' יתרו, ז"ל, כי בלובשם צורת האדם מותר להשתחוות להם, פירוש שאז ליכא למיחש שיטעה אחריו לע"ז, עכ"ל. יט] והנה הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ ל"ת ה' כתב, ז"ל, ונמנה לא יהי' לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות ל"ת אחת, שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה והמשתחוה והעובד, כענין ששנינו העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והמקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה וכו', עכ"ל. ובמנ"ח מ' כ"ו הק' על הרמב"ם שכתב אזהרות אחרות לאיסור עבודה זרה, ומ"ט לא כלל כל עבודות בלאו דלא יהי' לך, עיי"ש מש"כ בזה. ולמש"נ ניחא, שהרי לדעת הרמב"ם איסור ע"ז הוא אף במשתחוה דרך כבוד כדי להשיג רצון הבורא, וע"כ אי"ז בכלל לא יהי' לך. אך הרמב"ן לטעמי' בפי' התורה פר' יתרו כ' ב', שמבו' דעתו דבכל ע"ז ה"ה מקבל להיות תחתיו, עיי"ש, ולדעתו שפיר הוי זה בכלל לא יהי' לך. כ] ובמש"נ לעיל בדין השתחואה לצבא השמים דרך כבוד, יש לציין בזה לד' הר"ן בדרשות דרוש ד', שתמה היאך הי' מותר ליהושע להשתחוות למלאך, שהרי כתיב אשר בשמים ממעל לרבות מלאכי השרת, ואין ספק שכמו שאסור לזבוח ולקטר בלתי לד' לבדו, כן אסור להשתחוות, עכ"ד, והרי דס"ל דאסור להשתחוות למלאך אף דרך כבוד, ולדידי' בע"כ דהא דאתה משתחוה לאדם הוי זה היתר מיוחד באדם. ובספר העיקרים מאמר ב' פכ"ח, ז"ל, ובעבור זה המשתחוה למלאך מצד עצמו וכחו הוא מקצץ בנטיעות והוא עובד ע"ז, שהוזהר עלי' בדבור לא יהי' לך אלהים אחרים על פני וכו', אבל המשתחוה לו מצד מה שהוא שליח ד' הוא מותר, כמו שהמשתחוה לפקיד המלך מצד עצמו וכחו ומקבלו כאדון ולא מצד הכח שיש לו מהמלך הוא מורד במלכות, והמשתחוה לו מצד שהוא שליח המלך הוא כבוד אל המלך, ובעבור זה הי' מותר ליהושע להשתחות למלאך, עם היות ההשתחוי' אחת מד' עבודות שאסור לעשותה ואפילו למלאכי השרת כזבוח וקטור ונסוך, אלא כי לפי שההשתחוי' ההיא היתה לכבוד השם להיות זה שלוחו בלבד היתה מותרת, אבל המתפלל למלאך או משתחוה לו מצד עצמו וכחו המיוחד לו ומצד מה שיורה עליו שמו, הוא מה שהוזהר עליו בדבור לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, עכ"ל, ומבו' בדבריו דס"ל דמותר להשתחוות לצבא השמים לכבוד הקב"ה, וזה דלא כמש"נ בדעת הרמב"ם. ובריקאנטי פר' יתרו, ז"ל, ויש לשאול, אחר שהשתחוי' הוא מן הד' עבודות שחייבה בהן התורה מיתה בין כדרכה בין שלא כדרכה, איך יהושע השתחוה למלאך, וכו' וכן אאע"ה שנא' וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה, וי"ל כי בלובשם צורת אדם מותר להשתחוות להם כמו שמותר להשתחוות לאדם, משא"כ בפושטם המלבוש, עכ"ל, וכ"כ גם בפרשת וירא, וכתב ע"ז דזה הענין נתגלה לי בחלום הלילה, ולהדיא בדבריו דאסור להשתחוות למלאך אף דרך כבוד, ורק לאדם הותר להשתחוות, ועיי"ש בפי' הלבוש והבאנו דבריו לעיל סוסקי"ח. כא] שוב מצאתי מש"כ בענין זה בקונט' הראיות להריא"ז לקמן דס"ה., ולפי שאין הספר מצוי אעתיק דבריו, ז"ל, מקטר לשד עובד ע"ז הוא אמר רבא במקטר לחברו, פירוש מהכא מוכח דלא מיקרי עובר ע"ז אלא כשמקבלו עליו באלוה, אבל אם אינו מקבלו עליו אינו חייב משום ע"ז, והכי אזלא כל סוגיא דשמעתא דכל שאין מקבלו עליו לאלוה לאו עובד ע"ז הוא, ואע"ג דאביי פליג עלי' דרבא, הא קי"ל הלכה כרבא, ולעיל נמי אמרי' באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה, דמשמע העיקר הוא הקבלה שמקבלו עליו לאלוה, אבל אם אינו מקבלו עליו לאלוה, אינו חייב משום עבודתו. - והמקטר לשד כדי לעשות לו חפציו, אינו חייב משום עובד ע"ז, שהרי אינו עובדו כדרך ע"ז, הואיל ואינו מקבלו עליו לאלוה, אלא עושה לו נח"ר ומפייסו כדי שיעשה רצונו. - וכן בחבירו נמי אם הוא נעבד כהמן המשתחוה לו חייב, לפי שעבדו כדרך ע"ז ומקבלו עליו לאלוה, אבל אם הוא משתחוה לו לפייסו שיעשה לו חפציו מותר, כדאמרי' נמי לעיל אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. - ומלאך אם אינו מקבלו עליו לאלוה המשתחוה לו שיעזור לו ויליץ בעדו וכו' הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה, לא עובד ע"ז הוא אע"פ שמשתחוה לו. - מיהו לכתחילה ודאי אין להשתחוות ולעבוד המלאכים שנראה כעובד ע"ז, אך אם נראה לו המלאך בשליחות הבורא ראוי להשתחוות אליו, כמו שהשתחוה יהושע למלאך וכו', אבל אם לא נראה לו ורוצה לעבוד או להשתחוות לא' מהמלאכים כדי שיהא בעזרו, מכוער הדבר מפני שנראה כעובד ע"ז, מיהו ל"ה עובד ע"ז ממש הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה, וכן המקטר לשד ומפייסו שיעשה לו חפצו, הואיל ואינו עובדו בדרך אלהות ואינו מקבלו עליו לאלוה, לאו עובד ע"ז. - ומאי דאמרי' לעיל להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך, ה"פ להם אי אתה משתחוה לפי שאתה משתחוה להם באלהות, אבל לאדם שכמותך אין דרך להשתחוות לו בדרך אלהות, אבל אם הוא נעבד כהמן גם לאדם אין אתה משתחוה, שאין חילוק בין אדם לשאר הבריות. - והפוער לפעור אע"פ דקא מכוין לבזויי ואינו מקבל עליו באלוה, הואיל ועבודתה בכך ודרך עובדי' לעבדה בכך, וגם הוא עובד מדעתו ומתכוין לכך, עבודה זו דרך אלהות היא, אלא שהוא סבור שהוא אינו מתחייב בעבודה זו, עכ"ל. 1. ובזה יל"פ מש"א בגמ' חולין דמ"א. דאפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו, ה"מ גוי, אבל ישראל לצעורי קא מכוין, ופירש"י דלצעורי לחבירו קעביד ואין כונתו לע"ז. והנה כבר תמהו האחרונים, דמאי מהני הא דלצעורי קמכוין, ומ"ש מהעובד ע"ז מאהבה ומיראה דדעת אביי דחייב, ואף לדעת רבא דפטור, הרי דעת היראים ודעימי' דכל דהויא ע"ז הנעבדת ה"ה חייב. ובפשוטו הי' נ' דצ"ל, דאה"נ ל"מ הא דלצעורי קמכוין רק להתיר התקרובת, משום דעיקר איסור תקרובת הוא במה שמייחדה לע"ז, וכל דלצעורי קעביד אין כונתו לייחדה לע"ז, וע' קבא דקשייתא קו' מ"ט בהג"ה, וחי' הגרש"ש שלהי ב"ק. אך הנה בד' הרשב"א במשמה"ב בית א' ש"א ד"י: מבו' להדיא שדעתו דאף העובד פטור, וע"כ ס"ל דל"ה מומר, אך בד' הרא"ה שם דס"ל דהוי מומר, נ' דס"ל דל"מ כל הא דלצעורי רק להתיר התקרובת, שאינה מתייחדת לע"ז, אך העובד חייב, וכמש"נ לעיל, אך בל' הרא"ה בחי' חולין דמ"א. מ' דהטעם בזה הוא, דלא סמכינן דלצעורי קמכוין אלא לענין איסור הנאה, ולא לגבי איסור אכילה, ויל"פ דהוא משום דלגבי איסור הנאה הויא בחזקת היתר, ואילו לגבי איסור אכילה הויא בחזקת איסור, וצ"ע עוד בזה. גם ילה"ע בזה, דבד' התשב"ץ ח"א סו"ס ס"ג מצינו להיפך, דאף אם מאהבה ויראה אינו חייב, אפשר דהתקרובת אסורה, עיי"ש, וע' אור גדול סי' א' (דכ"ב:) שתמה ע"ד התשב"ץ, ועי' גם בביאור הגר"א יו"ד סי' קי"ט סקכ"ה דמבו' דהעובד מאהבה ומיראה אין התקרובת נאסרת, עייש"ה. ואשר ע"כ נ' לפרש, דשאני ההיא דלצעורי שכלל אין כונתו לשחטה לע"ז, וכמש"כ הרשב"א במשמה"ב שם, ז"ל, שהרי זה שאומר ששוחט לע"ז אינה אומר אלא לצער את חבירו אבל בלבו אינו מתכוין לע"ז כלל, וכן פירש"י לצעורי לחברי' קא עביד ואין לבו לע"ז, עכ"ל, וע"כ אי"ז עבודה לע"ז כלל, ודמי ללבו לשמים דשרי, וכמש"נ. [↑](#footnote-ref-2) 2. וכעי"ז כתב בחי' חת"ס שבת דע"ב:, דמה"ט י"ל דהזובח להכעיס לי"ב אלא לאו, ול"ד למאהבה ויראה דמחייב אביי, משום דבמאהבה ומיראה הוא עושה על דעת אהבת אדם אחר שמקבלו עליו באלוה, אע"פ שהוא אינו מקבלו, משא"כ היכא שעושה לדעת עצמו להכעיס, עיי"ש. [↑](#footnote-ref-3) 3. ועי' בחי' חת"ס הנדמ"ח בסוגיין, שכתב דאדרבה מד' התוס' סייעתא להתיר בזה, דקשיא מ"ש מרדכי משאר יהודים שהיו שם והשתחוו להמן, ומוכח דמותר להשתחוות לשר הנושא צלם, כיון שדרכו להשתחוות לו בלא צלם, אבל מרדכי שהחזיקו לעבדו ולא השתחוה לו מעולם, א"כ גם עתה נאסר לו ההשתחואה שנראה כמשתחוה לצלם, והביא שהדברים מפורשים כן בתרגום אסתר ג' ד', ז"ל, ארום חוי להון די להמן ל"ה סגיד על דהוה עבדי' דאזדבן לי' בטולמת לחם, ולאנדרטא דאי היקום בחדי' ל"ה גחין על דהוה יהודי ויהודאי לא פלחין ולא גחינן לי', עכ"ל, וכתב דאין ספק שהוסיף זה על המקרא לתרץ מ"ט השתחוו לו שאר היהודים, אלא ע"כ משום שהם השתחוו להמן, אבל הוא לא השתחוה להמן משום שהי' עבדו, עכ"ד. [↑](#footnote-ref-4) 4. והנה בחי' הר"ן לעיל כתב, ז"ל, זובח להכעיס וכו', ואין לפרש כמו פירש"י שאינו מתכוין לעבדו ואינו מקבלו עליו באלוה, אלא שהוא בא להכעיס לפניו כדרך שכתוב והתקצף וקילל במלכו ובאלהיו, שאם אינו מקבלו באלוה אין לו עמו לא כעס ולא רצון, עכ"ל. ופשוט דכל ד' הר"ן הם לטעמי', דלדעת הרמב"ם דאף שמאמין שבכח ע"ז זו להרע ולהיטיב לא חשיב זה כקבלת אלהות, הרי שפיר י"ל דאף שמכוין להכעיס את הע"ז, מ"מ אין בזה קבלת אלהות. [↑](#footnote-ref-5) 5. ויש להוסיף מש"כ בדרשות הר"ן דרוש רביעי, שזהו עיקר איסור ע"ז, מפני שאין למלאכים כח להשפיע כפי דעתם ורצונם, אלא הכל הוי בהכרח, ואין מועיל כלל הזיבוח וכו', וביאר שם דטעות ע"ז היא, לפי שהשפעת הכוכבים וכו' תלוי בענין המקבל, וע"כ מועילות פעולות מסוימות על המקבל, והטועים הבינו שהם פועל על הכוחות העליונים, וזה טעות מב' טעמים, עיי"ש, וכ"ה בספר העיקרים מאמר רביעי פט"ז. [↑](#footnote-ref-6)
ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ/86 מאהבה ומיראה ב - הערות.doc
{ "author": "רפאל ואסתי שמואלביץ", "categories": [ "ש_ס", "לד סנהדרין", "סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ" ], "created": "2006-11-03T09:30:00+00:00", "creator": null, "last_modified_by": "רפאל", "modified": "2013-07-17T12:15:00+00:00", "producer": null, "subject": null, "title": "86 מאהבה ומיראה ב - הערות", "title_meta": "א] בדין לבו לשמים דשרי, ופירש\"י דהיינו אף אם יודע שע\"ז היא, בפשוטו נ' דהוא משום דאינו מכוין כלל להשתחוות לע\"ז, ול\"ד למאהבה ומי" }
יום ד' י' מנ"א תשע"ג א] סנהדרין דס"א:, איתמר העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, וכתבו התוס', ז"ל, רבא אמר פטור, אע"ג דבפ' בסו"מ אמר בע"ז יהרג ואל יעבור, י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה, ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל אפי' ע"ז בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן, דא"כ הני דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בסו"מ יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וכו', עכ"ל. והגרע"א בקו' עצומות הק' ע"ד התוס' שכתבו דנהי חייב למסור עצמו לכתחילה מ"מ היכא דלא מסר עצמו אינו חייב מיתה, ז"ל, תמוה לי, הא במקום אונס גם לאביי פטור בדיני אדם כדאיתא להדיא בע"ז דנ"ד ע"א דאונס רחמנא פטרי' אף היכא דהדין הוא דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר אינו חייב וכו', עכ"ל, ועמש"נ בזה בדברינו בדין יהרג ואל יעבור סימן א' ענף ד', דהתוס' ס"ל דפליגי בהך מילתא ר' זירא ורבא, דדעת ר' זירא בע"ז שם דאף בכה"ג דיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אינו חייב מיתה, ורבא פליג ע"ז וס"ל דכל דדינא הוא דיהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג ה"ה חייב מיתה, ועיי"ש שנת' ללמוד כן גם מד' התוס' בשבת דע"ב:, ומד' רבינו דוד שהביא בחי' הר"ן בסוגיין, ואכמ"ל. ב] ועיי"ש בד' הגרע"א שתמה עוד ע"ד התוס', במש"כ דאין לומר דרבא לטעמי' דס"ל דאף בע"ז בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם, דמאי שייטי' לדהתם דמותר שם משום שנאמר וחי בהם ולא שימות, אבל הכא במאהבה ל"ש זה, ומוכח דלא מיקרי עובד ע"ז, וממילא לכו"ע פטור, והיאך תלי זה אם בע"ז יהרג ואל יעבור אם לאו, והניח בצע"ג, ועי' מהר"ם בשבת שם שעמד בכעי"ז. עוד קשיא בד' התוס', דאם בעובר ע"ז משום אונס מיתה ה"ה פטור משום דהו"ל כעובד מאהבה ומיראה דפטור, א"כ מ"ט מודה רבא דבפרהסיא ה"ה חייב מיתה, וכמש"נ לדעת התוס' דהא דקאמר רבא הכל היו וכו', הוא לענין חיוב מיתה, הרי הו"ל כעובד מאהבה ומיראה דאי"ז בכלל ע"ז לחיוב מיתה, - ואף התוס' בשבת שהק' בזה, לא הקשו אלא מהא דמשמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב, ולא הקשו עדיפא מינה, דמ"ט מחייב רבא בפרהסיא. ג] ואמנם הנה ז"ל התורי"ד בע"ז דנ"ד., ל"ק הא בצנעא והא בפרהסיא, פי' ומאי דפליגי אביי ורבא וכו' בעובד ע"ז מאהבה ומיראה וכו', אביי אמר אליבא דכו"ע, דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב, דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב, ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל, וקסבר כ"ה דבאונס מיתה פטר ה"ה נמי מאהבה ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה, שכל מה שעושה אינו עושה אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז, ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי, וכ"ז הוא בצנעא אבל בפרהסיא אפי' באונס מיתה חייב והוי נעבד, עכ"ל. ומבו' להדיא בד' הרי"ד, דאף דרבא ס"ל דהא דפטר ר' ישמעאל בע"ז בצנעא, אי"ז בדוקא באונס מיתה, אלא אף בעובד מאהבה ומיראה, מ"מ כ"ז הוא בצנעא, אך בפרהסיא אפי' באונס מיתה ה"ה חייב מיתה, וע"כ הו"ל בכלל נעבד, - ואמנם דצ"ב הטעם בזה, דהגם דבפרהסיא ה"ה חייב למסור עצמו משום קידוש השם, מ"מ מ"ט אם עבר ולא נהרג ה"ה חייב מיתה, הרי עבודה מאהבה ומיראה ל"ה בכלל ע"ז לחיוב מיתה. ד] ונראה ללמוד מד' התוס' והרי"ד, דהא דפטר רבא בעובד מאהבה ומיראה, הוי זה מעין פטורא דאונס, והיינו דהגם דל"ה אונס גמור, שהרי אי"ז אונס מיתה, מ"מ לא חייבה תורה בע"ז אלא בעובד מרצונו, ולא בעובד מחמת אונסין אלו, - וכ"ה משמעות ל' התוס' בשבת שכתבו בתו"ד, דמשמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל "שאר אונסין" הוו בכלל לא תעבדם וחייב והכא פטור אפי' מאהבה "דליכא אונס מיתה", ומ' דאף הא דפטר במאהבה ומיראה, הוא משום דהו"ל כאונס, ואך שהקשו ע"ז דמשמע דלא פטר אלא באונס מיתה ולא בשאר אונסין, ועי' גם בחי' הריטב"א בע"ז שם דמשמע מדבריו כן, דפטורא דמאהבה ומיראה הו"ל בכלל פטור אונס. ובזה מתפרש גם מש"כ התוס' דנהי דאינו חייב למסור עצמו לכתחילה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו אינו חייב מיתה, והק' הגרע"א שם, דכיון דמיקרי עובד ע"ז דחייב למסור לכתחילה נפשו, אמאי בדיעבד פטור, שהרי ליכא אונס מיתה, ולמש"נ נראה לדון בגדר הדברים, דאף דאי"ז אונס גמור להתיר לעבור לכתחילה, מ"מ לא חייבה תורה מיתה את העובד ע"ז אלא בעובר מרצונו, אך כל שעבר לאונסו, אינו חייב מיתה, אך צ"ע מקור דין זה, שהרי אין ללמוד לזה מקרא דאונס רחמנא פטרי', ואולי איכא שום דרשא בקראי דחיוב מיתה, דלא חייבה תורה מיתה אלא לעובד מרצונו. ולפ"ז יש מקום להבין להא דמודה רבא דהעובד מאהבה ומיראה בפרהסיא חייב, דכיון דבפרהסיא נתחייב אף למסור נפשו ושלא לעבוד ע"ז, כ"ש דבשאר אונסין ה"ה חייב, - ועד"ז מתפרש גם מה שדנו התוס' לפרש דרבא לטעמי' דס"ל דאף בע"ז בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם, והיינו דלדעת רבא דבע"ז בצנעא אינו חייב למסור עצמו, הרי אף בשאר אונסין שאינם מתירין לעבור, מ"מ אם עבר אינו חייב מיתה, ומשא"כ למ"ד דבע"ז בצנעא ה"ה חייב למסור עצמו, כ"ש דבשאר אונסין ה"ה חייב. והאמנם דאכתי הדברים צ"ב רב, שהרי בלא"ה בשאר אונסין ה"ה מוזהר שלא לעבור אף בצנעא, ואפ"ה אם עבר אינו חייב מיתה וא"כ מאי נפ"מ בזה בין צנעא לפרהסיא, וגם מאי נפ"מ אם בע"ז בצנעא חייב למסור עצמו או אינו חייב למסור עצמו, וצ"ע בזה. ה] עוד צ"ע בזה, ממש"כ התוס' לקמן דס"ד. במש"א בפוער לפעור דחייב אע"ג דקמיכוין לבזוי', דהיינו רק אם מתכוין לעבדה בבזוי, דאי לא קמכוין אלא לבזות, הא אפי' אובד מאהבה ומיראה פטור לרבא וכו', עכ"ד, ואי נימא דהא דפטר רבא בעובד מאהבה ומיראה, הוא משום דאינו עובד לרצונו והו"ל כאונס, א"כ הרי אין לפטור מכח זה בפוער לפעור ומתכוין לבזותו, שהרי אינו אנוס ע"ז כלל. ובאמת מצינו כן בד' הריא"ז בקונט' הראיות שם, ז"ל, הפוער לפעור וכו' ואע"ג דקמכוין לביישה, וכו', פירוש ואי"ז דומה לעובד מאהבה ומיראה, שהרי פוטר רבא, דהתם אינו עובדה ברצונו אלא בשביל הגוי הוא עושה מה שעושה, אבל הכא ברצונו עושה שמתכוין בכך לעובדה, אלא שסבור שאינו חייב בעבודה זו, הואיל ועבודתה בכך חייב חטאת, עכ"ל, ועד"ז כתב הריא"ז גם לקמן דס"ה., וזה מתפרש ע"פ הנ"ל, דלא פטר רבא בעובד מאהבה ומיראה, אלא משום דאינו עובד ברצונו, והגם דאי"ז אונס גמור להתיר לכתחילה, מ"מ אינו חייב ע"ז מיתה, ומשא"כ בפוער לפעור כדי לבזותו, דהוא עושה כן לרצונו, ה"ה חייב, אך שמא אין מכוון הריא"ז לכך, שהרי הוסיף שמתכוין בכך לעובדה, וצ"ע. ועד"ז כתב בתשו' הריב"ש סימן ק"י בדעת הרמב"ם, ז"ל, דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות, "משום דדמי לאנוס", אע"פ שעבדה דרך עבודתה, ממי שעובד ומכוין לבזות, כיון שעובד ברצון וכו', עכ"ל. ו] ושמא י"ל, דאה"נ לפ"מ שדנו התוס' לפרש דרבא לטעמי', בע"כ דהא דפטר במאהבה ומיראה הוא משום דהו"ל כאונס, אך לפי האמת ס"ל להתוס' דהא דפטר רבא אי"ז משום דהו"ל כאונס, אלא הוא פטור בפנ"ע, דלא חשיב זה כע"ז לחייב מיתה, כיון שלא קיבלה עליו באלוה, וע"כ ה"ה פטור אף אם עשה כן מרצונו. ואמנם דלפ"ז אין לפרש למש"כ התוס' דמודה רבא דחייב למסור עצמו, כמש"נ לעיל סק"ד, וצ"ל כמשמעות ד' הרמב"ן בשבת דע"ב: ועוד מקמאי, דאף דלא חשיב זה כעבודת ע"ז גמורה לחייב ע"ז מיתה, מ"מ יש בזה לאיסור ע"ז, וה"ה חייב למסור עצמו, ועי' חזו"א שכתב דודאי יש לאסור בזה, דלא גרע מגיפוף וכו' דאסור, ואכמ"ל. גם אכתי תיקשי לפ"ז, דלפ"מ דמסקי התוס' דהא דפטר רבא במאהבה ומיראה הוי זה פטור בפנ"ע דל"ה זה כע"ז לחייב מיתה, א"כ מ"ט בפרהסיא ה"ה חייב מיתה, וצ"ע בכ"ז.
ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ/86 מאהבה ומיראה ג - בד_ התוס_ בסוגיין ובשבת.doc
{ "author": "רפאל", "categories": [ "ש_ס", "לד סנהדרין", "סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ" ], "created": "2013-07-17T11:38:00+00:00", "creator": null, "last_modified_by": "רפאל", "modified": "2013-07-17T13:58:00+00:00", "producer": null, "subject": null, "title": "86 מאהבה ומיראה ג - בד_ התוס_ בסוגיין ובשבת", "title_meta": "יום ד' י' מנ\"א תשע\"ג " }
יום ועש"ק כי תצא י' אלול תשע"ג א] לתי' הב' דתוס' צ"ע מה ישבו על סוף חמה לבא וסוף צינה לבא, ולכאו' חמה ל"ד להילוך ע"י הרוח,- ואף אם דמי להילוך ע"י הרוח, לכאו' במקרב הדבר אצל האש אין לחלק בין מקרב אצל האש ההולכת מעצמה, למקרב אצל האש ההולכת ע"י רוח, - דרק לגבי מקרב האש הוא דאמרינן דכל שהולכת ע"י הרוח אי"ז מתייחס אליו, אך לגבי מקרב אצל האש, מה לי מקרב אצל האש, מה לי מקרב אצל האש והרוח יחדיו. ונראה, דהנה בעיקר מה שנקטו התוס' בתחילת דבריהם דמקרב אצל האש לר' יוחנן חייב ולר"ל פטור, צ"ב מ"ט תליא זה בפלוגתתם, הרי הא דלר"ל אשו לא חשיב כחציו, הוא משום דאשו לאו מכחו קאזלא, ולכאו' היינו דחשיב זה כהילוך דהאש, ול"ד לחץ דהוי ההילוך מכח עשייתו, ולכאו' כ"ז הוא טעם דלא חשיב זה חציו דמדליק האש, אך במקרב אצל האש, מה לי אם מקרב אצל חץ מה לי אם מקרב אצל האש, הרי גם אש הו"ל כחץ, ואך דל"ה כחץ דמדליק האש, ולגבי מקרב אצל האש ליכא נפ"מ בזה, - וי"ל דטעמא דר"ל דאש לאו מכחו קאזלא, היינו דחשבינן להליכתה כהתחדשות, וע"כ גם המקרב אצל האש לא חשיב כמקרב אצל החץ. אך יותר נראה, דלר"ל אף המקרב אצל החץ פטור, והיינו דכ"ה דמדליק האש פטור משום דאשו לאו מכחו קאזלא, כ"ש דהמקרב אצל החץ פטור, שהרי אין ההיזק מכחו, דרק לר' יוחנן דנתחדש בדינא דאש דאף שהולכת האש ע"י כח אחר, חשבינן לה ככחו, הרי דמה"ט אף מקרב אצל החץ חשיב דההיזק מכחו, אף שהוא משתמש עם כח החץ, אך לר"ל דאש לא חשיבא כחציו משום דלאו מכחו קאזלא, הרי דמה"ט גם המקרב אצל החץ פטור, דהחץ לאו מכחו קאזיל. ובזה ניחא המבו' בתוס' חולין דט"ז. דמקרב אצל בידקא דמיא בכח שני תליא בפלוגתא דאשו משום חציו, ולכאו' למשמעות ד' התוס' בסוגיין בפי' בידקא דמיא שהוא כפי' קמא דהרמ"ה, הרי דכל החילוק בין כח ראשון לכח שני הוא כלפי עשיית האדם, אך כלפי המים עצמם אין לחלק בזה, וא"כ אי נימא דהמקרב אצל מים דאזלי בכח ראשון חייב אף לר"ל, דהו"ל כמקרב לחץ, בדין דאף המקרב למים דאזלי בכח שני יהא חייב, ובע"כ כמש"נ, דלדעת ר"ל אך המקרב לחץ פטור. ולפ"ז נראה, דע"כ לתי' בתרא דהתוס' דכל הא דאשו משום חציו הוא רק באש ההולכת מעצמה, אך אם הולכת ע"י כח אחר ל"ה כחציו, ולד' המהרש"א היינו דכל שהולכת ע"י רוח ל"ה כחציו, ולד' החזו"א לא בכל גווני דהולכת ע"י רוח ל"ה כחציו, אך עכ"פ כלל הדברים דלא חשיבא כחציו אלא כשמצינו לדון שהולכת בפועל מכחו, הרי דמה"ט במקרב הדבר אצל האש לא חשיב כחציו כלל, ואף אם יקרב דבר אצל החץ יהא פטור אף לדעת ר' יוחנן, וזהו שכתבו התוס' דמה"ט אין לחייב במקרב אצל החמה וכו' דהו"ל ככח כחו, והיינו דכיון שאין הליכת החמה מכחו, וכחו הוא באדם, ומכח כח זה שבאדם, מהני כח הליכת החמה להמיתו, הו"ל ככח כחו ופטור. ועד"ז נראה בביאור ד' הרא"ה בשטמ"ק ב"ק דנ"ו., דמשמע בדבריו דלפמש"כ דבאסו"מ לא חשיב כחציו, ה"נ מקרב דבר אצל האש לא חשיב כחציו, וע"כ אינו חייב מיתה, וזה מתפרש ע"ד הנ"ל. ועי' עוד בתורי"ד ב"ק דנ"ו. שחידש דאף דמקרב דבר אצל האש חשיב חציו, מ"מ בסוף חמה לבא אינו חייב, משום דאין החמה מזקת מיד, ונראה דלפ"ז גם לו יצויר דהי' מקרב החמה אצל האדם לא הי' חייב משום אש, ודו"ק. ב] במקרב בהמה אצל הסכין, עי' שו"ע סימן ז' דל"מ, ולכאו' לפ"ד התוס' בתי' קמא דמקרב דבר אצל האש חשיב כחציו הי' לנו להכשיר, וכן נקט ביבין דעת סימן ז' סק"א. אך יש מקום לדון בזה, דהנה בנט"י ודאי ל"מ שמקרב ידיו אצל המים, ולא חשיב ככח גברא, והיינו משום דהתם לא סגי במה שתהא נטילת הידים במים מכחו, אלא בעינן שתהא "שפיכת המים" מכחו, וע"כ מה יועיל שהביא ידיו במים, והנטילה הויא מכחו, אך מ"מ הרי שפיכת המים ל"ה מכחו, וע"כ ל"מ מידי. וי"ל דה"נ הוא בשחיטה, דלא סגי במה שתוצאת השחיטה היא מכחו, אלא בעינן שמעשה השחיטה עצמה יעשה ע"י כחו, וכל שקירב הבהמה אצל הסכין, הרי הגם דתוצאת השחיטה היא מכחו, אך מעשה השחיטה עצמה ל"ה מכחו, וע"כ ל"מ, וצ"ע בסברא זו. נובי"ק יו"ד סימן ל"ט דשאיבה במינקת לא חשיבא ככחו אלא ככח כחו, כיון שהוא שואב האויר, ועי"ז עולה היין, - ונראה דכונתו דשאיבת האויר חשיבא כסילוק בידקא דמיא, וכיון דהוא עושה את השאיבה בכחו, חשיב זה ככח כחו, - אך בד' הראשונים מבו' לענין יי"נ דחשיב ככחו, וצ"ע. מהר"ח או"ז סימן קל"ה, ז"ל, או שמא לא קאי אלא אסיפא דסיפא דקתני מלוג ועד לק' ובהא דוקא בעינן שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית. דחיישינן משום שכבר נטלו מהם צ"ט ולא ישאר לאחרון אלא מים הדבוקים בדופני הכלי. וכשיטה הכלי כדי להטיפם ממנו כשיפלו אותן הטיפין על ידיו לא אתו מכח גברא. והוי ליה כמטה חבית על צדה דפוסל התם ר' יוסי. כי מה מועיל שתופס הכלי בידו ואין ידו משמשת אלא מעשה עץ כאלו הכלי תלוי ביתד או בחבל שיציאת המים מן הכלי אינם יוצאים מכחו. ומטעם זה יפסול במציעותא. וכפי זה שאני אומר א"כ אפילו בכלי מלא מים שהאדם תופסו בידו ושופך מן הכלי על ידי הנוטל עד שיגמור כל נטילתו אי"ז כח גברא, שאין ידו משמשת אלא מעשה עץ, והוי כאלו הכלי מוטל על הכותל, או שמא כיון שתחלת שפיכת המים מכחו ועדיין תופס הכלי בידו לא הקפידו החכמים וקרוי הכל כחו, עכ"ל, ונ' דאי"ז משום דלא חשיב דהחזקת הכלי במקום זה הוא בידו, אלא הו"ל כמצמצם, דודאי חשיב שהחזקת הכלי היא בידו, וכמש"נ בדברינו בדין מצמצם, אך מ"מ אי"ז כחו, שהרי נפילת המים עצמם אינה מכחו. מנחת שלמה ב"ק סימן י"ב סק"ג הק', דמ"ט אם ליבה אש ה"ה חייב, הרי הו"ל ככח כחו, - ואפשר דלתי' בתרא דתוס', באמת בכה"ג אינו חייב משום חציו אלא משום ממונו. אג"ט זורע כ"ב י"א דאם הביא האבן לשם ואח"כ הפילה, מצרפינן זל"ז, ולפ"ז י"ל כן גם בחץ, וכ"ה באבנ"ז **אה"ע סי' קיט אות פג וסי' קפט אות ז וחלקת יואב יו"ד סי' ב.** **בד' הרמב"ן ע"ז דנ"ט: בסו"ד מבו' להדיא דבבידקא דמיא חשיב ככחו אף בלא כונה, - ומש"כ הרמ"ה דחיובו הוא כשנתכוין לכך, הוא לחייבו מיתה משום רוצח, ותדע, שהרי הרמ"ה כתב שנתכוין שיפול על האדם, ולזה ודאי ל"ב מהלכות מעשה.**
ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ/89 סנהדרין ע_ז - רשימות.doc
{ "author": "רפאל", "categories": [ "ש_ס", "לד סנהדרין", "סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ" ], "created": "2013-08-16T12:16:00+00:00", "creator": null, "last_modified_by": "רפאל", "modified": "2013-08-18T09:00:00+00:00", "producer": null, "subject": null, "title": "89 סנהדרין ע_ז - רשימות", "title_meta": "יום ועש\"ק כי תצא י' אלול תשע\"ג " }
אור ליום ה' ב' אלול תשע"ג א] כתב הטור סימן שפ"ג, ז"ל, היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בהמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם, עכ"ל, ועיי"ש בב"י וב"ח שפירשו לד' הטור, דכל דינא דמצמצם, הוא רק כשעשה מעשה בגופו. ובאולם המשפט שם תמה ע"ז, מהא דפרע את המעזיבה חשיב כמצמצם, אף שלא עשה מעשה בגופו, וע"כ כתב דכל ד' הטור הם רק לענין נזיקין דחיובו הוא מדינא דגרמי, וכמש"כ הרא"ש, והיינו דבאמת לא קי"ל כרבינא גופי' דדינא דמצמצם הוא אף בנזיקין, אלא דבנזיקין חייב מדינא דגרמי, ודעת הטור דדינא דגרמי הוא רק כשעשה מעשה בדבר הניזק, וע"כ אינו חייב רק כשאחזה בידו ועשה מעשה בגוף הבהמה. ולכאו' נראה בדעת הב"י והב"ח דל"ד, דהנה בעיקר חידושא דמצמצם נראה דהיינו, דהרי האוחז דבר בידו ומכח זה אינו נופל, חשיב כמעשה דילי', ול"ד להיכא שאוחזו ואינו מניחו לעלות, דלא חשיב אלא כמצמצם, ובהגזה"כ דמצמצם נתחדש דלענין רציחה חשבינן לה כמעשה בידים במה שמכחו הוא שם. ומה"ט הוא דסילוק הסולם לא חשבינן לי' כמצמצם, דסילוק הסולם אינו פעולה לתפוס את האדם, שהרי תפיסתו היא מכח הבור עצמו, וסילוק הסולם הוא סילוק הצלה, וזה לא חשיב כמצמצם, - דלא נתחדש במצמצם דסילוק הצלה חשיב כמעשה, אלא נתחדש דאחיזתו במים חשיב כמעשה דילי', אך בסילוק הסולם הרי אין אחיזתו בבור מכחו כלל. וע"כ ס"ל להטור דלא חשיב כמצמצם אלא כשעושה מעשה בגופו, וגם בגיגית כיון שהוא תופסו חשיב כמעשה בגופו, דבזה מצינו לחשוב שהוא אוחזו, אך כשאי"ז מעשה בגופו, לא חשיב כלל כמצמצם, אלא דמי לסילוק סולם. ועכ"פ נראה, דל"ד כלל לפרע את המעזיבה, דבפרע את המעזיבה, הגם דלא עשה מעשה באדם הנהרג, אך חשיב דעשה מעשה בצינה, והיינו דהגם דהצינה לא נכנסה מכחו, מ"מ כיון שהיא נכנסה מכח סילוק המונע, הרי דמדינא דמצמצם חשיב זה כעשי' דילי', והרי ליחשב כמעשה רציחה הוא בין אם הביא את הנהרג לתוך האש ובין אם הביא את האש על הנהרג, - ומה"ט נראה פשוט דאם צמצם את המים שלא יצאו, דג"כ הוא חייב מדינא דמצמצם, והיכא שהיו המים יוצאים מכח המשיכה, נראה דל"ב כלל לדין מצמצם, אלא חשיב כמעשה בידים ממש, - ומשא"כ בגונא דהטור שלא עשה מעשה לא בניזק ולא במזיק, וע"כ ל"ה זה בכלל מצמצם. שוב נתבוננתי, די"ל דבפרע את המעזיבה אין חיובו כלל משום מצמצם, אלא חשיב כמעשה בידים, דומיא דבידקא דמיא, וזהו שכתבו התוס' דל"ד לבידקא דמיא בכח שני, כיון דהכא אתחיל בי' בשעתי', ולדעת ר"ז חשבינן להכל כהמשך אחד, וע"כ חשבינן להכל ככחו, - והא דמדמינן לה לפלוגתייהו, היינו משום דפלוגתא דרבא ור' זירא, ל"ה במסוים בדיני מצמצם, אלא הוי אף במעשה בידים, והיינו שנחלקו אם ליתנו במקום שסוף חמה לבא וכבר יש חמה מעט עכשיו, חשיב כמזיק בידים, כיון שכבר התחיל המזיק, או דכיון שעדיין אין כל המזיק כאן לא חשיב כמזיק בידים, ובזה הוא דתלוי הפלוגתא במצמצם, דמצמצם אינו חייב אלא במקום שאם הי' מניחו שם הו"ל מזיק בידים. ומקור לזה, מהא דמדמינן לה להכניסו לביתא דשישא ולא אדליק שרגא, והנה התם הרי לפמש"כ הרא"ש בפ' החובל, הו"ל כמעשה בידים, וא"כ מה ס"ד למיתלי לה בפלוגתייהו, - ואין לומר דאף דאי"ז מעשה בידים, מ"מ דנו לחייבו משום מצמצם, דלכאו' ודאי דל"ש לחייב במצמצם, טפי מאם נתנו שם בידים, דבפשוטו עיקר חידושא דמצמצם הוא דאף שלא הוא נתנו שם, מ"מ חשיב כמו שהוא נתנו שם, אך בגונא דגם אם נתנו שם פטור, כ"ש דמצמצם יהא פטור, - ובע"כ דאה"נ הפלוגתא אינה במסוים במצמצם, אלא פליגי בהל' מזיק בידים, ובזה תלי גם דין מצמצם. וארוחנא עוד בזה, דהנה בפשוטו נראה, דאם נפל דבר באויר ותפשו, אף שכבר הי' במקום זה, והוא רק אינו מניחו ליפול, לא חשיב זה כמצמצם, אלא חשיב כמעשה בידים,[[1]](#footnote-2) וא"כ לכאו' בדין דה"נ אם יש הבל שיוצא מעצמו, והוא סוגר הדלת, חשיב כמעשה בידים, וא"כ מ"ט פטר רבא בכפה גיגית, ולהנ"ל ניחא, דפלוגתייהו היא גם במעשה בידים. אך באמת א"צ לזה, דבכפה גיגית כלל א"א לדון משום שהוא מחזיק ההבל, שהרי ההבל עדיין אינו קיים, ומה שהוא עושה כלי קיבול להבל שיבא אח"כ, ודאי לא חשיב כמעשה בידים, והא דחשיב כמצמצם, הוא משום שהוא מצמצם את האדם שם, והאדם כבר קיים, והיינו דלכאו' פשוט דאף דמהני שכבר התחיל המזיק, מ"מ א"א לנו לחשבו כמצמצם על הבל שעדיין אינו, וע"כ ודאי דאינו אלא כמצמצם. ובזה י"ל ד' התוס' ר"פ במה טומנין דאם נותן כרים על הקדירה הו"ל כמבשל, ומ' דהו"ל בישול גמור, ולכאו' הרי אי"ז אלא מצמצם, ומצמצם לכאו' אינו בישול גמור בשבת, וכמבו' בביאור הגר"א אהע"ז סימן ה' דלענין סירוס ליכא איסורא במצמצם, וי"ל דהואיל וזה הדרך יש לאסור בזה מדינא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דומיא דזורה ורוח מסייעתו, אך להנ"ל א"צ לזה, אלא כיון שהוא מקיים את החום שכבר נמצא שלא יצא, חשיב כמעשה בידים, וי"ל דאף כלפי החום שעדיין לא נוצר, מ"מ אין אנו דנים אותו כמקיים את החום, אלא כמקיים את פעולת האש, וצ"ע. ואמנם קצת דוחק הוא בל' התוס', דלפ"ז מש"כ דלא גלי קרא מצמצם אלא היכא שהמזיק מזומן, אי"ז דין מסוים במצמצם, אלא היינו דגם מזיק בידים אינו חייב בכה"ג, ואך שכונתם הוא דאף דאם הי' עושה כן בידים הי' חייב מדין אש, מ"מ לא גלי קרא מצמצם על אש, וזה דוחק, וגם בל' הרא"ה בשטמ"ק ב"ק דנ"ו. והרשב"א שם ותוס' ותוס' הרא"ש חולין דט"ז., נ' להדיא דהוי זה הגבלה בדין מצמצם, שלא נתחדש אלא היכא שהמזיק מזומן, וצ"ע. ועי' בד' הר"ן שהק' בכפתו לפני הארי, מ"ט אינו חייב משום אש, וצ"ע דתיקשי גם בכפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא דמ"ט אינו חייב משום אש, ובע"כ דלא נתחדש בזה לחיובא דמצמצם, וא"כ מאי קשיא לי' בארי, ולכאו' בע"כ מזה בדעת הר"ן, שפירש דלדעה זו דחייבין מיתה על אשו משום חציו, בע"כ דהא דכפתו במקום שסוף חמה אינו חייב, היינו משום דהגזה"כ דמצמצם נאמרה רק היכא שהמזיק מזומן, וזהו דקשיא לי', דכ"ז ניחא בחמה וצינה שעדיין אינם מזומנים, אך בארי שהוא מזומן, שהרי דעת הר"ן דכיון דהארי שם חשיב שהוא מזומן, וכדעת רש"י, וכל פטורו הוא משום דעביד אדעתא דנפשי', וא"כ אם הו"ל בכלל אש, יש לחייב בזה אף על מצמצם. ועכ"פ מוכח לפ"ז בד' הר"ן, דהא דבעינן שיהא המזיק מזומן, הוא דין מסוים בחיובא דמצמצם, ולאו היינו דלא נתחדש דינא דמצמצם אלא במזיק בידים ולא באש, שהרי לפי הנ"ל גם בחיובא דאש אם באנו לחייב מדינא דמצמצם הדין תלוי אם המזיק שם או אינו שם, וצ"ע. ועי' עוד בד' הרמ"ה בסוגיין, ז"ל, אבל סוף חמה לבוא סוף צנה לבוא כיון דבשעת כפיתה ל"ה חמה התם פטור, דאשעת כפיתה לא תחייביה, אמאי קא מחייבת ליה אשעת ביאת חמה, ההיא שעתא לא עבד ולא מידי, עכ"ל, ונ' מדבריו דאי"ז הגבלה בדינא דמצמצם, אלא היינו דמצמצם לא עדיף ממעשה בידים, וכל דסוף חמה לבא אף במעשה בידים אינו חייב, דא"א לחייבו אלא על שעת ביאת החמה ובשעה זו לא עשה כלום. עי' מעשה רוקח דהניח ידו על פיו חייב מדין מצמצם, וכ"ה משמעות ד' הרמב"ם, וכ"נ בד' המאירי. - וזה חידוש, דהי' מקום לומר דכה"ג חשיב כרוצח בידים, דמניעת אויר לא חשיב כמניעת הצלה, אלא חשיב כמעשה הממית, דומיא דחניקה, אך צ"ל דל"ד, דבחניקה הוא פועל בכלי הנשימה דאין בידו לנשום, ומשא"כ במניח ידו על פיו, שהוא מונע שלא יבא אויר, ואי"ז אלא כמניעת הצלה. והנה אמנם במניעת אויר, א"א לומר דגדר דינא דמצמצם הוא דחשיב כמחזיקו שם, שהרי המיתה אינה כלל במה שמחזיקו שם, אלא במה שאין לו אויר, ויל"ד בזה. - ואולי באמת מכח זה מוכח בד' הרמב"ם דדינא דמצמצם הוא דכל מניעת חיות הו"ל כמעשה רציחה, ול"ד לסילוק סולם דאי"ז מניעת החיות עצמה, אלא גורם מן הצד, וצ"ע בגדר זה, ולפ"ז לדעת הטור צ"ל, דהא דבמניח ידו על פיו חייב, הוא משום דחשיב זה כרציחה בידים, וצ"ע. עי' מרכה"מ שתמה דמ"ט אם בנה עליו מקום חייב, הרי הו"ל כסוף חמה לבא, וכתב דאיירי בכה"ג שמיד אין לו אויר, דומיא דהניחו ידו על פיו, אך זה דחוק, וגם אי"ז כד' הכס"מ, - ולכאו' נראה, דהכא חשיב שהמזיק מזומן, שהרי כשאין לו אויר מיד הוא מת, ואך שלא מנע האויר לשעה זו אלא לעוד זמן, וזה חשיב שפיר כמצמצם, ול"ד לכפתו ומת ברעב וכיו"ב, שבשעה זו עדיין אין את המזיק, ודו"ק. אך בד' הכס"מ בה"י מבו' דגם בבנה עליו מקום, חיובו הוא משום ההבל, עיי"ש, ולפ"ז צ"ע. ועי' בד' המאירי, ז"ל, הכניסו לבית של שיש שאין ההבלא יכולה לצאת ממנו והדליק עליו שם את הנר חייב שהרי הדלקת הנר הוא המעשה הממית וכן הדין אם הכניסו במערה ועישן עליו עד שמת או שסגר מקום שמשם היה הרוח יוצא, עכ"ל, ולכאו' מש"כ שסגר מקום שמשם הי' הרוח יוצא, הוא דינא דהרמב"ם דבנה עליו מקום, ומדבריו נראה דמפרש לה בע"א, וצ"ע. ז"ל הרא"ש בפ' החובל סימן ג', שבת דהדקיה באדרונא ובטלו ממלאכתו נותן לו דמי שבתו. ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזקין הוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה ונאבדה דאמרינן לעיל בפ' הכונס דפטור מדיני אדם, ומה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר בפניה ומתה ברעב. וכה"ג כתבו התוס' בפרק אלו הן הנשרפין גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב, עכ"ל. ומחודש בד' הרא"ש, דאף אם הביאו ואח"כ כפתו שם, מצרפין המעשים זל"ז, וע"כ הוא חייב משום שבת, ולא חשיב כגרמא, וה"נ בהביאו וכפתו במקום שסוף חמה לבא, ה"ה חייב משום אש, ולא אמרינן דההבאה בפנ"ע אינה מעשה מזיק, והכפיתה אי"ז אלא כמצמצם. וצ"ל דל"ד לזורק חץ ואח"כ סילק את התריס, דהוי זה ב' מעשים נפרדים, ומשא"כ הכא חשבינן לה כחד מעשה אריכתא, וצ"ע בזה. והתוס' בסוגיין כתבו דאם כפתו והביאו ואח"כ אתקיל עלי' בדקא דמיא פטור, ומדמו לה לזרק חץ ותריס בידו וקדם הוא וסילקו, ונ' דאי"ז סותר לד' הרא"ש, שהרי גם בתוס' הרא"ש בסוגיין כתב כן, אלא היינו משום דהתם א"א לצרף את מה שהביאו למה דאתקיל אח"כ בדקא דמיא כמעשה א', ומשא"כ הכא. ועי' ביאור הגר"א אהע"ז סימן ה' בסירוס, דלכאו' מבו' בדבריו לא כן, עי' מאורי אש שהביא לפרש כן בדבריו, וצ"ע. ובעיקר מה שהביא הרא"ש בהחובל להך מילתא מד' התוס' בסוגיין, צ"ע מה מצא בדבריהם, הרי ודאי דשאני כבשו בתוך המים דאינו אלא מצמצם, מדחפו לתוך המים כשהוא כפות דהוי רוצח בידים, - ובע"כ דמכוון הרא"ש הוא ללמוד להך מילתא גופא דכל שהביאו ואח"כ כפתו מצרפין ב' המעשים זל"ז, וצ"ע דהיאך למד לזה מד' התוס', דד' התוס' הרי קיימי בכפתו ואח"כ הביאו, ובזה פשיטא דהוא חייב, והפלפולא חריפתא כתב דס"ל להרא"ש דליכא נפ"מ בזה, אך צ"ע כנ"ל, דאם אכן ליכא נפ"מ בזה, א"כ מה מצא הרא"ש בד' התוס' טפי ממש"א בגמ' דאם דחפו לתוך המים חייב ואם כבשו שם אינו חייב אלא מדינא דמצמצם, וצ"ע. ויש להסתפק אם דינא דהרא"ש דמצרפין ב' המעשים זל"ז, הוא רק בגונא שנתכוין מתחילה בהכנסתו לסגור עליו הדלת, אך כל שבשעת הכנסתו לא כיון לכך, אין מצרפין ב' המעשים זל"ז, או דאף בכה"ג מצרפין ב' המעשים זל"ז. עוד ילה"ע דמסברא יש מקום גדול לומר, דכל מה שמצרפין ב' המעשים, הוא רק כשכל הזמן הי' כפות בידו, ול"ה בידו לצאת, אך אם הכניסו לבית והי' בידו לצאת, ולאחר זמן נעל עליו הדלת, י"ל דא"א לצרף ב' המעשים, ודו"ק. עוד ילה"ע בזה, בהך דינא דלא חשיב כמעשה דילי' אלא היכא שהמזיק קיים, היאך הוי הדין אם בשעה שהכניסו לא הי' המזיק קיים, ובשעה שנעל עליו הדלת כבר המזיק קיים, אך מצינו לחשבו כמעשה דילי', או דכיון דבשעת הכנסתו ל"ה המזיק קיים אינו חייב. ויש להביא מקור לזה מדינא דעיילי' בביתא דשישא ואדליק שרגא, ובפשוטו איירי שאח"כ נעל בפניו, ולכאו' לפ"ד הטור הרי כה"ג ל"ה מצמצם דלא עשה מעשה בגוף האדם, ונראה בפשוטו דהוא משום דמצרפין את הכנסתו, וע"כ נקט עיילא לביתא דשישא, ולא נקט בגונא שכבר הי' שם, והרי דאף דבשעת הכנסתו עדיין ל"ה הנר דולק, מ"מ מצינו לחייבו מכח זה. והנה אמנם באמת בד' רש"י שם נראה דמחייבינן לי' על הדלקת האש, אך בד' הרמ"ה שם מבו' דאין לחייבו על הדלקת האש, וע"כ כתב דלא קי"ל כוותי', וגם בד' הרמב"ם שפסק כן, מ' דהוא מדינא דמצמצם, וכ"ה בריא"ז, וכנראה היינו דס"ל דא"א לחייבו על הדלקת האש, כיון דבשעת ההדלקה הי' בידו לצאת משם, ואח"כ נעל עליו הדלת, וצ"ע בזה. ומה שלא חייבו הרא"ש מדין מצמצם, הי' מקום לפרש לפ"ד הטור דבסגר עליו את הדלת אי"ז בכלל מצמצם, או דמצמצם בממון חייב רק מדינא דגרמי, ובגרמי בעינן שיעשה מעשה בגוף הדבר הניזק, אך ע"ז צע"ק, דא"כ לדעת רבינא דמצמצם חייב בנזיקין, ה"ה חייב, ולא משמע כן בסתימת ד' הרא"ש, אך עיי"ש בפלפו"ח שעמד בזה, וצ"ע מה שתירץ בזה, ומש"כ בסו"ד דאין לחלק בזה בין מיתה לממון, צ"ע, שהרי פליגי בה אמוראי, ולדעת הרא"ש יתכן דקי"ל דמצמצם פטור מממון, ואינו חייב אלא מדינא דגרמי. ובד' הגר"א בביאורו סימן ת"כ סקט"ז משמע דפירש דהוא משום דחשיב שעדיין אין כל המזיק מזומן, וצ"ב, - ועי' עוד באבנ"ז או"ח סימן קצ"ד. אבנ"ז חו"מ סימן ב' חידש, דמצמצם אינו חייב בנזיקין רק במזיד, דכיון דילפינן לי' ממיתה, דיו לבא מן הדין להיות כנידון, אך באחיעזר ח"ג סימן ל"ז האריך דלא כן. ז"ל תוס' הרא"ש גיטין ד"ע:, שמא הרוח בלבלתו. ודוקא בשוגג ולענין גלות אבל במזיד חייב מיתה אע"פ שבלבלתו הרוח דהא אפי' מצמצם בתוך המים וכפתו לפני ארי חייב, והיינו טעמא משום דגבי גלות כתיב ויפל עליו וימות דמשמע מה שהפיל עליו גרם לו המיתה ולא דבר אחר, אף על גב דבמזיד כתיב מכה איש ומת לא משמע ליה דמן ההכאה דוקא מת, עכ"ל, וצ"ב מה שהביא מדין מצמצם, - ושמא כונתו, דבדינא דמצמצם נתחדש, דאף שלא הוא הכהו, אלא קיים את הכאת המים והאש, ה"ה חייב, וכ"ש דאם הוא עצמו הכהו, ונצטרף לזה הכאת הרוח, דהוא חייב, וצ"ע. - ועכ"פ לכאו' מבו' בדבריו לדינא דמצמצם אינו חיב גלות. עי' מנחת שלמה תנינא סימן ל"א, שנקט דיש לדמות העמדת עלוקה לדין מצמצם, וכ"ה בהר צבי יו"ד סימן קצ"ז, וצ"ע דמה ענין זה למצמצם, ונראה מדבריו דמדינא דמצמצם נלמד דל"ב מעשה דילי' ממש, אלא אף אם גורם שדבר אחר יפעל ה"ה חייב, וע"כ גם בהעמדת עלוקה יש לחייב מכח זה, וצ"ע. בפטורא דהי' יכול לעלות, מבו' בד' הרמב"ן במלחמות ס"פ כיצד דהוא משום דאיהו דאזיק אנפשי', וע"כ כתב שם דבעבד כפות והרב אצלו, ה"ה חייב מיתה, ופטור מנזקין, ובעבד שאינו כפות והרב אינו אצלו, ה"ה פטור ממיתה, וחייב בנזקין. אך לא נתפרש להדיא בד' הרמב"ן דטעם הפטור ממיתה הוא משום דאיהו דאזיק אנפשי', וי"ל דרק לגבי נזיקין יש לפטור מה"ט, דאין לו תביעה עליו, ובל' הרמב"ן בסו"ד נראה דהוא כעין מחילה, אך לענין מיתה אין לפטרו מה"ט, אלא פטורו הוא משום דל"ה לי' לאסוקי אדעתי' ואנוס הוא, אך לענין נזיקין ל"ה מצי הרמב"ן לפרש לה"ט, שהרי ס"ל דאדם המזיק חייב אף באונס גמור, - או דנימא דלענין מיתה הוא פטור בפנ"ע, דכל שמכח מעשהו אינו עשוי למות, לא חשיב זה כמעשה רציחה, ומה"ט פטרינן גם היכא דהיו סמנין, ומשא"כ לענין נזיקין פטורו הוא משום איהו דאזיק אנפשי'. - אך אי"ז מתישב, שהרי בגמ' אמרינן דעבדו כגופו, ובעבד הרי איירי לענין נזיקין, ונראה להדיא דהפטור ממיתה והפטור מנזיקין חד פטורא הוא. ובד' הרא"ש ותוס' תלמיד ר"ת שם מפורש דטעם פטורו הוא משום דדרך העולם לסלקה וע"כ ל"ה לי' לאסוקי אדעתי', והו"ל כאונס, ועי' אבקת רוכל סימן פ"ו שלמד מזה, לגוונא אחרינא, דאם ל"ה לי' לאסוקי אדעתי' שיעשו, הו"ל כאונס, - וצע"ג ממש"א בגמ' בסמנין, שאם בידו לרפאות עצמו ה"ה פטור, ואף אם נזדמנו לו סמנין אח"כ, ובכה"ג לא מצינו למחשבי' כאנוס, שהרי לא היו לו סמנין אלו מתחילה, וגם כשהיו לו מתחילה ולא ידע הרוצח מכך, לא חשיב כאנוס, - וביותר קשיא מהיכא דדחפו לבור וסילק הוא עצמו את הסולם, דמדמינן לה בגמ' להא דביכול לעלות פטור, והתם הרי בפשוטו הי' דעתו מתחילה לכך, ובכה"ג הרי ל"ש לא פטורא דאונס, ולא פטורא דאיהו דאזיק אנפשי', ופטורא דאיהו דאזיק אנפשי' לכאו' ל"ש גם אם לא הי' דעתו מתחילה לכך, וצע"ג. נראה פשוט דדינא דמצמצם הוא רק בשמצמצם את הנהרג עצמו, ולכאו' ה"נ אם מצמצם את ההורג, דכיון שנתחדש דמצמצם חשיב כעושה מעשה, ליכא נפ"מ אם מצמצם את הנהרג או את ההורג, וצ"ע בזה, אך אם מצמצם את המציל שלא יציל, ודאי דלי"ב משום מצמצם. ומה"ט אם הי' במים ואין בידו לצאת באה רוח שתוציאו במים, הרי דאם יתפשנו שלא תוציאו הרוח, הו"ל בכלל מצמצם, אך אם יעמוד בפני הרוח, לא חשיב כמצמצם. ועד"ז הוא למ"ד דכפתו ומת ברעב דחשיב כמצמצם, דמ"מ פשיטא דאם נטל ממנו את האוכל לא חשיב כמצמצם, כיון שלא צמצם את הניזק עצמו, אלא לקח ממנו את המצילו. ומה"ט מותר לסגור דלת בפני הרוח שלא תכבה את הנר ולי"ב משום מצמצם, אף אם מצמצם אסור בשבת, שאינו מצמצם את האש, אלא מונע מהרוח לבא ולכבותה, והתם י"ל מטעם אחר דל"ה כמצמצם, כיון שאין הרוח מוליכה את האש ממקומה אלא מכבה אותה, ולא מצינו דינא דמצמצם אלא כשהוא מקיימו במקומו, אך בגונא דהרוח מעיפה את השמן שבנר, ל"ש טעם זה, ופשוט דגם בכה"ג לי"ב משום מצמצם. והנה שמעתי מאאמו"ר שליט"א לדון, במניח ידו על המתג בגונא דכשעוזב ידו יכבה, די"ל דאף דנימא דחשיב הנחת ידו כעשי' מתחדשת, מ"מ אין עליו איסור להמשיך להניח ידו שם, כיון דבמציאות הדברים חשיב דהאור דולק וכשעוזב ידו ה"ז מתכבה ע"י קפיץ, ונמצא דכשמניח ידו אינו מדליק, אלא מונע מהקפיץ לכבות, - ולמש"נ פשיטא דגם אין בזה משום מצמצם, כיון שאינו מצמצם את האור עצמו, אלא מצמצם את הקפיץ שלא יכבה את האור, וה"נ הוא באדם הנמצא במים ואין בידו לעלות, ויש קפיץ מתחתיו שעתיד להעלותו מן המים, הרי שלחץ על הקפיץ וביטל את פעולתו, לא חשיב כמצמצם. ועפי"ז נראה לדון בדין ניתוק אדם מחמצן, די"ל דאי"ז אלא גרם רציחה, שהרי בפשוטו מבו' בד' הרמב"ם, דאם מניח ידו על פיו וחוטמו לא חשיב כמעשה בידים אלא כמצמצם, ולפ"ז לכאו' כ"ז הוא כשאינו מניח את האדם לנשום את האויר, דזה הוי כמצמצם, דומיא דכפתו ומת ברעב שאין מניחו ליטול את האוכל ולאכול, וה"נ הכא אינו מניחו ליטול את האויר, ומשא"כ כשמסלק ממנו את האויר, אי"ז אלא כלוקח ממנו את האוכל, שאי"ז אלא גרמא בעלמא. ויל"ד במי שאינו יכול לזוז ממקומו, והקיפו בדבר החוסם את כניסת האויר, אי נימא דג"ז לא חשיב כמצמצם, כיון שאינו מונע ממנו את האפשרות ליקח את האויר, אלא מונע את האויר מליכנס למקומו, - או דנימא דחשיב כמונע ממנו את האפשרות ליקח את האויר שמחוץ לדבר החוסם, והו"ל כמצמצם, - והטעם לדון כן הוא משום די"ל דאף דבפועל לעולם נשימת האדם היא את האויר הסמוך לו ממש, וממילא במציאות הדברים כל שמקיפו בדבר החוסם את כניסת האויר, אינו מונע ממננו ליקח את האויר שמחוץ לדבר החוסם, שהרי לעולם אינו יכול ליקח את האויר הרחוק ממנו, אלא את האויר שבא סמוך אליו אלא מונע את האויר מליכנס למקומו, מ"מ י"ל דבדיני התורה אין דנים כן, אלא דנים שהאדם נושם את האויר שבמקומו, וכל שהניח דבר החוסם בינו לבין האויר, חשיב כמצמצם, וצ"ע בזה. יל"ד בחלה והיו לו סממנים וכפתו ולא הניחו ליטול את הסממנים אם חשיב כמצמצם, ובזה י"ל דגם לדעת רבא יהא חשוב כמצמצם, דחשיב שכבר כל הממית קיים, (באופן שאין החולי גובר, אלא דהחולי הקיים עכשיו ממיתו), ול"ד לכפתו ומת ברעב, - ואף דהמפזר את הסממנים הוי גרמא בעלמא, מ"מ אם כפתו ולא הניחו ליטול את הסממנים י"ל דחשיב כמצמצם. ויש מקום לחלק בזה בין האופנים, דבגונא דכח פעולת הסממנים הוא לסלק את החולי, שפיר הו"ל כמצמצם, דכ"ה דהמצמצם במים או באש חייב, דחשיב דמכח הצמצום נפגש הנהרג עם ההורג, ה"נ הכא חשיב דמכח הצמצום נפגש הנהרג עם החולי ההורגו, אך משא"כ בגונא דכח פעולת הסממנים הוא לחזק את גופו שלא תועיל המחלה להמיתו, י"ל דאי"ז בכלל מצמצם, דעד כאן לא מצינו לדינא דמצמצם אלא בגונא דמצינו לחשוב דפגישת הנהרג עם ההורג היא מכח צמצומו, וצ"ע בזה. 1. ושמעתי מאאמו"ר בשם ח"א שהוכיח כן, ממש"א בפסחים דס"ה. דהדחת העזרה הי' בה מלאכה דאורייתא לדעת ר"א, עיי"ש, והנה הרי הדחת העזרה היתה ע"י פקיקת הנקב, ולכאו' כה"ג ל"ה אלא כמצמצם, ואי נימא דמצמצם אינו חייב בשבת מ"ט הוא חייב, ואין לומר דחיובו הוא על פתיחת הנקב דעי"ז יוצאים המים, דכיון דחיובא דהדחה הוא משום השואת גומות, לכאו' אי"ז נעשה בשעת הוצאת המים, ובע"כ דכל כה"ג לא חשיב כמצמצם, אלא כמעשה בידים. ואמנם אכתי צ"ע בזה, דלכאו' אין לנו לחשבו כמעשה בידים אלא במים שהיו בעזרה, אך כלפי המים שעדיין לא באו לעזרה, לא חשיב כמעשה בידים, - וצ"ל דאה"נ כל החיוב הוא משום חלק ההדחה שע"י מים אלו עצמם, - עוד צ"ע דלכאו גם מים אלו עצמם, אין מתפשטים בעזרה אלא מכח המים שיוצאים אחריהם, וא"כ מ"ט חשיב זה כמעשה דילי', וי"ל, ובפרט לד' החזו"א שצידד דבשבת חייבין אף על כח שני, - ועד"ז צ"ל גם במה שהעירוני, דלכאו' אין לנו לחשוב את פקיקת העזרה כמעשה בידים אלא במים הסמוכין, אך במים הרחוקים לא חשיב כמעשה בידים, דכ"ה דהסרת הפקק לא חשיב כמעשה בידים אלא במים הסמוכין, אך כלפי המים הרחוקים לא חשיב כמעשה בידים והו"ל כח שני [↑](#footnote-ref-2)
ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ/88 בדין מצמצם.doc
{ "author": "רפאל", "categories": [ "ש_ס", "לד סנהדרין", "סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלביץ" ], "created": "2013-08-07T22:44:00+00:00", "creator": null, "last_modified_by": "רפאל", "modified": "2013-08-19T00:12:00+00:00", "producer": null, "subject": null, "title": "88 בדין מצמצם", "title_meta": "אור ליום ה' ב' אלול תשע\"ג " }
"אור ליום ג' ו' כסליו תשע\"ג\n\n**א**\n\nא] סנהדרין דכ\"ג., ה\"ק כ(...TRUNCATED)
"ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלב(...TRUNCATED)
{"author":"רפאל","categories":["ש_ס","לד סנהדרין","סנהדרין עניינים - ה(...TRUNCATED)
"יום ועש\"ק כי תבא י\"ז אלול תשע\"ג\n\n**א**\n\nא] סנהדרין דע\"ח.,(...TRUNCATED)
"ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלב(...TRUNCATED)
{"author":"רפאל","categories":["ש_ס","לד סנהדרין","סנהדרין עניינים - ה(...TRUNCATED)
"אור ליום ב' כ' אלול תשע\"ג\n\n**א**\n\nא] סנהדרין דע\"ח:, נתכוין(...TRUNCATED)
"ש_ס/לד סנהדרין/סנהדרין עניינים - הרב רפאל בהגר_מ שמואלב(...TRUNCATED)
{"author":"רפאל","categories":["ש_ס","לד סנהדרין","סנהדרין עניינים - ה(...TRUNCATED)
"**מסכת מכות – פרק שלישי – ואלו הן הלוקין**\n\n# דף יג.\n\n**א.(...TRUNCATED)
ש_ס/לה מכות/אלו הן הלוקין - הרב יצחק חיים פוס.docx
{"author":"btl","categories":["ש_ס","לה מכות"],"created":"2019-11-03T05:48:00+00:00","creato(...TRUNCATED)
End of preview. Expand in Data Studio

Otzar HaTorah Corpus

Dataset Card for Otzar HaTorah

Dataset Summary

The Otzar HaTorah Corpus is a large, comprehensive collection of contemporary Rabbinic and Torah scholarship, sourced from the "גמ"ח אוצר התורה החדש" (Gmach Otzar HaTorah HaChadash) digital library. The dataset comprises approximately 12,000 documents, originally in formats like .doc, .docx, and .pdf, which have been converted to Markdown format.

The content covers a vast range of Judaic studies, including:

  • Talmud (ש"ס): Commentaries and study guides on various tractates (e.g., זבחים).
  • Halakha (שו"ע): In-depth analysis of Jewish law, primarily from the Shulchan Aruch.
  • General Topics (כללי): Essays, lectures, and source sheets on a wide array of subjects, from foundational Jewish philosophy (e.g., "אבות לפני מתן תורה") to practical modern halakhic questions.
  • Works by Specific Rabbis and Lecturers: The collection is organized into folders representing different authors and yeshivas, such as שיעורי הרב אריאב עוזר and חבורות from הרב אריה גרבוז.

The primary language of the corpus is Hebrew. The dataset is intended for natural language processing research, digital humanities, and to serve as a valuable resource for Torah scholars.

Supported Tasks and Leaderboards

This is a raw text corpus and does not have any active tasks or leaderboards. It can be used for a variety of downstream NLP tasks, including:

  • Language Modeling: Training large language models on Rabbinic Hebrew.
  • Information Retrieval: Building search engines for Torah sources.
  • Text Generation: Fine-tuning models to generate text in the style of Torah scholarship.
  • Topic Modeling: Discovering themes and connections across the corpus.
  • Named Entity Recognition: Identifying sources, Rabbis, and concepts.

Languages

The text in the dataset is in Hebrew (he).

Dataset Structure

The dataset consists of a single split, train. Each row represents one document from the original collection.

Data Instances

A typical data instance looks like this:

{
  "text": "# בס\"ד\n\n## אבות לפני מתן תורה\n\nתוכן המאמר כאן בפורמט Markdown...\n\n...",
  "source": "כללי/דור המלקטים עניינים כלליים/כללי/אבות לפני מתן תורה.doc",
  "metadata": {
    "title": "אבות לפני מתן תורה",
    "categories": [
      "כללי",
      "דור המלקטים עניינים כלליים",
      "כללי"
    ],
    "author": "otzar1",
    "created": "2005-10-31T03:44:00+00:00",
    "modified": "2018-06-04T22:52:00+00:00",
    "last_modified_by": "Klal Yisrael",
    "title_meta": "בס\"ד"
  }
}

Data Fields

  • text (string): The full content of the source document, converted to Markdown format.
  • source (string): The relative file path of the original document within the "Gmach Otzar HaTorah" archive. This preserves the original hierarchical structure.
  • metadata (dict): A dictionary containing metadata about the source file.
    • title (string): The cleaned-up filename, serving as the document title.
    • categories (list of strings): The directory path of the file, representing its categorization within the library.
    • author (string): The author associated with the file as per the file properties. This may be a general placeholder. The true author is often indicated in the categories.
    • created (timestamp): The creation timestamp of the original file.
    • modified (timestamp): The last modification timestamp of the original file.
    • last_modified_by (string): The user who last saved the original file.
    • title_meta (string, optional): Additional metadata extracted from the document's title property, such as "בס"ד".

Data Splits

The dataset contains a single split:

Split Number of records
train ~12,000

Dataset Creation

Curation Rationale

This dataset was curated to preserve and make accessible a vast body of modern Torah scholarship in a machine-readable format. The goal is to enable computational analysis and the development of NLP tools for the domain of Rabbinic literature, which is often underrepresented in digital corpora.

Source Data

Initial Data Collection and Normalization

The source data is a digital archive named "גמח אוצר התורה החדש טבת תשפה" (Gmach Otzar HaTorah HaChadash Tevet 5785). It consists of files created by numerous individuals and institutions over many years. The original files are primarily in Microsoft Word (.doc, .docx) and PDF (.pdf) formats.

The data was processed by converting the contents of each file into a unified Markdown (.md) format. The folder structure was parsed to generate the categories in the metadata, and file properties were extracted to populate the other metadata fields.

Who are the source language producers?

The producers are rabbis, yeshiva students, scholars, and kollel members from primarily the Haredi (Yeshivish) community in Israel and abroad. The texts represent a specific style of analytical and source-based learning known as "lomdus".

Annotations

The dataset does not contain manual annotations. The metadata fields are automatically extracted from the file system and document properties and serve as a form of structural annotation.

Personal and Sensitive Information

The documents are scholarly religious texts and are not expected to contain personal or sensitive information. However, as the collection is vast and automatically processed, it has not been manually reviewed for PII. Users should exercise their own judgment. Author names and affiliations are considered public information in this context.

Considerations for Using the Data

Social Impact of Dataset

The dataset can have a significant positive impact by making Torah scholarship more accessible for research and study. It can power new tools for students and scholars, and enable large-scale analysis of contemporary Halakhic and Talmudic thought.

Discussion of Biases

The corpus reflects the perspective and academic style of the specific religious communities (primarily Lithuanian-style Haredi Yeshivas) that produced it. It may not represent the full spectrum of Jewish thought or halakhic approaches. The terminology, choice of sources, and methods of analysis are characteristic of this tradition.

Other Known Limitations

  • Conversion Errors: The automatic conversion from .doc/.pdf to Markdown may introduce formatting artifacts, OCR errors (for image-based PDFs), or loss of complex layouts (e.g., tables, marginalia).
  • Inconsistent Formatting: The source documents lack a unified style, leading to inconsistencies in how sources are cited, how headers are used, and general document structure.
  • Metadata Accuracy: The file metadata (like author and created date) may not always be accurate, as files were often copied and shared. The categorical data derived from the folder structure is generally more reliable.

Additional Information

Dataset Curators

The data was collected and organized by the volunteers of the "Gmach Otzar HaTorah". The conversion and structuring for this Hugging Face dataset were performed based on that collection.

Licensing Information

The dataset is licensed under the Creative Commons Attribution 4.0 International (CC BY 4.0) license.

Citation Information

If you use this dataset in your work, please cite it as follows:

@dataset{otzar_hatorah_corpus,
  author       = {NH Local},
  title        = {Gmach Otzar HaTorah Corpus},
  year         = {2025},
  publisher    = {Hugging Face},
  version      = {1.1.0},
  url          = {https://huggingface.co/datasets/nhlocal/otzar-hatorah}
}
Downloads last month
172

Collection including NHLOCAL/otzar-hatorah