diff --git "a/60841/normalized.transcript.txt" "b/60841/normalized.transcript.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/60841/normalized.transcript.txt"
@@ -0,0 +1 @@
+למזכירת הכנסת. תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק שידורי ערוץ הכנסת (תיקון מס' 8) (עדכוני חדשות), התשע"ז 2017, מטעם ועדת הכנסת, הצעת חוק הגליל (תיקון מס' 12) (הארכת התקופה למתן עדיפות למשק הלול במרום הגליל), התשע"ז 2017, של חבר הכנסת יצחק וקנין וקבוצת חברי הכנסת. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת דב חנין, מאיר כהן, איל בן ראובן ושולי מועלם רפאלי בנושא: מצבם העגום של בתי-החולים הפסיכיאטריים בישראל, הודעת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ על מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת חנין זועבי בנושא: מחסור במסגרות טיפוליות לנערות ונשים ערביות הסובלות מאלימות. תודה. תודה למזכירת הכנסת. חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא יפתח את הנאומים. אחריו, חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה, אדוני. בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, פעם אחר פעם, הסתה של המשטרה והפרקליטות נגד החברה הערבית, הסתה אשר מתחבאת מאחורי המושג "הערכות משטרה" או "הערכות מודיעיניות". המשטרה והפרקליטות מנעו את קבורתו של השהיד יעקוב מוסא אבו אלקיעאן שבוע ימים בטענה שיש חשש שיהיו הפרות סדר, עד שבג"ץ אמר להם: עד פה, וחייב אותם למסור את הגופה לקבורה. אני חוזר עכשיו מהלווייתו של השהיד, אשר השתתפו בה עשרות אלפים. ההלוויה הייתה מכובדת וכולם התפזרו ללא כל אירועים מיוחדים. זו עוד הוכחה שההסתה של המשטרה לא יכולה להיות נגד האוכלוסייה הערבית, ולא להתייחס לאוכלוסייה הערבית כאויבים. אנחנו המנהיגות של האוכלוסייה הערבית, כשאנחנו מתחייבים, כל האוכלוסייה שלנו מכבדת את ההתחייבות שלנו. התחייבנו שלא יהיו הפרות סדר, שלא יהיה כלום, וזה בדיוק מה שהיה. מה קרה בוואדי-עארה? מה קרה בוואדי-עארה? לכן, הגיע הזמן להפסיק את ההסתות ואת ההצתות ואת השנאה של אנשים מטופשים, מה קרה בוואדי-עארה? אנשים שכל התפקיד שלהם זה לזרוע שנאה וגזענות. הגיע הזמן שזה יסתיים ולהתייחס לכל אזרח כאל אזרח. לא יכול להיות. וכל פעם האוכלוסייה הערבית, במבחן אחרי מבחן, מוכיחה שאתם המסיתים, אתם השקרנים ואתם שמתנהגים אלינו כאויבים. זה לא יעבור. תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו, חבר הכנסת יוסי יונה. תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר ראינו עדות, מה קורה במסע הסתה של חברי הכנסת מהרשימה הערבית המשותפת שהתחולל פה בשנה האחרונה כנגד שלטון החוק. הרי מה כל העניין באום-אלחיראן? העניין באום-אלחיראן הוא מחלוקת שיש סביבה, מחלוקת משפטית על עבירות בנייה בלתי חוקית. בכל הערכאות, כולל בית-המשפט העליון, קבעו שהבנייה היא בלתי חוקית ודינה להיהרס. והעובדה שיש חבורה של חברי כנסת שמוכנה לקחת את העניין הזה כדי לנסות ולהפוך אותו לסכסוך לאומי, אני חושב שהיא תעודת עניות לכנסת במובן הזה. זה בהמשך ישיר לפנייה של יושב-ראש הרשימה המשותפת, דרך המשלחת הפלסטינית באו"ם, למזכ"ל האו"ם כדי שזה יגנה את ישראל על טיהור אתני לכאורה שמבוצע בנגב. לא היה ולא נברא. יש פה ניסיון להפוך את הסכסוך הזה לסכסוך לאומי. צריך להתנגד לזה בכל תוקף. חמור ביותר מה שגיליתי שעשתה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שקבעה להיום דיון בנושא "אום-אלחיראן: מנושלים או מנשלים?" מעבר לקביעת העמדה בעצם כותרת הדיון, הוא נקבע להיום, כשעדיין יושבת שבעה האלמנה על השוטר שנרצח שם, והחומרה היא גם נקיטת העמדה. בעקבות הפנייה שלי לנשיאה שינו את שם הדיון ודחו אותו למחר, אבל גם בשם החדש מנסים איזושהי לוליינות משפטית. שישנו את השם של האוניברסיטה. גם הקביעה של אוניברסיטת בן-גוריון בעניין הזה היא חמורה מאין כמוה. הניסיון להפוך את מה שקרה באום-אלחיראן לנרטיב לאומי הוא בדיוק הפוך ממה שצריך לעשות. יש שם סכסוך משפטי, בית-המשפט קבע, וכך צריך להיעשות. תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני. אחריו, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לנצל את הזמן הקצר שיש לי לדבר על כנס חירום שערכנו היום, חברתי לסיעה חברת הכנסת יעל פארן ואני, תחת הכותרת: כנס חירום נגד הקמתם של יישובים קהילתיים חדשים בנגב, בקריאה שבמקום לעשות זאת, לחזק את היישובים הקיימים. אדוני היושב-ראש, לא ניתן להעלות על הדעת איוולת שלטונית יותר מזו שעומדת לפתחנו. להקים היום יישובים חדשים ולהפקיר את היישובים הוותיקים, שנדרש להם סיוע מסיבי, זה באמת משהו שהדעת אינה יכולה לקבל אותו. אני רוצה רק לסבר את אוזניכם, חברי וחברותי חברי הכנסת: קיבלנו היום דיווח, עודד פורר, מנציגים של "מגמה ירוקה" 30 משפחות חזקות הולכות לעזוב את דימונה כדי ללכת ולהתיישב ביישוב קהילתי. זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על כך שיבואו תושבים חזקים, אוכלוסיות חזקות מהמרכז כדי ליישב את הנגב, אנחנו מדברים על כך ששמנה וסולתה של הנגב עצמו, של הערים הקיימות היום, עוזבים כדי להגיע ליישובים הללו, הקהילתיים. זו איוולת. הבה ונעצור את הדבר הזה ונשקיע את מיטב משאבינו בחיזוק היישובים הקיימים בנגב. הנגב זקוק לעידוד, זקוק לחיזוק, היישובים הקיימים זקוקים לחיזוק, לא החדשים. תודה, אדוני היושב-ראש. תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה, אדוני, ואחריו, חברת הכנסת יעל כהן-פארן. תודה. אדוני היושב-ראש, ראיתי, שמעתי שלשום על התוכנית להצערת ירושלים, להפוך את ירושלים לעיר לזוגות צעירים. הדבר הוא מאוד מבורך, העיר תהיה יותר צעירה, אבל שאלתי היא ככה: בתוכנית שראיתי, בדרום-מערב העיר, 5,000 יחידות דיור, בארנונה, 2,500 יחידות, בגבעת המטוס, 2,600, הכול הכול בנייה מסיבית לציבור הכללי. אני אומר: לציבור הכללי. שאלתי: כולם יודעים שכ-50% מירושלים הם הציבור החרדי. מדוע אני לא רואה שם תוכניות, ולו דירה אחת, לציבור החרדי? זה לא מתוכנן בכל ההצערה הזאת, הצערת ירושלים. אני חושב שהזוגות הצעירים שלנו גם הם יודעים איך להצעיר את ירושלים. אני חושב שמן הראוי והנכון ששר השיכון ושר האוצר ייקחו את העניין לידיים ותימנע האפליה הזאת בעיר בירתנו ירושלים. תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי. אחריה, חבר הכנסת אורן אסף חזן. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, גם אני רוצה להתייחס לכנס שערכנו רק לפני שעה קלה, חברי חבר הכנסת יוסי יונה ואני. באמת הגיעו אליו אנשים מהנגב. הגיע אוטובוס של צעירים מהנגב, שבאים ואומרים: מה קרה למדינה? איפה ההשקעות בצעירים? איפה ההסתכלות על מי שחי היום בנגב? ברור לכל מי שחי היום בנגב שהיישובים הקטנים, הפ��בריים האלה, שכונות הווילות שיוקמו, לא יצילו את הנגב, לא יביאו אליו את האוכלוסייה החזקה, שבכך מתהדרים מי שמתכנן אותם, ובעצם רק יחלישו ויוציאו את האנשים החזקים שעוד גרים היום בערים הקיימות, יוציאו אותם משם, כמו שניתנה הדוגמה קודם על דימונה. אבל יותר מכך, באמת, אי-אפשר לראות את זה כבשורה לנגב, אפשר לראות את זה רק כהתחלה של הרס, זה מה שיהיה שם. ואני רוצה לומר כאן, מעל הבמה הזאת, אני פונה לכנסת, לממשלה: אנחנו לא מדברים רק על חמישה יישובים, אותם יישובים מגיעים לוועדה הארצית לתכנון ובנייה. אנחנו מדברים על עוד עשרות יישובים שנמצאים כרגע לקראת החלטת ממשלה נוספת. היה אתנו בדיון, רק אסיים, השר לשעבר אבי גבאי, שאמר דברים, ופשוט סמרו שערותי לגבי התהליך בתוך הממשלה שהביא לאותן החלטות. אני קוראת לממשלה להתעשת ולקרוא באמת לשינוי אמיתי במדיניות, למען תושבי הנגב. תודה. תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת אורן אסף חזן, ואחריו, חבר הכנסת איתן ברושי. אדוני היושב-ראש, כבוד השר הטרי, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם במשהו מהלב. כמו שאתם יודעים, חיי שזורים בבתי-חולים ובבריאות, ולא הרבה סיפורים שכולם מכירים. אבל אני רוצה לספר לכם במשהו שנתקלתי בו לאחרונה: לא מזמן הוזמנתי להדלקת נר, נר חנוכה, בבית-החולים ברזילי באשקלון. חשבתי שאני מגיע לעוד אירוע שבו עושים הדלקת נר בבית-חולים ומזמינים חבר כנסת כדי לכבד אותו, אבל נתקלתי במשהו מדהים ביופיו: משפחה, אבי וריקי לרר, שמקיימת ומתחזקת ארגון שנקרא "ושמחת". הם העתיקו את מקום מגוריהם לפני כ-15 שנים ליד בית-החולים, ומאז הבית שלהם משמש בית פתוח לחולים, לבני משפחותיהם, מלונית של ממש, בשעה שגם הבנים עצמם ישנים בסלון בשבתות, מפנים את החדרים שלהם, את המיטות שלהם, לאנשים שהגיעו רגע לפני שבת, רגע לפני צאת השבת, רגע אחרי, שיהיה להם איפה ללון כאשר יקיריהם שוכבים במיטת בית-החולים. לא הרבה פעמים אנחנו שומעים בתקשורת, ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש, על מעשים כעין אלה. משפחת לרר, "ושמחת", מקיימת את המעשה מתוך שליחות, כפי שציווה הרבי מלובביץ, למעשים טובים, לחסדים ולנתינת אמת. אני רוצה להגיד להם פה בכנסת ישראל תודה, ולהגיד לכל מי שיכול, מתי שאתם יכולים: שימו את הפוליטיקה בצד, שימו את העסקנות בצד, שימו את העצמי בצד, תנו קצת לסביבה ותהיו שמחים תמיד. אני רוצה להגיד להם תודה, ובכלל, לכל אלה שאין מי שיאמר בשמם או מי שיגיד להם תודה. תודה רבה, בשם כל עם ישראל. תודה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה אדוני, ואחריו, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. אדוני היושב-ראש, השר, עוד פעם, ברכות, התקיים היום דיון בכנסת ביזמתם של כמה חברי כנסת, ובהם איציק שמולי, מיכל בירן ואילן גילאון, על מצוקת האשפוז. לא פעם אתה שואל מתי הכנסת עוסקת באמת בנקודות המרכזיות והכואבות. זה מצטרף לביקורת שנשמעה כאן לא אחת על שאלת הבריאות, ויש קשר בין הבריאות לסיעוד. ואם נאמר שמערכת החינוך יודעת לטפל בתחזיות של גידול ושל ילודה, לא סביר שמערכת הבריאות והסיעוד לא יודעת לטפל בתחזית של ההזדקנות של האוכלוסייה, כי כולם כבר נולדו, ואפילו הייתה להם בת-מצווה או בר-מצווה. נשמעת פה איזו זעקה גדולה שיש בעיה של מיטות, יש בעיה של כוח-אדם, ויש בעיקר בעיה של משאבים ומהן המגבלות שיכולות ליפול על האנשים המבוגרים, לעתים אוכלוסיות חלשות, ומהם הכללים שעל-פיהם המד��נה נותנת את הגיבוי ואת היכולת להזדקן כאן בכבוד. המציאות הזאת של מחסור במיטות, מחסור בכוח-אדם, אי-בהירות תקציבית, לא מתאימה למדינה שהיא עוד מעט בת 70. ניתן מפה לומר בקול גדול שישראל זקוקה לתוכנית לאומית ולסדר העדיפויות הנכון כדי לטפל בסוגיות האלה של הבריאות, ובעיקר, ביכולת לתת כאן למי שהשקיע את כל שנותיו את הזכות להזדקן בכבוד. כפי שהמצב נראה היום, זה לא מצב שאפשר לשמר אותו. צריך לשנות אותו, ומוקדם ככל שאפשר, מתוך תעוזה גדולה, ולא בתוכנית קונבנציונלית, אלא בתוכנית שאיננה שגרתית למצב שאינו יכול להימשך. תודה. תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני. אחריו, חבר הכנסת דב חנין. אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני השר, לפני כחודש ימים הלכה לעולמה הסבתא שלי, זיכרונה לברכה, שסיפרה לי לא אחת שכל ילדותה, לפני כ-50 ו-60 שנה, הייתה תחת השפעה של דרשות של רבנים, של גדולי תורה, שכל הזמן אמרו להם: אנחנו מצפים מכם, מהדור הבא, שיום יבוא ותעלו לארץ-ישראל, תגיעו לכותל המערבי, תגיעו לקברו של רבי שמעון בר-יוחאי ותתפללו, תשתטחו על המקומות הקדושים האלה. אתמול הגיעו לידי תמונות של מה שעשו מי שמכונות נשות הפרובוקציה בכותל. ראיתי את הצורה, איך בחסות של פסק בית-משפט הצליחו להכניס לכותל את ספר התורה, בצורה מבוזה, בצורה שלא מכבדת. אמרתי לעצמי שאותו דור קודם, שחיפש וביקש ורצה להגיע לכותל המערבי, לא לכותל הזה הוא התכוון, הוא התכוון לכותל שעליו חלמו ושמרו במשך שלושת אלפים שנה. אני קורא כאן לכל מי שקדושת הכותל והמסורת חשובה לו, לשמור על הכותל בקדושתו, כמו שהורגלנו אליו כל השנים. תודה רבה. תודה לחבר הכנסת מלכיאלי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. תודה, אדוני היושב-ראש. לפני שעה קלה הסתיימה בנגב הלווייתו של יעקוב אבו אלקיעאן, מורה, אב לילדים, שנהרג בטרגדיה האיומה שהתרחשה באום-אלחיראן. בהלוויה הזאת השתתפו אלפים רבים, זה היה אירוע עצום ממדים. היה שם הרבה מאוד כאב, היה כעס, אבל היה גם שקט והרבה כבוד. אני מברך את בית-המשפט העליון, שהתערב, הורה על החזרת הגופה, לא שכחת שהוא דרס שוטר?  דחה את הפחדות המשטרה, דב, סליחה שאני מפריע לך. שכחת שהוא דרס שוטר?  ואפשר הלוויה מכובדת ואנושית. שכחת שהוא רצח שוטר? ואני רוצה לומר מכאן, אדוני היושב-ראש, אתה לא מתבייש? הנגב שייך לכל תושביו. הנגב שייך למדינת ישראל ולעם ישראל. לכל תושביו. אסור לגרש ערבים מבתיהם בנגב. צריך להכיר בכפרים הקיימים שאינם מוכרים. צריך לגרש את כל היהודים, נכון? צריך לחזק את הערים ואת היישובים הקיימים. בושה. אני מברך על הכנס שהתקיים בכנסת שחברי יעל כהן-פארן ויוסי יונה הובילו. אכן, צריך לחזק את הנגב לטובת תושביו לפני שמקימים יישובים חדשים מיותרים לחלוטין. תודה רבה. תודה לחבר הכנסת דב חנין. עד כאן נאומים בני דקה. כולם שווים בפני החוק, דב. חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, הצעה לסדר-היום מס' 5950. יום זה מצוין ברחבי העולם מאז החלטת האו"ם שהתקבלה פה-אחד בשנת 2005, והוא נקבע ליום שחרור מחנה אושוויץ ב-27 בינואר. מטבע הדברים, 27 בינואר זה יום שישי  הכנסת החליטה לציין את היום הזה, ביוזמת ראשי השדולה חברי הכנסת אלעזר שטרן ודב חנין ועוד מספר לא קטן של חברי כנסת, שגם השתתפו בפעילויות וגם הצטרפו להצעות לסדר-היום שאנחנו תכף נשמע. אני גם מקבל בברכה ביציע את הניצולים ואת ראשי הארגונים שעוסקים בטיפול בניצולים וגם בזיכרון השואה. ברוכים הבאים לכנסת, ותודה שתרמתם לקיום היום הזה. להחלטת האו"ם נודע ערך רב בשימור תודעת השואה על היבטיה הנוראיים וחסרי התקדים בדברי ימי האנושות. היא מהווה תזכורת חשובה מאין כמוה עבור כולנו, אזרחי העולם באשר הם, לאיזו תהום עלולה להידרדר חברת בני-אדם, ויהיו משכילים ככל שיהיו, מרגע שאיבדה כל רסן וכל צו מצפון. "אני רואה את העולם הולך והופך לישימון", כך כתבה הנערה אנה פרנק ביומנה הנודע במקום מסתורה באמסטרדם. "אני שומעת את קול הרעם מתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את ייסוריהם של מיליוני בני-אדם". יומנה של אנה נותר בידינו כעדות חיה ומרשימה לתאוות החיים שפיעמה בה ובעוד מיליון וחצי ילדים ונערים בני העם שלנו שנרמסו תחת מגף הצורר בקור רוח מצמית. השואה הייתה מאורע מפלצתי ובלתי נתפס בהיקפו, באכזריותו ובשיטתיות שבו, ודווקא משום כך חשובה לאין ערוך העמידה של כולנו מול המראה שהיא מציבה בפנינו, עם כל הקושי והמבוכה. לא נוכל לברוח ממה שקרה באמירה שהייתה זו "פלנטה אחרת"; חובה עלינו ללמוד מן ההיסטוריה הקרובה הזאת, כדי שלעולם לא נחשה נוכח רצח עם, נוכח עוולות, אכזריות, דיכוי וגזענות. 72 שנה אומנם חלפו, אך עולמנו נראה לפרקים כאותו ישימון שאבחנה אנה פרנק. העולם נגלה לנו לא אחת כתצוגת אופל של אכזריות, של שנאת עמים ושנאת אדם. גילויי השטנה ושפיכות הדמים הסובבים אותנו, בניס ובברלין, באיסטנבול ובירושלים, בדמשק ובחלב, מטילים על האנושות צל כבד. יום השואה הבין-לאומי לא נועד רק להתרפקות על העבר או להבעת אמפתיה לקרבנות, עם כל החשיבות שבכך. לא די בצקצוקי לשון, שאחריהם ממשיך העולם לשתוק נוכחי מעשי זוועה, ניצול והרג מתמשך, כביכול בשם דת או מטרה אחרת. על יום זה לשמש זָרז לביעור הרצחנות, השנאה, הגזענות והאיבה באשר הם. אבל אסור לנו לומר נואש, כי לצד זורעי המוות והטרור יש מקדשי חיים, מגדלורים של אנושיות וחמלה, וסופם לגבור. יום זה הוא הדרך שלנו ושל העולם להבקיע את החושך ולצפות לעתיד בהיר יותר. זהו פסק זמן מן הטירוף, מן השנאה העיוורת וההטפה המרעילה נגד העם היהודי וכל מה שהוא מייצג. יש לנו תקווה שהדמוניזציה כלפי ישראל והעם היהודי, שגם ב-2017 ממדיה מדאיגים מאוד, תפנה את מקומה לקורטוב של שפיות, להקשבה, לסולידריות ולאנושיות. אסור לאיש להעלים או להדחיק את רעיון העוועים של "הפתרון הסופי". עלינו לעמוד נוכח פני השפל והזוועות של המשטר הנאצי, לנסות ולהתחקות אחר התופעה ולהוקיע, ללא כחל ושרק, כל גילוי של עידוד ניאו-נאצי, הכחשת שואה או אנטישמיות לשמה, כי אם לא נעמוד על המשמר לא נוכל לומר בביטחון גמור, עם כל הרצון הטוב, שלעולם לא תוכל מפלצת מסוג זה להרים שוב את ראשה. "פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותי, שכן, הן אבסורדיות ואין להגשימן", כתבה אנה פרנק ביולי 1944 באחת מרשימותיה האחרונות, תוך מבט שהבקיע מבעד לערפילים הסמיכים. היא הוסיפה: "אף-על-פי-כן, אני דבקה בהן, מפני שעל אף הכול עודני מאמינה כי יצר האדם טוב בלבו פנימה, די לי לשאת את עיני לשמים, ומייד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ". אנה פרנק לא זכתה להגשים את חלומותיה, אך חובה עלינו לעשות את הכול שילדים בדורנו יזכו. אני מתכבד להזמין את המציע הראשון, חבר הכנסת אלעזר שטרן. אחריו, חברי הכנסת דב חנין, טלי פלוסקוב, מיכאל מלכיאלי, וכן הלאה. אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר איוב קרא, איך כבר שמו אותך תורן? אני מקווה שלא יהפכו אותך, במקום שר בלי תיק, לשר לנוכחות במליאה. אנחנו מקבלים כל נציג ממשלה בברכה. לא, כי זאת עדות שהוא יושב כאן והוא לא יושב באחד התאים, אם זה התפקיד המרכזי. אבל באמת בהצלחה. אני לא אומר את זה עליך, אני אומר את זה על איך הממשלה מסתכלת על הכנסת, לצערי הרב. יום השואה, כבוד האלוף. אל תתחיל. באמת, יום השואה, בבקשה, אדוני. א. זה לא יום השואה. תירגעי, זה לא יום השואה. יום הזיכרון, אז מה? את לא יכולה בלי, למה לא אמרת את זה קודם לאורן חזן? אני מציע, חברים, אני שם את השעון מחדש. אני מציע למחוק את כל ההערות המיותרות. בואו נתחיל מחדש, חמש דקות למציע. תודה. אנחנו פה, במליאה, נוהגים לפנות קודם בתודה ליושב-ראש הכנסת, והפעם, גם הפעם, הוא באמת מרוויח את זה ביושר. אבל האמת, אני חושב שעל דעתו היינו צריכים לברך את הניצולים שאתנו, את נציגי הארגונים, שאנחנו רואים אותם פה ביום השואה, ונציגי הממשלה, אנחנו רואים אותם פה ביום השואה הבין-לאומי, אבל הם נמצאים אתנו בעבודה שוטפת לאורך כל השנה, בכנסת ומחוצה לה. אני אומר את האמת: הם מסייעים בידנו לסייע לניצולים, הציבור שלצערנו נכחד והולך. אני רוצה גם להודות למזכירה הבלתי-נלאית, לגברת אריאלה מלכה, שמנהלת את השדולה כבר הרבה מאוד שנים. כמה פעמים כבר בא לנו לתת לה בוקס ולהגיד: די, אבל אנחנו מאוד מכבדים אותה על העבודה והיא זאת שמאפשרת לנו ולכנסת ישראל כולה, צריך לומר את האמת, לדאוג, מה שאנחנו יכולים, לניצולי השואה. אני מודה גם לחברי דב חנין, שמוביל יחד אתי את השדולה הזאת. כפי שציין היום יושב-ראש הכנסת ברמז, אבל אני יכול להגיד את זה אולי כאן בקול רם, אנחנו לא בדיוק מאותה מפלגה, אבל בעניין של ניצולי שואה אין הבדלים. אני זוכר שבאתי לדב, או שדב פנה אלי, אני חושב, ברצון להצטרף להיות יושב-ראש, ואז ראיתי שהוא טיפה חושב שאולי בגלל שאני ממפלגה אחרת או עם כיפה, אולי זה לא ייראה לי שבחור קומוניסט יוביל יחד אתי. זאת עדות לכך שבכנסת הזאת יש דברים שהם הרבה מעל ומעבר לכל מחלוקת פוליטית, ועל כך גאוותנו. רוב הוועדות בכנסת היום הקדישו זמן לדיונים שקשורים בהיבטים שונים של ניצולי שואה, וחברי כנסת ליוו אותנו. אני חושב שחברת הכנסת טלי פלוסקוב תרגמה חוק שעבר עם המשמעות הגדולה ביותר לניצולי השואה, וההנהונים בראש של הנוכחים העידו על החשיבות שלו. אני, ברשותך אדוני היושב-ראש, רוצה לצטט את חברי עיסאווי פריג', ולהגיד שזה לא דבר מובן מאליו, לא שהוא אומר זאת, וגם, אם לא נהיה ערים הוא לא יהיה קיים לעד. עיסאווי אמר שהוא מרגיש, עם שעבר את השואה, אני בטוח לחיות בתוכו. אני רואה את זה כציון עובדה, ואני רואה את זה גם כציווי, זאת אומרת כציווי לנו, לדור השני ולדור השלישי: להיזהר שהדבר הזה לא ייהפך להיות מובן מאליו עד כדי כך שלא נתעסק בו. בוועדת החוץ והביטחון היו היום שני ניצולי שואה, מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אליעזר שקדי וראש אמ"ן לשעבר האלוף אהרן פרקש. כולנו ישבנו יחד מסביב לשולחן המטה הכללי, וכולנו דור שני לניצולי שואה, וכולנו אולי חולקים את השילוב ואת הדאגה בין להבטיח שתהיה פה מדינה יהודית חזקה שיודעת להגן על עצמה ובין שלעולם, אבל לעולם, ובאותה מידה של עוצמה, לא נעשה הבדלים בין בני-אדם  לא לפי צבע, לא לפי דת, לא לפי מין. אני מוכרח לומר את זה כאן בגלל שאנחנו יכולים לה��עסק עם הדברים הנעימים, ואני אומר את זה ולא מסתכל על אף אחד, אני אומר את זה עלי, אם אתם רוצים, קודם כול: כשאנחנו מגיבים לאירועים, כשאנחנו מתעסקים בחקיקה, כשאנחנו מחנכים את הדורות הבאים, כדאי שהדברים האלה, שבין "לעולם לא עוד" לבין "חביב אדם שנברא בצלם", יהיו שלובים בכל העשייה שלנו יחד. אני מסיים אולי, אדוני היושב-ראש, באתגר הלא-מפוצח שמונח לפתחנו. אומרים שפעם מנחם בגין הציע, אני חושב שכשהיה ראש ממשלה, לאחד את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, את כ"ז בניסן, יחד עם תשעה באב, בהתחשב בכך שתשעה באב, אנחנו זוכרים את זה, את אותם מאורעות קשים של נשים עבריות שבישלו בשר ילדיהן. אולי אנחנו זוכרים את זה בהינתן פרוטוקול דתי של אי-גילוח, של צום. זה נדחה בגלל שתשעה באב זה בחופש הגדול, בעיקר, ואי-אפשר. אני חולק אתכם פה דאגה שלי. אנחנו יודעים ממחקרים שהדבר שמשפיע הכי הרבה על שיפור מורשת השואה זה מפגש עם ניצולים. ולצערנו הרב, כמו שאנחנו יכולים להעריך, בעוד 20 שנה כנראה לא יהיו אתנו ניצולים שיכולים לחלוק אתנו את הלקחים שלהם. ועכשיו נשאר האתגר: באין פרוטוקול דתי, איך אנחנו משמרים את זיכרון השואה על המרכיבים השונים שלו? אדוני היושב-ראש, זה זמן קצר, לא באתי לתת תשובות, באתי רק לומר שכדאי שהאתגר הזה של זיכרון השואה בדורות הבאים, נעלה אותו גם אנחנו כאן ביום השואה הבין-לאומי, ובכל הזדמנות ראויה שכל אחד מאתנו ימצא. תודה. תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו, חברת הכנסת טלי פלוסקוב. תודה לך, אדוני היושב-ראש. ברכות לנציגי הניצולים והשורדים שנמצאים אתנו בדיון הזה. תודה והערכה לך, שותפי חבר הכנסת אלעזר שטרן. סיימנו יום ארוך של דיונים בוועדות הכנסת. הקדשנו את הדיונים האלה, כמו בכל שנה, למאמץ לסגור את הפערים ולהתמודד עם החובה העצומה שיש לנו כחברה כלפי הניצולים והשורדים שחיים אתנו. אבל את הדיון הזה במליאה, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להקדיש למבט רחב יותר. ואתחיל מההיבט האישי. אני, אדוני היושב-ראש, קרוי על שם דודי, דב בוריס, קצין בצבא האדום, שנהרג בקרב על שחרור בודפשט בסוף ינואר 1945. בין האנשים שהוא שחרר בעיר בודפשט היו גם הוריה של רעייתי. אנחנו מציינים את היום הזה, יום השואה הבין-לאומי, ביום שחרור אושוויץ על-ידי הצבא האדום. זה יום שמציין את המאבק ההיסטורי הגדול ביותר נגד הרוע המוחלט, נגד הרוע המוחלט. וביום הזה אנחנו זוכרים את הקורבנות הרבים, את השורדים, את הניצולים, ואנחנו זוכרים את הגיבורים ואת הגבורה העצומה של הורים וילדים, של נשים, גברים, זקנים, צעירים. ובתוך כל סיפורי הגבורה האלה אני רוצה להזכיר גיבורה וגיבור. אני רוצה להזכיר את רוז'ה רובוטה, צעירה שב-1942 נשלחה לאושוויץ, באמצע 1942 הועברה לבירקנאו, ושם היא עבדה במחסן הבגדים. אחר כך היא הועברה לעבוד במפעל שנקרא Weichsel Union Metallwerke, מפעל של התעשייה הצבאית הגרמנית שאליו נשלחו חלק מהאסירים בקומפלקס הגדול הזה של אושוויץ. שם היא הצטרפה להתארגנות מחתרתית, ויחד עם חבריה הם הצליחו להבריח, כפית לכפית, בכל יום, כמות מאוד קטנה של אבק שרפה. באבק השרפה הזה הם הצליחו לפוצץ את הגג של קרמטוריום 3 באושוויץ, שבו נשרפו הגופות של הנרצחים בתאי הגזים. זו ההתקוממות שבה הצליחו להרוג ארבעה מרוצחי האס. אס. שהיו שם. זו כמובן הייתה התקוממות שלא היה לה שום סיכוי להצליח. היא וחבריה נאסרו. היא עונתה, סירבה לשתף פעולה בחק��רה, וב-6 בינואר 1945, כמה שבועות לפני שחרור המחנה על-ידי הצבא האדום, היא הוצאה להורג. הגיבור השני שאני רוצה להזכיר הוא אדם שחונכתי על הדוגמה שלו: יצחק ויטנברג, מפקד גטו וילנה. יצחק ויטנברג היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית בגטו, והוא היה מפקד של ארגון הפרטיזנים המאוחד, הפ.פ.או., שהוקם בגטו. בשלב מסוים ב-1945 נודע לגרמנים על ההתארגנות של המחתרת בגטו, והם דרשו מדסלר, מפקד המשטרה היהודית, להסגיר את מפקד המחתרת, את ויטנברג, לגרמנים. הדילמה הייתה מאוד קשה, והאנשים בגטו היו מפוחדים. הם עמדו בפני אולטימטום: או שוויטנברג יוסגר, יסגיר את עצמו, או שהגרמנים יחסלו את הגטו כולו, והם איימו שהם יעשו את זה באופן מיידי. ופה ויטנברג עצמו קיבל את ההחלטה. הוא הבין שהאנשים עדיין לא מוכנים למרד, והוא לא היה מוכן שבטעות השאלה תוצג כגורלו האישי של מפקד המחתרת מול גורלם של כל האנשים בגטו. והוא הסגיר את עצמו לגרמנים והוצא להורג, ומבחינתי הוא סיפור של גבורה לא פחות משל אלה שנהרגו בקרב. ישנם גיבורים רבים במאבק הגדול הזה, גם במלחמת העולם, גם לפניה, גם במלחמת האזרחים בספרד, שהייתה מערכה מקדימה למלחמת העולם, כולל המתנדבים מהארץ, ערבים ויהודים, שיצאו להילחם במערכה נגד הפאשיזם, במערכה הראשונה. אנחנו מדברים על המלחמה הזאת כהיסטוריה, וזו כמובן היסטוריה כואבת וקשה. ואתה, אדוני היושב-ראש, ציטטת את דבריו של ק. צטניק על פלנטה אחרת, אבל הטרגדיה האיומה והבלתי נתפסת היא שהפלנטה האחרת הזאת הייתה אצלנו, בכוכב שלנו. ובני-אדם עם ידיים ורגליים, ומשפחות, מן הסתם, היו אלה שעשו את מעשי הזוועה וביצעו את הפשעים האיומים האלה. ולכן, אנחנו איננו מדברים רק בהיסטוריה, אנחנו מדברים גם באקטואליה. כשאני רואה את האנטישמיות החדשה בארצות-הברית, כשאני רואה את גלי שנאת הזרים שמציפים היום את אירופה, היום זה במקרים רבים שנאת המוסלמים, אבל היא כל כך מזכירה את האנטישמיות הישנה, אנחנו חייבים לומר לעצמנו שהאתגר הזה איננו רק אתגר היסטורי אלא אתגר אקטואלי לחלוטין. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. וכשאנחנו שואלים את עצמנו: איך אומה כמו האומה הגרמנית, אומה שנתנה לתרבות האנושית את קאנט ואת הגל ואת בטהובן ואת מוצרט, היא האומה שיצרה את מחנות ההשמדה? היא האומה שיצרה את מחנות ההשמדה. אנחנו חייבים להבין שאף אחד לא חסין, אף אחד לא חסין. אין חסינות מפני הגזענות, אין חסינות מפני שנאת הזר, אין חסינות מפני האשמת המיעוט. ולכן זוהי החובה שלנו לנרצחי השואה, לשורדי השואה, לעצמנו: להתייצב נגד הרוע, לא רק בעבר אלא גם בהווה וגם בעתיד. תודה רבה. תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בבקשה, גברתי. אחריה, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האורחים שלנו של היום, ואנחנו מהבוקר ביחד כמעט כל היום, על כך כמובן אנחנו מאוד מעריכים אתכם. בבוקר קיימתי דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות על התנאים של ניצולי השואה. מה המדינה היום נותנת לניצולי השואה? שני דברים אני רוצה להגיד מכאן: קודם כול, תודה ענקית לאנשים שמלווים את ניצולי השואה כל יום, כמובן, לרשות לזכויות ניצולי שואה ולגברת עפרה רוס, שנמצאת היום אתנו, והצוות שלה, שגם נמצא כאן. אני רוצה להגיד תודה מאוד גדולה למרכז הארגונים ולחברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, עם כל הצוות הנפלא שלה. זה מזל ענק שלניצולי השואה שלנו יש למי לפנו�� ויש עם מי לדבר. האנשים האלה עובדים לילות כימים למען ניצולי השואה. ואני שמחה מאוד וגאה מאוד להצטרף לשדולה של שני חברי הכנסת, שבעצם מלווים אותה כבר מהקדנציה הקודמת, ואני כחדשה כאן, ובאמת לדבר ולספר על כמה הישגים, בעיני מאוד גדולים, לטובת ניצולי השואה, והכי חשוב, על העבודה שמחכה לנו. יש עוד הרבה דברים והרבה נושאים שאנחנו צריכים לטפל בהם. ואיך אנחנו יודעים עליהם? מכם, מניצולי השואה, שעובדים יחד אתנו, מלווים אותנו, באים לשתף אותנו בכל הקשיים, בדברים שהם מתמודדים אתם. וזה בעצם מכניס אותנו לעבודה השוטפת. "אותנו" זה באמת לא מעט חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית כאן, ובטח ראיתם את זה גם בדיונים בוועדה, בוועדות גם האחרות, וראיתם את זה בישיבת השדולה. וזה שיושב-ראש הכנסת לקח חלק בשדולה, גם זה מבחינתי לא מובן מאליו. לא בכל שדולה יש אפשרות להשתתף. זה אומר עד כמה הנושא הזה חשוב לו. ואנחנו צריכים לקחת בחשבון שיום השואה הבין-לאומי, לא היום, הוא ב-27 בינואר, אבל אנחנו החלטנו כן לקחת את היום הזה, לדון בנושא הזה ולהביא את ניצולי השואה לכאן, כדי שתדעו מה אנחנו עושים ואיך אנחנו כן מנסים לעזור לכם. אני כמובן רוצה לספר לכם, אמרתי את זה גם בוועדה, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהגיד את זה מכאן, כי אני זקוקה לעזרתם של חברי הממשלה שלנו. הצעת החוק שנותנת אפשרות של נסיעה חינם בתחבורה הציבורית במדינת ישראל לניצולי שואה חייבת לעבור, גם אם היא עולה 48 מיליון שקל. אני פונה מכאן לשר התחבורה, שמנהל מיליארדים, בשבילו 50 מיליון שקל זה כלום, קצת השקעה חברתית. זה בעיני יהיה צעד ענק למען ניצולי השואה מצדו. דיברתי גם עם מנכ"ל המשרד לשוויון מגדרי: אפשר לעשות איגום משאבים, כל משרד קצת, אבל האנשים האלה צריכים לקבל את מה שהם מקבלים במדינות אחרות. אז איך זה? במדינות אחרות כן יודעים לדאוג לאנשים שעברו את הגיהינום ואנחנו, מדינת ישראל, מדינה של יהודים, אותם אנשים שסבלו במלחמה הנוראה הזאת, לא יודעים לטפל בהם? לכן, זה הנושא שעומד על הפרק ואני מקווה מאוד שבעזרתם של חברי ממשלה, שהנושא הזה קרוב גם ללבם, נצליח להביא בשורה כמה שיותר מהר לניצולי השואה. והנושא השני שמאוד מאוד כואב לי, ובטח שמעתם אותי כשאני דיברתי, הוא הנושא של דיור ציבורי, או בכלל דיור. ניצולי שואה במדינת ישראל ללא קורת גג. לא יכול להיות ש-20 שנה הם ממתינים במדינת ישראל לדיור ציבורי. אני כבר לא מדברת על קשישים שממתינים, ניצולי שואה. המדינה צריכה לקחת אחריות על האנשים האלה. לא יכול להיות שמדינת ישראל, מדינה לאומית יהודית, לא תדאג שליהודים האלה תהיה קורת גג. ולכן, אני פונה מכאן שוב לממשלה שלנו בקריאה: תיקחו על עצמכם אחריות על האנשים האלה. אל תיתנו להם כל שנה לעבור מדירה לדירה, כי אין להם כוח, ואנחנו צריכים לדאוג להם ולעזור להם. אני רוצה לפנות לאנשים האלה רק במשפט אחד, וזה לסיכום: תשמרו על עצמכם, ואנחנו ניפגש בשנה הבאה ושוב נדבר על הדברים שאנחנו צריכים לעשות למענם. אנחנו מכאן נמשיך לעדכן אתכם בכל הדברים, ואני מאשרת לעצמי להגיד: הנפלאים, שאנחנו משתדלים מאוד לעשות למענכם. תהיו בריאים. תודה. תודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני. אחריו, חבר הכנסת אורן אסף חזן. תודה. אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני כבוד השר, היום העולם כולו מציין את היום לזכר ניצולי שואה. אני, כמובן, גם רוצה לקבל בברכה את הניצול��ם שמכבדים אותנו בהשתתפות שלהם כאן. שאל כאן חברי חבר הכנסת שטרן מקודם איך בהיעדר סממנים דתיים אפשר לשמר את מורשת השואה לעוד דור, שגם בדורות הבאים, בדיוק כמו שעל תשעה באב כבר אלפי שנים מתחנכים אנו וילדינו, ולא נשכח מהיום הזה, וכך את זכר השואה לא נוכל ולא נשכח בשום דור. אני רוצה להציע משהו ואני רוצה לפתוח בסיפור. האדמו"ר מקלויזנבורג שהיה באחד הגטאות איבד את אשתו ועשרת ילדיו. בשנת תש"ג, ביום שמחת תורה, הוא נכנס לצריף נסתר יחד עם עוד מספר יהודים והתחיל לרקוד. ספר תורה לא היה לו, היו לו כמה ניירות ממשניות שנשארו לו, הוא לקח את הניירות האלה והתחיל לרקוד כמו עם ספר תורה, והוא שר: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו". באותו זמן, הוא לא שם לב, הוא מגביר את הקול שלו, נכנס לשם חייל נאצי והתחיל להכות אותו. כל פניו זבו דם והוא לא ריחם עליו והכה, ועוד פעם הכה, והוא התעלף. היה אתו ביחד, באותו צריף, יהודי הונגרי שהיה בעל חברת בנק, ראה אותו ושאל אותו: תגיד לי, הרב, האם גם אחרי המכות האלה שחטפת, עדיין אתה אומר: "אתה בחרתנו מכל העמים"? עדיין אתה אומר: "אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו"? תראה איך אתה נראה. אמר לו: אני שמח להיות בעם של הנרצחים ולא בעם של הרוצחים. אני שמח להיום בעם של אלה שהכו בהם ולא שותף לאותה אומה שהכו בנו. הדברים מתחברים לאמירה מפורסמת שאמר פרופ' שלום רוזנברג, הוא כתב אותה. שאלו אותו איפה האלוקים היה בשואה. אז הוא אמר: איפה האלוקים היה בשואה אני לא יודע, אני יודע איפה השטן היה בשואה, ואיפה שהשטן היה, אני יודע שהאלוקים היה ממול. אם אנחנו נחדיר במורשת השואה, את מה, את הרוח החיה שהייתה לאותם יהודים באותם מקומות נידחים, באותם המקומות הנמוכים ביותר, מה ששמר על הגחלת. וגם משהו אקטואלי. אנחנו 70 שנה אחרי אותם מאורעות. יש בינינו, חיים, כ-160,000 ניצולים מהמחנות, ניצולי שואה. על-פי הסטטיסטיקה, יש כמעט 14,000 אנשים שעוזבים אותנו מדי שנה, ועדיין פעם בכמה חודשים אנחנו שומעים על ניצולי שואה שאין להם כסף לטיפולי שיניים, על ניצולי שואה שמתלבטים אם להשקיע את מעט הכסף שיש להם בתחבורה ציבורית או ללכת לרופא, אם לקנות תרופה או לקנות לחם וחלב הביתה. ואני מתחבר לדברים שאמרה כאן לפני חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שאנחנו, את המאמץ האחרון, את קצת הכרת הטוב שיש לנו לאותם ניצולים, שבזכותם אנחנו נמצאים כאן, אנחנו צריכים לעשות את המרב כדי לתת להם, וקשה לומר את זה, לסיים את החיים שלהם בכבוד. לא ייתכן שיש ניצולי שואה שהולכים ברחוב עם מספר ואין להם קורת גג, שאין להם כסף לתחבורה ציבורית. אני קורא מכאן גם לממשלה ולכולנו, ואין בזה קואליציה ואופוזיציה, שנעשה את המרב ואת המאמץ הגדול לתת להם את המקסימום שאפשר כדי לסיים את חייהם בכבוד. תודה רבה. תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת אורן אסף חזן, ואחריו, חבר הכנסת עודד פורר. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, זה מדהים בדיוק לראות את אחרוני הילדים והילדות שיוצאים מהיציע האחורי, כאן בתוך המליאה, ולהסתכל ולראות את ניצולי וניצולות השואה שמכבדים אותנו בנוכחותם, ואני מרגיש אפילו מעט נבוך לדבר בפניהם, אבל התמונה הזו, שבה אנחנו רואים את אותם צעירים, בני הדור הנוכחי, העתיד של הארץ הזו, יושבים בתמונה אחת, בכפיפה אחת, עם אלה שעברו את מה שעברו, ולולא המאבק שלהם האמיתי, היכולת שלהם לזקוף קומה, להרים את הראש, ל��ו לא הייתה הזכות להיות כאן, זה פשוט משקף את האמירה: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. אמר כאן דב חנין לפני כמה דקות: חייב כל אדם לראות את עצמו בכל דור ודור כאילו יצא הוא ממצרים. אני חושב שבעת הזו הגיע הזמן שנתחיל להגיד שמהיום ואילך חייב כל אדם בכל דור ודור לזכור כי הוא נושא על עצמו את המחויבות האמיתית והחובה הגדולה להנציח את השואה, להנציח את הניצולים והניצולות. אני יושב פה בכנסת, ואומנם מדובר בציון יום השואה הבין-לאומי, אבל הנוכחות דלה, ואני שוב מוצא את עצמי, באופן כאוב, תחת האמירה, עוד רגע יגידו לי: שוב אתה מטיף מוסר, אבל הנוכחות הדלה במליאה, אני חושב, משקפת את המציאות בארץ-ישראל. רק היום בצהריים, בדיון שיזמתי ביחד עם חבר הכנסת עודד פורר בנושא מחויבות הממשלה להקים אתר הנצחה בטרבלינקה, אמרתי דבר פשוט. אמרתי: לא נראה לי הגיוני ולא נתפס שאני, חבר כנסת צעיר, נמצא בכנסת ה-20, לראשונה בחיי, ואני מוצא את עצמי ביחד עם חברים וחברות מהקשת הזו, בכנסת ה-20, עדיין נלחם, וכן, המילה האמיתית היא "נלחם" על תקציבים, על עזרה, על סיוע, על הנצחה, על הסברה. חבר'ה, אנחנו איבדנו משהו בדרך. משהו כאן השתגע. משהו כאן התבלבל לגמרי. אני בטוח שאין אחד או אחת בכנסת הזו, מתוך 120, ואין אף אחד או אחת מתוך השרים והשרות, שהנושא הזה לא קרוב ללבם, שהוא לא נוגע להם. אבל במהלך השנה, רוב-רובם של האזרחים, הנושא הזה רחוק מהם. עצוב לומר, אבל לחלק מאתנו, חלק לא קטן, נושא השואה מגיע רק פעם בשנה ביום הזיכרון. חברים, אסור שהדבר הזה יהיה ככה. פעם, בשיחה עם חבר הכנסת איציק שמולי, הגענו לאיזושהי תובנה שלנו יש את הזכות, ועצוב לומר שזו זכות אבל זו מציאות וזכות כואבת, להיות הדור האחרון שיש להם נגיעה, נגיעה ישירה: חווים, מרגישים, שומעים את העדויות מדור ראשון, ממגע ראשון, מאנשים שעברו את הזוועות והצליחו לעשות את הכול כדי שלנו תהיה זכות להיות כאן. בעוד 10, 20, 30, 40, אולי 50 שנה מהיום, מסוכן לומר, אם אנחנו לא נפעל אחרת יהיו אנשים שבעיניהם השואה תהיה איזשהו סיפור רחוק. אגב, להבדיל, כך גם, בעיני חלק מהאנשים, ההיסטוריה של העם היהודי כולו. ככל שהזמן עובר, התיישנות הדורות הולכת ומעמיסה על כתפינו כולנו. ובשעה שאנחנו מדברים, אני רואה את החיילות והחיילים נכנסים, ושוב התמונה הזאת פשוט אומרת הכול: יש מי שאיבד הכול, יש מי שהרים את הראש, יש מי ששפך דם כדי שאנחנו נהיה כאן. וכשאומרים שאנחנו צריכים לשמור על הקיים, אני אומר דבר אחר, חברים: אנחנו, בשבילם, צריכים קודם כול להיות ראויים למה שקיבלנו. למה שהם נותנים לנו בידיים. בסוף השבוע הקרוב, ומבלי חלילה לפגוע באף אחד, תתקיים "ליכודיאדה" באילת, החגיגה הגדולה של תנועת הליכוד. אני הייתי אמור לקחת בה חלק, אבל לפני מספר ימים הגיעה אלי הזמנה לייצג את הכנסת, ובעצם את העם היהודי, בפולין. אני קיבלתי החלטה שהרבה יותר חשוב בעיני לנצל את המקום שלי כחבר כנסת כדי לשמור על הזכות שניתנה לי לקשר ולחבר בינינו לבין האומות, בינינו לבין אלה שבעיניהם השואה היא דבר רחוק, וקיבלתי החלטה לטוס לפולין בסוף השבוע הקרוב. אני לא מבקר אף אחד, אבל אני חושב שבעיני זה הדבר הכי נכון לעשות. הבקשה הגיעה מג'וני דניאלס, מארגון "ממעמקים", שבעבר, אדוני היושב-ראש, שיתף פעולה עם הכנסת והוציא פה את אחת הנסיעות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר, של חברי וחברות כנסת, כדי לשמור על אותה הנצחה. אני בסך הכול חבר כנסת ��שוט, צעיר, ממקומי הדל והקטן, קטונתי, אבל אני מקווה שהמעשה הזה שלי יהיה אור לאחרים להבין שהאחריות שלנו היא לא רק לחייך, היא לא רק ללחוץ יד, היא לא רק לעמוד בדומייה פעם בשנה, היא לא רק לעזור להעביר את הכביש, היא להעביר מדור לדור את מה שעבר עלינו, את מה שעבר על העם היהודי, את מה שאתם עברתם. וזו החובה שלנו, חברים. ואם אנחנו לא נהיה הראשונים להוביל את הדבר הזה, אנחנו לא נוכל לבוא בתלונות לאף אחד אחר בעולם. אני מאחל לכם, ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש, אני מאחל לכם אורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים. שבזמן שעוד נותר לכם תגשימו ותמשיכו להגשים. אני מאחל לכם שאנחנו נעשה את הכול לא לאכזב אתכם כדי שאתם תהיו גאים. תודה רבה. תודה לחבר הכנסת חזן. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. תודה, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום יום שהוא יום בין-לאומי. אנחנו מדברים בעצם על יום השואה הבין-לאומי, והמשמעות היא שהזיכרון הזה של מה שאירע באמצע המאה ה-20 חייב להיות זיכרון בין-לאומי. אז זה נכון שיש לנו את הזיכרון שלנו כעם, ואתם יודעים, אנחנו עוסקים בפרשיות, בשבועות האחרונים, של יציאת מצרים, מה שקוראים בפרשות השבוע, ותמיד מדובר על זה שהעבדות במצרים ובעצם הקשיים הגדולים הם אלה שבנו את עם ישראל כעם. ירדו למצרים בניו של יעקב, אלה בעצם היו השבטים, אבל כשיצאנו משם הפכנו לעם. ואם אנחנו מסתכלים על מה שקרה במאה ה-20, אז לא מעט פעמים אנחנו מדברים על השואה והתקומה, התהליך הזה שעבר העם היהודי במאה ה-20, ולדמם של הנרצחים בשואה אני חושב שיש חלק גדול גם בתקומה שאנחנו זכינו לה כאן. אבל הדור של ניצולי השואה, אני עוד זכיתי לשמוע את מה שסיפרה לי סבתי, לא הכול, כמובן, סיפרו, אבל הדור שלנו עוד זכה לשמוע ממקור ראשון. כבר מעטים אלה שזוכים לשמוע ממקור ראשון באמת מה קרה שם. עכשיו, כשאתה שומע ממקור ראשון, אתה עוד, אתה מתקשה לעכל, אבל אני מנסה לחשוב: בעוד שני דורות, כשכבר אי-אפשר יהיה לגעת במישהו שהיה שם, ואתה תספר את הסיפורים האלה, זה באמת יהפוך ויישמע כמו אגדות, הרי לא יכול להיות שהדברים האלה קרו, הרי הפלנטה האחרת הזו, אושוויץ, לא הייתה. זה פלנטה אחרת, זה לא יכול להיות שזה קרה פה. ואני חושב שעלינו חלה החובה להפוך את זה לא לאגדות, באל"ף, אלא לדאוג שזה ימשיך להיות הגדה, שמגידים אב לבנו, אם לבתה, ומדור לדור. המחויבות הזו חלה עלינו לא רק בתוך עם ישראל, אלא בכלל אומות העולם. וציון יום השואה הבין-לאומי הוא חלק מהחובה, בוודאי שלנו כעם שספג ועבר את הדבר הנורא הזה, אבל גם כחלק מהמין האנושי כולו, שצריך לזכור מה קרה כאן, מה היה על אדמת אירופה באותה תקופה אומללה. ובהקשר הזה, כן, קיימנו היום, אדוני היושב-ראש, דיון המשך בוועדת הכספים לדיון שקיימנו במליאה, על הצורך בהקמת אתר הנצחה ומרכז התכנסות במחנה ההשמדה טרבלינקה. טרבלינקה זהו אחד ממחנות ההשמדה הגדולים ביותר. היחידי שהושמדו בו, ב-99.9%, רק יהודים. לא היו שם לא צוענים ולא אוכלוסיות אחרות, שדאגו הגרמנים גם בהם לרדות. רק יהודים. וזה היה פשוט מפעל מוות. זה לא היה מחנה עבודה, לא הגיעו לשם, אולי חלק שעוד יכלו יצאו לעבודה. אתה הגעת, ובתחילה זה לקח ארבע שעות מהרגע שהגעת עם הרכבת עד יצאת משם בארובה. בהמשך, הגרמנים הצליחו לייעל את העבודה, והם הצליחו לעשות את זה גם תוך שעתיים. זאת טרבלינקה. ואחרי המרד בטרבלינקה עשו הגרמנים, שלא יכולים כמובן להגיד: לא ידענו. הם ידעו שהם עושים משהו שלא ייעשה, אז הם גם דאגו להשמיד את הראיות: לפוצץ את המבנים, לשרוף את הצריפים, לפרק את תאי הגזים, לחרוש את האדמה, לנטוע עצים ולהקים שם חווה חקלאית. להושיב משפחה אוקראינית ולהגיד: פה הייתה חווה חקלאית, לא היה פה כלום. לא היה מחנה השמדה. זה שיא הציניות ושיא הניסיון של הכחשת השואה, ואנחנו עוד חווים אותה היום בקרב חלק מהעמים בכדור הארץ. ומאז ועד היום, בעצם יש אתר הנצחה בטרבלינקה, אבל אין שם אפילו שלט שיסביר ואין שם אפילו סרט שיקרין את העדות של אחד הניצולים או מישהו שיבוא ויוכל לראות ולקרוא מה היה שם. ואם נרצה להדריך קבוצה, אין אפילו סככה כדי להדריך שם. אנחנו ביקשנו שממשלת ישראל תיזום מהלך. אני שמח פה לבשר למליאה את מה שגם בישר לנו נציגו של מזכיר הממשלה, שהתהליך הזה, מאז הדיון שהיה בכנסת בזמנו ועד היום, התקדם. יש תהליכים שמתבצעים מול ממשלת פולין. ואני כן יכול להגיד שבסיכום של יושב-ראש הוועדה, הוועדה תמשיך לעקוב אחרי העניין הזה כדי שבסופו של דבר טרבלינקה, הצוואה של הניצולים האחרונים, ובוודאי של הנרצחים, יהיה לפחות מקום ששם יזכרו את יום השואה ואת מה שקרה שם כחלק מהטרגדיה הבין-לאומית ולא רק הטרגדיה של העם היהודי. יהי זכרם של הנרצחים ברוך. תודה רבה חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת עיסאווי פריג' בבקשה. אחריו, חבר הכנסת מוטי יוגב, ואחריו, חבר הכנסת איציק שמולי. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, ניצולי השואה שמשתתפים אתנו, חברים שבאו, אילן, לזכור ולא לשכוח זו המחויבות של כולנו, לא לשכוח את הנרצחים, אבל לא פחות חשוב, לא לשכוח את הסיבות שהביאו לרציחתם. אני עכשיו, ברשותכם, רוצה לחזור ל-30 בינואר 1933, היום שבו הושבע אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. למרבה הצער, יש יותר מדי נקודות דמיון בין 1933 בגרמניה לבין 2017 בהרבה מקומות בעולם, ולא רחוק מאתנו גם בסוריה השכנה. "גרמניה מעל הכול", זו הייתה ססמתם של הנאצים. "עם אחד, מדינה אחת, פיהרר אחד" נהגו הנאצים לקרוא. היום הססמאות חוזרות אצל טראמפ בארצות-הברית, ואפילו אצלנו, מירי רגב, שדואגת, תתבייש לך. אני לא מתבייש. אני אומר מה שנכון. תתבייש לך. אל תעשה את זה. תודה, חבר הכנסת פורר. תתבייש לך. אתה תתבייש לך. תרד מהדוכן. עודד, חבר הכנסת פורר, תשמע מה שאני אומר. תשמע, תלמד מזה, תתבייש לך. חוצפן, חבר הכנסת פורר, שנייה. חבר הכנסת פורר, אני לא רוצה להוציא אותך מהדיון הזה. אני לא רוצה להוציא אותך. אתה צריך להוציא אותו, תרד מהדוכן. חצוף. חוצפן מסית. אתה תומך בהסתות האלה. חבר הכנסת פורר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.  חצוף, חוצפן. חבר הכנסת פורר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה, וגם אותך, חבר הכנסת חזן. אני רוצה להגיד לכם שגם אני מביע מפה, אתה רואה, אני, התקוממות על האמירה של עיסאווי, אבל זאת הדמוקרטיה שלנו. על מה? מה אמרתי? מה אמרתי?  אמרת גם לדעתי משהו לא ראוי. עיסאווי. משהו לא ראוי. ההשוואה הזאת לא במקומה. עיסאווי, מה אמרתי? אני לא מבין, מה אמרתי? מה אתה יודע בכלל? מה אתה יודע? תתבייש לך. מה אתה יודע? ניצולי השואה יוצאים עכשיו. הם יוצאים עכשיו בגלל הוויכוח. אני מבקש רגע להיות בשקט. אני קודם כול מבקש את מחילתכם ומבקש מכם, על מה? אני רוצה להבין איפה טעיתי? אני מבקש מכם, עיסאווי, תהיה רגע בשקט גם אתה. עודד, אתה רוצה שהם יצאו? הם יוצאים בגללו, בושה, אז לא, אז אני קודם כול רוצה שהם יחזרו לשבת. איפה טעיתי? אני רוצה להבין. חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל. קולט אביטל, אני מבקש מכם לכבד את הדיון ולא לצאת בגלל האמירה המקוממת הזאת. אני רוצה להבין איפה טעיתי. על מה? דווקא לא לצאת. דווקא להישאר פה. על מה? אתה, קשה לכם לראות את האמת? תשב, תקשיב. תקשיב. תקשיב.  עודד פורר, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת פורר. אני מבקש. אני אחזיר אותו כשהדיון יימשך. אני מבקש מניצולי השואה שמכבדים אותנו, רגע, רגע, לא לעזוב את האולם דווקא עכשיו. אז תוריד אותו, על מה? מה אמרתי? רגע, תן לי לעשות סדר. אני מבקש, פעם שנייה, אני קורא אותך. פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת חזן. (חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.) אני מבקש קודם כול את מחילתם של ניצולי השואה. מבקש מכם דווקא להישאר פה, להישאר פה. אנחנו נחזיר את הסדר. זה יום מספיק מכובד כדי שלא תעזבו בדיון הזה. גם אמרתי מדוכן הכנסת שאני מתקומם כנגד האמירה, ואני מבקש מחבר הכנסת פריג' לחזור בו מההשוואה הזאת, לחזור בו מההשוואה הזאת בין דבריה של השרה רגב לבין דברים שנאמרו בתקופה ההיא. אני מבקש ממך, גם בשביל כבודם של הניצולים, לחזור מכך, אה, ואני מבקש מכם לשבת להמשך הדיון, אם חלילה ימשיך לפגוע בכבודכם, אתם תהיו רשאים לעזוב, אבל אנא תכבדו את ההצעה,  את צודקת, גברתי. את צודקת, גברתי. אני מבקש, שבו. תנו לו להבהיר את דבריו. חברת הכנסת קולט אביטל וכל החברים הניצולים, אם אני גרמתי, אם דברי פגעו ברגשות של מישהו כאן, אני מצטער, אבל אני שוב חוזר ואומר, עיסאווי, זה דיון רגיש. בסדר, זה דיון רגיש. אני נמצא כאן, ההשוואה שלך הייתה מקוממת. תשקול את הדברים. להזדהות, להגיד את הדברים. יש קווים אדומים, עיסאווי, אז תשקול דברים. בוודאי. אני לא חושב שחציתי אותם. אני חושב שחצית, אבל זה כבר משהו. בבקשה. בבקשה. מה שאני אומר, חברים, זיכרון השואה הוא, חייבים להפנים את לקחי השואה. חייבים להפנים את לקחי השואה. זו מהות האמירה שלי.  השואה, למה קרתה? קרתה בגלל הגזענות, בגלל רדיפת השונה, האחר. אם לא נפנים את הלקחים האלה, אם לא נפנים את הלקחים האלה, מערכת ההסתה, שקיימת בהרבה משטרים בעולם, אז לא עשינו כלום. לא עשינו כלום. זו מהות דברי. מהות דברי היא, אני אומר: אם לא הייתה גזענות, לא הייתה שואה. אז בואו נלמד מהדברים האלה. נא לסיים. לזה אני רציתי לחתור. עם שעבר את השואה, אמרתי, צריך להיות הכי בטוח לחיות פה, כי הוא עבר את זה. עבר את זה. צריך להיות הכי בטוח. לשם כך אנחנו צריכים להקיא מתוכנו את כל מערכת ההסתה, את כל מערכת זריקת השונה, נא לסיים. במלחמה משותפת בגזענות. תודה. על מה החברים קמו? אני שוב אומר, חבר הכנסת פריג' תודה. סיימת. לא, זה פגע בי, כי זה עשה מזה מין, אם אני רואה תהליך ואווירה של הסתה וגזענות, אני צריך להתריע. תודה, חבר הכנסת פריג'. על מה עשו את כל המהומה הזאת? תודה. תודה רבה. אני מודה לך. החברים שהתקוממו פה התקוממו, ואני אומר לך את זה כישראלי וכנכד לניצול שואה, כי את השואה ואת המערכת שקדמה לה אי-אפשר להשוות לשום דבר אחר בהיסטוריה, אני לא משווה אותה לשום דבר.  גם לא למה שקורה היום במדינת ישראל. אדוני  אבל מערכת ההסתה והגזענות שקיימת, מחובתנו להתריע,  זה קו אדום שחצית, ואני שמח שניסית להבהיר. תודה רבה, אדוני. נא לרדת.  להתריע מפניה. עד עכשיו אני לא מצליח להבין. אדוני, תודה. נא לרדת, בבקשה. איך? כן. חבר הכנסת עיסאווי, ��ני לא רוצה להוריד אותך מהבמה עם סדרן. אמרתי שב-2017, זה בהרבה מקומות בעולם קיים. תודה. עיסאווי, סיימת את דבריך. תודה רבה. כן, אתה צודק. על מה? אני לא מבין. על מה המשחק הפוליטי? עשו ממני, צריך לתלות אותו? מה קרה? אני לא מבין. עד עכשיו אני לא מבין. מה זה? צריכים להיות סובלניים. הוא לא השווה אף אחד לנאצים. מה זה? אז אם זה מה שהוא היה אומר זה היה אחרת. בסדר, זכותו להגיד מה שהוא רוצה, אגב, וזכותו, איזה השווה. אני מתריע. על מה אתם קמים? על מה? אני לא מבין. עד עכשיו אני לא מבין. אתה צודק. אתה צודק. חבר הכנסת מרדכי יוגב. על מה, על מה, תחשוב. נא להחזיר את חברי הכנסת פורר וחזן לדיון, הם יכולים לחזור לדיון. אני מבקש מחבר הכנסת איציק שמולי לעלות, חמש דקות. אחריו תשיב סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. מיצינו את הדיון הזה שהיה פה. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, יושבת-ראש מרכז הארגונים קולט אביטל, יושבת-ראש הרשות, צר לי שכל המכובדים שבאו לכבד את הדיון יצאו, אבל אני כמובן מכבד את רצונם, ניצולי השואה שעדיין יושבים עמנו כאן, יושבת-ראש ומנהלת העמותה הפרלמנטרית אריאלה מלכה, וכמובן ניצולי השואה היקרים מכול, אני חושב שבעידן שבו 46% מניצולי השואה חוששים, הם אומרים את זה בדוח של קרן הרווחה, מזה שברגע שהניצולים לא יהיו פה יותר השואה תישכח, יש משמעות ויש חשיבות ויש משמעות לדוח הזה, יש חשיבות ויש משמעות ליום הזה. אני חושב שכאשר האנטישמיות מרימה ראש באירופה ובמקומות נוספים, כאשר מכחישי שואה בכל מדינות העולם, לרבות בארצות-הברית, מרימים את ראשם וקוראים תיגר על המציאות ועל הנורמות שהשתרשו במדינות שלהם, אז יש חשיבות ליום הזה. אני חושב שכאשר אחרי הרבה מאוד שנים, להבדיל אלפי הבדלות, כמובן, הגיעה סוף-סוף ההכרה המאוחרת אבל לא מספיקה גם בניצולי שואה שהיו במדינות ערב וחוו השפלה ורדיפות ומוות, יש משמעות רבה ליום הזה גם עבורם. אבל אני רוצה להתייחס למשפט הזה שנאמר פה קודם, צוטט כמובן על-ידי חבר הכנסת מיכאלי, על אותה פלנטה אחרת, מטבע הלשון הזה שטבע לנו יחיאל דינור באותו משפט מפורסם. אני חושב שהדבר הוא לא הפלנטה האחרת, העניין עצמו זה עצם ההכרה, ואולי אם עיסאווי היה אומר את הדברים בצורה קצת יותר מרוככת ומאוזנת, אני חושב שלשם הוא חתר. אין דרך להגיד את הדברים. איציק, אני לא, אורן, אורן, אני לא צריך פרשנות. חבר הכנסת חזן, בבקשה. ממש לא צריך פרשנות. תודה. בכל עם יש ניצוץ של רע וקורטוב של טוב. ומה שגורם לעמים ולחברות להתנהג כך או אחרת זה מסורת, זה חינוך, זה דמוקרטיה, זה אמונה שזכויות אדם זה דבר קדוש. החברה הגרמנית נחשבה בזמנו לחברה נאורה, אולי הנאורה מכולן, והצליחה להידרדר ולהגיע לשפל המוסרי העמוק ביותר. וכשאנחנו מדברים על מורשת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כפי שאמר דב חנין, לא רק לזכור את הציווי "לעולם לא עוד", לא רק לזכור שאנחנו כאן כדי להזכיר לעצמנו ולדורות הבאים שאנחנו לא ניתן לזה לקרות עוד לעולם ואנחנו לעולם לא נשכח את מה שהתחולל באירופה, יש לזה משמעות כשאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל פעם, יום-יום ושעה-שעה, לא כי אפשר באמת להשוות את השואה למשהו אחר, לא לרצח עם ולא לשום דבר. קורות הרבה מאוד טרגדיות בעולם, החברה האנושית המודרנית, אם יש משהו שהיא מוכיחה לנו יום-יום זה שהרוע טבוע בתוך החברה האנושית, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו יום-יום מה אנחנו עושים ביחס לזה, כמה לבנו משוחרר או קהה לסבלם של אחרים. אבל אני רוצה לדבר אתכם על עוד מורשת, על מורשת שהיא מכוערת. 25% מניצולי השואה מוותרים על טיפול רפואי או על תרופה, 30% מהם מוותרים על מוצרי מזון, לכל ניצול שואה רביעי אין כסף בימים האלה לחמם את הבית, 45% חשים בדידות. אז בואו נדבר גם על המורשת הזאת, ששליש מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני, ומדינת ישראל נותנת לחרפה הזאת להתחולל יותר מדי שנים. עד כדי כך שאפילו את הגמלה שמקבלים חלק מניצולי השואה מאוסטריה, מגרמניה, מהולנד, מבלגיה, לוקחת מדינת ישראל ומפחיתה מגמלת הבטחת הכנסה. הגרמנים נותנים והישראלים לוקחים. באמת כל הכבוד למדינת ישראל. עד כדי כך, אדוני היושב-ראש, שאנחנו שומעים שגם בימים האלה, זה התפרסם בתוכנית "הכול כלול" בערוץ 10, עורכי-דין לא נרתעים מללכת לניצולי השואה ולגבות מהם דמי שכר טרחה מופקעים עבור מה שמוקנה להם בחוק. נא לסיים. אז אני רוצה לדבר אתכם היום גם על המורשת הזאת, בשמי ובשם הדור שלי. אני אולי הכי צעיר כאן כרגע במליאה.  אני אומר לכם שהציווי הזה של הדורות שהיו לפנינו: לעולם לא נשכח, הציווי הזה לא הולך לשום מקום, אנחנו נשמור עליו. תודה. אבל אנחנו לא רוצים להיות במקום שבו אנחנו נצטרך להשפיל מבט ולנסות, בעוד דור אחד או שניים, להסביר לכם, להסביר למישהו את המורשת המכוערת הנוספת של איך נתנו, ריבונו של עולם, איך נתנו במשך כל כך הרבה שנים לחרפה הזאת לקרות פה, שניצולי שואה, אז, אדוני היושב-ראש, תודה. באמת שיש לנו הזדמנות אחרונה לתקן, ואני מקווה שנעשה את מה שצריך כדי לעשות את התיקון שעוד נותר לנו לעשות. תודה רבה. אמן ואמן. תשיב סגנית שרת החוץ ציפי חוטובלי. לאחר ההצבעה אני אאפשר שתי הודעות, לעודד פורר ולאסף חזן, של דקה, והבעת עמדה של חברת הכנסת יעל כהן-פארן. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסערה שהתרחשה כאן בכנסת לפני כמה דקות מתארת את הזעם על כך שלצד התופעה הקשה של הכחשת שואה יש תופעה קשה לא פחות של זילות בשימוש במונחים מעולם השואה. חבר הכנסת פריג', יש הרבה מאוד תופעות מגונות בציבוריות הישראלית, אפשר לבקר אותן כל יום במהלך הדיונים במליאה הזאת, בשביל זה הבית הזה, והבית הזה סובל הרבה מאוד דברים משני צדי המתרס. יום השואה הבין-לאומי הוא לא הזמן לייצר השוואות כאלה, והן מגונות בעיני. אני רוצה לציין שיום השואה הבין-לאומי נקבע ביום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ, והוא נקבע על-ידי האו"ם בנובמבר 2005 על-ידי העצרת הכללית, בעקבות פעילות מאומצת של משרד החוץ הישראלי, שר החוץ היה אז סילבן שלום מהליכוד. אני רוצה לומר שהיום הזה הוא יום שבו אנחנו מגלים משנה לשנה שלצערי הרב העבודה שלנו לא הסתיימה. אנחנו עדים לגילויי אנטישמיות חוזרים ונשנים ברחבי העולם. ברור לנו יותר מתמיד היום כמה חשובות מלאכת ההנצחה ומלאכת זיכרון השואה, לצד החינוך ללקחיה. מסיבה זו משרד החוץ ממשיך לפעול ולהרחיב את אירועי יום השואה הבין-לאומי, ומדי שנה מתקיימים אירועים אלה בכ-100 מדינות, ו-60 מהם מובלים על-ידי משרד החוץ. אי-אפשר להפריז כשאנו מדברים על חשיבות הזיכרון ההיסטורי. אנו חיים בעידן שבו שונאי ישראל אינם בוחלים בשום סילוף ובשום מעשה רמייה כדי לבטל את ההיסטוריה, כדי לשכתב אותה, כדי לרמוס ברגל גסה את זכויותינו הבסיסיות ביותר. מסע השקר נגד יהודים ונגד ישראל נועד לעשות לנו דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה, בדיוק כפי שהחל המשטר הנאצי בבואו להמיט עלינ�� את השואה הנוראה. יש בשקרים אלה ובהכחשת ההיסטוריה איום של ממש שאסור להקל בו ראש. אין די באמירה כי האמת תנצח, האמת לא תנצח אם לא נעמול באופן מתמיד ונאמר אותה, נאמר אותה וננחיל אותה לדורות הבאים. אנו רוצים שדורות העתיד, מבני עמנו ומבני העולם, ידעו מה התרחש על אדמת אירופה, מה התרחש באותה יבשת, אשר ייצגה לכאורה את הקדמה ואת הנאורות, וכיצד שליש מבני עמנו נספו על-ידי הצורר הנאצי וסייעניו. נתון מדהים שכדאי שכולנו נלמד ממנו: ההיסטוריון פרופ' יובל הררי מציין שככל שהמדינה האירופית הייתה ליברלית יותר, שוחרת זכויות אדם יותר, כך היא נכנעה מהר יותר למשטר הנאצי. גם היום, בתוך שיח ליברלי שמדבר על זכויות אדם יש להיזהר ממציאות שבה אנו נרתעים מלהילחם ברוע, להגדיר אותו, להיאבק מולו. מדינת ישראל מסמלת עד היום את הרצון הזה להיאבק ברוע האולטימטיבי, שבכל דור לובש צורה חדשה. אנו פועלים להנחלת המודעות הבין-לאומית ללקחי השואה במערכות החינוך, באמצעות הידברות בכל הרמות בממשלים השונים ובתוך חלקי החברה השונים, גם באירופה וגם מחוץ לאירופה. אחת המשימות החשובות בהבטחת הנצחה בת-קיימא של השואה ובמאבק באנטישמיות היא הרחבת הקונסנזוס הבין-לאומי סביב ההגדרה של המונח "אנטישמיות", באופן שמזהה גם את האנטי-ישראליות כביטוי של אנטישמיות מודרנית. בשנה שעברה בחודש מאי עברה החלטה שהיא הישג חשוב במיוחד, כתוצאה מפעילות משרד החוץ, וההחלטה הזאת של הגדרת אנטישמיות, הכוללת בתוכה גם את הפגיעה בישראל, ואני תכף אקריא לכם את אותה הגדרה, אומצה על-ידי 31 מדינות החברות בברית הבין-לאומית לשימור זכר השואה. לפי הגדרה זו, אחד הביטויים לאנטישמיות הוא פגיעה במדינת ישראל בהיותה קולקטיב יהודי. בישיבתה ב-22 בינואר 2017 אימצה ממשלת ישראל את ההגדרה הזאת, ואחד מיעדינו המרכזיים לשנה הקרובה הוא לקדם את אימוץ ההגדרה על-ידי מוסדות האיחוד האירופי ומדינות נוספות. במקביל לפעילות זו ולקידום עריכת אירועי זיכרון ביום השואה הבין-לאומי, משרד החוץ מכין, בסיוע "יד ושם", תערוכה שמנציחה את פועלם של דיפלומטים שהיו חסידי אומות העולם. התערוכה תוצג במספר רב ככל הניתן של משרדי חוץ ברחבי העולם. בנוסף, יש גילוי חדש של אותם גורמים שנלחמים בזכר השואה, גם ברשתות, גם באינטרנט. משרד החוץ התחיל מיזם חדש, יחד עם משרד התפוצות, והוא פעיל מול האיחוד האירופי והנציבה למשפט וממשלות צרפת וגרמניה כדי לחייב את הגורמים הפועלים במרחב המקוון ליישם את כל קוד ההתנהגות הנהוג במרחב החברתי שלנו גם ברשתות החברתיות, גם במרחב האינטרנטי. אתרים מכחישי שואה מוגדרים על-ידינו כשיח שטנה פוגעני, ויש לפעול כדי להוריד את הפעילות שלהם. במחצית הראשונה של שנת 2018 נכנס את הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות, וזהו הכנס הגדול והחשוב ביותר בעולם בנושא זה. אני רוצה לסיים עם רוח קצת אופטימית. מדינת ישראל היא נס קיום החיים היהודיים. אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות, ואחרי הזוועות שהתרחשו באירופה, חידשנו את הריבונות היהודית בארץ-ישראל. לא יכלה לנו מכונת ההשמדה הנאצית. מדינת ישראל היא העובדה החיה לכך שאפשר לנצח את הרוע האולטימטיבי. אבל חשוב, כל הזמן, כשאנחנו שמחים על קיום הריבונות הישראלית, להבין כמה שברירית היכולת של בני-האדם להגן זה על זה. מדינת ישראל היום היא חלק מקואליציה בין-לאומית שנאבקת בכל מי שרוצה לפגוע בבן-אנוש עלי אדמות. אנחנו מסמלי�� את ניצחון החיים על הרוע. זהו מסר אוניברסלי ואני שמחה וגאה להיות כאן ולעמוד כאן ביום השואה הבין-לאומי בכנסת ישראל ולהנציח את החשיבות של זיכרון השואה. תודה רבה. גברתי השרה, מה את מציעה? להסתפק? כן. אפשר. תודה רבה. אני אאפשר עכשיו הבעת עמדה של דקה ליעל כהן-פארן, ולאחר מכן, רגע, אתם מסכימים להסתפק? בסדר? המציעים. דב? כדאי לקיים בנושא הזה דיון בוועדה. איזו ועדה? חינוך? כן. אני בעד. דקה, בבקשה, יעל. תודה, אדוני היושב-ראש. קודם כול, אני באמת מברכת על היום הזה. מאוד חשוב שנציין כאן, בנוסף ליום הישראלי, גם את היום שבו כל העולם מציין את זכר השואה. אני רוצה להקריא פנייה אישית שקיבלתי, וגם העברתי אותה ליושב-ראש הכנסת. יש אלפי אנשים בישראל שלא זוכים להיות מוכרים כניצולי שואה ולא זוכים לסיוע שמגיע להם, וקורבנות רבים, אזרחים ותושבי מדינת ישראל, אנשים מבוגרים, גאים ולמודי סבל, שעלו עם הוריהם כילדים בשנת 1948 והם לא נחשבים במדינתנו כקורבנות השואה. אלפי ילדים מצולקים רגשית, מלווים בהוריהם, אשר איבדו את כל עולמם, הגיעו ארצה, נקלטו במעברות, שיקמו את חייהם, הפכו לציונים ופטריוטים, נלחמו במלחמות ישראל, אבל קולם לא נשמע. חובתנו האזרחית לדאוג להם בזקנתם. החוקים היבשים לא מכירים אותם, לא מכירים את סיפוריהם האישיים. הם עברו שנים של פחד ואימה, עוני, רעב ומחסור, ברחו מהתופת, הסתתרו ביערות ונלחמו על חייהם, מכתב שקיבלתי מאישה, שסבה וסבתה ברחו בשנת 1939 מפולין לכיוון רוסיה. תודה. רק שנייה, אביה נולד בקזחסטן, ומאחר שזה שטח שלא נכבש על-ידי הנאצים, הוא מוגדר רק כניצול, דור שני. הוא עבר כל כך הרבה: עד גיל שבע עבר שבע מדינות, מחנות עקורים, ועלה באניית מעפילים, עבר ילדות עשוקה, נא לסיים. והיום מנסים להשיג לו פיצוי הולם. אני חושבת שאנחנו כאן, בכנסת, והממשלה חייבים לתת את הדעת על כך. יש אלפי אנשים, והיום הם נזקקים לנו. תודה רבה. תודה רבה. אני רק מבקש לכבד את הזמנים של הדיון. חבר הכנסת פורר, בבקשה, דקה, ואחריו, חבר הכנסת חזן, ואז אנחנו נשמע את השר איוב קרא, שאושר לו לדבר. בבקשה, אדוני, דקה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדברים החמורים שאמר כאן חבר הכנסת פריג' לא יכולים לעבור ללא תגובה, אני חושב, ללא תגובה של הבית הזה. עצם ההשוואה הזולה שהוא עשה, שיש בה זילות, דווקא בציון יום השואה הבין-לאומי, היא מקוממת עוד יותר, ומראה עד כמה חבר הכנסת פריג' אינו מבין בכלל ואינו טורח להבין מהי עשירית ממה שחוללה גרמניה הנאצית. אז אולי נרד מהמספרים הגדולים, מאותם שישה מיליון נרצחים, גברים, נשים וילדים, מיליון וחצי ילדים, אז אולי עם סיפור ממקור אישי, שנגיד, כמו הגדה, בואו נספר לו מה היה. בואו נספר לו מה היה. הוא כמובן לא פה כדי לשמוע, הוא עשה את ההופעה שלו, עם החיוך שלו והלך. אז לפחות את העדות שלי, על סבתא שלי, שבגיל העשרה, כשהבינו שמחסלים את הגטו, כשאבא שלה הבין שמחסלים את הגטו, באמצעות שוחד הוא הצליח להבריח אותה, את אחיה הקטן ואת אחותה הקטנה מהגטו, ואמר לה: את תלכי היום, אני אבוא מחר. וכשהיא סיפרה לי איך היא עמדה וחיכתה, כי הוא אמר לה שהוא יבוא מחר. הוא לא בא, המשפחה שלה לא באה יותר. בדרך, בתלאות באירופה, גם את אחיה הקטן היא איבדה. וזאת ההשוואה שעשה חבר הכנסת פריג'. הכנסת צריכה להתבייש היום, גם בפני הניצולים שהיו פה וגם בפני אלה שכבר אינם. תודה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת חזן, בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם שגם היושב-ראש שמנהל עכשיו את הישיבה אמר לי, כי ממקומו הוא לא יכול לשתף את כולם בקול, איך נקרע לבו ואיך הוא זועק ומזדעק על דברי הבלע שאמר עיסאווי פריג'. אני יצאתי מכאן, אחרי שהוצאתי מהמליאה, ועליתי לבקש סליחה, לא על זה שצעקנו, התרעמנו, לא על תרבות הדיבור, על דבר אחד, על זה שיש מי שהיום מרשים לעצמם לנצל ניצול שאני אפילו לא יודע איך להגדיר אותו, ביזוי של ממש, את מדינת ישראל, את האזרחים. עמדתי מול הניצולים בחוץ, ואמרו לי: איך יש מי שכאן משווה בינינו לבינם? איך? ולא הייתה לי תשובה. אני קורא לכל אחד ואחת מחברי וחברות הכנסת שהנצחת השואה בלבם שנפגעו היום, להצטרף אלינו ולעשות כל מעשה כדי שהמאורע המכוער, המגעיל, המבזה הזה לא יעבור בשתיקה. אנחנו כבר התרגלנו שיש חברים בבית הזה, ממרצ ואחרים, ששברו עד כדי כך שמאלה שהם ממש BDS בפני עצמו. אבל היום הזה בכנסת לא מציין רק את ההצעה לציון יום השואה הבין-לאומי, ביום הזה הפך עיסאווי פריג' למכחיש שואה. רבותי, זו ההכחשה. ואנחנו יכולים לשבת ולדבר, ואני מסיים, אדוני, אנחנו יכולים לשבת ולדבר ולנהל דיונים בוועדה כזו או ועדה אחרת, ולבקש תקציב כזה או אחר, ולעלות מעל הדוכן ולהזיל דמעה ולהגיד כמה כואב, אבל כשבכנסת ישראל יש מי שעושה השוואה, ותסלח לי, חבר הכנסת שמולי, לא משנה דברים רכים או קשים, אין מקום להשוואה, אין צורה להשוואה, אין דרך להשוואה. מספיק היה לשמוע את דבריו של עודד ואת הכאב בדבריו כדי להבין את הדברים האלה, אם יש מישהו שעד היום, כמעט 69 שנים מאז קום המדינה, לא הבין. אני קורא לכולכם לגנות בלי להתבייש את מכחיש השואה עיסאווי פריג' ולהצטרף אלינו כדי שהוא ישלם מחיר. ואני קורא גם לו: קח את עצמך, תמחק את החיוך מהפנים, תתנצל בפני הניצולים שהיו פה ואחרים, תתנצל בפני מדינת ישראל. ואני אגלה לך סוד: אנחנו עם רחום וחנון, אנחנו נסלח לך, אבל אנחנו לא ניתן יד ולא נסלח לאף אחד שיעשה הכחשת שואה. תודה רבה. תודה, אדוני. אני מבקש, יש עד חמש דקות לשר איוב קרא. עד אז אני אגיד לחברים וגם לסגנית השר חוטובלי, בהמשך לדברים שאמרת: אני חזרתי הבוקר מיום אחד בבריסל, בכנס שנערך שם נגד ה-BDS והדה-לגיטימציה לישראל, יחד עם השרה גמליאל וקיש, ומצאנו שם מצד אחד הרבה הרבה חברי פרלמנט אירופים שלא רק מודעים לשואה ולדה-לגיטימציה אלא גם נלחמים מול זה, ומצד שני מצאנו באופן מטריד הרבה אנשים שהם גם מכחישי שואה, גם מנהלים היום אנטישמיות חדשה באירופה. ולכן, הדברים האלה עוד יותר רגישים לנוכח יום השואה הבין-לאומי, ואני חושב שכולנו צריכים להיאבק גם בתופעה המכוערת של BDS, שמסתתרת מאחוריה המון אנטישמיות ושנאת יהודים, באמתלות שונות, וגם בכלל בתופעה המכוערת הזאת. אז היה חשוב לציין את זה. אדוני היושב-ראש, ביום הבין-לאומי אני בטוח שיש מי שבעולם מסתכל. אחרי הדברים שלו כל מילה נוספת מיותרת. בסדר. אדוני, עד חמש דקות, בבקשה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להתנצל בשם ממשלת ישראל בפני כל ניצולי השואה שהיו כאן ועזבו על כך שביזו בכנסת ישראל את קדושת השואה. אני בא ממשפחה שסייעה רבות, לפני קום מדינת ישראל, לאותם נרדפים שבאו מאירופה, ילדים יתומים שסבי סייע להם. הוא היה אז חלק מ"קרן היסוד", שהייתה סוג של ממשלה גולה של היהודים והייתה בעצם כתובת לכל הנכסים ולכל הנרדפים באירופה. חרה לי מאוד לשמוע איך חבר כ��סת בבית הזה משווה את הדברים, בצורה שהיא סוג של הכחשת שואה שלא יכולה להיות בבית הזה. אני זוכר, וגדלתי על מורשתו של סבי ואבי, כאשר קיבלו זוג ילדים שבאו מאוסטריה, משפחת גולד. לימים גדלתי כשהם בביתנו. זה זוג שהגיע לכאן במסגרת עליית הנוער, ולא היה להם אף אחד בארץ וגם לא נשאר להם אף אחד בעולם. היה להם אותנו. לימים, אחרי שעזבו את קיבוץ האון הם השתכנו בתל-אביב, אבל כמעט כל הזמן הייתה להם משפחה, וזה אנחנו. כשגדלתי, מאחר שהם היו חשוכי ילדים, הייתי כמו ילד עבורם, גדלתי בביתם, והייתי עבורם התקווה. אני מגלה את זה פעם ראשונה. והם, פשוט לא היה להם בעולם שום דבר, אותי והמשפחה שלי. למה כואב לי? כי לא היה להם אף אחד פה והם גם לא ילדו ילדים. נסתם הגולל על משפחה שנרדפה בשואה, הגיעה לכאן, ואפילו רצתה להקים בית בישראל ולא זכתה לו. אני הייתי קצין צעיר בלבנון כשהאח שלי הראשון נהרג שם. פתאום קראו לי ואמרו לי שהם חולים. אחד מהם קיבל התקפת לב, ומרוב שהם היו קשורים אחד בשני האישה קיבלה התקפת לב יותר קשה. ואז היא הלכה, והוא נשאר חולה בבית-החולים, ומת לאחר מכן. כשאני רואה את הדברים שקורים סביבנו, וחברים שיושבים כאן רואים איזה רצח עם נמצא לא רחוק מכאן, מה עושה "דאעש", ומה עושה הקצנה דתית מסביבנו, הייתי רוצה שידברו על הדברים הללו  לשים יד אחת כדי שלא תהיה מלחמת עולם שלישית כאן. אלה הדברים שצריכים להיות על סדר-היום. להכחיש את הדבר הכי איום שקרה באלף השנים האחרונות? זה דבר איום נורא. אני חושב שצריך לעשות הכול כדי להבדיל, לבדל, בבית הזה בין פוליטיקה לבין דברים עיקריים ומהותיים כמו יום כזה, כל כך קדוש וחשוב, שצריך להיות בקונסנזוס. בשבוע שעבר הגיעו ביוזמתי שני מנהיגים סורים, והם השתתפו באוניברסיטה העברית ביום מיוחד בעניין המזרח התיכון. הסורים לא התביישו להגיד על הבמה לאותם סטודנטים שהיו שם: אתם חיים כאן בגן-עדן. הסורים אמרו. כעסו על זה אותם סטודנטים שפנו אליהם, כעסו. בערב התקשר אלי פאהד אל-מסרי, ראש האופוזיציה הסורית, פעם ראשונה אני יכול להגיד, ואמר לי: איך אתם מאפשרים לדבר כזה לקרות בישראל? אמרתי לו: זאת ישראל, זאת המדינה הכי נאורה בעולם, הכי דמוקרטית בעולם, ואנחנו שמחים שאנחנו חיים כאן. הוא אמר לי, אני מתפלל לרגע שיפסיקו לרצוח בנו כאן ולהרוג אותנו כאן באלפים, נא לסיים. ונחיה רק 50% כמו מה שקורה בישראל. אני בז לדברים שנאמרו כאן נגד כל השואה וסביב יום השואה הבין-לאומי. תודה, אדוני. חבר הכנסת חנין  לא נמצא פה. אחד היוזמים נמצא פה? נו, באמת, מה זה? אני כאן. אתם רוצים להסתפק בדברי השר או להעביר את זה לוועדת חינוך? להסתפק? כן. טוב. כי חנין זרק קודם משהו, ועדת חינוך. אני לא יודע. בגלל, טוב, אנחנו נצביע עכשיו על מעבר הנושא הזה לוועדת החינוך של הכנסת. נא להצביע. מי בעד ומי נגד העברת הנושא לוועדת החינוך של הכנסת? ההצבעה החלה. נא להצביע. ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי ציון יום השואה הבין-לאומי יעבור לדיון בוועדת החינוך של הכנסת. גם השר קרא, כמובן, בעד. אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 5) (סייג לחובה למסור פרטים ולענות על שאלות ועונשין), התשע"ז 2017, של חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אייכלר, בבקשה. לאחר מכן תהיה הצעת חוק מוצמדת של חברת הכנסת מועלם. יציג אותה חבר הכנסת סמוטריץ. בבקשה, אדוני, עד ע��ר דקות לרשותך. לאחר מכן יתחיל דיון, כמובן. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביום קשה כזה, ונתייחס אליו, אנחנו צריכים לעסוק במשהו, חוק שדווקא התחיל מניצולי שואה. אבל אני רוצה לציין משהו מעניין, אדוני היושב-ראש חבר הכנסת חיליק בר, אתה היית היושב-ראש בפרוטוקול של הדיון הקודם שהיה באותו חוק ועבר כבר ב-23 בדצמבר 2015. אז ברכות. אתה רואה, אני מתמיד בתמיכה בחוק שלך. כן, אנחנו מאמינים שאין מקרים בעולם כלל. אנחנו מדברים על פקודת הסטטיסטיקה. עד היום, משום מה, כמעט החוק היחיד במדינה שבו אדם חייב לעשות משהו, יש הרבה חובות, לשלם מסים וכל מיני חובות שאינן בגדר הפלילי. מפקד, לא, מפקד זה דבר אחד, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה זקוקה למידע על חיי האנשים ועל ההוצאות והכנסות שלהם, כמובן, המדינה צריכה לאסוף נתונים על האוכלוסייה ושיתוף הפעולה של הציבור הוא חיוני לביצוע התפקיד. לפי הנתונים האלה שהציבור מוסר ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובעים את המדדים השונים ואת ההחלטות השונות החשובות לכולנו. דא עקא, שבחוק יש משהו אנכרוניסטי מאוד, שאדם שלא עונה יכול לעמוד למשפט ולהיכנס לבית-הסוהר על העבירה הזאת שהוא לא ענה לסטטיסטיקן. היום, ברוך השם, כבר כולם מבינים שהחוק האנכרוניסטי הזה, שנותן כמה חודשי מאסר לאדם שלא השיב או נמנע מלהשיב על שאלות, זה דבר שצריך להוציא מספר החוקים של מדינת ישראל. אני הצעתי בשעתו שיהיה רק קנס של 200 שקל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דרשה 500 שקל. אני טענתי שלאותם אנשים שלא יכולים, גם 500 שקל זה הרבה כסף. בסוף נאלצתי להתפשר, כי הטענה של הלשכה המרכזית הייתה שאם זה יהיה 200 שקל זה יהיה ממש צחוק, ואף אחד לא יתייחס לסטטיסטיקה. אבל איך זה התחיל, אדוני היושב-ראש? שאל אותי יושב-ראש ועדת הרווחה, חבר הכנסת אלאלוף: איך הגעת לבעיה הזאת, זה הרי בסעיף קטן בפנים. זה התחיל באמת מזוג ניצולי שואה, אנשים מבוגרים, עולים חדשים, שבא אליהם שליח של הסטטיסטיקה, שמקבל בטח 25 שקלים לשעה, הוא צריך לאסוף מידע, אני לא מאשים אותו. דפק בדלת פעם, פעמיים, לא רצו לענות, לפתוח. אתם יודעים, אנשים חרדים מלהוציא את הדברים הפרטיים שלהם. והוא פשוט אמר להם: אתם תלכו לבית-הסוהר. והם לא ישנו לילות, ושבועות, לא היה אפשר להרגיע. הם באו אלי, הם לא נרגעו. הבטחתי להם, אמרתי להם: אתם לא תלכו. והסטטיסטיקן הראשי אמר בוועדה שמעולם עוד לא נשפט אדם, למרות שבחוק זה קיים, ולא נשלח לבית-הסוהר, ואפילו לא הוגש למשפט לשלוח לבית-הסוהר. כך שזה היה פחד שווא. אבל למה להפחיד אנשים קשישים, מבוגרים? ולכן אנחנו הצענו, וזה לקח הרבה זמן עד שהגענו לפה. אנחנו עכשיו בקריאה ראשונה, ואני מבקש מהכנסת לאשר את זה. אני רוצה לציין שחברות, חנויות או עסקים כן צריכים להשיב, כן חייבים להשיב. אבל יחיד, למעט תאגיד, לא יחויב אלא ב-500 שקל קנס, וגם בזה, אם בית-המשפט יראה שהאדם הוא דל אמצעים, הוא יוכל לעשות את זה הרבה פחות. בכמה דקות שנותרו אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתייחס לאו דווקא לסערה שהייתה פה סביב הדברים של עיסאווי פריג', אלא לעצם העניין של הנצחת השואה. כולם מדברים על הנצחת השואה אבל שוכחים שהנצחת השואה בראש ובראשונה, אם רוצים שזה יצליח, זה חייב להיות הנצחת התרבות היהודית שקדושי השואה ודורות עברו שמרו במשך דורות. אני אספר לך, אדוני היושב-ראש, לפני הרבה שנים הייתי בעיתון "המחנה החרדי" והגיעה קבוצת בני-נוער. אמרו לי: איך אפשר לשמר את השואה? אמר��י להם: מה זאת אומרת? איך אנחנו משמרים את זיכרון יציאת מצרים? אדם מניח תפילין כל בוקר ואומר קריאת שמע, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" וכל הדברים האלה. מזכירים שלוש פעמים ביום את יציאת מצרים בקריאת שמע, התפילין, יציאת מצרים, ליל הסדר, יציאת מצרים. כל המצוות שאדם חייב לעשות, זכר ליציאת מצרים, כולל כשאנחנו עושים קידוש בליל שבת, שזה זכר למעשה בראשית, אנחנו מזכירים גם "זכר ליציאת מצרים". כי ביציאת מצרים היו נסים שמעל לדרך הטבע, שזה מוכיח שהקדוש-ברוך-הוא בורא ומנהיג את העולם. אמרתי להם: תלמדו מזה שאי-אפשר להנציח שום דבר אם אין בו אמונה דתית בתרבות היהודית שהייתה. הדור הזה של ניצולי השואה, יזכרו, דור נוסף, יזכור אותם, דור שלישי, יזכור אותם, דור רביעי, לא יזכור אותם. מישהו מפה זוכר או חש את גזירות ת"ח ות"ט? ומי שרוצה לזכור את חורבן בית-המקדש, אז צמים בתשעה באב ותשעה ימי אבל. רק על-ידי התרבות היהודית אפשר להנציח את קדושי השואה ובעיקר את החיים שהיו לפני זה. ואת זה עושים היום יהודים רבים. בהיכלי הישיבות ובחצרות החסידות הקימו ובנו מערכות שלמות ונושאים את שמותיהם של הסבים והסבתות שהיו לפני השואה. ולכן זכר השואה הוא דבר קדוש, ורק בדרך של קדושה אפשר להנציח אותו, שום דבר אחר לא ינציח. עכשיו לגבי מה שהיה פה עם העניין של הגזענות. עמדתי וחשבתי מה קרה פה. אנשים אומרים שהשואה באה בגלל גזענות. אני רוצה לחשוב פעמיים על הרעיון הזה. כאשר אדולף היטלר היה נגד הכנסייה הנוצרית, יימח שמו וזכרו, מה הוא אמר על האחיות הרחמניות במנזרים ובבתי-החולים? הוא אמר: הם הביאו את המידות המגונות של היהודים שנכנסו אל הנצרות, של הרחמים. כי השיטה הדרוויניסטית שלו, כפי שכתב, פרופ' רוטנשטרייך, נדמה לי, כתב שברגע שדרווין אמר שהברירה הטבעית, שבה החזק אוכל את החלש והגדול אוכל את הקטן, זה מחק את ה"לא תרצח" מהלקסיקון העולמי. אלה שהאמינו שהיהודים הם גזע נחות, זה לא בגלל שהם גזע זר לגזע הגרמני, היו יהודים שהיו 1,000 שנים בגרמניה, במה הם שונים מבחינה גזעית מכל אחד אחר בגרמניה, מהגזע הארי או הסלאבי? השנאה של הגרמנים נבעה בראש ובראשונה מהתרבות היהודית. הוא כל כך שנא את התרבות היהודית עד שהוא שנא גם את התרבות הנוצרית, את המידות הטובות שהנצרות לקחה מן היהדות. הוא כותב, פרופ' רוטנשטרייך, ואני מסיים, אדוני היושב-ראש, שדרווין כותב שרופאים שמרפאים חולים מתערבים בטבע ומקלקלים את הטבע, שבו החלש צריך למות כדי שהחזק יישאר ויוכל לשרוד. החולים מחלישים את הגזע החזק. והיהדות היא בדיוק ההפך, היהדות היא שהביאה את החמלה, את הרחמים, את אהבת הזולת. וכשמדברים על אהבה, זה לא אהבה למען עצמי או הנאתי, זאת אהבה עצמית, זה לא אהבת הזולת, אהבת הזולת היא לרפא חולים, להאכיל רעבים, לחבוש פצועים, לסייע לנכים. ואת זה התורה הנאצית ראתה כחיסרון. אפילו את הסוציאליזם ואת האחווה בין האנשים, בין העמים, הוא ראה כחולשה, בגלל שהוא חשב, אגב, גם הדברים האלה, אתה יודע, דב חנין, שאת הרעיונות הסוציאליים ההומניים לקח הקומוניזם מן היהדות, כולל קרל מרקס וכל אלה שלא האמינו. אבל הם לקחו את הכול מהיהדות, את הדברים הטובים שלהם. ולכן הגרמנים התנגדו לזה. לא בגלל גזענות דווקא, אני לא אומר שהם לא היו גזענים, מובן שהם היו, תורת הגזע היא רעיון מטורף, של טיפשות גם, שהגזע הארי הוא עליון והסלאבי הוא תחתון והיהודים הם, זאת טיפשות. אבל הטיפשות הזאת לא הייתה הסיבה לרצות לרצוח אנשים, נשים וטף בלי רחמים. אלא שנאת ישראל מימי עשיו, עשיו שונא ליעקב, שהייתה מאז, זה מה שגרם. וההסתה באמת הייתה כאילו על רקע לאומני: אנחנו גרמנים והם זרים, מה "הם זרים"? הרי כל התרבות הגרמנית, ראשי התרבות הגרמנית היו יהודים. גדולי הסופרים והמשוררים היו יהודים. לכן אני אומר, לשאלה של כל אלה ששואלים: גזענות, גזענות, גזענות, השואה לא באה רק בגלל גזענות אלא בגלל שנאת היהדות. וכשאנחנו נשמר את היהדות ונחזק אותה ואת התרבות היהודית ואת המוסר היהודי, אנחנו ננציח את קדושי השואה, ושנזכה לגאולה השלמה במהרה. תודה. תודה, אדוני. אני מבקש מחבר הכנסת סמוטריץ לעלות לשלוש דקות לנמק את ההצעה המוצמדת של חברת הכנסת שולי מועלם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, באמת להודות ולפרגן לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, לחבר הכנסת רועי פולקמן, שחתומים, ואני זכיתי לחתום אחריהם, שלישי, על ההצעה, הצעה דומה מאוד למה שהציג הרב אייכלר קודם. אנחנו כבר לא מתאימים לתקופת המנדט, לא שמים בבית-סוהר אדם שמסרב לשתף פעולה עם שאלות של הלמ"ס, ואז גם מגבילים את החובה כך שתהיה קיימת רק אחת לכמה שנים וכמובן מבטלים את הסנקציה של המאסר וממירים אותה בסנקציה קלה של קנס. סביר להניח שזה ידרבן את האנשים לעשות את העבודה. אז גם אני מצטרף כמובן לבקשה לאשר את הצעת החוק הזו. אני מנצל ממש את הדקה-שתיים שנשארו לי. אם אנחנו עסוקים בסטטיסטיקה, חבר הכנסת אייכלר, אולי תקשיב, אנחנו עסוקים בסטטיסטיקה. נדמה לי שקרוב ל-40% הוא מגייס תומכים להצעה, נדמה לי, אני רק ממשיך בענייני סטטיסטיקה. נדמה לי שקרוב ל-40% מתושבי יהודה ושומרון היום הם המכונים "חרדים". נכון, חבר הכנסת אייכלר? במודיעין-עילית, בביתר-עילית, בעמנואל. נדמה לי שסטטיסטית קרוב ל-40% מהמתיישבים היום הם חרדים. כמה? הרבה מאוד, בקיצור. איכשהו חבילת הבנייה שראש הממשלה אישר היום לא כוללת כמעט בנייה ביישובים הגדולים החרדיים, אל תכריח אותי לסמן מתנחלים כאלה ואחרים. יש מתנחלים בעל כורחם.  למרות שצורכי הדיור של המגזר החרדי גדולים מאוד, ומן הראוי היה לאשר הרבה מאוד בנייה. אבל סטטיסטית יש ביהודה ושומרון 450,000 מתיישבים ישראלים, כן ירבו. וסטטיסטית, סטטיסטית בלבד, 2,500 יחידות, שעדיין, אגב, את רובן לא בונים, אני יכול להרגיע פה את חברי הרשימה המשותפת: הרוב זה אישורים לקדם כל מיני הליכי ביניים תכנוניים. זה לעג לרש. זה לא מתחיל לעלות ולמלא את הצורך שקיים בהתיישבות אחרי הרבה מאוד שנות הקפאה כמעט מוחלטת, גם של תכנון וגם של בנייה. סרטוט הגושים שייך לשמאל, אפילו לשמאל הקיצוני, שרוצה להקים כאן מדינת טרור בלב ארץ-ישראל, ולכן הוא מייצר את ההבחנה בין יישובים סוג א' ליישובים סוג ב'; בין מה שבתוך הגושים למחוץ לגושים, בין מה שכביכול יישאר שלנו בכל הסדר, אותם 10%, לעומת אותם 90%. אגב, היושב-ראש בטוח מזדהה עם זה, נכון? לבנות בגושים ולא בחוץ, אבל היושב-ראש הוא מהשמאל. מה לעשות, ואנחנו ממשלת ימין. לכן, אני קורא לראש הממשלה ולשר הביטחון לא לנסות לקנות אותנו, באמת, בסוכריות מדומות ובכל מיני ספינים. אנחנו דורשים בנייה, והרבה, לא במספרים ולא בהגבלות אלא כדי לענות על הצורך, צורכי הגידול הטבעי של המתיישבים וההתיישבות, בטח כאשר צריך להשלים פערים של הרבה מאוד שנות הקפאה, כפי שאמרתי. אנחנו דורשים ממנו, בעידן טראמפ כנשיא חדש בארצות-הברית, שעל-פי המסתמן לא הולך לכפות מדיניות על מדינת ישראל, אנחנו דורשים מראש הממשלה לחזור בו מנאום בר-אילן, להתנער מהרעיון הרע הזה של הקמת מדינה פלסטינית. אגב, ראש הממשלה אמר את זה לפני הבחירות, והוא יודע מצוין שהסיבה היחידה שהוא ראש ממשלה היום היא כי לפני הבחירות הוא התנער מהרעיון הרע הזה. כך הוא לפחות אמר. אז אנחנו האמנו לו שבמשך השנים האחרונות לא הייתה לו ברירה, נא לסיים. אני ממש מסיים. לא הייתה לו ברירה, כי היה ממשל עוין בארצות-הברית, ולכן אין ברירה. אז סטטיסטית, אדוני היושב-ראש, רוב מוחלט בציבור הישראלי מתנגד להקמת מדינת טרור, והוא בחר בממשלת ימין לאומית שהבטיחה לו לבנות בהתיישבות בלי שום סרטוטי מפות שבין גושים ובין גושים, לציבור הזה ולציבור הזה, ולציבור החרדי והדתי והחילוני ולכל מי שבא, ברוך הבא להתיישבות ביהודה ושומרון, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן. תודה, חבר הכנסת סמוטריץ. אנחנו נעבור עכשיו לדיון, לרשימת הדוברים. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה. אחריו, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אדוני היושב-ראש. יוסי יונה, אתה רשום? אני מוסיף את חבר הכנסת יונה ואני נועל את הרשימה. הרשימה נעולה. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. בסם אללה א-רחמאן א-רחים, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא רואה שר במליאה, לכן אני אדבר עד שיגיע ואז תפעיל את השעון. בבקשה לכבות את השעון עד ששר ייכנס פנימה. אדוני לא נותן לי הוראות בתור זה שיושב בראש הישיבה. זאת החלטה שלי. זה התקנון, לא? זאת החלטה שלי. לא החלטה שלך, זה התקנון. לא, לא. זאת החלטה שלי. בסם אללה א-רחמאן א-רחים, כל הזמן מסיתים נגד ערבים בנגב בהאשמה שהשתלטו על קרקע המדינה, למרות שכל דרישותיהם של הבדואים שם, של הערבים שם, הן על שטח של כ-5%, למרות שהם שליש שם. אני שר. אני יודע שאתה שר, אבל לא היית בפנים. אני תוהה, למי שייכת קרקע המדינה? הרי הקרקע היא של כל האזרחים, והיא מנוהלת על-ידי המדינה וזרועותיה. ולפי מיטב ידיעתי ולפי הרישום במרשם האוכלוסין, גם הערבים בנגב הם אזרחים, לכן יש להם זכות, וזכות מלאה, על הקרקע. ומפה אני מבקש: הגיע הזמן להכיר ביישובים הקיימים, לקבוע תחומי שיפוט ולאשר תוכניות מתאר. ראש הממשלה, שמדבר על דמוקרטיה, הוא מבין דבר אחד מהדמוקרטיה: שוויון באכיפה. אבל לפני שוויון באכיפה צריך להיות שוויון בזכויות, שוויון בתכנון, שוויון בזכות לקבל קורת גג ולקבל בית. את זה הוא לא יודע. והשוויון הזה, השקרי, הוא לא נכון, כי לא הורסים אצל היהודים. יש מאות-אלפי בתים ביישובים היהודיים שהם ללא היתר. אני מכיר אותם ואני גם אוסף נתונים עליהם, והם לא נהרסים. ומספיק שהיום שמעתי בבוקר ברדיו אישה מעפרה אומרת: אנחנו מבינים שהצווים שניתנים בהתנחלויות הם משחק מינהלי. משחק. באום-אלחיראן היה משא-ומתן. המשא-ומתן הזה התפוצץ בחצות. ב-04:00 היו מעל 500 שוטרים ודחפורים. אז זה אומר שהם באו למשא-ומתן בידיים לא נקיות והם תכננו, כי לוגיסטית הם לא יכולים להביא 500 אנשים ולהכין את זה רק בשלוש ארבע שעות. בנוסף, העוול שעשו זה שאחרי שהרסו את הבית והרגו ורצחו בדם קר את יעקוב מוסא אבו אלקיעאן, הם המשיכו את המשימה והרסו את הבית והשאירו את האישה ואת הבנים שלו מחוץ לבית. לכן, אני דורש ועדת חקירה ממלכתית שתחקור, 1. הריגתם של אבו אלקיעאן והשוטר ארז לוי, פיצוץ המשא-ומתן באותו לילה, מי אחראי לו, השימוש בנשק חם וניקוב רכבו של מפקד יחידת יואב בלפחות עשרה קליעים, הפגיעה ��חבר הכנסת איימן עודה על-ידי ירי. משפט סיכום, בבקשה, חבר הכנסת חאג' יחיא. הייתה חצי דקה עד שהוא נכנס. משפט סיכום, בבקשה. מניעת חופש תנועה של חברי הכנסת, ההסתה הפרועה נגד האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה, והמסיתים הם השר ארדן השקרן והמפכ"ל אלשיך, שכנראה עדיין לא החליף דיסק בין השב"כ למשטרה. תודה רבה, חבר הכנסת חאג' יחיא. תודה. לכן, יש לפטר את שניהם לאלתר. חבר הכנסת חאג' יחיא, תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. הצעת החוק שמוגשת, בעיני היא מבורכת, במיוחד כאשר ענישה של מאסר היא, אני חושבת, מוגזמת במקרה הספציפי. אלא שצריך איזושהי ענישה שהיא מידתית לסירוב מילוי המפקד או השאלון. אבל מצד שני, בדיוק הסתכלתי על הצעת החוק וחשבתי לי: אני כבר שנה וחצי בהתכתבות עם הלמ"ס על הנושא של הוצאת האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב מהשאלונים ומכל המפקדים שעושה הלמ"ס, במיוחד בעניינים שקשורים לאבטלה, למצב הכלכלי של האוכלוסייה. וכל ההתכתבויות וכל הניסיונות לשכנע אותם שצריכים באמת לפעול כמו שצריך, קודם כול כדי להנגיש את השירות הזה, כדי להכיר מה המצב של האוכלוסייה הספציפית וכדי להראות תמונה אמיתית על מה שקורה בארץ, כי אני בטוחה שברגע שיעשו את המפקד הזה כמו שצריך באוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב, אז נדע באמת מהי רמת העוני במדינה ומהי רמת האבטלה, ונוכל לטפל בבעיות האלה כמו שצריך. אני חושבת שהגיע הזמן לשים משהו בחוק שיעניש את הלמ"ס כאשר הוא לא ממלא את השאלונים, כאשר הוא לא עושה את המפקד כמו שצריך, ולא רק כאשר האזרחים לא עושים את זה. ואם כבר שמענו איזשהו נאום פה על 2,500 יחידות הדיור בהתנחלויות, כאילו. אצלך זה בכאילו. אנחנו למדנו עם הזמן שזה לא בכאילו אלא זה מראה, היושב-ראש, זה מראה בדיוק את תאוות הבצע, כנראה, שנמצאת אצל המתנחלים, שאף פעם לא שבעים, לא שבעים מ-2,500 יחידות דיור, לא שבעים מעוד ועוד התנחלויות והתרחבות על אדמה פלסטינית אלא מחכים כל הזמן לעוד בונוסים, במיוחד ש"האח הגדול" עכשיו נבחר בארצות-הברית והוא תומך טוב מאוד בגישות האלה. כנראה, כנראה מריחים שנפתח חלון הזדמנויות. ראש הממשלה, לא שהוא חס וחלילה לא תומך בכל התהליך הזה של התנחלויות וסיפוח, אבל הוא קצת עסוק, ואפשר לסחוט אותו ואפשר להוציא ממנו החלטות. ו"האח הגדול" יתמוך בזה, ויאללה, בואו נספח, בואו נשכח מה זה כיבוש ונעשה עוד התנחלויות. אני רק רוצה להזכיר: היום בבוקר היה פרסום, משפט סיכום, בבקשה. שבתוך מדינת ישראל בונים רק על חמישית מהקרקע הקיימת, ואנחנו מדברים על בעיית דיור. תודה. שהממשלה תבדוק את עצמה, למה יש בעיית דיור. תודה רבה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, אינו נוכח, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אינו נוכח, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, אינו נוכח, חבר הכנסת נחמן שי, אינו נוכח. מה אמר אדוני סגן המזכירה? במקום עבדאללה אבו מערוף, לא ראיתי, מחילה, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. למה צריך, למה צריך, שלא נמצאים? התקנון לא מחייב את זה. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. תודה לך, אדוני היושב-ראש. אנחנו עוסקים היום בסטטיסטיקה, ואי-אפשר, אדוני היושב-ראש, להתעלם מהמספר המשמעותי והגדול שנזרק לחלל העולם, לא רק לחלל שלנו, אלא לחלל העולם כולו, עם החלטת ראש הממשלה והשר ליברמן לקדם בנייה של 2,500 דירות חדשות בהתנחלויות. וזה מספר גדול. זה מספר גדול שנועד להעביר מסר. הוא נועד להעביר מסר קודם כול לעולם: אנחנו בונים בהתנחלויות. האמת היא שבנו בהתנחלויות גם קודם, גם בממשל אובמה, אבל עכשיו אנחנו בונים בגלוי. הפעם אנחנו נעשה את זה מהמקפצה. זה נועד להעביר מסר לפלסטינים, להגיד להם: חברות וחברים, תשכחו מהסדר של שתי מדינות, תשכחו מהידברות עם ממשלת ישראל. זה נועד להעביר מסר ברור לפלסטינים ולעולם הערבי: אין פרטנר. ממשלת נתניהו-ליברמן-בנט תבנה בהתנחלויות תחת כל עץ רענן ובמקום כל עץ רענן, על אדמות פרטיות, כמו בחוק ההסדרה, ועל אדמות שאינן אדמות פרטיות, בתוך הגושים ומחוץ לגושים. מסר ברור לעולם הערבי: אין פרטנר. ויש גם מסר לציבור בישראל: למה אתם טוענים שהמדינה לא יכולה לבנות דירות? למה אתם בוכים על משבר דיור? המדינה יכולה לבנות דיור כשהיא רוצה. כשהיא רוצה, היא בונה דירות. במגרון היא תבנה דירות. היא לא תבנה דירות בדימונה, היא לא תבנה דירות בערד, היא לא תבנה דירות בבית-שאן, אבל במגרון המדינה יודעת לבנות, ותבנה בהיקף עצום. אדוני היושב-ראש, אנחנו היום בכנסת, בשעה הזאת של אחר-הצהריים, בהרכב מצומצם יחסית, אבל יש משהו איכותי בהרכב הזה, כי כאן, בשורה הזאת, נמצאים גם השלטון וגם האופוזיציה. אני מרגיש את עצמי באופוזיציה מאוד חדה לממשלה הזאת. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת סמוטריץ, אני חייב להגיד בהערכה, אם כי אני לא מסכים אתך: אתה מצליח, יחד עם חברי כנסת שמייצגים מיעוט, גם אני מייצג מיעוט, לצערי, אני הייתי רוצה להיות רוב בחברה הישראלית, אני מייצג מיעוט. אני חושב שאתה מייצג מיעוט אפילו יותר קטן מאשר אני מייצג, אבל אתה מצליח להוביל לא רק אג'נדה, אלא להוביל את כל ממשלת ישראל אחריך בכיוון שלדעתי הוא כיוון מאוד מאוד בעייתי, כיוון מאוד מאוד מסוכן. אני יודע שאתה אדם שומר מסורת ושומר מצוות, ואתה משוכנע שגם אם תוביל אותנו בכיוון מסוכן, בסופו של דבר תהיה התערבות מגבוה ומישהו יבוא להציל אותנו. יש לי בעיה, אני לא יכול לעצור אותך. מישהו יבוא להציל אותנו. למרות שהשעון נגמר, אני לא יכול לעצור אותך, אבל, משפט סיכום. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, נאמר במקורותינו, וחבר הכנסת, אני מניח, ידע לתמוך בדברי: גם מלמעלה יודעים לעזור רק למי שמנסה לעזור לעצמו. ואם אנחנו נסבך את עצמנו בצורה כל כך קטסטרופלית, אפילו רחמי שמים לא יועילו. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת יהודה גליק, אינו נוכח, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, אינו נוכח, חבר הכנסת אראל מרגלית, אינו נוכח, חבר הכנסת זוהיר בהלול, אינו נוכח, חבר הכנסת איציק שמולי, אינו נוכח, חבר הכנסת איתן ברושי, אינו נוכח. חבר הכנסת הרב ישראל אייכלר? דיברתי כבר. טוב. חבר הכנסת יוסי יונה. אדוני היושב-ראש, השר איוב קרא, כנסת נכבדה, היום קיימנו כאן בכנסת מפגש חירום, או כנס חירום, חברת הכנסת יעל פארן מהמחנה הציוני ואני, שהועמד בסימן של קריאה לעצור את הבנייה של היישובים החדשים בנגב. ובאו לכאן אנשים טובים, אנשים מהנגב, אנשים מהפריפריה, והביאו אתם את זעקתם הרמה נגד מה שאני מכנה, אדוני היושב-ראש, איוולת שלטונית שמנחה את הבנייה של היישובים החדשים הללו. הגם שאני לא רוצה לטעון טענה גורפת שאין להקים שום יישוב חדש בנגב, המדיניות הזאת, לבנות יישובים חדשים רבים ככל שניתן בנגב, היא מדיניות שגויה בעיקרה, היא מדיניות הרסנית. ושמענו את האנשים הטובים, ובמקרה הספציפי הזה את הנשים הטובות, ליזה זוהרי, שהיא פעילה חברתית שנים רבות מבאר-שבע, שגרה בשכונה ד', ושמענו את עדי בן-טוב מ"מגמה ירוקה", ושמענו את ניבה ראם מ"תנועת הפריפריות". אני אביא בפניך, אדוני היושב-ראש, את דבריה של עדי בן-טוב, שאומרת לנו את הדבר המאוד-מאוד-פשוט. היא אומרת: הביטו, גם היום, כבר היום קיימות 30 משפחות בדימונה, משפחות מבוססות, שמבקשות, או שהן כבר נמצאות בדרכן ליישוב קהילתי. אז הבלוף הזה שמספרים לנו שאנחנו רוצים לבנות את היישובים הקהילתיים ולהביא אוכלוסייה מהמרכז אל הנגב הוא בלוף שהוא בלוף מעוות, הוא בלוף שאין לו שום נגיעה למציאות. בסופו של דבר, מה שקורה שם, אדוני היושב-ראש, אנחנו לוקחים את האוכלוסיות החזקות בנגב עצמו ומעבירים אותן ליישובים שהם יישובים חדשים, קהילתיים, אפילו לא יישובים חקלאיים. מה אנחנו עושים? והנה, פה באה לביטוי האיוולת השלטונית הזאת: ממשיכים להחליש את היישובים הקיימים. איוולת. פשוט איוולת שלטונית. במקום לקחת את המשאבים הגדולים הללו שנדרשים כדי להקים את היישובים החדשים, היה אתנו השר לשעבר אבי גבאי בכנס הזה, והוא אמר שהעלות פר-בית ביישוב קהילתי חדש היא פי-30 מבנייתו של בית ביישוב קיים. פי-30, ריבונו של עולם. פי-30. והנה, המדינה מוציאה ומתכוונת להוציא את הסכום האדיר הזה כדי לבנות את היישובים החדשים הללו, במקום לקחת את הסכום האדיר הזה ולהשקיע אותו בחיזוק של היישובים הקיימים, בבנייה של שכונות חדשות. ראשי הערים, ראשי עיירות הפיתוח, מתחננים ובאים לממשלה, אדוני היושב-ראש, ואומרים: אנא בטובכם, בכסף הזה בואו נחזק את היישובים הקיימים, בואו נבנה שכונות חדשות. אנחנו מתאווים לגידול אוכלוסין ביישובים שלנו. אז למה להמשיך ולקיים ולקדם את האיוולת השלטונית הזאת? אז אני מבקש לנצל כאן, במשפט אחרון, אדוני היושב-ראש, את הבימה הזאת ולקרוא לממשלת ישראל ולשר השיכון לעצור: פשוט עצור את הרכבת המטורפת הזאת, שאינה מביאה לשום מקום טוב, והשקע את מרבית מאמציך ומשאביך בחיזוקם של היישובים, תודה. הקיימים. תודה, אדוני היושב-ראש. תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, אינה נוכחת, חבר הכנסת מיקי לוי, אינו נוכח, חברת הכנסת רויטל סויד, אינה נוכחת, חבר הכנסת טלב אבו עראר, אינו נוכח, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, אינה נוכחת, חברת הכנסת שרן השכל, אינה נוכחת, חבר הכנסת מאיר כהן, אינו נוכח, חבר הכנסת אמיר אוחנה, אינו נוכח, חברת הכנסת נורית קורן, אינה נוכחת, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אינה נוכחת, חבר הכנסת עיסאווי פריג' אינו נוכח, חברת הכנסת מיכל רוזין  אינה נוכחת, חבר הכנסת אכרם חסון, אינו נוכח, חברת הכנסת מירב בן ארי, אינה נוכחת, חברת הכנסת יעל כהן-פארן, אינה נוכחת, חברת הכנסת עליזה לביא, אינה נוכחת, חבר הכנסת יואל חסון, אינו נוכח, חבר הכנסת אורן אסף חזן, אינו נוכח, חברת הכנסת זהבה גלאון, אינה נוכחת, חבר הכנסת עמר בר-לב, אינו נוכח, חברת הכנסת תמר זנדברג, אינה נוכחת, חברת הכנסת יעל גרמן, אינה נוכחת, חבר הכנסת איל בן ראובן, אינו נוכח, חבר הכנסת עפר שלח, אינו נוכח, חבר הכנסת אלעזר שטרן, אינו נוכח, חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, אינו נוכח. אם כן, אנחנו עוברים כעת להצבעה, ראשית בקריאה ראשונה, על הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 5) (סייג לחובה למסור פרטים ולענות על שאלות ועונשין), התשע"ז 2017, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 5) (סייג לחובה למסור פרטים ולענות על שאלות ועונשין), התשע"ז 2017, לוועדת הע��ודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. 11 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה ראשונה והיא חוזרת לוועדת העבודה והרווחה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו נצביע כעת על הצעת החוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (ביטול העבירה של סירוב או הימנעות למלא שאלון), התשע"ו 2016, של חברת הכנסת שולי מועלם ואחרים. מי בעד? מי נגד? אנחנו בקריאה טרומית, וההצעה הזו תאוחד בהמשך, תוצמד. ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (ביטול העבירה של סירוב או הימנעות למלא שאלון), התשע"ו 2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. עשרה תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה טרומית והיא עוברת לוועדת העבודה והרווחה להכנה לקריאה ראשונה. הודעה של סגן המזכירה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס׳ 9), התשע"ז 2017, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט, הצעת חוק המים (תיקון מס׳ 27), התשע"ז 2017, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה לדיון בהצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ו 2016. הודעת שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן על מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת סתיו שפיר, יעל גרמן, מיכל רוזין ועבדאללה אבו מערוף בנושא: גופי בריאות המיוצגים בכנסת באמצעות חברות לובינג המקדמות במקביל אינטרסים של חברות טבק. תודה. תודה רבה, אדוני סגן המזכירה. אנחנו עוברים לסעיף האחרון שעל סדר-היום: שאילתות לשר האוצר. ישיב עליהן, אדוני סגן שר האוצר יתפוס בבקשה את מקומו על הדוכן. שאילתה מס' 387 של חבר הכנסת רוברט אילטוב, מאחר שחבר הכנסת אינו נוכח, אנחנו מורידים אותה מסדר-היום. תרשה לי, אדוני היושב-ראש, תרשה לי. יש לי הערה קטנה לעניין, ברשותך. אדוני רוצה לומר כמה מילים? כן. באמת, אנחנו מכבדים את חברי הכנסת. מגישים שאילתות, בכבוד גדול. אנחנו טורחים, יושבים צוותים שלמים בשביל לענות תשובות מדויקות, מוסמכות וממוסמכות. מגיעים לפה עם התשובות, ואותו חבר כנסת, בלי לפגוע באף אחד, חלילה, בלי לנקוב בשמות, הוא אפילו לא טורח לבוא לשמוע את התשובה. אז למה אתה שואל את השאילתה? לא, אני מבקש, זה, אין לי אלא להצטרף לדבריו של אדוני. אבל זה לא פעם ראשונה, צריך להידרש לזה, אדוני היושב-ראש, סגן מזכירת הכנסת. הצוותים עובדים, ותאמין לי שהם לא משועממים, יש להם מה לעשות. יש להם מה לעשות. מטריחים אותם והם עובדים ברצינות, מכבדים את חברי הכנסת, מכינים את התשובות. יכול להיות שלהבא, אדוני סגן שר האוצר, כדאי שאנחנו גם נכתוב פה, כל שאילתה מתי היא מוגשת, כיוון שלפעמים המשרדים מאוד מתעכבים ואז נוצר מצב, לא, לא, לא, ממש לא. גם אני לא מתייחס לזה ספציפית. משרד האוצר לא חייב על שום שאילתה בעבר. הוא ענה על כולן. אבל, אדוני סגן השר, אין לי אלא להצטרף להערתך. אז אולי כדאי שההנהלה תידרש לזה. הנה, מראה לי סגן המזכירה, נניח, שהשאילתה הזו הוגשה ב-17 בפברואר 2016, קרי לפני כמעט שנה, 11 חודשים. אין דבר כזה. מתי שאנחנו מוזמנים פה לענות, ח' באדר, לא, אדוני סגן המזכירה, סליחה. כשאנחנו מוזמנים לפה לענות, התשובות מוכנות. אין דבר כזה, אנחנו לא דוחים. לא, סליחה, לא דוחים. טוב, אנחנו נבדוק את העניין. אדוני סגן השר, אני מקבל. אין ספק שזה לא מכבד, לא את הכנסת ולא את הממשלה. זו סוגיה שאנחנו נידרש אליה, בעזרת השם. כרגע נתקדם. שאילתה מס' 614 של חבר הכנסת יוסף ג'בארין, מוסרת אף היא מסדר-היום בהיעדר חבר הכנסת השואל. שאילתה 710 של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אף היא מוסרת מסדר היום בשל היעדר חברת הכנסת. ויש לנו חבר כנסת מתמיד ומצטיין, חבר הכנסת יוסי יונה. שאילתה מס' 718, פינוי משפחה ממגרש הרוסים. חבר הכנסת ישאל את שאלתו מן הצד, יקריא את השאילתה מן הצד, ואדוני סגן השר ישיב. הנה חבר כנסת, פרופ' יונה, שמכבד את הבית הזה. תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לך אדוני השר. סגן השר. הנה שאלתי: פנתה אלי משפחה המתגוררת בנכס במגרש הרוסים בירושלים, לשעבר בבעלות רוסיה והיום בבעלות רשות מקרקעי ישראל. ההליך המשפטי פסק על פינוי בינואר 2017. רצוני לשאול: 1. מה ייעשה למציאת פתרון דיור למשפחה לפני פינויה? 2. האם תאשר את הפינוי ללא הסדרת פתרון דיור? 3. האם תבטל פינויים באמצעות בית-המשפט ותפעל באמצעות הסדרה במשא-ומתן? תודה, אדוני היושב-ראש. סגן השר, בבקשה. תודה אדוני, חבר הכנסת יוסי יונה. מכיוון שהשאילתה היא משפטית, אז לשאלה מס' 1: מדובר במשפחה פולשת, לפי התשובה שקיבלתי, ולא בדיירים מוגנים או בעלי כל זכות אחרת, וכך גם נקבע בפסק-הדין. רשות מקרקעי ישראל מכבדת פסקי-דין. במקרה דנן מדובר בפסק-דין שאינו חלוט, הואיל והוגש עליו ערעור. לשאלה מס' 2: העניין אינו רלוונטי, מאחר שקיימת החלטה בדבר עיכוב פסק-הדין. לשאלה מס' 3: יצוין כי להליך המשפטי קדם ניסיון לפנות באמצעות משא-ומתן, ניסיון אשר לא צלח. לאור העובדה כי מתנהל עדיין הליך משפטי בעניין זה, אין רשות מקרקעי ישראל רואה מקום להתערבות כלשהי בשלב זה. הוגש ערעור והוגש עיכוב פסק-דין, נמתין. כבר היה ניסיון למשא-ומתן. חבר הכנסת יונה מבקש שאלה נוספת? אני בעיקר מתרעם על הביטוי המעליב, המבזה הזה, המושג של פולש. ואתה יודע, אדוני השר, ועל כך אני רוצה, סגן שר, סגן שר. סגן שר. אני, מבחינתי, אתה ראוי להיות שר. לכן אולי, אתה יודע, אני באוריינטציה חיובית שכזאת, רואה אותך כבר כשר. תודה. אז אנחנו מחליפים מחמאות אדוני השר, סגן השר. בכל אופן, אדוני סגן השר, אני מתרעם ואני מבקש לשאול מתי. מתי אנחנו נפסיק להשתמש בביטוי המעליב, המבזה כלפי אנשים שהם, בניהם, בנותיהם וילדיהם, או נכדיהם היום, יושבו שם על-ידי המדינה באזורי ספר, אדוני, באזורי ספר, כשאף אחד לא רצה להתיישב שם, ללא שום תשתיות, והיום מינהל מקרקעי ישראל מנהל נגדם מאבקים שבאמת מונחים על-ידי גישה אטומה, והייתי אומר אף מרושעת, ולא מכירים בזכויות הללו שיש להם שם. וזה בהשוואה, אתה יודע אדוני, להמון מתיישבים במקומות אחרים שהמעמד המשפטי שלהם פחות או יותר דומה, בעלי רשות, ומסדירים את מעמדם ללא שום בעיה, אדוני. תודה. תודה, אדוני. אני בהחלט מקבל את הבקשה שלך, שהיא נראית אנושית לחלוטין. אם משפחה היא לא פולשת במובן הפשטני של פולשת, אז באמת כדאי למצוא מילה יותר מתאימה. אני מבין שאתה מדבר פה על משפחה שההורים שלהם גרו שם? הם גרו שם. אז אני צריך לברר את זה, זה לא, האבא היה הלום קרב, אדוני. זה לא משתמע מהתשובה שקיבלתי מהמינהל. אוכל לבדוק את הדברים האלה ואחזיר לך תשובה נוספת. אני מציע, חבר הכנסת יונה, שאחר כך תיתן את הפרטים לסגן השר, יותר מדויקים. סגן השר ידוע כמי שעושה עבודה יסודית בעניינים האלה. אבדוק את זה ואחזיר לך תשובה. תודה, אדוני סגן השר. שאילתה מס' 743 של חבר הכנסת יהודה גליק, מוסרת אף היא מסדר-היום בהיעדר נוכחות השואל. שאילתה 783 של חברת הכנסת יעל כהן-פארן, מינויים במינהל התכנון. חברת הכנסת פארן תקריא את השאילתה ואדוני סגן השר ישיב. תודה רבה. המינהל, שהועבר למשרדך, הוא אחד הגופים החשובים בפתרון משבר הדיור. אולם, למרות זאת, תפקידים חשובים במיוחד, מנהל המינהל ויושבי-ראש הועדות המחוזיות חיפה, תל-אביב ומרכז, אינם מאוישים זה חודשים מספר, כשלחלקם אף לא הוקמה ועדת איתור או התכנסה. רצוני לשאול: 1. מתי יוקמו ועדות האיתור? 2. מתי צפוי שיאושרו המינויים? תודה. אדוני סגן השר. תודה, חברת הכנסת יעל פארן-כהן. 1. ועדת האיתור של מנהל מינהל התכנון תוקם עד לסוף החודש, בעזרת השם, לאחר אישור ההרכב שלה על-ידי הממשלה. ועדות האיתור ליושבי-ראש הוועדות המחוזיות בחיפה, תל-אביב ומרכז הוקמו זה מכבר. אנו צופים כי עד סוף פברואר ימונו יושבי-ראש לוועדות המחוזיות. 2. ביחס למנהל מינהל התכנון, אנו צופים כי הליך האיוש יסתיים בתוך כשלושה חודשים. חברת הכנסת פארן מבקשת שאלה נוספת? תודה, אדוני. תודה על התשובה, אני מקווה באמת שזה יקרה במהרה. לפני למעלה משנה נשלח לשר מכתב מטעם ארגון "חיים וסביבה" ארגון הגג של ארגוני איכות הסביבה, לאישור של למעלה מ-20 נציגי סביבה בוועדות התכנון. אבל מלבד שני מינויים, שאר המינויים לא אושרו, וכך נציגי הציבור בתחום הסביבתי במוסדות התכנון לא יכולים למלא את תפקידם ולא יכולים לייצג את הציבור ואת הנושא הסביבתי. מדובר במינויים של ועדות ארציות, מדובר במינויים של ועדות מחוזיות. כולם מאושרים על-ידי שר האוצר, וחלקם לאחר המלצה של השר להגנת הסביבה, שהועברה אליך בשבוע שעבר. האם תוכל לקדם בהקדם את חתימתך על האישורים של הנציגים, מאחר שמצב זה אינו אפשרי? תודה. אשמח לעיין בבקשה ולענות לך באופן ישיר. בלי להתחייב, כן, על מינויים. ולגבי המעברים האקולוגיים, עוד נמשיך לדון בהם. תודה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה, אדוני סגן השר. אני מודה לך מאוד על תשובותיך הענייניות והתמציתיות. חברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, ברצות השם, מחר, יום רביעי, כ"ז בטבת התשע"ז, 
\ No newline at end of file