diff --git "a/68429/raw.transcript.txt" "b/68429/raw.transcript.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/68429/raw.transcript.txt"
@@ -0,0 +1,646 @@
+הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 89), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה.
+
+
+ תודה למזכירת הכנסת.
+
+
+
+
+ חברי הכנסת, אנחנו בנאומים בני דקה. אני לא רואה צורך לקיים הרשמה, אז אבקש מחברת הכנסת נורית קורן לפתוח, ואחריה – חבר הכנסת איציק שמולי. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום זה יום מיוחד – היום זה נר ראשון של חנוכה, וקיימתי דיון בוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. הגיעו היום משפחות וסיפרו עדויות איך הילדים שלהם נחטפו ונעלמו מבית הילדים. היה שם סיפור אחד מצמרר ביותר, ואני רוצה לשתף אתכם: הגיעה משפחה שסיפרה שהם היו במחנה עין-שמר. הימים היו ימים של שלג, שלג כבד מאוד, והם נמצאו במבנים של הצבא הבריטי. ירד שלג כבד והגג של חדר האוכל קרס וקבר תחתיו ארבעה גברים. אישה אחת שבאה לחפש את בעלה הבינה שבעלה נפטר. שומרי המחנה שמרו על הנפטרים, על הגופות. שומר עם רובה – היא רצתה לראות את בעלה, להרים את הסדין, והוא פשוט הפנה אליה את הקת וגירש אותה משם. מנהלי המחנה לא אפשרו למשפחות לקבור את יקיריהם. עד היום הם לא יודעים היכן הם קבורים. נוסף על כך, נפלה על אותה אישה בשורת איוב: הבן שלה נפטר באותו היום בבית הילדים. עד כמה הייתה האטימות של הממסד באותם ימים; עד כמה לא חשבו על ההורים שמאבדים את הילד וגם באותו יום היא איבדה את בעלה. את בעלה – היא ראתה את הגופה, אבל הילד – היא אפילו לא יכלה לקבל את הילד. נורא. 
+
+ אני אמרתי למשפחות שהיום נר ראשון, ואני מקווה שאני אוכל להביא אור אליהם הביתה דווקא בימים האלה ולדעת אם יקירם נפטר, אם יקירם בכל זאת חי באיזשהו מקום, ושהוא ידע שיש כאן משפחה שממתינה לו.
+
+ אתמול הגשתי הצעת חוק שמדברת על הקמת מרכז למורשת יהדות תימן וגם הנצחה ותיעוד של כל פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. אני מקווה שאני אוכל, עוד במושב הזה, להעביר, ולהביא בכך קצת נחמה למשפחות – שיהיה לנו ציון יום, והנושא הזה יילמד בבתי הספר, בחטיבות הביניים, בתיכונים, באוניברסיטאות, ושלא תקרה לנו פרשה כל כך טרגית וכל כך כואבת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
+
+
+ תודה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
+
+
+ תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, היום התקיים באמת מעמד קשה מאוד בכנסת – התכנסה בפעם החמישית השדולה להשבת הבנים בראשותם של עמיר פרץ ושולי מועלם-רפאלי. המעמד הזה היה קשה במיוחד, היום יותר מתמיד, אפילו, ראשית, מכיוון שגם בפעם הזאת – זה כארבע שנים כמעט – אין לנו תשובות למשפחות. אנחנו לא יכולים להסתכל עליהם ולומר להם בצורה כנה וישרה ומלאה שמדינת ישראל תעשה את הכול, עשתה את הכול. 
+
+ היום ישבו שם גם נציגי המכינות מכל רחבי הארץ, וסימן השאלה הגדול שעמד בחדר זה אם הם באמת יכולים להרגיש ביטחון מוחלט בנו, בנבחרי הציבור, במובן זה שהם תמיד יהיו שם ויסתערו. הם אמרו את זה בצורה כל כך יפה – ששום דבר לא יכבה את רוח ההתנדבות והנתינה שלהם, אבל הם רוצים לדעת שההנהגה, כל הנהגה, תמיד תהיה שם בעת צרה ותמיד תדע לחלץ אותם, לא משנה כמה עמוק ושחור הוא הבור שבו הוא נמצאים. אז דווקא היום, בערב חג החנוכה, מצאתי לנכון להדגיש ולהזכיר שיש לפחות שתי משפחות בישראל שלא יהיה להן אור היום, וראוי שנזכור זאת. תודה. 
+
+
+ תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
+
+
+ כבוד היושב-ראש, הייתי היום בדיון – בהרבה דיונים, שנעו בין הגיוס לצה"ל, פצועי צה"ל, אבל גם בוועדה למעמד האישה בנושא של שוויון בנטל – לא שוויון בנטל במובנים שכולנו חייבים לזכור אלא שוויון בנטל במובן שאני קורא לו "המגדרי". יותר ויותר נשים מהמגזר הדתי מתגייסות לצה"ל, וזה אחד הדברים הכי מבורכים שיש. אנחנו רואים את זה, ואנחנו מברכים על זה. אבל אני רוצה להביא את הדעה הפשוטה שלי: כאחד שגר בעוטף עזה, יש שם שני קיבוצים שנקראים סעד ועלומים, שנבנו על ידי בני עקיבא, שפעם היו תולים תמונות של גברים ונשים שהקימו את הקיבוץ ביחד במכנסיים קצרים. ואני אומר את הדברים האלה מכל הלב, כי כולנו היינו מחוברים, ומי שמכיר את המפד"ל של פעם, שחלק משריו גרים בנגב – החיבור בין כולנו – איך הם הכינו את הילדים שלנו לבר מצווה, איך היינו עולים לתורה יחד איתם – השילוב הזה נעלם בגלל הקצנה דתית. 
+
+ כבוד היושב-ראש, אם אנחנו רוצים לאחד את העם הזה, צריך להוציא את הפוליטיקה מהדת ולהוציא את הפוליטיקה מצה"ל, ולהבין שנשים בשריון או בכל מקום יתרמו לא פחות מהגברים, ויש מקומות שיתרמו בהם הרבה יותר. תודה רבה.
+
+
+ תודה, חבר הכנסת ילין. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
+
+
+ תודה, אדוני היושב-ראש. חברותיי, חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים כאן בכנסת את היום המיוחד בנושא תפוצות העם היהודי. אנחנו, לצערי, נמצאים ברגעים של משבר – אנחנו פנימה, אנחנו אל מול יהדות העולם, אחים ואחיות שלנו בתפוצות. במסגרת השבוע הזה כאן אני רוצה לדבר על החשיבות של החיזוק הקשר המאוד-מאוד-חשוב הזה ממקום של נשים, על התפקיד של האימהות היהודיות בעיצוב, בחיזוק ובשימור של הקשר.
+
+ לפני כמה שנים פגשתי אישה מדהימה, לורי פלטניק, שעם נשים נוספות הקימה ארגון מדהים שהמטרה שלו היא לחזק את הקשר של הקהילות היהודיות בעולם עם ערכים יהודיים ועם מדינת ישראל. שמו של הארגון הוא JWRP – Jewish Women's Renaissance Project – והוא ארגון יהודי בין-לאומי שפועל ב-26 מדינות ברחבי העולם, בשיתוף פעולה עם מאות ארגונים. והנשים הללו מגיעות לכאן, מבקרות בישראל, נפגשות עם נשים ישראליות, מטיילות בארץ, לומדות. חשוב מאוד מאוד מאוד לפתח את הפרויקט, ואני שמחה שגם שר החינוך נרתם לחזק את הארגון המאוד-חשוב הזה. הן נמצאות איתנו כאן היום, הן מגיעות לבקר. והנתונים שמדברים על הפעילות הזאת ממש ממש מרשימים: 88% מהנשים שלקחו חלק במסעות מציינות שהקשרים שלהן עם נשים יהודיות בקהילה התחזקו, והן מציינות כי ערכים יהודיים רלוונטיים מאוד לחיים שלהן, ושיש עלייה מהותית בקשר שלהן, בחינוך בבית, בתרומות שלהן.
+
+אז אני רוצה מכאן, אדוני היושב-ראש, לברך את הארגון ואת העומדות בראשו ולקרוא לאימהות נוספות ברחבי העולם לקחת חלק בחיים שלהן במה שאנחנו מכנים "תגלית לאימהות". תודה רבה.
+
+
+תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. רק ותיקי הבית יבינו למה טעיתי ורשמתי עבד-אלמאלכ דהאמשה. אחריו – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה.
+
+
+– – –
+
+
+ עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה.
+
+
+ בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אז אני אומר שלום לעבד-אלמאלכ דהאמשה מהעמדה הזאת – חברי ומורי.
+
+כבוד היושב-ראש, אתמול בקלנסווה בשעות הערב היה ירי כבד במקום ציבורי, ונהרג בו עבדאללה סלאמה, בן 23. עבדאללה הזדמן ��הגיע למקום הזה. אחרי בדיקות, מתברר שלא התכוונו אליו אלא הוא היה עובר אורח, ונהרג. הוא היה בן 23.
+
+השאלה: המשפט הזה – שלא התכוונו אליו – יכול לנחם את אימא שלו? את אבא שלו? את האחים שלו? את האחיות שלו? את החברים שלו? את כל האוכלוסייה? הנשק הזה, הנשק האוטומטי הזה, מסתובב, יש לו מסלול ישיר ממחנות צה"ל לידיים של הפושעים האלה, שמחזיקים בו והורגים אנשים אפילו בלי להתכוון. זה מאוד קשה, ואני חושב – אנחנו דיברנו על זה רבות, ואני חושב שהגיע הזמן שגם המשטרה וגם הממשלה וגם כל רשויות החוק יפעלו ושהתופעה הזאת תסתיים, כי אנחנו לא צריכים לסבול בכל יום שיש לנו פצוע או הרוג או ירי לבית או פגיעה ברכוש. הגיע הזמן לטפל בזה. תודה רבה.
+
+
+ תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת ג'מעה – ג'מעה אזברגה רק עכשיו נרשם. איפה הוא? חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
+
+
+ אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול ציינה הכנסת את יום המורה, וביום הזה אנחנו בירכנו את כל המורים. היום אני רוצה לברך על ההסכם שהיה בין ארגון המורים לבין משרד האוצר ושלפיו מורה מתחיל – מתחילה המשכורת שלו ב-8,000 שקל.
+
+אדוני היושב-ראש, אני חושב שכולנו צריכים לפעול כדי להחזיר את היוקרה ואת הכבוד למעמדו של המורה, משום שהמורה ממלא תפקיד חשוב מאוד בחיינו. בלי מורה אין עשייה, לא חינוכית ולא לימודית. אני אומר את זה לנוכח עליית אחוז ההתקפות והאלימות נגד מורים בבתי הספר. המשורר הערבי אמר על הכבוד של המורים: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "המורה והרופא, כל אחד משניהם, לא יעוצו עצה אם לא יתייחסו אליהם בכבוד. אם תזלזל ברופא תיאלץ להחזיק מעמד מול המחלה שלך, ואם תנהג בגסות כלפי מורה תיאלץ להחזיק מעמד מול הבורות שלך". כל הכבוד וההערכה לכל המורות ולכל המורים.) 
+
+
+ תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני.
+
+
+ תודה לך, אדוני היושב-ראש. הזדמנות לומר לכל הציבור בארץ: חנוכה שמח. הערב זה נר ראשון של חנוכה, ואני מאחל לכולנו שזה יהיה חנוכה מלא אור, תקווה וחופש לכולם.
+
+אדוני היושב-ראש, איך נראה כיבוש בחיי היום-יום? הארגון מחסום watch הוא ארגון של נשים שמלוות מחסומים ומתעדות את מה שמתרחש שם ביום-יום. ההתרחשות הזאת ביום-יום היא התרחשות קשה; לא תמיד היא מאוד דרמטית, אבל היא תמיד מאוד קשה. הינה, למשל, מה שקורה בכפר הפלסטיני הקטן דיר אל-ר'וסון. הכפר הזה – רוב האנשים שם עובדים בזיתים. אנחנו עכשיו בעונת המסיק, אבל חלק גדול מהחקלאים לא קיבלו השנה אפשרות לעבור במחסום לאדמות שלהם בטענה שיש מספיק היתרים לקרקע. כשמדובר בנערים ובצעירים, לא נותנים להם בכלל לעבור; למרות שבשנה שעברה נתנו לנערים מתחת לגיל 16 לעבור בליווי האב או האימא עם תעודת לידה, היום לא נותנים לעבור, בטענה שהילד הוא צעיר מדי. וגם האנשים שיש להם אישורים, כשהם מגיעים למחסום, לפעמים עוצרים אותם במחסום ולא נותנים להם לעבור בטענה שהם פשוט נקיים מדי. משום מה חושבים שפלסטינים שעובדים בחקלאות צריכים להיות מלוכלכים, ואם הם נקיים – זה סימן שהם לא עובדים בחקלאות, או, למשל, מבקשים מהם להפשיל את הבגדים, כדי לראות אם הם שרוטים מענפי הזית. הדברים האלה הם לא דברים דרמטיים, אבל הם דברים משפילים ונוראיים, שמשקפים מדיניות שפוגעת קשה בחקלאים האלה. השנה היבול היה מאוד דליל, אבל למרות כל הקשיים, החקלאים האלה מנסים למ��וק את עצי הזית במרחב הזה, שהוא מרחב התפר, והם עושים את זה בקשיים מאוד גדולים.
+
+השאלה היא, אדוני היושב-ראש: היא מה יש לנו כאן? האם זו רק התעללות של חיילים בשטח או שזוהי מדיניות שהמטרה שלה לייאש את הפלסטינים מלהגיע לאדמותיהם, וברבות הימים לטעון שהאדמות האלה אינן מעובדות ולספח אותן להתנחלויות? תודה רבה.
+
+
+ תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
+
+
+אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נכבדים, הנגב עובר פיתוח אדיר בתשתיות, אבל לצערי הרב הוא פוסח על הכפרים הערביים הנמצאים בסביבה, באזור. מסילת הרכבת שמחברת את ערד–דימונה ובאר שבע–ירוחם – וזה דבר מבורך – הולכת להפריע ליישובים הקיימים, להקמת היישובים אל-פורעה וזערורה; הקמת ישובים חדשים על חשבון היישובים הערביים, כמו אום אל-חיראן וחירן; כביש 6, שפוגע בפיתוח וההרחבה של אום בטין, ביר אל-חמאם, תל שבע; נטיעת חורשות שמהוות חסימה להתפתחות של הכפרים הקיימים; הקמת מכרה בריר, שפוגע בכפרים אל-פורעה, קטמאת וזערורה, נוסף על המפגע הבריאותי, שמהווה סכנה ל-60,000 תושבים, ובהם מערד, מאל-פורעה ומזערורה. תודה רבה.
+
+
+ תודה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני.
+
+
+אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול בשעות לילה מאוחרות הכנסת עסקה בנושאים חשובים, וביניהם בשאלת המסתננים והפליטים. והייתה התלבטות לא קלה, גם במחנה הציוני. בסופו של דבר נפלה ההחלטה כפי שנפלה, אבל זה יהיה נכון – וישנו פה גם חיים כץ, השר חיים כץ, בישיבה, עכשיו – לומר שייתכן שניתן במאמץ לא גדול לקלוט את מי שראוי לקלוט, כעובדים בכלל ובמרחב הכפרי בחקלאות בפרט. ישראל מלאה בעובדים זרים, ומביאים עובדים לבניין, לחקלאות, לסיעוד, ובעצם למה לא. והינה, יש כאן הזדמנות, למי שמוגדר כפליט וראוי לקליטה, לנסות לשלב את כוח האדם הזה, גם מסיבות הומניות וגם מסיבות של תועלת וגם מסיבות של התנהגות נאותה של החברה בישראל, שיודעת מה זה פליטים – לקלוט אותם במקומות שאפשר, להפיק מהם תועלת, לתת להם כאן כתובת, בית, מגורים ופרנסה ולהביא גם תועלת למשק הישראלי, שזקוק לידיים עובדות, ולא רק ידיים זרות.
+
+
+ תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. עד כאן נאומים בני דקה להיום.
+
+
+
+
+ ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה – הצעות לסדר-היום מס' 7727, 8400, 8526, 8531, 8582, 8599, 8600 ו-8605.
+
+חברי הכנסת אנחנו מציינים היום יום חשוב במיוחד, המוקדש להוקרת הפצועים במערכות ישראל ופעולות האיבה. במהלך היום התכנסו ועדות הכנסת השונות כדי לדון בתהליך שיקום הפצועים, באפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניהם ובהכרה הציבורית בהם.
+
+לצערי, את מסלול החיים שנקטע בברוטליות לעולם לא נוכל לשחזר בדיוק, אבל מוטלת עלינו האחריות לסלול איתם יחד מסלול חדש שעליו יוכלו להמשיך לצעוד, להמשיך לחלום, להמשיך לחיות. אני מודה ליוזמי היום הזה ולח"כים שהשתתפו בדיונים. כולנו מקווים שיהיו להם תוצאות מעשיות כבר בקרוב.
+
+חברים יקרים, לפני אלפיים וחמש מאות שנים הנביא מיכה סיכם במשפט אחד את התחושות שאני חש היום. באחד הפסוקים האחרונים בספרו הוא קורא: "אל תשמחי אֹיַבְתי לי כי נפלתי קמתי". מהרגע הראשון שבו עמדנו שוב כעם עצמאי, מן הרגע הראשון שבו חזרנו לחיות בארץ אבותינו, אויבינו מנסים להפיל אותנו; במלחמות ובפיגועים, ברובים ובסכינים, הם מבקשים ללא הפסקה לפגוע בנו ולהחליש אות��ו. לפעמים הם גם מצליחים לפגוע. מחיר כבד נאלצנו לשלם כדי להגן על קיומה ושלומה של מדינת ישראל: במלחמות ובפיגועים נהרגו יותר מ-23,000 חיילים ואזרחים; עוד כ-70,000 נפצעו בגופם או בנפשם ונושאים לעד את הזיכרונות והצלקות. אבל אויבינו יודעים היטב כי לעולם לא תהיה להם סיבה לשמוח. גם אם ניפול – נדע לקום; גם אם נכאב – נדע להתגבר. 
+
+ראיתי כאן היום כל כך הרבה אנשים ונשים שלמרות הפציעה, למרות הקושי, הם בוחרים יום אחר יום להמשיך ולמלא את חייהם ביצירה, בשמחה ובתרומה לכלל. אתם, חברים יקרים, הביטוי היפה ביותר ליכולת שלנו לקום, להתנער מעפר ולהמשיך קדימה. אנחנו מודים לכם ואוהבים אתכם, לא רק היום; בכל יום. חזקו ואמצו. 
+
+ אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת חיים ילין לפתוח את הדיון במסגרת הצעות לסדר-היום. עד חמש דקות לרשות אדוני. 
+
+
+ כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, טוב, כרגיל, אני פותח ביום שלישי, שאני מאוד אוהב להיות. אני אומר לך, כבוד היושב-ראש, שאני חושב שצריך לכבד, גם כשאין חקיקה, במיוחד היום. אם לא היום – מה אנחנו עושים פה? היום אנחנו מציינים את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. ציפיתי לפחות שלמרות היום הקשה אתמול, אנשים יתעלו, כמו שאותם גיבורים התעלו בשביל לשמור עלינו; לפחות המינימום, כדי שאנחנו נוכל לשמור עליהם פה, בכנסת ישראל. טוב, אבל זה כנראה ויכוח לא להיום. 
+
+ כבוד היושב-ראש, "לא נולדתי עיוור, לא נולדתי בלי ידיים, לא נולדתי ללא רגליים – – – אני ה'פייטר', שבעת שקפצתי על הארץ הייתה האדמה רועדת כאילו אינה יכולה לשאת את העוצמה שבי. אמרתי לעצמי: 'לא, אני לא מת. אני חי'. ואם לא אחיה, אז אמות. אין אופציה אחרת. אבל אם אני חי, אני מתמודד, ובכבוד. אז באותו רגע שבו מצאתי את עצמי עומד לשקוע בתחתית התהום, החלטתי לבנות את עצמי ולכונן את עצמאותי מחדש". סיפורו של החייל הדרוזי פאיז רעד, שנפצע במסגרת פעילות צבאית, מתוך הספר "חזרתי להיאבק על החיים". 
+
+יום השנה מוקדש לכם, אנשי הגבורה והאומץ, האנשים שאחרי המלחמה מתחילים מלחמה נוספת, שאין לה באמת סוף, נושאים צלקות פיזיות ונפשיות מההגנה על מדינת ישראל. כ-70,000 פצועים במערכות ישראל ופעולות האיבה חיים בתוכנו. כמעט כל ישראלי מכיר חלק ממשפחת השכול או ממשפחות הפצועים. כולנו תחת אותה היסטוריה כואבת. החברה הישראלית, שלעיתים מנסים לפלג אותה, מכילה חיבור חזק ועמוק, חיבור שנוצר באמצעות גיבורים במותם ובחיים, חיילים ואזרחים שהקריבו מעצמם וממסלול חייהם כדי שכולנו נוכל לחיות פה בביטחון. 
+
+יש מחיר לזה שאנחנו עומדים פה חזקים, מחיר שהמון משפחות בישראל שילמו ומשלמות – מחיר של צלקות, טראומות, סיפורים שלא עוזבים; זה לא עובר, וחלק מזה גם יתחזק. לנו נותר אלא ללמוד מכם איך ללכת אחרי שנופלים, איר לחייך אחרי שהכול נראה עצוב וחשוך, איך להמציא את עצמנו מחדש, איך לחיות בנתיב שונה ממה שתכננו או רצינו. אנחנו לפעמים נבהלים מאתגרים – אנחנו, הבריאים; אתם חיים את זה יום-יום בצורה מעוררת הערצה. מחובתנו להכיר לכם תודה דרך יום אחד בלוח השנה הלאומי, שכולו מוקדש לכם ולפעילות שלכם. 
+
+ ביום הזה אנחנו מעבירים מסר ברור: אתם הגיבורים של פעם, של היום ושל המחר; אתם ישראל האמיתית, הפטריוטית והציונית. בזכותכם כולנו פה. אנחנו פה בשביל לדאוג שהמדינה תתייחס אליכם כפי שמגיע לכם, שתוכלו להשתקם ולחזור למסלול החיים כמו שצריך, בלי סחבת ביורוקרטית ובלי קשיים נוספים. חשוב לי לומר לכם – לכולכם, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת – בתור אב שבנו נפצע ברצועת עזה – סליחה – ועדיין סוחב את נטל הפציעה: אתם לא לבד. אתם לא לבד, כי יש בבית הזה אנשים שיילחמו בשבילכם. 
+
+סגן שר הביטחון וענת, אנחנו שמענו היום את הזעקה של הפצועים, זעקה שאני שומע יום-יום. אנחנו לא יכולים לשבת ולדבר ולחוקק חוקים על המחויבות הערכית שלנו כלפי הפצועים. זה משפיל אותנו, זה לא עושה אותנו חברה נאורה. אתם מכירים את כל הבעיות והקשיים, וכבר שנים מדברים על זה, ושום דבר לא משתנה. להפך – מתווספים עוד פצועים בהגנת המדינה ועלינו. לא התערבתי, האמינו לי; לא התערבתי כחבר כנסת, כי ידעתי שיגידו שאני מתערב ואני בעצם מפעיל פרוטקציה למען הבן שלי. הוא שלוש שנים – ואני אומר לכם, בלי עורך דין הוא לא היה מטופל. וכשאומרים לי: זה לא ככה – אני אומר לכם: זה לא נכון. רק עם עורך דין אפשר לטפל בהם. ואתם צריכים לעשות את השינוי, אתם מהקואליציה, כי אנחנו אופוזיציה, מי מקשיב לנו? תודה. 
+
+
+ תודה לחבר הכנסת חיים ילין על דבריו הכואבים. אני מזמין את חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עודד פורר. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, סגן השר, חיים, בא לי לבכות מכל היום הזה ובא לי לבכות מכל הפניות שאני מקבלת מנכי צה"ל, וגם מנפגעי פעולות איבה. באמת בא לי לבכות, כי מה שכל כך מובן מאליו לנו, לכל אדם במדינה הזאת – ואיך אמר ראש הממשלה עכשיו בכנס השדולה שהיה? הפציעה היא פרטית; החיבוק הוא לאומי. החיבוק צריך להיות לאומי ומובן מאליו. לא צריך להילחם על כל דבר ודבר. 
+
+אדוני היושב-ראש, לצערי הרב, יש הרבה מה לעשות, והדברים לא הולכים ונעשים יותר קלים. אני זוכרת – ודיברתי על זה גם בשדולה – את מלחמת לבנון הראשונה, כשהתחילו להגיע הפצועים הראשונים. אני הייתי קצינה צעירה, גם קצינת נפגעים נוסף על תפקידי, והראשונים שראינו ליד המיטות של קטועי הרגליים והפצועים היו נכי צה"ל. בבקשה, מאיר. 
+
+
+ סליחה. 
+
+
+ הראשונים שאנחנו ראינו ליד המיטות היו נכי צה"ל, שבאו עם פרוטזות, עם פציעות איומות, השרופים והקטועים, ואמרו: הינה, אנחנו על הרגליים, אנחנו רוקדים, אנחנו שמחים, הקמנו משפחה לאחר הפציעה. ואני חושבת שזה מה שעזר לפצועים הכי הרבה, הכי הרבה – להבין את המקום הכי כואב שלהם, מהרגע האפל הזה שנפלו עליהם השמיים וחשך עליהם עולמם.
+
+המאבטח שנפצע רק לפני יומיים, אדוני היושב-ראש, פגיון בלב – טרוריסט ששם את התמונה על ה-wall, ואללה אכבר, והוא תקע בו סכין – עצר בגופו את הטרוריסט, ובעצם הציל את האנשים שהיו שם. הבן שלי היה שם עשר דקות קודם לכן. הוא אמר לי, אימא, אני ראיתי את המאבטח. אני ראיתי את המאבטח הזה, הייתי שם עשר דקות קודם. הוא הציל את האזרחים שהיו במקום, ואנו שולחים לו ברכת החלמה מהירה. 
+
+לא מדובר בהטבה סוציאלית. אף אחד לא עושה להם טובה, לא לנכי צה"ל וגם לא לנפגעי פעולות איבה. מגיע להם. מגיע להם. הם לא צריכים להתחנן בשביל כל דבר, לא הפגועים בגוף ולא הפגועים בנפש, כל נפגעי הפוסט-טראומה, שנופלים בין הכיסאות – שכן, אחרי 30 שנה הפלאשבקים האלה, הריחות של המלחמה, של הבשר החרוך, מגיעים אליהם. אני בטוחה ששר העבודה, השר כץ, מכיר את זה גם מהפניות שמגיעות לביטוח הלאומי, מאנשים שנפגעו בפיגועים. זה לא תמיד, ככה, מייד אחרי, אבל אם ברגע שהם מדווחים, או אם לאחר שיש אירוע, למשל צוק איתן, מלחמה, מבצע, לא מטפלים בהם באופן מיידי, סיכויי ההחלמה שלהם הולכים ופוחתים. אבל אם עסוקים בהכרה והיא לוקחת כל כך הרבה זמן, אז ברור שמאבדים את המומנטום, והפציעה הזאת הופכת להיות פציעה מז'ורית, ואי-אפשר לטפל בה באותו אופן; אין החלמה, סיכויי ההחלמה הולכים ופוחתים. 
+
+נכון, לנכי צה"ל יש את אגף השיקום במשרד הביטחון. הם עושים עבודת קודש, הם וארגון נכי צה"ל. אבל אני רוצה להגיד לכם כמה דברים שמאוד מטרידים אותי, לאחר שגם ביקרתי במקום ובדקתי ושאלתי ונכנסתי לוועדות הרפואיות, ואפילו ביקשתי לבקר בארכיון. גיליתי, הפלא ופלא – בדיוק דיברתי על זה עם חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – תיקי החללים ממוחשבים. דיברנו על זה שמועלם עושה עבודה מצוינת במשרד הביטחון, וכל פעולת ה"יזכור" ואיתור שמות החללים וסיפורי קרב – אין בעיה, אפשר להגיע אליהם. אבל נכי צה"ל, נכי צה"ל – התיקים שלהם הם בערמות של דפים. כאשר מישהו עובד על התיק, שלושה חודשים יכול הגוף האחר שהתיק צריך להגיע אליו לחכות, כי זה לא הגיע אליהם. אתם יודעים מה? אני יושבת-ראש ועדת משנה לסייבר, והנושאים הרגישים הללו של הסייבר מגיעים אליי. תאמינו לי, יש לנו יכולות מדהימות. למה זה לא בא לידי ביטוי במחשוב התיקים – אדוני סגן שר הביטחון – של נכי צה"ל? דיברנו על זה; זה כל כך אלמנטרי. צריך לחכות שיהיו חללים כדי שימחשבו את החומרים האלה ואפשר יהיה באמת לעבוד כמו שצריך באופן יעיל ולהביא אותם לוועדות רפואיות בזמן? למה הם צריכים להתחנן לתרופות שהם מקבלים 20 ו-30 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, נאמר, ופתאום משהו השתנה, התרופה נורא יקרה, אז גילו לאחר 30 שנה שלא צריך לתת להם את זה, אולי נמצא להם איזה תחליף זול יותר? זה לא יכול להיות, הדבר הזה. זה לא יכול להיות. 
+
+אדוני, אני רוצה רק עוד כמה נקודות מאוד מאוד חשובות, כי באמת, זה ממש בנפשי. צמצום כוח אדם; חוסר הנגישות לרופאים, כולל רופאים מומחים; המתנה בתורים; תהליך ההכרה, שהוא כל כך ממושך – וראינו את חיים, שבאמת דיבר מכאבו על בנו; ביטול מבחן ההכנסה, אדוני – אתה יודע שנפגעי פעולות איבה וכל האנשים שמטופלים על ידי הביטוח הלאומי ומשפחות שכולות לא צריכים לעמוד במבחן הכנסה, אז למה נכי צה"ל צריכים לעמוד במבחן הכנסה? למה הם היחידים שצריכים לעמוד בו? ואני חושבת שאנחנו צריכים לתת מקום מיוחד לפוסט-טראומה, מקום מיוחד, כי הנושא הזה נופל בין הכיסאות, כפי שאמרתי. הייתה ועדה, ועדת לובין – צריך להתחיל ממשהו, לעשות. 
+
+חבר הכנסת אלאלוף יצא. אני רוצה להודות לו באופן אישי, כי הוא עובד, אדוני, על תזכיר הנכים ונכי צה"ל. הדיונים מאוד מאוד קשים, עם הרבה כאב ולפעמים הרבה זעם, ואנחנו כנבחרי ציבור המון פעמים סופגים את זה, בסבלנות ובאמפתיה. הוא מוביל את החוק וקשוב לכל דבר ועניין. 
+
+ אני רוצה להודות, אדוני, על שאפשרת את היום הזה של השדולה באופן כל כך מכובד ומכבד. אני רוצה להודות לחבריי חברי הכנסת שהשתתפו בישיבות ה וועדות והשתתפו בכנס, למרות שישבנו כאן עד 05:00, לפנות בוקר. הרבה הערכה ותודה, ואנחנו נמשיך ללוות את נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. תודה רבה, אדוני. 
+
+
+ תודה לחברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מאוד מאוד טובים במדינת ישראל, לצערי, ורוויים בימי זיכרון ובשכול ובהנצחה לאלה שבמותם ציוו לנו את החיים. אני אומר לצערי, מצד אחד, ומצד שני, כמובן – הרי תמיד מיום הזיכרון אנחנו עוברים ליום העצמאות, המעבר החד הזה, על כל המורכבות שלו. 
+
+אבל היום דווקא אני חושב שהחשיבות של ציון היום הזה היא שהוא לא עוסק בהנצחה של אלה שלא איתנו אלא עוסק בחיים; עוסק באלה שבחיים – שבחייהם ציוו לנו את החיים; שנתנו מגופם כדי לאפשר כאן את החיים, והמציאות שהם מתמודדים איתה, אותה מציאות של שיקום ושל הסתגלות לחיים חדשים, כפי שתיארו גם קודמיי, היא מציאות שאנחנו חייבים לסייע בה. 
+
+ ובהחלט אני חושב שאגף השיקום במשרד הביטחון, המערכות שעוסקות בזה, יכולות להיות מופת בכל בעולם לגבי איך משקמים ואיך מטפלים ואיך מסייעים, אבל כמובן שבכל מערכת כזאת יש מה לתקן ומה לשנות מבחינת איך שמסייעים. בוודאי יש ביורוקרטיה שחייבים לחתוך אותה. היא קיימת אצלנו, לצערי, בכל תחומי החיים, אבל בתחום הזה כבר אי-אפשר להשלים עם זה. אני חושב שהתיאור שתיאר פה חברנו חבר הכנסת ילין הוא תיאור שהדעת לא סובלת במובנים האלה. אני לא חושב שיכול להיות מצב שפצוע שחירף את גופו בהגנת המולדת מטורטר בביורוקרטיה הישראלית, כאילו אחת המשימות שלו זה לצלוח אותה. 
+
+ אבל אני, בניגוד אולי לעיסוק בנושא הזה, רוצה ככה גם לציין קצת את ההשראה שאנחנו מקבלים מאותם לוחמים, מאותם אנשים שבגופם – כפי שאת תיארת, אותו מאבטח שנפצע עכשיו והגן – ודווקא ללכת לאותם סיפורי חיים. אני בחרתי סיפור של חבר שגדלתי אולי על הסיפור שלו, סיפור די מוכר, אבל שווה אולי להעלות אותו עוד פעם; סיפור שקרה במלחמת יום כיפור, ב-8 באוקטובר, עת התפרסה חטיבה באזור קנטרה, ופלוגה ל', שאליה השתייך משה לוי, ביצעה מרדפים אחרי אנשי קומנדו מצרים. ב-15 באוקטובר, בעת שיחידתו ישבה בבלוזה, התקבלה קריאה לחילוץ כוח צה"ל שנקלע למארב מצרי על ציר "פלסטיק", בדרכו למעוז "בודפשט". לוחמי הקומנדו המצרי חיכו עד שהזחל"מים של כוח החילוץ נכנסו אל מול הגזרה שבה התחפרו, ואז תקפו בטילי סאגר וברקטות והשביתו את מרבית הכלים. הזחל"ם של לוי ספג פגיעת טיל בזחל, ובניסיון להוציא את היד ולהשיב אש, ידו הימנית נקטעה מתחת לכתף על ידי כנף הטיל שחלף מעליו. עם זרוע מדממת פקד לוי על החיילים לקפוץ אחריו אל מחוץ לזחל"ם, ומי שלא הספיק לקפוץ נפגע מן הטיל. לוי היה בטוח שהוא לא יינצל, ולכן החליט לתקוף את עמדת המארב המצרי. לאחר שלא הצליח לירות מתת-מקלע עוזי שהיה ברשותו, החליט לנוע רגלית אל העמדה ולהשליך לתוכה רימון. החיילים המצרים, שהבחינו בידו המדממת, ולא ראו את ידו השמאלית עם הרימון, לא ירו בו, וייתכן שהם חשבו שבכוונתו להיכנע. ממרחק של כעשרה מטרים זרק לוי את הרימון שנטרל את העמדה. הרסיסים ממנו פגעו בפניו ובחזהו, ולאחר שקם ספג ירייה בגבו, והקליע ממנה נותר בגופו גם לאחר השיקום מהפציעה. 
+
+לוי הוא אות ומופת לגבורה על איך שהציל את חייליו ואיך שסייע, תוך שהוא נלחם כשהוא פצוע. ואת הפציעה הזאת, את אותה קטיעת יד, הוא סוחב איתו עד היום. על פעולותיו בקרב עוטר לוי בעיטור הגבורה על ידי שר הביטחון דאז שמעון פרס, על אומץ לב עילאי, חירוף נפש, קור רוח ודבקות במשימה. אני חושב שכשאנחנו מדברים על השראה, זאת אולי אחת ההשראות שאנחנו יכולים לקבל. השיקום של אותו לוי – שהוא איש עסקים מאוד מצליח היום, פעיל מאוד, עדיין מתנדב בצה"ל בהרצאות כאלה ואחרות ללוחמים – אני חושב שזאת הדוגמה שאנחנו יכולים לקחת מכל אותם פצועים, אדוני. אני חושב שמעבר לשיקום ולטיפול באגף השיקום והנושאים והביורוקרטיה שצריך לחתוך, צריך גם לראות איך אנחנו מנחילים את המורשת ומלמדים את הילדים ואת הלוחמים שלנו על אותו חירוף נפש שאנשים כאלה עשו וסייעו לנו לשמור את החיים שלנו כאן. תודה, אדוני. 
+
+
+תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. אם הוא לא יהיה, אז חבר הכנסת איתן כבל.
+
+
+ תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי סגן השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני לוקחת נשימה עמוקה משעתיים כואבות בשדולה להשבת החיילים הדר גולדין ואורון שאול אל יום ההוקרה שאנחנו זוכים בשנים האחרונות לציין בכנסת – יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. 
+
+במהלך השנים החברה הישראלית סופרת את אלו שלא שבו מהקרב, כואבת את כאבן של המשפחות שהצטרפו למעגל השכול ובוכה על חיים שנגדעו – על כל אחד ואחד מטובי בנינו שנפלו על הקמת המדינה ועל קיומה. אבל עולות שאלות קשות על המקום שלנו כחברה ביחס לאלו ששבו משדה הקרב פצועים פיזית וחבולים נפשית. האם אנחנו מזדהים מספיק? מוקירים כפי שצריך את מי שמשלמים את מחיר המלחמה וקיום המדינה על גופם ועל נפשם, מנקודת הפציעה לכל ימי חייהם?
+
+ בשנה שעברה הובלתי משלחת של פצועי צה"ל מטעם ארגון פנים וארגון נכי צה"ל. ביקרנו בקהילות יהודיות ובמוסדות חינוך יהודיים, וכל אחד שיתף בסיפורו האישי, בלידה מחדש מיום הפציעה, בבחירה שלהם יום-יום בחיים, בגבורתם היומיומית. הפציעה משנה את חייהם – את חייהם ואת חיי מי שסובב אותם. לצד השיקום הפיזי, גם אם אין היכר לפציעה הקשה שהייתה, הפצועים מתמודדים – כולם, ללא יוצא מן הכלל – עם פוסט-טראומה עד יומם האחרון. 
+
+אני מבקשת להביא בפניכם את סיפורו של גיל. גיל הוא מפקד בדובדבן שקיבל צל"ש אלוף על פעילותו המבצעית. גיל הגיע יחד עם קבוצת נכי צה"ל בשבוע שעבר לישיבת סיעת הבית היהודי כדי לשתף אותנו בהתמודדויות שלהם. גיל נכנס לבית לחם בפברואר 2004 כמפקד צוות כדי ללכוד מבוקש בכיר שהיה אחראי לרצח יהודים רבים. יחד עם הצוות שלו הם החלו בסריקות – ואני מצטטת קצת מהדברים שהוא כותב: הלוחמים שבתוך הבית המשיכו בסריקות. אחד מהם הניף פטיש חמישה קילו באוויר והחל לדפוק על הקירות. לפתע נשלף אקדח מתוך השברים. הוא ירה לעברו ונפצע משני כדורים. לוחם נוסף נכנס ונפצע גם כן. הבנתי שמצאנו את המבוקש. מייד פרצו בקשר והודיעו שהתחילו יריות של המחבל. באותה שנייה העברתי דיווח לכל החיילים: פקחו עיניים שלא יברח, הוא עומד לברוח. שיפרתי את עמדתי. ואני ממשיכה לצטט: האינסטינקטים פעלו, ובשיא הדריכות, כשהעפתי מבט זריז מעבר לקיר, הרגשתי משהו רך; זאת הייתה הבטן של המחבל. מייד שנינו ירינו באותו הזמן. המחבל ירה כדור שנכנס בצווארי ויצא מעמוד השדרה, ואילו אני הספקתי לירות בו כמה כדורים. הוא צנח ופלט כדור נוסף שפגע בחייל שלי שעמד מאחור, דוד בן גיגי. התרסקתי על הרצפה וסימנתי לכוח הצלפים שהתמקם בקומה הרביעית בבניין סמוך לתת עוד אש. הרבה דם זרם מהצוואר, והחובש הצמיד אגרוף כדי לעצור את הדימום. ראיתי את בן גיגי, החייל שלי, מדמם גם כן, וחשבתי שמדובר בדם שלי, עד שהוא נפל על הרצפה. 
+
+ וכאן יש משפט שאותי באופן אישי תופס כל פעם מחדש. בשעה שהוא פצוע פציעה קשה, כשאומר לו החובש: אם אני עוזב אותך אני מאבד אותך, הוא דוחק בחובש לעזוב אותו, ומבטיח לו שהוא מספיק חזק בשביל ללחוץ על הצוואר, העיקר שילך לטפל קודם בבן גיגי. וחיילים מתחילים לאבטח אותם, ומוציאים אותם, והוא מגיע אל בית החולים במקביל לחייל שלו. והוא בהכרה מלאה, והוא שומע צעקות ופקודות, ותיאור קשה על מצבו של החייל שלו, והוא כל הזמן עסוק בפציעה של החייל שלו, של בן גיגי, שאשתו בהיריון, והוא החייל שהוא טיפח כל השנים, ואיך יכול להיות שהוא הולך לאבד את החייל שלו. ואיפה הפציעה שלו? שאלתי אותו יותר מפעם אחת. והוא אומר: הרופאים הצליחו לייצב אותי ויצאתי מכלל סכנה. המטרה שלו הייתה לחזור ליחידה. הוא עבר שיקום של כמה חודשים, שיקום פיזי ונפשי, והוא חושב על זה שלפני הפציעה היה לו כיוון ברור בחיים – הוא ראה בצבא את המקום שבו הוא רוצה להישאר, ורצה שיהיה לו עתיד גדול בצבא. כשהוא חזר הוא היה מוגבל פיזית ולא הצליח לחזור למעגל הלחימה, והחליט לפרוש. והוא משרת חמש שנים. 
+
+הוא מדבר על החיבור העמוק בין התחושה האישית של ההגנה על הבית למציאות היומיומית של מפקד צוות בדובדבן, שכשאתה לוכד מחבל שאתה מבין שהיה אמור להתפוצץ במדרחוב בבן יהודה, ואז יוצא עם הצוות שלך לערב גיבוש במדרחוב הזה, ואין יום – ועכשיו אני מצטטת אותו שוב: ואין יום שבו לא עוברת בי המחשבה וההערכה על זה שאני חי, מעריך את היכולת להרגיש את הכאב. החיים שלנו אינם דבר מובן מאליו. היו תקופות שחשבתי למה זה קרה דווקא לי. היה לי ייעוד, רציתי להתקדם בצבא, אבל אז הבנתי שזה לא יוביל אותי לשום מקום. הוא מספר לי שבן גיגי ניצל בסופו של דבר, השתקם, הוא אב לשלוש בנות, ובתחושתו הכול נגמר לו לטובה. הוא קיבל צל"ש על התפקוד, אבל הוא מרגיש שזה לא מספיק. וההחלטה שלו, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, לבחור בחיים אחרי הפציעה היא החלטה שפצועי צה"ל ופצועי פעולות האיבה צריכים לקבל כל יום כשהם קמים. 
+
+ איך יכול להיות ששוב ושוב אנחנו נמצאים בדיונים בוועדות הכנסת כשאנחנו מבינים שחוץ מהבחירה שהם נאלצים לעשות כל יום, כל שעה, לבחור בחיים מתוך שיקום פיזי קשה, מתוך טראומה נפשית ומסתבר שבדרך הזאת אנחנו מערימים עליהם עוד ועוד ועוד קשיים? אנחנו, במקום לפתוח את השער לרווחה, שואלים אותם כל מיני שאלות קטנוניות. ברוך השם, אני חושבת – הרשיתי לעצמי להגיד את זה השבוע בדיון בוועדה שבה חבר הכנסת מאיר כהן ואני היינו, והפצועים חשבו שאני טועה. אני אמרתי שלשמחתי כבר יש הבנה והכרה במציאות של פוסט-טראומה ובמחיר הנפשי, ואני כל כך הצטערתי לגלות שלמרות שחלקנו – וידוע שאני משלבת כוחות גדולים עם פצועי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, ועדיין המציאות היא שאצל רובם לא מוכרת הטראומה הנפשית, והם נדרשים לענות על שאלות, שהאמת, אם היו שואלים אותנו היינו מתביישים בכלל להיות במעמד הזה. והשיקום הזה שנאלצים, או נדרשים, פצועים לקבל יום-יום, של בחירה בחיים, הביא את גיל – ובשני המשפטים האלה אני מבקשת לסיים – הביא את גיל לקבל החלטה שמעבר לשיקום האישי שלו, הוא מקים את עמותת אחים לחיים, שהמהות שלה היא – בשני המשפטים האחרונים: העמותה תהיה מסגרת חברתית תומכת אשר תסייע ללוחמים פצועים בהליך שיקומם ובהגשמת שאיפותיהם האישיות והתעסוקתיות ובחזרתם למסלול החיים. הייעוד הוא לאפשר ללוחמים פצועים לשוב למעגל החיים, לממש את חלומותיהם ולהמשיך לשרת ולהעניק השראה לעם היהודי. 
+
+ אשרי העם שככה לו. אשרי העם שאלו בניו. מה אנחנו עושים כדי לאפשר את זה? תודה רבה. 
+
+
+ תודה, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה, אדוני, ואחריו –חבר הכנסת אכרם חסון. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, רשמות פרלמנטריות, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אני לא יכול שלא להתייחס לנאום של חברי חיים ילין. גרמת לי יותר מלהזיל דמעה. אני לא ידעתי את זה. באמת, הדברים שלך, גם כאדם שנמצא בבית הזה, מבחינתי היו סוג של אגרוף; כי אתה לא בדיוק דמות אנונימית ודמות שלא יודעת לעקור הרים ולטחון אותם זה בזה. לפעמים אתה אומר: אם לנו זה קורה, ואנחנו עם היכולות להניע, מה יאמרו אותם אנשים שהם הרוב המכריע, שאין להם אפילו מושג מה לעשות ולמי לפנות; שאפילו את אותו עורך דין – הם לא מסוגלים לשכור את שירותיו? ולצערנו זה הרוב. זה מעל 100,000 חיילי צה"ל פצועים, וזה כ-70,000 נפגעי פעולות איבה – מספרים שקשה לתאר אותם, וחבריי נמצאים פה, שאני לא אמנה אותם כדי שאני לא אצטרך אחר כך – איך אומרים? לחטוף על הראש כי שכחתי מי מהחברים שאני הולך איתם כברת דרך ארוכה. 
+
+ ברשותכם, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, נדמה שערך הסולידריות הוא אחד הערכים הבולטים בחברה הישראלית. יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא יום חשוב, אפילו קדוש בעיניי. אני רוצה לברך את המארגנים כאן בכנסת ואת עמותת ארגון נפגעי פעולות האיבה על ארגון היום הזה. להרוגים יש את ימי הזיכרון, שאנחנו מציינים ועוצרים לרגע את חיינו כדי להתייחד עם זכרם. לעומת זאת, אדוני היושב-ראש, חברותיי, חברי הכנסת, לפצועים ולנפגעים, שגילו אומץ גם הם במקרים רבים, ומתמודדים יום-יום עם קשיים שקשה לתאר אותם, ויש בתוך זה קבוצה נוספת של הלומי הקרב, ואני מניח שבדיוק על אותו מקום שיש הלומי קרב יש גם הלומים מהצד של נפגעי פעולות איבה – אדוני היושב-ראש, הגיעה העת שהנושא הזה יונח על השולחן במלוא הכוח. אין כמעט מישהו כאן, באולם, שאין לו חבר, או חבר של חבר בוודאי. אני יכול להגיד את זה, מאיר כהן חברי ואני, ששוחחנו קודם – אין מי מאיתנו שלא מכיר ופגש הלומי קרב. אתה רואה אותם, את האנשים הכי רגילים בעולם, אבל הם זומבים, אנשים מהלכים על שתיים. וגם המערכות המקצועיות – לקח להן שנים בכלל להבין את העניין הזה. 
+
+ השנים חולפות, ואנחנו שוכחים. ויש, כפי שאמרתי, 70,000 נפגעי פעולות איבה מסתובבים וחיים בינינו, מתמודדים בקושי עם פציעה פיזית, וגם עם הפציעה הנפשית. 
+
+
+ 70,019. היו 70,018, אתמול עוד אחד – 70,019. 
+
+
+ תודה, אדוני השר. אני רוצה לומר, חבריי מארגון נכי צה"ל, שהפעם הזאת אני באמת ביקשתי לדבר על נפגעים ופצועים מפעולות האיבה. אם אני אומר שהפצועים לעיתים נשכחים, פצועי צה"ל, אז נפגעי פעולות האיבה, אלה – איך אומרים? הם אפילו מדרגה אחת – צריך להגיד את האמת בעניין הזה – נמצאים מאחור. 
+
+ הפעם אני מבקש להזכיר את אחד הפיגועים הקשים שהיו באינתיפאדה השנייה, הפיגוע בדולפינריום, ב-1 ביוני 2001, שבו נרצחו 21 מבלים. אדוני היושב-ראש, אני זוכר את הרגע הזה, את השבת ההיא, את ערב שישי, כאילו זה עכשיו, כאילו, ממש, שאנחנו יושבים מול המרקע והפצצה הזאת נופלת בכל בית בישראל. אלונה שפורטוב עמדה יחד עם חברתה קתרינה באותו תור ארור. אלונה נפצעה וקתרינה נרצחה; שתי חברות שיצאו לבלות, ומשם הכול ישתנה לעולם. יותר משבועיים אלונה הייתה ללא הכרה. אף אחד לא נתן סיכוי שהיא תישאר בחיים; ואם היא תישאר בחיים היא תהיה צמח – כך אמרו למשפחתה. במשך שנים רבות היא עברה כמעט 40 ניתוחים, כולל ניתוחים פלסטיים. חייה של אלונה ניצלו, אך אני רוצה לספר לכם ��יצד חייה נראים כעת. כיום היא יכולה ללכת, אבל צד ימין משותק חלקית. היא איננה רואה בעין השמאלית, והיא עברה שחזור של הלסת. בגלל הפגיעה היא לא יכולה לקרוא ולא יכולה לכתוב. היא לא עצמאית לגמרי; תמיד צריכה את העזרה ממישהו. במשך חודשיים וחצי היא הייתה מאושפזת באיכילוב, ושנתיים וחצי – בבית לוינשטיין. כיום היא מקבלת טיפולים של פיזיותרפיה והידרותרפיה בבית הלוחם בתל אביב. עדיין, 16 שנים אחרי, יש לה ניתוחים, מוציאים לה רסיסים מתוך הגוף. בתוך הראש יש עדיין כדורים ורסיסים, ועוד כדור אחד ברגל ורסיסים קטנים. בראש לא נוגעים, כדי לא לעשות נזק. וככה היא חיה יום-יום. 
+
+ למזלה של אלונה, ש לה משפחה קטנה וחזקה, ורופאים שפשוט עשו ניסים כדי להציל ולשקם אותה. אירנה, אמה של אלונה, אומרת: לא לאבד את התקווה ולעשות הכול, גם אם זה כואב, להמשיך לחיות ולשמוח בחיים. אלונה אומרת להשאיר את הדברים הרעים מאחור. החיים נמשכים, והיא ממשיכה לשמוח בחיים. היא מספרת שלפעמים אלונה שואלת למה דווקא היא נפגעה. אנחנו רוצים לחשוב שמה שקרה – קרה, וצריך להמשיך למרות הכול. תראו כמה חזקים נפשית צריך לעמוד על מנת לעמוד בקושי הגדול הזה יום-יום. הדברים הכי פשוטים, כמו לאכול, כמו להתקלח, הם מסובכים עבור אותם נפגעים. 
+
+ היום הזה, יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הוא יום חשוב. כולנו צריכים לעצור לרגע, לומר תודה, להביע סולידריות, לתת כתף למי שיום-יום סוחב איתו את הפגיעה. וכאן אני מסיים ואומר לנו, לכל הבית הזה: אסור לנו בשום פנים ואופן – אני אומר את זה גם לי, ואני מתחייב כאן גם ללכת לבקר את אלונה ולהכיר אותה מקרוב. היא הייתה חברה לכיתה ביסודי של העוזרת שלי, מיה עזריה, וכמה היה מצמרר שהביאו לנו את השם דווקא הזה. אני רוצה להכיר אותה ולראות מה אני אוכל לעשות. ואם כל אחד מאיתנו ייקח לעצמו בוועדות או בכל מקום לעשות את המעשה הקטן הזה, אולי את שלנו, בקטנה, עשינו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. 
+
+
+ תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני. אכרם חסון יהיה אחרון המציעים בהצעות לסדר-היום. אחריו נשמע את סגן שר הביטחון, חבר הכנסת אליהו בן-דהן. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, טוב עשתה הכנסת וטוב עשתה חברת הכנסת ענת ברקו שהקימו את השדולה למען יותר מ-70,000 נפגעים, נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה כדי להגיד להם בהזדמנות הזאת תודה רבה על ההקרבה ועל כל מה שעשיתם למען מדינת ישראל ואזרחיה. 
+
+ללא כל ספק, הנושא הזה קרוב לליבי. אני אספר לכם חלק מהדברים שאני מכיר: עוד לפני קום מדינת ישראל, בשנה, שניים מבני משפחתי – קעיד חסון וסעיד חסון – נתפסו על ידי הירדנים: אחד נתלה בכיכר המרכזית בשכם, והשני הצליח להשתחרר כמה שנים אחרי מות המלך, כי הם הואשמו בריגול למען מדינת ישראל נגד העיראקים והירדנים. אין ספק, סעיד חסון, ששרד, סיפר לנו אחרי 60 שנה על העינויים הפיזיים והנפשיים שעבר, וכל העינויים האלה המשיכו ללוות אותו, כמו שהם מלווים את רוב נכי צה"ל וכל נפגעי פעולות האיבה במשך שנים רבות, והם גורמים לנכות כללית אצל כל בני המשפחה. 
+
+ לא מזמן, לפני שלושה שבועות, אני וחברתי שרן השכל הקמנו את השדולה למען הלומי קרב. הגיעו יותר מ-100 הלומי קרב. שמענו סיפורים מזעזעים. שמענו על העינוי שעוברים הלומי הקרב ונכי צה"ל בוועדות שמקים משרד הביטחון, אדוני סגן השר. לצערנו הרב – נכון שאנחנו מעצמה ואנחנו מדינה מתקד��ת ומדינה דמוקרטית שבה ערך האדם הוא ערך עליון, אבל ברגע שמגיעים לוועדות, גם בביטוח הלאומי וגם במשרד הביטחון, לנפגעי פעולות האיבה ונכי צה"ל, שמספרם כפי שאמרתי הוא יותר מ-70,000, בדרך כלל הם חשודים שהם כאילו מרמים את המערכת. הם עוברים מסכת עינויים ארוכה מאוד עד שמאשרים להם את מה שמגיע להם. אנחנו שוכחים שהצעירים האלה נתנו את השנים היפות למעננו, למען ביטחונה של מדינת ישראל, הקריבו למעננו. אנחנו, לצערי הרב, שוכחים מהר, ולכן לא תמיד המערכת הוגנת, אחראית, מכבדת ומחבקת. ולכן, זה הזמן, אדוני סגן השר – שאתה עושה עבודה נפלאה מאוד – לשנות את היחס הזה. 
+
+ אני מלווה את ארגון נכי צה"ל – את חיים בר היושב-ראש ואת מנהל המחוז הצפוני, כי אנחנו הדרוזים נמצאים בצפון. לצערי הרב, יש לנו 1,200 נכי צה"ל ו-400 חללים דרוזים שנפלו במערכות ישראל, ותמיד אמרנו שאנחנו מחנכים את הבנים שלנו לשרת את המדינה. זאת זכות ולא רק חובה מאז 1956. אבל צריך לתת יחס הוגן לכל נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. 
+
+אדוני סגן השר ואדוני היושב-ראש, אני רוצה לספר לכם על הנכים של בני העדה הדרוזית, שלפעמים אין להם קורת גג; יש להם בתים ללא חיבורי חשמל. אף אחד מהם לא התיישב על אדמת מדינה, הם בונים על אדמתם הפרטית,. אבל בגלל היעדר תכנון במשך 70 שנה, בגלל היעדר תקציבים, בגלל דירוג סוציו-אקונומי נמוך של המועצות המקומיות, האנשים נהיו עבריינים בעל כורחם. פנינו כמה פעמים למערכת הביטחון, למערכות האזרחיות, שייתנו העדפה מתקנת, שייתנו נקודת זינוק שווה לנכים ולאלה שנתנו הכול למען המדינה. לצערי הרב, המערכת אטומה; המערכת גוררת אותם ואותנו שנים רבות; המערכת מלאה בביורוקרטיה שלא מתאימה לנו כמדינה מתקדמת. 
+
+ כפי שאמרתי, ערך האדם הוא ערך עליון. מה מבדיל אותנו מרוב מדינות העולם? שאנחנו מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד – לתת 1,200 מחבלים – כדי לקבל גופת חייל או לקבל חייל. אבל כאשר אנחנו מתחילים להתנהל מול המערכת האזרחית כדי לכבד את האנשים – הינה, אני רואה גם דרוזים שיושבים כאן; אנחנו אחים ביחד, יש ברית חיים וברית דמים בין העם היהודי לעדה הדרוזית – אני רואה שהם מתחילים להיות סוג ב', סוג ג'. מתחילים להריץ אותם הלוך וחזור. אנשים מתייאשים, וזה לא מתאים לנו. לכן, זאת הזדמנות קודם כול להודות להם על כל מה שעשו והקריבו, והזדמנות שנייה לפנות לכל המוסדות. כל חברי הכנסת חייבים יחד להתאגד ולפעול יחד כדי לאפשר להם לחיות בכבוד, באחריות ובמסירות, ושירגישו שאנחנו מעריכים את מה שעשו. לפחות אני מצדיע להם, ואני אומר להם תודה על כל מה שעשו. 
+
+
+ תודה, חבר הכנסת חסון. סגן השר אלי בן-דהן, בבקשה. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, יום ההוקרה לפצועי צה"ל ופעולות האיבה הוא באמת לא עוד יום לאומי רגיל; הוא יום שנוגע כמעט בכל בית במדינת ישראל. לצערנו, מדינת ישראל נמצאת במציאות שבה אנחנו נלחמים על קיומנו, גם בימים אלה. רק השבוע בן בליעל בחר לדקור בחור צעיר רק בגלל היותו יהודי. אחרים בחרו לזרוק אבנים. ומדינות שלמות בוחרות לתת רוח גבית לאויבינו ולא לנו; לטרור ולא למדינה שהיא אי של יציבות במזרח התיכון. מדינת ישראל נלחמת על קיומה, ולדאבוננו, מספר פצועי צה"ל ופעולות האיבה הולך וגדל. 
+
+אני רוצה לומר לכם, חבריי, מאז הגעתי למשרד הביטחון, אני בחרתי קודם כול להקשיב לגיבורי ישראל שהקריבו מגופם ממש למען תקומתה של המדינה, להקשיב לבני המשפחו�� שלהם – לאימהות, לאבות, לאחים ולילדים; להקשיב קודם כול כדי להבין וללמוד מהם הקשיים והאתגרים שעימם מתמודד גם הפצוע עצמו וגם בני המשפחה, כי הפציעה אינה רק פציעה פיזית של הפצוע עצמו, אלא פציעה הפוגעת בבני המשפחה כולם. החיים, כפי שהם הכירו אותם עד אותו רגע, משתנים. 
+
+ תהליך השיקום הוא תהליך ארוך ומורכב, פיזית ונפשית, עבור כולם – תהליך שבו מדי יום צריך לבחור בחיים מחדש; תהליך שבו משרד הביטחון משתדל לסייע כמיטב יכולתו ולתת מענה מיטבי. עובדי אגף השיקום עובדים יום ולילה כדי לעזור ולסייע. עם זאת, חבריי, אני אומר לכם, אני יודע שכרגע המצב איננו מושלם. אני רוצה לומר לכם, אני בניתי תוכנית לשיפור אגף השיקום בת 40 הצעות לשיפור, עם 40 סעיפים שכל-כולם מתייחסים למטרה העליונה: שיפור עבודת אגף השיקום, כדי שלכל נכה צה"ל יהיה מענה, כדי שכל נכה צה"ל ירגיש שיש מי שדואג לו. התוכנית כרגע נמצאת בדיונים במשרד הביטחון, ואני מקווה מאוד שבקרוב אהיה זה שיוכל לבשר לכם שאנחנו גם מוציאים אותה לפועל במלואה. 
+
+ אני רוצה לומר לכם שלא רק זאת. בחודש מרס האחרון נפגשתי עם השר לענייני וטרנים בממשל טראמפ, ד"ר דייוויד שולקין. פעם ראשונה שמישהו במדינת ישראל נפגש עם המשרד המקביל – המשרד לענייני וטרנים בארצות הברית. סיכמתי איתו על שיתוף פעולה היסטורי לטובת פצועי ונכי צה"ל בין מדינת ישראל ובין המעצמה הגדולה בעולם. עשיתי זאת כי אני מאמין שמוטלת עלינו החובה לסייע לגיבורי ישראל, ככל יכולתנו, להשתלב מחדש בחברה הישראלית. אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: שר הביטחון ואני נעשה ככל יכולתנו להמשיך לסייע בידי נכי צה"ל לממש את בחירתם בחיים. תודה רבה. 
+
+
+ מה מציע אדוני? להסתפק בדבריך? 
+
+
+ אני חושב שכן. אני אגיד עוד מילה – – –
+
+
+ יש את תזכיר חוק הנכים ויש את – – –
+
+
+ – – – ועדת העבודה והרווחה. 
+
+
+ עוד משפט אני רוצה לומר. תרשו לי, אני רוצה לומר עוד משפט. כידוע, מתנהלים עכשיו דיונים בוועדת העבודה והרווחה בהכנה של חוק הנכים לקריאה שנייה ושלישית. אני הבטחתי ליושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אלאלוף שבשבועות הקרובים אבוא ואשתדל להכריע בכל מיני חילוקי דעות שקיימים בדיוני הוועדה בין ארגון נכי צה"ל אגף השיקום וחברי הוועדה עצמה, כדי שנוכל עוד במושב הזה להביא את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית. אני מקווה מאוד שכך נעשה, בעזרת השם, בשבועות הקרובים. 
+
+
+ תודה, אדוני. אם כן, אנחנו נסתפק בדבריך. 
+
+
+
+
+ אנחנו נבקש מיושב-ראש ועדת הכנסת לתת הודעות. לאחר מכן נעבור להצעת החוק. 
+
+
+כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בהתאם להוראות סעיף 40א לחוק שירות הביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו–1986, החליטה ועדת הכנסת על הקמת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין תקנות בנושא הוועדה לבחינת פטור שניתן למיועדת לשירות ביטחון. 
+
+הוועדה תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה, בהרכב הזה: מטעם ועדת החוץ והביטחון – חברי הכנסת אבי דיכטר, אשר יכהן כיושב-ראש הוועדה, אמיר אוחנה, יואב בן צור, עפר שלח ועמר בר-לב; מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט – חברי הכנסת ניסן סלומינסקי, ממלאת מקום קבועה טלי פלוסקוב, אורי מקלב, עודד פורר, מרב מיכאלי ומיכל רוזין.
+
+
+
+
+נוסף על כך, היושב-ראש, אני מתכבד להודיע על חילופי אישים בוועדות הכנסת כדלקמן: מטעם סיעת הרשימה המשותפת – דב, תראה שאני לא טועה – בוועדה לענייני ביקורת המדינה, במקום חבר הכנסת עב��אללה אבו מערוף יכהן חבר הכנסת סעיד אלחרומי; בוועדת החוקה, חוק ומשפט, במקום חבר הכנסת אוסאמה סעדי יכהן חבר הכנסת יוסף ג'בארין; בוועדה המיוחדת לפניות הציבור, במקום חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף יכהן חבר הכנסת סעיד אלחרומי; מטעם סיעת המחנה הציוני – יואל – מטעם סיעת המחנה הציוני, בוועדת הכספים, במקום חבר הכנסת יואל חסון כממלא מקום קבוע יכהן חבר הכנסת עמר בר-לב כממלא מקום קבוע. תודה.
+
+
+ תודה, אדוני.
+
+
+
+
+הודעה למזכירת הכנסת.
+
+
+ תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – 
+
+ לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הכלכלה. 
+
+מסקנות הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: חלוקת ההכנסות באזורי התעשייה האזוריים. תודה.
+
+
+ תודה רבה.
+
+
+ [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/745); נספחות.]
+
+
+ אם כן, אנחנו עוברים להצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2017, של חברי הכנסת יואל חסון, יהודה גליק וקבוצת חברי הכנסת. יציג את ההצעה חבר הכנסת חסון. בבקשה, אדוני. עד חמש דקות, אדוני.
+
+
+ זו קריאה שלישית, לא?
+
+
+ תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני מאוד שמח ונרגש להציג פה את הצעת החוק הזאת בקריאה ראשונה – החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים. 
+
+אני אומנם הראשון מבחינה פורמלית שהגיש את הצעת החוק הזאת, אבל ברור לי מאוד שהיה לי קשה מאוד לקדם אותה מהאופוזיציה לולא העובדה שיהודה גליק נכנס לכנסת, והוא גם, במקרה – הוא בטח יספר על זה – סובל אישית מאלרגיות – הוא אמר את זה אז אני מרשה לעצמי לומר את זה גם כאן – ומסתובב עם מזרק צמוד. הוא לקח את הצעת החוק הזאת, ומתוך מקומו בקואליציה הצליח לקדם אותה. הצעות החוק שלנו הוצמדו ומוזגו. גם בשל העובדה הזאת ובגלל שגם חבר הכנסת גליק באמת עוסק בתחום הזה באופן יומיומי ושוטף גם בוועדה, הסכמתי לוותר על חצי מהזמן שלי כדי לאפשר לגליק יותר זמן להציג את החוק החשוב הזה.
+
+אני באמת מברך אותך, חבר הכנסת גליק, על הנחישות והדבקות במטרה, שבלעדיה באמת לא היינו מעבירים את החוק הזה.
+
+
+ יואל, אני צריך לעשות גיוס לקואליציה? 
+
+
+ תמיד טוב. לא מזיק. תהיה ערני.
+
+
+ בפרט לאור – – –
+
+
+ הצעת החוק המקורית שלנו – לפחות שלי – הייתה הרבה יותר שאפתנית מהנוסח שאנחנו נצביע עליו היום. ביקשנו באמת לקבוע להרבה יותר מקומות במרחב הציבורי חובה להחזיק את המזרקים האלה. חשבנו שזה הדבר הנכון כדי למנוע אובדן חיי אדם, בדומה לחובה שקיימת היום להחזיק מכשירי החייאה, שהוכחו כמצילי חיים. 
+
+ פה צריך להגיד מילה טובה לאדם שאומנם הורשע בעסקת טיעון, בדין, אבל חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב, שהיה כאן, הוא שקידם את הצעת החוק להצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים. זה חוק שלו, וזה חוק שבאמת הציל חיים רבים. צריך להזכיר את זה ולתת לו קרדיט על זה.
+
+
+ זה עבר בוועדת העבודה והרווחה אצלי.
+
+
+ בתקופתך, נכון. בכנסת השמונה עשרה, אני חושב, או השבע עשרה.
+
+ 
+ משהו כזה.
+
+
+ לא, שבע עשרה דווקא.
+
+
+ השבע עשרה?
+
+
+השבע עשרה, כן, כן. זו באמת הצעת חוק חשובה. 
+
+ זו גם המטרה של ההצעה הזאת. באמת רבים סובלים מאלרגיות שונות שמסכנות חיים. אנחנו זוכרים את אותו מקרה עצוב של הנערה הצעירה שאכלה במסעדה מזון שהיו בו בוטנים שהיא הייתה אלרגית אליהם, והיא פשוט מתה מהדבר הזה, כי לא הייתה אפשרות לתת לה טיפול מציל חיים במקום באותו רגע. 
+
+בהצעה המקורית שלנו גם במסעדות היה צריך לעשות את זה, ובמקומות אחרים. אנחנו כרגע לא נמצאים בנוסח הזה. אולי נצליח לשכנע את הממשלה להרחיב את זה קצת יותר, בוודאי במוסדות חינוך, שאת זה אנחנו כמובן רוצים, ובמוסדות המדינה – איפה שנמצאים גם יותר בני נוער ושיש יותר סכנת אלרגיות. אנחנו צריכים לשמור – ואני מקדם את זה, ואני מברך עוד פעם את גליק על שהוא קידם את זה – את ההבנות עם ועדת שרים לחקיקה ועם אגף התקציבים במשרד האוצר. אני מאמין שבהידברות נוכל לייצר פה חוק עם שיניים, חוק משמעותי, שבאמת ייתן בשורה ויציל חיים באופן ממש אמיתי.
+
+לכן, לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני באמת שמח לקדם עוד הצעת חוק חברתית וחשובה, שהיא פתרון חשוב למצוקה אמיתית ויומיומית של אזרחים. הלוואי שהיינו יותר ויותר – חבר הכנסת גליק, אני יודע שאתה שותף למחשבות האלה – יותר ויותר "מבזבזים", במירכאות, שעות וימים פרלמנטריים על הצעות חוק מהסוג הזה, הצעות חוק שבאמת מתקנות עוולות, הצעות חוק שבאמת דבוקות ונטועות באינטרס ציבורי עמוק ורחב. אלו בעיניי רגעי האמת של מחוקק; אלו רגע האמת של כולנו כמחוקקים, שבאמת כל אחד מכם עבד קשה מאוד כדי להגיע ולשבת בבית המחוקקים של מדינת ישראל. אני חושב שכשאנחנו מגיעים ויושבים כאן – אלו הרגעים הגדולים, המשמעותיים, הייחודיים, ולא כל מיני חוקים אחרים שהם הישרדותיים, פוליטיים, אינטרסנטיים, שלא מתקנים שום עוולה. אלו הדברים שמחוללים שינוי, אלו הדברים שמצילים חיים. בזה אנחנו צריכים לעסוק יותר, גם בשיתוף פעולה קואליציה-אופוזיציה, באופן ענייני. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
+
+
+ תודה, יואל חסון, חבר הכנסת. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה. לך יש עד עשר דקות, ואחריו יש רשימת דוברים, ואיציק שמולי הוא הראשון, ונקריא את הרשימה. אדוני, עד עשר דקות.
+
+
+תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת חיליק בר, אהובי, יקירי, חבריי, כנסת מתוקה, חבריי מן האופוזיציה ומן הקואליציה, המתוקים והמתוקות, באמת כיף ככה להיות באווירה נינוחה אבל עניינית במליאה גם אחרי שעברנו לילה קשה. תודה רבה לך, חבר הכנסת יואל חסון, ידידי, גם על הזמן שנתת וגם על הפרגון שנתת פה. אני באמת, את יומי עשיתי. אני יכול ללכת הביתה עם כל המחמאות, וזה ממש כיף. 
+
+ אנחנו מדברים פה היום על חוק מציל חיים, חוק מציל חיים כפשוטו. אלפי ילדים שסובלים מאלרגיות מפוזרים ברחבי הארץ. כשהייתי ילד לא היה לנו אפיפן. הייתי מסתובב בבית ספר עם מזרק, עם אמפולה ועם סכין, לחתוך את הראש של האמפולה, וזה היה בתוך התיק שלי. בכיתה ג'-ד' למדתי איך להזריק. היום יש בידינו את קדמת הטכנולוגיה. בסך הכול מזריקים עם מכשיר פשוט, אפינפרין או אפיפן, לפי השם, כל חברה שתמציא אותו; בכל אופן, מזריקים. לא רק שהוא מציל חיים, אלא גם אין בו סכנות – כל מה שאתה מזריק לתוכך זה אדרנלין, זאת אומרת, אם הזרקת בטעות לאדם בריא, מקסימום הוא נהיה קצת עם טמפרמנט ג'ינג'י, זה הכול, בסך הכול.
+
+
+ כמוך.
+
+
+ אבל אני, כמו שאמרתי, סבלתי מאלרגיה לבוטנים, שהביאה אותי לבקר בתקופת ילדותי כמעט בכל בית חולים בארץ – אני חושב מיוספטל שבדרום ועד רמב"ם, ואפילו אולי, לא זוכר, גם נהריה, לא זוכר, אבל בכל אופן ברמב"ם בוודאי הייתי; כל פעם שנתקלת, אכלת משהו. הדבר הזה הוא פשוט מציל חיים, וזה ממש – לזה אנחנו הגענו לפה, לכנסת, כמו שאמר חברי חבר הכנסת יואל חסון. הגענו לפה כדי לגעת בנושאים האלה, שאומנם הם אולי פחות עסיסיים, הם פחות כותרתיים, פחות מביאים קהל, אפילו בקרב חברי הכנסת, אבל הם בהחלט עוזרים לרפואה הכי חשובה בעולם. כתוב בתורה: "כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רֹפאך". אם הוא לא ישים מחלה, אז למה צריך רופא? הרפואה הכי טובה היא הרפואה המונעת. אם לומדים ומחכימים לעסוק ברפואה מונעת, אנחנו בהחלט מצילי חיים. 
+
+ הצעת החוק הזאת – אני מוכרח לומר, נפלאות הביורוקרטיה של כנסת ישראל – התחילה על ידי חברת הכנסת רחל אדטו, והיא לא הצליחה להשלים אותה. אחר כך חברת הכנסת יפעת קריב, שבאמת יזמה אותו בכנסת הקודמת, הביאה אותה כמעט – שוב נגמרה הכנסת. אתה לא מבין, מכשיר שעולה 200 שקלים פעם בשנה וחצי – כמה צריך להתאמץ ולהפוך עולמות כדי לקדם אותו. אני שמח שאנחנו הבאנו את זה עכשיו לקריאה ראשונה, לא מעט בזכותה של טלי פלוסקוב היקרה – עם המזג הנעים שלך. איך ניהלת את הוועדה באופן כל כך יעיל ומקצועי. פשוט מרשים היה לראות אותך מאגדת אפילו את כל משרדי הממשלה, שכל אחד בא כדי לשמור על האינטרסים שלו ולא לתת את האחריות. אז אני מאוד מאוד מודה לך על כל העניין הזה. 
+
+ בדרך כלל נוהגים פה להודות אחרי קריאה שלישית. א. מי יודע מתי נגיע, אם נגיע, כן יגיע. אני גם שכחן קטן, אז כמו שאמרתי, אני רוצה להודות גם ליפעת וגם לטלי, אבל גם לאודליה אלבו מהעמותה הישראלית לאלרגיות, שבאמת, היא שותפה לכתיבת מדיניות ופועלת להעלאת המודעות לנושא האלרגיה, וכמובן, לשלומית רדר מעמותת יהל. אני רוצה להודות גם למירי כהן ממשרד הבריאות. לא כל כך הרבה פעמים מודים, אבל אני רוצה להודות לעורכת הדין יעל סלנט, היועצת המשפטית של ועדת העבודה והרווחה – איך היא הצליחה ללכת בין הטיפות ולקחת כל פעם כמה נוסחאות של החוק הזה, כדי להביא אותו לקריאה ראשונה. אני כמובן רוצה להודות גם לצוות שלי, לאורי בנק, שמלווה אותי בעניינים האלה. 
+
+הזכיר חבר הכנסת יואל חסון שמאוד רצינו שהחוק הזה יחול גם על מסעדות. הכנסת ביקשה שלא להפיל שום רגולציה על עסקים קטנים, ואני מבין את הבקשה הזאת. לא חשבתי שלהוסיף עוד משהו לתוך תיק עזרה זה כל כך נורא. אני קורא מכאן לבעלי עסקים, למסעדות, בתי מלון, כל מיני בתי הארחה: בעצמכם, ביוזמתכם, תביאו את זה לתוך המסעדה, גם אם לא חייבים. תכבדו את הלקוחות שלכם. אני רוצה לפרגן גם למשטרת ישראל ולצבא, שביוזמתם התחילו את הדבר הזה וקידמו אותו, ובהחלט ראויים לכל כבוד. 
+
+ רגע לפני שאני מסיים, אני קודם כול רוצה לשלוח מכאן איחולי בריאות לחברנו השר דוד אזולאי, שברוך השם לא נאלץ להגיע לפה אתמול. אני רוצה, כמובן, לשלוח דברי נחמה בשם כל כנסת ישראל על הליכתו של מנהיג הציבור החרדי בישראל הרב – – – 
+
+
+ הוא ביקש בצוואה לא להזכיר. שטיינמן כתב צוואה. אל תעשה את זה. 
+
+
+אז לא עושה כלום, רק מזכיר. 
+
+
+ לא, הוא ביקש שלא להזכיר. 
+
+
+ לא להזכיר אפילו?
+
+
+ הוא כתב צוואה מדהימה. 
+
+
+ שלא לכתוב הספדים.
+
+
+ כלום. לא להזכיר. 
+
+
+ אז בוא נגיד, זה שהוא כתב בצוואה לא להזכיר, נדמה לי שזה ההספד הכי גדול שיש. 
+
+כמובן, חוץ מהעובדה שאני גם אלרגי, אני גם נפגע איבה. ביום הזה אני רוצה לברך גם את כל מי שארגן את היום הזה, את חברת הכנסת ענת ברקו שארגנה. ליבי עם כל אלה שמתמודדים עם הקשיים היומיומיים של נפגעי איבה. 
+
+ חבריי חברי הכנסת, אני קורא לכם לתמוך בקריאה הראשונה. בעזרת השם, אני מקווה שנביא את זה כמה שיותר מהר לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. כנסת ישראל עוסקת בבריאות, בצרכים של החברה. גם מפלגת הליכוד עוסקת בקידום דברים של החברה, ולא רק במה שמאשימים אותנו. זה אולי לא מקבל את הכותרות, אבל אנחנו עוסקים בזה. אני שמח להיות שותף בזה. 
+
+
+ תודה, חבר הכנסת גליק. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת שמולי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. עד שלוש דקות, אדוני. 
+
+
+ תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, ראשית, אני מצטרף לאיחולי ההחלמה לשר אזולאי, כמובן. אני רוצה בראש ובראשונה לברך את יוזמי החוק – את חברי יואל חסון וחברי יהודה גליק – על החוק החשוב הזה שמחייב הצבת תכשיר אפינפרין בכל מוסד חינוכי. אין ספק, כפי שאתה היטבת לתאר, חברי חבר הכנסת גליק, שזה דבר כל כך אלמנטרי, ובאותה העת דבר שבהחלט יכול לסייע לנו להציל חיים במקרה של ילדים או של נערים שהם אלרגיים. אני שמח ומברך על החוק, וכמובן את כל הארגונים והשותפים שלקחו חלק בהובלתו. 
+
+ היום, אדוני היושב-ראש, אנחנו מדליקים נר ראשון של חנוכה. נהוג לדבר על האור שהחג הזה בעצם מביא לכל בית בישראל. יושב פה כבוד שר הרווחה, שיש לי הערכה עצומה לפועלו. אני חושב שמאז שהוא נכנס לתפקידו, בחלק ניכר מהתחומים יש מהפך דרמטי ויש מאמץ אמיתי להתמודד עם סוגיות שלא התמודדו איתן שנים, גם בתחום של הקשישים וגם בתחום של הנכים, ועל כך באמת, אדוני השר, מגיעה לך מלוא ההערכה. עם זאת, פורסם בשבוע שעבר דוח העוני מאת הביטוח הלאומי. למחמירים, כמובן, פורסם גם הדוח העוני האלטרנטיבי, ששם התמונה עוד יותר מדאיגה ועגומה. האתגר הזה לא מונח רק לפתחו של חבר כנסת או שר כזה או אחר; זה אתגר בסדר גודל לאומי קטסטרופלי. המצב שבו מדינת ישראל, לא מהיום ולא מאתמול, ניצבת במקום הראשון, עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר במערב, שיעורי העוני בקרב הילדים בתוכה ממשיכים לעלות, שיעורי העוני בקרב הקשישים שלה אומנם ירדו בחצי אחוז או באחוז אבל עדיין נותרו גבוהים מאוד, אחד מכל חמישה קשישים חי מתחת לקו העוני – זאת תמונת מצב בלתי נסבלת, אדוני היושב-ראש. 
+
+ ראוי היום, דווקא בערב חג החנוכה, שאנחנו נציין בן את האור והשמחה, לזכור שיש מאות אלפי אנשים במדינת ישאל שחיים בעוני, ובעצם הם לא יוכלו לציין לא את החג הזה ולא חגים נוספים. הלוואי הלוואי שהבית הזה יוכל לעשות הרבה יותר בכל מה שקשור בקידום מדיניות מקדמת עבורם ועבור הזכויות שלהם. תודה רבה, ושיהיה חג שמח.
+
+
+ תודה רבה, חבר הכנסת איציק שמולי. אני עובר לרשימת הדוברים: טלב אבו עראר; מיכל רוזין; יוסף עטאונה. נחמן שי, בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. 
+
+
+ תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף למאות אלפי יהודים שהם אבלים היום ובאו להלווייתו של הרב שטיינמן. אני חושב שהוא היה גדול בתורה וגם היה מתון בדעותיו ובהשקפותיו. הוא היה כנראה אדם מיוחד במינו. לא הכרתי אותו באופן אישי, אבל אני בטוח שהאבל הזה מקיף גם את מי שהיה קרוב אליו, גם את מי שלא, גם את מי שכיבד את דעותיו וגם את מי שפחות, אבל אין ספק שאדם גדול בתורה הלך היום לעולמו, והצער הוא רב. 
+
+ אני רוצה לברך את מציעי החוק, את חברי יואל חסון וחברי יהודה גליק. זה נראה חוק שעל פניו הוא נכון ומוצדק, ותמיכתי נתונה לו. 
+
+ היום הוא יום התפוצות בכנסת לאורך כל השבוע. אני לא יודע מה יהיה לאורך כל השבוע, אבל היום הזה כשלעצמו הוא יום מיוחד אם הוא תפס אותנו בשעת בין ערבים כזאת. הייתי רוצה והייתי שמח אם הכנסת כולה הייתה מתאחדת במפגן של אהדה, תמיכה והזדהות עם יהודי התפוצות. אמר יפה איציק שמולי שהיום הוא חנוכה. הנרות האלה שאנחנו מדליקים היום מאירים את העולם היהודי כולו בכל מקום. בכל קהילה יהודית ובכל משפחה יהודית באשר הן מדליקים היום נר ראשון של חנוכה. זה נר גדול, שמאיר את ההיסטוריה הארוכה שלנו, את הערכים שלנו, את הגיבורים שלנו, את העבר המשותף שלנו. בלי הערכים, בלי העבר, בלי ההיסטוריה, אנחנו לא אומה. אין אומה. אומה לא מתחילה מאפס, היא מתחילה מהשורשים, ואלה השורשים שלנו. והדלקת הנר הזה לאורך שמונת הימים היא התזכורת לכולנו של העבר של העם היהודי, ודרכו אנחנו מתחברים גם להווה וגם מדברים על העתיד שלו. 
+
+ וכך, כשיאירו פה בישראל את הבתים, וילדים ישמחו, ובדרכם מבוגרים יקרינו וגם יקרנו מאושר יחד איתם – כי יש משהו מאוד משפחתי בחג הזה – אנחנו צריכים לראות לפנינו את יהדות התפוצות כולה, את היהודים במקומותיהם, ולזכור דווקא בימים האלה, כשאנחנו עומדים בפני התקפות אנטישמיות חדשות, ממש ממש בימים האחרונים, גם באירופה וגם בארצות הברית, את המחויבות שלנו, של מדינת ישראל ושל העם היהודי בארץ ישראל, לסייע, לעזור, לתמוך ולהגן על היהודים באשר הם. אולי אנחנו לא יכולים להגן עליהם פיזית, אבל אנחנו יכולים ליצור את ההגנה של מדינות עליהם כדי שאותה אנטישמיות ארורה, שפגעה בעם היהודי לכל אורך ההיסטוריה שלו, אולי לא תיעלם אבל תידחק לפינה מרוחקת ותצטמצם ככל האפשר. זאת ההזדהות שלנו עם העם היהודי וההזדהות של העם היהודי איתנו. חג שמח. תודה. 
+
+
+ תודה, אדוני. חברת הכנסת בן ארי; זנדברג. לאה פדידה, בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות. 
+
+
+ אדוני יושב-ראש הישיבה, חברי וחברות הכנסת, ראשית, אני באמת מודה לחבר הכנסת גליק ולחבר הכנסת חסון על חוק חשוב, עוד צעד בנושא קידום הבריאות. 
+
+חוק ביטוח בריאות ממלכתי בא ואומר שכל מטופל זכאי מקופת החולים שלו לטיפול סביר, בזמן סביר, במרחק סביר. אתמול התקיים דיון בבית הזה וגילינו שערורייה: מבוטחי קופת חולים כללית בצפון מופלים לרעה לעומת שאר חלקי המדינה, וזה אומר שקופות החולים חוסכות כסף וזמן על חשבון בריאות המטופלים בצפון. 
+
+ אישה שאת שמה אני לא אזכיר, כי היא ביקשה, שביקשה ללכת לעשות MRI – שיש ליד ביתה, בבית החולים זיו – התבקשה לנסוע לבית החולים בנצרת. איזו איוולת. איזו איוולת לנסוע מרחק כזה גדול, למקום שהתור בו כל כך עמוס. לא מספיק שהייתה צריכה לנסוע זמן רב, היא הייתה גם צריכה לחכות שבועות רבים, בזמן שהמכשיר עומד ואין לו דורש בבית החולים זיו. בדיון שנערך אמרו קופת החולים שיותר כדאי להם, משתלם להם, להפנות לבתי חולים שבהסדר איתם. אז הממשלה אכן קבעה חוק, אבל הם לא עומדים בחוק, ושוב אנחנו רואים את הפריפריה הצפונית מקופחת. הבריאות היא זכות בסיסית. הייתכן שבצפון נקבל פחות? הרי לא מזמן התפרסם דוח שלפיו שבפריפריה חיים פחות. 
+
+ אז בבית הזה החוק הזה קיים, ואנחנו צריכים לעשות צעדים לחוק. וכששאלתי את משרד הבריאות מה קורה כשמובא לידיעתכם שקופת חולים כללית, בכוונה, לא נותנת את השירות במרחק סביר ובטיפול סביר – אין סנקציות בידיים שלהם. אז כנראה הם צריכים ללמוד בדרך הקשה. בבית הזה אנחנו צריכים לקחת את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לתקן את מה שצריך ולתת את הסעדים הנכונים כדי שבצפון, בדרום, לא משנה איפה האדם יהיה, הוא יזכה לבריאות כמו שכל אדם זכאי. 
+
+אני מקווה מפה שיותר לא נשמע שהצפון מופלה לרעה, ולא שום תושב ותושבת אחרים בארץ. חנוכה שמח. תודה. 
+
+
+ תודה, חברתי לאה פדידה. חבר הכנסת אלחרומי; אלהרר; אייכלר; איל בן ראובן; מלכיאלי. רויטל סויד, בבקשה. עד שלוש דקות, גברתי. 
+
+
+ אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום התפרסם מדד של המכון לדמוקרטיה, והתגלו בו נתונים שאמורים להדאיג את כולנו – את רובנו – מאוד בכל מה שקשור לאמון של הציבור בנבחרי הציבור, בשרים, בממשלה וגם בחברי הכנסת. 64% מהישראלים סבורים שהממשלה לא מטפלת כפי שצריך בבעיות של האזרחים. 58% מתנגדים לרעיון של לקחת, לשלול או להחליש את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. 
+
+ אני לא ארחיב עכשיו על כל הנתונים שעלו שם, אבל הדבר שעובר באמת כחוט השני בכל המדגם הזה זה תופעה אחת ברורה: נבחרי הציבור כבר לא נהנים מאמון של הציבור בהם. הם לא חושבים שחברי הכנסת, השרים, הממשלה – הקואליציה משרתת באמת את הציבור ולא עושה את זה מתוך אינטרסים אישיים או פוליטיים. 
+
+ואני רוצה לומר לכל אותם אנשים שהשתתפו בסקר הזה שהם צודקים; שאין מה לעשות, אנחנו נמצאים פה, במיוחד בשבועות האחרונים, וכל מה שאנחנו רואים זה רק ניצול ציני של הממשלה, של השרים ושל הקואליציה של הכוח שיש בידם, ולא בשביל להעביר יוזמות חקיקה שתיטבנה עם הציבור ותיטבנה עם העם ותיטבנה עם הנכים או עם הקשישים או ניצולי השואה או עם תלמידים. כל מה שעושים זה אך ורק להעביר חקיקה סקטוריאלית או פרסונלית, שכל-כולה – והמשמעות של שתיהן, גם החקיקה הפרסונלית, כמו למשל החוק הצרפתי, חוק ההמלצות וכיוצא בזה, וגם החקיקה – – – 
+
+
+ חוץ מזה לא עושים כלום?
+
+
+ תשים לב על מה אנחנו נאבקים; תשים לב מה ישבתם פה להעביר; תראה איך כל מה שהיה חשוב אתמול זה חוק המרכולים. למה התגייסו פה כולם?
+
+
+ חוץ מזה כלום?
+
+
+ כל מה שאתם עושים בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים, זה אך ורק לדאוג לכך שכל סקטור יקבל את מה שהוא רוצה ושראש הממשלה יקבל את ההישרדות שלו. 
+
+עכשיו, אני לא אדבר עליך ברמה האישית, השר כץ. אני ראיתי אותך, ואנחנו גם יודעים, ואנחנו מכירים אותך – גם לגבי הרווחה, גם לגבי הנכים וגם איך אתה עושה דברים, גם כשזה לא תמיד מתואם עם האוצר, ואתה מנסה לעשות למען המשרד שאתה נמצא בו. אבל עם כל הכבוד, אתה לא משקף את הממשלה ככלל, ואתה בטח לא משקף את הרוח של הבית הזה, ולא בכדי הציבור לא מאמין לו.
+
+על מה ישבנו פה אתמול עד חמש בבוקר? על מה? על מה היה פה כל הרעש? מה זה כל החקיקה המטורפת הזאת שאתם מביאים בשבועות האחרונים?
+
+
+ – – –
+
+
+ מה זה כל החקיקה המטורפת שאתם מעלים פה? על מה אתם נלחמים? כדי שראש ממשלה לא ייחקר בחקירות? כדי שאפשר יהיה להסתיר מעיני הציבור מה בדיוק קורה בחקירות של ראש הממשלה? זה מה שמעניין אתכם? זה מה שמעניין אתכם שהציבור יעבור? למה לא ישבנו פה עד לפנות בוקר על הנכים ועל הקצבאות? ואני יודעת שאתה מקדם את זה, ואני יודעת איפה אתה נמצא עם זה, אדוני השר. אני לא מדברת עליך ברמה האישית. למה לא ישבנו על זה?
+
+
+ אתם בחרתם – – – אתמול בלילה. 
+
+
+ תודה, יהודה. נא לסיים.
+
+
+ למה ישבנו פה רק על חוקים שכל מה שמעניין אותם – ולי אין מה לומר על חוק המרכולים, וכבר אמרנו את זה אתמול מספיק. למה ישבנו פה עד לפנות בוקר, עם איומים של שר להתפטר, על משהו שמשרת סקטור אחד בלבד ולא יותר?
+
+לא בכדי הציבור לא מאמין בחברי הכנסת; לא בכדי הציבור לא מאמין בנבחרי הציבור. ויפה שעת אחת קודם שנתעורר, או, אפשר לומר בפה גדול: התחלת הסוף. תודה. 
+
+
+ תודה, גברתי. אני ממשיך: איילת נחמיאס ורבין; זוהיר בהלול; אורלי לוי אבקסיס; מוסי רז; יוסי יונה; איתן כבל, איתן כבל – מוותר; יעל גרמן; יעל כהן-פארן; עיסאווי פריג'; מאיר כהן; עמר בר-לב – מוותר; עבד אל חכים חאג' יחיא; זחאלקה; תומא סלימאן; עליזה לביא; אמיר אוחנה; מיקי לוי; מסעוד גנאים, מסעוד גנאים; אחמד טיבי; מיכל בירן; קסניה סבטלובה; יואב קיש; נאוה בוקר; שרן השכל. 
+
+
+
+ – – –
+
+
+ אתה לא – אין לך מה להגיד? אוקיי.
+
+
+ההצעה להעביר את הצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2017, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. 
+
+
+12 בעד, ואני מוסיף את חבר הכנסת אכרם חסון. 13 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק עברה. מזל טוב ליואל ויהודה גליק ויישר כוח. היא תעבור לוועדת העבודה והרווחה להמשך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. 
+
+
+ – – – 
+
+
+ אנחנו מוסיפים – לפרוטוקול, כמובן – את חברת הכנסת רויטל סויד. ניסיתי לרמוז לך לא לצאת מהר, כי לא היו הרבה דוברים. 
+
+
+
+
+ אנחנו עוברים עכשיו לשאילתות. אדוני השר, אנא עלה. אני מקריא את השאילתות שרשומות לי. אם יש פה חבר כנסת שלא נמצא, אז זו בעיה שלו, כמו שאומרים.
+
+
+ יקבל תשובה בכתב.
+
+
+ יקבל תשובה בכתב, אם השר – – – 
+
+
+ כל מי שלא נמצא יקבל תשובה בכתב.
+
+
+החרדים כנראה בהלוויה של הרב שטיינמן.
+
+חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נמצא. 
+
+
+ יקבל בכתב.
+
+
+ חברת הכנסת קארין אלהרר.
+
+
+ תקבל בכתב.
+
+
+ חבר הכנסת איתן כבל.
+
+
+ יקבל בכתב.
+
+
+ גם? הוא פה. חברת הכנסת זועבי.
+
+
+ תקבל בכתב.
+
+
+ רוזין.
+
+
+ תקבל בכתב.
+
+
+ בן ארי.
+
+
+ תקבל בכתב.
+
+
+ מקלב.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ חנין זועבי.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ – – –
+
+
+ אורי מקלב, שוב – בכתב. יואל חסון.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ גם בכתב? 
+
+
+ גם אני ביקשתי בכתב.
+
+
+ תקבל גם אתה בכתב.
+
+
+ ישראל אייכלר? לא.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ יעל כהן-פארן.
+
+
+ איננה. בכתב.
+
+
+ שוב חנין זועבי.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ יוסף ג'בארין.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ שוב חנין זועבי.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ יעל כהן-פארן.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ חבר הכנסת אחמד טיבי.
+
+
+ בכתב.
+
+
+ זו הייתה שעת השאלות הכי ממצה, עניינית ורצינית שהייתה לי עד היום בכנסת, כבוד השר.
+
+
+ של השאילתות.
+
+
+ אני חייב להגיד לך שלמדתי הרבה גם מהתשובות שלך – בעיקר מהתשובה: לקבל בכתב.
+
+
+ יפה. שמתי את הדגש על הפרטים הקטנים, כמו שהבנת.
+
+
+ לא. אין ספק.
+
+
+ באתי מוכן עם החומר.
+
+
+ באת מוכן, ולא טעית בשום תשובה שנתת עד עכשיו.
+
+אם כן, כל השאילתות, בעצם – –
+
+
+נענו.
+
+
+– – ייענו בכתב לפונים. זהו.
+
+
+נגמר.
+
+
+תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ה בכסלו התשע"ח, 13 בדצמבר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
+
+הישיבה ננעלה בשעה 14:43.